משיחותיו של סבא / אלתר דרויאנוב

לפנות ערב אני נכנס אליו. הוא עומד ליד החלון הפתוח. תלתלי שיבתו נענים לרוח, המלטפת אותם. שמש-ערב שופכת את שירי-זהבה עליו והוא סופג את האור ולבו מברך עליו. שני מאורות שוקעים מסתכלים זה בזה ונהנים זה מזה.

כשאני נכנס סבא פונה אלי. קמטי פניו שקויים נהרת-שקיעה, קומתו, המתמרת ועולה, כשהיא מגיעה למעלה מחציה שוחה שחיה קלה; יש בה בשחיה קלה זו קבלת אונס ברצון. דומה, כאלו הוא אומר: טפסו ועלו שנות-זקנה; כבדות אתן, אבל חביבות.

סבא יושב בכסאו הרך, סמוך לחלון. אני צונח על השרפרף הקטן, אשר לרגליו, מניח את ידי על ברכו, והוא מניח את ידו על ידי. זהו הרגע המבורך, אשר אליו אני מחכה. אי אתם יודעים מה נפלאה היא ידו של סבא. רכה, ארוכה, חורת. כשהוא מספר האצבעות מבארות. אני שב הלום-שוק, טרוף-שאונו. כל היום אני פולט אל תוך פקעת-האנשים קטעי- נשמה, הכל פולטים, ואין קולט. והוא, הסבא, ספוג שירת-בוקר ודממת-ערב. הוא מכון את נפשו אל תחת שפע-החיים וקולט את הכל. ובנוח ידו על ידי קטעי נשמתי האבודים חוזרים אלי – עד יום מחר.

“סבא, – שואל אנכי, – כמה ימי שני חייך?”

אין הוא נמהר להשיב. הוא נמלך תחלה בנפשו ומקשיב לתשובה, שהיא משיבה. אחרי-כן יזלו דבריו. אי אתם יודעים, היאך הוא מדבר. כל דבור ודבור נעקר תחלה מתוך מקור המיוחד לו. וכשהוא נעקר ויוצא הוא עושה חריץ. בנחת, אבל בבטחה. תפוש-קסם אני יושב ומאזין, מאזין ומתירא, שמא יסתם המקור ויפסק הדבור.

"כמה ימי שני חיי אתה שואל, – פותח הסבא, – איני יודע. אולי שמונים ואולי ארבעים. לא רק על פי מה שכבר עבר ימודו החיים, כי אם על פי מה שנשאר עוד. אם אנו אומרים “חיה” הרי זה כאלו אמרנו פתוח דלתות עצמותנו והוצא את כל האוצרות, שהאלהים נתן לנו בהביאו אותנו לעולם, וגם את אלו שאנחנו בעצמנו מוסיפים להכניס ולאסוף כל-זמן שהנשמה בקרבנו. פתוח את הדלתות והוציא את הכל. הדבר, אשר אליו יתפלל, אליו ישא את נפשו כל אדם, הוא – שיצא מן העולם עני ודל. כלי ריק, שאין בו עוד טפה, שלא יקדמנו המות בעודנו עשיר. כשכחות החיים עדיין הומים ומפעפעים בתוכו. צריך, שהמות ישיב אל העפר רק את העפר בלבד. אז ימות האדם מיתת נשיקה והגדול שבצער, צער המות, יעבור מן העולם. עכשיו אין אדם נפטר מן העולם אלא מתוך צער, משום שכל מיתה משיבה אל העפר את שהוא עדיין יותר מעפר. הדלתות נסגרות שלא בשעתן ואוצרות נפש, שלא נעשתה בהם מצותם, צועקים אלינו מן האדמה ופולחים את לבנו. ואני, בני, החיים נעימים לי כשהיו, ערב ובוקר נפשי פתוחה לקראתם, האוצרות, אשר נתן אלהים עמדי, עוד טרם נתרוקנו, ואוצרות חדשים עדיין אני מכניס יום-יום. ומה אדע, אם כבר עברו עלי שמונים שנה או רק ארבעים.

“אם אתה רגיל, בני, לראות לא רק לעיניהם של בני-אדם, כי-אם גם ללבם, תפגוש על דרכך לבבות נשברים, שאי אתה יודע וגם הם עצמם אינם יודעים מי ומה שברם, מהיכן צערם בא, שברון-לב וצער של חנם. ואתה אל תתמה. אין צער של חנם בעולם. כל צער כאב קודם לו. הבאר, אשר מתוכה מקיר צערם של אלו, עמוקה היא ואבן גדולה על פיה. בתוך עמקי נפשם נסתרו להם כשרון, יכולת, ואין הם מספיקים להעלותם מתוך העומק, לגלותם – ולהשתחרר מהם. עושר שמור להם בתוכם ואין הם מספיקים להוציאו ולהעני. זהו מקור צערם ושברון-לבם. הנה הם עובדים, פועלים, רותחים, והאבן השקועה בתוך העומק מעיקה: האוצרות הגנוזים תחתיה אין נתנים להוצאה. הללו נפטרים מן העולם וקללה לחיים בפיהם. קיטור מחניק של זפת בוערה היא שעתם האחרונה. הכחות האצורים בתוכם, האסירים שלא נפדו, החיים ששבים אל העפר בטרם היו לעפר הם הנעשים זפת בוערה, אש שחורה”.

– “ומה יעשה אדם ולא ישוב לעפרו בטרם היה לעפר?” סבא שותק. אצבעות ידו הנחה על ידי שובתות. לא ניד ולא זיע. סבא מקשיב לתשובה, הנשמעת לו מתוכו. הנה היא. ערוגות פניו מתמלאות כובד. אמת קשה נאמרה לו. הוא אומר:

"איני יודע, בני. רז זה לא נתגלה לשום בריה בעולם. סתם אלהים את חידת-החיים ואין הוא נותן, אף לא יתן למצוא אותה. לו מצא האדם את חידת החיים והיה הוא האלהים. רק אחת אני יודע. רצונו של האדם צריך שיהיה מכוון לכך, כי ימצא ויגלה את כל אוצרותיו, יעלה את כלם מתוך העומק, ישחררם ויוציאם. אבל – יוציאם ולא יאבדם. כשם שאסור לאדם לכבוש את אוצרותיו בתוכו, כך אסור לבזבז אותם ולזרקם שלא לצורך. הגונז את אוצרותיו אבנים הוא טומן מעמקי נפשו; המבזבז את אוצרותיו חורים הוא עושה לנפשו, ורק זה שמוציא את אוצרותיו דלתות הוא פותח לנפשו. בתוך היקף החיים יש הרבה מיני אמנות; במרכזם עומדת אמנות אחת: – האמנות לחיות.

"אין איש מאתנו יודע את סוד הגלגולים, הבאים רגע-רגע על גופו של האדם – היאך נעשה הלחם, אשר הוא אוכל, עור ובשר, גידים ועצמות, דם ומח. ומה תקותנו כי נדע את סוד הגלגולים, הבאים רגע-רגע על נפשו של האדם – האיך נעשה הלחם, אשר הוא אוכל, רוח ונשמה, הרהור ורגש. דיה לנו ידיעתנו, כי כשם שיש מדה וגבול ליכלתו של הגוף, כך יש מדה וגבול גם ליכלתה של הנפש. אלו לא הייתי חושש שמא תיחס לדברי כונה זרה, הייתי אומר: אף הנפש גוף היא. כל מה שהיא מוציאה אינו עוד שלה. אבוד הוא לה עד העולם. תשלומים יש לו; הוא גופו איננו עוד. ופרק יש לו לכל אדם, שממנו ואילך הוא מכניס פחות ממה שהוא מוציא, שבכל התשלומים שהוא משתלם כרוך הפסד.

"השמת את לבך לשכננו, הבא אלינו תמיד בימי סגריר לשתות את כוסו ולשתוק את שתיקתו הארוכה? השמת את לבך לחסנו, לסנטרו האמיץ לנחיריו הדקים והחרדים? הכל תעיד עליו כי נוצר האיש להיות רב-פעלים, והוא – כאלו כפותות ידיו. כאל גדרו החיים גדר בינו ובינם. מדוע אין כחו בו לפרוץ גדר זו? להיכן יורדים כל אוצרותיו? אל תהום החלומות. הלומותיו ודמיונותיו בולעים את הכל, ואין הם משאירים לו לעצמו כי-אם פרורים בלבד. לא לחנם קוראה לשונם של בני אדם “חולם” לאיש, אשר אין לחיים תקוה ותועלת ממנו. החלום גופו הוא מעשה רב, הנוטל מאת הנפש כח ואון במדה גדולה ואינו משאיר לה כי אם גרגרים קטנים למעשים אחרים, הנעשים בהקיץ. ואם אי אתה יודע ספוקו הפנימי של מי גדול יותר, אם של זה המוציא את אוצרותיו בהקיץ, או של זה המבזבז אותם בחלום, שאל את עיניהם ותאמרנה לך: עיניו של זה אור בוקע מתוכן ועיניו של זה צל פרוש עליהן. המעשה בהקיץ גולל את האבן מעל פי הבאר ופותחה; המעשה בחלום מנסה דבר אל האבן, דוחפה, מטלטלה ואינו יכול לה, והבאר נשארת סתומה וחתומה כשהיתה.

"הנתת את דעתך לדרך גדולם של הילדים בימינו? בימי היו הילדים הקטנים אטומי-מח, עמומי רגש. כמה עניה וחסרת-גונים היתה שיחתם! עלוי אחד מני אלף היה נמצא בתוכם וקראו לו “עלוי”. וכשגדלו הילדים היו הבנתם והרגשתם גדלות ועולות עמהם. עתה כשאני מטיל בגן ומזין את עיני הילדים, הממלאים אותו צוחה ושירת חיים, עלויים סביב לי. ילד בן חמש יודע ומרגיש את אשר לא ידע והרגיש אבי אביו בהיותו בן-עשר. ובגדלם פוסקת פתאם עליתם. עליתם צולעת אחרי גדולם, צולעת ומפגרת. חוששני, שזו היא חטאת בית-הספר, הלש ומעסה את הילד. הוא מבזבז אוצרות רוחו של הילד ומבלה את כחו להבל ולריק, נוקב חורים בנשמתו ומחלישה. כמה אוצרות-רוח גוזלים האבות והאמהות מאת ילדיהם, כמה הם אונסים את הנפש הרכה לבזבז מאוצרותיה לדברים שלה לעצמה אין צורך בהם. החנוך הלש והמעסה סותם את הבאר ואינה פותחה, מסתיר את החיים מעיני הילד ואינו מגלה אותם לו. רק לאחר שהוא נפטר משעבודו של המורה, המלמד דעת כרצונו, משעבודו של האב, המדריך ככל אשר ייטב בעינו, משעבודה של האם, הכופה על הטוב בעיניה ערב ובוקר וצהרים, – רק אז הוא שב לנפשו, לגול בידיו את האבן מעל בארו.

“לפני שנים מצאתי לי מנוחה בהררי-אלף. בין ברכה על זריחת-שמש לברכה על שקיעת-שמש הייתי יורד לעיר ונטפל לתלמידי-החכמים, אשר שכנו בה. כל שעה, שישיבתי עמם, היתה שמחה מפעפעת בלבי. נדמה לי, כאלו שבו ימי עלומים גם לי. אמרתי: על סלעו של עתיד יפה אני עומד. את נשימתה הקודחת של יצירה חדשה אני סופג. הללו עתידים להביא תורה חדשה ואור חדש לעולם. הכל יש להם לכך. אוצרות-נפש גדולים, כשרון, אהבה לתורה, תאוה לחיים, לב טהור, רוח נכונה וחרות אין-קץ. ובשובי בערב בערב אל פנת הרי, אשר בה עברו עלי לילות-כספי ובקרי-זהבי, הייתי שכור-חלומות על האנשים החדשים, אשר אני רואה נוצרים לעיני. לבי חרד מאושר… לשוא, בני, היו חלומותי; חרדה של חנם חרד לבי בקרבי. האנשים החדשים, אשר להם קויתי, לא נוצרו, תורה חדשה ואור חדש לא הביאו. המעולים שבהם נעשו כותבי רשימות, והנותרים אפילו לכך לא הגיעו. מדוע? הם לא ידעו להוציא את אוצרות נפשם, כי אם בזבזו אותם – לוכוחים, לפלפולים, לדברי-ריבות, לקליפתם של החיים, לפסלתה של תורה. לחיים עצמם, לתורה גופה לא נשאר בהם עוד כלום. ים אורה היה בלבם וייבש נטפים-נטפים”.

סבא נאלם. אצבעות ידו המונחת על ידי מרתתות חרש-חרש יודע אני מה שבנפשו עתה; גם היא מרתתת מצער, מכאב תקוה לא-באה.

“סבא”, מתחנן אנכי, “למה כה תתרגש? ההתרגשות קשה לך”.

“חדל לך, בני”, עונה הסבא, – "אל תאמין במה שבדו מלבם הקר זקנים שלא ידעו עלומים מימיהם, זקנים בני-עשרים. ההתרגשות יפה לאדם. היא הפותחת דלתות נפשו ומשמרתו מן הצורך לחתור בה ולהטיל בה מומים. אוצרות רוחנו לא נתנו לנו בלתי אם להוציאם, ואשרי מי שיודע להוציאם כראוי. אז הוא יוצר יצירות חדשות. ויוצרת היא רק הסופה, הסערה. הרוח הגדולה והרעש והאש הם המפנים דרך לה'. אני יודע: גם האוצרות, הנדחקים ויוצאים דרך המחתרת, אינם אובדים. אין אבדה בעולם. אבל הללו נבלעים טפה, טפה בים-המציאות, נבלעים ונעלמים. הם נעשים מזון ליצירות; ליצור אין אתם.

"נפלאה היא דרך היצירה. הכל מתאוים לה ורק מעטים, יחידי-סגולה, ילכו בה. היצירה היא חידת-החיים ואותה סתם האלהים מעינינו. בשבעה חותמות חתומה נשמת האדם, בשבעים ושבעה – נשמת הגאון היוצר, שבמצולתה העמוקה מני תהום רוחשות המון נשמות של דורות שלמים, לפעמים של גוי כלו. אין אנו יודעים האיך יוצר היוצר. אף הוא עצמו אינו יודע. רק אחת יודעים גם אנו, יודע גם הוא. בשעת יצירה פתוחה נפשו לרוחה, אין בריחים לה, נגולה האבן מעל פי בארו ומימיה נובעים, שוטפים, הומים, רועשים, עולים ומעצור אין להם. ואם חדלה הבאר מהעלות את מימיה והיא מחכה לדלי, כי תרד אל תוכה לנקש בקרקעה ולתבוע מים – חדלה היצירה. אשרי, בני, אשרי האיש, היודע לפתוח את נפשו ולהוציא את אוצרותיה; אוי לו לאיש, שאבנים כבדות נשקעות לו במצולת נפשו ואין להן עליה ואין להן גאולה ופדות.

“סבא, ומה יעשה אדם וימצא את הדרך לנפשו ויפתחה לרוחה”?

“איני יודע, בני. ברוך-האלהים, שרגלו עומדת במרחב על הארץ וקומתו זקופה בבטחה לשמים, דרכו, דרך-החיים, נכונה לפניו מאליה. וארור-האלהים, שהארץ רועדת לו מתחת לרגליו והשמים נטויים לו כעופרת על ראשו, דרכו, דרך-החיים, גדורה בפניו מאליה… איני יודע בני”.

הבהרת המאירה, המטפסת על הקיר, התחילה לכהות. הסבא מזדרז וקם מתוך כסאו ופונה אל החלון, מתירא הוא שלא תאבד לו טפת זהבה האחרונה של שמש-ערב. –

“העולם” 1913

(מתוך פנקסו של דב שמש)

א

פיו של שמש סגור כל-ימיו. במקום שבעלי-בתים חשובים עומדים אסור לו לעמוד, מכל-שכן להשמיע קולו עמהם. להם הדבור, ולו – השתיקה. אלא שאם פיו סגור, עינו פקוחה ואזנו פתוחה. מימינו ומשמאלו עוסקים בוכוח, בפצוח ובנצוח, והוא – הואיל ואינו טרוד לפלוט בולע הכל – רואה הכל ושומע הכל.

אף על פי כן מוטב שלא תתקנאו בו. שאלו אותי ואגידכם. ממשפחת השמשים אנכי, שמש בן-שמש. אבא עליו-השלום שמש חמשים שנה ומשהו, ומרגלא היתה בפיו: טובה צפרנם של הזרזירים לדבר מכרסם של הזרזירים לראות ולשמוע, שכן הראשונים הכל ברי להם, הכל נהיר להם, ואלו האחרונים מלאים תמיהות ופקפוקים כרמון. אף אני עומד ברוך-השם בשמשות זה שלשים שנה פחות משהו. ומעיד אני, שיפה אמר אבא עליו השלום: לא טוב היות האדם פקח ופתח יותר מן המדה.

ואם תרשוני, רבותי, אספר לפעמים גם לכם על מה שעיני רואה ואזני שומעת, אבל בתנאי – שלא תפסיקוני באמצע, ואפילו אם תהא תמיהה סמוכה לראיה ושמיעה, שכן, מודה, אני, לא רק להנאתכם שלכם, אלא גם לטובתי שלי אני מתכוון – לפרוק מעלי את כובד התמיהה ולהעמיסו עליכם. –

---

ראיתי בעלי-בתים חשובים, גבאים ואמרכלים, חכמים ונבונים, מרנן ורבנן, סופרים ומשוררים מקהילים קהלות ועורכים שולחנות לכבודם של קרוצי-חומר, אנשים ונשים, בין כוס לכוס ובין תבשיל לחברו פותחים בשיר ושבחה לחתן-הסעודה ולכלת-המשתה. וכיון שפותחים שוב אין מפסיקים עד שיגמרו את ההלל הגדול על אותו חתן ואותה כלה ויסיימו לכל ההללויות שבתהלים ולכל הקלוסים של אומרי שירה כלפי מעלה. וזקוקין די-נור נתזים מפיהם, וגדולה ההתלהבות ועצומה השמחה, כי נתן להם הקדוש-ברוך-הוא את האושר והכבוד לחיות בדורם של דרי-מעלה וכבירי-מעשים אלה, לעמוד במחיצתם ולדור אתם בכפיפה אחת.

ואני, השמש – אל יחרה אפכם בי, רבותי, – תמיהה גדולה אני תמה:

כמה וכמה פעמים ראיתי את ההתלהבות, שאין לה גבול, ושמעתי את הקלוסים, שאין להם סוף – כשהם נאמרים בעל-פה, ואף פעם אחת לא בא לידי לראות איש מן המקלסים, שטרח וכתב והדפיס את קלוסיו וחתם את שמו המפורש עליהם. כלום דברים שבעל-פה אסור לאמרם בכתב? או שמא אין המקלסים חוששים לדבור-פה, משום שהוא כלה ונשכח מיד, אבל חוששים לראות את דבורם שמור בכתב, כדי שלא יתבדו על עצמם?

ועוד: אם רמי-מעלה וכבירי-מעשים מרובים הם בקרבנו כל כך, עד שכל יום ויום מכריזים עליהם בכל שולחן ושולחן – היכן הם חבויים ולמה אין איש מוצא אותם קודם לשולחן, ולהיכן הם נעלמים פתאום ושוב אין איש מוצא אותם תיכף לאחר שולחן?

וכשסחתי פעם אחת את תמיהתי לחברי, שמש כמוני, בקש לפייס את דעתי, נענה ואמר:

– ולא יהיו אנשים חיים כגופות מתים, שעליהן כבר נהגו בכל הזמנים ובכל הדורות להרבות בשבחים ובהלולים.

ומודה אני: דעתי לא נתפייסה, אלא שבתי ותמהתי:

בשלמא מת – מי יראהו עוד, עפר יכסהו ורמה תאכלהו אבל אדם חי – למחר יפגוש אותו בעל-ההללויה בשוק, והאיך ישא את עיניו אליו מבושה?

ועוד: בשלמא מת – בושה לא ידע לכל אשר תאמר לו בפניו, אבל אדם חי – כלום לא יכבוש הוא גופו את עיניו בקרקע כשיאמרו לו בפניו תהלות-שוא ותשבחות לא-לו?

כמה תמוהים בני-האדם וכמה תמוהים מעשיהן…

ב

לאחר שיצא כל הקהל ונשארתי יחידי בבית-המדרש שבתי לעיין בספר הקטן, מדרשו של רבי פנחס, שנתחבב עלי עוד מאתמול, ומצאתי כתוב בו:

– כח נתן לדבורו של אדם, שהוא עושה חריץ באויר עד עשרה דורות.

שמחה ירדה עלי, נשאתי עיני לשמים וברכתי:

– ברוך, שחלק מכחו לכח בשר ודם!

שמחה של מצוה היתה זו. שמחתי על מפלתם של אפיקורוסים, החכמים בעיניהם. זה כמה נוהגים הם לזלזל בכבודו של אדם, שנעשה בצלם אלהים, מבקשים להסיר את העטרה מעל ראשו ומתקלסים בו:

– יתוש קדמך! אין אתה בן-אדם, אלא חי ככל החי, אשר על פני האדמה; אין בינך ובין הכלב, להבדיל, ולא כלום.

עכשיו יבואו וישמעו מה בפיו של אדם גדול כרבי פנחס, שראה חכמה ברגע אחד של בין השמשות מה שלא ראו הם כלם כל ימי חייהם. כלום עושה חריץ דבורו של כלב? או שמא עושה חריץ דבורו של חמור? את האוזן הם צורמים וטורדים שעה קלה מן השינה, ומיד יגועו והיו כלא היו, והשינה תשוב כשהיתה. ואלו דבורו של אדם, כח מיוחד נתן לו: הוא נוקב, רוצע, קודח – חריץ הוא עושה ולעשרה דורות אין הוא מניח לישון…

ומודה אני: נסתכלתי בעצמי. ולא רק שמחה ירדה עלי, אלא גם גאוה מלאתי. אף אני, דב שמש, אדם הנני ואף לדבורי שלי ניתן אותו כח, מעין כח שלמעלה. כך כתוב בפירוש במדרשו של רבי פנחס.

ועד שאני יושב ושמח ומתגאה על רז זה, שנתגלה לי, התחילה מרתתת בי, שלא מדעתי, נימא אחרת, נימא של תימה:

– הא כיצד? בית-המדרש שלנו הומה מדבור כל היום, בכל פנותיו, מן המזרח ועד הכותל המערבי, לא ישבתו פיות מפיקים מרגליות מן הבקר עד הערב. והיכן הם החריצים, שעשו ועושים דבוריהם של אלה, ולו רק לדור אחד? היכן הם?

מתחלה תמהתי, ולסוף כבש אותי צער גדול.

– שמא טעות היתה בידי רבי פנחס? אולי צדקו, חלילה, האפיקורוסים, ובאמת אין בין דבורנו שלנו לדבורם של הכלב והחמור, להבדיל ולא כלום?

בטלה שמחתי, פגה גאותי, וככלי מלא בושה וכלמה סלקתי ידי מן הספר הקטן, מדרשו של רבי פנחס, שעוד לפני שעה קלה לטפה אותו עיני.

מלא צער קמתי לצאת, ופתאם נגש אלי איש זקן, ואור-עיניו עברני כחסד-אלהים. ודאי אתם יודעים כמוני: יש עינים, אשר בלי דעת יזלו נהרה, ולהן יצוה אלהים חסדו עד זקנה ועד שיבה. מהיכן בא האיש, כיצד נכנס – איני יודע. הדלת סגורה כשהיתה, ולא סבבה על צירה. נסתכלתי בו ומיד ידעתי: רבי פנחס בכבודו ובעצמו הוא האיש. הניח לי את ידו על ראשי, הציף עלי את נהור עיניו, פתח את פיו ואמר:

– לא אני טעיתי, בני, אלא אתה טעית. אין הקדוש-ברוך הוא משרה שכינתו על סתם דבור, על פליטת פה ולשון, אלא הוא משרה שכינתו על דבור, הבוקע ועולה מתוך מעמקי-השתין. אין הוא חולק מכחו וגבורתו לדבור, שאפשר לאמרו ואפשר גם שלא לאמרו אלא הוא חולק מכחו וגבורתו לצבור, שאין שום יכולת לנפש שלא לאמרו. אין הקדוש-ברוך-הוא מיחד את כבודו על כבדי-הפה, הדולים בשעת ברכה את יין-נפשם מתוך עמקי-מעמקיהם ומשקים כוס מלאה לכל הראוי ליין-ברכה זה. ודבורם של אלה – אבל רק של אלה – עשה ועושה ויעשה חריץ עד עשרה דורות גם באויר בית-מדרשנו, אשר לעתים רחוקות, ברדת עליהם הרוח, שאין ממנו מנוס ומפלט, כבשו ביסורים רבים את שתיקתם, ומתוך מצויי-נפש קשים דברו את דבריהם – וידעת, שכך הוא…

רבי פנחס נעלם, ועד אשר יבשה הטפה האחרונה מנהור עיניו, שהשאיר אחריו, לא זזתי ממקומי, ולבי תמה ושאל בקרבי:

– מתי נשוב ונזכה לברוכי-אלהים אשר עליהם דבר?

