א

שאלתו של “אחד הציונים הכללים” וכן גם דבריו של מר י. ח. ר., הקרובים בתכנם לשאלה זו ראויים שיעמדו עליהם. אני רואה צורך לעצמי להשיב על הדברים אף־על־פי ש“אחד הציונים הכלליים” ערבב את התחומים ודרש מאת עורך “הארץ” דין וחשבון על עמדתם של הציונים־הדימוקרטים, רק מפני שמ. גליקסון חתום על אותו כרוז ומשתתף באותו ארגון. שאלה גדולה שאלו השואלים, מר י. ח. ר. ו“אחד הציונים הכלליים”, ואין מן הראוי להסתלק מן הבירור בנמוקים פורמליים־חיצונייים.

ולשם בירור הענין ראוי לנו קודם כל להמנע מערבוב המושגים; יש צורך להגדיר ולהבהיר את המלים הסתומות. גם ה' י. ח.ר. וגם “אחד הציונים הכלליים” מדברים על התפוררות ועל פיזור הכחות וכו‘. בעלי הכרוז פונים לחוגים העממיים שבצבור ומעוררים אותם “על הצורך בארגון ובכנוס הכחות”; הם מכריזים על החובה לדאוג לכך, “שהישוב העברי בארץ והתנועה הציונית העולמית לא יגיעו למצב של התפוררות גמורה, שלא יעשו מחנות־מחנות של אויבים” וכו’. ושני השואלים רואים בעצם השאיפה הזאת לארגון הכחות הללו של הצבור – פירור והתפוררות.

היש ממש בטענתם של השואלים?

הפּרוֹצס הטבעי של “דיפרנציאציה” בתוך חברה, או בתוך תנועה, – אם הוא עומד על חלוקי דעות וענינים שיש בהם ממש, אינו בגדר התפוררות ופזור־הכחות, כשם שהפּרוצס של חתוך איברים בתוך גוף חי לשם תפקידים מסוימים אינו אף הוא “התפוררות ופזור הכחות”. ההתפלגות נעשית סכנה רק במקרה, שאין עמה צורך חיוני ואין היא באה לשמש לגוף כולו. במלים אחרות: כשאין על־יד תהליך ההתפלגות הפרוצס ההכרחי האחר של התפתחות טבעית, זה של אחוּד המפולג והשלמה לחטיבה חיונית־אורגנית אחת.

היש צורך, היש תפקיד חיוני לארגון היסודות העממיים שבצבור הציוני הכללי?

נראה לי, שיש תפקיד גדול לארגון היסודות האלה, שאחרים לא ימלאוהו, והוא דוקא תגבורת הפרוצס של “אינטגרציה”, של אחוד והשלמת־גומלין בתנועתנו, הדאגה לכך, “שהישוב העברי בארץ והתנועה הציונית העולמית לא יגיעו למצב של התפוררות גמורה”.

יאמרו: הא כיצד? פרוד לשם אחדות? ארגון חדש לשם אחוד והשלמה?

אבל אין זה פרודוכסון. אותו העיקר הגדול של שתוף הענינים והשאיפות החיוניות והתפקידים האורגניים לקוי כיום בתנועתנו במדה שיש בה סכנה. ודומה ששום מפלגה או סיעה שבהסתדרות הציונית אין לה לא הרצון ולא היכולת לחדש את אחדותה האורגנית של התנועה. אף התאחדות הציונים הכלליים בארץ, – זו שעיקר ענינה, תעודתה וזכות קיומה הוא לכאורה ב“כלליותה”, ביסוד האחוד ושתוף הענינים והשאיפות, אף היא אינה יוצאת מכלל זה. ולא בשל עצם מהותה, אלא בשל מסבות מקריות, שהביאו ל“שלטון היסודות” הימניים־המעמדיים בהסתדרות זו.

כשאנו מסתכלים בעינים פקוחות בחזיונות חיינו, אנו צריכים לכאורה לבוא לידי ספק, אם יש עוד בכלל בתוכנו יחידים, אשר עינם ולבם לא להלכות הפסוקות ולדרכים הכבושות של מפלגות וסיעות, אלא למצוות־חיים של תנועת התחיה בישראל, לצרכיהם ולתעודותיהם של כל החוגים והסוגים, העובדים את עבודת־העם ומשתתפים בבנין הארץ, – אם יש עוד בתוך הישוב העברי חלק, היודע להתיחס יחס חיובי ישר לכל כח חי שבעם, לדון על צרכים וענינים שלנו בלי משפטים קדומים והלכות פסוקות, בלי משוא־פנים לאלה ובלי איבה אפרורית לאלה, ולספק צרכים אלה מתוך חובה לאומית כללית.

אבל ספיקות ממאירים אלה אין להם יסוד באמת. יש עוד ציונות כללית־עממית בתוך הצבור, ואין היא חסרה אלא ארגון כנוס־הכחות, הבלטת פרצופה ורצונה.

הארגון הקיים של ציונים כלליים אינו יכול ליתן לנו ספּוּק מבחינה זו. הציונים העממיים אינם יכולים לראות, כדבריו של אותו כרוז, “בנטיה האזרחית־הימנית אשר בתוך הציונים הכלליים” – ונטיה זו היא השלטת למעשה בתוך הארגון הזה, מסבות שאין כאן המקום לעמוד עליהן, והיא המדברת בשם הצבור הציוני הכללי כולו – “ציונות כללית, במשמעה האמתי”, לפי שאף היא אינה אלא “ציונות מפלגתית־מעמדית, דוגמת זו של ההתאחדות האזרחית הלאומית”.–

מצפוננו הציוני אומר לנו, שאחריותו של אותו לקוי גדול בתנועתנו עלינו, שחובה ראשונה היא לנו לדאוג לתקנת המצב.

“הגיעה השעה – אומר אותו כרוז – להחיות ולחזק את הציונות הכללית האמתית, את הציונות הסינתטית־העממית, הבלתי מפלגתית ובלתי מעמדית, – זו שאינה תולה את בנינה של הארץ בנטיה מעמדית מסוימת או במשטר כלכלי־חברתי מסוים, אלא היא מעמידה להלכה ולמעשה את תחית האומה והארץ, מחוץ לכל הנטיות וההבדלים האלה ולמעלה מהם, על חדוּש היסודות החמריים והרוחניים של חיי העם כולם, על השתרשות בקרקע ובכל עבודה יוצרת בעיר ובכפר, על בסיס של שתוף והשלמה ועזרת גומלים של כל כחות־היצירה החיים בתוך העם”.

תמימות היא לחשוב, שתפקיד גדול זה של השלטת “הציונות הסינתטית־העממית” יתמלא על ידי אנשים, שאין לבם אליה, המודים בה הודאת־פה ומתנכרים אליה למעשה, בכח הכרח פנימי, נפשי, הגדול מכחה של כל “פרוגרמה” טובה ושל כל החלטה יפה. ואף לא בדרך “המלחמה הפנימית” של דעות ונטיות שונות בתוך המחנה האחד, שמר י. ח ר. טוען לה, יתמלא אותו תפקיד. טובה מלחמת דעות ונטיות של כחות מגובשים, של קבוצים, שהם עצמם יודעים ואחרים יודעים, מי ומה הם ומי עומד מאחוריהם, והמביאים לפי זה לידי גלוי נכון ונאמן, במדת האפשרות הממשית, את יחסי הכחות האמתיים שבתוך הצבור. אבל מלחמת סרק, שאין לה לא פירות ולא פרחים, היא ההתרוצצות הפנימית, בתוך ארגון מלאכותי אחד, של אלמנטים הרחוקים והשונים אלה מאלה שנויי עיקרים ויסודות. מלחמה פנימית כזו יכולה להביא לכל היותר לידי “החלטות” על פי העיקר של רוב ומעוט. אבל החלטות אלה אין להן ראשית, ערך מעשי גדול, לפי שאין עמהן שתוף אמונות ונטיות־הלב. ושנית, עד־כמה שהן נוגעות בדברים שבלב ובעיקרים, אין להן גם יפוי־כח מוסרי. שתוף הענינים והדעות שבין היסודות הימניים־המעמדיים ובין היסודות העממיים שבציונות הכללית הוא בעצם אותו השתוף הקיים בין כל המפלגות והסיעות שבתנועה הציונית, הלא הוא השתוף העליון והמאחד של עניני הציונות בכללותה, וההבדלים והנגודים שבין שני היסודות האלה גדולים בכמה ענינים ומקרים מאלה שבין כל אחד מהם ובין סיעות אחרות שבהסתדרות הציונית. מה טעם ומה תכלית מוסרית יש בדבר, להטיל במקרים כאלה, בשם המשמעת המפלגתית כביכול, על הזרם האחד את רצונו של הזרם השני ולאסור עליו את שתוף הדעה והפעולה עם סיעה אחרת שבציונות? מה טעם ומה יסוד מוסרי יש ב“זווג”, כשהצד האחד הוא לחבירו בבחינת “גרושת־הלב”?

יאמרו: הרי יש “פּרוגרמה” משותפת לשני הזרמים האלה שבקרב הציונים הכלליים – המצע לבחירות לקונגרס הט“ו. אבל לא די ב”פרוגרמה" משותפת – הפרוגרמה הבזילאית היא ודאי משותפת לכל הסיעות והמפלגות שבציונות, ואף־על־פי־כן גדולים הנגודים שביניהן, והם נעשים לפעמים תהומות, – יש צורך בנטיות משותפות וברצון משותף. ההלכות היפות שבכתב אינן תריס בפני נטיות מהופכות למעשה. “העיקרים הציוניים היפים שבתכניות ובמצעי־הבחירות” – מעיד אותו כרוז בצדק – “לא מנעו לא את התאחדות האזרחים הלאומיים ולא את הימניים מן הציונים הכלליים מתפוס עמדה מעמדית טהורה בכל הזדמנות”. מה ערך מעשי יש לפרוגרמה ולמצע לבחירות – הראו לנו דוקא המנהיגים הימניים של הציונים הכלליים בארץ־ישראל בקונגרס הט"ו. הסתדרות הציונים הכלליים עבדה מצע לבחירות לקונגרס זה, על יסוד המצע הזה נבחרו צירי הציונים הכלליים לקונגרס, השתתף בקונגרס גם מנהיג הזרם הימני, חבר הועד הפועל הגדול מטעם הציונים הכלליים, ובקונגרס נתחלקו לשני מחנות לכל דבר: מצד אחד הצירים הנבחרים של הציונים הכלליים, ואתם קצת מחברי הועד הפועל הגדול בני ארץ־ישראל, ומצד אחר “מנהיגה” הימני של הסתדרות הציונים הכלליים בארץ ובא־כחה בועד הפועל ביחד עם צירי האזרחים הלאומיים… זה כחה של פרוגרמה שבכתב. גם לציונים הכלליים גם להתאחדות האזרחים הלאומיים יש סעיף יפה, במצעי־הבחירות, על העבודה העברית בבחינת עיקר ויסוד ותנאי הכרחי לכל המפעל הציוני כולו. ומה היתה עמדתם של מנהיגי האזרחים הלאומיים ושל מנהיגי הזרם הימני בציונות הכללית בשעת המאורעות בפתח־תקוה ידוע לכל.

הדברים האלה לא נאמרו לשם פולמוס וקנטור. אין זו שאלה אישית, ולא זה הוא מעניננו, הנאמן פלוני או אלמוני לתורה שבכתב שלו, אם לא. אין אנו מאשימים את האנשים על חטאים לפרוגרמה: מנהגו של עולם הוא; בני־אדם פועלים על־פי אינסטינקטים ולא על־פי פרוגרמות. הדברים באו לשם בירור המצב. על־פי דוגמאות קטנות אלה אפשר לראות “מה בין בני לבן חמי”. ה“פירוד” לא בא עם השאיפה לארגן את היסודות העממיים שבצבור, אלא הוא קיים ועומד ועמוק משיבקשו לו תקנה בסגולות הביתיות של טשטוש־צורה ו“משמעת מפלגתית”. טרחת חנם היא לנסות לטשטש חלוקי דעות ונגודי פרינציפים; נסיון כזה – הפסד הוא לצבור ולתנועה ועכוב להתפתחותה. עברו לבלי שוב ימי האחדות האידילית בציונות, ימי הציונות התמימה הראשונה, שכולה היתה רק חזון לב ומשאת־נפש לימים רחוקים, שהיו משותפים לכולנו. תקופת ההגשמה הביאה אתה את האטריבּוּט ההכרחי לכל התפתחות חיוּנית, את הדיפרנציאציה לפי תפקידים ומגמות־חיים. ומי שרוצה להחזירנו לתקופת האחדות האידילית, שאין עמה חובת פעולה והבלטת רצון ופרצוף, מי שמבקש את האחדות לא בשתוף פעולה לשם ענינים לאומיים משותפים ותכלית לאומית עליונה אלא בדרך של טשטוש הבדלים ביסודות אידיאולוגיים ובמגמות־חיים, הרי הוא עושה שקר בנפשו – אף אם כונתו רצויה – ומתיצב כנגד ההתפתחות הטבעית.

