“איך, למען השם, איך רוצים אתם שאכתוב לכם לרדיו, שאחבר לכם סיפורים טובים לילדיכם (נאום שר החינוך); שאשמור ואחזק קשריכם אל עברו של העם (נאום ראש הממשלה); שאספר גבורות האדם הישראלי (נאום שר הבטחון); שאכין חמרים־חמרים לכל האנתולוגיות והכריסטומטיות בהן אתם מלעיטים את ילדי ישראל, שארים נוסף לזה את קרן תרבות ישראל; שאעשה משהו שיביא את דברנו לגולה, לעולם: שאעשה גם משהו טוב באמת, פנימי באמת, נשום־אויר, רענן – – איך איך” אם “כל העסק נפל. לא מכשיר, לא שעת קונכיה, לא רווחה לנפש”.

מדברי סופר אלמוני בפי משה שמיר כפי שהובאו בזמנו ב“מעריב” (ההדגשות – של המעתיק). לפני זמן מה אירע כאן דבר שמעטים נתנו דעתם עליו: אחת מתשע בנותיו – המוזות – של זיאוס עמדה להגיע אלינו על פי הזמנתו של סופר עברי. כדי להרים קצת את רוח־היוצר בישראל הנתון בזמן האחרון בשפל המדרגה. היתה זו הממונה על המוסיקה בממלכת־האלים, שנחלצה לעזרת ספרותנו. כבר כלו העינים לבואה, כבר ציפו סופרים לשעת־ההתייחסות המיוחלת עם האלה, שבעקבותיה באה, כידוע, ההתפרצות הגדולה של רוח היוצר, אלא שברגע האחרון ממש באה התקלה. ומצד מי? – כמובן, מן האדמיניסטרציה.

כאשר התייצבה האלה לפני דלפק המכס של המדינה, שאל אותה המוכסן: ומה מחירך, האלה, לצרכי היטלים? אמרה האלה: תשעים לירות שטרלינג בלבד. אמר המוכסן: צר לי מאוד, בת־אלים, אלא שבגלל חיסול הפחונים ומפני העליה המוגברת מארץ שאסור לפרש בשמה תהיי חייבת בכפל־המחיר כופר־מכס. אמרה האלה: בממלכת הרוח איננו יודעים מלים כמו: היטלים, פחונים וארץ שאסור לפרש בשמה, ואינני יודעת מה אתה סח. אלא שכל הענין אינו נוגע לי. אינני עולה לארץ מפני הלחץ או מפני הדחק, גם אינני יתומה, חלילה, ויש לי תמיד מקום לחזור אליו. בבית, אמנם, צפוף במקצת – יש עוד שמונה אחיות, גם כמה אמהות־חורגות, ואבא־זיאוס משתולל לפעמים, אף־על־פי־כן: בתו אני, וגדולים רחמי־אב. אלא שאם אתה מוכסן במדינת היהודים, עליך לדעת כי הוזמנתי על־ידי סופר עברי ואני שכינתו. אני הפנינה שהוא שולה מקונכיתו או אני הקונכיה שממנה הוא שולה פנינתו. ולא אני המצאתי את האליגוריה הזאת עם הקונכיה והפנינים. כך בפירוש כתב לי. ואם אין אתה נותן לי להיכנס בלי מכס, אתה פשוט מסלק שכינתו של אותו סופר.

אמר המוכסן: מה לי סופר, מה לי שכינה. אני אינני סופר. אני מונה, שכִינה, או כפי שאת קוראת לזה: קונכיה, שמחירה תשעים שטרלינג – מכס שלה מאה ושמונים. כך כתוב בדיפתראות המכס, ולא איכפת לי מה כותבים הסופרים בעתוני־הערב. כל בעל־מלאכה שצריך חומר־גלם – קונה ומשלם. השכינה, אני מבין מדבריך, היא חומר־הגלם של בעל־המלאכה שהזמין אותך. רוצה שכינה – שישלם. יקר מדי? יקנה שכינה ממין זול יותר. זכור לי אומן אחר מאותו משלח־יד – נדמה לי, משורר – שגם הוא חיפש השראה בממלכת־המוסיקה. אך כיון שלא יכול היה להרשות לעצמו לקנות שכינה יקרה כל־כך כמו המכשיר המסובך הזה, המדבר מתוך גרונך או שאת מדברת מתוך גרונו – הסתפק בצרצר, בפירוש: צרצר, חרק מממלכת החרקים. אמנם, שכינה־של־חרקים איננה מן המשובחות ביותר, אבל המכס עליה מעולם לא היה גדול, ובשביל העניים זה הספיק. אגב, נעימי־זמירות צייצניים כאלה לצורך ההשראה הספרותית נפוצים בהמון בפרברי הערים, במעברות ובשכונות הדלות בארץ גופה, ואין צורך להטריח לשם כך את בנות־האלים.

