¹

השעה הגדולה, שאנו עומדים בה, מטילה עלינו חובה גדולה, חובת התאזרות כל הכחות לשם עבודת-בנין לאומית בכל מקצועות חיינו. דבר זה ברור, כנראה, לכל מי שמבקש תקנה לפגעינו הלאומיים מתוך יעוּד לאומי, אחרת קודמת לה: החובה לעמוד תחילה על תנאי העבודה ולברר תחילה את מצב הדברים כמו שהם. חייבים אנו להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלוּלה אל המעצורים והמכשולים המרובים, שאנו עתידים להתקל בהם. כדי שנדע למצוא להם תקנה. דבר זה מחייב אמנם קצת “אומץ-רוח-אזרחי” בשעה זו. מי שאינו רגיל להשמיע דברים, שדעת הקהל אינה נוחה מהם, יזהר עכשיו מלטפּל ב“מכשולים ובמעצורים”, כדי שלא להשבית את השמחה הכללית. אולם מי שלא נתפס להתלהבות יתירה, המקלקלת את שורת האמת, מי שה“אורות מאופל” לא סמאו את עיניו ולא נסכו ערפל של שכרון על אופקו, חייב להבליג במקצת על הרגש הטבעי, המאַחד וממזג בשעות היסטוריות גדולות את היחיד עם הצבור הסובב אותו ועושה את לבו כלבם. חייב הוא להבליג על רגש זה, כדי שיוכל למלא את חובתו לאותו צבור באמונה.

אין צורך להרבות דברים להוכיח, ששעה גדולה זו יש בה ברכה מרוּבּה לעבודתנו ולתנועתנו הלאומית. אם עד עכשיו היו חיינו שלשלת רצופה אחת של ענויים ועלבונות קשים, שהיו מדכאים את רוחנו ונשמתנו, כופתים את רצוננו הלאומי ופוגעים קשה בכבודנוּ ובהכרת-עצמנו האנושית - הרי עכשיו הוּסרוּ הכבלים מעל ידינו! אם עד עכשיו היינו מבזבזים את מיטב האנרגיה הלאומית שלנו במלחמה קשה על הזכות האנושית היסודית לחיות ולשאוף אויר בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא; אם תחום המושב, שעור של פּרוצנטים בבתי-הספר, עלילות מזוהמות, התעללות גסה בכבודנו ועקיצות בוז ומשטמה שאינן פּוֹסקות היו טוים יום-יום מסביב לנו מכמורת קשה של שעבודים ועלבונות, להכביד עלינו עבטיט ולפזר את נצוצי נשמתנו הפצועה לכל רוח - הנה עכשיו הגיעה לנו שעת בנין לאומי מתוֹך מנוחת הנפש. הוסרה קללת דורות מעלינו, שהיתה עושה אותנו מדרס לכל מנוול ופרא. החיה הפצועה והנרדפת מכל עברים לבשה שוב צורת בן-אדם, שזכותו האנושית וכבודו האנושי מובטחים לו. נשתחררה האנרגיה הלאומית שלנו, שהיינו מוציאים במלחמת הגנה קשה ומדכאה, ומעכשיו תפנה למפעל הלאומי, לעבודת הבנין והיצירה.

וגדולה שעה זו מכל שעה אחרת של שחרוּר אזרחי, שעברה עלינו בארצות שונות במשך ימי ההיסטוריה של העת החדשה. בימים ההם נשתחררו אנשים מישראל, ועכשיו הגיע זמן שחרוּר ליהודי רוסיה כחטיבה לאומית. בתקופת האימנסיפּציה בארצות אירופה השונות עמדו העמים, שקבלו עליהם את עיקרי החופש וזכויות האדם, וזיכו גם את יושבי המדינה היהודים, שאי-אפשר היה להוציאם מן הכלל האנושי הגדול, בזכויות אלו. ויוצאי הגיטו, שהתרגלו במשך דורות להכנע בפני תקיפי-עולם ולקבל על עצמם דין פושעים ומנודים, - כיון שיצאו יום אחד מעבדוּת לחירוּת, ראו חובה לעצמם להביא קרבן-מנחה על החסד הגדול, שעשו אתם אדוני-הארץ. המזכים הודו בזכויות-אדם והמזוכים הסתפקו בהודאה זו והסתלקו מזכויות-עם. היעוּד הלאומי, התקוה לעתיד לאומי, הזכות היסודית לחיות לעצמם וליצור לעצמם - זה היה המחיר, שנתנו המשוחררים חלף זכויותיהם האזרחיות. וכך נעשו הזכויות האנושיות הטבעיות, מקורו ושרשו של השחרוּר האזרחי, מקור וסבה לעושק-זכויות ממין חדש: לצמצום לאומי, למיעוט הדמות ולטשטוש הצורה העצמית.

וזיוּף זה של חותם הטבע וההיסטוריה, סתירה פנימית זו שבין זכויות האדם ובטוּל היש הלאומי נקמו את נקמתם בבעליהם. מכיון שהמשוחררים עשו את שחרורם ענין של מקח-וממכר וראו חובה לעצמם ליתן את תשלומיו - ניתנה רשות מוסרית ופסיכולוגית למשחררים לחזור בהם ולבטל את ה“מכירה.” הוותורים הלאומיים, שוותרה היהדות המערבית לשם האימנסיפּציה, לא רק דלדלו את מעינה הלאומי והחריבו את כחות-היצירה שלה, אלא גם פגעו ביסודותיו של שחרוּרם האזרחי. לא למדנו את העמים, שיראו בנו אומה בעלת זכויות כשאר האומות, ולפיכך לא למדו גם לראות בנו בני-אדם בעלי-זכויות כשאר בני-אדם. היהודים עצמם קבלו עליהם דין משוללי-זכויות, כשוותרו על זכותם הלאומית הטבעית; באו אחרים ועשו פסק-דין זה בנין אָב לכל הזכויות הטבעיות, וגם האזרחיות בכלל. כפירתם הלאומית של יהודי המערב הכשירה גם את קלקלתם האזרחית. זכויותיהם האזרחיות אינן נתונות אמנם כיום בסכנה ריאלית - לפי מצב הענינים בשעה זו, דומה שאי-אפשר להשיב את גלגל ההיסטוריה אחוֹרנית ולבטל את השויוֹן האזרחי בלי לערער עם זה את יסודותיו של הבנין המדיני והכלכלי כולו, - אבל מגמה זו של כפירה בעצם זכויותיהם האזרחיות של היהודים הולכת ומתבלטת יותר ויותר במשך עשרות השנים האחרונות. ופריה הריאלי הוא האנטישמיות החברתית. תנועה מלעיבה ומטרידה זו מטילה אימה על האדם מישראל, כופפת את קוֹמתו המוסרית, נותנת בלבו את ארס החששות והחשדות ומביאה אותו לחרוד מקול עלה נדף. זה עשרות שנים שנשבתה מנוחתם של אחינו המערביים, חסנם הפּנימי לקה והם יראים וחרדים כל הימים, שמא יתרוששו יום אחד מרכושם היחיד, שמסרו עליו את נפשם הלאומית בתקופת האימנסיפּציה. ומכאן כל אותם הזעזועים והפרכוסים הקשים בחיי הצבור היהודי במערב; מכאן אותה השנאה הכבושה לתנועה הלאומית שלנו, המתבלטת יותר ויותר עם התפּתחותה של זו. יראים הם האנשים הללו, שבנו את כל בנינם האזרחי על היסוד הרעוע של הוותורים הלאומיים, שמא ישמט הקרקע מתחתם כשתתגבר התנועה הלאומית בישראל ויתבלט האופי הלאומי של הצבור היהודי.

