רקע
משה גליקסון
נוער ציוני כללי

 

א    🔗

כנוס הנוער הציוני הכללי, שהתקיים בימים האלה בפתח־תקוה, הוא עובדא חשובה, הראויה לתשומת לב מיוחדת מצד עסקני הציונות הכללית, הדואגים לעתידה ולתקנתה של זו. לרבים היתה זו הפתעה נעימה לשמוע, שיש עוד בארץ נוער, ונוער עובד דוקא, אשר לבו לציונות הכללית ולתפקידיה. כמאה צעירים וצעירות פועלים, יוצאי הסתדרויות נוער ציוניות כלליות בארצות שונות, ביחוד בגליציה ובפולין הקונגרסית, באו ממקומות שונים בארץ לכנוס זה. שלשים וחמשת החברים הראשונים של קבוץ “הנוער העברי” בפתח־תקוה, – זה הקבוץ המאורגן הראשון של הנוער הציוני הכללי בארץ, – שעלו אל הארץ לפני שנה אחת ושבאו לפני חדשים מעטים אל “המנוחה” של שטח קרקע קטן (ששה דונם) של הקרן הקיימת בסביבת פתח־תקוה, המשמש להם אחיזה ומשק עזר לקיומם כפועלים חקלאיים במושבה, – הם חלוציה של “עליה חדשה” זו, של פועלים ציונים כלליים, שאינם משתנים מחבריהם החלוצים בני המפלגות השמאליות אלא ב“מוניזם” אידיאולוגי, באמונה ציונית שלמה ופשוטה, שאינה יודעת ואינה רוצה לדעת “אלהים” אחרים על פניה. במשך שנה שלימה הסתכלו הצעירים האלה, לדבריהם, במציאות הארצישראלית – “הסתכלו” היא לשון “נקיה” ביותר לפרשת הסבל ועול־יסורין של חלוצים, אשר הכביד עליהם אולי יותר מאשר על חבריהם בני המפלגות הגדולות, – הסתכלו בה והסתגלו לה ולדרישותיה, למדו לקח מפיה, עד כמה היא מאשרת ומקיימת את רעיונות הציונות הכללית ושאיפותיה, שהביאו אתם מן הגולה. לתקופת השנה החליטו לכנס את חבריהם, יוצאי הסתדרויות ציוניות כלליות כמוהם מפולין, מגליציה, מאונגריה, מרומיניה, על מנת לסכם את נסיונותיהם ולברר את דרכם לעתיד. בכנוס נשמעו דברי עיוּן והסברה על יסודותיה של הציונות הכללית ותפקידי הנוער בציונות זו, על דרכו החנוכית, על תנועת הנוער הציוני בארץ ובגולה, על יחסו ל“החלוץ” ולהסתדרות העובדים, על שאלות ארגוניות. הנושא והתוכן העיקרי של כל השיחות היה: הצורך בחדוּש התנועה הציונית הכללית ותפקידי הנוער בנידון זה. בסופו של הכנוס נוצרה הצורה הארגונית לשאיפות המשותפות ולתפקידים המשותפים: “התאגדות הנוער הציוני” בארץ.

אין צורך לומר: כל ציוני כללי, הראוי לשם זה, כל מי שנאמן באמת לעיקריה וליסודותיה של הציונות הכללית, וזו לא נעשתה לו עוד שם שנתרוקן מתכנו – ודאי ישמע ברצון ובנחת־רוח את כל הדברים האלה, ודאי ישמח לשמוע, שאין אנו הולכים חלילה ערירים, שהנוער לא עזב עוד לגמרי את מערכותיה של הציונות הכללית, שיש גם חלוצים לתנועת הציונות הכללית, גם אחרית ותקוה.

אבל שמחה זו לא יהא בה ממש ולא יהא לה קיום, אם לא יהא בה גם משום חשבון־הנפש, משום מסקנת חובה, שהיא בקום ועשה. הנוער הזה, הנאמן לעיקרי הציונות הכללית והנושא לה את נפשו, לא היה “נוער”, לא היה תמים עם לבבו ולא היה ראוי לתפקידו, אילו היה משלים עם מצב הענינים בציונות הכללית כמו שהוא. הצעירים האלה נאמנים לציונות הכללית, אבל אין הם מוצאים ספּוּק בהסתדרות הציונים הכלליים; הם נושאים את נפשם לתחיתה של הציונות הכללית, לחדוש יסודותיה, הם מוכנים לעדור במערכה עם חבריהם הקשישים – אם הללו לא יהיו “קשישים” יותר מדאי.

