רבותי.

לצערי הגדול אני אחרון לנואמים. צריך היה לדבר חברנו, הראשון לראשונים, ר' מנחם אוסישקין, והוא – אינני יודע מדוע – מסרב. לפיכך כבר הגיע תורי.

בשם הנהלת ברית ראשונים ובשם כל חברי ברית ראשונים אני מביע ראשית כל תודה למינסקאים, החל מן הזקן שבהם, הראשון לסופרים העברים ברוסיה, שכתב את מאמרו הציוני הראשון – ר' מרדכי בן הלל הכהן, שפרסם עוד בתחלת 1882 ב“המגיד” את מאמרו הידוע “קומו ונעלה ציונה”! – וגמור בצעיר שבמינסקאים, – וכאן אני נמצא במבוכה ואיני יודע מי בהם הצעיר, אם ברל כצנלסון או דוד זכאי. יאריכו כלם ימים, הזקנים עם הצעירים, ולכולם אני מביע תודה בשם ברית ראשונים. תודתי בשם ברית ראשונים נתונה מנהיגינו, שכבדו את אספתנו ופארו אותה: נשיא ההסתדרות הציונית – רבי נחום סוקולוב, חברנו הגדול – רבי מנחם אוסישקין, חברנו נשיא הועד הפועל הציוני – רבי יהודה ליב מוצקין, וגם לחברינו היושבים כאן, ליד השולחן הזה, עסקני אספת מינסק וחברי נשיאותה שהיו, כפי הנראה, גם האיניציאטורים שלה, הלא הם רבי שמשון רוזנבוים, ר' חיים חורגין וחבר ההנהלה של ברית ראשונים ר' צבי בלקובסקי.

אני לא הייתי ולא ראיתי את הכנסיה הגדולה הזו. אבל שמעתי עליה מפי אביה של חבת-ציון, שכאן אמרו עליו על-פי טעות, שאינה מובנה לי, שהוא לא היה עם הציונות, עם ההסתדרות הציונית ועם הציונים, – הוא מורי ורבי, הציוני הנאמן בכל לבו ונפשו, רבי משה לייב ליליינבלום. הוא שולח מטעם הועד האודיסאי לאסיפת-מינסק, וככשב משם ישב עמי שעות שלמות וספר לי עליה. עוד שמעתי הרבה על אספת מינסק מפי שלוחו השני של הועד האודיסאי, – לצערי אין אני רואה אותו פה עמנו היום, – רבי מאיר דיזינגוף, ראש עיריית תל-אביב. –

אספת מינסק היתה באמת נקודת מפנה בציונות. היא גופה היתה, כנראה, ההישג העליון בציונות של הימים ההם, אבל ממנה ואילך התחילה האש הגדולה, אשר בה יבחן הברזל. אחרי מינסק התחילה שורה של קטסטרופות. ראשית, הקטסטרופה הגדולה, שכבר נרפאו בה"ש ממנה, אבל לא על נקלה, – אסון אוגנדה, שקרה כמעט תיכף אחרי מינסק. קראו לה למינסק “הקונגרס הששי”, אבל לא בקונגרס הששי הזה, קרה האסון, אלא בקונגרס הששי האמתי, שהיה שנה אחרי מינסק. אחרי-כן – הקטסטרופה השניה: מות הנשר הגדול, מות הרצל. וקטסטרופה שלישית – זו שיכלה וצריכה היתה להיות לנו לנחמה גדולה, ונעשתה לנו קטסטרופה נוראה: אוקטובר של שנת 1905, שעדיין לא נרפאו מן המכות שהוכינו בו. ושוב קטסטרופות: המלחמה הגדולה, מלחמת העולם, אשר רוצצה אותנו יותר משרוצצה כל אומה ולשון, מפני שאנו, העם הגולה והנדח, הננו תמיד הנפגעים תחילה ויותר מאחרים. ולסוף – סילוק היהדות הרוסית מעל הבמה הציונית.

