רקע
ישעיהו אברך
יקוֹב המירוץ את ההר

זה שנים, מאז קום המדינה, נסער הציבור מזמן לזמן בענייני דת וספק אם יש עוד נושא בחיינו, לבד מן המלחמה, המסוגל כך לנחשל אותו. מי שרואה בזה מיטרד מיותר – ננחם אותו בכך ש“מיטרד” זה לא במהרה יסולק וכי אך הבל הוא להאמין, כי מאבק אחד או שנים יסיימו את הקרב המכריע – וחסל סדר דת. נושא זה עשוי ללוות את תקומתנו תקופה ארוכה, אם לא דורות, ומוטב איפוא לחיות את הוויכוחים האלה במידה גדולה יותר של סובלנות ואורך־רוח משאנו חיים אותם עכשיו. מערכת הרוח היא, כידוע. מערכה שבה אין הכירורגיה תופסת ומי שמשתעשע בתקווה, כי קיום מירוץ מכוניות בשבת או התמודדות דומה לו ישימו קץ אחת ולתמיד לעימות הזה שבין נוחות למסורת, בין כפירה לאמונה – איננו אלא רועה־רוח. ובפתח העימות המחודש הזה – הרהורים אחדים.

נניח לשעה קלה, כי באמת אין המדינה יכולה עוד בלי מירוץ מכוניות וכי לאחר חיקוי טוטאלי כזה של תרבות העולם המתקדם – אי־אפשר לפסוח גם על תחרות זאת שכל־כולה, כידוע, רוח־ספורט וחברות ואומץ – מדוע דווקא בשבת? מה היה אילו קויים שעשוע־טירוף זה, שמנסים להדביקו כזקן מלאכותי ללחייה של הארץ הזו, מה היה אילו קויים ביום חול? האם בגלל להיטות של ששים לוליינים־על־גלגלים מגרמניה ומשאר מרכזי התרבות והקידמה מוצדק להרגיז אלפי יהודים אחרים, שומרי מסורת ומקדשי שבת? קל לקיים את המצווה “ייהרג”. אבל מדוע צריך לקיים בה גם “יעבור”?

בתוך מהומת היצרים הזאת אינה חדלה להטריד אותך השאלה: מדוע זה הכרחי? מדוע גם על כך יש להטיל ריב־אחים? מדוע בשל דבר שהוא תפל מעיקרו, מנוגד לאופיינו, לרוחנו ולמסורתנו – עלינו להדאיב לבם של יהודים שאתם ולא עם אלופי המירוצים מגרמניה עלינו לעמוד מחר בחפירות ולצפות יחד פני סכנה? מי זה הצליח לשבש כך את מושגינו על החירות האנושית עד שנחשוב כי מירוץ־מכוניות הוא המבחן להיותנו ארץ פיגור או ארץ קידמה? מי הצליח כך להכניס למוחו של דור צעיר את ההכרה, כי כל דבר הבא למנוע ממנו עשיית משהו המנוגד לרוח העם ולמסורתו – הוא פגיעה בחירותו וברגשותיו ולכן יש להילחם בו?

ולעצם הספורט המעודן הזה: האם שאל מי – לבד מאותם המוחות העושים כל מאמץ כדי להפוך את ישראל לביירות – לשם מה נחוץ מירוץ כזה בישראל דווקא? ככלות הכל לא אנו בראנו את המכונית והנרי פורד, כידוע, לא נולד לא בפתח־תקווה ולא באשקלון. אולי אנו מן הפרועים בעולם בנהיגה, אך זה בלבד עדיין איננו מצדיק עשיית פולחן המירוץ בישראל. גם אין למכונית כל אחיזה בתולדותינו. אילו היה באמת רמז לכלי־רכב מופלא זה בהיסטוריה העתיקה שלנו – ודאי לא היינו צריכים לכתת רגלינו ארבעים שנה במדבר. מעיקרנו, מסתבר, אנחנו עם ההליכה. הלכנו במדבר. הלכנו לגלות. הלכנו אל הביצות. מהו, איפוא, הייחוד הישראלי המצדיק הפקעת ספורט אציל זה במזרח־התיכון מידי התורכים וקיומו דווקא במישורי ברנע?

כלום כל כך גדול ההישג המדיני שבהעברת המירוץ לישראל עד כי כדאי בגללו גם להרגיז את התורכים וגם להכניע רגשותיהם של יהודים, אמונתם ומסורתם?

ויש לומר משהו גם על השותף המעורב בכך.

סערה קמה, כמדומה, בעתונים ובציבור על פנייתם של הדתיים אל השגריר הגרמני ועל פעילותם מן הצד ההוא של המיתרס כדי למנוע את המירוץ. אך יותר משיש להציג להם שאלה זו ולהטיף להם תוכחת מוסר, יש להציגה לקבוצת עסקנים אחוזי בולמוס של פעלתנות, שעשתה שותפות עם חברה גרמנית דווקא, בענין שלא זו בלבד שהוא תפל מבחינה ספורטיבית ותרבותית אלא שהוא פוגע ברגשותיו העמוקים של חלק ניכר מן העם, מקומם אותו וממרידו.

גם מי שמתקשה להבחין בין קשר עם הגרמנים לצרכי בטחון המדינה לבין קשר לצרכי כלכלה ומסחר ותרבות, לא יתקשה למצוא את הקו המבחין בין כל אלה לבין יזמה משותפת – עם גרמנים דווקא – בחילול שבתו המקודשת של חלק נכבד מן העם – אפילו חלק זה אינו נמנה עם חלוצי הקידמה המובהקים, דוגמת אלה העומדים בשבת הקרובה לחרף את נפשם ולקדש את ברנע.

