א    🔗

יורשה לי להקדים מלים אישיות מעטות להערותי על הדבר הגדול, שנפל בעולמו של ישראל בימים האלה ושהסעיר את הלבבות בארץ ובגולה. קשה לאדם, הרואה את עצמו, מתוך הרגל של עשרות שנים, בבחינת כלי־שרת לדעת־הקהל והרגיל “לעמוד על המשמר”, להעיר ולהאיר יום יום ענינים גדולים וקטנים בחיינו, – קשה לאדם כזה לראות את עצמו דוקא ביום גדול, יום הכרעת גורל לעם ולארץ, מחוץ ל“מערכה”. יודע אני, שמה שאני יכול לומר כיום לאחר סערת־הרוחות הראשונה עם הרושם המזעזע הראשון, ושיכול להתפרסם בעתוננו רק בעוד כמה ימים, אי־אפשר שיהיה בו מן ההד הנאמן ומן הבטוי ההולם לשעה רותחת זו. מה יש להוסיף, מבחינת התגובה הבלתי־אמצעית, בדברים, שיגיעו לקוראים כעשרה ימים לאחר המאורע, על מה שנאמר, כפי שאני מתאר לעצמי, בעתונותנו בארץ עם פרסום הדין־וחשבון וההצעות של הועדה המלכותית וגלוי־דעתה של הממשלה הבריטית, המאַשר הצעות אלה?

ואף־על־פי־כן נראה לי שיש מקום להערות הבאות להלן, ולא רק מן הבחינה האישית: שלא “לעמוד מן הצד” בשעה זו, אלא מפני שדוקא מסבות אלה מאפשרות לגלות צדדים שונים ולברר בירור עניני פרטים חשובים בכל המסכת החשובה הזאת, שקשה היה אולי לעמוד עליהם בשעת התגובה הראשונה.

אין אני צריך לקבוע “עמדה” להצעת החלוקה של הועדה המלכותית. תמה אני, אם אוכל להוסיף משהו על דברי הזעם, האכזבה וההתמרמרות, שודאי נשמעו בישוב ובעתונות בימים האלה על החלוקה המוצעת. אין אני צריך להטעים, עד כמה הרגשתנו היהודית הטבעית מתקוממת לעצם ענין החלוקה, לארץ־ישראל משוסעת ומבותרת בתרים־בתרים, שאומרים לתת לפנינו במקום גופה החי של הארץ, אשר נשבע אלהים לאבותינו לתת להם ולזרעם אחריהם. אין צורך להסביר את כל האַבסורדיות שבפרטי החלוקה המוצעת בין מבחינת ההרגשה ההיסטורית־הלאומית, זו הדחיפה הראשונה והגורם העיקרי לכל מפעל הגאולה והתחיה של עם ישראל, ובין מן הבחינה המעשית של גאולת המונים מישראל והשתרשותם בקרקע המולדת. ארץ־ישראל בלי ירושלים – די כמדומה ב“פרט” זה להוציא את דינה של הצעה זו. ארץ־ישראל בלי ירושלים, לב הארץ והאומה מדור לדור ומרכז יצירתה הלאומית החדשה, מרכז בנינה הארגוני והתרבותי החדש; ארץ־ישראל בלי כל הריזרוות הקרקעיות הגדולות, שבהן תלינו את עיקר תקותנו ואדיר חפצנו לשוב ולהתערות בקרקע המולדת, – בלי עבר־הירדן המזרחי, בלי הנגב, בלי עמק הירדן; ארץ־ישראל – לעת־עתה על־כל־פנים – בלי הערים הקדושות טבריה וצפת, אשר הדין־וחשבון של הועדה המלכותית מטעים בעצמו את כל חשיבותן הגדולה להרגשתם הלאומית וההיסטורית של היהודים (“יש להזכיר, כי זהו אותו החלק של ארץ־ישראל, שבו ישבו היהודים, אם אמנם לא לגמרי בלי הפסקות, מימיה הראשונים של הגלות עד היום הזה וכי ההרגשה היהודית קשורה קשר אמיץ ב’ערים הקדושות' צפת וטבריה” – מסעיף כ“ב של פרק כ”ב, הדן בגבולות המדינה היהודית); ארץ־ישראל לעת־עתה גם בלי חיפה, עיר העתיד ושער ה“הינטרלנד” של הארץ; ארץ־ישראל בלי נקודות־ישוב ומפעלים, שבהם נתגלה כל כחה הדינאמי־המהפּכני של הציונות, כל הגניוס היצירי של עם ישראל על אדמתו, – בלי דגניה ובנותיה, בלי מפעלי רוטנברג ונובומייסקי: האין כל זה לעג מר ליעודינו הלאומיים, לתקות הצלתו וגאולתו של העם הנצחי, הנתון לחרפה ולמשיסה בעולם?

*

נגד הצעת החלוקה הקטלנית הזאת מתקוממת הרגשתנו הטבעית בכל תוקף, יתקומם עם ישראל כולו בעולם, תתקומם התנועה הציונית בכל כח צדקתנו ומצוקתנו.

אבל נראה את הדברים ראיה חד־צדדית ולא נצדק ביחס לדוקומנט הזה, שעל־כל־פנים יש לו חשיבות היסטורית, אם נתבונן רק במסקנותיו המעשיות של הדין־וחשבון, בהצעת החלוקה, ונתעלם מרוחו הכללי, מגישתו האנושית לעם ישראל ולגורלו בעולם, לציונות ולמפעלה בארץ. וראוי לנו לעמוד על רוח זה, שבחותמו הוטבעו הדין־וחשבון של הועדה המלכותית וגלוי־הדעת של הממשלה הבריטית, כדי שנדע לכלכל את מעשינו במערכה, המחכה לנו עוד, ולא נבוא לידי עוות־דין ושגיאות טכסיסיות.

כבר הוטעמה העובדא המעודדת, אפשר לומר בלי חשש של הגזמה: העובדא ההיסטורית, שבפעם הראשונה הוכר כאן בדרך רשמית העיקר של מדינה יהודית סובירינית, הוכרה זכותנו למדינה עצמאית, באה הצעה ממשית ליצירת מדינה יהודית. ודאי: לא התארים החיצוניים של מדינה, לא הסוביריניות המדינית, לא הזכות לשבת בסוד עמים, בחבר־הלאומים, הם לנו עיקר אלא המולדת החיה, אפשרות העליה וההתישבות להמוני היהודים בתפוצותיהם, האפשרות לחיות לעצמנו וליצור לעצמנו. ולפיכך אין אנו יכולים למצוא ספּוק בסמלים של מדינה, החסרים את העיקר: את הקרקע, את השטחים המספיקים לעליתם ולהשתרשותם של ההמונים. אבל אין צורך לומר: איש מאתנו אינו אומר לזלזל בעיקר הזכות המדינית והחיים המדיניים העצמיים. ולא זו בלבד אלא שעצם קיומה של מדינה יהודית, ולכשתמצי לומר: אפילו עצם ההצעה ליצירת המדינה עשויה להרים את כבודנו בעולם. המבוכה שתקפה בימים האלה כמה חוגים אנטישמיים, הדברים האנושיים, או כמעט אנושיים, שנאמרו עכשיו בענין המדינה היהודית בכמה עתונים גרמניים, הם עדות נמלצה לפעולתה החיובית של הצעת ה,מדינה" מבחינה זו. אם ה“טיימס” מספר היום, שהאכרים הגרמנים בארץ־ישראל התחילו חוששים, שמא ישמשו מושבותיהם, העתידות להכנס לתחומי המדינה היהודית, נושא ל“רפרסליות” מצד השלטון היהודי על היחס ליהודים בגרמניה הנציונלסוציאליסטית, וכבר התחילו מתיעצים ודנים, כיצד לקדם את פּני הרעה הזאת – הרי אין כאן אלא גלוי טבעי של הפסיכולוגיה האנושית: פתאום, עם הצעת ה“מדינה”, ראו האנשים, שיכול להתרחש הנס, ואף היהודים לא יהיו עוד שׂה פזורה, אשר כל אוכליה לא יאשמו, ואף הם יכולים להגיע למצבם של עמים נורמליים, בעלי זכות קנין ואמנה, שיש להם מה ליתן לזולתם ומה למנוע מהם…

יהיה מה שיהיה גורל הצעותיה הממשיות של הועדה המלכותית, עיקר המדינה היהודית העצמאית הוכר כאן בפה מלא. הודאה זו נרשמה מעתה בפרוטוקול ההיסטורי ושוב אין למחותה. ולא זו בלבד אלא שאף בספר הלבן של צ’רצ’יל משנת 1922, שהכל היו רואים בו את מעוט דמותה וצמצום שאיפותיה של הציונות, אין הועדה המלכותית רואה סתירה לעיקר המדינה היהודית. “בספר הלבן של צ’רצ’יל משנת 1922 אין כלום, שימנע את יצירת המדינה היהודית בסופם של דברים, ומר צ’רצ’יל הודיע לנו בעדותו לפני הועדה המלכותית בלונדון, שמניעה זו לא עלתה כלל על הדעת”.