אמרה האלה: אם זו גישתם של מוכסים במדינת היהודים לענינים שבספרות ובמוסיקה, אם כך מטפלים אצלכם בקונכיות־היוצר – אינני מתפלאה עוד על זעמם של סופריכם הצעירים והמתבגרים כאחד. מדינה שאיננה מסוגלת לתת לסופריה מכשיר של “היי־פידאליטי” – המינימום הדרוש להחזקת רמת־כשרון הוגנת ולקיום כמה וכמה סיאנסים של הזדככות־הנפש – נוח לה שלא תתקיים משתתקיים. מכל מקום: אל תתיימר להיות כמדינת־הרוח ואל תתאונן על תיפלות בתסכיתי הרדיו שלה. האמת היא, במלכות־האלים השתוממנו לא פעם לטעם השידורים שלכם. אומה – אמרנו – שנתנה לעולם את חכמת־שלמה, את יריביהם של סבי־דבי־אתונה ואת נתן החכם, איך יתכן כי השפיע עלינו בכל שעה שמחוץ לתחזית מזג־האויר כל־כך הרבה רעות־רוח?

נזדעמה האלה ופנתה לנו עורף. נשארנו בלי הקונכיה ובלי דמי־המכס. אך נשארנו עם המוכסן. עם הסופר האלמוני ועם הקורא – שלישיה מכובדת לגלגל עמה שיחה ערב־שבת. יכולנו להוסיף ולגלגל שיחה זו – גם בהעדר האלה – בתחומי האליגורית ולהשתעשע בכמה משלים נוספים, שאין בהם במקרה זה כל מחסור, כי הגרוטסקה, שאותה מזכיר בצדק מ. שמיר, מצמידה את עצמה מאליה גם אל המשל, גם אל השנינה, והם נמשכים אחריה כעדת־נמלים אחרי נבלת הזבוב. אבל לא הטרחנו את האלים לתפארת המשל בלבד, אלא כדי להטיל על הדברים ברק הראי־העקום, שאין כמותו מחזיר לפעמים אמת מסורסה אל השלמות.

★

ספק, אם יש עוד בעולם מדינה החייבת כל־כך לסופריה כמדינת היהודים. ולאו דוקא לסופרי היום הזה, מכל מקום לא רק להם. היא חייבת ליהודה הלוי, למדרכי צבי מאנה, לחיים לנסקי ולאחרים לא פחות משהיא חייבת למחברי התסכיתים של “קול ישראל” בימינו. תנועה כתנועה לציון, כשהיתה כאלפיים שנה תנועה של כיסופים, נישאה כל אותם הדורות קודם־כל וראשית־לכל על ידי הסופר. בששים השנים האחרונות, מימי הציונות המדינית, נוספו לה נושאי־סבל חשובים מאד, שיצקו ערגתם של הדורות בדפוסי מדיניות והגשמה. אבל כאלף ותשע מאות שנה היא נישאה על שכמם של סופרים בלבד. הם ולא אחרים טוו את החוט הסמוי לאורך הדורות, שמאוחר יותר קלעו ממנו מדינאים ואנשי־מעשה חבל־ספנים להטיל בו עוגן־הצלתו של העם.

אבל גם אילולא נתנו לנו סופרים את המפרשים, שבהם השיטה את עצמה הספינה הדמיונית של המדינה על פני הדורות – לא היתה המדינה חייבת להם פחות. כי יפוצו נציגיה הדיפלומטיים של ישראל כאשר יפוצו ויתנשאו ארובות־החרושת כאשר יתנשאו – את כל הצמחיה האדירה הזו אי־אפשר יהיה לאורך ימים ללוות בפיזומי “דינה ברזילי” בלבד. ואם לא תתחדש עלינו רוחו של העם לדורותיו, על תמורותיה המוכרחות, אבל על ייחודה הקיים ועומד – נעמוד אולי לפני התופעה המוזרה, שדוקא הריבונות המדינית של העם תביא לידי טשטוש הוויתו הרוחנית המיוחדת, שנשמרה כל שנות גלותו ושקיימה את העם המפוזר כחטיבה לאומית בעמים.