אני יודע שלפי “המודד”, הנהוג עכשיו, בימים האחרונים, אולי לא היה כוחה של היהדות הרוסית גדול ביותר: היא לא נתנה לציונות כסף הרבה. כידוע נחלקה אז הציונות הרוסית – במובן האדמיניסטרטיבי – לגלילות, ודייני אם אמר, שששה גלילות גדולים (וורשה, ייקטרינוסלב, ייליסבטגרד, מוסקבה, פטרבורג וסימפרופול), שנמצאו בהם 522 אגודות ציוניות, הכניסו אותה שנה לציונות כשמונים אלף רובל, חוץ מן ההכנסות של הועד האודיסאי, אבל כנגד זה היו בכלל שמונים אלף הרובלים 10.378 רובל לקרן הקימת (אותה השנה היתה הראשונה ליסוד הקהק"ל). ומה הם שמונים אלף רובל, בערך שמונה אלפים לירה, בעינינו היום? וכיון שאני עומד בפרשת מספרים, הרשו נא לי, רבותי, להמשיך קצת פרשה זו. רגילים אנו לאמר, שארץ-ישראל נוטלת ואינה נותנת. וטעות היא זו. בשנת 1923–1922, שנות הרעב הגדול ברוסיה הסובטית, היתה ארץ-ישראל שולחת לגולה הרוסית, ע“י אפ”ק בלבד, בערך שבעה אלפים לירה לחודש: סכום זה היו תושבי הארץ שולחים לקרובים וידידים ברוסיה במזומנים. וחוץ מזה, כמה אלפי חבילות-מזון נשלחו אז מארץ-ישראל לרוסיה. אתם רואים, איפוא, שארץ-ישראל החזירה לגולה הרוסית במשך שנתים אלו אולי כל מה שהגולה הרוסית הכניסה לא“י, ז.א. לקופות הציוניות של א”י, במשך כל הימים. הנה כן: מצד מתן-כספים לציונות אין לנו היהודים הרוסים, להתפאר ולומר, שהיה כוחנו גדול. אבל כוחנו היה גדול בדבר, שהוא חשוב הרבה יותר ממתן-כסף. הציונות של היהדות הרוסית היתה ציונות חיה באמת. אמר כאן נשיא ההסתדרות הציונית, שחבת-ציון לא נולדה ברוסיה, שהיא התחילה בא“י ע”י מיסדי פתח-תקוה ובוניה. אבל גם הם היו קצתם – לא כולם – מיהודי רוסיה. היהדות הרוסית נתנה רוח ונשמה לציונות, היא נשאה על שכמה את הציונות הנשמתית, ואם אשתמש בבטויו של נשיא הועד הפועל, אומר: את הציונות של מאה אחוז, ולא של פיפטי-פיפטי. כזו היתה הציונות של היהדות הרוסית. אני אומר: “הרוסית” במובן הרחב של מושג זה, פרוש: של כל אותה המדינה הגדולה, שנקראה רוסיה. ואם תרצו לאמר: של כל היהדות שבמזרח אירופה כולו – של רוסיה, של פולניה, של גליציה, של רומניה, שהיתה הראשונה לחבת-ציון. והנה באה המלחמה וסלקה את היהדות הרוסית מעל במותינו. מי מאתנו יודע אותה עכשיו, – את היהדות הגדולה הזאת, בת המליונים הנתקפת והנרמסת והזוכרת בכל זאת את הציונות ואת תנועת התחיה? היתה לי לפני זמן-מה הזדמנות לקרוא אגרת קטנה, שבאה מרוסיה, ובה, באגרת הקטנה הזאת, הכתובה באותיות זעירות מאד, מסופר על מה שאחינו ואחיותינו העלובים והמעונים הרגישו שם בשעה שבאה להם הידיעה על חגיגת הבילויי"ם, אשר אנו ערכנו כאן. אנו יודעים מה שנאמר על חנניה, מישאל ועזריה, ואלו אחינו ואחיותינו המעונים אשר ברוסיה בלבם ובנשמתם חיה עדיין הרוח הקדושה, ואולם מעל במתנו סולקה היהדות הרוסית בבת אחת. –

חוץ מן הקטסטרופות הגדולות הללו היו ממינסק ואילך גם קטסטרופות פוליטיות, שאין אני יכול לדבר עליהן, משום שאין לי בהן הבנה דיי. ואף-על-פי-כן, גם אחרי הקטסטרופות הללו לא כשלה הציונות, אלא, אדרבה. זקפה את קומתה וכבשה כבושים גדולים. השוו נא את הציונות של עכשיו לציונות של לפני 30 שנה, – ותראו כמה גדלנו, כמה חזקנו. ומה עמד לה לציונות שתנצח, שתתגבר על כל המכשולים ועל כל הקטסטרופות, שהחלו לאחר מינסק ואילך? – בנינה של א“י. ארץ-ישראל עצמה נשאה על שכמה את הכל. בנינה וגידולה של א”י העברית הם שהוכיחו לנו לעצמנו את אמתנו. לא האמנו בכוחנו. אמרנו: האם אנו היהודים האומללים נבנה וניצור מדינה עברית, ואפילו התחלה של מדינה עברית?

