רקע
משה גליקסון

על דרכי הנוער הציוני

(מכתב למערכת “העובד הציוני”)

חברים יקרים!

משאלתכם לדעתי בדבר תפקידו וצביונו הרצוּי של העתון, שסיעתכם באה להוציא, נמצאתי למד, שאתם בעצמכם תוהים עדיין על דרככם או שאין בלבכם הבטחון הגמור, כי מפעלכם זה, עם כל חשיבותו כשהוא לעצמו, הוא דבר בעתו בימים הרעים האלה.

תהיתכם זו סימן טוב היא לכם. כי אמנם יש כיום דבר־מה מן הפרדוכסליות בתפקידו של עתון, שבא לשמש את מחשבת הציונות הכללית בטהרתה. היש טעם בימינו באורגן חדש לציונות כללית, היש עוד בכלל בימינו ציונות כללית הראויה לשמה, בעלת צביון ורצון ודרך משלה, שאינה משמשת כסות־עינים לדבר־מה שאינו “כללי” כל־עיקר? הציונות הכללית חדלה לכאורה זה כבר להיות גזע מחצבתה של התנועה, אשר ממנה מסתעפים ויונקים ענפיה השונים. אין עוד לכאורה בימינו ציונות כללית אמתית, שאינה מזהה את עצמה עם חלק אחד מסוים דוקא בעם ובישוב, להוציא כל חלק אחר, עם השקפת־עולם־וחיים מסוימת; אין עוד בימינו ציונות, הרואה את עיקר תפקידה בדאגה ובאחריות לעניניה הכלליים, לעיקריה המוסריים העליונים ולתכליותיה הלאומיות־העליונות של התנועה, ליסודות המאַחדים ולצרכים המשותפים לכלל האומה. הציונות הכללית נעשתה אף היא בתקופת ההגשמה בציונות, בתוקף מסיבות מכריעות של מציאותנו הכלכלית והחברתית, מפלגה בין המפלגות, הבאה לשמש את רצונו ואת צרכיו של חלק מחלקי הצבור, והיא מדברת ופועלת בשמו ולשמו, ואך לשמו לבד, כשם שמפלגות אחרות מדברות ופועלות בשמם ולטובתם של חלקי־צבור אחרים. ולא זו בלבד אלא שעיקר ההתפלגוּת, אשר עליו עומד כמעט כל עיקר חייה והתפתחותה של ההסתדרות הציונית בימינו, עושה שמות גם בתוֹך הציונות הכללית עצמה ונעשה גורם להתהוות זרמים חדשים, שלא לומר מפלגות חדשות, בתוכה עצמה. ציונים כלליים א‘, ציונים כלליים ב’, סיעת העובדים, ארגון העובדים, המפלגה החדשה “אחדות העם”, ועל ידם המון גדול של ציונים סתם, המהססים לזהות עצמם עם אחד הזרמים האלה דוקא והם עומדים מחוּץ לכל מפלגה וארגוּן – זוהי דמותה של הציונות הכללית בימי המבוכה והפורענות האלה, לאסונה ולאסון התנועה כולה. כבר בא לידי לקבול לא פעם ולא פעמים: תהליך הדיפרנציאציה, סימן של גידוּל והתפתחות לכאורה לכל בריה אורגנית, מעין התהליך של חתוך־איברים בתוֹך הגוף החי, הולך ונהפך לנו, השטופים כל ימינו בהפרזה חולנית, לתהליך של התפרדות והתפוררות; התהליך ההכרחי האחר של חיים אוֹרגניים, התהליך של אינטגרציה, של לכוּד והתאַחדוּת המפולג לשם תפקידי החיים העליונים, לקה ושוּתק, כביכול, בחיינו לגמרי. דומה כאילו גם הסכנות המשותפות הגדולות של שעת חירום אין בהן כדי להמריצנו להעמיד כנגדן כוח מגן מלוכד ומשותף….

