רקע
משה גליקסון
מדת חסידות

ההחלטה שהחליטה הועידה המוקדמת בנוגע לנוסח של סעיף ד׳ (לדון ״על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות של היהודים בפולין, בארץ-ישראל וברומיניה״) עוררה לדברי עדי-ראיה שמחה והתלהבות שאינה רגילה. הנואמים מן המחנות השונים הזדרזו אפילו להכניס החלטה זו לספר הזהב של ההיסטוריה.

״ההחלטה ההיסטורית״ — כרקטריסטיקה פחותה מזו לא נשמעה כלל. וכי קטנה היא בעיניכם? הרי החלטה זו ״מנסחת בפעם הראשונה מטרות משותפות לכל המפלגות היהודיות, ואחת המטרות האלה היא — ״ארץ-ישראל״. לשם ״האחדות הלאומית״ והמטרות המשותפות הסכימו הציונים שבועידה לוותר על דרישותיהם, הסכימו שלא להוציא את ארץ-ישראל מכלל שאר הארצות, שיושביהן היהודים ״זקוקים לזכויות״, ואף שלא להעמיד את ארץ-ישראל ראשונה בשורה, כדי שלא להטעים, חלילה, את חשיבותה הלאומית היתירה של אותה ארץ קטנה, היושבת על חוף הים התיכון. הסכימו ״למען השלום והאחדות הלאומית״, ועל זה שבחום מתנגדיהם הפוליטיים והריעו תרועת שמחה.וראוי להודות על האמת. הללו ודאי היה להם על מה לשמוח ובמה להתגאות. אלא על מה יש להתפלא? על שמחתם של הציונים. אם גם הנואם מטעם הציונים דבר על ״הרגע ההיסטורי, שישאר לזכרון בקרבנו״ — הרי הדברים תמוהים ומוזרים ביותר, ניתנה רשות לכל אדם מן השוק לשאול: לשמחה מה זו עושה? מי שהאידיאל הלאומי-ההיסטורי של עם ישראל, שטופח שנות אלפים בנשמתה של האומה, גדול בעיניו מ״יחסי המפלגות״, כלומר מיחסיהם של כמה עסקנים פטרוגרדיים, של חברי הועדים המרכזיים ושל קומץ האינטיליגנטים, חסידי פרוגרמות ושבויי דוקטרינות, — לא ישמח כלל וכלל על אותה החלטה, הממעטת את דמותה של שאיפתנו הגדולה, שאיפת התקומה והתחיה הלאומית, ועושה את שאלת ארץ-ישראל — שאלת זכויותיהם של איזו עשרות אלפים יהודים היושבים בארץ. ולא עוד אלא שניתנה רשות לשאל את העסקנים הציוניים שבחברי הועידה, שהם עצמם נסתבכו קודם בפולמוס קשה עם מתנגדיהם ובמשך כמה חדשים עמדו בקשרי מלחמה עצומה על נוסחה של אותו סעיף ד׳ עצמו: מעיקרא מאי קסברי ולבסוף מאי קסברי? במשך כמה חדשים נלחמו הציונים לעיקרנו הלאומי הגדול, העיקר הארצישראלי, וכנגד השתדלותם של מתנגדינו לטשטש את צורתה של הפרובלימה הארצישראלית בכנסיה הבאה. נלחמו מלחמה פרינציפּיונית, נלחמו בכל תוקף ובמרץ מרובה, בזבזו הרבה כחות ואנרגיה וזמן, עד שהכריחו סוף-סוף את האפּיטרופּסים הפּטרוגרדיים, שעמדו לקבוע על דעת עצמם את תכניתה וגבולות עבודתה של הכנסיה הבאה, לקרוא לשם קביעת התכנית ועידה מוקדמת של באי-כח הצבור. ועכשיו, כשנועדה ועידה זו, עמדו הציונים וותרו על דרישתם העיקרית והסכימו לקבל אותה נוסחה עלובה, שאמרו ליתן להם ברצון, בלי שום ועידות ומלחמות! ויש לשאול, אפוא: כל אותם הוכוחים והסכסוכים והמלחמות על שום מה באו? וכי בכדי טרחו את כל הטרחה הגדולה ובזבזו הרבה אנרגיה צבורית ודחו את קריאת עצם הכנסיה לכמה חדשים? ומניח אני לרגע את השאלה הפּרינציפּיונית, אם היתה להם רשות לוותר ״למען השלום״ על עיקר לאומי גדול, ושואל: מפלגה גדולה וחשובה כמפלגה הציונית, החייבת בעבודת הצבור ובתקנתו, כלום רשאית היא להוציא אנרגיה לבטלה, לבזבז את כחותיה במלחמת-סרק, בפולמוס לשם ענינים, שאפשר סוף-סוף לוותר עליהם?

