רקע
ישעיהו אברך
בֵּין כּוֹכָבִים ועָפָר

 

המערכה היא על החינוך גופו    🔗

זה איננו ריב משרדים. זו איננה מחלוקת מינהלית בין שרים. המשמעות האמתית של ההתנצחות – הציבורית והלבלרית – הפוקדת אותנו מזמן־לזמן כמו רצידיב דלקתי של חולי כרוני, היא: מערכה על החינוך גופו. ובהיות זו המשמעות החבוייה בכל ההתנצחות הזאת – אין זה כלל עניין רק בין שר החינוך, העומד יחידי במערכה זו, ובין שר האוצר. זה עניינה של הנהגת־ישראל כולה.

במתכוון אמרנו הנהגת ישראל ולא אמרנו ממשלת ישראל, כי אם יש תחום שבו אין ממשלת ישראל – הממשלה כגוף מנהיגותי כולל – מראה סימן של הנהגה אמתית, שום ראיה חודרנית ומעמיקה למרחוק, שום תעוזה לנסות – כְּחובתה – להכניע גם מצוקות כספיות כדי לקיים עיקר שהוא, ללא שום מליצה, בנפש העם הזה – התחום הזה הוא החינוך.


 

בין כַּלְכָּל לקברניט    🔗

בוויכוח המתגלע כפעם בפעם, כמו בחוקיות מחזורית, בין ראשי החינוך בישראל – הרואים פני החינוך לאמיתם – לבין ראשי האוצר, ממלאת עד כה ממשלת ישראל כולה תפקיד של וַסָּת חשבוני, ולכל המרובה: תפקיד של כַּלְכָּל, אך בשום־פנים לא משהו הדומה לתפקיד של הנהגה. שהרי ככלות הכל, ממשלה איננה רק הַכַּלְכָּל של הספינה הלאומית – היא קברניטהּ.

ומוקד העניין איננו בשום פנים בוויכוח הקונקרטי על הַסְפָרוֹת. רק הֶרגֵלֵינו – או יצָרֵינו המשרישים הֶרגלים אלה ומעמיקים אותם – לִבְסוס באיזור הקרתני והאישי של מחלוקות צבוריות בהתעוררן, מוליכים גם את הדיון הזה אל הסימטה הצרה של האשמות חשבונאים זה את זה. המאבק בענייני חינוך הוא מאבק על דרך ראשָה בנתיבות־חייו של העם, על פניה הרוחניים של מדינת היהודים, על מקומו של החינוך בסולם הדאגה לקיום ישראל ולעתידה ובסולם סגולות־האיכות שהן תנאי להתקיימות זו.

בהתייחסותה של ממשלת ישראל, בהנהגת עם, לעניין החינוך אין, לדאבוננו, סימן לתפיסה כזו.


 

בשרשי החינוך ובצמרתו    🔗

כי אילו נתנה ממשלת ישראל סימנים כאלה – מה עוד צריך להתרחש בחברה הישראלית – כדי להחרידָהּ? שהרי בלי שום גוזמה ניתן לומר כי האש אוחזת עתה בחינוך בשני קצותיו: בשרשיו ובצמרתו גם יחד.

רמת הידיעה וההשכלה לכל אורך מסלולי הלימוד נתונה – לדעת טובי המחנכים בכל הרמות האלו – בתהליך שיטתי של שקיעה. “המוצר” המגיע מבית־הספר היסודי מתקשה לעבור את מפתן התיכון, והמוצר המגיע מן התיכון עומד ברובו, בוֹהֶה וחסר־אונים, מבחינת אוצר ידיעותיו, לקראת שלב החינוך הגבוה. ממילא גם המוצר המופק באוניברסיטאות – כפי שמעידים ראשי האוניברסיטה עצמם – נתון בתהליך פרוגרסיבי של שקיעה. ונאמנה עלינו עדותו של פרופ' מאני, נשיא אוניברסיטת תל־אביב, המוכר כמתון ומאופק בהתבטאותו, כי “בסופו של דבר רמת ההשכלה הגבוהה כיום תכתיב רמת הבטחון, הרפואה והתעשייה – ומה לא? – בשנים הבאות”.

ואכן. ראשי צבא ההגנה לישראל, צבא שכוחו וייחודו באיכותו, אינם מעלימים עוד את העובדה כי רמת ההשכלה הממוצעת של הצעיר המגיע היום לשורות הצבא, אינה מסייעת לו להתמודד עם המורכבות והסביכות לא רק של הטכנולוגיות החדישות בתחום הנשק, אלא גם של התכנון המחשבתי, המורכב והמתוחכם, של מהלכי מגן ומלחמה בימינו. והרי גם המוטיבציה הלאומית והמוסרית של הלוחם הישראלי אינה מנותקת כליל מהכשרתו החינוכית והלימודית – בכלל זה תולדות עמו, יסורי תולדותיו ומורשתו – לפני בואו לצבא.


