רקע
משה גליקסון
בשעת מעבר

1

השעה הגדולה, שאנו עומדים בה, מטילה עלינו חובה גדולה, חובת התאזרות כל הכחות לשם עבודת-בנין לאומית בכל מקצועות חיינו. דבר זה ברור, כנראה, לכל מי שמבקש תקנה לפגעינו הלאומיים מתוך יעוּד לאומי, אחרת קודמת לה: החובה לעמוד תחילה על תנאי העבודה ולברר תחילה את מצב הדברים כמו שהם. חייבים אנו להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלוּלה אל המעצורים והמכשולים המרובים, שאנו עתידים להתקל בהם. כדי שנדע למצוא להם תקנה. דבר זה מחייב אמנם קצת “אומץ-רוח-אזרחי” בשעה זו. מי שאינו רגיל להשמיע דברים, שדעת הקהל אינה נוחה מהם, יזהר עכשיו מלטפּל ב“מכשולים ובמעצורים”, כדי שלא להשבית את השמחה הכללית. אולם מי שלא נתפס להתלהבות יתירה, המקלקלת את שורת האמת, מי שה“אורות מאופל” לא סמאו את עיניו ולא נסכו ערפל של שכרון על אופקו, חייב להבליג במקצת על הרגש הטבעי, המאַחד וממזג בשעות היסטוריות גדולות את היחיד עם הצבור הסובב אותו ועושה את לבו כלבם. חייב הוא להבליג על רגש זה, כדי שיוכל למלא את חובתו לאותו צבור באמונה.

אין צורך להרבות דברים להוכיח, ששעה גדולה זו יש בה ברכה מרוּבּה לעבודתנו ולתנועתנו הלאומית. אם עד עכשיו היו חיינו שלשלת רצופה אחת של ענויים ועלבונות קשים, שהיו מדכאים את רוחנו ונשמתנו, כופתים את רצוננו הלאומי ופוגעים קשה בכבודנוּ ובהכרת-עצמנו האנושית - הרי עכשיו הוּסרוּ הכבלים מעל ידינו! אם עד עכשיו היינו מבזבזים את מיטב האנרגיה הלאומית שלנו במלחמה קשה על הזכות האנושית היסודית לחיות ולשאוף אויר בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא; אם תחום המושב, שעור של פּרוצנטים בבתי-הספר, עלילות מזוהמות, התעללות גסה בכבודנו ועקיצות בוז ומשטמה שאינן פּוֹסקות היו טוים יום-יום מסביב לנו מכמורת קשה של שעבודים ועלבונות, להכביד עלינו עבטיט ולפזר את נצוצי נשמתנו הפצועה לכל רוח - הנה עכשיו הגיעה לנו שעת בנין לאומי מתוֹך מנוחת הנפש. הוסרה קללת דורות מעלינו, שהיתה עושה אותנו מדרס לכל מנוול ופרא. החיה הפצועה והנרדפת מכל עברים לבשה שוב צורת בן-אדם, שזכותו האנושית וכבודו האנושי מובטחים לו. נשתחררה האנרגיה הלאומית שלנו, שהיינו מוציאים במלחמת הגנה קשה ומדכאה, ומעכשיו תפנה למפעל הלאומי, לעבודת הבנין והיצירה.

וגדולה שעה זו מכל שעה אחרת של שחרוּר אזרחי, שעברה עלינו בארצות שונות במשך ימי ההיסטוריה של העת החדשה. בימים ההם נשתחררו אנשים מישראל, ועכשיו הגיע זמן שחרוּר ליהודי רוסיה כחטיבה לאומית. בתקופת האימנסיפּציה בארצות אירופה השונות עמדו העמים, שקבלו עליהם את עיקרי החופש וזכויות האדם, וזיכו גם את יושבי המדינה היהודים, שאי-אפשר היה להוציאם מן הכלל האנושי הגדול, בזכויות אלו. ויוצאי הגיטו, שהתרגלו במשך דורות להכנע בפני תקיפי-עולם ולקבל על עצמם דין פושעים ומנודים, - כיון שיצאו יום אחד מעבדוּת לחירוּת, ראו חובה לעצמם להביא קרבן-מנחה על החסד הגדול, שעשו אתם אדוני-הארץ. המזכים הודו בזכויות-אדם והמזוכים הסתפקו בהודאה זו והסתלקו מזכויות-עם. היעוּד הלאומי, התקוה לעתיד לאומי, הזכות היסודית לחיות לעצמם וליצור לעצמם - זה היה המחיר, שנתנו המשוחררים חלף זכויותיהם האזרחיות. וכך נעשו הזכויות האנושיות הטבעיות, מקורו ושרשו של השחרוּר האזרחי, מקור וסבה לעושק-זכויות ממין חדש: לצמצום לאומי, למיעוט הדמות ולטשטוש הצורה העצמית.

