א
…דבר אחד ברור לנו: לא תעודות־חוץ הן עיקר בשעה זו, אלא תעודות־פנים; לא הצלחתנו או כשלוננו ב“דאונינג סטריט” שבלונדון יכריעו את כף־המאזנים ההיסטוריות, אלא כחותינו הפנימיים, כחות מפעל וקרבנות. והלב תוהה ומהסס: הימצאו לנו די כחות ליצירה הענקית? שמא, חלילה,עומדים אנו בפני הטראגידיה התהוֹמית של “באו בנים עד משבר וכח אין ללדת”?
ה“משבר” – זה השם והדמות לשעה מכריעה זו, זה עצם מהותה וצביוֹנה.
משבר עובר על האומה. מאות מקהלות ישראל נשמדו מתחת שמי ה' מאות אלפים נעשו קרבנותיה של החיה הצהובה, ומיליונים נדונו לדלדול ולהתנוונות, לעניות מנוולת, לירידה גופנית אחרונה.
ומשבר עובר על רוח האומה. על תרבּוּתה וחסנה המוסרי. נחרבו המרכזים הגדולים של הגולה, האכסניות של תורה, של התמדה לאומית ושלשלת־קבלה לאומית, נחרבה העיירה היהודית במזרחה של אירופה, זו ששמשה מעוז ומשגב לרוח ישראל במשך שנות מאות, התמוטטו צורות־החיים הלאומיות המגובשות, התמוטטה המסורת הלאומית, התמוטט שווי־המשקל המוסרי. תש כחה הקדום של האומה, ונשמתה נעשתה כטיט־חוצות, הפקר לכל הרוחות ולכל הגלים, ללשונות־האש של החורבן ולאדי־הרעל שבאויר.
ומשבר עובר גם על מפעלה המתהוה של האומה, שארית תקותה ונחמתה במצוקה הגדולה; הגיעה שעת־משבר לעצם עבודת הבנין בארץ־ישראל.
רגילים לראות במשבר זה מצוקה כספית בלבד, ואת מקורו – בנגודים שנבעו בין ההסתדרות הציונית ובין ציוני אמריקה, או מנהיגיהם: הארץ היא דלה ועניה, המלחמה הגדולה עוד הרבתה את עניה, הרבה נהרס ונחרב בעטיה של זו, הרבה עמד מגידוּלוֹ ומהתפּתחותו, נסתתמו כמה מצנורות הפּרנסה, נקרעה הארץ מעל השווקים לפירותיה ולחמרי־תעשיתה, פסקה הפעולה הישובית המרחבת, המרבה את הרכוש הלאומי ומחיה את המלאכה ואת המרכולת, אוכלסי ישראל נתמעטו בארץ, והיוֹקר מאמיר מיום ליום, ועיקר פרנסתם של בני־הארץ הוא על הכסף הבא מן הגולה, ביחוד מאמריקה – ופתאום, קודם שנרפאה הארץ מפצעיה, קודם שעברו פורענויותיה של המלחמה והוכשרו התנאים לחיים כלכליים טבעיים, פסק השפע מן החוץ, והמשפּיעים החליטו להעמיד את כל העבודה הישובית כולה על שיטה, שעדיין אין לה כאן מקום ועל־כל־פנים לא די בה עוד בשעה זו ובמסבות אלה: על השיטה, הנהוגה בישובו של עולם בכלל, על מלחמת־הקיוּם הערומה בנוסח אמריקה, על האיניציאטיבה הפּרטית ועמל איש־איש לנפשו.
השקפה זו על המשבר יש בה אמת, אבל רק אמת חלקית. המשבר שהגיע לעבודת־הבנין שלנו אינו משבר כספי בלבד, אינו אפילו המשבר של עבודת־הישוב ושיטתה בלבד. זהו משבר של ההסתדרות הציונית, של התנועה הציונית כולה. משבר זה תלוי אמנם מצד־מה בציונות האמריקאית, אבל אין הוא שאלה של הכסף האמריקאי בלבד.
בעצב ומתוך זעזועים קשים נולדה ההשקפה הציונית, בעצב ומתוך זעזועים קשים גדלה והתפתחה, עד שנעשתה לתפיסת־עולם עצמית, לשיטת־חיים שלימה. כמה מחלות־ילדות עברו על התנועה, עד שהגיעה לתקופת־הסינתיזה של יצירה. היו ימים שהציונות לא היתה לרבים מן המחזיקים בה אלא דבר שב“קבלנות” לבד, דוגמת מפעל של משא־ומתן ומסחר. המטרה היתה פשוטה: רכישת הארץ מידי בעליה, ואף האמצעים היו פשוטים: תעמולה לשם נדבות־כספים, מוסדות פינאנסיים ודיפּלומטיה. עברו עשרות שנים של חבלי גידוּל והתפתחות, של זעזועים ונגודים פנימיים; עברה תקופה שלימה של לבטי־מחשבה בגולה, של עבודת־חלוצים בארץ. ולא לשם דבר שבקבלנות בלבד היו כל מעלותיה ומורדותיה, כל חלומותיה ומעשיה של התנועה במשך דור שלם. מפעל הקבלנות נעשה תנועה של תחיה והתחדשות היסודות. המטרה היא תחית האדם־העברי, העשותו ליוצר בתוך צבורו הטבעי. והאמצעים: כנוס הכחות הלאומיים, חזוּקם וסדוּרם, השלטת היסוד הלאומי והצורה הלאומית בכל עניני החיים, בענינים פוליטיים ובשאלות כלכליות, בפרובלימות תרבותיות ובפרובלימות מוסריות. הציונות החדשה הסינתטית, גוזרת כליה על הגיטו הרוחני, על יהדות המצטמצמת בקרן זוית, והיא תובעת שיטת־חיים לאומית שלמה, המקיפה כל צרכיו של אדם מישראל. כי יודעת היא: רק מתוך הצטברות האנרגיה הלאומית, רק מתוך תחית־הלבבות והתעוררות כל הכחות, הנרדמים במעמקי הנשמה הלאומית, אפשר לחולל את הפלא הגדול: לחדש את היסודות הלאומיים, שנתערערו בסערות הדורות. ומכאן כל ענינה של עבודת־ההוה בצורותיה השונות: העבודה הפוליטית, המלחמה לשם הזכויות הלאומיות, עבודת החנוּך והתרבות הלאומית בגולה. ומכאן קודם כל עבודת הישוב הלאוּמית, שדרכיה רחוקים מן הדרכים המקובלים בישובו של עולם, כרחוק אידיאל לאומי ממפעל כלכלי רגיל, – עבודת־ישוב זו, שתעודה כפולה לה: כבּוּש־עמדות ויצירת נכסים חמריים מצד אחד; ה“חנוּך הלאומי”, הכשרת החומר האנושי על־ידי עצם עבודת־הבנין, יצירת האדם־העברי החדש, המעורה בקרקעו ויוּנק משרשיו, יצירת יחס חדש אל העולם, אל הטבע והחיים, אל האדמה, אל העבודה – מצד אחר.
והנה עמדו לה לתנועתנו אנשים חדשים, אשר לא נשאו את חליה ולא סבלו את מכאוביה בשנותיה הראשונות, והאנשים האלה חוזרים ומביאים לה עכשיו את מחלות־הילדות, אשר אמרנו: נרפאנו מהם כליל. באמריקה גדלה והתרחבה בהרבה תנועתנו בשנות־המלחמה, ביחוד גדל שם המחנה בשנים האחרונות, אחרי ניצחונותיה הפוליטיים המזהירים של התנועה. כל אלה האנשים החדשים ודאי עתידים להיות לנו לברכה ולתועלת גדולה, ואין איש מאתנו מזלזל בחשיבותם. ואולם לפי שעה עדיין טירונים הם בעולמנו ויש עוד צד שלילי בהשפּעתם. לפי שעה חזרו והכניסו לעולמנו את ה“נקודה שנוצחה”, את תפיסת הציונות כדבר שבקבלנות, כמפעל של עסק ומסחר. אין האנשים האלה מודים הודאה גמורה בתעודותינו הלאומיות בגולה, אין הם מבינים כל צרכם, מה טיבה של עבודת־ההוה, ומה צורך יש בה. הפוליטיקה הלאומית בגולה, עבודת החנוך והתרבות אינן ענין לציונות ולתעודותיה הישרות, ועל־כן יש לוותר עליהן, שלא לסבך את ה“עסק” ולא להרבות בהוצאות־חינם. הציונות צריכה להיות דבר השוה לכל נפש, אין בה משום חובת אידיאולוגיה לאומית, וראוי להרחיק ממנה את היסודות הטפלים, שדבקו בה במקרה ושהמחלוקת מצויה בהם. יש להוציא מכלל עניניה של ההסתדרות את הפוליטיקה הלאומית ואת המלחמה לזכויות לאומיות בגולה, שלא להקניט את בעלי־היכולת באמריקה, העוֹינים את הענינים האלה, ושלא לקפּח את עזרתם לעבודת־הבנין בארץ; יש לוותר גם על עבודת החנוּך והתרבות בגולה, שלא לבזבז כספים על דברים שאין להם נגיעה ישרה לאותה עבודת־הבנין. כל ענינה של הציונות צריך להיות פשוט וברור ומחוּור לכל אדם מן השוק; כל העבודה בארץ צריכה להעשות על יסוד פשוט וטבעי, ככל מפעל מסחרי שבעולם. על צד האמת כבר נגמר תפקידה המיוחד של ההסתדרות הציונית העולמית, ועכשיו אין מקום להנהגה שלתנועה, אלא להנהלה של מפעל, דוגמת ההנהלה של חברת־מניות. לפנים היה תפקיד פוליטי להסתדרות הציונית: להכשיר את התנאים המדיניים לעבודת־הבנין. עכשיו, לאחר החלטת סאן־רימוֹ, נגמר התפקיד הזה. אין עוד מקום לפוליטיקה ציונית. בגולה אין לנו עוד תעודות פוליטיות, ובארץ תעשה ה“פוליטיקה” על־ידי בא־כוחה של ממשלת המנדט, שעליה הוטל לסייע לבניין הבית הלאומי לישראל. אנו אין לנו אלא לדאוג לסדור המוסדות והמפעלים הישוביים המעשיים. הללו יעשו על יסודות כלכליים פשוטים המקובלים בעולם, על בסיס החשבון הקר של הוצאה והכנסה, של ריוח והפסד, ועל כן פקעה זכות קיומן של הצורות ההסתדרותיות המקובלות. אין טעם בדבר לבחור את האכסקוטיבה על פי היסודות הדימוקרטיים הרגילים, אלא יש למסור לשנים־שלושה אנשים, שהם יזמינו חבר של מומחים ואנשי־מעשה לפי ראות עיניהם ומכל מקום שימצאו. הללו יבואו במקום המנהיגים האידיאולוגים שעבר זמנם (ושאילי־הכסף אינם מאמינים במעשיותם) וינהלו את המוסדות והמפעלים כדרך העולם. אף עצם עבודת־הישוב תעשה “כדרך העולם”, על יסודות חוקי־הברזל של האקונומיקה. ההסתדרות הציונית יכולה להסתלק וליתן להמוני־העם, שירכשו להם את הארץ בכחם ובעמלם. אין מקום לעבודת־ישוב לאוּמית, אלא להתישבות פרטית של אנשים, המבקשים עבודה ומזונות לעצמם והדואגים איש־איש לנפשו. אין מקום ל“תקציבים” לחקלאות, לעבודת החנוּך והתרבות וכיוצא בזה. האיניציאטיבה הפרטית היא ראשית הכל וסוף הכל.
השקפה “פשוטה” זו על הציונות ותעודותיה, שהביאו אתם “ציוני נובימבר” מן האמריקאים ושמחזירה אותנו לימי הציונות של “קבלנות”, סכנתה לא היתה גדולה בשנים כתקונן. בכל תנועה יש מקום למתקדמים ויש מקום לנחשלים, ודרכה של ההתקדמות אינה תמיד דרך הקו הישר, ויש שהתנועה מעקפת כמה עקיפות ומתלבטת כמה לבטים עד שהיא יוצאת למרחב. גם הציונים החדשים שבין חברינו האמריקאים לא יוכלו סוף־סוף לעמוד כנגד ההגיון הפּנימי שבתנועתנו. אלא שלפי שעה גדולה תקלתו של “רצידיב” זה, אשר ה“וואלוּטה” נותנת לו תוקף והשפעה שלא לפי ערכו הראוי לו. תעודה היסטורית גדולה נפלה בגורלם של אחינו האמריקאים. היהדות שבמזרח־אירופה נהרסה ונחרבה כליל, זו שבמרכז־אירופה ירדה מנכסיה, וארץ־ישראל הצעירה, המתעוררת לבנין וליצירה, תלויה בשעת־משבר זו בעזרתה של אמריקה. ועל־כן נעשה אותו “רצידיב” אמריקאי צרה וקלקלה גדולה לעבודת־הישוב בשעה זו; על־כן אפשר היה לו להטביע את חותמו הפגום של ועידת לונדון ולהנמיך את קומתה.
וזהו עצם מהותו וחשיבותו של המשבר: לא הטעות שנסתבכו בה אחינו האמריקאים, אלא כשלונה וחולשתה של כל ההסתדרות כולה. הן ידעו והרגישו רוב חברי הועידה הזאת – והשמאליים שביניהם לא כל־שכן, – ש“שיטתם” של האמריקאים סכנה כרוכה בה בשעה זו לתנועתנו ולעבודתנו בארץ, ואף־על־פי־כן לא עמד בהם רוח וכח להתיצב כנגדה. לא היתה, כנראה, בלבבות די אמונה בהסתדרות ובכחותיה, בהגיון הפּנימי של התנועה; גבר החשש, שמא לא תעמוד ההסתדרות בנסיון הגדול שהוטל עליה, גברו הפקפוקים והספיקות והתקוות הקלושות של אובדי־דרך: אולי, שמא יעמוד ריוח והצלה מכאן. זהו, כנראה, מקור החולשה והחצאיות שבעמדת המנהיגים ורוב חברי הועידה; מכאן כל תוצאותיה המעציבות.
לא רק ועידה שלא הצליחה היתה זו, אלא סימן דלדול וכשלון להסתדרות כולה. הועידה נועדה בשעה, אשר בלי שום חשש גוזמא ופראזה בטלה אפשר ליחד לה את התוֹאַר “היסטורית”. ולמה לא נעשתה חג ודגל לאומה? מדוע לא יצא דבר ממנה אל תפוצות הגולה לחזק ידים רפות, לעורר ולעודד את הרוחות, לפחת נשמה יוצרת בתקות־הדורות הפאסיבית ולהעמיד כל אדם מישראל על חובתו? נודה־נא על האמת המרה: השעה הגדולה לא מצאה את האנשים הראויים לה. לא ידענו למצא מסילות ללב העם בצוק העתים האלה, לעשות את הסימפתיה שבכח מפעל חי, לעורר ולהפעיל כחות גנוזים. נקרענו מעל המוני העם, השרויים בצער ובחרפה, המנהיגים נתכנסו, כמו בימים הטובים ההם, בארבע אמות של דיפלומטיה ולא חלו ולא ראו מבעד לערפל הלונדוני את ההומה ורוחש ומתהוה במעמקים. כל הזעזועים הנפשיים הגדולים, העוברים על אוכלסי ישראל במזרח־אירופה, כל הפּרוצס הפּנימי של חורבן־עולמות ויצירת־עולמות נתעלמו מאתנו. לא חסרו אמנם תסיסות ולבטים רוחניים גם בתוֹך התנועה בפנים. אבל כל החזיונות הללו – המגמות הסוציאליות החדשות, התנועה הרוחנית של צעירי ישראל שבמערב, תנועת החלוצים וה“שומרים” החדשים – נשארו מחוץ לרשותה ולספירת השפעתה של ההסתדרות הרשמית. צאו וראו בצבורי־הגולה הגדולים ונוכחתם: קרוב לנו העם בלבו, ורחוק מאתנו בחייו ובמעשיו. תקות התחיה והגאוּלה הלאומית חיה בנשמתוֹ ויש בה אפילו כדי להקים סערה על פני השטח העליון בימים הגדולים, ימי המאורעות היוצאים מן הכלל, אבל אין היא משפּיעה עליו בחיי יום־יום. הציונות לא נעשתה להמונינו כח יוצר ומחולל ומאיר נתיבות חדשות; אין היא להם אלא חזון־לב יפה בלבד, הפורח בתכלת הרקיע. בימות־החול שוכנים הם בטומאת הגלות, נתונים בחרפה ובנווּל, שקועים בספסרות, בחמריוּת ובאידיפירנטיות לאומית, ואנו לא ידענו להטיל סערה אנושית־מוסרית ללבבות להחיות את הכחות הנרדמים בקרקע הנפש ולהעמידם כנגד הארס המחלחל ומפעפע באויר. היפלא אפוא, שלא ידענו לעורר תנועה של התנדבות עממית גדולה, שרפתה אמונתנו בהמוני העם ובעצמנו, ומתוֹך כשלון ורפיון פנימי הרכּנו את ראשנו בפני ה“דולאר” האמריקאי, שהוא יבנה את בית־ישראל ההרוס? לא לחינם קרא ווייצמן בועידת לונדון את קריאת־היאוּש: “עם ישראל, אַיכּה?” ואולם, לא בעם האשם, אם נדע לקרוא לו – יענה לנו. אם נמצא את הדרך ללבו – נמצאהו ער ומוכן למפעל ולקרבנות. וגדולות פרוטותיו של עם מ“דולארים” של יחידים.
ב
טעות היא בידי ידידינו האמריקאים, הסוברים, שאפשר לה לעבודת־הבנין, שתעמוד על האיניציאטיבה הפרטית ומלחמת־הקיוּם של יחידים בלבד. עדיין לא הגיעה שעתה של שיטה זו בארץ־ישראל; אי־אפשר עדיין לעזוב את הישוב עם תעודותיו התרבותיות והמעשיות לנפשו. הישוב העברי המסודר סדור לאומי כבר הביע את יחסו לשיטה זו ולמסקנותיה. העתונות הארצישראלית, המנהיגים האחראים של עבודת־הבנין, האספה הכללית של הועד הזמני לימודי ארץ־ישראל, ועידת “הפועל־הצעיר”, ועל כולם – אספת הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל הכריזו על הסכנה שיש בשעה זו באותה שיטה ובמסקנותיה הקיצוניות לכל עבודתנו בארץ
בשעה זו אין מקום בארץ לישוב הגון ובעל־משקל על הבסיס של איניציאטיבה פרטית בלבד; לעת־עתה יש מקום בעיקר לעבודת־ישוב לאומית. דעה זו היא לא הלכה פסוקה, הנובעת מן התיאוריה ומהשקפות סוציאליות ידועות, אלא היא יוצאת מן העובדות ומן המציאות הארצישראלית.
מן הנסיון ומן המעשים אנו למדים דברים אלה:
א) איניציאטיבה פרטית זו, שבה תולים האמריקאים את כל תקוותיהם, ירדה בתוקף המאורעות ותנאי־החיים בגולה ועמדה על איפת־רזון של “כמות מבוטלת”.
ב) היסוד והעיקר של עבודת־הישוב הוא הישוב החקלאי. כל שאר המקצועות אין בהם לא כדי לפרנס מספר הגון של עולים ולא כדי לברוא בסיס כלכלי ולאומי טבעי לכל מפעלנו.
ג) ההתישבות החקלאית דורשת על פי עצם מהותה בחירה והכשרה מיוחדת של החומר האנושי. תובעת היא כל נשמתו של אדם ומטילה עליו קרבנות קשים ומתמידים במשך כמה שנים, אשר “לחשבון” הכלכלי הפשוט של היחיד אין שווה להביאם. אי־אפשר לה להתישבות חקלאית בלא עבודת הכנה קודמת ארוכה וקשה (הכשרת הקרקע, הבראה וכדומה), ואי־אפשר לה לעבודת הכשרה זו, שתעשה על־ידי המתישבים היחידים בעצמם.
אין צורך להרבות דברים להעיד על אמתותה של ההנחה הראשונה. אוכלסי ישראל במזרחה ובמרכזה של אירופה נדלדלו דלדול גמור. מפני הירידה הנוראה של שער־הכספים בארצות אלו אין אף בידי העשירים שבהם להביא את “הונם” אל הארץ. יהודי רוסיא ואוקראינא נקרעו מאתנו לגמרי, ורק יחידם מעטים מהם מצליחים לחולל את הפלא הגדול: להתגלגל כל מיני גלגולים בדרך במשך כמה וכמה חדשים, להוציא “מיליונים” להוצאות הנסיעה ולהגיע לבסוף אל הארץ, ספק שלימים בגופם וּודאי נקיים מנכסיהם. והמעטים שהצליחו להמלט בעוד מועד מגיא־ההרגה ולמלט גם את כספם ב“וואלוטה” הראויה לשמה – אותם תמצאו בכל מקום שאתם רוצים: בקושטא, בברלין, במינכן, בווינה, בבריסל, בלונדון, בפאריס ובכל מקומות הרחצה והמרפא שבאירופה, רק לא בארץ־ישראל (שנים־שלשה יוצאים מן הכלל אינם באים בחשבון). בעלי חוש־ריח חריף הם האנשים האלה ומרגישים הם, שאין עדיין בארץ קטנה ועניה זו כר נרחב לפעולותיהם במדה הראויה להם. אין מקום ללויתנים במי־אפסים. וכאן הגענו להנחתנו השניה:
האפשרויות להתפתחות המסחר והתעשיה בארץ זו הן מוגבלות בכלל, ובשעה זו בפרט. הארץ נתונה היום במצוקה כלכלית גדולה. מפורענויותיו של המשבר הכללי, העובר עכשיו בעולם, נטלה ארץ־ישראל תשעה קבים, וביחוד סובלים הסוחרים ובעלי התעשיה הקטנה את ענשו של זה. ארץ קטנה זו, שאין לה עדיין משלה אלא מעט מאד ואינה יכולה לספּק בעצמה אף את צרכיה ההכרחיים ביותר, ערה במדה שאין למעלה הימנה לתקלותיו הכלכליות של העולם הגדול. גדול המחסור בצרכי ההספקה ההכרחיים, היוקר מאמיר מיום ליום (יודעי דבר חשבו ומצאו, שמחירי צרכי־החיים ההכרחיים בארץ הם כיום הגבוהים ביותר שבכל העולם, ולא רק בהשואה עם ארצות הוואלוטה הנמוכה: אף באנגליה המחירים נמוכים הרבה מאלה שבארץ־ישראל. משפּחה בינונית, בת ארבע נפשות, המוציאה באנגליה כעשרים וחמש לי“ש, אי־אפשר לה להתפּרנס בארץ־ישראל בתנאי חיים דומים בפחות משלשים וחמש לי”מ לחודש), תש כח קניתם של התושבים ואין קונה לסחורות שהובאו מחוץ־לארץ, והן מונחות בבית־המכס כאבן שאין לה הופכים להיות לברות לשכר “השמירה”. אין קרדיט מספיק לצרכי הסוחרים, קשרי המסחר עם חוץ־לארץ עדיין לא שבו לקדמותם, הקלקלות העולמיות במקצוע הטראנספוֹרט, פרי הריסותיה של המלחמה, עושות את שלהן ומשפּיעות ביחוד לרעה על האקספורט של הפירות המהירים להתקלקל, כגון תפוחי־הזהב והדומים להם, נתמעטו או נדלדלו השווקים ליבול הארץ, קצתם מפני ירידת הוואלוטה וקצתם מטעמים אחרים (אסור האלכוהול באמריקה, למשל, משפּיע גם הוא לרעה על האכספורט של יינות ארץ־ישראל). ובשעה קשה זו, שהגיעה לסוחרים ולמושבות הנטיעות, שהן היסוד למסחר העברי שבארץ, להרבה סוחרים חדשים. והוא הדין בבעלי־התעשיה הקטנים.
כל זה משמש לנו אזהרה חמוּרה בנוגע לכל שיטת עבודתנו ומקיים בידנו את התורה הגדולה, שלמדה המלחמה לכל העולם כולו: אין להעמיד את קיוּמה ותקות עתידה של ארץ על ה“מרקנטיליות”; אין יסוד בריא לכלכלתה של ארץ, שאינה יכולה לספּק בעצמה בשעת הדחק את צרכי בני־אדם ההכרחיים ביותר; אומה, שאינה מתפּרנסת מן הקרקע, אין קיומה בטוח, וכל הצרות והתקלות, העוברות לכאורה על אחרים, פוגעות גם בה. רעיונו של פיכטה (“דער געשלאָססענע האַנדעלסשטאַאַט”) בדבר שיטת־כלכלה מדינית, העומדת לחלוטין ברשות עצמה ואינה תלויה בעולם־חוץ לספּוּק צרכיה העיקריים, הולך ונעשה קנינם של רוב העמים והממלכות. אף אנגליה, סוחרת עמים זו, שכל גדלה ועשרה בא לה ממסחרה ומתעשיתה, התחילה שוקדת על תקנת החקלאות והיא משתדלת לחזור ולהמליך את המחרשה בשטחי הציד וגני־החמד המרובים שבמדינה.
לא רק בשעת משבר זו ולא רק מפני הלקח שנתנה לנו מלחמת־ העמים: אף כשהשנים כתקונן אין לתלות במסחר ובתעשיה תקוות גדולות ביותר להתפּתחותה של ארץ־ישראל; בעצמו של דבר אין “ישוּב ארץ־ישראל” אלא ישוב חקלאי.
בשביל תעשיה גדולה אין לה לארץ־ישראל לא חמרים ראשוניים ולא פחם משלה, ובשביל תעשיה עברית, המעסיקה ידים עבריות, לא תהא לה גם עבודה זולה, שתתן לה את האפשרות להתחרות עם התעשיה מפותחת של ארצות אחרות. בכח החשמל, שאולי נוציא מכוחות המים המרובים בצפון הארץ, אפשר יהיה רק לפרנס את התעשיה הקטנה, המעבדת בעיקר את פרי הארץ. ואם “פרי” זה יהיה משל אחרים ולא משלנו – לא יהיה יסוד לפעלנו, ועבודתנו תעשיר בעיקר רק את החקלאי הערבי.
ואין כאן יחס של שלילה לתעשיה. ודאי שהתעשיה צריכה לתפוס מקום חשוב בפוליטיקה הישובית שלנו, אבל אין להפריז על מדת אפשרויותיה. יש להביא בחשבון, שהנסיונות להכניס תעשיה לארצות חקלאיות כארץ־ישראל אינם עולים לעולם בנקל, ובמקרים רבים לא הצליחו כלל, או שהיו צריכים לכבוש להם את עמדתם בקושי גדול ובפסיעת מדודות ביותר. על־כל־פנים, אין מקום בארץ־ישראל לתעשיה עברית אלא על יסוד של חקלאות עברית.
והיא המדה גם בנוגע למסחר. במסחר העולמי, זה שבין עמים ומדינות, לא השתתפה ארץ־ישראל עד עכשיו כלל, ומצבה הגיאוגרפי מחוץ לנתיבות המסחר העולמיות הגדולות נותן מקום להטיל ספק בדבר, אם תהא מוכשרת לכך במדה ניכרת בעתיד. ואשר למסחר הפנימי, הרי ישוב עברי העומד עליו יהא תלוי עוד שנים רבות ביצירה הכלכלית של הערביים.
ומניחים אנו לפי־שעה את הנמוקים הלאומיים־המוּסריים, הקושרים קשר פנימי בין עבודת־הבנין ובין הקרקע ותולים את ענינה של התחיה הלאומית בתשובה של האם־האדמה, שהיא תחזיר נשמה חיה וטהורה לעם נובל ותתן בלבו את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא ויחס אנושי לעולם זה. מניחים אנו גם את הנמוקים הלאומיים־הפוליטיים בדבר אָפיה ופניה הכלליים של הארץ, הטבועים לעולם בחותמו של עובד־האדמה (לא העיר, אלא הכפר נותן לארץ את צורתה; ישוב עברי, המתפרנס מן המסחר, ולוא יהא אפילו גדול בכמותו, יתרכז רק בערים ולא יהא אלא דוגמת איים בודדים בתוך אַלמנט זר, כתמים יחידים המפוזרים פה ושם על־פני דמות־דיוקנה העצמית של הארץ). עיקר העיקרים הוא, שישוב, אשר מעמד הסוחרים מרובה בו על המדה, בסיסו רעוע ודומה הוא לאילן ששרשיו מועטים וענפיו מרובים. מספרים מחכימים. אם נטול לדוגמא את המספר היחסי של העוסקים בענפי־הכלכלה השונים בארצות שונות, כפי שהובאו בספרו של רוּפּין על בנין הארץ, ואם נניח בשביל ארץ־ישראל התפּתחות כלכלית וחברתית ודרישה לסוחרים, לפקידים, לאנשי האומנויות החפשיות בדוֹמה לזו שבגרמניה, באוסטריה, באיטליה, או בארצות אחרות כיוצא בהן, יצא לנו, שאם נתפוס כשעור הראוי בשביל הישוב הצעיר בארץ כעשרה אחוזים למאה מכל בעלי אומנות – עוסקים במסחר וכעשרה אחוזים פקידים, רופאים, מורים, שמשים, וכו' – לא נתפוס מדה זעומה ביותר (בגרמניה עולה מספּרם של הסוּגים האלה ביחד 24.8%, באוסטריה – 18.8%, באיטליה – 16.1%). נשארו לנו, איפוא, בשביל שני מקצועות־הכלכלה הראשיים – החקלאות והתעשיה (האינדוסטריה הגדולה ומלאכת־יד) – שמונים אחוזים למאה. וכבר ראינו לעיל, שמספרם היחסי של בעלי־התעשיה אי־אפשר לו שיהיה גדול ביותר אצלנו. אם נניח בשביל ארץ־ישראל התפתחות אינדוסטריאלית גבוהה יותר מזו של אוסטריה, איטליה והונגריה ודומה כמעט לזו של צרפת והוֹלנד, נצטרך להניח, שבישוב העברי בארץ יעסקו בתעשיה כשלשים אחוזים למאה מכל בעלי משלח־יד.
היוצא מזה, שחמשים אחוזים למאה בערך יצטרכו לעסוק בעבודת־האדמה. האפשר הדבר, שהאינטיאטיבה הפרטית – ולוא תהא זו שבשנים כתקונן, באין כל המכשולים והתקלות היוצאים מן הכלל המנויים לעיל – תתן לנו מספר עצום כזה של חקלאים עבריים?
הנחתנו השלישית עונה על שאלה זו בשלילה גמורה.
דומה, שאף הנחה זו אינה צריכה לראיות. היש מי שיטיל ספק בדבר, כי ההתישבות החקלאית אי אפשר לה בלי קרבנות אישיים קשים ומתמידים במשך שנים רבות, בלי וותוּר גמור על “מנהגו של עולם”, על הרגלים והנאות, על צרכי־צוות ודרישות צנועות ביותר ל“קומפורט” ולתנאי־חיים נוחים קצת, – קרבנות, שהיהודי הבינוני, בן הכרך והעיירה האמיד במקצת, זה האוֹבּייקט של תקוות האיניציאטיבה הפּרטית, לא יוכל לעמוד בהם? מי יכשיר בשביל האיניציאטיבה הפרטית את החומר האנושי, מי יעשה את כל עבודות הכבוּש וההכשרה, הקשות והמרובות, שאי אפשר בלעדיהן בארץ עזובה וירודה זו, והדורשות לפעמים שנים שלמות של טפול ויגיעה מרובה, עד שזוֹכים לראות את פרי האדמה? מי יעשה את כל הדברים האלה, שהם ודאי ענין יפה לפואסיה ולהתרוממות־הרוח הלאומית בשעה של חג וחגיגה, אבל הם מפרכים את הגוּף, מוציאים את האדם מן הישוב האנושי שהוא רגיל בו, מרחיקים אותו מן התרבות ומנהגיה ועושים אותו מטרה לכל פגעיו ופורענויותיו של אַקלים סורר זה שלנו? היום תגזרו כליה על ה“תקציבים” ועל ה“קבוצות”, הגורמות “גרעון” לקופותינו, ומחר תבקשו בכל תפוצות־הגולה מאה אנשים, בעלי־הון ואיניציאטיבה פרטית, שיקבלו על עצמם וגם ימלאוּ תפקיד־פרך זה של חלוצי הישוּב החקלאי שלנו – ולא תמצאום. ודאי ימצאו גם בתוך בעלי־הבתים הציוניים אנשים המוכנים ל“קרבנות”, ואולי גם המוכנים למות לשם הישוב, אבל מסופקני, אם ימצאו ביניהם גם אנשים, המוכשרים לחיות לשם הישוב, להתענות ולסבול את עולו מיום ליום ומשעה לשעה, לעבוד את העבודה הקשה בחרבוני־הקיץ ובזעף־גשמים ולהפקיר את הגוף לארסה של ה“מלריה”, – שבט־זעם זה של הישוב הצעיר, הבולע בחשבון ממוצע לכל־הפּחות עשרים וחמשה אחוזים למאה של המרץ האנושי וכשרון העבודה…
שני טפּוּסים של חקלאים עבריים יש לנו בארץ, וכנגדם שני טפּוּסים של מושבות. יש אכרים ומושבות, העומדים על הנטיעות, ויש העומדים על “פלחה”, על מזרע תבואות, איזוהי הדרך, שיבחר לוֹ המתישב החדש, זה שיבוא בכח האיניציאטיבה הפּרטית ויביא אתו את צרור הכסף?
עבודת־הנטיעות מתאימה יותר לרוחו ולנטיותיו של “בעל־הבית” היהודי הבינוני. זו – יותר משיש בה אכרות ועבודה גופנית קשה, יש בה מסחר ו“קוֹמבּינציוֹת” ועבודת־המוח, ואין השאלה בדבר הכשרת החומר האנושי מעכבת בה כל־כך. ואולם שכרה, יוצא בהפסדה: א) אין הנטיעות מפרנסות את בעליהן אלא מקץ כמה שנים, ונמצא, שהמתישב צריך להביא אתו כסף רב, שיספיק לו גם לצרכי המשק גם לפרנסתו במשך השנים האלה; ב) אף־על־פי שבדרך כלל הצליחו מושבות הנטיעות יותר ממושבות הפלחה ומצבן יותר משוכלל, מכל־מקום אנו למדים מן המשבר האחרון, שגם שיטה זו יש בה סכנה, לפי שמשק הנטיעות תלוי יותר בשווקים ובקוניונקטורות, וכל תקלה שבאה לעולם עשויה להפוך לו את קערתו על פיה; ג) הקלקלה העיקרית שבמשק זה הוא, שאין בו משום פתרון לשאלה הלאומית של הישוב. ולא מפני היסודות הרוחניים שבדבר, שאינם באים במדה ובמשקל; לא מפני שאין במשק זה בשביל איש־האויר העצבני, הבא מן העיירה הגלותית, משום שנוי המרכז הפנימי והתחדשות היסודות הנפשיים, אלא מפני שאלת־הפועלים שלנו – שאלה כלכלית חמוּרה זו, שהרצון הלאומי הטוב והכוונות הטובות לבד אינם מספיקים למצוא לה פתרון. הנסיון המעציב הוכיח לנו, שמושבות הנטיעות הולכות ונעשות מרכזים לעבודה ערבית. מכל אכר עברי מתפרנסות משפּחות ערביות אחדות, וכל מושבת־נטיעות חדשה היא קנה חדש בערבות־החול, המעלה שרטון סביבו לבנות עליו בנין חיים כלכליים משוּבּחים בשביל ערבי הסביבה. כל הנסיונות שנעשו וכל ההצעות שהוצעו עד עכשיו, כדי להשליט את העבודה העברית במושבות־הנטיעות (ההשפעה המוּסרית, לחוץ דעת־הקהל על־ידי העתונות ועל־ידי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה בארץ ובגולה, כל הפּוליטיקה הסוציאלית שלנו ליצירת תנאים נוחים בשביל הפועל העברי ולהשבחת מצבו: הכשרתו לעבודה בחוות מיוחדות, המפעלים התרבותיים והכלכליים השונים בשביל צבורי־הפועלים, העזרה למוסדותיהם ולאגודותיהם לשם צרכים קבוציים, בנין בתים וחוות מיוחדות בקרבת המושבות), לא הועילו לצערנו ולהפסדנו הגדול לשנות את המצב. לא כאן המקום לעמוד על סבות הדבר, עובדא היא זו, שאף הזרם הגדול של עלית חלוצים ופועלים חדשים במשך החדשים האחרונים לא נגע במושבות הנטיעות, וזקני הישוב החדש שביהודה כאילו נשארו “מחוץ למחנה” בשעה זו. היש איפוא טעם בדבר, שעבודת־הבנין החדשה תצא בדרך הכבוּשה, תקיים את המצב הכושל ותתן תוקף חדש לקלקלותיו הלאומיות?
ה“פלחה” העומדת בעיקר על עבודת האכר ובני־ביתו, אין בה אמנם התקלות האמורות במדה זו, אבל שכרה זה יוצא בהפסדה מבחינות אחרות. אין העולה החדש, בעל הקפּיטל הקטן, מוכשר בשום אופן ל“התאַכּר” בפלחה; אין לו, כאמור, לא ההכשרה הגופנית ולא הכשרה הנפשית לכך. אין הוא מסוגל כלל לעבודה הקשה, לחיי האכר העלובים, ואינו יכול לעמוד בפני פורענויותיו של האַקלים; חסר הוא, העירוני, איש־האויר ומהיר־התנועה, את החנוך החקלאי, את הסבלנות העקשנית, את ההסתפּקות במועט, ולכשתרצו לאמר: את כובד התנועה הרוחנית של איש־המחרשה. ההבדל הגדול שבין תנאי־החיים בעיירת מולדתו ובין אלה שבכפר הארצישראלי, הרגשת הבדידות שלא הורגל לה, ההכרה שלפנים היה חי על כספו חיים מרווחים ונוחים ועכשיו הוא צריך להסתפּק במועט ולחיות חיי צער ורזון – כל זה יעיק עליו, ועוד יותר על גברת־הבית, ולא יתנם להתערות בקרקע. הנסיון מורה: הפלחה הכנסתה מועטת בארץ־ישראל (וחייהם העלובים של בני עקרון ומושבות הגליל יוכיחו), ואין בה כדי לבסס את עמדתו של האכר. כדי למצוא את פרנסתו בצמצום, צריך האכר לעבוד עבודה קשה, וצריך גם שאשתו תהיה לו עזר כנגדו ותשא אתו בעוֹל, ושניהם יחדיו יטפלו ערב ובוקר וצהרים בכל ימות השנה בענפי משק שונים (גידוּל בהמות וחלב, גידול עופות, ירקות וכו'). הימצא לנו חומר אנושי כזה במדה מספּיקה מבעלי האיניציאטיבה הפּרטית?
זאת ועוד אחרת. אדמת הפלחה צריכה, כאמור, לבוא לידי בעליה כשהיא מתוקנת ומוכשרת כבר כל־צרכה. עבודת ההכשרה וההבראה צריכה להעשות קודם־לכן על־ידי אחרים. יש צורך, שהאדמה תהיה קודם בידי יהודים במשך שנים; ויש צורך גם, ששטח־האדמה בשביל המושבה החדשה יהא גדול בערך ויספּיק למאתים משפּחות. הנסיון הורה, שאין טעם ואין חשבון ליסד מושבות קטנות, לפי שהן סובלות מן הבדידות ואינן יכולות לישא בהוצאות הצבור הגדולות וליצור את מוסדותיו ההכרחיים (הספקת המים, נקוז, בית־ספר, בית־כנסת, בית־עם, ספריה, רופא ובית־מרקחת וכיוצא בזה). ומאין יקחו עכשיו שטחי־אדמה גדולים ורצופים, מוכנים ומוכשרים ומתוקנים כל־צרכם להתישבות רחבה מהיום הזה ומשעה זו ואילך? אולי לא רבים הם בתוכנו היודעים, כי האדמה שאפשר לנו לרכוש אותה או לזכות בה בכמות הגונה לצרכינו אינה ברובה אלא אדמת־בור, או אדמת הממשלה, שלא החזיקו בה הפלחים, וזוהי בעיקר אדמה זבורית, או אדמה שוממה, אדמת סלעים וחול ובצות, שלא תצלח לישוב אלא לאחר עבודת תרבות קשה במשך זמן רב. (כזו היא אדמת הסלעים החשופים של הרי־יהודה, החול אשר על שפת הים שבין חיפה וגבול מצרים, עמק הירדן, הנגוע במלריה, אדמת הסלע של מדבר יהודה שבין חברון וים המלח, וכיוצא בזה).
קיצורו של דבר: אין מקום לפי שעה בארץ לעבודת ישוב רחבה על יסוד האיניציאטיבה הפרטית. יש מקום לפי־שעה בעיקר לעבודת־ישוּב לאומית, זו שאי־אפשר לה בלי תקציבים וגרעונות.
אם לא יבוא עם ישראל לעזרתה של עבודה זו ביד רחבה, אם לא יביא קרבנות – ולא נדבות – לשמה, עתיד המשבר, שאנו עומדים בו, להעשות לנו צרה וסכנה לאומית.
תל־אביב, ט“ז חשון, תרפ”א.
(“מקלט”, תשרי–כסלו, תרפ"א).
מתוך תקוה וחששות מחכה עם ישראל בשעה קשה זו לקונגרס הציוני השנים־עשר. היש צורך להסביר את הטעמים והגורמים, המיחדים חשיבוּת מיוחדת לקונגרס זה? בפעם הראשונה יכנסו שליחי ההסתדרות הציונית לקונגרס אחרי הפסקה ארוכה של שמונה שנים. ולא סתם שמונה שנים עברו עלינו למן הקונגרס האחד־עשר, אלא שמונה שנים של סערות וזעזועים, של פורענויות ויסורין, של תקוות ונחמות, שדוגמתן לא היתה לנו עוד זה שנות מאות ואלפים. לא רק הכרזת באלפור ניתנה לנו בשנים האחרונות האלה אלא גם – פרעות בארץ. והנה באנו עד משבר; כולנו מרגישים, שהשעה שעת נסיון, שעה מכריעה לגורלנו ולתקות עתידנו, והלב הומה וחרד: הנעמוד בנסיון? הקונגרס בקרלסבד – פרושו מפקד הכחות וגיוסם לשם המפעל הלאומי הגדול. הימצאו, היספיקו הכחות הללו?
כלפי חוץ
א
שתי תעודות יש להם לקונגרסים שלנו: לברר את המצב בהוה ולהתוות את הדרך, או את הדרכים, בעתיד. אנו זקוּקים במדה אחת לעין בהירה וליד חרוצים. בתוֹך סבך הפרובלימות, העיוּנים, האינטרסים, הנגוּדים והסכסוכים, שאנו מתחבטים בהם, אנו זקוקים גם ליסוד התבונה המקיפה, לדעה צלולה וחודרת עד שרשם של דברים, וגם ליסוד המפעל היוצר, לכשרון המעשה והעבודה, המחדש פני החיים. ואַל יאמרו: שבענו דבּוּרים וחקירות, אין לנו צוֹרך בעיוּנים ובברורים, תנו לנו דברים של ממש, פעולות ומעשים, שיש להם מנין ומשקל. טעות היא זאת. הרי לא ה“אקציון” הסמוּיה, הקופצת לתוך כל נחשול הסוער מסביבה ובלבד להמלט מאימת הריקנות, דרושה לנו, אלא המפעל היודע את דרכו ואת הכרחה, המפעל הנעשה בעינים פקוחות, ביתרון הכשר דעת. הקונגרס הקרלסבדי לא יוכל להמלט מן העיוּנים והברוּרים. הוא יצטרך לקבוע יחסים לפרובלימות, ליתן דמוּת ובטוּי והערכה לכל מה שהומה וסוֹער סביבנו, לכל מה שמתרחש ומתהוה בתוכנו. החלק העיוני, הדקלרטיבי של עבודת הקונגרס, יש בו משום מצות השעה ואינו פחות במעלה מן החלק המעשי, מן ההחלטות על שאלות מעשיות של ישוּב ארץ־ישראל. דרושה לנו קודם כל בהירות גמורה, דרוש לנו בירוּר מוחלט של המצב. אסור לנו לטשטש את האמת ולהאפיל עליה משום אופּורטוניזם שבפוליטיקה. אין לנו תקנה אלא האמת. ראוּי לנו שימצא בנו אוֹמץ רוח להסתכל ישר בפני האמת ולגלותה ברבים. פוליטיקה המקלקלת את שורת האמת מפני “צרכי־השעה” היא פוליטיקה גרועה, – לפי שאין לה קיום – בכל העולם כולו, ואצלנו, שאין לנו כח אחר זולתי הכח המוסרי, לא כל שכן. על־ידי נפתולים של פוליטיקה אפשר להגיע ל“כבוּשים” ול“נצחונות” לשעה ולרגע, אפשר לסמא את עיני הבריות כלפי פנים וכלפי חוץ, אפשר לעורר רוֹשם ארעי וחולף של דבר־מה גדול וקיים, אפשר להצית אש קש בלבבות ולהביאם לרגע למעשה הקרבן, אבל אי־אפשר לבנות בנין מתמיד ועומד, לשנות את צרוּפי־הכחות הממשיים ולברוא יסודות חדשים ליחסי חיים ולצורות חיים. על הקונגרס השנים־עשר הוּטל לתקן מה שעוינו במשך שנים בפוליטיקה חכמנית ורברבנית. עליו להניח יסוד לפוליטיקה חדשה, לפוליטיקה של אמת, של דברים ברורים ומעשים ברורים, כלפי חוץ: כלפי ממשלת בריטניה הגדולה, כלפי ממשלת ארץ־ישראל, כלפי הערבים, וכלפי פנים: כלפי הישוב העברי בארץ, כלפי מפלגותינו, כלפי הגולה הגדולה, כלפי עם ישראל. בעצם הדבר נתבע הקונגרס הזה לברוא בריאה חדשה את הפוליטיקה הלאומית שלנו. מה שנקרא עד עכשיו בשם זה לא היה באמת אלא דיפלומטיה, אמנם דיפּלומטיה חרוצה, משחק נוֹעז, המנסה את הגורל, אולי בדלית ברירה. עכשיו הגיעה השעה, שבמקומה של זו תבוא הפוליטיקה הלאומית, פוליטיקה כנה, הנותנת דמוּת ובטוי וקובעת דרך לרצונה הלאומי של האומה, המכריזה על דרישותיה וטורחת בממושן מתוך אמוּנה עמוקה באידיאלים נצחיים ומתוֹך הבחנה בהירה של המצב הקיים כאחד; הקובעת את יחסה לעולם־חוץ בדברים נכונים וברורים, אינה מתחכמת לזכות במשחק בדרך נס, אינה דורשת מה שלא ניתן להתגשם ואינה מבטיחה מה שאין בכחה לקיים.
מוּם יסודי דבק בפוליטיקה ה“חיצונית” של הציונות מאז: חוסר חוּש המציאות; מוּם זה הביא בימינו לידי טעות כפולה: להערכה מוטעית ומוגזמת – מתחילה לחיוב ואחר־כך גם לשלילה – של הכרזת באלפור והחלטת סאן־רימו מצד אחד, לתפיסה בלתי נכונה ולתאוּר בלתי נכון של מדת כחנו ותעודותינו, להבטחות מופרזות והתחייבויות מוגזמות על חשבון עם־ישראל מצד אחר. טעות זו נקמה בנו בהכרח את נקמתה; אי־אפשר היה לה, שלא תביא, בשתי המחנות גם יחד, לידי מפח־נפש על תקוות שנתבדו ולא תערער את יסוד האמוּן שבין צד לחברו. מלכתחילה לא היו כאן יחסים פשוטים וברוּרים, העומדים על הדעה הצלולה והמיושבת, על הערכה נכונה של דברים כהויתם, ועל תנאים וסעיפים מפורשים, המבררים את ענינו של הבית הלאומי ואת פרטי הזכויות של הישוב העברי ומוסדותיו. מנהיגי התנוּעה הציונית לא השמיעו מעולם לעם דברים ברורים על היחסים האלה. מתחילה שמענו, ממקורות מוסמכים ובלתי מוסמכים, דברי מליצה והתלהבות על העם המעריץ את כתבי־הקודש ואת יעודי־הנביאים, על השדוּך המוצלח שבין כנסת ישראל ובריטניה הגדולה, וכדומה. לאט־לאט התחילו נשמעים גם דברי בטוּל וקנטור, לאט־לאט גברה בדעת הקהל החשדנות והפסלנות הקרתנית, הנותנת את החריפות הבקרתית במקום ההבחנה המפוכחת והמתחכמת לראות מזימות ותחבולות מרמה במקום שאינן. ומצד אחר הפרזנו על מדת כחנו ולא קמצנו בהתחייבויות, הבטחנו הרי־זהב ממש: ההתלהבות היהודית תחולל נפלאות מהיום ולמחר, מיליונים ומיליונים נביא אל הארץ, את כל יושביה נעשיר בזמן מועט, רק נותנים נהיה ולא מקבלים, את כל תקציבה של הארץ נספק, את הוצאות ההגנה מוכנים אנו לקבל על עצמנו, את הוצאות החנוּך, הבראת הארץ וכו' – לא כל שכן, ויוֹשבי הארץ לא יצטרכו אלא לפתוח את לבם וכיסיהם לקראת ברכותינו ונדבותינו. וכך נעשתה הפוליטיקה הציונית, שלנו ושל הממשלה הבריטית, מעין צפיה לנסים וספקולציה על הפלאות שיעשה הצד האחר. והגיעו הדברים לידי כך, שאנחנו חכינו להלואה בריטית לבנין הבית הלאומי, לקרקעות שתמציא לנו הממשלה מנכסי המדינה ומן הלטיפונדיות שיפדו מידי בעליהן, וכו'; והממשלה הבריטית חכתה להלואה, שאנחנו נתן לצרכי הארץ כולה, לבנקים, לאשראי של אפותיקי, שאנחנו נמציא בשביל כל בני הארץ כולם, ומיניסטר המושבות צ’רצ’יל הודיע לנו בלב תמים, שעם ישראל צריך ליתן לו את הכסף הדרוש לצורך ההגנה על הארץ, כדי שמשלם המסים הבריטי לא יבוא לידי נסיון…
הגיעה השעה לתקן את הטעויות האלה, שהביאו לנו תקלה גדולה. הגיעה השעה להעמיד את הפוליטיקה הציונית שלנו, את היחסים שבינינו ובין בריטניה הגדולה, על הבסיס הנכון של אמת ודברים כהויתם. הקונגרס השנים־עשר ישוב ויעריך מחדש את התחיבותה של בריטניה הגדולה לעם ישראל לפי תכנה האמתי; הוא יתן בטוי ברור ופרוּש נכון לצרכינו ולדרישותינו, לתעודותינו ולהתחיבויותינו כלפי פנים וכלפי חוץ.
ב
צירי הקונגרס הי"ב נתבעים להשמיע מעל במתו דברים כנים וברורים, – לא דברי מליצה ותשבחות, שאין איש מאמין בהם, לא דברים מעורפלים של רמזים ורזים דיפלומטיים, שאין לאדם צורך בהם, אלא דברים פשוטים ובהירים על היחסים וההתחיבויות של שני הצדדים. וזוהי ההערכה שיתן, שצריך ליתן הקונגרס להכרזת באלפור ההיסטורית: לא מפעל מלאכים ולא מעשה־שדים; לא אַקט אידיאליסטי טהוֹר, מפעל מוסרי עילאי, שנעשה לשמה, מתוֹך הנטיה הטהורה לבד לתבוע את עלבונו ההיסטורי של עם עולם ולכפר על חטא שחטא לו המין האנושי מדור לדור; ולא מפעל של מזימות־ערמה ונכלי פוליטיקה, שבא לכתחילה בכוונה פסולה לרמות אותנו ולהשתמש בתמימותנו, כדי שאנחנו נכריע את הכף במלחמת־העם לטובתה של אנגליה. יודעים אנו, שלא בשביל עינינו היפות ניתנה לנו הבטחת־המולדת. ואף לא כדי לעשותנו שליחים תמימים וסמויים של המדיניות הבריטית. יודעים אנו שלכתחילה נחלקו הדעות בדבר היחס לשאיפות הציונים, עד שלבסוף נצחה הדעה, שבאה לצרף אינטרס ריאלי לתביעה אנושית מוסרית. הפוליטיקה האנגלית, שהיא אולי קונסטרוואטיבית יותר מזו של כל עם אחר, אבל עם זה גם חפשית יותר ממשפּטים קדומים, ערה ופתוחה לקראת החדש והמתהוה מזו של עם אחר, ידעה להעריך את כחה החיוני, הריאלי, של שאיפת המולדת שלנו, ועל כן לא נמנעה מלהוציא את המסקנא ההגיונית מסיסמאות המלחמה של הימים ההם ולהודות ברעיון אנושי יפה, שראתה בו ברכה לא רק לאומה עלובה ועשוקה אלא גם לתעודותיה הפוליטיות של בריטניה. זהו היסוד להכרזת באלפור: צירוף מיוחד במינו, צירוף של פוליטיקה ריאלית ושל יחס יפה לרעיון אנושי־מוסרי. ומכאן המסקנא ההגיונית בדבר פעולתה האפשרית ויפוי־כחה של אותה הכרזה: שני היסודות האלה יחד הם תנאי הכרחי לפוליטיקה הציונית של הממשלה הבריטית, ועל־כן אין לנו לתלות תקוות מוגזמות בעזרתה של אנגליה בשעה שיעדר האינטרס הריאלי, קל־וחומר בשעה שיתנגד לכך. אין לנו לחכות, שאנגליה תקריב קרבנות בשבילנו, שהיא תעשה את מלאכתנו ותבנה את ביתנו.
ואולם כשם שאנו חיבים להוציא מלב תמימים – אם יש עוד כאלה בעולמנו – את האמונה בנסים של “פוליטיקה” ובכחם של כבושינו הפוליטיים לחולל נפלאות מהיום ולמחר, כך אנו חיבים להזהיר גם מפני האמונה האחרת – בנסים ובנפלאות, שיעשה העם במשך זמן מועט במקצוע הכלכלה בארץ־ישראל.
אַל נפריז על כחה החיוּבי, היצירי, של התלהבות ההמונים ואַל נוציא עליה שטרות לזמן קצר, שלא נוכל לפורעם. אַל נתלה, לא אנו ולא אחרים, תקוות מופרזות בהתלהבות זו ולא נבוא אחר כך, לכשיתבדו, לידי מפח נפש ולידי תרעומת, שאין בהן לא טעם ולא תועלת, על עם ישראל. לידידינו הסוברים, כי ההתנדבות העממית תתן לנו את האפשרות להתגבר מעכשיו ולאחר שלשים יום בכחות עצמנו על כל קושי פוליטי, פיננסי וכלכלי בארץ, אנו צריכים להודיע בהתגלות לב: טעות היא בידכם. הציונות, מצוקתנו הרוחנית והחמרית, שאין אתם יודעים דוגמתה, כמיהתנו הגדולה לגאוּלה ולתקוּמה, היא ודאי כח יוצר ומחולל, כח מאותם הכחות היוצרים היסטוריה ומאירים נתיבות חדשות לבני אדם. ואולם אם רוצים אתם לראות היום או מחר את פריה; אם קובלים אתם על האילן הפורח, שאינו נותן תיכף, היום ובשעה זו, את הפרי הגמור, אינכם אלא טועים. אַל תאמינו באגדה המקובלת בדבר כחו העצום של ישראל ועשרו המופלג. הביטו סביבותיכם וראו: “אצילי בני ישראל”, שאתם נתקלים בהם והמשמשים לכם סמל וראיה לכחו הגדול של עמנו, אינם מרגישים בכבלי הגלות ואינם נזקקים לשופרות הגאוּלה. מהם, כגדולי ישראל בצרפת, נלחמים מלחמת־יאניצ’ארים באחיהם הנושאים עין לתחיה, מהם שעומדים מרחוק, קרים וזרים ומתנכרים, וקצתם שהתחילו מודים בציונות – מיום שאתם סמכתם את ידיכם עליה – אינם מודים בה אלא בשביל אחרים ועל חשבון כיסיהם של אחרים… והמוני בני ישראל במזרחה של אירופה, אלה שהציונות היא להם שאלת־חיים ותעודת־חיים, נתונים בשעה זו לטרף ולמשיסה, במדה ובצורה שלא פללתם ולא הוגד לכם ואף לא הראיתם בחלומות זועה על משכבותיכם. ואשר שארו מבני ישראל בעלי רגש לאומי טבעי והצילו גם את חילם, מעטים הם מלשאת על שכמם כל סבלה של היצירה הגדולה הזאת. מהם שעושים כל אשר בידם ובונים לעצמם ולעמם, ומהם ה“מסייעים” לדבר לא לצורך עצמם, אלא לשם מצוה לאומית. ואולם על־ידי התנדבות חפשית אי־אפשר אפילו לכלכל שעה אחת מדינה קיימת ועומדת, ולבנות מדינה חדשה לא כל־שכן. ההסתדרות הציונית עושה נפלאות ממש כהסתדרות חפשית, שאין כחה יפה לכוף על צרכיה ולהטיל חובות ומסים על היחיד, אבל לא די בכך. אם יש לכם אמונה בכחו של רעיון אנושי גדול, אם האינטרס הממשי, שאתם מוצאים בהתגשמותה של הציונות, איננו דוקא האינטרס של שעה זו ושל ארבע אמות אלה – הרי השכילו לראות את הנולד. דרך התגשמותה של הציונות היא דרך ההתפתחות הטבעית והמודרגת, דרך שתוּף העבודה הנאמנה של שלשת הגורמים: של עם ישראל ושליחו, ההסתדרות הציונית, של ממשלת המנדט ושל הישוב העברי הקיים בארץ. אם ממשלת הארץ וההסתדרות הציונית יעשו את שלהם, כדי להכשיר את התנאים ההכרחיים לבנין הבית הלאומי, אם הישוב העברי שבארץ יגדל ויתפּתח ויעשה לכח ממשי חשוב ואף יהיו לו התוקף והסמכות לדאוג לצרכים הכלליים הדרושים לגדולו ולהתפתחותו, אם תהיה לו הרשות לכוף על רצונו הקבוצי ולהטיל חובות ומסים על היחיד לשם ספוק צרכי הכלל – יתגלה כחה החיוני של הציונות לכל הדרו, מצוקתנו הגדולה, כמיהתנו לגאולה, הכרח הברזל של ההגירה היהודית יבואו לעזרת המפעל הגדול ולאט־לאט יבנה הבית הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל.
ובתנאי אחד: אַל תדרשו מאתנו גדולות ואַל תשחררו את עצמכם מן ה“קטנות”, מן החובות היסודיות, המוטלות על כל ממשלה; אל תטילו עלינו משא כבד מנשוא, אל תדרשו מאתנו, שנעשה גם לנו גם לאחרים, שנעבור כביכול ברכבת “אכספּרס” את הפּרוצס ההיסטורי הקשה של תחית עם וארץ, ואגב נעשה גם לששים רבוא ערביים, לרוממם משפלותם ולהעשירם עושר חמרי ותרבותי, ואגב נעשה גם לכם לפטור אתכם מכל הדאגות וההוצאות הכרוכות בשלטון ובאדמיניסטרציה של ארץ. אין אנו דורשים גדולות מכם, אין אנו מכניסים פרושים מוגזמים להכרזת באלפור ולהחלטת סאן־רימו, אין אנו דורשים פרביליגיות ומתנות־חנם לעצמנו בנגוּד לאחרים ועל חשבונם. אנו דורשים מכם, ראשית, שתעשו את חובתכם, את החובה היסודית של כל ממשלה, ושנית שתכניסו תוכן כל שהוא אל המלים היפות של הכרזת באלפור והחלטת סאן־רימו. אנו דורשים קודם־כל בטחון החיים והרכוש. בטחון גמור ומוחלט, בלי שום תנאי וצמצום ויוצא מן הכלל: בלי תנאי יסודי זה אי־אפשר לא רק לבנות, אלא גם לקיים את הבנוי1. אי־אפשר שלהלכה יודו בזכותנו הלאומית הגדולה, זכות המולדת…2 אי־אפשר הדבר, שנהיה תלויים לזכות יסודית זו ברצונם ובחסדם של אחרים.3 ועל הכל אנו דורשים דברים ברורים ומסוימים, בהירות גמורה, סעיפים מפורשים באמנה שבכתב. שאם לא כן לא תחדל לעולם פרשת המזימות והאינטריגות והחתירות, המחשיכות לנו את עולמנו. בלי התנאים הברורים והמסוימים, בלי פרוט הזכויות שניתנות לנו לשם עבודת הבנין, בלי פרשת המפעלים והמעשים שימסרו לרשותנו, בלי קביעת זכויותיהם של מוסדות הישוב והתרבות שלנו – אין מקום לעבודת בנין רחבה ומקפת, אין מקום אפילו לתכנית עבודה ברורה ומסוימת, שלא תהיה לקויה בארעיות ובדיליטנטיות ולא תהיה בנויה על השערות ותקוות בלבד. ובלי תכנית עבודה מסוימת, הבנויה על היסוד המוצק של מצב ברור וזכויות ברורות, אין תכנית פיננסית, אין תקציב. במצב זה של ערב אור עם חושך, של נדנודים ומעלות ומורדות שאינם פוסקים, על יסוד הצעות ושאיפות כלליות וסתמיות, אי אפשר לרכוש את ההון הפרטי, המבקש שדה עבודה לעצמו, ואי־אפשר גם לעורר תנועה של התנדבות עממית גדולה.
כך צריך הקונגרס השנים־עשר לנסח דין ודברים שבינינו ובין ממשלת בריטניה הגדולה, כך הוא צריך להעריך את הכרזת באלפור והחלטת סאן־רימו, כך לקבוע את תעודותיהם והתחייבויותיהם של שני הצדדים.
ג
פוליטיקה זו של דברים כנים וברוּרים הכרחית היא לנו גם ביחסנו לממשלת א"י גם ביחסנו לשכננו הערביים. היש צורך להטעים, שאין לנו לא חשבון ולא רצון לריב עם ממשלת־הארץ, לגרוע מכבודה ומן האוטוריטה שלה מדעת? מוקפים אנו אטמוספירה של שטנה והסתה ואנו זקוקים לממשלה תקיפה, בעלת כח ואבטוריטה, שתתיחס אלינו יחס של צדק ויושר. ואולם גם כאן זקוקים אנו קודם־כל לאמת, וטעות גדולה תהא זו, אם נדחה את האמת, ולוא תהא אמת קשה ומרה ביותר מפני אופורטוניזם שבפוליטיקה; אם נוותר מפני חשבונות מדומים על זכותנו וחובתנו לבקר מה שטעון בקורת, להתריע על קלקלות ושגיאות שיש בהן סכנה. טובה אכזריות של אמת ממשוא פנים של “דרכי שלום”. דוקא מפני שאנו רוצים בממשלה תקיפה, עלינו לעשות את חובתנו האזרחית ולהעמידה על טעויותיה. אין אנו מתנקשים בכובדה של ממשלתנו, אבל אין אנו רוצים גם לעשות את כבודתנו וענינינו מדרס לפוליטיקה של אופורטוניזם. הקונגרס חייב להביא לידי בטוּי ברור ובהיר את יחסנו לממשלת הארץ, את דרישותינו ממנה בשעה קשה זו. יותר משיש בידנו לעשות את הדבר בימי הרעה האלה, יוכל הקונגרס לעשותו… מתוֹך הכרת חובה ואחריות, מתוך זהירות גמורה שלא להגזים ולהטיל אימה יתירה על צבורנו, אבל גם בלי משוא פנים למי שהוא וּבלי הונאה עצמית, יתן נא הקונגרס דמוּת ובטוי למצבנו בארץ בשעה זו, לצרכינו ולתעודותינו, לדרישותינו מאת עצמנו ומאת אחרים. זוהי דרישתו הראשונה של עם ישראל בשעה זו, אשר הקונגרס הציוני השנים־עשר יהיה לו לפה: תמלא נא ממשלת־הארץ את חובתה הראשונית. היסודית: תדאַג נא לבטחון חייהם ורכושם של תושבי הארץ, תמלא את תעודתה המוטלת עליה מטעם המנדט ובנין ה“בית הלאומי”, אבל לא תדאג לענינינו יותר משאנו דואגים להם, אַל תבהל “להצילנו” בנגוד לרצוננו, תשמע תחילה מה בפינו אנו, מה בפי באי־כחנו האחראים, ולא תעשה פוליטיקה של בהלה על חשבוננו, על חשבון כבודנו וענינינו, על חשבון זכויותינו היסודיות, על חשבון שאיפותינו ותקוותינו הלאומיות. אַל יהיו דברים אלה בעיניה כאותו המשא המיותר, שמזדרזים להשליך בשעת סערה מן האניה המטורפת לתוך הגלים הזידונים…
*
דברים ברורים צריך הקונגרס לדבר גם על יחסנו לערבים ולתנועה הערבית. אין אנו תמימים להאמין, כי הבירוּרים יועילו לשנות הרבה את המצב בשעה זו.4 קולה של הבינה הצלולה לא ישמע בתוך הרעש אשר סביבנו. ואף־על־פי־כן אנו חייבים לברר לעצמנו ולאחרים את המצב, לקבוע את יחסנו למצב זה. לפעמים יש צורך לדבר בשביל “הפּרוטוקול ההיסטורי”. כולנו צמאי שלום ומנוחה. אבל אהבת השלום לא תעבירנו על הדעה הצלולה, ולא תמנענו מראות דברים כהויתם וכהתהוותם. עיקר שאיפתנו צריכה להיות: למצוא דרך שלום עם העם הערבי, עם המוניו האנונימיים, שרצונם אין לו עוד לא שם ולא דמות ולא נוסח. אי־הדרך – קשה לסמן בשעה זו בדיוק. ההמונים הללו אין להם עדיין כתובת פוליטית שלהם.5
מבחינה זו יעריך הקונגרס את ה“פוליטיקה” הערבית של העסקנים היחידים מאתנו, הרואים את עצמם “מומחים” לשאלה קשה זו. וכי יש צרך להטעים, שהקונגרס לא יוכל לסמוך את ידיו על פוליטיקה של “מתנדבים”, שאינם אחראים לפני הצבור, – פוליטיקה שלא תמיד היא מתאימה לכבודנו הלאומי ושעל פי עצם מהותה יש לה אופי של סחר־מכר עם תקיפים ובעלי זרוע?