*

לא היתה עוד שעת צרה, שעת חורבן וסכנת כליה גמורה, לישראל מיום היותו לעם, כימים האלה. אשה של גיהנום, של משטמת פראים ותאות־השמד, לוהטת מסביבנו בתפוצות ישראל הגדולות. מיליונים מאחינו עומדים על סף הכליון, במשמעה היסודי הפּשוּט של מלה זו, נסתתמו צנורות פרנסתם, הופקר כבודם, הופקר רכושם, הופקר דמם. כחיות־ציד נרדפים הם על צואר מגבול לגבול, ואין מאסף ומרחם; מדינות אדירות משתמשות בכל כוח שלטונן הכביר, בכל אמצעי הטכניקה המודרנית והמנגנון המשוכלל שברשותן, בכל אמצאותיה ומצדקותיה של אכזריות־רשע תהוֹמית, אשר רק האדם מסוגל לה, כדי להשמידם מתחת שמי ה' בזמן מועט. ואף בארץ “ביתנו הלאומי” אנו מוקפים שנאה יוֹקדת וחמת־נקם של פראים, אנו מוקפים אויבים, המתנכלים להטביענו, אותנו ואת מפעל הצלתנו, בדמנו. הגיעה שעת־הכרה אחרונה־איומה לעם ישראל: לחיים או למות. ואנו, אוי לאותו כאב, אוי לאותה כלימה, אנו מפולגים כאז כן עתה למפלגות ולכתות, אנו מחזיקים בשנת תרצ“ח בתורת מפלגות, בדוקטרינות ובטכסיסים של מפלגות, מוציאים את מיטב מרצנו הרוחני והנפשי בפולמוס פנימי של מפלגות. פס יד נעלמה כותבת לעינינו על שמי עופרת אזהרת־אש אחרונה. אנו נתבעים להשליך לגרוטאות ההיסטוריה את כל הנכסים הפסולים האלה של פלגות ומפלגות, השטופות בפולמוס שאין לו שחר; אנו נתבעים לשוב וללכד את שורותינו הפזורות, לשוב לגייס, לשוב להפעיל שארית כחות קדומים, הטמונים בחביון נשמה; אנו נתבעים למאמצי גבורה ויאוש אחרונים של אומה שהגיעה אל פי תהום – ואנו ממשיכים את מלאכת ה”דיפרנציאציה" וההתפוררות הפּנימית, העושה אותנו לאבק־אדם, שאין לו תקוה ושארית.

ואתם נוער ציוני, שאינו כפוף לכאורה לשום דוקטרינה של מפלגה ומעמד, אתם שאין לכם לכאורה בעולמכם אלא מחשבת הגאולה ותקות הגאולה הלאומית; אתם, נוער ציוני ועובדים ציונים שכתבתם על דגלכם את המאמצים המשותפים, את הפעולה המשותפת ואת האחריות המשותפת של כל חלקי־העם לגאולתו ולבנין עתידו – מה אתם אומרים לעשות בשעת־גורל מכרעת זו, מה דמות וצביוֹן תערכו לכלי מבטאכם החדש? הגם אתם אומרים לשמש אותו תהליך מקודש של דיפרנציאציה מפלגתית, שכבר הורגלנו לראותו כגזירת־טבע, שאין להרהר אחריו? או שמא תטילו על עצמכם את תפקיד הכבוד והברכה לשמש את יסוד האינטגרציה בחיינו, המצפה לתקונו? הבאים אתם ליתן דמות ובטוי וספּוּק לאותה “ציונות כללית” של מפלגה, האומרים אתם להלחם את “מלחמתה” של סיעה אחת מסיעותיה, להרביץ את תורתה ולשקוד על עניניה, בנגוד לתורתן ולעניניהן של הסיעות זולתן – או שמא יקום בכם רוח וגבורת־נפש לקרוא לדרכים חדשות בציונות, לבדוק בעיקרים מקובלים, להחזיר הלכות ועיקרי־אמונה של חיינו המפלגתיים לכור ההתוּך של מחשבה לאומית חפשית, על מנת ליצוק דפוסים חדשים לתורת חיים של הציונות? האין השעה הזאת, שעת־מבחן והכרעת־גורל,שעת הצפיה הגדולה למפנה החותך לקראת חיים ממלכתיים לישראל, מחייבת דפוסים חדשים ודרכים חדשות?

שמא ישמש עתונכם במה כללית באמת, במה חפשית, ללא הבדל אידיאולוגיה, ללא תלות וללא פניות וחשבונות, למחשבה ציונית חדשה, אמיצה וענוותנית כאחת? שמא תוותרו על התפקיד הנוח להרביץ תמיד תורה סיעתית מסוימת ולפסול תמיד כל תורה זולתה; לשמש תמיד פרקליטים מושבעים לסיעתכם וקטגורים מושבעים לסיעות זולתכם? שמא תוותרו על הדרך הנוחה והקלה של “שולחן ערוך” כתתי, זו הנחלה ששפרה על מפלגות של הלכות פסוקות, המוכנות ועומדות לשימוש התלמידים בכל המקרים והמסבות? שמא תשתמשו באמת בברכה המיוחדת, הנתונה בעצם מהותה של ציונות כללית הראויה לשמה, – בברכתה הגדולה של חרוּת־הרוח, של מחשבה עצמאית־אחראית, שאין לה לפניה דיין אחר אלא הדיין שבלב, ולא אַמת־בחינה אחרת אלא אהבת־אמת ומצפון אינטלקטואלי נקי? שמא תפתחו שערי עתונכם לכל בקורת הגונה־ענינית, שאין לפניה לא איבה של “חובה” לאלה ולא משוא־פנים לאלה, אחת היא למי היא מכוונת?

הנה נפל דבר במחנה הציונים הכלליים לזרמיהם ולסיעותיהם: התעוררה תנועה לאיחוּד הסיעות, לליכוד הכחות המפורדים לשם התפקידים המשותפים. ונראה לי, שאין כבני הנוער, אשר לא השתרשו עוד בחטא הפירוּד והאַמביציות האישיות והסיעתיות, קרואים ומסוגלים לדון בפרובלימה חשובה זו בלי נטיות קדומות והלכות פסוקות ועכַבוֹת שבשגרא; נראה לי, שאין כמוכם מצוּוים ועומדים לבקש את הלשון המשותפת ואת הדרך המשותפת עם חבריכם מן הסיעות האחרות.