וזיוּף זה של חותם הטבע וההיסטוריה, סתירה פנימית זו שבין זכויות האדם ובטוּל היש הלאומי נקמו את נקמתם בבעליהם. מכיון שהמשוחררים עשו את שחרורם ענין של מקח-וממכר וראו חובה לעצמם ליתן את תשלומיו - ניתנה רשות מוסרית ופסיכולוגית למשחררים לחזור בהם ולבטל את ה“מכירה.” הוותורים הלאומיים, שוותרה היהדות המערבית לשם האימנסיפּציה, לא רק דלדלו את מעינה הלאומי והחריבו את כחות-היצירה שלה, אלא גם פגעו ביסודותיו של שחרוּרם האזרחי. לא למדנו את העמים, שיראו בנו אומה בעלת זכויות כשאר האומות, ולפיכך לא למדו גם לראות בנו בני-אדם בעלי-זכויות כשאר בני-אדם. היהודים עצמם קבלו עליהם דין משוללי-זכויות, כשוותרו על זכותם הלאומית הטבעית; באו אחרים ועשו פסק-דין זה בנין אָב לכל הזכויות הטבעיות, וגם האזרחיות בכלל. כפירתם הלאומית של יהודי המערב הכשירה גם את קלקלתם האזרחית. זכויותיהם האזרחיות אינן נתונות אמנם כיום בסכנה ריאלית - לפי מצב הענינים בשעה זו, דומה שאי-אפשר להשיב את גלגל ההיסטוריה אחוֹרנית ולבטל את השויוֹן האזרחי בלי לערער עם זה את יסודותיו של הבנין המדיני והכלכלי כולו, - אבל מגמה זו של כפירה בעצם זכויותיהם האזרחיות של היהודים הולכת ומתבלטת יותר ויותר במשך עשרות השנים האחרונות. ופריה הריאלי הוא האנטישמיות החברתית. תנועה מלעיבה ומטרידה זו מטילה אימה על האדם מישראל, כופפת את קוֹמתו המוסרית, נותנת בלבו את ארס החששות והחשדות ומביאה אותו לחרוד מקול עלה נדף. זה עשרות שנים שנשבתה מנוחתם של אחינו המערביים, חסנם הפּנימי לקה והם יראים וחרדים כל הימים, שמא יתרוששו יום אחד מרכושם היחיד, שמסרו עליו את נפשם הלאומית בתקופת האימנסיפּציה. ומכאן כל אותם הזעזועים והפרכוסים הקשים בחיי הצבור היהודי במערב; מכאן אותה השנאה הכבושה לתנועה הלאומית שלנו, המתבלטת יותר ויותר עם התפּתחותה של זו. יראים הם האנשים הללו, שבנו את כל בנינם האזרחי על היסוד הרעוע של הוותורים הלאומיים, שמא ישמט הקרקע מתחתם כשתתגבר התנועה הלאומית בישראל ויתבלט האופי הלאומי של הצבור היהודי.