*
…6 למה נכחד על האמת? לא ידענו לדבר אל העם הערבי, למצוא מסלות ללבו; לא ידענו לדבר אליו מעל לראשי האפנדים והסרסורים והפקידים השונים, שעומדים בינינו ובינו…7
…ואם עינים לכם לראות, הלא תראו הלא תבינו, כמה גדלה התועלת שעבודת הישוב והתרבות שלנו מביאה לכם מאליה. כל מקום שדרכה עליו רגל האכר, הפועל והחלוץ העברי, כל מקום שהבאנו אליו את כחותינו החמריים והרוחניים, נהפך למקור ברכה ותרבות לסביבה הערבית. כל מושבה עברית וכל ישוב עירוני עברי הכניסו חיים והרחבה ושכלול תרבותי לכפרי הערבים שמסביב. ואם עכשיו כך לעתיד, כשעבודתנו תגדל ותתרחב ושפעה יעלה וישתפך על פני כל הארץ, על־אחת־כמה וכמה. ולא רק מן הבחינה הכלכלית עתידה עבודתנו להיות לכם לברכה, אלא אף מן הבחינה הכלכלית עתידה עבודתנו להיות לכם לברכה, אלא אף מן הבחינה הלאומית כך. היסוד העברי יהיה בארץ השאור שבעיסה, הוא ישמש לכם דרבן לעליה וליצירה.
ועוד אחרת: הלא תשכילו לראות את הנולד, את המתרחש ומתהוה במעמקים. וכי אין אתם מניחים, שהעבודה המשותפת של שני העמים המצוינים שבעמי המזרח עשויה להיות לתועלת ולברכה לתרבות האנושית הכללית, ואף לחדש את כבודו ותפארתו של רוח המזרח כקדם?8
כדברים האלה, דברים כנים וברורים, צריך הקונגרס השנים־עשר להשמיע באזני כל מי שרוצה לשמוע.
כלפי פנים
א
גם כלפי פנים ננקוט נא כלל זה: נזהר מפני התקוות המוגזמות ולא נבוא לידי מפּח־נפש. הקונגרס עצמו לא יחולל נפלאות. הוא לא יברא כחות חדשים מאין ולא ישנה במאמר פה את צרופי הכחות הריאליים, בין אשר לנו ובין אשר כנגדנו. הוא יכול רק להביא לידי בטוי, לסכם ולהעריך מה שיש, להעמיד אותנו על טעויות שטעינו בעבר, למנוע אותנו מארחות עקלקלות ולהתוות לנו מחדש את דרכנו בעתיד.
עיקר טעותנו שטעינו בשנים האחרונות ושהביאה אותנו עד משבר פנימי קשה הוא – שזנחנו את המקורות החיוּניים, הראשוניים, של התנועה ודבקנו בשטח העליון, החיצוני. ההסתדרות פסקה משמש את התנועה, משמש לה כלי־שרת ולבוש, ויש שנראה לנו, להפך, שכל עיקרה של התנועה לא בא אלא לשמש את ההסתדרות, לספק למכונה את פרנסתה. ולא שפסק שפעה החיוני של התנועה ותש כחה לחדש ולהחליף חמרים. מי שיודע לקלוט צליליו וריחותיו של עולם מתהוה, מרגיש, כי דבר מה הומה ומתרחש במעמקינו. יש תסיסות ונדנודים וזעזועים פנימיים בעולמנו. מתוך המצוקה הגדולה, שתקפה את העם במזרחה של אירופה, עומדים צעירי ישראל והמוֹניו ומתפללים לשחר חדש, מתחבטים ומתלבטים ביסוריהם הקשים, נושאים עין לגאולה, מבקשים תקנה לפגעי עולם ולתקלות דורות, מבקשים אותה פעמים מתוֹך אינסטינקט ער וקולע אל המטרה ופעמים מתוך טמטום וארחות עקלקלות של שעה טרופה. ואולם כל זה הומה ותוסס “מחוץ לעזָרה”, מחוץ למחיצתה וספירת השפעתה של ההסתדרות. בפנים, בתוך נקודת השריפה, כביכול, של חיינו הלאומיים, ייליל השממון של מנגנון־גולם, נטול חיים ויניקת שרשים. וכך הגענו לקלקלותיו הגדולות של משבר פנימי קשה. לא ידענו למצוא מסילות ללב העם בשעת נסיון זו, לחדור לתוך סבך־חייו המטורפים, לעודדו ולחזק את רוחו בצוק העתים האלה, לתת מרוחנו ומזוהר תקותנו על דרכו האפלה והתפלה; עזבנו את היסודות המבורכים, הרחבים והמוצקים של תנועתנו, את יסודותיה העממיים; שכחנו את תורתה הגדולה של הציונות הלאומית, הסינתטית, שעינה ולבה לכל גרגיר של יצירה ולכל קורטוב של כח, היוצרת כחות חדשים עם כשהיא מטפחת ומכנסת את הקיימים. ולפי שלא ידענו לפתח את אוצרותיה הנפשיים־הטבעיים של עבודת הבנין בשעה גדולה זו, על־כן באתנו המבוכה הגדולה, על־כן הזדרזנו להשליך מעל ספינתנו המטורפת של משאה ה“אידיאולוגי”, על־כן נעשינו “ריאליסטים” ואנשי מעשה, על כן לא ראינו אלא את המכונה ואת האפּאראט בלבד, ואת נשמת העם ונשמת התנועה הפקרנו לסערותיה ולפגעיה של השעה, להשפּעתם המכלה והמהרסת.
והנה אנו רואים את ראשית סימניה של ההתפּכחות הגדולה. זמירות חדשות־ישנות נשמעות במחנה, גבר הצורך בלבבות לכפר על עון ועידת לונדון והתקופה שקדמה לה ולשוב אל מעינה המבורך של תנועתנו, אל “מי תהומות” של האומה, שעולים בשעת ברכה להחיות לבבות ולהפרות חיים. אַל נעמוד איפוא בחצי הדרך. יהא נא לנו הקונגרס השנים־עשר ציון ומפעל בדרך חדשה־ישנה זו. הקונגרס הקרלסבדי לא ימלא את תפקידו, אם יבוא לשמש את ההסתדרות בלבד ולא את התנועה. גדולות וחשובות שאלות ההסתדרות וההנהלה, שאלת קרן־היסוד והבנקים, קל־וחומר שגדולות וחשובות שאלות העליה וההתישבות. ואולם לא די בכל זה. הקונגרס לא יהיה ראוּי לשמו ולשעתו, אם לא יהיה לפה לתנועה, אם לא יתן שם ודמות למצוקתה ולכמיהתה הגדולה של השעה, אם כל מה שהומה ומתרחש בעולמנו, כל פרשת יסורינו ולבטינו ושאיפותינו, לא ימצאו בו את תקוּנם־בטוּים. אי הדרך ומה הצורה לבטוי זה – אין לסמן ולקבוע מראש. דברים אלה יש בהם מיסוד החזון והאינטואיציה, וודאי שאינם ענין לתיזות שבהרצאה ולהחלטות של ועדה. ואולם מה שיש לבקש ולקוות מאת הקונגרס הוא – הרוח והרצון, המגמה וההתרכזות הנפשית, העין הפקוחה, הלב הער, ההסתכלות הטהורה.
ואַל יירא הקונגרס מפני העיונים והפרובלימות, ואף לא מפני גלוּי הקרעים והנגוּדים, הכרוכים בהם. הגיעה השעה להתגבר על הפחד מפני “אידיאולוגיה” ודברי רוח. אף הקרעים והנגודים שבקרבנו אין בהם סכנה אלא בשעה שאנו רוצים להאפיל עליהם במליצות ריקות ובתחבולות של צביעות פוליטית. אין לנו תקנה אלא אם נדע להסתכל ישר בפני מציאותנו. אם נדע להשתחרר מן הטמטום ומן הערפל שבמפלגתיות, אם נחדל להסתכל בדברים מבעד לנוסחאות ולמושגים פסוקים, אם נראה איש בחברו את האדם, את היהודי, ולא את איש־המפלגה בלבד – תהא ברכת התבוּנה הצלוּלה והרצוֹן המוסרי שרוּיה על בירורים ועיונים שלנו. – כל מה שהומה בלב אדם מישראל, המבקש תקנה לנשמתו, כל הפרובלמות הסוציאליות, התרבותיות והמוסריות, הממלאים את לב הצעירים ואנשי־הרוח שבעם, הם ענין לציונות ולקונגרס הציוני. כי הציונות שלנו פונה לכל נשמתנו, להאדם־היהודי כולו; תביעה רבולוציונית יש לה: לצור צורות לכל חייו, תנאי חייו ויחסי חייו של היהודי, ותביעה זו היא מקור חסנה וגבורתה.
מתוך הכרה זו חייב הקונגרס לקבוע את יחסו לפרובלימות־הגלות שלנו. הציונות היא יותר מעבודת ישוב ובנין בארץ־ישראל בלבד; תנועתנו הלאומית רחבה ממדת האינטרסים של הישוב בארץ־ישראל. על הקונגרס לשוב ולהכריז על אמתה הגדולה של הציונות הסינתטית: תחיה לאומית – דרכה ופרושה: כנוס הכחות הלאומיים, כנוס מיום ליום ומשעה לשעה, בארץ ואף בגולה. כל המקצועות השונים של “עבודת־הרוח” בגולה, עבודת החנוך הלאומי והתרבות הלאומית, ואף הפוליטיקה הלאומית, יצירת הצורות והמוסדות של ה“אוטונומיה” הפנימית שלנו, – כל זה הוא עיקר גדול בעבודת התחיה הלאומית. אם רוצים אנו לעורר בלב העם כחות מפעל וקרבנות, שאי־אפשר בלעדיהם לתחית־האומה במולדת, אין אנו רשאים להסיח דעת מן המיליונים שבגולה, אין אנו רשאים לעזוב אותם לנפשם, להפקירם לדלדול, להתנוונות חמרית ומוסרית. ואַל יירא הקונגרס מפני התפקידים הגדולים והעצומים; התפקידים, העבודה, הם שייצרו את הכחות, מי שאינו מאמין בכחותיה של האומה, הסמויים, אולי, מן העין ומצפים לשעת פקודתם, סופו שיביא לידי צמצום ו“קמוץ” גם בנוגע לעבודת הישוב הבנין בארץ. הלא נמצאו ציונים טובים ואחראים, שאמרו לפתור את כל שאלותינו המסובכות על־פי תכנית שלילית פשוטה: לקמץ, לצמצם, לבטל, להפסיק ולסגור…
הקונגרס השנים־עשר צריך לשוב ולחדש את יסודותיה הרחבים של תנועתנו, את יסודותיה העממיים, הדמוקרטיים. רק בדרך זו אפשר יהיה גם לרפא את הריסותיה של ההסתדרות וליתן לה את ההנהגה העליונה, העושה באמונה ובכשרון את שליחותה כלפי פנים וכלפי חוץ. הקונגרס השנים־עשר ישוב ויתן לנו הנהגה של תנועה במקום הנהלה של עסק. במקום לשכת פלהדרין, במקום חבר של “ממונים”, הנכנסים ויוצאים כרצונם או כרצון יחידים העומדים על גבם, יהיה לנו שוב ועד פועל אחראי ומיופה־כח משליחי הצבור הציוני ונבחריו – אנשים הראויים להיות לפה להמונים האנונימיים, להביא לידי בטוי את ענותם ומשאת־נפשם, את צרכיהם ושאיפותיהם, לעורר ולעודד את תקות הגאולה שבלבם, לעשותה כח מחולל ומחדש חיים.
ובתנאי אחד: שתהא לו לקונגרס העזה שבאמת; שיעמוד בו אוֹמץ רוח לראות את הדברים כהויתם ולהסיק מסקנות הכרחיות.
אַל נא נלך אחרי ההרגל הנוח והמרושל, אַל נסתפק במועט, בפשרות, בפאליאטיבים ובתרופות שאין בהם ממש. עין פקוחה, נפש ערה ולב אמיץ נחוצים לנו בשעה קשה זו.
ב
אוֹמץ לב להסתכל ישר בפני האמת ולהוציא את המסקנות הנכונות בלי חולשה ורכרוכית, בלי משוא פנים למי שהוא – זוהי דרישתה הגדולה של השעה, זהו התנאי העיקרי להצלחתו של הקונגרס השנים־עשר. הגיעה השעה לשים קץ למנהגים תפלים, שנעשו אצלנו מסורת ושמעיקות על הסתדרותנו עד למחנק. הגיעה השעה לבער אחרי הדרכים הנוחות של “הימים הטובים” ההם, אחרי אותם הטעמים והנמוקים העלובים, שהיו מכריעים אצלנו תמיד בשעת בחירות להנהלה, לועד הפועל, למוסדות השונים שלנו. אשתקד, בועידת לונדון, נגלתה אותה מסוֹרת תפלה בכל עירומיה. למוסד המחוֹקק שלנו, לועד הפועל הגדול, נבחרו “שמות” על־פי הנוסח הישן, המקובל, כאילו לא אירע כלום בעולמנו, כאילו לא נתחדש דבר, כאילו היינו עומדים עוד בשנת תרע“ג. נבחר מנגנון משוּנה כבד־תנועה וחסר כשרון עבודה, של שמונים וחמשה איש, כדי ליתן כבוד לכל מיני “נכבדים” ו”רפּרזנטציה" לכל מיני מפלגות וסיעות ופדרציות. והגיע הדבר לידי קוריוזים, שלא תצוּיר דוגמתו בשום תנועה לאומית שבעולם: כמחצית האנשים האלה, שהועידה השנתית בחרה בהם להיות מחוקקינו בתקופה החדשה שלנו, להתוות לנו את דרכי התחיה והתקומה הלאומית, אינם יודעים את לשוננו הלאומית. ואיש לא נמצא בועידה – אף באגף השמאלי שלה! – שיהרהר אחרי עצם האפּאראט המשונה הזה ואחרי היתר זה שהתיר את עם־הארצות הלאומית בצבור: החשבונות הרגילים של בחירות, האריתמטיקה של פּרופּורציות ו“מקומות”, דחו, כנראה, כל הרהורי־מרד. ושגרה זו של מנהגים תפלים נקמה בנו את נקמתה: הרי ראינו, מה כחו של הועד הפועל, שנתנה לנו ועידת לונדון, ומה כשרונו לעבודה…
הקונגרס הקרלסבּדי יעבור עבירה חמוּרה, אם לא יתאמץ לשים קץ ל“מסורת” עלובה זו. הנהלת עניניה של הסתדרותנו אינה בּנקט של יוֹבל; את גורלה של תנועתנו אין אנו יכולים להפקיד בידי אנשים “חשובים”, שהציונות היא להם צורך רוחני לשעות־עליה מעטות, אחד הענינים, המתקיים בצדם של כמה וכמה ענינים אחרים. אנשים שהציונות אינה לחם חוקם ואויר נשימתם בכל יום ובכל שעה לא יועילו לנו הרבה; אין מקום בתוכנו לעסקנים ול“מנהיגים” מן הטפוס הידוע, שאינם יודעים את כובד־הראש ואת החובה הקדושה של הגשמה, של הלכה למעשה. אין מקום בתוכנו למנהיגים־מיליונרים, המדבּרים גדולות על קרן־היסוד, על חוֹבת השעה הגדולה, חובת־המעשר, – והם עצמם יוצאים ידי חובתם בפרוטות; המשקיעים את מיליוניהם באספמיה ורואים חלומות בארץ־ישראל; המתנבאים בהתלהבות על ארץ־ישראל, המכינים תכניות והצעות למוסדות של קרדיט, למפעלים של מסחר ותעשיה בארץ, והם עצמם נותנים את ממונם בכל מיני עסקים בכל ארצות שבעולם, רק לא בארץ־ישראל. מנהיגים ממין זה הם לנו לפוקה ולמכשול גדול. הם נותנים את תנועתנו לחרפה בעיני הצעירים ואנשי הרוח, שנפשם סולדת מן הצביעות הפוליטית, המשמשים דוגמא חיה לבני מעמדם, כיצד מתיחסים “אנשים רציניים” לעסקים של ארץ־ישראל…
היעמוד רוח בקונגרס השנים־עשר לטהר את האויר אשר סביבנו, להרחיק מאתנו תקלה זו של צביעות מדברת גדולות, של חיצוניות ושטחיות נבובת־לב, של שגרה שבהרגל מרושל? הישחררו את המוסדות הכספיים של ההסתדרות, את הבנקים שלנו, מסבל הירוּשה המעיק עליהם, ממנהיגים ונאמנים שכבר שכחו את תעודותיהם הראשונות, את הפרספּקטיבות הרחבות של ענינים לאומיים?
*
אוֹמץ רוח של אמת דרוש לנו לא רק כלפי הנחשלים שבמחנה, הנתלים בכפות רגלנו ומצרים את צעדינו, אלא גם כלפי הטובים והערים שבנו, המצעידים אותנו, ברב או במעט, לפנים. אַל נשבע לנוסחאות, אַל נשא פנים לאלה ואַל נעוות דינם של אחרים.
בנגודים שנבעו בין מנהיגי ההסתדרות הציונית העולמית ובין המנהיגים – האופוזיציה של עכשיו – באמריקה, ודאי שהקונגרס יסכים לעמדתם של וויצמן ואוסישקין. ודאי שבעיקר הדבר צדקו הם, והם שהביאו לידי בטוי נכון את עצם מהותה של הציונות. הציונות אינה חברה להתישבות כלכלית בלבד; אין להעמיד את ענינה של הציונות על “המפעל המסחרי” לבד, אין לעשותה דבר שבקבלנות לפי מנהגו של עולם המעשה. ואולם אין דבר זה פוטר אותנו מלשים לב לדברי באי־כחה של אותה השיטה. אין ספק, שבכמה דברים צדקו ברנדייס וחבריו מן הבחינה המעשית. ושרות מפוקפק יהא זה לתנועה הציונית, אם הקונגרס יקדים ויפסול לכתחילה את כל דברי האופּוזיציה האמריקאית. את תורת הציונות ודאי לא נלמד מפיה, אבל הלכה למעשה בענינים כלכליים, מפעלים של מסחר ותעשיה על יסודות בריאים וטבעיים, ודאי שאפשר לקבל ממנה. כיוצא בזה יש הרבה דברים של טעם בדברי המלאכות של האכסקוטיבה הציונית, ששהתה בחורף שעבר בארץ־ישראל, כפי שנתפּרסמו בעתונים, אם כי אין להסכים בשום אופן לשיטה הכללי: ליחסה לעליה, לעניני החנוך ולעבודת הישוב הלאומית, לאותו הפתרון הפשוט, שהיא נותנת לכל שאלות הכספים שלנו: לקמץ, לצמצם ולהפסיק, לנטיתה היתירה ל“שב ואַל תעשה”, לצפיה פּאסיבית, עד שתבוא “שעת־הכושר” הגדולה. הבקוֹרת המגונה, שמתחו מצד ידוע בכוונות פסולות על ועד הצירים ועל ראשיו, העומדים זה עשרות שנים על משמר־הכבוד במערכותינו הראשונות, אינה צריכה לפעול עלינו עד כדי להתעלם מלקויים וממגרעות במקום שישנם. מכבודם של חברי ועד־הצירים – ביחוד של החברים החדשים, הסובלים ענשה של “ירושת” אחרים – לא יגרע כלום, אם נודה על טעויות, שהיו במעשיו של מוסדנו העליון לעבודת הבנין בארץ. יש גרעין בריא בבקורת של האמריקאים ושל חברי המלאכות. יותר מדי הובלט בעבודתו של ועד הצירים האופי של עזרה וסיוּע מלמעלה; פחות מדי נעשו בארץ במשך השנים האלה דברים ממשיים על־ידי העם ובעזרת העם; פחות מדי נוצרו בכסף הרב, שהוציאו בארץ בשנים האלה, מפעלים קיימים ועומדים, – פחות מכפי שאפשר היה אפילו בשנים הקשות האלה. מי אשם בדבר זה: ועד הצירים של עכשיו, ועד הצירים האמריקאי־המצרי, הישוב העברי בארץ או אולי צרוּף טראגי של תנאים אובייקטיביים התקיפים מאתנו – אין זה מעניננו עכשיו (אני מרשה לעצמי להביע את הרעיון האפיקורסי, שבחולשתו של הישוּב אשם הישוּב עצמו, ואם לא “ניתן” לו תוֹקף וכח מטעם ועד הצירים אין זה אלא מפני שלא ידע לקחתם). על כל פנים יש ויש מה לבקר ולשנות.
אין להסכים בשום אופן לדעתם של האמריקאים ושל חברי המלאכות של עניני החנוּך: עבודת החנוּך היא חלק עצמי מעבודת התחיה בכללה ואין להוציאה מתעודותיה של התנועה; אין להטיל על הישוב העברי, שהוא לבדו ייצר לנו בכחותיו המעטים את היצירה הגדולה של החנוך העברי החדש. ואולם גם זו אמת, שהישוב העברי בארץ אינו משתתף די צרכו ויכלתו בהוצאות החנוך, ותקציבו של זה מוטל כעוֹל כבד על ההסתדרות הציונית ובולע סכומים גדולים, שלא לפי הערך, להפסדה של העבודה במקצועות אחרים. ודאי אין שום אפשרות להטיל את כל תקציב החנוּך על הישוב הארצישראלי, אבל יש אפשרוּת להבריאו, להעמידו על יסודות טבעיים ובריאים יותר, לכוון את המעשים למדריגת התפּתחות עתידה, ליום שאחריותה של עבודת החנוּך בארץ תהיה מוטלת בחלקה הגדול על בני הארץ עצמם. ביום שתפתר שאלת האוטונומיה שלנו בענינינו הפּנימיים, ביום שלקהלותינו בארץ־ישראל תהיה אותה הזכות היסודית, שיש לקהלותינו ברוב ארצות הגולה, הזכות להטיל מסים וחובות על כל יחיד היושב בתחומיה – באותו יום תפתר, על־כל־פנים בחלק חשוב, גם שאלת התקציב לבתי־הספר שלנו בארץ־ישראל, לקרב את היום ההוא – זוהי אחת מתעודותינו הפוליטיות החשוּבות ביותר. ולפי שעה יש להשתמש בהשפעה המוסרית שלנו, כדי לעורר את הצבור הארצישראלי, שישא בעוֹל זה כפי מדת יכלתו. וקודם כל יש להעמיד על הדרישה, שגם ממשלת הארץ תעשה את חובתה בנידון זה, שלא תפלה אותנו לרעה משאר תושבי הארץ ותתן לנו לצרכי החנוּך על־כל־פּנים את המגיע לנו בחשבון יחסי לפי מספרנו בארץ, חלקנו בהכנסותיה ומספר תלמידינו. ועל הכל צריכה ההסתדרות הציונית לדאוג לכך, שלכל הפחות חלק מן הכספים, שהיא מוציאה לצרכי החנוּך בארץ, ישמש לבסוּס חלקי של התקציב בעתיד. בנידון זה נראית לי הצעתה של הועדה לבנין אשר על יד ועד החנוּך, שההסתדרות הציונית תקבל על עצמה לדאג, על־ידי המוסדות המתאימים לכך, לבנין בתים למוסדות החנוּך אשר בארץ־ישראל. דבר זה יביא לעתיד קמוּץ גדול בתקציב החנוך, מפני ששכר הדירות, שעולה משנה לשנה, בולע חלק הגון של תקציב החנוך, ולא עוד אלא שהדירות השכורות, שברובן הגדול אינן מתאימות כלל לתפקידן, גורמות להוצאות מיותרות אחרות: למחלקות ולמורים מיותרים, שאין בהם הכרח אלא מפני שהחדרים קטנים וצרים.
כיוצא בזה אין להסכים ליחס האמריקאים והמלאכות לעבודת ההתישבות הלאומית, לקבוצות השונות להכשרה ולהתמחות, שאי־אפשר להן בלי גרעוֹנוֹת. התעודה הגדולה של הכשרת הקרקע והחוֹמר האנושי אי־אפשר לה בלי קרבנות גדולים, שלאיניציאטיבה הפּרטית אין שוה להביאם. ואולם ודאי גם־כן, כי על־ידי קבוצות כאלה לבד לא תבנה הארץ וכי שיטת התקציבים השנתיים אינה מספּיקה לגדל לנו דור של חקלאים עומדים ברשות עצמם. גם כאן יצטרך אפוא הקונגרס לשים לב לדברי הבקוֹרת של האופּוזיציה. הקונגרס נתבע להשתדל למצוא את דרך השכלולים הרצויים לישובים ממין זה, (הוספה של שטחי קרקע במקום שיש צורך בכך, הספקת מים, בנינים לדירות ולמשק, הספקת האינוונטר וכלי העבודה, וכיוצא בזה), כדי שאפשר יהיה לעתיד לבטל את התקציבים השנתיים ולמסור פעם אחת את הישובים לרשותם ולאחריותם של המתיישבים הקבועים.
קצורו של דבר: הבקורת הכשרה, זו שאינה באה לזלזל ולקנטר ושאין לפניה לא משוא־פנים ולא שנאה המקלקלת את השורה, היא צורך הכרחי לנו, תנאי עיקרי להצלחתו של הקונגרס השנים־עשר.
ג
ארבעה דברים אלה הם בשעה זו עיקרן ותכנן של שאלות ארץ־ישראל המעשיות: א) העליה והעבודה; ב) ההתישבות החקלאית; ג) בנין בתים; ד) קרדיט. ובכולם אנו זקוקים לבקורת, אנו חייבים לשוב ולבדוֹק את דעותינו ואמתותינו לאור המציאות והנסיון.
יסוד כל עבודתנו והערובה היחידה להצלחתה היא העליה. הרכוש החשוב היחידי, שרכשנו לנו במשך השנה האחרונה ושיש בו כדי לנחמנו מענינו ומפגעינו המרוּבּים, הוא: אלפי העולים והחלוצים, שנתווספו לנו בארץ בימי הממשלה האזרחית. מי שראה את החוֹמר האנושי המשובח, שהביאה לנו עליה זו; מי שראה את מאות צעירינו, אנשי הרוּח והתרבות, אנשי ההתלהבות הגדולה וההתמדה העקשנית, שאי־אפשר בלעדיהן למפעלנו הקשה; מי שראה את האנשים האלה בונים בידיהם חיים חדשים לעצמם ולעמם, חוצבים סלעים בהרים, מסקלים אבנים, חופרים חפירות ומוציאים בזיעת אַפּיהם יוֹפי חדש מאדמת המולדת השוממה, – לא יתיאש בנקל מתקות הגאולה, ואף אם הברכה החמרית של מעשיהם אינה אולי גדולה ביותר. עצם ענינה של העליה וסדוּרה צריכים להיות ראש דאגותינו. כלפי חוץ אנו דורשים חוֹפש מוחלט של העליה, כניסה חפשית ובלתי מוגבלת לארץ. סדוּר העליה לפי אפשרויותיה של הארץ צריך להיות ענניננו אנו, ולא ענינם של אחרים. ומעצמנו אנו דורשים סדור חדש של ענין העליה, תקוּנים יסודיים בכל העבודה במקצוע זה. ההסתדרות הציונית צריכה לסייע סיוּע של ממש לתנועת החלוצים בגולה ולעליתם של חלוצים לארץ. יש צורך באנשים חדשים ובשיטות חדשות במשרדי העליה אשר בארצות הגולה. בסדור עליתם של פועלים לארץ צריכים לטפּל בעיקר לא משרדים ופקידים אלא מוסדות והסתדרויות אחראים של פועלים. תקונים יסודיים דרושים במקצוע זה גם בארץ. עבודתם של מוסדות העליה אינה מכוונת לקשר הפנימי שבין עניני העליה ועניני העבודה ואינה מסקת צרכיו של זה. לשכת העליה של ועד הצירים יש לה מנגנון גדול ופרנסתה מצויה לה בריוח, אבל אין היא מטפּלת בעיקר אלא בעצם העליה בלבד, כלומר בהורדת העולים מן האניה ובכלכלתם בימים הראשונים לבואם. המשרד המרכזי לעליה ולעבודה מיסוֹדה של הסתדרות הפּועלים וסניפיו של משרד זה דואגים להמציא עבודה לעולים הפועלים, אבל אין להם בסיס חמרי בטוח והם קולטים את מזונותיהם מן האויר. ואלו העולים מן הסוּגים האחרים, בעלי המשפּחות, הסוחרים ובעלי התעשיה הקטנה, אין דואג להם ואין מטפּל בהם כלל משעה שהם יוצאים מרשוּתה של לשכת־העליה, אין מוסד הדוֹאג לסדרם במקצוע ובמשלוח־יד שלהם. ניסו העולים מסוג זה להתאַחד לשם עזרה עצמית, ולא עלתה בידם: אין אנשים חדשים, שאינם בקיאים בתנאי המקום והשוּק, יכולים לעזור לעצמם. ניסתה הועדה לעליה ולעבודה אשר על־יד הועד הלאומי לדאוג לדבר בעזרתו של הצבור, ולא עלתה בידה: הצבור לא נענה לה. וכך מרובים הלקוּיים והקלקלות במקצוע חשוב זה של עבודתנו. הגיעה השעה לסדר את ענין העליה על יסודות חדשים, ליצור מוסד מרכזי, מוסד שישתתפו בו גם באי־כח הצבור והסתדרויות הפועלים ושיטפל בעולים מכל הסוגים למיום רדתם מעל האניה ועד הסתדרם איש איש במלאכתו ובמשלוח־ידו.
גדולה וקשה מזו היא עצם הפרובלמה של עבודה בשביל העולים־החלוצים. עד עכשיו היתה לנו בעיקר דרך אחת, דרך העבודות הצבוריות. דרך זו לא הוסיפה אמנם הרבה על רכושנו הממשי בארץ ולא נתנה ספּוּק לתביעותיהם הנפשיות של חלוצינו, שטפחו בגולה את החלום היפה להתערות בקרקע המולדת ולעבוד את אדמתה. ואולם גם מפני הקרבן הזה לא נרתעו חלוצינו לאחוֹר, ומאות האלפים מעולינו הצעירים היו עוסקים במשך השנה בסלילת כבישים ובכל “עבודה צבורית” קשה. והנה הגיע המשבר. מחוגי הפועלים אנו שומעים בימים האחרונים קובלנות מרות וחריפות על כשלון גמור. קרבנותיו של הפועל העברי, העובד עבודת פרך בתנאים הקשים ביותר, לא הועילו לבצר לנו עמדה חדשה לפרנסת המוני־עולים. קללתו הגדולה של הישוב, קללת הגרעונות, היתה גם בענף זה להכזיב את חשבונותינו, ואף לרפות את ידי העובדים ולהחליש את מרצם. לא כאן המקום לעמוד בפרטות על הסבות השונות, החיצוניות והפּנימיות (חוסר שיטה והכנה, חוסר התמחות מצד העובדים, העדר כשרון סדוּרי, ההתחרות מצד קבלנים פּרטיים, המוֹרידים את המחירים למטה ממדת הצרכים ההכרחיים לפועל שלנו, וכו'), שגרמו לכך. די לציין את העובדא המעציבה: נתבדו התקוות, שתלו בכבישים ובעבודות הצבוריות, ועם זה ירדה מדת ההתלהבות והרצון להביא קרבנות לשם מציאות נטולת־בסיס. זאת ועוד אחרת: העבודות שהיו ברשותנו הולכות וקרובות לקצן, ולקבל עבודות חדשות מאת הממשלה – אין תקוה רבה; אין כסף בקופת הממשלה לעבודות אלו, שכנינו מקטרגים, ודבריהם נשמעים בשעה זו, אין לעמוד כנגד התחרותם של הקבלנים הפרטיים.
אנו צריכים איפוא לבקש דרכים אחרות לסדוּר העולים בעבודה. אחד מתפקידיו העיקריים של הקונגרס יהיה לסמן דרכים אלה. הקונגרס נתבע למלא את ידי האוֹרגנים והמוסדות המתאימים לכך, שיכינו במדה מספיקה עבודה ואפשרויות של עבודה בשביל העולים החדשים.
ולא שעלינו להתיאש לגמרי מן העבודות הצבוריות. המרץ והקרבנות שהשקיעו בדבר לא יעלו בתהו, הלקח של הנסיון לא יצא לבטלה. ביחד עם דברי הבקוֹרת והקובלנות על מה שעבר, אנו שומעים גם הצעות לעתיד, אנו רואים התאַמצוּת לתקן את המצב. צבּוּר הפועלים עמד על טעותו העיקרית: על אמונתו התמימה שאפשר לחולל פלאות, ליצור עולם חדש, לשנות שנוי יסודי את דרך חייו ועם זה ליצור ערכים כלכליים שיש בהם ממש בכוח האמונה וההתלהבות בלבד, בלי חשבון ודעת, בלי התמחות והכשרה מקצועית. בלב הפועל העברי הולכת וגוברת ההכרה, שיש צוֹרך בעבודה משותפת עם אנשי המעשה והמקצוע, עם בעלי הנסיוֹן המעשי והחשבון המסחרי, ואף אם הם דבקים במנהגו של עולם ואינם מוֹדים בחדוּש יסודותיהם של חיינו. נטיה חדשה זו ודאי תביא תועלת מרוּבּה למאמצי היצירה של הפועל העברי בכלל, ולעבודות הצבוריות בפרט. ואולם דבר אחד ברור: אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לתלות את כל תקוותינו בעבודות הצבוריות. לא די באלה. יש הכרח בדבר לבקש ולהכין מקצועות אחרים של עבודה בשביל העולים. יש עוד מקום להכניס מאות ואלפים פועלים חקלאים למושבות הקיימות. על הקונגרס ועל ההסתדרות הציונית לסייע לכך, בין על־ידי כח השפּעתם המוסרית ובין על־ידי יצירת התנאים והמוסדות הדרושים לכך. ואולם עיקר תעודתו של הקונגרס בנידון זה הוא לברוא אפשרויות חדשות של עבודה להמוֹני־העולים על־ידי פעולות רחבות במקצוע ההתישבות החקלאית, הבנין והקרדיט לצרכים אלה ולצרכי התעשיה.
ד
ההתישבות החקלאית היא היסוד לכל מפעלנו בארץ. דבר זה הוא מן המפורסמות, שאין חוֹלק עליהם ואין מהרהר אחריהם. ואסוֹן לאוּמי הוא לנו, שדוקא מקצוע זה הוזנח בשנים האלה. אין לזלזל אמנם במעשים שנעשו; ודאי שכל עבודת ההכנה וההכשרה, הכשרת הקרקע והכשרת החוֹמר האנושי, יש לה חשיבוּת גדולה ועתידה היא להביא עוד פירות מן הבחינה הלאומית הכללית. ואולם לא די בזה. השנים האלה לא הוֹסיפו על רכושנו החקלאי הממשי, לא נתנו לנו אף מושבה חדשה אחת, אף מושב חדש אחד בן־קיום. לתקון מעוות זה צריכה להיות מכוונת כל תשומת לבו של הקונגרס, כל העבודה הישוּבית של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה. המפעלים, המכוונים לשם הכשרת הקרקע והאנשים, המשקים המיוּחדים לשם לימוּד והשתלמות, תחנות הנסיון וכו', הם ודאי חשוּבים, הם תנאי קודם חשוב למעשי ההתישבות. אבל התנאי אינו עוד עצם המעשה. הקונגרס צריך לדאוג לכך, שבעתיד הקרוב יתרבה בארץ שטח האדמה המעוּבדת בידי יהודים, יתרבו נקודותינו הישוביות, היסוד החקלאי העברי, העובד את האדמה ומוציא לחם ממנה. הקרן הקימת לישראל וקרן היסוד לא תמלאינה שתיהן את עיקר תעודתן, אם פעלן הראשון, היסודי, לא יראה במשך השנים הקרובות; אם לא ירבו בעתיד הקרוב במדה הגונה את שטח הקרקעות שברשותנו ואת הישובים החקלאיים העבריים שבארץ, אם לא ישקיעו סכומים גדולים בקנית אדמה ובהתישבות של עובדים על הקרקע. הקונגרס ודאי יכיר טובה לועד הצירים ולהנהלת הקרן הקימת על קנית האדמה בעמק יזרעאל. אבל שבעתיים יגדל ערכה של קניה זו, אם האדמה תשמש לאלתר להתישבות של עובדים. כיוצא בזה יש להשתמש בלי אחוּר ודחוּי כל־שהוא בכל שאר האפשרויות של התישבות ועבודה חקלאית, שיש עכשיו ברשותנו. ההסתדרות הציונית צריכה להמציא, על־ידי המוסדות המתאימים לכך, את האמצעים הדרושים להישבות החיילים המשוחררים על אדמת־הממשלה המחכה לה. על אדמת הקרן הקיימת אשר בקרבת הערים והמושבות יש ליצור משקי ירקות וחלב לספּוּק צרכי הישוּב העירוני וצרכי העובדים בעבודות צבוריות. הסיוע הצבורי הלאומי להתישבות פרטית יכול להיות בעיקרו רק סיוע של קרדיט קרקעי, והוא תלוי בפתרון השאלה בדבר קרדיט של אפּותיקי בכלל. וגם דבר זה הוא, כמובן, אחד מתפקידיו החשובים של הקונגרס.
על שאלת הבנין הרבו לדבר ולכתוב אצלנו בזמן האחרון. ואין צוֹרך לחזור על הדברים. תעודה ראשונה הכרחית זו של כל עבודתנו בארץ היא מן הדברים המעטים, שאין הדעות מחולקות בהם כלל; אין חוֹלק על עצם חשיבוּת הדבר ואין נגוּדים בנוגע לשיטת העבודה. הדירה היא צורך הכרחי ראשון לכל אדם, ואין מקום לעבודת ישוב ובנין על יסודות רחבים בלי עבודת הכנה מוקדמת רחבה לספּוק הצוֹרך הזה. חוסר הדירות בארץ, יוֹקר הדירות הקיימות, שהולך ומאמיר מיום ליום, הם לא רק מכשול גדול על דרך ישוּבה של הארץ, אלא הם גם הולכים ונעשים סכנה וחרפה לאוּמית ממש. הספסרות המגונה בדירות, שפשתה לחרפתנו בארץ במדה שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת היא אויבה בנפש של העליה החדשה. העולים החדשים משמשים לאנשי “רינטה” נושא נכנע וסבלן לשכר־דירה בלבד, והגיעו הדברים לידי כך, שרבים מן העולים החדשים מוציאים לשכר־דירה כששים־שבעים אחוזים למאה מכל כסף מחיתם, ורבים הוכרחו לעזוב את הארץ בלב כוֹאב, מבלתי יכולת למצוא דירה הראוּיה למושב בני־אדם בשכר שהוא לפי כחם. וכמנהג בעלי־הבתים התחילו נוהגים גם השכנים, שוכרי הדירות. בעלי־הבתים משכירים את בתיהם בשלש ובארבע לירות לחודש החדר, והשכן, שוכר־הדירה, בא ומשכיר חדרים יחידים בחמש ובשש לירות החדר. וכל זה בשעה שאין שום סבה אובייקטיבית לעלית המחירים; בשעה שחמרי הבנין, שכר הפועלים, צרכי החיים הולכים ויורדים. אין כאן אלא הפקרות של אהבת־בצע, השתמשות לרעה בדחקם של בני־אדם, ספיקולציה פרועה על המחסור בדירות ועל הכרח הברזל לשבת בצל קורה של בית.
הגיעה השעה לשים קץ לחרפה לאומית ולסכנה לאומית זו. יש דרך אחת לתקן את הקלקלה הגדולה הזאת, והיא עבודת בנין, פשוטה כמשמעה, עבודת בנין במדות רחבות ועל יסודות צבוריים־לאומיים. ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הכספיים צריכים לדאוג לכך, שבעתיד הקרוב יבנו בערי ארץ־ישראל ובמושבותיה אלפי בתים, אשר לא יעשו מקור להכנסה ולרינטה שמנה, אלא ישמשו דירות לבעליהם בלבד. הדרך לכך היא דרך הקרדיט של אפותיקי בתנאים נוחים, בתשלומים לשעורים במשך זמן רב בערך וברבית הוגנת, שלא יהא בה מיסוד הנצול והנשך. הנסיון הוכיח, כי מקצוע זה של בנין בתים יש לו חשיבות גדולה גם בשביל שאלת העבודה. העולים החדשים מסתגלים בנקל לעבודה זו, המספיקה לעובד את צרכיו בלי הרחבה מיוחדת, אבל גם בלי דחקות יתירה. בנין בתים במדה המתאימה לצרכי־הארץ והעליה הוא לא רק צורך הכרחי כשלעצמו, אלא יש בו גם כדי לספק עבודה לאלפי עולים.
וכך אנו רואים, כי ארבעה עיקרים אלה של שאלות ארץ־ישראל המעשיות: העליה והעבודה, ההתישבות החקלאית, בנין בתים וקרדיט, קשורים וכרוכים זה בזה. שאלת העבודה תלויה בהתישבות החקלאית ובבנין בתים, ושני אלה אי־אפשר להם בלי סדור ענין הקרדיט על יסודות לאומיים ישוביים רחבים. מבחינת־מה אפשר לאמר, כי שאלה זו של הקרדיט היא בשעה זו מרכז הכוֹבד של שאלותינו המעשיות. לעת עתה חסרים עדיין חיינו הכלכליים בארץ עיקר גדול, תנאי ראשון להתפּתחות טבעית – את הקרדיט לסוגיו השונים. אנו קובלים על מעוּט יכלתנו במקצוע היצירה הכלכלית. על העדר אינציאטיבה פרטית, אנו מתאוננים שאין הברכה שרוּיה במעשינו, ושוכחים, כי חסרים אנו את העיקר, את העורק החי של הכלכלה הלאומית, את מחזור הדם של החיים הכלכליים. אף בארצות עשירות ומפותחות אין החקלאי ואין בעל־הבית ואין איש המסחר והתעשיה יכולים להתקיים בלי אותו מחזור הדם, בלי הקרדיט בצורותיו השונות, רוב מה שהחקלאי משקיע באדמתו ובעל־הבית בביתו ואיש־התעשיה בתעשיתו הוא משקיע לא משלו, אלא משל אחרים, ממון “לאומי” וממון “עולמי”, הזורם ועובר דרך צנורותיהם של המוסדות לקרדיט אפותיקאי, תעשיתי ומסחרי, להשקות ולהפרות כל פנה. אין תקנה ליצירתנו הכלכלית במקצוע החקלאות, הבנין והתעשיה, אלא אם כן יסודר תחילה ענין הקרדיט האפותקאי והתעשיתי על יסודות לאומיים־ישוביים רחבים.
וזוהי החשובה שבתעודות המעשיות של הקונגרס. נעזוב לפי שעה את הויכוחים על “שיטת” ההתישבות, עבודת ישוב לאומית ואיניציאטיבה פרטית מה עדיף? נראה לי, שבשעת נסיון זו אין לנו לבקש דרך, אלא דרכים. כל מה שעשוי לחזק את עמדתנו ולהרבות את חילנו האנושי והחמרי בארץ, רצוי לנו, ובלבד שיעשה באמונה ובכשרון, בלב טהור, בנפש ערה, מתוֹך הכרת חובה ואחריות כלפי הכלל. על כל פּנים דבר אחד ברוּר לנו: העבודה הלאומית, גאולת הארץ, הכשרת הקרקע והחומר האנושי, יצירת המוסדות לקרדיט קרקעי ותעשיתי מכספי העם, על־ידי קרן־היסוד, כל זה הוא צורך הכרחי של השעה, ולוא יהא אפילו כדי לפתוח פתח לאיניציאטיבה פרטית, שלעת־עתה עיקר חסרונה הוא – שאיננה…
לב טהור, נפש ערה ודעה צלולה נחוצים לנו בימים הגדולים האלה. הלואי שתהא בנו עזות שבאמת לשוב ולבדוק את ערכינו ואמתותינו לאור המציאות והנסיון. הלואי שיעמוד בנו אומץ רוח להסתכל ישר בפני האמת ולהסיק את מסקנותיה כלפי חוץ וכלפי פנים.
(“הארץ”, י“ג, כ”ב, כ“ו, כ”ט בתמוז, ה' במנחם אב, תרפ"א).
(מקוצר)
א
… הגיעה השעה לבדוק ביסודותיה של הפוליטיקה הערבית שלנו. מקצוע זה הוא הלקוי ביותר בכל סבך שאלותינו וענינינו. שום מקצוע אחר אינו קשה ומסוּבך כל־כך ובשוּם מקצוע אחר אין הדילטנטיות והשטחיות גדולה כל־כך כמו במקצוע זה של עבודתנו.
גם בנידון זה אנו זקוקים לשנוּי־ערכים. אנו צריכים לחדול מן הפוליטיקה של תכניות גדולות וקוֹמבּינציות נועזות ולפנות לפוליטיקה ריאַלית של דברים קטנים.
קודם־כל עלינו לתקן טעות באדריסה. טעות זו משותפת לנו ולממשלת־הארץ. אנו רואים לפנינו לא את העם הערבי כמו שהוא, לא את המוֹניו הרחבים, שרצונם הקבּוּצי אינו קיים לפי שעה אלא בכח ועדיין אין לו לא שם ולא דמוּת ולא נוסח. אנו רואים לפנינו רק את השכבה הדקה של אפנדים תקיפים ובעלי־נכסים, ומאלה אנו יוצרים לנו את ההפשטה של אוּמה המאוּחדת ברצונה ובשאיפותיה, של תנועה לאומית בעלת תכנית ברוּרה ומסוּימת. אנו מקישים היקש מוטעה: מכיון ששכבה דקה זו יודעת להבליט את נטיותיה ושאיפותיה ולהכריז עליהן בקול ענות גבורה ובצעקות מזרחיות, המחרישות את האזנים; מכיון שהללו יודעים גם להשתמש לצרכיהם בשעת הכושר בחלק מן ההמון, ההולך בחושך והנתון בנקל לכל מיני השפּעות ארעיות ומלאכותיות, אנו באים לידי מסקנא, שהם דבּריה ומנהיגיה הטבעיים של אומה אחת גדולה ומאוּחדת והם הנותנים את המבע הנכון לרצונה הלאומי ולשאיפותיה הלאומיות. ושוב אין אנו רואים את הנגוּדים הגדולים והעצומים ־ נגוּדים טבעיים עמוקים, ששום “קונגרס” ושום תכנית מדינית לא יגשרו גשרים על פני תהומותיהם – אשר בין מדינה למדינה מארצות ערב, בין שבט לשבט, בין ערבים מושלמים לערבים נוצרים, בין ה“מדבר” בין הישוּב העירוני והכפרי, ועיקר העיקרים: אין אנו רואים את הנגוּדים הסוציאליים, העמוקים כתהוֹם, אם כי הם עוטים עדיין ערפל, אשר בין הצבור הקטן והתקיף של אפנדים ובין ההמונים המרובים והמדוכאים של פלחים.
טעות יסודית זו, המשותפת, כאמור, לנו ולממשלת הארץ, מסבכת באופן מלאכותי את השאלה הערבית ומטה אותה מדרכה הנכונה והטבעית. טעותה של הממשלה השפּיעה למעשה השפּעה מלאכותית על יחסי־הכחות הממשיים, הקיימים בתוך האוכלוסים הערבים ומצפים לשעת פקודתם: היא הוסיפה תוקף לתעמולה המלאכותית, העוטה תגא של לאומיות, ונתנה לשכבה הדקה של אפנדים כח פוליטי ממשי, שלא לפי ערכם האמתי. וכח זה, שזכו בו מן ההפקר, הגדיל מצדו את השפּעתם על חלק מן ההמונים, וכך נוצרה מראית עין של תנועה לאומית מלוכדת ושל מנהיגי אומה, שכחם יפה לדבר בשמה ולממש את רצונה, ואין זה מן הנמנע, שמראית־העין תהפך במשך הזמן מאליה לדבר של ממש, לכח ממשי, שקשה יהיה להלחם בו ולהעמידו על “אמתו”.
וטעות זו הביאה גם אותנו ואת מנהיגינו לנטות מן הדרך הנכונה בשאלה הערבית, להתאים את מעשינו לאותה תנועה ולאותם מנהיגים דוקא, ולהוסיף להם מתוך־כך כח שאינם ראויים לו. שכחנו את העם הערבי החי, את המוניו הסובלים ומתענים עכשיו בסבלותיהם והעתידים עם זה להיות לימים אדונים לגורלם, וראינו רק את הקלובים המושלימים־הנוצרים ואת הועד הפועל הערבי. ומכאן הפוליטיקה של “נוטאבלים” ושתדלנים מצד אחד, העומדת על הנטיה להתרצות לתקיפי־השעה ו“לענין” אותם בדרך מן הדרכים… ו“הפוליטיקה הגבוהה” שלנו מצד אחר, שהביאה אותנו עד עבדאללה וחוסיין, עד ה“פדרציה” הערבית והחלומות המטושטשים בדבר ברית עברית־ערבית (אין זה סוד כמוס, שאף אנו ומנהיגינו שותפים במדת־מה לכל הנטיות והקומבינציות האלה).
וטעות זו עתידה שתתנקם ותפרע מאתנו. יש להניח, שהשתדלותנו להתרצות אל תקיפי־השעה תבוא בחשבון לפני תקיפי העתיד. לא לאורך־ימים החוֹסן המלאכותי של עושקי ההמונים. אותם הנגוּדים הגדולים, השוכנים לעת־עתה בערפל, יפעלו סוף־סוף את פעולתם. הנגודים הסוציאליים העמוקים, האינטרסים החיוּניים הממשיים, שכחם גדול הרבה מכח הענינים המלאכותיים, שהמליצה הלאומית יצרה לפי שעה, עשויים להפוך להם לגבורי הקלובים את קערתם על פיהם. כל הבנין המלאכותי של ערביסטן הגדולה והמאוּחדת תחת שרביט השושלת של בית חוסיין עתיד ליפול כבית של קלפים מפני המוֹן הנגוּדים הפנימיים שבין מדינה למדינה, בין שבט לשבט ובין מעמד למעמד. הפרוֹצס הטבעי של ההתפלגות החברתית על־פי אינטרסים ממשיים ידחה לעידן ועדנים את התגשמוּת החלום הרחוק על־דבר התאחדות האומה (שבעצם אינו עדיין אלא חלום בדבר יצירתה). ומי יודע, אם אותה שעה לא נצטרך ליתן דין־וחשבון על הברית שאמרנו לכרות עם תקיפי השעה הזאת. מי יודע, אם אף התמימים וקלי־הדעת וההפּעלות שבין ההמונים, המוכנים היום ללכת אחרי “המנהיגים הלאומיים” ולעשות את רצונם, אינם עתידים לפקוד עלינו אותה שעה את עוון ידידותנו עם שונאיהם המעמדיים. מי יודע אולי זכות וצדקה היא לנו, שהשתדלויותינו לא הצליחו עד עכשיו, וברית האהבה והשלום עם תקיפי־השעה לא נכרתה עד היום…
אין איש מאתנו נביא ומגיד עתידות, מתי תגיע שעת התעוררות ופעולה שיש עמה הכרה ודעה להמוֹנים הערבים. ואולם חיים אנו בימים של פלאות וקפיצת־דרך. הטימפּוֹ של החיים המדיניים נעשה בימינו טימפּוֹ של אבטומובילים ואוירונים. תנועות נעשות סערות בן־לילה, וגבורי התעמולה הערבית מקרבים אולי בעצמם, על־ידי עצם תעמולתם, את קץ שלטונם ואת שלטון ההמונים המדוכאים. את הרוחות, שהם מעלים בהשבעותיהם, לא יוכלו שוב להרחיק ולהשתיק. ההמונים, שיתעוררו על־ידי תעמולה זו ויגיעו להכרת כחם וחשיבותם המדינית, ינסו אולי להפעיל את כחם לטובת עצמם ויכוונו את זעמם ועברתם כנגד “מצילי־המולדת”…
אין לנו – ולפי טבע הענינים אי־אפשר עוד שתהיה לנו – תכנית של עבודה פוליטית, המכוונת אל המוני הערבים. הללו אין להם עדיין “אדריסה” משלהם. ואולם דבר אחד ברור לנו: אנו צריכים ל“אוריינטציה” חדשה. אנו צריכים למצוא את הדרך אל ההמונים האלה, לדבר אתם מעל לראשיהם של כל מיני אפנדים ופקידים וסרסורים, החוצצים בינינו וביניהם.
ולא רק לדבר. ההכרזות והדקלמציות אינן מספיקות, כדי ליצור בסיס קיים ליחסי ידידות ועבודה משותפת. ידידות העומדת על מלים בלבד אין בה ממש. יש צורך בשתוף של ענינים ממשיים. ויש יסוד לשתוף זה. עניניהם של העובדים היהודים והעובדים הערביים אין בהם נגוּד מצד עצמם, ולא עוד אלא שההתפּתחות הטבעית של עבודתנו בארץ עתידה להבליט יותר ויותר את שתוּף הענינים האלה, אשר פורענויותיה המדיניות והכלכליות של השעה מאפילות עדיין עליו.
ב
עם כל החשיבות הגדולה והמכריעה, שיש בשעה זו לשאלות הכלכלה והפוליטיקה שלנו, שהן עיקר שאלת קיומנו ועתידנו בארץ־ישראל, ברור הדבר, שהקונגרס השלשה־עשר יטפּל הרבה, – אולי יותר מדי, להפסדן של אותן השאלות העיקריות, – בעניני ההסתדרות. השאלה ההסתדרותית העיקרית, המעוררת את כל הלבבות ושהעסיקה הרבה גם את הועד־הפועל באספתו האחרונה בברלין, היא שאלת ביאת־כחו הפוליטית של עם ישראל, או של ההסתדרות הציונית, כלפי ממשלת ארץ־ישראל, או, לפי הטרמינולוגיה הרשמית של המנדט, שאלת “הסוכנות היהודית”.
מי יהיו חברי ה“סוכנות” הזאת: באי־כחה של ההסתדרות הציונית, ההנהלה המרכזית שלה (או אוֹרגן מיוחד של זו), שהיא היא, לפי עצם אָפיה ויפוי־כחה ולפי הסעיף הרביעי של המנדט, “הסוכנות היהודית”, או יש לשתף גם אנשים העומדים מחוץ להסתדרות הציונית ולספירת השפּעתה בתפקיד חשוב ורב־אחריות זה?
שאלה זו התעוררה לא בתוקף גדולה הטבעי של עבודתנו ואחריותנו, היא לא באה מפני התרבות הכחות ולשם התרבות הכחות; היא התעוררה מפני חולשתנו וכשלון כחנו. וכאן עיקר חשיבותה הפּרינציפיונית של שאלה זו; כאן מקור התקלה והסכנה שבה.
מעט ודל העם אשר אתנו, וגדולים ועצומים התפקידים המוטלים עלינו, – גדולים עד כדי מידות אימה ויאוּש. טבעי הוא הדבר, שאנו נושאים עין לעזרה מן החוץ, שאנו מחכים לאחים קרובים ורחוקים, שיבואו להשתתף במפעלנו. ואולם יש גם סכנה גדולה בשאיפה טבעית ומוצדקת זו. מתוֹך הנסיון אנו יודעים, כי יש אשר מתוֹך השאיפה העצומה לשתף את האחרים במפעלנו, אנו נוטים להפריז מצד אחד על ערך עזרתם ומדת־יכלתם של אלה, ולמעט מצד אחר את ערך כוחותינו אנו, את דמותנו העצמית ואת עצם מהותו של מפעלנו. יש שאנו נושאים עין לאחים, העומדים מחוץ למחנה, ואנו מעלימים עין מן החצאיות והרפיפות, שדבקה בהם ובהשקפותיהם והמטביעה בהכרח את חותמה, חותם כשלון ורפיון פנימי, על מעשיהם ופעולותיהם – עד כמה שישנם לאלה. שוכחים אנו כלל גדול: כי תנועה הנובעת מהשקפת עולם לאוּמית אי־אפשר לה שתפקיד את גורלה בידי אנשים, שאינם מודים בעיקר השקפה זו; אנו שוכחים, כי במקום שאין הפּרספּקטיבה ההיסטורית של תקות־התחיה, במקום שאין יעודים לאומיים ואין הודאה גמורה בעתיד הלאומי, שם אין עבודה לאומית, אין אותה ההתאמצות “השגעונית”, שבאה לשדד מערכותיה של אומה, לחדש את יסודות חייה ולהכריע את כף־המאזנים ההיסטורית שלה.
תזכר, לדוגמא, “מלחמת הלשונות” שלנו בארץ־ישראל, אותה תקלה גדולה, שהגיעה לנו על אשר נואלנו למסור עיקר גדול של עבודת־התחיה בידי אנשים, שאינם מודים בעיקר תחיתנו הלאומית.
מי שיודע ללמוד מן הנסיון יודע ומכיר אמת פשוטה זו: עצם עבודת הבנין בארץ־ישראל אינה אמנם “פּריבילגיה” שלנו, להוציא כל מי שאינו מודה בדרכינו ובמטרותינו; אבל אנו בעליה של עבודה זו, אנו שופכים עליה מרוחנו, מטביעים בה את חותמנו ומכוונים אותה למטרתנו. ודאי: “הצורך לעשות דבר־מה לטובת ארץ־ישראל” הגיע כבר גם ללבותיהם של יהודים, המתנגדים לציונות ולמטרתה האחרונה, התחיה הלאומית השלימה. תקוה לאומית כמוסה, שכל ערמות האפר של הגלות והטמיעה אינן יכולות להחניקה לגמרי, רועדת במעמקי נשמתו של כל אדם מישראל ומביאה אותו לפעמים לעשות רצונה שלא מדעת. ההסתדרות הציונית תדע, צריכה לדעת, להשתמש בנטיות כמוסות אלה; את גורלה אין היא רשאית להפקיד בידן. כל אדם מישראל כשר לעבודת־ציון, אבל ההגמוניה של העבודה הזאת לנו היא, לציונים ולהסתדרות.
הגויים בפשטותם ובחוש־המציאות הבריא שלהם הבינו דבר זה יותר משאנו עצמנו מבינים אותו. כשהיה להם צורך לאדריסה של היהדות הלאומית, של עם ישראל המלוכד לכוּד לאומי והעומד למלא תפקידים לאומיים, פנו, או נענו, להסתדרות הציונית. הם לא חקרו ולא דרשו, מי ומי העומדים בתוֹך המחנה ומי ומי העומדים מחוץ למחנה. הם לא שאלו ל“פירמות” אחרות שבישראל ולא נמלכו בהן, מפני שהבינו את הדבר הפשוט, כי הריפּריזנטציה הלאומית הטבעית של אומה היא – אותם החוגים, הממלאים את התפקידים הלאומיים ושעבודת הבנין הלאומי מוטלת עליהם. המנדט מטעם חבר־הלאומים ושעבודת הבנין הלאומי מוטל עליהם. המנדט מטעם חבר־הלאומים קובע, כי ההסתדרות הציונית תשמש, כל זמן שממשלת־המנדט תמצא אותה כשרה לכך, “סוכנות יהודית” בכל הענינים הנוגעים לבנין הבית הלאומי לישראל ולהתפּתחותה הכלכלית של הארץ. ואנו – אנו מוכנים לוותר על הכבוד הגדול ועל האחריות הגדולה, ואנו מחזרים על פתחי “נוטבלים”: קצינים תהיו לנו, רק יקרא שמכם עלינו…
כל הנטיה הזאת: להתכווץ ולהצטמצם ולמסור את ההגה לאחרים, נטיה שאין לה יסוד לא באינטרסים הממשיים של עבודת הבנין, לא במסרתה של התנועה ולא בחוקתה של ההסתדרות, אינה אלא פרי חולשה ורפיון־ידים. ואולם מתוֹך חולשה ורפיון ידים אין עושים פוליטיקה של אומה.
ודאי שעלינו להשתדל להרחיב את הגבולות ולפתוח פתח לכל אדם מישראל, הרוצה למצוא את הדרך אלינו. ואולם יש גבול להרחבה זו: תכנית באזל. תכנית זו, שעליה עומד עיקר המנדט ו“הבית הלאומי”, היא המסגרת הרחבה והמוצקה עם זה, שאותה אין לפרק, אם אין אנו רוצים להפריח את נשמתה של הסתדרותנו.
ודאי שעלינו לעשות את כל אשר בידנו, כדי לשתף אנשים חדשים, באי־כח חוגים חדשים, בעבודתנו ובאחריותה. ואולם יש דרך אחת לכך: יפוי־כח מידי הצבור העברי. קונגרס יהודי כללי, שיקרא על יסודות עממיים רחבים, – זוהי האינסטנציה הלאומית היחידה, הזכאית להעשות שותפת לנו באחריות לבנין הארץ ובביאת־הכח הפוליטית כלפּי ממשלת־הארץ. אנו יכולים לסמוך על הרגש הלאומי הטבעי של המוני־העם, אשר ישלחו את שליחיהם לקונגרס היהודי הכללי, כי ימצאו את הדרך הנכונה; ואין אנו יכולים לסמוך על הרגש הלאומי הטבעי – של אצילי בני־ישראל. כל עוד לא נוצר הקונגרס היהודי הכללי ואין לעם ישראל רפּרזנטציה פוליטית אחרת אלא ההסתדרות הציונית, אין הסתדרות זו רשאית להסתלק מאחריותה או למסור חלק ממה ל“נוטאבלים” יחידים.
ואין גם תכלית מעשית לדבר. האנשים החשובים האלה, אשר לא כאבו את מכאובינו ולא נשאו בסבלנו בעשרות שנות ההתלבטות וחבלי־יצירה, לא יתנו ולא יכניסו לנו כלום, זולתי את רוח־הנכר והקרירות, שודאי לא יצלח לכח מניע לתנועת־עם. את האמצעים הדרושים למפעלנו הענקי לא יתנו לנו במחיר הכבוד שננחילם – גם את זה כבר היינו יכולים לדעת מן הנסיון, ־ ועצותיהם ודעותיהם יהיו לנו כנחושתים כבדות להצר את צעדינו. הנטיה הנפשית־האישית לתרבות זרה והסכנה של מעוּט הדמוּת העצמית הלאומית, הכרוּכה בה, אל תהא קלה בעינינו. מנהיגים שיבואו אלינו היום מעוֹלם זר יטביעו חוֹתם זר בתנועתנו, לכל־הפּחות כלפּי־חוץ. רוח הנכר התרבותי יעשה במדת־מה להתנכרות פוליטית.
אין מקום לשותפות בלי חובות שוות ואחריוּת משותפת. אין להניח, שחברי הסוכנות יהיו בחלקם שליחים נבחרים ואחראים של הקונגרס הציוני, ובחלקם “נוטאבלים” בלתי אחראיים, שזכותם האישית, או זכות חברות של צדקה, מסייעתם.
