רקע
ישעיהו אברך
הפירמידה והצלעות

סוציולוג המבקש לחקור פני חברתנו והתמורות המתחוללות בהם, נתפס דרך שיגרה אל גיוון העדות והשבטים ובונה תלי־תלים של הנחות על התנגשות המוצאים והתרבויות, על תמורות בנימוסים, בהרגלים קולינאריים, במינהגי אישות – דברים שמקובל לראותם כמעצבי תרבות־עם או כבבואה שלו. ואולם מי שאין פניו לשיגרה, יתן דעתו פחות על אמות־המידה של האנתרופולוגיה התרבותית מבית מדרשה של מַרגרֶט מיד וישים לבו אל מה שהסטטיסטיקה הפשוטה קראה “ההרכב המקצועי” ומה שמדע הסוציולוגיה בימינו מכנה דרך חשיבות “התפלגות האוכלוסין לפי משלוח־היד”. בהתפלגות הזאת צפונים לו לחוקר מכמנים.

כי תורת בורוכוב, בפירושה הקיצוני ביותר של האנומליה היהודית, לא יכלה לחזות הפיכה מושלמת יותר של הפירמידה הכלכלית והחברתית שלנו מאשר הצבתה על שלוש צלעות של מקצועות יצרניים – כמעט אמרנו: יצרניות – ביותר: צלע הדוגמנית הישראלית, להפצת מלבושי ישראל, לרבות רעיונותיה החברתיים המופשטים, ברחבי העולם; צלע “בעלת־עיני־השקד”, לעזור לייצוא המין השמיני – בשבעת המינים – השקד. כלומר – של ישראל; וצלע של נילי צחצחית־הנעליים, שבינתיים היא עצמה, כמדומה, הלכה לעולמה, אלא שהצלע הרעיונית שלה שרירה וקיימת ואפילו משגשגת מעט בחברתנו. ובסיסה של כל הפירמידה הזאת מוחזק בכף־ידו האיתנה של היצרני והפורח במשלוחי־היד שנתחדשו עלינו באחרונה: הממלכה ליחסי צבור. ממלכה המתחרה רק בשלטון החוקי עצמו. תנו רק למיפקדה הזאת להוליך אותנו באין־מפריע אל היעד שהועידה לנו, ובוקר אחד אנו מקיצים בתל־אביב ומוצאים את עצמנו בביירות – אם עדיין איננו בתוכה, ובלי מלחמה.

לא כולם זוכים. אנחנו זכינו. זכינו לראות דוגמניות ישראליות – לא רק בארץ אלא בתצוגותיהן בעולם. ולא רק לראות אותן. לשמוע אותן. כן, לשמוע. דוגמניות של כל העולם מסתובבות על כן הפירסומת, מציגות אשר יש להן להציג ונפנות לדרכן. לא כן דוגמנית של ישראל. היא מדברת. כמנהג הארץ הזאת. כלומר: נואמת. ולא על דעת עצמה. על דעת המדינה והכנסת והצבא אשר בחפירות.

ייאמר מיד: קסמיה של אשה, כמכשיר של הסברה ממלכתית, מעולם לא היו פסולים בממלכות וגם לא בעם היהודי. די להרהר מה היה עולה לאבותינו בארץ כוש אלמלא קסמיה של אשה יהודיה. אלא שמשכית זאת, או כלי־זין זה, שמרו, כנראה, קדמונינו כאמצעי של הרגע האחרון. ככלות כל הקצין. כאשר חרב חדה הונחה על הצוואר. אז נפתחו הדסי הקסמים, וחג הפורים יוכיח.

לשיבחה של התנועה הציונית ייאמר, כי במערכות ההסברה והמאבק, לא הגזימה אף היא בנשק זה או שלא הפעילה אותו כלל. מטיפים, משכילים, חלוצים, שדרים ואנשי־כוללין – הכל שלח הישוב לגולה כדי להרעיד לב, רק לא דוגמניות. חמודותיהן של בנות ישראל לא צורפו מעולם לתצוגת־הראווה של הפרחת השממה או של הקמת ערים על תליהן. יפהפיות ישראל, ככל שיצאו לגולה, יצאו לקדש שם עצמן, אך לא נתבעו לקדש שם ישראל. קידוש השם הזה הופקד בידי אחרים.