וכשם שההודאה בעיקר המדינה היהודית יש בה מאומץ־רוח של אמת, שאין לפניו משפּטים קדומים ומשוא־פנים, כך גם כל היחס לעם ישראל, כל הגישה לשאלת קיומו ועתידו, הערכת הציונות, יסודותיה, נמוקיה וצדקתה ההיסטורית, הערכת הישגיו של הבית הלאומי, טבועים ברוחה של אנושיות נלבבת, שאין אנו רגילים לשכמותה ביחסן של אומות העולם אלינו. בשני החלקים הראשונים של הדין־וחשבון (הכתוב, אגב, שלא כדרך הדינים־והחשבונות הרשמיים הרגילים, בלשון ספרותית נאה ומושכת את הלב), אתה מוצא לפרקים נעימה אנושית חיה ביחס לעם ישראל ולגורלו בעולם. הדין־והחשבון מגלה הבנה נאה ביסודותיה ההיסטוריים של הציונות, הבנה בקשר האמיץ שבין עם ישראל וארץ־ישראל, שבין המפעל הציוני בארץ ובין מצוקת היהודים בעולם. לאחר שהשלטון הבריטי בארץ־ישראל העיד אלף פעמים ואחת, במעשיו ובדבריו, שאין הוא מודה בקשר שבין מפעל הבנין בארץ ובין צרות היהודים בעולם (הרי גם הטוב שבנציבים, סיר ארתור ווקופ, הודיע בפירוש ובפה מלא, שממשלת ארץ־ישראל אינה יכולה להביא בחשבון את מצב היהודים בעולם, כשהיא באה לקבוע את מכסת העליה ליהודים), הרי זה ודאי חזיוֹן חיוּבי, שהדין־והחשבון מתאר בפרטות רבה את גורלו של עם ישראל בעולם ומטעים הטעמה יתירה, שהפרובלימה הארצישראלית קשורה קשר בל ינתק בפרובלימה היהודית כולה (בעלי “המרכז הרוחני” שבינינו, הנושאים לשוא את שמו של אחד־העם, יכולים ללמוד פרק בציונות מחברי הועדה המלכותית). היהודים נתנו לעולם, לדברי הדין־והחשבון, דוגמא, הראויה להשתוממות, של התגברות על רדיפות ימי־הבינים. “בהיותם פזורים בגולה על־פני כל העולם כולו לא שכחו היהודים לעולם את ארץ־ישראל, וקשרם את הארץ לא היה קשר רוחני או אינטלקטואלי בלבד”, ואף בימים הנוראים ביותר של הגלות לא חדלו להתאַמץ לקיים או ליצור ישובים יהודיים בארץ־ישראל. אף תפיסת מהותה ותפקידיה של הציונות כתנועת התחיה הלאומית בישראל מעידה על הבנה נאה, המתמיהה לגבי בני־אדם, שלכאורה נתקלו בכל תסבוכת הענינים והפּרובלימות האלה אך בחדשים האחרונים. הציונות שואפת, לדברי הדין־והחשבון, לא רק להציל אותם היהודים, אשר סכנות פיסיות צפויות להם, אלא גם את היהודים, הנתונים בסכנת טמיעה וירידה רוחנית. ואי אתה יכול להמנע מן הרושם, שהרבה פעלה והשפּיעה על מחברי הדין־והחשבון (או על מחברו: ה“דיילי טלגרף” מגלה את הסוד, כי פרופיסור קופלנד הוא מחבר הדין־והחשבון, וכפי הנשמע קופלנד הוא גם מחולל הצעת החלוקה) הרצאת־הפתיחה של ד"ר ווייצמן בעדותו בפני הועדה המלכותית: רשמיו של החזון הווייצמני ניכרים יפה בכמה מפרקי הדין־והחשבון.

בחשיבות המפעל הציוני, בהישגיו המצוינים של הבית הלאומי מודה הדין־והחשבון בדברים נלהבים כמעט. “לפני שתים־עשרה שנה היה הבית הלאומי היהודי בבחינת נסיון. כיום הוא מפעל שהצליח”. “הערך החדש, שהבית הלאומי היהודי הכניס אל הארץ – זוהי ההתפּתחות העצומה של הערים והכפרים”. “הבית הלאומי היהודי מגלם חברה חדשה, תרבותית ודימוקרטית במדרגה עליונה, רבת ענין מבחינה פוליטית ומלאה כחות עלומים במדה היוצאת מגדר הרגיל”. ובנגוד לטענותיהם של מנהיגי הערביים מטעים הדין־והחשבון, כי המפעל היהודי הביא תועלת מרובה לערביים, כי בזכותו גדלו האוכלוסים הערביים בארץ במדה מרובה, כי השקעות היהודים בקנית קרקעות וכדומה הפרו את החיים הכלכליים בארץ, כי מצבם של הפלחים הוטב בהרבה משנת 1920 ואילך, כי תושבי הארץ הערביים נהנו מעבודתה הסוציאלית של הממשלה במדה שלא היתה אפשרית כלל אלמלא הביאו היהודים חלק גדול כל־כך מהכנסות הממשלה.

דברי אמת נועזים אנו מוצאים בדו“ח על זכויות היהודים מבחינה פוליטית: על חשיבות עזרתם של היהודים לממשלות ההסכמה בימי מלחמת־העולם, אשר בארץ־ישראל לא ידעו להעריכה כראוי, על הסכם פייצל־ווייצמן (כשהשיגו המלך חוסיין ובנו פייצל את הממלכות הערביות הגדולות היו מוכנים להניח ליהודים את ארץ־ישראל הקטנה; בחוזה ההסכם עם ד"ר ווייצמן הביע פייצל את הסכמתו, שכל ארץ־ישראל כולה תמסר ליהודים), על כוונתה של הכרזת באלפור מבחינת השטח (הכרזת באלפור התכוונה לארץ־ישראל ההיסטורית כולה), וכדומה. בענין מאורעות הדמים אין הדו”ח נושא פנים לא למנהיגים הערביים, כדרכם של שלטונות הארץ, ולא לשלטונות האלה עצמם. הדו“ח קובע בפירוש, שהמופתי אחראי במדה מרובה למאורעות הדמים, ואין הוא מנקה גם את שלטונות הארץ ואת הנציב העליון בראשה. “עכשיו כבר נתברר בהחלט, שהחובה האלמנטארית לדאוג לבטחון הצבור לא נעשתה. אם יש קובלנא, שהיהודים זכאים בלי ספק לעורר, הרי זה העדר הבטחון. קובלנותיהם של היהודים מבחינה זו היו חדורות כבוד ומתינות”. הדו”ח מטעים: 260 מעשי רצח נעשו בארץ, ששים ושבעה פסקי־דין הוצאו בעניני רצח, ואף לא פסק־דין אחד של מיתה יצא לפועל.

אפשר היה להביא עוד דוגמאות כהנה וכהנה, המעידות על רוחו הכללי של הדו"ח בחלקו המתאר את המצב ואת גורמיו ההיסטוריים, אבל די כמדומה במה שהובא כאן.

ולעומת כל ההנחות הנכונות, ולפעמים גם הנועזות, האלה מביאות מסקנות הועדה, בין בהצעתה הרדיקלית לחלוקת הארץ, בין בהצעותיה האלטרנטיביות, במקרה שהצעת החלוקה לא תתקבל, לידי אכזבה גמורה והן נמצאות בנגוד של סתירה להנחות האלה ולרוחו הכללי של הדו"ח.

מריינבד, יום ב‘, ד’ מנחם אב תרצ"ז.

 

ב    🔗

הפקחוּת האירונית של הישוב העברי בארץ, המלומד בנסיונות רבים ומרים, קבעה כלל גדול: כל פעם שהממשלה המנדטרית משבחת את הישוב, את התנהגותו, את הישגיו של המפעל הציוני, וכדומה – יש להתכונן להגבלות ולפורענויות חדשות. זוהי המיתודה המקובלת בפרקטיקה של השלטונות בארץ, זוהי, כביכול, “יוסטיטיא דיסטריבוטיבה” שלה: ליהודים קצת דברי פיוס ותשבחות, ולשונאיהם הקמים עליהם לכלותם דורונות שיש בהם ממש, פרסים פוליטיים, הנחות אחרי הנחות. דומה שהרגשת־היושר הבריטית רואה צורך לעצמה, במקרים של פוליטיקה “מעשית” ביותר, לנהוג כביכול גם קצת “אובייקטיביות”, לומר לעצמה ולעולם, כי אכן אין לפניה משוא־פנים ועווּת־הדין…

הרגשה זו יש לנו גם כשאנו קוראים את הדו"ח של הועדה המלכותית ואת מסקנותיה. אין ספק: יש כאן, כפי שראינו, הבנה נאה במהותה, בתפקידיה ואף ביפיה האנושי־המוסרי של הציונות; יש כאן הבנה בהכרח ההיסטורי שבציונות, בקשר שבין עם ישראל ובין ארץ־ישראל, שבין המצוקה היהודית הגדולה כים ובין מפעל ההצלה והגאולה במולדת. אבל כשהאנשים האלה, חברי הועדה המלכותית, אישים מעולים ונבונים באמת, מגיעים למסקנות “מעשיות” – מיד מסתלקת מהם הרוח הטובה של הבנה אנושית נאה, הם מתכחשים להנחות עצמם ומציעים הצעות, העושות פלסתר את כל תפיסתם הנכונה במצב הענינים.

