שמונה חדשים מלאו היום משעה שעלתה בידינו, אחרי עמל ויגיעה אין קץ, לחדש את העתונות העברית ולהסיר מעלינו את ״הסכנה הלאומית והחרפה הלאומית, חרפת אומה בלי לשון״. עם הגליון הראשון של ״העם״ השבועי הופרעה סוף-סוף הדומיה הקשה והמדכאה, דומית בית-הקברות, שעלתה

בגורלנו בשעה ההיסטורית הגדולה.

שעת צרה ומצוקה נוראה היתה לנו אותה שעה, שעת פגעים ותקלות, שדוגמתם לא היתה לנו מיום שיצאנו בגולה. הסערה הגדולה, שעברה על האנושות, נגעה באהלנו תחילה לערער את יסודותיו. החורבן וההרס ארבו לנו מכל פינה ומכל זוית. קרבנות אין ספורות, קרבנות אדם ורכוש וכבוד, העלינו יום-יום למולך, וטעם ושלומים לא היו להם. בודדים ומנודים היינו בתוך שכנינו האזרחים, שותפים היינו להם ליסורים ולקרבנות ולא היינו שותפים להם לתקוות ולנחמות. מבחוץ סביב שתו עלינו צרים ואויבים, מבפנים רבה העזובה ורב היאוּש ואפס ישע.

ובשעת משבר זו נתגלגלה לנו הזכות הלאומית הגדולה, להפיג במקצת את פחדה ועלבונה של שתיקת-הנדוי, הטלנו על עצמנו להיות לפה לאלם הגדול, ליתן בטוּי ודמוּת כל שהיא לצערו ולתקותו.

והצבור העברי הוכיח לנו, שיודע הוא לחבב ולהוקיר את פעלנו. ״העם״ השביעי נעשה צורך ריאלי לחלק הגון מצבורנו, הנזקק ללשון העברית.

והנה היתה לנו הרוחה הגדולה. סר עוֹל נוגש מעל צוארנו, וימים גדולים הגיעו לנו, ימי עבודת בנין וכנוּס הכחות הלאומיים. עכשיו לא די לנו עוד באותה הזכות, שנפלה בשעתה בגורלו של ״העם״ השבועי. לא די לנו להפריע את הדומיה אחת לשבוע וליתן מבע כל שהוא למאויינו ולצרכינו. השעה הגדולה מטילה עלינו חובות גדולות. תנאי-החיים החדשים מצוים לנו תפקיד חדש: לעמוד יום-יום על המשמר הלאומי, לעורר יום-יום את המחשבה הלאומית ואת הרגש הלאומי, על מנת לחזק ולהפרות את הרצון הלאומי.

השעה ההיסטורית הגדולה, שאנו עומדים בה, שעת נסיון היא לנו ולכחנו החיוני. שעה כזו מטילה אחריות יתירה על עסקניה וסופריה של אומה. בשעה זו, כשהמוני בית ישראל קמו והתעוררו לקראת חזון העתיד הגדול, חובתה הגדולה של הספרות והעתונות היא לסייע לגלוי כל הכחות הלאומיים, הנתונים בעין והתוססים בחביון נשמה, להפרותם, להפעילם ולחדשם במפעל. אם בשעת שלום ומנוחה ספרותה ועתונותה של אומה מאירות ומבררות את המגמות הפּנימיות שבחייה של זו — הנה בשעה היסטורית מכריעה, שעת גדולו של החדש ובנינו של העתיד, הן עצמן נעשות כח יוצר ומחולל, כח מפעיל ומפרה. בשעה זו חייב הסופר והעתונאי הראוי לשם זה להיות חייל לעמו. בשעת זעזועים והתחדשות אין תפקידה של הספרות לבנות לעצמה מקדשות חבוּיים ורחוקים משאוֹן השוק, אלא צריכה היא לצאת לאותו השוק עצמו עם כל שאונו והמונו, כדי לשפוך עליו מרוּחה. תעודתה של הספרות והעתונות היא בשעה זו לסייע לכנוס הכחות הלאומיים ולגבושם לשם העבודה הגדולה, שיש בה צורך לשעה ולדור.

