רקע
ישעיהו אברך
במקל חובלים

טען הטוען: אנו חיים בתקופת המטוס ואינה דומה הקניית תורה בימי סילונים ללימוד־תורה הזכור, כנראה, למבלי־החינוך מימי חבישת־ספסלים או מימי החַמֶרֶת והגַמֶלֶת. גם התורה צריכה דחף. גם אותה, רצה לומר, יש לרתום למין קליעים המועפים על ידי מעיפים זריזים. מתפוצצים באויר ותוך כדי כך דוחפים את התורה קדימה. בימינו מסיעים תורה, משיטים תורה, מטיסים אותה – אך אין מרכיבים אותה על צבים. שכח נא, ידידי, תקופה של יגיעת־המוחין. היתה ואיננה עוד. דברי חכמים בשעט נשמעים. ואם אי אתה יכול לשאת שאון התורה בגלגל, התכנס לתוך קונכיתך ואל תפריע למגלגלים. מכל מקום, לא נעמוד עוד עם נר מהבהב מול רוח־הזלעפות של הציביליזציה. תורה שלנו אם יש לה רגלים ואם אין לה, עם הזמן היא תצעד. מה הוא נמהר, אף היא תהא נמהרת. מה הזמן נחפז ואין לו זמן. אף תורה תיחפז. מכל מקום: כל עוד בידינו שרירי־רכבים ומגלבי־תקציב, היא לא תדדה עוד דידוי של מלמדים.

דברים כדרבנות. ואף־על־פי־כן: אל נא ידידי בעופך. ואל נא תחפז בגזירות־לא־שוות. צא וראה פליאות שהפליא המדע: זה עתה ביקע את הפרודה. עוד מעט יינשא אל החלל – משנה סדרי־בראשית ואוגר בידו כוח־היולים לגזור אחרית כל חי. אך דבר אחד לא הפליא לעשות עד היום הזה: לשנות את מיבנה מנגנון־המחשבה של האדם ולחולל תמורה כלשהי בתא הקטן שהוא מרכז החיים הרוחניים שלו. אדם למד – המדע לימדהו – לעשות תרכיזים מכל דבר, לעייל פילים בקופי מחטים לדחוס מלוא ערכו המזוני של שור אבוס בתוך חפיסה של גפרורים ולפרנס בו קיבתו של אדם חודש ימים. אך עדיין לא השכיל להביא מוחו של אדם לידי כך שיבלע גלולה של תורה. לפי מתכון שמאיצי־תורה מכינים בירושלים או בתל־אביב ולפתוח לעצמו כל אפקי־הדעת. פעם אחת קרה הדבר בנסיבות אחרות לגמרי, ובודאי גם שם באיזה שהוא פיתוי של מנגנון הסברה. עם אשה ועם תפוח. לא נשאל מה עלתה לו לעולם בשל אכילה־מרוכזת זאת, אך גם פלא מפוקפק זה לא נשנה מאז.

מסתבר כי בכל תהפוכות העתים וכיבושיהן נשאר מוח האדם – אותו מוח עצמו המחולל את התהפוכות וכובש את הכיבושים – עומד בשמרנותו, בעיקשותו האורתודכסית, בחוקיות־התיפעול שימיה כימי אדם עלי אדמות וקצב קליטתו כמעט לא נשתנה. הציביליזציה אולי הביאה את מוחנו לרהיטות מחשבתית קצת יותר זריזה ומאומנת. אולי שימנה במקצת את צירי המחשבה. אך – לפי מה שאנחנו בני־תמותה יודעים – לא הביאה שום קיצורי־דרך מהפכניים בתהליכים הרוחניים המורכבים ובזמן שתהליכים אלה מצריכים כדי לקלוט תורה. לכן, עול־השמים הזה – המטוס שאתה נשען עליו – עדיין איננו מוליך את הכל. ולא נותר לנו בעניני חינוך אלא להוסיף ולהיות מחמרים ומגמלים ואפילו לקיים מאמר קדמונים וגם להישמע בנחת. זה דרכו של חינוך וזה קצב שלו ושום טייסים, באשר הם. לא יחִישו אותו.

ואולם חמור יותר ומשמעי יותר הוא נימוק אחר לרמקולות ולבהילות בפעילות התרבותית, והוא: הדחיפות שבמצוות מיזוג הגלויות. כיוון שמיזוג הגלויות הוא לכל הדעות ענין־חיים למדינה, לבטחונה, לתחבורה החברתית התקינה בתוכה ולצמיחתה כיחידה לאומית אורגנית, לכן יש להפעיל כל הכלים, למלא חלל הארץ רמקולה ושאון־תעמולתה של המדינה שיהיו מנסרים בה באין מפסיק, להמטיר עליה ברד־תרבות בדוק ושאינו בדוק, לחבר מין בשאינו מינו ובלבד – למזג את העדות. והעיקר: בלי תהייה, בלי הרהור ובלי בדיקה העלולים רק לעכב את המיזוג ולהעמיד אותנו פרודים ומפורדים למחנות – אמנם, מחנות של יהודים, אך בכל זאת: מחנות – של הרגלים, טְבֶעִים, מנהגים ומסורות, שונים וחסרים פרצוף־שרד אחד היאה למדינה נאורה בימינו.