הדו"ח של הועדה המלכותית הוערך מצדדים שונים כמפעל נועז ואמיץ־רוח. ונראה לי, שההעזה הגדולה ביותר, שאתה מוצא כאן, היא הקפיצה הרציוזית מעל לגדרים וליסודות, שנקבעו מלכתחילה לפעולת הועדה. הדין־והחשבון פותח ביפוי־הכח הרשמי, שניתן לה לועדה מטעם המלך לחקור בסבות המהומות, וכו'. יפוי־כח זה, וכן גם גלויי־הדעת השונים של הממשלה הבריטית, קבעו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שלא עלה על הדעת כלל ליתן לה לועדה לתהות על עיקר המנדט או להציע את בטולו, אלא תפקידה היה לדון על דרכי הגשמתו, על הדרכים והאמצעים לתקנת המצב בתחומי התנאים שקובע המנדט. והנה עמדה הועדה ובטלה אותה גדר שגדרו לה ובאה בהצעת רדיקלית: לבטל לגמרי את המנדט ולחלק את ארץ המריבה בין היריבים.

אתה מוצא לפעמים בפוליטיקה הבריטית חזיון תמוה זה: במשך שנים ושנים עומדת פוליטיקה זו על עיקר מן העיקרים, שהיא מקדשת אותו קדושה עליונה כביכול, כיסוד וכתנאי הכרחי לסדר עולם מוסרי וליחסי שלום וכבוד בין העמים; במשך שנים ושנים מכריזים יום־יום על עיקר גדול זה ועל רצונה של אנגליה לשמור עליו בכל יכלתה וכח השפּעתה – ופתאום, ביום בהיר אחד, חוזרת בה הפוליטיקה הבריטית מעמדתה המוצקה כדי מאה ושמונים מעלות אחורנית, ואותו עיקר מקודש נעלם ואיננו. דבר זה אינו נעשה, כמובן מאליו, באותה הדרך הגלמית־הגסה, המקובלת במדינות הדיקטטורה והאלמות. אין אנגליה בועטת בהבטחות, בהתחיבויות, בחוזים; אין היא עושה אותם פיסת־נייר בעלמא, שמותר לקורעה בשעת הצורך; היא גונזת אותם דרך כבוד בארכיון של ההיסטוריה. הנפתולים והסבוכים המשונים בענין חבש, בענין ספרד, בכל ענין הבטחון הקולקטיבי וכדומה – בתכונה מופלאה זו של הפוליטיקה הבריטית מקורם.

וכך עלתה לו בימינו גם למנדט הבריטי על ארץ־ישראל ולתפקידו הגדול (אשר גם הועדה המלכותית רואה אותו בפירוש כתפקיד ראשוני): בנין הבית הלאומי ליהודים בארץ־ישראל. אלף פעמים ואחת הכריזה הפוליטיקה הבריטית, כי המנדט על ארץ־ישראל פקדון קדוש הוא לה, שתדע לשמור עליו; אלף פעמים ואחת שמענו מפי מדינאים, האחראים לפוליטיקה של אנגליה, כי ההתחיבויות, המוטלות על זו מטעם המנדט לגבי היהודים והערביים, שתיהן חשובות במדה אחת, אין סתירה ביניהן, והממשלה המנדטורית תשקוד לקיים את שתיהן לטובתם ולתועלתם של שני הצדדים יחד. למעשה נתרוקן אמנם המנדט זה כבר במדה מרובה מתכנו; למעשה היו זה כבר כמה סעיפים יסודיים שלו בבחינת הלכה ואין מורים כן. כי על כן יודעת היא החכמה הפוליטית האנגלית לשמור לעתים את החבית ולשפוך את יינה. על־כל־פנים עדיין היתה המסגרת קיימת, עדיין היה הכלי שלם, ואפשר היה לשוב ולמלא אותו בשעת הכושר תוכן חדש. עכשיו אומרים ליתן גם את הכלי לתוך אוסף הגרוטאות של ההיסטוריה.

פתאום, בנגוד לכל מה שהשמיעו תמול־שלשום, נתגלה לועדה המלכותית ולממשלה הבריטית, כי טעות יסודית היתה כאן, כי המנדט לא ניתן כלל להגשמה, כי יש ויש סתירה בין שני סוגי ההבטחות הנ"ל, וסתירה זו אין לה תקנה וגשר, ולפיכך אין תקנה למצב אלא סכין, נתוח כירורגי. וראיה ניצחת להנחה חדשה זו, שהמנדט לא ניתן להתגשם, היא – עצם המהומות, שפרצו בארץ כמה פעמים, וביחוד המהומות של שנת 1936.

אמנם, אנחנו טוענים וחוזרים וטוענים במשך כל השנים הרבות האלה, שמקור כל המהומות והזעזועים ותעמולת השסאים בארץ הוא דוקא בשיטת השלטונות, הנותנת מקום לאמונה, שאפשר להלחם במנדט ולהשיג את בטולו; אנו טוענים, שלמעשה לא עשתה ממשלת־הארץ במשך כל השנים האלה שום נסיון של ממש לקיים את המנדט במלואו, ככתבו וכרוחו; אנו טוענים, שרבים מן הפקידים הגבוהים בממשלת הארץ נהגו סאבוטאג’ה בהכרזת באלפור ובמנדט למן השעה הראשונה ועד היום הזה, שכמה מהם שימשו למעשה יועצים ומדריכים לתעמולה האנטי־ציונית; שממשלת הארץ לא ידעה או לא רצתה בדרך כלל, ובימי המהומות האחרונות בפרט, לעשות את חובתה הראשונה: לשלוט, לדכא מהומות ביד חזקה ולהעניש פורעים ושסאים כראוי להם, ואדרבא, היא נהגה פוליטיקה של חולשה ומשוא פנים לאלמים, גידלה במתכוון את השסאים מחוללי־המהומות מבני מינו של מופתי ירושלים, אשר לו גם לדעת הועדה המלכותית חלק גדול באחריות למהומות, והוסיפה להם תוקף והשפּעה ושלטון בהמונים, בנגוד ליסודות המתונים שבישוב הערבי; אנו טוענים, שכל שיטת השלטון בארץ: שיטת ההססנות, החצאיות וצרות־העין ביחס לדרישות מסוימות של המנדט (עניני העליה, קרקעות הממשלה וכדומה) מצד אחד, והפצויים והפרסים הפוליטיים המתמידים לגבורי המהומות מצד אחר לא הועילו לפייס את אלה אלא, אדרבא, שמשו להם כח דוחף להוסיף ללכת בדרך המהומות והפרעות, שמתן שכרה בצדה. וטענותינו מוצאות לכאורה סיוע בכמה הנחות של חברי הועדה המלכותית עצמם; די להזכיר את הבקורת החריפה שלהם על דרכי השלטונות בענין הבטחון הצבורי, את דבריהם על הפקידים, אשר אין לסמוך על נאמנותם וישרם, וכדומה. העובדות הן עובדות, וההגיון – הוא הגיון, אבל עובדות והגיון לחוד, ופוליטיקה “מעשית” לחוד. ודאי: המצב הוא עכשיו הרבה יותר גרוע ומקולקל משהיה יכול להיות, אילו היתה ממשלת הארץ עושה תמיד את חובתה באמונה ובכשרון. אבל אין הועדה המלכותית שואלת (ועל־כל־פנים אין היא מסיקה מסקנות מן השאלה), מי קלקל את המצב, והיא פוסקת, שאחריות הקלקלה עלינו, שאנו החייבים בתשלומי השמשות, שניפצו האספסוף הערבי ומנהיגיו בסיועם של גורמים מן החוץ…

*

שתי דרכים מוצאת הועדה המלכותית לתשלומי הנזקים האלה, האחת היא הדרך הרדיקלית, “הנתוח הכירורגי”, בטול המנדט וחלוקת הארץ, והדרך השניה היא דרך הפאליאטיבות לתקנת המצב בתחומי הקיים. הצד השוה שבשתי הדרכים הוא, שחובת התשלומים עלינו היא.

ההצעות האלטרנטיביות לתקנת המצב עם קיום המנדט אפייניות הן מאד למדת ה“סבלנות” של הפוליטיקה הבריטית ביחס לסתירות הגיוניות־פנימיות; אפייניות הן לאותו הכשרון האנגלי המיוחד לשמור את החבית ולשפוך את יינה. מה שמציעה הועדה לקיוּם המנדט אינו למעשה אל בטוּלוֹ, שריפת נשמה ו“גוף” קיים.