ויש טוענים לחובת “אחדות כלפי־חוץ”, מר י. ח. ר. רוצה, שהתנגשות הדעות והנטיות השונות לא תפריע אותנו “מלהיות כלפי חוץ גוש אחד, ואף זהו מונח סתום, הטעון בירור. “כלפּי־חוץ” זה מה פירושו? בארצות הגולה היתה לנו, לכל הציונים כולם, חזית משותפת כנגד אויב משותף: הגלות, ההתבוללות, ה”בּוּנד" ושאר שונאי־ציון. מי הוא כאן האויב המשותף שכנגדו צריכים הציונים הכלליים מן הסוגים השונים, או ה“מרכז” בלשונו של מר י. ח. ר., להעמיד חזית משותפת (הן דוקא על חזית משותפת כזו מדברים אלה הבוכים על הפירוד ועל התפוררות הכחות, ולא על החזית הלאומית הכללית כנגד הכופרים בעיקר הלאומי והציוני כולו)? מי הוא האויב המשותף הזה, שגם הימניים וגם העממיים מן הציונים הכלליים – ולדעתו של מר י. ח. ר. כל ה“מרכז” כולו, למן התאחדות האזרחים הלאומיים ועד הדמוקרטים שבציונים הכלליים, למן שושני ובר־דרורא ועד א. ברלין ומ.גליקסון – חייבים להעמיד כנגדו חזית משותפת? שמא צבור־הפועלים?

דומה שהשקפה כזו קיימת אמנם בתוך החוגים הימניים של הציונים הכלליים, המדברים על אחוּד הכחות והבוכים על הפּירוּד ועל ההתפּוררות. היא קיימת, כנראה, למעשה, אף־על־פי שמתביישים להכריז עליה בפה מלא.

עכשיו אנו שומעים על הצעה, או מחשבה, להתחבר עם האזרחים הלאומיים ל“מרכז” אחד, ברוח הנחתו של ה' י. ח. ר., לקראת הבחירות לאספת־הנבחרים.

ענינו של “מרכז” זה יכול להיות רק – החזית המשותפת כנגד “האויב המשותף”, – כנגד צבור הפועלים.

ב

וכאן הוא הקו התוחם בינינו ובין החוגים הימניים שבצבור הציונים הכלליים.

אנו, אשר אותנו מאשימים בפירוד ובהתפוררות ואותנו קוראים לאחוּד־הכחות, אין אנו יכולים לראות בצבור הפועלים את “האויב”.

יורשה לי להביא ציטטה מדברי פילוסוף גדול אחד, שהיה מורם ונעלה על כל המהומה והקטטות שבעסקי פוליטיקה. ב“כתבים לפילוסופיה ולדברי ימיה” מעזבונו של הרמן כהן, שנתפּרסמו זה עתה, אני קורא; “הקריטריון המכריע להערכת ערכה המוסרי של אומה, הרי הוא – יחסה למעמד הפועלים”.

ואם בכל אומה וארץ כך – בארץ־ישראל החדשה, בתקופת המאמצים הגדולים של הפועל העברי להגשמת הציונות, לתחית האומה ולבנין הארץ – על אחת כמה וכמה.

אנו אומרים: גדולות זכויותיו של הפועל העברי במפעל התחיה של עם ישראל. מי שאין בלבו שנאה מעמדית סמויה, המעבירה בני־אדם על דעתם ועל מדת האמת האובייקטיבית, אי אפשר לו שלא יעריך הערכה חיוּבית נאמנה את יצירתו של הפועל העברי בארץ־ישראל, בכפר ובעיר, את אוצרות המרץ והקרבנות, שהשקיע בבנין הלאומי הכללי; אי־אפשר לו, שלא יעריך הערכת כבוד את סבלו וקרבנותיו של הפועל בשעות המצוקה הגדולה, את רוח המשמעת הלאומית וכבוש־היצר, שגילה בשעת הנסיון הקשה ושעוררה כבוד והשתוממות גם בחוץ. ואם היו וישנם שגיאות ולקויים במפעל הבנין של הפועל העברי בארץ, אם היו וישנם חטאים לאומיים ותקלות צבוריות בדרכיו ובשיטותיו – ודאי שאין אנו רשאים לחפות עליהם ואין אנו פטורים מהלחם בהם. אבל מלחמה זו צריכה לבוא על היסוד של יחס חיוּבי גמור, מתוך הכרת האחריוּת המשותפת ומתוך השאיפה למאמצים משותפים לתקון קלקלות ושגיאות.

לא כן דרכו ויחסו של הצבור הימני־האזרחי שלנו. את זכויותיו של הפועל העברי ופעולתו לעמו – אין הוא רואה; הוא רואה רק את חטאיו ואת שגיאותיו. כל הפאתוס הצבורי של המחנה האזרחי שלנו נתון, או היה נתון במשך שנים שלימות, למלחמה ב“שלטון־הפועלים”. בושה להגיד וחטא לשתוק: במשך שנות המצוקה והמועקה הגדולה של המשבר האחרון, עת אשר אלפי בחורים ובחורות מישראל, חלוצי תנועת התחיה של עמם, היו נמקים ברעב ובבטלה, וכחותיהם היו הולכים ותמים לריק – התעלמנו מחובת אחים, סכונו לנו במחיצת עשן של “בקורת” מעבור אנחה. האחריות הציונית מצאה את ספּוּקה במלחמה אידיאולוגית, כביכול, בשלטון־הפועלים, והמחשבה הציונית נטתה למשעול הנוח של בקשת חוטאים ושעירים לעזאזל.

ומכאן הדלות האידיאולוגית של הציונות הכללית בארץ־ישראל בתקופה גדולה זו של הגשמת הציונות. מה נתחדש לנו, מה העלתה מחשבתנו הציונית מנסיון עשר השנים הגדולות, ההיסטוריות, האלה?

צבור הפועלים הביא אתו אידיאות ורעיונות: שליחותו ההיסטורית של מעמד הפועלים כחלוצה של האומה להגשמת הציונות; “דת העבודה”, – התחדשות האדם מישראל מתוך העבודה היוצרת; כבוּש כל עבודה בעיר ובכפר; יצירת כלכלה לאומית על ידי הון לאומי ועבודה לאומית; סוציאליזם קונסטרוקטיבי; בנין צורות חברתיות חדשות אגב יצירת המשק העברי. אלה הן אידיאות, אם טובות הן בעינינו ואם לא. ומה הכנסנו אנו, הציונים הכלכליים, לאוצרה הרוחני של התנועה בתקופה זו?

רוב כחנו, עיקר הפאתוס האידיאולוגי שלנו, היה בשלילה, בהתנגדות לכל נסיון ומעשה, שבא לשם מהפכה בסטרוקטורה החברתית והכלכלית, שהביאו אתם העולים מארצות מוצאם. הציונות הכללית, המודה לכאורה, בכח ה“אני מאמין” הציוני, בעיקר חדוש היסודות ושנוי הסטרוקטורה הכלכלית, זיהתה את עצמה למעשה עם “הימין הסוציאלי” שלנו, היא נעשתה נושאת האידיאולוגיה האכסקלוסיבית והאינטרסים המצומצמים של אותו “המעמד הבינוני” שלנו, אשר תפקידו הכלכלי בארצות מוצאו היה בעיקר תפקיד של תווך ואשר אמר לקיים את תפקידו הכלכלי ואת מבנהו החברתי המקובל בידו גם בארץ־ישראל. בימי הגאות של העליה הרביעית ראינו “ציונות כללית” זו בגולה (“עת לבנות” והקרובים להם) ובארץ (היסודות האזרחיים־הימניים שלנו) פותרת בפשטות את שאלת הגשמתה של הציונות. מה ה“אידיאליסטים”, הבטלנים ומבלי־העולם, רוצים? הן הדרך היא פשוטה וכבושה: רוב של יהודים כמו שהם בארץ־ישראל, יעלו נא המוני היהודים לארץ־ישראל, יעשו מה שעשו בארצות־הגולה, יתפרנסו ממה שיתפרנסו – והגשמת הציונות תבוא על ידי עצם העובדא הזאת. הפּתרון לפרובלימה של הציונות נעשה פתרון גיאוגרפי, אם מותר לומר כך. זה היה כל המטען האידיאולוגי של היסודות האזרחיים־הימניים שבצבור הציונים הכלליים בתקופה זו. וכשנכשלה אותה שיטה פשטנית ונתברר שבדרך זו לא יקלטו המונים ולא נהיה לרוב בארץ, נמצאה מיד סבת־הכשלון, סבה אחת יחידה, פשוטה וברורה מאד: שלטון הפועלים.

אנו, אנשי הנטיה העממית שבין הציונים הכלליים, רוצים להוציא את הציונות מן המיצר ומן המחנק האידיאולוגי והחברתי הזה.

ואנו סבורים, שכחנו אינו דל כל־כך, עוד יש בעולם, בגולה ואף בארץ־ישראל, ציונים כלליים ברוח המסורת הטובה, ציונים עממיים, שאין בהם מיסוד המעמדיות הנגחנית מימין ומשמאל גם יחד, ציונים העומדים לשמש את הציונות בלי חשבונות קטנים של אינטרסים מצומצמים, בלי יחס של שלילה ואיבה פסקנית, אך גם בלי משוא פנים לחוג מן החוגים; ציונים, שהציונות היא להם תביעה ופרוצס של חדוּש יסודות חיים, של תחית כח היצירה של העם בכל ענפי החיים; ציונים המעמידים את ענינה והגשמתה של הציונות על עבודה משותפת ואחריות משותפת של כל חלקי העם.

ואנו סבורים, שאין אנו “אידיאליסטים”, המרחפים בתכלת האיתר; אנו סבורים, שאנו, ולא מתנגדינו, ה“ריאליסטים” האמתיים. דוקא מבחינה ריאליסטית פשוטה ומפוכחת הגענו לעיקר הסולידריות הלאומית, שקנאים מימין ומשמאל פוגעים בו, אם להלכה ואם למעשה. אין מקום בארץ למעמדיות נגחנית, לא מימין ולא משמאל. הציונות לא תתגשם בלי המאמצים המשותפים של כל חלקי העם ומעמדותיו. מבחינת האינטרסים הפשוטים של מעמדות–עלובים גם הפועל גם נותן העבודה העברי, המבקשים את “שדה מלחמתם” בארץ עניה, נחלשת ומדולדלת זו. בלי אידיאליזם לאומי וקרבנות לאומיים, בלי הסולידריות הלאומית לא יכון מפעלנו בארץ ולא תהא תקומה לא ל“בורגני” ולא לפועל העברי. ומלחמה לנו בכל הפוגע בעיקר זה של הסולידריות הלאומית, בין שהוא בא מימין ובין שהוא בא משמאל.

מתוך אוֹרינטציה לאומית טהורה זו אנו מסתכלים בכל עניניה ותעודותיה של הציונות; ממנה מסקנות לעמדתנו בכל שאלותיה החיוניות.

וציונות כללית זו אנו רוצים להחיות ולבצר בארץ־ישראל; את בשורתה של ציונות כללית זו אנו אומרים להביא לגולה, למען לא יפול לבה ולא תרפינה ידיה ולא תאמר: פור התפורר הישוב העברי במולדת, והיה כאותו עץ הגפן, “אשר את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר”.

תחיתה של הציונות הכללית היא תחיתה של התנועה הציונית כולה.

(“הארץ, י”ד אייר תרפ"ח).

א

הטלגרמה של סופר “הארץ” מקראקוי על סכנת ההתפלגות והפירוד בועידת קראקוי בשל שאלת הארגוּן המיוחד לעובדים ציונים כלליים – תעורר דאגה רבה בכל אותם החוגים הציוניים, שאינם רוצים לראות דוקא בכשלונה של הציונות הכללית ובהחלשת המרכז הציוני לקראת הקונגרס הי"ט ובקונגרס עצמו.

אין זה מן הנמנע, שטלגרמה זו, שנשלחה ביום הראשון של הועידה אינה מביעה עוד את הלך־הרוח ההחלטי ואת מצב הענינים בשעה המכריעה. לא כל המאכלים נאכלים אצלנו כרתיחתם בשעת בשוּלם. אפשר שבשעה האחרונה תמצא עוד הדרך המשותפת. אפשר. על־כל־פנים יש יסוד לחששות חמוּרים אם לא לפירוד גמור – הרי על־כל־פנים לנגודים ולחלוקי־דעות עמוקים, שימעטו את כחה של הברית העולמית ויצמצמו את מסגרתה האורגניזציונית ואת ספירת פעולתה והשפעתה.

*

חלוקי־הדעות בענין זה ידועים. מבחינה פרינציפּיונית יש אולי מקום לחלוקי־דעות אלה בלי לתתם ענין דוקא לימין ולשמאל שבציונות בכלל ובציונות הכללית בפרט. אלא שמציאותנו הפוליטית גרמה לכך, שהשאלה נהפכה ל“שבולת” בין ימין ושמאל. בועידת הציונים הכלליים אשתקד בקראקוי נחלקו המתקדמים והימניים בענין זה. המתקדמים, הדורשים יחסי ידידות וקואופרציה עם תנועת העבודה בציונות והמתנגדים לכל נסיון וטכסיס של “שבירה”, עמדו על הדרישה הפרינציפיונית של הסתדרות עובדים אחת לכל הפועלים, יהיו מה שיהיו אמונותיהם ודעותיהם הפוליטיות והשתיכותם המפלגתית, – הסתדרות מקצועית, שתשקוד על עניניהם החמריים של הפועלים בלי הבדל זרמים ומפלגות. כנגדם טענו היסודות הימניים שבציונות הכללית, שהסתדרות העובדים הכללית חדלה זה כבר להיות הסתדרות מקצועית טהורה, שהיא עומדת על בסיס מפלגתי־סוציאליסטי ומתוך כך היא מביאה לטשטוש צורתם האידיאולוגית והחברתית העצמית של הפועלים מן הציונים הכלליים, ולפיכך טענו להסתדרות מיוחדת לעובדים ציונים כלליים. באותה ועידה בקראקוי נמצאה דרך פשרה. הוחלט לדרוש מאת הסתדרות העובדים הכללית, שתקיים או תכשיר את התנאים ההכרחיים מבחינה פרינציפּיונית לשם קיומה של הסתדרות עובדים אחת (לדרישה זו ניתן הבטוי הסיסמתי הבלתי מוצלח: דיפוליציזציה), ועם זה הוסכם לקיים עד לועידה עולמית חדשה של הציונים הכלליים, או עד הקונגרס הי"ט, את “הסטאטוס קוו”, כלומר שלא ליצור עובדות חדשות, לא ליסד הסתדרות עובדים מיוחדת, או ארגון עובדים מיוחד לציונים כלליים.