“הארץ”

(קטעים מתוך גניזה)

לידיד חביב ויקר אשר לא תמיד מחשבותיו מחשבותי, רבי משה סמילנסקי, ליום מלאת לו ששים שנה.

ישמרהו צורו וגואלו!

א

החיה חיה את ההוה בלבד, – חיה אותו ואינה תופסתו, משום שההוה כולו “אור”, ואין האור נתפס אלא מתוך צללים. האדם חי גם את העבר וגם את העתיד, צלליו של ההוה, והרי הוא לא רק חי אותו, כי-אם גם תופסו.

                                                          *

האדם הוא כלל כל החיים והמתים. ומרובים המתים מן החיים.

                                                          *

“גפן ממצרים תסיע – מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים ונשענים על המתים” – אבל עוד הרבה יותר על העתידים לחיות, המרובים גם מן המתים וגם מן החיים.

                                                           *

וזכור: את אשר היית הנך עדיין. אף אם לא תרצה; את אשר תהיה הנך כבר, אף אם לא תדע.

ב

כל זמן שלא טעם האדם טוב ורע – הוה אומר: כל-זמן שלא הגיע לכלל הכרה – לא טעם פחד-מות. משהגיע לכלל הכרה הגיע גם לכלל פחד-המות. וככל אשר תגדל מדרגת הכרתו תגדל גם מדרגת פחדו. וככה תתנקם התרבות ביוצרה: תגדיל ותגדיל פחדו מפני המות, עד כדי להרעיל את חייו. אל כל אשר יפנה ילך פחדו לפניו, ואל כל אשר יחבא יקדמהו פחדו. וכל תעצומת מרצו תהיה מכוונת רק לדבר אחד: להמית את המות. ומכיון שאין מות למות ולהמית אותו לא תשיג ידו, יחגור האדם שארית מרצו וימית בקרבו את הפחד מפני המות. זו תהיה – מדרגה עליונה שבעליונה של הכרה.

ואותה שעה – יתמו החיים. אם אין פחד מפני המות – חיים למה?

                                                          *

בואו ונחזיק טובה למלאך-המות, שאלמלא הוא – החיים לא היו מתקימים.

ג

כל אדם אוהב את עצמו, אבל לא כל אדם אוהב את נשמתו.

תמיהני, אם יש אדם, אשר יבקש להחליף את עצמו באחר: ותמיהני, אם לא רבים הם, אשר יבקשו להחליף את נשמתם באחרת. ומרוב צער, כי נתנה להם הנשמה אשר בקרבם ולא זו, אשר המה מבקשים, יש אשר ירמו את עצמם ויצהלו ויקראו:

– “ברקאי! מצאנו והחלפנו”.

טפשים! היהפוך כושי עורו, וכל אדם – נשמתו?

                                                                *

אלהי! נשמה שנתת בי – תן לה אזנים ונחירים.

נשמה, אשר לא תדע לשמוע ולהריח – מה נשמה היא זו?

                                                                 *

הנשמה יש בה משהו אחדות גמורה. ומאותו משהו – הכל: כל הרצונות וכל המאויים, כל הרוח וכל הרעש, כל האש וגם כל הדממה הדקה, – כל המעלות וכל המורדות.

אין כאן לא סתירות ולא פליאות. אלא מה יש כאן?

עין לקויה, הרואה לנגלות ואינה רואה לנסתרות. אלו ידעה עיננו לראות גם ל“סמפונות” הדקים מן הדקים שבסתרי הנשמה, היוצאים מכאן ומגיעים לכאן וגושרים גשרים בין “הכלים” המרוחקים אלו מאלו, – מיד היו כל הסתירות וכל הפליאות בטלים מאליהם.

ברם, עין רואה כזו עין לא ראתה.

ד

מה לכם תרדפו אחרי הרבים, כי יאהבוכם? מוטב, שתהיו ראויים לאהבתה של נפש אחת, וזו תשפות לכם אהבה עד כדי כך, שלא יהיה לכם צורך באהבתם של רבים.

וחייתם! ולא תזרעו לריק רוחכם ונשמתכם לא תכלו בבהלה.

                                                       *

אומרים אתם: אשר ימסור נפשו לנו – נאהב.

                                                        *

אשר לא תאהב לא תבין, ואשר תאהב – תירא להבין.

                                                        *

האומנם עיני סמויה מראות מגרעותיה ואזני כבדה משמוע שגיאותיה של הנפש אשר אהב?

עיני רואה ואזני שומעת – ומאהבתי לא אסור. מרגלית אחת טובה מצאתי בה, בקשתיה ולא מצאתיה בנפשם של אחרים, ומרגלית טובה זו אוהב בה, כי על-כן בקשתיה ולא מצאתיה גם בנפשי שלי.

ואולי לא כך. אולי משום שאהב נפש זו בקשתי בה את המרגלית הטובה, אשר בקשתי ולא מצאתי בנפשם של אחרים, בקשתי ולא מצאתי גם בנפשי שלי?

ולו גם כך. אבל את המרגלית הטובה אשר בקשתי מצאתי – ולו רק לשעה ולרגע מצאתיה. החיים עניים כל-כך, והמרגליות הטובות נדירות כל-כך, עד שגם בהמצאן רק לשעה ולרגע – ברוכות ומבורכות הן לנו לעולמי-עולמים.

                                                         *

כמה תמוהים הבריות! שונאים הם כל אדם ואדם, הבא לידם, ואוהבים את האדם.

ואולי משום שאדם ואדם בא לידם, והאדם אינו בא לידם.

ה

יש מאמינים בעצמם, שהם כופרים, ויש מאמינים בעצמם, שהם מאמינים.

אלו ואלו מרומים. הללו מבקשים לכפור ואינם יכולים, והרי הם מרמים את עצמם להאמין, שהם כופרים. והללו מבקשים להאמין ואינם יכולים, והרי הם מרמים את עצמם להאמין, שהם מאמינים.

                                                                *

הזהרו והזהרו, סופרים ומשוררים, שלא תעשו את האלהים פסל ומסכה, – לא תעשו אותו לא “צורה ספרותית” ולא “דמות שירית”.

"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא!

אל תדברו בפיכם גבוהה-גבוהה על אלהים, ולבכם רחק ממנו. אל תבקשו אלהים בשביל אחרים, ולא מצאתם אותו בשבילכם אתם.

אחת משתי אלה: אם יכולים אתם – האמינו באמונה שלמה, ואם אתם יכולים – כפרו כפירה שלמה.

ולא תחללו שם שמים לעשות אותו מדרס לספרותכם ולשירתכם!

                                                                  *

מוטב שיאכל הסופר את לחמו בזיעת-אפים משיאכל אותו ברוב-טובה. אם יאכל את לחמו בזיעת-אפים – יכאב לבו בו, ואם ברוב-טובה יאכל את לחמו – ייבש לבו בו.

                                                                  *

משיוצא הסופר-האמן מעוגת האמנות ונעשה סופר-מורה, מיד מגלגלים עליו חובה, – ובדין מגלגלים אותה עליו, – שיהיו פיו ומעשיו שוים. דוגמה לכך – טולסטוי. רבב על בגדו של זקן זה נראה היה להם לבריות כתלי-תלים של אשפה. כל זמן שעמד בשתי רגליו בתוך העוגה הצרה של האמנות, לא גלגלו עליו שום חובה ולא דרשו מאתו אלא – ספרות. מלים, ולא מעשים.

הכל מותר לו לסופר-האמן, הכל מחול לו. הוא למעלה מן התורה והמצוה, מן החוקים והמשפטים.

אם לא למטה מהם.

                                                             *

“כל זקן מורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו – צריך הוא לקיימה תחלה”…

“דאר היום” תרצ"ד

רבותי.

לצערי הגדול אני אחרון לנואמים. צריך היה לדבר חברנו, הראשון לראשונים, ר' מנחם אוסישקין, והוא – אינני יודע מדוע – מסרב. לפיכך כבר הגיע תורי.

בשם הנהלת ברית ראשונים ובשם כל חברי ברית ראשונים אני מביע ראשית כל תודה למינסקאים, החל מן הזקן שבהם, הראשון לסופרים העברים ברוסיה, שכתב את מאמרו הציוני הראשון – ר' מרדכי בן הלל הכהן, שפרסם עוד בתחלת 1882 ב“המגיד” את מאמרו הידוע “קומו ונעלה ציונה”! – וגמור בצעיר שבמינסקאים, – וכאן אני נמצא במבוכה ואיני יודע מי בהם הצעיר, אם ברל כצנלסון או דוד זכאי. יאריכו כלם ימים, הזקנים עם הצעירים, ולכולם אני מביע תודה בשם ברית ראשונים. תודתי בשם ברית ראשונים נתונה מנהיגינו, שכבדו את אספתנו ופארו אותה: נשיא ההסתדרות הציונית – רבי נחום סוקולוב, חברנו הגדול – רבי מנחם אוסישקין, חברנו נשיא הועד הפועל הציוני – רבי יהודה ליב מוצקין, וגם לחברינו היושבים כאן, ליד השולחן הזה, עסקני אספת מינסק וחברי נשיאותה שהיו, כפי הנראה, גם האיניציאטורים שלה, הלא הם רבי שמשון רוזנבוים, ר' חיים חורגין וחבר ההנהלה של ברית ראשונים ר' צבי בלקובסקי.

אני לא הייתי ולא ראיתי את הכנסיה הגדולה הזו. אבל שמעתי עליה מפי אביה של חבת-ציון, שכאן אמרו עליו על-פי טעות, שאינה מובנה לי, שהוא לא היה עם הציונות, עם ההסתדרות הציונית ועם הציונים, – הוא מורי ורבי, הציוני הנאמן בכל לבו ונפשו, רבי משה לייב ליליינבלום. הוא שולח מטעם הועד האודיסאי לאסיפת-מינסק, וככשב משם ישב עמי שעות שלמות וספר לי עליה. עוד שמעתי הרבה על אספת מינסק מפי שלוחו השני של הועד האודיסאי, – לצערי אין אני רואה אותו פה עמנו היום, – רבי מאיר דיזינגוף, ראש עיריית תל-אביב. –

אספת מינסק היתה באמת נקודת מפנה בציונות. היא גופה היתה, כנראה, ההישג העליון בציונות של הימים ההם, אבל ממנה ואילך התחילה האש הגדולה, אשר בה יבחן הברזל. אחרי מינסק התחילה שורה של קטסטרופות. ראשית, הקטסטרופה הגדולה, שכבר נרפאו בה"ש ממנה, אבל לא על נקלה, – אסון אוגנדה, שקרה כמעט תיכף אחרי מינסק. קראו לה למינסק “הקונגרס הששי”, אבל לא בקונגרס הששי הזה, קרה האסון, אלא בקונגרס הששי האמתי, שהיה שנה אחרי מינסק. אחרי-כן – הקטסטרופה השניה: מות הנשר הגדול, מות הרצל. וקטסטרופה שלישית – זו שיכלה וצריכה היתה להיות לנו לנחמה גדולה, ונעשתה לנו קטסטרופה נוראה: אוקטובר של שנת 1905, שעדיין לא נרפאו מן המכות שהוכינו בו. ושוב קטסטרופות: המלחמה הגדולה, מלחמת העולם, אשר רוצצה אותנו יותר משרוצצה כל אומה ולשון, מפני שאנו, העם הגולה והנדח, הננו תמיד הנפגעים תחילה ויותר מאחרים. ולסוף – סילוק היהדות הרוסית מעל הבמה הציונית.

אני יודע שלפי “המודד”, הנהוג עכשיו, בימים האחרונים, אולי לא היה כוחה של היהדות הרוסית גדול ביותר: היא לא נתנה לציונות כסף הרבה. כידוע נחלקה אז הציונות הרוסית – במובן האדמיניסטרטיבי – לגלילות, ודייני אם אמר, שששה גלילות גדולים (וורשה, ייקטרינוסלב, ייליסבטגרד, מוסקבה, פטרבורג וסימפרופול), שנמצאו בהם 522 אגודות ציוניות, הכניסו אותה שנה לציונות כשמונים אלף רובל, חוץ מן ההכנסות של הועד האודיסאי, אבל כנגד זה היו בכלל שמונים אלף הרובלים 10.378 רובל לקרן הקימת (אותה השנה היתה הראשונה ליסוד הקהק"ל). ומה הם שמונים אלף רובל, בערך שמונה אלפים לירה, בעינינו היום? וכיון שאני עומד בפרשת מספרים, הרשו נא לי, רבותי, להמשיך קצת פרשה זו. רגילים אנו לאמר, שארץ-ישראל נוטלת ואינה נותנת. וטעות היא זו. בשנת 1923–1922, שנות הרעב הגדול ברוסיה הסובטית, היתה ארץ-ישראל שולחת לגולה הרוסית, ע“י אפ”ק בלבד, בערך שבעה אלפים לירה לחודש: סכום זה היו תושבי הארץ שולחים לקרובים וידידים ברוסיה במזומנים. וחוץ מזה, כמה אלפי חבילות-מזון נשלחו אז מארץ-ישראל לרוסיה. אתם רואים, איפוא, שארץ-ישראל החזירה לגולה הרוסית במשך שנתים אלו אולי כל מה שהגולה הרוסית הכניסה לא“י, ז.א. לקופות הציוניות של א”י, במשך כל הימים. הנה כן: מצד מתן-כספים לציונות אין לנו היהודים הרוסים, להתפאר ולומר, שהיה כוחנו גדול. אבל כוחנו היה גדול בדבר, שהוא חשוב הרבה יותר ממתן-כסף. הציונות של היהדות הרוסית היתה ציונות חיה באמת. אמר כאן נשיא ההסתדרות הציונית, שחבת-ציון לא נולדה ברוסיה, שהיא התחילה בא“י ע”י מיסדי פתח-תקוה ובוניה. אבל גם הם היו קצתם – לא כולם – מיהודי רוסיה. היהדות הרוסית נתנה רוח ונשמה לציונות, היא נשאה על שכמה את הציונות הנשמתית, ואם אשתמש בבטויו של נשיא הועד הפועל, אומר: את הציונות של מאה אחוז, ולא של פיפטי-פיפטי. כזו היתה הציונות של היהדות הרוסית. אני אומר: “הרוסית” במובן הרחב של מושג זה, פרוש: של כל אותה המדינה הגדולה, שנקראה רוסיה. ואם תרצו לאמר: של כל היהדות שבמזרח אירופה כולו – של רוסיה, של פולניה, של גליציה, של רומניה, שהיתה הראשונה לחבת-ציון. והנה באה המלחמה וסלקה את היהדות הרוסית מעל במותינו. מי מאתנו יודע אותה עכשיו, – את היהדות הגדולה הזאת, בת המליונים הנתקפת והנרמסת והזוכרת בכל זאת את הציונות ואת תנועת התחיה? היתה לי לפני זמן-מה הזדמנות לקרוא אגרת קטנה, שבאה מרוסיה, ובה, באגרת הקטנה הזאת, הכתובה באותיות זעירות מאד, מסופר על מה שאחינו ואחיותינו העלובים והמעונים הרגישו שם בשעה שבאה להם הידיעה על חגיגת הבילויי"ם, אשר אנו ערכנו כאן. אנו יודעים מה שנאמר על חנניה, מישאל ועזריה, ואלו אחינו ואחיותינו המעונים אשר ברוסיה בלבם ובנשמתם חיה עדיין הרוח הקדושה, ואולם מעל במתנו סולקה היהדות הרוסית בבת אחת. –

חוץ מן הקטסטרופות הגדולות הללו היו ממינסק ואילך גם קטסטרופות פוליטיות, שאין אני יכול לדבר עליהן, משום שאין לי בהן הבנה דיי. ואף-על-פי-כן, גם אחרי הקטסטרופות הללו לא כשלה הציונות, אלא, אדרבה. זקפה את קומתה וכבשה כבושים גדולים. השוו נא את הציונות של עכשיו לציונות של לפני 30 שנה, – ותראו כמה גדלנו, כמה חזקנו. ומה עמד לה לציונות שתנצח, שתתגבר על כל המכשולים ועל כל הקטסטרופות, שהחלו לאחר מינסק ואילך? – בנינה של א“י. ארץ-ישראל עצמה נשאה על שכמה את הכל. בנינה וגידולה של א”י העברית הם שהוכיחו לנו לעצמנו את אמתנו. לא האמנו בכוחנו. אמרנו: האם אנו היהודים האומללים נבנה וניצור מדינה עברית, ואפילו התחלה של מדינה עברית?

הלא ברגע הראשון יריבו אברהם ויצחק ושניהם עם יעקב. תהינו: איך נבוא אנו לידי כך שננצח את עצמנו? והנה א"י היא שנתנה לנו את הכח לזה, ארץ-ישראל שהוכיחה לנו את כוחנו ואת אמיתנו. אין אני יודע אם היא הוכיחה משהו לאחרים; חושבני שהיא הוכיחה ועתידה להוכיח גם להם דבר-מה, אבל לנו היא הוכיחה, שהצדק, הדין, האמת היה עם קומץ הראשונים, שבאו ואמרו: “קומו ונעלה ציונה”.

תאמרו: אם-כן פשוטה מאד היא הציונות: – בנין בתים, נטיעת פרדסים, יסוד בתי-חרושת ובתי מלאכה וכו' וכו‘, וזה הכל. בכל לבי מודה אני בעבודה הגדולה הזאת ובכח היצירה שבעבודה הגדולה הזאת. אבל, חברים, אל תשכחו מה שצוה רבי עקיבא לחבריו. כשנכנסו לפרדס אמר להם: כשתכנסו אצל אבני שיש טהור, שיהיו דומות עליכם כמים, הזהרו שלא תאמרו: מים, מים. אבני-שיש טהורות יש בהן דבר-מה אחר, עומק אחר מן המים הפשוטים. ואת העומק המיוחד הזה שבציונות עמלו שנים מגדולי הציונות להבליט באספת מינסק, וזו היתה אולי אחת הזכויות היותר גדולות של מינסק. שני הגדולים הללו: רבי אשר בן ישעיהו גינצבורג, אחד-העם, עליו השלום, ויבדל לחיים ר’ נחום סוקולוב, הבליטו את הפרובלימה של הקולטורה שבציונות. אנו יודעים את ההבדל שבין ציביליזציה ובין קולטורה. ציביליזציה – מחוץ לאדם; היא סוללת מסלות-ברזל, בונה בתים, מתקינה שוקים וכו' וכו'. כל אלה הם דברים הנחוצים לתקון החיים. אבל כשלעצמם מחוץ לאדם הם. הקולטורה חיה בתוך פני-פנימיותו של האדם, היא נובעת ממקור השתין שלו. דוגמא אחת קטנה, אולי נאיבית מאד, הריהי לפניכם. יודעים אתם, רבותי, מה הוא הבקבוק הזה על השולחן אשר לפני? – כשיצאו הצירים מאספת מינסק, נתנה חברת הכרמל לכל איש ואיש מהם בקבוק יין כרמל, והנה נמצא יהודים, ששמרו את הבקבוק הזה 30 שנה, העבירו אותו דרך כל הגבולות שבעולם, דרך כל הצרות שבעולם והביאו אותו הנה, – והנה הוא לפניכם. זוהי קולטורה. ציביליזציה היא עשית היין; שמירה על הבקבוק הזה 30 שנה והבאתו הנה – קולטורה (קריאות מתוך הקהל: “מי הביא את הבקבוק?” “כמה מחירו?” הביא אותו מי שהיה מזכירנו מר מנחם איצקוביץ הלוי; הביא אותו גם חברנו מר לבבי-גוטמן. למכירה אין הוא עומד. תרבות זו היא כולה יהודית ונובעת מן המקור.

והרי גם דוגמא גדולה וחשובה מאד של התרבות היהודית שבאה לידי גלוי במינסק. קשה לי לדבר על גלוי זה: יושב לפני אביו ומחוללו, והוא עצמו ולא אני צריך היה לדבר עליו. הנה הוא, רבי מנחם אוסישקין, שמפיו נזרק במינסק דבר החלוציות (הוא בקש לקרוא להם לחלוצים “בני-עקיבא”). החלוציות היא כולה יהודית, אם בצורה זו או אחרת. החלוץ הן זהו ה“קלויזניק” שלנו, זהו המקובל שלנו, המוסר את כל נפשו על קדושת עבודתו ועל קדושת חייו, כפי שהוא מבין אותם. מסופקני מאד, אם אתה, מר אוסישקין, אביו ומחוללו של קעיון “בני-עקיבא”, למדת בישיבת וולוזין או בישיבת אישישוק (אוסישקין מנענע בראשו לסימן: “לאו”). אבל אתה בן-בנם של אלה שלמדו בישיבה, בן-בנם של אלה, שהחלוציות היתה שורש נשמתם, – ולפיכך נצנץ בלבך רעיון החלוציות. ואחת היא אם לאחר זמן לבש הרעיון היסודי צורה זו או אחרת, כשם שאחת היא, אם מי-שהוא מאתנו מודה או ראינו מודה בצורה זו או אחרת של החלוציות. העיקר הוא החלוציות כשהיא לעצמה, החלוציות שהיא עצם מעצמיה ורוח מרוחה של התרבות היהודית המקורית, והיא שנאמרה ואותה שמענו באספת מינסק. וזו אחת מזכויותיה הגדולות של הכנסיה הגדולה הזאת. אבל צריך אני, לצערי, להעיד, שבמובן גידולה ופיתוחה של התרבות היהודית לא הרבינו לפעול ולנצח ממינסק ואילך.

רבותי, ברגע זה של התרוממות-הרוח קשה לי מאד לאמר את הדברים אשר בלבי אבל – “אם לא יגיד ונשא עוונו”. שמא שמעתם מימיכם שקברניטי הציונת אספו אספה מיוחדת, “כדי לדאוג לחנוך העומד בסכנה? כשבאה בשורה רעה על מה שרוצים לעשות לנו פספילד וחבריו, תיכף ומיד עפות טלגרמות אל כל קצוי הארץ ומאספים אספות ומקהילים קהלות, כדי לעצור בעד הרעה, וכשבאה בשורה רעה על מה שאנו בעצמנו רוצים לעשות לנו ולכרות את הענף שכולנו יושבים עליו, – האם גם אותה שעה עפות טלגרמות ומאספים ומקהילים קהלות, כדי לעצור בעד הרעה הזאת, הגדולה והקשה הרבה יותר מזו שפספילד וחבריו אומרים לעשות לנו? מזקני הציונים אני, ומעיד אני עלי, שמימי לא שמעתי על האספות והקהלות הללו. שמא שמעתם, אתם, חברים, על מועצה, על אספה של קברניטי הציונות, של גדולי הציונות לשם תקון מצבה של הספרות העברית? אני לא שמעתי כדבר הזה מעולם. ואני אומר: לא יעזרו לנו כל ההבטחות וכל השדולים שבעולם, כל זמן שגידול התרבות העברית לא יעמוד במרכז מפעלנו. כשם שבנינה של א”י הוכיח לכולנו את אמיתנו ואת כוחנו, כך ועוד הרבה יותר צריכה תרבותנו, הנובעת מתוך השתין, מתוך הנפש הישראלית, הציונית, להוכיח לנו – בעיקר וראשונה לנו לעצמנו – את כוחנו ואת אמיתנו.

על האר“י ז”ל מסופר, שפעם אחת יצא אל מחוץ לעיר להתבודד, וראה כל האילנות וכל השדות ואת כל הנהר היוצא בשדות מלאים כולם נשמות תועות. אמר להן: “מה לכן כאן?”