חברי הועדה, המבינים יפה, כאמור, את עצם ענינם של הציונות והבית הלאומי, המכירים בקשר שבין המצוקה היהודית ובין המפעל הציוני והמודים גם בחובתה של הממשלה המנדטרית לסייע בכל אופן לעלית היהודים אל הארץ (הרי הם דוחים בהחלט את הדעה, כי אפשר ל“גבש את הבית הלאומי במדתו הנוכחית” וכי הממשלה “תצדק, אם תנעל את שעריו”), מציעים עם זה לקבוע “נקודת־גובה מדינית” לעליה היהודית, במלים אחרות לבטל את עיקר יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ כאַמת־מבחן יחידה לעלית היהודים, שהממשלה התחייבה עליה, ולקבוע עיקר חדש של יכולת־קליטה “פוליטית”, כלומר לצמצם את העליה היהודית בשעור, שלא יתן תשובה למצוקת היהודים ולא יספק אף במדה זעומה את תביעתם הנמרצת של המוני היהודים בגולה לעליה ולהתישבות בארץ, אבל לעומת זה יערוב לערבים, שהיהודים לא יהיו לעולם רוב. “הבית הלאומי” אינו מתנגד אמנם, לדעת הועדה, כפי שראינו, ל“מדינה היהודית”, ואין “לגבש את הבית הלאומי במדתו הנוכחית”, ואף־על־פי־כן אפשר “לקיים” את הבית הלאומי ולגזור עם זה על רוב יהודי בארץ…

ולא עוד אלא: “בכלל שאר השנויים בתקנות העליה מציעה הועדה, כי לממשלה יהא הפקוח הישר על עולים הנכנסים לארץ בסוג 1 A (בעלי הון של אלף לי"ש), וכל הרוצה להכנס לארץ בסוג זה חייב להוכיח לפקידות העליה לא בלבד שיש ברשותו אלף לי”ש אלא גם שיש מקום בארץ לאנשים נוספים באותו מקצוע או באותה מלאכה או עסק, שבדעתו לעסוק בהם" (מתמצית ההרצאה הרשמית, שצורפה לעתוני הארץ) – כאילו “הוכחה” כזו היא בגדר האפשרות בדרך כלל, ואין סדר כזה פותח פתח לשרירות לבו הגמורה של השליט מפקידות העליה ומוסר את גורלם של אלפי אנשים לשקול דעתו הנאורה; וכאילו אפשר בכלל לרתום את חוקיהם והתפּתחותם של החיים הכלכליים, את הדינאמיקה החפשית שלהם, את אפשרויות היצירה והאיניציאטיבה של היחיד להלכות פסוקות של פקיד, מתי יש מקום בארץ לאנשים נוספים באותו מקצוע, ומתי אין. תמה אני, אם אנשי מעשה נבונים ומנוסים כחברי הועדה המלכותית היו מגיעים להצעות בלתי חיוניות כאלה להסדר ענינים חיוניים גדולים, אלמלא דבק גם בהם החטא הקדמון של הממשלה המנדטרית, הנטיה ל“פיוס של פשרה”, שהם עצמם פוסלים אותה לכאורה בפירוש על יסוד הנסיון של השנה שעברה.

וכיוצא בזה ענין הקרקע. הועדה המלכותית יודעת אמנם, כמובן מאליו, שאין בית לאומי בלי קרקע; היא יודעת, כי “בדרך כלל נהנה עד עתה עובד־האדמה הערבי ממציאותם של היהודים בארץ”, כי “חוסר הקרקע נגרם לא כל כך על־ידי קניות היהודים כמו ע”י גידול האוכלסיה הערבית“, כי “טענותיהם של הערבים, כי היהודים השיגו שעוּר גדול־יותר מדאי של אדמה טובה אי־אפשר לקבלן”, וכי “הרבה מן הקרקע, שעתה נטועים עליה פרדסים, היתה בשעת קניתה אדמת חול או אדמת בצה ובלתי מעובדת” (מהתמצית הרשמית) – ואף־על־פי־כן יש צורך ב”חוקים המקנים לנציב העליון את הסמכות לאסור העברת קרקע ליהודים בכל אזור מסוים“; אף־על־פי־כן “תקדם הועדה בברכה אסוּר מכירת של שטחי קרקע בודדים ופחות או יותר קטנים ליהודים”, ו”אין להתיר העברת קרקע, אלא כשיש אפשרות להמיר את העבוד האקסטנסיבי בעבוד אינטנסיבי“, ו”אין הממשלה הממונה צריכה לנסות להקל ישוב צפוף של היהודים במחוזות ההרריים בכלל", וכו' וכו' (מן התמצית הנ"ל). וכל אלה הן הצעות לשם קיום המנדט…

ותמוהה עוד יותר הצעת הועדה בדבר “סוכנות ערבית מורחבת, שתהא מורכבת גם מנציגים של ארצות ערביות סמוכות וגם מבאי כח ערביים בארץ־ישראל בתור משקל־כנגד לסוכנות היהודית”. הצעה זו, שבאה אף היא, כביכול, לשם קיום המנדט, מתנגדת לכל רוחו של המנדט בכלל ולעיקר “הסוכנות היהודית”, שנקבע על־פי סעיף ד' של המנדט, בפרט. המנדט מכיר בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ־ישראל; הכרזת באלפור, שעליה מבוסס המנדט, וזכות הבית הלאומי, ניתנו לא לישוב העברי בארץ אלא לעם ישראל כולו; הסוכנות היהודית היא לפי המנדט נציגו של עם ישראל (ולא של הישוב בארץ) מבחינת הזכות הזאת, והיא זכאית ליעץ לממשלה בכל הענינים הנוגעים לבית הלאומי. הצעתה של הועדה המלכותית, האומרת ליתן סטאטוס פוליטי מעין זה גם ל“סוכנות ערבית” ולשתף בה גם נציגים ערביים מארצות חוץ, מסלפת את עיקר המנדט, את זכות הבית הלאומי היהודי ואת ההודאה בקשר ההיסטורי שבין העם והארץ, שחלות על עם ישראל ולא על העם הערבי. יש לאוכלסי הארץ הערביים זכויות מלאות ושוות לזכויותיהם של אוכלסי היהודים בארץ, ואין לעם הערבי בכללותו זכויות מיוחדות על ארץ־ישראל או סטאטוס פוליטי מיוחד בארץ־ישראל.

*

ואשר להצעה,הרדיקלית", הצעת הנתוח הכירורגי, הרי היא “רדיקלית” לא מבחינה חיובית, מבחינת האפשרות לפתור את הפּרובלימה הכאוּבה של הבית הלאומי ובנין הארץ לגאולתם של המוני היהודים בגולה, אלא מבחינה שלילית, מבחינת השלילה של יסודות המנדט, עיקר הבית הלאומי והתקוה הציונית השלימה מעכשיו ולדורות.

כל החלוקה הזאת: חמשה מיליונים דונאם אדמה – חבל אדמה קטן, שאוכלסיו מרובים לפי־הערך והמכיל גם כשלש מאות אלף ערבים – ליהודים, לארבע מאות ועשרים אלף היהודים בארץ ולמיליונים הרבים שבגולה, וששים מיליון דונאם למיליון ומאתים אלף ערבים; ארץ־ישראל בלי מרכזה הנצחי, בלי לב האומה והארץ מדור לדור, בלי ירושלים, ובתנאי מפורש, שהפוליטיקה של הכרזת באלפור לא תחול על המנדט הבריטי החדש על ירושלים (אם נגזרה גזירה להוציא את ירושלים העתיקה, הקדושה לכל הדתות, מתחומי “השלטון היהודי”, משום שאין אנו נאמנים כביכול על יחס של כבוד לקדשיהם של אחרים, הרי אפשר היה על־כל־פנים לקיים בידנו את ירושלים העברית החדשה, מרכז יצירתנו הלאומית החדשה ובניננו הלאומי החדש, ולקשר ירושלים זו עם המדינה היהודית, כדרך שמציעים לקשר את יפו הערבית עם המדינה הערבית, לקיים בידנו וברשותנו מתוך־כך לכל־הפּחות את השם הסמלי הנצחי “ירושלים”); מדינה ננסית, שיהיה בה מקום לפי מדה נורמלית למיליון או למיליון וחצי מיליון נפש, ועדיין מוציאים מתוך תחומיה של המדינה הננסית הזאת, על־כל־פנים לעת־עתה, ערים יהודיות מובהקות, ערים שנתקדשו קדושת עבר של מאה דורות או שנתחדשו במאמציהם ובמרצם של היהודים ובהן תקות עתידה של הארץ, – מדינה יהודית בלי חיפה, עיר העתיד והמפתח לסחרה של הארץ עם ההינטרלנד, ארץ־ישראל בלי הערים הקדושות טבריה וצפת, אשר הדו"ח של הועדה המלכותית מעיד בעצמו על קדושתן הנצחית לעם ישראל, – בלי טבריה זו, שהרוב הגדול של יושביה הם יהודים והמשמשת מרכז לכל הגליל ולעשרות נקודותיה היהודית; “מדינה יהודית”, אשר כל הריזרווה העצומה של הנגב, שרק המרץ היהודי עלול להחיותו, ניטל ממנה, ואשר גם מרגליות יקרות של היצירה העברית החדשה דגניה ובנותיה מצד זה מפעלי־רוטנברג ונובומייסקי מצד זה, הוצאו מתוכה – ארץ־ישראל מקוצצת, משוסעת ומבותרת זו היא הפתרון “הרדיקלי”, שמציעים לנו! ואתה עומד תוהה ונבוך: למה התכוונו האנשים הטובים האלה, האומנם סבורים הם, שפתרון “רדיקלי” הם מציעים, שיש בו כדי לקיים את התנאים ההכרחיים העיקריים, שהם מתנים לכל פתרון: אפשרות ההגשמה ויחס של צדק ויושר ליהודים ולערבים גם יחד? האין זו הצעה לצאת ידי חובה בעלמא, מראית עין של מוצא ופתרון, ולא יותר?

