את המדינה – כך אומרים – הקימו ישראלים. את צה“ל – גם כן. את מחקר האיזוטופים ותגלית המים הכבדים ירשו הישראלים במאמץ עצמי של כוח המחשבה וכוח היוצר. לאחר שלמדו, כמובן, מה שלמדו מגאוני העולם. את כל המחלוקות הפנימיות שעמדו ברום חברתנו, כגון: זרמים או לא־זרמים בחינוך, בחירות יחסיות או אזוריות, יישבו או לא יישבו הישראלים בינם לבין עצמם. רק בדבר אחד אין כוח השיפוט והסמכות של טובי המוחות המקומיים מספיקים: בשאלה אם תהיה פקולטה אחת לארכיטקטורה בטכניון או שתיים. והרעיון היחיד ש”דבר" יכול להמליץ עליו במאמר ראשי לפתרון בעיית הארכיטקטורה בטכניון, הוא הכרעה בינלאומית. של מומחים, כמובן, אבל – בינלאומית.
ולא כל כך משום שתם השכל המקומי או שאפסה הבקיאות הלוקאלית, אלא שתמה היכולת לקבל את דין־עצמנו. המורים אינם רוצים את הסינאט. הסינאט אינו רוצה את המורים. הסטודנטים – אם אפשר בכלל להגדיר מה רוצים סטודנטים ישראליים בימינו – אינם רוצים את שניהם. יען כי יש שביתה כללית כזאת של השכל הישר על הר הכרמל – נחוץ פתרון מסוג הפתרונות שיהודים תמיד נזקקו להם בעת עמעום הבינה הציורית: הכרעה של יסודות בינלאומיים.
★
אין ענייננו בטור זה בשאלה אם נחוצה פקולטה אחת או שתי פקולטות לארכיטקטורה בטכניון בחיפה. אף כי גם כאן היינו מציעים לא להיחפז בנקיטת עמדה נגד שינוי קו־הלימוד הנוכחי. הסכנה שכתוצאה משיטת־לימוד אחרת יכערו את ערינו ואת מיבניהן עוד יותר – לאושרנו או לבושתנו – איננה קיימת. אי־אפשר כלל לעשות זאת. מבחינת השחתת פני הארץ אי־אפשר, כמדומה, להשיג יותר מכל אשר השיגה עד כה שיטת־הלימוד הקיימת בארכיטקטורה בארץ – אם אמנם יש לשיטת־לימוד השפעה על עיצובם האסתטי של בית, עיר ומרחב.
אולם ההתקוממות הנחרצת הזאת נגד כל שינוי – בבית־הספר הגבוה או בשלבים אחרים של החינוך, היא בינינו אחת החידות שאין להבינה כלל בחברה, המתיימרת להיות דוגמה לבדיקת מוסכמות ולאי־קפיאה על שמרים. והטכניון אינה הדוגמה היחידה. הגלגולים העוברים על מסקנות הוועדה שפסקה באחרונה בענין מיבנה החינוך היסודי והעל־יסודי – אינם שונים במהותם. אפשר, כמדומה, לראות בעליל את האבנים הרותחות שסמבטיון חברתי ותרבותי פולט יום־יום לרחובנו – נהר־אש המעמיד במיבחן כל מושגינו המקובלים על דרכי חינוך, דרכי הוראה ואיגרותיהם. אף על פי כן: המסגרות בצורות כחומה ומקודשות כתרפים.
את מהותה של השמרנות באנגליה, הגדיר לפני כמה מאות שנים המדינאי המבריק פולקלאנד בנוסחה הקולעה: “כיוון שאין צורך לשנות – יש צורך לא לשנות”. במהותה של שמרנות זו בישראל היטיב אולי להבחין אורח אחד מעבר־לים. בראותו כמה אנו מתקשים בתחום מסויים להחליף שיטה מיושנת באחרת. בארץ הזאת – אמר – אין כנראה, כל קושי ליצור יש מאין. קשה הרבה יותר ליצור יש מיש. הארץ הזאת הוכיחה כי היא יכולה לשנות מעשי־בראשית אבל בשום פנים לא – מעשי עצמה.