תפקיד קשה ורב אחריות זה אנו מטילים על עצמנו ברצון ומתוך הכרת חובה לאומית. דגל נמסר לנו בשעה גדולה זו, דגל התחיה הלאומית השלימה, אבל יודעים אנו, שדגל זה הוא דגל העם. מתוך גאון ותקוה אנו מעידים: בשורת השחרור האזרחי נעשה להמונינו בשורת הגאולה הלאומית. בתוקף רגש לאומי טבעי הולכים ומתכנסים המונינו מסביב לדגלנו. זכינו והמוני העם מעידים על יעודנו הלאומיים ותקותנו הלאומית, על תקות הגאולה במולדת.

הרגשה זו, המחיה את לב העם, משאת נפשו הגדולה שטופחה שנות אלפים, תקותו לשוב לתחיה ולהחיות את מולדתו העתיקה — משמשת לנו עיקר גדול, עיקר קובע מהות ותורה, שנצטוינו להעיד עליו ולחזק את כחו. ״העם״ יתן דמוּת ומבע לרצונו העתיק של העם, יעיד על רצונו הגלוי של המועט המסודר ויעורר את רצונו הכמוס של הרוב הטעון סדוּר. בשעה זו, שעת בנין החיים החדשים וערב הליקווידציה של מלחמת העמים הגדולה, יראה ״העם״ חובה לעצמו להביא לידי בטוי בוֹלט ופועל את רצוננו הלאומי הנצחי ולסייע לסדור כחותינו הלאומיים ולגלוים, על יסוד האחדות הלאומית ולשם תביעתנו הלאומית הגדולה, תביעת המולדת.

וגם על עבודת הבנין והכנוּס הלאומי בגולה יכריז ויעורר ״העם״. מתוך השקפתנו הלאומית היסודית, מתוך יעוד לאומי והודאה בעתיד ‎‎‎לאומי, אנו מכריזים על עבודת-ההוה, על עבודת הכנוס והסדור הלאומי, על עבודת ההכשרה וההכנה הלאומית. שאלות הפוליטיקה הלאומית שלנו בשעה מכריעה זו, שאלת בנין הצורות האורגניזציוניות של חיינו הלאומיים ברוסיא המחודשת, שאלות הקהלה, עבודת התרבות, החנוּך והכלכלה — בכל השאלות הללו נדון מתוך השקפתנו ומגמתנו היסודיות, מתוך התעודה שהעמדנו לנו: לסייע לכנוּס כחותינו, לחזוּקם ולהכשרתם לתחיה שלימה. ״העם״ יביא לידי גלוי את תביעותינו הלאומיות ויקבע את תכנן וגבולותיהן בהסכם לצרכי השעה ולצרכי עולם, לתנאי-חיינו הגדול בעבודת התרבות והחנוך, עיקר השלימות הנפשית והחוֹסן הפּנימי, עיקר החנוך העברי הגמור.

״העם״ ילחם לשלימות לאומית, שאינה מסתגלת ומתפשרת, אינה נותנת את דבריה ומעשיה לחצאין ולשעורין ואינה נוטה לכאן ולכאן. כשם שלא נשא פנים לכפירה הלאומית, המתעטפת בטלית של עממיות מזויפת ועניני ה״מעמדות״ — כך גם לא נשא פנים להפכפכנים ולחלשי-הרוח, העומדים בחצי הדרך, מראים פנים לכאן ולכאן ומביאים תקלה של שניות וחצאיות לעולמנו. יודעים אנו: האמת הלאומית הגדולה, שנצטוינו להעיד עליה, תובעת כל נפשו של אדם ואינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם החצאיות, המצמצמת את עצמה וממעטת את דמותה מתוך כשלון ורפיון פנימי.

עבודה לאומית גדולה, עבודת בנין וכנוס, שלא היתה עוד דוגמתה מיום שיצאנו בגולה, עומדת לפנינו בשעה זו. לסייע כפי מדת כחותינו לעבודה זו — זוהי תעודתנו ומגמתנו.

(״העם״, היומי, גליון א׳, ה׳ מנחם-אב תרע״ז).