והפרט התמוה ביותר שבכל ההצעה הרדיקלית הזאת הוא ענין המס, סובוונציה בלע"ז, שהמדינה היהודית תצטרך לשלם למדינה הערבית. הנמוקים לתשלום מס זה הם משונים עד כדי אנקדוטיות, והם מזכירים את הנמוקים של דייני סדום לפסקי־דינם באגדות העממיות של הקדמונים. מכיון שהערבים נהנו עד עכשיו במדה רחבה ממסיהם של היהודים בארץ, ומכיון שהערבים – שלא רצו לא ביהודים ולא בטובת הנאה שלהם –תהיה להם עכשיו מדינה משלהם, ומדינה זו, שליהודים לא תהיה בה דריסת־הרגל, לא תיהנה עוד מכסף היהודים, הרי שורת היושר הבריטי המופלא נותנת, שהמדינה היהודית תמלא למדינה הערבית את חסרונה ותהיה לה למס עובד… וכך יווצרו, לפי הצעת הועדה המלכותית שתי מדינות סוביריניות, יהודית וערבית, אלא שהמדינה הסובירינית היהודית תצטרך בכל־זאת להעלות מס, מעין “טריבוט”, למדינה הסובירינית חברתה…

וכשאנו שוקלים לעומת זה את הריוח וההפסד של אנגליה בעסק החדש, כשאנו מביאים בחשבון, שהמנדט הבריטי על המקומות הקדושים (ואגב גם על הנקודות האסטרטגיות החשובות ביותר) נותן לה, לדברי ה“טיימס” במאמרו הראשי הראשון על הצעת החלוקה, את הערבות לאפשרות לקבוע יתד בארץ לצבא הבריטי שבמצרים, כשיצטרך לעזוב את אזור התעלה, להגן על צנורות הנפט מעיראק עד מוצאם בחיפה ולשמור על קו התחבורת האוירית עם הודו, – מלבד מה שתפטר ממעמסה כבדה של צרות פוליטיות והוצאות גדולות אפשריות לעתיד, ותושמט הקרקע מתחת לתעמולה אויבת של גורמים מן החוץ ויתמעט שטח החכוכים והנגודים האפשריים עם עמים שרוצים לחיות אתם בשלום – כשאנו שוקלים כנגד כל זה את ה“ריוח” ואת ההפסד, שיעלו בחלקנו עם התגשמות ההצעה הרדיקלית של הועדה המלכותית, אי־אפשר לנו שלא להתפלא לחכמה הפוליטית המעשית של הועדה ושל הממשלה הבריטית…

*

אין מקום לספק, מהו ומה יכול להיות יחסנו לשני סוגי ההצעות האלה של הועדה המלכותית כמו שהם: שלילה פשוטה.

ועל זה בפרק הבא.

מריינבד, יום ו‘, ח’ מנחם אב.

 

ג    🔗

דוקא מעלותיו של הדו“ח שלפנינו, שעמדנו עליהן בפרק הראשון להערות אלה, הן הן חסרונותיו, הן המכבידות לנו ביחוד את מלחמתנו במסקנותיו ובהצעותיו הקטלניות. אילו לא היה הדו”ח מצטיין באנאליזה שקולה ומעמיקה, בגישה אנושית לכל תסבוכת הפּרובלימות החמורות, בהבנה נאה בציונות, במפעלה ובתפקידיה, בשאלת קיומו ועתידו של עם ישראל; אילו היה זה דו“ח רגיל של ועדה בריטית רגילה בדומה לדו”ח של ועדת שאו, למשל, – כי עתה היה תפקידנו בשעה זו קל הרבה יותר: די היה לנו להוקיע חוסר ידידות וחוסר־אובייקטיביות שבו, להבליט את סתירתו היסודית לעיקרי המנדט, להתחיבויות מפורשות של אנגליה, להטעים חוסר הבנה בפרובלימה היהודית הגדולה וחוסר רצון ומאמצים למצוא לה פתרון, בשביל לנמק “לאו” פשוט וגמור שלנו, ועם זה היינו יכולים לצפות לסימפתיה ולעדוד מצד דעת הקהל באנגליה ובעולם כולו.

את הדו“ח של הועדה המלכותית ואת גלוי־הדעת של הממשלה אי־אפשר לדון במדה פשוטה זו, אי־אפשר לדונם כדו”ח של ועדת שאו וכספר־הלבן של פספילד. “אי אפשר” גם מפני שבינתים נשתנה מצב הענינים שנויים עמוקים ויסודיים; נשתנה במקצת לטובתנו ובמדה מרובה לרעתנו.

אין צורך לעמוד כאן על כל פרשת הפגעים והפרובלימות, המשפּיעים כיום לרעה על הפוליטיקה הארצישראלית של אנגליה: העדר הבטחון הפוליטי ביום מחר בעולם, התחרותם וחתירותיהם של מגיני האישלם החדשים, הרצון לחיות בשלום עם העם הערבי לארצותיו ועם עשרות מיליוני המושלימים בהודו, וכו‘, וכו’; אין צורך לעמוד גם על גידולה והתקדמותה של התנועה הערבית הלאומית בשנים האלה, יהיו מה שיהיו גוֹרמיה ומעודדיה של התקדמות זו, ועל התערבותם של גורמים חשובים חיצוניים, של מלכי ערב וארצותיה, לטובתה. אנו יכולים להסביר התפּתחות זו של הענינים לפי דרכנו ורוחנו; אנו יכולים להטיל במדה מרובה את האחריות להתפּתחות זו על הפוליטיקה הגרועה של אנגליה, על חולשה, על חוסר כשרון או חוסר רצון טוב של שליחיה בארץ – המציאות הפוליטית לא תשתנה מתוך כך. ודרכה של אנגליה לכוון את הפוליטיקה שלה למציאות של השעה ולא לשעות לחקירה הסוציולוגית בסבותיה, ואף לא להערכה המוסרי של אָפיה.

דוגמא להסתגלות זו אל ה“מציאות” יש למצוא בהצעתה של הועדה המלכותית בענין הסוכנות הערבית. “באם לא יבוטל המנדט” ממליצה הועדה על ההצעה בדבר יצירת “סוכנות ערבית מורחבת, שתהא דומה בזכויותיה לסוכנות היהודית”. “הועדה מוצאת, שאפשר לשתף בסוכנות הערבית גם חברים מערבי סועודיה, עירק, עבר־הירדן, סוריה, ואולי גם מצרים”. כבר ראינו, עד כמה גזירה שוה זו של סוכנות יהודית וסוכנות ערבית פוגעת בעצם יסודו של המנדט, באָפיוֹ הפוליטי והמשפטי של הבית הלאומי היהודי, אלא שהועדה המלכותית אינה משגיחה בסתירות “הגיוניות” כאלה. ולעומת זה מעירה הועדה עצמה: “ואם תשאל, כיצד יתנו למדינות־חוץ ערביות להתערב בעניני ארץ־ישראל?” ועל זה באה תשובה אָפיינית מאד: “הרי ממילא הם מתערבים ומוטב שיעשה הדבר בהיתר ולא באסור, בגלוי ולא בחשאי” (מ“פרשת הדין וחשבון”, תוספת ל“הארץ” מהאחד־עשר ביולי).

אילו היינו יכולים להסתפק בקביעת “עמדה” להצעותיה של הועדה המלכותית – היה הדבר פשוט בתכלית ולא היה מקום כלל ללבטים או לחלוקי־דעות בקרבנו. כולנו בדעה אחת: שני סוגי הצעותיה של הועדה כמו שהם, ההצעה לחלוקת הארץ וההצעות האלטרנטיביות ל“תקנת” המצב עם “קיום” המנדט – פסולות הן, מתכחשות לעיקרי המנדט וחותרות תחת הציונות, תחת עתידנו הלאומי בעולם.

אבל לא די בקביעת “עמדה” בלבד. אנו נתבעים גם לבחון את המצב, לשקול את המציאות ולהסיק את מסקנותיהם.

אנו נתבעים ליתן תשובה משלנו לפרובלימה החמורה, במקום תשובותיה הפסולות של הועדה המלכותית. וכאן הוא כל הקושי הגדול שבדבר.

תשובה זו לא די לה שתהא תשובה “הגיונית” לבד; אי אפשר לה שתהא תשובה של פולמוס נגד פוליטיקה גרועה, נגד שגיאותיה וחטאיה של הממשלה המנדטרית, והמלצה פשוטה לשוב לדרך הישרה האחת: לקיים את המנדט ככתבו וכרוחו, למשול בארץ, לדכא מהומות ופרעות ביד חזקה. תשובה זו תהא הגיונית מאד, היא תהא נכונה מבחינה היסטורית, אבל היא לא תהא “מעשית” במסבות השעה הזאת. יפה כחה של מציאות, ולוא תהא מציאות בלתי הגיונית, מציאות העומדת על שגיאות וכשלונות וחטאים, מכחם של הגיון ויושר ומוסר.

ה“טיימס”, זה המכשיר המופלא לדעת הקהל של אנגליה, לרצונה ולדרכה בעולם, כתב בימים האלה (בגליון מהששה עשר ביולי) לא בלי נעימה של רוגז על “הנבואות הרטרוספקטיביות” שלנו, נבואות למפרע, נבואות הצופות אחורנית ומונות רשימה שלימה של “אילו”, – מה היה “אילו אך היו הממשלה הבריטית ובאי־כחה בארץ־ישראל עושים תמיד בדיוק מה שרצתה ההסתדרות הציונית”. וזהו הלך־הרוח האנגלי: “המציאות” הפוליטית אינה צועקת על לשעבר, היא נזקקת למצב כמו שהוא ואינה משגיחה בחטאים שגרמו לו.

אנו יכולים לטעון ולהוכיח, כי חטאיה של ממשלת הארץ גרמו למצב הפרוע, חיזקו את תעמולת ההפקר, הוסיפו תוקף וכח לתנועה הערבית שלא לפי משקלה האמתי; אף הועדה המלכותית אינה מנקה את השלטונות בארץ על לשעבר, אבל דבר זה מכריע ביחס לעתיד.

