יותר מאשר לכל קונגרס ציוני אחר, ואף יותר מאשר לקונגרסים הגדולים, המכריעים בגורלה של התנועה, שעברו עלינו, יהמו ויחרדו היום לבותיהם של מיליונים יהודים בכל תפוצות הגולה לקראת קונגרס־היובל, הקונגרס העשרים, שיפתח היום בציריך אשר בשווייץ. בברכה ובתקוה, בחרדת־עם ובתפלת־עם, יקדמוהו היום מיליונים ומיליונים בכל קצוי תבל.
*
ארבעים שנה עברו למן היום הגדול ההוא, יום אשר עמד עם ישראל לפני בית־דינה של ההיסטוריה והעיד בפני אלהים ואנשים על לבו כי לא חלל, על רצונו הלאומי כי לא נשבר ועל תקותו הלאומית כי לא אָבדה במשך אלפי שנות גלוּת ושפלות. ארבעים שנה עברו מיום מעמד באזל הראשון, יום אשר בו נתן תיאודור הרצל, החוזה הגדול לתנועת התחיה בישראל, לעמו את המכשירים הגדולים לרצון לאומי ולמפעל לאומי, – את הקונגרס הציוני ואת ההסתדרות הציונית העולמית.
ארבעים שנה תעינו במדברות של תקופת־בראשית ותקופות־מעבר; היום ניתן לנו לא רק לעמוד ולהתבונן בדרך שעברנו, לתהות על לבטים ומאמצים, מלחמות ומפעלי־יצירה שלה – ניתן לנו גם לעמוד נפעמים ומשתאים לקראת אפקים חדשים שלה, לקראת תקופה חדשה גדולה, העתידה להכריע את גורל התנועה והמפעל.
יש הרגשה כללית בלבבות: הגיעה שעה גדולה, שעת־גורל מכרעת לעם־ישראל, לארץ־ישראל, לתקות־הגאולה של המוני בית־ישראל ולחזון התחיה של דבּרי האומה ומורי דרכה בעולם.
כשנגלה להרצל חזונו הגדול, כשישב וכתב את “מדינת־היהודים”, זה הקונטרס הקטן, אשר שמש מוצא ודחיפת־מישרין לקונגרס הראשון, שמע כקול משק כנפים מעל לראשו. כקול משק כנפיה של ההיסטוריה ישמע הערב באולם ה“טונהאלה” בציריך; רוחה מרחפת על הקונגרס הציוני העשרים.
*
אירוניה מרה של ההיסטוריה. ארבעים שנה שמש הקונגרס הציוני עצמו, מבשר הגאולה, סמל וסימן לנדודי־מדבר; ארבעים שנה נדד הקונגרס מעיר לעיר ומארץ לארץ, ובערים ההן לא מצא מנוח ובית נאמן. והיו ימים, שקדמו אותו, כמו את העם הנודד עצמו, בפנים זעומות.
כשאמר תיאודור הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, רעמה וזעמה קהלת ישראל שבעיר זו ונעלה דלת בפניו. קהלת ישראל שבמינכן לא רצתה בזכיה, שמעירם תצא אמתה הגדולה של הציונות, תשמע בשורת הגאולה לישראל. לא עברו ימי דור אחד, וממינכן זו יצאה “אמת” אחרת – שאף היא אשרה אמנם אישור אימים את אמתה המזעזעת של הציונות, את הדיאגנוזה שלה למחלת הגלות הממארת. שכוּרי האמנציפציה והטמיעה, לתורתה של הציונות, זכו לכך, שמעירם יצאה תורתו החדשה של הדור, תורת המשטמה הגזעית, האלמות הלאומית והתעמרות אדם באדם ואומה באומה. עכשיו גם קהלת ישראל שבמינכן ושאר קהלות ישראל שבגרמניה, כרובן הגדול של כל קהלות ישראל שבעולם, נושאות עין לקונגרס הציוני העשרים ומתפללות בלב הומה וחרד, שתהא הברכה שרויה במעשיו. כמה מאנשי מינכן עומדים כיום בתוך המערכה בפנים? כמה מבניהם של פרנסי־המחאה ורבני־המחאה הראשונים מצאו בינתים את הדרך לארץ־ישראל, לציריך?
*
אנו, ההוֹזים ובעלי החלומות “שאין בהם ממש”, אנו, מבלי־עולמות וחותרים תחת “יסודות”, כמעט אויבי־העם ובעלי־בריתם של האנטישמיים, נעשינו אחראים לגורלו של עם ישראל, לעתידו, לתקות הצלתו; מידנו יתבעו היום חסידי האמנציפציה והטמיעה לשעבר את הגאולה, מידנו יתבע אותה העם.
עוּלה של אחריות זו מוטל עלינו בכל כבדו. הציונות אחראית היום, אם תאבה ואם תמאן, לגורל העם, לגורל מולדתו.
