מה שמעוללת ממשלת ישראל לחינוך איננו לא טעות, לא מעִידָה – רק חרפה. חרפה להנהגת העם ובזיון למדינה של יהודים. בזיון לעם שחינוך ילדיו היה בָבַת־עינו אף בימי הגדולה במצוקותיו. מעולם לא גרעו יהודים מחינוך בניהם. מי שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסו נתן כּלי־מַשׂכּית שלו בעבוט; מי שלא היו לו עֲדַיים – החסיר מפת־לחמו אבל לא גרע תורה מילדיו. לא היה זכר לתנועת־ההשכלה; לא היתה נובטת תנועה חלוצית, שחוללה את פלא הפרחת השממה ובנין המדינה; לא היה זכר למנהיגות רוחנית ואידאית אילולא מסירות־נפשם של הורים, קשי־יום ומרודי־חיים, לגדל את בניהם בבתי־לימוד בכפרים, בעיירות חלכאיות ובכרכים – לתורה, לאמונה לערכי אדם וחברה.

הטיפול המגושם של ממשלת ישראל – בממשלה – בחינוך; הנוסח שבו מדברים על החינוך גם אנשי ממשלה גם פקידים של אוצר המדינה – וזה בנוסח הידוע: “גדולים רוקקים וקטנים לוקקים” – הם עלבון לעם היהודים ולמסורתם ובזיון גדול ממנו להנהגתם.

★

בזיון להנהגתם – כי מעטים התחומים שבהם מגַלָה הנהגת־העם הנוכחית סטייה קיצונית – אם לא זלזול – במסורת שהנחילו לה ראשוני קברניטיה של המדינה כמו בתחום החינוך.

בזכרון האישי של כותב־הטורים חקוק היום הראשון שבו נכנס לכהונתו שר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל המחודשת, באביב 1949. יום לאחר מינוּיוֹ חזר זלמן שזר מוויעוד עם ראש־הממשלה דאז דוד בן גוריון, כולו מולהָב ועיניו רושפות: "מה, אתה סבור, אמר לי בן־גוריון בשיחה ראשונה זו? ‘חוק חינוך חובה’ – אמר – ‘ומיד. בלי דחיות’. לא הספקתי להפטיר משפט אחד או שניים על משמעות המעמד המרַגש הזה של חנוכת “מיניסטריון לחינוך” אחרי אלפּיים שנה ובן־גוריון בשלו: “אתה חוזר ללשכתך, קורא לבקר (זה היה, כמדומה, שמו של היועץ המשפטי לענין חוק־החינוך) ומנסחים את החוק. אַל תחכּה. יהיו מהמורות: יש מפלגות, יש זרמים. יֵש מצוקות – אַל תחכה. קפלן (שר האוצר דאז) הבטיח לי כי לא יערום קשיים. אפילו אמר שיעזור לך”.

★

מה היו המצוקות בימים ההם – אין צורך, כמדומה, לפרט. מה היה אז מספר המכוניות הפרטיות בארץ, מה היה מספר החווילות המפוארות בכל פרברי־העושר, מה היה באותם הימים העומס האדיר של בנין צבא. קליטת עלייה, גיבוש כּלכּלה עצמית – כל הדברים האלה כתובים בקורות הימים. ואף על פי כן – בן־גוריון בשֶלוֹ: “אל תתמהמה. תוך חודש אני רוצה להביא לכנסת חוק חינוך חובה חינם לילדי ישראל”. אמר – והביא.

ובעצם המצוקה הנוראה של מדינה שלא היה בתרמילה אף לא דולָר אחד לרכישת נשק־מגן, להבטחת אמצעי־ייצור לפיתוח המשק, להאכיל פיות של רבבות עולים חדשים ולקליטתם: בעצם ימי קיצוב המזון – קיבלה על עצמה המדינה לתת חינוך חינם לילדיה. וכמאמר המשורר: “העם נשא את עצמו על שכם”.

היום, בישראל ההוללה הזו: בישראל של סקי ושל וידיאו ושל כבישים הנחנקים מרכב חדיש; בישראל ששווי הנכסים הפיננסיים בלבד של אזרחיה מגיע ל־51 מיליארד דולר (שווי שגדל בשנה האחרונה בלבד ב־8 מיליארד דולר); – בישראל זו אֵין ממשלתה יכולה למצוא 40 מיליון שקל – כמעט אמרנו: עלובים – כדי שלא לקצץ שוב־ושוב בחינוך – בעתיד העם; לא לפטר עוד אלפי מורים (לאחר שאלפים אחדים כבר פוטרו קודם לכן), לא לסגור בתי־ספר ולא לצמצם תכניות־לימוד. לקצץ 40 מיליון שקלים – ובנוסף לזה לכרסם ביסוד החברתי והמוסרי של חינוך חינם – שטָבעו ראשונים באחריותם לדמות האומה בעתיד – ולהטיל ארנונות והיטלים על ילדים המתדפקים על שערי בית־הספר, היטל על הילדים, כמובן. חלילה, לא על מכוניות.