החזירו לו: “אנו לא עשינו תשובה בימי חיינו, כשהיינו נתונות בעולמם של בני-האדם, וגם לא חזקנו ידי חברינו, שהם יעשו תשובה וזה ענשנו: נדחנו אל מחוץ למחיצה, והננו תועות, נעות ונדות מי יודע עד אנה, עד מתי”. השיב להן האר“י ז”ל: “גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד; שום שערים אינם נעולים בפני התשובה, וכל שעה זמנה. עשו תשובה ותשובו למחיצתכן ותחדלו להיות נעות ונדות בעולם”. דומני, שבדברים האלה שאמר האר“י ז”ל לנשמות הנדחות, אנו צריכים לומר לעצמנו. נעשה תשובה נתקרב למקורנו, נדאג לשתין שלנו, שנסתתמו במדה גדולה מרוב גלות וצרות ויסורים, ונתן את לבנו ודעתנו. לחזור ולפתחם, נדאג לתרבות המקורית שלנו בכל צורותיה, – ואז, ורק אז, נשוב למחיצתנו שלנו ונחדל להיות תועים ונעים ונדים בעולם. והלואי שיקרב היום ההוא לבוא, וכשיבוא, נזכר ברינה מה שזרענו במינסק. ברוכה תהיה אספת מינסק בדברי ימי הציונות!

ת"א 1.1.1933

– לא באה המלחמה אלא להשכין שלום בעולם, ולא באו המהפכות שלאחריה אלא להצמיח אמת בעולם. את השלום, שהשכינה המלחמה אנו יודעים, והאמת, שהצמיכו המהפכות, אף אותה אנו יודעים: אלילים ועובדי-אלילים ודת עובדי-אלילים…

– אל תחטא בלשונך ואל נא תשת על המהפכות חטאת-חנם. עובד-אלילים היה האדם מעולם, ועובד-אלילים יהיה עד העולם. אלהים יבקש רגע ואלילים לנגדו תמיד. מלאה כל הארץ אלילים. המלך הוא האליל, הגבור הוא האליל, האמן הוא האליל, והמשורר הוא אליל-האלילים. גם בנשוא האדם מרום עיניו, יושב לו האליל בלבו. אשר על-כן צורה יבקש לאלהיו, צורה בדמות אלילו, ועוד לפני שעשה אהרן את עגל-המסכה, כבר היה עשוי בלבו של העם.

– יודע אני ואיני חולק. אף יודע אני, שלחנם יתגאו האלילים, אשר אמרת, ולחנם יגבה לבם בכבוד, שיתן להם האדם. גאוה של הבל גאותם. גם השוער של כדור-הרגל הוא האליל, גם מרדף האבטומוביל הוא האליל, גם הגברתן כבד-המשקל הוא אליל האלילים. אבל גם זאת אני יודע, שהמהפכות פותחות תמיד והן פתחו גם עתה מקור חדש לאלילות, ומקור זה לא במהרה ייבש. בזמנים כתקונם זקוק אדם לכח וגבורה מיוחדים, לכשרונות וסגולות מופלאים למען ייראה אדם עליון וייעשה אליל לרבים. בזמנים מעוותים של עווית-מהפכות, כשראש-המדברים נעשה ההמון, האמבוהה, כשעינם של הבריות מסתנוורת מלהבת-אודם ושכלם ויושר-דעתם נחבשים בפנת-אלם, דיה גסות צינית של מרט צמא דם, דיה גרגרת רחבה של דנטון צמא-פוזה, דיה שפלות-נפש של רובספייר צמא-נקמה, דיה נשיכה של אדם-סוס כדי להיראות אדם עליון ולהעשות אליל, אשר לו המונים יכרעו ברך ולו ישבעו שבועת עבדים נאמנים.

כל שעה שאני פותח את העתונים, הבאים מחוץ-לארץ, מיד אני נכנס לבית-עבדים. לשלשה בתי-עבדים אני נכנס, ואין בין אחד לשני ובין שניהם לשלישי ולא-כלום. העבדים – עבדים: עיניהם עמקו בחוריהן. כי גדול הסבל, עורם צפד על עצמם, כי חסרה בטנם, ובמיליוניהם יכרעו וישתחוו לאלילם ושיר-מזמור בפיהם: “אתה הוא אלהינו ועמך מקור חיים!” – האליל – אליל: “ראשה די דהב, רגלוהי די חסף” ולשונו – אש אוכלה, ומכאן מוראו וחתו על כל עבדיו-עובדיו. והדת – דת עובדי אלילים: קרבנות-אדם לאלפים ולרבבות, כי לא ידעו שבעה “מעוהי די נחש”. והאלילים, הגדולים עם הקטנים המתנשאים להיות גדולים כמוהם, ומיליוני עובדיהם, אשר התפרקו את נשמתם וצלמם, נשמת-אדם וצלם-אלהים, ולא נותרה בהם בלתי אם תולעת רומשת על הארץ, – כל אלו מידי עווית המהפכות שלאחרי המלחמה היו לנו. וזוהי האמת שהצמיחו בעולם.

ואל תתניני, ידידתי, עם אלה, שמשקפים שחורים מצומדים על עיניהם מתחלת ברייתם, או מחמת חולשת זקנתם, וכל העולם כולו הם רואים קודר בלא חמה. אין חלקי עמהם. מנעורי ועד עתה, לעת זקנה, מבקש אני את נחומיו של האור הזורח ואותם אני מוצא. אף בסדיני-העתונים, הבאים יום-יום מחוץ לארץ, מוצא אני פנת-נחומים. קורא אני על מפעלו של טומאש מאסאריק, קורא אני על פרשת הערב-שמשו של זקן זה ורואה, כי עוד לא גמר איש ועוד לא פסו מנהיגים מבני-אדם, – מנהיגים ולא אלילים.

ומדגיש אני: מנהיגים ולא אלילים, כי רבים הם, אשר לא ידעו להבחין ולהבדיל בין מנהיג לאליל. למעשה מה רב הוא המרחק בין זה לזה, ולא רק רב המרחק ביניהם, כי אם גם לא שורה אחת שורתם.

לאמונה ינהג המנהיג את מונהגיו, והיא, האמונה, מעוזו. רצון לאמונה ידרוש האליל מאת עובדיו, ובו, ברצון לאמונה, מבצר לו. ואל ייראו דברי תמוהים בעיניך. אמונה יש לה גבול. עד כא יכול אני להאמין – ואני מאמין; מכאן ואילך איני יכול להאמין – ואין אני מאמין. רצון לאמונה אין לו גבול: כיון שאני רוצה להאמין, אין מעצור ואין סייג לאמונתי, ואני מאמין בכל. גם לאחר שכבר נהרג דוד אלרואי האמינו “המנחמיים”, שעוד מעט ישוב וייגלה וייראה משיחם זה ויביא דת הגאולה במהרה בימיהם, כי רצו להאמין. כשהמיר שבתי-צבי ונעשה גוי נערו חצנם ממנו מאמיניו, כי לא יכלו להאמין עוד, ולא נערו חצנם ממנו אלה שרצו להאמין, כי לא מת בלבם הרצון לאמונה. ולא רק קטני-ארץ היו הללו; היו בהם אנשי-מדות, בעלי קומה גבוהה. עי' רבי יהודה חסיד, עי' רבי יהונתן איבשיץ. יש והאליל יכניע גם את שכמותם והרצון לאמונה ינטע גם בלבם הם.

האליל מכניע. כניעת עובדיו-עבדיו – סוד קיומו ובה איילותו. אם אין כניעה אין אליל. בו ברגע שתחדל הכניעה יחדל הוא מהיות. בו ברגע ישוב דהב ראשו להיות מה שהוא באמת – חסף-שקר, חסף מוזהב, וחסף רגליו יתפורר ויהיה לאבק מכאיב עינים, בו ברגע יפרשו מאמיניו ויבושו ויכלמו, כי האמינו, והרוצים להאמין יבדלו ויהיו לכת-עגונים, אשר אליו ייעגנו ובעגונם יתמו ויאבדו. – המנהיג אינו מכניע: הוא מורה, הוא מגדל, הוא מרומם, הוא מחנך. מה לו ולבהמה בבקעה אשר תלך אחריו? אדם, אשר ילך עמו בשפלה ובהר, במעלות ובמורדות, – אותו הוא מבקש והוא ייקר לו. זכורני: לפני שנים לא מעטות קראתי דברים על “המורה והמנהיג” זה לעומת זה, – ולא הבינותי. האומנם יש, או כלום יכול להיות לא מורה, מנהיג שאינו יודע ואינו מבקש להיות מורה? מנהיג ואליל זה לעומת זה – אני מבין; מנהיג ועסקן זה לעומת זה – אני מבין; מנהיג ומורה זה לעומת זה – איני מבין. לגדול שבמנהיגים, אשר לא קם כמוהו, למשה, לא מצא העם ולא היה יכול למצוא אלא תואר אחד – משה רבנו…

האליל בז למאליליו וכאין וכאפס הם בעיניו. כיצד לא יבוז להם והם רק גב רחב להם כפוף לרצונו, לרגליו, והוא עליהם ידרוך? – המנהיג מאמין במאמיניו ובכבודם ייכבד, כי מכוחם כח לו ומידם לו העוז והיכולת.

שקרן הוא האליל. על ימין ועל שמאל ישקר, הוא ואפסו עוד, ומה לו כי ייגע וישא ויביא למעליליו-עובדיו את האמת שכבדה היא כעופרת? די לו ודי להם בשקר שקל הוא מסובין. שקרו – אמתו. אחרת אין לו. – המנהיג אמת בלבו ואמת בפיו, ואף אם ייגע וייעף אותה יביא למונהגיו, כי אדם המה ואין כמותה מגדלת ומחנכת את האדם, אין כמותה מחשלת רוחו ואוזרת נפשו בגבורה.

גדלן הוא האליל וכאלהים, להבדיל, יתן את לבו. ראש אחד וכתר אחד, ולא נשר בן שני ראשים. וערירי ילך ויורש אין לו. גדול הוא, מרום הוא ואין דומה לו, פטר הראשון, אליל זמנו ומקומו, הסגיר למות גם את בנו-בכורו, לבל ירום לבו להיות יורשו. יורש לא ראה לו גם לנין, אליל-האלילים של דור שלם, ואלמלא הרקב, אשר שלח שנו בו ואכלו בעודו חי, אולי היה גם הוא עושה לזה, שהתנשא להיות יורשו, מה שעושה פטר לבנו-בכורו.

על כל פנים. בצוואתו הזהיר והזהיר: “אל תמליכוהו עליכם, לא תשתחוו לו ולא תעבדוהו”. הוא, ההולך למות, היחידי ואין כמותו. בלי יורשים ימותו גם סטאלין וגם היטלר. מי ידמה להם ומי ישוה להם, כי יירשם? – המנהיג ישא ליורש נפשו, ליורש אשר יקח את מקומו כשתגיע שעתו; הוא גם יגדל ויחנך את יורשו, את ידו יסמוך עליו, כי לא תהיה עדתו כצאן אשר אין להם רועה. טומאש מאסאריק המנהיג ראה יורש לו. ובעודו חי הושיבו על כסאו. “לרועה נאמן, שאמר בעל צאנו: הסתלק מצאני. אמר: איני מסתלק עד שתודיעני את מי אתה ממנה תחתי”.

אוי לו לעם, שמנהיגיו אלילים; אשרי העם שמנהיגיו רועים נאמנים…

“הבקר” 1935

על חטא… / אלתר דרויאנוב

על חטא שחטאנו לפניכם בהרמת ראש, שמונים דור עניתם את נפשנו, ופצעיה, פצעי צפרניכם זבו כל היום. כולכם קדשתם עלינו מות ויד אחת כריתם לנו קבר. ואנחנו רצונכם לא עשינו, – מות לא מתנו, ועל קברי רבים מכם ישבנו.

אחד גדול גלה שפוני-טמוני סודכם. יראה גדולה יראתם אותנו, וכשדי בלהות היינו בעיניכם, כי עם כל כחכם וזרוע-עוזכם לא יכולתם לנו לכלותנו מעל-פני האדמה. פעמיכם רחצתם בדמינו, – ואנחנו בדמינו חיינו. המכות אשר הפלאתם לנו עצמו מאד, – ונשמת-חיינו לא לקחתם, אף כי אותה בקשתם לספותה: לה לא מצאה ידכם וכחה שגב מכחכם.

ומפחדתנו אליכם שנאתם אותנו, בזיתם לנו ופשוטה היתה רגלכם תמיד לבעוט בנו ולרמסנו.

אתם האדונים, ואנחנו – העבדים, אתם הרודים, ואנחנו – הנרדים, אתם יד לכם בכל העולם כולו, ומאתנו גזלתם את הפינה הקטנה היחידה אשר חלק לנו אלהינו תחת השמש, אתם – קדושת עולם היא לכם ארצכם-מולדתכם, ומאתנו דרשתם, כי נשכח ארצנו-מולדתנו, – ואנחנו לא שכחנוה, לא נערנו לבנו ממנה, ואת הגזלה אשר גזלתם מאתנו תבענו ערב ובוקר וצהרים.

ובצר לנו מאד, כי נגדשה סאתנו, הוערה עלינו רוח ממרום לשוב ולרשת את נחלתנו, זו שנסחתם אותנו מעליה. התחזקנו והרימונו ראש להשיב שביתנו למען בנות לנו חיים חדשים, חיי אדנות ככל עם ועם, ולא נהיה עוד מדרס לכל נעל מסומרת, לכל רגל רשע, הטורפת לנו את חיינו.

על זאת ידוה לבכם, ואת החטא, שחטאנו לפניכם, כי נועזנו להרים ראש ולבקש לנו גאולה מן העבדות והשפלות, אשר גזרתם עלינו, – לא תוכלו שאת.

ואין אנו עזי-פנים וקשי-עורף לומר לפניכם, מעינו ומעני אבותינו: “צדיקים אנחנו, ולא חטאנו”.

אמנם, חטאנו…

* * *

על חטא, שחטאנו לפניכם באמונת-חנם.

רוח ממרום הוערה גם על יחידים בודדים מקרבכם. לב רגש ברא להם אלהים, ולכפרת פשעיכם, אשר פשעתם בנו שמונים דור, נתנו גם הם ידם עמנו לעודדנו ולתמכנו בראותם אותנו מרימים ראש ונושאים עין לשוב לארצנו-מולדתנו. ואמונה פרחה בנו: היום יחידים בודדים הם; מחר ירעיפו רגשות לבם על הרבים, וכולם יחדו יכרתו לנו ברית להישיר רגלנו בדרך, אשר אנו הולכים, ולחזק ידינו במלאכה, אשר אנו עושים.

ובהכרת הברית, אשר לה יחלנו, פחד ורחב לבנו. האמנו אמונת אומן, כי בא ה' ביד נביאו:

“כה אמר ה' גואל ישראל קדושו – לבזה-נפש, למתעב-גוי, לעבד מושלים: מלכים יראו וקמו, שרים – וישתחוו.. וקורא לך: גודר פרץ, משובב נתיבות לשבת”…

האמנו – וחטא כבד מנשוא חטאנו לפניכם.

האתם, האדונים רמי-העינים, תקומו מפני מי שראיתם אותם עבדי-עולם לכם? האתם, גבהי הלב, תשתחוו לאלו, שבמגלב-רשעותכם הכרעתם אותם לעמוד על ברכיהם לפניכם? האתם, נצורי הלב, תבהלו על פיכם לאמר שבח והודיה למי שהורגלתם לראותם משועבדים לרצונכם ולמצותכם? האתם קטני הלב, תתנו להרים ראש ליראויים, שגם בעמדם לפניכם שחוחי-ראש היתה פחדתם אליכם תמיד?

אמנם, חטאנו…

* * *

על חטא, שחטאנו לפניכם במרי-שיח.

עברתם ברית, נשיתם חובה. אם גם לא השיבותם את הכתב, אשר נכתב ונחתם בטבעתכם, – מצא לבכם לכם לפרשו ולפרשו, עד כי היה לנו למרר-לענה.

ותמעט זאת בעיניכם: גם על דמינו עמדתם, ואת חיינו הפקרתם.

רעה תחת טובה שולמה לנו, נכר תחת אמון נמסך לנו. ויהי כאבנו לחטא, אשר חטאנו לפניכם. לא יכולנו הצפין מרי-לבנו, ויהי למרי-שיח בפינו.

אמנם, חטאנו…

* * *

ואלהים הרואה ללבנו הפצוע, עדנו: חטאנו ונחטא, כי גדול ועצום הכאב, – לב אלם לא יכילנו.

“בת-עמי לא תחשה, ולא תשקוט בזעקה”, – כי לכם בושת-הפנים, ולנו הצדקה…

“הארץ” 1937

על “זקנים” ו“צעירים” / אלתר דרויאנוב

(מתוך נאום באסיפת הנוער הציוני הכללי)

א

בנוהג שבעולם, כשזקנים יוצאים לדבר לפני צעירים, הם מדברים בלשון מיוחדת. הזקנים פותחים בהקדמה, שהם כבר יורדים מבימת החיים ואלו הצעירים העולים עליה הם פונים בעצות טובות, אולם דרכי אחרת היא, אם כי גם אני זקן. הזקן הוא בעל נסיונות בחיים, בעל הגיון. מכיון שנשתקקה בו סערת הדמים, יוכל למדוד ולשקול הכל בשקט. “לא בדרדקי עצה ולא בסבי טעמא” החיים לימדו את הזקן והוא יודע לעוץ. אלא שפגה אצלו חריפות החיים וניטל ממנו טעמם. לא כן הצעירים: הם יודעים טעמים, אבל אין יודעים עצות. חשיבות מיוחדת לנוער. הוא העושה, הוא היוצר את החיים. אצל הצעירים רק חלק קטן בעבר. ושאר החלקיים – בעתיד, בעוד שאצל הזקן רק חלק קטן בעתיד והכל בעבר. ביאליק שאל: מה זאת נעורים? לכאורה הדבר פשוט ואין מקום לשאלה זו. נעורים – שרירים חזקים, יצר הרע חזק ועוד, אבל לא לכך התכוון, המשורר בשאלתו. הוא רצה להגדיר בהגדרה שונה את הנעורים, להוציא את התוך שבתוך. הזקן מלא עופרת באופן פיסי, משא של זקנה עליו, הוא כבד תנועה; “ימים ידברו”. רק מעטים יכולים לשנות את דעותיהם, רק מעטים יכולים לעשות מה שעשה פינסקר הזקן, שסר מדרכו הראשונה. זקנים אחרים – אפילו כשתולעת מכרסמת בלבם בנוגע לעברם הם משתקים אותה; פשוט אין בהם כח להתחיל מחדש; אינם יכולים להיות יותר טובים מכפי שהיו, ומפני כך הם סבורים, שהמדות והמנהגים והנמוסים טובים. הם רוצים לגמור את חשבונותיהם בשלום בלי התרגזות.

אצל הנעורים המצב אחר לגמרי: אין בהם עופרת והם קלי תנועה. יש בהם די כח ואינם מפחדים מפני ההתעייפות. הם רוצים להיות טובים. סתם צעיר רוצה להיות טוב. כל דור יש לו מושג משלו על הטוב, וכל אחד רוצה להיות “הטוב”. לבו תובעו לכך. גבורו של טולסטוי ניכליודוב אומר ביומנו: “מכאן ואילך לא אחטא; אהיה נקי”. הוא מבקש להיות יותר טוב מכפי שהיה. נכון, שגם הוא יזקין וישיר שירה חדשה, אבל בזמן שהוא צעיר – הוא חי רגעים נפלאים. קדמוני ישראל אמרו: “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא מכריע את הכף”. בעל הכח הרענן, שלא עייף עדיין, כשאש הנעורים בוערת ברצון להיות יותר טוב, היא מכרעת את הכף לזכות. אבל לא תמיד הסבר כך. יש דורות, שהצעירים הם זקנים, כח יש בהם, אבל רצון טוב אין להם. הגדרת המושג “נעורים” היא איפוא: השאיפה להיות יותר טובים מכפי שהיינו אתמול.

זקני התנועה לא ירדו מן הבימה עד טיפת דמם האחרונה, יש להם עוד חשבונות. אם תהיה מלחמה – זאת תהיה מלחמת החיים – לא ימסרו על נקלה את המקום. הם יאמרו לכם: עלו גם אתם ובואו לעשות את הדבר ביחד – את עניני הציונות. כשיתמזגו ביחד: הגיון, דעת החיים, עצה וחריפות תצלח טוית החוט המקשר את העבר עם העתיד. הנקודה העיקרית היא: עניני הציונות, אם כי אין לבטל גם ענינים אחרים. ואין לחשוש למה שיאמרו, שהשקפה כזו באה מתוך צרות עין. הציונות באה ליצור חברה יהודית חדשה, יותר טובה מזו שהיתה, זוהי ודאי תעודתה של הציונות. ההתיישבות גדולה, בנין בית ספר, חינוך טוב, החיאת הלשון העברית ועוד ועוד – דברים העומדים ברומו של העולם, אבל כל זה לשם החיאת העם העברי – והוא צריך להיות יותר טוב. הרצל ז“ל אמר: “הציונות באה לשפר ולהיטיב”. העם היהודי אינו ח”ו הגרוע שבעולם. הרבה אומות יכולות לבוא וללמוד ממנו מדות טובות, אבל הוא אינו עדיין גם הטוב שבעולם. הגלות הטילה בו זוהמא שיש להרחיקה. הנשמה בריאה, אלא שיש צורך לרפא את הקיבה, שנתקלקלה על ידי הפיזור בגולה בעל כרחנו.

יש צורך לתקן את סגנון החיים ולא את תכנם. זוהי תעודת הציונות וכאן תפקיד הנעורים, תפקיד כללי לזקן ולצעיר, להיטיב את המחר לתקן את סגנון החיים היהודי.

במשך דורות, מדעת ושלא מדעת, היה סגנון החיים שלנו, שאין אנחנו תכלית לעצמנו, אלא זכות ניתנת לנו מן החוץ, מלמעלה או מלמטה. פעם שררה דעה, שתעודת יעוד ניתנה ליהודי – להפיץ את דעת האלוהים, להיות “מלמדים” לכל העולם, אף כי התלמידים אינם רוצים ללמוד מן היהודים; גם יש להם טעם למאון זה: פעם קבלו את תורת היהודים – ויצא עגל. מוח האומות אינו תופס את התורה בטהרתה. סיעת היטלר גם בעגל מוצאת דופי, ומביון שנפסלה תעודת היעוד שלנו וכדי לתת טעם לקיום האומה הישראלית – נוצרה המצאה שניה, שהיהודים מחויבים ללמד את העולם כולו את הרע שבתורת מארקס. ונשאלת השאלה, מפני מה אנחנו חייבים לעשות זאת? הסגנון החדש של הציונות הוא: “שמעו עמים, אין אנו חיים רק בשבילכם, האני העממי הוא זכותנו, אנחנו באים לארץ ישראל לא בחסדכם, אלא בזכותנו אנו”.

אני מזכיר עובדה משנת 1919, מן האספה הלאומית בקיוב – (ברוסיה), כשפועלי ציון הפריעו לי בהרצאה על ארץ ישראל מפני שני דברים: מפני העברית ומפני הנחתי, שאנו הולכים לארץ בזכותנו ההיסטורית עליה. לא נתנו לי לדבר מפני שהם רצו לבסס את ארץ ישראל בשבילנו על “אינטרסים”. זה סגנון חיים הטעון תקון. יש לעשות בקורת על הרבה הנחות מסולפות שדבקו בנו. פתאם נעשינו חכמים גדולים, עם מעשי, וראשית כל אנו מבקשים תועלת בכל. הס מלהזכיר רומאנטיקה, דברים אלו אסורים לבוא בקהל. את המעשיות שלנו ראינו בימי המלחמה. הרבה אנשים נעשו בן לילה עשירים, מכרו את נשמותיהם לשטן בעד כסף וזהב ואבנים טובות. ומה היה הסוף? רק שנים מועטות עברו – והרכוש נהפך לגללים. אילו היו בני אדם אלה פחות מעשיים והיו מעבירים לארץ ישראל רק עשרה אחוזים מרכושם היו מצילים אחרי כן את נפשם ואת נפש האומה. אחד-העם היה תובע תקון הלב, תקון הנפש – היינו טפה של רומאנטיקה. נעשינו פתאום עם של פוליטיקה, כאילו יש הרבה להתפאר במקצוע של לשון הרע, רכילות וכו'. ווינאוור היה אומר על פוליטיקה: “היא מקסימום של התאמצות ומינימום של תועלת”. הרצל אומר, שהיהודים הלומדים הכל לא ילמדו להיות פוליטיקאים טובים, מפני שחסר להם הטאקט הדרוש למלאכה זו.

סכום הדברים: הגיעה השעה לחדול מן הסגנון הגלותי ולקבל סגנון נכון חדש. נהיה מעשיים ממש בלי לחשוש מפני העסיס של הרומאנטיקה. הזקן והצעיר צריכים ללכת יד ביד לשם תיקון הסגנון ושנויו. לשפר ולהיטיב את החיים; ברצינות יש לגשת לעבודה. אש הנעורים תרצה לקרבן, כשתתאחד עם האש מן השמים. אש של מטה עם האש של מעלה. אז לא תשרוף בדרכה אלא תאיר ותחמם.