לא כן גורל היהדות הרוסית בשעה זו. רוסיא המחודשת יש לה לפניה לא אלפים ורבבות אלא מיליונים מישראל, שדרות רחבות של המונים, המעורים בקרקעם הלאומי-ההיסטורי ויונקים שפע עמם מדעת ושלא מדעת. ההמונים הללו הם תריס מעולה כנגד הכפירה הלאומית. בשעה זו אי-אפשר שיקום מי שיהיה ויעיד בשמם של ההמונים הללו עדות שקר כזו שהעידה באחיה הסנהדריה הלאומית בימי נפּוליאון. ואם ימצא מי שיעיז להעיד עדות כזו ואת פי העם לא שאל - ודאי שיתבדה מיד, ולא עוד אלא ששום אדם מן החוץ לא יאמין לו מלכתחילה. מיליוני היהודים החיים משמשים עדוּת שאי אתה יכול להזימה על אָפיה הלאומי של היהדוּת, ומי שיתמם ויעיד, שמיליונים אלה אינם באמת חטיבה לאומית בפני עצמה ואין הם נבדלים מעם-הארץ אלא בדתם בלבד - יהא בעיני הבריות כרמאי ומתעתע. וגדולה מזו: בתוֹך היהדות הרוסית אין למצוא כלל יסודות צבוריים, הדוגלים בשם הכפירה הלאומית. ואם לא מנע אלהי ישראל גם מאתנו מנה יפה של מתבוללים למעשה, יהודים תלושים, שאין להם שום אחיזה בעמם ובקרקעו הלאומי, מכל מקום לא זכינו עדיין למתבוללים ששיטתם בכך. אין לנו מפלגה של מתבוללים, אין לנו מעמד, העושה לעצמו את הטמיעה הלאומית אידיאל צבורי, והוא נלחם לאידיאל זה ומשתדל לחבבו על הבריות. ההתבוללות בתורת שיטה לא הכתה מעולם שרשים עמוקים בתוך היהדות הרוסית,– המיליונים הקשורים קשר טבעי ל“יהדותם”ולמטרתם הלאומית אינם קרקע מעולה לכך–, וניצניה הרכים, שעלו משנות הששים ואילך, כמשו ונבלו זה כבר. התנועה הלאומית עשתה בינתים את שלה. הזרע שזרעו חבת-ציון והציונות עלה ועשה פרי. ופרי זה אין להעריכו במספּרם של הדבקים בתנוּעה והנשבעים לדגלה לבד. יפה כחה של התנועה גם מחוץ לתחוּמיה המסוּימים. דרך רבבות צנורות הסמויים מן העין בוקע ועולה הזרם החי והמחיה של תנועת התחיה, עולה ומשתפּך אל ההיקף הגדול להחיות לבבות שוקקים ולהפרות כחות חבוּיים. יכול אדם מישראל לכפור לכאורה בתחיה הלאומית בארץ-אבות, יכול הוא אפילו להלחם בתנועתנו: אם רק יש מקום בלבו לצער לאומי ולהרהורי התקוה הלאומית - חזקה עליו שנתפס להשפּעתה של הציונות, מדעת או שלא מדעת. שרשיה של התנועה, שרשים כמוסים וסמוּיים מן העין, גדלו ורבו לעומק ולרוחב, עד שלבסוף התחילו פירות האילן שנטעו ידינו נוטים לרשות הרבים. המפלגות השונות בישראל, אף אותן שהמלחמה בציונות היא, לכאורה, כל תוכן חייהן ועבודתן, קיימו וקבלו עליהן את העיקר הלאומי, הסכימו לתביעותינו הלאומיות, שאנו הכרזנו עליהן ראשונה. הבטוּי שנתנה המפלגה הציונית לצרכינו ולמשאלותינו הלאומיים בארצות הגולה, הנוסחה שנתנסחו הללו לפני עשר שנים בהלסינגרפורס, נעשו נחלתן של רוב המפלגות שלנו. ולא הנוסחה היא עיקר — נוסחאות ותכניות שבני אדם מסכימים להן מאונס או מ״טעמים טכסיסיים״ אין בהן ממש –, אלא נשמת הדברים, הרוח המהוה ומחיה אותם. רוח זה תקף את לבבות המרובים והוא הולך וכובש כבוש אחר כבוש. המפלגות השונות שלנו כולן מעמידות עכשיו את צרכינו ותביעותינו הלאוּמיים במרכז שאיפותיהן ותכניותיהן. בשעה גדולה זו, כשאנו באים לדרוש מאת רוסיא המחוּדשת זכויות-עם לעצמנו, הרי אנו עומדים לפניה כצבור אחד, המאוּחד בעיקר שאיפותיו ותביעותיו כלפי-חוץ והיודע להגן על תביעותיו אלו בכחות משותפים ומאוחדים.

זו ועוד אחרת: עשרות השנים האחרונות הביאו לא רק לנו את ההודאה בעיקר לראות ברגש הלאומי כח תרבותי יוֹצר ומפרה ובזכויות הלאומיות — זכויות אנושיות טבעיות, שאין למנוע ממי שיהיה ואין שום צבור יכול להתקיים בלעדיהן. ואם מתוך הודאה בעיקר הזכויות הטבעיות, שאין למנוע משום אדם, ראו עמי אירופה בתקופת השחרוּר האזרחי הכרח לעצמם לזכות את היהודים בזכויות אזרחיות, ודאי שההודאה בעיקר הלאומי תביא עכשיו את רוסיא המשוחררת להודות בזכויותינו הלאומיות. והודאה זו לא תהא ברוסיא החדשה ענין של תיאוריה ופרינציפּיון מופשט, שבני-אדם משכילים ״חייבים״ להודות בו עכשיו, כשם שבימי המהפּכה הצרפתית הגדולה ראו בני-אדם חובה לעצמם להודות בעיקר המופשט של זכויות אדם, שהורו רוּסוֹ וחבריו. התפּתחותה המדינית והסוציאלית של רוסיא, האינטרסים הממשיים של עמי-המיעוט הרבים והשונים היושבים במדינה, הצורך להרבות את רכוש הארץ וחילה, לחזק ולהפרות את כחות-היצירה הכלכליים והתרבותיים בכל רחבי המדינה הגדולה — כל זה, ולא פּרינציפּיון מופשט של צדק ומשפּט, עתיד להנחיל ברוסיא את הנצחון לעיקר הלאומי. עתידה רוסיא שתעשה בהכרח היסטורי מדינת לאומים, מדינה של לאומים אבטונומיים, החיים את חייהם הפנימיים כטוב בעיניהם, מסדרים את עניניהם המיוחדים כרצונם ויוצרים את יצירותיהם הלאומיות מתוֹך חירוּת ושלוה, והמצטרפים עם זה לחטיבה מדינית מלוכדת. ובדרך המובילה למטרה זו, שלא ימלט שלא תהא דרך חתחתים וצורי-מכשול –, שום שנוי עיקרי בצורות החיים של החברה אלא מתוך יסורים וזעזועים וחבלי-לידה קשים — יהיו לנו בני-לויה ובעלי-ברית נאמנים. דרכנו תהא גם דרכם של כל עמי-המעוט ברוסיא. אנו אין לנו אלא לשתף אותם ולהשתתף אתם בעבודה ובמלחמה הכללית לשם השלטת העיקר הלאומי בחיי המדינה. כנוּס הכחות וליכודם — זהו הכלל הראשון באסטרטגיה הצבורית.

והשעה שעת רצון לעיקר התביעה הלאומית. נשתפו הלבבות והוכשרו הכשרה פסיכולוגית למלא תביעה זו. בשעת חדוה כזו, שעת פּריקת עול נוגש ומתן חירוּת וזכויות לכל יושבי המדינה, אין עינם של בני-אדם רעה בשל אחרים. רוסיא המשוחררת לא תרצה להשכין באהלה עוולה ולעמוד בחטא שחטא המשטר הישן כנגד כל עמי-המעוט היושבים במדינה.

הכשרה פסיכולוגית זו התחילה באמת עוד לפני המהפּכה. מלחמת-העמים הגדולה, שזעזעה מוסדותיו של העולם הישן, הביאה גם חומר ולבנים לבנין חדש של האנושות. על חרבותיו של עולם שנטרף עליו פשרו עתיד להבנות עולם חדש. במדורה הגדולה מזדקק ומשתחל החדש. הכרוזים הגדולים, שמכריזים הנלחמים יום-יום על שלטון הצדק והחירות, ודאי לא באו לכתחילה אלא כדי לתפוס את התמימים בלבם, ומכל מקום אי-אפשר להם שלא יפעלו את פעולתם. ״המלחמה הגדולה לא באה אלא לשם חירות-העמים וסופה להעמיד כל אומה על נחלתה״ — כרוז תפל זה של צביעות פוליטית הולך ונוקב יום-יום אזני בני-אדם, וסופו שהוא הולך ונקלט בלבבות. מי שעינו פקוחה לראות מה שנעשה מסביביו, רואה ומרגיש, כמה גדול כחו של הרגש הלאומי, כמה גדולה השפּעתו ופעולתו במלחמה זו. הסערה הגדולה שעברה על האנושות, טאטאה כמה משפּטים קדוּמים והביאה לידי שנוי-ערכים יסודי בכמה ממקצועות החיים. נשתנתה גם הערכתו של הרגש הלאומי והגורם הלאומי בפוליטיקה. ואף מתנגדיה הגמורים של הלאומיות מן האגף השמאלי, באי-כחה של התנועה סוציאליסטית, השלימו אתה והודו בזכות-קיוּמה ובכל יצירתה. וכל הרוצה באמת ובלב תמים בתקונו של עולם בעל כרחו יבקש סדרי-חברה חדשים על יסודות החופש הלאומי, שלא יהיה עוד מקום לשלטון אומה באומה לרע לה, להתנגשויות של מלחמה בין עם לעם.