ואֵין לִבָּה של מנהיגות זו נוקפה וכבַר־פלוגתא וכמשיב לזעקת המחנכים מעמידה ההנהגה את הפקיד הממונה על התקציבים, שדיבורו דיבור־לבלרים, ושמירה כלשהי על דרך־ארץ לפני הנושא עצמו – החינוך – ולפני העומסים בעולו לא היתה מזיקה גם לטעם הופעתו בציבור.

★

כבר אמרנו כי זו חרפה למדינה של יהודים ובזיון להנהגתם. אך מעל לכל זוהי כלימתה המבישה של תנועת העבודה. לא זו בלבד שהיא נותנת ידה באופן פעיל למהלך המבַזה כל מסורת מנהיגותה מאז הופיעה כתנועת־החלוץ של העם היהודי, אלא שאין אתה שומע מתוך שורותיה אפילו ציוץ־של־מחאה נגד התפנית החברתית הזאת הסותרת כל מהותה וכל מישנת־חייה.

התנועה עסוקה, כנראה, למעלה מראשה באיושים ואין להפריע לה.

★

היינו רוצים לחזק ידי המורים לא רק בעצם מאבקם אלא גם בסערת מאבקם נגד ההתנכּלות המתמשכת והמפורשה הזאת לחינוך.

מתחנו לא־אחת בקורת על מה שנראה לנו כחָפוּז – אם לא פזיז – בהשבתת בתי־הספר ובביטול־תורה תוך מאבק על תנאי שכר ועבודה. לא נסמוך ידינו גם הפעם על הצעד החריף שנקטו.

עם זאת, קשה להתעלם ממרי־שיחו של אחד מוותיקי המחנכים, הכּואב את כּאב ההידרדרות המסוכנה ברמת־החינוך בישראל ואת קפיצת־היד בהקצאת אמצעים לעצור הידרדרות זו, לאמור: “חכמינו אמרו כי אין מבטלים תינוקות של בית־רבן אפילו לבניין בית־המקדש. אבל איך אפשר לעמוד בחיבוק־ידיים כאשר – בפירוש – הורסים לנו נדבך־אחר־נדבך את משכּן־החינוך שהקימונו תוך דריכת כל שריר וכל עצב מאז ראשית תנועת התחייה הלאומית. אני יודע – אמר – השבתת הלימודים לצורך הצלת החינוך היא “מצווה הבאה בעבירה”, אבל זוהי תמצית המחאה והזעם שביכולתנו כמורים לבַטְאָהּ.”

קשה שלא להתרשם מריתחת־ליבו הכנה של אחד מוותיקי המחנכים – ואפילו שגגת־השביתה, שנקווה כי לא תחזור – תימחל לו ולחבריו. כך או כך – חטא שוויון־הנפש למראה התבערות העם וחטא ההתעלמות מעתידו העגום של החינוך נראה בעינינו חמור שבעתיים.

★

לא נהסס לחזור ולשאול היכן במחאה זו סופרי ישראל, העלית האקדמית שלה ובעיקר – אנשי האמנות, הבוהמה הקולנית והרגישה כל כך לכל עוול המקפח את הקידמה התרבותית של ישראל. היכן הם במחאה נמרצת נוכח הסכנה של פגיעה בשורשי החינוך והעמקת הבערות בנוער ובעם? ככלות הכל: מאין ישאבו בעתיד את קהל־הצופים למופעי תרבות ואמנות שלהם – אלא אם כן הם מתכוונים לקיים רמתם של מופעים אלה כרמת “החילוני האחרון” או מַחֲזֶבֶל דומה מסוגו.

אך אפשר אין דבר אופייני יותר לסולם העדיפויות של מדינת ישראל בימינו מן העובדה כי את זמן המסחר בבורסה מאריכים בשעות אחדות ביום ואילו את זמן הלימודים בבתי־הספר מקצרים בשיעור דומה. יאה, כנראה, למדינת היהודים של ימינו שהבורסה שלה תהיה פתוחה עד שעה 3 אחר־הצהריים ואילו הרבה בתי־ספר שלה ייסגרו ב־11 בבוקר.

תמצית ההוויה של ישראל בימינו.

20 בינואר 1987