ואולם נימוק זה הוא מכוות־אש, ומי שמצייר לעצמו ענין ההיתוך הרוחני של שבטים ועדות כמלאכת האוחז בתרווד ובוחש ומפיק מן הקדירה תערובת הרצוייה לו, איננו אלא מעביר מושגים קולינאריים מתחום הכירים אל התחום האנושי, אל הסוציולוגיה. כי ביורה הרותחת הזאת של גלויות מתקבצות יש שרשים, גזעים, צמרת וענפים, מָסוֹרות, אוצרות בלומים ומבעבעים של ערכים, קדשי־אדם וקדשי־דורות, של מנהגים והרגלים שהפכו טבע – כטבעיות התנועות הפיסיות היסודיות של האדם. מהם הרגלים ומסורות שבמשך הדורות היו לחישוקים שליכדו שבטים שלמים או משפחות וקיימו אותם ואת היחד בתוכם. הַתֵך, במכוון או מחוסר זהירות, את החישוקים האלה ונמצאות כל היחידות החברתיות הללו, לרבות האדם היחיד בתוכן נעות כפרודות בלי אחיזה, נתלות על בלימה.

דברי־הימים בוודאי יברכו את דורנו על שמיהר – אם מיהר – להוציא אחים מאהלים, מבדונים ומפחונים ולהעבירם לבתי־מגורים ראויים לשמם, שלא זו בלבד שהם נוחים יותר ומבריאים יותר אלא שניתנת בהם לאדם יכולת רבה יותר ליצור כרוחו: לחשוף ולפתח גנזיו הרוחניים. אבל עדיין ספק הוא אם יברכו אותנו על כי בבהילותנו ובחפזוננו ניתצנו, למשל, – למה נכחד? – את בית־הכנסת כמרכז של דורות להתייחדות רוחנית, לזימון העדה לוויעוד ידידים ויריבים גם יחד לליכוד אזרחי ולאומי, ונתנו, או שלא נתנו, במקומו מועדון – מלה שנתחדשה במלוננו אך לפני עשור אחד או שני עשורים ושמעיקרה איננה אלא הגדרה טכנית לבית מרוהט שיש בו עתונים ושבו שומעים מזמן לזמן הרצאה או תקליט של מוסיקה קלסית, עתים גם עברית ולרוב – ג’ז. ואולם מבחינת כוח־הליכוד הרוחני שלו להתכנסות הציבור או כוח־הייחוד שלו להתכנס־אדם־עם־עצמו אין הוא מגיע, אפילו אצל אלה שהם היום בגדר כופרים, לסיפו של בית הכנסת. כשם שבודאי ניחקר היטב על ידי רושם־העתים באיזו רשות מוסרית ולצורך איזה מחקר ומתוך אילו טעמים של “מיזוג” פרצנו – זאת אמת! – בנחשול חילוני אל כל בית אב מהרי־האטלס או מתימן והעמדנו זמר שלנו ומחול שלנו ונוסחאות־מגע שלנו בין אדם לאדם או בין איש לאשה מול ניגוני־תפילה ייחודיים שלהם ומול נוסחי־חיים אחרים, בלי להמתיק ובלי שום אורך־רוח לנסות ולהתבונן בערכי כל העדות ולהעלות רבים מהם – ורבים מהם ראויים לכך – למדרגת ערכים של האומה כולה. אולי השווינו ואיחינו בכך קרע ברובד העליון שבמגע בינינו לבין שבטים אחרים ותרבויות אחרות ויצרנו מכנה משותף לכולנו שהוא, לדאבוננו, חוסר מקום־קדושה וחוסר מקום־ייחוד בכלל – כבר לא בית הכנסת ועדיין לא, וכנראה: לעולם לא – המועדון. אבל מי יודע מה עמוק הקרע שהעמקנו בלב כל היחידים והשבטים האלה שבזרוע תרבותית נטוייה ובחיפזון של ימי־מטוס באנו מה שקרוי: למזגם.

לכן, אם מיזוג הגלויות הוא הצידוק לבהילות כי אז מסוכן הדבר שבעתיים. מיזוג זה סובל פחות מכל דבר אחר קוצר־רוח, טרטור, זרוע־נטוייה, רמקולים ומלאכת־תרווד. נעמוד נא בצידי התהליך האנושי המורכב והמפליא בתולדותינו. נסייע בידי קוני תורה אלמנטרית ובידי קוני־לשון ונקל עליהם בדרכים עתיקות (ואם נחוץ: חדשות), לקנותן כדי שבמסד חיינו, במישורי המגע הראשוני, נבין איש את שפת רעהו. אך אל ננסה מתוך בהלה מכוונת או מתוך פזיזות שגוגה של צועדים להרכיב עליהם במיקצב זר את עולמו המרוקן למדי של בן־דורנו. הרבה מן הפעולה הבהולה של כמה מטובי מוסדותינו נושא בחובו סכנה כזאת.

