לא. אין הכוונה לסרט בּקוֹפּרודוּקציה עם צרפת, גם לא למלחים, הכוונה לקיבוץ אחד בהרי־אפרים, קיבוץ דליה, וּלמלאכים כפשוטם. מלאכי עליון.

הרבה מעללי־גבורה ידעו הרי אפרים מעודם. מן ההר הזה העבירה דבורה הנביאה את זעקת ההתלכדות אל שבטי ישראל המפולגים לצאת למלחמה בגדודי הכנענים של סיסרא. מן ההר הזה קריאה להתגלות רוח־הגבורה הנרדם ולהכרת אחדותו של העם, ולא הרחק מצלעות ההרים האלה מנסרת עד היום בת־קול של שורת־הנצחון הגדולה: עם ה' ירד לו בגבּורים.

ומן העבר החדוק כמו נתגלגל ההר אל העבר הקרוב יותר, וכשאנו מעלים את שמם של הרי אפרים עולה באזנינו השם ג’וערה והוא מרעיד אלף ענבלים. כל מקום בארץ הקדומה־המתחדשת הזאת, אתה יכול לתקוע בו תמרור ולומר: כאן היתה ראשית, ראשית של משהו. בהרי אפרים זקופה כתמרור ראשית האימון הסדיר של פיקוד־המגן העברי בהתהוותו, בחומה־בּיקתה קלופת־טיח של ג’וערה, בין הרי אפרים, נתחשלה הגבורה העלומה של העם. ועוד בטרם יניבו הרים חשופים אלה עצי־פרי – הניבה מחתרת שלהם מפקדים.

ואולם כל מעללי הגבורה שידעו הרי אפרים מאז – לרבות גבורת המתנחלים בהם בימי מצור – מחווירים מעט לעומת מעללם של חברי קיבוץ השומר־הצעיר דליה בשיתוף עם חברי קיבוץ השומר־הצעיר מזרע, בשבוע שעבר: מעלל הנשואים הקרקעיים, ללא מלאכי שמים, ללא רב, ללא גינוני טקס. על פי חוזה, קונטראקט מפורש בין הצדדים, מבוייל בבולי האוצר, עם חותמות־שעווה וסרטים אדומים. עיסקה היא עיסקה.

וכה מספרת העתונות על העלילה בהרי אפרים:

“בהעדר רב ובמעמד אלף וחמש מאות אורחים מכל הארץ נערך טקס־הנישואין האזרחיים הראשון בישראל בין יורם וויטס מקיבוץ דליה ובין שוויונה קוסינבסקי מקיבוץ מזרע. בני הזוג היו הראשונים – רצה לומר: החלוצים – מתוך חבורת קבוציניקים של השומר הצעיר והקיבוץ־המאוחד שהחליטו להינשא בלי רב ובהשמטת המלים “כדת משה וישראל” מנוסח הקידושין. הנוסח החדש: “הרי את לי לאשה” ו”הרי אתה אישי" – חובר על־ידי עורך־דין, אחד יוסף בן מנשה. כי הנוסח החדש, הרצוף שאר־רוח פיוטי, חובר על ידי עורך־דין – לא נחוץ היה להדגיש. לא היה מקום לחשוד כי חיברו משורר.

איננו יודעים מה הן שבע־הברכות שבירכו אלף וחמש מאות קומונארים ישראליים במעמד זה של מתן חוסר־תורה בדליה, ומה קרה לכל אחת מן הברכות האלו כאשר הושמט מהן שם האלהים וכשהחתן והכלה נשארו טֶט־אַ־טט בלי נוכחותו של הצד השלישי הזה. זהו צד שאפשר אולי לחתום בלעדיו כל עיסקה רק לא עיסקה של נשואין. כי זוהי ברית שיכולה להתקיים בלי עורך־דין ובלי ליגה נגד כפייה דתית, אך ספק אם היא יכולה להתקיים יום אחד בלי מעט אלהים. אף־על־פי־כן, אין זה מיותר לנסות. וטוב לדעת שעוד לא פסו נועזים מקרב הארץ ושעדיין לא הכל מאובן ודוגמאטי במדינת היהודים. טוב לדעת שיש לפחות תנועה אחת התוססת באי־שקט יוצר, שריאותיה נושמות ונושפות ואיננה חדלה לטפס בסולם הנועז של הקידמה: מן המקלחת המשותפת עד הנשואים המבויילים. פעם ראשונים – תמיד ראשונים. בארץ השקטה הזאת, המתנהלת, כידוע, על מי־מנוחות מחוץ ומבית, טוב שיש לפחות כמה סמבטיוניס קטנים של נון־קונפורמיזם שאינם נחים מזעפם – במזרע ובהרי אפרים ובבן־מנשה.

★

כאשר אתה נזכר, כי דווקא לא הרחק משם, בשילה שבנחלת אפרים, החל לפני שלושת אלפים שנה להתרקם המרכז הרוחני של העם – ציר לליכודו ולאחדותו, אין אתה יודע עוד אם להתייחס אל המשיאים בלי “דת משה וישראל” כאל ילדי־חן המשתובבים במגרש־המשחקים של העם או כאל קשי־חינוך המשחקים באש של פילוגו וריסוקו.

אם כה ואם כה – נרשה לעצמנו לעוץ עצה אחת ליורם ולשוויונה הנלבבים, שליגה אחת ראתה לעשותם שפני־נסיון:

בקירבת קיבוץ דליה יושבת העיירה יקנעם. אנשיה רובם שכירי־יום פשוטים. מהם, כמדומה, גם עובדי־אדמה. חסרונם היחיד הוא אולי שלא כולם קראו את בוּכארין – ולכן יש להם רב. לאחר שמילאתם רצון התנועה ונרשמתם כדין אצל מר בן־מנשה. היכנסו אל הרב המקומי והירשמו גם אצלו. כדת. כן. כדת משה וישראל. בקיבוצי מזרע ודליה אולי תעודה זאת לא תידרש מכם, אבל לעולם אין לדעת מה ידרשו מכם ביום־מן־הימים הבנים. בניכם, הן הוריהם של אנשי מזרע ודליה גם הם לא שיערו שדווקא המלים “כדת משה וישראל” יצרמו כל כך את אוזן בניהם. בנים הם, כידוע, בני־תהפוכות – ולעולם אין לדעת.