שהרי לא היה כאן באמת אלא וותור בעלמא, וותור מרצון, בלי יחס וקשר ליחסי-הכחות הריאליים שבצבורנו. וכי היה כאן הכרח של וותור? אף אילו לא היו הציונים אלא המעוט בועידה זו, לא היו צריכים לוותר על עיקר דרישתם ולסמוך את ידיהם על אותה פורמולה עלובה. לכל היותר היו חייבים אז להכנע להחלטת הרוב הארעי של ועידה זו, — שסוף-סוף לא היה בה על-פי עצם יצירתה והרכבתה כדי להביא לידי בטוי ברור ונכון את דעת הקהל כמו שהיא — על מנת לפנות אחר-כך ל״אינסטנציה העליונה״ ולהמשיך את המלחמה על עיקרנו הלאומי הגדול בתוך הצבור (מלחמה זו ודאי אין בה סכנה לנו!). על כל פּנים לא היו צריכים לחזור בעצמם מדרישתם ולברוא אילוסיה של ״אחדות״, העשויה לטשטש טשטוש מלאכותי ומזייף את הנגוּדים העיקריים שבינינו ולהחליש מתוך כך את עמדתנו המוצקה במלחמה אחרונה מוכרחת זו. לדברי סופרנו היה להם לציונים, ביחד עם פועלי-ציון והאורתודוכסים, המודים גם הם בעיקר הארצישראלי, רוב ניכר בועידה זו. הרי שוותורם לא היה באמת אלא וותור מרצון ומטוב-לבב, מעין מדת חסידות פוליטית. ויש רשות לשאול: מדת חסידות זו כלפּי הכפירה והשלילה והחצאיות — לשם מה היא באה? מה טעם היה לה?

יאמרו: ״למען השלום והאחדות הלאומית״. ואולם הרי באי-כח המפלגות השונות, חוץ מן ה״בונד״, לא הודיעו בהחלט, שיסלקו את ידיהם מן הכנסיה, אם הועידה תסכים לנוסחתם של הציונים — כלום אפשר לה למפלגה יהודית איזו שתהיה, חוץ מן ה״בונד״, שתעשה את השלילה של העיקר הארצישראלי ליסוד שאין לזוז ממנו ושיש להקריב בשבילו צרכים לאומיים גדולים וחשובים? — ונמצא, אפוא, שפרושם של ״שלום״ זה ושל ״אחדות״ זו הוא — שיוכלו הבונדאים להשתתף בכנסיה הבאה. ותמה אני, אם בשביל כך כדאי היה להם לציונים לוותר על דרישתם הפרינציפּיונית ולהסכים לכך, שיבליעו את ארץ-ישראל ב״נעימה״ בתוך שאר ארצות, ואפילו יעמידו אותה בשורה שניה, לאחר פולין. הבונדאים יהיו תמיד משענת קנה רצוץ לצרכים לאומיים כלליים. הם יעדיפו תמיד את עניני ה״מעמד״ — בין אם יש ממש ב״ענינים״ אלה, ובין אם אין בהם אלא משום קנטור ו״להכעיס״ כלפּי ה״בורגנים״ — על צרכי הכלל. הפעם וותרו מאונס ו״לשם-שמים״ ונצטרפו לשאר השמאליים, כדי ״לתפוס את הרע במיעוטו״ — לשונו של בא-כחם — ולהחליש את עמדתם של הציונים, שאמרו לעשות פרסום לאידיאל ההיסטורי של האומה. ואולם אין ספק שבהזדמנות הראשונה, כשאך תהיה התנגשות כל שהיא בין ״תורת-המעמדות״ בהשגתו של ה״בונד״ ובין צרכינו הלאומיים הכלליים, יזדרזו הבונדאים ״לזרוק שוב את הגט״ ל״כלל ישראל״, ושום וותורים לא יספיקו להניח את דעתו של ה״בונד״, כל זמן שלא נוותר את הוותור האחרון ולא נכפור, כמותו, בעיקר האחדות הלאומית. שמא תאמרו: כדאית היא מפלגה גדולה וחשובה בישראל כה״בונד״, שנוותר בשבילה וותורים אחרי וותורים ונעשה כל מיני נסיונות ותחבולות, שמא יעלה בידינו סוף-סוף לקרב אותה לבית-ישראל כולו? ואולם נראה לנו, שכל מי שאינו מסתכל בחיינו מתוך האספקלריה העכורה של ה״פוליטיקה״ הפּטרוגרדית צריך להודות, שכל כחו של ה״בונד״ אינו כח-פּנים אלא כח-חוּץ. ה״בונד״ עלה לגדולה ולהשפּעה בימים האחרונים לא מפני שהוא מביא לידי בטוי את המגמות הפּנימיות שבחיי המונינו, לא מפּני שהמונינו רוחשים לו באמת סימפּתיה — צאו וראו בערי ישראל ובעיירותיו, מהי ״חבה״ שהוגים המונינו למטיביו אלה! —, אלא מפּני שהוא קרוב לרשות החדשה. תקיפותו החדשה של ה״בונד״ יש בה מתקיפותו של המוכסן בימי ה״אוטקופ״ ושל המורה ה״קאזיוני״ או הרב הקאזיוני בימי המשטר הקודם: ה״פריץ״ החדש מושך לו חסד. תקיפות זו ודאי יש לה ערך ריאלי לשעתה — אפשר שנזכה עוד למיניסטרים בונדאים! — אבל לבנות על יסוד כזה פוליטיקה לאומית שלשים וחמש שנים אחרי ה״אבטואמנסיפציה״ של פינסקר — זהו אנאכרוניזם גס, שבעלי חוש היסטורי כציונים לא היו צריכים להכשל בו.