אלא שכנהוג אצלנו נשארו ההחלטות – החלטות. את ההחלטה הראשונה לא קיימו, לא פתחו בשום משא־ומתן עם הסתדרות העובדים הכללית ולא עבדו שום הצעות, כיצד לתקן את מבנה ואת מוסדותיה של הסתדרות זו ולעשותם “שוים לכל נפש”; וכנגד זה הופר ההסכם, שהיה תנאי קודם הכרחי לאחוּד שני הזרמים שבציונות הכללית, הימני והמתקדם, בברית אחת, – נוצר ארגון עובדים מיוחד לציונים כלליים. והדברים ידועים. עכשיו, לקראת הועידה העולמית החדשה של הציונים הכלליים, דרש גוש המתקדמים שבהסתדרות הציונים הכלליים בארץ־ישראל, שיקיימו לכל הפּחות עכשיו אותה החלטה ראשונה של ועידת קראקוי הקודמת, שיטילו על ההנהלה החדשה של הברית העולמית, שתבחר בקראקוי, לעבּד הצעות מסוימות להסתדרות העובדים הכללית, לשם קיום הסתדרות אחת ואחידה בצורה רצויה, לנהל משא־ומתן עם הסתדרות העובדים על יסוד הצעות אלו ולהביא אחר כך, בימי הקונגרס, את מסקנות המו"מ לפני ועידה חדשה של ציונים כלליים, או לפני צירי הקונגרס מן הציונים הכלליים. הצעה זו נתקבלה לכאורה במועצה הארצית של הסתדרות הציונים הכלליים, אלא שעם זה בא גם שוברה בצדה; נעשה מעשה הסותר החלטה זו ועושה אותה לאַל. הוחלט לאַשר את ארגוּן העובדים החדש, שנוצר בארץ־ישראל מתוך הפרת הסכם קראקוי, ולדרוש את אשוּרוֹ ותמיכתו מאת הועידה העולמית החדשה.

במסיבות כאלה אין פלא, שהשאלה נעשתה לסלע המחלוקת בועידת קראקוי. רוב צירי הועידה, השייכים לזרם הפרוגרסיבי שבציונות הכללית, אינו מוכן כלל וכלל לקבל את תורת הציונות הכללית בנוסח של ההסתדרות הארצישראלית הרשמית ולאָשר את החלטות המועצה בתל־אביב. והמעוט הימני מוכן, כנראה, להקריב את החזית המאוחדת של הציונים הכלליים לקראת הקונגרס ובקונגרס לשם ארגון העובדים המיוחד מהיום ולמחר דוקא.

אם לא יבוא שנוּי לטובה בשעות האחרונות של הועידה, אם לא יתעשתו האנשים בעוד מועד, אם לא יעמדו על חובתם הציונית הראשונה, על מצות־השעה החשובה: לדאג קודם כל להתלכדות ולהתגבשות כחותיה של הציונות הכללית, לחזוק המרכז הציוני בקונגרס – תהא זו מכה קשה לא רק לציונות הכללית, אלא לציונות כולה.

*

שאלת הארגוּן המיוחד לפועלים ציונים כלליים אינה בעצם אלה חוליא אחת, אם כי חוליא חשובה מאד, בשלשלת הבעיות המסובכות של העבודה ויחסי־העבודה. והרבה יש להצטער על שהפולמוס המפלגתי, או הסיעתי, הפנימי – יותר משהוא מאיר ומבהיר את הענינים, הוא מסבך אותם ומאפיל עליהם. יש לחשוש, שהבירור העניני והפרינציפּיוני של הפרובלמה לא התקדם הרבה גם בקראקוי. הטענה, שנשמעה מצד מתנגדי הארגוּן המיוחד, כי ההסתדרות אינה מקפחת את העובדים הציונים הכלליים, ודאי אינה מספּיקה עוד להכריע את הכף. לא בקפּוּח עניניהם החמריים של העובדים הציונים הכלליים העיקר אלא בפרובלימות אידיאולוגיות חשובות, בפרובלימות חנוּכיוֹת, תרבותיות וחברתיות, החוצצות בין הרוב הגדול והמכריע שבהסתדרות העובדים הכללית, ובין העובד הציוני הכללי, הבלתי סוציאליסטי. ולפרובלימות אלה יש לבקש פתרון חיוּבי. והפתרון הזה ודאי אינו נתון בשטח ה“התמדה” הפשוטה והמשכת דברים כקיומם.

ההצעה ליצירת סקציה אבטונומית לציונים כלליים בתוֹך הסתדרות העובדים הכללית, שבאה מחוגי “הנוער הציוני” ושנשמעה גם בקראקוי, היא אולי הדרך לפתרון זה.

בין כך ובין כך – סכנת הפירוד וההתפלגות במחנה הציונים הכלליים מדאיגה מאד־מאד.

ב

הפירוד במחנה הציונים הכלליים, שעל אפשרותו הודיע סופר “הארץ” אתמול מקראקוי, נעשה בינתים לעובדא. כל המאמצים, שנעשו בשנים האחרונות לאַחד את המחנה הזה, לגבּש את כחו, לעשותו כח משפיע ומכריע בתנועה – לא הצליחו. הכרת הצורך באחוּד המחנה, שהלכה והשתרשה לכאורה יותר ויותר בחוגים רחבים, לא הביאה לידי גמר מעשה, לא יצרה את החזית המאוחדת בקראקוי. ענין הארגון הנפרד לעובדים ציונים כלליים הכשיל את המאמצים האלה. המעשה המבוהל, שעשו ציונים כלליים הכשיל את המאמצים האלה. המעשה המבוהל, שעשו ציונים כלליים בארץ ישראל: יצירת הארגון הזה מתוֹך עבירה על החלטה מפורשת של ועידת קראקוי הראשונה, מתוך הפרת ההסכם, ששמש יסוד ותנאי קדום לאחוּד קבוצת א' וקבוצת ב' בתוך מסגרת הברית העולמית – מעשה מבוהל זה מצד אחד וחולשתה של הנהלת הברית ביחס למעשה הבלתי לוֹיאלי מצד אחר התנקמו בה בברית העולמית.

*

אם סיעת המתקדמים שבהסתדרות הציונים הכלליים בארץ מיחתה על המעשה הזה, סרבה לקבל על עצמה את אחריותו ונמנעה משום כך להשתתף במוסדות המנהלים של הסתדרות זו בארץ, עד שהנהלת הברית תדון בערעורם על המעשה שנעשה – הרי תנועת הנוער שבציונות הכללית הסיקה מסקנות חמוּרות וקיצוניות יותר מן המצב, ומתוֹך כך נפגעה היא עצמה במדה מרובה בחסנה ובאַחדותה הפּנימית. חלק חשוב מן “הנוער הציוני” שבארץ, ודוקא מן הקבוצים החקלאיים שלו, עזב מתוך מחאה והתמרמרות את ההסתדרות הארצית של הציונים הכלליים, וחלקים חשוּבים מתנועת הנוער שבגולה פרשו מן הברית העולמית, או קבעו אליה יחס שלילי. ומצב זה השפיע גם על חוּגים עממיים רחבים בארץ ובגוֹלה להסיר את לבם מהסתדרות הציונים הכלליים ומן הברית העולמית, שגילו נטיות מפלגתיות, אזרחיות־ימניות, במקום להענות למצוות־השעה: להתרומם על נגוּדי המפלגות והמעמדות, לבקש שתוּף פעולה ואחריוּת, לקבוע יחסי כבוד ותרבות בין הסיעות והמפלגות השונות ולהשיב מתוֹך־כך לתנועה כולה את כחה וכבוֹדה הראשון.

מצב זה הביא את הציונים המתקדמים בארץ, וכן גם כמה הסתדרויות ארציות וארגוּנים מיוחדים של ציונים כלליים פּרוֹגרסיבים בגולה, לדרוש ולתבוע כנוּסה של ועידה עולמית חדשה לציונים כלליים – לברר את השאלות השנוּיוֹת במחלוקת בין הזרמים השונים, להרחיב את מסגרת הברית, באופן שתקיף את המרכז הציוני בתנועה ובקונגרס ולקבוע קו־פעולה משותף למרכז זה בקונגרס ולקראת הקונגרס.

והנה נתאַכזבה תקוה זו. ענין הארגוּן המיוחד לעובדים ציונים כלליים שמש סלע־המחלוקת וקו־הפּירוּד בין שני הזרמים. מצד אחד רוב צירי הועידה, תשע ארצות והמתקדמים (כנראה: לזרמים השונים). ומצד אחר המעוּט – היסודות האזרחיים־הימנים שבציונות הכללית. מעכשיו יהיו לנו, כנראה, גם “התאגדות” גם “ברית עולמית” של ציונים כלליים.

*

מי האָשם בפירוּד זה? אין תועלת מרובה בשאלה זו. ברוּר הדבר, שכל אחד משני הצדדים יאשים את חבירו במעשה הקרע. נכון יותר יהיה אולי לא לשאול במי האשם אלא במה האשם. ודאי לא היה כאן ענין של “קפריזה” לבד. הנגוּדים וחלוקי־הדעות שבין שני הזרמים אינם ענין לפרטים, ל“סגנון”, להלך־רוח או לבני־גוונים לבד.

אין זה דבר שבמקרה, שהימניים שבציונים הכלליים – אלה הטוענים דוקא למפלגה של ציונים כלליים, עם כל הצרות והקפדנות הפרוגרמאתית ומידת “להוציא” שבמפלגה – לא התלהבו מעולם למחשבת האחוּד של הציונות הכללית. זכוּר יחס השלילה וההתנגדות המפורשת של מנהיגי הזרם הזה שבארץ־ישראל לועידת קראקוי הראשונה; זכוּר סירובם של אלה ושל חבריהם בגולה לכנוּס הועידה השניה. אנשי הזרם הזה בארץ־ישראל ניסו אפילו, כידוע, למרוד בהחלטתו של מרכז הברית בענין זה; הועד הפועל של הסתדרות הציונים הכלליים בארץ סרב מתחילה להשתתף בכלל בועידת קראקוי השניה, אחרי־כן ניסה לתלות את השתתפותה של ארץ־ישראל בועידה בתנאי מפורש: שלא יורשה ל“קדמה” להשתתף בועידה, ורק בעל־כרחם ומאין ברירה נאותו אנשי הזרם הזה לועידת קראקוי. על־כל־פנים העידה עמדתם על השאיפה לשמור על “טהרתם” האידיאולוגית והטכסיסית, ולא על השאיפה למצוא את הלשון המשותפת ואת הדרך המשותפת עם הזרמים האחרים שבציונות הכללית.

במסבות אלו אין הפתעה יתירה בהשתלשלות הענינים בועידת קראקוי עצמה.

*

במצב כתקונו היתה הצעת הפשרה: לדחות את ההכרעה בשאלת הארגון המיוחד לימי לוצרן – יכולה לשמש מוצא מן הסבך. כמובן: לא שהיה ודחיה בעלמא, אלא לצורך המו“מ עם הסתדרות העובדים הכללית לשם קיוּם החלטתה של ועידת קראקוי הראשונה בענין ה”דיפוליטיזציה" של הסתדרות זו, כפי שהוסבר לעיל. אלא שסוף־סוף אין ענין ארגוּן העובדים המיוחד אלא סימפּטום ועדות לנגוּדים ולחלוקי־דעות בעצם תפיסת מהותה ותפקידיה של הציונות הכללית.

*

ושוב: במצב כתקונו לא היה אולי אסון בעצם ההתפלגות הזאת. יש מקום ויש יסוד טבעי, בדעות ובאינטרסים, לשתי תפיסות אלה של ציונות כללית, כשם שיש מקום בכלל בעולם לשתי מפלגות אזרחיות, למרכז ימני־אזרחי ולמרכז שמאלי־דימוקרטי. ולא עוד אלא שהתפלגות זו ל“התאגדות” ול“ברית” של ציונים כלליים היתה עשוּיה אפילו להכניס מדת־מה של בהירות למצב מבולבל ומסובך בדרך מלאכותית. במה דברים אמורים? אם ידעו שני הצדדים לשמור, לקיים ולהבליט מתוך קואופרציה כנה ונאמנה, מתוך רצון טוב לעבודה משותפת ולאחריות משותפת, את הענינים המשותפים להם. ויש בלי ספק דרישות ושאיפות חשובות משותפות לשני הזרמים האלה – דרישות העומדות במרכז עניניו ותפקידיו של הקונגרס הקרוב: דרישת הקואליציה הרחבה, הדרישה לסדוּר עניני העבודה ויחסי העבודה על יסוד העיקר של מרוּת לאומית, ואולי גם דרישת הפקוּח הלאומי בחיים הכלכליים של הישוב בכלל וכדומה.

היעמדו שני הזרמים האלה בתנאי הכרחי זה לקיום של כובד והשפעה לשניהם? הידעו להשמע למצוה גדולה זו של השעה?

('“הארץ”, י“ז–י”ח סיון, תרצ"ה).