(אדר תרצ"ד)

ב

– כמה?

– ששים וחמש,

– הרי זו זקנה ושקיעה.

– הן; זקנה ושקיעה. וצללי השקיעה מוסיפים והולכים.

– והלב הזקן, השוקע מהו אומר?

– לא שמחה ולא עצבת.

– אף לא קנאה?

– קנאה? הן. מתקנא אני בבחור בן-העשרים: עיניו הוא ילכו בחיים ויראו הכל בשעה שעיני אני כבר יאוכלו מות ולא יראו עוד דבר. ואני, מודה אני, כמה הייתי רוצה לראות את החיים שלאחר שלשים שנה, שלאחר ארבעים שנה! ולא רק משום שחפץ חיים אני, אלא גם משום שנפלאים יהיו החיים שלאחר שלשים שנה, שלאחר ארבעים שנה. איני יודע, אם נפלאים יהיו לטובה, או שיהיו נפלאים לרעה, אבל נפלאים יהיו מאד. וקנאה כוססת אותי: הוא הבחור בן-העשרים, יזכה ויראה את הפלאות ההן, ואני לא אזכה ולא אראה אותן.

– אף-על-פי-כן, ידיתי, אלו גם יכולתי לפרוק מעלי את החבילה הכבדה של שלשים, של ארבעים שנה ולהעמיסה על שכמו של הבחור בן העשרים, – לא הייתי עושה כך. מוטב, שתהא עמוסה עלי כשהיתה. כבדה היא, קומתי נכפפת מכובד-משאה, אבל אוצרות היא מלאה. והאוצרות לי ושלי הם. יותר משאני מתקנא בו בבחור בן-העשרים, יש לו להתקנא בי. את אשר ראו עיני ושמעו אזני, לא יראו עיניו ולא ישמעו אזניו, את אשר חייתי אני מנעורי ועד עתה לא יחיה הוא עד זקנה ועד שיבה. ספרים יספרו לו, ההיסטוריה תגיד לו, – הללו יספרו ויעלימו את אשר יבקשו להעלים, וזו תגיד ותשקר ככל אשר יהיה עם רוחה לשקר – ואני לספורים והגדות איני זקוק, כי על-כן כל אשר הם יספרו ויגידו, – אני חייתי. גופי-חיים,פלחי-חוויה, אלה הם האוצרות, החבויים בחבילה אשר על שכמי ועל שכם בני-גילי הזקנים, ועליה לא אוותר, ואף אם תכבד כהנה וכהנה. כיצד אוותר עליה ולמה אוותר עליה, וכל אשר בתוכה טבול מיץ-עצבי וארוז חבלי-נשמתי? ולמי אוותר עליה? לו, לבחור בן העשרים? עינים אין לו לראות את אשר בתוכה, ורק רגל-גאוה לו לבעוט בה.

נפלאים מאד יהיו החיים, אותם יראה, אותם יחיה הבחור בן-העשרים. כך אמרתי ומדברי לא אסתלק. אבל שבעתים נפלאו החיים, אותם ראיתי, אותם חייתי אני, הזקן בן-הששים וחמש. אם תאמר ההיסטוריה לספר עליהם כהלכה ולא תעלים דבר – כרכים שלמים תספר. לא חמשים, לא ששים שנה, חמש מאות, שש מאות שנה היו אלה: לא עוד אחד – עולמות אין מספר נחרבו ונבנו, נבנו ונחרבו בימי, ובכולם היתה גם אצבעי הקטנה באמצע, – זרת בנין וזרת חורבן היתה בכולם גם משלי. הנסה הוא. הבחור בן-העשרים, בכל אלה? אלו נסה, אפשר היה עומד בנסיון, אפשר לא היה עומד בנסיון, אולי לא היה קורס תחתיו ואולי היה קורס תחתיו. אפרוח היה עדיין, כחו ומדת-עוזו מה היא – מי יודע. אני נסיתי בכל אלה ועמדתי בנסיון, תהתי לא קרסתי, “טור תלג, סחרוני גלידין” – ואת החבילה ההולכת וכבדה מיום ליום, מבוקר עד ערב, אשא ואמלט. כחי אני ומדת עוזי שלי כבר נודעו.

ובפני אני הזקן רב-האוצרות יקשקש הוא הגמול-מתלב באיסתרא שבלגינתו ובגאוה ובגודל-לבב יקרא אלי כל היום: “פנה דרך!” – ומאתי עשיר-החיים ועשיר-המעש ידרוש הוא העני מחיים ועני ממעש, כי ארד מעל הבמה, למען יעלה הוא ויעמוד במקומי! – “לעמוד יחדו לא נוכל, כי לא תשא הבמה אותנו” – זה דברו אלי תמיד. – “ואני אפנה, אנה אלך?” – כי אשלהו, והיתה תשובתו קצרה: “למושב-הזקנים!” – ולא בשובה ונחת, בכעס וחרון יפיל דברו מפיו: לו הדעה והדבור, לו מרחבי-שמים ואפסי-ארץ, ואני – פנה נדחת, פנת-אלם דיי…

צחוק יעשה לי רגזן קצר-אפים זה. האני, מגערתו אחת ואשמע לו? האני, אשר רגלי עומדות במרומי-הבמה, אפנה את מקומי לו, למנסה לעלות בכבש של מטה? האני אוואל ואמסור לידו את כל אשר טפחתי ורביתי, את כל אשר שריתי עמו ויכולתי? מי לידי יתקע, כי כל עמלי, אשר עמלתי תחת שמשי שלי משעת-זריחה עד שעת-שקיעה, לא ינפץ הוא רגע אחד לכבוד שמשו שלו, שעדיין לא זרחה, שעוד לא נהנה איש לאורה, והוא כבר רואה אותה שמש יחידה במרום, אור אין-סוף לעולם כולו?

חמה אין לי. אלהים צוה אותו לראות את עצמו מלח-העולם, כי על-כן רק עשרים הן שנותיו. מי מאתנו לא היה גם הוא בשעתו קנדידט למלח-העולם, ומי מאתנו לא קנא גם הוא קנאה גדולה לעטרת כוכבי-האור, שעטרו לו עשרים שנותיו? ירעש נא, איפוא, כרצונו, יחרה אפו בי כנפשו שבעו, ימטיר נא עלי את כל האש והגפרית, אשר נתן לו אלהים בלשונו, – ואני מקומי לא אנח, כי המקום אשר אני עומד לי הוא, והאוצרות אשר על שכמי אני מצווה על שמירתם. גדולה האבדה שהזקנה מאבדת, וכנגדה גדולה המתנה שהיא נותנת: מאבדת את אש-החיים ונותנת את תבונת-החיים. ומצות-אלהים חזקה עלי: לשמור ולנצור תבונת-החיים, שהנחילה לי הזקנה.

– האומנם רק נחלת-הזקנה היא תבונת-החיים? בן עשרים וארבע נעשה פיט ראש למלכות בריטניה, בן שלשים וחמש יצר נפוליאון את האימפריה הצרפתית, והרצל הפך את כל עולמם של ישראל בהיותו גם הוא רק בן שלשים וחמש.

– הניחי להם, ידידתי, ליחידי-עולם. היסק איש מאתנו אליהם? ואף גם זאת: אפילו הם מתנקמת בהם קפיצתם הגדולה, אשר יקפצו להוריד על ראשיהם עטרות כוכבי-האור, הגנוזות להם מששת ימי-בראשית. אלו לא בן עשרים וארבע כבש פיט במלכות בריטניה מקום בראש, לא היה נשבר בן ארבעים ושבע, אלו לא בן שלשים וחמש יצר נפוליאון את האימפריה הצרפתית, לא היתה וואטרלואו עוקרת את יצירתו לאחר תשע שנים, ואלו לא בן שלשים וחמש הפך הרצל את עולמם של ישראל, לא היתה אוגנדה שוברתו בן ארבעים ושלש. משהו תבונת-חיים חסרו גם הם, וחסרונו של משהו זה שבר גם ארזים אלה.

ואל תחשידיני, כי סכותי בענן-זקנה לי מעבור זכותו של הבחור בן-העשרים. שמא איני יודע שאש-החיים שקולה כנגד תבונת-החיים, שזו מפוצצת סלעים וזו בונה אותם בנין לחיים? או שמא עיני סמויה מראות, שאני שמשי שוקעת והוא שמשו עולה, שלא ירחק יום ובעל-כרחי אפנה מקומי והוא יירשני? אבל ירוש לא יירשנו בטרם תבוא עתי. הנה הוא נושא את רגלו ומנסה לעלות בכבש שלמטה. דין הוא, שיעלה כבש אחרי כבש ויגיע גם למרומי-הבמה, אל המקום אשר אני עומד. אבל אל נא ישלח יד לנשל אותי משם עד אשר לא תחשך שמשי, כי לא יצליח: אם לכח וגבורה עדיין לא נסו גם כחי וגבורתי אני, ואם לעצה ותבונה – שלי גדולות משלו…

“הבקר” 1935

(עבודים ותרגומים חפשיים)

לא. אושא, זכּרון לי“ב תשרי, תרפ”ז.

ג’וּחָא

כמה מבדחים מפורסמים העמידה ארץ-הקדם המושלמית, והמפורסם שבהם – ג’וחא (קרי: דשוחה). ובמחלוקת הוא שנוי: לערבים הוא ערבי, לתורכים הוא תורכי, וליהודי ערב ותורכיה הוא יהוּדי (עי יצחק-יחזקאל יהודה, “משלי אספניולית-יהוּדית”, “ציון” קובץ ב‘, ירושלים תרפ"ז, עמ’ 85; יהודה מביא שם גם משל עממי, אספניולי-יהודי, הקשוּר בשמו של ג’וחא). ויש אומרים: ג’וחא לא היה ולא נברא, אלא משל היה. – במחלוֹקת שנוּיים גם כמה מדברי ה“חכמה”, התלויים בשמו של ג’וחא: הערבים רואים אותם כאלו הם בלי-ספק שלו, ואלוּ התוּרכים מיחסים אותם למבדחם המפורסם שלהם “נצר אד-דין אפנדי, ומשום כך כורכים שני המבדחים הללו יחדיו וגורסים: “נצר-דין אפנדי ג’וחא” – כאלו הם אחד. כידוּע, קשה בכלל לקבוע מסמרוֹת בנוגע לאבהוּתה של בדיחה, שהרי רוב בדיחוֹת יצירוֹת שבעל-פה הן ומהלכות ממקוֹם למקוֹם, ובמדה לא-מוּעטת גם מעם לעם, ומספרי-בדיחות דרכם לתלות את המסופר בבני-מקומם ובבני-עמם. וכבר הבאתי במקום אחר את “פסק-הדין” העממי, ש”התוּלים ובדיחוֹת אין להם בעלים", – שנוּיי-נוסחאות יש גם בגוּף שמו של “גבורנו”: גוחא (גימל חלומה), גחה (גימל סגולה), גוחאן, שהא (שין וחית קמוצות) ועוד, ועוד.

ועם כל הספקות, שהתרה מוחלטת אין להם, קרוב בכל-זאת הדבר לודאי, שגוּחא אינו משל בעלמא, אלא אדם שהיה בעולם בפועל ממש (במאה העשירית, בערך, לפי התאריך הנוצרי), שהוא ערבי ולא תוּרכי, ומכל-שכן שאינו יהוּדי, שהוּא לחוּד ונצר אד-דין לחוּד, וכמה מדברי “החכמה” המיוּחסים לו הוּא אביהם באמת.

ולמה נתוּנה “החכמה” בתוך מרכאות? להוֹדיעך, שקשה להגדיר ולאמר, גוחא זה מה הוּא: תמים או ערום, שוטה מופלג או ליצן מוּפלג. אבל לא יחידי הוּא גוחא במשפחת המבדחים, שיש בהם גם מן השטות המופלגה וגם מן הליצנות המופלגה. כל הוּא “הנארר” האשכנזי, כך הוא “הסקומורוך” הרוסי, וכך הוּא “הבדחן” היהוּדי. תערוֹבת של תמימות מלוּגלגת ושל ערמוּמיות מלגלגת, של שטות מסוּנוורת ושל חריפוּת מסנוורת. דומה, שהללוּ מוחם עשוּי בדפוּס מיוחד, שלא כדפוּסם של שאר הבריוֹת, ולפיכך הם גם תוֹפסים את הדברים לא כהויתם, אלא הויה מהופכת: או שהדברים נתונים להם ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, או שהם נתפּסים להם לא מראשיהם ולמטה, אלא מרגליהם ולמעלה. ומתפיסתם שלהם הם משפיעים גם עלינו לתפוס – ולו רק בשיעור הרף-עין אחד – את הדברים תפיסה מהופכת זו, שמאלינוּ לא היינוּ מגיעים אליה עד העולם, וליהנות מן החדוּש המוּפלא שבה – מן ההויה, שהיא הויה ולא-הויה כאחת. –

וזהוּ גוחא: תמים-ערום, שוטה-ליצן, טפש-פקח, וזה כחו. “אהנייה ליה שטותיה, ואמרי לי: שיטתיה”.

והנה קומץ קטן מדברי “חכמתו” של גוחא. רק קומץ קטן, מפני טעמים אלוּ: ראשית, כמה מבדיחותיו של גוחא פשוּטוֹת הן יותר מדי, ואין הנאה מהן. אוֹ שהיוּ פשוטות מעצם תחלתן, או שנעשו פשוטות מרוב ימים שעברו עליה ומרוֹב ידים, שמשמשו בהן. שנית, כמה מבדיחוֹתיו של גוחא הן מאותו הסוּג, שהאוזן נכוית הימנוּ. ושלישית – וזהו העיקר, – אין כוונתי בכלל ליתן ברשימותי אלה את אוצר-הבדיחה של העמים, אלא כוונתי היא רק להביא דוגמאות מאוצר זה.

א

היוּ לו לגוחא אפרסקים בכיסו. נגש לחבורה בשוק, טפח בידו על כיסו ואמר:

– חברה, שמא רוצה מי-שהוּא מכם לזכוֹת באפרסק היותר גדול, ינחש ויאמר, מה יש לי כאן, בכיסי.

מיד נענתה כל החבורה פה אחד:

– אפרסקים יש לך בכיסך.

תמה גוחא:

שמא שד גלה לכם רז זה?

ב

גוחא הביא לטחנה שק-חטים לטחון. ראה שאין איש ועמד וחפן מתוך שקיהם של אחרים ונתן לתוך שקו שלו. פתאום נכנס הטחן, וכשראה מה שגוחא עושה נתן עליו קול:

– גנב!

נעלב גוחא והשיב:

– בי אדוני, לא גנב אני, אלא שוטה אני.

אמר לו הטחן:

– אם שוטה אתה, למה אתה חופן משל אחרים ונותן לתוֹך שלך, ואין אתה חופן משלך לתוך אחרים?

צהל גוחא והתחיל צוחק בקול רם.

רגז הטחן ואמר לו:

– לשמחה מה זו עושה?

כבש גוחא את צחוֹקוֹ והחזיר:

– אני שמח, שמצאתי שוטה גדול ממני. אני שוטה פשוט, ואלוּ אתה – שוטה כפוּל.

ג

גוחא הביא קלחת סדוּקה למכור. לגלגו עליו:

– גוחא טפש, קלחת סדוקה המאבדת מה שנותנים לתוכה, מי יקנה?

החזיר גוחא:

– חייכם שטועים אתם. שבוע שלם היה צמרה של אמא שמור בתוכה, ולא אבדה אפילוּ טפה אחת.

ד

ראוּ לגוחא שהוא רוכב על פרדה ואינוֹ שוֹלט בה להטוֹתה למקום שהוּא רוצה. אמרוּ לו:

– גוחא טפש, להיכן?

החזיר גוחא:

– חכמים מחוכמים, למה תשאלוּ אותי? שאלוּ אותה.

ה

אביו של גוחא הלך לשוק ואת גוחא השאיר בבית ואמר לו:

– גוחא בני, שמור על הדלת.

מיד ישב גוחא על הקרקע והשעין את גבו אל הדלת. לאחר שעה קלה התחיל משתעמם, עמד והסיע את הדלת ממקומה, הניחה על ראשו והלך לו. פגש אותו אדם אחד ושאל לו:

– מה לדלת זו על ראשך?

נאנח גוחא והחזיר:

– מה אעשה ואבי גזר עלי שאשמוֹר עליה.

ו

גוחא חבט בידו אגוז קשה לפצחוֹ, ומחמת החבטה קפץ הגרעין מתוך הקליפה ונעלם. תמה גוחא:

– פלאי-פלאים! אפילוּ דבר שאין בו רוח חיים מתיירא מפני המות.

ז

אמרו לו לג’וחא:

– כבר הגעת לזקנה, ומן הקבלה שבעל-פה אין אתה יודע ולא-כלום.

החזיר גוחא:

– תנוח דעתכם, איש מכם לא קבל מה שקבלתי אנכי

חזרו ואמרו לו:

– רצונך, שתגיד לנו מה שקבלת ונדע גם אנו?

שהה גוחא שעה קלה ואמר:

– קבלתי מרבי, עליו החסד והרחמים, שקבל איש מפי איש עד הנביא עצמו, עליו החסד והרחמים: שתי סגוּלוֹת מיוחדות נתנו למאמינים, ולא נתנו לכופרים. אחת שכח רבי, עליו החסד והרחמים, ואחת שכחתי אני.

ח

גוחא נכנס לביתו של עשיר קמצן ומצא אותו ואת בני ביתו סועדים. ישב גוחא וראה שהביאוּ תרנגולת צלויה, וכשם שעלתה על השולחן כך ירדה מעל השולחן שלמה, ואיש מן הסועדים לא אכל הימנה. נאנח גוחא ואמר:

– מובטחני שתרנגולת זו תאריך ימים במותה מבחייה.

ט

גוחא הביא בשר שמן מן האטליז ואמר לאשתו:

– פטמה, שמא את יודעת, מה מאכל טוב אפשר להכין מבשר זה?

החזירה פטמה:

– מבשר שמן כזה אפשר להכין כל מיני מאכלים טובים שבעולם.

שמח גוחא שמחה רבה ואמר:

– הואיל וכך, מהרי, פטמה, ועשי לי כל מיני מאכלים טובים שבעולם.

י

פעם אחת הוזמן גוחא לסעודה עשירה בבית-עשירים, והגישו לשולחן תבשיל שלא ידע טעמו. תחלה טעם טעימה כל-שהיא, וכשראה שטעמו של התבשיל יפה חזר ואכל הימנו אכילה גסה. הציץ עליו בעל הבית ואמר לו:

– גוחא, שמא אתה יודע, תבשיל זה מה הוא?

הרהר גוחא והחזיר:

– איני יודע, אבל מכיון שעוד בימי ילדותי שמעתי, שמרחץ יש לו טעם גן-עדן, אני נמצא למד, שתבשיל זה מרחץ הוא.

יא

נזדמן לו לגוחא לסעוד בביתו של עשיר והגישו לשולחן פשטידה שמנה, ממולאה בשר וכל מיני תבלין. מיד פשט את ידו ולקח מן הפשטידה חתיכה הראויה להתכבד בה. אמר לו אחד מן המסובים:

– השמר והזהר, גוחא, שכל האוכל פשטידה שמנה זו יותר על המידה, מיד מסתכן.

נמלך גוחא רגע אחד בדעתו, קרא למסובים:

– בידכם אפקיד אשתי וילדי!

ופער את פיו לפשטידה שבידו.

יב

גוחא נזדמן לסעודה של בשר בביתו של נוצרי. ואותו יום יום הששי היה, כשהנוצרים אסורים באכילת-בשר. עד שגמרו לאכול אמר בעל המסעדה לגוחה:

– תמה אני עליך, שאתה אוכל מן השחיטה שלנו, האסורה לכם.

החזיר לו גוחא:

– הרי אני בין המושלימים מה שאתה בין הנוצרים.

יג

פעם אחת אמר אביו של גוחא לגוחא:

– הרי לך כסף, צא וקנה ראש צלוי של איל.

מיד נטל גוחא את הכסף והלך לעשות רצון אביו. קנה ראש צלוי של איל, אכל בדרך את כל הבשר והביא ואביו גולגולת ערומה, כעס אביו כעס גדול וצעק:

– רשע, מה זה בידך?

– ראש של איל, – השיב גוחא.

– והיכן הן אזניו?

– חרש היה.

– ולשונו היכן?

– אלם היה.

– והבשר כולו?

– אבא, אן עיניך? – השיב גוחא, – שמא אי אתה רואה, שקרח הוא?

יד

אמר גוחא לעשיר קמצן:

– מה טעם אין אתה מזמינני לסעודה?

החזיר הקמצן:

– משום שאני יודע בך, שזולל אתה. עד שאתה בולע מה שבפיך וכבר אתה פורס פרוסה חדשה.

רגז גוחא ושאל:

– ואתה מה רצונך, שבין לוגמה ללוגמה אתפלל שחרית?

טו

פעם אחת, בשעת סעודה, אמר גוחא לאשתו:

– כמה יפה טעמו של תבשיל זה, אלא שמדתו מועטת.

תמהה האשה:

– הא כיצד? הרי קערה מלאה לפנינו על השולחן, ואין אתנו איש בבית, אלא אתה ואני.

החזיר לה גוחא:

– יפה אמרת, פטמה. אף-על-פי-כן הייתי נהנה הרבה יותר אלמלי לא היינו בבית אלא אני והקערה.

טז

גוחא יצא עם שיירה לדרך רחוקה. הלכו כמה ימים במדבר ולא הגיעו לישוב. וכשהתחילה הצידה פוחתת והולכת נמנו וגמרו, שלא יאכל איש מהם אלא לחם אחד וביצה אחת. ובערב, כשישבו לאכול התיצב גוחה מרחוק ולא נצטרף לסעודה. אמרה לו החבורה כולה:

– גוחא, למה מרחוק תעמוד? קח גם אתה לחם אחד וביצה אחת ואכול.

החזיר גוחא:

– דייני, אם יתן לי איש-איש מכם חצי-לחם וחצי-ביצה. יותר מחצי-לחם וחצי-ביצה אין קיבתי מעכלת.

יז

שעה שלמה קודם זריחה יצא גוחא לחצר והתחיל קורא גברית. הקיצו שכניו ואמרו לו:

– שמא יצאת מדעתך, שאתה עושה מעשה תרנגול?

החזיר גוחא:

– יש לי היום עבודה רבה, ורוצה אני שתקדים השמש לעלות.

יח

גוחא עלה לצריח של המסגד, קרא בקול רם את העם לתפלה ומיד ירד והתחיל רץ מן המסגד והלאה. עכבוהו ואמרו לו

– גוחא, להיכן הרגלים?

חנן גוחא את קולו והחזיר:

– בבקשה מכם, אל תעכבוני. אני רץ לראות, עד היכן קולי מגיע.

יט

גוחא עלה על דוכן המסגד לדרוש. פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

ענה כל הקהל ואמר:

– לא, אין אנו יודעים.

נענה גוחא ואמר:

– אם אין אתם יודעים, סימן שאין אתם צריכים לדעת. וירד מן הדוכן.

לאחר שבוע עלה על הדוכן לדרוש, ושוב פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

ענה כל הקהל ואמר:

– הן, אנו יודעים.

נענה גוחא ואמר:

– הואיל ואתם יודעים, אין לי עוד דבר להודיעכם. וירד מן הדוכן.

עבר עוד שבוע שגוחא חזר ועלה על הדוכן לדרוש, ושוב פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

נתחלק הקהל: הללו אמרו: “לא, אין אנו יודעים”, והללו אמרו: “הן, אנו יודעים”. נענה גוחא ואמר:

– הואיל וכך, יעלו אלה שיודעים ויאמרו לאלה שאינם יודעים.

וירד מן הדוכן.

כ

גוחא נשא על שכמו שק-חטים לטחון. עד שהגיע לטחנה התחיל מהרהר בלבו:

– “כמה יפה וכמה נאה היה הדבר, אלו נעשו החטים שבשק אדרכמונים!”

ועד שהרהר בכך התחיל מאמין שאלהים שמע תפילתו וכבר נעשו החטים אדרכמונים. מיד הוריד את השק לקרקע תקע ידו לתוכו והוציא – כף מלא חטים. חלשה דעתו והתחיל מטיח דברים כלפי מעלה:

– אתה, אלהים, רמית אותי.

כא

גוחא בקש למכור פרתו הלך ושאל עצה מאת שכנו:

– כיצד ישבח את הפרה ויקפּצו עליה קונים?