 

פרצוף של אנדרוגינוס רוחני    🔗

ובצד כל אלה – הכרוניקה הצפופה על העבריינות הפלילית בשכבות־נוער שלמות, על רבבות נערים ונערות שהם מחוץ למסגרת עבודה ולימוד; על שלוחות של עבריינות ישראלית אלימה – בעיקר: בגיל הנעורים והעמידה – בכל כנפות תבל, מסאן־פאולו בברזיל עד פרנקפורט־שעל־המַין, ועל נציגיהן של שלוחות העבריינות האלו הממלאים במאותיהם בתי־הכלא מקאטמנדו עד קופנהאגן.

ומעל לכל אלה הולך ומתעצב בהווייתה של ישראל פרצוף האנדרוגינוס הרוחני – פרצוף פָּחוּס מבחינה יהודית ואוניברסלית – הנעשה שכיח יותר ויותר בדור הישראלי הצעיר (אולי דוגמה לטמטום המתפשט הזה אפשר למצוא בקטע־כרוניקה, המספר על חתונה מפוארה בישראל, שבה, לאחר טקס החופה והקידושין, מציג החתן לפני הקרואים מחצית־שעה של תרגילי־קאראטֶה – – ).

האם, באמת, אין לכל הגילויים האלה – שכמותם המבהילה מצטרפת לאיכותם ההרסנית – שום קשר, שום שייכות, לא רק למהות החינוך שאנו נותנים לבנינו, אלא גם להיקפו, לשעות הלימוד בכתלי בית־הספר ולמידת האנרגיה הרוחנית והחמרית שאנו מואילים להקצות לחינוך זה?

האם יכולה מנהיגותו של עם לראות – כמאמר המשורר – כל מצוקותיה הנוראות של מולדתו בתחום הרוחני רק “בנֶקֶב הגרוש”?

ומתוך מציאות חברתית מעוגֶמֶת זו מדברת הלבלרות הפיננסית – וממשלת ישראל, כגוף, מחרה־מחזיקה אחריה – על קיצוץ עוד מאה וששים אלף (!) שעות הוראה, בנוסף לארבעת אלפים מורים שפוטרו אשתקד, כמו היתה זו פעולת־חיסור טכנית של סְפָרוֹת ולא נגיסה חמורה במהות, נגיסה שאיננה הֲפיכָה עוד.

שהרי אם הֶחְסַרְתָּ שנת־חינוך אחת – החסרת אותה לעולמים, ואם אתה תולש מבשר־החינוך קרעים־קרעים במשך שנים, אתה יוצר צלקת של בערות בפניו של דור שלם. צלקת שאין למחותה עוד. ולא יהיה תחום בחייה של ישראל שחותמה של צלקת זו לא יורגש בו.


 

“זה מה שאין”    🔗

התשובה השיגרתית לכל אלה היא, כמובן: המדינה ענייה עד־דכּא. וכמאמר העם: “זה מה שיש” או נכון יותר: “זה מה שאין”. ומטבע הדברים, אין העוני והרווחה יכולים לדור בכפיפה אחת.

אלא שעל רקע תשובה זו מרצדות לנגד עיניך מתוך הכרוניקה היומית סְפָרוֹת אחוזות־עווית הנראות כמו שדים קטנים המסוגלים לבַלֵעַ את דעתך. והן ממחישות, כמו סרט־אַנימַציה, את השכנות השלוָה והשַאֲנֶנֶת של הוללות ומחסור.

שמונה מאות מיליון דולר – אומרת הכרוניקה של השבוע – הוציאו אזרחי ישראל בעשרת החודשים שעד סוף אוקטובר למוצרי צריכה: למכוניות, למיקרוגַל, לוידאו, למחשבי־בית ולאבזרי־עוני אחרים; כ־600 מליון דולר נוספים הוציאו אזרחיה האביונים של מדינה זאת למסעות בחוץ לארץ; כמה מיליונים נוספים הוציאו הורים יהודים אוהבי־ילדיהם בסמוך ליום־הכיפורים – ואפילו בערב יום־הכיפורים – על רכישת אופניים ומכשירי וידיאו לילדים כדי שלא יהיו משועממים יתר על המידה ביום הצום והתפילה שהוא, כידוע, יום־דין ליהודים מיושנים (את האפשרות להביא את הילדים לבית־הכנסת אין הורים אלה מעלים כלל על דעתם שהרי הם עצמם פִּרְיוֹ של אותו חינוך נָכֶה, שעתה הוא מוענק לילדיהם).


 

“זו מדינה שפוייה, זו?”    🔗

ובתוך הכרוניקה המגוּוָנה הזו משתזרת הידיעה על חשד לגניבה משותפת של 60–70 מיליון דולר בידי שוֹעֵי מינהל. ציבורי ופרטי, – והכל יודעים שאין זה אלא אפס קצהו של קרחון העבריינות הפיננסית הגדולה המבעבעת מתחת לפני המשק.

ומול כל אלה ניטש, ללא בושה, קרב בלתי־מתפשר על קיצוץ נוסף, חמור, בשעות חינוך והוראה, שכל שיעורו יגיע ל־30–40 מיליון דולר, ואת המשא הנורא הזה אין העם האביון הזה יכול בשום פנים להרים!

איך אומר שכננו התמהוני: זו מדינה שפוייה, זו?