הלא ברגע הראשון יריבו אברהם ויצחק ושניהם עם יעקב. תהינו: איך נבוא אנו לידי כך שננצח את עצמנו? והנה א"י היא שנתנה לנו את הכח לזה, ארץ-ישראל שהוכיחה לנו את כוחנו ואת אמיתנו. אין אני יודע אם היא הוכיחה משהו לאחרים; חושבני שהיא הוכיחה ועתידה להוכיח גם להם דבר-מה, אבל לנו היא הוכיחה, שהצדק, הדין, האמת היה עם קומץ הראשונים, שבאו ואמרו: “קומו ונעלה ציונה”.

תאמרו: אם-כן פשוטה מאד היא הציונות: – בנין בתים, נטיעת פרדסים, יסוד בתי-חרושת ובתי מלאכה וכו' וכו‘, וזה הכל. בכל לבי מודה אני בעבודה הגדולה הזאת ובכח היצירה שבעבודה הגדולה הזאת. אבל, חברים, אל תשכחו מה שצוה רבי עקיבא לחבריו. כשנכנסו לפרדס אמר להם: כשתכנסו אצל אבני שיש טהור, שיהיו דומות עליכם כמים, הזהרו שלא תאמרו: מים, מים. אבני-שיש טהורות יש בהן דבר-מה אחר, עומק אחר מן המים הפשוטים. ואת העומק המיוחד הזה שבציונות עמלו שנים מגדולי הציונות להבליט באספת מינסק, וזו היתה אולי אחת הזכויות היותר גדולות של מינסק. שני הגדולים הללו: רבי אשר בן ישעיהו גינצבורג, אחד-העם, עליו השלום, ויבדל לחיים ר’ נחום סוקולוב, הבליטו את הפרובלימה של הקולטורה שבציונות. אנו יודעים את ההבדל שבין ציביליזציה ובין קולטורה. ציביליזציה – מחוץ לאדם; היא סוללת מסלות-ברזל, בונה בתים, מתקינה שוקים וכו' וכו'. כל אלה הם דברים הנחוצים לתקון החיים. אבל כשלעצמם מחוץ לאדם הם. הקולטורה חיה בתוך פני-פנימיותו של האדם, היא נובעת ממקור השתין שלו. דוגמא אחת קטנה, אולי נאיבית מאד, הריהי לפניכם. יודעים אתם, רבותי, מה הוא הבקבוק הזה על השולחן אשר לפני? – כשיצאו הצירים מאספת מינסק, נתנה חברת הכרמל לכל איש ואיש מהם בקבוק יין כרמל, והנה נמצא יהודים, ששמרו את הבקבוק הזה 30 שנה, העבירו אותו דרך כל הגבולות שבעולם, דרך כל הצרות שבעולם והביאו אותו הנה, – והנה הוא לפניכם. זוהי קולטורה. ציביליזציה היא עשית היין; שמירה על הבקבוק הזה 30 שנה והבאתו הנה – קולטורה (קריאות מתוך הקהל: “מי הביא את הבקבוק?” “כמה מחירו?” הביא אותו מי שהיה מזכירנו מר מנחם איצקוביץ הלוי; הביא אותו גם חברנו מר לבבי-גוטמן. למכירה אין הוא עומד. תרבות זו היא כולה יהודית ונובעת מן המקור.