ההודאה בזכותו של כל עם ועם לחיות לעצמו וליצור לעצמו הולכת ונעשית נחלתם של כל בני-תרבות, ורוסיא המשוחררת, המבקשת כפרה לחטאיו של משטר-העריצות, ודאי לא תרצה, לא תוכל לכפור בזכותה זו של עמיה השונים. דבר זה מחזק את ידינו ונותן תוקף למלחמתנו על זכויותינו הלאומיות. ומכל מקום, מלחמה זו עצמה תהא קשה מאד. עדיין מרובים המעצורים והמכשולים, שאנו עתידים להתקל בהם. לחשוף את אלה — תפקיד ראשון הוא עכשיו לנו.

(״העם״, השבועי, כ״ט אדר תרע״ז)

חג לנו היום.

שנים רבות עברו עלינו ללא חפץ וללא נחת. השמים היו נטויים על ראשינו כעופרת, והאדמה אשר מתחת לרגלינו — אש לוהטת. מבחוץ סביב שתו עלינו צרים ואויבים, מבפנים רבה העזובה ורב היאוּש. כל יום היתה צרתו מרובה משל חברו, ואפס ישע.

ואף-על-פי-כן לא כרענו תחת הסבל. ״שנאה עזה למנת חיי עבדוּת ובוז״ וגעגועים גדולים ליום גאולה וישועה החיו את לבנו הפצוע בשנות צרה ומצוקה. לא נשינו תקוה. ממעמקי תהום נשאנוּ עין ולב לחזוֹן העתיד, חזון הגאולה והתחיה.

והנה סר עוֹל הנוגש מעל צוארנו. נפלו הכבלים מעל ידינו. היתה לנו הרוחה, ורוח חדשה עברה את העם, רוח תקומה ותקוה לאומית. עם השחרוּר האזרחי התעוררו המוני העם, ונפשם תגיל ברעדה לקראת חזון העתיד הגדול שלנו, חזון תחית העם ותקות עתידו. הדגל הלבן-הכחול נעשה לדגל העם.

וכשיבואו עתה שליחינו בפטרוגרד לעשות את חשבון נפשנו, לספר לנו ולעולם על הדרך שעברנו ולהתוות את הדרך בה נלך, לא יראו עוד את עצמם כיחידים שהטילו על עצמם את עבודת המרובים, כיחידים בודדים וגלמודים, שיצאו לתוא דרך רחוקה לפני מחנה מפגר ונחשל, אלא כשליחיו של מחנה גדול מאוחד ומלוכד, מחנה תקיף בדעתו וחזק ברצונו להביא גאולה לעצמו ולבנות חיים חדשים לדורותיו.

הכנסיה הציונית הפטרוגרדית תתן דמוּת ובטוּי לרצון העם, למאויים ולשאיפות הלאומיים החיים בלבו, למגמות הפּנימיות שבחייו. היא תכריז על השלטון העליון של רצון העם, היא תקרא לעם, שיביא לידי גלוּי בולט את רצונו העתיק, שיכריז על משאַת נפשו הגדולה, שטופחה שנות אלפים, על תקותו לשוב לתחיה ולהחיות את מולדתו העתיקה. באי-כחה של ההסתדרות הציונית, של מאות אלפים חברים, העומדים במערכותיה, יעידו על רצונם הגלוּי של מאות האלפים יעוררו את רצונם הכמוס של המיליונים.

אבל לא לשם כרוזים לאומיים ובשורות לאומיות בלבד תבוא הכנסיה. השעה היא לנו שעת עבודה גדולה, עבודת בנין וכנוּס לאומי בכל מקצועות החיים. תנאי העבודה הגדולה ניתנו לנו עם השחרוּר האזרחי, ועכשיו אין לנו אלא להפנות את כל כחותינו הלאומיים לעבודה זו. המצב החדש הביא אתו פרובלימו חדשות, המחכות לתיקונן בועידה זו.

ראשית דאגתנו, ראשון ועליוֹן לצרכינו הלאומיים, הוא בנין החיים החדשים במולדת הלאומית, תקנת הישוב העברי בארץ-ישראל. השעה שעת נסיון קשה, אבל גם שעת תקוות מזהירות לישובנו, שמשפעו יונקת כל הגולה הלאומית. עשרות שנים עברו מיום שהנחנו את אבן-הפינה הראשונה בבניננו זה. ומאז הזדקפה קומתנו הכפופה, וכבודנו הלאומי שב אלינו. בעמל אין קץ החילונו לקומם הריסות דורות ולהחיות שממות יובלות. והנה הגיעה שעת משבר ושעת תקוה כאחת לעבודת בנין זו. הסערה שעברה על האנושות נגעה גם בארץ חמדתנו לזעזע את בניננו הרך, ופרי עבודתנו היה למשיסה. אבל עצם רכושנו הלאומי, מתנת המולדת המתעוררת לתחיה, לא ניתן לכליה, כשם שאין להביא כליה על הקשר הפלאי, המקשר את האומה, את השכבות העמוקות ביותר שבנשמתה אל המולדת העתיקה. את השפּעתו הגדולה של הישוב, השפּעה תרבותית כלפּי פנים והשפּעה פוליטית כלפּי חוּץ, לא ישמידו שוּם מעשי אלמוּת ועריצות שבעולם. וחובתנו היא לדאוֹג לכך, שהשפּעה זו עוד תגדל ותתחזק בתוקף המאורעות האחרונים. קרבנותיו החדשים של הישוב בארץ-ישראל צריכים להצטרף ל״חשבוננו״ הלאומי. הועידה הציונית צריכה להביא לידי בטוי את תביעתנו, תביעת שלומים לקרבנותיו, תביעת-המולדת.

ועבודה גדולה, עבודת בנין וכנוּס, עומדת לפנינו גם בגוֹלה. לפני עשר שנים ויותר הכרזנו על ״עבודת-ההוה״, על עבודת הכנוּס והסדוּר הלאומי, על עבודת ההכשרה וההכנה הלאומית. הכרזנו על התעודה לכנס את כחותינו הלאומיים, לחזקם ולהכשירם לתחיה מלאה. בכלל תעודה זו גם עבודה פוליטית וכלכלית, גם עבודה תרבותית, גם המלחמה השיטתית לזכויותינו הלאומיות ולעמדותינו הכלכליות, גם העבודה להכשרת הלבבות ולחנוּך הדור הבא, להפראת התרבות הלאומית, לתחית הלשון והספרות הלאומית. בכל המקצועות הללו נפתחו לנו עכשיו פרספקטיבות רחבות. הגיעה השעה, שנתבע ונקבע את זכויותינו הלאומיות. השעה שעת רצון לתביעות אלו. רוסיא הולכת ונעשית מדינה של לאומים אבטונומיים, המסדרים את עניניהם הלאומיים כרצונם ויוצרים את יצירותיהם הלאומיות מתוך חרוּת ושלוה. ובכלל העמים הללו, העומדים בפני בנין חייהם החדשים ברוסיא, נמצאים גם אנו. ואולם קשים ושונים הם תנאי-חיינו מאלה של שאר עמי-המיעוּט: אנחנו הננו האומה היחידה מחוסרת הקרקע בינהם. הועידה הציונית צריכה, אפוא, להביא את תביעותינו הלאומיות לידי בטוי, לקבוע את תכנן וגבולותיהן בהסכם לצרכי השעה, לתנאי חיינו המיוחדים ולהשקפת עולמנו היסודית.