לא כן גורל היהדות הרוסית בשעה זו. רוסיא המחודשת יש לה לפניה לא אלפים ורבבות אלא מיליונים מישראל, שדרות רחבות של המונים, המעורים בקרקעם הלאומי-ההיסטורי ויונקים שפע עמם מדעת ושלא מדעת. ההמונים הללו הם תריס מעולה כנגד הכפירה הלאומית. בשעה זו אי-אפשר שיקום מי שיהיה ויעיד בשמם של ההמונים הללו עדות שקר כזו שהעידה באחיה הסנהדריה הלאומית בימי נפּוליאון. ואם ימצא מי שיעיז להעיד עדות כזו ואת פי העם לא שאל - ודאי שיתבדה מיד, ולא עוד אלא ששום אדם מן החוץ לא יאמין לו מלכתחילה. מיליוני היהודים החיים משמשים עדוּת שאי אתה יכול להזימה על אָפיה הלאומי של היהדוּת, ומי שיתמם ויעיד, שמיליונים אלה אינם באמת חטיבה לאומית בפני עצמה ואין הם נבדלים מעם-הארץ אלא בדתם בלבד - יהא בעיני הבריות כרמאי ומתעתע. וגדולה מזו: בתוֹך היהדות הרוסית אין למצוא כלל יסודות צבוריים, הדוגלים בשם הכפירה הלאומית. ואם לא מנע אלהי ישראל גם מאתנו מנה יפה של מתבוללים למעשה, יהודים תלושים, שאין להם שום אחיזה בעמם ובקרקעו הלאומי, מכל מקום לא זכינו עדיין למתבוללים ששיטתם בכך. אין לנו מפלגה של מתבוללים, אין לנו מעמד, העושה לעצמו את הטמיעה הלאומית אידיאל צבורי, והוא נלחם לאידיאל זה ומשתדל לחבבו על הבריות. ההתבוללות בתורת שיטה לא הכתה מעולם שרשים עמוקים בתוך היהדות הרוסית,– המיליונים הקשורים קשר טבעי ל“יהדותם”ולמטרתם הלאומית אינם קרקע מעולה לכך–, וניצניה הרכים, שעלו משנות הששים ואילך, כמשו ונבלו זה כבר. התנועה הלאומית עשתה בינתים את שלה. הזרע שזרעו חבת-ציון והציונות עלה ועשה פרי. ופרי זה אין להעריכו במספּרם של הדבקים בתנוּעה והנשבעים לדגלה לבד. יפה כחה של התנועה גם מחוץ לתחוּמיה המסוּימים. דרך רבבות צנורות הסמויים מן העין בוקע ועולה הזרם החי והמחיה של תנועת התחיה, עולה ומשתפּך אל ההיקף הגדול להחיות לבבות שוקקים ולהפרות כחות חבוּיים. יכול אדם מישראל לכפור לכאורה בתחיה הלאומית בארץ-אבות, יכול הוא אפילו להלחם בתנועתנו: אם רק יש מקום בלבו לצער לאומי ולהרהורי התקוה הלאומית - חזקה עליו שנתפס להשפּעתה של הציונות, מדעת או שלא מדעת. שרשיה של התנועה, שרשים כמוסים וסמוּיים מן העין, גדלו ורבו לעומק ולרוחב, עד שלבסוף התחילו פירות האילן שנטעו ידינו נוטים לרשות הרבים. המפלגות השונות בישראל, אף אותן שהמלחמה בציונות היא, לכאורה, כל תוכן חייהן ועבודתן, קיימו וקבלו עליהן את העיקר הלאומי, הסכימו לתביעותינו הלאומיות, שאנו הכרזנו עליהן ראשונה. הבטוּי שנתנה המפלגה הציונית לצרכינו ולמשאלותינו הלאומיים בארצות הגולה, הנוסחה שנתנסחו הללו לפני עשר שנים בהלסינגרפורס, נעשו נחלתן של רוב המפלגות שלנו. ולא הנוסחה היא עיקר — נוסחאות ותכניות שבני אדם מסכימים להן מאונס או מ״טעמים טכסיסיים״ אין בהן ממש –, אלא נשמת הדברים, הרוח המהוה ומחיה אותם. רוח זה תקף את לבבות המרובים והוא הולך וכובש כבוש אחר כבוש. המפלגות השונות שלנו כולן מעמידות עכשיו את צרכינו ותביעותינו הלאוּמיים במרכז שאיפותיהן ותכניותיהן. בשעה גדולה זו, כשאנו באים לדרוש מאת רוסיא המחוּדשת זכויות-עם לעצמנו, הרי אנו עומדים לפניה כצבור אחד, המאוּחד בעיקר שאיפותיו ותביעותיו כלפי-חוץ והיודע להגן על תביעותיו אלו בכחות משותפים ומאוחדים.

זו ועוד אחרת: עשרות השנים האחרונות הביאו לא רק לנו את ההודאה בעיקר לראות ברגש הלאומי כח תרבותי יוֹצר ומפרה ובזכויות הלאומיות — זכויות אנושיות טבעיות, שאין למנוע ממי שיהיה ואין שום צבור יכול להתקיים בלעדיהן. ואם מתוך הודאה בעיקר הזכויות הטבעיות, שאין למנוע משום אדם, ראו עמי אירופה בתקופת השחרוּר האזרחי הכרח לעצמם לזכות את היהודים בזכויות אזרחיות, ודאי שההודאה בעיקר הלאומי תביא עכשיו את רוסיא המשוחררת להודות בזכויותינו הלאומיות. והודאה זו לא תהא ברוסיא החדשה ענין של תיאוריה ופרינציפּיון מופשט, שבני-אדם משכילים ״חייבים״ להודות בו עכשיו, כשם שבימי המהפּכה הצרפתית הגדולה ראו בני-אדם חובה לעצמם להודות בעיקר המופשט של זכויות אדם, שהורו רוּסוֹ וחבריו. התפּתחותה המדינית והסוציאלית של רוסיא, האינטרסים הממשיים של עמי-המיעוט הרבים והשונים היושבים במדינה, הצורך להרבות את רכוש הארץ וחילה, לחזק ולהפרות את כחות-היצירה הכלכליים והתרבותיים בכל רחבי המדינה הגדולה — כל זה, ולא פּרינציפּיון מופשט של צדק ומשפּט, עתיד להנחיל ברוסיא את הנצחון לעיקר הלאומי. עתידה רוסיא שתעשה בהכרח היסטורי מדינת לאומים, מדינה של לאומים אבטונומיים, החיים את חייהם הפנימיים כטוב בעיניהם, מסדרים את עניניהם המיוחדים כרצונם ויוצרים את יצירותיהם הלאומיות מתוֹך חירוּת ושלוה, והמצטרפים עם זה לחטיבה מדינית מלוכדת. ובדרך המובילה למטרה זו, שלא ימלט שלא תהא דרך חתחתים וצורי-מכשול –, שום שנוי עיקרי בצורות החיים של החברה אלא מתוך יסורים וזעזועים וחבלי-לידה קשים — יהיו לנו בני-לויה ובעלי-ברית נאמנים. דרכנו תהא גם דרכם של כל עמי-המעוט ברוסיא. אנו אין לנו אלא לשתף אותם ולהשתתף אתם בעבודה ובמלחמה הכללית לשם השלטת העיקר הלאומי בחיי המדינה. כנוּס הכחות וליכודם — זהו הכלל הראשון באסטרטגיה הצבורית.