אמר לו שכנו:

– צא והכרז עליה: “איני יודע בכל העיר פרה טובה כמותה; יפה וילדה (יו"ד פתוחה) ובת-בנים: זה ששה חדשים כבר יש לה עגל בבטנה”.

עשה גוחא כך וקפצו קונים על הפרה ומכר אותה. וכששב לביתו שמח וטוב-לב מצא שני אורחים בבית. כשראו אותו אמרו לו:

שדכנים אנחנוּ ולשדך את בתך באנוּ.

מיד התחיל גוחא משבחה בעיניהם:

– איני יודע בכל העיר כולה בחוּרה טובה כמותה; יפה וילדה ובת-בנים: זה ששה חדשים יש לה עגל בבטנה.

צחקו השדכנים ואמרו לו:

– גוחא טפש, שמא שבח הוּא זה לבחורה?

החזיר להם גוחא:

– ודאי שבח הוּא זה. הרי שאתם נוסעים למקום שהוּא ושני סוּסים לפניכם, אחד יגיע לשם בתשע שעות ואחד בשלש, איזה מהם המשובח? הוה אומר: זה שיגיע בשלש שעות. כיוצא בזה אדם הבא לישא אשה ולהעמיד ממנה בנים, ושתי נשים לפניו, אחת תלד בתשעה חדשים ואחת תלד בשלשה, איזו מהן המשובחת? הוה אוֹמר: זו שתלד בשלשה חדשים.

חזרוּ השדכנים ואמרו לו:

– אף-על-פי-כן טפש אתה, גוחא, ואם כך תכריז על בתך תשב בביתך עד שילבין ראשה.

אמר להם גוחא:

– אין ממש בדבריכם. הרי כך הכרזתי על פרתי, ומיד קפצו עליה קונים.

כב

אמרו לו לגוחא:

– כבר זרקה בך שיבה ועדיין אתה עושה מעשה נערות, ואין אתה מבקש לעבוד ולעסוק המשא-ומתן כדרך שהבריות עובדים ועוסקים במשא-ומתן.

שמע גוחא חרפתו ולא השיב ולא כלוּם.

לימים ראוּ לגוחא, שהוא צד חסידה וקצץ לה כנפיה היפות ומקורה הארוך. אמרו לו:

– מנוול אתה, גוחא, שלא חסת על בריה יפה זו ועשית לה כך.

החזיר גוחא:

– אדרבא, טובה גדולה עשיתי עמה. ראיתי בצערה, שהיתה משונה מכל העופות. עכשיו תהיה כמותם.

בְּאֶרֶץ-הַמְַּנְּדָרִינִים

לי. קרני, שכר עצה טובה.

א: משפט שלמה

חִין הזקן יצא מכפר-מגוריו ללכת העירה, כי היתה מצות המַנדָרין חזקה עליו לפקוד אותו. והיום יום-גשם, ולמחסה ממטר לקח חין הזקן בידו מטריה יפה, גדולה ורחבה, אשר בשבת ובמועד תוקח.

הוא בדרך וישא עיניו וירא: אדם מבקש לו סתרה מתחת לעץ עבות. גם הוא, הזר, העירה דרכו, ומפני הגשם אבדה עצה ממנו להגיע שמה. וירחמהו חין ויאמר:

– יש במטריתי מקום, כי יחסו בה שנים; אם נא מצאתי חן בעיניך, אחי בכורי, בוֹא וחסה בה.

ולא היה בפי האיש די מלים להודוֹת לו על טוב לבו, ויבקש, כי יגדיל חין את חסדו עמו וְיַנַּח ידו מן המטריה, כי עָיֵף, והוא, הזר, יפרוש אותה על שׁניהם. ויסרב חין, כי לא מן הנמוס הוא, שישרת אותו אחיו בכורו. ויפצר בו האיש מאד, ויאות לו חין הזקן. וילכו שניהם יחדו, והזר ידו אוחזת במטריה ופורשת אותה על ראשיהם.

ויהי בבואם העירה ויברך חין את בן-לויתו ברכת פרידה, וישב האיש ברכה גם לו – ואת המטריה לקח לו, וישתאה חין ויאמר:

– יגדל נא חסדך עמי, אחי בכורי, וְתַרשני נא לקחת את מטריתי.

ויתן עליו האיש בקולו ויאמר:

– למה הבל ידבר פיך? המטריה לי היא ואתי תהיה.

אז ידע חין כי נפל בידי איש בליעל, וַיָּרֶב עמו.

עוד המה רבים וַיֵחָלק עליהם העם אשר ברחוב לשתי מחנות: המחנה האחד היתה עם חין והמחנה השניה – עם האיש, אשר בידו המטריה. וּמֵאֵין לריב תוצאות הלכו חין וגוזלו אל השׁופט. ורבים מן העם אחריהם.

וביום ההוא ישב במשפט פַאוּקוּנג רב-התשבחות, הוא ראש השופטים אשר למלך סין, אליו באו כלם ויעמדו לפניו. וישׁמע פאו-קונג וישאל:

– האין יש פה עדים, אשר יעידו למי המטריה?

ויען ויאמר חין הזקן:

– גר אני פה, אדון רם ונשא, ובכל הקהל אין איש אשר יעידני.

– וכל הקהל יעידני, כי ידי היא שאחזה במטריה, – ענה ואמר השני.

וַיָּלט פאו-קונג את פניו כמעט רגע, ואחרי-כן קרא למשרתו ואמר:

– שבור את המטריה לשתים, ותן את החצי לאחד ואת החצי לאחד.

ויחשו חין הזקן ואיש-ריבו וכל העם אשר עמהם, ויצאו מלפני פאו-קונג, ויקם פאו-קינג וישלח את משרתו, כי ילך חרש אחרי חין הזקן ויריבו וישמע מה בפיהם על הדין אשר דן. ויעש המשרת כן, ובשובו אמר לאדוניו, לפאו-קינג:

– אדון רם ונשא, חין הזקן הוא הרשע, כי התקצף וקלל בך ובמשפטך בדברים אשר לא יעברו על דל-שפתי. בחמתו כי רבה אמר, כי מימיו לא שמע משׁפט-אוילים כזה.

– ומה אמר השני? – שאל פאו-קינג ופני נהרו.

– רב-צדק ורב-נמוס הוא השני, – אמר המשרת. – הוא שבח והלל אותך ואת משפטך.

ויען פאו-קונג ויאמר:

– מהרה והביאה אותם אלי.

ויהי בבואם ויאמר פאו-קונג לחין הזקן.

– עתה ידעתי, כי צדיק אתה בריבך.

ולשני אמר:

ואתה הרשע, כי אמרת לגזול רכושו ולגנוב את דעתי.

שלם תשלם את המטריה השבורה, וחמשים יכוך על חטא שחטאת.

ובסין יֵאָמר:

– אין חכם כפאו-קונג, ואין משפט כמשפטיו, כי עמקו מני-ים וגבהו מהררי-עד…

ב: הגונב מן הגנב

אל ווֹאנג המלוה בא אדם זר לו מתמוֹל-שלשוֹם ובידו צמיד כסף למכור או לתתו עבוט. ובתת וואנג המלוה את הצמיד במשקל למען דעת מה מחיר ישוה לו, בא זר אחר ויגש אל האיש, אשר לו הצמיד, ויאמר:

– טוב הדבר, כי מצאתיך. בקשתיך במלּונך ואמרו לי, כי הלכת הלום. רץ בא מביתך והביא לך מכתב מאחיך, וגם פלח-כסף הביא לך מאתו.

ובדברוֹ נתן את המכתב ואת פלח-הכסף על-ידו וילך.

– השיבה נא לי את צמידי, – אמר הזר לוואנג המלוה. – ברוך אלהים, כי עזרני ולא נתנני להאביד ממני את הצמיד, אשר זכרון-עולם הוא לי מאבותי. מכור לא אמכרנו ועבוט לא אעבטנו. הנה פלח-הכסף אשר הובא לי; קחהו ותנה לי את תמורתו. ואם מצאתי חן בעיניך, קרא נא באזני את המכתב אשר באני מאחי, כי לא למד עבדך קרוא וכתוב.

ויפתח וואנג את המכתב ויקראהו, לאמר:

“הנה אנכי שולח לך פלח-כסף – עשר אונקיות משקלו, מכור אותו לאיש, אשר לא יונה אותך, והיתה תמורתו לך למחיתך, ואני תקוה, כי לא ירבו הימים ואשלח לך עוד”.

וכהתימו לשמוע דברי-המכתב, אמר האיש לוואנג:

הנה עשר אונקיוֹת הכסף, אשר שלח לי אחי, קָחֵן נא ותנה לי תמורתן.

וישקול וואנג את פלח-הכסף אשר לפניו, ויהי משקלו אחת-עשרה אונקיה. וַיִחד וואנג המלוה ויכחד את מותר האונקיה. וישלם למוכר את עשר האונקיות, אשר אמר.

והמוכר העמיד פניו כאיש, אשר לא יראה ולא ידע, וַיָּצר את התמורה, אשר נתן לו וואנג, ויפן וילך.

ויהי כעבור שעה ויבוא וואנג אל הצורף למכור לו את הכסף אשר קנה, וַיִּמָּצֵא, כי אין הפלח כֻלו בלתי-אם כסף מצופה על סיגים. ויקצוף וואנג מאד וחמתוֹ בערה בו. וילך לבקש את המוכר וימצאהו במלון-אורחים. והוא יושב וממלא נפשו בשר ודגים וכל-טוב. ויגש אליו וואנג וַיַּשלך את הפלח לפניו ויקרא בחרי-אף:

– נוכל אתה, כי סיגים הוא הפלח, אשר מכרת לי, ולא כסף.

– מה תצעק אלי? אתה יודע כי מאת אחי היה לי הפלח הזה, ולא בחנתיו, אם כסף הוא או סיגים. ואולם אם אמת בפיך כי סיגים הוא, תנהו לי ואשיב לך תמורתו. אפס שקול ישקל בראשונה למען דעת, אם לא החלפת אותו באחר ואם לא תואנה אתה מבקש.

וישקלו את הפלח לעיני כל האורחים אשר בבית וַיִּמָּצא משקלו – אחת-עשרה אונקיה. וימלא המוכר חמה ויקרא לוואנג:

– אתה, נכבדי, נוֹכל. לא זה הפלח אשר מכרתי לך, כי רק עשר ולא אחת-עשרה אוֹנקיות משקלו. ואתה במרמה באת אלי להשיב לך את כספך חנם.

וַיָּשב האיש אל שולחן הבשר והדגים, וואנג נדחף אל ביתו אבל וחפוי-ראש ופלח-הסיגים בידו למזכרת-עון וכלימה…

ג: חכמת-אדם

איש היה בארץ-סין, לֶנג שמו; והיה האיש רב-אוצרות, וסוסים שוטפים קלי-מרוץ לו באורוותיו, אשר אין על עפר משלם.

ויהי מימים וירכב אל אחוזת-נחלתו ועבדו הֲשִׁין עמו. ובבואם שמה מסר לֶנג את הסוס, אשר אהב מכל סוסיו, בידי העבד ויצוהו להשיבו העירה.

ויהי בהיות השין בשדה ואדם זר אשר לא ידע, והוא רוכב על פרדה, קָרֵב אליו. ויברך אותו הזר לשלום, וכעבור שעה מעטה וידבק בו השין התמים, ויהלל לפניו את לנג אדוניו ואת רוב-עשׁרו ואת כח סוסיו, הממהרים כברק לרוץ ארח.

– הביטה נא, וראה סוס זה, – התהלל השין. – קל הוא ברגליו מצבי אשר בשדה ומעופר האילים.

והאיש הרוכב עמו יניע אחריו ראש, כי מאן להאמין. ויתעשת השין ויאמר אליו:

– נסה ועלה על הסוס, ובעיניך תראה, מה רב כחו וגבורתו.

ויאות לו האיש וירד מפרדתו, ויעלה על הסוס ויתקע את הדרבונות בבטנו – ויעלם. ויחיל השין עד בוש – והנה האיש איננו. ויבין השין, כי גנוֹב גונב הסוס, אשר אין כמוֹהו גם באורוות לנג אדוניו. ויחרד חרדה גדולה, כי ירא לנפשו מאד מפני זעם אדוניו.

ובצר לוֹ עלה על פרדת הגנב וירכב לבית-המשפט. וימצא את פאו-קונג, ראש השופטים אשר למלך סין, והוא יושב לשפוט את העם. ויספר לו השין את כל אשר קרהו, ויקשה הדבר בעיני פאו-קונג החכם, כי לא ידע חשין לא את שם הגנב ולא את מקום-מגוריו. רק אחת ידע – את המקום, שם נפגשו שניהם. כשתי כברות-ארץ לבוא העירה. וימלך לב פאו-קונג עליו ויאמר לַהֲשִׁין:

– השאירה נא את הפרדה פה עמי, ואתה שוב ובוא כעבור יומים.

ויהי כעבור שני הימים וישב השין, ויצוהו פאו-קונג לעלות על הפרדה, והוא, פאו-קונג, עלה על הסוס, אשר הכין לו, וירכבו שניהם יחדיו אל המקום אשר אמר לו השין.

ובצאתם את העיר ויאמר פאו-קונג להשין:

– רד מעל הפרדה ותנה לה לרוץ כלבבה.

והפרדה רעבה מאד, כי הרעיבה פאו-קונג ולא הטה אליה אוכל זה שני ימים. וברדת השין מעליה ותשא את רגליה ותרץ, ופאו-קונג נשא על סוסו אחריה, והשין רץ ברגליו אחריהם, כי קל-רגלים הוא, וחוגר כל כוחו להדביקם.

ופתאום צהלה הפרדה ותמהר לרוץ עוד מלבראשונהּ. ולקול צהלתה יצא איש לקראתה. וימהר פאו-קונג וַיֵּט הצדה לבל יראהוּ האיש ולא יתחמק מפניו, והשין לא יכול להתאפק ויקרא:

– אדון רם ונשא הנה הגנב!

עוד הוא מדבר והפרדה פרצה אל תוך חצר, ויפרוץ גם השין אחריה – והנה הסוס, אשר הוא מבקש, עומד על בלילו ולועס בעצלתים…

ד: שני הרואים

שוּנג בעל-הלשון אהב לדרוך את לשונו הבל ולהפיח כזבים. ויהי היום ויבוא שוּנג מפקינג עיר-הבירה ויספר לקונג אוהבו את כל הגדולות אשר ראה. אף ראו עיניו תוף אשר ירעם בקולו נפלאות ממזרח-שמש עד מבואו.

וישמע קונג ויאמר:

– היפלא מפקינג עיר-הבירה דבר? עיני ראו שם שור-פר שלש מאות אמה ארכו, חמישים אמה רחבו ומאתים אמה קומתו.

ויצחק שונג ויאמר:

– מיום ברוא אלהים שמים וארץ לא היה שור-פר כזה.

ויען קונג ויאמר:

– אם לא שור-פר כזה, אשר ראו עיני, מאין יוקח העור לתוף, אשר ראו עיניך.

ה: אדם וזבוב

כחום היום ישב המנדרין וָוא לשפוט את העם. ויגש אליו לִי הערום, בשמאלו נתח צלי ובימינו זבוב אוכל בשר, דשן ושמן. ויקוד לי אפים ארצה ויאמר:

– כל הנשמה תהלל צדקת-לבך וחכמת-משפטיך. ואני נבזה וחדל-אישים אשתחוה ואכרעה לפני כסא-כבודך ואבקש משפט. עם בוקר קמתי ואצלה את הצלי אשר בידי, למען הקריבהו לך, פחתי. ויעף הזבוב, אשר אתה רואה, וירד על הצלי. ועתה שפוט נא ביני ובינו, מה לעשות לו, ומלפניך משׁפטו יצא.

ויצחק המנדרין ווא בקרבו, כי עלה ריח-הניחוח באפו ויאמר:

– בן-הכות הרשע. מכל מקום אשר תמצאהו – הכה תכה אותו.

ויפתח לי את ימינו, ויעף הזבוב וינח על מצח-המנדרין. וַיִּשְׁנה לי יאמר:

– אמנה, כל הנשמה תהלל צדקת-לבך וחכמת-משפטיך, אדון רם ונשא.

ובדברו נחתה ידו הברזל ותפוצץ את הזבוב אשׁר נח על מצח המנדרין.

ו: המבקש אבדתו

נזיר-אלהים לא היה פֶנג השוטר, ויין ושכר וכל משּקה אשר יִשָּׁתֶה שתה ערב ובוקר וצהרים. ויהי היום וַיִּמָּסֵר לידו אסיר גלוח ראש להביאו אל בית-הכלא אשר בעיר הגדולה. הוא בדרך ועל כל מדרך כף-רגל ימלא פיו יין מן הבקבוק, אשר הכין לו. ויכרע ויקרס על אם הדרך, כי עברו היין וַיַּפֵּל עליו תרדמה ויישן. ויפן האסיר כה וכה וירא, כי אין איש, ופנג מושלך כפגר-מת, ויתיר חבלי-הכבל מעל צוארו הוא ויקשרם בצואר פנג, ואחר גלח לפנג את ראשו – ויקם וימלט.

הבוקר אור ופנג הקיץ מיינו, וישלח ידו למשש את צוארו, כי דבר-מה העיק עליו, והנה חבלי-כבל; ויוסף וישׁלח ידו לגרד את ראשׁו כי נגע בו קור-בוקר, והנה גלוח הוא. ויתעצב פנג אל לבו ויאמר:

– אכן טוב הדבר כי לא נמלט האסיר. אבל איה אנכי?…

ז: המבקשים חשבון

שֶׁנג וּטְשֶׁנג ידידים, וולשנג בת יחידה ולטשנג בן-יחיד. ויהי מקץ שנה להולדת בנו ויבוא טשׁנגׁ אל שנג ויאמר:

– חשקה נפשי להתחתן אותך. תן נא את בתך לבני.

וימאן שנג ויאמר:

– היה לא יהיה כדבר הזה, כי בן-שנה בנך, ובתי בת-שנתים וגדולה ממנו פי-שנים. ובמלאת לבנך עשר שנים והיתה בתי בת-עשרים. וכן לא יעשה במקומנו לתת לבחור בן-עשר בתולה בת-עשרים.

ויען טשנג ויאמר:

– לא מחכמה בקשת חשבון זה. ואני אחרת אחשבה, בעוד שנה ימלאו גם לבני שנתים. כַּתֵּר נא לי איפוא, שנה והיה גילם אחד…

ח: האמן

לי-הוּנג האמן ראה את מלאכתו כראות מלאכת-אלהים, ואיש לא בא אליו לעשות תבנית-פניו. ויאמרו לו אוהביו:

– כי תעשה תבנית-פניך ותבנית פני אשתך והעמדת אותן עם שער-ביתך וראו הכל, כי רבה אֳמָנותך, ונתנו כבוד וגדולה לשמך.

ויאמר לי-הונג:

– טובה העצתכם וכדבריכם אעשה.

ויהי היום ויסר אליו חותנו הזקן. וירא את התבניות אשר בשער ויאמר אליו:

– מי זאת הנשקפה בתבנית, אשר עשית?

וישתאה לי-הונג ויאמר:

– הלא זאת בתך, אשר נתת לי לאשה.

ויפלו פני הזקן וישאל:

– אם זאת אשתך, למה העמדת אותה ליד איש זר, כי ישיחו בה כל הולכי-רכיל?

ט: בן יכבד אם

בן יחיד היה פֵאי-אִי לאמו, והיא אשה קשת-רוח, ויש אשר גם תגרת-ידה לא חשכה ממנו. ויהי היום ותך אותו על הלחי, וישא קולו ויבך. ותתפלא האשה ותשאל:

– כל הימים אשר הפלאתי מכותיך, נשאת אותן דומם, ומה לך, כי ככה תבכה היום? האמנם כבדה עליך ידי מכל הימים?

וישיב פאי-אי לאמו ויאמר:

– לא. כי נהפוך הוא. קלה עלי ידך כל הימים, ומה אות, כי אין עוד כח בך כתמול-שלשום – ועל זאת אני בוכה…

י: זקנה

היה ליל-חושך וצלמות. ויקרא קֶטֶב מלך-השאול, אל מלאך המות ויצוהו:

– לך אל וואנג המלוה הזקן וקח את נפשו כי מלאו ימיו.

וילך המלאך – וישוב בגפו. וירגז קטב, ומקול-זעמו שאול רעדה כֻלה:

– מי ימרה את פי וְיִשְׁלָם? איה וואנג?

ויקוד המלאך אפים ארצה ויאמר:

– אל נא יחר לאדוני ואדברה. עבדך עשה כאשר אדוני צוה, ואלך אל בית וואנג. עיף ויגע באתי שמה, כי חושך אפפני וקור אכלני. ויהי אך פתחתי דלת ביתו ואראה: שתים נשים צעירות חובקות את וואנג הזקן ועל ברכיהן תְּיַשֵּׁנָה אותו. וָאֹמַר: למה זה הבל איגע להביא אותו, והוא עוד יום או יומים מבלעדי בוא יבוא?

יא: יונים

וימת וֹואנג ויבואו אוהביו לספוד לו ולבכותו. ואחרי-כן חפרו לו קבר וישימוהו בארוֹן להורידו אל קברו. ואשתו מאנה להתנחם ותפול על ארונו ותבך מרה:

– איש ואשתו שתים יונים המה בארובה אחת, ואיככה תחיה האחת באין השניה עמה? קחני אליך, וואנג אורי וישעי.

וַתֵּקַע אחת ממחלפות ראשה ותחזק במסמר אשר בארון. ותתחלחל האשה מאד ותצרח:

– הושיעו נא, כי תפסני וואנג ולא ירפני!

ויאמר לה אחד מאוהביו:

– מה לך, כי נזעקת, שרתי? איש אשתו שתים יונים הם בארובה אחת…

ותחלוט האשׁה ממנו ותגמור בעדו:

…ובמות אחת מהן תעוף השניה אל ארובתה:

יב: אוהב צדקה

כל באי שער-עירו ידעו את המנדרין וָוא, כי כולו אוֹהב שוחד ורודף שלמונים.

ויבוא אליו איש מאנשי-המקום וַיַּנַּח על השולחן אשר לפניו חמש אונקיות כסף – וישתחווה ויצא. ואחר בא אליו שני מאנשי המקום וַיַּנַּח על השולחן אשר לפניו עשר אונקיות כסף – וישתחוה ויצא.

ולמחר עמדו שניהם לפניו למשפט. ויצדיק המנדרין ווֹא את אשר הביא עשר האונקיות וירשיע את אשר הביא חמש האונקיות ויתמה האיש ויאמר:

– אולי שגית ברואה, אדון רם ונישא? לי הצדקה.

ובדברו הרים את ידו וַיְפַשֵׂק חמש אצבעותיה אל מול פני המנדרין.

וירם המנדרין את שתי ידיו ויפשק עשר אצבעותיהן אל מול פני האיש הדובר בו ויאמר:

– מה אעשה לך, בני, ולאיש-ריבך הצדקה יותר?

יג: על מה נעצב המנדרין פַא?

והמנדרין פא איש תם וישר, משפט-אמת ישפוט את העם ומשוחד ושלמונים ינער כפיו.

ויעצו אנשי המקום, לאמר:

– מה תשורה נביא למנדרין פא על כל הטובה אשר הוא עושה עמנו?

וילכו לשאול בעצת אשתו, ויפצרו בה מאד, ויפתוה, כי תגיד להם, מה תשורה יביאו לאישׁהּ. ותאמר להם האשׁה:

– הנה נא ידעתי, כי לא יקח תשורה מידכם. ואולם אם פֶּסל-עכבר, עשוי כסף תביאו לי אקחהו מידכם, כי על-כן במזל עכבר נולד אישי.

ויעשו כן. ותקח האשה את עכבר-הכסף ותצפנו, כי יָרְאָהּ לספר את הדבר לאישה.

ויתקשרו אנשי אָוֶן על המנדרין פא, כי לא אבה לקחת שוחד מידם ולהטות משפט, ויעלילו עליו עלילות ברשע לפני המלך, וחרה אף המלך ןיקרע את כהונתוֹ מידו ויתננהּ לאחר. ויבואו ימי ריש ומחסור, ולא ידע לשית עצות בנפשו לכלכל את ביתו. וימלך לב האשה עליה ותקח יום-יום גרגר אחד מעכבר הכסף אשר עמה, ותתנהו באוֹרז ובכל מאכל אשׁר יאכל, והיו לאכלה לה ולביתה.

ויהי כי רבו הימים ויאמר לה אישה:

– תם אני ולא אדע, מאין לנו האוכל, אשר אנו אוכלים יום-יום?