הנה התחולל בעולמנו דבר־מה איום ומאַיים לזעזע את היסודות המוסריים של תנועת התחיה בישראל, של קיומנו ועתידנו בעולם. רוח רעה, רוח עועים עברה, בתוקף מאורעות־הזועה, המחשיכים עלינו את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, על חלק, ולוּא יהא חלק קטן מאד, של הנוער היהודי בארץ, למאוס בעמדת הגבורה והכבוד, שעיטרה את הישוב במשך כל ימי הפורענות והאימים, לבעוט בגבורת־הרוח העילאית של כבוש־יצרים, של התגוננות נקית־כפים וטהורת־הלב, ולהכתים את שם ישראל בדם נקיים הולכים לתומם. ידענו: קומץ הצעירים המבולבלים האלה אינם מקבלים מרות לאומית ומשמעת לאומית ואינם נזקקים לנמוקים מן היושר האנושי, מערכי המוסר הנצחיים של האומה, מן ההגיון והשכל והחשבון המעשי הפשוט. אנו, הדור העומד בישוב, אנשי הרוח, העט, המחשבה והפּעולה הלאומית, קצרה ידנו מהלחם ברוח עועים זו, אשר סכנותיה המוסריות והפוליטיות גדולות במידה אחת. אין אני בטוּח, שאתם, הדור הצעיר בציונות, תצליחו במאמציכם אתם לעקור את הרעה משרשה. ואף־על־פי־כן אין אתם בני חורין להבטל ממלחמה זו, ואין אתם רשאים להסתפק בגלוי־דעת של גינוּי או של הסתייגות מול התופעה המדאיגה. את כל אש התלהבותכם היהודית, את כל הפאתוס הלאומי והמוסרי שלכם אתם צריכים להשקיע במלחמה ברוח רעה זו, שיש בה מסכנתה של מחלה מידבקת. משמרתכם אתם, משמרת של נוער עברי, במערכת הכבוד הלאומי והמוסר היהודי יש בה לא רק מחובת־כבוד נעלה אלא היא עשויה גם לפעול יותר משתפעל מלחמתם של “זקנים”.

דוקא אתם, הצעירים, בעלי הלב החם והרגש הנמרץ, קרואים להתיצב כחומה בצורה נגד כל גילוּי של הרגשות פרועות־סמויות, נגד כל נטיה לתגובה אימוציונלית שלוחת־רסן, שאין עמה לא שקול־דעת ולא משמעת והכרת־אחריות, – נגד הרגשנות והרתחנות החולנית בפולמוס־המפלגות שלנו, העשויה להביא אותנו עד לידי מלחמת־אזרחים ממש.

אַל תתבישו מפני המלעיגים, אַל תרדפו אחרי “העזות שבקדושה” וסערת היצרים, המהוות כביכול סימן מובהק וסגולה טובה מיוחדת לנוער; אַל תתבישו במדת הסבלנות והבינה השוקלת, אַל תבישו להיות “אובייקטיביים”. העיזו להיות “בלתי פופולאריים” בשעת הצורך, להתיצב נגד הלך־הרוח של הרחוב, כשיש בו בהלך־רוח זה מן הסכנה של התפרצות יצרים או כל תקלה צבורית אחרת.

הזהרו מן הדרכים הכבושות למפלגות ולסיעות בישראל. שמרו על חרוּת הרוח והמחשבה, על תביעות הרגשתכם הבלתי אמצעית; שמרו על דרככם המיוחדת, המתחיבת מעצם מהותה של הציונות הכללית, בעניני חנוּך ותרבות, ביחס לאוצרות־הרוח של עם ישראל מדור לדור, לערכי תורה וחזון, דת ומוסר; שמרו על דרככם העצמית במלחמתכם הלאומית לעבודה עברית, שלא תהפך לכם למלחמה מעמדית. הזהרו בכבוד חבריכם הפועלים מן הסיעות האחרות, שתפו עבודה ומאמצים אתם לתקנת העובד העברי והעבודה העברית; אבל אַל תתבטלו בפניהם ואַל תגררו אחריהם, בשעה שדרכם היא דרך המעמד ולא דרך האומה, הבונה לה את מולדתה מתוֹך מאמצים לאומיים מלוכדים.

אם זו תהא דרככם – עתידים אתם לתרום תרומה חשובה חדשה למחשבה הציונית ולמפעל הציוני, – תרומה גדולה וחשובה הרבה יותר מזו שהייתם תורמים, אילו באתם רק לספּק צרכים מיוחדים של סיעתכם במשמע ובנוסח המקובלים כיום בחיינו.


(“העובד הציוני”, תמוז, תרצ"ח).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!