ומכאן גם מסקנא טבעית בנוגע לשאלת מקומה של הסוכנות, שאף בה מתחבטים הרבה בזמן האחרון. הנטיה לשתף את הנוטאבלים בסוכנות מתעה גם בנידון זה רבים מאתנו מן הדרך הנכונה. שכן ברוּר הדבר, כי ה“נוטאבלים” לא יתישבו בירושלים, כדי לעבוד בה את עבודת עמם, וסוכנות יהודית, שהם יהיו שותפים לה, מושבה יהיה ממילא בלונדון ולא בירושלים, והיא תשלח לנו משם באי־כח שלה, פּקידים או מתנדבים, שיעבדו בצדה של ההנהלה הציונית (אם לא כנגדה). אין צורך לומר, שסדר־עבודה כזה אין לו לא יסוד קוֹנסטיטוּציוֹני ולא יסוד מעשי. סעיף ד' של המנדט אומר בפירוש בלשונו הרשמית: “סוכנות יהודית תוּכר כמוסד צבורי במטרה ליעץ ולעבוד עבודה משותפת עם ממשלת ארץ־ישראל באלה הענינים הכלכליים, הסוציאלים והאחרים, הנוגעים להקמת הבית הלאומי היהודי ולאינטרסים של האוכלסין היהודים בארץ־ישראל”. היש צורך להטעים, כי “עבודה משותפת עם ממשלת ארץ־ישראל” אפשרית רק בארץ־ישראל עצמה?
מרכז עבודתנו הפוליטית צריך להיות מעכשיו בירושלים ולא בלונדון. בלונדון אנו זקוקים לבא־כח בעל־כשרון, שיעמוד על משמר האינטרסים שלנו לגבי הממשלה המרכזית. ואולם לא הפוליטיקה הגבוהה הלונדונית היא לנו עיקר בשעה זו, אלא הפוליטיקה המעשית הצנועה, הירושלמית, עבודה עקשנית ומתמדת לשם ביצור עמדותינו הכלכליות והתרבותיות בארץ, לשם הצטברות האנרגיה הלאומית־המדינית גרגיר אחרי גרגיר בארץ ביתנו הלאומי.
“סוכנות יהודית” מעוֹר אחד, האחראית בפני העם, בפני מוסדות נבחרים שלו, וירושלים כמקום מושבה של סוכנות זו – תהא דרישתם של כל אותם מאתנו, היודעים להסתכל בעין פקוּחה אל המציאות ושלא נתפסו לפוליטיקה של יאוּש.
ג
אם בשעה זו כל הלבבות פונים לשאלה אחת מן השאלות ההסתדרותיות, לשאלת “הסוכנות־היהודית”, הרי מבחינה פּרינציפּיונית אין שאלה זו אלא פרט אחד מן השאלה העיקרית בדבר יסודות הבנין ההסתדרותי שלנו.
הרגשה אחת משותפת לרבים בנידון זה: היסודות האלה נתונים בשעה זו בסימן השאלה. ההסתדרות פסקה מלהיות הבטוי הנאמן והמתאים לתנועה. אין היא הצורה האוֹרגנית, המאַחדת את האיברים הבודדים אחדות פנימית וטבעית לשם תפקיד־חיים משותף, אלא היא מנגנון מלאכותי, יצירה מיכנית כבדת־תנועה ונטולת־חיים. דומה שהוזנחו או נתערערו היסודות החיוּניים של ההסתדרות, יסודותיה הלאומיים־העממיים, ולא נשארה אלא מכונה מתה.
ואין אחריות הדברים, כפי שרבים נוטים לחשוב, על המנהיגים לבד. נטיתם של אלה לזלזל בעיקרים העממיים של ההסתדרות אינה הסבה לירידתה של זו אלא היא אחת מתוצאותיה. הסבות רבות ומורכבות, והן כרוכות בחליפות ובתמוּרות, שהגיעו לחיי העם במשך שנות המלחמה והמהפּכה. הריסותיהן הרוחניות של שנות החירוּם והפורענויות הגדולות אינן פחותות מהריסותיהן החמריות, וכמוהן מצריכות אף הן עבודת בנין קשה וממושכת, עבודת חנוּך עקשנית ומתמדת במשך הרבה שנים, כדי להשיב לאיברים המדוּלדלים והמרוסקים את חיוֹתם ואַחדוּתם האוֹרגנית. הפּרובלימה של ההסתדרות היא בעצם פּרובלימה של חנוך. מסופקני אם יעמוד הקונגרס על דבר זה. אין בנו עוד כח וסבלנות לדרכים ארוכות. השעה דוחקת, העם דוחק, הארץ דוחקת. הדרך הארוכה־ארוכה של כנוּס הכחות הלאומיים בגולה, של הצטברות האנרגיה הלאומית טפה אחרי טפה בכל ענפי החיים, רחוקה עכשיו מאתנו יותר מאשר בכל זמן אחר. “רחוק רחוק מאד מאתנו החוף, אשר אליו נשא את נפשנו, אך לעם נודד זה אלפי־שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר” – מי מאתנו מסוגל עוד להחיות בשעה טרופה זו על אותה אמת גדולה של פינסקר? מודים אנו בה הודאת־פה ורחוֹקה היא מלבנו. תמה אני, אם ימצאו לנו דרכים אחרות, קצרות יותר. ואולם נראים הדברים, שעוד הרבה זעזועים ולבטים יעברו עלינו, עד שרצון־הקיוּם ישוב וידריכנו באותה דרך ארוכה, דרך חנוּך־העם.
בשעה זו, במצב זה ובהלך־רוח זה, אין בידי הקונגרס לחדש את ההסתדרות מיסודה, אבל יש בידו לשפר את צורתה ולסתום פּרצות שלה בגבולות הקיים. ועל אחת הפּרצות האלה אני רוצה לעמוד כאן. אני מתכוון ליחסי גומלים שבין ההסתדרות והמפלגות. התפּתחותה של התנועה הביאה אתה את הפּרוצס הטבעי של התפלגות פּנימית לפי הנטיות וההשקפות השונות. על עצם הפּרוצס הזה ודאי אין לערער, משום שאין טוענים כנגד הכרח־טבע. עם גדולה הטבעי של תנועה חיה הולכים וגדלים גם צרכיה ותפקידיה, והתפקידים יוצרים לעצמם אוֹרגנים. משל למה הדבר דומה? לפרוצס של פילוג־איברים בתוֹך האורגניזם החי. משפסקה הציונות להיות חזון־לב סתום, הפורח במרומי רקיע, משהגיעו ימי המעשה לתנועה, ימי העבודה הממשית בארץ־ישראל, מיד התפלג המחנה, שהיה מאוחד מתחילתו בשאיפה הכללית הסתומה, לפי ההשקפות השונות על דרכי־העבודה ויעודיה. ואולם כאן הגדשנו קצת את הסאָה ונכשלנו, כדרכנו, בקיצוניות. התפלגות החלקים הפריחה את נשמתו של הכלל. במקום פלוג־אברים בתוֹך אורגניזם חי אחד, יצאו חוליות־חוליות, שאינן מצטרפות לחטיבה אחת. המפלגות לא באו למלא כל אחת תפקיד־חיים שלה בגבולותיה של כללות התנועה ובשליחותה, אלא הן חלקו ביניהן, כביכול, את ירושתה של ההסתדרות ולא השאירו לה אלא שם שנתרוקן מתכנו. ההסתדרות אינה עוד אורגניזם, והמפלגות אינם עוד אורגנים שלה. ההסתדרות אינה בימינו אלא סכום פשוט של המפלגות והפידירציות, החיות כל אחת את חייה המיוחדים לה. והגיעו הדברים לידי כך, שאָפיה והתפּתחותה של כל אחת מן המפלגות מותנים לפעמים הרבה יותר על־ידי שכנותה ויחסיה אל כחות צבוריים אחרים, העומדים מחוץ להסתדרות ואף שוטמים אותה, משהם מותנים על־ידי יחסיה אל ההסתדרות או על־ידי אינטרסים חיוּניים של זו. היחס הרופף והחיצוני אל ההסתדרות הכללית לא יכול למנוע את “פועלי־ציוֹן”, למשל, מנטית ההתפּתחות כלפי השכנים משמאל, עד שבמשך הזמן עזב חלק גדול מהם לגמרי את ההסתדרות, התחיל נלחם בקונגרס ובעיקר שיתוף־העבודה ועבר סוף־סוף אל מחנה אויביה של התנועה. ופּרוצס זה של התפלגות וקריעה גמורה, המוסיפה והולכת בדרך האוֹריינטציה כלפּי השמאל הקיצוני, אויב התנועה, אנו מוצאים במדת־מה עד היום בחוגים השמאליים שלנו. והאגף הימני שלנו – התפּתחותו מוגדרת על־ידי הנטיה אל הקוטב השני, על ידי האוריינטציה כלפּי אויבי־התנועה מימין. הלואי שאתבדה: חוששני שבשעה ש“אגודת־ישראל” תשכיל לעשות ל“מזרחי” וותורים כל שהם, בשעה שאך יחדלו באותו מחנה הבגידה הגסה והנטיה הבולטת ביותר לפורר, להפריד ולהכות את בית־ישראל לרסיסים, ־ אותה שעה לא יכבד לחלק מחברי ה“מזרחי” לנתק את הקשר המקשרו להסתדרות הציונית ולפנות לשכניו מימין…
זהו במדת־מה פרי ההתפּתחות המופרזת של העיקר המפלגתי בתוֹך התנועה הכללית. במקום האבטונומיה של המפלגות, – דרישה טבעית מצד עצמה – באה האבטרקיה שלהן, אם מותר להשתמש במלה זו, הרשות העצמית הגמורה, המספקת לעצמה, אינה זקוקה לאחרים ואינה קשורה במי־שהוא. ובתוך המפלגות עצמן הלב נתון פחות לצרכי הכלל, לתעודות העליונות המשותפות לכולן, משהוא נתון לאותה רשות עצמית שלהן. כל אחת מן המפלגות מקנאה וחרדה לכבודה ולכחה היא, ולפיכך מתבלטים יותר הנגוּדים וההבדלים שביניהן, משמתבלטות השאיפה המשותפת והתכלית העליונה. היסוד המפלגתי בולע את היסוד הלאומי־הכללי שבעבודתן. יש מפלגות בקרבנו, שעיקר ה“פוליטיקה” שלהן הוא לא שאיפה והתאַמצות ליצור ברוחן, אלא מלחמה ל“כח” ולהשפּעה כלפי־חוץ.
את פריה של התפּתחות זו אנו רואים גם במוסד העליון של הסתדרותנו ותנועתנו, בקונגרס. הקונגרסים שלנו חדלו בשנים האחרונות להיות במה לאישים, למנהיגים של התנועה הכללית, השופכים עליה מרוחם ומטביעים בה את חותמם על־ידי במה זו. כיום אין עוד מקום בקונגרס להשפּעה וליצירה של יחיד, ולוא יהא גדול וחכם כהימן וכדרדע. הקונגרס אינו עוד עכשיו אלא מקום־פגישה לכחות קבוציים מאורגנים, שתכניתם מוכנת ורצונם ברור מראש. הקונגרס אין לו אלא לשים את הגושפנקא שלו על מה שהחליטו תחילה המפלגות והפידירציות, לעשות את החשבון המיכני של “כמה בעד וכמה כנגד” וליתן לדברים את האופי הדיקורטיבי של מראית־עין ופומביות נהדרה.
ודאי שיש גם מקצת מן הטוב בדבר. ודאי שבעצם טובה התנגשות של כחות ורצונות קבוציים מאורגנים מהתנגשות של רצונות יחידים, שיש בה גם מסכנת הארעיות והמקריות. ואולם אם הקונגרס אינו אלא צירוף מיכני של רצונות קבוציים חלקיים ואין בו משום יצירת הרצון העליון, המאַחד והמכלל, של האומה, הרי ניטלה ממנו עטרת תפארתו הראשונה ואין כחו יפה לעורר תנועה ולהפעיל המונים.
והתפּתחות מופרזת זו של היסוד המפלגתי – שעל־כל־פנים יש לו יסוד ממשי – הביאה גם לתגבורת של כל מיני נטיות סיפּרטיסטיות, אף במקום שאין להן לאלה שום טעם ושום יסוד. כבר הגענו לידי כך, שאף הקבוצים הארציים שלנו, ה“לנדסמנשפטים” של הקונגרס, עד כמה שלא נטמעו בין המפלגות, באים והחלטות מסוימות בידם, שהם מטילים אותן חובה על חבריהם. הנה שמענו, שציוני אמריקה החליטו מה שהחליטו ברוב דעות בועידתם בבלטימור ביחס לסדור ענינינו לעתיד, והחלטות אלה הן חובה לכל צירי אמריקה בקונגרס הקרוב, באופן שהללו יבואו לקארלסבד מוכנים להצבעה, ושום נימוקים והוכחות והסברות לא יכלו להעבירם על דעתם, ולא עוד אלא שבכח הכסף אשר להם יוכלו גם להטיל את רצונם על הקונגרס בעל־כרחו…
הגיעה השעה להשיב להסתדרות הכללית לכל־הפּחות חלק מנחלתה ומהשפּעתה, שהמפלגות נטלו ממנה שלא כדין. הגיעה השעה לשוב ולבנות את ההסתדרות על יסודות אורגניים של תפקידי־חיים מיוחדים ונשמת־חיים אחת מכללת ומאַחדת. אולי כדאי להתחיל בריפורמות חיצוניות, כגון חידוש השקל הציוני, הכללי האחד, ויהא חובה על כל מי שאינו פורש מן הקונגרס, באופן שהמפלגות יבחרו את ציריהן לקונגרס על יסודות כלליים ועל־פי רשימות מיוחדות להן, בהסכם לעיקר הבחירות היחסיות. וראוי גם לתקן את סדר־העבודה של הקונגרס, באופן שגם הציר היחיד, שאינו נשבע לאמת מפלגתית מסוימת ואינו מודה גם בחכמתם העליונה של ה“לנדסמנשפטים”, יוכל להשפּיע, עד מקום שכחו וערכו האמתי מגיעים.
אין לקפח את זכותן של המפלגות לעבוד כרוחן וכרצונן ולהשפּיע על הענינים הכלליים במדה המתאימה לכחן הממשי. טעות היא בידי החולקים על עיקר זכותן של המפלגות להשתתף על־ידי באי־כחן בהנהלה. ואולם אילו היתה הסתדרותנו בנויה באמת על יסודות של אבטונומיה טבעית ובריאה לכל זרם וזרם, היינו מוצאים גם בנידון זה את המדה הנכונה והיינו יודעים ליתן לכל נטיה ומפלגה להשפּיע על מהלך־הענינים הכללי, בלי לקיים את ניגודי ההתפלגות האידיאולוגית גם בתוֹך האוֹרגן הפועל העליון, שלפי כל מהותו הוא צריך להיות מצומצם בגבולות התפקידים המעשיים ולקבל את הדירקטיבות הכלליות שלו מאוֹרגן אחר, אשר לו ההחלטה וההשגחה העליונה.
הגיעה השעה להרחיק את הגידולים המופרזים של פּרוֹצס ההתפלגות ולחזק את כחו של יסוד האינטגרציה ולכוד הכחות לשם היצירה החיובית.
(“הארץ”, יוני, 1923).
לקראת הקונגרס הי"ד
יותר מאשר לפני כל קונגרס אחר יש הפעם איזו הרגשת צפיה כללית, איזו הלך־רוּח כללי של פרשת־דרכים. גברה ההרגשה: מצב זה, הקיים בשעה זו, אי־אפשר לו שימשך ללא שנוּי. דומה שכל ערכיה ונכסיה של הציונות, של התנועה ושל ההסתדרות, ניתנים כיום מחדש לתוֹך כור המצרף, ואנו עומדים ומנחשים, איש איש לפי נטיותיו והרהוּרי לבו, מה יהיו הצוּרות והדפוסים החדשים לעבודת התחיה ולמחשבתה, שאנו זקוקים להם. ואיש איש מאתנו מקנא לצורות ולדפוסים שהוא רואה בחזון לבו, אף־על־פי שראיה זו אינה חדה ובהירה ביותר, ופוסל בשל חבירו. מעוֹלם לא גברו ולא התבלטו כל־כך הניגוּדים והאנטיתיזות בתוֹך המחנה כמו בשעה זו, המשועת לכאורה דוקא לסינתיזה, למזיגה חדשה של כל התורה הציונית וכל המעשה הציוני, להרמוֹניה חדשה של כל הכחות והיסודות, החיים ופועלים בתנועתנו.
במצב זה ראוּי לנו אולי לחזוֹר על האלף־בית. אנו צריכים לתהות על היסודות, לבדוֹק במהות ובתופעות, לראות מה טיבן וענינן של האנטיתיזות הללו, היש מקום ותקוה לסינתיזה.
א: הפרובלימות הפּוליטיות
דוגמא בהירה לנטית האנטיתיזות המחודדות במקום שיש צוֹרך בסינתיזה מאַחדת ומשלימה, היא מדת הדין, שאנו דנים את הפּרוֹבלימות הפוליטיות שלנו, הוכוח, שפרץ עכשיו מחדש על ערכה ומקוֹמה של ה“פוליטיקה” בעולמנו ועל היחסים שבינה ובין הכלכלה. בוכוּח זה מתבלטת כל נטיתנו לסגנון ה“גוֹטי”, אם מותר לומר כך. במקום הרחבות ההרמוֹנית והמקיפה, הארצית, אנו מעדיפים את ה“גוטיות” הצרה, המרקיעה שחקים על חודו הדק של מגדל צר. אנו רואים את הדברים בדימנסיה אחת, דרך בניננו שואף כביכול לנקודה אחת צרה ומחודדת, וכל מה שמחוץ לחודו של מחט זה מתנדף לנו מן המציאות. וכוחנו החריף על הפוליטיקה והכלכלה עושה רושם של וכוּח על השאלה: איזוהי הרגל שיבחר לו האדם להליכה, הימנית או השמאלית. ואין המתוכחים החריפים שואלים את עצמם כלל: שמא מדתו של אדם נוֹרמלי היא להתהלך על שתי רגליו כאחת? האנטיתיזה של פּוֹליטיקה וכלכלה אינה אלא פרי החריפות ה“גוֹטית” הזאת שלנו. למעשה יש כאן, או ראוי שיהיה כאן, יחס של סינתיזה. הפוליטיקה היא סמוּיה. ומי שבא ובורא נגוּד מלאכותי בין שתי אלה, מי שבא ומלמד: הפּוֹליטיקה היא ראשית־הכל וסוף־הכל; או מי שבא וגוֹרס להפך: כל זמן שלא נסתיימו תעודותינו הכלכליות בארץ אין צוֹרך ואין תועלת בפוליטיקה, אין מקום לדרישות פוליטיות וללחץ פוליטי; כל זמן שלא נעשינו הכח הממשי, המכריע בארץ, אין לנו אלא לקבל במנוחה כל נטיה וכל מעשה של קיצוּץ בזכויות ומיעוט הדמות (זוהי בעצם הדבר תורתם של אנשי הכלכלה הטהורה שלנו, המטיפים כביכול ל“קווייטיזם” פוליטי בשמה ולשמה של האקוֹנוֹמיקה, אם כי ודאי ימחו כנגד נוסחא ברורה ומסקנית זו) – דומה למי שרוצה ללמדנו להתהלך על הרגל הימנית דוקא או על הרגל השמאלית דוקא. תורה זו יש בה סכנה למפעלנו ולעתידנו בארץ. היא מוסיפה תוֹקף למכשולים שבדרכנו, היא מסייעת ידי נטית הקצוּצים בזכויותינו היסודיות – דרכם של בני־אדם לנטות לקו ההתנגדות הפחותה ביותר – ונותנת לה יפוי־כח של עובדות ופרצדנטים שנשתרשו. היש צוֹרך למנות את כל המקרים והדוגמאות, שבהם יצאה התמצות כלכלית לבטלה מפני ה“פוליטיקה” הגרועה? “המפעל האיקוֹנוֹמי אינו מספיק עוד לעצמו; יש לו צורך בהנחות פוליטיות קודמות, במלחמה פוליטית ליסודות קיוּמו והתפּתחותו. שיטתה הפּוליטית של ממשלתנו עשוּיה לעכב כל מפעל כלכלי מראשיתו, ולפעמים גם לערער את יסודותיו”.
הקונגרס הארבעה־עשר נתבע לשים קץ לפאסיביוּת הפוליטית, שעשינו אותה שיטה וצדקה לעצמנו. הקונגרס הארבעה־עשר יצטרך להכריז על דרישותינו הפוליטיות היסודיות, שאין אנו יכולים ואין אנו רשאים לוותר עליהן, אם אין אנו רוצים לפגוע ביסודות מפעלנו.
ולא בשמים הן, הדרישות הללו; אין אנו מרקיעים שחקים ואין אנו תופסים את המרובה. אבל המועט, שאנו תובעים לעצמנו, הכרח חיים הוא לנו, תנאי הכרחי הוא לקיומנו ולעיקר הבית הלאומי לישראל בארץ־ישראל. אין אנו באים לחדש דבר. דרישותינו הן יסודיות, אלמנטריות ביותר. כאזרחי הארץ אין אנו דורשים לעצמנו שום פּריבילגיות וזכוּיות יתירות; אנו דורשים רק שווי זכויות פשוט וגמור, לא יותר.
ואולם דבר זה ודאי אינו עוד תכנה של זכות הבית הלאומי שלנו, שווי־זכויות אזרחיות אנו תובעים לעצמנו בכל מקום שבעולם; שווי־זכויות אזרחיות הוא דרישה יסודית של “המשפּט הטבעי”, עיקר משפטי־מוסרי, שאין למנעו משום אדם שבעולם אלא על־פי פסק־דין מיוחד של בית דין על מעשה פשע אישי.
החדוּש שבעיקר הבית הלאומי הוא לא בהיקף זכוּיותיהם האזרחיות של היהודים תושבי הארץ בפועל, אלא בזכותו הפוטנציאלית של כל אדם מישראל בכל מקום שהוא להיות לאזרח ארצישראלי. הכרזת באלפור והמנדט הבריטי על ארץ־ישראל מטעם חבר הלאומים יצרו מושג מדיני־משפּטי חדש, שהמשפּט האינטרנציונלי הרגיל לא ידע דוגמתו קודם־לכן. הם הכירו בזכות המולדת של עם ישראל, בזכותו של כל אדם מישראל לשוב למולדת אבותיו, “לא על יסוד של חסד אלא על יסוד של משפּט”, לא כאמיגרנט הבא לארץ נכריה והזקוק לשם כך לרשיון מטעם בעלי הארץ, אלא כ“ריפּאטריאנט”, כאדם השב אל נחלתו, שעדיין לא פקעה זכות בעלים שלו עליה. המנדט מודה ב“קשר ההיסטורי שבין עם ישראל וארץ־ישראל”, וקשר זה משמש לפיו יסוֹד לעם ישראל “לשוב ולהקים את ביתו הלאומי בארץ־ישראל”. נמצא מי שאמר: שתי יצירות גדולות נתנה לעולם מלחמת העמים: את חבר הלאומים ואת הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל. ואמנם רוח אחת משותפת לשני אלה, שניהם עומדים על מושגים משפּטיים־אינטרנציונליים חדשים, על יחסים חדשים בין עם לעם. חבר הלאומים הוא חדוּש גדול לגבי עיקר ה“סוביריניות הלאומית”, העומדת על עניניה ורצונה וכחה הממשי של האומה ועושה רצון וכח זה עיקר עליון ופוסק אחרון ביחסים שבין עם לעם. הפּרינציפיון של חבר הלאומים מקצץ בזכות הסוביריניות של האומה ומעמיד את היחסים שבין עם לעם על נורמות משפּטיות קבועות, שכל אומה כפופה להן. חבר הלאומים צריך לשמש אינסטנציה עליונה, הערבה לקיוּם הנורמות המשפּטיות האלה שביחסי העמים ולה יפּוּי כח לכוֹף על נורמות אלו, כשם המדינה היא האינסטנציה העליונה, המבטיחה בכח השלטון והכפיה את שמירת הנורמות המשפּטיות ביחסים שבין אזרח לאזרח. חדוּש פּרינציפּיוני זה, הפוגע בסוביריניות המוחלטת של האומה ומצמצם את חירוּתה הבלתי מוגבלת לשם זכותה וחירוּתה של האומה חברתה – חדוּש שדוגמתו אנו מוצאים בשדה היחסים החברתיים בשאיפות הסוציאליות, האומרות להגביל את החירוּת המוחלטת ואת זכות הקנין הפּרטי המוחלט של היחיד לשם חירוּתו וזכויותיו של הכלל –, מונח גם ביסוד זכות הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל. המנדט של חבר הלאומים מפקיע מידי תושבי הארץ את זכות קנינם המוחלט על הארץ, את זכות ה“שמוּש לטובה או לרעה” (Jus utendi et abutendi), אם להשתמש בהגדרת זכות הקנין הפּרטי המוחלט בלשון המשפּט הרוֹמאי, קובע לזכות זו נורמות מדיניות־משפּטיות ותוחם לה את תחוּמיה במושג הבית הלאומי העברי. חבר הלאומים, הערב בדרך כלל לקיום הנורמות המשפּטיות החדשות ביחסים שבין עם לעם (בנגוד ל“סוביריניות” הלאומית, שאינה יודעת שום נורמה ושום חוק אחר מיחסים אלה זולת עניני הוכחה של האומה וה“איגואיזם הקדוש” שלה), הוא הערב גם לקיוּם הנורמות האלה ביחסים שבין תושבי ארץ־ישראל ובין נושאי הבית הלאומי העברי (בנגוּד לנטית ה"סוביריניות, הגמורה וזכות “הקנין הפרטי המוחלט” של אלה או גם בנגוד לנטיה האפשרית של אלה להשתמש לרעה בזכות הבית הלאומי). המנדט של חבר הלאומים מצמצם, ברוח המושגים המדיניים־המשפטיים החדשים, את זכות ה“סובריניות” של תושבי הארץ לשם זכות המולדת של עם ישראל, ובתנאי מפורש, שלא יפגעו עניניהם וזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושבי הארץ אף במשהו. הבסיס המוסרי לזכות המולדת של עם ישראל הוא ההשקפה החדשה על המשפּט, הרואה לו לזה לא רק תעודות שליליות של משטרה והגנה על זכות “הקנין הפּרטי המוחלט”, כפי שנתהוה למעשה מתוֹך יחסי הכחות הממשיים, אלא גם תעודות חיוביות של השלטת הצדק, השלטת זכות החיים והעבודה של כל אדם וכל צבּוּר. מצבו הנורא, היוצא מן הכלל, של עם ישראל, המשוטט כצל ומורדף כמוֹץ בעולם שאינו שלו, ללא קרקע וללא שרשים, ללא זכות חיים וללא זכות עבודה, – מצב הפוגע קשה בהכרה המשפּטית ובהרגשה המוסרית של בני אדם נורמליים, הביאו את העולם, בשעת חשבון־הנפש ושנוּי־ערכין, להודות בזכות המולדת של עם ישראל. והקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ־ישראל; יכוֹלת הקליטה של ארץ זו ושממתה למעשה בחלקה הגדול; האפשרות האוֹבּייקטיבית להחיותה משממותה וליצוֹר בה מקום מחיה ועבודה למאות אלפי עולים חדשים; המרץ הרב והקרבנות המרובים, שכבר השקיע עם ישראל בבנינה של ארץ זו – כל זה הביא את העמים ואת המדינות, המאוּחדות בחבר הלאומים, להודות בזכות המולדת של ישראל בארץ־ישראל.
זה טעמה, זה ענינה ותכנה של זכות הבית הלאומי שלנו. ואנגליה נטלה מידי חבר הלאומים את המנדט לקיים זכות זו בידנו, להכשיר את התנאים לבנין הבית הלאומי שלנו. המנדט מטיל על אנגליה חובות ברורות ומסוּימות לשם כך. ממשלת המנדט חייבת: “לקבוע בארץ־ישראל תנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה, שיבטיחו את יסוד הבית הלאומי”; היא חייבת “להקל את עלית היהודים אל הארץ בתנאים נאוֹתים”; היא חייבת “לסייע להתישבות צפוּפה של היהודים על הקרקע, ובכלל זה אדמת הממשלה וקרקעות הפקר, שאינם דרושים לצרכים צבוריים”; היא חייבת “לחוקק חוק נתינות, שיקל על היהודים המשתקעים בארץ לרכוש את הנתינות הארצישראלית”; “להשליט שיטה קרקעית המתאימה לצרכי הארץ והמביאה בחשבון את הצוֹרך בהתקדמות ההתישבות הצפופה והעיבוּד האינטנסיבי של האדמה”; ממשלת המנדט חייבת גם לדאוג לתנאים הלאומיים־התרבותיים, ש"הבית הלאומי, מצריכים. המנדט קובע את זכוּת הלשון העברית כאַחת הלשונות הרשמיות של ארץ־ישראל, את זכות מנוחת השבת, את זכות כל “עדה” “להחזיק את בתי ספרה לשם חנוּך חבריה בלשונה”.
זהו תכנו הממשי של המנדט בסעיפיו הנוגעים לזכות הבית הלאומי שלנו. אין צורך להטעים, שמכל הסעיפים האלה לא נתקיים עד היום אף אחד במלואו. הדברים גלויים וידועים. ואין צורך לכאורה גם להטעים, שאנו חייבים להלחם לקיוּמם של הסעיפים הברוּרים והמפורשים האלה. הדברים ברוּרים ומוּבנים.
ה“ריאליזם” של ממשלת המנדט הביא אותה לעשות פלסתר התחיבויות מפורשות שלה, לזלזל בעיקרי המנדט ואפילו לפגוע בזכויות אזרחיות של היהודים תושבי הארץ, ובלבד לעשות רצונם של הפוליטיקאים הערביים, הטוענים ל“סוביריניות” הלאומית של תושבי הארץ הערבים והכוֹפרים בעיקר הבית הלאומי ליהודים.
אין אנו מתפלאים על כך, מנהגו של עולם הוא, עיקר הבית הלאומי לישראל, כעיקר חבר הלאומים, יש בו חדוּש פּרינציפּיוני גדול, וכל אמת חדשה צריכה למלחמה עזה ועקשנית, עד שהיא נקלטת בלבבות. ההרגל והשגרא עושים את שלהם. אף ה“רוח”, לא רק החומר, נתון לחוק האינרציה, ואף בשעה שמוֹדים ב“חדש” הודאת־פה, עדיין הישן מתחכם לו, מנכל עליו כמה נכלים ומתאַמץ לעשותו פלסתר.
על מה יש להתפלא? על שאנו בעצמנו לא התקוממנו די צרכנו נגד נטיה זו, העשוּיה לחבל את שאיפתנו, לא השתדלנו לסייע ידי ה“חדש” לדעת, מתוֹך פעלתנות חיה, מתוֹך מלחמת־מגן ומלחמת־תגרה כנגד אותה נטית ההרגל והשגרא. מתוך סמיות עין שאין דוגמתה התחלנו מקבלים עלינו את הדין המקובל, והתחלנו מזלזלים בכח המשפּט ונכנעים למשפט הכח, קבלנו כביכול את ההשגות המקובלות, את הנטיה לקו ההתנגדות הפחותה ביותר, את הקהות והטמטום וצרות העין ביחס להשקפות המשפּטיות־המוסריות החדשות, שבשמן אנו דוגלים. כל חכמתנו הפוליטית הצטמצמה כביכול ב“מאטריאליזם היסטורי” חדש, העושה את כל ענינם של המשפּט ושל המוסר שאלה של “כח” לבד. ולא עוד אלא שהתחלנו מזלזלים גם בקצת הכח הממשי שיש בידנו, התחלנו מכריזים בשווקים וברחובות על עמידתנו הדלה והריקה, על חוסר כח וצדקה לדרוש מאת ממשלת המנדט, שתעשה את חובתה. ומתוך כך סייענו בעצמנו ידי נטית ה“ישן”, נטית הקצוּצים בזכויותינו; על כל פגע ופשע שתקנו או דברנו תחנונים, ומתוֹך כך חזרנו ועשינו, כביכול, את ענין הבית הלאומי ענין של חסד ולא של זכות ומשפּט.
הגיעה השעה לשים קץ לפאסיביות הפוליטית, שהיתה בעוכרינו ושעשויה להביא עלינו שתוּק פוליטי גמוּר. הגיעה השעה להכריז על שתי דרישותינו היסודיות, אשר בלעדיהן אין לנו קיום ועתיד: א) זכויות אזרחיות גמורות ושוות ליהודים תושבי הארץ, בכלל זה זכותנו לחלק הוגן בקופת הממשלה וספּוק צרכינו, בהתאם לחלקנו בהכנסותיה; ב) זכוּת המולדת הפוטנציאלית, כלומר זכות העליה וההתישבות והעבודה, לכל אדם מישראל באשר הוא, והמסתעף מזה, לפי הסעיפים המפורשים של המנדט: זכות העליה החפשית, סיוּע להתישבות על הקרקע, חוק נתינות מתאים, שיטה קרקעית מתאימה, זכות הלשון העברית, זכות השבת ומועדי ישראל בפקידוּת ובעבודות צבוריות וכדומה.
אלה הן דרישותינו היסודיות מאת ממשלת המנדט ומאתנו בעצמנו: מאת השיטה הפוליטית של ההנהלה הציונית. דרישות אלה עלינו לנסח בווינא ולהפעיל בירושלים, בלונדון ובג’יניבה.
ושוב לטוענים בשם הריאליזם וה“כח” הממשי.
מעל במת הקונגרס השלשה־עשר השמיע כותב הטורים האלה את הדברים הבאים:
“אַל יבואו אלינו במימרא השגורה: עם ישראל לא עמד בנסיון, לא קיים את התקוות שתלו בו, לא פעל גדולות במשך השנים האלה לבנין הארץ, ומכאן חולשתנו וכשלוננו. ראשית, לא היה צורך להפריז לכתחילה על מדת יכלתו של עם רצוץ ושבור ולהבטיח “הרים וגבעות” על חשבונו. ושנית, אין לזלזל בדברים שנעשו במשך השנים האלה. אם במשך שתי שנים נאספו בדרך ההתנדבות החפשית כמיליון לירה שטרלינג לבנין הארץ, הרי אין זה דבר קטן כלל וכלל. שום עם אחר לא היה מספיק יותר בתנאים כאלה, שאנו נתונים בהם. ינסה נא כל עם אחר לא רק לבנות מדינה אלא אפילו לקיים יום אחד מדינה בנויה בדרך ההתנדבות החפשית, בלי יפוי־הכח לכוף את היחיד על צרכי הכלל ולהטיל עליו חובות ומסים מטעם החוק, וראה, כי באמת הגדיל עם ישראל לעשות במשך השנים האלה. סוף־סוף הרי הכנסנו במשך זמן זה עשרות אלפי אנשים אל הארץ. ומה שנעשה בעמק במשך שתים־שלש השנים האחרונות ודאי שקוּל כנגד מה שעשו שכנינו בכל הארץ במשך מאות שנים. אַל נא נבוא, איפוא, בטענות אל העם ואַל נטיל עליו את האחריות לחולשתנו אנו. הפוליטיקה הרופפת של הנהלתנו גרמה בהרבה למצבנו הירוּד. ממשלת ארץ־ישראל לא הרגישה כלל בכח נגוּד ועכוב שלנו לגבי נטיותיה הליקווידיציוניות”.
(מן הפּרוטוקול הסטינוגרפי של הקונגרס הי"ג, בגרמנית, עמוד 172)
בינתים, במשך שתי השנים האלה, רבה וגדלה עבודתנו בארץ. רכושנו הקרקעי הוכפל, או כמעט שהוכפל, נוצרו כמה נקודות חלקאיות חדשות, באה העליה “הרביעית”, נכנסו כארבעים אלף יהודים חדשים אל הארץ, תל־אביב, “העיר העברית הראשונה”, גדלה פי שנים, גדלו ורבו מפעלי התעשיה וכל עין רואה, שאינה אכולת השנאה לישראל, מכירה באוצרות המרץ והיצירה, שעם ישראל משקיע בבנין מולדתו. מיניסטר המושבות אמרי והישיש באלפור ספרו בשבחה של עבודת היהודים בארץ, סיר הרברט סמואל מלא פיו תהלתה. ודוקא בשעה זו ירדנו ירידה ניכרת מן הבחינה הפוליטית ונעשינו צנועים ושפלי־ברך משהיינו. האין זו ראיה חותכת לכשלון שיטתנו הפוליטית, שיטת השתיקה הפסיבית, ולהכרח הפעלתנות והמלחמה השיטתית לזכויותינו ולענינינו?
הקונגרס הארבעה־עשר, נקוה, ישים קץ לפסיביות הפוליטית שלנו. מאורעות החדשים האחרונים אין בהם כדי לחזק נטיה מזיקה זו. הקונגרס אינו חדוּר בכלל את רוּח החכמה הפּוליטית העליונה של הנהלתנו. הקונגרס השנים־עשר כבר עמד על הירידה שבמצבנו הפוליטי והחליט לדבר דברים ברורים אל ממשלת־המנדט. הקונגרס השנים־עשר החליט לשלוח משלחת פוליטית אל ממשלת ארץ־ישראל, למסור לה את דרישותיו ואת דעתו על המצב. ואותה החלטה לא יצאה לפועל. המשלחת לא נשלחה – מפּני שהדברים הברוּרים לא היו לפי רוח הפּוליטיקה של ההנהלה. הקונגרס הארבעה־עשר, נקוה, ידאַג לכך, שהחלטותיו יצאו לפועל ודבריו ישיגו את האדריסה הרצוּיה.
באותה מגמה כפולה של דרישותינו הפוליטיות: זכויות אזרחיות שלימות ליהודים תושבי הארץ וזכות־המולדת, זכות העליה וההתישבות וכל המסתעף ממנה, לכל יהודי בכל מקום שהוא, צריכה לשמש יסוד ומדת־בחינה לבירור “השאלה הערבית” שלנו, ליחסים ולמשא ומתן עם שכנינו לשם דרכי שלום והסכם.
גם בשאלה זו מתבלטת נטיתנו היתירה לאנטיתיזות מחודדות במקום שאין להן באמת שום יסוד. למעשה אין חלוקי־דעות בינינו בנוגע ליחסים הרצוים שבינינו ובין שכנינו. מבחינת היחסים המשפטיים־המדיניים אין בינינו לא “קיצוניים” ולא “מתוּנים”. אין בינינו “קיצוניים” המתיחסים, כביכול, יחס של בטוּל וזלזול לצרכים ולאינטרסים של השכנים או לכח הממשי שלהם. אין בינינו נלהבי־מוֹח וקצרי־דעת, המתנשאים להשתרר על השכנים, לדחוק את רגליהם או לקפּח זכות כל שהיא שלהם. אף אילו לא היינו יודעים מן הנסיון של שנות אלפים, כי העושק והאלמות הם יסוד רקוב ופסול לבנינה של אומה, אף אילו לא היתה מושרשת בלבנו שנאה טבעית עצומה למעשי אלמות ולגזל־משפּט, לא היינו יכולים להגיע לידי הרעיון השגעוני, לבנות את ביתנו הלאומי בגזל ובכח־הזרוע, שאין בידינו. ואין בנו גם גאות־כסילים לבטל את ערכה וכחה של התנועה הלאומית של שכנינו, של אוּמה בעלת אוֹפי לאומי בולט ומסורת לאומית חשובה. הטענות, שאנו שומעים לפעמים בויכוחינו הפּנימיים, על קיצוניים הנוהגים זלזול בשכנינו וכו' וכו' אינן אלא מליצות ריקות, שבאו לנו מפי ידידינו מן האנגלים ומן הערבים, שנוח להם בכך לצרכיהם הפוליטיים, ואנו היינו צריכים להזהר מלהגרר אחריהם בלי דעת ובלי חשבון…
ואולם, כשם שאין בקרבנו “קיצוניים”, כך אין בקרבנו גם “מתוּנים” במשמע הרצוי לקצת פוליטיקאים מן האנגלים ומשכנינו. אין בינינו “מתּוּנים”, המוכנים לעשות את רצוֹנם של מתנגדינו ולוותר על זכות המולדת שלנו. את הזכות היסודית לשוּב למולדתנו ההיסטורית, להחיותה משממותיה ולעשותה מקור של חיים ושל עבודת ישוב ותרבות למאות אלפים מבניה – אין איש שונה בשאלה ואין איש מאתנו תולה בהסכמתם ובנדיבות לבם של אחרים. ואין אנו יכולים לעשות זכות זו דבר שבינינו ובין שכנינו לבד, כהצעת קצת מעסקניהם. אין אנו יכולים להסכים “לבטל” את הכרזת באלפור ולהפקיד את גורל זכות המולדת שלנו בידי שכנינו בלבד. אנו רוצים לבנות את ביתנו “על־יסוד של משפּט ולא על יסוד של חסד”. די לנו בנסיון של אלפי שנות גלות, שלמדנו טעמו של “חסד לאומים”; אנו רוצים מעתה ביחסי משפּט ולא ביחסי חסד; אנו רוצים בערבות משפּטית בינלאומית לזכות המולדת שלנו. אין אנו באים לעשות במולדת שליחותו של עם אחר ולשמש לצרכיו, כל שכן שאין אנו באים להיות שבט המונף כנגד עם הארץ. אנו באים למולדתנו כדי לחיות לעצמנו ולבנות לעצמנו. ולשם כך יש לנו צורך במנוחה ובבטחון, ואנו מקבלים בתודה בטחון זה מידי האינסטנציה העליונה ליחסי צדק ומשפט שבין עם לעם, מידי חבר הלאומים, ומידי שליחו – הממשלה המנדטורית.
ודאי" כולנו שואפים באמת ובלב תמים לדרך שלום והסכם עם שכנינו. אין בקרבנו אף אדם אחד, שלא יבין את הדבר הפשוט הזה: כי עתידים אנו להיות אי קטן בתוֹך אוקינוס ערבי, שיסובב אותנו מכל צד, וכי אין לנו תקוה לחיי ישוב ותרבות שקטים במולדת אלא אם כן נמצא דרך לחיי שלום עם שכנינו הרבים והעצומים מאתנו. כל יהודי בשוק יודע את האמת האלפא־ביתית, כי לאורך ימים לא נוכל לחיות חיי כלכלה מובדלים ומופרשים מסביבתנו הטבעית, כי אי־אפשר לנו בלי התקרבות ובלי שיתוף העבודה והאינטרסים עם שכנינו על־פי היסודות המקובלים בישובו של עולם. אין אנו נחלקים אלא בשאלות של טכסיס ותעודות־השעה. יש מאתנו צופי עתידות, המתכוונים באוֹריינטציה שלהם כלפּי נושאי העתיד של העם הערבי שבארץ, והם מטיפים לברית עובדים יהודית־ערבית. ויש מאתנו “ריאליסטים”, היוצאים מן המצב הקיים ומבקשים דרך הסכם עם השכבה הדקה של תקיפים מבני עם הארץ (אף־על־פי שהם יודעים, כי רק בתוקף הסתבכות מלאכותית ומקרית של מאורעות ותנאים פוליטיים הגיעו הללו לכח פוליטי, שלא לפי ערכם האמתי). אלה ואלה רוצים בשלום אמת עם עם הארץ, ביחסי כבוד ומשפּט ברורים, ולפיכך טוב יעשו, אם ידברו דברים ברורים ולא יסתגלו ביותר ל“צרכי השעה”.. על הצביעות ועל טשטוּש הדברים לא יכון שלום אמת. ההסתגלות לרצונם ולהשגותיהם של מנהיגי שכנינו בשעה זו עשויה להביאנו עד לגבולות ה“ליקווידציה” הלאומית. מן הנסיון היינו צריכים לדעת, כי המנהיגים האלה לא יתרצו לנו אלא בנפש תקותנו וזכויותינו היסודיות. כל עוד שלא תבוטל בהחלט הכרזת באלפור, כל עוד שלא יסגרו בפנינו לחלוטין את שערי הארץ ולא יעשונו לזרים במולדתנו – לא ירגעו ולא ישקטו המנהיגים האלה (עיין לדוגמא תכנית דרישותיו של ה“פלשתין” לקראת בוא הנציב החדש).
כללו של דבר: הפוליטיקה של שתיקה, של חצאי דברים ושל טשטוש־הצורה היא מזיקה ביחס לערבים, כשם שהיא מזיקה ביחס לממשלת המנדט ולחבר הלאומים. יסוד מוצק לבירור השאלה הערבית, ליחסים ולמשא־ומתן לשם דרך הסכם עם שכנינו, יכולה להיות רק ההודאה הברוּרה של כל צד משני הצדדים בזכויותיו ובעניניו של הצד השני. אותה המגמה הכפולה של זכויותינו היסודיות, זכויות האזרח וזכות המולדת, היא לנו יסוד היסודות, שאין אנו יכולים לזוז ממנה כמלוא נימא. בנידון זה אין מקום לפשרות ולוותורים.
ואולם כשם שאנו תובעים הודאה גמורה בזכויותינו היסודיות ובענינינו החיוּניים, כך אנו מעידים על הודאתנו הגמורה בזכויותיהם ובעניניהם של שכנינו. אותו החדוּש הפּרינציפּיוני של עיקר חבר הלאומים (ושל זכות הבית הלאומי שלנו, כמבואר לעיל) – הנוֹרמה המשפּטית והמוּסרית במקום המשחק החפשי של הכחות הטבעיים, ־ אנו אומרים לעשות עיקר ביחסים שבינינו ובין שכנינו. מבחינה זו אין לנו ענין לשאלה של רוֹב ומעוּט וליחסי הכחות הממשיים בשעה זו; היחסים המספּריים אין להם ערך לגבי נוֹרמוֹת של משפּט ומוּסר. אין אנו עומדים להעשות בארץ־ישראל עם “סוביריני” במשמע המקובל. במקום ה“סוביריניות הלאומית” של עם הרוב אנו מעמידים את החוֹפש, את האבטנומיה הלאומית הפנימית של שני העמים. במקום ה“סוביריניות” הלאומית, העושה את רצוֹנה ואת אינטרסיה של האוּמה דיין ושופט עליון בעולם ואינה נזקקת לשום אינסטנציה עליונה, לשום קריטריון משפּטי ומוסרי מחוץ לרצון זה ואינטרסים אלה, – אנו מעמידים את האבטונומיה הלאומית, את הברית החפשית של עמים המתיחסים זה לזה יחס של אישיות משפּטית, ברית המוגבלת גבולות נורמות ומותנות תנאי עשה ולא תעשה, דוגמת יחסי היחידים זה לזה במדינה. אבטוֹנוֹמיה זו פירושה לא רק חירוּת וזכוּיות מבפנים, אלא גם אחריות וחובות כלפי חוץ, דוגמת האבטונומיה של האישיות המוסרית, דוגמת חירוּתו וזכויותיו האנושיות היסודיות של היחיד, שחירוּתוֹ וזכויותיו של חבירו משמשות להן גבולין שאין לעבור אותם.
נבוא נא קודם כל לידי הסכם בדבר המושג “לאומיוּת”. אין אנו מוֹדים בעיקר הלאומי במשמעותו המקובלת בימינו בעולם. הלאומיות היא לנו לא חזיוֹן זוֹאוֹלוֹגי אלא מוּסרי. תכנה הוא לא יצריהם ונטיותיהם של העמים אלא זכויותיהם וחובותיהם. אין היא לנו אידיאה של כח ושלטון, אלא היא לנו אידיאה של מוסר ומשפּט. הלאוּמיות שלנו תובעת לא חירוּת של יצרים ואינסטינקטים, אלא חירוּת מוסרית של אחריות וחובות. במשמע זה אנו תובעים זכויות לאומיות לעצמנו, ובמשמע זה אנו מודים בזכויותיהם הלאומיות של אחרים.
יכריז נא הקנגרס הציוני על לאומיות זו שלנו, על זכויותינו הלאומיות, שאין אנו מוותרים עליהן, ועל חובותינו הלאומיות, שאין אנו משתמטים מהן. ואם עדיין אטומות האזנים משמוע; אם הכרזתנו על זכויותינו עדיין היא בעיני אחרים חוצפה והסגת גבול, והכרזותינו על חובותינו – צביעות וערמה, נזדיין לעת־עתה בסבלנות. את הדברים הברורים והגלוּיים נדבר, והשומע ישמע. ולפי שעה נלך לבטח דרכנו, דרך עבודת הישוב והתרבות. סוף־סוף זוהי דרך השלום וההסכם. כנגד כחה של יצירת תרבות לא יעמדו לא רקמי מזימותיהם של יחידים ולא טעויות־תמימים של המונים.
ב. שאלות של הסתדרות – הסוכנות, ההסתדרות והמפלגות
עם כל הנטיה המיוחדת, שיש לנו, ביחוד לציונים שבגולה, לשאלות הסתדרותיות – אנו מטפלים תמיד בקנקן יותר מאשר במה שיש בו, – הרי דעתנו נתונה בדרך כלל לא לעיקרים וליסודות של בנין ההסתדרות הלאומית־העממית שלנו, אלא לשאלות אישיות שלה, להרכבתם, לתאריהם וליחסיהם של האוֹרגנים העליונים שלה, וכדומה. ולפיכך גדולים גם כאן הנגודים שלא מן המדה המוכרחת; בשאלות אישיות בני אדם נוטים יותר לנצחנות של קנאוּת. דומה, שאין אנו מבקשים את הסינתיזה של הצרכים והיסודות והגורמים, אלא אנו עומדים ומבליטים את האנטיתיזות עד כדי הפרזה שבקריקטורה.
להסתדרות הציונית הגיע משבר קשה, ואין טעם ואין תועלת לכפור במשבר זה או להתעלם ממנו. משבר זה הוא בעצם הדברים עיקר ענינה של שאלת הסוכנות המורחבת, המזעזעת את עולמנו הקטן זה קרוב לשלש שנים והמפרנסת את נטיתנו הגדולה לאנטיתיזות מרעישות.
הקונגרס הארבעה־עשר יטפּל הרבה בשאלה זו של הרחבת הסוכנות, – יטפּל בה אולי יותר מדאי להפסדן של שאר השאלות העיקריות העומדות על הפרק, אם כי, לפי שמתברר עכשיו, לא יביא לה פתרון מוחלט. מצב זה של שאלת ההרחבה בשעה זו מעיד אולי, כי לחנם רגז וחרד עולמנו הקטן בשל שאלה זו במשך שלש שנים רצופות, כי כל עמדתה וטכסיסה של ההנהלה הציונית – או של המהלך הרשמי שבציונות – בשאלה זו היה בה הרבה מן הנטיה ה“אנטיתיטית” לצד אחד, שאין לה יסוד אוֹבּיקטיבי במציאוּתנו ושהכניסה הרבה אבק־שרפה למחננו ללא צורך.
למעשה הן ניתן לה להנהלה הציונית כל חפצה. אספת הועד־הפועל הציוני הגדול – היחידה שנתקיימה במשך שתי שנות ה“מלחמה” האלה – נתנה לה להנהלה נייר לבן לכתוב עליו כל הסכם שתרצה עם “הצד האחר”. ד"ר ווייצמן לא חשך מכל עמל את נפשו, עבר ימים ומדינות וטרח ויגע להביא את המשא והמתן לידי גמר. ואם אחרי כל זה אין לו עוד בכיסו, כפי שיוצא מדברי מר ליפסקי, הסכם מוכן להביאו לפני הקונגרס, אין זה אלא שהצד האחר אינו להוט כלל אחרי “הסוכנות המורחבת” בצורה שההנהלה הציונית נלחמת לה ואינו רודף כלל אחרי הזכוּיות, שזו מוכנה ליתן לה…
דבר זה נותן את האפשרות לקונגרס הי"ד, אם רק ידע לעמוד על הגוֹבה הפּרינציפּיוני הרצוּי, לדון בשאלת הסוכנות מבחינה ענינית ופרינציפיונית, בלי הנצחנוּת היתירה של שאלה אישית ובלי הלחץ האוּלטימטיבי, הדורש את חתימת הקונגרס למעשה שנעשה ואין להשיבו. שאלת הסוכנות אינה צריכה להעשות שאלה של אמוּן או של אי־אמוּן בהנהלה הציונית ובנשיא ההסתדרות. חרף כל האש הזרה, שהוכנסה לפולמוס בשאלה זו, יש הנחות יסודיות, המשותפות לשני המחנות, ולפיכך יש מקום למדת־הדין האוֹביקטיבית, הפּרינציפּיונית.
אין אדם חולק על עיקר ה“הרחבה”, על עצם הצורך בעבודה משותפת עם “הצד האחר”, הבלתי ציוני, לשם בנינה של הארץ. מעט ודל העם אשר אתנו, הצד הציוני, וגדולות ועצוּמות התעודות, המוּטלות עלינו, – עצומות למעלה מכחותינו. וטבעי והכרחי הוא הדבר, שנשא עין לעזרה מן החוץ, שנקרא לאחים קרובים ורחוקים שיבואו להשתתף במפעלנו. ואולם טיבו וגבולותיו של שתוּף זה מסומנים לו על־ידי יסודות המפעל. לא יתכן שהעזרה תערער את היסודות.
“הסוכנות היהודית” היא, לפי הסעיף הרביעי של המנדט, ביאת כחו הפוליטית של הבית הלאומי העברי, של נושאי הזכות הפּרינציפּיונית לבית הלאומי ושל בוניו. יסוד היסודות של הבית הלאומי, המהוה את תכנו הממשי ואת התנאים ההכרחיים לקיומו ולהתפּתחותו, היא זכות המוֹלדת של עם ישראל (לא רק של תושבי ארץ־ישראל היהודים). ענינה של “הסוכנות היהודית” הוא לדאוג לכך, שתקוים זכות זו בידי עם ישראל, להלחם לה ולכל המסתעף ממנה: זכוּת העליה וההתישבות והאזרחות הארצישראלית לכל אדם מישראל, זכוּת הלשון העברית, שיטה קרקעית מתאימה, וכו' וכו'. הסוכנות היהודית, זו האינסטנציה הפוליטית־הלאומית העליונה של עם ישראל, יכולה להיות, כמובן מאליו, רק בידי אנשים, המוֹדים בפוליטיקה לאומית זו; בסוכנות היהודית, עד כמה שהיא אוֹרגן פּוליטי, יכול להשתתף רק מי שמודה בעיקר המולדת הלאומית של עם ישראל. לא די להתיחס בחבּה לעבודת הבנין והתרבות, שיהודים עושים בארץ־ישראל; לא די גם לראות בארץ־ישראל מקום קליטה אפשרית לחלק מן הנודדים היהודים, ששערי ארצות אחרות ננעלו בפניהם; לא די אפילו להודות הוֹדאה סתוּמה בהכרזת באלפור, שניתנה לבאורי מצמצמים ומגבילים עד כדי פריחת הנשמה. כל זה די בו אולי לשם עבודה כלכלית, או לשם עזרה וסיוּע לעבודה כלכלית בארץ־ישראל, אבל לא די בו לשם תפקיד אחראי ברפּרזנטציה הפוליטית של עם ישראל. מי שאינו מוֹדה בזכות המולדת של האוּמה, לא יוכל ולא ירצה להלחם את מלחמתה, לא יוכל ולא ירצה להלחם יום־יום ושעה־שעה מלחמה פרינציפּיונית לזכות זו ולכל המסתעף ממנה. אותם החוגים, אשר הגוון “הלאומי” שבהכרזת בלפור, המושג “בית לאומי לעם ישראל” הביא אותם, כעדותו של סיר הרברט סמואל, ל“הביט על ההכרזה – של באלפור – ואף גם על כל התנועה הציונית במבוכה ולפעמים אף באיבה גלוּיה” (מן התרגום העברי הרשמי להרצאת הנציב העליון על חמש שנות שלטונו, עמוד 16) ואשר לשמם, לשם מנוחתם ובטול חששותיהם, בא במדה מרובה הצעד הרשמי הראשון של ממשלת המנדט בשיטת הצמצומים והקצוצים – הספר הלבן של שנת 1922 (שם בעמוד הנ"ל), – אותם החוגים לא יוכלו להיות באי־כחה הפוליטיים של האומה, הבונה לה את מולדתה הלאומית, – לא יוכלו, אף אם פוליטיקה של פּאניקה ויאוּש שלנו תרצה בכך.
היוצא מזה: ה“הרחבה” היא אפשרית ורצויה במקצוע הכלכלה, אבל לא במקצוע הפוליטיקה הלאומית שלנו; יש מקום לסוכנות מורחבת – אפילו בצורה הבלתי דימוקראטית שאפשרית בשעה זו – לשם תפקידים כלכליים, אבל לא לשם תפקידים פוליטיים.
אמנם עדיין יש מקום לחששות ולפקפוקים גם ביחס לתפקידים הכלכליים. יש לטעון, שגם עבודה זו צריכה להיות טבועה בחותמה של השקפת־עולמנו הלאומית. שכן במקום שאין הפּרספּקטיבה ההיסטורית של תקות־התחיה, במקום שאין הוֹדאָה גמורה בעתיד הלאומי, שם לא תהא העבודה הכלכלית עבודה לאומית, שם לא יהיה מקום למפעלים, שאינם עומדים בפני הבקורת של “החשבון המעשי”, לא יהיה מקום לקרבנות שיטתיים, אשר ל“אדם האיקונומי” לא כדאי להביאם. ואולם כנגד החששות האלה יש למצוא עצה, יש מקום לערובות ולבטחונות. מבחינה זו נראית לי החלטת הועידה של “ההתאחדות”, המעמידה את כניסת האלמנטים הבלתי ציוניים לתוֹך הסוכנות על יסודות קונסטיטוציוניים אלה, שמהם אין לזוּז:
א) הגברה מתמדת של העליה; ב) גאולת הקרקע לרשות העם; ג) התישבות חקלאית על יסוד עבודה עצמית; ד) תרבות עברית; ה) הצורה הנוכחית של הסוכנות היא צורת מעבר לסוכנות, שתבנה על יסודות דימוקרטיים; ו) קרן־היסוד עוברת להיות המכשיר הכספי של הסוכנות העברית לעבודת ההתישבות; ז) הקרן־הקיימת לישראל ויתר המוסדות והקרנות הכספיים נשארים ברשותה של ההסתדרות הציונית.
מה שאין כן התפקידים הפוליטיים של ה“סוכנות”. הללו הם בגדר דברים שבלב ובאמונה, שאין מתנים עליהם ואין מוסרים אותם לשליח מן החוץ.
*
הקונגרס הי“ד לא יוכל, לפי מצב הדברים בשעה זו, להבריא לגמרי את ההסתדרות ולחדש את יסודותיה, אבל הוא יוכל לשפּר את צורתה ולסתום פרצות שלה בגבולות הקיים. על אחת הפּרצות האלה עמד עוד כותב הדברים האלה במאמריו לקראת הקונגרס הי”ג. עכשיו הגיעה אולי השעה לתיקונה. דומה שכבר הוכשרו הלבבות לכך, אני מתכוון ליחסי הגומלין שבין ההסתדרות והמפלגות, להתפּתחות המופרזת של היסוד המפלגתי, הבולע לפעמים את היסוד הלאומי־הכללי שבעבודה. ההסתדרות הציונית הכללית נעשתה, כביכול, מין מלך ליר. בנוֹתיה, המפלגות, חלקו את רכושה בחייה, הציגוה ככלי ריק ולא השאירו לה אלא שם שהתרוקן מתכנו. בתקלה זו התחילו מרגישות גם המפלגות עצמן. הגיעה השעה להשיב להסתדרות הכללית לכל הפּחות חלק מנחלתה ומהשפעתה, שהמפלגות נטלו ממנו שלא כדין. לפני הקונגרס הי“ג הצעתי “להתחיל בריפורמות חיצוניות, כגון חדוּש השקל הציוני הכללי האחד, שיהא חובה על כל מי שאינו פורש מן הקונגרס, באופן שהמפלגות יבחרו את ציריהן לקונגרס על יסודות כלליים ועל פי רשימות מיוחדות להן, בהסכם לעיקר הבחירות היחסיות”. בקונגרס עצמו הוצע דבר זה על ידי אחת המפלגות החשובות שלנו, על ידי “ההתאחדות”. הכשילו את ההצעה – ה”לנדסמנשפטים" של הציונים הכלליים (כך!) מתוך חשבונות טכסיסיים ומשא־ומתן של “שמור לי ואשמור לך, עם ה”מזרחי". עכשיו, דומני, הגיעה שעתה של הצעה זו.
לפני שנתיים עמדתי גם על תקלה אחרת, הפוגעת בערכו של הקונגרס: העיקר המפלגתי הביא לידי כך, שבקונגרס אין עוד מקום להשפּעה של יחיד, של אישיות, יהיה מי שיהיה. הקונגרס אינו עוד עכשיו אלא מקום פגישה לכחות קבוציים מאורגנים, שתכניתם מוכנת ורצונם ברור מראש, ו“הקונגרס אין לו אלא להניח את הגושפנקא שלו על מה שהחליטו תחילה המפלגות והפדרציות ולעשות את החשבון המיכני של ‘כמה בעד וכמה כנגד’ “. הצעתי “לתקן את סדר העבודה של הקונגרס, באופן שגם הציר היחיד, שאינו נשבע לאמת מפלגתית מסוימת ואינו מודה גם בחכמתם העליונה של ה”לנדסמנשפטים”, יוכל להשפּיע עד מקום שכחו וערכו האמתי מגיעים”.
אולי יענו הציונים הכלליים להצעה זו? אולי יעשו הם דבר מה לתקן מעוות זה?
ג. כלכלה
אין צורך להטעים (אף על פי שאנשי הכלכלה הטהורה מתעקשים ליחס לנו דוקא את ההשקפה המהופכת): לא שאלות הפוליטיקה והסוכנות והנהלה וכדומה הן לנו עיקר העיקרים, אם כי יש לחשוֹש, שהקונגרס יפתח בהן ויסיים בהן, אלא שאלות הכלכלה והתרבות (ומכאן מתחוורת מאליה עמדתנו בשאלה בדבר מקומה של ההנהלה הציונית; המרכז הטבעי להנהלה הוא – מרכז העבודה של ההסתדרות הציונית ושל התנועה הציונית; עיקרה של עבודה זו הוא – הכלכלה והתרבות, אותה העבודה הקטנה־הגדולה, שנעשית ושצריכה להעשות בארץ יום־יום ושעה־שעה. מקום מושבה הטבעי של ההנהלה הוא לפי זה ירושלים ולא לונדון. אלא שבעתיד הקרוב לא נוכל להמנע מ“דואליזם” במדת־מה; החשיבות המיוּחדת, היוצאת מגדר הרגיל, שיש בשעה זו לתעודותינו הפוליטיות, מחייבת עבודה נמרצה, מאומצת ומרוכזת, עבודת הסברה שיטתית ומקיפה בחוּגי הממשלה האנגלית, בחוגי חבר הלאומים, בחוגי אנשי המדינה, העתונאים, אנשי המדע והרוּח ו“דעת הקהל” שבאירופה. כל העבודה הגדולה והחשוּבה הזאת אי אפשר לה שתעשה על ידי לשכה ופקידים – זוהי תעודה של מנהיגים. עבודתנו הפוליטית העיקרית תעשה עוד במשך זמן רב לא בירושלים, אלא בלונדון ובג’יניבה).
בשדה הכלכלה נשתנה ונתחדש הרבה בעולמנו בשתי השנים האלה, שעברו מימי הקונגרס הי"ג. עם העליה החדשה גדלו ורבוּ הצרכים, גדלו הנגוּדים של אינטרסים והשקפות, התבלטו ביתר חריפוּת האנטיתיזות שבין העיר ובין הכפר, בין עלית חלוּצים ופועלים ובין עלית “המעמד הבינוני” – כאילו יש באמת נגוּד של סתירה בין שני היסודות האלה, כאילו באמת צריכה ההסתדרות הציונית לבחור באחת משתי הדרכים, דרך העיר או דרך הכפר, דרך של “שמאל” או דרך של “ימין”. כדאי אפוא לבדוק, שמא כל האנטיתיזה הזאת אינה אלא בדותא של פולמוס, שמא אפשר וראוי לנו להתהלך על שתי רגלינו כאחת, ולא לקפוץ על רגל אחת, על הרגל הימנית דוקא או על הרגל השמאלית דוקא?