אלא שבאחרונה חל שינוי – שהוא מסימני הימים. הניצבים ליחסי צבור מצאו כי לא די עוד במעוררים. נחוצות מעוררות. לא די בדברים היוצאים מן הלב. נחוצים דברים היוצאים מן החזה. ועל פי הכלל, כי כל כבודה של בת־ישראל – חוצה, הוקם מיסדר שלם של בוחנים ובודקים, מודדים ומעודדים כדי להוכיח לתפוצות כי שבט תוסס זה של העם היהודי, הבונה עצמאות ומפריח מדבר, מסוגל לא רק לגדל עגבניות בעין גדי אלא גם להעמיד רגלים, ורגלים מחוטבות. אמת של ישראל יש לה רגלים. ויען כי הציונות המתגשמת מטבע ברייתה לא סבלה יופי־לשם־יופי והנאה לשם הנאה ארצית – מצלמים עלמות אלו כשתנ“ך בצידן האחד ופלמ”ח מצידן האחר, שמים אותן ביצולים של המגבית היהודית המאוחדת ורותמים אותן במרכבת העם היהודי ובעגלת־המשאות הכבדה מאד של מדינתו. הן דוהרות על פני העולם וכרכרת־המדינה דוהרת עמן; הן בוכיות – והמדינה מתייפחת עמן. ולא היינו רואים בכך טעם לפגם אילו בחרו למטרה נעלה זו עלמות אילמות. ברכת האלהים כנתינתה. אבל הן מדברות. ואזני הקהל שומעות, והסוכנויות הטלגרפיות מבריקות. ופניני־המלים נושרות כמתוך מחרוזת שנקרעה. וידידנו האמריקני, שלבו דווי על כל הפגעים שבהם אנו מתייסרים בארץ: לועי התותחים מזה ומחבלים מן המדבר מזה, הטיל מטבע נדיב לקופסת התחייה ותרם לנו בנוסף לכך אנחה שמחוץ למיכסה באיזה ו' חיבור רב־משמעי: “ו־וכולם, כולם מוכרחים אצלכם לדבר?…”

כנראה מוכרחים.

וממנה אל הצלע השנייה –

כאשר אתה רואה לאיזה יסודות אורגניים נצמד באחרונה הייצוא הישראלי אתה מתחיל להאמין בתחזיותיו המעודדות של שר המסחר והתעשייה על עתידה הכלכלי של הארץ. כל זמן שאתה בונה עתידך על עבודת־האדמה – על חריש וזריעה וקציר – אתה תולה תקווה בקרן־הצבי. בצורת אחת – וכל עמלך יורד לטמיון. שתלת עץ־שקד בסלע הצחיח – הפקרת אותו לחסדי הטבע או לתעלוליו. אך אם אתה מתחיל לייצא עיניים־של־שקדים – ולא באריזה נפרדת אלא בקומפלכס נשיי שלם על כל אביזריו – איך אומרים האנגלים: אינך יכול לטעות. מבחינה זאת עלתה המועצה לייצור שקדים – בעזרת הקצונה לייחסי צבור – על דרך חדשה שהיא רק רמז ופתח לאפשרויות הרבות הגלומות בה.

הנה אנו קרבים אל עונת תליש האבטיחים ולפי הלייטמוטיב, הוא הרעיון המרכזי, המנחה את קציני הפרסומת של ישראל, לא נתפלא אם בקרוב יתחילו חיפושים נושאי־פרסים אחרי נערה עם עיני־אבטיח או עם אביזרים אחרים היכולים לסייע לייצוא האבטיח הישראלי.

אנו מתחלחלים לרעיון שאליו עלולים להגיע קצינים לייחסי צבור אם יתחילו לחפש נערות עם אטריבוטים לפרסום תוצרת החלב. או: נערות עם עיני סלק־סוכר או עיני כרובית בשביל השוק האירופי המשותף.