עד עכשיו רופף מאד הקשר שבין הצעירים האלה ובין נושאיה ה“רשמיים” של הציונות הכללית בארץ. ולא רק מבחינת המגע והמשא הפשוט, מבחינת עניני יום־יום וספוק צרכים חיוניים. גם באלה ודאי אין לזלזל. אם גדול סבלו של הפועל החלוץ בארץ־ישראל בכלל, הרי החלוץ הציוני הכללי – על אחת כמה וכמה. מטבע הענינים הוא, שבדידותו גדולה מזו של חברו מן המחנה השמאלי. חברי הקבוץ “הנוער העברי” סובלים מחוסר־עבודה כרוֹני, מתנאים סניטריים קשים (הם יושבים באהלים, ורבים מהם הספיקו כבר לחלות במלריה ובמחלות אחרות). והסתדרות הציונים הכלליים אינה מרגישה כלל בקיומם, כשם שאין הם מרגישים בקיומה היא. אם יש בני־אדם הקרובים להם במדת־מה והבאים לעזרתם אם מעט ואם הרבה – הרי הם חבריהם משמאל. דומה שלא רק הסתדרות העובדים אלא אף מפלגת פועלי ארץ־ישראל קרובה להם, לחייהם ולגורלם, יותר מן הציונים הכלליים. דבר זה הוא טבעי: יש כאן קורבה של “מעמד”, של תנאי־חיים דומים, של יחסים אנושיים בלתי אמצעיים. ראוי לציין את העובדא: אף מלה אחת של קטרוג ותרעומת לא נשמעה מפי הצעירים האלה על הסתדרות העובדים ומוסדותיה, ואדרבא, הם מטעימים את היחס הטוב וההוגן אליהם מצד חבריהם שמאליים, ואף הם מתיחסים יחס חברים לויאלי להסתדרות ולמוסדותיה. את הדבר הזה אנו מציינים מתוך קורת־רוח גמורה, בלי קורטוב של “פוליטיקה”. אין זה בהחלט מענינה של הסתדרות הציונים הכלליים להטיל קנאה ופירוד בין חברים על יסוד חלוקי־דעות או ליתן את ידה באיזו מדה וצורה שהיא לנטיה להחליש את הארגון הכללי של צבור הפועלים בארץ. אבל יש צורך ויש אפשרות ודרך לקרוב־לבבות בין הצבור הציוני הכללי ובין חבריו החלוצים. יש צורך בעזרת חברים להקלת סבלם של אלה, ויש מקום לעזרה זו, בלי לפגוע פגיעה כל שהיא בעניני ארגון העובדים הכללי וביחסים שבין עובדים לעובדים.

אבל סוף־סוף לא הענינים האלה הם עיקר, ולא בהם הפרובלימה של היחסים בין הציונים הכלליים הקשישים ובין הנוער הציוני הכללי, היוצר לו כיום את ארגונו. עיקר הפרובלימה הוא בקשר הרוחני, האידיאולוגי, בהכרה המעודדת של שתוף ענינים, אידיאות, דרכים ומטרות. הכרה זו אינה חזקה ביותר בשעה זו. הנוער הזה, אשר עליו תקותה של הציונות הכללית – מאחורי מאת הצעירים האלה, שנתכנסו בקבוץ “הנוער העברי” בפתח־תקוה, עומדים אולי אך עוד מאות מעטות בארץ, אבל מחנה המלואים שלהם בגולה (“השומר הלאומי”, “הנוער הציוני” וכדומה) עולה להרבה אלפים – רוצה בתקנתה של הציונות הכללית, בעליתה, בחדוש יסודותיה. והנוער זקוק קודם־כל למנהיגם. הפרובלמה של המנהיג היא זו של ההשפעה האישית, של הדוגמא המאירה, – דוגמת השלימות והנאמנות. יש דבר־מה בציונות הכללית הרשמית בארץ, העשוי להביא את הצעיר, איש הלבב והאידיאלים הטהורים, לידי תהיה והסוסים. הנוער אינו יכול, לפי עצם מהותו, למצוא את ספוקו בציונות כללית, העומדת על סימן השלילה: ציונות שאינה לא סוציאליסטית, לא רביזיוניסטית, ולא מזרחית – מן השלילה לא תמלא הנפש הרכה, – הוא נושא את נפשו לציונות שיש בה חיוב גדול, לציונות־של־הגשמה, המעמידה על עצמה מצוות לאומיות. הציונות הכללית שלו היא אידאה אנושית –עברית עליונה, שבאה לאחד, לצרף ולמזג את כל היסודות החיוביים שבתנועה, את כל הכחות והגורמים החיוניים שבעם לאחדות עליונה אחת. ציונות כללית זו אין לה ענין למלחמת מפלגות ומעמדות. אין היא מזהה את עצמה עם מעמד אחד או עם חוג אחד מסוים שבאומה, עם האינטרסים והאידיאולוגיה שלו, אלא היא מבקשת את דרך הפעולה המשותפת והאחריות המשותפת לשם התכלית הלאומית המשותפת.