העליה החדשה הביאה אתה פרובלימות חדשות גדולות, שלא היינו מוכנים להן כלל. כותב הדברים האלה היה מן הראשונים, שטענו לחדוּש־שיטה ולהרחבת־יסודות בקשר את הרחבת העליה ושנוי הסטרוקטורה שלה. אם בימי עלית “החלוצים” היה טבע הדברים מחייב, שעניני העליה והעבודה וההתישבות יהיו נתונים, רוּבּם ככולם, לעולים של הימים ההם, למעמד החלוצים והפועלים, הרי בימי “העליה הרביעית” התבלט הצוֹרך ההכרחי, שכל אלה יחולו גם על המעמד הבינוני, בשנויים מתאימים, כמובן מאליו. חלק גדול מן העולים האלה זקוּק לעזרת ההסתדרות הציונית והאוֹרגנים הפועלים שלה, מבחינת הכשרת התנאים ההכרחיים להשתרשותם בארץ, ורוּבּם ככולם זקוקים להדרכה ולהשפּעה, אם מבחינה כלכלית ואם מבחינה לאומית. כותב הדברים האלה עמד גם על הצד הלאומי־הכללי שבחובה זו והטעים, שאם ההסתדרות הציונית תתעלם מן העליה החדשה, עתידה עליה המוֹנית זו, שלה קוינו ונשאנו את נפשנו במשך עשרות שנים, להביא אתה בחלקה קלקלות איקונומיות ולאומיות גדולות. התפּתחות הענינים במשך השנה האחרונה הצדיקה לצערנו את החששות האלה: נגע הספסרות שפשה בגוּפנו הצבּוּרי עד כדי מדוֹת אימים, כל הלקוּיים והתקלות של סטרוקטורה כלכלית גרועה ורקובה בנוסח של הגולה, מנהג הזלזול, שחלק מן העולים החדשים נוהג ביחס לגדול שבקנינינו הלאומיים־המדיניים, ביחס לשלטון הלשון העברית בחיינו, השתמטותם, או סרוּבם, של רבים מהם להכנס לתוֹך המסגרת הכללית של משמעת צבורית וארגוּן לאומי – כל אלה הם במדה מרוּבה תוצאה טבעית מחולשתה של ההסתדרות הציונית ומעמדתה הפּאסיבית כמעט ביחס לעליה החדשה. אילו היו העולים החדשים מרגישים בכחה הממשי ובעזרתה הפועלת של ההסתדרות הציונית, אילו היו מרגישים בהשפּעתה הכלכלית־הארגונית, ודאי שהיו נשמעים גם להשפעתה המוּסרית.
קצורו של דבר: קובלנותיו וטענותיו של המעמד הבינוני על חוסר ענין ועזרה מצד ההסתדרות הציונית למעמד זה בכלל ולעליה החדשה בפרט יש להן יסוד. דברי הבקוֹרת, שנשמעים בזמן האחרון על שיטת עבודתנו בארץ ועל נטיתה לצד אחד, מוצדקים במדה מרובה, עד כמה שיש בהם מן הדרישה להשלמת החסר ולהרחבת הגבולין. מי שבא וטוען לעזרה לעלית בעלי־בתים ובעלי־משפּחה על־יד העזרה לעליה של חלוצים, למסחר ולתעשיה על־יד החקלאות, לסיוע לאיניציאטיבה הפּרטית על־יד ההתישבות הלאומית – טוען בדין ובצדק ואין לערער על טענותיו.
ואולם בתוקף נטיתנו לקיצוניות “אנטיתיטית” אנו גורסים לפעמים: ערעור־יסודות במקום חדוּש־יסודות. דבּרי המעמד הבינוני התחילו טוענים לעיר במקום הכפר, למסחר ולתעשיה בנגוּד לחקלאות, לאנשי המעמד הבינוני בנגוּד לחלוצים ולפועלים. לסיסמאות האלה אנו מתנגדים בכל תוקף, ולא מבחינה אידיאולוגית לבד, אלא בעיקר מבחינה מעשית טהורה, מבחינת האינטרסים הממשיים של עבודת הישוב, מבחינת כח הקליטה של הארץ ובצוּר עמדותינו הכלכליות.
יש צורך בהרחבת הגבולין. המסחר והתעשיה צריכים לתפוס מקום חשוב בפוליטיקה הישובית שלנו. יש צורך בעזרה מאורגנת לאיניציאטיבה הפרטית במקצועות האלה: יש צורך במוסדות לקרדיט למסחר ולתעשיה, לצרכי השקעה ומחזור, במדה רחבה הרבה יותר ממה שיש לנו, יש צורך בקרדיט אפותיקאי בזוֹל ובתנאים נוחים לבנין בתים ובתי־חרושת בערים, יש צורך בעזרה שיטתית ליצירת התנאים הנחוצים למפעלי החרושת: המצאת מגרשים לבנין, כח מניע וכדומה בתנאים נוֹחים בעזרת המוסדות העירוֹניים והמרכזיים. יש צוֹרך בעבודה פוליטית לשם השפּעה על הפּוליטיקה הכלכלית של הממשלה, שתהא מכוונת לצרכיה של התעשיה החדשה ותגן על תוצרת הארץ על־ידי שיטות מכס ומסים מתאימה. ואולם אַל יבואו להעמיד את התעודות האלה בנגוד לתעודה העיקרית, המרכזית: להתישבות החקלאית. אם אין חקלאות עברית, אין גם מסחר עברי ותעשיה עברית, ומי שגורס, להלכה או למעשה, התישבות עירונית במקום התישבות חקלאית, מסחר ותעשיה במקום עבודת האדמה – אינו אלא טועה ומטעה את הרבים. יסוד ושורש מפעלנו היא החקלאות.
ואין פירושו של דבר המשך עבודת ההתישבות החקלאית בצורות ובגבולות שעד עכשיו. יותר מאשר בכל מקצוע אחר יש כאן צורך ב“הרחבת הגבולין”. עבודת ההתישבות החקלאית אינה צריכה להצטמצם בחוקים, אשר המרכז החקלאי הוא בא־כחם. יש מקום להעביר חלק מן העליה החדשה, מבעלי־הבתים ובעלי־המשפּחות, לחקלאוּת ממש ולמשקים חקלאיים למחצה בקרבת הערים. בני־ברק ומגדיאל, חסידי יאבּלוֹנה וחסידי קוז’יניץ יוכיחו. חטא חטאה ההסתדרות הציונית, שלא באה לעזרתה של תנועה זו במדה הראוּיה ולא ידעה להשפּיע עליה, להדריכה ולכוונה למטרה הרצויה. תנועה חשובה זו היתה יכולה להמנע מכמה מחלות־ילדוּת, מכמה נסיונות קשים ואכזבות מרוֹת, אילו היתה מוצאת לכתחילה את העזרה וההדרכה הראויות לה. יש ברכה בתנועה זו, יש בה כדי להרבות את עמדותינו החקלאיות, ועוד יותר את עמדותינו החקלאיות למחצה, ודי בדבר זה, כדי לחייב את ההסתדרות הציונית לתמוֹך בה עד מקום שידה מגעת.
ושוב יוטעם דבר זה: חדוּש יסודות ולא ערעור יסודות. שנוי־ערכין זה, שהשעה מצריכתו, אין פירושו שלילה וצמצום ביחס לקיים, אלא פירושו חיוּב והרחבה ביחס לחומר האנושי החדש ולשיטות־עבודה חדשות. ודאי יש צורך ומקום לתיקונים יסודיים, בשיטת־העבודה הקיימת ובמשקים החקלאיים הקיימים. יש אמת בבקוֹרת הצבורית על שיטת־ההתישבות של ההנהלה הציונית. דבר זה מבינים גם אנשי המשקים האלה, אנשי ה“עמק” והמרכז החקלאי. בעזרתם ועל ידם, מתוֹך עבודה משותפת, עבודה שיש עמה אמוּן ואחריות, של ההנהלה הציונית ושל המשקים הקיימים, יתוקנו קלקלות ושגיאות. “תעודת השעה היא למצוא דרך לרפא ולשכלל את המשקים האלה מבחינת עיקרי הכלכלה והחסכון, להרים את מדת האחריוּת האישית וההתאמצוּת המשקית של כל יחיד וכל קבוצה, למצוא את הדרך הנאוֹתה להדרכה ולהתמחות טכנית, להכניס קביעות מוחלטת בחומר האנושי והתמדה בעבודה ובדרכיה, לקבוע יחסים ברוּרים, יחסי אמנה ואחריוּת משפטית, בין כל מתישב ובין ההנהלה הציונית, כנותנת הקרקע והקרדיטים”. וכדי להגיע לכך, אין ההסתדרות הציונית צריכה להשמע ל“רצפּט” של קצת מציוני אמריקה ופולין ומן הציונים הכלליים שלנו בארץ־ישראל ולחזור פתאום מדרכה “בזוית של מאה ושמונים מעלות”, אלא, אדרבה, היא צריכה לעשות את כל ההתאמצות האפשרית כדי להמציא בהקדם למשקים הקיימים כל מה שהם צריכים לו לשם בסוס גמור ולהפנות ליצירת נקודות ישוּביות חדשות על־פי שיטות משק שונות ועל ידי חומר אנושי מסוגים שונים. אף אנשי השמאל מודים בעיקר “הרחבת הגבולין”. מועצת ה“התאחדות”, שהיתה בחודש ניסן בתל־אביב, עמדה על הצורך “להקדיש תשומת לב מיוחדת להעביר את החוגים, הנוטים לעבודה פרודוקיטבית בתוֹך העליה החדשה, לחקלאות ולתמוֹך במדה האפשרית באלמנטים בעלי אמצעים קטנים, כדי לישב אותם בענפי משק חקלאיים כאלה, שיש בהם כדי להבטיח את קיוּמם הכלכלי ואת העבודה העברית”. ואולם מי שיחזה בצוֹרך זה חזות הכל, להוציא ולפסול את עבודת ההתישבות הקיימת, יטעה טעות גסה. “הבקורת הענינית הנאמנה, הבקוֹרת מאהבה, תביא לידי מסקנה, שאי־אפשר לתעודה הקשה של התישבות חקלאית בארץ־ישראל בלי יסוד החלוציות, בלי אותו החומר האנושי היפה, אשר לבו מלא אידיאלים אנושיים ולאומיים גדולים והמוכן לשמם לכל קרבן ולכל התאמצות, שאי־אפשר בלעדיהם בתנאים הקשים והמסרבים של ארצנו, ביחוד בתקופה הראשונה של כבוש הקרקע והכשרתה”. השאלו את עצמם משני הערכין מאמריקה ומפולין, אם אפשר לה לתעודה הגדולה של ההתישבות בנגב, שאנו עתידים אולי לעמוד לפניה בקרוב, בלי אותו החוֹמר האנושי של “חלוצים”, ואם די לשם כך בעולים מן הסוג החדש, “המשקיעים לתוֹך המשק כספים משלהם”?
אף הכלכלה בציונות זקוקה לסינתיזה, לסינתיזה מאַחדת ומשלימה של הכחות והיסודות השונים, החיים ופועלים בעמנו ובתנועתנו. על־ידי האנטיתיזות המחודדות לא יצעידוה קדימה אף צעד אחד.
(“הארץ”, כ‘, כ“ג, כ”ד, כ"ה בתמוז, א’ באב, תרפ"ה).
(לקראת הקונגרס הט"ו)
מן המפורסמות ומן המקובלות הוא: המשבר החמרי הקשה העובר עלינו – שרשיו במשבר הרוחני של התנועה, במשבר האידיאולוגי של הציונות, בהתרופפות האמונה הציונית. ואף־על־פי־כן תמוה הדבר, עד כמה אנו נוטים אף בשעת נסיון זו לרפרף על פני השטח העליון של הדברים ועד כמה אין בנו ממדת המחשבה השלימה והמסקנית.
גם הפעם יש צורך לחזור על אמתות אלפא־ביתיות, שלכאורה אין חולק עליהם; יש צורך לחזור על דברים שכבר דשו בהם רבים ולהזכיר דברים הידועים לכל.
עוד בתקופה הראשונה של הציונות החדשה, – בשעה שהתפיסה האידיאליסטית־האיבוֹלוּציוֹניסטית במהותה של התנועה נחשבה עוד סימן מובהק לבטלנות ולקטנות דמוֹחין של “אנשי־רוח” מבלי עולם, והשמות “אחד־העם” ו“אחד העמיות” היו עוד שמות של גנאי, – בשעה שכל ענינה של הציונות נראה עוד לרבים כעין דבר שב“קבלנות”, כמפעל מיכני וחיצוני, שבני אדם קבלו על עצמם להגשימו בעתיד קרוב על פי “מנהגו של עולם”, דוגמת המפעל המסחרי, – עוד בימים ההם נמצא בינינו סוג מיוחד של ציונים, שהבינו, או הרגישו, כי הציונות היא יותר מזה, כי היא תנועה שבאה לשדד את המערכה, לחדש יסודות חיים ליחיד ולאומה, לברוא להם “לב חדש”, יחס חדש אל העולם, אל האדם, אל האדמה, אל העבודה, וכי כל זה לא יבוא אלא ע“י עבודת חנוּך, על ידי עבודה עקשנית ומתמדת, שאינה שוכחת את הגדולות ואינה בזה לקטנות, אלא היא זורעת ונוטעת ומטפחת את החדש ואת המתהווה מיום ליום ומשעה לשעה. המורה העברי, שבא לחולל את הפלא הגדול: להחיות לשון מתה ולעשותה לשון מדוברת בפי תינוקות ואבותיהם, הבין קודם לאחרים ויותר מאחרים, כי דרך התחיה היא דרך החנוך, כי עבודת החנוך הלאומי היא היא עבודת התחיה הלאומית; לא “אמצעי” לזו, לא סגולה לתעמולה ודרך לעשות נפשות ל”רעיון" התחיה, אלא חלק עצמי ואורגני מעבודת התחיה, עצם הפּרוצס של התגשמותה. המורה העברי הבין עם ראשית צעדיו על דרכו הריבולוציונית־האיבולוציונית, כי תעודתו גדולה וקשה ומכריעה מזו של כל מורה אחר שבעולם; כי ענינו ונושא עבודתו הוא לא חניכו הפרט ו“תכליתו” והכשרתו למלחמת־הקיום האישית, אלא צבורו הטבעי של החניך, עמו, שעליו לעשות את שליחותו ולממש את מהותו. המורה העברי אינו דואג ל“תכלית” אישית לחניכו, אלא הוא בא לחנכו לתעודה לאומית, לעשותו אדם עובד ויוצר בתוך עמו. ולפיכך הבין המורה העברי, כי אין לחלק את העבודה האורגנית לשם תחיה לאומית למוקדם ולמאוחר, אין להקדים “התרבות” ל“תרבות”, עבודת ישוב לעבודת חנוך, ולא להפך. עם ראשיתו של הישוב העברי בארץ־ישראל התחילו גם נסיונותיו הראשונים של חנוך חדש, של בית־הספר העברי החדש. החלוקה המיכנית של מוקדם ומאוחר אין לה מקום במהות אורגנית. ענינה של התחיה הוא אַקט פשוט של החיים, שלא נתן להפרד מיכנית לחלקים. אין תחיה לאומית בלי תחית התרבות הלאומית, בלי תחית הרצון הלאומי, בלי עבודת־חנוך מחדשת אשיות ומאירה נתיבות חדשות.
ובכח ההבנה האורגנית הזאת במהותה של תנועת התחיה בישראל, בכח האמונה בהכרחיותה האורגנית של עבודת חנוך שיטתית ומתמידה, חולל המורה באמת נפלאות. דרכה של עבודת החנוך היתה כדרך עבודת הישוב: דרך גידול וכבוש מתוך מלחמה קשה ולבטים קשים. בשנות הנסיון הראשונות, כשבא אחד־העם וגילה את אמתותיו המרות מארץ־ישראל, לא חשך דברי בקורת ותוכחה גם מאת המורה. הוא לא האמין בימים ההם, “כי בתי הספר בארץ־ישראל הם היותר מתאימים לחפצנו”; בלשון הדבור של המורים והתלמידים ראה גמגום שאין בו כדי, “לעורר בלבו של המדבר או השומע רגש של כבוד ואהבה אל השפה המצומצמת”, את למוד המדעים בעברית מצא במצב זה לרע ומזיק. ולימים שמענו אותו מעיד בקורת רוח, כי מצא בבתי הספר העבריים בארץ מרכזים של עבודה מתמדת ליצירת אותו “הטפוס של איש ישראל בצביונו האמתי”, שראה לפני עשרות שנים בדמיונו. “ראיתי את העבודה החנוכית בארץ־ישראל בראשיתה לפני שמונה עשרה שנה, ולא נתנני אז לבי להאמין, כי אלה המורים היחידים, אשר נשאו בלבם את האידיאל הגדול של חנוך עברי בלשון עברית והתחילו להגשימו במעשה בכחם המצומצם, כי הם יצליחו באמת לחולל מהפכה רוחנית כזו בעולמנו… עתה באתי וראיתי, כי באמת עשה הבטחון נפלאות. חנוך עברי בלשון עברית אינו עוד אידיאל בארץ־ישראל אלא עצם החיים, חזיון טבעי שמציאותו מוכרחת ובטולו לא יצויר עוד”. הנזכיר עוד את נצחונו הגדול והמכריע של המורה העברי בארץ־ישראל בפולמוס הלשון עם “עזרה” ומוסדותיה, הנזכיר את הימים הנהדרים ההם, עת אשר הרצון הלאומי, שנפגע מחשש סכנה, התגייס בימים מועטים לכסות את ארץ־ישראל רשת שלימה של בתי ספר ומוסדות חנוך עבריים גמורים, למן גני הילדים ועד בתי הספר התיכוניים שבערים? וכבושיו של המורה העברי בארץ־ישראל היו לא רק תרבותיים לבד: הוא כבש גם כבושים ישוביים ומדיניים. בית הספר העברי החדש בארץ־ישראל נעשה גורם ישובי חשוב: הוא עורר כמה בתי אבות בישראל, שבקשו תקנה לאומית לבניהם ולחנוכם, לעלות אל הארץ; אותו השפע המופלא, שיצא מאת העבודה בארץ אל הגולה הגדולה להחיות לבבות קרובים ורחוקים, לעשות הרהורים קלושים של חזון לאומי רחוק כח חי ויוצר ולגייס את המרץ הלאומי לבנין העם והארץ – מבית הספר העברי יצא בחלקו הגדול. ואלמלא אותו הפלא הגדול, שחולל המורה העברי בארץ־ישראל, אלמלא הלשון העברית המדוברת ודאי שהכבושים המדיניים הגדולים של הציונות בתקופה האחרונה לא היו אפשריים כלל. אותה יצירה מופלאה, שההיסטוריה האנושית יודעת מעטות דוגמתה, שמשה סימן ועדות לכחה החיוני הגדול של הציונות, לרצון וליכולת היצירה של עם ישראל והכשירה את האמון ואת האמונה במפעלו. ואותה הפגנה נהדרה לרצון היצירה התרבותית שלנו, שמצאה הד תקיף בכל העולם: פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים על ידי אבי הדקלרציה ההיסטורית, לורד ארתור ג’ימס באלפור, ודאי שלא היתה אפשרית אלמלא קדמה לה עבודת־חלוצים נאמנה של המורה העברי בארץ במשך עשרות שנים. והיא שעמדה לנו, כי גם שנות המלחמה והמהפכות, שהחרידו מוסדות תבל וערערו את עבודת־התרבות בעולם בכלל ובישראל בפרט, לא החריבו את בניננו התרבותי־החנוכי בארץ. אך עברה שעת חירום והתחילה עבודת בנין ויצירה ביתר שאת וביתר עז מבתחילה.
קשה ומלאה לבטים וחתחתים היתה דרך המורה העברי בארץ. אבל הוא ידע והכיר דבר אחד: בלי עבודתו הוא, בלי עבודת החנוך, שתחשל ותחסס את הרצון הלאומי ותרבה את “כח ההתנגדות” של האומה, אין תקוה לתנועת התחיה הלאומית, אין תקוה גם לעבודת הישוב להחזיק מעמד בפני הפגעים והפורעניות, העומדים עליה יום יום.
שנים רבות עברו עד שהבינו המוני הציונים בתפוצות הגולה מה שהבין, או הרגיש, המורה בארץ־ישראל למן הרגע הראשון; שנים רבות עברו עד שידעו המרובים להעריך את עבודת החנוך כראוי לה. וזה טעמם של כל הסערות והזעזועים, שעברו על ההסתדרות הציונות במשך שנות קיומה הראשונות. ההשקפה השטחית, המיכנית, שעשתה את הציונות דבר שבקבלנות, כביכול, נקמה את נקמתה בבעליה. התנועה התלבטה במשך כמה שנים בצדי דרכים ותעתה בארחות עקלקלות, עד שהגיעה לאוגנדה והולידה את תנועות־הקרע השונות, שבקשו את המוצא מן המבוכה לא בדרך חדשה אלא במטרה חדשה. הציונות הרשמית, ששאלה בשנותיה הראשונות את “האופוזיציה” של הימים ההם: תרבות לאומית זו, שאתם טוענים לה, מהי? או שפסקה: מתחילה “נרכוש” את הארץ ואחרי כן נטפל בחנוך ובתרבות – ציונות זו לא ידעה לא לקיים את הבטחתה לגאולה קרובה בעזרת ה“אופירציה” הפשוטה כל כך ולא לברוא לב חדש לעם, להעמיד את האנשים החדשים, שיבנו לנו את עולמנו החדש. וסוף סוף עברו, לכאורה, ימי “מחלות הילדות”; סוף סוף הבינו לכאורה המוני הציונים, כי תחיה לאומית – דרכה ופירושה: חנוך לאומי, תחית הרצון הלאומי, כנוס הכחות הלאומיים, כנוס מיום ליום ומשעה לשעה. אפשר היה לקוות, שמעתה תהא דרכה של התנועה סלולה לפניה, על כל פנים ללא מכשולים ומעצורים פנימיים.
ואולם גזירה נגזרה עלינו, שדרכנו, כדרך כל תנועה אנושית, תהא לא דרך העליה בקו ישר אלא דרך מעלות ומורדות שאינן פוסקות, ולפעמים גם דרך עקלקלות וישימון. דוקא בימי הזוהר של הנצחונות המדיניים הגדולים והתפשטות התנועה מחוץ לגבולותיה של ההסתדרות, נתגלו סימני חולשה וכשלון וחזרנו למבוכה של ימי ההשקפה המיכנית התמימה על התנועה ותעודותיה. כבושיה של התנועה נהפכו לה מבחינת־מה לרועץ. האנשים החדשים אשר רכשה לה בדרך נצחונה, חזרו והביאו לה לתומם את מחלות־הילדות. ואין הדברים אמורים דוקא בידידינו שמחוץ למחנה, בשותפינו החדשים – למעשה או לתקוה – במפעל הארצישראלי. התפיסה השטחית המזלזלת ביסודות נתגלתה גם בפנים. זה ענינו של המשבר הברנדייסיסטי, זה ענינה של המשלחת מטעם האכסקוטיבה הציונית, ששהתה בארץ בסתיו תרפ“א (סימון־די לימה) זה מקור החלוקה הידועה להוצאות פרודוקטיביות ו”בלתי־פרודוקטיביות“, זה גם מקור הרוחות החדשות, המנשבות מעבר לאקינוס האטלנטי (תורתם של מוריסון וחבריו), – כל אלה הם רפרזנטנטים טפוסיים של אותה הציונות התמימה, ה”קבלנית“, שלא עמדה על סוד הגידול האורגני, על סוד החנוך וההכשרה, ושהביאה אותנו בשעתה לחטא אוגנדה. ודוקא הכבושים המדיניים הרבו את השטחיות ואת המבוכה. נשאנו את נפשנו לגאולה קרובה מהיום ולמחר, לזו שאין לה צורך בדרך הארוכה והקשה של עבודת חנוך מתמדת ועקשנית. מחקנו, כדברי אחד העם, מן ה”אני מאמין" שלנו את העיקר הגדול: “אף על פי שיתמהמה – אחכה לו שיבוא”. שכחנו את העיקר ההתמדה והסבלנות, שאינה מונה ימים ואינה חוששת לקרבנות ולמעצורים, התנשאנו לעבור את ההר הגדול של הגשמת הציונות בטיסה אחת. נדמה לנו, כי התקופה הראשונה, תקופת ההכנה וההכשרה – ואת זו תפסנו תפיסה שטחית בבחינת “רכישת” הארץ בכח אקט בינלאומי ולכל היותר עוד פרופגנדה המונית לרעיון הבית הלאומי – נסתיימה כבר, ומעכשיו אין לפנינו אלא עצם הפרוצס של הגשמת ה“מפעל” על פי מנהגו של עולם, על פי העיקרים הבדוקים והמנוסים של מלחמת הקיום הפשוטה ועמל איש איש לנפשו. במצב זה לא היה לנו פנאי ואף לא היה לנו צורך כלל לדאוג לחנוך ולהכשרה, ולא עוד אלא שאף ההסתדרות הציונית עצמה, בבחינת בטוי ומכשיר לתנועת התחיה הלאומית של עם ישראל בכל היקפה, לארגון הכחות הלאומיים של העם בארץ ובגולה, לחנוכם ולהפראתם בכל ענפי החיים – כמעט שלא היה בה עוד צורך. בעצם נשאר לה רק תפקיד אחד: לשמש מכשיר כספי לבנין הארץ. ומכאן הזלזול ביסודותיה של ההסתדרות, באפיה הלאומי־העממי, בעיקריה האידיאולוגיים. מכאן כל המבוכה והלבטים בענין הסוכנות המורחבת.
ו“רצידיב” זה של הציונות המיכנית־הקבלנית נקם בנו את נקמתו. ההסתדרות הציונית חדלה מהיות בטוי נאמן לתנועה הציונית והארצישראלית שבעם, חדלה מעורר ומהפעיל את הכחות הלאומיים. השנים האלה היו שנים של תסיסות בעולמנו. דבר מה המה ותסס והתרחש במעמקים. די להזכיר את תנועת הנוער בגולה בצורותיה השונות, את התנועה הארצישראלית העממית, שנתגלתה בעליה הרביעית. ואולם כל זה התהוה והתרחש מחוץ למחציתה ולספירת השפעתה של ההסתדרות הציונית. הזנחנו את העבודה הקשה והעקשנית לחנוך העם, להכשרת הלבבות ולהתגבשות המרץ הלאומי, לא ידענו ליתן דמות ותכלית להרגשתם הלאומית של ההמונים, לשפוך מרוחנו ומזוהר תקותנו על חיי יום יום שלהם. וכך ראינו מרץ לאומי והתלהבות לאומית מתבזבזים ויוצאים לבטלה; כך הגענו לריאקציה בתנועת הנוער והחלוץ, כך הגענו לכשלונה המוסרי – הגדול והקשה אולי מן הכשלון החמרי – של אותה תנועה עממית יפה, שאנו רגילים לסמנה בשם העליה הרביעית. כך הגענו לאותו הנחשול של שטנה וקטרוג על ארץ־ישראל ובנינה, העומד ומציף לעינינו את הגולה הגדולה.
וזהו עיקר ענינו של המשבר החדש. משבר זה הוא ראשית כל משבר מוסרי, משבר של אמון ואמונה. בשל דחיקת הקץ המבוהלת, שהזניחה את התפקידים החיוניים של חנוך העם והנוער ושלא יכלה לעמוד בהבטחותיה המוגזמות, התרופף הבטחון במפעלנו, התמוטטו יסודות האמונה והתקוה הלאומית. אנו בעצמנו אשמים בטשטוש ההכרה ההיסטורית בציונות. אנו בעצמנו גרמנו לכך, שנשתכחה תורתה העיקרית של הציונות: כי תחית העם והארץ לא תבוא אלא בדרך ההתמדה שאינה פוסקת והסבלנות שאינה מצפה לגאולה “בשעון ביד”; כי הגשמת הציונות לא תבוא אלא בדרך הפרוצס הממושך של מאמצים מרוכזים, של עבודת חנוך והכשרת הלבבות ושל פעולת בנין שיטתית ומתמדת. אנו בעצמנו סתמנו את אוצרותיה הטבעיים של עבודת הבנין: את ההתנדבות העממית מתוך אידיאל לאומי־היסטורי ולשמו.
ועדיין לא שבנו מטעותנו. אף בימי המצוקה הגדולה הזאת אנו עומדים וסותמים בידינו את מקורות חיותנו. לכאורה כבר עמדנו כולנו על טעויותינו וחטאינו. הן הכל מתנבאים כיום לשנוי ערכים ולחדוש יסודות; הכל קוראים להתמדה, לסבלנות, לחנוך העם, לשיטת בנין מושכלת ומפוכחת, היודעת לצרף אבן לאבן ואריח ללבינה בבנין העם. ואף־על־פי־כן רוחה של הציונות המיכנית־הקבלנית עוד חיה בקרבנו; עוד היא מפעמת בתוך כל הקריאות לריאורגניזציה ולשיטות רציונליות; עדיין אנו נוטים לזלזל ביסוד היסודות לתחיתה הלאומית של האומה – בחנוך הלאומי.
קשה לנו לדבר על ענותו וסבלו של המורה העברי בארץ, אבל אין הדבר כבר בגדר סוד: המורה העברי בארץ־ישראל, זה החלוץ לעבודת התחיה הלאומית־הרוחנית של עם ישראל, הגיע עד קצה יכלתו האנושית־הפיסית. אין לו ממש שום אפשרות להמשיך את קיומו – ולוא יהא קיום עלוב – ולעבוד – ולוא תהא עבודה רופפת ומרושלת – בתנאי עבודתו הקיימים. חלק מן המורים הגיע עד חרפת רעב ממש, חלק מהם נתון במהומה ובתסבוכת של חובות פעוטים מעיקים ומדכאים, וכולם הגיעו לרוח דכא ולגבול היאוּש של בני אדם, הרואים את עצמם כמיותרים וכמיותמים בעולם, הרואים את מעשי ידיהם, את פרי מרצם ודם לבבם טובעים בים – ואין חולה ואין דואג ומתעורר להציל. ובמצב זה יש בדעתה של האכסקוטיבה הציונית, כפי שמודיעים, להציע לקונגרס לקצץ בתקציב החנוך כדי שליש מתקציב השנה הזאת! היאומן כי יסופר?
ואולם לא זה העיקר. אנו יכולים לצייר לעצמנו, שמי שהוא מניח, כי במאמצים ובקרבנות לא־אנושיים, הראויים לשעת צרה לאומית גדולה, יצליח המורה העברי בארץ, למוד הנסיונות והקרבנות, לקיים את עבודת החנוך בלי לסגור בתי ספר ובלי לנעול דלת בפני תינוקות של בית רבן. ואולם גדולה מזו שמענו: התבשרנו גם על נטיתם של כמה מנהיגים ועסקנים, ואף מפלגות שלימות, לפטור את ההסתדרות הציונית אם לא מעולו הרי על כל פנים מאחריותו של החנוך, להסתלק מזכות בעלות ומחובות בעלות על החנוך ולהטילן אם על הועד הלאומי ואם על ממשלת הארץ.
צבור המורים בארץ־ישראל, העומד זה עשרות שנים על משמרתו הלאומית ומשקיע את כחו ונפשו בבנין חיינו החדשים, רואה חובה לעצמו להרים את קולו כנגד אותה נטיה, פרי מבוכה וקוצר־דעת ושטחיות המחשבה, שהוא רואה בה סכנה של ערעור יסודות. לא לכבודו ולא לתועלתו הוא דורש. לא משום עסקי פרנסה, אף לא משום כבוד ה“מקצוע” הוא מתקומם כנגד אותה נטיה. עבודתו של המורה העברי בארץ אינה לו “פרופיסיה” בלבד. תעודתו היא תעודה לאומית, משמר כבוד לאומי. עבודת החנוך היא לו עבודת התחיה של האומה. הוא מאמין באמונה שלימה, כי תחיתה של אומה, שנקרעה לפני אלפי שנים ממקור חיותה הטבעית, לא תבוא בלי עבודת חנוך מחדשת אשיות ויסודות־חיים; הוא מאמין, כי בלי עבודתו ועזרתו לא יקום לעולם החלום הגדול: להפוך דור של חנונים ואנשי־אויר לדור של בונים ויוצרים. הוא רואה חובה קדושה לעצמו להזהיר את המנהיגים ואת העסקנים ואת הקונגרס: אל תגעו ביסודות, אל תניפו גרזן על עיקרו ושרשו של מפעל התחיה, על החנוך העברי! “החנוך הלאומי והתרבות הלאומית הם יסוד היסודות לתחיתה הלאומית של אומה”. כל זלזול וכל פגיעה בחנוך הלאומי עשויים להעמיד בסכנה את עתידנו הלאומי, ואף את הכבושים הלאומיים שבעין. אל תשכחו, בכמה עמל ויגיעה, בכמה מאמצים ולבטים וקרבנות לא־אנושיים עלו לנו הכבושים האלה: בית הספר העברי החדש, הלשון העברית המדוברת, אל תעשום נושא לאכספרימנטים, אל תחזירו אותנו לימי הנסיונות והלבטים הראשונים, לימי האלף־בית של מפעלנו. אל תשכחו גם את התפקיד של כבושים אלה בנצחונותיה המדיניים של תנועתנו. אל תעמידו בנסיון את האמון ואת האמונה בכח יצירתנו…
אנו סבורים, כי עבודת החנוך בארץ, זה התנאי הקודם ההכרחי לכל עליה ועבודת־ישוב, היא חובה מוחלטת להסתדרות הציונית, כי ההסתדרות הציונית, היא ולא מי שהוא אחר, היא בעלת החנוך בארץ ואחריותו עליה, ואין לה רשות להסתלק מזכות בעלים ומחובת בעלים זו. אנו סבורים, שאין עוד למסור את ענין החנוך לישוב ולבא־כחו, הועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל. עבודת החנוך אינה צורך מצרכיו של הישוב הקיים בארץ בלבד; היא תעודה לאומית כללית, חלק עצמי ואורגני מעבודת התחיה בכללה. אין להטיל על הישוב, שיעשה את חובתה של האומה כולה; אין הוא יכול לקבל על עצמו את מפעלה של כל האומה, אין הוא יכול להוציא את זו ידי חובת חנוך, כשם שאין הוא יכול להוציאה ידי חובת התישבות. ואף אם יסכים הישוב העברי בארץ לקבל עליו תפקיד גדול זה, אין הגולה, אין ההסתדרות הציונית רשאית להסכים לכך. הישוב יכול אולי בשעה של חולשה וכשלון להתרשל בחיי עולם ולדחותם מפני חיי שעה, להסיח דעת, מקוֹצר רוח ומתוך מלחמת־קיום קשה, או מתוך נגודי השקפות וחלוקי דעות פנימיים, מן התעודות של יצירת חדש, של הכשרת תנאים בשביל כלל האומה כולה. אין ההסתדרות הציונית רשאית להפקיע את עצמה מתפקידה האורגני, שהנשמה תלויה בה, ולמלא אותה על־ידי שליח.
וקל וחומר, שאין ההסתדרות הציונית יכולה להטיל חובה זו ותפקיד זה על ממשלת־הארץ. ודאי ענינה של ההסתדרות הציונית היא להלחם לכך, שממשלת ארץ־ישראל תעשה את חובתה היסודית כלפי האזרחים היהודים ותספק לישוב העברי מקופת המדינה את האמצעים, שהוא זקוק להם לצרכי השכלת העם. דבר זה הוא זכות יסודית לישוב וחובה יסודית לממשלה, שאין לתתו לשעורין ולחשבון של “אחוזים” לאומיים. ועל־כן אין אנו צריכים להסתפק ב“הנחות” חלקיות של הממשלה. ואולם מכאן ועד מסירת כל ענין החנוך לידי הממשלה הדרך רחוקה מאד. וכי בשביל שהממשלה תעשה, או לא תעשה, חובתה – תסתלק ההסתדרות הציונית מחובתה הלאומית? חובת הממשלה לספק לנו את האמצעים לחנוך־העם לחוד, וזכות הבעלות, או חובת הבעלות, על החנוך לחוד. חובתה של הממשלה לסייע לנו בעבודת החנוך, כשם שחובתה לסייע לנו בעבודת הישוב, אבל את עצם עבודת החנוך אנו צריכים לעשות, דוגמת עבודת הישוב, בידינו ועל אחריותנו אנו. אף אם תענה הממשלה מהיום ולמחר לדרישתנו, אין אנו צריכים למסור בידה בשביל כך את עצם ענין החנוך. הספקת האמצעים לחנוך העממי של היהודים בארץ אינה נותנת לממשלה את הזכות להוציא את החנוך מרשות בעליו הטבעיים או להתערב בעניניו הפנימיים. “בהתאם לעיקר ההגדרה העצמית הלאומית והפעולה העצמית של הצבור צריכה הממשלה להסתפק בפקוח עליון ובהשגחה כללית על בתי־הספר העבריים”. ואם אין היא, הממשלה, מבינה דבר זה או אין היא מודה בו, אין אנו רשאים לפגוע בשל כך ביסודות חיינו ועתידנו.
הפרובלימה של החנוך הלאומי היא היא הפרובלימה של התחיה הלאומית. המשבר בחנוך נעוץ במשבר העובר על התנועה ועל ההסתדרות. אין לנו תקנה אלא בחזוק ההסתדרות הציונית, בהבראתה ובחדוש יסודותיה. ההסתדרות הציונית צריכה לשוב ולהיות בטוי ומכשיר לתנועת התחיה הלאומית בכל עמקה והיקפה. היא צריכה לשמש לארגון הכחות הלאומיים של העם בארץ ובגולה, לכנוסם, לחנוכם ולהפראתם בכל ענפי החיים. בעבודתה של ההסתדרות צריכים משום כך עניני החנוך הלאומי לתפוס מקום ראשון במעלה. מבחינה אורגניזציונית יש לדרוש מאת הקונגרס הט"ו, שיחליט על יצירת מחלקה מיוחדת על־יד האכסקוטיבה בירושלים, שתעסוק בעניני החנוך הלאומי והתרבות הלאומית העברית בכל העולם. ענינה של מחלקה זו יהיה לא רק בית־הספר לטפוסיו ולסוגיו השונים, כל מפעל וכל איניציאטיבה לשם התרבות הלאומית, לשם כנוס הכחות התרבותיים־הלאומיים וארגונם.
המורה העברי בארץ יעמוד על משמרתו וילחם לדעות ולדרישות אלה עד לידי נצחון גמור. אם לא בקונגרס הט“ו הרי בקונגרס הט”ז.
(“החנוך”, תרפ"ז, חוברת ג' – ד').
(ערב הקונגרס הט"ז)
א
תהיה על היסודות. – הקריאה לשוב להרצל. – אוטופיה ופרוגרמה. – “אחד־העמיות” מזויפת. – גזירת ההיסטוריה וקונסרוואטיזם של שגרות לשון ומחשבה. – תקלותיו של זה. – המשבר בתנועה בתקופת נצחונותיה. – סבותיו. – הציונות וההמונים. – הדרך הארוכה־הקצרה והקצרה־הארוכה. – העונש והאכזבה. – אידיאל במקום אוטופיה. – כמות ואיכות. – איכות פונקציה של כמות. – הפרובלימה של רוב ומעוּט. – הרוב תנאי הכרחי לתחיה הלאומית בארץ. – השלילה שבפראזיולוגיה המקובלת. – ערכו של הרוב באיכותו, בחדוש יסודות החיים.
אם אמרנו: השעה היא שעת הכרעה לציונות ולמפעלה – לא אמרנו ולא חדשנו עוד כלום. יותר מאשר בכל שעה אחרת בתולדותיה של הציונות יש כיום ההרגשה הברורה, המעודדת ומדאיגה כאחת, בלבבות: כל המקובל בידנו, כל ערכיה וקניניה, שיטותיה ומסורותיה של התנועה ניתנו מחדש לתוך כור ההיתוך הגדול של ההיסטוריה, ואין איש יודע ומגיד דבר, מה יהיו הדפוסים החדשים, שימצאו לתנועה ולמפעל מתוך התסיסה הכללית. הכל הועמד כביכול מחדש בסימן השאלה. אנו תוהים על היסודות ונלאים למצוא שם ולשון לתהיה זו. לא הגענו עדיין אפילו לנסוח ברור של הפרובלימות, אבל בחלל אוירנו נשאות מחדש האנטיתיזות־המתאימות: התנועה והמפעל, הציונות ובנין הארץ, תחית האומה וסוכנות יהודית לארץ־ישראל. אנו מתחבטים שוב בשאלות ראשונות: מדינה עברית או מרכז מעט לרוח האומה, כמות ואיכות, רוב עברי וחידוש יסודות. והדוגלים בסיסמאותיה הראשונות של הציונות המדינית מוכנים למחוק מספר־חיינו כל מה שעלה להם לתנועה ולמפעל גם יחד בתקופה האחרונה, והם קוראים לנו לשוב להרצל ולתקופת הזוהר של שחר התנועה.
נבדוק נא מחדש, בלי אילוסיות אבל גם בלי מורך ושפלות רוח וידים, את היסודות. ננסה־נא לענות לעצמנו על השאלה הפשוטה: מהו תפקידה של הציונות כיום; מתוֹך תפקידה יתבררו לנו דרכיה.
היש מקום, היש טעם ותכלית לאותה קריאה: נשובה להרצל? אם פירוּשה של קריאה זו הוא חדוש היסוד ההירואי שבציונות, הרצל בבחינת דוגמא מאירה למעוּף, להעזה שברצון יוצר ומאיר נתיבות – הרי קריאה זו היא דבר בעתו. אבל אם פירושו של דבר הוא, שנלמד מפי הרצל תורת חיים ומעשה היום ובשעה זו, שנקבל מהרצל תכנית של מפעל והגשמה, – אין זה אלא שיחה בטלה של בני אדם תלושים מן המציאות, המבקשים להם סורוגאטים של חיים ברכיבה בערבות. יש בה בסיסמא זו, אם רוצים לעשותה “תכנית”, משום ריאקציה בלתי חיונית, משום חזרה לתקופה האוטופית של התנועה. גזירה נגזרה על כל תנועת־חיים, שתעבור את הדרך מתקופת האוטופיה והחלומות הפורחים בתכלת האיתר לתקופת המעשים, המעצבים את המציאות וטובעים בה את חותמם. מעבר זה ניתן לה לתנועה על פי רוב בעצב וביסורים. אבל גזירה היא ואין להשיבה ואין להרהר אחריה, והשאיפה להשיב את הגלגל אחורנית ולחדש את הימים הראשונים הטובים, אינה אלא מעשי־ילדות…
הרצל אומר במקום אחד ביומנו: אם בשנה הראשונה לאחר מתן ה“צ’רטר” יעלו רק מיליון יהודים לארץ־ישראל – תהא זו קטסטרופה לתנועה. אין צורך לומר: ערכו הגדול של הרצל בדברי ימי ישראל אינו נפגם על־ידי הנחה תמימה זו אף כמלוא הנימה. אין דנים על יחידי־הסגולה הגדולים, משדדי מערכות עולם, על־פי אמונה מאמונותיהם. הרצל זעזע את נשמתה של האומה עד שרשי מהותה, הוא עורר אותה לקראת שחר חדש; זוהי גדלותו, וחטא נחטא לגיניוס שלו, אם נשבע לשוא לכל הנחה והשקפה שלו ונאמר לעשותה “פרוגרמה” לנו.
אותה השקפה תמימה היתה מוצדקת בשעתה מבחינה היסטורית: הנמנעות היו נחוצים, בבחינת חזון ומשא־נפש, כדי שהאפשרויות יעשו מציאות. אלמלא האמונה הסמוּיה הראשונה בגדולות לא היינו מגיעים אולי אף ל“קטנות”. אבל משום כך לא בטל עוד ההבדל ולא נטשטשו התחומים בין נמנעות לאפשרויות. האוטופיה יכולה לשמש כח דינאמי לתנועה בראשית ימיה – תכנית איננה ולא מפיה אנו חיים בתקופת המפעל וההגשמה. היש צורך להזכיר, שהרצל עצמו, בתקופת המעשים, לא עמד בגבולותיה של אותה מדה ראשונה?
ואין מקום גם ל“אחד־העמיות” החדשה – להבדיל בינה ובין תורתו האמתית של אחד־העם – ש“ידידינו” מן החוץ מטיפים לה ושגם רבים מאתנו נוטים להשלים עמה בתקופה זו של שפלות־ידים וכבוי־מאורות. אין לבנו לתורה החדשה, הדוגלת בסיסמאות שלא הובנו כראוי בדבר איכות, רכוז־הרוח, מרכז לתרבות, פתרון לצרת היהדות, וכדומה, והאומרת לסתום את הגולל על תקותה המדינית של הציונות.
אין אנו שוללים את האמת האכזרית, המהרסת אילוסיות, מיסודו של אחד־העם. הציונות אינה ולא תהיה לעולם “קבּוּץ גלויות” באמת־מדה ובטמפו, שראה הרצל בחזון; אין בידה ולא תהא בידה לעולם לעשות את הפלא הגדול “לקבץ אל הארץ… עם עני ודל המפוזר בכל קצוי ארץ, עד בלתי השאיר לו שריד כמעט בארצות פזורו”. שום התלהבות הרצליסטית, שום הסכמה של עמים וממלכות, שום “משטר רולוניזציוני” לא יעמוד לנו נגד חוקי הטבע. כח קליטתה של הארץ יגדל ויתרחב בלי ספק במדה מרובה תוך עצם תהליך הבנין, אבל אף גידול זה יהא נתון להגבלה הכרחית של חוקים טבעיים. ההנחות הפשוטות האלה, אשר בשלהן היה אחד־העם בעיני רבים בימים הראשונים הטובים ההם ככופר ומחלל קודש, נעשו עכשיו קנין־הכלל, ואף בעלי הפראזיולוגיה המדינית אינם יכולים להתעלם מהן. וההודאה באמיתות האכזריות האלה מחייבת. אי אפשר להודות ב“שלילה” האחד־העמית בלי להסיק ממנה מסקנות מעשיות ביחס לאפיו של מפעל הבנין בארץ ואף ביחס לפרובלימות הלאומיות של העם בגולה; אי־אפשר לנו להאחז בפראזיולוגיה המקובלת מימי האמונה ההרצלית התמיכה ולהעמיד פנים, כאילו לא נשתנה כלום ולא נתברר כלום ולא למדנו כלום במשך כל השנים האלה.
הקונסרוואטיזם של שגרות לשון ומחשבה הוא רעה רבה לתנועה, שבאה לחדש יסודות־חיים; בלבול המושגים וטשטוש הפרובלימות הלאומיות, המצוות עלינו מטעם המציאות, על־ידי הלכות ונוסחאות פסוקות שעבר זמנן, הביאו לנו מבוכה ותעיה רבה ביחס למטרה ולדרכים. דוגמא לדבר: אלמלא אותה תורה תמימה של “קבוץ גלויות”, שמשלה בנו, מדעת ושלא מדעת, גם בתקופה זו של ההגשמה ושהביאה אותנו להתעלם מאפיה של הציונות בבחינת פרוצס היסטורי, לזלזל בצרכיהם הלאומיים של ההמונים, בתעודות הגדולות של חנוך לאומי, של הכשרת הלבבות וכנוס הכחות הלאומיים בגולה, ולראות את כל ענינה של הציונות, על כל הסתדרותה ומוסדותיה כולם, רק כעין מכשיר כספי לבנין הארץ – אלמלא הטעות היסודית הזאת, ודאי לא היינו מגיעים למשבר ולירידה בתנועה ובהסתדרות דוקא בתקופה חשובה זו של הפרספקטיביות היפות וראשית ההגשמה. לא מקרה הוא, שדוקא בתקופה זו, לאחר הזעזועים הגדולים של מלחמת־העמים, המהפכות, הפרעות והשמדות, חורבן העירה היהודית במזרחה של אירופה, הדלדול וההרס הכלכלי של המוני בית־ישראל – לאחר כל המאורעות האלה, שהעידו לכאורה עדות דמים על אמתה הגדולה של הציונות מצד אחד, ולאחר הכבושים המידיניים והישוביים החשובים של התנועה מצד אחר, לאחר הודאת הגורמים הבינלאומיים המכריעים בזכות המולדת שלנו, לאחר פתיחת התקופה החדשה של הגשמה, של עליה והתישבות במדה גדולה, שלא ידעו הציונות וחבת־ציון מעולם – דוקא בתקופה זו תש כחה של הציונות ברחוב היהודי, ולב ההמונים כאילו רחק ממנה. הציונות לא נעשתה תוכן־חיים ותכלית חיים להמונים. האילוסיה של הבנין המהיר גרמה לכך. מאסנו בדרך הפרוצס ההיסטורי הקשה והממושך של תחיה לאומית, לא היה לנו פנאי ולא רצון לדרך “הארוכה והקצרה” של חנוך העם, של כנוס הכחות הלאומיים והתגבשות המרץ הלאומי בכל ענפי־החיים. הסיסמא הכללית היתה: בעשרים שנה, בעשר שנים, בחמש שנים – אף סיסמא זו נשמעה בימים האחרונים מפי לורד מלצ’ט – עלינו לסיים את הבנין, לבנות את המדינה למיליוני היהודים שבגולה. ומי ידאג לחנוך ולתרבות, לארגון לאומי ולהכשרת הלבבות בשעת מסע הצבאות?
והעונש והאכזבה לא אחרו לבוא. המבוכה והלבטים בענין הרחבת הסוכנות יסודם באותה טעות פאטאלית. הגענו להרחבת הגבולים לא מתוך גידול הכחות והתפשטות טבעית, אלא דוקא מתוך חולשה וכשלון, מתוך העדר התאמה בין צורך ויכולת. עצלות המחשבה, שבחרה להסתופף בצלה של קונצפציה שעבר זמנה, נקמה בנו את נקמתה. ההבטחות המוגזמות, שנשמעו להם להמונים מכלל דברינו ומעשינו ושלא היה בידינו לקיימן, הביאו את אלה לידי אכזבה והתנכרות לציונות. לא פגעיו החמריים בלבד של המפעל הארצישראלי גרמו לרחוק־הלבבות. הציונות לא ידעה לנהג את ההמונים, לעמוד להם בשעת הפורענויות הגדולות, להענות לצרכיהם, צרכים של חיי־עולם וחיי־שעה כאחת, להורותם דרך־חיים. את הדרך הארוכה והקצרה לא למדתם, והדרך הקצרה והארוכה סגרה עליה.
הגיעה השעה לא “לשוב להרצל” אלא לבדוק את יסודותיה של התנועה לאור האמת ההיסטורית. ואין פירושו של דבר קבלת דינה של המציאות, הכנעה והתפשרות עם מה שיש. פירושו – אידיאל במקום אוּטופיה, אידיאל השולח את שרשיו בקרקע המציאות, הרצון היוצר, שאינו פורח באויר אלא הוא תופס את המציאות על מנת לעשותה שמוש ולטבוע בה את חותמו.
היש לנו הרשות לראות עוד כיום, לאורה של אמת המציאות, את הציונות כתנועת התחיה הלאומית של האומה, כפתרון השאלה הלאומית אף לאותם מיליוני היהודים, שנדונו לגלות עולמית? היש בה בציונות יותר מכפי שהיא יכולה ליתן לחלק של העם, העתיד למצוא אחיזה בארץ־ישראל? וכי לא צדקו מתנגדינו או ידידינו הקרירים, הטורחים לקצץ את כנפינו, הרואים במפעל הארצישראלי לא את המפעל הלאומי בה"א הידיעה, אלא אחד המפעלים הרבים והשונים להקלת מצבם של המונינו העלובים?
כאן הגענו שוב לפרובלימה של כמות ואיכות, ופתרונה של זו אינה במוחלט אלא ביחסי. הציונות אינה לא בכמות של הרצל, מתקופתו הראשונה האוטופית, ולא באיכות של אחד־העם, בפירושם המוטעה של המצמצמים שבנו. אין מקום בארץ־ישראל לכמות מכריעה, לרוב מיליוני העם; ואין ממש וכח באיכות, שאין עמה כמות. הגדרתו של אחד־העם: הציונות וישוב ארץ־ישראל לא לשאלת היהודים אלא לשאלת היהדות לא היתה מדויקת ונתנה מקום לטעות. אין להבדיל בין היהדות והיהודים ובין גורלה של זו לגורלם של אלה. יש אמת של מציאות בתורתו של אחד־העם בדבר המרכז והיקף, בדבר השפּּעתו של ישוב ארץ־ישראל אף על הגולה, בדבר השפע היוצא מן המרכז הארצישראלי ומשתפך אל ההיקף הגדול של תפוצות ישראל. אבל שפע זה לא יבוא מתוך איכות שאין עמה כמות. המרכז הארצישראלי אינו יכול להיות מעין נקודה מתימטית. אם לא יהיו עמו כמות הגונה, כחות ממשיים, עמדות חמריות גדולות, בריאות ומוצקות, לא יהא בו גם ממש רוחני. לא יהיה כח של יצירה רוחנית ותרבותית לארץ־ישראל העברית, אם לא תהוה ישוב צפוף מרובה באוכלוסין, בעל יכולת חמרית ועמדות כלכליות מוצקות, וחי בתנאים פוליטיים נאותים של חירות לאומית ומדינית ועמידה ברשות עצמו. האיכות, היצירה הרוחנית, אינה אלא פונקציה של כמות, של המונים החיים לעצמם והיוצרים לעצמם. הכמות, הישוב העברי הצפוף ורב האוכלסין, היא תריס בפני סכנתה של גלות חדשה בארץ־ישראל, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה תרבותית. ישוב דל־הכמות לא יעצור כח לעמוד בפני נטיות של אסימילציה חדשה והסתגלות תרבותית לשכבה הדקה של בעלי השלטון בארץ. תורת האיכות שאינה תלויה בכמות עשויה לדלדל את כח הגידול וההתפתחות של הישוב העברי בארץ. בלי הדחיפה הפשוטה, המובנה לכל אדם, של יצירת רוב עברי בארץ יחלש הדרבן לעבודה מאוּמצת ומזורזת, לכבוש עמדות חדשות. ישוב דל־הכמות, אף אם נניח את האפשרות שיהיה בעל איכות מעולה ומשופרת, לא ימשוך את הלבבות, לא יעשה גורם חיוני מכריע ולא יעורר את המוני ישראל בגולה למאמצים ולקרבנות לשם המפעל הרחוק. אחד־העם, בעל תורת האיכות ודרך הרוח, לא וותר מעולם על הכמוּת, על הרוב העברי בארץ; הרוב הוא בעיניו תנאי הכרחי לתחיה הלאומית בארץ, וכל אותה התורה החדשה, הדוגלת באיכות בנגוד לכמות והמכונה לוותר על הרוֹב ועל תקותנו המדינית בארץ, נושאת לשוא את שמו של אחד־העם.
אין אנו גורסים את הפראזיולוגיה, את ההכרזות ערב ובוקר וצהרים על רוב ומעוט, על המדינה העצמאית. יש בה בפראזיולוגיה זו ריח מה מן ההשגה המקובלת בדבר “הסוביריניות הלאומית”, העושה את רצונה ואת כחה הממשי של האומה דיין ושופט עליון ביחסים שבין עם לעם ואינה נזקקת לשום אינסטנציה עליונה, לשום קריטריון משפטי ומוסרי מחוץ לרצון ולכח זה. המחשבה המקובלת בשוק גורסת: עם הרוב – עם סוביריני; ואנו אין לנו נטיה להעשות עם “סוביריני” בארץ־ישראל, במשמע זה, להעמיד את זכויותינו וענינינו על “האיגואיזם הקדוש” של האומה. אנו רוצים להעמיד את היחסים שבינינו ובין העם שכננו על נורמות של משפט ומוסר, והללו אין להם בעצמו של דבר ענין לשאלה של רוב ומעוט, לחשבונות של מספרים. שגרות הלשון והמחשבה ביחס למושגים האלה, שאינן לפי רוחנו, פוסלות עלינו אותה פראזיולוגיה שאין צורך בה. ועוד זאת: הרוב אינו לנו עוד תכלית הכל, אינו התחנה האחרונה בדרכנו. הרוב העברי בארץ אינו עוד רוב האומה ואינו פותר, כשהוא לעצמו, שאלתו הלאומית של רוב זה. אותו יום, שבו יהיה הישוב העברי בארץ־ישראל לעם הרוב, ודאי יהיה יום גדול בתולדותיה של תנועה התחיה שלנו, אבל התחנה האחרונה לא יהיה לנו, אף לא מבחינת הכמות. ואין צורך לומר מבחינת האיכות. הרוב העברי בארץ הוא תנאי הכרחי, פוליטי ומעשי למפעלנו, ליכולת סובייקטיבית ולאפשרות אובייקטיבית של חרות יצירה. אבל ערכו ומשקלו הלאומי של רוב זה, פעולתו על המוני בית־ישראל מקרוב ומרחוק תלויים באיכות, בחדוש יסודות החיים. כשם שאין לקיים את הציונות על־ידי איכות שאין עמה כמות, כך אין לקיימה על־ידי כמות שאין עמה איכות. אם זכאים אנו לראות בציונות גם היום – לאחר שנתבדתה האמונה התמימה הראשונה ב“קבוץ גלויות” מלא שאין אחריו כלום – את תנועת התחיה ואת פרוצס התחיה של עם ישראל בכללותו, ולא רק של חלק ממנו, שיזכה להקלט בארץ־ישראל, – אין זה אלא מפני שאנו בטוחים, שכח היצירה הלאומית במקום חיותה הטבעית, במולדתה של האומה, בתנאים מדיניים, רוחניים וחמריים נאותים, יכשיר את ארץ־ישראל להעשות “מרכז” להיקף הגדול של תפוצות ישראל ולמלא את תפקיד הלב במחזור דמה וכחות חייה של האומה. תפקיד זה לא יוכל המרכז למלא, אם יהיה נקודה ככל הנקודות שבהיקף ולא ישתנה מהן שנוי איכות ומהות. הציונות אינה פתרון “גיאוגרפי” פשוט לשאלת ישראל, אלא היא הפתרון של מהות ושרשים. ארץ־ישראל לא תתפשט בכל הארצות ושפעה לא ישתפך לתפוצות הגולה הגדולה להחיות לבבות קרובים ורחוקים, לעורר את הרצון הלאומי ולהביאו לידי מפעל וקרבנות לשם התכלית הלאומית המרכזית, אם לא יהא בה בארץ־ישראל מן התחיה האמיתית, מחדוש יסודות החיים וכחות החיים. ציונות, שאין עמה צורות־חיים מחודשות, מושרשות בקרקע המולדת, בעבודה, בעמל יצירה, בצדק חברתי, הטבוע ברוח ישראל – אינה ראויה לשמה. ציונות, שאינה תובעת את כל נשמתו של אדם, שאינה מחדשת את מהותו במפעל, אין בה ממש.
מה הם היסודות המחודשים האלה, מהי אותה איכות ומה דרך השפעתה?
ב
דרך השפעתו של המרכז. – עבודת הוה - עבודת עתיד. – השפעתו הפוליטית של המרכז. – תנאי הכרחי להשפעה התרבותית והפוליטית. – שאיפה מוסרית וצורך ריאלי כאחת. – השאיפה להתחדשות עילה לפילוג התנועה. – זרמים ואידיאלים שונים. – תורת־חיים ודוקטרינות של מפלגות. – טעותה של הציונות הכללית. – שני מיני ציונות כללית. – אזרחים לאומיים וציונים כלליים בארץ־ישראל. – האידיאולוגיה של “המעמד הבינוני”. – לקח העליה הרביעית. – ציונות כללית־עממית.
דרכו של המרכז הארצישראלי, דרך יצירתו והשפעתו על הגולה, היא דרך הכמות והאיכות גם יחד. המשק של המפעל הארצישראלי צריך להיות, אם להשתמש במונחים מושאלים, אכסטנסיבי ואינטנסיבי כאחד. ארץ־ישראל החיה והיוצרת יצירות חמריות ורוחניות שיש בהן ממש תמשוך את הלבבות, תעשה “מרכז לחקוי” ונושא לשאיפה לתפוצות הגולה. היא לא תפתור את שאלתם של כל מיליוני בני הגולה מן הבחינה הפשוטה של עליה לארץ, אבל היא תעשה יסוד היסודות ומרכז הרוח בחיי האומה, כוכב מאיר דרך ומגמה, האידיאה הריגולטיבית בחייהם של המוני בית־ישראל בכל מקום שהם. הלשון העברית החיה, בית־הספר העברי השלם, היצירה הספרותית והאמנותית לענפיה השונים, היצירה הסוציאלית של הישוב, הסטרוקטורה הכללית החדשה שלו, תחית ערכי רוח ואוצרות־רוח נעלים, התחדשות הגיניוס הדתי של עם ישראל – כל אלה ולא עצם העובדא של מציאות חלק מן האומה בארץ־ישראל, יפרו את המחשבה הלאומית, את הרגש הלאומי ואת הרצון הלאומי של המוני העם, כל אלה יחזקו בהם את ההכרה הלאומית, את רצון החיים הלאומי, יתנו להם תוכן־חיים, תקוה ותכלית במלחמת קיומם הקשה בעולם. ציונות זו, העומדת לא על שנוי מקום אלא על חדוש יסודות, תעשה באמת תנועה של תחיה להמונים בכל מקום שהם, סיסטימה שלימה של חיים לאומיים, תכנית ותוכן לכנוס הכחות הלאומיים, להפעלתם ולהפראתם, דרבן וסיסמא להתגבשות המרץ הלאומי בתפוצות ישראל. לאורה של ציונות זו תעשה כל עבודת־הוה בגולה לעבודת־עתיד; לא מלחמת־סרק והתרוצצות מפלגות, שאין עמה אידיאה מרכזית יוצרת־חיים, אלא עבודת חנוך במשמעה העמוק והמקיף, עבודה לגידולם ולהתפתחותם של הכחות הלאומיים מתוך אידיאל גדול ולשמו. כל ישראל יראו את עצמם מצווים על תקנתו של אידיאל זה, ערבים ואחראים אחריות ישרה להגשמתו. ארץ־ישראל היוצרות תעשה כח חי, הכח החי, בדינמיקה הלאומית, גורם ממשי בחיי הכלל והפרט; כל אדם מישראל יהיה לו יחס חי לארץ־ישראל זו, יראה בה מציאות ממשית או אפשרויות ממשיות לו, לבנו, לקרובו או לשכנו. ארץ־ישראל זו תפרנס פרנסה אנושית ולאומית את נשמתו של הדור הצעיר, תתן לו אחיזה ותוכן בתוך מהותה של שעה טרופה, תעוררו ותכשירו למפעל ולקרבנות. תנועת תמיד של עליה וחלוציות, השותפות החיה במפעל יעמידו את ארץ־ישראל במרכז עניניו של הנוער.
ועתידה ארץ־ישראל זו גם להשפיע השפעה פוליטית על מצבנו בעולם. טעות היתה בידי אחד־העם כשפסק הלכה, שהציונות לא תתקן את מצבנו הפוליטי בעולם ולא תתן לנו “כבוד לאומים” עד ש“הצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות”, ועל־כן אין לה לציונות לבקש אלא “מקלט בטוח ליהדות וקשר קולטורי לאחדות־העם”. ארץ־ישראל העברית עתידה להעשות במדת־מה כח פוליטי משפיע, עתידה להרבות את כבודנו בעולם, ללמד אחרים לכבד אותנו ואת יצירתנו, עתידה לעשותנו גורם פוליטי בינלאומי. כחו והשפעתו הפוליטית האפשרית של עם ישראל אינם קטנים וירודים בעצם הדבר, כפי שאנו נוטים להניח, אלא שגרמו הפזור והפירוד של בגלות, העדר “שלטון” לאומי מוסמך ורצון לאומי מרוכז, לשתק אותו כח או להוציאו לבטלה. ארץ־ישראל העברית עתידה להעשות אותו “שלטון” ורצון מרוכז. ההגמוניה לעניני היהדות בעולם, ואף לעניניה הפוליטיים בכלל, עתידה לעבור לארץ־ישראל החדשה. כרבות כחו ויכלתו החמרית והרוחנית של הישוב העברי בארץ־ישראל ילמדו העמים ממילא, מתוך הכרח פסיכולוגי שאין עמו חשבון, לראות בו את הנושא והאפיטרופוס הטבעי לעניניו של עם ישראל בעולם, את ביאת כחו הטבעית, המוסמכת לדבר בשמו ולהלחם את מלחמתו. הישוב העברי בארץ־ישראל, המרוכז בכמות ובאיכות, יהא מטבע הענינים החלק הער והרגיש ביותר שבאומה, ולבו יהיה פתוח לכל המתהוה והמתרחש בעולמו של ישראל, לכל צרכיה ופגעיה של הגולה, ולפיכך יהא זה דבר טבעי, שבמקרים חשובים תצא מכאן התעוררות להפעיל פעולה פוליטית את הכחות הלאומיים שבגולה.
והכח החיוּני הזה, ההשפעה הלאומית המרכזית, התרבותית והפוליטית הזאת, ימצאו לה לארץ־ישראל, רק אם תהא בה אותה מדה של איכות וכמות הגונה כאחת. גם החלום הערטילאי, המדמדם במרחקי אופק התכלת, וגם הבבואה הפשוטה של מציאות כעורה לא יעוררו את הכחות הלאומיים הנרדמים לקראת שחר חדש. בין אם תהיה ארץ־ישראל החדשה אי קטן בתוך אוקינוס חיינו, מעין קייטנא רוחנית רחוקה ליחידי־סגולה, ובין שתהיה העתקה פשוטה, ולוא תהא מרוכזת, של צורות־החיים והשגות־החיים שבגולה – לא תחולל את הפלא הגדול, לא תהפך להמונים לב חדש ולא תעשה להם גורם־חיים ותוכן־חיים.