אנו יכולים לטעון, כי המוצא היחידי מן המצב הוא – לקיים את המנדט בשלימות ובאמונה; אנו יכולים להוכיח, שאין סתירה בין שני חלקי ההתחיבויות של המנדט – שומע לא יהיה לנו. כבר פסקה הועדה המלכותית וכבר קיימה וקבלה הממשלה האנגלית: אי־אפשר לקיים את המנדט, יש ויש סתירה בין שני חלקי התחיבויותיו.

אנו יכולים לטעון, שחובתה הראשונה של הממשלה היא למשול, לדכא מהומות ומעשי דמים – כבר פסקה הועדה המלכותית וכבר קיימה וקבלה הממשלה הבריטית: אין מקום בארץ לשיטה של “דכוי”; “הדכוי לא יפתור את הבעיה. הוא יגביר את הריב” (שם). ולא עוד אלא שלדעת הועדה המלכותית תתנגד שיטה זו לחלק גדול מדעת הקהל היהודית עצמה.

אנו יכולים לטעון, כי ממשלת־הארץ היתה יכולה, ויכולה גם עתה, להשען על היסודות המתונים שבין הערבים, לסייע ידיהם ולהביא מתוך כך לשתוף עבודה ואינטרסים של אלה עם הממשלה ועם היהודים – וכבר פסקה הועדה המלכותית וקיימה וקבלה הממשלה האנגלית: “השקפה אופטימיסטית זו אינה מוצדקת… מגזימה היא בערך הסיוע שיוכלו, או שירצו המתונים להושיט בהמשכת קו המדיניות של המנדט… המתונים שבין הערבים עשו תמיד יד אחת עם הקיצוניים בכל הנוגע לבמות לאומיות עיקריות” (שם).

או שמא יש בידנו להציע מצדנו הסכם עם המתונים שבין הערבים על יסוד קיומו של המנדט. רבים מאתנו האמינו תמיד באפשרות זו, שאפו תמיד לבוא לידי הסכם עם אנשי הבינה והאחריות מן הערבים. תלינו תקוות מרובות בתועלת הגדולה, החמרית והתרבותית, שהביא מפעלנו לאוכלוסי הארץ הערביים, וקוינו, שסוף־סוף ימצאו שני העמים, אשר גורלם קשר אותם קשר שכינות לא ינתק, דרך של שלום והסכם לטובת שניהם גם יחד. כיום הזה לא ישלה כמדומה אף איש אחד מקרבנו את נפשו בתקוה זו ובאפשרות קיומה מהיום ולמחר. וכמה מאַלפת היא העובדא, שאף ההצעה בדבר חלוקת הארץ, המוסיפה לערבים מדינה סובירינית גדולה, מוסרת בידם וברשותם העצמאית יותר מתשע עשיריות של הארץ משני עברי הירדן ופותח פּתח להתאחדות מלאה של ארצות ערב – אף הצעה זו אינה נותנת ספּוק למנהיגים הערביים, ואף האופּוזיציה הערבית, האופוזיציה למופתי ירושלים, הנוטה בלבה להצעה זו, אינה מעיזה להכריז על הסכמתה, ואדרבא, היא הזדרזה ומיחתה מחאה נמרצה על הצעת החלוקה, ואף האמיר עבדאללה, מגינם ומשגבם של “המתונים” ומלכה המשוער של המדינה הערבית החדשה, ראה צורך לעצמו ל“הכחיש” את דבר הסכמתו להצעת החלוקה. ומהי אפוא התשובה שלנו, שאנו נתבעים עליה בכל תוקף היום ובשעה זו ובסיטואציה פוליטית מסוימת זו?

לפי משקל ראשון עדיין יש בידינו ברירה. הועדה המלכותית מציעה לכאורה שתי דרכים: א) חלוקת הארץ לשתי מדינות, או ביתר דיוק, לשלשה חלקים; ב) הצעות אלטרנטיביות לתקנת המצב “באם לא יבוטל המנדט”. לכאורה בידנו להכריע לצד ההצעות האלטרנטיביות. ולכאורה הרי הכל מסייע להנחה, כי ראוי לנו להעדיף את ההצעות האלטרנטיביות האלה, עם כל גזירותיהן הקשות על העליה, על קנית קרקעות וכדומה, ובלבד שלא ליתן יד לאסון ההיסטורי של חלוקת הארץ. גזירות עשויות להתבטל בלחץ המציאות, ואלו “נתוח כירורגי” אין להשיב. אבל כשנבדוק את הסיטואציה הפוליטית בשעה זו נמצא, שאין ברירה זו נתונה בידנו. הועדה המלכותית הציעה את הברירה לממשלה האנגלית (ועם זה לא נמנעה מלהביע את דעתה בתוקף ובהחלט לטובת החלוקה), והממשלה האנגלית כבר החליטה ובחרה בדרך החלוקה, בלי לחכות אפילו לחוות דעתם של שני בתי הפּרלמנט. היא לא נתביישה להודות בפה מלא, בנגוד להכרזות רבות ותכופות שלה עצמה, כי כל הפוליטיקה הארצישראלית שלה היתה מוטעית ביסודה, כי אי־אפשר לקיים את המנדט, וכו' וכו', והודאה ברורה ונועזה זו בכשלונה מעידה אף היא, כי תקיף רצונה לקיים את הצעת החלוקה ועשוי לבלי חת. ושוב לא יעלה על הדעת, כי הממשלה האנגלית תשוב ותחזור בה, תשוב מהחלטתה הברורה ומהודעתה הנועזה ותחזור לפוליטיקה, שהיא עצמה הוציאה את גזר דינה לחובה. כל הפּרוצידורה היוצאת מגדר הרגיל, שבחרה הממשלה האנגלית, כדי להחיש את הדבר ולהביאו בקרוב לידי גמר, מעידה, עד כמה היא מחשיבה החלטתה זו ועד כמה היא מתאמצת להמריץ ולקרב את קיוּמה. היא פנתה למעצמות החשובות ביותר בהשפּעתן בחבר הלאומים ובקשה מאתן הסכמה מיוחדת לכך, שועדת המנדטים תדון במושבה הקרוב בהצעת החלוקה, היוצאת בעצם מגדר סמכותה. והיא גם הביאה את הדבר לפני שני בתי הפרלמנט בצורה היוצאת מגדר הרגיל. מתחלה אמרו, כידוע, ליתן לבית הנבחרים את ההזדמנות להתווכח על שאלת ארץ־ישראל במסגרת הוכוּח הכללי על התקציב של מיניסטריון המושבות. אחרי־כן חזרה בה הממשלה והכניסה לפרלמנט הצעה מיוחדת של הסכמה ל“סטטמנט” הפוליטי שלה מהשמונה ביולי. פירושו של דבר: הממשלה האנגלית דורשת מאת הפרלמנט הסכמה מפורשת לפוליטיקה הארצישראלית החדשה שלה, והסכמה זו רוצה מיניסטר המושבות להביא אתו לג’יניבה, למושב ועדת המנדטים. בשעה שנכתבים הדברים האלה עדיין לא נתקיים הויכוח בבית הלורדים ובבית הנבחרים על הצעת הממשלה. אבל אם אין כל הסימנים מטעים, יש להניח, שלא רק סיעת השמרנים, הרוב הגדול בפרלמנט, תקבל את ההצעה, אשר הממשלה עושה אותה מעין שאלת אמון לעצמה, אלא אף אותם הנואמים מטעם האופוזיציה, הפועלית והליברלית, שיעמדו להגן על האינטרסים שלנו, המקופחים ביותר לפי הצעת החלוקה, יסתפקו ברובם בדרישת תקונים חשובים בהצעה, ידרשו, כנראה, תקוני גבולות לטובתנו, ידרשו, אולי, את בטול ה“סובוונציה” שלנו למדינה הערבית, וכדומה, ואך מעטים יציעו לדחות את עצם ההצעה. ודוקא מתוך יחס של חבה ורצון לעזרה של ממש יתפסו ידידינו עמדה זו, מכיון שברור להם, שעצם ענין החלוקה יתקבל על־כל־פנים. ואף בענין זה מאלפים הם דבריו הברורים והנמרצים של ה“טיימס” במאמרו הנ“ל: “היהודים והערבים אינם הקהלות היחידות, אשר יש להן ענין להצעות הועדה המלכותית, שנתקבלו בעיקרו של דבר על־ידי ממשלת הוד מלכותו. תגובותיהם של אלה על הדו”ח לא נתקבלו, בצדק גמור, כמכריעות. דעת־הקהל בארץ הזאת (אנגליה) היתה מוכנה לתגובות אלה ותסתפק לצפות לתוצאות של התבוננות מבוגרת יותר. התגובה הבריטית על הדו”ח והצעותיו היא לטובתם של אלה כמעט פה אחד. העם הבריטי אין לו הרצון לא לנהוג פוליטיקה של דכוי ולא להתיחס להכרזת באלפור כאל פיסת נייר בעלמא. הרוח הבריטי הוא ריאליסטי במדה מספקת, כדי לראות את הסכנה שבזלזול בעובדות הקשות וכדי לקדם בברכה פתרון על־ידי פשרה. העתונות, חוץ ממעטים היוצאים מן הכלל, שיקפה את הרגשת העם בקדמה בברכה את התכנית. ויש יסוד להאמין, שכל המפלגות בפרלמנט יתנו את אשורן המלא לכך ויתנו מתוך כך למיניסטר המושבות את האפשרות להופיע לפני ועדת המנדטים בג’יניבה בשלשים ביולי ואתו תמיכתה של כל הארץ (אנגליה) כולה".