אין זאת אלא ש״אוירה״ המיוחד של פטרוגרד קלקל גם הפעם את השורה. מפני שאונה והמונה של הפוליטיקה הפטרוגרדית, פוליטיקה של ״ועדים מרכזיים״ ואפיטרופסי ה״פּרובינציה״, נטשטשה להם לעסקנינו הפּרספּקטיבה הנכונה. כשעלתה על הבמה שאלת ״השלום והאחדות הלאומית״ ראו לפניהם את קומץ האינטילגנטים מן המין הידוע, ראו את הסליוזברגים והקריינינים והברתולדים, ולא ראו את הרבבות ומאות האלפים, ששום דוקטרינה ופרוגרמה מפלגתית שבעולם לא תעקורנה מלבם את הרגש הלאומי הטבעי, את היעודים הלאומיים, את השאיפה לתחיה לאומית בארץ-אבות. ולשם ״השלום והאחדות״ עם אותו קומץ האינטיליגנטים נמנעו מלעשות את רצונם של הרבבות ומאות האלפים ולהביא לידי בטוי ברור את מאוייהם ודרישותיהם…

במקום שההמונים הללו הספיקו לגלות את רצונם, לא השאירו לנו שום ספק, כלפי איזה צד נוטה רצון זה. בגאון ומתוך הכרת אחריות אנו מעידים: הדגל הכחול-לבן הולך ונעשה דגלו של העם. במוסקבה היו בחירות כלליות לועידה המוקדמת. ה״שבולת״ של מלחמת-הבחירות היתה שאלת ארץ-ישראל. הללו דרשו העמדת הפּרובלימה הארצישראלית שלנו בכל בהירותה וחריפותה, הכרזה ברורה על משאת נפשנו הלאומית הגדולה, על תקותנו לשוב לתחיה במולדתנו העתיקה; והללו דרשו, שיטשטשו את צורתה של הגדולה והחשובה שבפרובלימות הלאומיות שלנו, שיעשו את ״ארץ-ישראל״ סנדל אגב מדינות אחרות וישובים יהודיים אחרים. והנה הביעו אלפי בוחרים את דעתם ורצונם בדברים ברורים. תשעים למאה נצטרפו אל הראשונים, אל ה״מאכסימאליסטים״, וסמכו את ידיהם על דרישותיהם, ורק עשרה למאה הסכימו לממעטי הדמות. עכשיו שבאו שליחי מוסקבה וחבריהם וותרו על דרישתם העיקרית — הרי לא עשו את שליחותם כהוגן.

והנה באים ומתנחמים: ״נצחה האחדות הלאומית״. ״ארץ-ישראל נעשתה מטרה לאומית משותפת לכל המפלגות״.ואין זה אלא הונאה עצמית פשוטה. ״אחדות״ זו פירושה, שגם ה״בונד״ הסכים לוותר קצת משלו כדי להצטרף אל ה״בלוֹק האנטיציוני״, ששם לו למטרה לטשטש את הפּרובלימה הארצישראלית בכל מחיר שיהיה בשעה מכריעה זו, כשגורלם של עמים וארצות נתון בכף-המאזנים ההיסטורית. ו״ארץ-ישראל״ לא נעשתה, על פי הנוסחה שנתנה הועידה לסעיף ד׳, ״מטרה לאומית משותפת״, כשם שרומיניה לא נעשתה מטרה כזו.

מדת-חסידות נהגו הפעם הציונים במתנגדיהם. ואולם בפוליטיקה יש לה למדה זו שם אחר לגמרי…


(״העם״, יומי, כ״ו מנחם-אב, תרע״ז).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!