א

לא אגלה סוד אם אומר, כי מהותה העצמית של התאחדות הציונים הכלליים, המבדילה בינה ובין סיעות אזרחיות אחרות בציונות, לא התגבשה ולא הוגדרה עד היום כל צרכה מן הבחינה החיובית. ולא שהשקפותיה הפרוגרמתיות ותביעותיה החיוביות של ההתאחדות לא נוסחו או לא נתבררו עד היום כל־צרכן. במשך שנתים שעברו מיום יסוד ההתאחדות בקראקוי, הוא היום שבו נפרדה הציונות הכללית העממית מן הציונות הכללית האזרחית ונתגדרה מזו גם התגדרות ארגונית, היתה לה להתאחדות ההזדמנות פעם ופעמים לקבוע את יסודותיה הפרוגרמאתיים ואת עמדתה בשאלות העיקריות של הציונות בדברים ברורים והחלטיים, שאינם משתמעים לשני פנים. המצע־לבחירות של ההתאחדות לקראת הקונגרס הי“ט, החלטות סיעת־ההתאחדות הגדולה בלוצרן, ששמשה במדת האפשרות גם מעין ועידה עולמית להתאחדות, והועידה הארצית השנתית הראשונה של ההתאחדות בארץ־ישראל, שנתקיימה בסוף יאנואר אשתקד, קבעו עיקרים וכללים להלכה הציונות ולמעשה הציוני, שדי בהם כדי לשמש דגל ודרך ברורה למפלגה. אבל שני דברים גרמו לעכב את התגבשותה של ההלכה ואת התבהרותה של הדרך: א) הקושי הגדול בהגשמת תביעותיה המיוחדות של ההתאחדות, כפי שהובלטו ביחוד בחלק הארצישראלי של התנועה (ולכתחילה לא יכלו עסקני ההתאחדות להשלות את נפשם, שתביעות ומשאלות, הבאות בשם עיקר חדש בציונות של התקופה הזאת בשם עיקר ה“אינטגרציה”, עיקר ההתאחדות והתקשרות המפולג לחטיבה חיונית אחת, בניגוד לעיקר ה“דיפרנציאציה”, ההתפלגות לפי נגוּדי אינטרסים וחלוקי־ דעות, הקובע למעשה, אם לא להלכה, את אָפין ודרכן של הסיעות האחרות בציונות, – ימצאו אזנים קשובות מהיום למחר), טשטש במשך הימים את פעולתן והחליש את כחן של הסיסמאות האלה אף כלפי־פנים, וקצת אופורטוניסטים ו”אנשי־מעשה“, אשר לבם לא היה שלם לכתחילה עם האידיאולוגיה של ההתאחדות, או שאין לכם בכלל ל”אידיאולוגיה“, יכלו לזלזל ביסודות הפרוגרמתיים, המיחדים את ההתאחדות בתוֹך הציונות, או לערער עליהם ולעורר כל יום מחדש את הוכוח על יסודות וגופי הלכות. ב) מצד אחר נעשה לכתחילה מעשה ההתאחדות בקצת חפּזון, והזרמים השונים, שנצטרפו בקראקוי ואחר־כך בלוצרן להתאחדות אחת, לא נתמזגו התמזגות שלימה. ביסודו של מעשה ההתאחדות הונח לא הסימן החיוּבי של אחדות הדעות והשאיפות, לכל־הפּחות בענינים העיקריים, אלא הסימן השלילי של התנגדות לציונות הכללית הימנית מסוג ב' (ה“ברית”). ולא כל הזרמים, שנכנסו לתוך ההתאחדות, גילו מדה אחת של רצון והכשרה להתמזגות. וההחלטות הנאות והברורות של לוצרן ושל הועידה הארצית הראשונה להתאחדות בארץ־ישראל, שהיו מספיקות להלכה לקבוע את אחדות המגמה והדרך, לא הספיקו למעשה לקרב את ההתמזגות המליאה, ומה גם שלא כל הזרמים התיחסו במדה אחת של כובד־ראש ל”נייר" של החלטות ועיקרים פרוגרמאתיים.

וכך מתקיימים למעשה עד היום בתוֹך ההתאחדות זרמים שונים, המחולקים ביניהם בנוגע לכמה שאלות בציונות, ודבר זה מעכב את התפּתחותה של ההתאחדות, מחליש את כח פעולתה בתנועה, שלא לפי ערכה של הסיעה הגדולה ביותר בציונות לאחר סיעת העובדים. אין אמנם חלוֹקי דעות ונטיות ניכרים בין אנשי סיעת “המתקדמים” לשעבר, בין חברי סיעת הציונים הכלליים בתוך הסתדרות העובדים, הנמנים על ההתאחדות, ובין אנשי הקבוצה “קדמה” מעולי גרמניה לשעבר, אם כי גם בין אלה יש קצת הבדל גוונים ונטיות פסיכולוגיות, וכנגד זה אה מוצא חלוקי דעות ונטיות בין כל אלה מצד אחד ובין כמה מחברי סיעת “הרדיקלים” לשעבר מצד אחר.

הבדל זה נוגע לעצם דרכה של התאחדות הציונים הכלליים בתוֹך התנועה. הללו – העצמאות של דרך זו היא להם עיקר, והללו הברית עם אגף העבודה בציונות היא להם עיקר. הללו אומרים: דרכה של הציונות הפרוגרסיבית היא דרך הפרוגרמה העצמית, דרך הרצון העצמי, דרך הציונות האינטגרלית־הסינתיטית, שהסיעות והמפלגות האחרות בציונות אינן יכולות להודות בה, דרך העצמאות הפוליטית, המבקשת אמנם, לפי עצם מהותה, את שתוף הפעולה והאחריות של כל חלקי התנועה והישוב, אבל אין היא קשורה וכרוכה לעולם אחרי סיעה מן הסיעות, אינה מזהה את עצמה לא עם הימין ולא עם השמאל, אינה נמנעת להתנגד לאלה ולאלה, כשהיא רואה צורך בכך, לתפוס עמדה תקיפה ברוח השקפותיה היסודיות, לתבוע בשעת הצורך תביעות נמרצות מאת הסיעות האחרות, להתנות תנאים למשטר של קואליציה בציונות, עם כל הודאתה בצורך ההכרחי שבמשטר זה, – תנאים של שותפות כנה ונאמנה, של תכנית־עבודה מינימלית משותפת וכדומה. והללו אומרים: הציונות הכללית הפּרוגרסיבית קשורה, לפי עצם טבעה, ביסודות הסוציאליים־הפרוגרסיביים, באגף העבודה, שותפת היא להם במלחמתם לעבודה עברית, לעבודה מאורגנת, לתנאי־עבודה הוגנים, להסתדרות עובדים אחת, להתישבות לאומית; ולפיכך הפוליטיקה שלה צריכה להיות תמיד זו שלבעלי־ברית לאגף העבודה, לסיעת הפועלים. ובעלי הברית צריכים להיות בעלי נמוּס וטאקט ולא להתערב ביותר בעניני הצד השני: יש מקום להצעות ידידותיות, אבל אין מקום ל“תנאים”.

ואפייני הוא הדבר: לפני הקונגרס בלוצרן, בשעה שאנשי ההתאחדות בכללם נלחמו לקואליציה רחבה בציונות, לא היו הרדיקלים נלהבים ביותר לדרישה זו והיו נוטים להסתפק בקואליציה מצומצמת. ואלו עכשיו הם מוכנים לקיים בכל הנסיבות את הקואליציה שנוצרה בלוצרן, עם כל האכזבות שהנחילה לצד החלש שבשותפות, כמו שהיא, ואין דעתם נוחה מ“תנאים”.

*

התפּתחות הענינים בציונות בשנות המבחן האלה הצדיקה וחזקה בעצם את היסודות הפּרוגרמתיים של ההתאחדות ואת עמדתה בשאלות העיקריות של הציונות, כפי שנקבעו בהחלטות הועידה הארצית הראשונה של ההתאחדות בארץ־ישראל.

הנסיון הפוליטי הקשה, שאנו מתנסים בו בשעה זו, מצדיק ומצווה קודם כל את תפקיד ה“אינטגרציה” בתנועה, את בקשת היסודות המאחדים והמקשרים בציונות בדרך של שותפות הפעולה והאחריות של כל חלקי התנועה והישוב לשם המטרה העליונה המשותפת. אין הפרובלמות הפוליטיות הגדולות, המכריעות בשעה זו, מבדילות כשהן לעצמן בין ההתאחדות ובין שאָר הסיעות הציוניות, אבל יותר מכל סיעה אחרת קרואה ההתאחדות לתפקיד של יצירת החזית הפוליטית המאוחדת, של לכוּד הכחות ואחוּדם לשם המערכה המשותפת.

ואם במערכה הפוליטית תפקידה של ההתאחדות הוא תפקיד מעורר, מתווך ומאַחד, בנגוּד לנטיות אפשריות של משחק באופּוזיציה ובקשת חשבונות מפלגתיים, הרי במערכה הכלכלית, אשר ממנה בסופם של דברים תוצאות לעתידנו ולעתיד מפעלנו בארץ, ענינה של ההתאחדות הוא להלחם לסינתיזה לאומית עליונה של צרכים, אינטרסים, שאיפות, דרכים ומיתודות משקיות, על הבסיס של מרות לאומית ופקוּח לאומי על החיים הכלכליים, של איניציאטיבה לאומית לתקנתם הכלכלית של החוגים הרבים והשונים בישוב, של “איטאטיזם” לאומי בחיים הכלכליים, אם ניתנה רשות להשתמש, למען הקצור, במונח המושאל הזה שלא כמשמעותו הראשונה. נסיון השנים האלה של שפל כלכלי, של מהומות הדמים והזעזועים המשקיים ושל המזימות הפוליטיות שבאו לאחריהם ופעולתן המשתקת בשדה הכלכלה, הוכיחו גם לחסידים הנלהבים של האיניציאטיבה הפרטית האכסקלוסיבית, כמה גדולים הלקוים והתקלות שבמשטר זה. המצב הכלכלי הרעוע של הישוב בשעה זו מאשר אף הוא את עמדתה הפּרוגרמתית־היסודית של ההתאחדות, התובעת את התכניתיות המשקית, את הפקוח הלאומי ואת האיניציאטיבה הלאומית בכלכלה, את הפעולה המשותפת והמותאמת של ההון הלאומי וההון הפּרטי. ומכאן הדרישה הנמרצה של ההתאחדות, שעדיין לא מצאה את תקונה, – הדרישה למועצה כלכלית עליונה של התנועה והישוב, שתהא מוסמכת לרכז, להדריך, להתאים, לפקח, לעורר לפעולות־הגנה פוליטיות מוסמכות־מרוכזות בשטח הכלכלה, למנוע תקלות ופגעים של “משחק הכחות החפשי”, ותשמש לפעולה תכניתית משותפת של המוסדות הלאומיים המרכזיים, הקרנות, הבנקים, באי־כח החוגים הכלכליים השונים בישוב, הם והסתדרויותיהם ומפעליהם המרכזיים.

מפעל זה, המועצה הכלכלית העליונה, עדיין לא בא לעולם, אף־על־פי שבלוצרן הוחלט עליו בחיוּב. מנהיגי הפועלים אינם נלהבים ביותר לענין זה; מטופלים הם בדאגות ובענינים משלהם, ודי להם, שיפקיעו את עצמם. לצרכי תכניתיות, מימון, רכוז, התאמה ופקוּח בסקטור המשקי שלהם עצמם, יש להם מוסדות ומפעלים משלהם, כנהוג. הנהלת הסוכנות אף היא היתה שקועה בדאגות בלי סוף, ועד כמה שנפנתה לאיניציאטיבה פיננסית וכלכלית לצרכי השעה – ויש לציין שאכסקוטיבי זו עשתה בשטח הכלכלה בשנות הרעה האלה יותר מכל אכסקוטיבי אחרת – נפנתה לצרכיו של חלק אחד מסוּים של הישוב (ביצור!), אם מתוך סימפּתיות טבעיות של רוב חבריה, אם מפּני לחץ ממשי יותר מצד זה, ואם מפּני שכאן מצאה מן המוכן את העזרה לאיניציאטיבה שלה, את הכלים והמכשירים והמוסדות, המוכשרים והאחראים להגשמת הפעולות. בין כך ובין כך – וצרכים חיונים־הכרחיים של חוגים אחרים שבישוב לא מצאו את תקוּנם בימי המבחן הקשים האלה. לא היתה שום פעולה ממשית של סיוּע, של עדוּד, של איניציאטיבה וארגון לצד זה. הזעקה הקיפה את הישוב: המעמדות הבינונים שבישוב, פרדסנים, אנשי תעשיה זעירה, סוחרים זעירים, נתונים במחנק מחוסר שיטת אשראי מתוקנת בשעת צרה זו, המונים מקפחים את קיוּמם, את משקיהם, את משלח־ידם, מבלתי יכולת לעמוד בתנאי ההלואות של מלוים ברבית פרטיים – ודבר לא נעשה, כדי למצוא תקנה צבורית לקלקלה הגדולה, כאילו גורלם ועתידם של המונים בישוב, שאינם נמנים על מעמד הפועלים, אינו נוגע למוסדותינו העליונים, אינו ענין לאיניציאטיבה לאומית. נעשה דבר־מה להקלת תנאי האשראי לחקלאים, העובדים בעבודה עברית טהורה. אבל מדתה של פעולה זו קטנה ביותר בהשואה לצורך, ועדיין קובלים אנשי השרון על הפליה בתנאי האשראי שלהם בהשואה לאותם של משקי “ההתישבות הלאומית”.