בהסכם להשקפת עולמנו תקבע הועידה עיקרים גם בנוגע לעבודת התרבות שלנו. עם גידוּלה והתפּתחותה של תנועת התחיה בישראל גדלה ההכרה, שאי-אפשר לתחיה לאומית בלי חנוּך לאומי, שהיסוד למפעלנו הלאומי הוא העבודה להכשרת הלבבות וחנוּך הדור הבא. ובשום מקצוע אחר שבחיינו לא היו גדולים כל כך הערבוביא ובלבול הדעות כמו במקצוע זה. הנגוּד הטראגי שבין התביעה האידיאלית ובין המציאות האפורה לא באה בשום מקום לידי בטוי בולט ומבהיל כל-כך, כמו בשאלת הלשון ובית-הספר הלאומי. ואולם תנועת התחיה מצווה לנו את האחדות והשלימות, את החינוך העברי הגמור, שאינו מתפּשר עם המציאות המשעבדת ואינו נוטה לכאן ולכאן. גורל מפעלנו הלאומי נתון בידי בנינו. אין לנו תקוה ותקנה, אלא אם יקום לנו דור חדש, דור שרוחו שלמה ונאמנה, ונפשו לא הוקלעה בתוך כף-הקלע של קרעים ונגוּדים פנימיים, דוֹר שינק ממעינות היצירה המקורית של עמו, שספג וקלט לתוך נפשו תוכן לאומי ותוכן אנושי-כללי בכלים לאומיים. על דבר זה עמדנו זה כבר. ההגיון הפּנימי של תנועת התחיה הביא אותנו לבנות בתי-ספר עבריים גמורים בגולה. ודוקא בשעת הזעזועים והפורענויות, שלא היתה דומגמתם בימי מלחמת העמים הגדולה, נגשנו לבנין בית-הספר העברי החדש. עכשיו הנה הוכשרו התנאים לעבודת-עם רחבה במקצוע החנוך. הועידה הציונית תקבע את תביעותינו ומשאלותינו הלאומיות במקצוע זה, היא תכריז על העיקר הגדול בעבודת החנוך והתרבות, עיקר השלימות הנפשית והחוֹסן הפנימי, עיקר החנוך העברי הגמור.

עבודה גדולה, עבודת בנין וכנוס, שלא היתה עוד דוגמתה מיום שיצאנו בגולה, עומדת לפנינו בשעה זו. הועידה הציונית בפטרוגרד באה להתוות את דרכיה ולקבוע את עיקריה של עבודה זו. יהי רצון, שתהא הברכה שורה במעשיה.

(״העם״, השבועי, גליון י״ט, י״א סיון תרע״ז)

אחרי המהפּכה הגדולה, שחידשה את חייה המדיניים של רוסיא כולה, נראה היה, שגם חיינו הצבוריים נתחדשו מעיקרם ובעצם מהותם. דומה היה, שנשתנו העתים שנוי גמור, שעברה שעת הפזור הגדול והערבוביא הגדולה והגיעה שעת הכנוּס והתקוּמה, שעת גיבּוּש הכחות הלאומיים ואחדוּתם לשם המפעל הלאומי המשותף, לשם בנין החיים הלאומיים על יסודות חדשים. נראה היה, שכל המפלגות השונות שבצבורנו מבקשים תקנה לפגעינו מתוך הודאה בעיקר הלאומי, מתוך יעוּד לאומי ותקוה לעתיד לאומי. כל המפלגות שלנו העמידו את צרכינו ותביעותינו הלאומיים במרכז שאיפותיהן ותכניותיהן. ודומה היה, שאנו עומדים בשעה גדולה זו לפני רוסיא המחוּדשת כצבור אחד, המאוּחד בעיקר שאיפותיו ותביעותיו והיודע להגן על תביעות אלו בכחות משותפים ומלוכדים. ותקוה נלבבה פעמה את הלבבות הערים. אמוֹר אמרנו: ההכרה הלאוּמית שנתעוררה — סוֹפה שתנצח את כח ההרגל המרושל וההסתפּקות המטומטמת. קוה קוינו: הלבבות שנשתפו סופם שיעמדו על סוד קיומנו ואחריתנו, סופם שיודו הודאה גומרה בתעודתנו הלאומית הגדולה, בתחיתו הלאומית בארץ אבוֹת.

ותקותנו היה לה, אמנם, על מה לסמוֹך. לבשורת החופש חרדה נשמת ההמוֹנים מתוֹך גיל ותקוה לאומית. בלי שום תעמולה והשפעה מן החוּץ התכנסו ההמונים, בתוקף הרגש הטבעי, מסביב לדגלנו הלאומי. בשוֹרת השחרוּר האזרחי נעשתה להם לחזון התחיה הלאומית. כי הרגישו המוֹנינו בחוּשם הטבעי, שאין גאוּלה אלא גאולה לאומית, שאין לנו תקנה עד שנכנס את נצוצי נשמתנו הפזורים לכל רוח, עד שנכה שרשים טבעיים בקרקע טבעי, במולדת הלאומית.

שני אלה — הודאת כל המפלגות בעיקר הלאומי וחבּת ההמונים לרעיון התחיה בארץ אבות — נתנו תקוה בלבנו, שמעכשיו לא נוציא עוד את האנרגיה הלאומית שלנו לבטלה, לריבי מפלגות וסיעות, אלא נכנס את כל כחותינו הלאומיים ונחדשם במפעל, בעבודת הבנין הלאומי. לצערנו לא ארכו הימים ונתברר, שטעוּת היתה זו בידינו. שעת הכנוס הגדולה עוד לא באה, ועדיין אנו צריכים לבזבז את כחותינו במלחמה כלפּי פנים, כלפּי החצאיות והשניות, המסתפּקת במועט ועומדת בחצי-הדרך, מטשטשת את הצורה ומצמצמת את עצמה מתוך כשלון ורפיון פּנימי. לקוי זה של שניות והעדר מטרה פנימית מטביע עדיין את חותמו הפּגום על חיינו הצבוריים. בעוד שההמונים לבם תמים עם האידיאל של התחיה הלאומית הגמורה — הרי החוגים ״האינטילגנטיים״ המצומצמים, הנשבעים למפלגות שונות, יותר משהם שוקדים על תקנתה של אותה העבודה הלאומית, שגם הם מודים בה, הם רואים חובה לעצמם להלחם במסקנותיו של העיקר הלאומי. האנשים האלה, שמכלל כפירה לאומית יצאו ולכלל הודאה גמורה בעתיד לאומי שלם לא באו, יראים יותר מכל את המסקנות האחרונות. השלימות והחוסן הפּנימי — זהו אויבה בנפש של החצאיות המסתגלת והמתפשרת של קצרי הראות, שאינם רואים את אשר מחוץ לארבע אמותיהם. בשעה זו, כשנשמת העם חרדה, אולי, עד שרשי מהותה, וקול אלהים קורא לנו מן הסערה להטיל את כל כחותינו הפּנימיים לתוך כף המאזנים ההיסטורית — בשעה זו באים קצת תלושים מאתנו, שבויי דוקטרינות ועובדי פרוגרמות, לקצץ את כנפי העם ולגזור עליו צמצום והסתפּקות. קצת אינטיליגנטים שנקרעו מעמם, חברי ״ועדים מרכזיים״ ללא המונים, הממונים על הפּרוגרמות לתיקון העולם, רואים זכות לעצמם לאסור על ההמונים לבקש תקנה לנשמתם הלאומית שלא כ״דין״ שפסקו הם. הם, הממנים את עצמם אפיטרופסים לצבור שלא בטובתו, פוסקים הלכה, במה ידונו שליחי-הצבור, שיבואו להביע את מאוייו ולתבוֹע את תביעותיו של זה, ובמה לא ידונו. הם חשבו ומצאו, שאת גבולות עבודתה של הועידה היהודית הכללית, העתידה להביא לידי בטוי את רצוננו הלאומי, צריכים לקבוע הם ולא, חלילה, ועידה קודמת של באי-כח הצבור העברי בערי המדינה. הם רואים את עצמם זכאים להוציא לכתחילה מעניניה של הועידה את הגדולה והחשובה שבפרובלימות הלאומיות שלנו, את הפּרובלימה של התחיה הלאומית בארץ אבות. וכשעמדו ״אמיצי-הלב״ שבהם, שאינם יראים לכפור בגלוי באחדותנו הלאומית, ודרשו שיוציאו מכלל עבודתה של אותה ועידה את כל מה שיש בו סימן וזכר לאחדות הלאומית שבין יהודי הארצות השונות, הזדרזו רבים מהם ונענו לכופרים, ובלבד שלא להתחבר לאותם המסיקים את המסקנות האחרונות מן ההודאה בעיקר הלאומי, שלא לוותר על ה״אפיטרופסות״, העושה חסד עם ה״פּרובינציה״ שלא בטובתה, ושלא להתיר לועידה לטפּל בשאלת ״ארץ-ישראל״.