ותשפל האישׁה את עיניה ותספר לו האשה ותוסיף:

– אל נא יחר אפך בי, כבודי ומרים ראשי, כי עשׁיתי הדבר הזה ולא לרוחך. הפצר הפצירו בי האנשים, ולא עמד בי רוח להשיב פניהם.

וימלא לב המנדרין פא צחוק ועָגמה גם יחד, ויבט אל אשתו ברחמים רבים ויאמר:

– צר לי עליך, אחותי, כי לא נולדתי במזל שור…

יד: עושר שמור לבעליו לחנם

בסוד בחורים וזקנים ישב טְשִׁי-פִי הַכֵּלי וברוב עשרו התהלל, כי מאת אלף שקל לו. וישמע לִי, העני הערום, ויאמר:

– כמוני כמוך.

וילבש טשי-פי כעס ויאמר:

– האתה אלי תדמה ותשוה?

ויען לו ויאמר:

– לך מאה אלף שקל, וטובה לא תעשה עם נפשך; ואני לא אעשה טובה עם נפשי, כי מאה אלף שקל אין לי. וביני ובינך מה?..

טו: עוני ועושר

יום תמים פרשׂ עני אִלֵּם את ידו אל כל עובר, ואיש לא שעה אליו, לעת-ערב עבר עליו מנדרין זקן ונשוא-פנים וירחמהו ויאצל לו נדבה בברכת ידו הטוֹבה עליו. וימהר האלם ויבוא אל בית-היין ויגש אל המלצר ויאמר:

– הבה לי כוס ייּן, כי צמאתי.

ויתמה המלצר וישאל:

– האם לא זה עתה אלם היית?

וישיב האלם ויאמר:

– הטרם תדע, כי העוֹני אין הַדִבֵּר בפיו, והעוֹשר שם פה לאלם?

מִסִּפּוּרֵי הֹדּוּ

א: עדות שאין לה הכחשה

עם בוקר בא סוחר אל המלך, התנפל לפניו וצעק אליו:

– הושיעה, המלך! באו גנבים במחסני וגנבו את כל הצמר, אשר היה לי.

שמע המלך, ולא ידע להושיע. אמר לו אחד משריו:

– אדוני המלך, תנני-נא ואמצא את הגנבים.

הסכים המלך. הלך השר לביתו, עשה משתה גדול והזמין כל אנשי-העיר, מן החשובים שבחשובים עד הפחותים שבפחותים… וכשבאו כל הקרואים ואיש איש ישב במקוֹמו הראוי לו, נכנס השר, הסתכל בפני המסובים, פתח ואמר:

כמה טפשים ומחוצפים הם הגנבים! את דלילי-הצמר עוד לא הסירו מסבך זקניהם, ולמשתה כבר באו. מיד נשאו שלשה מן המסובים את ידיהם והתחילו ממשמשים בזקניהם – ונמצאו מעידים על עצמם שהם הגנבים.

ב: כמה גדולה ברכת המלך

חכם אחד הפקיד את ממונו בידי חנווני ויצא למסעיו. לאחר זמן שב ממסעיו והלך אל החנווני לקבל פקדונו. כפר החנווני ואמר לו:

– מה לך ולי? בידי לא הפקדת כלום. התחילו נדונים זה עם זה: הלא תובע והלה כופר. וכשהגיעו הדברים לאזנם של הבריות אמרו לו לחכם:

– חנווני זה מכר ומודה הוא לנו, וכל דבריו אמת וצדק. הרף ממנו, ואם אין – עוונך תשא.

ראה החכם, שכלתה אליו הרעה, עמד וכתב הכל על גליון ומסר דינו למלך. קרא המלך את הגליון ואמר לחכם:

– איעצך וּייטב לך. לך ושב שלשה ימים ליד חנותו של אותוּ חנווני, ואל תוציא מפיך דבר וביום הרביעי אעבור עליך ואברך אותך בשלום. תחזיר לי שלום, ושוב לא תוציא מפיך דבר.

תמה החכם ודומה היה, שיעץ לו המלך ללא חכמה, אף על-פי כן עשה כעצתו: הלך וישב ליד חנוּתוֹ של החנווני שלשה ימים רצופים כאלם לא יפתח פיו. ביום הרביעי בא המלך לשם, וכל השרים והפרתמים עמו. כיון שראה המלך את החכם יושב על הארץ עכב את הסוס, אשר רכב עליו, ברך את החכם בשלום ואמר לו:

מה זה היה לך, אחי, כי לא באת אלי זה היום הרביעי, ואין אני יודע מה עמך?

נענע לו החכם בראשו, ודבר לא הוציא מפיו.

והחנווני ראה הכל ונבהל מאד. וכשפנה המלך והלך לו, רכן אל החכם והתחיל משדלו:

– האומנם בידי הפקדת ממונך? שמא תזכיר לי פרטי הדבר, כי שכחתי הכל.

אמר לו החכם:

– ביום פלוני ובחדר פלוני מחדרי ביתך היה הדבר. ואתה בטובך לקחת את הצרור מידי וצפנת אותו בארון אשר בפנת החדר, וּבמנעוּל על-גבי מנעול נעלת דלת הארון…

– כן אתה דובר, – הפסיקו החנווני. – עכשיו נזכרתי… בוא ואחזיר לך פקדונך… עדיין הוא צפון אתי…

ג: עבד ואדון

עבד ברח מאדוניו. לימים הלך הנברח לעיר אחרת, וכשטייל ברחוב העיר ראה את העבד מרחוק רדף אחריו, תפסו ואמר לו:

– למה ברחת מאתי?

חזר העבד והניח את ידו על שכמו של האדון ואמר:

– האני עבד לך, ולא אתה עבד לי? האני ברחתי מאתך, ולא אתה ברחת מאתי? בוא ונלך אל השופט.

וילכו שניהם אל שופט. זה אומר: “אני האדון, והוא העבד”, וזה אומר: “לא כי, אני האדון, והוא העבד”.

נמלך השופט, העמיד שניהם ליד חלון וצוה עליהם, כי יוציא איש-איש מהם ראשו בחלון. וכשעשו כך קרא השופט לתליין ואמר לו:

– מהר שלוף חרבך והתז ראשו של העבד!

כיון ששמע העבד את הדברים, מיד נרתע לאחוריו והפליג ראשו מתוך החלון. ואלו האדון נשאר עומד על עמדו: לא נע ולא זע…

ד: עדתו של עץ

בחור הפקיד מאה דינר בידי זקן והלך למסעיו. וכשחזר ובקש את ממונו מאת הזקן, כפר הלה ואמר:

– איני מכירך, בחור.

נמלך הבחור ותבע את הזקן לדין. וכשבאו שניהם אל הדיין, אמר הדיין לזקן:

– בחור זה תובע מאתך מאה דינר, שהפקיד בידך.

עמד הזקן בכפירתו וטען:

– להד"ם!

אמר הדיין לבחור:

– שמא עד יש לך, שהפקדת ממונך בידו?

החזיר הבחור:

– לא היה עד ביני ובינו. תחת העץ מסרתי את מאה הדינר מידי לידו.

התמם השופט ושאל:

– אם כן, למה זה תאמר, שלא היה עד בינך ובינו? הרי העץ עד. הילך חותמי לסימן ולך אמור לו, כי קראתי לו שיבוא להעיד.

לטשוּ הבחור והזקן את עיניהם: שמא אין השופט שפוי בדעתו? – גער השוֹפט בבחור ואמר:

– קח את החותמת ולך, אל תעמוֹד.

נכנע הבחוּר והלך, והזקן נשאר עם השופט בבית. שהה השופט קצת ואמר לזקן:

– עכשיו ודאי כבר הגיע הבחור אל העץ.

נענה הזקן ואמר:

– לא; עדיין לא הספיק לבוֹא לשם.

לא היוּ רגעים מעטים והבחור חזר ובא:

– אדוני השופט, העץ אינו נשמע לא לי ולא לך; אין הוּא רוצה לבוא ולהעיד.

החזיר לו השוֹפט:

– לחנם אתה אומר כך. העץ כבר עשה חובתו והעיד.

שמע הזקן וקפץ ממקוֹמוֹ:

– אדוני השופט, מה הבל יפצה פיך? לא בא לכאן שוּם עץ.

החזיר לו השופט:

– אמנם כן, הוּא לא בא, אבל עדוּתוֹ כבר העיד. כשאמרתי: “עכשיו ודאי כבר הגיע הבחוּר אל העץ”, החזרת אתה: “לא; עדיין לא הספיק לבוֹא לשם”. אלוּ כדבריך, שלא קבלת את הממון תחת העץ, היית אומר: “איני יודע לאיזה עץ הלך הבחוּר”. עכשיו, שלא אמרת כך, שמע מניה אתה יוֹדע את העץ ואת מקוֹמוֹ, כי שם נמסר הפקדון לידך. טרח ושלם.

ה: סוף האדם…

ההוּא שגזל מאת דרוויש צעיף-המלמלה מעל תרבושוֹ וברח. לא ידע הדרויש למצוֹא גוזלוֹ, הלך לבית הקברות וישב שם. אמרו לו:

– דרוויש טפש, ואם כל היום תשב כאן, כלוּם יבוֹא גוֹזלך לידך?

החזיר הדרוויש:

– סוף-סוף יבוֹא לכאן, ואחכה לו שיבוא…

ו: רגל מעכבת

בא אדם לסופר ואמר לו:

מכתב יש לי לכתוב, ואני כתוב לא אדע. נקבה שכרך וכתוֹב אתה את המכתב בשמי.

סרב הסוֹפר ואמר:

– איני יכוֹל; רגלי כואבת.

תמה הלה:

כלום ברגלך אתה כוֹתב? בידך אתה כותב.

החזיר הסוֹפר:

– ודאי בידי אני כותב, ולא ברגלי. אבל תמיד שולחים אחרי לקרוֹא את הכתוב, כי מבלעדי אין איש יודע לקרוֹא את אשר ידי כותבת. ואני רגלי כואבת…

ז: גמוּל המשורר

משורר הביא לשר וגדוֹל שיר-תהלה, אשר כתב לכבודוֹ. אמר לו השר:

– כסף אין בידי. בוֹא אלי מחר ואעניק לך בר מאסמי.

למחר השכים המשוֹרר, לקח שק גדול והלך אל השר. אמר לוֹ השר:

– מה בקשתך, כי באת אלי?

תמה המשוֹרר:

– הן אמרת אתמוֹל, כי תעניק לי בר מאסמך, ולשם כך באתי.

החזיר לו השר:

כמה תמימים הם המשוֹררים! אתה גמלתני טוֹבה, כי שמחתני בדברים, אף אני גמוּלך שלמתי לך ושמחתיך בדברים…

ח: כסוי חטאה

צייר הלך לוֹ מעירוֹ לעיר אחרת ועשה עצמוֹ רוֹפא. לימים בא לשם מכרוֹ, וכשמצא אוֹתוֹ רופא חולים תמה ואמר לו:

– מה ראית לשנות אוּמנוּתך?

החזיר לוֹ הצייר-הרוֹפא:

– כשהייתי צייר היוּ כל חטאותי לנגדי תמיד; עכשיּו שאני רוֹפא, מכסה האדמה על כל חטאותי…

ט: הנזיר והעכבר

נזיר סגפן טבל בגאנגס בשרו. ויהי אך שטוֹף שטף פיו במי הנהר הקדושים וגור-עכבר ירד לידוֹ, כי נפל מתוך מקורו של בז, אשר נשא אוֹתוֹ. מיד שם הנזיר את גור-העכבר על שרשו של תחוב, טבל שנית ועלה מן המים. בדרך למשכנוֹ הבודד נזכר את גור-העכבר והרהורי-תשוּבה נצנצוּ לו בלבו:

– אכזריוּת היא זו, כי עזבתיו לנפשו, והוּא יתום קטן, ואב ואם אין לו.

נמלך ושב לחוֹף הנהר, בקש ומצא את העכבר, ובכח הקדושה, שהנחילה אותו נזירוּתו, הפך את הגוּר הקטן לילדה יפה. הביאה לאשתו העקרה ואמר לה:

– גדלי אותה ותהי לנו לבת.

וירבוּ הימים, ותיף ותגדל הבת וימלאוּ לה שתים-עשרה שנה ויאמר הנזיר בלבו:

– הגיעה עת דוֹדים לבתי, כי אמרו חכמים: נערה-בתולה כי תראה נדת-דוותה בית אביה – אין לה מעמד עוד. אבל למי אתננה לאשה, כי גדולה היא ביוֹפי וביחוּס-משפחה, וחכמים אמרו: אין זווגם של איש ואשה עולה יפה אלא אם כן שניהם שוים לעושר לחכמה, ליופי וליחוּס-אבות?

שקל הנזיר בדעתו וקרא לאלהים קדושים, אשר רבבות קרני אורה יכתירוהוּ¹, והתפלל אליו:

– אנא השקיפה משמים וקח נא את בתי לאשה.

ואוּלם שומר העולם, אשר עיניו כל הנעשה תראינה, ענהוּ:

– אישי קדושי, העבים תקיפים ממני, ואף בזרחי לעולם כוּלוֹ כחם גדוֹל להכוֹת אורי.

נשמע לו הנזיר וקרא לעב:

– רד וקח את בתי לאשה.

החזיר לו העב מתחת לצעיפוֹ:

– הסער תקיף ממני: לגזרים יקרעני ולארבעה רוּחוֹת השמים יפזרני.

אז קרא הנזיר אל הסער:

– בואה אתה וקחה את בתי לאשה.

שכך הסער רגע ואחר השיב:

– קדוֹשי! ההר תקיף ממני: אין כחי להזיזוֹ אפילוּ זרת אחת.

שמע הנזיר וקרא אל ההר:

– גשה אתה וקחה את בתי לאשה.

העניו ההר קוֹלוֹ ואמר:

– מה כחי ומה גבוּרתי כנגד העכבר? הוּא תקיף ממני, ואלפי מחלות יכרה בקרבי.

ראה הנזיר כי צדק ההר ממנוּ, וקרא לעכבר:

– עכבר, עכבר, צא מחוֹרך וקח את בתי לאשה.

נענה העכבר ואמר:

הריני מוכן ומזומן. אבל כיצד לחורי אביאנה?

שקל הנזיר בדעתוֹ ואמר: “הדין עמו”, – ומיד עשה בכח הקדושה, שהנחילה אוֹתוֹ נזירותו, והחזיר לבתו את הדמות, אשר נתן לה אלהים ביצרו אותה, – ותהי לעכברית.

י: חכמת זקנה

היה היה בהודוּ מלך עול-ימים, ולא מצא חפץ בלתי אם בעולי-ימים ורק להם האיר פנים. פעם אחת גמר אומר לצאת למלחמה, קרא לאנשיו ואמר להם:

– תנו דעתכם, כי לא יראוּ ולא ימצאו זקנים בצבאותי.

קיימו וקבלו אנשיו. ואוּלם אחד מהם הערים ולקח אתו חרש את אביו הזקן, כי היתה נפשוֹ קשורה בנפשו.

יום אחד הגיע המחנה לארץ-חררים אין מים. וכראות המלך כל המונו צחה צמא, אמר לבחוּריו:

– צאוּ ובקשו את הדרך למקום מים.

ומשוּם שכוּלם היוּ עוּלי-ימים ותבונתם עדיין לא בשלה לא יכלוּ למצוֹא את הדרך אשר בקשו. אז יצא הכרוז, הכה בתוף וקרא:

– האין יש פה זקן, אשר ידע למצוא את הדרך למקום מים?

נגש אוֹתוֹ זקן יחידי, אשר היה במחנה, הניח ידו על התוף ואמר:

שלחוּ את החמורים לנפשם, כי ילכו אל אשר יהיה רוּחם ללכת, ואתם לכוּ והביטוּ אחריהם. והמקום אשר יטוּ ראשיהם להריח – מקום מים הוא.

ויעשוּ כן, וימצאוּ מים.

טִפְּשִׁים וּבַטְלָנִים

ספרות הבדיחה על טפשות ובטלנות “רחבה מני ים”, ואין לך עם, שלא יחד לו קבוץ ידוע לתלות בו כל מיני טפשות ודברי בטלנות. היונים הקדמונים יחדו לכך את האבדיראים, היהודים – את החלמאים, הגרמנים – את השילדאים, הרוסים – את הפושחנאים וכו' וכו'. מה טעם זכה קבוץ פלוני או אלמוני “לתפקיד חשוב” זה – אין איש יודע. גזרת הגורל היא, שהחלמאי ישא עליו את טפשותם של כל ישראל ואין פודה ומציל מן הגזירה. אולי בזאת יתנחמו “השעירים לעזאזל”, שהבדיחה של טפשות בדיחה מהלכת היא ברובה, ומה שהיהודים תולים בחלמאים, אותם הדברים עצמם תולים הגרמנים בשילדאים, הרוסים בפושחאנים וגומר. ברם, אין לכחד, שהחלמאי הוא חלמאי, השילדאי – שילדאי והפושחנאי – פושחנאי, ועל פי רוב אי-אפשר להחליפם זה בזה. קבוץ וקבוץ טבע טפשותו שלו, קבוץ וקבוץ וסממני הבטלנים המיוחדים לו, המקשטים אותו. –

“שעיר לעזאזל” הודי הוא “הבהאראטאקה” – הנזיר הסגפן, ארך-הצמה, מכת השיבאאיטים. מתנגדיו, נזירי הדזאאינים, נחרים ומתקלסים בו ומיחסים לו דברי טפשות ובטלנות במדה גדושה. יש גם קובץ “הודי-סנסקריטי של שלשים ושנים ספורי-מעשיות על הבהאראקאטה הטפש. חברוּהוּ הדזאאינים בין סוף המאה הארבע-עשרה לתחלת המאה החמש-עשרה, והוא אחד מזקני “ספרי-הטפשים” שבעולם. כאן נתונים שמונה מספורי המעשיות הנ”ל.

א: בהאראטיאקה מכניס אורחים

כל ימיו התפרנס הבהאראטיקה דורמאטי, (=טפש) מן המזון, שנדבו לו תושבי הכפר. פעם אחת הלך לאכר לבקש נדבת מזון. נענה לו האכר והעניק לו ביד רחבה חובץ קר של חלב-תאו. שמח דורמאטי, שב לקלעה אשר לו וזלל את החובץ היפה עד תוּמו. עם ערב נפלה עליו תרדמה ויחלום חלום: הקלעה מלאה מכל אשר ייאכל ומכל אשר יבושל במטבח, אף לא חסר המזג. הקיץ וישב ותהה:

– מה אעשה אנכי לבדי לכל הטוב הרב הזה?

תהה ותהה, ולסוף אמר אל לבו:

– כל ימי מפרנסים אותי תושבי הכפר; בשכר זה אזמין אני עתה את כולם לסעודה יפה.

אמר ועשה: קם, נעל את הדלת והלך והזמין את כל תושבי הכפר ומשפחותיהם לסעודה. מיד שופכו בכל בתי הכפר מים על הכירים לכבות את האש, וכל הקרואים באו לסעודה, אשר הכין להם דורמאטי. פתח דורמאטי את הדלת – והקלעה ריקה, אין בה כלום. בדק וחפש בכל הפנות, – אין כלום. מיד פרש את השמיכה אשר לו, ושכב לישון. רגנו אורחיו הרעבים ואמרו לו:

– שמא לראותך ישן באנו? לסעודה באנו.

החזיר להם דורמאטי:

– כתרו לי זעיר, ידידי הטובים, עד שאחלום שוב ואמלא את הקלעה כולה מאכל ומשקה ואאכילכם ואשקכם עד בלי די.

ב: בהאראטאקה מתקן את רבו

היה היה בהאראטאקה זקן מופלג, ומרוב זקנה נכפפה קומתו מאד. ולו תלמיד צעיר לימים, והוא טפש מופלג.

פעם אחת הלך אותו תלמיד טפש העירה לבקש נדבות, עבר על פני ביתו של אומן וראה: האומן סך קנה כפוף בשמן ומגישו אל האש. אמר הבהאראטאקה הצעיר לאומן:

– למה אתה עושה כך לקנה?

החזיר לו האומן:

– זו היא תקנתו שיתיישר.

צהבו פניו של הבהאראטאקה:

– עכשיו הוא יודע תקנה לרבו.

מיד שב לקלעה תפס את רבו והתחיל סך אותו בשמן ומגישו אל האש. זעק הזקן מרוב כאב, ונאספו כל תושבי הכפר ואמרו לתלמיד:

– טפש, הנל לו לזקן; את נשמתו אתה מוציא.

אמר להם התלמיד:

– אתם טפשים ואבותיכם טפשים. את רבי אני מתקן, אתם מה איכפת לכם?

ג: בהאראטאקה בעל-חשבון

תלמיד היה לו ללונטאקה ארך-הצמה הזקן ושמו קונטאקה, וקונטאקה יותר משהיה טפש היה רעבתן, ויותר משהיה רעבתן היה טפש.

יום מימים היה חג בבית מאמינו ומתוודו של קונטאקה, וכשבא לשם קונטאקה נתן לו בעל-החג שלשים וּשנים רקיקים בשביל לונטאקה הזקן. לקח קונטקה את הרקיקים והלך להביאן לרבו, בדרך החל יצרו נציק לו. חשב עם נפשו ואמר:

– רבי ודאי יפריש לי חצי מן הרקיקים, והרי אני יכול לאכול את חציי מיד.

אמר ואכל ששה-עשר. חזר וחשב עם נפשו ואמר:

– מששה-עשר אלוּ ודאי יפריש לי רבי חצי, והרי אני יכול לאכול את חציי מיד.

אמר ואכל שמונה. ושוּב פעם ושוּב פעם חשב עם נפשו ואכל את חציו מיד, עד שלסוף הביא לרבו חצי רקיק. תמה לונטאקה.

– כלום חצי רקיק שלח לך מתוודי?

החזיר לו קונטאקה:

– חס ושלום! מתוודך מסור לך בלב ונפש, ושלשים ושנים רקיקים שלח לך, אלא שאני אכלתי אותם.

– הא כיצד? – רגז לונטאקה.

הסיע קונטאקה חצי הרקיק האחרון לתוך פיו והחזיר: – כך אכלתי אותם.

ד: בהאראטאקאה קונים פרה

ארכי-הצמה הלכוּ בחבורה יחדו לבקש נדבות, ובאו לביתו של אכר. הגיש להם האכר תבשיל יפה: אורז מבושל בחלב, חמאה וסוכר, וכשאכלוּ והתבשיל נעם לחכם מאד בקשו לדעת, כיצד מבשלים מאכל-תאוה זה, וספר להם האכר. שפר עליהם הדבר, נמלכו וקנו גם הם פרה. וכשהביאוה הביתה הוברר, שבהמה חלשה היא וחלבה מועט. אמרוּ להם חבריהם:

– טפשים אתם, שקניתם בהמה חלשה כמותה. הביטוּ וראוּ עטינה קטן, וחלבה יהיה מועט תמיד. לכו והחליפוה באחרת, ושימו לב שתהיה שמנה ובריאה ועטינה גדול.

קמו חמשה מארכי-הצמה, הלכוּ לנוקד ואמרו לו:

– קח לך פרתנו ותנה אחרת במקומה.

אמר להם הנוקד:

– צאוּ ובחרו לכם, וזו שתמצא חן בעיניכם אותה קחו לכם. יצאוּ ובחרוּ – שור פר. שמחוּ שמחה גדולה ואמרו:

– עכשיו יש לנוּ פרה בריאה ושמנה, ועטינה גדוֹל. חלב יהיה לכוּלנוּ.

וכשהביאוּ את הבהמה לביתם נאספו כל ארכי-הצמה לחלוב אותה. חלבוּ וחלבו – וחלב אין. לסוף נמאסה החליבה על השור, בעט בעיטה גדולה, קפץ והתחמק מידם.

ישבוּ כולם ותמהו איש לרעהוּ:

– מפני מה אין החלב יוצא?

פתח את פיו הזקן והחכם שבכולם ואמר:

– טפשים אתם ואי אתם יודעים כלום.

אמרוּ ל חבריו:

– הגידה נא אתה, – והתנפלו לרגליו, כי ירחמם ויגלה להם רז זה.

נענה להם הזקן החכם ואמר:

– אין לפרתנו נקב בעטינה, ומשוּם כך אין החלב יוצא.

ענו ואמרוּ:

– אמת ויציב ונכוֹן.

ומיד תפסוּ את השוֹר, קשרו את רגליו מזה בצמה של אחד מהם, ואת רגליו מזה בצמה של שני מהם, והשלישי החל נוקב את מה שנראה לו עטין. לא היה רגע אחד והשור בעט בעיטה גדולה, קפץ קפיצה גדולה, תלש לשני קושריו את צמותיהם – וברח.