חוליות־תרבות מתחברות כידוע זו לזו – כאיצטרובלים על עץ האורן, כמחרוזת. מחרוזת הטעם הטוב של ישראל הצעירה המאמינה בתמים כי היא מתמודדת עם תרבות אמריקה, בעוד שאיננה אלא טובלת במה שהאמריקנים עצמם רואים כמי־מדמנה של אותה תרבות.

ואף שיש לנו עוד מה לומר באותה מודעה רבת־השראה של האגודה החקלאית המחפשת “נערות עיני שקד פוטוגניות” – נושא השקד הוא לגבינו טאבו מעט. כן, טאבו. על פי גזירת הממלכה. הרי זה לא קול אחר מאשר קולה הרשמי של ישראל המשדר כמה פעמים ביום בלחישה רבת־טעם ורוויית־סֶכּס אזהרה ברורה מאד: "ש… ש… ש… ש… שקדים.

שקט. שאר־רוח. שקדים.

לצלע השלישית – היא צחצחית הנעלים נילי – לא נותר לנו אלא להציב ציון לגופה, לא לנשמתה. נשמתה, כאמור, שרירה וקיימת וממלאה כל חדרי לב חברתנו. היא נשמתה התועה של הנערה הישראלית גדושת האישיות עם תשוקה לוהטת להיות – היינו הך מה.

האמת היא. כי כאשר פורסמה המודעה על ידי הסַפר ג’אקומו, שחיפש את הצחצחנית לנעליהם של בעלי עסקים, ידענו מיד שהענין צפוי לכשלון כלכלי. מה טעם לפנות אל נערות שיבריקו נעליהם של מנהלי העסקים דווקא? הם, כמדומה, האחרונים שנעליהם מאובקות. בחדר ממוזג־האויר של המנהל הישראלי הצעיר, פרי הביכורים של הקיבֶּרנאטיקה המודרנית, האבק איננו רב והנעלים מבריקות למשעי. ישבנו פעם במשרדו של קיבֶּרנאט צעיר כזה. רגליו ונעליו היו שרועות על השולחן – נוסח מינעל העסקים המודרני – והיכן, אתם סבורים, הבחנו שאיננו מגולחים? בברק הנעל שלו, שהחזירה קרן אור כמראה מלוטשה. נעליהם של פועלי הבנין והנגרים והבאים העירה מאובקים מן השדה הן פוטנציאל כלכלי גדול בהרבה לצחצוח – ודווקא אליהם לא פנה מר ג’אקומו מן המלון המפואר. ראינו זאת וידענו כי גורל הצחצחית נחרץ.

אבל הכשלון המוסרי – ידענו – יהיה גדול מן הכשלון הכלכלי. עקימת־האף הזאת שבה קיבל חלק מן הצבור את המקצוע החלוצי החדש – היתה סימפטומטית מאד. היא העידה איך ירד מוסר־העבודה בתוכנו ואיך נתהפך עלינו באחרונה כל סולם הערכים כמעט ללא תקנה.

כאשר עמדה חברה שלנו לפני כמה עשרות שנים בקבוץ הכשרה בגולה וקשרה חגורת־אכרים וגרזן וחטבה עצים אצל פרקמטאים יהודים – איש לא העז לבוז לה. אדרבה, הפלגנו בשבחה ואפילו הפליאה מידת החלוציות שלה שלא הסתפקה בנסירת בולי־האלון אלא עמדה בתוקף על החטיבה. שהיא מלאכת גברים כידוע.

עתה, כאשר חיפשו בנרות נערות לעבודה חלוצית מפרכת: לעמוד בתחתיות המרתף של מלון שעות על גבי שעות רכונה על הברכיים; לשאת כל הזמן – כדברי המודעה – מיטען כבד של אישיות; ולפי תנאי הצחצוח הזה שהכרנו במלונים גדולים בעולם: לעמוד כמעט בעירום וכחוסר־כל – עתה בזנו לעבודה הזאת. שמנו ללעג אותה ואת עושיה וכרתנו במו ידינו באיבו אחד המקצועות היצרניים מקרב הארץ.

זה שיבוש ערכים ואלה פירותיו. מה פלא אם בנות ברחו מן התפקיד הזה ואם הספר ג’אקומו, שקרא להן, מתפלא על שאנחנו מתפלאים?