על כן אין כחוב שהמדינה חבה לסופר. היא חייבת לו מפחה וסדן ותנאי־קיום שבהם יוכל ליצור באין מפריע. היא מחוייבת, כמצווה הטבועה בעצם אופייה של המדינה היהודית וייחודה לשחרר את הסופר מן המאבק היומיומי לקיום ומן הדאגה, שאיננה חדלה להטריד סופרים בישראל, ליום מחר. אך מעל לכל ולפני הכל היא חייבת בכבודו. כשם שגם טובת המדינה מצווה שתינתן לסופר אפשרות של השפעה פעילה יותר על עיצוב דמותה.

אבל דבר אחד, נדמה לנו, אין מדינה חייבת לסופריה: קונכיות. שולי־הפנינים בין דור הסופרים הצעירים־מאוד שלנו אינם מרובים לפי שעה, ולכן, כנראה, לא היה גם מושג הקונכיה נפוץ ושמיש ביותר עד כה. אם קונכיה פירושה רקע נוח ופורה לעבודת האמן, סדן למקבת, כי אז נתנה תקופתנו ליוצרים “קונכיה” אדירה, שכמוה אולי טרם נתנה תקופה. הדרמה האנושית, האינדיוידואלית והקיבוצית, שבהיאחזות רבבות בני־אדם בטרשי־ארץ ובטרשי־חברה; מאבקו של האדם, ועתים גם בדידות מאבקו, בתוך העלילה הגדולה של ההתערות – אם לרקע זה קוראים היום “קונכיה”, כי אז “קנכה” המדינה ליוצריה “קניכה” הראויה להתכבד. על קונכיה זו לא הטילה המדינה שום דמי־מכס. עליה הופקד הסופר ולא המונה.

אך אם הקונכיה החיונית לסופר בשביל “לשמור ולחזק קשריכם אל עברו של העם: לספר גבורות האדם הישראלי ולהרים – נוסף לזה – את קרן תרבות ישראל” היא מכשיר־נגינה מסוג “היי־פידליטי” בלי מכס: אם בלי “תפלה זכה” של המכניזם האמריקני המשוכלל הזה אין הסופר יכול להגיע אל “כל נדרי” שלו בשירות עצמו ובשירות האומה – כי אז יהי נא אלהים עמו, אך הגניוס הלאומי יצטרך, כנראה, לוותר עליו. ולא משום שדמי־המכס על כלי־מותרות הם כה נחוצים למדינה לכלכל חיים וקליטה, אלא משום שיצירות ספרותיות, שהמבוע העיקרי שלהן היא מחט החורצת בגלגל של־זפת המשוח במוסיקה – תרבות היהודים וכל תרבות יכולות בשקט גמור לחיות בלעדיה.

★

אלא שכל נוסח הדברים של אותו סופר אלמוני, שלא היסס להטריח עטו של אחד מטובי המספרים שלנו, מטיל אלומת־אור גם על העיוות החדש בפרצופו של הדור: עיוות הזעם. לפנים, כאשר מחשבת האדם נהגה להביע את עצמה באופן פשוט ובלי פיתולים, קראו לשואל בנוסח “מה העבודה הזאת לכם” בשם פשוט: רשע. היום הוא: זועם. דיוקן חמישי בתשלום המשפחתי של ארבעת בני־ההגדה. אלא שזעם זה יש לו דמיון אל מושג הזעם המוכר לספרות העברית הקדומה והמאוחרת – כדמיון שבין חריץ־גבינה צהובה ממרתפי רוקפור לירח של אמצע כסלו.

כי הזעם, במשמעות של התעוררות מוסרית ומרי, לא זו בלבד שאיננו זר לעם היהודי, אלא שהוא הרוח המניעה בקורותיו. הזועמים מתקוע וממורשה ומנהר כבר, קדמו הרבה אפילו לאוסבורן. על הזעם הזה, שהיה תמיד כטלטלה מוסרית לעם, נישאו גם משא נמירוב, ברוך ממגנצה ו“רחובות הנהר” – תמצית המרי היהודי והאנושי ונזר הספרות העברית, היו לזעם זה כמה סימני־היכר מובהקים: הוא נבע מהתגעשות מוסרית כנה ומתחושת־אחריות עמוקה של הזועם אל הציבור שבקרבו חי; אורח־החיים של הזועם והמוכיח היה לרוב שונה בקיצוניות מאורח־החיים שעליו שפך זעמו: הוא היה קודם נאה מקיים ואחר־כך – נאה זועם; והעיקר: הזעם עצמו היה ביטוי של הכשרון, הוא לא היה לבוש, אלא מהות. הזועמים הקדמונים לא דיברו על הזעם. הם כתבו אותו. הם זעקו אותו.