קיצורו של דבר: יש ויש מקום לתקוה, שידידינו באנגליה יעשו וגם יוכלו לתקן במעט או בהרבה את קלקלותיה של גזירת החלוקה – לבטל את הגזירה כולה לא יוכלו, ואולי גם לא יאבו. יותר מדי קשורים כיום בהצעה זו גם עסקי פרסטיג’ה גם ענינים ממשיים של אנגליה. הפתרון הרדיקאלי האפשרי האחד: הפתרון על בסיס המנדט, על ידי קיום מלא של המנדט, שהוא הפתרון האחד הרצוי לנו, לא יתקבל כיום על הדעת. אף בנידון זה השמיע הדו“ח דברים ברורים הראויים לשבח מפאת גלוי־הלב שבהם. “הסכסוך מדאיב יותר על שום שההתחיבויות הללו – ליהודים ולערבים – כל אחת בפני עצמה, מתאימות לרגשות הבריטיים ולאינטרס בריטי…. דעת הקהל הבריטית כולה מתיחסת בחבה אל שאיפותיהם של הערבים לקראת תקופה חדשה של אחדות ופריחה בעולם הערבי. כיוצא בזה היה האינטרס הבריטי קשור מאז ומעולם בשלום המזרח הקרוב, והמדיניות הבריטית יכולה לציין שלשלת בלתי פוסקת כמעט של יחסי ידידות עם הערבים. מצד אחר יש מסורת בריטית חזקה של ידידות עם העם היהודי, וטובת האינטרסים הבריטיים מחייבת לשמור ככל האפשר על אמונו של העם היהודי. המשכת המשטר הקיים – פירושה להרחיק לאט־לאט מעל בריטניה שני עמים, שהם ידידיה המסורתיים”. בהשקפות אלה, בקו פוליטי זה המפתח להצעת החלוקה. בהתנגדותם של שני העמים להצעה זו רואים חזיון חולף, אם כי חזיון טבעי, חזיון אשר שני צדדיו משתקים ומבטלים זה את פעולתו של חבירו, ותקנה קיימת לדורות רואים דוקא ב”נתוח הכירורגי". בהצעה זו קופח אמנם לדעת הכל הצד האחד של המטבע, מסורת הידידות עם עם ישראל, ולפיכך יש מקום לתקוה לתקונים חלקיים בגזירת החלוקה, בעזרת ידידנו הנאמנים באנגליה וידידינו המפוקפקים באירופה המזרחית: ממשלות פולין ורומיניה לא ימנעו מללחוץ על הממשלה האנגלית לשם תקונים בהצעה לצד הרחבת האפשרויות של העליה. להישגים רדיקליים, להישג הרדיקאלי האחד: בטול הגזירה, אין, כנראה, תקוה בסיטואציה הפוליטית שלנו.

*

אנאליזה זו של מציאותנו הפוליטית לא באה לשם המסקנא הפשטנית: ובכן, אין לנו אלא לקבל את הגזירה. התנועה הציונית תתכחש לעצמה, לנשמת נשמתה, ליסודותיה הלאומיים־ההיסטוריים, אם תאמר להיות “מעשית” לבד, לעמוד בגבולות האפשר היום ובשעה זו דוקא; הקונגרס ההיסטורי, הקונגרס העשרים, ימעל בשליחותו ההיסטורית, אם יאמר להיות “פוליטי־מעשי” לבד ויסתגל ל“מציאות” עד כדי כפירה בעיקר.

חובתנו היא לראות את הדברים כמו שהם, להשכיל למציאות, לתפוס אותה על מנת לעשותה שמוש לצרכינו. ועם זה חלילה לנו לעזוב אף לרגע את הקרקע המוצק אשר תחת רגלינו, את קרקע ההיסטוריה והאמון לשלשלת הדורות.

חובתנו היא לגולל בקונגרס הזה בפני עם ישראל ובפני כל העולם כולו את כל פרשת הפרובלימה היהודית הגדולה, את כל פרשת הציונות ומפעלה, תפקידיהם ועתידם, ואף את פרשת חטאיה וכשלונותיה של הממשלה המנדטרית, בין שתהיה לפרשת־חטאים זו תכלית “מעשית” ובין שלא תהיה. חובתנו היא להשמיע מעל במת הקונגרס הזה ברמה את קולה של הציונות, של יעודה ותקוותיה, שלא נתיאש מהן לעולם, בשום מצב ומסבות. ואם גזירה נגזרה עלינו שאין להשיבה, – נתלכד נא מסביב למנהיגינו האחראים, נתן להם את התוקף ואת יפוי־הכח המוסרי לדבר בשם התנועה כולה, בשם ההיסטוריה היהודית; ניתן להם להלחם את מלחמתנו בשם עברנו ולשם עתידנו, ואף לשם יום מחר. ואם נגזרה עליהם הגזירה הרעה והקשה לתבוע זכותו ועלבונו של עם אומלל באין שומע, אם נגזר עליהם לקבל, מתוך מחאה ומסירת־מודעה היסטורית, את גזירת החלוקה – אַל נמנע מהם את היכולת להלחם לאחר מעשה גם את המלחמה האפורה־הקשה לשם תקונים חלקיים במסגרת הגזירה הרעה.

קודם־כל נשמור נא מכל משמר את יסוד־היסודות של תנועתנו, את אחדותה ושלימותה. אַל נא נעמיד גם את זו בסכנה בימי הסכנות הגדולות של היום ושל מחר.

מריינבד, יום ב', י"א מנחם־אב.

 

ד    🔗

מהלך הוכוּח בשני בתי הפרלמנט הבריטי על התכנית לחלוקת הארץ ממריצני לשוב ולהוסיף כמה הערות בענין זה.

הנחותי הפסימיסטיות בפרק הקודם על מהלך הענינים בעתיד הקרוב לא נתאמתו. לא נתקיימה ההנחה – שהיה לה על מה לסמוך, על גלויי־דעת ברורים ונמרצים, במדה היוצאת מגדר הרגיל, של הממשלה האנגלית ושל המכשיר העיקרי לגלוי רצונה ורצון הקהל: ה“טיימס”, – שהפרלמנט יעשה את רצונה של הממשלה ויתן לה להביא לפני מושב ועדת־המנדטים של חבר־הלאומים, שיפתח ביום ו' זה, דבר מוכן וגמור כל־צרכו, תכנית מוסמכת של אנגליה, שבא עליה אשורו של הפרלמנט. הממשלה לא הסתפקה בפרוצדורה הרגילה של וכוּח כללי בהזדמנות הדיון בתקציבו של מיניסטריון המושבות אלא דרשה, ליתר תוקף וסמכות, אשוּר מפורש של הפרלמנט לתכניתה. מהלך הוכוח הביא הפתעה לממשלה, לצבור ולעתונות באנגליה, ואולי גם לפרלמנט עצמו. החלטת־הפשרה של בית־הנבחרים ידועה. סוכלה מחשבתה של הממשלה להופיע לפני ועדת־המנדטים בתכנית ברורה מטעמה ומטעם הפרלמנט הבריטי. מעתה היא יכולה רק להביא לפני ועדת המנדטים את הצעתה של הועדה המלכותית, ולאחר שועדת המנדטים תחוה את דעתה על עיקר ההצעה – תשוב ותדון בדבר לכל פרטיו ותביא לפני הפרלמנט תכנית מעובדת־מפורטת. מתוך כך נשתנה המצב שנוי גדול לטובתנו.