רק חשבונאים – בנפשם ועל פי מקצועם – יאמרו שכל מספר משפע המספרים האלה הוא לַוְיָן הנע במסלולו שלו ואין שום קשר בין כל המספרים – לא קשר של הגיון ולא קשר של פרדוכס. ואולם הנהגת־מדינה הנקשרת גם היא לנוסחה זו ואינה מוצאת דרך – לקשר בין המספרים הסותרים של מחסור לאומי מזה ושפע מסואב של יחידים מזה; הנהגה של יומרה חברתית שאינה משכילה ליצור צנור־יניקה חוקי ושיטתי מן השפע הפרטי אל המחסור הלאומי – הנהגה כזו ספק אם היא ראוייה להחזיק בהגה המדינה אפילו יום אחד.


 

הכלימה הסוטרת על לחי    🔗

הכלימה בשדה החברה והחינוך היא מכל בחינה סטירה מכופלת על פניה של תנועת העבודה.

סטירה – על שלא קם בה עד כה העוז לחולל תמורה במצב הפרדוכסלי והמביש הזה שבו, מצד אחד, מדינה מתפלשת בעוניָה, מקצצת, מחמת עוני, בחינוך ילדיה ובבטחון חייה ומצד שני, שכבות עבות ומתעבות באוכלוסיה טובעות בעושר גואה.

הסטירה החמורה לא פחות באה לה מאיזור החינוך, אם עיקר־הדברים המעסיק וטורד את עסקניה בתחום החינוך הוא מי יהיה ומי לא יהיה סגן שר־החינוך; אם משקל הכוחות האישיים והסקטורליים בלשכה או במחוז הוא־הוא מוקד עניינה; אם פני החינוך עצמם, שקיעתו, צמצומם המכני של משאביו – אם אלה אינם בראש מעייניה, מה יתרון לה מבחינה חברתית על פני כל גוף פוליטי אחר המתמודד על השלטון?


 

תוכנית־חירום ממלכתית לחינוך    🔗

אך האמת היא כי הדבר הנחוץ עתה בחינוך איננו הטלאָה חטופה של כמה קרעים, חמריים בעיקרם, המתגלים בו כל יום שני וחמישי. לחינוך נחוצה תוכנית חירום ממלכתית, תוכנית כוללת מגן הילדים עד האוניברסיטה – ועד בכלל, כמובן – המתוחה לפחות על פני שנים אחדות והנתמכת בנדיבות, בלבב־שלם, בהבנה עמוקה של טעם הדברים המונחים על הכף – מצד הנהגת המדינה כולה. תוכנית שתוציא את שר החינוך, ונאמני־החינוך המסייעים בידו עתה ובעבר, מבדידותם במערכה הלאומית הזאת. תכנית־חומש, לערך, של קיום סדיר ופיתוח לגני הילדים, ובתי־הספר לסוגיהם ולאוניברסיטאות, שתקים מחסום לפני הבערות המעמיקה אחיזתה במדינת היהודים.

הדבר מחייב טלטלה גמורה. כי אם בשל צו האחדות הפוליטית בשלטון איננו מסוגלים לעשות מעשה חברתי מהפכני בעל משמעות מוסרית קטיגורית – תהיה כל אחדות־הרמייה הזאת כפרת כל ילד יהודי שבנימוק של עוני המדינה מחסירים ממנו ולו גם שעה אחת של לימוד תורה או של הקניית דרך־ארץ.


 

“על קרקע העם ובתחתיות נשמתו”    🔗

אנו מאמינים עדיין בתום־לב כי ביסודו של דבר לא עורער בעם הריבון מעמדם של כמה ערכים שנתקדשו בשנות־גולה, ומתן חינוך מקיף ושלם לילדים, אף בתנאי מצוק ומחסור בפת־לחם, היה אחד מערכים אלה.

הלב מסרב להאמין כי ההתבהמות החמרית של רבים מיושבי הארץ הזו הגיעה לידי כך שהורים יהודים במדינתם יעדיפו ילד אנדרוגיני מבחינה רוחנית אך מצוייד בוידאו ובמחשבי־כיס על פני בן־תורה חכם־לב שאין בידו אביזרים משוכללים אלה. הלב מסרב להאמין בכך משום שהדבר סותר כל מסורת עברו של העם.

אנו מאמינים ללא־תקנה כי – כמאמר המשורר – “על קרקע העם בתחתיות נשמתו עוד תִגַהּ ותנוצץ שכינתו”. נחוצה רק הנהגה שתאמין בכך ותעשה, בדרך של מנהיגות־עם אמתית, כל אשר ביכולתה כדי ללַבּוֹת ניצוצות אלה ולא כדי לעזור לכַבוֹתם.

אם אומה זאת תהיה משולה לעפר או לכוכבים אין הדבר תלוי אלא בשאר־הרוח של מנהיגותה. לדאבוננו, אם לשפוט לפי אופק־הראייה של הממשלה, כחטיבה, בתחום החינוך – אוּמָה זאת עלולה לרחף אי־שם בחלל המוּרָם מעט מעפר אך רחוק מאד־מאד מן הכוכבים.


12 בנובמבר 1986


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!