וגדולה במדה אחת האחריות של מצוות־עשה ושל מצוות לא תעשה. גדולה האחריות למעשה הגאולה, וגדולה האחריות שבדחיקת־הקץ, שבמעשים פזיזים, שאין עמהם גאולה ושבאים עם זה בשם הגאולה.
רבים מגרי־האריות החדשים, אשר אך תמוֹל־שלשום כפרו בגאולה הלאומית ומאסו בחיי־עם עצמיים לישראל, ואתם מן ההמונים האומללים, הנתונים למשיסה ולשמצה, מוכנים ללכת אחרי כל ברק אור מתעה, בלי להרגיש במדוחיו ובסכנותיו, בלי לבקש תקנה לסכנות אלה. לא קמו לה לבשורת “המדינה היהודית” החדשה, במדינה הננסית בארץ־ישראל המשוסעת והמבותרת, המדינה היהודית בלי ירושלים, בלי רכוש קרקעי שיש בו ממש, בלי אפשרות של קיום והתפּתחות – לא קמו לה ל“מדינה” זו חסידים נלהבים כציונים החדשים האלה, ואף כקצת מן ההמונים בארצות הגולה, אשר כלו עיניהם מיחל לגאולה.
וגדול לחצם ותקיפה דרישתם של אלה, וכמה מעסקני־ציון המובהקים, החיים את חיי ההמונים האלה, קצר כחם וקצרה רוחם מעמוד בפני הלחץ הזה. קוצר־רוח וסבלות־מצרים אינם שושבינים טובים לגאולה. מקוצר רוח ומעבודה קשה אין הלבבות פתוחים לנביא אמת של הגאולה, ביחוד כשדרכו היא דרך ארוכה, דרך ארבעים שנה במדבר.
*
גדולה אחריותו של קונגרס־ציריך. הוטל עליו ליתן דמות ובטוי נאמן למצוקת השעה, לדרישותיה התקיפות, לבקש פורקן והצלה מסכנותיו ומאימותיו של המצב הקיים, בלי לקפוץ מתוך־כך על מוצא שאין בו ממש ולקבל את סכנותיו וקלקלותיו.
הקונגרס ההיסטורי, קונגרס היובל, נתבע לעמוד על גובה היסטורי, לשמור אמונים ליסודות הלאומיים־ההיסטוריים של התנועה, לשלשלת־הקבלה ההיסטורית, לתקות הדורות. כי היא חייה ואורך ימיה של הציונות; בה הערובה לעתידה ולנצחונה.
יזהר נא הקונגרס העשרים של תנועת התחיה הלאומית בישראל ממעשים מבוהלים, שסופם אכזבה ומפח־נפש; אל יתן את ידו ל“דחיקת־הקץ”, העשויה לערער יסודות; אל יקל לעצמו את תפקידו הגדול והקשה.
קודם כל ויותר מכל ישמור נא הקונגרס מכל משמר את רכושנו היקר, ירושתו הגדולה של הרצל: את ההסתדרות הציונית, את שלימותה, חסנה ואחדותה של התנועה. באחדות התנועה כחנו; ההסתדרות הציונית היא נשקנו היחיד במלחמת קיומנו ועתידנו, היא המכשיר לרצונו הלאומי של עם ישראל, למפעל גאולתו ותקומתו.
עוּלה הכבד של האחריות ההיסטורית, המוטלת על הקונגרס העשרים יותר מאשר על כל קונגרס אחר שקדם לו, זכות וכבוד היא לו, תביעה גדולה של שעה גדולה.
יתרוממו נא שליחי העם מקצהו, אשר התאספו היום בציריך, למרומי התביעה הזאת: יתרוממו נא על חולשותיהם המצויות של בני־אדם, על ענינים ואמביציות של מפלגות. יתרוממו נא הפעם מעל למיכניקה הגלמית של יחסי־מפלגות, שעשתה בנו שמות לא פעם ולא פעמיים; יסתכלו בעין בהירה וברוח אמיצה, בלי משפטים קדומים ובלי הלכות פסוקות, במציאות ובסכוייה, ישקלו ויבחנו את הפרובלימות החמורות שלפנינו מצדי צדדים, ואת אשר ישים אלהי האמת בלבם אותו ישמרו לעשות.
נצא נא כולנו לכל סיעותינו וזרמינו מקונגרס־המבחן הזה מאוחדים ומלוכדים משהיינו; ניתן למנהיגי התנועה את העוז ואת התוקף לדבר בשם עם ישראל כולו, לעשות את שליחותו הגדולה כהוגן, להלחם את מלחמתו לשם ציונות גדולה, לשם גאולה שלימה.
חרדתם־ברכתם של המוני בית־ישראל מלוה את קונגרס־היובל בציריך.
(“הארץ”, כ“ו במנחם אב תרצ”ז).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.