“התאגדות הנוער הציוני”, שנוצרה במוצאי שבת שעבר בפתח־תקוה, דוגלת בשמה של ציונות כללית כזו, ואף אם אין כל תפקידיה ודרכיה מחוורים לה עדיין. הידעו הציונים הכלליים הקשישים להעריך שאיפה זו כראוי לה? הידעו ליתן בלבו של הנוער הציוני את האמון ואת האמונה בהבנתם וברצונם הטוב, הידעו לסייע לו בתפקיד שהוא מטיל על עצמו: לחדש את התנועה הציונית הכללית ואת דרכיה?

ימים יגידו.


(“הארץ”, ח' אדר תרצ"א).


 

ב    🔗

הכנוס הארצי של “הנוער הציוני”, יוצאי הסתדרויות שונות באירופה המזרחית והמרכזית היה עדות יפה להתגבשותה ולהתפתחותה של תנועת הנוער הציוני הכללי בארץ ובגולה. ואם פותח הכנוס הטעים בראשית דבריו, כי הכנוס לא בא לשם הפגנה או מפקד־הכחות ולא כדי לפרסם ברבים את מציאותם של שלשים אלף חברים לתנועה בארץ ובגולה – הרי ה“הפגנה”, העדות להתגבשותה של תנועה, העתידה אולי להביא סינתיזה חדשה לציונות, באה מאליה.

הקוים האפייניים לתנועה צעירה זו, כפי שבאו לידי בטוי בכנוס (וראוי להטעים: הבטוי לא היה נמלץ ומזהיר, אבל היה נאמן ובעל משקל – עדיין כבדי מחשבה וכבדי פה הם האנשים; ניכרים המאמצים הראשונים של תנועה עם צאתה לדרך המלך והתלבטותה בדיאלקטיקה של חזון ומציאות), הם: הרצון לשלימות ולפשטות ציונית, לציונות בלי תנאי, לציונות הפעולה וההגשמה; הרצון לאחוֹד הכחות לשתוּף כל הזרמים והיסודות, הפועלים בעם, בהגשמת הציונות, בקשת דרכים לקליטת המוני בית ישראל בארץ, ללא הבדלי מעמדות ודעות. ומכאן, מעיקר השתוף ואחוד הכחות שבעם לשם הבנין הלאומי, היחס לכנסת־ישראל. הארגון הלאומי של הישוב, ארגון של חובה, בעל כח פעולה ורגולציה, שישמש מנוף ליצירתו של הישוב, חובה ציונית עליונה היא (“הנוער הציוני מצווה להפוך את כנסת ישראל ל’ממשלה העברית' בארץ, ואת הועד הלאומי – לאורגן המשתף את פלגות ישראל לכח מחייב, בעל מנוף כביר, הנותן זכויות שוות לכל יהודי בארץ, בלי הבדלי מעמד, בלי קפוח המוני ובלי צנזוס” – כך נוסח היחס לכנסת ישראל מתוך נגוּד גלוי לחצאיות ולרפיפות של הסתדרות הציונים הכלליים בענין זה). מכאן היחס לעיקר העבודה העברית, מכאן השאיפה להעלות עיקר זה ליסוד ציני ראשון בארץ, לעשות את תנועת העבודה מרכז וקוטב בציונות (וגם זה מתוך נטית־מה של פולמוס נגד החברים הקשישים לציונות כללית). מכאן היחס לשאר חלקיה של תנועת העבודה, שקדמו לעובד הציוני הכללי לחלוציות, להגשמה ולכנוס־הכחות, – היחס לצבור הפועלים המאורגן, להסתדרות העובדים. (“בלי צבור פועלים מאורגן, מלוכד וחזק לא יקום מפעל ההגשמה”, וענינו של הנוער הציוני הכללי הוא להכניס לתנועת העבודה הכללית תוספת של רצון ואידיאליות, של אחריות ציונית וסולידריות לאומית).