אין צורך להטעים: אין בעצם מן החדוש בדברים האלה. השאיפה הציונית עמדה בעצם מראשית ימיה על הכמות ועל האיכות כאחת; פירושה של חבת־ציון הראשונה היתה: התרכזות האומה בציון דרך התרכזות רוח־האומה בחבת־ציון. לא לחינם נקשרה שאיפת התחיה מראשיתה בעבודת־אדמה, פירושו של דבר הוא: התחדשות יסודות חייה של האומה, צורות־חיים חדשות, הרגשת־חיים חדשה, יחס חדש אל הטבע, אל העבודה, אל האדם. בני־משה והציונים הרוחניים בקשו את תחית הלב, והרצל, יוצר הציונות המדינית, אמר: אנו רוצים לברוא לא רק חברה חדשה, אלא גם חברה מעולה מן הקיימת. ויש בזה לא רק מן השאיפה המוסרית הנאה גם מהרגשת צורך הכרחי. תחית הלב, ההתחדשות הפנימית היא לא רק תכליתה של הציונות, אלא גם תנאי הכרחי להגשמתה. רק אידיאה גדולה רוויית געגועים ומאמצי־יצירה, רק האידיאליזם הנושא את עיניו לשדוד מערכות יש בהם כדי לעורר ולגייס את הכחות הגדולים, הדרושים ליצירת עם.
השאיפה להתחדשות שבתחיה, לתקון נשמה ולתקון עולם, שמשה עילה ויסוד לפילוג התנועה לזרמים ולמפלגות. פילוג זה אין משמעו בשרשם של דברים התפוררות והתפרדות; יש בו בעצם מעין פילוג איברים שבתוך אורגניזם חי לשלם תפקידים שונים. נחלקו השאיפות והאמונות. הללו רואים את עיקר ענינה של הציונות בתחית היצירה הדתית בישראל, בהפעלתם ובהפראתם של ערכי דת ומסורת, של אוצרות הרוח הגדולים, שעשונו לעם סגולה בעולם; והללו תולים וקושרים את התחיה הלאומית בתקון אנושי, ביצירת חברה חדשה, במשטר של צדק, עבודה ושויון סוציאלי. אלה ואלה דוגלים בשם אידיאלים, שיש בהם כדי לעורר לבבות ולגייס כחות מפעל וקרבנות. אבל גרם החטא, הרובץ לפתחה של כל מפלגה ו“הסתדרות”; גברה המיכניות והשטחיות שבנוסחאות פסוקות, תורת־חיים נתאבנה והפכה לפרוגרמה ולטכסיס של מפלגה, אידיאלים נעשו הלכות פסוקות, תורה שבלב נהפכה לדוקטרינה שבתכנית, תורת־אדם – לתורת המפלגה או המעמד. הכרת החובה והאחריות של העודר במערכה נהפכה לכתתיות, לצרות עין ואפקים של “אתה בחרתנו” מפלגתי; תכנם הראשון החי של הזרמים השונים נעשה עילה לפירוד הלבבות למחלוקת ולאיבה; במקום צירופי אידיאות ושאיפות באה התרוצצות של “מחנות”.
והקהל הגדול העומד בתווך לא עמד בפרץ. המוני הציונים, שלא נצטרפו לשני המחנות ולא רצו לתלות את ציונותם בדוקטרינה אחת מסוימת או באידיאל אחד מסוים, או שנפשם סלדה מתופעות השלילה שבמלחמת המחנות, אבדו עצה ודרך. שני המחנות מימין ומשמאל שבשו את תורתם והשתבשו בדרכים ובטכסיסים, והמרכז נתרוקן בחלקו הגדול מתכנו ונשאר בלי תורה ובלי דרך. הציונים “הכלליים” התחילו רואים את עיקר מהותם, את “כלליותם”, לא בחיוב, אלא בשלילה, בשלילת האידיאלים החיוביים מימין ומשמאל. במקום לבקש את ה“כלליות” בדרך הסינתיזה, במזיגה הפנימית של התכנים החיוביים מימין ומשמאל, במקום ליטול משני המחנות את החיוני ואת היצירי שבהן, במקום לקיים את האידיאלים החיוביים, הדתיים והחברתיים, של שניהם, לעשותם שימוש לגיוס כחות היצירה הכבירים, שמפעל התחיה זקוק להם, ולמזגם לאידיאה אנושית־עברית גדולה אחת – במקום זה העמידו את אמונתם ואת תורתם על השלילה. מי שאומר כיום “ציונות כללית” מתכוון: ציונות שאין עמה לא אידיאלים דתיים חיוביים ולא אידיאלים חברתיים מסוימים. וזוהי אחת הסבות העקריות לירידתה ולדלדולה של הציונות בימינו. מן השלילה לא תמלא הנפש. ציונות זו לא תעורר כחות הטמנים בגנזי הדורות, לא תזעזע נשמתם של המונים ולא תמריצם למאמצי קרבנות. הציונות אינה, כאמור, פתרון “גיאוגרפי” לשאלת ישראל, אלא היא פתרון של מהות ושרשים. ואת אלה תחפשו כיום לשוא בתוך הציונות הכללית.
ציונות “כללית” זו, העומדת על השלילה, “כחה” גדול אולי בארץ־ישראל מאשר בכל ארץ אחרת, וכבר הביאה תקלה רבה לבנין הארץ. ותקופת העליה הרביעית תוכיח. הגיעה השעה לנתח את אפיה ופרצופה החברתי של ציונות “כללית” זו, כפי שהוא מתבלט בארץ־ישראל דווקא, אם לא מצד מספרו ומשקלו החברתי, הרי על־כל פנים על־ידי מדה־מה של זריזות ופעלתנות, שיש בו.
יש בארץ־ישראל ציונים “כלליים”, אשר לפי מהותם החברתית אין בינהם ובין “האזרחים הלאומיים” שלנו ולא כלום. צבור זה הוא לפי נטיותיו והשגותיו הסוציאליות האגף הימני של המחנה הציוני (טעות המביאה לידי בלבול מושגים היא זו, שבתוקף מסיבות היסטוריות, לפי התפלגות קודמת בזמן על־פי הסימן הדתי, ניתן התואר “ימין” ל“מזרחי”, אף־על־פי שבענינים סוציאליים וכלכליים הוא שמאלי יותר מחלק גדול של המרכז, ולא רק מן הציונים הכלליים בארץ־ישראל) הפרוצס של התפלגות חברתית הביא לידי כך, שחלק מן הצבור הימני שלנו, מאנשי ההגיון והקו הישר שבהם, עמדו ויצרו לעצמם את “התאחדות האזרחים הלאומיים”. אבל גם בין הנשארים, שלא פרשו להתאחדות זו והמתיחסים עוד על הציונים הכלליים, יש כאלה הנוטים לימין ואינם משתנים בהרבה מן האזרחים הלאומיים. אלה ואלה, האזרחים הלאומיים והימניים שבציונים הכלליים, הם בעצם, פחות על־פי פרוגרמה מסוימת – הפרוגרמות, ואף זו של האזרחים הלאומיים במשמע, הן כולן נאות וחסודות – ויותר על־פי נטיות בולטות, נושאי האידיאולוגיה והאינטרסים של מעמד אחד מסוים, של “המעמד הבינוני”, אשר תפקידו הכלכלי בארצות מוצאו היה בעיקר תפקיד של תווך ואשר הצורך בשנוי יסודות וסטרוקטורה כלכלית, שאף הוא מודה בו לכאורה בכח ה“אני מאמין” הציוני, לא תקפו עוד כדי מסקנות מעשיות. עסקני הצבור הזה מתנגדים נגוד גמור, בלי שום תנאי והגבלה, לכל נסיון ומעשה, שבא לשם מהפכה בסטרקטורה החברתית והכלכלית, שהביאו אתם העולים מארצות מוצאם, אם כי יש שגם הם טוענים ל“פרודוקטיביזציה” בגבולות הצורות המשקיות הקיימות. בימי הגאות של העליה הרביעית ראינו אותם צוהלים וחוגגים את נצחונם על ה“אידיאליסטים” הבטלנים ומבלי העולם: הן הדרך היא פשוטה, קלה וכבושה: רוב של יהודים בארץ־ישראל כמו שהם, יעלו נא המוני היהודים לארץ־ישראל, יעשו מה שעשו בארצות־הגולה, יתפרנסו ממה שיתפרנסו – והגשמת הציונות תבוא מאליה, על־ידי עצם העובדא הזאת. ונמצאו גם “אידיאולוגים” לציונים “כלליים” אלה, שהרחיקו ללכת עד כדי שלילת שאיפתה הראשונה והיסודית של הציונות: להשריש המוני יהודים בקרקע. שאיפה זו אינה, כביכול, אלא הזיה דמיונית, “רומנטיקה טולסטואית”. עיקר ענינה, שאיפתה ותכליתה של הציונות הוא – העיר, ההתיישבות העירונית, העומדת על המסחר, התעשיה והמלאכה, המצויים בעולמם של ישראל. מן החקלאות בא בחשבון רק משק הנטיעות (לאחר כשלונה של אותה “שיטה” פשוטה, נעשה משק הנטיעות האלף והתיו של “ציונות כללית” זו).
הכל יודעים מה עלה לה לאותה חכמה כלכלית פשוטה; הכל חוץ מן האידיאולוגים והעסקנים ההם. כשנכשלה העליה הרביעית והתברר לכאורה, שהפתרון ה“גיאוגרפי” אינו מספיק והדרך אינה כבושה וקלה כלל – נמצאה מיד, כידוע, סבת הכשלון, סבה אחת ויחידה, פשוטה וברורה מאד: שלטון הפועלים.
ועכשיו הגענו, בכחו של הגיון מסקני, גם לתורה חדשה בדבר עליה מנופה, “נבחרת ומזוקקת” – להוציא פועלים ממזרח־אירופה, להוציא פועלים, הכרוכים אחרי אמונות ודעות סוציאליסטיות. ואף זוהי ציונות…
לאָשרה של התנועה יש עוד בארץ־ישראל, ועוד יותר בגולה, מלבד ציונות “כללית” זו וחכמתה החברתית והכלכלית, גם ציונים כלליים מסוג אחר, ציונים כלליים ברוח המסורת הטובה, ציונים עממיים, שאינם מכניסים לציונות שום נטיות ופניות מעמדיות, ציונים אשר הציונות היא להם תביעה ופרוצס של חדוש יסודות חייה של האומה, של תחית כח יצירתה בכל ענפי החיים, – ציונים המעמידים את ענינה והגשמתה של הציונות על עבודה משותפת ואחריות משותפת של כל חלקי העם ודורשים את הסינתיזה ואת השלמת הגומלין גם באידיאולוגיה של התנועה גם במפעלה הכלכלי.
מה טיבה של סינתיזה כלכלית זו?
ג
סינתיזה באידיאולוגיה ובכלכלה. – ענינה של האקונומיה הציונית. – “דרך” ו“דרכים”. – אמונת הלב כח דינאמי במפעל. – ה“משקיות” דרישה איקונומית ולא סוציאלית. – אנטיתיזות וסינתיזה. – הכפר והעיר. – מרכז הכובד. – נמוקים מעשיים, מוסריים ופוליטים, המחייבים את החקלאות. – גבולות טבעיים הכרחיים למסחר ולתעשיה. – היחסים המספריים של מקצועות הכלכלה. – סתם ישוב ארץ־ישראל ישוב חקלאי. – הון לאומי והון פרטי. – מפעלי ההון הפרטי בשנים האחרונות. – קרקעות שונות, שיטות עבודה, דרכי בנין וחומר אנושי שונים. – “קולוניזאציה” לא רק ענין כלכלי אלא גם ענין לאומי־מדיני. – הקופה המדינית בהתיישבות. – אי־אפשר להתיישב בלי הון לאומי, בלי תקציבים וגרעונות. – תפקידן הגדול של הקרנות הלאומיות – השלמת גומלין של שיטות, דרכי בנין ותפקידים.
האידיאולוגיה הציונית דרכה דרך הסינתיזה; לא דוקטרינה אחת פסוקה מבית־מדרש אחד, אלא תורת חיים, המאחדת, מצרפת וממזגת ערכים, שאיפות, פעולות לשיטת־חיים לאומית אחת, לסיסטימה אחת שלימה של גלויי כחות־חיים ומגמות־חיים והתגבשותם במפעל. ואף הכלכלה הציונית כך. שיטת “כלכלתנו הלאומית” צריכה אף היא להיות סינתיזה של דרכים, שאיפות, אידיאלים ופעולות. ענינה של האקונומיקה הציונית הוא לא רק ליתן מחיה ליהודים העולים אל הארץ, אלא אף להשרישם בקרקע, להביא מהפכה בסטרוקטורה החברתית והכלכלית, שהביאו אתם מארצות הגולה, ליתן להם יסודות קיום ופעולה חדשים ובטוחים משואה. ועל־כן קשים וסבוכים כל־כך ועמוסי־יסורים הדרכים, ויש עמהם סכנת תעיה ועקלקלות. דוקא הצרכים החמריים של בנין הארץ, האפשרות להרחבת כח קליטתה, ליצירת מקורות רבים ושונים לעבודה ולמחיה – דוקא הצרכים האלה פוסלים את הדרכים “הפשוטות”. על־פי עיקר “המשקיות” הטהורה לבד, המקובלת בישובו של עולם, על־פי החשבון הפשוט של ה“הומו איקונומיקוס” לא תושג המטרה הזאת, לא תבנה הארץ משממותיה, לא יבנה העם מחורבנו החמרי והרוחני, לא יתחדשו כחות היצירה המשותקים שלו.
זאת ועוד אחרת. אין להעמיד את התורה הציונית על רגל אחת של הלכה פסוקה אחת, של עיקר רוחני אחד מסוים; ואין להעמיד את המפעל הציוני על מגמה סוציאלית אחת מסוימת, על צורה משקית אחת מסוימת, על מעמד אחד מסויים, בבחינת דין הניין לי ודין לא הניין לי. הכל, כל הכחות ויסודות החיים, המצויים באומה, שותפים בתחיתה של זו, בבנין הארץ. ולא רק מבחינת הזכות האישית, אלא אף מבחינת הצורך ההכרחי של המפעל: בלי שותפות זו לא יכון המפעל; בלי המאמצים המשותפים של הכחות הרבים והשונים האלה, בלי העבודה המשותפת והאחריות המשותפת של כל חלקי העם לא תתגשם הציונות. כל היסודות השונים של החומר האנושי שלנו, הם ושאיפותיהם ואידיאליהם ודרכיהם, קרואים לשמש לתכלית האחת העליונה. ולפיכך אין “דרך” לציונות, אבל יש לה “דרכים”. אם אין מעמדות פסולים לעבודת הבנין, אם כולם כשרים וחייבים בעבודה זו, הרי גם שאיפותיהם ושיטותיהם “כשרות”. אין לגייס את היסודות הרבים והשונים של החומר האנושי שלנו לעבודת העם ולהטיל על כולם חובת אמונה אחת ודרך אחת. אין כופין על אמונה; דברים שבלב ובדעה אינם ענין לדקרטים ולפסקי־דינים. ובלי האמונה לא יקום ולא יהיה הפלא הגדול של מפעל התחיה. רק בדרך חרות־הרצון ואמונת־הלב ימצא יוצא הגולה את המרץ ואת ההתלהבות ואת אהבת הקרבנות ואת כח היצירה, שאי־אפשר בלעדיהם לאותו פלא. יכול אדם שלא להאמין באמת האובייקטיבית שבאידיאל, שחברו כרוך אחריו – ערכו ופעולתו הסובייקטיבית של האידיאל, השפעתו על המאמינים בו בבחינת כח דינאמי, הממריץ את הפעולה ומכשיר את הקרבן, אינם נפגמים על־ידי כך.
ולא שאנו מזלזלים בעיקר האיקונומי של חשבון ומשקיות. הקרטריון לערכו החיובי של כל מפעל כלכלי הוא סגולתו להתפתח לחי הנושא את עצמו, להרבות את כח הקליטה של הארץ ואת אפשרויות העבודה. אין אנו מעריצים את הצורות ואת הנוסחאות הפסוקות, שיש עמהן ממדת הדוגמה וההתאבנות. אין אנו טוענים לקונסרוואטיזם סוציאליסטי חדש. אנו צריכים לאומץ הרוח ללמוד מן המציאות, לעשות “נתוח” בשעת הצורך. אבל אותה שאלה גדולה של משקיות בריאה אינה ואינה צריכה להיות, כנוסח הימין הכלכלי שלנו, דרישה סוציאלית, המתכוונת לחלופי המעמדות, נושאי מפעל הבנין בארץ, וחודה מכוון כנגד הפועלים ומפעליהם ואידיאליהם החברתיים דווקא. תכנה ומשמעה היא דרישה איקונומית, המכוונת לכל המפעלים ולכל השיטות ולכל היסודות הפועלים בבנין; ענינה הוא – פרודוקטיביות, כלכלה בריאה, יצירה כלכלית שיש בה ממש. קיומה של דרישה זו תבוא לא כנגד מעמד מן המעמדות אלא בעזרת כולם, מתוך מאמצים משותפים של כל הכחות והיסודות, הפועלים בבנין הארץ. –
דרך הפולמוס הצבורי שלנו מביא לידי־כך, שכל אחד מאתנו רואה ומראה רק את הצד האחד של המטבע, והצד השני עוטה ערפל. למדנו לראות את הכל בעין אחת, בעין הימנית דווקא או בעין השמאלית דווקא, ואין לנו הכשרון האנושי הפשוט להסתכל בדברים בשתי עינים פקוחות. זה שנים שלימות, שאנו מתווכחים בדבר האנטיתיזות: הון לאומי או הון פרטי, אינציאטיבה פרטית או התישבות לאומית, העיר או הכפר, וכדומה. ועדיין לא למדנו את האמת הפשוטה, שאין כאן מקום לאנטיתיזות, אבל יש מקום ויש צורך בסינתיזה, בשתוף דרכים ושיטות, בהשלמת־גומלין. יורשה לנו על־כן לחזור, בפעם המאה ואחת, על אמתות אלפא־ביתיות; כי על־כן עדיין הן שנויות במחלוקת ונתונות בסימן השאלה.
הארץ לא תבנה בדרך אחת, בשיטה אחת, על־ידי מעמד אחד. יש מקום בבנין הארץ לחלוצים ולמעמד הבינוני, להון הלאומי ולהון הפרטי, לחקלאות ולמסחר ותעשיה, לכפר ולעיר.
הכפר והעיר. הכפר לא יקלוט את המוני העולים, שאנו מחכים להם, במאות אלפיהם; עם ישראל לא יהפך כולו לעם של אכרים; דרך החקלאות בארץ היא דרך של סבל ויסורין ונסיונות קשים, אפשרויותיה מוגבלות גבולות טבע. ולפיכך אין להעמיד את כל ענינם של הציונות ובנין הארץ על הכפר ועל החקלאות לבד; כל מה שיש בו כדי להרבות את הישוב העברי בארץ ואת עמדותיו הכלכליות – רצוי ומקובל לנו. ולפיכך יבורך לנו כל מפעל, כל נסיון וכל שאיפה לתקנת המסחר, התעשיה והמלאכה, לטובת ההתישבות העירונית. אבל כשבאים להעביר את מרכז הכובד של התנועה והמפעל אל העיר, כשאומרים לבחור בדרך הקלה והנוחה, כביכול, של ההתישבות העירונית ולהעדיפה על החקלאות, הרי זו טעות שיש בה סכנה, ואנו חייבים לדחות סיסמאות חדשות אלה. נחזור שוב על אמתותיה הראשונות של הציונות, שאנו נוטים לשכוח אותן מקוצר־רוח אגב נצחונות של פולמוס:
א) אין להעמיד את קיומה ותקות עתידה של ארץ על ה“מרקנטיליות” לבד; אין יסוד בריא לכלכלתה של ארץ, שאינה יכולה לספק לעצמה את צרכי־בני־אדם ההכרחיים ביותר; אומה שאינה מתפרנסת מן הקרקע אין קיומה בטוח.
ב) תחיתה הלאומית של אוּמה מפוזרת ומפורדת תלויה, מבחינה אנושית־מוסרית, בקרקע, בתשובה אל האם־האדמה; שנוי המרכז הפנימי והתחדשות היסודות הנפשיים של איש־האויר התלוש לא יבואו אלא מן האדמה.
ג) אפיה ופניה הפוליטיים־הכלכליים של ארץ טבועים לעולם בחותמו של עובד־האדמה; לא העיר אלא הכפר נותן לכל ארץ את צורתה העצמית.
כללו של דבר: ישוב ארץ־ישראל, שיעמוד על העיר, על המסחר והתעשיה לבד, לא יהא לו בסיס כלכלי, לא יצויר כלל, כשם שלא יצויר אילן, שיש לו ענפים ואין לו שרשים, אף לאחר מפעל החשמל של רוטנברג, בנין נמל חיפה ונצול אוצרותיו של ים־המלח, אי־אפשר יהיה להעמיד את התפתחותה של ארץ־ישראל על המסחר והתעשיה לבד. אפשרויותיהם של אלה מוגבלות בהכרח גבולות טבע. כבר בא לידינו להביא את מסקנותיו של ד“ר רופין בענין זה, בספרו על בנין ארץ־ישראל, שהעלה על־פי השואה עם המספרים היחסיים של העוסקים במקצועות הכלכלה השונים בארצות השונות. ד”ר רופין בא לידי מסקנא, שאם נניח, כי בישוב העברי בא"י יעסקו בתעשיה שלשים אחוזים למאה מכל בעלי־משלוח־יד, תהא זו התפתחות אינדוסטריאלית גבוהה יותר מזו של אוסטריה, אונגריה ואיטליה, וכמעט דומה לזו של צרפת והולאנד. כיוצא בזה יעלה לנו, מתוך השואה עם הארצות האלה ועם גרמניה, שאם נתפוס כמידה הראויה בשביל הישוב הרך בארץ עשרה אחוזים למאה עוסקים במסחר וכמספר הזה גם בשביל פקידים, רופאים, מורים, שמשים וכדומה, לא נתפוס מידה זעומה ביותר. היוצא מזה, שכחמישים אחוזים למאה מישובנו יצטרכו לעסוק בחקלאות. ואף אם נניח, שהתפתחותה הכלכלית של הארץ בכלל ובמשק המטעים בפרט עשויה לשנות את הפרופורציה ולהרחיב במידה הגונה את אפשרויות המסחר, המלאכה והתעשיה, יצא לנו בכל־זאת, שאף הרחבה זו קשורה בחקלאות, וסוף־סוף שקולה החקלאות כנגד כל שאר המקצועות, או כמעט כנגד כולם יחד. כך אנו חוזרים לאותה הכרה יסודית, שניתנה לנו בבחינת הרגשה אינסטינקטיבית עם ראשית מפעלנו: היסוד והעיקר של עבודת הישוב הוא הישוב החקלאי; סתם “ישוב ארץ־ישראל” פירושו ישוב חקלאי.
הון לאומי והון פרטי. ארץ־ישראל לא תבנה לא על־ידי ההון הלאומי לבד ולא על־ידי ההון הפרטי לבד; היא תבנה על־ידי הקואופרציה והצירוף של שניהם.
ההון הלאומי לא יספיק למפעל הגדול של בנין הארץ, שאין דוגמתו ליוקר, – לא יספיק אף אם יפתחו לנו לבותיהם של מיליוני אחינו בתפוצות הגולה, אף אם יפתחו לנו אוצרות לא שערנום של קרבנות והתנדבות לאומית. מערכת “בוסתנאי”, עתונה החשוב של התאחדות האכרים ביהודה ובשומרון, מעמידה, בשורת מאמרים על ההתישבות הפרטית, את ההתחלה הפרטית החדשה, במשך שלש השנים האחרונות, על שדה התישבות החקלאית מסביב לחמש ממושבות יהודה הישנות ובגוש השרון החדש על מספרים אלה: “גאולתם של ששים אלף דונאם קרקע לערך באזורי הנטיעות; נטיעתם של עשרים אלף דונאם, לערך, פרדסים חדשים, והכנות לנטוע כהנה וכהנה; השקעת קרוב לשני מיליון לא”י בעין, המחייבת השקעת עוד ארבעה מיליון לא“י במשך אילו שנים; יצירת עבודה לאלפים פועלים עברים בהוה, המחייבת עבודה לששת אלפים פועלים בעתיד הקרוב”. הימצא מי מאנשי האמת הפסוקה האחת והאמונה הנלהבה באמת זו, שיזלזל במספרים האלה? אבל ראוי להם לאנשי האמת הפסוקה השניה, לחסידיה הקיצוניים של האיניציאטיבה הפרטית, העושים אותה יראה לעצמם ואינם מודים באלהים אחרים על פניה, שישמעו גם מה בפיו של אותו עתון אכרים על ההתישבות הלאומית, על תפקידיו של ההון הלאומי בשדה ההתיישבות החקלאית. על־ידי האינציאטיבה הפרטית בלבד לא תגאל אדמת המולדת ולא יבנו שממות הארץ כולה. משק הנטיעות אינו עוד הישוב החקלאי כולו. רק חלק קטן מאדמת ארץ־ישראל מוכשר למשק נטיעות. וכשם שקרקעותיה של הארץ שונות, כך גם שיטות עיבודה ודרכי בנינה והחומר האנושי הבונה שונים ויהיו שונים בהכרח.
ההתיישבות החקלאית מחייבת בחלקה הגדול את יסוד ה“חלוציות”. היא תובעת כל נשמתו של אדם ומטילה עליו קרבנות קשים ומתמידים במשך כמה שנים, אשר ה“אינציאטיבה הפרטית”, ה“חשבון” הכללי הפשוט לא יביאום לעולם.
אנו עוסקים ב“קולוניזאציה” ושוכחים אמת פשוטה ויסודית אחת: “קולוניזאציה” היא לא רק ענין כלכלי, אלא גם, ובעיקר, ענין לאומי־מדיני, ואין לעשותה על־פי החשבון הכלכלי הפשוט של הוצאה והכנסה. בנוהג שבעולם, קופת המדינה נענית לצרכי המשק ההתיישבותי, אשר לפי עצם מהותו הוא בתקופתו הראשונה משק “גרוע” בהכרח; היא נענית לו יותר על־פי חשבון לאומי־מדיני ופחות על־פי חשבון כלכלי. חובת המסים, המוטלת על כל אזרח שלא בטובתו, היא הדרך והתנאי ההכרחי לספוק הצרכים האלה. אנו אין לנו מטרופולין, שכחו יפה לדאוג ל“מושבות”; אין לנו שלטון מדיני, שיטיל חובות ומסים על היחיד לשם בנין המולדת, ואנו תלויים, אם נאבה ואם נמאן, בהתנדבות החפשית. הלואי ששלטונות הארץ יענו במקצת לצרכי התישבותנו מבחינת הקלות והנחות במסים, הכשרת תנאים כל־שהם לעבודתנו אנו – את קופת המדינה לא יפתחו לנו על־כל־פנים לצרכים אלה. הקרנות הציוניות הן הן לעת־עתה הקופה המדינית שלנו. הן ה“סורוגטים” למסים ולחובות של האזרח, שאין להם שלומים כלכליים. דבר זה הוא ודאי מקור חולשתנו החקלאית בחלקה הגדול בלי ההון הלאומי, בלי הקרנות הלאומיות, בלי תקציבים וגרעונות, בלי חלוצים וצורות חברתיות חדשות, לפי שאי אפשר לה בלי עבודת כבוש והכשרה קשה ומרובה. צרפו לזה את תפקידיו של ההון הלאומי בהכשרת התנאים הצבוריים ההכרחיים לכל ישוב חדש, בספוק צרכי צבור, או צרכי אזרח יסודיים של המתיישב, כגון עניני החנוך ובתי־הספר, הבריאות הצבורית וכדומה מן הצרכים ההכרחיים, שאין ההסתדרות הציונית יכולה לפטור עצמה מסיפוקם על־ידי ההחלטה הפשוטה, הנכונה בלי ספק בעצם הדבר, שחובתם ואחריותם על ממשלת הארץ. יותר מאשר בכל שעה אחרת אנו צריכים אולי לשנן כעת לעצמנו את הדברים הפשוטים האלה. תפקידן של הקרנות הלאומיות שלנו בבנין הארץ גדול וחשוב הרבה, מכפי שהמבקרים ואנשי האופוזיציות השונות רוצים להודות.
כללו של דבר: הכלכלה הלאומית שלנו מחייבת גם היא את “הסינתיזה”, את יסוד האחדות והשלמת־גומלין של שיטות, דרכי־בנין ותפקידים. יש מקום ויש תפקידים גדולים בבנין הארץ גם לחקלאות, גם למסחר ולתעשיה, גם להתישבות כפרית וגם להתישבות עירונית, גם להון הפרטי, גם להון הלאומי, גם ל“חלוצים”, גם למעמד הבינוני.
ומכאן מסקנות מסוימות ליחסי המעמדות ולפרובלימות של ההון והעבודה.
ד
הקואופרציה של ההון הלאומי וההון הפרטי. – רשויות שונות. – הצורך בקונטקט, בהסכם. – ההון הפרטי חלק מן המפעל הכללי וכפוף לצרכיו של זה. – מרות לאומית. – הליברליזם הכלכלי עבר זמנו. – הרשות הפנימית העליונה שלנו בסבך המציאות הכלכלית. – הסתירה שבתפקידי ההסתדרות הציונית בעניני הכלכלה. – הסתירה שבתפקידי ההסתדרות הציונית בעניני הכלכלה. – בימי העליה הרביעית. – העדר הדרכה ופקוח – עיקר הריגולציה הלאומית ופירושה. – התאמת הפעולה ותריס בפני רדיפת הבצע. – הפוליטיקה הקרקעית והקרן הקיימת. – רגולציה בעניני עבודה ופולמוס־המעמדות. – העכובים שבדבר. – עמדה רופפת של שני הצדדים. –הדוגמה המעמדית מימין ומשמאל. – המוצא מן המבוכה בחוקת־עבודה כללית. – תפקידו של הקונגרס בנידון זה.
הקואופרציה של ההון הלאומי וההון הפרטי בבנין הארץ פירושה לא רק השלמת־גומלין, אלא גם השפעת־גומלין; לא רק צירוף פעולות בדיעבד, אלא גם חלוקת עבודה ותפקידים לכתחילה, על־פי תכנית כוללת אחת. רשויות רשויות נתיחדו להם לשני הגורמים האלה לפי עצם טבעם: התישבות חלוצית ומשק נטיעות, הכשרת תנאים ומפעלי מסחר ותעשיה, וכדומה. אבל לא די בזה. יש צורך בקונטאקט, בקשר מתמיד, בהסכם, כדי להמנע מ“התחרות”, מפעולות כפולות, או סותרות זו את זו, מבזבוז כחות. ולא זו בלבד. יש צורך קודם־כל, שההון הפרטי לא ישכח, שאין הוא הכל, אלא הוא רק חלק מן המפעל הלאומי הכללי, ועל־כן אין חירותו ונטיותיו הטבעיות החוק העליון והפוסק האחרון בחיינו הכלכליים, אלא אף הוא צריך להיות כפוף לעיקר עליון, לצורך המפעל הכללי. ההון הפרטי זכאי לדרוש מאת ההון הלאומי עזרה ממשית מבחינת הכשרת התנאים: עזרה פוליטית, קרדיט, הדרכה ופעולת ארגון; אבל דבר אחד יש לדרוש גם ממנו: קבלת מרות לאומית, חובה ואחריות לאומית. עברה שעתה של התורה הכלכלית האיגואיסטית־התמימה, הרואה את חירותו הגמורה של היחיד, את “משחק הכחות החפשי” כקדושה עליונה שאין לנגוע בה, אף בשעה שיש עמה סכנה לכלל. רק התמימות הפרובינציאלית, שפיגרה אילו עשרות שנים מאחרי ה“מודה” האחרונה, יכולה עוד לראות היום במשחק החפשי של החיים הכלכליים עיקר עליון, שאין להרהר אחריו. אף באנגליה, בארץ הקלאסית של ה“ליברליזם הכלכלי”, של חופש המסחר וההתחרות החפשית, שנתקדשו בשעתם קדושה של מסורת לאומית, כבר פקע כוחה של אותה שיטה. המדינה חדלה להיות גם כאן עד־ראיה פאסיבי לתסבוכת הכלכלית ולסכסוכי המעמדות, המדיינים זה עם זה, אשר תפקידו הוא רק תפקיד של שוטר, וענינו – ההגנה הפשוטה על הקנין הפרטי ודיני שלי שלי ושלך שלך. הוסרה ה“הילה” מעל העיקר הליברלי הגדול: אין המדינה מתערבת בחיים הכלכליים, והצבור התרגל לאט־לאט להטיל על המדינה תפקידים חיוביים של פוליטיקה סוציאלית, של השגחה קבועה על החיים הכלכליים. אין המדינה יכולה לעמוד מנגד ל“התחרות החפשית”, למשחק הכחות החפשי ולסייע מתוך כך להשתלטות האיגואיזם הפשוט והאנארכיה של רצונות, שאין עליהם מרוּת עליונה; המדינה צריכה להיות ה“ריגולאטור” בסבך המציאות הכלכלית, להציב גבולות לרצונות היחידים, להטיל חובות עליהם.
“ריגולאטור” עליון, שליט ומכריע כזה הוא צורך־חיים הכרחי גם לנו, – ולנו, העומדים בתקופת יצירה ראשונה וסלילת דרכים, יותר אולי מאשר לכל אומה וארץ אחרת. תפקיד זה, שהמדינה ממלאה בחיי העמים האחרים, צריך למלא אצלנו בתקופה זו הרצון הלאומי המגובש, הרשות הפנימית העליונה שלנו, המוסדות הלאומיים העליונים שלנו. עד עכשיו היתה סתירה יסודית בתפקידה של רשות עליונה זו בחיינו הכלכליים: תעודות חיוביות של מפעל, חובה ואחריות לבנין מצד אחד, ופאסיביות ליברלית, אם מותר לומר כך, מצד אחר. חיינו הכלכליים נחלקו לשתי רשויות מובדלות: כאן – ההסתדרות הציונית עם ההון הלאומי של הקרנות, שם – ההון הפרטי עם האיניציאטיבה הפרטית. ודומה כאילו אין שום זיקת־גומלין ואחריות־גומלין בין שני הגורמים האלה. יארכו הדברים, אם נבוא לעמוד על פרטי הדברים ועל סבותיהם. עובדא היא, שההנהלה הציונית בארץ לא ניסתה כלל “להתערב” בעניני ההון הפרטי, לא ניסתה להשפיע עליו, לכוונו למסלול הרצוי מתוך תכנית כוללת אחת, המקיפה את שתי הרשויות גם יחד. ביחסה של ההנהלה הציונית לפעולה הפרטית יש מדה גדולה של רפיפות וחצאיות. מצד אחד אין היא רואה את עצמה פטורה מחובת עזרה להון הפרטי – ולמעשה הרי חלק הגון מעבודת ההסתדרות הציונית ומוסדותיה בארץ: חנוך, בריאות צבורית, קרדיט וכדומה, משמש גם לאיניציאטיבה הפרטית ומכשיר את התנאים לפעולתה, – ומצד אחר היא מסתלקת מן ההשפעה הממשית את התנאים לפעולתה, – ומצד אחר היא מסתלקת מן ההשפעה הממשית ומן האחריות לדרכיה ולנסיונותיה של זו. בימי העליה הרביעית – זו העליה ההמונית הגדולה, שכמה כחות חשובים היו גלומים בתוכה ושהביאה למעשה, לאחר כל שגיאותיה וכשלונותיה, תועלת עצומה לארץ ולבנינה, – לא ניסתה ההנהלה הציונית להשפיע עליה, לסייע לה סיוע של הדרכה וארגון (גרם אולי לכך במקצת ההרכב האישי של ההנהלה בימים ההם). והעולים מבני המעמד הבינוני – אף אמת זו ניתנה להגיד, – אשר דרישותיהם ותביעותיהם מאת ההנהלה הציונית בימים ההם ולאחריהם לא היו מעטות בדרך־כלל, לא בקשו כלל השפעה זו, לא אמרו כלל להזדקק להדרכה ולקונטרולה ששל זו.
הגיעה השעה לשתוף הפעולה והתאמתה הגמורה בין שני גורמי הבנין האלה, ההון הלאומי וההון הפרטי. הגיעה השעה לחלוקת עבודה ותפקידים על־פי עיקר שליט עליון אחד: תועלת המפעל הלאומי הכללי. אף הקפיטל הפרטי צריך להודות בעיקר הפקוח הלאומי העליון, בעיקר הפוליטיקה הכלכלית הלאומית. דבר המובן מאליו הוא, שאין פירוש הדברים “אפיטרופסות” לפעולת היחיד והתערבות בעניני יום־יום של משקו. עיקר הריגולאציה הלאומית פירושו, ראשית, התאמה מעשית ותכליתית לשם משקיות רציונלית, להמנע, כאמור, מבזבוז כחות לבטלה, מפעולות כפולות או סותרות זו את זו, מהתחלות שאין להן יסוד ותקוה; פירושו – הדרכה, עזרה פוליטית, עזרה מעשית בדרך האינפורמציה, חקר המציאות הכלכלית, וכדומה. ופירושו, שנית, קונטרולה וערובה, שלא תהפך הפעולה הפרטית לרועץ לשאיפה הלאומית הכללית; פירושו תריס ושמירה בפני רדיפת־בצע מזיקה, בפני נטיות האנארכיה של האיגואיזם הכלכלי, בפני ריכוז קרקעות בידי יחידים להפסד כח הקליטה של הארץ ומקורות המחיה שלה לעולים חדשים, בפני נגע הספסרות והפקעת השערים של קרקע המולדת. פירושו, קודם כל, שהמכשיר העליון לפוליטיקה הקרקעית של התנועה, הקרן הקיימת לישראל, יעשה באמת הריגולטור, הכח המסדר והמכריע בשאלה הקרקעית שלנו. אין זה מעניננו, כמובן, ליתן כאן הצעת־תכנית להגשמת העיקרים האלה; עניננו הוא רק להעיר על עצם הפרובלימה ועל הצורך לבקש לה פתרונים.
ואותו עיקר של מרוּת לאומית עליונה בחיינו הכלכליים מחייב ריגולציה לאומית־צבורית בעניני העבודה ופולמוס־המעמדות. היש צורך להטעים, כמה גדולה תקלתו הלאומית, החמרית והמוסרית גם יחד, של פולמוס זה, כמה גדול הנזק, שהוא מביא למפעלנו? על עיקר הריגולציה הצבורית־הלאומית בעניני העבודה, על הצורך בחוקת־עבודה פנימית־כלכלית של הישוב אין איש חולק היום לכאורה. ואף־על־פי־כן גדולים עדיין העכובים ומרובים המכשולים וחזקות נטיות הטשטוש וההתעלמות מן העיקר. שני הצדדים, הפועלים ונותני־העבודה, מודים לכאורה בעיקר ההסדר של יחסי־עבודה, ושניהם תופסים עם זה עד היום עמדה של רפיפות וחצאיות. עדיין גדול כחם של הרגל, של נטיות קדוּמות, של קונסרוואטיזם שבהלך־דעה, של דוֹגמות מעמדיוֹת. מן העיקר הכללי של ריגולציה בעניני הכלכלה, של מרות לאומית עליונה בפרובלימות של העבודה ופולמוס המעמדות, באו והוציאו סוף־סוף, לאחרי לבטי־לבטים במשך כמה שנים, את הפרובלימה החלקית של חוזה קולקטיבי בין שתי הסתדרויות, בין הסתדרות העובדים להתאחדות בעלי־התעשיה, והפרובלימה הכוללת נשארה תלויה ועומדת כשהיתה. למעשה רחוקים שני הצדדים גם יחד מן העיקר הפשוט והברור של ריגולציה לאומית בעניני העבודה ויחסי העבודה. אבל אין פתרון לשאלה ואין תקנה למצב ואין מוצא מן המהומה והמבוכה של מלחמת המעמדות שלנו אלא בעיקר הגמור והברור של מרות לאומית עליונה בעניני העבודה, – בחוקת עבודה כללית של הישוב, שתהא חובה גמורה על שני הצדדים ותקבע נורמות ברורות ומסוימות בעניני העבודה.
ואם קצרה ידנו מהגיע בכחות עצמנו לפתרון רצוי של השאלה, יבוא הקונגרס הציוני ויכריע את הכף בכח לחצו והשפעתו. ענינה של הציונות הכללית, הסינתיטית, זו העומדת על עיקר הסולידאריות הלאומית, על שתוף הכחות והיסודות השונים בבנין, הוא לסייע לישוב העברי בארץ לצאת מתוך המהומה של פולמוס־סרק ונצחנות מפלגתית תפלה אל דרך המלך של משמעת לאומית, של עבודה משותפת ואחריות משותפת של כל חלקי העם ומעמדותיו לבנינה של המולדת.
ה
עיקר המרות הלאומית העליונה בחנוך. – ענינו של החנוך הלאומי. – זכות־קיום לסוגים שונים של בתי־ספר והענין הלאומי הכללי. – אין מקום לרשויות נפרדות בהחלט בחנוך. – המפלגות והאידיאלים החיוביים בחנוך. – התחרות של יצירה והתחרות של פולמוס. – החנוך הדתי והמזרחי. בתי הספר של תנועת־העבודה. – אבטונומיה פנימית ומרות לאומית עליונה. – דיפרנציאציה ואינטגרציה בהתפתחות. – מדות מוגזמות של התפלגות בציונות. – ההסתדרות והמפלגות. – אבטנומיה ו“אבטרקיה”. – הקונגרס והשפעתן השלילית של המפלגות. – חדוש יסודות התנועה וההסתדרות צורך השעה. – התחלות לריפורמות. – דרך הסינתיזה.
עיקר המרות הלאומית העליונה, שכחה יפה לכוון, להדריך, להתאים ולמזג את היסודות השונים שבתנועה ובמפעל לאחדות עליונה אחת, היא צורך הכרחי לעבודת הכלכלה, ועוד יותר לעבודת החנוך והתרבות שלנו. מתוך השקפתנו היסודית על דרך הסינתיזה בציונות, על ערכם החיובי־החיוני של השאיפות המוסריות, הדתיות והחברתיות, המהוות את זרמיה השונים של הציונות, מתבררת מאליה עמדתנו הכללית בענין החנוך, בין במשמעו המקיף: חנוך העם והכשרת הלבבות, ובין במשמעו המצומצם: בתי־ספר ללמוד תורה ולהקנית ידיעות; פירושו רוח־חיה, מעצבת אוֹפי ויוצרת אישיות, אידיאלים מרכזיים, שיש בהם כדי למלא את הנפש, לשמש דרבן ודחיפה למפעל, להיות לכח מחולל ומאיר נתיבות. עבודת החנוך הלאוּמי אינה יכולה לעמוד לא על חנוך־של־ידיעות לבד, ולא על הלאומיות הפורמאלית לבד, אשר ענינה הוא הצורות הלאומיות ואין עמה הגדרת מהות התוכן. עבודת החנוך שלנו מחייבת תוכן חיובי חי, רעיון חנוכי מרכזי, תורת חיים.
ומכאן מסקנות לחיוב ולשלילה, לתוכן ולשאלות ארגוּן.
מבחינת התוכן: עבודת החנוּך, העומדת על בקשת דרך הסינתיזה בחיינו וביצירתנו, אינה שוללת את האידיאלים החיוביים שבזרמיה השונים של הציונות, אבל היא שוללת את השלילה שבהם, את נטיתם לצד אחד־יחיד. אמרנו ואנו חוזרים ואומרים: יש מקום ויש זכות־קיום בארץ־ישראל לסוגים שונים של בתי־ספר בהתאם לזרמים הדתיים והחברתיים העיקריים, החיים והפועלים בתוך הצבור. יש מקום בארץ־ישראל לבתי־ספר כלליים, ששום דבר יהודי ואנושי אינו זר להם, לבתי־ספר של חרדים, הרואים את המרכז ואת עיקר־העיקרים של החנוך בדת ובתורת ישראל, לבתי ספר של תנועת־העבודה, המעמידים במרכז ענינם את החנוך לעבודה, ליצירה פרודוקטיבית, לאידיאלים של צדק ושויון חברתי. אבל הענין הלאומי הכללי, הצרכים העליונים של החנוך מחייבים את השאיפה לסינתיזה לאומית עליונה, למזיגה חיונית של כל היסודות החיוביים האלה.
ומכאן אנו מסיקים את המסקנא הארגונית. אין לעשות את סוגי בתי־הספר השונים רשויות נפרדות ומובדלות בהחלט, קנינן הפרטי המוחלט של סיעות ומפלגות. יורשה לי להטעים שוב דברים, שכבר אמרתי במקום אחר; יש צורך השעה בכך. אין אנו מאמינים, שמפלגות השטופות לפי טבען בפולמוס, בטכסיסים, בחיצוניותם של דברים, הן נושאים מתאימים לטפוח אידיאלים אנושיים גדולים, דתיים או חברתיים, בטהרתם בבתי־הספר. מפלגה אינה יכולה לשמור על עצמה מפני המיכניזציה, מפני השיגרא והפראזה הפסוקה, שפרחה נשמתה, מפני הרדיפה אחרי חיצוניות וכמות, מפני נטיות של “אתה בחרתנו”. אנו רוצים, שבית־הספר בארץ־ישראל יהיה נקי מכל זה. אנו רוצים בקונטאקט, במגע ומשא חי בין בתי־הספר שלנו לסוגיהם השונים, בפעולות־גומלין ובהשפּעת־גומלין ביניהם; אנו רוצים, שהמורים, המנהלים, המפקחים ועסקני החנוּך ידאגו דאגה משותפת לענינים משותפים, חנוּכיים ומעשיים, של בתי־הספר ולא יערימו זה על זה ולא יתנכלו זה לזה מתוֹך עסקי פרסטיג’ה וחשבונות של מפלגה. ולפיכך אנו דורשים תקון ארגוני יסודי ביחס לבתי־הספר של שני האגפים גם יחד, של המזרחי ושל ועדת התרבות אשר להסתדרות העובדים.
אנו יודעים להעריך א החיוב הגדול שבעיקר החנוך הדתי והמסורתי ואת התועלת הרבה, שבתי־הספר של המזרחי מביאים לעיקר זה. אבל אנו חולקים על ההנחה הארגונית היסודית של המזרחי, התובעת כל בית־ספר דתי־מסורתי לרשותה של המפלגה דווקא. התבדלות זו עשויה רק להביא הפסד להתפתחותו ולחזוקו של החנוך הדתי בכללו.
יוטעמו הדברים שוב ושוב:
אין לרתום את ההכרה הדתית ואת הצורך הדתי לעגלה מפלגתית דוקא, אין לכבוש חומר דק ומרובה גונים זה לצורה ארגונית אחת, הרצויה למפלגה. יש כמה מדות ומדריגות וגוונים לצורך הדתי; יש סוג בני־אדם, בעלי רגש דתי עמוק, שאין לבם לארגון מפלגתי לשם דברים שבלב; יש יהודים, ואין הם אולי לא כמות מבוטלת ולא איכות פחותה, אשר לבם לדת ולמסורת ואין לבם למזרחי־המפלגה, אשר לו גם פרצוף חברתי מסוים שלא כרוּחם; יש יהודים הרוצים שבניהם יתחנכו ברוח התורה והדת, אבל לא ירגישו עם זה דגל של מפלגה מרחף על ראשם ולא יגדלו בלבם רגש של זרות ויתרון ביחס לילדים אחרים בני גילם, כאדם האומר: אני יין ואתה חומץ. יש סכנה של פרוד הלבבות ושנאת־חנם בדתיות שנעשית מפלגה; יש סכנה של ערבוב תחומים בין הצורך הדתי הטהור ודברים שבלב ובין פוליטיקה של קלריקליות לוחמת. ואין לזלזל בבני־אדם, החוששים לסכנות אלה, אין לקפח את זכותו של יהודי, הרוצה בבית־ספר דתי וכללי דוקא, ואין לכוף עליו דוקא את בית־הספר של המזרחי. כללו של דבר: הרשות הארגונית המיוחדת והמובדלת לבית־הספר הדתי – תקלה בה והפסד לחנוך הדתי, עכוב ומעצור ליצירת הסינתיזה שאנו צריכים לה.
וכיוצא בזה, ועוד יותר מזה, הרשות המיוחדת לבתי־הספר של תנועת העבודה. לפי השקפתנו הכללית ודאי שאין אנו יכולים לזלזל באידיאלים החברתיים, המשמשים יסוד ושאיפה לבתי־הספר האלה ובערכם החיובי־החיוני לציונות. ותוטעם ביחוד זכותה הגדולה של ועדת התרבות אשר להסתדרות העובדים בענף חשוב אחד של עבודת החנוך, שהטילה על עצמה, הלא היא העבודה בין בגדולים, הוראת הלשון העברית והרבצת השכלה אלמנטרית בין העולים החדשים. האנשים האלה הטילו על עצמם חובה לאומית כללית, שכולנו אחראים לה בעצם, והם עושים אותה באמונה ובצניעות, מתוך סבל רב וקרבנות מרובים, וחטא גדול תחטא ההסתדרות הציונית, אם תמנע מהם, בדרך הקצוצים והקמוצים, את האפשרות האחרונה לעבודה זו. ואף־על־פי־כן אין אנו יכולים להסכים לרשות המובדלת הגמורה, אף מבחינה ארגונית ואדמיניסטראטיבית, של בתי־הספר אשר לועדת התרבות. רשות מובדלת זו יש בה הפסד לענינינו הלאומיים הכלליים, לשאיפת הסינתיזה ואחדות היסודות. אין אנו מטילים ספק ברצונם הלאומי הטוב של בעלי־בתי־הספר האלה ומחולליהם. ואף־על־פי־כן יש לחשוש לרוח של מפלגתיות ומעמדיות, שעתידה לחדור אליהם ממילא, מתוך עצם העובדא של ה“הסגר”. ולוא יהא שלא ברצונם; יש לחשוש לרוח של כתתיות, ל“אתה בחרתנו” מעמדי, לפרזיאולוגיה סוציאליסטית, ליחס של זלזול ל“אזרח” היהודי ולקדשיו. הרשות המפלגתית, או המעמדית, המובדלת אינה הדרך ללמוד מן האחרים, ליטול מהם את החיובי ואת החיוני. כללו של דבר: עיקר המרות הלאומית העליונה, שכחה יפה להדריך ולמזג את היסודות השונים לאחדות עליונה אחת, הוא צורך הכרחי לעבודת החנוך והתרבות של הציונות. היוצא מזה מבחינה ארגונית:
“עבודת החנוך צריכה להיות מאוחדת בצורותיה השונות וכפופה לעיקר העליון של התחיה הלאומית והאחדות הלאומית. ההסתדרות הציונית מכלכלת בתי־ספר מסוגים ומטפוסים שונים בהתאם לצרכים הממשיים של חוגי־הישוב השונים; אבל כל בתי־הספר האלה נתונים ברשותה האחת של ההנהלה הציונית ומחלקת החנוך שלה”. הרשות האחת העליונה אין בה נגוד, כמובן מאליו, ל“אבטונומיה” של סוגי בתי הספר השונים בענינים הפנימיים המיוחדים להם. אפשר לקיים את הועדים המפקחים הכוללים לכל סוג וסוג של בתי־הספר לחוּד. אבל אבטונומיה פנימית זו אין בה נגוד לעיקר המרות הלאומית העליונה. אבטונומיה בגבולות הצרכים הממשיים של בתי הספר לחוּד, ורשוּת יחיד גמורה של מפלגות לחוּד.
*
על שני פרוצסים חיוניים־טבעיים עומדת כל התפתחות: על הדיפרנציאציה, ההתפלגות לתפקידים ולאורגנים, דוגמת הפרוצס של פילוג אברים בתוך הגוף החי לשם תפקידים שונים, ועל האינטגרציה, האחוּד, ההשלמה והמזיגה של התפקידים והאורגנים השונים לחטיבה חיונית אחת, שאותה הם משמשים. בהתפתחותה של התנועה הציונית קרה אסון: הופרע שווי המשקל בין שני הפּרוצסים החיוניים וההכרחיים האלה, הפרוצס הטבעי של התפלגות הגיע לידי מדות מוגזמות, ואלו הפרוצס המקביל של אחוד והשלמה תש כחו; ההתפלגות נהפכה להתפוררות.
התפּתחותה של התנועה הציונית הביאה אתה את הפרוצס הטבעי לכאורה של התפלגות פנימית לפי נטיות, דעות ואינטרסים. אלא שבפזיזותנו הגדשנו את הסאה ונכשלנו, כדרכנו, בקיצוניות. התפלגות החלקים הפריחה את נשמתו של הכלל. במקום פלוג־איברים בתוך אורגניזם חי אחד, יצאו חוליות־חוליות, שאינן מצטרפות לדבר אחד. המפלגות לא באו למלא כל אחת תפקיד־חיים שלה בגבולותיה של כללות התנועה ובשליחותה, אלא הן חלקו ביניהן, כביכול, את ירושתה של ההסתדרות ולא השאירו לה אלא שם שנתרוקן מתכנו.
אף הקונגרסים שלנו נהפכו בשנים האחרונות לצירוף מיכני של רצונות קבוציים חלקיים ושוב אין בהם משום יצירת הרצון העליון, המאחד והמכלל של האומה.
אין צורך לומר, שעכשיו, יותר מאשר “בשנים כתקונן”, הגיעה השעה לתקן קלקלות גדולות אלה – שעכשיו, ערב הרחבת הגבולות, שיש עמה גם סכנה של פריצת־גבולות, הגיעה השעה לחדש את היסודות החיוניים של התנועה וההסתדרות, לשוב ולבנותן על יסודות אורגניים של תפקידי־חיים מיוחדים ונשמת־חיים אחת. בשנים האחרונות נעשו התחלות צנועות לריפורמות חיצוניות בנידון זה: חדוש השקל הכללי האחד, החלטת הקונגרס הט"ו בדבר יצירת ועדים ארציים כלליים לשם עבודה ציונית משותפת של הסיעות והמפלגות השונות. אבל, ראשית, לא יצאו ההתחלות האלה מכלל נסיון (ההחלטה בדבר הועדים הארציים לא נתקיימה עד היום), ושנית, אין פרובלימה זו של דרך הסינתיזה ואחוּד היסודות בציונות ענין של ההסתדרות לבד, זו היא שאלה של התנועה, של דרך חייה. הפרובלימה של ההסתדרות – פירושה התאמת ההסתדרות לתנועה, לתכנה ולתפקידיה החיוניים, לצרכי־התחיה הלאומית בכל היקפה, לכנוס הכחות הלאומיים, להפראתם ולהפעלתם בכל ענפי החיים בשם אידיאל גדול אחד – הציונות הסינתיטית – ולשמו.
ההסתדרות הציונית תחדש את יסודותיה, עם התנועה והמפעל, בדרך הפּרוצס של אינטגרציה, של אחוּד, השלמה ומזיגת התפקידים השונים ופעולות החיים השונות לחטיבה חיונית אחת.
דרך תחיתה של הציונות היא דרך הסינתיזה.
(“הארץ”, ט‘, י“ב, ט”ז, כ’, סיון, ח' תמוז, תרפ"ט).
על־פי סטינוגרמה של הרצאה (מקוצר)
א
…בדרך כלל אפשר להבחין ארבע נטיות או ארבעה זרמים בתפיסת עצם מהותה של הציונות. הציונות הפוליטית אומרת, או ביתר דיוּק, היתה אומרת, שכן התקופה של ציונות פוליטית טהורה עברה לבלי שוב: גאולת־ישראל תבוא על־ידי פעולה פוליטית. ההנחה היסודית שלה היתה: אסונו של עם ישראל הוא, שאין לו חיים פוליטיים משלו. אנו צריכים לחדש את חיינו הפוליטיים, ליצור את התנאים הפוליטיים, שיכשירו את המומנט של קבלת הארץ לרשותנו. לשם כך יש צורך לארגן את העם, ליצור את המכשירים הפיננסיים, שישמשו להשגת הסכמתה של טורקיה ושל הגורמים הבינלאומיים לשאיפתה של הציונות. ההסתדרות הציונית, בעזרת מכשיריה הכספיים, תקבל את ה“צ’רטר”. ובזה יגמר בעצם תפקידה של הציונות ויתחיל עצם הפּרוֹצס של ההגשמה, שיבוא מאליו, על־ידי עלית יהודים אל הארץ וישוּבה.
כנגדה אנו מוצאים עוד בראשית התפּתחות האידיאולוגיה הציונית את הציונות הרוּחנית מיסודו של אחד־העם, המעמידה את יסוד הציונות, את כל עיקרה של התחיה, על תחית־הרוח, על הכשרת הלבבות, על החנוּך הלאומי. אחד־העם הגדיר בשעתו את דרך תנועתנו הלאומית כהתרכזות האומה בציון דרך התרכזות רוּח האומה בחבת־ציון.
ויש עוד זרם ציוני אחר, הציונים הדתיים, – בימינו המזרחי, – האומרים: תחיה פירושה קודם־כל תחית הדת, תחית המסורת, תחית היצירה הדתית והמוסרית של עם ישראל, תחית אוצרות הרוח הגדולים, אשר עשו אותנו לעם סגולה בעולם.
ויש גם הציונות של מבקשי תיקון העולם, אלה הסבורים, שעיקר ענינה של התחיה הוא תיקון האדם, יצירת חברה חדשה, משטר סוציאלי חדש, משטר של צדק, של עבודה ושויון.
מה היתה עמדתו של אותו הגוש הגדול של ציונים, שהיו קוראים להם לפנים “ציונים סתם” ועכשיו קוראים להם “ציונים כלליים”, – לגבי הפּרוצס הזה של דיפרנציאציה? אותו הקהל הגדול של ציונים סתם לא יכלו לזהות את עצמם עם אחד הזרמים האלה, לא יכלו להעמיד את ענינה ועתידה של הציונות על דוקטרינה אחת מסוּימת, על שיטה כלכלית או רוחנית־דתית אחת מסוּימת. אבל היו אפשריים שני יחסים. הציונות הכללית היתה יכולה להתיחס לכל הזרמים השונים האלה יחס של הכלל אל הפּרט, יחס חיוּבי, יחס של סינתיזה ומזיגה. היא היתה יכולה לראות את עצמה כיסוד המאַחד ומלכד לכל הכחות והגורמים, החיים ופועלים בתנועה; היא היתה יכולה לומר “הן” לכל הגורמים החיוּביים ולכל הנטיות החיוביות שבציונות לכל זרמיה. עם זה היתה יכולה, כמובן, להלחם בנטיות קיצוניות, בחד־צדדיות של הזרמים האלה. מתוך יחס כזה אפשר היה לה לציונות הכללית להשפּיע השפּעה חיוּבית לטובת הערכים החיוביים שבכל זרם וזרם וכנגד הנטיות של סיפארטיזם, כנגד מגמות קבוציות חלקיות, שנמצאות בסתירה לאינטרסים הכלליים של התנועה.
אבל עם התפּתחות הענינים תפסה הציונות הכללית עמדה אחרת לשאר ענפי התנועה, – עמדה של שלילה. וזו היתה טעות יסודית, טעות כפולה. ראשית היתה כאן הבנה מוטעית בעצם מהותה של הציונות הכללית. הציונות הכללית, פירושה ציונות כוללת־חיוּבית ולא ציונות שלילית אכסקלוזיבית. והיתה זו גם טעות טכסיסית. מתוך־כך נתרוקנה הציונות הכללית מתכנים חיוביים חיוניים והעמידה את עצמה על סימן השלילה, כלומר: ציונות שאינה תלויה לא באידיאלים רוחניים־דתיים ולא באידיאלים חברתיים. והשלילה אינה מספיקה: מן השלילה לא תמלא הנפש. דבר זה גרם לכך, שהנוער התרחק מאתנו. בתנועת־הנוער, בתנועת־החלוץ אין אנו מוצאים את הציונות הכללית במדה מספיקה, ובינתים, אגב עצם הפרוצס של הגשמת המפעל בארץ־ישראל, באה התפלגות גם בתוך המחנה הזה עצמו של הציונים הכלליים. מתוך נגודי האינטרסים הממשיים במפעל באה ההתפלגות הזאת. חלק מן הציונים הכלליים שכחו את תורתם הראשונה על ציונות עממית, על ציונות שאינה מפלגתית ואין לה אינטרסים מפלגתיים או מעמדיים מסוימים, והתחילו מזהים את עצמם עם מעמד אחד מסוים, התחילו לראות את עצמם כנושאי האידיאולוגיה והאינטרסים של המעמד הזה. זו היתה דרכה של התאחדות האזרחים הלאומיים. חלק אחר של הציונים הכלליים תפסו לכאורה, כשזכינו למלחמת־מעמדות בארץ, עמדה נייטרלית ומתנגדת לעצם מלחמת־המעמדות. אבל זה היה רק להלכה. למעשה תפסו עמדה מעמדית־ימנית או עמדה בלתי ברורה ובלתי בטוחה, אפילו בשעה שעיקרים ציוניים גדולים, כעיקר העבודה העברית, נפגעו אגב מלחמת־המעמדות. ודבר זה, שיש בו בעצם התכחשות ליסוד, לעצם מהותה של הציונות הכללית, הביא להתפלגות חדשה. נוצרה התאחדות הציונים הדמוקרטיים, שכתבה על דגלה את העבודה המשותפת של כל הכחות והיסודות השונים, החיים באומה והפועלים בתנועה.
אבל התפלגות זו לא הביאה תועלת מרובה לציונות הכללית ולא חיזקה את כחה. דומה היה, שהציונות הכללית נחלשה כבר בכל אגפיה וזרמיה ולא היה בה עוד כח למלחמה אידיאולוגית מפרה, למלחמה הפורצת וכובשת דרכים חדשות למחשבה ולמעשה. ולא ארכו הימים והורגש שוב הצורך באחוּד המחנה.
באו ימי הדמים של אב תרפ"ט, ולאור המאורעות ההם נראה לנו כל הענין הזה של התפלגות פנימית כדבר שאין לו טעם ואין לו יסוד. ברור היה לכולנו, כי לעומת הסכנה המשותפת והאויב המשותף אין מקום להתפלגות בשל חלוקי־דעות או בשל נגודי אינטרסים. היה אינטרס אחד משותף לכולנו, – הגנה על קיומנו ועתידנו בפני אויב ומתנקש, הגנה על עמדות וביצוּר עמדות. אותה שעה התאַחדו שוב הזרמים השונים שבציונות הכללית לצבור אחד. שעת המבחן השכיחה את חלוקי־הדעות. נגוּדי המעמדות טושטשו. כזה היה אותה שעה המצב בארץ בכלל. בענין העבודה העברית בא שנוי גדול לטובה. נשתנו לטובה גם היחסים בין הפועלים ובין נותני העבודה, ונראה היה, כאילו הנגוּדים האלה נשכחו לגמרי.
אבל הנגודים רק טושטשו ולא בטלו למעשה. טשטוש זה לא הביא תועלת לציונות הכללית. עם הטשטוש המלאכותי של חלוקי הדעות טושטשו גם פניה של הציונות הכללית. היא לא תפסה עמדה ברורה ובהירה בעניני השעה, לא גילתה כשרון־המעשה, לא גילתה כח יצירה, כפי שהשעה היתה מחייבת. אנו צריכים לאומץ־רוח אזרחי כדי להודות על כשלונות וחטאים שלנו. ברגע הראשון לאחר מאורעות הדמים גילה הישוב כולו אינסטינקט בריא של עם, היודע להלחם לקיומו ולעתידו. העמדה הכללית של הישוב בימים ההם היתה זו: אנו ממקומנו לא נזוז, כל ההתנקשויות, כל מעשי הרצח והדמים לא יוכלו לנו ולא יניאו אותנו מדרכנו. זו היתה עמדת הכבוד והגבוּרה, שלא תשכח לישוב, העמדה שתזהיר באור יקרות בתולדות הישוב ובתולדות הציונות. אבל לא ארכו הימים ובאה תקופה של רפיוֹן ידים, של מבוכה, של התפרקות ושבירת הכלים. הציונים הכלליים לא עמדו בימים ההם על הגובה הראוי, לא ידעו להעמיד עליהם מצוות־עשה שהזמן גרמן.
אין אני בא להאשים את מי שהוא. הרבה גרם למבוכה המצב הפוליטי הקשה. כולנו, כל עם ישראל כולו, היה נתון במערכה כבדה לשם היסודות הפוליטיים לקיומנו בארץ, שנמצאו בסכנה. ודבר טבעי הוא, שהישוב בארץ העומד בשורות הראשונות במערכה, הרגיש יותר מאחרים את כל גדלה והיקפה של הסכנה. ומכאן אותה ההתעוררות הפוליטית הרבה, שתקפה את הישוב בימים האלה וגרמה לו גם שגיאות מרובות.