*

כללו של דבר: נסיון השנים האחרונות אישר מצד אחד את אמתות תפיסתה של ההתאחדות בצרכינו הכלכליים, אישר את הדרישה ל“איטאטיזם” לאומי, לאיניציאטיבה לאומית, לפעולה לאומית שיטתית בשטח הכלכלה לתקנת החלקים השונים שבישוב. די להזכיר את ענין נמל תל־אביב והתנועה לכבוּש מפעלי־ים, את ההתעוררות לאספקה עצמית של הישוב מתוצרת החקלאות והתעשיה שלו, וכדומה, כדי לראות, עד כמה דרישותיה הפרוגרמתיות של ההתאחדות, שעוררו בשעתן גיחוּך של חמלה בחוגי אנשי־המעשה, נביאי האלהים האדירים של האיניציאטיבה הפרטית הטהורה, מושרשות בקרקע המציאות שלנו. ומצד אחר די בדוגמאות המעטות שהובאו לעיל בשביל לראות, עד כמה רחוקים אנו עדיין מן הפעולה הלאומית השיטתית לתקנת מצבם של חלקי־הישוב השונים. ועל הדוגמאות ההן יש להוסיף כהנה וכהנה. אף ענין התישבות המעמד הבינוני שייך לכאן: קובלים בצדק, שאף מכספי המחלקה להתישבות יהודי גרמניה נהנים אנשי המעמד הבינוני אך מעט מאד, שלא לפי מדת הצורך והאפשרות האובייקטיבית. ואף לבטיהם של קבוצי סיעת העובדים מן הציונים הכלליים הם ענין לכאן.

היש עוד צורך לעמוד ביחוד על אותה פרובלימה גדולה, שההתאחדות היתה טוענת לתקנתה מיום ליום ומשנה לשנה, ושלא מצאה עד היום את תקוּנה, בעיקר מפני התנגדותו של צבור הפועלים? מתוך תפיסתה הציונית היסודית, התובעת מרוּת לאומית בחיים הכלכליים, פקוּח לאומי על ההוֹן ועל העבודה כאחד, דרשה ההתאחדות את הסדר יחסי־העבודה בישוב על בסיס לאומי כללי, דרשה חוקת־עבודה כללית של הישוב, שעיקריה יהיו “הדאגה לצרכי הפועל ולצרכי המשק גם יחד, הגנה על העובד ברוחה של פוליטיקה סוציאלית־פרוגרסיבית, שמירת יחסים הוגנים בין הצדדים ומניעת סכסוכים וזעזועים במשק”. סיעת ההתאחדות בלוצרן ואחריה הועידה הארצית הראשונה של ההתאחדות בארץ־ישראל דרשה, "כצעדים הכרחיים ראשונים לסדור יחסי־העבודה על יסודות של מרות לאומית", “חוזים קולקטיביים בין נותני העבודה וארגוניהם ובין הארגונים המקצועיים של הפועלים, עיקר בוררות־החובה כחלק אורגני ויסודי לכל חוזה קולקטיבי, לשכות־עבודה משותפות (לפועלים ולנותני־עבודה) ומוסדות קבועים לתווך ולבוררות בהשתתפות באי־כח המוסדות הלאומיים בלשכות העבודה ובמוסדות הבוררות כצד שלישי מכריע”.

היש צורך לומר, כמה רחוקים אנו עדיין מ“צעדים הכרחיים ראשונים” אלה “לסדור יחסי העבודה על יסודות של מרוּת לאומית”, עד כמה עצם המונח של מרוּת לאומית ביחסי העבודה פסול הוא עוד בעיני חלקים גדולים של צבור הפועלים? אבל מה נטעון על צבור הפועלים, והרי אף בחוגים אזרחיים רבים אנו מוצאים לפעמים מדה גדולה של חולשה ספקנית לכל עצם הדרישה הזאת של הסדר לאומי ליחסי העבודה. חולשה זו היתה אף היא אחד הגורמים המעכבים את הפתרון הרצוי של השאלה החמורה. והאמת מחייבת להודות, שאף קצת אישים רפֹרזנטטיביים של ההתאחדות לא ניקו מחולשה זו ואפילו מיחס אירוֹני ל“אנשים הטובים”, המתיחסים בכובד ראש לשאיפותיה, לדרישותיה הפּרוגרמתיות ולהחלטותיה של ההתאחדות, ו“המדברים על מרות לאומית בעניני העבודה”…

התאחדות הציונים הכלליים לא תמלא את תפקידה הגדול בציונות, לא תעשה כח מכריע בתוֹך יחסי הכחות שבתנועה לשם הסינתיזה היצירית העליונה, אם לא תדע לשמור על דרכה העצמאית ועל רצונה העצמאי, אם לא תדע להסיק מסקנות־מעשה מתפיסתה הציונית היסודית.

ב

פרובלימה גדולה, הקרובה ביחוד להתאחדות הציונים הכלליים לפי כל תפיסתה הציונית, ושהיא מתחבטת בה זה זמן רב ללא ישע והתקדמות, היא שאלת האחדוּת הלאומית בחנוּך.

קשה ומסובכת היא ביותר שאלה זו, לפי שהמצב המדאיג הקיים בישוב, החנוך הנפרד לפי מעמדות ומפלגות מתבסס לכאורה על עיקר חיוּבי גדול, שהונח ביסודה של ההסתדרות הציונית ושהוא קרוב ויקר ביחוד לציונות הכללית לפי עצם מהותה, הלא הוא עיקר הסבלנות בדברים המסורים ללב ויחסי כבוד בין בעלי הדעות השונות, אשר בלעדיו לא תתכן עבודה משותפת לשם התכלית הלאומית המשותפת.

אלא שאירע לעיקר גדול זה בתולדות החנוך הלאומי שלנו מה שאירע לפעמים בכלל לכבושים גדולים בתולדות הרוח האנושי: הוא נתרוקן מתכנו, ולא עוד אלא שנעשה פלסתר והתחיל משמש למטרות, שהן ההפך הגמור מתכליתו הראשונה: מן התכלית הלאומית העליונה המשותפת. במקום ההסכם שנקבע בשעתו לפתרון שאלת החנוּך הלאומי לחלקי העם השונים: אחדוּת היסוד והתוכן בתוך צורות שונות; במקום אוטונומיה פנימית לזרמים חנוּכיים שונים, המאוחדים ביסוד הלאומי המשותף, בא שלטון של מפלגות פוליטיות בחנוך, באה השאיפה לעשות את בית־הספר, דוגמת נכסים אחרים, מכשיר ורכוש למפלגה לצרכיה הספרטיסטיים. מתחילה נמצאו, בתוקף צרכים ממשיים, שהתפּתחות הענינים בעם ובישוב הביאה אתה, תובעים לשלשה זרמים חנוכיים, לשלשה סוגים של בתי־ספר, הכל לפי האידיאה החנוכית המרכזית, שהיא עיקר בעיני חוג מן החוגים, – נמצאו תובעים לבתי־ספר דתיים, שהחנוך הדתי, המסורת הדתית, דעת התורה וקיוּם המצוות הם להם מרכז ועיקר; לבתי־ספר כלליים, העומדים על חנוך לאומי־חילוני ועל השכלה הומניסטית־כללית; ולבתי־ספר לתנועת־העבודה, שעיקר ענינם יהיה הכשרת התלמידים לתפקידי הבנין בארץ, לתפקידים פרודוקטיביים בישוב, להבראת המבנה הכלכלי והחברתי שלנו. כל שלושת הזרמים האלה יש להם בלי ספק זכות קיום והתפּתחות, ואילו זכינו, אילו לא היתה בנו הנטיה המופרזת להתפלגות עד כדי להעמיד בסכנה את האחדוֹת האורגנית־החיונית של הכלל, היינו מגיעים ודאי לידי מזיגה וסינתיזה עליונה של היסודות החיוביים־החיוניים אשר בכל השאיפות והזרמים האלה. למעשה לא הגענו להתפתחות פנימית של בתי־ספר מסוגים שונים לפי תפקידים מיוחדים לצרכי האורגניזם הלאומי כולו ומתוך שמירה על האחדות החיונית העליונה, אלא הגענו להתפּלגות של התפּוררות, למיכניות חיצונית במקום גידול אורגני טבעי, לדיפרנציאציה “חנוכית” לפי הסימנים הפוליטיים של מפלגות ומעמדות, המקנאים לעצמאותם הגמורה ולנכסיהם העצמיים ואינם שועים ביותר לתביעות האחדות העליונה של הכלל. ידועה למשל, הכרזתו של אחד מעסקני החנוך של הסתדרות העובדים בעתונם של פועלי ארץ־ישראל: “טשטוש והתעלמות הם כשבאים להעמיד את יחודו של החנוך שלנו על ‘החנוך לעבודה’”. אלא מה? “חנוך פוליטי־מעמדי נבדל” בפירוש, חנוך “סוציאליסטי ממש”. ומכאן גם הדרישה לגני־ילדים נפרדים לילדי העובדים: את המחיצה בין מעמד למעמד יש להעמיד כביכול עוד על־יד עריסתו של התינוק.

במדה מרובה באה התפּתחות מדאיגה זו בשל בעלותן של המפלגות על סוגי בתי־הספר השונים, בשל הזדהותם של הזרמים החנוכיים עם שלטון מפלגות בחנוך.

ועיקר הרע הוא, שמבחינה “חוקית” יש להם לבעלי מגמת הפירוד על מה לסמוך. חוקת החנוך הרשמית שלנו, שנקבעה בקונגרס בציריך, קבעה למעשה את שלטןן המפלגות בחנוך. אף המזרחי, שנהפך בשעתו מזרם רוחני־אידיאולוגי למפלגה פוליטית וסיגל לעצמו את התכונות השליליות של מפלגות פוליטיות, נתן את ידו לחטא הלאומי הזה, משום שאף הוא רצה באבטונומיה חנוּכית פוליטית. והציונים הכלליים, שמעולם לא התעמקו בפרובלימות של החנוּך הלאומי – לצערנו עלינו לציין, שאף המלחמה, המתנהלת בשנים האחרונות מצד חלק מסוּים ממחנה הציונים הכלליים בחנוך המעמדי משמאל, יותר משיש לה אופי של בירוּר עניני והגנה פּרינציפּיונית טהורה על עיקר החנוך הלאומי המאוחד, יש לה אופי של פולמוס פוליטי – סמכו אף הם את ידם על אותה חוקה, אשר כל ההתפתחות החדשה לצד מגמת הפירוּד והחנוך המעמדי נשענת עליה. המעשה החשוב השני, המכריע, לצד מגמת הסיפאראטיזם בחנוך נעשה אחר־כך כידוע בקונגרס בפראג. כפי שהסברנו כבר בהזדמנות אחרת.

במצב החוקי הקיים, כל זמן שחוקת ציריך והחלטת פראג בתקפן עומדות, אין להלחם במגמות הסיפאראטיזם בחנוך בדרך הפּשוטה והקלה של מניעת תקציבים. חוק רע אף הוא חוק, ואנו מצווים על שמירתו. ההתנגדות למגמת הפירוד וההתפוררות בחנוך מחייבת מלחמה שיטתית לשנוי חוקת־החנוך של כנסת־ישראל לצד מגמת האינטגרציה ההכרחית.

התאחדות הציונים הכלליים מתחבטת, כאמור, זה כבר, מתוך תפיסתה הציונית היסודית, בפרובלימה גדולה זו. הועידה הארצית הראשונה של ההתאחדות בארץ־ישראל דרשה מבחינה זו שנוי יסודי של חוקת החנוך של כנסת־ישראל, דרשה “הוצאת בתי־הספר מרשותן של מפלגות פוליטיות ובסוּס היסודות הלאומיים המשותפים בחנוך. בדרך ההתפתחות והמזיגה של היסודות החיוביים אשר בבתי־הספר מן הסוגים השונים, וברשות לאומית עליונה אחת”.

החלטה־משאלה נאה זו במקומה עומדת מאז ועד היום; לא זזנו אף כמלוא נימא לקראת הגשמתה. אבל אין דרך אחרת, אין תקנה אחרת לחנוך הלאומי שלנו, לאַחדוּת הלאומית בחנוך. היסוד של אחדות לאומית בחנוך אינו יכול להיות היסוד העלוב של אחוּד בענינים כספיים ואדמיניסטרטיביים לבד.

השאיפה לסינתיזה חיובית חדשה, לאינטגרציה לאומית בחנוך הוא מתפקידיה החשובים ביותר של התאחדות הציונים הכלליים (כשם שהשאיפה ל“אינטגרציה”, להתאחדות ולהתקשרות המפולג לשם התפקידים החיוניים העליונים של התנועה היא בכלל עיקר ענינה של הציונות הכללית), – היא קודם־כל תפקידו של בית־הספר הכללי.