זה חל על מיבנה בית־הספר. זה חל על הטכניון ואולי לא עליהם בלבד.
אבל הבחינה המעניינת אותנו הפעם – היא הבחינה החינוכית. ככל שאנו אמורים להיות מודרכים מבחינה זאת על ידי מאמרים בעתונים.
★
איננו מזלזלים במומחים מן החוץ. הרבה דברים אנו מלמדים את העולם, אך נותרו גם כמה דברים שהעולם יכול ללמד אותנו – בוודאי גם בתחום הארכיטקטורה.
אלא שכל ענין המומחיות איננו ענין לכאן, כי אין זו שאלה של בקיאות אלא של אסכולה והשקפה. שני מומחים בינלאומיים, כל אחד מהם חסיד אסכולה אחרת. מידת האובייקטיביות שלהם אינה שונה מזו של עמיתיהם בארץ. ואם אין הסטודנטים מכירים ביושרם של מוריהם – המהווים את הסינט – לצורך הכרעה כזאת. מדוע יכירו ביושרם ובסמכותם כמורים למקצועותיהם? כלום הקניית־תורה אוניברסיטאית מן הדוכן מחייבת פחות יושר־לב מאשר הסבה ליד שולחן הישיבות של הסינט?
או אולי, באמת, יבוקש שגם המורים עצמם יוזמנו מחוץ־לארץ? אם אמנם כך – אולי גם הסטודנטים?
★
ואולם הנעשה בטכניון שייך פחות לתחום האדריכלות ויותר לתחום החברה. די להעיף עין בכותרות של עתון יומי אחד כדי לראות איך מתפקקות לנגד עינינו בזו אחר זו חוליות הסמכות הפנימית – מנמל עד אוניברסיטה ובכל המרחב שביניהן. שמונה־עשרה שנה בלבד של עצמאות הצליחו להמאיס סמכות העם על עצמו, לא רק בצוֹמתי־השלטון אלא בהסתעפויות השונות של חיי הציבור.
אנו יודעים היטב כי דברים יסודיים ועמוקים בהרבה נחוצים כדי לשנות את הכיוון המסוכן הזה – מסוכן שבעתיים באומה שנגמלה במשך דורות מכפיפות למרות עצמה. אבל הקריאה לעזרת וועדה בינלאומית בענין שבעיקרו הוא נתון ומבורר ובשל להכרעה – היא תרומה לא מבוטלת לאותם מבוכה ואבדן־דרך שאליהם הגיעו, כנראה, לא רק הסטודנטים.
כי אפשר לבחור נשיא אחר. אפשר לבחור סינט אחר. אפשר, אם רוצים, להזמין סינט שלם וחדש מחוץ לארץ, אבל כל עוד קיים סינט־מורים על הכרמל וכל עוד קיימת גם מועצה עליונה להשכלה בארץ – קביעתם קביעה והכרעתם הכרעה. ואם יש להדריך את הסטודנט הישראלי – ששום דבר לא הבעיר עד כה בעצמותיו אש יותר מהפכנית מאשר הנסיון הצנוע לחדש משהו בתחום לימודיו – יש להדריך אותו למעט יותר צלילות. כמעט אמרנו: ענווה. לקבלת מרותה של סמכות מקומית לגיטימית, שאיננה סותרת עקרונותיה של אזרחות אקדמית טובה.
מכל מקום: אין זו בעינינו מסוג המלחמות והבאריקאדות של סטודנטים שעליהן נהגה לפעמים, ההיסטוריה בכבודה ובעצמה לעלות כדי לשנות סדרי־חברה ודמותה.
אף לא שמץ מכך.
19 ביוני 1966
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.