וכל זה נעשה, כמובן, בשם עיקרי הדמוקרטיות ושלטון-העם. וכל זה נעשה בחודש מאי שנת 1917, חדשיים ויותר אחרי המהפכה הרוסית הגדולה!..ואין בלבנו חימה על האנשים האלה, המחזירים אותנו לימי הפּזור הגדול וערבוביא הגדולה. ״עלובים הם מקצוף עליהם״. זבובי-סתיו טרחנים הם ביותר, אבל סכנתם אינה גדולה. ההתעוררות הלאומית, שתקפה את לב ההמונים, חתמה את גזר דינם של אפיטרופסי הפוליטיקה היהודית בפטרוגרד. הללו שאין בלבם די אומץ להוציא את המסקנות מן ההודאה בלאומיות העברית, והמבקשים סיוּע בהרגל המרושל, במנהגים שבאו להם מירושה מימי המשטר הקודם, לא יוכלו על כל פּנים לשפוך עוד מרוּחם ומשלטונם על המוני העם. וחבריהם משמאל, שכתבו על דגלם את מיעוט הדמות הלאומית והתרת הקשר הלאומי, לא כל-שכן.

(״העם״, השבועי, י״א סיון תרע״ז).

שמונה חדשים מלאו היום משעה שעלתה בידינו, אחרי עמל ויגיעה אין קץ, לחדש את העתונות העברית ולהסיר מעלינו את ״הסכנה הלאומית והחרפה הלאומית, חרפת אומה בלי לשון״. עם הגליון הראשון של ״העם״ השבועי הופרעה סוף-סוף הדומיה הקשה והמדכאה, דומית בית-הקברות, שעלתה

בגורלנו בשעה ההיסטורית הגדולה.

שעת צרה ומצוקה נוראה היתה לנו אותה שעה, שעת פגעים ותקלות, שדוגמתם לא היתה לנו מיום שיצאנו בגולה. הסערה הגדולה, שעברה על האנושות, נגעה באהלנו תחילה לערער את יסודותיו. החורבן וההרס ארבו לנו מכל פינה ומכל זוית. קרבנות אין ספורות, קרבנות אדם ורכוש וכבוד, העלינו יום-יום למולך, וטעם ושלומים לא היו להם. בודדים ומנודים היינו בתוך שכנינו האזרחים, שותפים היינו להם ליסורים ולקרבנות ולא היינו שותפים להם לתקוות ולנחמות. מבחוץ סביב שתו עלינו צרים ואויבים, מבפנים רבה העזובה ורב היאוּש ואפס ישע.

ובשעת משבר זו נתגלגלה לנו הזכות הלאומית הגדולה, להפיג במקצת את פחדה ועלבונה של שתיקת-הנדוי, הטלנו על עצמנו להיות לפה לאלם הגדול, ליתן בטוּי ודמוּת כל שהיא לצערו ולתקותו.

והצבור העברי הוכיח לנו, שיודע הוא לחבב ולהוקיר את פעלנו. ״העם״ השביעי נעשה צורך ריאלי לחלק הגון מצבורנו, הנזקק ללשון העברית.

והנה היתה לנו הרוחה הגדולה. סר עוֹל נוגש מעל צוארנו, וימים גדולים הגיעו לנו, ימי עבודת בנין וכנוּס הכחות הלאומיים. עכשיו לא די לנו עוד באותה הזכות, שנפלה בשעתה בגורלו של ״העם״ השבועי. לא די לנו להפריע את הדומיה אחת לשבוע וליתן מבע כל שהוא למאויינו ולצרכינו. השעה הגדולה מטילה עלינו חובות גדולות. תנאי-החיים החדשים מצוים לנו תפקיד חדש: לעמוד יום-יום על המשמר הלאומי, לעורר יום-יום את המחשבה הלאומית ואת הרגש הלאומי, על מנת לחזק ולהפרות את הרצון הלאומי.

השעה ההיסטורית הגדולה, שאנו עומדים בה, שעת נסיון היא לנו ולכחנו החיוני. שעה כזו מטילה אחריות יתירה על עסקניה וסופריה של אומה. בשעה זו, כשהמוני בית ישראל קמו והתעוררו לקראת חזון העתיד הגדול, חובתה הגדולה של הספרות והעתונות היא לסייע לגלוי כל הכחות הלאומיים, הנתונים בעין והתוססים בחביון נשמה, להפרותם, להפעילם ולחדשם במפעל. אם בשעת שלום ומנוחה ספרותה ועתונותה של אומה מאירות ומבררות את המגמות הפּנימיות שבחייה של זו — הנה בשעה היסטורית מכריעה, שעת גדולו של החדש ובנינו של העתיד, הן עצמן נעשות כח יוצר ומחולל, כח מפעיל ומפרה. בשעה זו חייב הסופר והעתונאי הראוי לשם זה להיות חייל לעמו. בשעת זעזועים והתחדשות אין תפקידה של הספרות לבנות לעצמה מקדשות חבוּיים ורחוקים משאוֹן השוק, אלא צריכה היא לצאת לאותו השוק עצמו עם כל שאונו והמונו, כדי לשפוך עליו מרוּחה. תעודתה של הספרות והעתונות היא בשעה זו לסייע לכנוס הכחות הלאומיים ולגבושם לשם העבודה הגדולה, שיש בה צורך לשעה ולדור.

תפקיד קשה ורב אחריות זה אנו מטילים על עצמנו ברצון ומתוך הכרת חובה לאומית. דגל נמסר לנו בשעה גדולה זו, דגל התחיה הלאומית השלימה, אבל יודעים אנו, שדגל זה הוא דגל העם. מתוך גאון ותקוה אנו מעידים: בשורת השחרור האזרחי נעשה להמונינו בשורת הגאולה הלאומית. בתוקף רגש לאומי טבעי הולכים ומתכנסים המונינו מסביב לדגלנו. זכינו והמוני העם מעידים על יעודנו הלאומיים ותקותנו הלאומית, על תקות הגאולה במולדת.

הרגשה זו, המחיה את לב העם, משאת נפשו הגדולה שטופחה שנות אלפים, תקותו לשוב לתחיה ולהחיות את מולדתו העתיקה — משמשת לנו עיקר גדול, עיקר קובע מהות ותורה, שנצטוינו להעיד עליו ולחזק את כחו. ״העם״ יתן דמוּת ומבע לרצונו העתיק של העם, יעיד על רצונו הגלוי של המועט המסודר ויעורר את רצונו הכמוס של הרוב הטעון סדוּר. בשעה זו, שעת בנין החיים החדשים וערב הליקווידציה של מלחמת העמים הגדולה, יראה ״העם״ חובה לעצמו להביא לידי בטוי בוֹלט ופועל את רצוננו הלאומי הנצחי ולסייע לסדור כחותינו הלאומיים ולגלוים, על יסוד האחדות הלאומית ולשם תביעתנו הלאומית הגדולה, תביעת המולדת.

וגם על עבודת הבנין והכנוּס הלאומי בגולה יכריז ויעורר ״העם״. מתוך השקפתנו הלאומית היסודית, מתוך יעוד לאומי והודאה בעתיד ‎‎‎לאומי, אנו מכריזים על עבודת-ההוה, על עבודת הכנוס והסדור הלאומי, על עבודת ההכשרה וההכנה הלאומית. שאלות הפוליטיקה הלאומית שלנו בשעה מכריעה זו, שאלת בנין הצורות האורגניזציוניות של חיינו הלאומיים ברוסיא המחודשת, שאלות הקהלה, עבודת התרבות, החנוּך והכלכלה — בכל השאלות הללו נדון מתוך השקפתנו ומגמתנו היסודיות, מתוך התעודה שהעמדנו לנו: לסייע לכנוּס כחותינו, לחזוּקם ולהכשרתם לתחיה שלימה. ״העם״ יביא לידי גלוי את תביעותינו הלאומיות ויקבע את תכנן וגבולותיהן בהסכם לצרכי השעה ולצרכי עולם, לתנאי-חיינו הגדול בעבודת התרבות והחנוך, עיקר השלימות הנפשית והחוֹסן הפּנימי, עיקר החנוך העברי הגמור.