*

ויזכר כאן עוד סעיף “קטן” אחד מעניני רוח ותרבות, הנובע גם הוא מתפיסתה הציונית המיוחדת־המאַחדת של ההתאחדות. כשם שאין הציונות הכללית העממית מזהה את עצמה עם מעמד אחד מסוים או עם שיטה משקית אחת מסוימת, כך אין היא יכולה לזהות את עצמה, בתורת צבור, עם הסתכלות־בעולם אחת מסוימת. אבל אף אין היא שוללת מצד עצמה שום דעות ואמונות, דתיות או חברתיות, ולא עוד אלא שהיא מתיחסת אליהן בחיוב ובכבוד, עד כמה שיש בהן כדי לשמש דחיפה וכח מחולל בבנין הארץ. ציונות כללית עממית, היודעת להתיחס יחס של חבּה ועדוּד לכל כח חיובי־קונסטרוקטיבי בתנועה ובישוב, אינה יכולה להתיחס יחס של איבה לאמונה הדתית, או לאמונה הסוציאליסטית, המעוררות גם שתיהן את האידיאליזם של הבונים ומשמשות מתוך־כך כח דינאמי חשוב בבנין המולדת. ולא זו בלבד אלא שכל חבר של התאחדות הציונים הכלליים יכול לעצמו להיות כרוך אחרי השקפת־העולם הדתית, או הסוציאליסטית, בלי שאמונתו הציונית הכללית תפגע מתוך כך. הרב גולדבלום החרד ופרופסור ברודצקי, חבר מפלגת העבודה באנגליה. שניהם חברים חשובים מאד של ההתאחדות. ואין צורך לומר, שעיקר השותפות של הסיעות השונות בציונות לעבודה ולאחריות, זו אבן־היסוד בבנינה הציוני של ההתאחדות, מחייב יחס של כבוד לרגשותיהם של השותפים. כללו של דבר, ההתאחדות אם תהיה נאמנה לעצמה, תגן תמיד על עיקר הסבלנות בדברים המסורים ללב, שהיא רואה בו יסוד ותנאי הכרחי לעבודה לאומית משותפת, אבל לעולם לא תתן את ידה ל"מלחמת־קולטורה ולכל מה שיש לו ריח של פולמוס אנטי־דתי או הפגנה אנטי־דתית, ולא תתן לזלזל בהסכמים ובהחלטות, שבאו לאָפשר ליהודים הדתיים את השתתפותם המלאה בעבודת הבנין ללא מצוקת־מצפון.

בהצעה של תכנית שבאה לפני סיעת ההתאחדות בלוצרן (ולא הספיקו לדון בה לכל פּרטיה), נאמרו בענין זה הדברים האלה:

“עיקר השותפות לעבודה ולאחריות בבנין הארץ מצד כל הסיעות והמפלגות שבעם מחייב, על־יד עיקר הסבלנות והחופש בדברים המסורים אל הלב, יחס של כבוד לרגשותיהם ולקדשיהם של אחרים, יחס של כבוד לערכי דת ומסורת, שנקדשו באומה מדור לדור והקדושים עד היום בעיני חלק גדול של האומה. בבנין הלאומי אין מקום ליחס של פגיעה וזלזול פומבי בשמירת השבת ומועדי ישראל ובערכים חשובים אחרים של דת ומסורת ישראל. “ההתאחדות” עומדת בכל תוקף על הדרישה, שבהתישבות הלאומית, במוסדות הלאומיים ובכל פעולה צבורית ימנעו בהחלט מחלול שבת ומועד ומכל פגיעה פומבית אחרת בדת; ההתאחדות דורשת את קיומן של ההחלטות השונות, שנתקבלו בענין זה בקונגרסים האחרונים ובמושבי הועד הפועל”.

נראה לי, שבדברים האלה הובעה עמדתה ההכרחית של ההתאחדות בפרובלימה גדולה זו של היחס לערכי דת ומסורת בציונות.

(“הארץ”, ל' סיון־ב' תמוז, תרצ"ז)

פעמים או שלש באו בעתונים ידיעות קצרות וסתומות על משא־ומתן בין שני פלגי הציונות הכללית, ה“התאחדות” וה“ברית”, בדבר אחוּדם להסתדרות אחת. הודיעו על החלטה שנתקבלה בנידון זה בלונדון, בימי מושב הועד הפועל הציוני, בישיבה משותפת של חברי הועד הפועל משני הצדדים; הודיעו על ועדה משותפת שנבחרה לשם כך, על משא־ומתן שהתחיל בפולין ובא"י. נראה לנו, שעובדות אלו, כמו גם עצם השאיפה לאחוּד המחנה המפולג של הציונות הכללית לא מצאו עדיין את ההד הראוי להן מצד חשיבותן הישובית והציונית. אפשר שגרמה לכך העובדא, שכל השאיפות והנסיונות האלה לא יצאו עדיין מגדר הדיוּן הפּנימי בתוך חוגים מצומצמים של מנהיגים ועסקנים ולא נעשו עוד נושא לבירור פומבי בתנועה. הגיעה השעה לדון בשאלה החשובה ברבים; שמא יועילו רצונם ולחצם של החברים “מן השורה” להחיש את הבירור ואת ההחלטה, יותר משיועילו שקולי־הדעת הטכסיסניים והדיונים הממושכים של העסקנים.

*

לא במקרה, לא מתוך רצון רע או קפריסות של יחידים בא בשעתו הפילוג במערכות הציונים הכללים. לפילוג זה, כמו לכל שאר הפילוגים והפירודים בחיינו הצבוריים והלאומיים, סייעה אמנם במדה מרובה חטאת־קדומים שלנו: נטיתנו המופרזת ל“דיפרנציאציה”, לחלוקי דעות ודוקטרינות עד כדי פרוד לבבות ודרכים; אבל היה גם יסוד אובייקטיבי לאותה התפלגות.

עם גידוּל הישוב והתקדמות בנינה של הארץ התבלטו יותר ויותר שני זרמים עיקריים בישוב האזרחי בארץ ובציונות הכללית בעולם: זרם מעמדי־אזרחי וזרם עממי־דימוקרטי. ולא ששני הזרמים קבלו עליהם בפירוש ולדעת חלוקת פרוגרמאתית זו של מטרות ודרכים: האגף הימני שבישוב ובציונות הכללית לא הודה מעולם באָפיו המעמדי, ולא תמיד שמש העיקר הדמוקרטי דגל ואמת־מבחן לאגף השמאלי. התפלגות זו יותר משהיתה ענינה של פרוגרמה ודרך ברורה, היתה לכאורה ענין של פסיכולוגיה וטכסיסים, ולכשתמצאי לומר: של סימפתיות ואנטיפתיות. אבל היה בהן בהרגשות הסובייקטיביות מן היסוד האובייקטיבי של נגודי השקפות ונטיות פוליטיות כלליות. הסימנים המובהקים בדיפרנציאציה פּנימית זו של הציונות הכללית היו הדעות השונות: א) על יחסי ההון הפרטי וההון הלאומי, האיניציאטיבה הפרטית והאיניציאטיבה הלאומית בבנין הארץ; ב) על תפקידיה החיוביים של ההסתדרות הציונית בחייו הכלכליים של הישוב: הסדר עניני העבודה, פקוח לאומי על פעולת האיניציאטיבה הפּרטית, וכדומה; ג) על תנועת העבודה בציונות,תפקידיה, גבולות סמכותה וזכויותיה (פרט חשוב בחלוקי־הדעות בענין זה הוא, כידוע, המחלוקת בדבר הסתדרות העובדים הכללית ומקומו של הפועל הציוני הכללי: כחבר לסיעה בתוך הסתדרות זו או כנושא לארגון נבדל); ד) על היחס הפוליטי והאוֹרגמניזציוני של הצבור האזרחי למוסדות המרכזיים של הישוב והתנועה: יחס של לוֹיאליות וקואופירציה בכל המסבות והתנאים, עם כל ההתנגדות האפשרית לשיטות ולפעולות מסוימות של אלה, או יחס של אופוזיציה תוקפנית־מסקנית; ה) על היחס לארגונים ולהסתדרויות של הצבור האזרחי, העומדים מחוץ להסתדרות הציונית, ואפילו נלחמים בה; על אפשרות של שתוף־פעולה בתוך כל “גוש אזרחי” שהוא עם ארגונים, שפרקו מעליהם עוֹל חובה ומשמעת לגבי המוסדות העליונים של כנסת ישראל וההסתדרות הציונית ואינם נמנעים מלהלחם בהם מלחמת אויב ומתנקם (הרביזיוניסטים!).

*

ההבדלים גדולים וחשובים מאד. ואם להעמיד אותם על סימן עיקרי אחד, הרי זהו ההבדל היסודי שבין ציונות אזרחית־מעמדית, שאינה מודה אמנם בתואר זה, אולי מפני שקצרה ידה לקיים למעשה בישוב ובציונות קו של מעמדיות ימנית מסקנית, אבל היא רואה את עצמה כשליחו ובא־כחו של מעמד אחד מסוים בישוב ובעם, הלא הוא המעמד האזרחי, או הבינוני, המצוּוה להגן על עניניו וצרכיו בניגוד למעמד הפועלים, ובין ציונות כללית־עממית, שאינה רואה, ואינה יכולה לראות בשום פנים ומדה את ענינה של הציונות כענינה של מעמד אחד מסוים בעם, ולפיכך אינה מזהה את עצמה עם מעמד אחד או עם שיטה כלכלית אחת דוקא, אלא היא מתיחסת יחס של חיוּב ועדוד לכל הכחות החיים בעם והפועלים בבנין הארץ, ואין לפניה אמת־מבחן אחרת אלא טובת הציונות כולה: הרחבת־עמדות ובצור־עמדות בארץ, הרחבת האפשרויות לעליתם ולקליטתם של המונים. יש ציונות כללית, שהיא תמיד, בכל מהותה וגלוייה, אזרחית, ורק אזרחית, והיא רואה חזות הכל בהגנה על ענינו של המעמד האזרחי, בכל המסבות והתנאים; ויש ציונות כללית, הרואה כל־פעם את עיקר תפקידה בהגנה על אותן העמדות, הטעונות הגנה מיוחדת ובצור מיוחד באותה שעה: היום על ההתישבות הלאומית, על העבודה העברית; מחר על הלשון העברית, על החנוּך הלאומי האחיד, על עיקר הארגון הלאומי והמשמעת הלאומית, על הסדר יחסי העבודה על הבסיס של מרות לאומית, על עיקר תוצרת הארץ; ומחרתים – על ההתישבות הפרטית, על עליתו והתישבותו של המעמד הבינוני, על עיקר העזרה השיטתית־הקונסטרוקטיבית להמוני הצבור האזרחי, על עיקר שווי־הזכויות של חלקי העם השונים בעליה, בהתישבות בתקציב הציוני.

*

הגדרה זו לשני הזרמים בציונות הכללית, כמו כל הגדרה פשטנית, שבאה להעמיד סבך תופעות מרובות־פנים־וגוונים על סימן אחד או על סימנים מעטים, ודאי אינה מדוייקת כל־צרכה, אין בה אמת מוחלטת. לא זו בלבד, שבכל מחנה בפנים לא כל הדעות שוות בכל פרטי־פרטיהן, ואין האישים המובהקים, אנשי הפולמוס והזיזין הבולטים, משמשים עדות נאמנה להלך־רוחו הכללי של צבורם, אלא שברוב הענינים יש בשני המחנות גם יחד התפתחות מתמידה, הכל שוטף, מתהוה ומסתגל לתנאי השעה והסביבה. ואם בשעות כתקונן כך ­ – בימים האלה על־אחת־כמה־וכמה. הרבה מאותם ההבדלים המהותיים ודאי במקומם עומדים. אבל כמה הבדלים אחרים טושטשו, בטלו, אבד טעמם במשך הימים. המבחן הגדול לא יצא לבטלה. ימי האימים והסכנות האלה טשטשו במדה מרובה את נגודי המעמדות והמפלגות, אם כי לא מחקום לגמרי. גם באגף הימני של הציונות הכללית פגה במדה מרובה החריפות המעמדית. אי־אפשר לו לציוני בימינו שלא לראות את האויב המשותף, את הסכנות המשותפות ואת התפקידים המשותפים לכולנו; אי־אפשר לו שלא ירגיש בתפקיד הגדול, ששעה זו מטילה על כולנו לשם תחיתה והצלתה של הציונות כולה, לשם הצלת עמדותינו ועתידנו הלאומי, – בתפקיד של אחוּד המפולג, של לכוד כל כחותינו לשם מאמצי הגאולה האחרונים. ההרגשה הלאומית הטבעית אומרת לנו: אין טעם, אין צדוק מוסרי לכל התפלגותנו הפנימית בימי הרעה האלה; כל שכן, שאין טעם ואין שחר לפילוגי המחנה הציוני הכללי בתוכו עצמו. ודאי לא כל הנגודים וחלוקי־הדעות והנטיות יעלמו מהיום ולמחר: גדול כח ההרגל, שנעשה “מסורת” ופרוגרמה, גדול כחם של משקעים פסיכולוגיים מכחה של תביעה מוסרית־ראשונית, אבל אין להשלים עם הרגל רע, אין לעשותו קבע וגזירה שאין להרהר אחריה, הרבה מנמוקיה ומגורמיה של הדיפרנציאציה המופרזת, שעשתה שמות בנו, בטלו ועברו מן העולם. הגיעה השעה להעמיד נגד תהליך זה, שנהפך לנו לרועץ, את התביעה לציונות אינטגרלית, לאחדות המפולג לשם התפקידים החיוניים המשותפים.

*

כמה מן התפקידים המיוחדים, שנטל לעצמו כל פלג מפלגי הציונות הכללית בשעתו, עבר זמנם, פקעה אקטואליותם או בטל יחוּדם. בכמה חוגים חשובים ונבונים של האגף הימני נחלשה, בתוקף המציאות, ההתנגדות המעמדית לשמאל. חניתא נעשתה סמל ועדות לשנוי ערכים חברתיים בחיינו. משה סמילנסקי הוא דוגמא מאירה לדבר. מצד אחר בטלו, או בטל יחודם של כמה תפקידים, שהאגף השמאלי של הציונות הכללית נטל לעצמו. אין ההודאה בתפקידי ההון הלאומי בבנין הארץ בהסדר חיינו הכלכליים, בעיקר הפקוח הלאומי על עניני ההון והעבודה גם יחד, מיחדת ומבדילה בימינו אלה את ה“התאחדות” מן ה“ברית”; אין תפקיד ההגנה והעזרה לצבור הפועלים בארץ במלחמתם לקיומם וליצירתם – תפקיד אקטואלי, המחייב את קיומה הנבדל של “ההתאחדות כבעלת־בריתו של צבור הפועלים: צבור זה התערה בארץ, הכה שרשים מוצקים במפעל הציוני, כבש לו עמדות תקיפות וראשונות במעלה, ושום מתנגד ו”אויב מעמדי" לא יוכלו עוד להזיזו ממקומו. אין ה“ברית” עם צבור הפועלים תפקיד אקטואלי־הכרחי לציונות הכללית הפרוגרסיבית, משום שצבור זה אינו זקוק בעצם לעזרתה; וכנגד זה תפקיד אקטואלי הוא לה לסייע למאמצים שיטתיים ונאמנים להרים את “הצבור האזרחי” משפל המדריגה החברתית והחמרית, לטפל בעליתו, בהתישבותו ובארגונו של צבור זה, לשתף עצמו במלחמה לעיקר שווי־הזכויות של חלקי העם השונים במפעל הציוני, – כל־עוד יש צורך במלחמה זו.