מעט מאד מתכונות אלו הוא נחלתם של הזועמים בימינו. הם חיים ומקיימים לפעמים באופן מודגש יותר את אורח־החיים המעוות, שכנגדו הם מתריסים. ואילו מבחינת הכיבוש הספרותי – זה למעלה מעשר שנים מהלכים צעירים וצעירות זועמים עד אחרי חצות במדרכות של רחוב דיזנגוף, ואם לא להביא בחשבון שיחות־קרנות שלהם בבתי־הקפה – קשה להצביע על איזה שהוא פרי ספרותי ממשי של אופנת הזעימה הזאת. מכל מקום: הזעם אינו עומד בשום יחס אל הכשרון. כל כוחו בעקימת־האף. היה זמן שביטויה של התנשאות היתה זקיפת החוטם, האופנה של ימינו היא עקימתו. ואת הזכיון הכולל לעקימת אף אינטלקטואלית לוקח לעצמו כל מי שמתחיל לחמר אחרי הספרות. מבחינה מסויימת הזעם הוא השלב הפשוט ביותר והשווה־לכל־נפש במגמה הא־סוציאלית, המסתמנת בשכבות מסוימות של הדור הצעיר: הניהיליזם והציניזם יש עמם, לפחות, איזו אסוציאציה להשקפת־חיים ולפילוסופיה חברתית, ואדם המשייך עצמו אליהם חייב במאמץ אינטלקטואלי כלשהו, כדי לדעת מקורותיו של הטיפוס שבחר לחיות בצלמו. מה שאין כן הזעם. כאן לא נחוץ אינטלקט. נחוץ – אף. ונחוץ רק לדעת איך ומתי לעקם אותו.

כאשר אתה נתקל בעקימת־אף מופגנה כזו, בתוכחה נבואית כמעט, על חטא הטלת מכס על “היי־פידאליטי”, מתחוור לך פתאום שה“אימפרטיב הקטיגורי” של כמה מן הזועמים על הליכות המדינה והמלעיגים עליהן איננו נובע מרגישות יתירה של הרקמות המוסריות שלהם, אלא מכמה דברים ארציים מאד, תועלתיים מאד, הנוגעים להם ולבשרם ושבהם הם רואים עצמם מקופחים. ייתכן, שכאן, בהרגשת הקיפוח הגשמית והאנוכית מאד, טמון גרעינו של הזעם המוסרי, כביכול של כמה מחברים צעירים, שבעצם הם משתוקקים לחיות חיים טרזניים במקצת נוסח המינגוויי, אך מבקשים שנאמין כי כל אחד מהם הוא לכל הפחות יוסף חיים ברנר.

האמת היא שיוסף חיים ברנר נחוץ גם נחוץ למדינה אף בימינו. כל כותרת בכרוניקה הישראלית של ימינו קוראת לו. גם לא מעט כאב ושכול עדיין מהלכים בארץ. המרכבה הדוהרת – והמחויבת לדהור – של הריבונות העברית שוחקת לא מעט בין גלגליה. אך בעוד אטומה וכבושה אנקתם של השרויים במחסור – מנסרות בקול גדול קובלנותם ומרירותם של השבעים. אדם שאין לו פת לאכול די שובע ובגד להלביש לילדיו נאלם במכאוביו, אך מי שחסרה לו מחט לתיבת “הנאמנות העילאית” של אמריקה הוא שמקים שאונו של עיוות־הדין בשוקי חיינו והוא הוא המעמיד כל מוסר־החיים שלנו על היפוכו. כאשר זעקת בעלי־המחטים האלה נשמעת מאזור החוג הנוצץ או מאלה שעלו מנכסיהם ונהפכת לתאניה גדולה נגד המדינה – אין זו תופעה בלתי־שכיחה. אך אם הסופר, המתיימר להיות מוכיח, מעמיד כל גורל יצירתו וכל מבחן המוסר הציבורי שלנו על חוד המחט הזאת – זכותו הגמורה היא, כמובן, לעשות זאת ככל בן־תמותה, אך אל יבקש מאתנו שנראה בו מתקן פרצופו המוסרי של הדור או “לוּתֶר” קטן של מדינת היהודים. נצייד אותו ושכמותו בכל מכשירי־הטכניקה החדישה, שבלעדיהם, מסתבר, אין הם יכולים כלל להגיע ל“שעה של הזדככות”, לסיאנסים של השראה. נביא אליהם בבת אחת כל תשע המוזות שהצהירו כבר לפני אלפי שנים בפני המשורר הגדול הסיודוס כי “בכוחן לדבר דברי־שקר שייראו כאמת”. נרחם על הסופר, שמנגנון טכני יקר ומסובך כל־כך נחוץ לו, כדי להפעיל לשעה קלה את רוח־היוצר שלו. אך דבר אחד לא נעשה: האמן לא נאמין לו. לא לו, לא לזעמו.