״העם״ ילחם לשלימות לאומית, שאינה מסתגלת ומתפשרת, אינה נותנת את דבריה ומעשיה לחצאין ולשעורין ואינה נוטה לכאן ולכאן. כשם שלא נשא פנים לכפירה הלאומית, המתעטפת בטלית של עממיות מזויפת ועניני ה״מעמדות״ — כך גם לא נשא פנים להפכפכנים ולחלשי-הרוח, העומדים בחצי הדרך, מראים פנים לכאן ולכאן ומביאים תקלה של שניות וחצאיות לעולמנו. יודעים אנו: האמת הלאומית הגדולה, שנצטוינו להעיד עליה, תובעת כל נפשו של אדם ואינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם החצאיות, המצמצמת את עצמה וממעטת את דמותה מתוך כשלון ורפיון פנימי.

עבודה לאומית גדולה, עבודת בנין וכנוס, שלא היתה עוד דוגמתה מיום שיצאנו בגולה, עומדת לפנינו בשעה זו. לסייע כפי מדת כחותינו לעבודה זו — זוהי תעודתנו ומגמתנו.

(״העם״, היומי, גליון א׳, ה׳ מנחם-אב תרע״ז).

ההחלטה שהחליטה הועידה המוקדמת בנוגע לנוסח של סעיף ד׳ (לדון ״על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות של היהודים בפולין, בארץ-ישראל וברומיניה״) עוררה לדברי עדי-ראיה שמחה והתלהבות שאינה רגילה. הנואמים מן המחנות השונים הזדרזו אפילו להכניס החלטה זו לספר הזהב של ההיסטוריה.

״ההחלטה ההיסטורית״ — כרקטריסטיקה פחותה מזו לא נשמעה כלל. וכי קטנה היא בעיניכם? הרי החלטה זו ״מנסחת בפעם הראשונה מטרות משותפות לכל המפלגות היהודיות, ואחת המטרות האלה היא — ״ארץ-ישראל״. לשם ״האחדות הלאומית״ והמטרות המשותפות הסכימו הציונים שבועידה לוותר על דרישותיהם, הסכימו שלא להוציא את ארץ-ישראל מכלל שאר הארצות, שיושביהן היהודים ״זקוקים לזכויות״, ואף שלא להעמיד את ארץ-ישראל ראשונה בשורה, כדי שלא להטעים, חלילה, את חשיבותה הלאומית היתירה של אותה ארץ קטנה, היושבת על חוף הים התיכון. הסכימו ״למען השלום והאחדות הלאומית״, ועל זה שבחום מתנגדיהם הפוליטיים והריעו תרועת שמחה.וראוי להודות על האמת. הללו ודאי היה להם על מה לשמוח ובמה להתגאות. אלא על מה יש להתפלא? על שמחתם של הציונים. אם גם הנואם מטעם הציונים דבר על ״הרגע ההיסטורי, שישאר לזכרון בקרבנו״ — הרי הדברים תמוהים ומוזרים ביותר, ניתנה רשות לכל אדם מן השוק לשאול: לשמחה מה זו עושה? מי שהאידיאל הלאומי-ההיסטורי של עם ישראל, שטופח שנות אלפים בנשמתה של האומה, גדול בעיניו מ״יחסי המפלגות״, כלומר מיחסיהם של כמה עסקנים פטרוגרדיים, של חברי הועדים המרכזיים ושל קומץ האינטיליגנטים, חסידי פרוגרמות ושבויי דוקטרינות, — לא ישמח כלל וכלל על אותה החלטה, הממעטת את דמותה של שאיפתנו הגדולה, שאיפת התקומה והתחיה הלאומית, ועושה את שאלת ארץ-ישראל — שאלת זכויותיהם של איזו עשרות אלפים יהודים היושבים בארץ. ולא עוד אלא שניתנה רשות לשאל את העסקנים הציוניים שבחברי הועידה, שהם עצמם נסתבכו קודם בפולמוס קשה עם מתנגדיהם ובמשך כמה חדשים עמדו בקשרי מלחמה עצומה על נוסחה של אותו סעיף ד׳ עצמו: מעיקרא מאי קסברי ולבסוף מאי קסברי? במשך כמה חדשים נלחמו הציונים לעיקרנו הלאומי הגדול, העיקר הארצישראלי, וכנגד השתדלותם של מתנגדינו לטשטש את צורתה של הפרובלימה הארצישראלית בכנסיה הבאה. נלחמו מלחמה פרינציפּיונית, נלחמו בכל תוקף ובמרץ מרובה, בזבזו הרבה כחות ואנרגיה וזמן, עד שהכריחו סוף-סוף את האפּיטרופּסים הפּטרוגרדיים, שעמדו לקבוע על דעת עצמם את תכניתה וגבולות עבודתה של הכנסיה הבאה, לקרוא לשם קביעת התכנית ועידה מוקדמת של באי-כח הצבור. ועכשיו, כשנועדה ועידה זו, עמדו הציונים וותרו על דרישתם העיקרית והסכימו לקבל אותה נוסחה עלובה, שאמרו ליתן להם ברצון, בלי שום ועידות ומלחמות! ויש לשאול, אפוא: כל אותם הוכוחים והסכסוכים והמלחמות על שום מה באו? וכי בכדי טרחו את כל הטרחה הגדולה ובזבזו הרבה אנרגיה צבורית ודחו את קריאת עצם הכנסיה לכמה חדשים? ומניח אני לרגע את השאלה הפּרינציפּיונית, אם היתה להם רשות לוותר ״למען השלום״ על עיקר לאומי גדול, ושואל: מפלגה גדולה וחשובה כמפלגה הציונית, החייבת בעבודת הצבור ובתקנתו, כלום רשאית היא להוציא אנרגיה לבטלה, לבזבז את כחותיה במלחמת-סרק, בפולמוס לשם ענינים, שאפשר סוף-סוף לוותר עליהם?

שהרי לא היה כאן באמת אלא וותור בעלמא, וותור מרצון, בלי יחס וקשר ליחסי-הכחות הריאליים שבצבורנו. וכי היה כאן הכרח של וותור? אף אילו לא היו הציונים אלא המעוט בועידה זו, לא היו צריכים לוותר על עיקר דרישתם ולסמוך את ידיהם על אותה פורמולה עלובה. לכל היותר היו חייבים אז להכנע להחלטת הרוב הארעי של ועידה זו, — שסוף-סוף לא היה בה על-פי עצם יצירתה והרכבתה כדי להביא לידי בטוי ברור ונכון את דעת הקהל כמו שהיא — על מנת לפנות אחר-כך ל״אינסטנציה העליונה״ ולהמשיך את המלחמה על עיקרנו הלאומי הגדול בתוך הצבור (מלחמה זו ודאי אין בה סכנה לנו!). על כל פּנים לא היו צריכים לחזור בעצמם מדרישתם ולברוא אילוסיה של ״אחדות״, העשויה לטשטש טשטוש מלאכותי ומזייף את הנגוּדים העיקריים שבינינו ולהחליש מתוך כך את עמדתנו המוצקה במלחמה אחרונה מוכרחת זו. לדברי סופרנו היה להם לציונים, ביחד עם פועלי-ציון והאורתודוכסים, המודים גם הם בעיקר הארצישראלי, רוב ניכר בועידה זו. הרי שוותורם לא היה באמת אלא וותור מרצון ומטוב-לבב, מעין מדת חסידות פוליטית. ויש רשות לשאול: מדת חסידות זו כלפּי הכפירה והשלילה והחצאיות — לשם מה היא באה? מה טעם היה לה?