*

עדיין מרובים הקשיים והמכשולים בדרך האחוד של המחנה המפולג; עדיין קיימים הנגודים הסוּבּייקטיביים, הקשים מן הנגודים הפּרוגרמתיים. אין זה דבר קשה ביותר לנסח “תכנית”, שתתקבל על דעת שני הצדדים; קשה הרבה יותר למצוא טכסיס משותף לשניהם. המרחק הפסיכולוגי שביניהם לא יגושר מהיום ולמחר.

ןיש גם קשיים עניניים, פרובלימות הנובעות מאָפיים ומיחסיהם על שני המחנות בגולה, מן ההבדלים, המגיעים לפרקים עד לידי נגודים, שבין חלקי המחנות שבארץ מצד אחד ובין חלקיהם שבגולה מצד אחר.

אבל יש, כמדומה, רצון טוב להתגבר על הקשיים (אם כי יש גם הרבה מן המורך וההססנות). ארץ־ישראל צריכה קודם־כל למצוא את הדרך לעצמה, וסוף ההסכם הכללי לבוא.

אם יש עוד כח חיוני בציונות הכללית, אם עוד לא בטל סברה ולא אבד סכויה להתנער ולשוב ולמלא את התפקיד המרכזי שהיה לה בתנועה הציונית בימי זהרה, הרי היא נתבעת שוב לאותה החובה הגדולה של שעת־המפנה הראשונה:

כחות נפרדים, התלקטו, התקוששו!

(“הארץ”, י“ח סיון, תרצ”ח).

א

כנוס הנוער הציוני הכללי, שהתקיים בימים האלה בפתח־תקוה, הוא עובדא חשובה, הראויה לתשומת לב מיוחדת מצד עסקני הציונות הכללית, הדואגים לעתידה ולתקנתה של זו. לרבים היתה זו הפתעה נעימה לשמוע, שיש עוד בארץ נוער, ונוער עובד דוקא, אשר לבו לציונות הכללית ולתפקידיה. כמאה צעירים וצעירות פועלים, יוצאי הסתדרויות נוער ציוניות כלליות בארצות שונות, ביחוד בגליציה ובפולין הקונגרסית, באו ממקומות שונים בארץ לכנוס זה. שלשים וחמשת החברים הראשונים של קבוץ “הנוער העברי” בפתח־תקוה, – זה הקבוץ המאורגן הראשון של הנוער הציוני הכללי בארץ, – שעלו אל הארץ לפני שנה אחת ושבאו לפני חדשים מעטים אל “המנוחה” של שטח קרקע קטן (ששה דונם) של הקרן הקיימת בסביבת פתח־תקוה, המשמש להם אחיזה ומשק עזר לקיומם כפועלים חקלאיים במושבה, – הם חלוציה של “עליה חדשה” זו, של פועלים ציונים כלליים, שאינם משתנים מחבריהם החלוצים בני המפלגות השמאליות אלא ב“מוניזם” אידיאולוגי, באמונה ציונית שלמה ופשוטה, שאינה יודעת ואינה רוצה לדעת “אלהים” אחרים על פניה. במשך שנה שלימה הסתכלו הצעירים האלה, לדבריהם, במציאות הארצישראלית – “הסתכלו” היא לשון “נקיה” ביותר לפרשת הסבל ועול־יסורין של חלוצים, אשר הכביד עליהם אולי יותר מאשר על חבריהם בני המפלגות הגדולות, – הסתכלו בה והסתגלו לה ולדרישותיה, למדו לקח מפיה, עד כמה היא מאשרת ומקיימת את רעיונות הציונות הכללית ושאיפותיה, שהביאו אתם מן הגולה. לתקופת השנה החליטו לכנס את חבריהם, יוצאי הסתדרויות ציוניות כלליות כמוהם מפולין, מגליציה, מאונגריה, מרומיניה, על מנת לסכם את נסיונותיהם ולברר את דרכם לעתיד. בכנוס נשמעו דברי עיוּן והסברה על יסודותיה של הציונות הכללית ותפקידי הנוער בציונות זו, על דרכו החנוכית, על תנועת הנוער הציוני בארץ ובגולה, על יחסו ל“החלוץ” ולהסתדרות העובדים, על שאלות ארגוניות. הנושא והתוכן העיקרי של כל השיחות היה: הצורך בחדוּש התנועה הציונית הכללית ותפקידי הנוער בנידון זה. בסופו של הכנוס נוצרה הצורה הארגונית לשאיפות המשותפות ולתפקידים המשותפים: “התאגדות הנוער הציוני” בארץ.

אין צורך לומר: כל ציוני כללי, הראוי לשם זה, כל מי שנאמן באמת לעיקריה וליסודותיה של הציונות הכללית, וזו לא נעשתה לו עוד שם שנתרוקן מתכנו – ודאי ישמע ברצון ובנחת־רוח את כל הדברים האלה, ודאי ישמח לשמוע, שאין אנו הולכים חלילה ערירים, שהנוער לא עזב עוד לגמרי את מערכותיה של הציונות הכללית, שיש גם חלוצים לתנועת הציונות הכללית, גם אחרית ותקוה.

אבל שמחה זו לא יהא בה ממש ולא יהא לה קיום, אם לא יהא בה גם משום חשבון־הנפש, משום מסקנת חובה, שהיא בקום ועשה. הנוער הזה, הנאמן לעיקרי הציונות הכללית והנושא לה את נפשו, לא היה “נוער”, לא היה תמים עם לבבו ולא היה ראוי לתפקידו, אילו היה משלים עם מצב הענינים בציונות הכללית כמו שהוא. הצעירים האלה נאמנים לציונות הכללית, אבל אין הם מוצאים ספּוּק בהסתדרות הציונים הכלליים; הם נושאים את נפשם לתחיתה של הציונות הכללית, לחדוש יסודותיה, הם מוכנים לעדור במערכה עם חבריהם הקשישים – אם הללו לא יהיו “קשישים” יותר מדאי.

עד עכשיו רופף מאד הקשר שבין הצעירים האלה ובין נושאיה ה“רשמיים” של הציונות הכללית בארץ. ולא רק מבחינת המגע והמשא הפשוט, מבחינת עניני יום־יום וספוק צרכים חיוניים. גם באלה ודאי אין לזלזל. אם גדול סבלו של הפועל החלוץ בארץ־ישראל בכלל, הרי החלוץ הציוני הכללי – על אחת כמה וכמה. מטבע הענינים הוא, שבדידותו גדולה מזו של חברו מן המחנה השמאלי. חברי הקבוץ “הנוער העברי” סובלים מחוסר־עבודה כרוֹני, מתנאים סניטריים קשים (הם יושבים באהלים, ורבים מהם הספיקו כבר לחלות במלריה ובמחלות אחרות). והסתדרות הציונים הכלליים אינה מרגישה כלל בקיומם, כשם שאין הם מרגישים בקיומה היא. אם יש בני־אדם הקרובים להם במדת־מה והבאים לעזרתם אם מעט ואם הרבה – הרי הם חבריהם משמאל. דומה שלא רק הסתדרות העובדים אלא אף מפלגת פועלי ארץ־ישראל קרובה להם, לחייהם ולגורלם, יותר מן הציונים הכלליים. דבר זה הוא טבעי: יש כאן קורבה של “מעמד”, של תנאי־חיים דומים, של יחסים אנושיים בלתי אמצעיים. ראוי לציין את העובדא: אף מלה אחת של קטרוג ותרעומת לא נשמעה מפי הצעירים האלה על הסתדרות העובדים ומוסדותיה, ואדרבא, הם מטעימים את היחס הטוב וההוגן אליהם מצד חבריהם שמאליים, ואף הם מתיחסים יחס חברים לויאלי להסתדרות ולמוסדותיה. את הדבר הזה אנו מציינים מתוך קורת־רוח גמורה, בלי קורטוב של “פוליטיקה”. אין זה בהחלט מענינה של הסתדרות הציונים הכלליים להטיל קנאה ופירוד בין חברים על יסוד חלוקי־דעות או ליתן את ידה באיזו מדה וצורה שהיא לנטיה להחליש את הארגון הכללי של צבור הפועלים בארץ. אבל יש צורך ויש אפשרות ודרך לקרוב־לבבות בין הצבור הציוני הכללי ובין חבריו החלוצים. יש צורך בעזרת חברים להקלת סבלם של אלה, ויש מקום לעזרה זו, בלי לפגוע פגיעה כל שהיא בעניני ארגון העובדים הכללי וביחסים שבין עובדים לעובדים.

אבל סוף־סוף לא הענינים האלה הם עיקר, ולא בהם הפרובלימה של היחסים בין הציונים הכלליים הקשישים ובין הנוער הציוני הכללי, היוצר לו כיום את ארגונו. עיקר הפרובלימה הוא בקשר הרוחני, האידיאולוגי, בהכרה המעודדת של שתוף ענינים, אידיאות, דרכים ומטרות. הכרה זו אינה חזקה ביותר בשעה זו. הנוער הזה, אשר עליו תקותה של הציונות הכללית – מאחורי מאת הצעירים האלה, שנתכנסו בקבוץ “הנוער העברי” בפתח־תקוה, עומדים אולי אך עוד מאות מעטות בארץ, אבל מחנה המלואים שלהם בגולה (“השומר הלאומי”, “הנוער הציוני” וכדומה) עולה להרבה אלפים – רוצה בתקנתה של הציונות הכללית, בעליתה, בחדוש יסודותיה. והנוער זקוק קודם־כל למנהיגם. הפרובלמה של המנהיג היא זו של ההשפעה האישית, של הדוגמא המאירה, – דוגמת השלימות והנאמנות. יש דבר־מה בציונות הכללית הרשמית בארץ, העשוי להביא את הצעיר, איש הלבב והאידיאלים הטהורים, לידי תהיה והסוסים. הנוער אינו יכול, לפי עצם מהותו, למצוא את ספוקו בציונות כללית, העומדת על סימן השלילה: ציונות שאינה לא סוציאליסטית, לא רביזיוניסטית, ולא מזרחית – מן השלילה לא תמלא הנפש הרכה, – הוא נושא את נפשו לציונות שיש בה חיוב גדול, לציונות־של־הגשמה, המעמידה על עצמה מצוות לאומיות. הציונות הכללית שלו היא אידאה אנושית –עברית עליונה, שבאה לאחד, לצרף ולמזג את כל היסודות החיוביים שבתנועה, את כל הכחות והגורמים החיוניים שבעם לאחדות עליונה אחת. ציונות כללית זו אין לה ענין למלחמת מפלגות ומעמדות. אין היא מזהה את עצמה עם מעמד אחד או עם חוג אחד מסוים שבאומה, עם האינטרסים והאידיאולוגיה שלו, אלא היא מבקשת את דרך הפעולה המשותפת והאחריות המשותפת לשם התכלית הלאומית המשותפת.

“התאגדות הנוער הציוני”, שנוצרה במוצאי שבת שעבר בפתח־תקוה, דוגלת בשמה של ציונות כללית כזו, ואף אם אין כל תפקידיה ודרכיה מחוורים לה עדיין. הידעו הציונים הכלליים הקשישים להעריך שאיפה זו כראוי לה? הידעו ליתן בלבו של הנוער הציוני את האמון ואת האמונה בהבנתם וברצונם הטוב, הידעו לסייע לו בתפקיד שהוא מטיל על עצמו: לחדש את התנועה הציונית הכללית ואת דרכיה?

ימים יגידו.

(“הארץ”, ח' אדר תרצ"א).

ב

הכנוס הארצי של “הנוער הציוני”, יוצאי הסתדרויות שונות באירופה המזרחית והמרכזית היה עדות יפה להתגבשותה ולהתפתחותה של תנועת הנוער הציוני הכללי בארץ ובגולה. ואם פותח הכנוס הטעים בראשית דבריו, כי הכנוס לא בא לשם הפגנה או מפקד־הכחות ולא כדי לפרסם ברבים את מציאותם של שלשים אלף חברים לתנועה בארץ ובגולה – הרי ה“הפגנה”, העדות להתגבשותה של תנועה, העתידה אולי להביא סינתיזה חדשה לציונות, באה מאליה.