ולא שחלפה בכלל הסכנה של תכנית לחלוקת הארץ. הממשלה האנגלית לא חזרה בה מדעתה ומרצונה לפתור את שאלת ארץ־ישראל ברוח הצעותיה של הועדה המלכותית. אין מקום להנחה, שהממשלה “נכנעה” והיא עומדת לבטל את רצונה מפני רצונו של הפרלמנט; ואין מקום גם להנחה, שמפלגת־הרוב בפרלמנט תהא מוכנה, כשתבוא לפניה תכנית־החלוקה החדשה, המעובדת לפרטיה, להכנס בסכסוך עם הממשלה בשל עצם עיקר החלוקה. אופי הוכוּח שעבר אינו מצדיק תקוה זו. הבקורת החריפה בשני בתי הפרלמנט היתה מכוונת בעיקרה נגד שני דברים: א) נגד הדרך שבחרה הממשלה להגשמת התכנית, נגד החפּזון והפזיזות היתירה שבדבר, נגד הדרישה, שהפרלמנט יסמוך את ידו מיד, ללא דיון מעמיק בפרטים, על התכנית כמו שהיא, – דרישה שהפרלמנט, המקנא לסמכותו, ראה בה נטיה לקצץ בזכויותיו; ב) נגד הפרטים הקטלניים של התכנית, סכנותיה הכלכליות והאסטרטגיות, השטח הזעום של המדינה היהודית, וכדומה. פרטים אלה הביאו כמה מחברי בית־הנבחרים, שאינם מתנגדים, כפי שהם עצמם הטעימו, לעצם רעיון החלוקה, להתקומם נגד הצעת־חלוקה זו ונגד המיתודה, שבחרה הממשלה להגשמתה. מכאן עד דחיה גמורה של עצם רעיון החלוקה עוד הדרך רחוקה. ושוב דעת הקהל והעתונות הגדולה תוכיח. ה“טיימס” מטעים וחוזר ומטעים, שהצעות אחרות, טובות מהצעותיה של הועדה המלכותית, לא נשמעו (על הצעתו של לורד הרברט סמואל הוא מותח בקורת חריפה), ואין פתרון אחר לשאלת ארץ־ישראל אלא חלוקת הארץ. אף “מנצ’סטר גרדיין”, המתיחס ביתר חמימות לציונות ולצרכיה, מזהיר מפני דחיה גמורה של עצם ענין החלוקה, העשויה להביא אתה את הסכנות החמוּרות של ההצעות ה“אלטרנטיביות”. וה“סטאר”, הקרוב ללויד ג’ורג', קובע אף הוא, שעם כל ההתנגדות לחלוקה לא הציע עוד איש הצעה אחרת, המתקבלת על הדעת, ואלו שהיות ודחיות יתירות בסדור הדברים עשויות להביא אתן את התגברות הקלקלות הגדולות, אשר הדו“ח של הועדה המלכותית דן בהן (יש אמנם גם עתונים, המתנגדים ביתר בירור והחלט לרעיון החלוקה, והם מניחים, שיתכן, כי היהודים והערבים, המתנגדים גם יחד לחלוקת־הארץ, יתפשרו ביניהם סוף־סוף ויתנו למנדט “שאנסה הוגנת”, אבל רוב העתונים אינם נוטים לתקוה זו). ואשר לעמדת הממשלה הרי מודיע ה”טיימס“, כי הממשלה לא עשתה בקורת בשום פנים לעמדתה הפּרינציפיונית והיא מוכנה לעבד את התכנית המפורטת לחלוקת־הארץ. ובמאמר ראשי מיוחד מוסיף ה”טיימס" ומטעים, כי הדו“ח של הועדה המלכותית הוא כאז כן עתה היסוד לפתרון הפרובלימה הארצישראלית. וכיוצא בזה מסביר ה”מנצ’סטר גרדיין" במאמר ראשי, כי הממשלה מוסיפה להחזיק בעמדתה, שעיקר החלוקה קיים ועומד כיסוד לפתרון הפרובלימה הארצישראלית וכלל לא חזרה בה מדעתה, כי המנדט בצורתו הקיימת לא ניתן להתגשם.

את כל זה ראוי לנו לדעת ולהביא בחשבון לא כדי שנשלים עם גזירת החלוקה אלא כדי שלא נלך בעינים עצומות אחרי נטיות־הלב ונדע, מה המערכה הצפויה לנו עוד.

כללו של דבר: הוכוּח בשני בתי הפרלמנט לא הביא אתו את בטוּל הסכנה של תכנית לחלוקת־הארץ, אבל הוא הביא אתו שנוי טכסיסי חשוב לטובתנו במערכה. דרך האינסטנציות, שהצעת החלוקה תצטרך עכשיו, בתוקף החלטתו של בית־הנבחרים, לעבור, נעשתה מסובכת יותר ותצריך זמן רב. ועדת המנדטים תדון במושבה, שיפתח ביום ו' זה, בדו“ח של הועדה המלכותית ותביא את מסקנותיה לפני מועצת חבר הלאומים, לאחר הפרוצדורה הזאת ועל יסוד הדיון במוסדות חבר הלאומים תעבד הממשלה האנגלית את תכניתה המפורטת ותביא אותה לפני הפרלמנט, ולאחר שתאושר על־ידי הפרלמנט תבוא שוב לשם הכרעה אחרונה לפני חבר הלאומים. מהלך־האינסטנציות הזה פותח אפשרויות רבות ושונות לפעולה מדינית מטעם ההסתדרות הציונית. הקונגרס בציריך לא יעמוד בפני מעשה שנעשה, כשם שאף ועדת המנדטים של חבר הלאומים לא תעמוד בפני עובדא קיימת. אנו מרויחים קודם כל פנאי למערכה העתידה, ואף זהו ריוח הגון. וראוי להטעים: תהא מה שתהא דעת רבים מאתנו על פעולתה המדינית של ההנהלה הציונית בימי המבחן האלה בכלל ובענין ה”חלוקה" בפרט, עבודתה לשם הוכוּח בפרלמנט ותוצאותיו – אין צורך לומר, שדברים כאלה אינם באים מאליהם – ודאי ראויה לשבח ולהכרת טובה. ויש להניח, שעובדא זו תשפיע לטובה גם על מהלך הענינים ועל היחסים הפנימיים בקונגרס.

תמה אני, אם מישהו יוכל לנסות להתוות לקונגרס ולהנהלה הציונית העתידה לבוא את הדרך לכל פּרטיה ופרשת טכסיסיה. אין בינינו נביא ומגיד עתידות, מה סיטואציות ומה מסבות צפויות לנו מחר ומחרתים. יש מקוים, שהמצב שנתהוה או שנתברר במשך עשרים יום האלה, שעברו לאחר פרסום הדו"ח של הועדה המלכותית: הבקורת החריפה, שנשמעה בשני בתי הפּרלמנט ובעתונות על הצעת־החלוקה, ההתנגדות הנמרצה של יהודים וערבים גם יחד, הקשיים והאכזבות, המונחים בטבע הפּרוצידורה הארוכה והמסובכת – שכל זה עשוי להביא בסופם של דברים את הממשלה האנגלית לחזור בה מהחלטתה הראשונה. ויש מניחים, שכל זה עשוי על־כל־פנים להשפּיע על הממשלה האנגלית, שתכניס שנויים חשובים לתקנת הקלקלות הגדולות שבתכנית־החלוקה של הועדה המלכותית. ולכאורה יש להנחה זו על מה לסמוך: הרי מיניסטר המושבות הטעים בעצמו, שפּרטי ההצעה אינם עוד הלכה אחרונה. ויש מקום גם להנחה המהופכת: שהתנגדותם הנמרצה של הערבים בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לתכנית המוצעת, שהיא ודאי לטובתם, לא תתן לממשלה, המבקשת את השלום עם הערבים ואינה רוצה להקניטם, לשנות את ההצעה במדה ניכרת לרעתם ולטובת היהודים. ומי יכול לבחון ולשקול מראש את כל הגורמים וההשפּעות ושקולי־הדעת האפשריים לכאן או לכאן?

אנו אין לנו בשעה זו אלא לקבוע עמדה פרינציפיונית מחייבת, עיקרים וכללים שאין לזוז מהם.

דבר אחד ברור על־כל פנים: לא ימצא אף אומר “הן” בתוכנו, שיתן את ידו להצעה הקטלנית של הועדה המלכותית, הגוזרת כליה על הציונות ועל תקותה; לא ימצא בתוכנו אף אדם אחד, שילך אחרי מדוחי המשחק הרע של “מדינה יהודית”, הנותן לנו אבן במקום קרקע ואויר לנשימה.

שני סוגי הצעותיה של הועדה המלכותית: החלוקה וההצעות האלטרנטיביות לחניקה אטית בדרך ההגבלות והגזירות של העליה ועל קנית קרקע וכדומה – התנגדותו הנמרצה והגמורה של הקונגרס מובטחת להם במדה אחת. הקונגרס לא ימנע – יהיו מה שיהיו תוצאותיו ה"מעשיות של הדבר – מלגולל לעיני כל העולם את כל פרשת שגיאותיה וחטאיה של הממשלה המנדטרית, שהביאו עלינו ועל הארץ את כל הצרות והסכנות האלה, את פרשת ההתנגדות, השנאה והסבוטאג’ה של פקידים בריטיים נמוכים וגבוהים למפעל הציוני בארץ ולעיקר הבית הלאומי היהודי, את חתירותיהם השיטתיות תחת יסודות המנדט, את חלקם הפעיל בתנועה הערבית ובתעמולתה, את מעילתם בתפקידם הראשון: לשמור על בטחון החיים והרכוש והעבודה, להגן על אזרחיה שקטים, שומרי חוק וסדר, מפני אלמים ורוצחים מן המארב ובראש חוצות, הקונגרס לא ימנע מלמחות על ההלכה הפסוקה, שהבשילה הפוליטיקה האנטי־ציונית, כי המנדט לא ניתן להתקיים; הוא לא ימנע מלדרוש בכל תוקף, בכל כח צדקתנו ומצוקתנו הגדולה כים, שישיבו לנו את הגזילה, שגזלו מאתנו שליחי הממשלה המנדטרית במשך חמש עשרה שנה ויותר, שיקיימו את הכרזת באלפור, את המנדט, את ההבטחות וההתחיבויות המפורשות, שאנגליה נטלה על עצמה ולא ניסתה מעולם כהוגן לקיימן.

הקונגרס העשרים, קונגרס היובל, לא יהיה ראוי לשליחותו ההיסטורית, אם לא ידע לעמוד על צפור־נפשה של הציונות, על יסודותיה ההיסטוריים, על אחדותה ושלימותה של האומה, של הארץ, של התנועה. חלילה לו לקונגרס העשרים להתיצב על דרך החתחתים של מעשיות מפוקפקות, המתעלמת מעיקרים ומיסודות. הוא נתבע לתפוס עמדה של כבוד ואחריות היסטורית, להעיד בפני אלהים ואנשים על רצוננו הציוני השלם, על אמונתנו הציונית השלימה.

ימלא נא הקונגרס באמונה ובשלימות חובה ראשונה זו שלו, שאין אולי מתן שכרה בצדה לאלתר, – וסוף הכבוד והנצחון לבוא.

מריינבד, יום ב', י"ח מנחם־אב.

(“הארץ”, 18, 20, 25 ביולי, 1 באבגוסט, 1937).