העלמה שלנו בלונדון 🔗
עניינה של העלמה מכפר־סבא, שהיתה או לא היתה קשורה בעבותות עם החבר אולג ליאלין – יכול להיות נשקף מכמה זוויות־ראייה. אחת מהן היא באופן בלתי נמנע השאלה המתעוררת תמיד במקרים אלה: איך מדינה קטנה כישראל, עם מספר מוגבל ביחס של בנות ובנים, מספקת כוח־אדם לשערוריות המתלקחות בקצות־עולם שונים.
וכאותו ראי המוצב מול אור ומחזיר ברק־אש למקום אחר – כך האספקלריה הישראלית שכל תועבה שמשתקפת בה בחוץ־לארץ כמו מטילה אלוּמת־אש על הדברים המבעבעים בעומק חיינוּ כאן. פתאום אתה רואה עדר גדול של נשמות ישראליות התועות בדרכי העולם ומחפשות – היינו־הך מה.
★
מפוצצים גשר בזאמביה – אנחנו שם; נתפסת חבורת מבריחי הירואין ברומא – אנחנו שם; אשה אוסטרית נחנקת ביער – אנחנו שם; רבבות תיירים באים לקפריסין, אחדים מהם שודדים חנות – אנחנו ביניהם. וזה לבד משוד הבנקים של עצמנו שכולו על טהרת הישראליות.
אומה עצמאית זעירה נתבעת למשכנו של עולם – ונותנת, נתבעת לעגליו – ונותנת, ומפרנסת כל היבשות גם בגילויי־זוהר גם בגילויי־תועבה. והגילויים האחרונים הם בוודאי שבריר מן החבוי במעמקי החברה הישראלית והבוקע מהם לעת הסרת־מעצורים בחוץ־לארץ.
אלא שענייננו באותה עלמה מכפר־סבא מזווית אחרת, זווית מיושנה מאד, מפגרת מעט, נטועה בעבר ובמשפטים קדומים – אך עדיין זווית.
★
כמו עניין המובן מעצמו, שאינו מעורר עוד כל תמיהה או משיכת־כתף, מרצה העלמה הישראלית מכפר־סבא – האוהבת, כדברי כתבים, לשחות במים ולרכב על סוסים – על ידידותה הקרובה לנישואין עם הרוסי התמיר ועל נישואיה עם פרקמטאי אמריקני. הראשון לא יהודי, השני, נאמר בעתונות, לא יהודי – מה חשיבות לכך ומה נפקא. אין שום מעצור מצד ההשתייכות הדתית או הלאומית. אין שום הרהור: אני יהודיה – הוא לא. אבותי יהודים – הוא לא. היהדות, כאורח־חיים וכשורש הקיום המיוחד, איננה עומדת למכשול אף לרגע אחד. כך העלמה מכפר־סבא. כך גם ישראליות אחרות שנתפשטו בעולם. כאילו העולם כולו כבר פרוץ־דתות ופרוץ־לאומים, אוניברסלי בהרגשותיו, בהומאניות חובקת גזעים, ביחסו אל יהודים, בערבוב לאוּמים ואמונות. העלמה מכפר־סבא מתייעצת עם תעשיין יהודי באנגליה, ולפי המסופר היא ביקשה עצתו מכל מיני זוויות של נישואין או אי־נישואין עם החבר אולג, אך הזווית של היותה היא יהודיה והוא רוסי, כלל לא העסיקה אותה. כאילו אין זה חשוב כלל. הנקודה שהכריעה, אומר התעשיין־היועץ־לענייני־נישואין, היא שרוסי זה, העסוק בשליחויות אפלות, עלול לנטוש אותה ביום מן הימים. אבל מחיצת היהדות איננה כלל מחיצה ונטישת העם איננה מרתיעה כלל.
★
העלמה מכפר־סבא איננה יחידה. מי שמזדמן פעם לברלין המערבית יכול לראות קצת מנישואי־התערובת האלה של כמה ישראליים עם תמצית הזיבּוּרית של עמים אחרים. אבל אין צורך להפליג. הנה יצאה (או לא יצאה) את הארץ גבירה שריפּדה, לפי סיפּוּרי עצמה. דרגשיהם של אצילים באנגליה והיתה כצימוק הכותרות והשערוריות באותה ארץ ובסופו של דבר נאספה אל חיקנו והיתה מרכז מכובד ושאבני לעילית הישראלית. על הצד הפסיכולוגי של השאלה, מדוע צריכה בת־עילוּסים מוּכּרת בעולם להיות מוקד לסאלון העשורה והבוהימה הישראלית – לא נעמוד כאן. אף כי זה בוודאי עיקר התמיהה והוא גם עיקר העדות לסולם העדיפויות החדש של הישראלי פּחוס הדמוּת הרוחנית ושל ה“פַּרוֶוני” המקומי.