יאמרו: ״למען השלום והאחדות הלאומית״. ואולם הרי באי-כח המפלגות השונות, חוץ מן ה״בונד״, לא הודיעו בהחלט, שיסלקו את ידיהם מן הכנסיה, אם הועידה תסכים לנוסחתם של הציונים — כלום אפשר לה למפלגה יהודית איזו שתהיה, חוץ מן ה״בונד״, שתעשה את השלילה של העיקר הארצישראלי ליסוד שאין לזוז ממנו ושיש להקריב בשבילו צרכים לאומיים גדולים וחשובים? — ונמצא, אפוא, שפרושם של ״שלום״ זה ושל ״אחדות״ זו הוא — שיוכלו הבונדאים להשתתף בכנסיה הבאה. ותמה אני, אם בשביל כך כדאי היה להם לציונים לוותר על דרישתם הפרינציפּיונית ולהסכים לכך, שיבליעו את ארץ-ישראל ב״נעימה״ בתוך שאר ארצות, ואפילו יעמידו אותה בשורה שניה, לאחר פולין. הבונדאים יהיו תמיד משענת קנה רצוץ לצרכים לאומיים כלליים. הם יעדיפו תמיד את עניני ה״מעמד״ — בין אם יש ממש ב״ענינים״ אלה, ובין אם אין בהם אלא משום קנטור ו״להכעיס״ כלפּי ה״בורגנים״ — על צרכי הכלל. הפעם וותרו מאונס ו״לשם-שמים״ ונצטרפו לשאר השמאליים, כדי ״לתפוס את הרע במיעוטו״ — לשונו של בא-כחם — ולהחליש את עמדתם של הציונים, שאמרו לעשות פרסום לאידיאל ההיסטורי של האומה. ואולם אין ספק שבהזדמנות הראשונה, כשאך תהיה התנגשות כל שהיא בין ״תורת-המעמדות״ בהשגתו של ה״בונד״ ובין צרכינו הלאומיים הכלליים, יזדרזו הבונדאים ״לזרוק שוב את הגט״ ל״כלל ישראל״, ושום וותורים לא יספיקו להניח את דעתו של ה״בונד״, כל זמן שלא נוותר את הוותור האחרון ולא נכפור, כמותו, בעיקר האחדות הלאומית. שמא תאמרו: כדאית היא מפלגה גדולה וחשובה בישראל כה״בונד״, שנוותר בשבילה וותורים אחרי וותורים ונעשה כל מיני נסיונות ותחבולות, שמא יעלה בידינו סוף-סוף לקרב אותה לבית-ישראל כולו? ואולם נראה לנו, שכל מי שאינו מסתכל בחיינו מתוך האספקלריה העכורה של ה״פוליטיקה״ הפּטרוגרדית צריך להודות, שכל כחו של ה״בונד״ אינו כח-פּנים אלא כח-חוּץ. ה״בונד״ עלה לגדולה ולהשפּעה בימים האחרונים לא מפני שהוא מביא לידי בטוי את המגמות הפּנימיות שבחיי המונינו, לא מפּני שהמונינו רוחשים לו באמת סימפּתיה — צאו וראו בערי ישראל ובעיירותיו, מהי ״חבה״ שהוגים המונינו למטיביו אלה! —, אלא מפּני שהוא קרוב לרשות החדשה. תקיפותו החדשה של ה״בונד״ יש בה מתקיפותו של המוכסן בימי ה״אוטקופ״ ושל המורה ה״קאזיוני״ או הרב הקאזיוני בימי המשטר הקודם: ה״פריץ״ החדש מושך לו חסד. תקיפות זו ודאי יש לה ערך ריאלי לשעתה — אפשר שנזכה עוד למיניסטרים בונדאים! — אבל לבנות על יסוד כזה פוליטיקה לאומית שלשים וחמש שנים אחרי ה״אבטואמנסיפציה״ של פינסקר — זהו אנאכרוניזם גס, שבעלי חוש היסטורי כציונים לא היו צריכים להכשל בו.

אין זאת אלא ש״אוירה״ המיוחד של פטרוגרד קלקל גם הפעם את השורה. מפני שאונה והמונה של הפוליטיקה הפטרוגרדית, פוליטיקה של ״ועדים מרכזיים״ ואפיטרופסי ה״פּרובינציה״, נטשטשה להם לעסקנינו הפּרספּקטיבה הנכונה. כשעלתה על הבמה שאלת ״השלום והאחדות הלאומית״ ראו לפניהם את קומץ האינטילגנטים מן המין הידוע, ראו את הסליוזברגים והקריינינים והברתולדים, ולא ראו את הרבבות ומאות האלפים, ששום דוקטרינה ופרוגרמה מפלגתית שבעולם לא תעקורנה מלבם את הרגש הלאומי הטבעי, את היעודים הלאומיים, את השאיפה לתחיה לאומית בארץ-אבות. ולשם ״השלום והאחדות״ עם אותו קומץ האינטיליגנטים נמנעו מלעשות את רצונם של הרבבות ומאות האלפים ולהביא לידי בטוי ברור את מאוייהם ודרישותיהם…

במקום שההמונים הללו הספיקו לגלות את רצונם, לא השאירו לנו שום ספק, כלפי איזה צד נוטה רצון זה. בגאון ומתוך הכרת אחריות אנו מעידים: הדגל הכחול-לבן הולך ונעשה דגלו של העם. במוסקבה היו בחירות כלליות לועידה המוקדמת. ה״שבולת״ של מלחמת-הבחירות היתה שאלת ארץ-ישראל. הללו דרשו העמדת הפּרובלימה הארצישראלית שלנו בכל בהירותה וחריפותה, הכרזה ברורה על משאת נפשנו הלאומית הגדולה, על תקותנו לשוב לתחיה במולדתנו העתיקה; והללו דרשו, שיטשטשו את צורתה של הגדולה והחשובה שבפרובלימות הלאומיות שלנו, שיעשו את ״ארץ-ישראל״ סנדל אגב מדינות אחרות וישובים יהודיים אחרים. והנה הביעו אלפי בוחרים את דעתם ורצונם בדברים ברורים. תשעים למאה נצטרפו אל הראשונים, אל ה״מאכסימאליסטים״, וסמכו את ידיהם על דרישותיהם, ורק עשרה למאה הסכימו לממעטי הדמות. עכשיו שבאו שליחי מוסקבה וחבריהם וותרו על דרישתם העיקרית — הרי לא עשו את שליחותם כהוגן.

והנה באים ומתנחמים: ״נצחה האחדות הלאומית״. ״ארץ-ישראל נעשתה מטרה לאומית משותפת לכל המפלגות״.ואין זה אלא הונאה עצמית פשוטה. ״אחדות״ זו פירושה, שגם ה״בונד״ הסכים לוותר קצת משלו כדי להצטרף אל ה״בלוֹק האנטיציוני״, ששם לו למטרה לטשטש את הפּרובלימה הארצישראלית בכל מחיר שיהיה בשעה מכריעה זו, כשגורלם של עמים וארצות נתון בכף-המאזנים ההיסטורית. ו״ארץ-ישראל״ לא נעשתה, על פי הנוסחה שנתנה הועידה לסעיף ד׳, ״מטרה לאומית משותפת״, כשם שרומיניה לא נעשתה מטרה כזו.

מדת-חסידות נהגו הפעם הציונים במתנגדיהם. ואולם בפוליטיקה יש לה למדה זו שם אחר לגמרי…

(״העם״, יומי, כ״ו מנחם-אב, תרע״ז).

¹

…הדקלרציה היא קצרה ופשוטה, ואפילו כללית וסתמית ביותר. יש כאן הודאה גמורה בזכותו של העם העברי על ארץ מולדתו ההיסטורית, אבל אין כאן הגדרה ברורה בדבר תכנה וגבולותיה של אותה זכות.

ראוי לנו, שנדע את דרכנו, ואף המאורע הגדול אַל נא יסמא את עינינו: לא הדקלרציה של הממשלה האנגלית, ואף לא פסק-דינו של קונגרס השלום יחזירו לנו את ארץ מולדתנו, אלא עבודתנו אנו, עבודת הבנין והיצירה, שאינה יודעת מנוחה וליאות. הדקלרציה האנגלית פותחת פּרספּקטיבות רחבות לעבודת הגאולה שלנו, אבל עצם העבודה תעשה על ידינו. ארץ אינה ניתנית במתנה, אף אינה נקנית מתוך כבוש במלחמה, אלא היא הולכת ונכבשת טפח אחרי טפח בזיעת אַפיהם של בניה-בוניה. נצחון גדול נצחה היום תקותנו הלאומית: כרוזה של הממשלה האנגלית מבשר לנו, כי בית-דין העמים הבא עתיד להודות בזכותנו ולהכשיר מתוך כך את התנאים הפוליטיים ההכרחיים לעבודת התחיה שלנו. עכשיו אין לנו אלא להשתמש בנצחון לשם המשכה של המלחמה הגדולה שלנו, מלחמת הכבוש מתוך עבודה. הדקלרציה האנגלית לא רק מכריזה על זכותנו אלא גם מזכירה לנו את חובתנו. השעה הגדולה מטילה עלינו תעודה גדולה. אנו נתבעים לעבודת הגאולה, גאולה של מפעל ויצירה. ועבודה זו מעכשיו כל יום זמנה. הגיעה שעת הסדור וההכשרה של העליה החדשה.