והרי גם דוגמא גדולה וחשובה מאד של התרבות היהודית שבאה לידי גלוי במינסק. קשה לי לדבר על גלוי זה: יושב לפני אביו ומחוללו, והוא עצמו ולא אני צריך היה לדבר עליו. הנה הוא, רבי מנחם אוסישקין, שמפיו נזרק במינסק דבר החלוציות (הוא בקש לקרוא להם לחלוצים “בני-עקיבא”). החלוציות היא כולה יהודית, אם בצורה זו או אחרת. החלוץ הן זהו ה“קלויזניק” שלנו, זהו המקובל שלנו, המוסר את כל נפשו על קדושת עבודתו ועל קדושת חייו, כפי שהוא מבין אותם. מסופקני מאד, אם אתה, מר אוסישקין, אביו ומחוללו של קעיון “בני-עקיבא”, למדת בישיבת וולוזין או בישיבת אישישוק (אוסישקין מנענע בראשו לסימן: “לאו”). אבל אתה בן-בנם של אלה שלמדו בישיבה, בן-בנם של אלה, שהחלוציות היתה שורש נשמתם, – ולפיכך נצנץ בלבך רעיון החלוציות. ואחת היא אם לאחר זמן לבש הרעיון היסודי צורה זו או אחרת, כשם שאחת היא, אם מי-שהוא מאתנו מודה או ראינו מודה בצורה זו או אחרת של החלוציות. העיקר הוא החלוציות כשהיא לעצמה, החלוציות שהיא עצם מעצמיה ורוח מרוחה של התרבות היהודית המקורית, והיא שנאמרה ואותה שמענו באספת מינסק. וזו אחת מזכויותיה הגדולות של הכנסיה הגדולה הזאת. אבל צריך אני, לצערי, להעיד, שבמובן גידולה ופיתוחה של התרבות היהודית לא הרבינו לפעול ולנצח ממינסק ואילך.

רבותי, ברגע זה של התרוממות-הרוח קשה לי מאד לאמר את הדברים אשר בלבי אבל – “אם לא יגיד ונשא עוונו”. שמא שמעתם מימיכם שקברניטי הציונת אספו אספה מיוחדת, “כדי לדאוג לחנוך העומד בסכנה? כשבאה בשורה רעה על מה שרוצים לעשות לנו פספילד וחבריו, תיכף ומיד עפות טלגרמות אל כל קצוי הארץ ומאספים אספות ומקהילים קהלות, כדי לעצור בעד הרעה, וכשבאה בשורה רעה על מה שאנו בעצמנו רוצים לעשות לנו ולכרות את הענף שכולנו יושבים עליו, – האם גם אותה שעה עפות טלגרמות ומאספים ומקהילים קהלות, כדי לעצור בעד הרעה הזאת, הגדולה והקשה הרבה יותר מזו שפספילד וחבריו אומרים לעשות לנו? מזקני הציונים אני, ומעיד אני עלי, שמימי לא שמעתי על האספות והקהלות הללו. שמא שמעתם, אתם, חברים, על מועצה, על אספה של קברניטי הציונות, של גדולי הציונות לשם תקון מצבה של הספרות העברית? אני לא שמעתי כדבר הזה מעולם. ואני אומר: לא יעזרו לנו כל ההבטחות וכל השדולים שבעולם, כל זמן שגידול התרבות העברית לא יעמוד במרכז מפעלנו. כשם שבנינה של א”י הוכיח לכולנו את אמיתנו ואת כוחנו, כך ועוד הרבה יותר צריכה תרבותנו, הנובעת מתוך השתין, מתוך הנפש הישראלית, הציונית, להוכיח לנו – בעיקר וראשונה לנו לעצמנו – את כוחנו ואת אמיתנו.

על האר“י ז”ל מסופר, שפעם אחת יצא אל מחוץ לעיר להתבודד, וראה כל האילנות וכל השדות ואת כל הנהר היוצא בשדות מלאים כולם נשמות תועות. אמר להן: “מה לכן כאן?”

החזירו לו: “אנו לא עשינו תשובה בימי חיינו, כשהיינו נתונות בעולמם של בני-האדם, וגם לא חזקנו ידי חברינו, שהם יעשו תשובה וזה ענשנו: נדחנו אל מחוץ למחיצה, והננו תועות, נעות ונדות מי יודע עד אנה, עד מתי”. השיב להן האר“י ז”ל: “גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד; שום שערים אינם נעולים בפני התשובה, וכל שעה זמנה. עשו תשובה ותשובו למחיצתכן ותחדלו להיות נעות ונדות בעולם”. דומני, שבדברים האלה שאמר האר“י ז”ל לנשמות הנדחות, אנו צריכים לומר לעצמנו. נעשה תשובה נתקרב למקורנו, נדאג לשתין שלנו, שנסתתמו במדה גדולה מרוב גלות וצרות ויסורים, ונתן את לבנו ודעתנו. לחזור ולפתחם, נדאג לתרבות המקורית שלנו בכל צורותיה, – ואז, ורק אז, נשוב למחיצתנו שלנו ונחדל להיות תועים ונעים ונדים בעולם. והלואי שיקרב היום ההוא לבוא, וכשיבוא, נזכר ברינה מה שזרענו במינסק. ברוכה תהיה אספת מינסק בדברי ימי הציונות!

ת"א 1.1.1933