זעקו תלושי הצמות ויללו מרוב כאב, ולקול זעקתם ויללתם נאספו וּבאו כל תושבי הכפר. צחקו הנאספים, וארכי-הצמה בכו והתיפחו:

– ברחה פרתנו, ברחה פרתנו! חלב לא יהיה לנו…

ה: בהאראטאקה מזונב

בקלעה אחת קטנה גרוּ ארכי-צמה שנים, רב ותלמיד, ושניהם טפשים מופלגים.

לילה אחד הזקיק צורך קטן את הרב לצאת החוצה. יצא ועשה מה שעשה, ובאשר עמד שם שכב, ולקלעה לא שב, כי שכור-שנה היה מאד.

ויהי בחצות-הלילה ויחרד וילפת, כי צבת אותו הקור. וישא את קולו ויקרא:

– הוי, תלמידי! האם בקלעה אני, או בחוץ אני שוכב?

והתלמיד שכור-שינה גם הוּא, וכשמעו את השאלה, אשר שאל הרב, פשט ידו והתחיל ממשמש מסביב לו, למען דעת אם הרב כאן, או לא. עד שהוא ממשמש תפסה ידו בזנבוֹ של כלב, כי נכנס כלב לקלעה ומצא לו פה מקוֹם לינה. מיד החזיר התלמיד ושאל:

– הוי, רבי! יש לך זנב, אם אין?

פשט הרב ידו גם הוא והתחיל ממשמש בגופו מאחוריו תפסה ידו קצה אזור-חלציו והחזיר:

– הן! יש לי זנב.

נחה דעתו של התלמיד ואמר:

אם-כן, הרי אתה נמצא בקלעה ובמקומך אתה שוכב.

ולא שנה הרב את מקוֹמוֹ, וישכב בחוּץ כל הלילה. ועם בוקר מצאוהו קפוּא מקוֹר, וכל עוד נפשו בו.

ו: בהאראטאקה רב-מחשבות

ארך-צמה נכנס לביתו של אכר לבקש נדבה. הסתכל וראה: שור עומד על האבוס, קשור בחבל, ולו קרנים עצומות וכפופות. נעץ ארך-הצמה, את שתי עיניו בקרנים ומחשבה גדולה התחילה מנקרת במוחו.

– הימצא החלל שבין קרן לקרן לראשו שלו, או לא?

ומכאן ואילך לא הרפתה ממנו מחשבתו הגדולה ששה חדשים רצופים. לסוף החליט:

– היום יתקע את ראשו לבין הקרנים. דבר שהיתה עליו מחשבה ששה חדשים רצופים אי-אפשר שלא יצליח.

אמר ועשה – ותקע את ראשו לבין הקרנים. נבהל השור, קרע את החבל, פרץ לרחוב וארך-הצמה נגרר אירעו כשהוא תלוי לו בין קרניו וזועק. נתאסף קהל רב, ובקושי גדוֹל חלצוהוּ מבין קרני השור. וכשנצל מן הסכנה ועמד על רגליו, אמרו לו:

– טפש, כיצד עשית מעשה כזה שלא במחשבה תחלה?

נעלב ארך-הצמה והחזיר:

– אתם טפשים ואבותיכם טפשים! ששה חדשים רצופים חשבתי תחלה עד שעשיתי מעשה זה.

ז: בהאראטאקה משמש את רבו

בעיר לאקשמיפורה ישב ארך-צמה ושמו דהאראקאטה, ולו תלמיד טפש שבטפשים ושמו מודהאקה. יום מימים שלח הרב את התלמיד לקנות חמאה מהותכת ושמן-שומשמין. מיד לקח מודהאקה כף של קטורת, ששני בתי-קבול לה, אחד מלמעלה ואחד מלמטה, והלך לעשות רצון רבו. נכנס לחנות, שלם כסף וקבל לתוך הכף את החמאה המהותכת, הפך אותה וחזר וקבל לתוכה את השמן.

שמח וטוב-לב, שקיים מצות רבו, יצא מודהאקה מן החנות, שב אל דהאראקאטה ואמר לו:

– הנה השמן.

אמר לו דהאראקאטה:

– והחמאה היכן היא?

הפך מודהאקה את הכף ואמר:

– הנה גם החמאה.

ח: בהאראטאקה מעיד עדות-מת

כשמשמשו ובאו ימוֹת-הגשמים הלך דאנדאקה ארך-הצמה ליער על-מנת לכרות ענף-עץ ולעשותו סמוכה לקלעה שלו. מצא עץ עם ענף יפה, ארוך וישר, עלה על הענף, ישב עליו והתחיל כורתו. עברו עליו שנים הלכים, ראו את המעשה אשר הוא עושה והתרוּ בוֹ:

– שיבאאיטי, מלך הטפשים! אל תכרות את הענף, אשר עליו אתה יושב, כי נפול תפול ומות תמות.

התרו בו – והלכוּ לדרכם. לגלג עליהם דאנדאקה בלבו ואמר:

– הם טפשים ואבותיהם טפשים, ואני את הענף אכרות ואעשה אותו סמוכה יפה לקלעה שלי, – כרת את הענף ועמו יחד הטיח בקרקע.

שכב השיבאאיטי על הקרקע בפשוט ידים ורגלים, ועם לבו אמר:

– ברי הדבר, שאותם אנשים חכמים מחוכמים הם, ומן השמים גלו להם את הכל, כי על כן נבואתם נתקיימה במלוֹאה ומכאן שאני מתי.

והואיל והוא מת, לא קם ולא זע, לא פתח פיו ונשום לא נשם, כמנהג מתים. נגשוּ אליו בני-אדם ונסו להעמידו על רגליו, והוא חזר ומעד, נסו לדובב אותו, והוא שתק. ראו הללו שכך, הלכו לחבריו ואמרו להם:

דאנדאקה חברכם מוטל ביער מת.

תיכף מהרוּ לשם כל ארכי-הצמה, וכשמצאו את דאנדאקה התחילו מטפלים בקבורתו. הרימו אותו ונשאוהו כברת-ארץ עד שהגיעו לפרשת-דרכים. כאן עמדו ושקלו וטרו. הללו אמרו: “ימינה אנו צריכים ללכת”, והללו אמרוּ: “לא כי, שמאלה אנו צריכים ללכת”. עמדו ועמדו, התוכחו והתוכחו, הללוּ אמרוּ: “ימינה”, והללו אמרוּ: “שמאלה” – ולא הודו אלו לאלו.

הרים דאנדאקה המת את ידו ואמר:

– אל נא תריבו! מעיד אני לפניכם: כשהייתי עדיין בחיים פניתי תמיד שמאלה.

ענו ואמרו נושאי המטה:

– אדם זה נאמן עלינו. בחייו היתה אמת בפיהוּ, קל-וחומר במוֹתוֹ.

ומיד פנו שמאלה.

סִפּוּרֵי-מַעֲשִׂיּוֹת²

א: “חכמת ערום הבין דרכו”

שבחו לו לאדון-האחוזה את בנו של שומר-יערו, שבחור פקח הוא. שמע האדון את הדבר ואמר לסוכנו, כי יביא את הבחור אליו. מיד עשה הסוכן רצון בעליו וברגלים מהירות הלך לביתו של שומר-היער. נכנס אל הבית בגאוה ובגודל-לבב, כי על-כן בשליחותו של האדון בא, ומצא את הבחור יושב ליד הכירה, עיניו נטויות אל קדרה רותחת ומדבר לעצמו:

“מאסף מים בכברה ומסתכל בפני הלבָנה, – שנים אלה לא יכונו”…

אמר הסוכן לבחור:

– למה ליד הכירה תשב?

השיב הבחור:

– על הרודפים והנרדפים אני שומר.

שאל הסוכן:

– היכן אביך?

השיב הבחוּר:

– אבא הלך ליער לירות צבאים. את המתים יניח ואת החיים יביא הביתה.

אמר הסוכן לבחור:

– האדון שלחני אליך, כי תבוא אליו מחר עם בוקר. ובוא תבוא לא ברגל ולא בסוס, לא ערום ולא לבוש, ובבואך ליד השער בפנים החצר תעמוד בין קיץ לחורף.

השיב הבחור:

– שמעתי ואעשה.

למחר בבוקר פשט הבחור כל בגדיו מעליו, נתעטף ברשת של-דייגים, לקח חתול על זרועותיו, עלה ורכב על עז, הסיע בידו האחת עגלה ובשניה – שלגית, וככה הלך לחצרו של האדון. כיון שראה אותו האדון הולך ובא, פיתח לכלבו הרע ושלחו בבחור. לא נבהל הבחור ושלח את החתול מעל זרועותיו. מיד רץ הכלב אחרי החתול, והבחור נכנס בשלום, ועמד ליד השער רכוב על העז כשׁידו האחת על העגלה והשניה – על השלגית.

– הנני, קראת לי, אדוני, – אמר הבחור: – לא ערום ולא לבוש, לא ברגל ולא בסוס באתי, ולפניך ליד השער אני עומד לפניך בין קיץ לחורף.

נהנה האדון ואמר:

– ערום אתה בני, ודרכך הבינות. ואולם, אמור נא, מה פרוש הדברים, אשר דברת אתמול בבוא סוכני אליך.

השׁיב הבחור:

– האיש אשר יחפז וימהיר רגליו לרוץ ללא-צורך, עליו יאמר, כי שוטה הוא כמאסף מים בכברה. והנושא ראשו בגאוה וגאון ומסתכל בפני הלבנה אף הוא שוטה, ואשר מתחת לחטמו ראה לא יראה.

שאל האדון:

– ומי הם הרודפים ונרדפים, אשר שמרת עליהם ליד הכירה?

השיב הבחור:

– הלא הן הקטניות, אשר רדפו אלו אחרי אלו בקדרה הרותחת.

שאל האדון:

– ומה המעשה, אשר עשה אביך, כי הלך חירות צבאים ביער, המתים להניח והחיים להביא הביתה?

השיב הבחור:

– אבא הלך לפלות כליו ולעשות נקמה בפרעושים אשר לא נתנוֹ לו מנוחה כל הלילה.

גחך האדון, הניח לבחור יד על שכם ואמר לו:

– מעתה לפני תעמוד, ומחכמתך תחכמני…

ב: למי האח, האח, למי אוי ואבוי

הֵלך גבן הָלך לדרכו ועם לילה הגיע לפונדק. נכנס ובקש מקום ללון. אמר לו בעל הפונדק:

– כל החדרים מלאים אורחים וכל המטות תפוסות. אין בבית אלא חדר אחד פנוי, אבל שׁם מזיקים מצויים בלילות.

אמר ההלך:

– אין אני מתיירא מפני המזיקים. הרשני נא ואלון בחדר ההוא כי עיף אני מאד.

נענה לו בעל הפונדק ואמר:

– לך שכב. שם גם מטה מוצעת. אבל אין אחריותך עלי.

נכנס ההלך הגבן לחדר המזיקים, עלה על המטה המוצעת – ומיד נרדם, כי עיף היה מאד.

ויהי בחצי-הלילה – החלו מעשי-תעתועים של המזיקים. מתחלה התהוללו בינם לבין עצמם, ולבסוף נטפלו להלך, הרימו אותו מעל המטה וטלטלוהו טלטלה גדולה עד לתקרה. ככה התעללו בו כל הלילה, וכיון שנשמע קול קריאתו של התרנגול השיבוהו למטתו ונעלמו.

הבוקר אור וההלך ירד מעל מטתו רצוץ ושבור כולו. רק משא חטוטרתו הוקל מעליו. פנה כה וכה וראה: חטוטרתו דבקה בתקרת-החדר ושם היא תלויה.

– האח, האח! – קרא המאושר ונשא עיניו לשמים להודות ולהלל על התשועה הגדולה לו.

לא היו ימים מרובים ונעשה הדבר לשיחה בפי הבריות:

– בפונדק פלוני יש חדר מיוחד למזיקים ושם נושעים הגבנים.

בא גבן לבעל הפונדק ובקשה בפיו:

– יעשה נא בעל-הפונדק חסד עמו ויתן גם לו ללון לילה אחד בחדר-המזיקים.

נענה לו בעל-הפונדק ועשה רצונו.

ויהי בחצי הלילה – שוב התחילו המזיקים מתהוללים, נטפלו גם לגבן זה, טלטלו גם אותוטלטלה גדולה עד לתקרה, התעללו בו כל הלילה, ועם קריאת התרנגול החזירוהו למטתו ונעלמו.

וכשהאיר הבוקר והאיש ירד ממטתו שבור ורצוץ כולו חש, כי כבדה עליו חטוטרתו מבתחלה. פנה כה וכה וראה: – החטוטרת של הגבן הקודם שהיתה תלויה בתקרה, דבקה בו ונוספה גם היא על חטוטרתו שלו, ותהי לו להר-ההר.

אוי ואבוי! – נעקרה אנחה מִלבו של האומלל, וילט פניו בידיו…

ג: “אולת-כסלים – אולת”

טוב להם לבנאים בימות-הקיץ, ורע להם לבנאים בימות-החורף. בימות-הקיץ רבים בונים בתים, וידי הבנאים מלאות עבודה; בימות-החורף אין איש בונה בית, ואין עבודה לבנאים.

פעם אחת, בסוף הקיץ, שב בנאי לביתו מן העבודה ואמר לאשתו החדשה אשר לקח:

– הא לך עשרים שקל ושמרי עליהם. יבוא החורף הארוך ויקחם מידינו.

נשמעה לו האשה, לקחה את עשרים השקל וצפנה אותם בארון.

עוד פעם ועוד פעם הביא לה הבעל כסף ומדי פעם בפעם אמר:

– שמרי על הכסף היטב. יבוא החורף הארוך ויקח הכל.

ושוב צפנה את הכסף בארון.

יום מימים, כשהלך הבנאי לעבודתו, נכנס לביתו קבצן ארוך כתורן ובקש נדבה, אמרה לו האשה:

– אין בידי מאומה. בעלי צוה לצפון כל הכסף בשביל החורף הארוך, אשר יבוא ויקחהו.

שמע הקבצן ואמר:

– אני הוא החורף הארוך, ובאתי לקחת את הכסף.

נסתכלה בו האשה וראתה, שארוך הוא כתורן, נמלכה בדעתה ואמרה:

– אמנם-כן, זה האיש הוא החורף הארוך, – ומיד הוציאה את הכסף מן הארון ונתנה אותו לקבצן.

עם ערב שב הבנאי מן העבודה. יצאה האשה לקראתו ובשורה בפיה: – בא הדבר, אשר אמרת. היה כאן החורף הארוך ולקח כל הכסף, שצפנת לו.

שמע הבנאי את הבשורה, נענה ואמר:

– מחר אצא לשוט בארץ. אם אמצא עוד טפשים כמותך, שוב אשוב אליך, ואם לאו – לא תראיני עוד עד העולם.

למחר הצטיד האיש, עזב את ביתו ואת אשתו – והלך. הגיע לבית-אכר, נשא עיניו וראה: האכר ואשתוֹ עומדים על גג-הבית ומושכים אליהם פרה בחבל, הקשור בצוארה. תמה הבנאי ושאל:

– למה אתם מצערים את הפרה העלובה וחוֹנקים אותה?

השיבו האכר ואשתו:

– לא לצערה אנו מתכוונים; להטיב עמה אנו מתכוונים. גגנו הישן דשׁוא דשא יפה. תעלה הפרה ותרעה בדשא.

נסתלק מהם הבנאי ואמר:

– ברוֹך השם, שני חברים מצאתי לאשתי. אלך הלאה, שמא אמצא עוד חברים לה.

נשא את רגליו והלך. הגיע לארמון יפה עמד ותהה:

– כמה גדולה אמנותם של הבנאים, שבנו ארמון נהדר זה!

עד שעמד והזין עיניו בבנין המפואר, נשקפה בעד החלון גברת הארמון ושאלה:

– מה לך פה בן-אדם?

השיב הבנאי:

– כגבוה השמים על הארץ גבה יפי ארמונך על בתיהם של שׁוכני ארץ.

חזרה ושאלה האשה:

– ואתה בן אדם, מאין באת, מן השמים או מן הארץ?

שמע הבנאי את השאלה וחשב בלבו:

– דומה, גם זו חברה לאשתי.

נמלך והחזיר לה:

– לא בן-אדם אני, כי מלאך אני, ומן השמים אני בא.

נגהו פניה של האשה ואמרה:

– מימי לא ראיתי מלאך. עלה, עלה אלי ואחזה בך.

נשמע לה הבנאי ועלה אליה. אמרה לו האשה:

– הגידה נא מלאכי, מה שלום בני-יחידי, שמת לפני שנתים ועלה לשמים?

השיב הבנאי:

– שלום לו. אבל ריקם, בלי כסף, שלחת אותו אלינו, ואין בידו פרוטה לפורטה.

נאנחה האשה ואמרה:

– אמנם חטאנו, מלאכי; ריקם, בלי כסף, הלך בני מאתנו. שמא תיטיב עמדי ותקח מאתי כסף להביא לו?

הסכים הבנאי, והביאה לו האשה שק מלא כסף; העמיס הבנאי את השק על שכמו והלך לו.

מי יתן, – אמר, ואמצא עוד חברות יפות כאלה לאשתי. אלך ואבקש.

עוד לא הרחיק הבנאי ללכת, ואדון הארמון שב לארמונו מן השדה. יצאה האשה לקראתו ובשורה בפיה:

– היה כאן מלאך מן השמים והיא שלחה בידו שק מלא כסף לבנם.

מיד חבש לו האדון סוס ודהר למצוא את ה“מלאך”. הרגיש הבנאי, כי רודף אחריו מי-שהוא, מהר והחביא שׂק-הכסף בסבכי היער הסמוך, חזר ויצא מן היער, ישב בצדי הדרך כאדם היושב לפוש, ואת כובעו הניח על הקרקע.

הגיע אדון הארמון עד לו ושאל:

– שמא ראית הֵלך ושק על שכמו?

השיב הבנאי:

– הן, ראיתי; לפני חצי-שעה עבר כאן על פני, ומכובד השק אשר על שכמו לא היו רגליו רגל ישרה.

אמר האדון:

– אם כן, בקשה בפי אליך. עלה על סוסי ורדוף אחריו. אתה תכירהו, ואני לא אכירהו. כי על-כן אתה ראית אותו, ואני לא ראיתיו.

השיב הבנאי:

– רוצה אני לעשות רצונך, ואיני יכול. מתחת לכובעי, צפור יקרה, שקניתי לאדון נותן לחמי, ואני מוכרח לשמור על הכובע לבל תפרח הצפור.

אמר האדון:

– אין בכך כלום. אני אשׁב כאן תחתיך, ושמור אשמור על הכובע עד שובך.

השיב הבנאי:

– אבל בלי כובע איני יכול לרדוף אחר ההלך, כי תכה השמש על ראשי.

אמר האדון:

– אין בכך כלום. חבוש כובע שלי ורדוף אחריו.

הסכים הבנאי, חבש כובעו של האדון, עלה על הסוס, נכנס בטיסה אחת אל היער. מצא שקו – וכעוף הפורח נעלם.

והאדון ישב ושמר על הכובע. התחיל יצרו מגרה אותו לראות את הצפור היקרה שמתחת לכובע, נגע נגיעה זהירה בשולי הכובע, הרים קצהו והציץ לתוכו: – הצפור איננה. הכה אותו לבו ואמר:

– עכשיו ישוב האיש ויתבע ממני את הצפור היקרה, אשר קנה. מה אמר לו?

קפץ ושב לארמונו ושמח בלבו, כי בחכמה עשה לנער חצנו מן הדבר הרע הזה.

והבנאי שב לביתו דוהר על סוס, כובע האדון בראשו ושק-הכסף על שכמוֹ. לא הכירה אותו אשתו ויראה לגשׁת אליו,

אמר לה הבנאי:

– בואי אשׁתי וחבקיני. ראיתי אכרים ואכרות, ראיתי שרים ושרות וכמוך כמוהם. לא לחנם ברא אלהים את הטפשים, והוא ברך אותי בגללך…

ד: ידעונית שלא מדעת

בן יחיד היה לה לאשׁה אלמנה, והוא רחב כתפים ובריא-ידים, וכל היום התהלך בטל ועבודת-עבודה לא עבד, כי עצל היה מאד. וכתום הלחם בבית אמרה לו אמו:

– בני, מה תהיה אחריתנו? אתה עצל ואני זקנה. מי יאכילנו לחם?

השיב הבן:

– אל תדאגי אמא; גם לחם גם בשר יהיה לנו. הנה שכננו נושא אשה מחר. אלך ואגנוב את השור השמן, אשר הכין ליום חתונתו ויום שמחת-לבו.

נבהלה האם ואמרה:

– בשׁם אלהים, אל תעשה את הדבר הרע הזה, כי חטאה גדולה היא הגנבה, – חטאה לאלהים ולאדם.

השיב הבן.

– אל תדאגי אמא; לא אחטא לא לאלהים ולא לאדם. לא אגנוב את השוֹר. כי-אם אוֹצִיא אותוֹ חרש מן החצר ובחבל אקשור אותו אל האלון אשׁר ביער. ואחר אלך אל שכננו ואגלה את אזנו, כי אמי ידעונית היא, רואה דברים הכמוסים מעין כל, ומפיה שמעתי כי קשר הגנב את השור בחבל אל האלון אשר ביער, ושם הוא עומד. מיד ילך שכננו לשם ויראה, כי אמת היתה בפיך, ומרוב שׂמחה, כי מצא את שורו, גם לחם גם בשר יתן לנוּ.

עשה הבחור כאשר אמר, וגם לחם וגם בשר וגם יין שלח השכן לאלמנה הזקנה על הטובה הגדולה, שעשתה עמו, כי גלתה את המקום שם החביא הגנב את השוֹר, וכעבור ימים מעטים כבר ידעו בכל. שידעונית היא אמו של הבחור העצל, והבריות ספרו הרבה נסים ונפלאות, שעשתה בכח הראייה אשר חלק לה אלהים.

עברו ימים ושבועוֹת, ובבית המלך ארע דבר רע: טבעת יקרה, יקרה מאד, היתה לבת-המלך ואבדה. בקשו את הטבעת יום שלם, בקשו אוֹתה יומים, שלשה ימים – ולא מצאוה. הטבעת איננה. בכתה בת-המלך מרוב צער ושנתה נדדה, נדדה גם שנת המלך מצער בתו, כי יחידה היתה לוֹ. ובראות ראש-הויזירים בצער שניהם ספר למלך על האשה הידעונית, אמו של הבחור העצל, כי יודעת היא למצוא כל דבר אבוד. מיד שלח המלך שליחים להביא אותה לארמונו, למען תמצא את הטבעת האבודה. נבהלה האשׁה ואמרה לשליחי המלך:

– לחנם באתם אלי. לא ידעונית אנכי ולא חוזה אנכי, וכמוכם כמוני איני יודעת למצוא את הטבעת, אשר אבדה לבת-המלך.

השליחים לא הרפו ממנה, כי חזקה עליהם מצות-המלך להביאה לארמונו, ובעל כרחה-הלכה האשה אחריהם. ובבואה אל המלך בקשה מאתו שהות שלשה ימים לבקש את האבדה, כי אמרה בלבה: “אולי יחנני אלהים ובינתים תמָצא הטבעת”. הסכים המלך ונתן לה את שלשת הימים אשר, בקשה.

עבר יום ראשון – והטבעת לא נמצאה. וכשהחשיך היום דלו עיני האשה למרום ואמרה:

– הנה אחד!

כוונתה היתה לאמור: “הנה כבר עבר יום אחד, ותשועה לא היתה לי”. לא כן חשב הטבח, שעבר עליה אותה שׁעה, וכשמעו את הדבור יוצא מפי האשה סמר מפחד בשרו ואמר בלבו: “אלי מתכוונת המכשפה הזקנה!”, כי ידו וידי הטבחה והחדרן היו בגנבת הטבעת.

החשיך היום השני, נשאה האשה עיניה לשמים ונאנחה:

– הנה השני.

שמע החדרן את הדבור ורעדהּ אחזה אותו: “את שנינו – אמר – כבר מצאה המכשפה”.

הגיע היום השלישי. כל אותו היום לא אכלה ולא שתתה הזקנה, כי נפשה ירעה לה, לא דברה עם איש דבר וכצל נהלכה מחדר לחדר: אולי ייעשה לה נס ותמצא את הטבעת. לסוף הובילוה רגליה לחדר-המשרתים, מצאה שם את הטבח והטבחה והחדרן, ומצוקת-לבה הקשה שפכה לפניהם בדבור אחד:

– הנה כל השלשה!