נסיים אמירה צדדית זאת לירושלים או לתל־אביב ונשוב אל מסילתנו שאף היא עמדה, ממילא, להוליך אל בעיות של מיכניקה.

הלל הזקן הקנה כל התורה על רגל אחת. את השיא הזה שכבש לפני קרוב לאלפיים שנה שברנו מזמן. ברבע יום־עיון אנו מלעיטים תורה בשברים. חצי יום־עיון עם אכילת צהריים. ללימוד האזרחות. על פני כל ארץ פזורה הרשת הנרחבת של ערב לימוד אחד ויום־עיון ומחצה וסמינריונים בני יומיים שמקוצר הזמן דוחסים בהם הכל. התורה אינה נזרעת עוד אלא נזרית. קבוצת מרצים מזוררים בחצי שבת קצרה אחת נוסחאות מנוסחאות שונות – המצטרפות במשך השנה לסטטיסטיקה של הפעילות. אלפי מונחים שזוררו אותם באוירת בתי־העיון המזורזים והדחופים, מנסרים כנשמות ערטילאיות במוחותיהם של תלמידים לשעה קלה ותלויים שם על בלימה. פשוט לא הותקנו במוחותיהם הַוַוִים. אין כל חשבון הנדסי בבנין התורני הזה. לא יציקת יסוד ולא הנחת דיוטות ולא הרמת טפחות דיוטה על גבי דיוטה, אלא זריקת כף של מלט לחבר בלימה עם בלימה. יש רק חשבון הנדסי אחד לבנין הפעולות – אריח הסטטיסטיקה, ספרות למנין. אימתי הוקנתה כך תורה ואימתי האמינו כי כך יקנו תורה – האלים יודעים. אלא שזו המצאה מיוחדת של ארצנו: ימי קריאה ושמיעה חטופה שכל שם יאה להם פרט לעיון. כי אין הם נאחזים כלל ולא ניתנת להם שהות כלל להיאחז בגרעינה של המחשבה ולהפעילה בתגובה יוזמנית המתקראת “עיון”. אלא הם סובבים, הדברים הנאמרים, המושגים החטופים כפרפרי־לילה סביב המחשבה, ואינם גורמים אלא ללפלוף מעצבן של המוח. שברי קורסים, רסיסי סמינרים ופירורי סימפוזיונים מרחפים כאבק־תורה בחללה של הארץ, ריסוקי־נושאים מהלכים על קביים ופיצולי־מושגים. מקוריים וזרים, משוטטים בה שמוטי־כנפיים. יותר משקצרה נשימת תלמידים קצרה נשימת המורים. או שבאמת אין תורתנו מספקת אלא למלא חציה של שבת קצרה אחת. תורה פזוזה במקצת.

הגיע הזמן להחזיר לבית־המדרש לפחות מקצת מתפארת עברו.

כמות פירושה לא רק הרבה פעולות אלא גם הרבה דברים בבת־אחת. כבר מזמן אין מביאים למקום מרצה בלי ליווי אמן. מעין עטיפת מתיקה או פתיון שבו שובים את השומע. נוסח אם לא תבוא אל התפילה של המרצה לא תבוא אל הרינה. או – או. כך היה לפנים. היום אין די בכך. לא די בקריין שילווה את המרצה. נחוץ זמר שילווה את הקריין ובשביל שירצו לשמוע את הזמר כדי שישמעו לקריין כדי שישמעו למרצה מוסיפים לו מחוללת אחת. לתפארת התרבות, להרבות גיוון ועל כולם, כדי שלא ישעממו זה את זה מוסיפים עושה להטים או קסילופון. בשביל שיוכל השומע לעלע אותם מעט דברי תרבות על טשרניחובסקי או על משנתו של שפינוזה מסמיכים להם שני אבירי מאמבו. מה שבטוח – בטוח. לשפינוזה אולי לא יבואו – אבל למאמבו בודאי. פאנתאיזם כרוך במאמבו הוא גיוון אמיתי. העיקר לא לשעמם. ומעל לכל – הקונטרסטים. ענבלי־תימן מזה ולהטי ברנרד בנט מזה. – הנה מה שהפעולה זקוקה לו וכיוון שהרגילו אזנו של השומע לתופים – שוב אינו יכול בפחות מזה.

כלל נוסף הוא: קצת חוכא. הכל מוכרח לשעשע, להצחיק. אם רצונך להביא אדם לכלל חשיבה אתה חייב קודם כל להזין את בלוטות הצחוק שלו. אם לא ידוגדג – לא יקלוט. אין תורה מוקנית אלא במוקיונות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!