והשעה שעת רצון לעיקר התביעה הלאומית. נשתפו הלבבות והוכשרו הכשרה פסיכולוגית למלא תביעה זו. בשעת חדוה כזו, שעת פּריקת עול נוגש ומתן חירוּת וזכויות לכל יושבי המדינה, אין עינם של בני-אדם רעה בשל אחרים. רוסיא המשוחררת לא תרצה להשכין באהלה עוולה ולעמוד בחטא שחטא המשטר הישן כנגד כל עמי-המעוט היושבים במדינה.

הכשרה פסיכולוגית זו התחילה באמת עוד לפני המהפּכה. מלחמת-העמים הגדולה, שזעזעה מוסדותיו של העולם הישן, הביאה גם חומר ולבנים לבנין חדש של האנושות. על חרבותיו של עולם שנטרף עליו פשרו עתיד להבנות עולם חדש. במדורה הגדולה מזדקק ומשתחל החדש. הכרוזים הגדולים, שמכריזים הנלחמים יום-יום על שלטון הצדק והחירות, ודאי לא באו לכתחילה אלא כדי לתפוס את התמימים בלבם, ומכל מקום אי-אפשר להם שלא יפעלו את פעולתם. ״המלחמה הגדולה לא באה אלא לשם חירות-העמים וסופה להעמיד כל אומה על נחלתה״ — כרוז תפל זה של צביעות פוליטית הולך ונוקב יום-יום אזני בני-אדם, וסופו שהוא הולך ונקלט בלבבות. מי שעינו פקוחה לראות מה שנעשה מסביביו, רואה ומרגיש, כמה גדול כחו של הרגש הלאומי, כמה גדולה השפּעתו ופעולתו במלחמה זו. הסערה הגדולה שעברה על האנושות, טאטאה כמה משפּטים קדוּמים והביאה לידי שנוי-ערכים יסודי בכמה ממקצועות החיים. נשתנתה גם הערכתו של הרגש הלאומי והגורם הלאומי בפוליטיקה. ואף מתנגדיה הגמורים של הלאומיות מן האגף השמאלי, באי-כחה של התנועה סוציאליסטית, השלימו אתה והודו בזכות-קיוּמה ובכל יצירתה. וכל הרוצה באמת ובלב תמים בתקונו של עולם בעל כרחו יבקש סדרי-חברה חדשים על יסודות החופש הלאומי, שלא יהיה עוד מקום לשלטון אומה באומה לרע לה, להתנגשויות של מלחמה בין עם לעם.

ההודאה בזכותו של כל עם ועם לחיות לעצמו וליצור לעצמו הולכת ונעשית נחלתם של כל בני-תרבות, ורוסיא המשוחררת, המבקשת כפרה לחטאיו של משטר-העריצות, ודאי לא תרצה, לא תוכל לכפור בזכותה זו של עמיה השונים. דבר זה מחזק את ידינו ונותן תוקף למלחמתנו על זכויותינו הלאומיות. ומכל מקום, מלחמה זו עצמה תהא קשה מאד. עדיין מרובים המעצורים והמכשולים, שאנו עתידים להתקל בהם. לחשוף את אלה — תפקיד ראשון הוא עכשיו לנו.


(״העם״, השבועי, כ״ט אדר תרע״ז)



  1. הדברים האלה נכתבו בימים הראשונים לאחר המהפּכה ומגור שלטון הצאר ברוסיא.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!