בטעות עיקרית אחת נכשלנו בימים האלה. דומה כאילו שכחנו את התורה היסודית של הציונות, את תורת האבטואמנסיפּציה, אשר למדתנו, שגורלנו ועתידנו תלויים בסופו של דבר לא בכחות־חוץ, אלא בכחותינו אנו; כי אם נדע להתגבר בכח הרצון היוצר על המכשולים שבדרכנו, לא יוכל לנו שום אויב. את התורה הזאת שכחנו למעשה, אם־כי לכאורה אנו מודים בה הודאת־פה ולפעמים אנו חוזרים על נוסחאותיה מן השפה ולחוץ. גם אנו, הציונים הכלליים, נגררנו אחרי הלך הרוח, ששרר בשוק, גם בנו היתה ההיפרטרופיה של האינטרס הפוליטי, הפראזה הפוליטית, שאין בכחה ליצור יתוש. שכחנו את תורתנו אנו, התחלנו לחזור על סיסמאות של אחרים, על הסיסמאות של הריביזיוניסטים, שהתריעו בכל העולם: הכל אָבד, אי אפשר להמשיך את המפעל, אין תקוה ואין תועלת במעשינו במצב זה. גם אנו נגררנו אחרי הפסיכוזה הכללית, גם אנו הוספנו מבוכה על מבוכה, הגדלנו את הפּאניקה וזרענו אי־אמוּן בתוך הגולה. במקום להעיד על האמת הציונית הגדולה, על ה“ואף־על־פי־כן” שלנו, במקום להוכיח, שבכל התנאים ובכל המצבים לא נזוז ממקומנו; במקום לצאת אל העם, לקרוא לכל כח חי ופועל בתוך עם ישראל לבוא ולעשות מה שאפשר לעשות אף בתנאים האלה – שכן גם אחרי כל הפגעים וההתנקשויות עוד לא חשכו עלינו כאן המאורות, עדיין יש אפשרות להמוני יהודים לעלות אל הארץ ולבנות בה להם לעצמם ולזרעם אחריהם חיי עבודה וכבוד, ואנו הלא ידענו, שדוקא מתוך עבודה שיטתית, מתוך חזוק־עמדות ורבוי־עמדות יתחזק גם כחנו הפוליטי – במקום להכריז על התורה הציונית הפשוטה הזאת, נגררנו גם אנו אחרי הלך־הרוח הדיפיטיסטי, שגרם למבוכה גדולה בגולה, שסייע להחליש את האמונה הציונית ואת הרצון הציוני בגולה. יש ריזוננסה בגולה לכל מה שאומרים ועושים בארץ־ישראל.
זו היתה טעותה הגדולה של הציונות הכללית בארץ־ישראל בימים הקשים האלה. פעולתה המעשית היתה מעטה מאד. הציונים הכלליים לא עשו כלום ולא השפּיעו לביצור עמדותינו הכלכליות בארץ בימי המבחן האלה, לא עשו כלום לשם עזרה הדדית של הישוב, לשם תוצרת־הארץ; לא עשו כלום בעניני העבודה, לגייס אפשרויות של עבודה שישנן בארץ, להשליט את עיקר העבודה העברית, לדאוג ליחסי עבודה, לעיקר הרגולציה הלאומית בעניני העבודה, ליצירת חוקת־עבודה של הישוב, להמנע מסכסוכים ומזעזועים, שסכנתם גדולה ביחוד בימים האלה.
הציונים הכלליים לא גלו כשרון של יצירה בימים הקשים האלה, לא שמשו דוגמה לפעולה ולאחריות. גם הם עסקו ב“פוליטיקה”, גם הם נתפסו לפסיכוזה של המפלגות האופּוזיציוניות ונגררו אחרי הסיסמאות המפוצצות. ודבר זה התנקם בנו. שכן אם לסיסמאות ריביזיוניסטיות – יפה כחם של הריביזיוניסטים מכחנו אנו. והגיעו הדברים לידי־כך, שבבחירות לאספת־הנבחרים נתגלתה הציונות הכללית, זה הגזע העיקרי של כל האילן הציוני, בחולשתה.
הגיעה השעה שנשוב ונבדוק ביסודות. הקונגרס הקרוב, זו האיטאפה החשובה בגורלה של הציונות בימינו, הוא אולי ההזדמנות הטובה בשביל הציונות הכללית לבקש את דרכה, להתוות לעצמה ולאחרים את הדרכים הציוניות. דוקא עכשיו הגיעה השעה לציונות הכללית להתעודד ולהתעורר. אחת משתי אלה: או שהיא תחדש את נעוריה, תוסיף כח והשפּעה ותשכיל לשוב ולחדש יסודותיה של הציונות כולה, או שתצטרך לרדת מעל הבמה הצבורית שלנו.
ב
יש להתקנא באותם מאתנו, היודעים את הרצפּט הפשוט לרפּא את כל מכותינו הפוליטיות. הדרך היא כל־כך פשוטה וברורה: כל התלאות, כל הפורענויות, כל הזעזועים והכשלונות באו לנו מפני שהיו לנו מנהיגים גרועים, שלא ידעו את השיטה הפוליטית הנכונה, לא ידעו “ללחוץ” כראוי, לדפוק על השולחן. נרחיק את המנהיגים האלה, נעמיד במקומם אנשים חדשים, היודעים את התורה הזאת, הללו יתבעו את ה“משטר הקולוניזציוני”, יתבעו בחזקה כל מה שהתחייבו ליתן לנו, ומשיתבעו – יענו לנו וממילא יבוא הכל על מקומו בשלום. אני מתקנא בבעלי האמונה הפּשוטה והתמימה הזאת – אני אין לי האמונה הזאת. כשאנו רוצים להסביר לעצמנו את הפּרובלימות הפוליטיות של הקונגרס הזה, יש עלינו, קודם כל, חובה גדולה אחת, שכולנו מזלזלים בה. זוהי החובה אשר טן הצרפתי קורא לה כנוּת הירוֹאית. אנו צריכים למדת גבורה של אמת. מן ההכרח שיהא בנו אומץ־רוח להסתכל בפני המציאות כמו שהיא ולהסיק ממנה את המסקנות המעשיות.
כשאנו באים לשאול, מהן תעודותיו הפוליטיות של הקונגרס הי"ז, אנו צריכים ראשית כל לברר לעצמנו, מהי הסיטוּאַציה הפוליטית של השעה. אנו צריכים לברר לעצמנו, מהם הגורמים והכחות הממשיים, המשפּיעים על הענינים הפוליטיים שלנו, מה הם הגורמים והכחות, שאנו יכולים להסתייע בהם במלחמתנו הפוליטית ומה הן לפי זה הדרכים והמיתודות האפשריות במלחמה זו.
שלשה הם הגורמים הפוליטיים החיצוניים שלנו: אנגליה, חבר הלאומים, הערבים. היחסים שבינינו ובין אנגליה עומדים לכאורה על בסיס איתן ומוצק. יש התחיבויות בינלאומיות מפורשות, שאינן משתמעות לשתי פנים, יש חוזים כתובים וחתומים: הכרזת באלפור, המנדט, יש לנו על מה לסמוך, אנו דורשים את קיום ההתחיבויות הבינלאומיות.
כל זה היה טוב מאד, אילו היה העולם עומד על יוריספרודנציה בלבד, אילו היו הענינים הפוליטיים שלנו עומדים רק על ניתוח משפּטי של אותם הדוקומנטים, של הכרזת באלפור והמנדט. ודאי אפשר היה למצוא את המומחים המשפּטיים הגדולים כג’ון סיימון ולורד היילשאם, שנתנו פעם חוות־דעת רצויה בדבר יסודות המנדט; אפשר היה לפסוק הלכות משפּטיות ולדרוש את קיום ההלכות האלה. לצערנו הגדול, פוליטיקה אינה יוריספרודנציה. לא הפורמולות המשפטיות מכריעות, אלא גורמים ממשיים, כחות פוליטיים ממשיים. הגיעה השעה שנבין, שלא די להסתמך על דוקומנטים שבכתב לבד. הדוקומנטים שלנו היו בשעתם פרי סיטואציה פוליטית מסוימת, ובינתים נשתנתה הסיטואציה. היה זמן שראו בנו גורם בינלאומי פוליטי חשוב, שכדאי היה להשתדל לרכוש את הסימפתיה שלו. דבר זה היה ודאי אחד הגורמים להכרזת באלפור. אבל מאז נשתנתה הקוניונקטורה הפוליטית. אין עומדים כיום במלחמת־עולם, ואין מעמידים את הפוליטיקה על המוֹמנט של פרופגנדה לבד. בינתים עלו הערבים לגדולה ולכח. הם נעשו כח פוליטי שמתחשבים אתו, ומתחשבים אתו יותר משמתחשבים אתנו. בינתים באו לעולם איזו נטיות של פאניאיסלאמיזם, אשר הפוליטיקה האנגלית רוצה להסתייע בהן. יש ענינים של ארצות ערב, של הודו. אנו רואים בימינו מגמה חדשה לכאורה, שלמעשה אינה חדשה, אלא שעכשיו עלתה שוב על הפרק: המגמה ליצירת פדרציה ערבית. ומפליא הדבר, ראינו איך שבמשך זמן קצר, במשך ימים מעטים ממש, נשתנתה עמדתה של העתונות הערבית הלאומית הקיצונית בארץ־ישראל, שעוד לפני זמן־מה התיחסה בשלילה גמורה לתכנית זו של הפדרציה הערבית. העתונים האלה ראו מתחילה בתכנית נטיה ואמצעי לחזק את כוחה של אנגליה בארצות ערב. והנה אנו רואים, שאופוזיציה זו נחלשה כבר, ויש הרושם הכללי, שהאוֹריינטציה הזאת כלפי התנועה הלאומית־הערבית, כלפי השאיפה להתאחדות לאומית ערבית יש לה יסוד ויש לה עתיד. כל המומנטים האלה באים בחשבון, והם מכריעים כנגד האות של הכרזת באלפור ושל המנדט. אבל לא רק הקוניונקטורה הפוליטית נשתנתה מימי הכרזת באלפור; נשתנתה ביסודה כל הפוליטיקה הקולוניאלית של האימפּריה הבריטית. עוד לפני עשרות שנים מעטות היתה קיימת באנגליה נטיה של כבוש, היה חי האימפריאליזם, “רצון־הכח” מיסודם של אנשים כביקונספילד וכיוסף צ’מברליין. עכשיו דומה, שאנגליה הגיעה למצב של רויה; האנשים שבעו את הענין הזה של כבוש מושבות. עכשיו גברה נטיה אחרת לגמרי. בועידת האימפריה הבריטית, שנתקיימה לפני שנים מעטות בנשיאותו של באלפור, נתקבלה חוקה חדשה לברית העמים האלה, וחוקה זו אומרת, שכל דומיניון חפשי הוא ועומד ברשות עצמו, עד כדי הרשות להפרד מן הקיסרות הבריטית. אם תמצא היום אחת המושבות, שכדאי לה להפרד מן הקיסרות, לא יצאו עליה למלחמה, כשם שיצאו בשעתם למלחמה בבּוּרים, שאמרו להפרד מאנגליה. אין כיום רוח של כבוש באנגליה. דומה שהעם האנגלי חדל להיות העם הכובש ארצות וחולש על גויים. הנטיה הכללית היא עכשיו לקיים מה שיש לא בכח החרב, אלא על־ידי הסכמים, על־ידי הנחות וּויתורים. כולנו יודעים את דרכה של הפוליטיקה האנגלית בשנים האחרונות במצרים, בעיראק ואף בהודו. הנטיה היא לקיים את שארית השלטון, את שארית האינטרסים החיוּניים, שיש לאנגליה בארצות האלה, דוקא על־ידי הנחות פוליטיות, על־ידי ויתוּרים, על־ידי הסכמים וחוֹזים. ולא רק לגבי ארצות מתקדמות, הרואות את עצמן מבוגרות וראויות לשלטון עצמי, יש טנדנציה כזו. באותו זמן, שנתפרסם הספר הלבן של פאספילד בנוגע לארץ־ישראל, נתפרסם גם ספר לבן בנוגע למושבה קניה, שאנו מוצאים בו מגמה מעין זו שבספר הלבן על ארץ־ישראל: הגנה על דרישותיהם של הילידים כנגד הלבנים, המתישבים הבריטיים. היו אמנם איזו מחאות בענין זה מצד קצת מן השמרנים, אבל אותו קו הוא עכשיו הקו הכללי, זוהי הנטיה הכללית. נטיה זו התגברה והתבלטה ביחוּד עם עלות הפועלים לשלטון. אבל אַל נרמה את עצמנו לחשוב, כי דבר זה ישתנה כשירדו הפועלים ויבואו אחרים במקומם. זוהי טנדנציה היסטורית. אין זה מן הנוהג באנגליה, שממשלת אחת, השייכת למפלגה אחת, מנהלת פוליטיקה חיצונית או קולוניאלית אחת, וממשלה אחרת שתבוא במקומה תשליט פוליטיקה אחרת. זהו הקו ההיסטורי. זוהי ההתפּתחות ההכרחית של המצב. אף בולדווין הסכים לפוליטיקה של וויתוּרים ביחס להודו.
וכל המגמה הזאת משפּיעה בהכרח גם על המצב הפוליטי שלנו. יהיה מה שיהיה יחסם האישי־האנושי של המנהיגים ואנשי המדינה באנגליה לציונות – קשה לשער שירצו או שיוכלו לעשות את ארץ ישראל ליוצאת מן הכלל. אם הנטיה הכללית היא לבוא לידי הסכם עם תושבי המושבות, אם הנטיה היא להגיע לידי כך על־ידי הנחות וּויתורים, על־ידי הסכמים וחוזים, על־ידי מתן עצמאות פוליטית לתושבים, קשה להאמין, שיסכימו ליצור בארץ־ישראל לאורך ימים מין אי, אשר ישתנה בכל מהותו מכל המושבות הבריטיות האחרות. אנו יכולים אמנם לבוא בטענות מבוססות, יש התחיבות מסוימת, אנגליה קבלה על עצמה התחיבות כלפי עם ישראל. אבל כל זה לא יעכב את האנשים, אם יראו בכך מעצור ומפריע למגמותיהם הכלליות. וגדול כחה של אמנות האינטרפרטציה, שהפוליטיקה האנגלית מצטיינת בה. יש להם לאנגלים הכשרון הגדול לשמור על שמות וסמלים שנתרוקנו מתוכנם; הם יודעים לשפוך את היין ולשמור את החבית הריקה. את הכרזת באלפור לא יבטלו חלילה – אין זה על־פי הסגנון האנגלי – אלא יבואו בפירושים ובפירושי פירושים, שירוקנו אותה מתכנה.
יאמרו: העולם אינו הפקר. יש דעת־הקהל בעולם; אנו יכולים לפנות לדעת הקהל. אבל אף עזרתה של דעת הקהל היא פרובלימתית, ואין לעשותה קבע. במקרים יוצאים מגדר הרגיל אפשר להסתייע בה, אבל אין לבנות עליה בחיי יום־יום. קשה מאד להסביר לבני אדם את מהותה של הציונות, את אָפיה המיוחד, את צדוקה המוסרי, האנושי והלאומי. יש חוסר ידיעה וחוסר הבנה בענינים אלה. התעמולה הציונית היא דבר קשה מאד. כדוגמא יכול לשמש יחסה של העתונות הרדיקלית באמריקה, מסוג השבועון “ניישן”, לציונות: עתונות זו מתנגדת לנו מפני הנטיה האנושית־הטבעית, החלה גם על ענינים רוּחניים, ללכת אחרי קו־ההתנגדות הפחותה ביותר. הציונות היא דבר שאין לו דוגמא, שאין לו פרצדנט, זהו חזיון חדש, מופלא ויחיד במינו. צריך אדם להשתחרר באמת מכל משפּט קדום, הוא צריך לגייס אנרגיה נפשית ומוסרית, היוצאת מגדר הרגיל, כדי לתפוס את הציונות. המתקדמים והדימוקרטים הולכים אחרי המחשבה הדימוקרטית הפורמלית. הם שואלים את עצמם: הנה יש כאן רוב של עם, היושב על אדמתו והוא אינו רוצה באכספרימנט הזה, אין הוא רוצה ש“ינשלו” אותו, אין הוא רוצה שאחרים יבואו ויבנו כאן מדינה. והם שואלים: האפשר להניח את הדבר הזה על יסוד הקשר ההיסטורי שיש ליהודים עם הארץ הזאת? מדת הסימפתיה של האנשים האלה מן החוגים הרדיקליים לציונות מגיעה לכל היותר לסימפּתיה לציונות של ד“ר מגנס. הם יכולים עוד להבין ציונות של ד”ר מגנס ולא ציונות שלנו. את כל זה אנו צריכים להביא בחשבון. ודאי, אנו בעצמנו אשמים בדבר במדה מרובה. לא ידענו לנטוע את ההכרה הציונית בלבבות. לא ידענו לעשות תעמולה לציונות כראוי לה. לא ידענו לגולל לפני העולם את כל הפּרובלימה של המצוקה היהודית הגדולה מני ים, של מלחמת קיומנו ועתידנו, של רצוננו הלאומי והחלטתנו הלאומית. אבל העובדא היא עובדא, אין אנו יכולים להתעלם ממנה, ולא מהיום ולמחר תתוקן.
ודאי יש לנו עוד אדריסה: אנו יכולים לפנות לחבר־הלאומים. הן מבחינה פרינציפיונית המנדט אינו קנינה הפרטי של אנגליה, הוא ניתן לה מאת חבר־הלאומים בתנאים מסוימים, ואם אין היא ממלאה את התנאים, אם היא מועלת בשליחותה, הרי אנו יכולים למסור את דיננו לחבר־הלאומים. אבל גם בענין זה אנו צריכים להמנע מן האילוסיות, שסופן מפח־נפש. ודאי אנו יכולים ואנו צריכים במקרים מסוימים לפנות לחבר־הלאומים. אבל אין להגזים על מדת יכלתו ורצונו של חבר־הלאומים לעזור לנו. אי אפשר לעשות את חבר־הלאומים בדרך־קבע מוסד לאפילציה כנגד אנגליה. לפי שעה מצב הענינים אינו כזה, שאנגליה תלויה בחבר־הלאומים, אלא, להפך, חבר־הלאומים תלוּי באנגליה. ואם היו מוֹמנטים יוצאים מן הכלל, אם לאחר המהומות של אב תרפ"ט היה מוֹמנט, שהתעורר המצפון האנושי והתעוררה ועדת־המנדטים ודברה דברים חריפים כנגד אנגליה, הרי יודעים אנו במה נגמר הדבר. אף־על־פי שאנגליה תומכת בדרך־כלל בחבר־הלאומים, לא חששה מכל מקום להכנס אתו בקונפליקט קשה והשיבה תשובה חריפה על מסקנות ועדת־המנדטים, בסגנון שאינו נהוג כלל ביחסים בינלאומיים. ומה היו התוצאות המעשיות? חדשים לאחר אותה הישיבה הידועה של ועדת־המנדטים בא הספר־הלבן של פספילד. ולא תמיד יכול חבר־הלאומים למלא תפקיד זה של “פרונדה” ביחס לאנגליה. ואַל נשכח שיש עוד גורמים אחרים בחבר־הלאומים ומסביבו, המוכנים לפעול כנגדנו בכל שעת־כושר: איטליה, הוואטיקן, ויש גורמים אחרים, שאין אנו יכולים לבטוח בהם ולסמוך על ידידותם. ואם באבגוסט אשתקד, בשעה שועדת־המנדטים קבלה את החלטתה החריפה כנגד אנגליה, לא השמיע תיאודולי, ראש ועדת־המנדטים, זה מתנגדנו המוחלט, את קולו כנגדנו, משום שחלה בימים ההם, – בין שחלה ממש, או שחלה מחלה דיפלומאטית, מפני שהיה צורך השעה בכך “להראות את הצפרנים” לאנגליה, – הרי אי־אפשר לבנות על זה, אי־אפשר לסמוך על זה, שהיסודות האלה יגנו עלינו תמיד ויכנסו לשמנו בקוֹנפליקט עם אנגליה; אי־אפשר לסמוֹך על כך, שחבר־הלאומים יכריח את אנגליה לעשות את רצוננו.
ושוב: יש דבר משותף למעולים שבחוגי חבר־הלאומים ולדעת הקהל הנאור: זהו חוסר ידיעה והכשרה להבין את הציונות, הקושי הגדול להסביר להם את עניניה של הציונות. יש אמנם גם מעטים יוצאים מן הכלל, אבל בדרך־כלל אין אותה ההבנה בציונות, כפי שאנו היינו רוצים בה. בועדת־המנדטים של חבר־הלאומים היתה באה מתחילה שנה־שנה הדרישה בדבר “הפּרלמנט”. וידוע גם ענין הסעיף 22 מחוקת חבר־הלאומים וכיצד משתמשים בו נגדנו.
מה הן המסקנות המעשיות מן המצב הזה? אנו צריכים לאומץ־רוח של אמת. אַל נשלה את נפשנו באילוסיות, אַל נרמה את עצמנו ואת אחרים. הגורמים והכחות הממשיים, שאנו יכולים להסתייע בהם במלחמתנו הפוליטית, אינם מרובים ולא בעולם־חוץ נמצאים. ולא די בפרזיאולוגיה פוליטית, לא די במחאות סוערות וחריפות, לא די לבוא ולהכריז ערב ובוקר וצהריים: מלחמה, מלחמה, מלחמה. אין לנו אפשרות לנהל מלחמה פרמננטית. אין אנו יכולים להלחם באנגליה. ואם מישהו בא ומרמז, שאפשר לדבר על מנדטר אחר, הרי זו אוואנטורה וחוסר־אחריות. אין לנו אפשרות לדבר על מנדטר אחר, מפני שדבר זה אינו בידנו, וגם אינו רצוי לנו כלל. אי־אפשר לנו בלי מלחמה פוליטית, אבל המלחמה הזאת אינה צריכה לעורר רושם, כאילו אנטי־בריטיים אנו. לא ב“תקיפות” ובעמדת פני־גבורה הכח. הלחץ והדפיקה על השולחן אינה מיתוֹדה ליחסי יום־יום. אין לשכוח דבר אחד: אנו צריכים לחיות עם האנשים האלה כאן, ואנו צריכים למצוא דרך לכך. מלחמתנו אינה יכולה להיות פרמננטית, ודרכה אינה יכולה להיות הכרזת “חרם” על הממשלה המנדטרית. יש תמימים בינינו, המתארים לעצמם, שאנו יכולים לומר: אין אנו נכנסים במשא־ומתן עם אנגליה. דבר זה לא יתכן. אי־אפשר להחרים ממשלה. אנו צריכים לחיות עם הממשלה הזאת. ואין לשכוח גם את שאר הגורמים מן החוץ. אין אנו עובדים וחיים בחלל ריק. על ידי פוליטיקה של חרם לא נרבה לנו ידידים בעולם. ואנו זקוקים על כל פנים לסימפתיות של העולם. ושוב: אנו צריכים להסתכל בפני המציאות הפוליטית שלנו כמו שהיא. מצבנו הפוליטי הוא ודאי קשה מאד, בזה אין חלוּקי־דעות בינינו. אבל דרכינו הפוליטיות אינן מחוורות ואינן פשוטות כל־כך, כפי שרבים מאתנו מתארים לעצמם. לשם מלחמתנו הפוליטית לא די עוד להכריז על הסיסמאות הגדולות שלנו. דבר זה, שהוא לפי הרגשתנו טבעי כל־כך: הנה נהלו פוליטיקה של טשטוּש וּויתורים, לא ידעו להבליט את מהותה של הציונות, לא ידעו להניף את הדגל הציוני, לא ידעו לעורר סימפתיה למטרותיה הגדולות של הציונות – עכשיו נבוא ונניף את הדגל ברמה, נבוא בסיסמאות גדולות: דבר זה אינו פשוט כל־כך מבחינת הפוליטיקה הריאלית. כשאנו שואלים לכחות הממשיים, שנוכל להסתייע בהם במלחמתנו, אין תשובה בסיסמאות הגדולות. לא די לבוא ולהכריז: אנו רוצים במדינה יהודית משני עברי־הירדן. אם נבוא ונדרוש כיום דברים, שיוכלו להגיד, שלא התחייבו עליהם, ניתן רק מקום להתקפה. יבואו ויגידו לנו, שאנו משנים מן התנאים שהותנו לבית הלאומי, וכל המשנה ידו על התחתונה. והרי עוד בשעה שנשאו ונתנו על הכרזת באלפור היתה מלחמה קשה בדבר הנוסח. הציונים דרשו את הנוסח: לשוב ולבנות את ארץ־ישראל כבית לאומי לעם ישראל. לזה לא הסכימו. במקום זה נתנו לנו את “הבית הלאומי בארץ־ישראל”. כשבא ווייצמן, בשעת המשא־והמתן לפני ועידת־השלום, ודרש את הנוסח של קהליה יהודית, ענו לו: אם אתם תעמדו על הנוסחא הזאת, נסתלק מן המנדט על ארץ־ישראל. לא רק עם הספר הלבן של צ’רצ’יל וסמואל התחילה הנטיה הזאת של מעוט הדמות. לכתחילה לא היו וותרנים ביותר, שקלו ובחנו כל מלה, אם אין בה יותר מדאי. ומיד עם גמר המלחמה התבלטה ביחוד טנדנציה זו של מעוּט הדמוּת. בתשובה על הממוֹרנדוּם של קרדינל גספרי כנגד הציונות, הטעימה הממשלה המנדטורית, שהזכויות האזרחיות לערבים, שעליהן מדברת הכרזת באלפור, פירושן גם זכויות פוליטיות. ואצלנו אפשר עוד לשמוע עד היום את הטענה: הא כיצד? הבטיחו לערבים זכויות אזרחיות ודתיות, ומהיכן פתאום זכויות פוליטיות? כשנתעוררה לכתחילה השאלה בדבר גבולות־הארץ, שעליה חלים סעיפי־המנדט, ואנו דרשנו להכניס גם את עבר־הירדן, ואת חוֹרן, נדחתה הצעתנו, מפני שדבר זה מתנגד, כביכול, להתחיבות, שאנגליה קבלה על עצמה כלפי אוכלסי הארצות האלה. את כל זה יזכירו לנו כשנבוא בסיסמא הגדולה של מדינה יהודית משני עברי־הירדן. אַל נשלה את עצמנו באילוסיות, שעל־ידי שנגולל את הדגל שלנו בכל מלואו, נשנה את יחסי־הכחות הממשיים, הפועלים בפוליטיקה. את היחסים הפוליטיים נשנה רק על־ידי מעשה, על־ידי מאמצים ועמל לא אנוש במשך עשרות שנים, על־ידי העבודה הפּנימית, העומדת על עיקר העיקרים של הציונות, – על האבטואמנסיפציה, גאולת העם את עצמו בכחו.
ואין פרושם של דברים וותוּר על המדינה העברית, ולא זהו העיקר, אם ישנה ב“נוסחאות” ואם אינה, אם היא מבוססת בהכרזת־באלפור ואם לא. את המדינה העברית נבנה אנחנו, כשיהיו היסודות הריאליים לכך, והפורמולה היוריסטית לא תכריע.
קצורו של דבר: מרכז הפרובלימה הפוליטית שלנו היא לא במדת־הלחץ וב“דפיקה על השולחן”. בזה בלבד לא נושע. מרכז הפרובלימה הוא בכחות הפּוליטיים, שאנו יכולים להסתייע בהם. אנו צריכים לחשב את דרכנו כלפי־חוץ וכלפי־פנים. אין מקום למלחמה פרמננטית בעלמא, לפוליטיקה של “חרם”, אין תועלת גם בסיסמאות הגדולות, שאחרים אינם רואים עצמם חייבים להודות בהן. אין בכלל תועלת מרובה בפרזיאולוגיה פוליטית כללית. אבל יש מקום ויש צורך במלחמה פוליטית שיטתית לשם דברים מסוּימים, לשם ענינים קונקרטיים.
אבל מה שאנו צריכים לדרוש קודם כל מעצמנו ומאת מנהיגינו – זהו חובת אמת פשוטה, אמת ערומה ובלי כחל ושרק. זוהי ראשית כל חובה מוסרית ביחס לתנועה, לערכה המוסרי וההיסטורי. אנו צריכים להיות כנים עם לבבנו. אנו צריכים פעם אחת לשים קץ לפוליטיקה של טשטוּש, של העמדת פנים, – אותה הפוליטיקה, שמצאה את ביטויה הקלאסי בדינים וחשבונות, שהאכסקוטיבה מגישה מדי שנה בשנה לחבר־הלאומים. לפוליטיקה זו יש לשים קץ, מפני שהיא מזייפת את האמת ההיסטורית ומפני שהיא מתנגדת לאינטרסים שלנו. העם צריך לדעת את כל האמת על מצבנו הפוליטי; הוא צריך לבוא לידי הכרה, שאין לנו על מי להשען אלא עלינו בלבד, על פעולתנו ועל רצוננו. ואנו צריכים קודם־כל לגלות את כל האמת בדבר האדמיניסטרציה הארצישראלית, לנהל מלחמה בפוליטיקה הזאת של חתירה והתנקשות בזכויותינו היסודיות, לא רק בזכות הבית הלאומי, אלא גם בזכויותינו האזרחיות הפשוטות. אנו צריכים לגלות את כל הפוליטיקה הזאת של חתירה שיטתית, את כל המזימה הזאת לעשות ליקווידציה לציונות. יש לציין, שבזמן האחרון דבר גם ד"ר ווייצמן דברים ברוּרים בענין זה. אף אדם בריטי לוֹיאלי, כהרב הראשי הרץ, השמיע זה עתה, בועידת המזרחי בלונדון, דברים ברוּרים על האדמינסטראציה הארצישראלית, העושה סבוטאג’ה למפעל הציוני.
כללו של דבר: על־ידי פראזיאולוגיה פוליטית, על־ידי העמדת פנים של גבורה, על־ידי העמדת פנים של מלחמה עם אנגליה לא נעשה כלום. ואף התביעות בשם היושר ואפילו בשם המנדט לא יועילו הרבה. אבל יש מקום למלחמה שיטתית על כל ענין וענין מוחשי. במלחמה זו נוכל להסתייע בעזרתם של אחרים רק במדה שנגלה את כחנו אנו. אנו צריכים קודם־כל להראות לעולם את הרצון הפוליטי שלנו, והרצון הזה מתגלה לא רק בנוסחאות, במחאות ונפוץ שמשות – הרצון הפוליטי יתגלה ראשית כל לפני העולם, והעולם יאמין ברצון הזה, אם הוא יתגלם במפעל.
ועם ישראל לא נתן את תשובת המפעל בימים הקשים האלה. גם בימי הרעה האלה היה מקום למפעל. הנה המוני היהודים הולכים ונחרבים בכל העולם, הקטסטרופה שבאה על היהדוּת במזרח־אירופה, קטסטרופה שבאה בגזירת ההתפּתחות ההיסטורית, שעשתה את המוני היהודים למיותרים במדינות החדשות, שהולכות ונבנות במזרח אירופה, – קטסטרופה זו עצמה היתה עשויה לההפך לגוֹרם חיוּבי, יש בה כדי לסייע לגייס המונים מישראל, שיש להם עוד מה להציל ולהביא לארץ־ישראל. עוד יש כאן מקום למפעל. הרי עוד לא אסרו עלינו חלילה קנית קרקעות. לא יעלה ולא יבוא הדבר, אבל אף אם היה בא איזה עיכוּב זמני בקנית קרקעות, הרי יש עוד על־כל־פנים מקום לעבודת התישבות חשובה על הקרקעות שישנן כיום ברשותנו. וכלום נתנו תשובה להתנקשות אויבינו? והרי אותה התשובה של המפעל, של עבודת הבנין הממשית, היתה מגבירה את כחנו הפוליטי הרבה יותר מכל מיני ריזולוציות ומחאות.
מתוך ההנחות האלה אנו קובעים את עמדתנו גם בשאלה הערבית. אנו מעונינים בהסכם עם הערבים. אינני מתבייש להגיד זאת. אנו מעונינים בדבר משני טעמים. ראשית: באנו הנה לשם בנין, באנו אל הארץ לשם מפעל של ישוב ותרבות, ואין עושים מפעל תרבותי־ישובי מתוך מלחמה נצחית. ועוד: אין אנו עובדים בחלל ריק. אנו צריכים להביא בחשבון את דעת הקהל העולמית, אנו צריכים לסימפתיה של העולם. והנה שואלים אותנו, היכולים אתם לסדר את עניניכם עם הערבים? היכולים אתם לבוא לידי הסכם עם הערבים? ואין זו שאלה סתם, מה יאמר מישהו, זהו יסוד ותנאי עיקרי אפילו בעמדה הסימפּאתית של ידידינו. תמיד אנו שומעים שאלה זו. עוד בימים הראשונים של המשא־והמתן של ד"ר ווייצמן עם הממשלה האנגלית, היתה ההנחה, שאנו נסדר את הענינים עם הערבים. והלא זהו המוֹמנט, שהכניס טיפּת זפת לאגרת של מקדונלד, המבליטה את ההנחה הזאת, שתנאי עיקרי לבנין הבית הלאומי הוא הסכם עם הערבים. אנו מעונינים בהסכם עם הערבים. אבל גם בנידון זה אין אנו צריכים להשלות את עצמנו. אין השעה מוכשרת בשום אופן להסכם פוליטי עם הערבים בארץ־ישראל, כל זמן שהמנהיגים האלה עומדים בראשם. ההסכם אינו יכול לבוא על־ידי ליקווידציה של הציונות, כפי שחוגים ידועים בתוכנו מוכנים לקבלו. אין אנו יכולים לקבל את התורה החדשה של ברית־שלום, שפירושה התאַבדות לדעת מתוך אימת־מות. סבורני, שהקונגרס אינו צריך לבוא בדקלרציות חדשות, שאנו רוצים בשלום עם הערבים. השמענו דבר זה מאה פעמים ואחת, ואין ערך ממשי לדבר. ולעצם הענין: ודאי אנו מבקשים דרך לשם עבודה משותפת עם הערבים, אבל לא דרך של ויתורים על יסודות. אין אנו יכולים להסכים לשום דבר, שיש בו משום חתירה תחת יסודות המפעל. ומכאן עמדתנו בשאלת הפרלמנט. אם יהיה צורך בדבר יאשר הקונגרס שוב את החלטתנו הקבועה: לא ניתן את הסכמתנו לפרלמנט, מפני שפרלמנט פרושו חתירה תחת יסודות קיומנו בארץ. אותה התשובה ניתן גם בנוגע לתכנית הפּיתוח, אם יתאמת הדבר, שאומרים לעשותה ברוח הספר הלבן והצעותיו של סימפסון, שפירושן התנקשות ביסודות עבודתנו בארץ. אין אנו יכולים להכריז בעלמא, שאנו מתנגדים לכל תכנית של פיתוח. אין אנו מתנגדים למפעל קונסטרוקטיבי, שיש בו משום תועלת לארץ בכלל; אבל אנו תופסים בענין תכנית הפיתוח אותה העמדה, שבאה לידי בטוּי באגרת מקדונלד. אם תכנית הפתוח באה, כדברי האגרת, לאפשר התישבות צפופה של יהודים, אם היא באה לשמש גם ליהודים גם לערבים, יש לה יסוד ויש בה תועלת. אבל אם היא באה לקיים את מזימתו של סימפסון – מלחמה לנו בה.
בדרך כלל לא יוכל הקונגרס לחדש הרבה בשאלת יחסינו עם הערבים. הוא לא יוכל להוסיף הרבה על החלטות הועד הפועל הציוני במושבו בלונדון בחודש מארס אשתקד. הועד הפועל נמנע מדקלרציה כללית על רצוננו לחיות בשלום עם הערבים, הוא דחה את ענין הפרלמנט, אבל עם זה קבע החלטות, שיש בהן כדי לפתוח פתח לעבודה משותפת בענינים קונקרטיים. ההנחה העיקרית היתה זו: אם יש דברים, העשויים להביא תועלת לארץ כולה וליצור מתוך כך גם יחסים אנושיים יותר בין יהודים וערביים, הרי הם רצויים לנו. על יסוד הנחה זו סומנו כמה סעיפי פעולה, שיש בהם כדי להביא תועלת לעניני הארץ כולה ולשפּר ממילא את היחסים בינינו לבין הערבים. אנו דוחים את הפרלמנט, אבל מוצאים אנו, שיש צורך ליתן לשני העמים היושבים בארץ מדה מסוּימת של אבטונומיה פנימית. אין שום עם מתערב בעניניו הפּנימיים של העם חברו. אין אנו מוֹדים בשום פנים ואופן בזכותם של הערבים להשפּיע כרצונם על עניני הבית הלאומי שלנו. אבל בענינים הפּנימיים שלהם יש להם הזכות לאבטונומיה שלימה. אנו דורשים את הרחבת סמכותה של כנסת־ישראל, באופן שתוכל לספּק באמת את צרכינו הלאומיים־הפּנימיים, ואנו סבורים, שגם לערבים יש ליתן מוסדות לאבטונומיה פנימית. ואותו הדבר גם ביחס לכמה וכמה ענינים קונקרטיים אחרים, לשיתוף האוכלסין בענינים מוחשיים בחיים הכלכליים של הארץ. הנה קיימות בארץ־ישראל ועדות שונות לשם ענינים כלכליים מיוחדים. יש למשל, ועדה לעניני הנמל, יש ועדה לעניני המכס, ועוד. כל הועדות האלה הן ועדות בּיוּרוֹקרטיות, משתתפים בהן רק פקידים. ואנו אומרים: התפתחות הארץ, האינטרסים הממשיים של תושביה מחייבים, שבאי־כח האוכלסין ישתתפו בועדות האלה. אנו דורשים, שישתתפו בהן גם באי־כח הישוב היהודי וגם באי־כח הישוב הערבי. ויש עוד כמה סעיפים כאלה, שיש בהם כדי ליצור בסיס לעבודה משותפת. כל אלה הם ענינים קונקרטיים, העשויים להשפּיע לטובה על היחסים לעתיד. אבל בשום פנים אין לדבר על הסכם פוליטי באיזו צורה שהיא, שיש בו כדי לפגוע ביסודות של הציונות, בזכות קיומנו ועתידנו בארץ.
ג
אחת הפּרובלימות החשובות ביותר, שתעמוד לפני הקונגרס, היא שאלת ההסתדרות. שאלה אקטואלית חריפה היא: מה תהא ההנהלה הציונית בעתיד? יש מקום לקואליציה – לדעתי אין גם דרך אחרת בשעה זו – אבל זו צריכה להיות קואליציה על יסוד תכנית עבודה מוסכמת. בקואליציה כזאת יש מקום לדעתי גם לריביזיוניסטים, אם אפשר יהיה להדבר אתם בנוגע לתכנית עבודה, אף־על־פי שיש חלקים ידועים בציונות, שאינם מסכימים לכך. לדעתי יש מקום בתנאים מסוימים להשתתפות הריביזיוניסטים בקואליציה, אבל, כמובן מאליו, לא לפי דרישתו של ז’בוטינסקי, המתאר לעצמו את הדבר בפשטות מרובה: הנה אנחנו, הריביזיוניסטים, “נצחנו”, ולפיכך יש למסור לנו את סדור השלטון, אנו נערוך את תכנית העבודה ואנו נזמין את באי־כח המפלגות האחרות. לדבר הזה לא נסכים, כמובן. ודומה, שאפשר יהיה לעמוד על המקח עם הריביזיוניסטים. ז’בוטינסקי התחיל בדרישות גדולות עוד יותר. מקודם הודיע בווארשה, שהוא יכנס רק לאכזקוטיבה ריביזיוניסטית טהורה. אחר־כך ב“רזסווייט”, שהוא מוכן להכנס לשלטון משותף, ובתנאי שהוא יהיה הכנור הראשון. וזו אינה עוד ודאי המלה האחרונה. הוא יצטרך לשוב ולהוזיל את המחיר שהוא דורש. וסבורני שיש מקום לעבודה משותפת עם אדם כריכרד ליכטהיים, למשל. ז’בוטינסקי בעצמו בא לדעתי פחות בחשבון. לא די בכשרון מזהיר של נואם וז’ורנליסט לשם תפקיד פוליטי אחראי. מסופקני, אם ז’בוטינסקי מוכשר לעבוד עבודה קוליגיאלית עם באי־כח זרמים אחרים, שלא יסכימו להכנע לו. הפרטנזיות הן מכסימליות, והכרת האחריות היא מינימלית.
אבל מלבד השאלות הקונקרטיות האלה אנו צריכים גם להפנות לעיקרים וליסודות של ההסתדרות. יש צורך בשנוי יסודי של אָפיה וחוקתה לשם חיזוק כחה של ההסתדרות בכללותה נגד הנטיות והמגמות הסיפרטיסטיות של מפלגות ומוסדות. אין אני צריך להרבות דברים על ענין זה. מיום שהתחילה בתוכנו הדיפרנציאציה למפלגות נחלשו יותר ויותר היסודות הכלליים והמאחדים של התנוּעה, וההסתדרות נהפכה ל“סכום” של מפלגות, שכל אחת מהן עומדת ברשות עצמה וחיה את חייה המיוחדים לה בלי להזקק לצרכי הכלל כולו. ואנו צריכים לדאוג לכך, שההסתדרות הציונית תעשה שוב לאורגניזם חי ולא תהא צירוף חיצוני לבד של מפלגות וסיעות, שכל אחת מהן חיה לעצמה ודואגת לעצמה. לפני ארבע שנים, לקראת הקונגרס בבזל, באנו, הציונים הכלליים בארץ־ישראל, במצע הבחירות שלנו, בדרישה ליצור בכל ארץ וארץ ועדים מבאי־כח המפלגות השונות לשתוּף הפעולה הציונית. ישנם אלף ענינים, ביחוד בחיי הישוב, שאנו צריכים ויכולים לעשותם יחד, שאנו צריכים להשפּיע עליהם כצבור מאורגן. יש הרבה ענינים, שאין ביחס אליהם ניגודים של מפלגות ואינטרסים של מפלגות. אבל כבר הורגלנו לפרוּד ושוב אין אנו יכולים לדבר איש עם חברו. אבל כשם שיש מוסדות לאומיים כלליים של הישוב, כשם שיש אספת־נבחרים, ששם נפגשים הכחות השונים הפועלים בתוך הישוב, כך צריך להיות גם בהסתדרות הציונית. אנו צריכים למצוא את הקו־האלכסוני של פאראלילוגרם הכחות. כצעד ראשון לכך יכולים לשמש הועדים הכוללים לשיתוף הפעולה הציונית. עד כמה שאני יודע נוצר ועד כזה עד עכשיו רק בליטא. ואנו צריכים לדאג לכך, שיהא הדבר חוֹבה כללית ויתקיים גם בארצות אחרות. גם בתקון החיצוני הזה יש כדי לחזק במדת־מה את ההסתדרות הציונית.
והגיעה השעה לדרוש דרישה נמרצת, שסוף־סוף יקיימו את החלטת הקונגרס בדבר מוסד מרכזי לקונטרולה ולפקוח על כל המוסדות הציוניים. אנו צריכים למוסד לקונטרולה, שלא יהא תלוי באקסקוטיבה, שיהא עומד ברשות עצמו, וכחו יהיה יפה לפקח ולהשגיח על כל הפּעולות של המוסדות הציוניים בלי יוצא מהכלל, – לבקר אותם לא רק במשמע החשבוני הפּשוט, אלא גם מבחינת התכליתיות והרציונליות של העבודה. אילו היה לנו מוסד פועל כזה במשך השנים האחרונות, היינו ודאי נמנעים מכמה תקלות וזעזועים והיינו חוסכים הרבה ממון ומרץ לשם עבודה פרודוקטיבית.
וכאן אני רוצה לנגוע באחת השאלות הכאובות שלנו, בעניין הפּקידוּת. אין אני גורס את מסע המלחמה כנגד הפקידים, שאנו עדים לו בזמן האחרון. יש הרבה גוזמאות תפלות בהאשמות, שאנו שומעים עתה כנגד מעמד הפקידים כולו; יש הרבה אי־צדק במלחמה זו הסוערת סביבם, ויש בדבר גם הפסד לאומי וציוני. מלחמה זו עשויה להביא לידי־כך, שכל אדם מוכשר באמת, כל אדם המכבד את עצמו, יתרחק כמטחוי קשת ממלאכת הפקידות. עם התפּתחות העבודה שלנו הגענו לידי כך, שאין אנו יכולים לבנות את הכל על יסוד ההתנדבות לבד או בעזרתם של צעירים, המוכנים לעבוד, כפי שמציעה לנו הדימגוגיה הזולה, בשכר לחם ופפירוסות בלבד. אנו זקוקים למעמד של אנשים בעלי־מקצוע, שימלאו את התפקידים האלה בכשרון ובידיעת הענינים. ויש לחשוש, שאם תמשך המלחמה הזאת במעמד הפקידים, נבוא לידי כך, שכל אדם הגון, כל בעל כשרון ומכבד את עצמו, יעזוב את המעמד הזה, ואנו נשאר עם הנמושות, המוכנים להסתגל לכל מצב שהוא. כל זה בנוגע למלחמה בפקידות. אבל אין ספק, שיש צורך חיוני בתיקוּנים יסודיים בענין הפקידות. יש להעמיד את כל המנגנון הזה על יסודות חדשים, באופן שיתאים למדת יכלתנו הממשית, ועבודתו תהא רציונלית. כל המנגנון הזה נוצר בתנאים אחרים ומתוך הנחות שלא נתקיימו. קודם שהיו התפקידים המעשיים יצרו אפאראט גדול ומורכב מתוֹך הנחה, שהנה אנו הולכים לבנות את מדינת־היהודים ויש לנו צורך בכל הריסורים הרבים והשונים של מדינה ממש. וכדי לתקן את הענינים ולהתאימם אל מציאותנו, לא די שיפטרו פקיד פלוני או פקיד אלמוני או שיגיעו לידי קימוצים של איזו אלפי לירות בשנה. יש לשוב ולבנות מחדש את כל המנגנון מיסודו בהתאם לתפקידים הממשיים שלפנינו. ויש צורך ליצור פעם אחת סטאטוּס קבוע, חוקה מסוּימת לכל ענין הפקידות. יש לקבוע נורמות מסוימות, נורמות של חובה לכל תנאי־העבודה, משכורת, פנסיה וכו'. וחוקה זו צריכה להיות חובה לכל המשרדים והמוסדות השייכים להסתדרות הציונית ולסוכנות, או שהם קשורים בהן, לקרנות ולבנקים הציוניים, בלי יוצא מן הכלל. בנידון זה המצב הוא משונה מאד. יש בנקים ציוניים, שנוסדו בעבודתם ובעמלם של החיילים הציוניים הפּשוטים ועכשיו הם עומדים לגמרי ברשות עצמם, כאילו הם קנינם הפּרטי של מנהליהם. ההחלטות שהחליטו הקונגרס והועד־הפועל על קימוצים, הנורמות שהללו קובעים בעניני המשכורת וכדומה אינן חלות כלל על הבנקים. יש לבוא פעם בדרישה, שלא יהיו לנו רשויות רשויות, והריפורמות שאנו צריכים להכניס למוסדותינו לשם קימוצים ורציונליזציה בעבודה יחולו על כל המוסדות שלנו, בלי יוצא מן הכלל.
וכאן יש מקום גם לתיקון פרובלימות פיננסיות שלנו. יש לנו מוסדות פיננסיים שונים: של ההסתדרות הציונית, של הסוכנות ושל הברנדייסיסטים, האפּאראטים כבדים, מסורבלים, העבודה מועטה והבזבוז מרובה והמוסדות האלה עושים לפעמים עבודה כפולה. יש ששני מוסדות עושים עבודה אחת, ויש גם שמוסד אחד עובד כנגד מוסד אחר. יש לנו הסתדרות ציונית, יש לנו “סוכנות”, שנצטרפה לכאורה לעבודתנו, יש לנו ברנדייסיסטים, שגם הם לכאורה נכנסו לעבודתנו. ונשאלת השאלה, לשם מה הרשויות השונות? כלום אי־אפשר לאַחד את כל המוסדות הפיננסיים האלה לבנק אחד אשר לו מחלקות שונות? מתוך כך היינו מקמצים לא רק בהוצאות מרובות, אלא את כל העבודה היו מעמידים על יסודות ראציונליים וטבעיים יותר. אין זה אמנם אלא פרט אחד, אבל פרט חשוב בפוליטיקה הפיננסית שלנו.
והגיעה השעה לתהות על יסודותיה של הפוליטיקה הפיננסית שלנו; הגיעה השעה לחשוב על פוליטיקה פיננסית חדשה. רחוק אני מאד מן הנטיה להפחית את ערכן של הקרנות הלאומיות. מי שמזלזל בקרנות, עושה מעשה של קלות דעת שאין לה כפּרה. מי שחותר תחת הקרנות, תחת הסימפּתיה של ההמונים לקרנות, עושה מעשה פשע לאומי. הקרנות הן לעת־עתה חוט־השדרה של כל החיים הכלכליים שלנו ושל כל המפעל הציוני. ואף לעתיד יהיו להן לקרנות תפקידים חשובים. ההון הלאומי יהא תמיד בבחינת החלוץ העובר לפני ההון הפּרטי. תמיד יהיו לקרנות תפקידים ותעודות, שלהון הפּרטי לא יהא שווה להביא את הקרבנות הדרושים לשמם. אבל לא די בקרנות. בקרנות לבד לא תבנה הארץ. ולא די גם במוסדות הקרדיט שיש ברשותנו. הפרובלימה הגדולה של הפוליטיקה הפיננסית שלנו היא: כיצד לגייס את הקפּיטל הפיננסי העולמי לצרכי ההתישבות שלנו. זה כמה שנים אנו מתחבטים ומתלבטים בשאלה בדבר מלוה בינלאומית. ועדות מיוחדות נבחרו לשם כך מקונגרס לקונגרס, אבל עד עכשיו לא נעשה שום דבר של ממש בענין זה. ברור אמנם, ששעה זו אינה שעת־כושר להוציא את הדבר לפועל. המצב הפּוליטי מעכב – אין עכשיו בעולם אותו היחס של אימון לארץ־ישראל ולמפעל הציוני, שהיה קיים עוד לפני שנים מעטות, – גם המצב הפיננסי בעולם מכביד מאד על האפשרות של מלוה חיצונית, שהיתה יכולה להכניס דם חדש למפעלנו. אבל אנו צריכים להתכונן לשעת הכושר, שבוא תבוא עם תקון המצב בארץ ובעולם. סוף־סוף אנו צריכים לבקש דרכים חדשות בפוליטיקה הפיננסית שלנו, כדי שנוכל להזיז את מפעלנו מנקודתו המתה. תלינו תקוות מרובות במוסד להשקעות, שתביא לנו הסוכנות המורחבת. ענין זה היה אחד הנושאים העיקריים במשא־ומתן עם האנשים החדשים. ועוד בציריך שמענו את ההבטחה על יסוד מוסד כזה, שיפרה ויחיה את כל ענין הקרדיט בארץ, ייצור אפשרויות של אשראי, החסרות עכשיו אצלנו – אפשרויות של אשראי חקלאי, אפותיקאי וכדומה. הגיעה השעה, שאנשי הסוכנות יראו, אם כנים הם עם המפעל בארץ־ישראל, אם יש בדעתם לעשות דבר של ממש לרוחתו להתפּתחותו. הגיעה השעה, שיקיימו את הבטחתם בדבר המוסד להשקעות.
וכך הגענו לפרובלימה הקשה של הסוכנות היהודית המורחבת. הרבה מאתנו נלחמו במשך שנים בעצם הרעיון של הרחבת הסוכנות. סוף־סוף הסכמנו להרחבה, מתוך הכרת הכרח. התנינו תנאים על גבי תנאים, הקימונו סייגים על גבי סייגים, אבל סוף־סוף הסכמנו מתוך הכרה, כי הנה הגיעה השעה להרחיב את הבסיס הממשי של מפעלנו, כי קטון העם אשר אתנו, ואנו מתחבטים תמיד בחוג המצומצם של הציונים, שאנו חוזרים ופונים אליו תמיד, ואין כח ואין אפשרות להרחיב את המפעל. אמרנו, שהסוכנות תביא לנו חוגים חדשים של יהודים, שיש להם ענין בבנין הארץ, אבל אינם יכולים או אינם רוצים לקבל את הפּרוגרמה הציונית. והנה באה האכזבה הגדולה. בשעה שהתנינו את כל התנאים וסייגנו את כל הסייגים, כדי להבטיח לנו את האופי הרצוי של מפעלנו, לא פללנו ולא עלה על דעתנו, שהעיקר יהיה חסר, שהפעולה הכספית הממשית לא תבוא. ודאי כמה סבות חשובות גרמו לכך. היו סבות אובייקטיביות חמורות, שאין להטיל את אחריותן על האנשים. אחרי מעמד ציריך באו מאורעות הדמים בארץ־ישראל, באה פטירתו של מרשל, שלא הניח אחריו מנהיג בתוך החוג ההוא, בא הספר הלבן, באה כל התסבוכת הפוליטית, שהקטינה כמובן את ההתלהבות לשם ארץ־ישראל בכל העולם היהודי, בא המשבר הכלכלי באמריקה, בא ההרס של ההסתדרות הציונית באמריקה, וגם הוא השפּיע לרעה על פעולת הסוכנות. אנו יודעים את כל הסבות והמסבות האלה, ולפיכך לא נבוא עכשיו ונאמר: האנשים האלה פשטו את הרגל, בואו ונבטל את הסוכנות ונחזור למצב הקודם. הנקל הוא לעשות את הדבר הזה. אבל מתוך כך לא נצא עוד מן המבוכה הגדולה. אנו צריכים לעשות את הנסיון להחיות את הסוכנות, לבנותה מחדש. בשעה שנכנסנו לענין זה של הסוכנות, הטעמנו וחזרנו והטעמנו, שאנו רואים את הצורה הזאת של הסוכנות, כפי שהוחלט עליה בקונגרסים האחרונים וכפי שהיא נוצרה בציריך, רק כתקופה של מעבר לצורה מגובשת יותר, שתבנה על יסודות עממיים־דימוקרטיים יותר. הגיעה השעה להעמיד את הדרישה הזאת בכל תוקף. אי אפשר להמשיך את קיוּמה של הסוכנות בצורתה של היום. בצורה זו אין היא גורם חיוּבי, אין היא מכניסה הרבה לבנין הארץ, אבל יש לה פּרטנסיות של השתלטות ואפּיטרופסות על מפעלנו. הגיעה השעה להרחיב את הגבולות באמת, כדי לקיים את התקוות שתלינו בהרחבת הסוכנות למשיכת יסודות וחוגים עממיים חדשים לבנין הארץ: קהלות, מוסדות רפרזנטטיביים, קבוצים מגובשים של היהדוּת בארצות שונות, שיכנסו לסוכנות כצבורים מאורגנים על יסודות דימוקרטיים. הועד הפועל הציוני החליט במושבו ביאנואר ש. ז. על מפעל עממי, ארגוני־פיננסי, לבסוּס הסוכנות. הרעיון העיקרי הוא: לפנות לשדרות רחבות של העם לשם יצירת ארגון עממי רחב לסוכנות על יסוד של חבירות ותרומות חברים. ודאי יש מקום להרהר אחרי פרטי ההצעה מן הבחינה המעשית. אבל הייתי רוצה שלא נתייחס להצעה הזאת במשפּט קדוּם, מפּני שהיא באה מן השמאל; אנו צריכים לעיין בכובד־ראש. אנו צריכים למצוא את הדרך להפעיל את הסוכנות על יסודות עממיים רחבים.
ותפקיד מיוחד מוטל עלינו, הציונים הכלליים, בנוגע לעניני העבודה, זו הפרובלימה המכאיבה והמדאיגה שלנו, שלא מצאה עד עכשיו את גואליה. המכשלה הזאת היא תחת ידינו. שתי פנים לפרובלימה זו. ראשית: אי־אפשר שימשך גם להבא מצב ענינים כזה, שאנשים יוכלו לזלזל בחובה ציונית ראשונה זו, בחובת העבודה העברית, ועם זה יראו את עצמם כאנשים הגונים וכאזרחים טובים. כשם שלא יעלה על הדעת, שניתן לזלזל בעיקרים לאומיים אחרים, וכשם לא נסכים, למשל, שיפתחו בארץ־ישראל בתי־ספר באידיש, כך אי־אפשר להסכים לזלזול בעיקר העבודה העברית, – אי־אפשר להשלים עם המצב המחפיר של עכשיו, שאפשרויות של עבודה שיש ברשותם של יהודים, נמסרות לאחרים, והפועל היהודי עיניו רואות וכלות. צריך לבוא לחץ צבורי ממשי, כדי שזלזול זה בעיקר גדול של קיומנו ועתידנו בארץ לא יהא אפשרי כלל.
ויש לפרובלימה זו גם פנים אחרות. לא די לבוא באפּילאציה לרגש הלאומי, יש להכשיר גם את התנאים להשלטת עיקר העבודה העברית. להכשיר את התנאים – פרושו גם תנאים חמריים, גם תנאים אנושיים־פסיכולוגיים, – תנאים שיתנו את האפשרות לפועל היהודי להתחרות עם הפועל הזול: משקי־עזר, דירות לפועלים וכדומה, ותנאים פסיכולוגיים, שיכשירו את הקרקע ליחסים אנושיים־תרבותיים בין שני הצדדים. וכאן יש לפנות לצד השמאל לא פחות מאשר לצד הימין. אי־אפשר לפטור גם את השמאל מן האחריות ליחסים שהתוו אצלנו בין פועלים למעבידים. יש אשר נותן העבודה מרגיש את עצמו כאילו הוא יושב אל עקרבים, כאילו הוא נמצא בסביבה של שונאים. יודע אני ביל"ויי אחד, אכר זקן בגדרה, המעיד על עצמו, שהיה רוצה להסתלק מנחלתו, אשר השקיע בה כחמשים שנות עבודה ויסורין, לילך לכל אשר ישאוהו עיניו, משום שאינו יכול לישא את יחס הזלזול מצד הפועל העברי. יחסים כאלה הם חטא אנושי ולאומי. הגיעה השעה, שנבין סוף־סוף, שכולנו שותפים למפעל ולאחריות.
ויש גם שאלה גדולה של חוקת־עבודה, של קביעת נורמות מסוימות לעניני העבודה וליחסיה. ענין העבודה אינו ענין בין שני הצדדים, בין הפועל ובין המעביד, לבד. זהו ענין לאומי ממדריגה ראשונה, שכולנו אחראים לו, ואי־אפשר להניח אותו למשחק החפשי של הכחות, אי־אפשר לנו בהתרוצצות של כחות, שאין עליהם מרוּת לאומית. הגיעה השעה לקיים את עיקר הריגולציה הלאומית ביחסי העבודה. אנו זקוקים לחוקת־עבודה כללית, שתהא חובה על שני הצדדים ותקבע נורמות לכל עניני העבודה: לשכות־עבודה נייטרליות או מוסכמות, מוסדות קבועים לתווך ולבוררות של חובה, וכדומה. בלי ריגולציה לאומית בעניני העבודה לא תפתר שאלת העבודה. ואותו הצד, שיתעקש ולא יאבה לקבל את המרוּת הלאומית בעניני העבודה, עליו תהיה האחריות, אם הקלקלה הגדולה לא תתוקן.
ומלים מעטות בעניני החנוּך. ולא בעצם הפרובלימה של חנוך ותרבות אלא מן הבחינה הארגונית. בנידון זה עמדה אצלנו בזמן האחרון במרכז האינטרס הצבורי שאלת הבעלוּת על החנוּך. והייתי רוצה להזהיר בענין זה מפני האילוסיות. אם יש בינינו, ביחוד בצבור המורים, הרואים את עיקר העיקרים בעניני חנוּך ותרבות והמקוים שאפשר לקיים את המצב כמו שהוא, שההסתדרות הציונית תהיה גם להבא בעלת החנוך, הרי הם טועים לצערי טעות גדולה. זו תהא מלחמה דון־קישוטית, אם נבוא להלחם בקונגרס על־כך, שגם להבא ישאר הכל בידי ההסתדרות הציונית. בעלות החנוך לא תשאר להבא בידי ההסתדרות הציונית, ואנו צריכים לדרוש ולדאוג לכך, שההעברה מרשות לרשות תתקיים בלי זעזועים ובלי לגרום סכנה לעצם המפעל של החנוך. ויש לעמוד על עיקר אחד, שאנו נוטים לזלזל בו. ביחוד צריכים לעמוד עליו הציונים הכלליים, – זהו העיקר של אחדוּת החנוך. כולנו יודעים, מה המצב בנידון זה בארץ. אין לנו למעשה רשות אחת לאומית עליונה לעניני החנוך; החנוך נתון ברשותן של מפלגות. אין אני טוען כנגד אבטונומיה פנימית לכל זרם תרבותי. יש מקום לבית־ספר חרדי ויש מקום לבית־ספר עמלני, ויש ליתן לבאי כח הזרמים השונים את האפשרות לפתח את בית הספר שלהם כרצונם וכרוחם. אבל עם זה צריכה להתקיים רשות לאומית עליונה, שתדאג לאחדוּת החנוּך בכל ענפיו, ליסודותיו הלאומיים הכלליים ותעמוד כנגד נטיות כתתיות. ונטיות כאלה ישנן. והמכשלה הזאת היא תחת ידינו. הציונים הכלליים צריכים לדאוג לכך, שחוקת החנוך תשונה, שבתי הספר לא יהיו קנינן הפּרטי של מפלגות, באופן שבית הספר העומד על מסורת ודת יהא דוקא מונופולין של מזרחי ונתון ברשות המפלגה דוקא, או שבית־ספר עמלני יהא דוקא ברשותה של הסתדרות הפועלים וטבוע בחותמה. אין להניח, שהמפלגות יהיו בעליה של החנוך עד כדי גידול נטיות של “אתה בחרתנו” מפלגתי או מעמדי בבית־הספר, עד כדי סכנה של נטיות כתתיות בניגוד לאינטרסים הלאומיים הכלליים.
*
יש לנו, להסתדרות הציונית ולקונגרס הציוני הי"ז, ולציונים הכלליים ביחוד, ולציונים הכלליים בארץ־ישראל ביתר יחוד, התפקיד הגדול: לשוב ולעורר את הרצון הציוני ואת האמונה הציונית בהמוני העם. אנו צריכים לתקן את אשר עוינו באותה הפסיכוזה של שעת מבוכה. אנו צריכים לצאת אל ההמונים, להשיב את לבם לאמונה הציונית ולתקוה הציונית. הגיעה השעה לקיים סוף־סוף את המחשבה הטובה, שלא הגיעה עוד לכלל מעשה: שתצא משלחת גדולה מטעם הישוב לגולה, משלחת של אנשי רוּח ומעשה, להביא לגולה את ארץ־ישראל החיה, לספּר לה על האפשרות שיש ליהודים לבנות בארץ חיים חדשים, חיי כבוד ועבודה, להם ולזרעם אחריהם, שידעו לכל הפחות שבניהם ישארו יהודים. הגיעה השעה, שטובי הישוּב יטילו על עצמם לעורר את האיניציאטיבה הפּרטית בגולה, לזרוע מחדש את האמונה במפעל הציוני, בעתידה של הציונות. ותפקיד מיוחד מוטל עלינו ביחס להתישבות המעמד הבינוני. ולאו דוקא, מפני שאנו נושאי האינטרסים של מעמד זה דוקא, ואנו צריכים לזהות את עצמנו אתו. חובת הציונים הכלליים היא, לדעתי, לעמוד בכל פרץ, לדאוג לכל עמדה שנחלשה. וחובת־השעה הראשונה היא עכשיו להפנות לשאלה גדולה זו של התישבות המעמד הבינוני, שיש בה כדי להרחיב את בסיס עבודתנו ולפתוח אפקים חדשים להתישבותנו. חובתנו היא לדאוג כיום למעמד הבינוני שלנו, שהולך ונחרב בגולה, שהולך ונהרס במדינות החדשות שבמזרח־אירופה. הציונות צריכה להביא כעת דבר־מה על כל פנים לחלק קטן ממנו. יש עוד אפשרות לחלק מן ההמונים האלה להציל את שארית הפליטה שיש עוד בידו ולבוא ולעמוד כאן על הקרקע. אם הציונות לא תתן את התשובה החלקית הזאת לשאלת חייהם של המונים יהודים, אם לא תדע לספק את צרכיהם החיוניים של חלק מהם, – לא תהא זכאית לראות את עצמה כתנועת־עם. אפשרות זו ישנה, ואין הדבר תלוי אלא ברצון, בכשרון המעשה.