אך העובדה, כי בעיית התערובת: “יהודית – לא־יהודית” כמעט שאינה מתעוררת אצל הרבה ישראלים צעירים – ראויה לתשומת־לב. המתקדמים בתוכנו ירצו בוודאי לראות גם בכך סימן לקידמה, להתרת חרצובות, לחוסר משפטים קדומים. אחרים, והם אינם מועטים, יראו בכך עוד סימן לאבדן צלם ולסריסות רוחנית. העובדה המבליטה עצמה ביותר בגילויים אלה היא כי נטישת העם, שבעבר הלא־רחוק עדיין היתה מזעזעת כל יהודי, אינה עושה עוד שום רושם מיוחד על ישראליות וישראלים רבים. פה ושם אתה יכול אפילו להבחין ברמזי קנאה.
★
באחד הסיורים בארצות־הברית נזדמנו לאיזור מדינת מינֶסוטה, שבה הלך ורב מספר נישוּאי התערובת והגיע לממדים חמורים. הרב הריפורמי הצעיר שישב לימיננו פנה אל הישראלי בנימה של קנאה: “הנה מפני הפגע הזה לפחות אתם מחוסנים. אינני יודע. אם יש הרבה מניעים שידחפו הורים אמריקאים לשלוח ילדיהם לישראל – אבל הפחד מפני נישואי־תערובת בארצות הברית יהיה בוודאי אחד מהם”.
בן שיחנו השני, מרצה צעיר באוניברסיטה, סתר מכל־וכל דברי הרב. “אולי,” אמר. “במציאות של העדר לא־יהודים, של יישוב שכל־כוּלו יהוּדי, סכנה כזאת באמת איננה קיימת. אין נישואי תערובת במקום שאין תערובת. אבל ככל שאני פוגש בנות ובנים ישראליים בתוך הקאמפוסים בארצות הברית, נדמה לי כי יש להם עוד פחות מעצורים לבוא בברית נישואין עם לא־יהודי מאשר לצעירות ולצעירים אמריקניים. מבחינה ישראלית הם מחוסני גאווה. אך מבחינה יהוּדית חיסונם רופף, ואינני נותן עליו אסימון שחוּק”.
הפּרופיסור בוודאי הגזים לא מעט. אַף על פי כן אנו נוטים להעדיף עדוּתו על פני עדוּתו של הרב. אין היהדוּת, כמסורת חיים מעוּצבת במשך דורות. מהווה עוד שוּם הרתעה. קלסתרם הרוּחני של קצת ישראליים צעירים כיהוּדים מתחיל להיות דומה לקלסתרונים שהמשטרה נוהגת לפרסם כפעם בפעם בחפשה אחרי מבוקשים. הקלסתרון בנוי קווים־קווים ונקודות־נקודות הדומים כמעט למקור, אך רוח־חיים של דמות – אין בהם.
★
מתוך הגילוּיים האלה עולה כפעם בפעם השאלה: ככלות הכל, מה החינוך שאנו נותנים לאדם הישראלי הצעיר – מן הבחינה היהודית? העלמה מכפר־סבא שירתה שנים אחדות בצה"ל, הוא כור ההיתוך החינוכי הגדול של ישראל; היא עשתה שנים אחדות בקיבוץ מכוּבּד, שאף הוא מפּחה חינוּכית חשובה של חברתנו. ואף על פי כן: העדר גמור של נוגדנים יהודיים. שורש בארץ? – אולי, אך השורש בעם, במסורתו ובהוויתו הרוחנית המיוחדת, כמו נצמק ונשדף. העמידות היהודית מתרופפת והיא נתונה להתמוטטות עם כל רוח מצויה.
אנו יודעים: העלמה מאיזור השרון איננה הכלל. אך היא איננה גם יוצאת־דופנו הגמוּרה. מכל מקום, אנשי החינוך אינם פּטוּרים לתת הרהורם על החזיון הזה של צעירים חניכי הארץ המנתקים עצמם בקלוּת כזאת לא רק מן הקשר אל ארצם אלא גם מן הברית עם עמם.
10 באוקטובר 1971
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.