אלא שאין גזע בלי שורש, אין פרח בלי גבעול ואין חטוטרת בלי גב. ואף שאנו יודעים כי על השורות שנכתוב להלן אנו עלולים להישלח לגרדום ברכבת הראשונה – נפליג אל הדרך.

ובכן, גם מקצוע הצחצוח של נילי גם הסגנון שבו אנו מדברים עתה – בעזרת דוגמניות מלכות־יופי ומלכות־עינים – אינם כה חדשים ואינם כה מנותקים משרשים אחרים.

אשר למקצוע הצחצוח – הן המדינה כולה מצחצחת זה כמה שנים מינעלם של פרקמטאים ישראליים, צעירים ולא צעירים, בדבקות מרובה, באשדוד, בקיסריה, בנצרת ובקריית־גת. מדינה צעירה למדי, כבת שבע־עשרה, יודעת שפות ומאד גדושה אישיות, מראה זה שנים אחדות תשוקה לוהטת מדי להבריק נעליהם של בעלי־עסקים, בעלים ועסקים שיש להם אולי כנפיים, אך הרבה פעמים אין להם רגלים כלל. אף היא, המדינה, נרכנת לא פעם כמעט בעירום ובחוסר־כל להדומם של תגרים מעופפים אלה. יתכן כי אילולא נשאה אותם המדינה על כפיים – לא היו רגליהם של אותם בעלי עסקים צעירים מגיעים כלל למרתפי־ההברקה של המלונות המהודרים והיו מתפלשים קצת יותר באבק חייה הכלכליים, המרודים והאמתיים של הארץ, בנעלים מרופטות מעט.

זה לענין המקצוע. ואולם פחות מכל יש להפליא את הסגנון. ומי שמפליא אותו אינו חש כלל את עוצמת המהפכה הספרותית ומהפכת הסגנון המתחוללת עתה בארץ והמעצבת תרבות חיינו ופניהם.

הביקורת הספרותית שלנו עוקבת בשבע עינים אחרי כל שורה בפרוזה ובשיר המופיעה בכל הוצאת־ספרים. אין לך חרוז שלא יזכה לטור הבקורת ואין לך חרזן שאין לו בקרן והמבקרים צועדים אחרי הכותבים כאלופי הצאן אחרי הכבשים או כגשש אחרי עקבות הגנבים. אבל ספרותו ודמות־סגנונו של עם אינם נעשים ונטבעים רק במגדלי־השן הרשמיים שלה: הוצאות הספרים והתיאטראות. הם נטבעים במפחה. והמפחה האמתית של סגנון ישראלי בימינו הוא ברק שאר־הרוח היהודי והאנושי המבזיק אלינו ממודעות הפרסומת לבילוי ירח הדבש, ממודעות של מזרני גומאויר, מן הקצינים רבי־ההשראה ליחסי צבור ומשופרה המזוכך של המדינה: הגל הקל וטוב־טעמו.

ברית גדולה ומתגדלת של קצינים – לפעמים בקושי קורפורלים – ליחסי צבור סוגרת עלינו כבחישוק וטובעת עלינו את טוב־טעמה ושאר־רוחה, ולפי קצב הצלחתה היא קרובה לשכנע אותנו כי האינפנטיליות היא תנאי מוקדם להצלחה מסחרית והטמטום – מרום ההשראה האנושית.

היינו מרחיבים עליהם מעט את הדיבור, אך איך נדבר בגנותם והמדינה כולה כמו החלה להישען עליהם. כאשר אנחנו רואים בטורי־השבת, שלמעשה, אלה הם גם שופרותיה המוכרים של ירושלים וכי נברני־עט אלה יש להם גם זכות בלעדית לפתוח אגרות אישיות לראשי מדינה או לדעת מה שכתוב בהם ולפרסמו; כאשר אנו רואים כי להם לוחשת המדינה יום־יום את סודותיה ודווקא ביקרם היא חפצה – מי אנחנו כי נבוא לזלזל בהם. תפלות המוגנת במידה רבה על ידי הממלכה – בגל האתר או בכותונת־הפסים שהיא מייחדת לדוברים – עקיצת קולמוס מקצה מרתפו של עתון יומי לא תעקרנה. אבוד.


מארס 1965


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!