יש עוד בתנועה הצעירה הזאת, כמובן מאליו, מיסוד התסיסה, ששמריה לא שקעו עוד, אבל יינה הטוב עתיד, לכשיזדכך, לשמח לבבות ולהוסיף כח ויופי לציונות.

את יסוד התסיסה הזאת יש למצוא עוד ביחסים לשכנים מימין ומשמאל, לאידיאות שנעשו כבר בחינת גר ותושב בציונות. הנוער הציוני מבליט ומטעים את האידיאה של הכלל, בנגוד לרצונותיו ולשאיפותיו של היחיד, או של הקבוץ החלקי. ובזה ודאי שהדין עמו. אבל אין עיקר זה מחייב כלל יחס של נגוד או דחיה לעיקר האינדיבידואלי, לצרכיו האישיים־הנפשיים של היחיד, כפי שנתגלה לפעמים בכנוס זה. אינדיבידואליזם אין פירושו בהכרח איגואיזם, אנארכיה של רצונות ומאויים, שלא עלה עליהם עוֹל חובות ומצוות של הכלל. אף היחיד, המעמיד את ציונותו על “אינדיבידואליזם”, המבקש בציונות תקנה לנשמתו, לנגודים ולקרעים פנימיים, ברוך יהיה לנו; אף שאיפה זו יש בה כדי להעשות כח יוצר ומפרה. אף שלילת הסוציאליזם, שהוטעמה בדברי כמה מן הנואמים, מוצדקת בלי ספק, עד כמה שאומרים לעשותו תנאי ובנין־אב לציונות, אבל אין הציונות הכללית מחייבת את שלילת האידיאה הסוציאליסטית מצד עצמה, כשם שאין היא מחייבת את שלילת האידיאה הדתית או כל אידיאה אחרת. אין סימנה של הציונות הכללית בשלילה אלא בחיוב; כל אידיאה העשוּיה לשמש לא תנאי אלא “תוספת רצון ואידיאליות” לציונות, דרכן לפעולה ודחיפה לקרבנות כשרה לציונות כללית.

היחס לחברים הקשישים לציונות כללית, וביתר דיוק: להסתדרות הציונים הכלליים, לא בוֹרר ולא הוּאר כל־צרכו בכנוס. כפי שראינו לעיל, נשמעו דברי בקורת ופולמוס כנגד עמדתם של המנהיגים הציונים הכלליים בארץ בכמה ענינים עיקריים – להגדרה ברורה של תחומים ויחסים לא הגיעו. והגדרה זו צורך הכרחי הוא. שאיפות סיפאראטיסטיות ודאי לא יעלו על הדעת כלל. ודומה שאין טוען לשאיפות כאלה בתוך חוגי העובדים מן הציונים הכלליים. כחה של תנועת־העבודה הציונית הכללית ודאי לא יגדל, אם תעשה ל“מפלגה” חדשה בציונות. אבל גם זהו צורך הכרחי ומצות המצפון לתנועה הצעירה, שלא תטשטש את צורתה, לא תנמיך את קומתה ולא תוותר על עיקרים ויסודות שלה “למען השלום” וכדי להסתגל לחברים הקשישים. כל העיקרים המנוּים לעיל: עיקר הארגון הלאומי, העבודה העברית, שתוּף פעולה עם תנועת־העבודה הכללית, וכל מה שמסתעף מן העיקרים האלה ומכל האידיאולוגיה של התנועה ודרכי פעולתה – הם הם זכות־קיומה ואפשרות־קיומה; היא עומדת בעמידתם ונופלת בנפילתם.

חובתו של הנוער הציוני הכללי הוא לבקש את שתוּף הפעולה עם הסתדרות הציונים הכלליים ולשמור עם זה על פרצופו העצמי, להוסיף לגבש את האידיאולוגיה המיוחדת ואת הדרך המיוחדת לו.

ושאלות הקונגרס הקרוב הן הזדמנות אקטואלית יתירה לגבוּש המחשבתי והארגוני של התנועה הצעירה, המונה כבר כיום שלש רבבות חברים. כן ירבו!


(“הארץ”, ו' שבט תרצ"ג).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!