לאמר: הנה כבר עברו כל שלשת הימים והיא לא נושעה,

אחרת הבינו הטבח הטבחה והחדרן, ומרוב אימה ופחד התנפלו לרגליה של הזקנה והתוודו לפניה:

– אמנם חטאנו, הנה הטבעת… חוסי נא, רחמי נא, ואל תספרי דבר למלך, כי ישא את ראשינו מעלינו.

תמהה עמדה הזקנה ולא האמינה למראה-עיניה ולמשׁמע-אזניה. וכטוב לבה בנס, שנעשה לה, גלגלה את רחמיה על שלשת האומללים, ויחדו החליטו: להעלים את הטבעת הגנובה בעיסה ולפטם בעיסה הזאת את הגדול שבתרנגולי-הודו של חצר המלך. ולמלך תאמר הזקנה כי ימצא את הטבעת בכרסוֹ של התרנגול.

וכך הוה: שחטו את התרנגול, פלחו את כרסו ומצאו את הטבעת.

התפלא המלך והתפלאו כל שריו על כח-הראיה המופלא, אשר חלק אלהים לזקנה, וביד רחבה העניק לה המלך מתנות כסף וזהב, וגם צוה להביא את כרכרתו ולשלוח בה את הזקנה לביתה בכבוד גדול.

עד שעלתה הזקנה לכרכרה, הטה המלך את ראש-וזיריו הצדה ואמר לו:

– הבה וננסה את הזקנה עוד הפעם. לך והביא שתים-שלש ביצים שלוקות ושים אותן חרש מתחת למושב בכרכרה, ונראה אם היא תרגיש בהן.

הלך ראש-הויזירים ועשה כדבר המלך. וכשעלתה הזקנה לכרכרה, נגש המלך אליה וברוב חבה אמר לה:

– שבי והענגי, כי בכרכרת המלך את נוסעת לביתך.

ישבה הזקנה, נענתה ואמרה:

– ברוב חסדיך, אדוני המלך, אני יושבת בכרכרתך במנוחה ושלוה כתרנגולת הדוגרת על ביציה.

שמע המלך ואמר לראש-הויזירים:

– זקנה זו תמצא גם מחט בערמת-שחת, – והעניק לה עוד מלוא-הכף זהב…

סוֹד הָאִירוּס

פדיון-אפיקומן לנכדתי היקרה

אריאלה גוטר

I

שבעה ארמונות, כמנין ימות-השבוע, בנה לו מֶלִיך-שח, מלך המלכים, וחליפות שכן בהם, לבל ישבע אחד מהם. ואל כל ארמון, אשר בחר לְשַׁכֵּן כבודו שם, שמה הלך חָפִיש זָמִיר עמו, כי אהבו מֶליך-שח מכל הפרתמים ושרי- המדינות אשר לפניו.

משורר היה חָפִיש, ועל שם שירתו כי נפלאה קוֹרָא לו: חפיש זמיר. ולא קם משורר עוד כחפיש זמיר, אשר נתן לו אלהים גם שירת הדיצה והחדוה וגם שירת העצב והתוגה, גם שירת השמים ממעל וגם שירת הארץ מתחת.

ובעמוֹד חפיש זמיר לשיר שירו, ינחם מֶליך-שח מעצבוני מלכותו, ישכח גבורת גבוריו, וחכמת חכמיו לא יעלה על לב, ולא יֵדע ולא ישמע בלתי אם שירי המשורר וצלילי נִבלו. צפור לא תציֵץ, עוף לא יפרח, חיה לא תִגְעֶה, ים ונהר לא יזדעזעו, עץ ושיח-השדה לא ישיחו, בריות לא ידברו ומלאכי שמים לא ירונו, כי נסוך קסם שירתו של חפיש זמיר על כל אשר ברא אלהים לעשות.

נער היה חפיש זמיר וגם גדלו ימיו – והוא יחידי בעולמו. אין כמוֹתוֹ.

והנה אורחת סוחרים באה מארץ אַפְגַנִיסְטַן ובפיהם דבר לאמר:

– המשורר אשר בחצר מַלְכָּם גדול מֵרַבִּים שירו, וגם משיר של חפיש זמיר יגדל.

ובהגיע השמועה לאזני חפיש זמיר, וַתְּהי בו כתולעת פתאום. אפס כי שָׂם מחסום לפיו ולא ענה דבר, מיראה פן תִּוָדע תולעתו.

הגיעה השמועה למֶליך-שח ותהי לו כמים על גבי חבית, כי אמר:

– “הבל יפצה פי הָאַפְגַנִים. אחד הוא חפיש זמיר, ואין שני לו במלכות השירה”.

ואולם, כשם שהגיעה לארמונו של מליך-שח השמועה על המשורר בחצר מלך אפגניסטן, כך הגיעה לאפגניסטן השמועה על חפיש זמיר המשורר בארמון מליך-שח. וַיִּמָּלֵך לב מלך אפגניסטן עליו ויאמר למשורר חצרו:

– לְכָה ואשלחך אל מליך-שח, למען תמדוד את עצמך עם חפיש זמיר המשורר הגדול. וידעו ויראו הכל, למי משניכם כתר השירה. ואני תקוה, כי לך יאתה.

ולא סרב המשורר מעשות דבר מלכו, כתב על קלף-צבי בִּדְיוֹ-זהב טובי שיריו, להביאם מתנה למליך-שח, הצטיד והלך. ולא ברכב, ולא בסוסים, – ברגל הלך, כחוק למשוררים מִדּור-דּוֹר. ומִדי יבוא לעיר וכפר לנוח, ישיר שירו ברבים, ושעות שלֵמות ישַׂמח לבב אנשים, לנטלם ולנשאם מעל לכל פִּגּוּלֵי-חייהם. ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמו, כי למִחְיַת רוח ונפש שלָחו אלהים, ושמעו הגדוֹל לפניו יהלך.

ומיום ליום גָברה ועָתקה התולעת בלב חפיש זמיר, וקנאה רעה אֲכָלַתּוּ, יומם לא ידע שָׁלֵו, ובלילה נדדה שנתו:

– “הַלְאַפְגַנִי ידַמוני ואֶשוה, ואם ביני ובינו הכתר יוטל?”.

וּבְהַכְבֵּד עליו רוחו מאד, יָצא אל הדרך מִשָּׁם יבוא המשורר החדש, עלה על ראש גבעה גבוהה וחכה לבואו.

– “אעמדה-נא פה – סח חפיש זמיר עם נפשו, – ואראהו מרחוק. אכירהו על-פי הַסִּמָּנִים אשר שמעתי עליו, אדע מה תואר ומה הדר לו – ואשובה”.

ולא ידע חפיש זמיר, כי בעצת יצרו הרע הוא הולך, ולא בראיה בלבד יעשה שליחותו.

עוד לא יצאה השמש לכל גבורתה וחפיש זמיר נשא את עיניו וראה: האיש פוסע ובא. ומיד שכח, כי לָשוּב הוא אומר, ירד מן הגבעה, נטפל אל הַבָּא ולא בשמו נודע לו. וילכו שניהם יחדו, הָלוֹך וְסַפֵּר איש עם רעהו.

וחפיש זמיר הִתַּמֵּם ושאל:

– לאן פניך מועדות?

ולא כחד האורח ממנו דבר ואת כל לבו הגיד לו:

– לארמונו של מליך-שח הוא הולך למדוד עצמו עם חפיש זמיר, להסיר מעל ראשו כתר השירה ולתתו בראשו הוא.

ולא יכול עוד חפיש זמיר לכבוש את תולעתו, ובהגיעם אל מקום בודד, רחוק מעין רואה, קם על האורח ורצחו נפש, ולהסתיר סודו חפר קבר עמוק וקברו קבורת עוֹלמים.

וְהַשְׁבֵּעַ השביע חפיש זמיר כל מי שראו המעשה אשר עשה, כי לא יגלה סודו, – השביע את השמים ואת הארץ ואת הרוח שבין השמים והארץ, את העץ ואת הפרח ואת שיח השדה, את השועל ואת הארנב, כל עוף המעופף על פני רקיע השמים וכל רמש הרומש על הארץ. וְהָעֵד הֵעיד בהם כי ביום עברם על השבועה תחדל שירתו ועד העולם לא תִשָֹׁמַע עוד, ויָבשה נפשם וחָרו מני יובש ותקנה לא תהיה להם.

וְהָאִירוּס ראה גם הוא את המעשה אשר עשה חפיש זמיר, וחתומים היו עדַין עליו, ועוד לא הבהיקה תכלתו אל מול פני השמש, כי היתה השעה שעת קודם-צהרים. ובגלל הדבר הזה לא שׂם חפיש זמיר אליו לב, ואותו לא השביע, וְנִקָה הָאִירוּס משבועתו.

II

פעמַיִם ושלש שלח מלך אפגניסטן שליחים אל מליך-שח לאמר:

– איה משורר חצרי?

ופעם בפעם שבו השליחים ובפיהם תשובה מאת מליך-שח:

– לא היה פה משורר-חצרכם, פניו לא ראינו וקולו לא שמענו.

וירבו הימים ונשבת מאנוש זכרו. לא נשבת זכרו רק מחפיש זמיר, ויש אשר פני האפגני יחכו עמו ביום וקולו ישמע בלילה:

– “אני, אני הוא”…

ויום מיָמים הֵקיץ חפיש זמיר ולבו אנסו ללכת אל המקום, שם כִּלָּה חמת קנאתו באיש, אשׁר לא חטא ולא אשם לו. והנה לא תכלת, כי ארגמן הוא האירוס על קבר המשורר, וריח לו כריח גן-עדן, אשר ברכו אלהים. ובגעת חפיש זמיר באירוס הארגמן דבק ריח גן-העדן בידיו ובבגדיו, ולא יכול הסירו עוד.

רגע אחד שח ראשו ולבו פִללו מאד: עתה ידע במי שלח ידו – במשורר המשיח. וכרגע שב והתעודד וידו העביר על פניו כמגרש זבוב טורד, ואל לבו אמר:

– מי יעידני? עִמי ימות סודי.

ובפרשו כפיו אל השמים ואל הארץ ואל כל סביביו, הוסיף ואמר:

– זִכרו את השבועה, אשר השבעתיכם…

III

בלילה ההוא הגדיל חפיש זמיר שירה לפני המלך והמלכה והשרים, ומליך-שח לא יכול התאפק, קם ונשק לו על ראשו לעין כל.

– עָלִיתָ למרום היוֹם, – אמר לו מליך-שח, – שָׁבִיתָ שבי, לקחתָּ לב מלך ושרים.

– וראה גם ראה, – הוסיף המלך ואמר: ריח בגדיך היום כריח גן-עדן.

כשמוע חפיש זמיר את דברי המלך האחרונים וַיִּבָּהֵל מאד, אפס, כי התחזק להשיב רוחו אליו עד מהרה, ואמר:

– בצאתי היום לשוח ביער, התעוני רגלי לפִנָּה בודדה וחבויה, שם מצאתי פרחים נותני ריח זה, קטפתי מהם ואמרתי להביאם מתנה למלכה, והנה בעודם בכפי נבלו והשלכתים מפני רק ריחם בידַי ובבגדי.

ענתּה המלכה ואמרה:

– צר לי, כי השלכת אותם. ואתה שוב-נא מחר לשם והביאה לי מהם, ואף אם נובלות יהיו גם הם.

וחפיש זמיר הבטיח לה לעשות רצונה. ומחר שב מן היער אחרי שהותו שם שעה ארוכה, ואמר. כי לא יָדע למצוא מקוֹם הפִּנה החבויה. ובהאמינה בו לא יָספה המלכה לבקש את אשר בקשה אתמול.

ושוב עברו חדשים, נקפו שָׁנים – וסודו של חפישׂ זמיר לא נתגלה, כי שָׁרתה השבועה על כל אלה, שראו את חטאתו הגדולה. ולא נִקָּה מן השבועה בלתי אם האירוס בלבד.

וּפעם אחת, אחרי שנת צהרים, יָצא מליך-שח לרכוב בדרך, העולה אפגניסטנה, ועבדים ושרים וגם חפיש-זמיר רוכבים עמו. והיום יום צח ובהיר, והעין צופה ורואה עד למרחקי-שמים. מימין ומשמאל שִׂמח האירוס את עין רואיו, כי נגולו עליו לכל תפארת תכֹלתם. ופתאום הבהיק מרחוק אירוס ארגמן מעל ערוגה צרה וארכרכה, ומראה הערוגה כאי ארגמן קטן בתוך ים תכלת. ובתמהונו הרב עצר סוסו וצוה על העבד, העומד לפניו לשרתו כי יֵרד ויביא לו מן האירוס ההוא.

וכבוא העבד ובידו אירוס הארגמן וַתִּפָּעֶם רוח המלך: ריח גן-עדן עלה באפו, והוא ידע ולא ידע את הריח. וּבְשֶׁל טבעם של ריחות להחיות נשכחות, נזכר הנלך כעבור רגע את הכל – את הלילה, אשר עלה חפיש זמיר למרום שירתו, את ריח ידיו ובגדיו בלילה ההוא ואת ספורו, כי מצא בפנה חבוֹיה פרח מופלא, עין לא ראתה זולתו, ומאתו היה לו הריח הזה.

וישמח מליך-שח שמחה גדולה ויקרא אל חפיש זמיר:

– גשה הנה וראה: נמצא הפרח אשר בקשת.

ויתחלחל חפיש זמיר מאד. ואולם גם הפעם שבה אליו רוחו כרגע, כי ידע: רחוק המשורר שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו.

ומליך-שח ממקומו לא ימוש, כי לקח אירוס הארגמן את לבו, ויצוה לעקרו מן הערוגה עם בְּצָלו, למעו נטוע אותו בגנו, גן המלך.

ויעשו העבדים כן, ויחפרו את האדמה, והמלך עומד עליהם לזרזם. ויהי הם חופרים, הלוך וחָפור, הלוך וחפור, כי עמקו השרשים מאד, והנה פגע המעדר בעצמות איש, ועל העצמות פרושׂה מגִלת-קלף, כתובה פנים ואחור. ויתמהו החופרים איש אל רעהו, ויעלו את המגִלה מתוך הקסר ויגישוה אל המלך. ויקרא המלך וימצא, כי מנחה היא לו מאת המשורר האפגני, אשר אבד ועקבותיו לא נוֹדעו.

ואל המלך גֻּנּב דבר בסתרי לבו, כי הֶחֱיָה לו זכרונו גם את האימה אשר אפפה את חפיש זמיר רגע אחד בלילה ההוא, בעלותו למרום שירתו, ובקול נגיד ומצַוה קרא:

– חפיש זמיר, תן תודה, והגד נא לי, מה עשית?

ולא יכול חפיש זמיר הַצְפֵּן עוד נהמת לבו וַיָּלֶט פניו באדרתו ויכרע תחתיו, וכאוֹב מארץ היה קולו:

– ידי שפכו את הדם הזה.

וינעץ בו מליך-שח עינים קודחות אש, ובחמת רוח קרא אליו:

– ארור אתה, כי טִמֵּאת את הברית, אשר כרת עמך אלהים לתתך שַׂר השירה, מחזיר הנשמה לאדם רב. ארור אתה לפני אלהִים ואדם, ויָדי אַל תהי בך.

ויבעט בו המלך, וַיֵּשְׂט מעליו…

###הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ…

I

יום מיָמים אמר גבריאל שר-הגבורה לאלהים:

– אדני-אלהים, עפר אני תחת כפות רגליך, ותָמֵהַּ אני על אורך-אפיך, כי רב הוא. ערבוביה ואנדרלמוסיה בעולם: צדיק מט לפני רשע, ערום מכתיר את התמים, זאב-ערבות קובע נפש כבשה תמה, וכדגים שביָם בולעים בני-אדם איש את רעהו חיים. ואתה רואה הכל, שומע הכל, יודע הכל – ומחריש; במאמר פיך, בנדנוד עפעפיך תלוי כל העולם כלוֹ – ואתה מניח לעמל ולאוֶן, כי יירשו ארץ והם יהיו השליטים.

רגע אחד עצר גבריאל שר-הגבורה במִלִּין, ןאחר הוסייף ואמר:

– אלו רק שנה אחת השלטון בידי – פנים אחרות היו לו, לעולם: צדק ויושר, סדר ומשמעת הייתי מַשרה בַכֹּל.

שמע אלהים ואמר לו:

– האמנם באמת ובתמים אתה מאמין, שיודע אתה לשלוט יותר ממני?

השיב גבריאל:

– הן, אדוני-אלהים; אני מאמין.

אמר אלהים:

– הב ננַסה; יום אחד אתה תהיה השליט, ונראהּ איך יפול דבר, – ובדברו מסר לגבריאל שר-הגבורה את מטהוּ, מַטֵּה-השלטון.

תוך כדי מסירת הַמַּטֶּה נשאו שניהם עיניהם וראו: אשׁה עניה,יחפת-רגל ופרומת-שמלה, הולכת אחרי עִזָּהּ ומשדלת אותה בדברי-חבה לאמר:

– רוּצי, עִזִּי, אל אשר תרוצי למלא נפשך הָרְעֵבָה. אלהים ישמרך, לא תאונה אליך רעה. ואני לפעלי ולעבודתי אלך, למען הָבִיא לחם לאכול לילדי הרעבים.

אמרה והלכה לה, וְהָעֵז קפצה ורצה לדרכה.

נמלך אלהים ואמר לגבריאל שר-הגבורה:

– השׁמעת תפלתה של עניה עלובה זו? הואיל ואתה אלהים היום, דין הוא שתדאג לככך, כי לא תהיה אמונתה לאכזב, ועליך להיות מחסה לָעֵז, לבל יקרנה אסון.

נענה גבריאל ואמר:

– חוֹבתי היא ואעשנה, – ומיד הִגְבִּיהַּ בימינו את מַטֵּה-השלטון אשר נִתּן לו, ורץ לשמור על הָעֵז.

וְהָעֵז עולה גבעות, יורדת בקעות, שיחי-שדה ושבכי-יער מִשְׂחק לה. וגבריאל נהלך אחריה שטוף-זעה מרוב עמל וָטֹרַח, ורק עם ערב הביאהּ סוף-סוף לחצר האשה העניה, אשר שמה מבטחה באלהים.

עיף ויגע שב גבריאל לַשָּׁמַים, וידו העיֵפה צובתת בלי כח מַטֵּה-השלטון. הציץ עליו אלהים ברחמים ואמר:

– היש עם לבבך, רפאל עבדי הנאמן לשלוט גם יום מחר?

עבר צֵל על פני גבריאל, והוא הֶחֱזיר:

– חוסה, אדוני-אלהים, וקח מַטֵה-השלטון מאתי. אם נסרחה חכמתי לשלוט על עֵז, מי אנכי, כי ימלאני לבי לשלוט על תבל ומלואה?…

II

אלהים וכל הפמליה של מעלה הלכוּ לטַיֵּל, ולא הניחו בבית אלא מיכאל השר הגדול, שומר פתחו של גן-העדן. בא חַיָּט אחד, דפק בדלת ובקש להכָּנס. סרב מיכאל ואמר:

– אי אפשר, אין האדון בית, צֻוֵּה צֻוֵּיתִי, כי לא אתן לאיש להכנס עד שובו.

לא קִבֵּל החיָּט והעתיר תחנונים, עד כי לא קם רוח במיכאל השׂר הטוב והמֵטיב, ואמר לחיָּט:

– הִכָּנֵס תִּכָּנֵס, אבל בתנאי אחד: בַּפִּנָּה. מאחורי הדלת, תשב חֶרֶשׁ, לבל ירגיש בך האדון בשובו, ולא יחרה אפו בי, כי לא שמרתי מצוָתו.

הסכים החיָּט וישב בַּפִּנָּה מאחורי הדלת, ונשימתו עצר, לבל תִּוָּדַע שִׁבְתּוֹ פה.

וכשנסתלק מיכאל השר הגדול ויָצא אל מחוץ לגן-עדן, מיד קם החיט מִפִּנָתוֹ והלך אל אשר נשאוהו עיניו:

– כל ימיו עלי אדמות שמע את הבריות מספרים על מדורי גן-העדן; עכשיו יראה בעיניו הכל.

התהלך ממדור למדור, עד שהגיע למדור גדול מאד ועמד כמסמר נטוע:

– שורה ארוכה של כסאות נחמדים ויקרים, באמצע – כסא רם ונשא מכל הכסאות. כֻּלּוֹ זהב טהור, משובץ אבנים טובות לפניו – הֲדוֹם, אף הוא זהב טהור כֻּלּוֹ. זה כסא-כבודו של אלהים וזה הדום-רגליו.

עמד ועמד החיָּט ולסוף לא יכול עוד לשלוט ברוחו, – עלה וישב על הכסא. וכיון שישב על כסא-כבודו של אלהים, מיד נפקחו עיניו לראות מסוף העולם ועד סופו.

השקיף למטה וראה: אשה זקנה ומכוערת מעלימה פקעת חוטים מִשֶל חברתה. נתמלא חֵמָה, הֵרים את הֲדוֹם-הזהב וזרקוֹ בזקֵנה המכוערת. וּכְשֹׁךְ חמתו, בקשׁ לחזור ולהעלות את הדום-הזהב ולהשיבו למקומו, – ולא עלה בידו, כי כבשו אלפי ידים את המתנה אשר נִתְּנָה להן משָׁמים.

נבהל החיָּט, מהר וירד מן הכסא, שָׂם רגליו כאיָלות, שב למקומו בַּפִּנָּה שמאחורי הדלת והעמיד פנים, כאלו לא ארע כלום.

לאחר שׁעה שב אלהים מטיולו, עלה וישב על כסא-כבודו, ולא מצא הדום-רגליו, קרא למיכאל השר הגדול ושאל:

– מיכאל עבדי הנאמן, הדום-רגלי היכן?

לא ידע מיכאל להשיב דבר, חזר אלהים ושאל:

– ההיה פה איש?

לא כִחֵד מיכאל והשיב:

– חַיָּט עני דפק בדלת והתחנן, כי אפתח לו. ראיתי, כי עָיֵף הוא מאד, רחמתיו ופתחתי לו. הנה הוא יושב שָׁם, בפנה מאחור הדלת.

קרא האדון לחיָּט, של בו אש עיניו ושׁאל:

– אָן הדום-רגלי?

הִתְוַדָּה החיָּט ואמר:

– אדוני אלהים, חטאתי, עויתי ופשעתי, עליתי וישבתי על כסא-כבודך ונפקחו עיני לראות מסוף עולם ועד סופו. השקפתי למטה וראיתי זקנה מכוערת מעלימה פקעת חוטים משֶּׁל חברתה, כעסתי כעס גדול על המעשה, אשר היא עושה, וזרקתי בה הדום-רגליך. לחזור ולהעלותו מִשָּׁם לא עלה בידי.

נענה האדון ואמר:

– חיָט שוטה, אלו זרקתי אני בך ובדומים לך הדומי-רגלים מִדֵּי ראוֹתי את המעשים, אשר אתם עושים, לא היו מספיקים לא הדומי-רגלי ולא הדומי-רגליהם של כל הצדיקים והחסידים, העוטרים אותי מימיני ומשמאלי…

*

עם צאת שני הכרכים של כתבי א. דרויאנוב ז"ל אנו רואים צורך להביא כאן את דבריו האחרונים, שנאמרו מעל ערש דוי לידידיו הקרובים באי ביתו:

“לפניכם, ידידי, גלוי וידוע, שאינני מניח אחרי לא עשר ולא נכסים, ורק הכתבים האלה, בהם צררתי את נשמתי, הם חלקי מכל עמלי. בימי חליי ומכאובי עמלתי בשארית כחי כדי לאספם, לתקנם ולהכשירם לדפוס. והנה הם לפניכם, ואני מוסרם לידכם באמונת לבי, כי תשתדלו בעזרת חברינו וידידינו להוציאם לאור, לבל יפקד מקומם בתוך ספרי ישראל, ולמען ידע הדור הבא אחרינו את מערכי לב דור הולך ואת דאגותיו לבניו”.

נסיבות השנים האחרונות מנעו אותנו זמן ממושך מלקיים את רצון המנוח, ורק עכשיו, בזכות אגודת “ברית ראשונים”, שהמנוח היה מיסדה, ובעזרת ידידיו נתנה לנו האפשרות להגיש לקהל את הכתבים האלה, תמצית חיי רוחו של סופר ולוחם מן הראשונים לציון.

אנו מאמינים, כי הקהל העברי ישמור את חסד לאחד מדור ראשונים למלחמת האומה על תחיתה במולדתה ועל תרבותה ויקבל את ספריו בתודה וברכה.

הועדה להוצאת כתבי א. דרויאנוב

שליד “ברית ראשונים”