(“הארץ”, 10, 12, 15 במאי 1931).
(סטינוגרמה של הרצאה לקראת הקונגרס הי"ח)
א
יש אולי משהו מן הסמל בדבר זה, שספר כאן מר דרויאנוב1, סימבול לפרט וסימבול לכלל. לא היו כמדומה ימים, שאמתו הגדולה של פינסקר על גורלו של ישראל בעמים נתאַמתה במדה מבהילה כל־כך, כפי שנתאַמתה בימינו. והנה שמענו, מה עלה לזכרו של האיש, מה עלה לעצמותיו. במצב טראגי־פרדוכסלי כזה נמצאת בימינו האמת הציונית בכלל. הפרוגנוזה של הציונות על מצבו של עם ישראל בעולם נתאַמתה במדת אימים, ועם זה תש כחה של הציונות כתנועה, כהסתדרות.
אַל תחכו ממני, שאתן כאן תאוּר מפורט של המצב בציונות, אנאליזה מדוקדקת של המפלגות שלנו, של פרוגרמות וטכסיסים שלהן. אלמלי באתי לעשות כך – לא הייתי מספיק. כרגיל בימים שלפני קונגרס, שהם במדת־מה ימים של חשבון־הנפש הציוני, יש לנו צורך לסכם את העבר ולהתבונן בעתיד, להסתכל בדרך שעברנו ולהתוות דרכים לעתיד. ודבר זה אנסה לעשות כאן לא כבא־כחה של אחת המפלגות או הרשימות לבחירות לקונגרס. טוב שנסתכל לפעמים בענינינו לא מבחינה מפלגתית או סיעתית, אלא מבחינת הנצח הציוני, אם אפשר לומר כך. הגיעה אולי השעה – והפעם ודאי לא תהא זו פראזה, אם נאמר, כי השעה היא גדולה וכבדת תוצאות – לשוב ולבדוק את אמתותינו המפלגתיות, לשוב ולטבוע דפוסים חדשים, או מחודשים, למחשבתנו הציונית. ונראה לי, שכאן, במסבה זו, הוא המקום להסתכלות בציונות מתוך בחינה זו. טוב עשתה “ברית ראשונים”, שנתנה מקום לוכוּח חפשי על הפּרובלימות היסודיות של הציונות, כאן, באטמוספירה זו של המסורת הציונית הטובה, של ותיקי הציונות ונאמניה, של ציונות שלא התפלגה עוד ולא התפוררה לפירורים־פירורים – יש מקום להסתכל בעניני הציונות הסתכלות טהורה ראשונית…
התאמתה הפּרוגנוזה הציונית בכל מוראותיה. אין צורך לעמוד על המצב המבהיל, היוצא מגדר כל הרגיל, בגרמניה. בגרמניה נסתיימה תקופה גדולה של אמנציפציה, של התבוללות והסתגלות אזרחית, נסתיימה אותה התקופה, אשר פינסקר גלה בדברים כאש את שקרותה ואפסותה הפּנימית. נתאַמתה התורה הציונית לכל פרטיה. הציונות נעשתה שאלת החיים, שאלת הקיוּם מהיום ולמחר, לכל תפוצות הגולה, לא רק ליהודי גרמניה לבד. בכל התפוצות אנו עומדים כיום בפני פרוצס מבהיל של אָבדן וכליה. המוני היהודים נעשו מיותרים, תפקידיהם נעשו מיותרים. עם ישראל הולך ונדחק, הולך ונהדף מכל העמדות הכלכליות והתרבותיות עם ישראל הולך ונדחק, הולך ונהדף מכל העמדות הכלכליות והתרבותיות שתפס בעולם, ואין לו מקלט אחר אלא ארץ־ישראל. אין כיום עוד צורך להלחם לאמתה של הציונות, להרביץ את תורתה. אין חולק על התורה הזאת. הציונות יצאה כבר מכלל תורה; היא צורך־חיים הכרחי להמוני בית ישראל בארצות השונות. ועם זה אנו עומדים בפני העובדא המשונה: דוקא בימים האלה נחלשה הציונות כהסתדרות, סר כבודה וירדה השפּעתה. ואַל יאמרו: מה בכך? הרי תנועת העליה לארץ־ישראל, בנינה של הארץ, הצורך החי בארץ־ישראל, – כל זה הולך וגדל, הולך ומתפתח, ומה בכך, לעומת התופעות האלה, אם ההסתדרות הציונית נחלשה. “הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו”! ואין הדבר כך. תנועה כתנועה הציונית, שבאה לשדד מערכות, לחדש יסודות חיים של אומה, ליצור שיטות חיים חדשות, יחס חדש אל העולם ואל החיים, – תנועה כזו אי אפשר לה בלי רשות לאומית מוסמכת, בלי הדרכה לאומית, בלי קונטרולה לאומית, בלי שליחי צבור, שכחם יפה לדבר ולפעול בשם העם, ועליהם הוטל התפקיד לכוון את התנועה, להדריכה ולהאיר את נתיבותיה.
ומהו המצב בתנועה ובהסתדרות? דומה שבמסבה זו אין אני צריך להרבות דברים על זה. התנועה הציונית והתנועה הארצישראלית אינן עולות בקנה אחד. אין הציונות הכח המכריע בבנין הארץ. התנועה הציונית לחוד ותנועת ההמונים לארץ־ישראל לחוד. רוב מה שנעשה בארץ־ישראל נעשה מחוץ לספירת השפּעתה והדרכתה של ההסתדרות הציונית. אתם יודעים, מה המצב באינסטנציה העליונה של ההסתדרות – בהנהלה הציונית. אין כח יצירה, אין עבודה קולגיאלית, אין כשרון לשלוט במצב. ואתם יודעים גם, מה המצב בהיקף. הגענו לידי כך, שמפלגות וסיעות נעשו אויבים זו לזו, וכל אחת אורבת למפלתה של חברתה. אין שמחה גדולה למפלגה מאשר לראות בכשלון המפלגה האחרת ומפעלה, להרוס מה שזו אומרת לבנות. זאבים היינו איש לאחיו. שכחנו את היסודות המשותפים לנו, את האינטרסים המשותפים, את האויב המשותף, את התכלית המשותפת. אנו הולכים ומתקרבים למצב של מלחמת איש באחיו. תורת־חיים של הציונות נהפכה לתורת מעמד ומפלגה, נהפכה לכתתיות, שאין עמה רוח מאַחדת של אידיאל עליון. ואין לנקות בדבר זו שום צד מן הצדדים; הכל שוכחים את העיקר ונאחזים בטפל, הכל מעדיפים את עניני המפלגה והמעמד על עניני הציונות בכללותה. מצד אחד אנו מוצאים את תורת המעמדות כעיקר של אמונה, כדוקטרינה שאין לזוז הימנה. לכאורה אנו שומעים אמנם, שאין כאן ענין של מעמד, שהמעמד אינו התכלית אלא הדרך, שהמעמד אינו אלא שליחה וחלוּצה של האומה בהגשמת יעודה ההיסטורי. בזמן האחרון אנו שומעים הרבה מחוגי השמאל דוקא על ציונות עממית, במקום ציונות מעמדית. לדוגמא יש להזכיר את הרצאתו של בן־גוריון בועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל. ואין לנו יסוד להטיל ספק בכנוּת הדברים, בכנוּת הרצון. אבל מי שמסתכל הסתכלות אובייקטיבית במצב הענינים אי־אפשר לו להמנע מן הרושם, שהנטיה המעמדית והדוקטרינה המעמדית עדיין במקומן עומדות. מה פירושה ומה תכנה של ציונות “עממית”, שיש עמה התבדלות מן המחנה הכללי לכל דבר, לכל פעולה צבורית, לכל פעולת חנוך ותרבות? מה ענינם של חנוך פרוליטרי, אמנות פרולטרית, ספורט פרוליטרי בתוֹך ציונות עממית? ועל ענין ה“יחסים” וההרגשות אין צורך לדבר כלל. די להזכיר את מעשה שביעי של פסח.
אבל נחטא לאמת, אם נטיל את האַחריוּת למצב זה על השמאל בלבד, או אפילו על השמאל בעיקר. האמת מחייבת להודות, כי את המיתודות של מלחמה מפלגתית פרועה הכניס לעולמנו דוקא הצד שכנגד. אנו זוכרים את ראשית המיתודות האלה, את ראשית המלחמה הפרועה בשמאל מימי “באסטה”. מי הכניס לעולמנו את יחס הזלזול והשנאה למתנגד, את תאות ה“שבירה”, את מונחי ההפקר: “סנבלטיות”, בגידה וכדומה? מי לימד נערים להשליך שקוּצים על גדולי ישראל, מי השחיר קירות וגדרים בסיסמאות: הלאה ווייצמן, עבד אנגליה?
ויחס הפקר זה של זלזול, של תאות השבירה, של שנאה פרועה היה קיים לא רק לגבי אישים ומפלגות, אלא גם לגבי המוסדות הלאומיים העליונים שלנו, לגבי ההסתדרות הציונית, זו ירושתו הגדולה של הרצל, לגבי כנסת ישראל בארץ־ישראל. אם אין אלה לפי רצוננו, אם אין הן מקבלות את תורתנו – ישברו גם הן…
זהו המצב באגפים. ומה טיבו ומה ענינו של המרכז? שמא נקי הוא לכל־הפּחות ממפלגתיות וממעמדיות? יש בציונות צבור גדול, שלכאורה הוא צריך להיות נקי מחטא זה, שלפי עצם מהותו הוא צריך לעמוד על יסודות לאומיים־כלליים. צבור זה הוא הסתדרות הציונים הכלליים. אבל אף הסתדרות זו התחילה משלמת מס לרוח הזמן, אף היא הולכת ונהפכת למפלגה, להסתדרות של מעמד. נשכחו היסודות של הציונות הכללית נשכח עיקר השותפות לפעולה ולאחריות, נשכח העיקר הגדול של ציונות כללית, שפירושו ציונות סינתיטית, אחוּד ומזיגת כל הכחות החיים באומה והפועלים בבנין הארץ לשם המטרה המשותפת, נשכחה החובה הציונית האלמנטארית של יחס חיובי לכל הכחות הקונסטרוקטיביים שבתנועה. הציונים הכלליים הולכים ומזדהים עם מעמד אחד מסוים, עם השקפה חברתית וסוציאלית מסוימת, עם שיטה כלכלית מסוימת. הציונות הכללית נהפכה אף היא למעשה, על־כל־פנים בארץ־ישראל ובחוגים הרפּרזנטטיביים שלה, לציונות מעמדית. היא באה להעמיד מעמד מול מעמד, אינטרסים מול אינטרסים. במקום האידיאולוגיה של חלוציות, של מעמד שעבר זמנו כביכול, באה האידיאולוגיה של “המעמד הבינוני”; במקום המאמצים הלאומיים – האיניציאטיבה הפּרטית.
אמוֹר אמרנו, כי אין ענינה של הציונות הכללית לזהות את עצמה עם מעמד אחד דוקא ועם שיטה כלכלית אחת דוקא, אלא ענינה הוא לעמוד בכל “פרץ” ציוני בכל שעת כושר. היום יכול להיות “פרץ” זו ענין העבודה העברית, הקרנות הלאומיות, מחר – תקנת המעמד הבינוני, מחרתים – עניני החנוך והתרבות הלאומית, או המלחמה הפּוליטית לזכויותינו ולעמדותינו בארץ. כי כל אלה הם מענינה של הציונות הכללית, הסינתטית. פירושה של הציונות הסינתטית הוא: מרובים הצרכים ומרובים התפקידים בבנין העם והארץ. ויש מקום, בספוק התפקידים האלה, לחוגים ולמעמדות שונים; יש מקום לדרכי־עבודה שונות, לשיטות כלכליות שונות.
אותה המחלוקת הידועה בציונות: מה עדיף ממה, ההון הפרטי או ההון הלאומי, התישבות פרטית או התישבות חלוצית – אינה קיימת, אינה צריכה להתקיים בשביל הציונות הכללית האמתית, בשביל הציונות העממית, שבאה לאַחד, לגייס ולהפעיל את כל הכחות, שיש להם ערך ויש בהם צורך לבנין העם והארץ, מפני שהגשמת התפקידים הגדולים של בנין לא תבוא בכחותיו של מעמד אחד בלבד, אלא יש צורך במאמצים משותפים של כל חלקי האומה, של כל המעמדות יחד.
והרי למעשה יש שתוּף אינטרסים בבנין הציוני, שרק העוורון המפלגתי או המעמדי יוכל להתעלם ממנו. ולא רק מבחינת הנצח, מבחינת העתיד הציוני, אלא פשוט מבחינת האינטרסים הממשיים של כל חוג בישוב ובציונות. צבור הפּועלים מעונין בהוֹן הפּרטי ובאיניציאטיבה הפרטית, מעונין בהתפּתחות התעשיה, בהתפּתחות המטעים, בהתפּתחות הבנין, שהאיניציאטיבה הפּרטית מביאה אתה. כל זה מרבה את יכולת הקליטה של הארץ, יוצר אפשרויות־עבודה חדשות בשביל פועלים יהודים, מרים את רמת־החיים של הפועל. אין הציונות הכללית מסכימה בדיעבד ומאין ברירה לאיניציאטיבה הפּרטית, אלא היא מתיחסת אליה יחס חיובי לכתחילה. משום שאין דרך בבנין הארץ, ויש רק דרכים, ומשום שיש תפקיד לאומי גדול לאיניציאטיבה הפּרטית. הרי ראינו מה שעשתה האיניציאטיבה הפּרטית בארץ במשך השנים האחרונות. היא גאלה רבבות דונמים אדמה, נטעה אלפי דונמים פרדס, השקיעה מאות אלפים פונטים בתעשיה, יצרה מאות בתי חרושת ובתי מלאכה.
אבל כשבאים ואומרים: האיניציאטיבה הפרטית, ורק היא בלבד, תביא לנו את הגאולה, היא תבנה את הארץ, עברה שעתם של החלוציות, של ההון הלאומי, – הרי גם זו אינה ציונות כללית, משום שגם זו רואה רק שטח מצומצם לפניה. לא כל ארץ־ישראל היא אזור המטעים, גם היום יש עוד תפקידים גדולים בהתישבות החקלאית להון הלאומי, לחלוציות. יש אזורים של הפלחה, של משק מעורב, שהאיניציאטיבה הפּרטית לא תביא להם גאולה. חקלאות זו מחייבת סבל רב, קרבנות מרובים, מאמצי לא אנוֹש, אשר האיניציאטיבה הפּרטית לא תעמוד בהם. לא רק בעבר בלבד היו תפקידים כאלה לחלוציות ולהון הלאומי. עוד לא נסתיימו תפקידינו בעבודת ההתישבות בארץ־ישראל. הנה אנו מדברים כעת על עבר הירדן. כולם אנו יכולים לתאר לעצמנו, שעבר הירדן יפתח להתישבות יהודית באותן המיתודות, שנפתחו לפניה קרקעות המטעים באזור יהודה והשרון?
ועוד זאת: כל קולוניזציה אינה ענין כלכלי לבד, אינה ענינם של המתישבים היחידים לבד, אלא היא קודם כל ענין לאומי־מדיני, המצריך הון לאומי, קרבנות לאומיים. את הדבר הזה היו צריכים לזכור קודם כל אנשי המפלגה הממלכתית שלנו. אם בכל העולם נעשית עבודת ההתישבות בכח המדינה, בכח המרכז המוסמך של העם, בכח המרות הלאומית העליונה, שכחה יפה להטיל מסים על היחיד ולכוף אותו על חובתו הלאומית־המדינית, הרי אצלנו צריכה למלא את התפקיד הזה המרות הלאומית העליונה שלנו, אשר אמצעיה הם התנדבות לאומית, הון לאומי של רשות. לא די לדרוש מאחרים משטר קולוניזציוני, – ומה אם הדרישות לא יועילו, כשם שלא הועילו עד עכשיו? – את ה“משטר” הזה אנו צריכים ליצור בעצמנו, בכח מפעלנו וקרבנותינו, אנו צריכים למלא את התפקידים הממלכתיים האלה, אחריותם של אלה היא על ההתנדבות הלאומית, על “ההון הלאומי”.
ומרות לאומית עליונה בעניני כלכלה אין פירושה רק תפקידים מסוימים בנוגע להתישבות, אין פירושה רק עזרה לעלית חלוצים ולהתישבותם על קרקע לאומית. יש גם צורך בקונטרולה, בהדרכה ובהשגחה על ההון הפּרטי. יש צורך בקואופראציה של ההון הלאומי וההון הפרטי בבנין הארץ, ופירושה של קואופרציה זו הוא לא רק השלמת גומלין אלא גם השפעת גומלין. המשק הלאומי שלנו, כלל כל המעשים והמאמצים לבנין הארץ, ראוי לו שיהיה משק תכניתי, היודע להמנע מהתחרות, מפעולות תפלות או כפולות וסותרות זו את זו. ויש צורך קודם כל בקונטרולה על ההון הפרטי, שלא ישכח את האינטרסים הלאומיים הכלליים, ולא תהפך לפעמים הפעולה הפּרטית לרועץ לשאיפה הלאומית הכללית. החזיונות השליליים בחיינו הכלכליים, הבאים מאותה נטיה טבעית של ההון הפרטי “להיות אדון לעצמו”, ידועים ואין צורך לעמוד עליהם. ענין הספסרות בקרקעות, הנטיה לזלזל בעיקר העבודה העברית, – הם דוגמאות מובהקות לקלקלותיה ולתקלותיה הגדולות של “חרות הפעולה האישית” ונטית הבצע של היחיד, העלולה להעשות סכנה לאומית. ועוד בימים האחרונים היינו עדים לתופעה מאַלפת בנידון זה. ההון הפּרטי, שנוצר בארץ בעזרתו של ההון הלאומי, בכח הקוניונקטורה, שיצרו הציונות והפעולה הלאומית בארץ, עמד לבקש לו שדה חדש ל“פעולה האישית החפשית” שלו. הוא הלך לקפריסין, במקום שאין “מרות לאומית” וחובת עבודה עברית וכדומה, ליצור שם מרכז חדש לפרי ההדר ולהעמיד מתוך כך התחרות להתפּתחות תעשית ההדר בארץ־ישראל.
כללו של דבר: אי אפשר לנו בלי הון לאומי, בלי מרות לאומית עליונה בחיינו הכלכליים.
ב
כל הדברים האלה הם לכאורה אמתות אלפאביתיות לציונות כללית, ולא היה צורך כלל לעמוד עליהן, אלמלא נהפכה הציונות הכללית עצמה לציונות מעמדית, אלמלא גברו הטכסיסים על הפרוגרמה. והנה דוגמאות לענין הטכסיסים והחשבונות הפוליטיים. ראשית, עיקר העבודה העברית. לכאורה אין חולק ואין מהרהר אחרי עיקר זה. הכל מודים, והציונים הכלליים מכריזים על דבר זה בכל הזדמנות שבאה לידם, שהעבודה העברית היא יסוד היסודות בציונות, שאין ציונות בלי עבודה עברית. ולא רק מטעמים רוחניים אידיאולוגיים לבד, לא רק מפני שאנו רוצים לברוא לב חדש ליהודי הגלות, ליצור יחס חדש לעבודה, לקרקע, לעשות את עם ישראל לעם עובד, לעם פרודוקטיבי, אלא גם מטעמים פשוטים ומעשיים מאד: בלי עבודה עברית ניצור כאן רק גלות חדשה, נהיה רק שכבה דקה של מעבידים, יכולת הקליטה של הארץ לעלית יהודים תהיה מצומצמת ביותר, והארץ לא תהיה לעולם להמוני יהודים. ואף על פי כן אין אנו, הציונים הכלליים, יוצאים ידי חובתנו לעיקר זה. אנו מניחים את המלחמה לעבודה העברית לשמאל לבד, ובמקרים של נגוּדים וסכסוכים אנו מוכנים למחות על שגיאות וחטאים של השמאל, ואין אנו מוחים על עצם הזלזול בעיקר העבודה העברית. וכל כך למה? הטכסיסים מחייבים, ההתנגדות לשמאל מכריעה. דוגמא אחרת: מתוך התנגדות לשמאל, מתוך חשבונות של טכסיסים אנו נוטים לפעמים לזלזל בכנסת־ישראל, בעיקר הארגון הלאומי. כל הענין של קיום קהלה נפרדת בתל־אביב, בצדה של העיריה, בעוד שלפי חוקתה של כנסת־ישראל, לפי החלטות אספת הנבחרים ולפי תפקידנו בארץ: לבנות כאן את חיינו על יסודות טריטוריאליים ולא על היסוד הגלותי הרעוע של אוטונומיה פרסונלית, של כפילות התפקידים: ענינים ארציים־מוניציפּליים לחוד ועניני הקהלה לחוד, אין בה צורך כלל – כל הענין הזה אין לו טעם אחר אלא חשבון של טכסיסים והתנגדות לשמאל. וכיוצא בזה הדרישה האולטימטיבית לשנות את חוקתה של כנסת ישראל, לבטל את היסוד הדימוקרטי שלה, את עיקר שווי הזכויות ושווי החובות של כל יהודי בכנסת ישראל. ודאי הרשות לחוגים מסוימים בישוב להתנגד לעיקרים אלה, להתנגד לשווי זכויות של יהודים, שאין להם בית ופרדס, והם זכאים להלחם לדעותיהם ולנטיותיהם, לדרוש מה שידרשו. אבל זהו ענין של אינטרסים, של נטיה מעמדית – ציונות כללית אין כאן. הציונות הכללית האמתית אי־אפשר לה לזלזל בעיקרים אלה, היא עומדת בעמידתם ונופלת בנפילתם. תנועה העומדת על הרצון החפשי, על ההתנדבות הלאומית, אי אפשר לה להבדיל בין אזרחים ממדריגה ראשונה ובין אזרחים ממדריגה שניה; אי אפשר לה להסכים לבחירות “פלורליסטיות”, לפריבילגיות מיוחדות לאכרים ולבעלי־בתים, כדי שיוכלו להתגבר על השמאל. אם יש צרה כזאת, שהשמאל הוא אקטיבי יותר והוא יודע להשתמש במרצו ובכחו – אין לנו אלא לחנך את שאר חלקי הצבור לפעלתנות אזרחית, לעוררם ולשוב ולעוררם שישתתפו בבחירות, אבל אין לקבוע פרס על רשלנות אזרחית, אין לקפח זכויות אזרחיות יסודיות של מי שהוא. אנו שמחים על כל יהודי שבא אל הארץ ומשתתף בבנינה, אם במחו ואם בידיו ואם בכספו, הכל חביבים עלינו במדה אחת, הכל שוים בעינינו לזכויות ולחובות. וכשבאים ואומרים לנו: אם תקבלו את דרישותינו, אם תשנו את חוקתה של כנסת ישראל, אם תבטלו את עיקר שווי הזכויות שבה – מוטב, ואם לאו – אנו פורשים מכנסת ישראל, או מאספת הנבחרים ומהועד הלאומי, הרי הדברים מובנים מבחינה טכסיסית, מבחינת ה“צורך” במלחמה בשמאל – ציונות כללית־פרוגרמתית אין כאן. ושוב, אין אני מתנשא “לחלוק” על האינטרסים המעמדיים מימין, כשם שאין אני יכול לחלוק על העובדא של מציאות אינטרסים מעמדיים משמאל. אבל היושר הפוליטי מחייב בהירות הדברים. אי־אפשר לדבר על ציונות כללית ולטעון עם זה לאינטרסים מעמדיים. יש מקום גם לציונות מעמדית. אבל בשעה שהאינטרסים המעמדיים, משמאל או מימין, מתנגשים עם האינטרסים הלאומיים הכלליים, ענינה של הציונות הכללית הוא לעמוד בפרץ בשם הפוסטולאט הציוני נגד האינטרסים או הנטיה של המעמד. ויש עוד מקום גם בימינו לציונות כללית כזו, יאמרו מה שיאמרו הריאליסטים ואנשי־המעשה שבקרבנו, מפני שיש עוד ציונות של אידיאות ולא רק ציונות של אינטרסים בלבד.
ובמדה שאנו מחשיבים את עיקר העבודה העברית – בה במדה אנו מחשיבים את הפּרובלימה של יחסי עבודה. אין תקנה ואין פתרון לזה בלי זו. ענין העבודה העברית אינו ענין שבין פועלים למעבידים לבד אלא הוא ענין לאומי כללי. אי־אפשר להניח את ענין יחסי העבודה למשחק החפשי של הכחות, להתרוצצות אנארכית בין שני הצדדים. יש צורך לסדר את היחסים האלה על יסוד לאומי־כללי, יש צורך ב“רגולציה” לאומית, יש להשליט את המרות הלאומית העליונה בענינים אלה, לקבוע חוקת עבודה כללית של הישוב. ובדבר זה חטאו שני הצדדים גם יחד. להלכה אין איש חולק עוד לכאורה על עיקרים אלה. אבל למעשה גדולים עוד העכובים ומרובים המכשולים וחזקות נטיות הטשטוש וההתעלמות מן העיקר. למעשה רחוקים עד היום שני הצדדים גם יחד מן העיקר הפּשוט וההכרחי של ריגולציה לאומית בעניני העבודה ויחסי העבודה. אלה ואלה כפופים לדוֹגמה של מעמד ולאגואיזם של מעמד. אלה ואלה אינם רוצים בעצם במרות לאומית עליונה, שבאה להגביל את “חירותם” בשם האינטרסים הלאומיים הכלליים. הימין עושה את “חירות הפעולה” קדושה לעצמו והוא מסרב להתערבותם של המוסדות הלאומיים העליונים בעניני העבודה מתוך עיקר־האמונה, שההון צריך להיות חפשי בפעולותיו. והשמאל מסרב, מתוך עיקרי אמונה שלו, לזיקתם של פועלים למוסדות תווך ובוררות נייטרליים, ואין הוא מתירה אלא בשעת הדחק, באין ברירה של מלחמה ונצחון, ולשעורים. זכורה עוד עמדתה של סיעת הפועלים באספת הנבחרים השניה בענין חוקת העבודה. היא הסכימה לעיקר הרגולציה לשעורים ולהגבלות: “בירור” ולא “בוררות”, מוסדות לתווך בכפר ולא בעיר. הטעם הוא פשוט: בעיר אין כמעט שאלה בדבר עיקר העבודה העברית, אין המעביד יכול לזלזל בעיקר זה, ולפיכך אין “חשבון” לפועל להסכים לבוררות לאומית ולוותר מרצונו על כלי זינו החשוב ביותר ב“מלחמת המעמדות” – על השביתה. מה שאין כן בכפר. כאן המרות הלאומית היא רצויה ומועילה. אבל מאז התפּתחו הענינים. אחרי כמה לבטים ויסורים, אחרי שביתות והשבתות לאין קץ, שלא הוסיפו לנו לא כבוד ולא כח ושהביאו לנו הפסד חמרי ומוסרי מרובה, נשתנה היחס מצד זה לטובה. החלטת הועידה האחרונה של הסתדרות העובדים בדבר חוזים קולקטיביים ולשכות־עבודה משותפות היא על־כל־פנים צעד קדימה. אבל גם היום אנו רחוקים עוד מן העיקר הפשוט והברור של מרות לאומית עליונה בעניני העבודה, מן ההודאה השלימה בחוקת־העבודה הלאומית, שתהא חובה גמורה לשני הצדדים ותקבע נורמות ברורות ומסוימות בעניני העבודה: לשכות עבודה ניטרליות, או משותפות (אין אני קובע כאן מסמרות בדבר), מוסדות קבועים לתווך ולבוררות של חובה וכדומה.
וכאן יש מקום ללחץ צבורי, יש צורך במלחמה צבורית שיטתית להשלטת שני העיקרים האלה שהם אחד, עבודה עברית ורגולציה לאומית בעניני העבודה, ללא הגבלות ותנאים. אבל מלחמה צבורית זו אין לה דבר לאותה המלחמה הפרועה לשם הענינים האלה, כביכול, שאנו עדים להם בזמן האחרון. יש לנו מפלגה שלימה, הדוגלת לכאורה במשטר הפשרה הלאומית, התובעת לשכות־עבודה ניטרליות וכדומה והמעמידה פנים, כאילו היא גילתה את הדרישות האלה ומידה באו לצבור. אבל המיתודות, שמפלגה זו מכניסה למלחמתה, הן מיתודות של מלחמת־אזרחים. אין טעם ואין תועלת בדבר, שצד אחד יתנשא להטיל את רצונו על הצד השני, על ידי “דקרטים” לא יפתרו שאלותינו החברתיות המסובכות. נצחון העיקר של ריגולציה לאומית יבוא מתוך הסכם, מתוך יחסי כבוד בין הצדדים, מתוך מאמצים למצוא לשון משותפת, מתוך הכרת ההכרח הלאומי בעבודה משותפת ובאחריות משותפת לגורלנו ולגורל מפעלנו בארץ הזאת. וכל נטית ה“שבירה”, כל המלחמה הפרועה והסמויה בצבור הפועלים מרחיקתנו יותר ויותר מן המטרה הזאת. עצם הנטיה הזאת לשבור את ארגון הפועלים יש בה הפסד לאומי עצום. ולא רק מפני שהיא מביאה עלינו את הסכנה של מלחמת אזרחים, אלא גם מפני שעצם העובדא של ארגון הפועלים, של ארגון כללי מוצק של צבור הפועלים, הוא רכוש לאומי חשוב, הייתי אומר: מצוה לאומית. אין אנו יכולים אפילו לתאר לעצמנו, מה היו פני חיינו, אלמלא היה לנו הארגון הזה, אילו היתה שוררת ביחסים האנארכיה של התנגשות רצונות יחידים, אילו היה כל פועל ופועל צריך להתלבט, להתבזות, לבקש דרכי השפּעה והשתדלות אישית במלחמתו העלובה לזכות העבודה ולתנאי העבודה שלו במולדת, והיה מגיע מתוך כך לנטיות של רדיקליזם דסטרוקטיבי. כנגד זה הרי צבור הפועלים המאורגן, בעל הכח הקבוצי המגובש, הוא נושא אחראי להגשמת הציונות. דבר זה אין המפלגה הממלכתית שלנו, נושאת סיסמת ה“שבירה”, מבינה כלל. ואין מבינים דבר זה לצערנו די הצורך גם בחוגי המרכז הציוני. נטית ה“שבירה” אינה מיוחדת לאותה מפלגה לבד, שכתבה אותה על דגלה. גם החוגים האחרים, המוחים על ה“עלילה”, לא ניקו ממנה. וענינה של הציונות הכללית האמתית, הסינטיתית, העומדת על עיקר הסולידריות הלאומית, על שתוּף הכחות והיסודות השונים בבנין, הוא לסייע לתנועה ולישוב לצאת מתוך מהומת הסרק של פולמוס מעמדות ונצחנות מפלגתית תפלה אל דרך המלך של משמעת לאומית, של עבודה משותפת ואחריות משותפת של כל חלקי העם ומעמדותיו לבנין המולדת.
*
אנו מתנגדים לרביזיוניזם מפני אָפיוֹ החברי־הסוציאלי, מפּני המיתודות של מלחמת־אזרחים, שהכניס לעולמנו, מפני סיסמאות ה“שבירה” שלו. אבל במדה זו עצמה אנו מתנגדים גם לשיטתו הפוליטית, אם אפשר לדבר כאן על שיטה, לטכסיסים הפוליטיים שלו.
בזמן האחרון פשטה האמרה – אנו מוצאים אותה יום־יום בעתונות הרביזיוניסטית, בנאומי מנהיגיהם: הריביזיוניזם נצח, נבואתו נתקיימה, תורתו הפוליטית התאַמתה. לפני זמן־מה פרסם גרוסמן מאמר בשם “כשמפלגה מנצחת” – כך בפשטות, בוודאות גמורה: הריביזיוניזם נצח כבר. דבר זה הוא ודאי מחוכם כמעשה להטים מבחינת הפסיכולוגיה של המונים. יש צורך רק לחזור בבטחון ובודאות פעמים אין ספורות על הנחה אחת כאמת שאין להרהר אחריה, כדי שההנחה תקלט סוף סוף; יש צורך רק לחזור ולשוב ולחזור על פראזה זו, שהתורה הרביזיוניסטית נצחה, כדי שהמונים תמימים יתחילו באמת להאמין בדבר. ויש כאן מן הספיקולציה על לקוי כח הזכרון של הצבור. נראה במה נצחה ההשקפה הריביזיוניסטית ומה היה מצבנו אילו נצחה באמת. הנצחה השקפתו של ז’בוטינסקי, שהיה נוסע בשעתו מעיר לעיר ומארץ לארץ ומזהיר את האיניציאטיבה הפרטית, שאַל תהין לעלות אל הארץ, כל זמן שאין לגיוֹן עברי, ואין ממילא בטחון לחיים ולרכוש – או שמא נצחה ההשקפה הריביזיוניסטית האחרת, המעמידה דוקא את האיניציאטיבה הפּרטית במרכז כל עניניה ומטרותיה של הציונות? הנצחה סיסמת ה“הפסקה” של ז’בוטינסקי־גרוסמן, שהכריזה על הפסקה של זרם הכספים, קנית קרקעות ופעולה ישובית בארץ, כל זמן שהממשלה המנדטורית לא תשנה את יחסה אלינו, – או אולי להפך, נצחה תורת החלוציות לכל סוגיה וגווניה, אותה תורה האומרת, שבכל התנאים ובכל האופנים נמשיך את עבודתנו, נבצר עמדות ונוסיף עמדות, כלכליות ותרבותיות, ויהא מה? הניצחה התורה הריביזיוניסטית בדבר “הדומיניון השביעי”, תורת ברית עולם, לחיים ולמות, בין אנגליה ובין ישראל, או שמא ניצחה התורה הריביזיוניסטית החדשה, שיצאה כבר לחפּש מנדטר חדש לארץ־ישראל. הניצחה התורה בדבר שבעה עשר מיליונים הגפרורים או שמא ניצחה האוטופּיה, שראה מנהיג הריביזיוניסטים בימים האלה בחזונו להגשמת המדינה היהודית משני עברי הירדן במשך עשרים השנים הקרובות, – אותה אוטופיה, שהוא הולך ומתאר לפרטי פרטיה בהרצאותיו האחרונות באירופה המרכזית והמזרחית והמעמידה את יצירת המדינה היהודית על ברית מלחמה ונצחון של היהודים והאנגלים על ארצות ערב, שהתקוממו נגד המערב ונגד שליחיו במזרח – עם ישראל?
מה היה מצבנו, אילו ניצחה באמת התורה הריביזיוניסטית, אילו היינו נשמעים לסיסמת ההפסקה, שהכריזו עליה אחרי מאורעות אב תרפ“ט – די ברעיון הנורא הזה, כדי להבליט את כל אפסותה של הפּוליטיקה הריביזיוניסטית. אם מצבנו הפוליטי הוטב סוף־סוף, עם כל קלקלותיו ומגרעותיו הגדולות, אם ארץ־ישראל נמצאת כיום במצב של פריחה ושגשוג, אם העליה אל הארץ היא כיום נקודת האורה והתקוה היחידה להמוני היהודים בתפוצותיהם – הרי כל זה בא לנו דוקא מפני שלא נשמענו לתורה הריביזיוניסטית ולא נגררנו אחרי הרפתקאות של מלחמה והפסקה. אם ההתנקשות של תקופת פספילד־צ’נסלור נכשלה סוף־סוף, הרי אין זה מפני שאויבינו נבהלו מסכנת ההפסקה, או מהכרזות ריביזיוניסטיות אחרות, אלא מפּני שעמדנו במבחן הקשה, לא עזבנו את המערכה ולא הפסקנו את מאמצינו, מפני שהאחרים התחילו בעל כרחם להרגיש בנו כח, שאי־אפשר לזלזל בו, מפני שסוף־סוף נוכחו לדעת, שאי־אפשר שלא להביא בחשבון את הציונות ומפעלה, שאי־אפשר למחוק את היהודים ואת מפעלם מן המציאוּת הארצישראלית, כשם שאי־אפשר למחוק את השמש הארצישראלית, את ים התיכון ואת הרי יהודה. לא על־ידי לשון מדברת גדולות, לא על־ידי איומי הפסקה, שאיש אינו חושש להם, ולא על־ידי הכרזות אחרות, על־ידי תביעת המשטר הקולוניזציוני, החלטת ה”פטיציה" וכדומה הוטב ויוטב מצבנו – אלא דוקא על־ידי השיטה שנואת נפשם של הריביזיוניסטים, שיטת ה“חלוציות”, וה“קטנות”.
מצבנו הפוליטי ודאי הוטב. אבל זו תהא השליה עצמית, אם נתנחם, שהסכנה חלפה עברה לגמרי. גם היום יש עוד סכנות פוליטיות, ואם אין הן אקטואליות אולי בשעה זו, הרי בפוטנציה הן קיימות ועומדות, והן יכולות להפתיע אותנו כל יום ויום. אותן הסכנות קיימות, מפני שאותם האינטרסים של הגורמים הפוליטיים האחרים, שפעמים יש בהם נגוּד לאינטרסים שלנו, קיימים ועומדים, והם עשויים לשוב ולהתבלט בקוניונקטורה פוליטית חדשה. האינטרסים, השאיפות, החשבונות והיחסים של אנגליה, של העם הערבי, של ההודים קיימים ועומדים גם היום. ויש סכנה גם במיתוֹדה הפוליטית של נציבנו העליון, שהוא ודאי ידידנו ורוצה בטובתנו. אותה המיתוֹדה שלו, שבאה להוכיח, כביכול, לערבים, שאין סכנה צפוּיה להם מן הציונות, אין הם צריכים לדאוג, אין להם מה לחשוש, הממשלה עושה הכל לטובת הישוב הערבי, גם הישוב העברי מביא להם רק תועלת – אותה המיתודה שהביאה לידי כך, שהישוב העברי בארץ־ישראל משמש למעשה פרה חולבת לאחרים, שמביאה לידי צרות עין בעליה העברית, לידי קיצוּצים אכזריים בעליה, בנגוּד לאפשרויותיה של הארץ, אותה המיתוֹדה שהביאה לנטיתה הידועה של ממשלתנו בענין המועצה המחוקקת, – כל זה קיים ועומד ואין לזלזל בסכנתו. אבל אין פירושם של דברים, שהתורה הריביזיוניסטית נצחה. הסכנות לא יחלפו, אם נבחר במיתוֹדה ההפכפכנית והמלאה סתירות של הריביזיוניסטים, שאין מאחוריה שום כח ממשי ושום רעיון קונסטרוקטיבי. אין לנו דרך אחרת לפעולה פוליטית אלא הדרך המקובלת בעולם, דרך הכח הממשי והאינטרסים הממשיים. אין לנו אלא ליצור את הבסיס הממשי להשפּעה הפוליטית. והבסיס הזה יוצר רק על־ידי עבודת יצירה, על־ידי עבודה משותפת של כל הכחות, המבקשים את תקונם בארץ־ישראל, ולא יוצר על־ידי אוונטורות והכרזות וסיסמאות שאין בהן ממש. הפּרובלימה של עבר הירדן, למשל, שהולכת ונעשית שאלה ריאלית, אינה מתקרבת לפתרונה על־ידי שהולכים ומכריזים יום־יום על מדינה יהודית משני עברי הירדן. אם ההתפּתחות הכלכלית בארץ־ישראל המערבית הביאה לידי כך, שאלמנטים ידועים בעבר הירדן המזרחי מבקשים ריוח והצלה לעצמם בכניסת יהודית ובפעולתם הישובית, כדוגמת עבר הירדן המערבי, הרי על־ידי ההכרזות על מדינה יהודית משני עברי הירדן מכבידים לאלמנטים האלה את שאיפתם ואת מלחמתם לכניסת יהודים. אם הריביזיוניסטים רואים את התפּתחות הפּרובלימה של עבר הירדן כ“נצחונם” – הרי זו תמימות גדולה. לא הדבוּרים על עבר הירדן הכשירו את התפּתחות הענינים אלא הדוגמא החיה של המפעל היהודי והשפעתו בארץ־ישראל המערבית. חלוּקי הדעות בינינו בדבר עבר הירדן לא היו בנוגע לצורך שבדבר, אלא בנוגע לשאלה, מהי הדרך להתקרב למטרה זו: ההכרזות בעלמא על ה“מדינה”, בשעה שאין לנו שם דריסת־רגל, או עבודה צנועה, “פעוטה” ומתמדת, שאין עמה הכרזות וצעקות. התפּתחותה ההיסטורית של העבודה הציונית בארץ־ישראל המערבית יכולה אף היא לשמש דוגמא והוכחה לדבר. אילו היינו מסתפּקים בימי השלטון הטורקי בארץ־ישראל בלשון מדברת גדולות, בהכרזות נמלצות, שיש לנו צורך במדינה יהודית בארץ־ישראל, במקום לבוא אל הארץ, במדה האפשרית, ולעבוד כאן עבודה מודרגת, צנועה ועקשנית – כלום היינו מתקרבים מתוֹך כך ליצירת בסיס והתחלה כל־שהיא למדינת־היהודים העתידה, כלום היינו יוצרים בדרך זו את האפשרות הפוליטית לשעת־הכושר, שבאה אחר־כך בימי באלפור? הדרך למיליון או לחצי מיליון יהודים בארץ־ישראל הוא רבע המיליון שבא קודם. בימי מלחמתנו הקשה לאחר הספר הלבן של פסיפלד אמר הגנרל סמוטס באחת האספות, כי אילו היו ליהודים שלש מאות אלף נפש בארץ־ישראל, לא היו מאורעות אב תרפ"ט ופעולותיהם אפשריות. עכשיו אנו הולכים ומתקרבים לאותו מספר. ואילו היינו שומעים לריביזיוניסטים לא היינו מגיעים גם לזה.
אין אני יודע, אם קראתם היום בעתונים את הטלגרמה על דברי ה“טיימס” בנודע למצב בארץ־ישראל. ה“טיימס” אומר: אם יחלש השפע בארץ־ישראל, אם תפסק תקופת הפריחה ויגיעו ימים של חוסר עבודה בארץ, – תוצת מתוך כך שוב אש השנאה בין היהודים והערבים, והמעמסה על הממשלה הבריטית תגדל שוב, ואולי יהיה צורך לחשוב על אפשרות זו בעתיד הקרוב. הדברים האלה הם רציניים מאד; הם מוכיחים, עד כמה משלות כל האילוסיות הפוליטיות שלנו, עד כמה אין ממש ואין תועלת בהכרזות ובסיסמאות נאות. דברים אלה מעידים על יחס של צרות עין לעליה העברית. כבר אומרים לנו: יש לחשוש, שמא יחדל השפע הגדול, שמא לא תוכל ממשלת הארץ לאסוף גם להבא מיליונים מכספי העליה היהודית, ועל כן בואו ונחשוב על זה מראש, בואו ונקצץ מראש את מעופם של היהודים, בואו ונצמצם את עליתם אל הארץ. אבל הדרך להלחם בנטיות אלה היא לא הדרך של הכרזת מלחמה על אנגליה. ודאי, אנו צריכים להעמיד את השאלה הציונית כשאלה בינלאומית. כשיש צורך אנו פונים גם לחבר הלאומים. אבל צריכים אנו לדעת, שהאפילציה לחבר הלאומים ולדעת הקהל העולמית אינה יכולה להיות מעשה בכל יום, אינה יכולה להיות ענין של הכרזות וסיסמאות ונוסחאות פוליטיות־יורידיות לבד. אם נבוא להכריז “מלחמה” על אנגליה ולבקש מנדטר חדש – לא תהא זו פעולה פוליטית. אין אנו צריכים לרמות את עצמנו: זה רעיון אַבּסורדי להכריח את אנגליה על־ידי פּטיציה לחבר הלאומים, שתשנה את הפוליטיקה שלה. יש ערך־מה לחבר הלאומים בפוליטיקה העולמית, יש טעם לפנות לחבר הלאומים. אבל אם מישהו סובר, שנוכל לעשות את חבר הלאומים דיין בינינו ובין אנגליה, הרי הוא טעה טעות גדולה. הפּרובלימה של יחסינו עם אנגליה, של דרך השפּעתנו הפוליטית היא קשה ומסובכת הרבה יותר משמתארים לעצמם הפוליטיקאים הריביזיוניסטים. אותם הגורמים הפוליטיים הממשיים, עניני אנגליה הפּנימיים, עניני הקיסרות, עניני הערביים, המושלימים, ההודים – ידם תהא לעת־עתה על העליונה במקרה של התנגשות האינטרסים, משום שמשקלנו אנו אינו גדול עוד ביותר, משום שלנו אין עוד אפילו אותם שלש מאות אלף היהודים בארץ־ישראל, שעליהם דבר סמוטס. אנו מוכרחים לעת־עתה ללכת לאט־לאט, לנשוך לפעמים את שפתינו בשינינו ולעבוד. לא תהיה תפארתנו והתקדמותנו על דרך המלחמה. אמרתי פעם: היחסים שלנו עם אנגליה צריכים לעמוד על פוליטיקה של “כאילו” (כשם שיש “פילוסופיה של כאילו”). אין אנו בטוחים כלל וכלל, שתמיד יש זהות של אינטרסים בינינו ובין אנגליה; אין אנו בטוחים כלל ברצונה הטוב של אנגליה לקיים כל מה שהבטיחה. אבל הפוליטיקה שלנו אינה יכולה להיות אחרת אלא זו של “כאילו”, כאילו יש זהות כזו, כאילו יש בטחון כזה. אין אנו יכולים להלחם באנגליה. אין אנו יכולים לחפש לנו בנדטר אחר, או לעשות את חבר הלאומים לשופט עליון על אנגליה. הפוליטיקה שלנו צריכה להיות פוליטיקה ממשית, אותה הפוליטיקה שנהל ווייצמן, הפוליטיקה האפורה במקצת של יצירת ערכין, של יצירת נכסים מתוך עמל ומאמצים, של יצירת בסיס פוליטי מתוֹך רבוּי אוכלסים, מתוך רבוי עמדות וביצור עמדות.
(“הארץ”, ט“ו–י”ז באב תרצ"ג).
-
בדברי פתיחה למסבה מטעם “ברית ראשונים”, שבה נאמרו הדברים האלה, מסר היו“ר, מר א. דרויאנוב, על מכתב שקבל מאודיסה ובו מסופר, כי קברו של ד”ר פינסקר, שנמצא בבית הקברות הישן באודיסה על־יד קבר אביו ר' שמחה פינסקר, נהרס, ורק אחרי השתדלויות מרובות הותר להעביר את עצמותיו של בעל ה“אבטואמנסיפציה” לבית הקברות החדש. ↩
א
יורשה לי להקדים מלים אישיות מעטות להערותי על הדבר הגדול, שנפל בעולמו של ישראל בימים האלה ושהסעיר את הלבבות בארץ ובגולה. קשה לאדם, הרואה את עצמו, מתוך הרגל של עשרות שנים, בבחינת כלי־שרת לדעת־הקהל והרגיל “לעמוד על המשמר”, להעיר ולהאיר יום יום ענינים גדולים וקטנים בחיינו, – קשה לאדם כזה לראות את עצמו דוקא ביום גדול, יום הכרעת גורל לעם ולארץ, מחוץ ל“מערכה”. יודע אני, שמה שאני יכול לומר כיום לאחר סערת־הרוחות הראשונה עם הרושם המזעזע הראשון, ושיכול להתפרסם בעתוננו רק בעוד כמה ימים, אי־אפשר שיהיה בו מן ההד הנאמן ומן הבטוי ההולם לשעה רותחת זו. מה יש להוסיף, מבחינת התגובה הבלתי־אמצעית, בדברים, שיגיעו לקוראים כעשרה ימים לאחר המאורע, על מה שנאמר, כפי שאני מתאר לעצמי, בעתונותנו בארץ עם פרסום הדין־וחשבון וההצעות של הועדה המלכותית וגלוי־דעתה של הממשלה הבריטית, המאַשר הצעות אלה?
ואף־על־פי־כן נראה לי שיש מקום להערות הבאות להלן, ולא רק מן הבחינה האישית: שלא “לעמוד מן הצד” בשעה זו, אלא מפני שדוקא מסבות אלה מאפשרות לגלות צדדים שונים ולברר בירור עניני פרטים חשובים בכל המסכת החשובה הזאת, שקשה היה אולי לעמוד עליהם בשעת התגובה הראשונה.
אין אני צריך לקבוע “עמדה” להצעת החלוקה של הועדה המלכותית. תמה אני, אם אוכל להוסיף משהו על דברי הזעם, האכזבה וההתמרמרות, שודאי נשמעו בישוב ובעתונות בימים האלה על החלוקה המוצעת. אין אני צריך להטעים, עד כמה הרגשתנו היהודית הטבעית מתקוממת לעצם ענין החלוקה, לארץ־ישראל משוסעת ומבותרת בתרים־בתרים, שאומרים לתת לפנינו במקום גופה החי של הארץ, אשר נשבע אלהים לאבותינו לתת להם ולזרעם אחריהם. אין צורך להסביר את כל האַבסורדיות שבפרטי החלוקה המוצעת בין מבחינת ההרגשה ההיסטורית־הלאומית, זו הדחיפה הראשונה והגורם העיקרי לכל מפעל הגאולה והתחיה של עם ישראל, ובין מן הבחינה המעשית של גאולת המונים מישראל והשתרשותם בקרקע המולדת. ארץ־ישראל בלי ירושלים – די כמדומה ב“פרט” זה להוציא את דינה של הצעה זו. ארץ־ישראל בלי ירושלים, לב הארץ והאומה מדור לדור ומרכז יצירתה הלאומית החדשה, מרכז בנינה הארגוני והתרבותי החדש; ארץ־ישראל בלי כל הריזרוות הקרקעיות הגדולות, שבהן תלינו את עיקר תקותנו ואדיר חפצנו לשוב ולהתערות בקרקע המולדת, – בלי עבר־הירדן המזרחי, בלי הנגב, בלי עמק הירדן; ארץ־ישראל – לעת־עתה על־כל־פנים – בלי הערים הקדושות טבריה וצפת, אשר הדין־וחשבון של הועדה המלכותית מטעים בעצמו את כל חשיבותן הגדולה להרגשתם הלאומית וההיסטורית של היהודים (“יש להזכיר, כי זהו אותו החלק של ארץ־ישראל, שבו ישבו היהודים, אם אמנם לא לגמרי בלי הפסקות, מימיה הראשונים של הגלות עד היום הזה וכי ההרגשה היהודית קשורה קשר אמיץ ב’ערים הקדושות' צפת וטבריה” – מסעיף כ“ב של פרק כ”ב, הדן בגבולות המדינה היהודית); ארץ־ישראל לעת־עתה גם בלי חיפה, עיר העתיד ושער ה“הינטרלנד” של הארץ; ארץ־ישראל בלי נקודות־ישוב ומפעלים, שבהם נתגלה כל כחה הדינאמי־המהפּכני של הציונות, כל הגניוס היצירי של עם ישראל על אדמתו, – בלי דגניה ובנותיה, בלי מפעלי רוטנברג ונובומייסקי: האין כל זה לעג מר ליעודינו הלאומיים, לתקות הצלתו וגאולתו של העם הנצחי, הנתון לחרפה ולמשיסה בעולם?
*
נגד הצעת החלוקה הקטלנית הזאת מתקוממת הרגשתנו הטבעית בכל תוקף, יתקומם עם ישראל כולו בעולם, תתקומם התנועה הציונית בכל כח צדקתנו ומצוקתנו.
אבל נראה את הדברים ראיה חד־צדדית ולא נצדק ביחס לדוקומנט הזה, שעל־כל־פנים יש לו חשיבות היסטורית, אם נתבונן רק במסקנותיו המעשיות של הדין־וחשבון, בהצעת החלוקה, ונתעלם מרוחו הכללי, מגישתו האנושית לעם ישראל ולגורלו בעולם, לציונות ולמפעלה בארץ. וראוי לנו לעמוד על רוח זה, שבחותמו הוטבעו הדין־וחשבון של הועדה המלכותית וגלוי־הדעת של הממשלה הבריטית, כדי שנדע לכלכל את מעשינו במערכה, המחכה לנו עוד, ולא נבוא לידי עוות־דין ושגיאות טכסיסיות.
כבר הוטעמה העובדא המעודדת, אפשר לומר בלי חשש של הגזמה: העובדא ההיסטורית, שבפעם הראשונה הוכר כאן בדרך רשמית העיקר של מדינה יהודית סובירינית, הוכרה זכותנו למדינה עצמאית, באה הצעה ממשית ליצירת מדינה יהודית. ודאי: לא התארים החיצוניים של מדינה, לא הסוביריניות המדינית, לא הזכות לשבת בסוד עמים, בחבר־הלאומים, הם לנו עיקר אלא המולדת החיה, אפשרות העליה וההתישבות להמוני היהודים בתפוצותיהם, האפשרות לחיות לעצמנו וליצור לעצמנו. ולפיכך אין אנו יכולים למצוא ספּוק בסמלים של מדינה, החסרים את העיקר: את הקרקע, את השטחים המספיקים לעליתם ולהשתרשותם של ההמונים. אבל אין צורך לומר: איש מאתנו אינו אומר לזלזל בעיקר הזכות המדינית והחיים המדיניים העצמיים. ולא זו בלבד אלא שעצם קיומה של מדינה יהודית, ולכשתמצי לומר: אפילו עצם ההצעה ליצירת המדינה עשויה להרים את כבודנו בעולם. המבוכה שתקפה בימים האלה כמה חוגים אנטישמיים, הדברים האנושיים, או כמעט אנושיים, שנאמרו עכשיו בענין המדינה היהודית בכמה עתונים גרמניים, הם עדות נמלצה לפעולתה החיובית של הצעת ה,מדינה" מבחינה זו. אם ה“טיימס” מספר היום, שהאכרים הגרמנים בארץ־ישראל התחילו חוששים, שמא ישמשו מושבותיהם, העתידות להכנס לתחומי המדינה היהודית, נושא ל“רפרסליות” מצד השלטון היהודי על היחס ליהודים בגרמניה הנציונלסוציאליסטית, וכבר התחילו מתיעצים ודנים, כיצד לקדם את פּני הרעה הזאת – הרי אין כאן אלא גלוי טבעי של הפסיכולוגיה האנושית: פתאום, עם הצעת ה“מדינה”, ראו האנשים, שיכול להתרחש הנס, ואף היהודים לא יהיו עוד שׂה פזורה, אשר כל אוכליה לא יאשמו, ואף הם יכולים להגיע למצבם של עמים נורמליים, בעלי זכות קנין ואמנה, שיש להם מה ליתן לזולתם ומה למנוע מהם…
יהיה מה שיהיה גורל הצעותיה הממשיות של הועדה המלכותית, עיקר המדינה היהודית העצמאית הוכר כאן בפה מלא. הודאה זו נרשמה מעתה בפרוטוקול ההיסטורי ושוב אין למחותה. ולא זו בלבד אלא שאף בספר הלבן של צ’רצ’יל משנת 1922, שהכל היו רואים בו את מעוט דמותה וצמצום שאיפותיה של הציונות, אין הועדה המלכותית רואה סתירה לעיקר המדינה היהודית. “בספר הלבן של צ’רצ’יל משנת 1922 אין כלום, שימנע את יצירת המדינה היהודית בסופם של דברים, ומר צ’רצ’יל הודיע לנו בעדותו לפני הועדה המלכותית בלונדון, שמניעה זו לא עלתה כלל על הדעת”.
וכשם שההודאה בעיקר המדינה היהודית יש בה מאומץ־רוח של אמת, שאין לפניו משפּטים קדומים ומשוא־פנים, כך גם כל היחס לעם ישראל, כל הגישה לשאלת קיומו ועתידו, הערכת הציונות, יסודותיה, נמוקיה וצדקתה ההיסטורית, הערכת הישגיו של הבית הלאומי, טבועים ברוחה של אנושיות נלבבת, שאין אנו רגילים לשכמותה ביחסן של אומות העולם אלינו. בשני החלקים הראשונים של הדין־וחשבון (הכתוב, אגב, שלא כדרך הדינים־והחשבונות הרשמיים הרגילים, בלשון ספרותית נאה ומושכת את הלב), אתה מוצא לפרקים נעימה אנושית חיה ביחס לעם ישראל ולגורלו בעולם. הדין־והחשבון מגלה הבנה נאה ביסודותיה ההיסטוריים של הציונות, הבנה בקשר האמיץ שבין עם ישראל וארץ־ישראל, שבין המפעל הציוני בארץ ובין מצוקת היהודים בעולם. לאחר שהשלטון הבריטי בארץ־ישראל העיד אלף פעמים ואחת, במעשיו ובדבריו, שאין הוא מודה בקשר שבין מפעל הבנין בארץ ובין צרות היהודים בעולם (הרי גם הטוב שבנציבים, סיר ארתור ווקופ, הודיע בפירוש ובפה מלא, שממשלת ארץ־ישראל אינה יכולה להביא בחשבון את מצב היהודים בעולם, כשהיא באה לקבוע את מכסת העליה ליהודים), הרי זה ודאי חזיוֹן חיוּבי, שהדין־והחשבון מתאר בפרטות רבה את גורלו של עם ישראל בעולם ומטעים הטעמה יתירה, שהפרובלימה הארצישראלית קשורה קשר בל ינתק בפרובלימה היהודית כולה (בעלי “המרכז הרוחני” שבינינו, הנושאים לשוא את שמו של אחד־העם, יכולים ללמוד פרק בציונות מחברי הועדה המלכותית). היהודים נתנו לעולם, לדברי הדין־והחשבון, דוגמא, הראויה להשתוממות, של התגברות על רדיפות ימי־הבינים. “בהיותם פזורים בגולה על־פני כל העולם כולו לא שכחו היהודים לעולם את ארץ־ישראל, וקשרם את הארץ לא היה קשר רוחני או אינטלקטואלי בלבד”, ואף בימים הנוראים ביותר של הגלות לא חדלו להתאַמץ לקיים או ליצור ישובים יהודיים בארץ־ישראל. אף תפיסת מהותה ותפקידיה של הציונות כתנועת התחיה הלאומית בישראל מעידה על הבנה נאה, המתמיהה לגבי בני־אדם, שלכאורה נתקלו בכל תסבוכת הענינים והפּרובלימות האלה אך בחדשים האחרונים. הציונות שואפת, לדברי הדין־והחשבון, לא רק להציל אותם היהודים, אשר סכנות פיסיות צפויות להם, אלא גם את היהודים, הנתונים בסכנת טמיעה וירידה רוחנית. ואי אתה יכול להמנע מן הרושם, שהרבה פעלה והשפּיעה על מחברי הדין־והחשבון (או על מחברו: ה“דיילי טלגרף” מגלה את הסוד, כי פרופיסור קופלנד הוא מחבר הדין־והחשבון, וכפי הנשמע קופלנד הוא גם מחולל הצעת החלוקה) הרצאת־הפתיחה של ד"ר ווייצמן בעדותו בפני הועדה המלכותית: רשמיו של החזון הווייצמני ניכרים יפה בכמה מפרקי הדין־והחשבון.
בחשיבות המפעל הציוני, בהישגיו המצוינים של הבית הלאומי מודה הדין־והחשבון בדברים נלהבים כמעט. “לפני שתים־עשרה שנה היה הבית הלאומי היהודי בבחינת נסיון. כיום הוא מפעל שהצליח”. “הערך החדש, שהבית הלאומי היהודי הכניס אל הארץ – זוהי ההתפּתחות העצומה של הערים והכפרים”. “הבית הלאומי היהודי מגלם חברה חדשה, תרבותית ודימוקרטית במדרגה עליונה, רבת ענין מבחינה פוליטית ומלאה כחות עלומים במדה היוצאת מגדר הרגיל”. ובנגוד לטענותיהם של מנהיגי הערביים מטעים הדין־והחשבון, כי המפעל היהודי הביא תועלת מרובה לערביים, כי בזכותו גדלו האוכלוסים הערביים בארץ במדה מרובה, כי השקעות היהודים בקנית קרקעות וכדומה הפרו את החיים הכלכליים בארץ, כי מצבם של הפלחים הוטב בהרבה משנת 1920 ואילך, כי תושבי הארץ הערביים נהנו מעבודתה הסוציאלית של הממשלה במדה שלא היתה אפשרית כלל אלמלא הביאו היהודים חלק גדול כל־כך מהכנסות הממשלה.
דברי אמת נועזים אנו מוצאים בדו“ח על זכויות היהודים מבחינה פוליטית: על חשיבות עזרתם של היהודים לממשלות ההסכמה בימי מלחמת־העולם, אשר בארץ־ישראל לא ידעו להעריכה כראוי, על הסכם פייצל־ווייצמן (כשהשיגו המלך חוסיין ובנו פייצל את הממלכות הערביות הגדולות היו מוכנים להניח ליהודים את ארץ־ישראל הקטנה; בחוזה ההסכם עם ד"ר ווייצמן הביע פייצל את הסכמתו, שכל ארץ־ישראל כולה תמסר ליהודים), על כוונתה של הכרזת באלפור מבחינת השטח (הכרזת באלפור התכוונה לארץ־ישראל ההיסטורית כולה), וכדומה. בענין מאורעות הדמים אין הדו”ח נושא פנים לא למנהיגים הערביים, כדרכם של שלטונות הארץ, ולא לשלטונות האלה עצמם. הדו“ח קובע בפירוש, שהמופתי אחראי במדה מרובה למאורעות הדמים, ואין הוא מנקה גם את שלטונות הארץ ואת הנציב העליון בראשה. “עכשיו כבר נתברר בהחלט, שהחובה האלמנטארית לדאוג לבטחון הצבור לא נעשתה. אם יש קובלנא, שהיהודים זכאים בלי ספק לעורר, הרי זה העדר הבטחון. קובלנותיהם של היהודים מבחינה זו היו חדורות כבוד ומתינות”. הדו”ח מטעים: 260 מעשי רצח נעשו בארץ, ששים ושבעה פסקי־דין הוצאו בעניני רצח, ואף לא פסק־דין אחד של מיתה יצא לפועל.
אפשר היה להביא עוד דוגמאות כהנה וכהנה, המעידות על רוחו הכללי של הדו"ח בחלקו המתאר את המצב ואת גורמיו ההיסטוריים, אבל די כמדומה במה שהובא כאן.
ולעומת כל ההנחות הנכונות, ולפעמים גם הנועזות, האלה מביאות מסקנות הועדה, בין בהצעתה הרדיקלית לחלוקת הארץ, בין בהצעותיה האלטרנטיביות, במקרה שהצעת החלוקה לא תתקבל, לידי אכזבה גמורה והן נמצאות בנגוד של סתירה להנחות האלה ולרוחו הכללי של הדו"ח.
מריינבד, יום ב‘, ד’ מנחם אב תרצ"ז.
ב
הפקחוּת האירונית של הישוב העברי בארץ, המלומד בנסיונות רבים ומרים, קבעה כלל גדול: כל פעם שהממשלה המנדטרית משבחת את הישוב, את התנהגותו, את הישגיו של המפעל הציוני, וכדומה – יש להתכונן להגבלות ולפורענויות חדשות. זוהי המיתודה המקובלת בפרקטיקה של השלטונות בארץ, זוהי, כביכול, “יוסטיטיא דיסטריבוטיבה” שלה: ליהודים קצת דברי פיוס ותשבחות, ולשונאיהם הקמים עליהם לכלותם דורונות שיש בהם ממש, פרסים פוליטיים, הנחות אחרי הנחות. דומה שהרגשת־היושר הבריטית רואה צורך לעצמה, במקרים של פוליטיקה “מעשית” ביותר, לנהוג כביכול גם קצת “אובייקטיביות”, לומר לעצמה ולעולם, כי אכן אין לפניה משוא־פנים ועווּת־הדין…
הרגשה זו יש לנו גם כשאנו קוראים את הדו"ח של הועדה המלכותית ואת מסקנותיה. אין ספק: יש כאן, כפי שראינו, הבנה נאה במהותה, בתפקידיה ואף ביפיה האנושי־המוסרי של הציונות; יש כאן הבנה בהכרח ההיסטורי שבציונות, בקשר שבין עם ישראל ובין ארץ־ישראל, שבין המצוקה היהודית הגדולה כים ובין מפעל ההצלה והגאולה במולדת. אבל כשהאנשים האלה, חברי הועדה המלכותית, אישים מעולים ונבונים באמת, מגיעים למסקנות “מעשיות” – מיד מסתלקת מהם הרוח הטובה של הבנה אנושית נאה, הם מתכחשים להנחות עצמם ומציעים הצעות, העושות פלסתר את כל תפיסתם הנכונה במצב הענינים.