אם דבר זה נלמד מן הדקלרציה האנגלית — עתידה זו שתשמש פרשת-דרכים והתחלת תקופה חדשה בדברי ימי ישראל.

הפּרובלימה של תחית-הארץ שני פנים לה: תחית הממלכה ותחית המולדת. שתי אלה ראוי להן שיזדווגו ויתמזגו להרמוֹניה אחת, אבל אין הן דבר אחד. וצריכים אנו לעמוד על ההבדל המהותי שבין שתי אלה, כדי שלא נכשל בטעויות הבאות מתוך ערבוב המושגים. הבדל זה הוא לא רק הבדל מהות, אלא גם הבדל תעודות ויעודים. הרבה מן הזעזועים והסערות שעברו על תנועתנו לא באו לה אלא מפני ערבוב המושגים והתעודות האלה.

הממלכה היא בעצם מושג מיכאַני. לא על-פי יצירתה, כמובן, אלא על-פי אפני גילוייה. כבר השתחררנו מן ההשקפה המיכאַנית התמימה ויודעים אנו, שהמדינה לא נוסדה בכוונה וברצון על יסוד הסכם משותף שבין בני-אדם לשם תכליתות מסוימות. ואולם על-פי פעילותיה וגליוייה הרי היא מעין מנגנון מורכב, מעין מכונה שבאה למלא תפקידים מסוימים. ענינה של הממלכה הוא — הכח והשלטון הלאומי. הממלכה היא תנאי והנחה לחיים לאומיים; היא תנאי הכרחי והנחה קודמת לבניה הנורמאלית של הכלכלה הלאומית. האוֹרגניזציה הפוליטית נותנת את האמצעים החמריים, את ההנחות ההכרחיות לתרבות לאומית. אומה שאין לה כח ושלטון לאומי משלה, הרי היא סמוכה על שלחן זרים ותלויה בדעתם והיא מסתגלת בהכרח לצורות-החיים של אלה. ועוד זאת: בנין החיים הלאומיים יש לו צורך בשלטון לאומי, שיפה כחו להטיל חובות צבוריים על היחיד ולכוף אותו על צרכי צבור.

המולדת היא הקרקע לחיים לאומיים, אדמת-מטעה של התרבות הלאומית. בנידון זה יפה כחה וגדולה חשיבותה של המולדת מכחה וחשיבותה של הממלכה. האישיות הלאומיות יונקת יניקת שרשים מבורכת מן הקרקע הלאומי; כל מה שיש בחיי אומה מן היסוד האישי, כל מה המיחד את זו יחוד לאומי ומטביע עליה חותם מיוחד שאינו נשנה ואינו נכפל — המולדת הלאומית יוצרתו ומגדלתו. היא השותף החשוב ביותר ביצירת האישיות הלאומיות, היא הנותנת לה צורה וקצב משלה. הסביבה הטבעית, סכום הרשמים וההשפּעות, שאומה נתונה ברשותם, — כל זה שאנו מסמנים אותו במלה אחת ״מולדת״, תוחם את התחומים הלאומיים וקובע את הצורות והכלים הלאומיים.

אומה החיה חיים לאומיים טבעיים, שתי אלה — הממלכה והמולדת — גדלות, משתפרות ומתעשרות לה זו בצד זו וזו מתוך זו, עד שהן מתמזגות להרמוֹניה אחת. ויש שסערה עוברת על אומה והורסת אחדות זו של שני היסודות הלאומיים החשובים, של הממלכה והמולדת; יש שאומה מקפּחת את ממלכתה, את שלטונה הלאומי ועמידתה ברשות עצמה, בלי להקרע ממולדתה. וטרגדיה יחידה במינה עלתה בגורלו של ישראל. כשיצא בגולה לפני אלפים שנה קפח את ממלכתו ונקרע ממולדתו בבת-אחת. מאז אין לו לא כח ושלטון לאומי ולא קרקע לאומי.

כך עברו עליו דורות אחרי דורות, שבהם התקיים קיום לאומי פגום והתפרנס בצמצום ולרזון משארית רכושוֹ המטוּלטל, שלקח אתו בצאתו לגולה. והנה נולדה התנועה הלאומית בישראל, שבאה להשיב את האומה לממלכתה ולמולדתה. מה משתי אלה עדיף, הממלכה או המולדת? מה קודם למה, במעלה ובזמן? על זה נחלקו הדעות והנטיות השונות שבתוכנו.

חובבי-ציון הראשונים, שהתוכן הלאומי והתרבות הלאומית היו להם עיקר, מדעת או שלא מדעת, ראו בחזון את המולדת המתעוררת לתחיה והסיחו דעתם מן הממלכה. וכך אבדו לה לתנועה הפּרספקטיבות הממלכתיות הגדולות, שנגלו לפינסקר בשעתו, וכולה נעשתה תנועה של קרן זוית, של מעשים פעוטים ודלים, שקומץ קטן של אידיאליסטים טפלו בהם.

ומצד אחר באו הציונים הפוליטיים הטהורים והעמידו את הכל על הממלכה, על התנאי וההנחה הקודמת של חיים לאומיים. ומפני שהממלכה היתה להם עיקר — לפיכך נכשלו בטעות אחרת, שהביאה תקלה גדולה לעולמנו וגרמה לתנועה יסורים וזעזועים קשים במשך כמה שנים; הם הסיחו דעתם מן המולדת החיה והממשית, ורבים מהם הגיעו לידי כך, שאמרו לבנות את הממלכה הלאומית מחוץ למולדת הלאומית, שנעשתה שותפת ביצירת האומה והטביעה עליה את חותמה לדורי דורות.

ולאחר שגברו היסודות הלאומיים-ההיסטוריים שבתנועה, וה״ארציות״ התלושה עברה ובטלה מעולמנו — הגענו שוב לסכנת ריאקציה ותשובה אל התקופה הקודמת, שראתה רק את המולדת ושכחה את הממלכה. התנועה שקעה במעשים קטנים, שיש להם ערך של אמצעים בלבד, ודומה היה כאילו נעשו האמצעים מטרה לעצמה, והפּרספּקטיבות הגדולות נתעלמו מן העין ומן הלבבות. כך הגיע לנו שוב ״יום-קטנות״, ימי עבודה פעוטה בלי ״מעוף״ מדיני, בלי אפקים רחבים.

והנה סוף סוף הגיעו לנו ימי סינתיזה והתמזגות של שני היסודות הללו. הפּרובלימה של תחית האומה בארצה נעשתה לנו הפּרובלימה של תחית הממלכה ותחית המולדת כאחת. מאורעות הזמן האחרון חזרו והכניסו לתנועתנו את היסוד הפוליטי, הממלכתי, והם גם חזרו וקרבו אל הלבבות את המולדת השבה לתחיה, את ארץ-ישראל החיה והיוצרת. הוכשרו התנאים הפּנימיים והחיצוניים לעבודת בנין גדולה לשם תחית המולדת על יסודות ממלכתיים. הזעזועים הפּנימיים, שהחרידו את נשמת האומה מתחילת ימי מלחמת העמים ועד היום הזה, עוררו וגדלו בלבבות את הכמיהה לגאולה לאומית, לגאולתה ותחיתה של המולדת. הגעגועים למולדת נעשו כח יוצר ומפרה בחיי העם. ובאו המאורעות הפוליטיים האחרונים — ההודאה בזכות המולדת שלנו — והכשירו לנו את עבודת הבנין הממלכתי במולדתנו. מעכשיו אין לנו עוד להתחבט בשאלה של ״מוקדם ומאוחר״ ולפסוק הלכה תיאורית: אם המולדת שתשוב לתחיה עתידה להביא לנו לבסוף גם את הממלכה העברית, או, להיפך, העבודה על יסודות ממלכתיים עתידה לעשות שוב את ארץ-ישראל למולדתנו הלאומית. שני היסודות הללו מתמזגים ומתרכבים עכשיו ליצירה אחת והם עתידים להשתפר ולהתברך ברכת גידול ועליה והרכבה זה בצד זה וזה מתוך זה.

(״העם״, מוסקבה, א׳ אדר תרע״ח.)