מכל מקום מוזר מאד ההגיון המתיר לנו להתאחד עם חברה גרמנית כדי להפר את השבת ולקנטר במשותף את שומריה היהודים, אך אוסר עלינו לפנות אל אותם הגרמנים עצמם – או אל נציגיהם – לביטולו של קינטור זה.

אי־אפשר שלא להתייחס גם להתעוררותו הנלהבת של נוער הקיבוצים בענין זה ולבולמוס של הגנה על החירות האישית והציבורית שאחז מקצתו של נוער זה. ומשום שאנו רואים בתנועה הקיבוצית גולת־הפאר של כל מה שעיצבה חברתנו בארץ – לא נהסס לומר את הדברים הבאים.

אם להוציא את תחום ההתגייסות הלאומית שבו ממלא נוער זה תפקיד מופת – היו וישנן לנוער זה עצמו הזדמנויות להבליט גם את רגישותו הסוציאלית והאידיאית. אך ספק אם ראינו אותו אי־פעם נזעק בכל מאודו ובכל ציבורו לאחת מהזדמנויות אלו. לא יצאו עד כה נערי הקיבוצים בשלטים ובהפגנה למען ביעור העוני והדחקוּת הקיימים עדיין בארץ; לא יצאו נגד חוסר השוויון המתפער ונגד אי־הצלת נוער פרברים מניוון ומבערות; לא נשמע קולם נגד המחסום ההולך ומתגבה בשערי בתי־הלימוד שלנו לפני דלי־אמצעים ומקופחי־חברה; לא שמענו אותם מדפיסים באלפי העתקים את מימצאיו המסעירים של ד"ר י. כץ, על כל המחלחל בתחתיות חברתנו, ונושאים אותם כשלטים כמיפגן למען ארץ־ישראל יפה יותר, לא רק במראה בתים ורחובות אלא גם במראה אדם וחברה.

תחת זאת נדלקים צעירים נלבבים אלה כאבוקה בֶּנגאלית לענין הפָרת השבת כאילו היתה זו הגדולה והראשונה במצוות שעליהם, כחלוצים אמיתיים, החובה לקיימה ולהניף את דגלה וכאילו דווקא פעמונים אלה נועדו לבשר את הרינסנס האידיאי של היפה בתנועות החברתיות של התקופה.

היה זמן שרבים מאתנו האמינו, כי יכול הקיבוץ וכל אשר הוא נושא עמו כרעיון ובערכים, לבוא גם במקום מסורת השבת וסמליה ובמקום מערכת סמלים וערכים אחרת. אך יפי־הנפש של חברתנו המתהווה שמחוץ לקבוץ בזים במידה שווה לזה ולזו. ומי שבא לשוות תוכן אידיאי למלחמתם כאילו בא לתלות נזם זהב של אידיאה באפה של חקיינות קרתנית ושל שממון רוחני.

בשולי המהומה מסביב למירוץ הזה אי אפשר להשתחרר מכמה הרהורים על תמורות הימים ועל מהותן.

פעם היינו אחוזים יצר חריף לעשות יותר טוב דברים שהעולם מעולם לא עשה אותם. היום איננו מנסים כלל לכבוש את היצר לעשות יותר רע דברים שהעולם עושה אותם מזמן; פעם היינו חלוצי החידוש. היום אנו אלופי החיקוי. פעם ביקשו ארצות ואומות לבחון אם דברים מרהיבים שיצרנו כאן – מתאימים גם לתנאים שלהן. היום אנו מתפתלים להוכיח, כי אין לך דבר שיצרו אומות בשעות דמדומים שלהן, בשעות שקיעה וניוון, שאינו מתאים לתנאי חייו של עם רענן ונתון בסערת תקומה. פעם היה אדם נראה טרוף־דעה אילו אמר, כי על כף היד שלנו יצמח “שיער” – היום הוא צומח ו“קופץ” ולדעת מבקרים זוקפי־גבות, זהו כמעט מקור להתחדשות רוחנית – מעין תשובת התקופה לתנ"ך. חזיונות שנולדו על אצות־העובש של עולם מתנוון – נהפכים לצפיחית בדיבשה של ארץ שכל חייה ויצירתה הם נעורים ומרד מתמשך.

בין תרצה בין לא תרצה אתה מקבל רושם, כי הדבר החשוב ביותר בתחום התסיסה התרבותית, האמנותית והבידורית של הארץ בימינו, הוא לא להראות מה אנו מסוגלים לעשות תוך אימוץ נכסי הרוח של עצמנו, אלא לומר לכל העולם בפאראפראזה: “מה שאתם כולכם יכולים לעשות – אנחנו יכולים לעשות גרוע יותר”. ולא רק במירוץ מכוניות.

יש בוודאי מעט מאד דברים שעליהם איננו מחולקים עם הרבי מגור. אך נדמה כי הפעם נמצא את עצמנו במפגן אחד עמו ועם חסידיו. אם מירוץ המכוניות בשבת צריך לסמל את הקידמה הישראלית – נעדיף להשתהות לשעה קלה עם הרבי בתחנת הפיגור.

ולו רק מן הסיבה הפשוטה שארגון המירוץ הזה בשבת יותר משהוא מבטא את חירות־הרוח כישראל הוא מבטא חירותה של גסות־הרוח. המלחמה נגד חירות זאת איננה עניינם של רבנים ומפלגות דתיות בלבד.


20 בנובמבר 1970


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!