הדו"ח של הועדה המלכותית הוערך מצדדים שונים כמפעל נועז ואמיץ־רוח. ונראה לי, שההעזה הגדולה ביותר, שאתה מוצא כאן, היא הקפיצה הרציוזית מעל לגדרים וליסודות, שנקבעו מלכתחילה לפעולת הועדה. הדין־והחשבון פותח ביפוי־הכח הרשמי, שניתן לה לועדה מטעם המלך לחקור בסבות המהומות, וכו'. יפוי־כח זה, וכן גם גלויי־הדעת השונים של הממשלה הבריטית, קבעו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שלא עלה על הדעת כלל ליתן לה לועדה לתהות על עיקר המנדט או להציע את בטולו, אלא תפקידה היה לדון על דרכי הגשמתו, על הדרכים והאמצעים לתקנת המצב בתחומי התנאים שקובע המנדט. והנה עמדה הועדה ובטלה אותה גדר שגדרו לה ובאה בהצעת רדיקלית: לבטל לגמרי את המנדט ולחלק את ארץ המריבה בין היריבים.
אתה מוצא לפעמים בפוליטיקה הבריטית חזיון תמוה זה: במשך שנים ושנים עומדת פוליטיקה זו על עיקר מן העיקרים, שהיא מקדשת אותו קדושה עליונה כביכול, כיסוד וכתנאי הכרחי לסדר עולם מוסרי וליחסי שלום וכבוד בין העמים; במשך שנים ושנים מכריזים יום־יום על עיקר גדול זה ועל רצונה של אנגליה לשמור עליו בכל יכלתה וכח השפּעתה – ופתאום, ביום בהיר אחד, חוזרת בה הפוליטיקה הבריטית מעמדתה המוצקה כדי מאה ושמונים מעלות אחורנית, ואותו עיקר מקודש נעלם ואיננו. דבר זה אינו נעשה, כמובן מאליו, באותה הדרך הגלמית־הגסה, המקובלת במדינות הדיקטטורה והאלמות. אין אנגליה בועטת בהבטחות, בהתחיבויות, בחוזים; אין היא עושה אותם פיסת־נייר בעלמא, שמותר לקורעה בשעת הצורך; היא גונזת אותם דרך כבוד בארכיון של ההיסטוריה. הנפתולים והסבוכים המשונים בענין חבש, בענין ספרד, בכל ענין הבטחון הקולקטיבי וכדומה – בתכונה מופלאה זו של הפוליטיקה הבריטית מקורם.
וכך עלתה לו בימינו גם למנדט הבריטי על ארץ־ישראל ולתפקידו הגדול (אשר גם הועדה המלכותית רואה אותו בפירוש כתפקיד ראשוני): בנין הבית הלאומי ליהודים בארץ־ישראל. אלף פעמים ואחת הכריזה הפוליטיקה הבריטית, כי המנדט על ארץ־ישראל פקדון קדוש הוא לה, שתדע לשמור עליו; אלף פעמים ואחת שמענו מפי מדינאים, האחראים לפוליטיקה של אנגליה, כי ההתחיבויות, המוטלות על זו מטעם המנדט לגבי היהודים והערביים, שתיהן חשובות במדה אחת, אין סתירה ביניהן, והממשלה המנדטורית תשקוד לקיים את שתיהן לטובתם ולתועלתם של שני הצדדים יחד. למעשה נתרוקן אמנם המנדט זה כבר במדה מרובה מתכנו; למעשה היו זה כבר כמה סעיפים יסודיים שלו בבחינת הלכה ואין מורים כן. כי על כן יודעת היא החכמה הפוליטית האנגלית לשמור לעתים את החבית ולשפוך את יינה. על־כל־פנים עדיין היתה המסגרת קיימת, עדיין היה הכלי שלם, ואפשר היה לשוב ולמלא אותו בשעת הכושר תוכן חדש. עכשיו אומרים ליתן גם את הכלי לתוך אוסף הגרוטאות של ההיסטוריה.
פתאום, בנגוד לכל מה שהשמיעו תמול־שלשום, נתגלה לועדה המלכותית ולממשלה הבריטית, כי טעות יסודית היתה כאן, כי המנדט לא ניתן כלל להגשמה, כי יש ויש סתירה בין שני סוגי ההבטחות הנ"ל, וסתירה זו אין לה תקנה וגשר, ולפיכך אין תקנה למצב אלא סכין, נתוח כירורגי. וראיה ניצחת להנחה חדשה זו, שהמנדט לא ניתן להתגשם, היא – עצם המהומות, שפרצו בארץ כמה פעמים, וביחוד המהומות של שנת 1936.
אמנם, אנחנו טוענים וחוזרים וטוענים במשך כל השנים הרבות האלה, שמקור כל המהומות והזעזועים ותעמולת השסאים בארץ הוא דוקא בשיטת השלטונות, הנותנת מקום לאמונה, שאפשר להלחם במנדט ולהשיג את בטולו; אנו טוענים, שלמעשה לא עשתה ממשלת־הארץ במשך כל השנים האלה שום נסיון של ממש לקיים את המנדט במלואו, ככתבו וכרוחו; אנו טוענים, שרבים מן הפקידים הגבוהים בממשלת הארץ נהגו סאבוטאג’ה בהכרזת באלפור ובמנדט למן השעה הראשונה ועד היום הזה, שכמה מהם שימשו למעשה יועצים ומדריכים לתעמולה האנטי־ציונית; שממשלת הארץ לא ידעה או לא רצתה בדרך כלל, ובימי המהומות האחרונות בפרט, לעשות את חובתה הראשונה: לשלוט, לדכא מהומות ביד חזקה ולהעניש פורעים ושסאים כראוי להם, ואדרבא, היא נהגה פוליטיקה של חולשה ומשוא פנים לאלמים, גידלה במתכוון את השסאים מחוללי־המהומות מבני מינו של מופתי ירושלים, אשר לו גם לדעת הועדה המלכותית חלק גדול באחריות למהומות, והוסיפה להם תוקף והשפּעה ושלטון בהמונים, בנגוד ליסודות המתונים שבישוב הערבי; אנו טוענים, שכל שיטת השלטון בארץ: שיטת ההססנות, החצאיות וצרות־העין ביחס לדרישות מסוימות של המנדט (עניני העליה, קרקעות הממשלה וכדומה) מצד אחד, והפצויים והפרסים הפוליטיים המתמידים לגבורי המהומות מצד אחר לא הועילו לפייס את אלה אלא, אדרבא, שמשו להם כח דוחף להוסיף ללכת בדרך המהומות והפרעות, שמתן שכרה בצדה. וטענותינו מוצאות לכאורה סיוע בכמה הנחות של חברי הועדה המלכותית עצמם; די להזכיר את הבקורת החריפה שלהם על דרכי השלטונות בענין הבטחון הצבורי, את דבריהם על הפקידים, אשר אין לסמוך על נאמנותם וישרם, וכדומה. העובדות הן עובדות, וההגיון – הוא הגיון, אבל עובדות והגיון לחוד, ופוליטיקה “מעשית” לחוד. ודאי: המצב הוא עכשיו הרבה יותר גרוע ומקולקל משהיה יכול להיות, אילו היתה ממשלת הארץ עושה תמיד את חובתה באמונה ובכשרון. אבל אין הועדה המלכותית שואלת (ועל־כל־פנים אין היא מסיקה מסקנות מן השאלה), מי קלקל את המצב, והיא פוסקת, שאחריות הקלקלה עלינו, שאנו החייבים בתשלומי השמשות, שניפצו האספסוף הערבי ומנהיגיו בסיועם של גורמים מן החוץ…
*
שתי דרכים מוצאת הועדה המלכותית לתשלומי הנזקים האלה, האחת היא הדרך הרדיקלית, “הנתוח הכירורגי”, בטול המנדט וחלוקת הארץ, והדרך השניה היא דרך הפאליאטיבות לתקנת המצב בתחומי הקיים. הצד השוה שבשתי הדרכים הוא, שחובת התשלומים עלינו היא.
ההצעות האלטרנטיביות לתקנת המצב עם קיום המנדט אפייניות הן מאד למדת ה“סבלנות” של הפוליטיקה הבריטית ביחס לסתירות הגיוניות־פנימיות; אפייניות הן לאותו הכשרון האנגלי המיוחד לשמור את החבית ולשפוך את יינה. מה שמציעה הועדה לקיוּם המנדט אינו למעשה אל בטוּלוֹ, שריפת נשמה ו“גוף” קיים.
חברי הועדה, המבינים יפה, כאמור, את עצם ענינם של הציונות והבית הלאומי, המכירים בקשר שבין המצוקה היהודית ובין המפעל הציוני והמודים גם בחובתה של הממשלה המנדטרית לסייע בכל אופן לעלית היהודים אל הארץ (הרי הם דוחים בהחלט את הדעה, כי אפשר ל“גבש את הבית הלאומי במדתו הנוכחית” וכי הממשלה “תצדק, אם תנעל את שעריו”), מציעים עם זה לקבוע “נקודת־גובה מדינית” לעליה היהודית, במלים אחרות לבטל את עיקר יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ כאַמת־מבחן יחידה לעלית היהודים, שהממשלה התחייבה עליה, ולקבוע עיקר חדש של יכולת־קליטה “פוליטית”, כלומר לצמצם את העליה היהודית בשעור, שלא יתן תשובה למצוקת היהודים ולא יספק אף במדה זעומה את תביעתם הנמרצת של המוני היהודים בגולה לעליה ולהתישבות בארץ, אבל לעומת זה יערוב לערבים, שהיהודים לא יהיו לעולם רוב. “הבית הלאומי” אינו מתנגד אמנם, לדעת הועדה, כפי שראינו, ל“מדינה היהודית”, ואין “לגבש את הבית הלאומי במדתו הנוכחית”, ואף־על־פי־כן אפשר “לקיים” את הבית הלאומי ולגזור עם זה על רוב יהודי בארץ…
ולא עוד אלא: “בכלל שאר השנויים בתקנות העליה מציעה הועדה, כי לממשלה יהא הפקוח הישר על עולים הנכנסים לארץ בסוג 1 A (בעלי הון של אלף לי"ש), וכל הרוצה להכנס לארץ בסוג זה חייב להוכיח לפקידות העליה לא בלבד שיש ברשותו אלף לי”ש אלא גם שיש מקום בארץ לאנשים נוספים באותו מקצוע או באותה מלאכה או עסק, שבדעתו לעסוק בהם" (מתמצית ההרצאה הרשמית, שצורפה לעתוני הארץ) – כאילו “הוכחה” כזו היא בגדר האפשרות בדרך כלל, ואין סדר כזה פותח פתח לשרירות לבו הגמורה של השליט מפקידות העליה ומוסר את גורלם של אלפי אנשים לשקול דעתו הנאורה; וכאילו אפשר בכלל לרתום את חוקיהם והתפּתחותם של החיים הכלכליים, את הדינאמיקה החפשית שלהם, את אפשרויות היצירה והאיניציאטיבה של היחיד להלכות פסוקות של פקיד, מתי יש מקום בארץ לאנשים נוספים באותו מקצוע, ומתי אין. תמה אני, אם אנשי מעשה נבונים ומנוסים כחברי הועדה המלכותית היו מגיעים להצעות בלתי חיוניות כאלה להסדר ענינים חיוניים גדולים, אלמלא דבק גם בהם החטא הקדמון של הממשלה המנדטרית, הנטיה ל“פיוס של פשרה”, שהם עצמם פוסלים אותה לכאורה בפירוש על יסוד הנסיון של השנה שעברה.
וכיוצא בזה ענין הקרקע. הועדה המלכותית יודעת אמנם, כמובן מאליו, שאין בית לאומי בלי קרקע; היא יודעת, כי “בדרך כלל נהנה עד עתה עובד־האדמה הערבי ממציאותם של היהודים בארץ”, כי “חוסר הקרקע נגרם לא כל כך על־ידי קניות היהודים כמו ע”י גידול האוכלסיה הערבית“, כי “טענותיהם של הערבים, כי היהודים השיגו שעוּר גדול־יותר מדאי של אדמה טובה אי־אפשר לקבלן”, וכי “הרבה מן הקרקע, שעתה נטועים עליה פרדסים, היתה בשעת קניתה אדמת חול או אדמת בצה ובלתי מעובדת” (מהתמצית הרשמית) – ואף־על־פי־כן יש צורך ב”חוקים המקנים לנציב העליון את הסמכות לאסור העברת קרקע ליהודים בכל אזור מסוים“; אף־על־פי־כן “תקדם הועדה בברכה אסוּר מכירת של שטחי קרקע בודדים ופחות או יותר קטנים ליהודים”, ו”אין להתיר העברת קרקע, אלא כשיש אפשרות להמיר את העבוד האקסטנסיבי בעבוד אינטנסיבי“, ו”אין הממשלה הממונה צריכה לנסות להקל ישוב צפוף של היהודים במחוזות ההרריים בכלל", וכו' וכו' (מן התמצית הנ"ל). וכל אלה הן הצעות לשם קיום המנדט…
ותמוהה עוד יותר הצעת הועדה בדבר “סוכנות ערבית מורחבת, שתהא מורכבת גם מנציגים של ארצות ערביות סמוכות וגם מבאי כח ערביים בארץ־ישראל בתור משקל־כנגד לסוכנות היהודית”. הצעה זו, שבאה אף היא, כביכול, לשם קיום המנדט, מתנגדת לכל רוחו של המנדט בכלל ולעיקר “הסוכנות היהודית”, שנקבע על־פי סעיף ד' של המנדט, בפרט. המנדט מכיר בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ־ישראל; הכרזת באלפור, שעליה מבוסס המנדט, וזכות הבית הלאומי, ניתנו לא לישוב העברי בארץ אלא לעם ישראל כולו; הסוכנות היהודית היא לפי המנדט נציגו של עם ישראל (ולא של הישוב בארץ) מבחינת הזכות הזאת, והיא זכאית ליעץ לממשלה בכל הענינים הנוגעים לבית הלאומי. הצעתה של הועדה המלכותית, האומרת ליתן סטאטוס פוליטי מעין זה גם ל“סוכנות ערבית” ולשתף בה גם נציגים ערביים מארצות חוץ, מסלפת את עיקר המנדט, את זכות הבית הלאומי היהודי ואת ההודאה בקשר ההיסטורי שבין העם והארץ, שחלות על עם ישראל ולא על העם הערבי. יש לאוכלסי הארץ הערביים זכויות מלאות ושוות לזכויותיהם של אוכלסי היהודים בארץ, ואין לעם הערבי בכללותו זכויות מיוחדות על ארץ־ישראל או סטאטוס פוליטי מיוחד בארץ־ישראל.
*
ואשר להצעה,הרדיקלית", הצעת הנתוח הכירורגי, הרי היא “רדיקלית” לא מבחינה חיובית, מבחינת האפשרות לפתור את הפּרובלימה הכאוּבה של הבית הלאומי ובנין הארץ לגאולתם של המוני היהודים בגולה, אלא מבחינה שלילית, מבחינת השלילה של יסודות המנדט, עיקר הבית הלאומי והתקוה הציונית השלימה מעכשיו ולדורות.
כל החלוקה הזאת: חמשה מיליונים דונאם אדמה – חבל אדמה קטן, שאוכלסיו מרובים לפי־הערך והמכיל גם כשלש מאות אלף ערבים – ליהודים, לארבע מאות ועשרים אלף היהודים בארץ ולמיליונים הרבים שבגולה, וששים מיליון דונאם למיליון ומאתים אלף ערבים; ארץ־ישראל בלי מרכזה הנצחי, בלי לב האומה והארץ מדור לדור, בלי ירושלים, ובתנאי מפורש, שהפוליטיקה של הכרזת באלפור לא תחול על המנדט הבריטי החדש על ירושלים (אם נגזרה גזירה להוציא את ירושלים העתיקה, הקדושה לכל הדתות, מתחומי “השלטון היהודי”, משום שאין אנו נאמנים כביכול על יחס של כבוד לקדשיהם של אחרים, הרי אפשר היה על־כל־פנים לקיים בידנו את ירושלים העברית החדשה, מרכז יצירתנו הלאומית החדשה ובניננו הלאומי החדש, ולקשר ירושלים זו עם המדינה היהודית, כדרך שמציעים לקשר את יפו הערבית עם המדינה הערבית, לקיים בידנו וברשותנו מתוך־כך לכל־הפּחות את השם הסמלי הנצחי “ירושלים”); מדינה ננסית, שיהיה בה מקום לפי מדה נורמלית למיליון או למיליון וחצי מיליון נפש, ועדיין מוציאים מתוך תחומיה של המדינה הננסית הזאת, על־כל־פנים לעת־עתה, ערים יהודיות מובהקות, ערים שנתקדשו קדושת עבר של מאה דורות או שנתחדשו במאמציהם ובמרצם של היהודים ובהן תקות עתידה של הארץ, – מדינה יהודית בלי חיפה, עיר העתיד והמפתח לסחרה של הארץ עם ההינטרלנד, ארץ־ישראל בלי הערים הקדושות טבריה וצפת, אשר הדו"ח של הועדה המלכותית מעיד בעצמו על קדושתן הנצחית לעם ישראל, – בלי טבריה זו, שהרוב הגדול של יושביה הם יהודים והמשמשת מרכז לכל הגליל ולעשרות נקודותיה היהודית; “מדינה יהודית”, אשר כל הריזרווה העצומה של הנגב, שרק המרץ היהודי עלול להחיותו, ניטל ממנה, ואשר גם מרגליות יקרות של היצירה העברית החדשה דגניה ובנותיה מצד זה מפעלי־רוטנברג ונובומייסקי מצד זה, הוצאו מתוכה – ארץ־ישראל מקוצצת, משוסעת ומבותרת זו היא הפתרון “הרדיקלי”, שמציעים לנו! ואתה עומד תוהה ונבוך: למה התכוונו האנשים הטובים האלה, האומנם סבורים הם, שפתרון “רדיקלי” הם מציעים, שיש בו כדי לקיים את התנאים ההכרחיים העיקריים, שהם מתנים לכל פתרון: אפשרות ההגשמה ויחס של צדק ויושר ליהודים ולערבים גם יחד? האין זו הצעה לצאת ידי חובה בעלמא, מראית עין של מוצא ופתרון, ולא יותר?
והפרט התמוה ביותר שבכל ההצעה הרדיקלית הזאת הוא ענין המס, סובוונציה בלע"ז, שהמדינה היהודית תצטרך לשלם למדינה הערבית. הנמוקים לתשלום מס זה הם משונים עד כדי אנקדוטיות, והם מזכירים את הנמוקים של דייני סדום לפסקי־דינם באגדות העממיות של הקדמונים. מכיון שהערבים נהנו עד עכשיו במדה רחבה ממסיהם של היהודים בארץ, ומכיון שהערבים – שלא רצו לא ביהודים ולא בטובת הנאה שלהם –תהיה להם עכשיו מדינה משלהם, ומדינה זו, שליהודים לא תהיה בה דריסת־הרגל, לא תיהנה עוד מכסף היהודים, הרי שורת היושר הבריטי המופלא נותנת, שהמדינה היהודית תמלא למדינה הערבית את חסרונה ותהיה לה למס עובד… וכך יווצרו, לפי הצעת הועדה המלכותית שתי מדינות סוביריניות, יהודית וערבית, אלא שהמדינה הסובירינית היהודית תצטרך בכל־זאת להעלות מס, מעין “טריבוט”, למדינה הסובירינית חברתה…
וכשאנו שוקלים לעומת זה את הריוח וההפסד של אנגליה בעסק החדש, כשאנו מביאים בחשבון, שהמנדט הבריטי על המקומות הקדושים (ואגב גם על הנקודות האסטרטגיות החשובות ביותר) נותן לה, לדברי ה“טיימס” במאמרו הראשי הראשון על הצעת החלוקה, את הערבות לאפשרות לקבוע יתד בארץ לצבא הבריטי שבמצרים, כשיצטרך לעזוב את אזור התעלה, להגן על צנורות הנפט מעיראק עד מוצאם בחיפה ולשמור על קו התחבורת האוירית עם הודו, – מלבד מה שתפטר ממעמסה כבדה של צרות פוליטיות והוצאות גדולות אפשריות לעתיד, ותושמט הקרקע מתחת לתעמולה אויבת של גורמים מן החוץ ויתמעט שטח החכוכים והנגודים האפשריים עם עמים שרוצים לחיות אתם בשלום – כשאנו שוקלים כנגד כל זה את ה“ריוח” ואת ההפסד, שיעלו בחלקנו עם התגשמות ההצעה הרדיקלית של הועדה המלכותית, אי־אפשר לנו שלא להתפלא לחכמה הפוליטית המעשית של הועדה ושל הממשלה הבריטית…
*
אין מקום לספק, מהו ומה יכול להיות יחסנו לשני סוגי ההצעות האלה של הועדה המלכותית כמו שהם: שלילה פשוטה.
ועל זה בפרק הבא.
מריינבד, יום ו‘, ח’ מנחם אב.
ג
דוקא מעלותיו של הדו“ח שלפנינו, שעמדנו עליהן בפרק הראשון להערות אלה, הן הן חסרונותיו, הן המכבידות לנו ביחוד את מלחמתנו במסקנותיו ובהצעותיו הקטלניות. אילו לא היה הדו”ח מצטיין באנאליזה שקולה ומעמיקה, בגישה אנושית לכל תסבוכת הפּרובלימות החמורות, בהבנה נאה בציונות, במפעלה ובתפקידיה, בשאלת קיומו ועתידו של עם ישראל; אילו היה זה דו“ח רגיל של ועדה בריטית רגילה בדומה לדו”ח של ועדת שאו, למשל, – כי עתה היה תפקידנו בשעה זו קל הרבה יותר: די היה לנו להוקיע חוסר ידידות וחוסר־אובייקטיביות שבו, להבליט את סתירתו היסודית לעיקרי המנדט, להתחיבויות מפורשות של אנגליה, להטעים חוסר הבנה בפרובלימה היהודית הגדולה וחוסר רצון ומאמצים למצוא לה פתרון, בשביל לנמק “לאו” פשוט וגמור שלנו, ועם זה היינו יכולים לצפות לסימפתיה ולעדוד מצד דעת הקהל באנגליה ובעולם כולו.
את הדו“ח של הועדה המלכותית ואת גלוי־הדעת של הממשלה אי־אפשר לדון במדה פשוטה זו, אי־אפשר לדונם כדו”ח של ועדת שאו וכספר־הלבן של פספילד. “אי אפשר” גם מפני שבינתים נשתנה מצב הענינים שנויים עמוקים ויסודיים; נשתנה במקצת לטובתנו ובמדה מרובה לרעתנו.
אין צורך לעמוד כאן על כל פרשת הפגעים והפרובלימות, המשפּיעים כיום לרעה על הפוליטיקה הארצישראלית של אנגליה: העדר הבטחון הפוליטי ביום מחר בעולם, התחרותם וחתירותיהם של מגיני האישלם החדשים, הרצון לחיות בשלום עם העם הערבי לארצותיו ועם עשרות מיליוני המושלימים בהודו, וכו‘, וכו’; אין צורך לעמוד גם על גידולה והתקדמותה של התנועה הערבית הלאומית בשנים האלה, יהיו מה שיהיו גוֹרמיה ומעודדיה של התקדמות זו, ועל התערבותם של גורמים חשובים חיצוניים, של מלכי ערב וארצותיה, לטובתה. אנו יכולים להסביר התפּתחות זו של הענינים לפי דרכנו ורוחנו; אנו יכולים להטיל במדה מרובה את האחריות להתפּתחות זו על הפוליטיקה הגרועה של אנגליה, על חולשה, על חוסר כשרון או חוסר רצון טוב של שליחיה בארץ – המציאות הפוליטית לא תשתנה מתוך כך. ודרכה של אנגליה לכוון את הפוליטיקה שלה למציאות של השעה ולא לשעות לחקירה הסוציולוגית בסבותיה, ואף לא להערכה המוסרי של אָפיה.
דוגמא להסתגלות זו אל ה“מציאות” יש למצוא בהצעתה של הועדה המלכותית בענין הסוכנות הערבית. “באם לא יבוטל המנדט” ממליצה הועדה על ההצעה בדבר יצירת “סוכנות ערבית מורחבת, שתהא דומה בזכויותיה לסוכנות היהודית”. “הועדה מוצאת, שאפשר לשתף בסוכנות הערבית גם חברים מערבי סועודיה, עירק, עבר־הירדן, סוריה, ואולי גם מצרים”. כבר ראינו, עד כמה גזירה שוה זו של סוכנות יהודית וסוכנות ערבית פוגעת בעצם יסודו של המנדט, באָפיוֹ הפוליטי והמשפטי של הבית הלאומי היהודי, אלא שהועדה המלכותית אינה משגיחה בסתירות “הגיוניות” כאלה. ולעומת זה מעירה הועדה עצמה: “ואם תשאל, כיצד יתנו למדינות־חוץ ערביות להתערב בעניני ארץ־ישראל?” ועל זה באה תשובה אָפיינית מאד: “הרי ממילא הם מתערבים ומוטב שיעשה הדבר בהיתר ולא באסור, בגלוי ולא בחשאי” (מ“פרשת הדין וחשבון”, תוספת ל“הארץ” מהאחד־עשר ביולי).
אילו היינו יכולים להסתפק בקביעת “עמדה” להצעותיה של הועדה המלכותית – היה הדבר פשוט בתכלית ולא היה מקום כלל ללבטים או לחלוקי־דעות בקרבנו. כולנו בדעה אחת: שני סוגי הצעותיה של הועדה כמו שהם, ההצעה לחלוקת הארץ וההצעות האלטרנטיביות ל“תקנת” המצב עם “קיום” המנדט – פסולות הן, מתכחשות לעיקרי המנדט וחותרות תחת הציונות, תחת עתידנו הלאומי בעולם.
אבל לא די בקביעת “עמדה” בלבד. אנו נתבעים גם לבחון את המצב, לשקול את המציאות ולהסיק את מסקנותיהם.
אנו נתבעים ליתן תשובה משלנו לפרובלימה החמורה, במקום תשובותיה הפסולות של הועדה המלכותית. וכאן הוא כל הקושי הגדול שבדבר.
תשובה זו לא די לה שתהא תשובה “הגיונית” לבד; אי אפשר לה שתהא תשובה של פולמוס נגד פוליטיקה גרועה, נגד שגיאותיה וחטאיה של הממשלה המנדטרית, והמלצה פשוטה לשוב לדרך הישרה האחת: לקיים את המנדט ככתבו וכרוחו, למשול בארץ, לדכא מהומות ופרעות ביד חזקה. תשובה זו תהא הגיונית מאד, היא תהא נכונה מבחינה היסטורית, אבל היא לא תהא “מעשית” במסבות השעה הזאת. יפה כחה של מציאות, ולוא תהא מציאות בלתי הגיונית, מציאות העומדת על שגיאות וכשלונות וחטאים, מכחם של הגיון ויושר ומוסר.
ה“טיימס”, זה המכשיר המופלא לדעת הקהל של אנגליה, לרצונה ולדרכה בעולם, כתב בימים האלה (בגליון מהששה עשר ביולי) לא בלי נעימה של רוגז על “הנבואות הרטרוספקטיביות” שלנו, נבואות למפרע, נבואות הצופות אחורנית ומונות רשימה שלימה של “אילו”, – מה היה “אילו אך היו הממשלה הבריטית ובאי־כחה בארץ־ישראל עושים תמיד בדיוק מה שרצתה ההסתדרות הציונית”. וזהו הלך־הרוח האנגלי: “המציאות” הפוליטית אינה צועקת על לשעבר, היא נזקקת למצב כמו שהוא ואינה משגיחה בחטאים שגרמו לו.
אנו יכולים לטעון ולהוכיח, כי חטאיה של ממשלת הארץ גרמו למצב הפרוע, חיזקו את תעמולת ההפקר, הוסיפו תוקף וכח לתנועה הערבית שלא לפי משקלה האמתי; אף הועדה המלכותית אינה מנקה את השלטונות בארץ על לשעבר, אבל דבר זה מכריע ביחס לעתיד.
אנו יכולים לטעון, כי המוצא היחידי מן המצב הוא – לקיים את המנדט בשלימות ובאמונה; אנו יכולים להוכיח, שאין סתירה בין שני חלקי ההתחיבויות של המנדט – שומע לא יהיה לנו. כבר פסקה הועדה המלכותית וכבר קיימה וקבלה הממשלה האנגלית: אי־אפשר לקיים את המנדט, יש ויש סתירה בין שני חלקי התחיבויותיו.
אנו יכולים לטעון, שחובתה הראשונה של הממשלה היא למשול, לדכא מהומות ומעשי דמים – כבר פסקה הועדה המלכותית וכבר קיימה וקבלה הממשלה הבריטית: אין מקום בארץ לשיטה של “דכוי”; “הדכוי לא יפתור את הבעיה. הוא יגביר את הריב” (שם). ולא עוד אלא שלדעת הועדה המלכותית תתנגד שיטה זו לחלק גדול מדעת הקהל היהודית עצמה.
אנו יכולים לטעון, כי ממשלת־הארץ היתה יכולה, ויכולה גם עתה, להשען על היסודות המתונים שבין הערבים, לסייע ידיהם ולהביא מתוך כך לשתוף עבודה ואינטרסים של אלה עם הממשלה ועם היהודים – וכבר פסקה הועדה המלכותית וקיימה וקבלה הממשלה האנגלית: “השקפה אופטימיסטית זו אינה מוצדקת… מגזימה היא בערך הסיוע שיוכלו, או שירצו המתונים להושיט בהמשכת קו המדיניות של המנדט… המתונים שבין הערבים עשו תמיד יד אחת עם הקיצוניים בכל הנוגע לבמות לאומיות עיקריות” (שם).
או שמא יש בידנו להציע מצדנו הסכם עם המתונים שבין הערבים על יסוד קיומו של המנדט. רבים מאתנו האמינו תמיד באפשרות זו, שאפו תמיד לבוא לידי הסכם עם אנשי הבינה והאחריות מן הערבים. תלינו תקוות מרובות בתועלת הגדולה, החמרית והתרבותית, שהביא מפעלנו לאוכלוסי הארץ הערביים, וקוינו, שסוף־סוף ימצאו שני העמים, אשר גורלם קשר אותם קשר שכינות לא ינתק, דרך של שלום והסכם לטובת שניהם גם יחד. כיום הזה לא ישלה כמדומה אף איש אחד מקרבנו את נפשו בתקוה זו ובאפשרות קיומה מהיום ולמחר. וכמה מאַלפת היא העובדא, שאף ההצעה בדבר חלוקת הארץ, המוסיפה לערבים מדינה סובירינית גדולה, מוסרת בידם וברשותם העצמאית יותר מתשע עשיריות של הארץ משני עברי הירדן ופותח פּתח להתאחדות מלאה של ארצות ערב – אף הצעה זו אינה נותנת ספּוק למנהיגים הערביים, ואף האופּוזיציה הערבית, האופוזיציה למופתי ירושלים, הנוטה בלבה להצעה זו, אינה מעיזה להכריז על הסכמתה, ואדרבא, היא הזדרזה ומיחתה מחאה נמרצה על הצעת החלוקה, ואף האמיר עבדאללה, מגינם ומשגבם של “המתונים” ומלכה המשוער של המדינה הערבית החדשה, ראה צורך לעצמו ל“הכחיש” את דבר הסכמתו להצעת החלוקה. ומהי אפוא התשובה שלנו, שאנו נתבעים עליה בכל תוקף היום ובשעה זו ובסיטואציה פוליטית מסוימת זו?
לפי משקל ראשון עדיין יש בידינו ברירה. הועדה המלכותית מציעה לכאורה שתי דרכים: א) חלוקת הארץ לשתי מדינות, או ביתר דיוק, לשלשה חלקים; ב) הצעות אלטרנטיביות לתקנת המצב “באם לא יבוטל המנדט”. לכאורה בידנו להכריע לצד ההצעות האלטרנטיביות. ולכאורה הרי הכל מסייע להנחה, כי ראוי לנו להעדיף את ההצעות האלטרנטיביות האלה, עם כל גזירותיהן הקשות על העליה, על קנית קרקעות וכדומה, ובלבד שלא ליתן יד לאסון ההיסטורי של חלוקת הארץ. גזירות עשויות להתבטל בלחץ המציאות, ואלו “נתוח כירורגי” אין להשיב. אבל כשנבדוק את הסיטואציה הפוליטית בשעה זו נמצא, שאין ברירה זו נתונה בידנו. הועדה המלכותית הציעה את הברירה לממשלה האנגלית (ועם זה לא נמנעה מלהביע את דעתה בתוקף ובהחלט לטובת החלוקה), והממשלה האנגלית כבר החליטה ובחרה בדרך החלוקה, בלי לחכות אפילו לחוות דעתם של שני בתי הפּרלמנט. היא לא נתביישה להודות בפה מלא, בנגוד להכרזות רבות ותכופות שלה עצמה, כי כל הפוליטיקה הארצישראלית שלה היתה מוטעית ביסודה, כי אי־אפשר לקיים את המנדט, וכו' וכו', והודאה ברורה ונועזה זו בכשלונה מעידה אף היא, כי תקיף רצונה לקיים את הצעת החלוקה ועשוי לבלי חת. ושוב לא יעלה על הדעת, כי הממשלה האנגלית תשוב ותחזור בה, תשוב מהחלטתה הברורה ומהודעתה הנועזה ותחזור לפוליטיקה, שהיא עצמה הוציאה את גזר דינה לחובה. כל הפּרוצידורה היוצאת מגדר הרגיל, שבחרה הממשלה האנגלית, כדי להחיש את הדבר ולהביאו בקרוב לידי גמר, מעידה, עד כמה היא מחשיבה החלטתה זו ועד כמה היא מתאמצת להמריץ ולקרב את קיוּמה. היא פנתה למעצמות החשובות ביותר בהשפּעתן בחבר הלאומים ובקשה מאתן הסכמה מיוחדת לכך, שועדת המנדטים תדון במושבה הקרוב בהצעת החלוקה, היוצאת בעצם מגדר סמכותה. והיא גם הביאה את הדבר לפני שני בתי הפרלמנט בצורה היוצאת מגדר הרגיל. מתחלה אמרו, כידוע, ליתן לבית הנבחרים את ההזדמנות להתווכח על שאלת ארץ־ישראל במסגרת הוכוּח הכללי על התקציב של מיניסטריון המושבות. אחרי־כן חזרה בה הממשלה והכניסה לפרלמנט הצעה מיוחדת של הסכמה ל“סטטמנט” הפוליטי שלה מהשמונה ביולי. פירושו של דבר: הממשלה האנגלית דורשת מאת הפרלמנט הסכמה מפורשת לפוליטיקה הארצישראלית החדשה שלה, והסכמה זו רוצה מיניסטר המושבות להביא אתו לג’יניבה, למושב ועדת המנדטים. בשעה שנכתבים הדברים האלה עדיין לא נתקיים הויכוח בבית הלורדים ובבית הנבחרים על הצעת הממשלה. אבל אם אין כל הסימנים מטעים, יש להניח, שלא רק סיעת השמרנים, הרוב הגדול בפרלמנט, תקבל את ההצעה, אשר הממשלה עושה אותה מעין שאלת אמון לעצמה, אלא אף אותם הנואמים מטעם האופוזיציה, הפועלית והליברלית, שיעמדו להגן על האינטרסים שלנו, המקופחים ביותר לפי הצעת החלוקה, יסתפקו ברובם בדרישת תקונים חשובים בהצעה, ידרשו, כנראה, תקוני גבולות לטובתנו, ידרשו, אולי, את בטול ה“סובוונציה” שלנו למדינה הערבית, וכדומה, ואך מעטים יציעו לדחות את עצם ההצעה. ודוקא מתוך יחס של חבה ורצון לעזרה של ממש יתפסו ידידינו עמדה זו, מכיון שברור להם, שעצם ענין החלוקה יתקבל על־כל־פנים. ואף בענין זה מאלפים הם דבריו הברורים והנמרצים של ה“טיימס” במאמרו הנ“ל: “היהודים והערבים אינם הקהלות היחידות, אשר יש להן ענין להצעות הועדה המלכותית, שנתקבלו בעיקרו של דבר על־ידי ממשלת הוד מלכותו. תגובותיהם של אלה על הדו”ח לא נתקבלו, בצדק גמור, כמכריעות. דעת־הקהל בארץ הזאת (אנגליה) היתה מוכנה לתגובות אלה ותסתפק לצפות לתוצאות של התבוננות מבוגרת יותר. התגובה הבריטית על הדו”ח והצעותיו היא לטובתם של אלה כמעט פה אחד. העם הבריטי אין לו הרצון לא לנהוג פוליטיקה של דכוי ולא להתיחס להכרזת באלפור כאל פיסת נייר בעלמא. הרוח הבריטי הוא ריאליסטי במדה מספקת, כדי לראות את הסכנה שבזלזול בעובדות הקשות וכדי לקדם בברכה פתרון על־ידי פשרה. העתונות, חוץ ממעטים היוצאים מן הכלל, שיקפה את הרגשת העם בקדמה בברכה את התכנית. ויש יסוד להאמין, שכל המפלגות בפרלמנט יתנו את אשורן המלא לכך ויתנו מתוך כך למיניסטר המושבות את האפשרות להופיע לפני ועדת המנדטים בג’יניבה בשלשים ביולי ואתו תמיכתה של כל הארץ (אנגליה) כולה".
קיצורו של דבר: יש ויש מקום לתקוה, שידידינו באנגליה יעשו וגם יוכלו לתקן במעט או בהרבה את קלקלותיה של גזירת החלוקה – לבטל את הגזירה כולה לא יוכלו, ואולי גם לא יאבו. יותר מדי קשורים כיום בהצעה זו גם עסקי פרסטיג’ה גם ענינים ממשיים של אנגליה. הפתרון הרדיקאלי האפשרי האחד: הפתרון על בסיס המנדט, על ידי קיום מלא של המנדט, שהוא הפתרון האחד הרצוי לנו, לא יתקבל כיום על הדעת. אף בנידון זה השמיע הדו“ח דברים ברורים הראויים לשבח מפאת גלוי־הלב שבהם. “הסכסוך מדאיב יותר על שום שההתחיבויות הללו – ליהודים ולערבים – כל אחת בפני עצמה, מתאימות לרגשות הבריטיים ולאינטרס בריטי…. דעת הקהל הבריטית כולה מתיחסת בחבה אל שאיפותיהם של הערבים לקראת תקופה חדשה של אחדות ופריחה בעולם הערבי. כיוצא בזה היה האינטרס הבריטי קשור מאז ומעולם בשלום המזרח הקרוב, והמדיניות הבריטית יכולה לציין שלשלת בלתי פוסקת כמעט של יחסי ידידות עם הערבים. מצד אחר יש מסורת בריטית חזקה של ידידות עם העם היהודי, וטובת האינטרסים הבריטיים מחייבת לשמור ככל האפשר על אמונו של העם היהודי. המשכת המשטר הקיים – פירושה להרחיק לאט־לאט מעל בריטניה שני עמים, שהם ידידיה המסורתיים”. בהשקפות אלה, בקו פוליטי זה המפתח להצעת החלוקה. בהתנגדותם של שני העמים להצעה זו רואים חזיון חולף, אם כי חזיון טבעי, חזיון אשר שני צדדיו משתקים ומבטלים זה את פעולתו של חבירו, ותקנה קיימת לדורות רואים דוקא ב”נתוח הכירורגי". בהצעה זו קופח אמנם לדעת הכל הצד האחד של המטבע, מסורת הידידות עם עם ישראל, ולפיכך יש מקום לתקוה לתקונים חלקיים בגזירת החלוקה, בעזרת ידידנו הנאמנים באנגליה וידידינו המפוקפקים באירופה המזרחית: ממשלות פולין ורומיניה לא ימנעו מללחוץ על הממשלה האנגלית לשם תקונים בהצעה לצד הרחבת האפשרויות של העליה. להישגים רדיקליים, להישג הרדיקאלי האחד: בטול הגזירה, אין, כנראה, תקוה בסיטואציה הפוליטית שלנו.
*
אנאליזה זו של מציאותנו הפוליטית לא באה לשם המסקנא הפשטנית: ובכן, אין לנו אלא לקבל את הגזירה. התנועה הציונית תתכחש לעצמה, לנשמת נשמתה, ליסודותיה הלאומיים־ההיסטוריים, אם תאמר להיות “מעשית” לבד, לעמוד בגבולות האפשר היום ובשעה זו דוקא; הקונגרס ההיסטורי, הקונגרס העשרים, ימעל בשליחותו ההיסטורית, אם יאמר להיות “פוליטי־מעשי” לבד ויסתגל ל“מציאות” עד כדי כפירה בעיקר.
חובתנו היא לראות את הדברים כמו שהם, להשכיל למציאות, לתפוס אותה על מנת לעשותה שמוש לצרכינו. ועם זה חלילה לנו לעזוב אף לרגע את הקרקע המוצק אשר תחת רגלינו, את קרקע ההיסטוריה והאמון לשלשלת הדורות.
חובתנו היא לגולל בקונגרס הזה בפני עם ישראל ובפני כל העולם כולו את כל פרשת הפרובלימה היהודית הגדולה, את כל פרשת הציונות ומפעלה, תפקידיהם ועתידם, ואף את פרשת חטאיה וכשלונותיה של הממשלה המנדטרית, בין שתהיה לפרשת־חטאים זו תכלית “מעשית” ובין שלא תהיה. חובתנו היא להשמיע מעל במת הקונגרס הזה ברמה את קולה של הציונות, של יעודה ותקוותיה, שלא נתיאש מהן לעולם, בשום מצב ומסבות. ואם גזירה נגזרה עלינו שאין להשיבה, – נתלכד נא מסביב למנהיגינו האחראים, נתן להם את התוקף ואת יפוי־הכח המוסרי לדבר בשם התנועה כולה, בשם ההיסטוריה היהודית; ניתן להם להלחם את מלחמתנו בשם עברנו ולשם עתידנו, ואף לשם יום מחר. ואם נגזרה עליהם הגזירה הרעה והקשה לתבוע זכותו ועלבונו של עם אומלל באין שומע, אם נגזר עליהם לקבל, מתוך מחאה ומסירת־מודעה היסטורית, את גזירת החלוקה – אַל נמנע מהם את היכולת להלחם לאחר מעשה גם את המלחמה האפורה־הקשה לשם תקונים חלקיים במסגרת הגזירה הרעה.
קודם־כל נשמור נא מכל משמר את יסוד־היסודות של תנועתנו, את אחדותה ושלימותה. אַל נא נעמיד גם את זו בסכנה בימי הסכנות הגדולות של היום ושל מחר.
מריינבד, יום ב', י"א מנחם־אב.
ד
מהלך הוכוּח בשני בתי הפרלמנט הבריטי על התכנית לחלוקת הארץ ממריצני לשוב ולהוסיף כמה הערות בענין זה.
הנחותי הפסימיסטיות בפרק הקודם על מהלך הענינים בעתיד הקרוב לא נתאמתו. לא נתקיימה ההנחה – שהיה לה על מה לסמוך, על גלויי־דעת ברורים ונמרצים, במדה היוצאת מגדר הרגיל, של הממשלה האנגלית ושל המכשיר העיקרי לגלוי רצונה ורצון הקהל: ה“טיימס”, – שהפרלמנט יעשה את רצונה של הממשלה ויתן לה להביא לפני מושב ועדת־המנדטים של חבר־הלאומים, שיפתח ביום ו' זה, דבר מוכן וגמור כל־צרכו, תכנית מוסמכת של אנגליה, שבא עליה אשורו של הפרלמנט. הממשלה לא הסתפקה בפרוצדורה הרגילה של וכוּח כללי בהזדמנות הדיון בתקציבו של מיניסטריון המושבות אלא דרשה, ליתר תוקף וסמכות, אשוּר מפורש של הפרלמנט לתכניתה. מהלך הוכוח הביא הפתעה לממשלה, לצבור ולעתונות באנגליה, ואולי גם לפרלמנט עצמו. החלטת־הפשרה של בית־הנבחרים ידועה. סוכלה מחשבתה של הממשלה להופיע לפני ועדת־המנדטים בתכנית ברורה מטעמה ומטעם הפרלמנט הבריטי. מעתה היא יכולה רק להביא לפני ועדת המנדטים את הצעתה של הועדה המלכותית, ולאחר שועדת המנדטים תחוה את דעתה על עיקר ההצעה – תשוב ותדון בדבר לכל פרטיו ותביא לפני הפרלמנט תכנית מעובדת־מפורטת. מתוך כך נשתנה המצב שנוי גדול לטובתנו.
ולא שחלפה בכלל הסכנה של תכנית לחלוקת הארץ. הממשלה האנגלית לא חזרה בה מדעתה ומרצונה לפתור את שאלת ארץ־ישראל ברוח הצעותיה של הועדה המלכותית. אין מקום להנחה, שהממשלה “נכנעה” והיא עומדת לבטל את רצונה מפני רצונו של הפרלמנט; ואין מקום גם להנחה, שמפלגת־הרוב בפרלמנט תהא מוכנה, כשתבוא לפניה תכנית־החלוקה החדשה, המעובדת לפרטיה, להכנס בסכסוך עם הממשלה בשל עצם עיקר החלוקה. אופי הוכוּח שעבר אינו מצדיק תקוה זו. הבקורת החריפה בשני בתי הפרלמנט היתה מכוונת בעיקרה נגד שני דברים: א) נגד הדרך שבחרה הממשלה להגשמת התכנית, נגד החפּזון והפזיזות היתירה שבדבר, נגד הדרישה, שהפרלמנט יסמוך את ידו מיד, ללא דיון מעמיק בפרטים, על התכנית כמו שהיא, – דרישה שהפרלמנט, המקנא לסמכותו, ראה בה נטיה לקצץ בזכויותיו; ב) נגד הפרטים הקטלניים של התכנית, סכנותיה הכלכליות והאסטרטגיות, השטח הזעום של המדינה היהודית, וכדומה. פרטים אלה הביאו כמה מחברי בית־הנבחרים, שאינם מתנגדים, כפי שהם עצמם הטעימו, לעצם רעיון החלוקה, להתקומם נגד הצעת־חלוקה זו ונגד המיתודה, שבחרה הממשלה להגשמתה. מכאן עד דחיה גמורה של עצם רעיון החלוקה עוד הדרך רחוקה. ושוב דעת הקהל והעתונות הגדולה תוכיח. ה“טיימס” מטעים וחוזר ומטעים, שהצעות אחרות, טובות מהצעותיה של הועדה המלכותית, לא נשמעו (על הצעתו של לורד הרברט סמואל הוא מותח בקורת חריפה), ואין פתרון אחר לשאלת ארץ־ישראל אלא חלוקת הארץ. אף “מנצ’סטר גרדיין”, המתיחס ביתר חמימות לציונות ולצרכיה, מזהיר מפני דחיה גמורה של עצם ענין החלוקה, העשויה להביא אתה את הסכנות החמוּרות של ההצעות ה“אלטרנטיביות”. וה“סטאר”, הקרוב ללויד ג’ורג', קובע אף הוא, שעם כל ההתנגדות לחלוקה לא הציע עוד איש הצעה אחרת, המתקבלת על הדעת, ואלו שהיות ודחיות יתירות בסדור הדברים עשויות להביא אתן את התגברות הקלקלות הגדולות, אשר הדו“ח של הועדה המלכותית דן בהן (יש אמנם גם עתונים, המתנגדים ביתר בירור והחלט לרעיון החלוקה, והם מניחים, שיתכן, כי היהודים והערבים, המתנגדים גם יחד לחלוקת־הארץ, יתפשרו ביניהם סוף־סוף ויתנו למנדט “שאנסה הוגנת”, אבל רוב העתונים אינם נוטים לתקוה זו). ואשר לעמדת הממשלה הרי מודיע ה”טיימס“, כי הממשלה לא עשתה בקורת בשום פנים לעמדתה הפּרינציפיונית והיא מוכנה לעבד את התכנית המפורטת לחלוקת־הארץ. ובמאמר ראשי מיוחד מוסיף ה”טיימס" ומטעים, כי הדו“ח של הועדה המלכותית הוא כאז כן עתה היסוד לפתרון הפרובלימה הארצישראלית. וכיוצא בזה מסביר ה”מנצ’סטר גרדיין" במאמר ראשי, כי הממשלה מוסיפה להחזיק בעמדתה, שעיקר החלוקה קיים ועומד כיסוד לפתרון הפרובלימה הארצישראלית וכלל לא חזרה בה מדעתה, כי המנדט בצורתו הקיימת לא ניתן להתגשם.
את כל זה ראוי לנו לדעת ולהביא בחשבון לא כדי שנשלים עם גזירת החלוקה אלא כדי שלא נלך בעינים עצומות אחרי נטיות־הלב ונדע, מה המערכה הצפויה לנו עוד.
כללו של דבר: הוכוּח בשני בתי הפרלמנט לא הביא אתו את בטוּל הסכנה של תכנית לחלוקת־הארץ, אבל הוא הביא אתו שנוי טכסיסי חשוב לטובתנו במערכה. דרך האינסטנציות, שהצעת החלוקה תצטרך עכשיו, בתוקף החלטתו של בית־הנבחרים, לעבור, נעשתה מסובכת יותר ותצריך זמן רב. ועדת המנדטים תדון במושבה, שיפתח ביום ו' זה, בדו“ח של הועדה המלכותית ותביא את מסקנותיה לפני מועצת חבר הלאומים, לאחר הפרוצדורה הזאת ועל יסוד הדיון במוסדות חבר הלאומים תעבד הממשלה האנגלית את תכניתה המפורטת ותביא אותה לפני הפרלמנט, ולאחר שתאושר על־ידי הפרלמנט תבוא שוב לשם הכרעה אחרונה לפני חבר הלאומים. מהלך־האינסטנציות הזה פותח אפשרויות רבות ושונות לפעולה מדינית מטעם ההסתדרות הציונית. הקונגרס בציריך לא יעמוד בפני מעשה שנעשה, כשם שאף ועדת המנדטים של חבר הלאומים לא תעמוד בפני עובדא קיימת. אנו מרויחים קודם כל פנאי למערכה העתידה, ואף זהו ריוח הגון. וראוי להטעים: תהא מה שתהא דעת רבים מאתנו על פעולתה המדינית של ההנהלה הציונית בימי המבחן האלה בכלל ובענין ה”חלוקה" בפרט, עבודתה לשם הוכוּח בפרלמנט ותוצאותיו – אין צורך לומר, שדברים כאלה אינם באים מאליהם – ודאי ראויה לשבח ולהכרת טובה. ויש להניח, שעובדא זו תשפיע לטובה גם על מהלך הענינים ועל היחסים הפנימיים בקונגרס.
תמה אני, אם מישהו יוכל לנסות להתוות לקונגרס ולהנהלה הציונית העתידה לבוא את הדרך לכל פּרטיה ופרשת טכסיסיה. אין בינינו נביא ומגיד עתידות, מה סיטואציות ומה מסבות צפויות לנו מחר ומחרתים. יש מקוים, שהמצב שנתהוה או שנתברר במשך עשרים יום האלה, שעברו לאחר פרסום הדו"ח של הועדה המלכותית: הבקורת החריפה, שנשמעה בשני בתי הפּרלמנט ובעתונות על הצעת־החלוקה, ההתנגדות הנמרצה של יהודים וערבים גם יחד, הקשיים והאכזבות, המונחים בטבע הפּרוצידורה הארוכה והמסובכת – שכל זה עשוי להביא בסופם של דברים את הממשלה האנגלית לחזור בה מהחלטתה הראשונה. ויש מניחים, שכל זה עשוי על־כל־פנים להשפּיע על הממשלה האנגלית, שתכניס שנויים חשובים לתקנת הקלקלות הגדולות שבתכנית־החלוקה של הועדה המלכותית. ולכאורה יש להנחה זו על מה לסמוך: הרי מיניסטר המושבות הטעים בעצמו, שפּרטי ההצעה אינם עוד הלכה אחרונה. ויש מקום גם להנחה המהופכת: שהתנגדותם הנמרצה של הערבים בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לתכנית המוצעת, שהיא ודאי לטובתם, לא תתן לממשלה, המבקשת את השלום עם הערבים ואינה רוצה להקניטם, לשנות את ההצעה במדה ניכרת לרעתם ולטובת היהודים. ומי יכול לבחון ולשקול מראש את כל הגורמים וההשפּעות ושקולי־הדעת האפשריים לכאן או לכאן?
אנו אין לנו בשעה זו אלא לקבוע עמדה פרינציפיונית מחייבת, עיקרים וכללים שאין לזוז מהם.
דבר אחד ברור על־כל פנים: לא ימצא אף אומר “הן” בתוכנו, שיתן את ידו להצעה הקטלנית של הועדה המלכותית, הגוזרת כליה על הציונות ועל תקותה; לא ימצא בתוכנו אף אדם אחד, שילך אחרי מדוחי המשחק הרע של “מדינה יהודית”, הנותן לנו אבן במקום קרקע ואויר לנשימה.
שני סוגי הצעותיה של הועדה המלכותית: החלוקה וההצעות האלטרנטיביות לחניקה אטית בדרך ההגבלות והגזירות של העליה ועל קנית קרקע וכדומה – התנגדותו הנמרצה והגמורה של הקונגרס מובטחת להם במדה אחת. הקונגרס לא ימנע – יהיו מה שיהיו תוצאותיו ה"מעשיות של הדבר – מלגולל לעיני כל העולם את כל פרשת שגיאותיה וחטאיה של הממשלה המנדטרית, שהביאו עלינו ועל הארץ את כל הצרות והסכנות האלה, את פרשת ההתנגדות, השנאה והסבוטאג’ה של פקידים בריטיים נמוכים וגבוהים למפעל הציוני בארץ ולעיקר הבית הלאומי היהודי, את חתירותיהם השיטתיות תחת יסודות המנדט, את חלקם הפעיל בתנועה הערבית ובתעמולתה, את מעילתם בתפקידם הראשון: לשמור על בטחון החיים והרכוש והעבודה, להגן על אזרחיה שקטים, שומרי חוק וסדר, מפני אלמים ורוצחים מן המארב ובראש חוצות, הקונגרס לא ימנע מלמחות על ההלכה הפסוקה, שהבשילה הפוליטיקה האנטי־ציונית, כי המנדט לא ניתן להתקיים; הוא לא ימנע מלדרוש בכל תוקף, בכל כח צדקתנו ומצוקתנו הגדולה כים, שישיבו לנו את הגזילה, שגזלו מאתנו שליחי הממשלה המנדטרית במשך חמש עשרה שנה ויותר, שיקיימו את הכרזת באלפור, את המנדט, את ההבטחות וההתחיבויות המפורשות, שאנגליה נטלה על עצמה ולא ניסתה מעולם כהוגן לקיימן.
הקונגרס העשרים, קונגרס היובל, לא יהיה ראוי לשליחותו ההיסטורית, אם לא ידע לעמוד על צפור־נפשה של הציונות, על יסודותיה ההיסטוריים, על אחדותה ושלימותה של האומה, של הארץ, של התנועה. חלילה לו לקונגרס העשרים להתיצב על דרך החתחתים של מעשיות מפוקפקות, המתעלמת מעיקרים ומיסודות. הוא נתבע לתפוס עמדה של כבוד ואחריות היסטורית, להעיד בפני אלהים ואנשים על רצוננו הציוני השלם, על אמונתנו הציונית השלימה.
ימלא נא הקונגרס באמונה ובשלימות חובה ראשונה זו שלו, שאין אולי מתן שכרה בצדה לאלתר, – וסוף הכבוד והנצחון לבוא.
מריינבד, יום ב', י"ח מנחם־אב.
(“הארץ”, 18, 20, 25 ביולי, 1 באבגוסט, 1937).
יותר מאשר לכל קונגרס ציוני אחר, ואף יותר מאשר לקונגרסים הגדולים, המכריעים בגורלה של התנועה, שעברו עלינו, יהמו ויחרדו היום לבותיהם של מיליונים יהודים בכל תפוצות הגולה לקראת קונגרס־היובל, הקונגרס העשרים, שיפתח היום בציריך אשר בשווייץ. בברכה ובתקוה, בחרדת־עם ובתפלת־עם, יקדמוהו היום מיליונים ומיליונים בכל קצוי תבל.
*
ארבעים שנה עברו למן היום הגדול ההוא, יום אשר עמד עם ישראל לפני בית־דינה של ההיסטוריה והעיד בפני אלהים ואנשים על לבו כי לא חלל, על רצונו הלאומי כי לא נשבר ועל תקותו הלאומית כי לא אָבדה במשך אלפי שנות גלוּת ושפלות. ארבעים שנה עברו מיום מעמד באזל הראשון, יום אשר בו נתן תיאודור הרצל, החוזה הגדול לתנועת התחיה בישראל, לעמו את המכשירים הגדולים לרצון לאומי ולמפעל לאומי, – את הקונגרס הציוני ואת ההסתדרות הציונית העולמית.
ארבעים שנה תעינו במדברות של תקופת־בראשית ותקופות־מעבר; היום ניתן לנו לא רק לעמוד ולהתבונן בדרך שעברנו, לתהות על לבטים ומאמצים, מלחמות ומפעלי־יצירה שלה – ניתן לנו גם לעמוד נפעמים ומשתאים לקראת אפקים חדשים שלה, לקראת תקופה חדשה גדולה, העתידה להכריע את גורל התנועה והמפעל.
יש הרגשה כללית בלבבות: הגיעה שעה גדולה, שעת־גורל מכרעת לעם־ישראל, לארץ־ישראל, לתקות־הגאולה של המוני בית־ישראל ולחזון התחיה של דבּרי האומה ומורי דרכה בעולם.
כשנגלה להרצל חזונו הגדול, כשישב וכתב את “מדינת־היהודים”, זה הקונטרס הקטן, אשר שמש מוצא ודחיפת־מישרין לקונגרס הראשון, שמע כקול משק כנפים מעל לראשו. כקול משק כנפיה של ההיסטוריה ישמע הערב באולם ה“טונהאלה” בציריך; רוחה מרחפת על הקונגרס הציוני העשרים.
*
אירוניה מרה של ההיסטוריה. ארבעים שנה שמש הקונגרס הציוני עצמו, מבשר הגאולה, סמל וסימן לנדודי־מדבר; ארבעים שנה נדד הקונגרס מעיר לעיר ומארץ לארץ, ובערים ההן לא מצא מנוח ובית נאמן. והיו ימים, שקדמו אותו, כמו את העם הנודד עצמו, בפנים זעומות.
כשאמר תיאודור הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, רעמה וזעמה קהלת ישראל שבעיר זו ונעלה דלת בפניו. קהלת ישראל שבמינכן לא רצתה בזכיה, שמעירם תצא אמתה הגדולה של הציונות, תשמע בשורת הגאולה לישראל. לא עברו ימי דור אחד, וממינכן זו יצאה “אמת” אחרת – שאף היא אשרה אמנם אישור אימים את אמתה המזעזעת של הציונות, את הדיאגנוזה שלה למחלת הגלות הממארת. שכוּרי האמנציפציה והטמיעה, לתורתה של הציונות, זכו לכך, שמעירם יצאה תורתו החדשה של הדור, תורת המשטמה הגזעית, האלמות הלאומית והתעמרות אדם באדם ואומה באומה. עכשיו גם קהלת ישראל שבמינכן ושאר קהלות ישראל שבגרמניה, כרובן הגדול של כל קהלות ישראל שבעולם, נושאות עין לקונגרס הציוני העשרים ומתפללות בלב הומה וחרד, שתהא הברכה שרויה במעשיו. כמה מאנשי מינכן עומדים כיום בתוך המערכה בפנים? כמה מבניהם של פרנסי־המחאה ורבני־המחאה הראשונים מצאו בינתים את הדרך לארץ־ישראל, לציריך?
*
אנו, ההוֹזים ובעלי החלומות “שאין בהם ממש”, אנו, מבלי־עולמות וחותרים תחת “יסודות”, כמעט אויבי־העם ובעלי־בריתם של האנטישמיים, נעשינו אחראים לגורלו של עם ישראל, לעתידו, לתקות הצלתו; מידנו יתבעו היום חסידי האמנציפציה והטמיעה לשעבר את הגאולה, מידנו יתבע אותה העם.
עוּלה של אחריות זו מוטל עלינו בכל כבדו. הציונות אחראית היום, אם תאבה ואם תמאן, לגורל העם, לגורל מולדתו.
וגדולה במדה אחת האחריות של מצוות־עשה ושל מצוות לא תעשה. גדולה האחריות למעשה הגאולה, וגדולה האחריות שבדחיקת־הקץ, שבמעשים פזיזים, שאין עמהם גאולה ושבאים עם זה בשם הגאולה.
רבים מגרי־האריות החדשים, אשר אך תמוֹל־שלשום כפרו בגאולה הלאומית ומאסו בחיי־עם עצמיים לישראל, ואתם מן ההמונים האומללים, הנתונים למשיסה ולשמצה, מוכנים ללכת אחרי כל ברק אור מתעה, בלי להרגיש במדוחיו ובסכנותיו, בלי לבקש תקנה לסכנות אלה. לא קמו לה לבשורת “המדינה היהודית” החדשה, במדינה הננסית בארץ־ישראל המשוסעת והמבותרת, המדינה היהודית בלי ירושלים, בלי רכוש קרקעי שיש בו ממש, בלי אפשרות של קיום והתפּתחות – לא קמו לה ל“מדינה” זו חסידים נלהבים כציונים החדשים האלה, ואף כקצת מן ההמונים בארצות הגולה, אשר כלו עיניהם מיחל לגאולה.
וגדול לחצם ותקיפה דרישתם של אלה, וכמה מעסקני־ציון המובהקים, החיים את חיי ההמונים האלה, קצר כחם וקצרה רוחם מעמוד בפני הלחץ הזה. קוצר־רוח וסבלות־מצרים אינם שושבינים טובים לגאולה. מקוצר רוח ומעבודה קשה אין הלבבות פתוחים לנביא אמת של הגאולה, ביחוד כשדרכו היא דרך ארוכה, דרך ארבעים שנה במדבר.
*
גדולה אחריותו של קונגרס־ציריך. הוטל עליו ליתן דמות ובטוי נאמן למצוקת השעה, לדרישותיה התקיפות, לבקש פורקן והצלה מסכנותיו ומאימותיו של המצב הקיים, בלי לקפוץ מתוך־כך על מוצא שאין בו ממש ולקבל את סכנותיו וקלקלותיו.
הקונגרס ההיסטורי, קונגרס היובל, נתבע לעמוד על גובה היסטורי, לשמור אמונים ליסודות הלאומיים־ההיסטוריים של התנועה, לשלשלת־הקבלה ההיסטורית, לתקות הדורות. כי היא חייה ואורך ימיה של הציונות; בה הערובה לעתידה ולנצחונה.
יזהר נא הקונגרס העשרים של תנועת התחיה הלאומית בישראל ממעשים מבוהלים, שסופם אכזבה ומפח־נפש; אל יתן את ידו ל“דחיקת־הקץ”, העשויה לערער יסודות; אל יקל לעצמו את תפקידו הגדול והקשה.
קודם כל ויותר מכל ישמור נא הקונגרס מכל משמר את רכושנו היקר, ירושתו הגדולה של הרצל: את ההסתדרות הציונית, את שלימותה, חסנה ואחדותה של התנועה. באחדות התנועה כחנו; ההסתדרות הציונית היא נשקנו היחיד במלחמת קיומנו ועתידנו, היא המכשיר לרצונו הלאומי של עם ישראל, למפעל גאולתו ותקומתו.
עוּלה הכבד של האחריות ההיסטורית, המוטלת על הקונגרס העשרים יותר מאשר על כל קונגרס אחר שקדם לו, זכות וכבוד היא לו, תביעה גדולה של שעה גדולה.
יתרוממו נא שליחי העם מקצהו, אשר התאספו היום בציריך, למרומי התביעה הזאת: יתרוממו נא על חולשותיהם המצויות של בני־אדם, על ענינים ואמביציות של מפלגות. יתרוממו נא הפעם מעל למיכניקה הגלמית של יחסי־מפלגות, שעשתה בנו שמות לא פעם ולא פעמיים; יסתכלו בעין בהירה וברוח אמיצה, בלי משפטים קדומים ובלי הלכות פסוקות, במציאות ובסכוייה, ישקלו ויבחנו את הפרובלימות החמורות שלפנינו מצדי צדדים, ואת אשר ישים אלהי האמת בלבם אותו ישמרו לעשות.
נצא נא כולנו לכל סיעותינו וזרמינו מקונגרס־המבחן הזה מאוחדים ומלוכדים משהיינו; ניתן למנהיגי התנועה את העוז ואת התוקף לדבר בשם עם ישראל כולו, לעשות את שליחותו הגדולה כהוגן, להלחם את מלחמתו לשם ציונות גדולה, לשם גאולה שלימה.
חרדתם־ברכתם של המוני בית־ישראל מלוה את קונגרס־היובל בציריך.
(“הארץ”, כ“ו במנחם אב תרצ”ז).
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.