הקוים האפייניים לתנועה צעירה זו, כפי שבאו לידי בטוי בכנוס (וראוי להטעים: הבטוי לא היה נמלץ ומזהיר, אבל היה נאמן ובעל משקל – עדיין כבדי מחשבה וכבדי פה הם האנשים; ניכרים המאמצים הראשונים של תנועה עם צאתה לדרך המלך והתלבטותה בדיאלקטיקה של חזון ומציאות), הם: הרצון לשלימות ולפשטות ציונית, לציונות בלי תנאי, לציונות הפעולה וההגשמה; הרצון לאחוֹד הכחות לשתוּף כל הזרמים והיסודות, הפועלים בעם, בהגשמת הציונות, בקשת דרכים לקליטת המוני בית ישראל בארץ, ללא הבדלי מעמדות ודעות. ומכאן, מעיקר השתוף ואחוד הכחות שבעם לשם הבנין הלאומי, היחס לכנסת־ישראל. הארגון הלאומי של הישוב, ארגון של חובה, בעל כח פעולה ורגולציה, שישמש מנוף ליצירתו של הישוב, חובה ציונית עליונה היא (“הנוער הציוני מצווה להפוך את כנסת ישראל ל’ממשלה העברית' בארץ, ואת הועד הלאומי – לאורגן המשתף את פלגות ישראל לכח מחייב, בעל מנוף כביר, הנותן זכויות שוות לכל יהודי בארץ, בלי הבדלי מעמד, בלי קפוח המוני ובלי צנזוס” – כך נוסח היחס לכנסת ישראל מתוך נגוּד גלוי לחצאיות ולרפיפות של הסתדרות הציונים הכלליים בענין זה). מכאן היחס לעיקר העבודה העברית, מכאן השאיפה להעלות עיקר זה ליסוד ציני ראשון בארץ, לעשות את תנועת העבודה מרכז וקוטב בציונות (וגם זה מתוך נטית־מה של פולמוס נגד החברים הקשישים לציונות כללית). מכאן היחס לשאר חלקיה של תנועת העבודה, שקדמו לעובד הציוני הכללי לחלוציות, להגשמה ולכנוס־הכחות, – היחס לצבור הפועלים המאורגן, להסתדרות העובדים. (“בלי צבור פועלים מאורגן, מלוכד וחזק לא יקום מפעל ההגשמה”, וענינו של הנוער הציוני הכללי הוא להכניס לתנועת העבודה הכללית תוספת של רצון ואידיאליות, של אחריות ציונית וסולידריות לאומית).

יש עוד בתנועה הצעירה הזאת, כמובן מאליו, מיסוד התסיסה, ששמריה לא שקעו עוד, אבל יינה הטוב עתיד, לכשיזדכך, לשמח לבבות ולהוסיף כח ויופי לציונות.

את יסוד התסיסה הזאת יש למצוא עוד ביחסים לשכנים מימין ומשמאל, לאידיאות שנעשו כבר בחינת גר ותושב בציונות. הנוער הציוני מבליט ומטעים את האידיאה של הכלל, בנגוד לרצונותיו ולשאיפותיו של היחיד, או של הקבוץ החלקי. ובזה ודאי שהדין עמו. אבל אין עיקר זה מחייב כלל יחס של נגוד או דחיה לעיקר האינדיבידואלי, לצרכיו האישיים־הנפשיים של היחיד, כפי שנתגלה לפעמים בכנוס זה. אינדיבידואליזם אין פירושו בהכרח איגואיזם, אנארכיה של רצונות ומאויים, שלא עלה עליהם עוֹל חובות ומצוות של הכלל. אף היחיד, המעמיד את ציונותו על “אינדיבידואליזם”, המבקש בציונות תקנה לנשמתו, לנגודים ולקרעים פנימיים, ברוך יהיה לנו; אף שאיפה זו יש בה כדי להעשות כח יוצר ומפרה. אף שלילת הסוציאליזם, שהוטעמה בדברי כמה מן הנואמים, מוצדקת בלי ספק, עד כמה שאומרים לעשותו תנאי ובנין־אב לציונות, אבל אין הציונות הכללית מחייבת את שלילת האידיאה הסוציאליסטית מצד עצמה, כשם שאין היא מחייבת את שלילת האידיאה הדתית או כל אידיאה אחרת. אין סימנה של הציונות הכללית בשלילה אלא בחיוב; כל אידיאה העשוּיה לשמש לא תנאי אלא “תוספת רצון ואידיאליות” לציונות, דרכן לפעולה ודחיפה לקרבנות כשרה לציונות כללית.

היחס לחברים הקשישים לציונות כללית, וביתר דיוק: להסתדרות הציונים הכלליים, לא בוֹרר ולא הוּאר כל־צרכו בכנוס. כפי שראינו לעיל, נשמעו דברי בקורת ופולמוס כנגד עמדתם של המנהיגים הציונים הכלליים בארץ בכמה ענינים עיקריים – להגדרה ברורה של תחומים ויחסים לא הגיעו. והגדרה זו צורך הכרחי הוא. שאיפות סיפאראטיסטיות ודאי לא יעלו על הדעת כלל. ודומה שאין טוען לשאיפות כאלה בתוך חוגי העובדים מן הציונים הכלליים. כחה של תנועת־העבודה הציונית הכללית ודאי לא יגדל, אם תעשה ל“מפלגה” חדשה בציונות. אבל גם זהו צורך הכרחי ומצות המצפון לתנועה הצעירה, שלא תטשטש את צורתה, לא תנמיך את קומתה ולא תוותר על עיקרים ויסודות שלה “למען השלום” וכדי להסתגל לחברים הקשישים. כל העיקרים המנוּים לעיל: עיקר הארגון הלאומי, העבודה העברית, שתוּף פעולה עם תנועת־העבודה הכללית, וכל מה שמסתעף מן העיקרים האלה ומכל האידיאולוגיה של התנועה ודרכי פעולתה – הם הם זכות־קיומה ואפשרות־קיומה; היא עומדת בעמידתם ונופלת בנפילתם.

חובתו של הנוער הציוני הכללי הוא לבקש את שתוּף הפעולה עם הסתדרות הציונים הכלליים ולשמור עם זה על פרצופו העצמי, להוסיף לגבש את האידיאולוגיה המיוחדת ואת הדרך המיוחדת לו.

ושאלות הקונגרס הקרוב הן הזדמנות אקטואלית יתירה לגבוּש המחשבתי והארגוני של התנועה הצעירה, המונה כבר כיום שלש רבבות חברים. כן ירבו!

(“הארץ”, ו' שבט תרצ"ג).

על דרכי הנוער הציוני

(מכתב למערכת “העובד הציוני”)

חברים יקרים!

משאלתכם לדעתי בדבר תפקידו וצביונו הרצוּי של העתון, שסיעתכם באה להוציא, נמצאתי למד, שאתם בעצמכם תוהים עדיין על דרככם או שאין בלבכם הבטחון הגמור, כי מפעלכם זה, עם כל חשיבותו כשהוא לעצמו, הוא דבר בעתו בימים הרעים האלה.

תהיתכם זו סימן טוב היא לכם. כי אמנם יש כיום דבר־מה מן הפרדוכסליות בתפקידו של עתון, שבא לשמש את מחשבת הציונות הכללית בטהרתה. היש טעם בימינו באורגן חדש לציונות כללית, היש עוד בכלל בימינו ציונות כללית הראויה לשמה, בעלת צביון ורצון ודרך משלה, שאינה משמשת כסות־עינים לדבר־מה שאינו “כללי” כל־עיקר? הציונות הכללית חדלה לכאורה זה כבר להיות גזע מחצבתה של התנועה, אשר ממנה מסתעפים ויונקים ענפיה השונים. אין עוד לכאורה בימינו ציונות כללית אמתית, שאינה מזהה את עצמה עם חלק אחד מסוים דוקא בעם ובישוב, להוציא כל חלק אחר, עם השקפת־עולם־וחיים מסוימת; אין עוד בימינו ציונות, הרואה את עיקר תפקידה בדאגה ובאחריות לעניניה הכלליים, לעיקריה המוסריים העליונים ולתכליותיה הלאומיות־העליונות של התנועה, ליסודות המאַחדים ולצרכים המשותפים לכלל האומה. הציונות הכללית נעשתה אף היא בתקופת ההגשמה בציונות, בתוקף מסיבות מכריעות של מציאותנו הכלכלית והחברתית, מפלגה בין המפלגות, הבאה לשמש את רצונו ואת צרכיו של חלק מחלקי הצבור, והיא מדברת ופועלת בשמו ולשמו, ואך לשמו לבד, כשם שמפלגות אחרות מדברות ופועלות בשמם ולטובתם של חלקי־צבור אחרים. ולא זו בלבד אלא שעיקר ההתפלגוּת, אשר עליו עומד כמעט כל עיקר חייה והתפתחותה של ההסתדרות הציונית בימינו, עושה שמות גם בתוֹך הציונות הכללית עצמה ונעשה גורם להתהוות זרמים חדשים, שלא לומר מפלגות חדשות, בתוכה עצמה. ציונים כלליים א‘, ציונים כלליים ב’, סיעת העובדים, ארגון העובדים, המפלגה החדשה “אחדות העם”, ועל ידם המון גדול של ציונים סתם, המהססים לזהות עצמם עם אחד הזרמים האלה דוקא והם עומדים מחוּץ לכל מפלגה וארגוּן – זוהי דמותה של הציונות הכללית בימי המבוכה והפורענות האלה, לאסונה ולאסון התנועה כולה. כבר בא לידי לקבול לא פעם ולא פעמים: תהליך הדיפרנציאציה, סימן של גידוּל והתפתחות לכאורה לכל בריה אורגנית, מעין התהליך של חתוך־איברים בתוֹך הגוף החי, הולך ונהפך לנו, השטופים כל ימינו בהפרזה חולנית, לתהליך של התפרדות והתפוררות; התהליך ההכרחי האחר של חיים אוֹרגניים, התהליך של אינטגרציה, של לכוּד והתאַחדוּת המפולג לשם תפקידי החיים העליונים, לקה ושוּתק, כביכול, בחיינו לגמרי. דומה כאילו גם הסכנות המשותפות הגדולות של שעת חירום אין בהן כדי להמריצנו להעמיד כנגדן כוח מגן מלוכד ומשותף….

*

לא היתה עוד שעת צרה, שעת חורבן וסכנת כליה גמורה, לישראל מיום היותו לעם, כימים האלה. אשה של גיהנום, של משטמת פראים ותאות־השמד, לוהטת מסביבנו בתפוצות ישראל הגדולות. מיליונים מאחינו עומדים על סף הכליון, במשמעה היסודי הפּשוּט של מלה זו, נסתתמו צנורות פרנסתם, הופקר כבודם, הופקר רכושם, הופקר דמם. כחיות־ציד נרדפים הם על צואר מגבול לגבול, ואין מאסף ומרחם; מדינות אדירות משתמשות בכל כוח שלטונן הכביר, בכל אמצעי הטכניקה המודרנית והמנגנון המשוכלל שברשותן, בכל אמצאותיה ומצדקותיה של אכזריות־רשע תהוֹמית, אשר רק האדם מסוגל לה, כדי להשמידם מתחת שמי ה' בזמן מועט. ואף בארץ “ביתנו הלאומי” אנו מוקפים שנאה יוֹקדת וחמת־נקם של פראים, אנו מוקפים אויבים, המתנכלים להטביענו, אותנו ואת מפעל הצלתנו, בדמנו. הגיעה שעת־הכרה אחרונה־איומה לעם ישראל: לחיים או למות. ואנו, אוי לאותו כאב, אוי לאותה כלימה, אנו מפולגים כאז כן עתה למפלגות ולכתות, אנו מחזיקים בשנת תרצ“ח בתורת מפלגות, בדוקטרינות ובטכסיסים של מפלגות, מוציאים את מיטב מרצנו הרוחני והנפשי בפולמוס פנימי של מפלגות. פס יד נעלמה כותבת לעינינו על שמי עופרת אזהרת־אש אחרונה. אנו נתבעים להשליך לגרוטאות ההיסטוריה את כל הנכסים הפסולים האלה של פלגות ומפלגות, השטופות בפולמוס שאין לו שחר; אנו נתבעים לשוב וללכד את שורותינו הפזורות, לשוב לגייס, לשוב להפעיל שארית כחות קדומים, הטמונים בחביון נשמה; אנו נתבעים למאמצי גבורה ויאוש אחרונים של אומה שהגיעה אל פי תהום – ואנו ממשיכים את מלאכת ה”דיפרנציאציה" וההתפוררות הפּנימית, העושה אותנו לאבק־אדם, שאין לו תקוה ושארית.

ואתם נוער ציוני, שאינו כפוף לכאורה לשום דוקטרינה של מפלגה ומעמד, אתם שאין לכם לכאורה בעולמכם אלא מחשבת הגאולה ותקות הגאולה הלאומית; אתם, נוער ציוני ועובדים ציונים שכתבתם על דגלכם את המאמצים המשותפים, את הפעולה המשותפת ואת האחריות המשותפת של כל חלקי־העם לגאולתו ולבנין עתידו – מה אתם אומרים לעשות בשעת־גורל מכרעת זו, מה דמות וצביוֹן תערכו לכלי מבטאכם החדש? הגם אתם אומרים לשמש אותו תהליך מקודש של דיפרנציאציה מפלגתית, שכבר הורגלנו לראותו כגזירת־טבע, שאין להרהר אחריו? או שמא תטילו על עצמכם את תפקיד הכבוד והברכה לשמש את יסוד האינטגרציה בחיינו, המצפה לתקונו? הבאים אתם ליתן דמות ובטוי וספּוּק לאותה “ציונות כללית” של מפלגה, האומרים אתם להלחם את “מלחמתה” של סיעה אחת מסיעותיה, להרביץ את תורתה ולשקוד על עניניה, בנגוד לתורתן ולעניניהן של הסיעות זולתן – או שמא יקום בכם רוח וגבורת־נפש לקרוא לדרכים חדשות בציונות, לבדוק בעיקרים מקובלים, להחזיר הלכות ועיקרי־אמונה של חיינו המפלגתיים לכור ההתוּך של מחשבה לאומית חפשית, על מנת ליצוק דפוסים חדשים לתורת חיים של הציונות? האין השעה הזאת, שעת־מבחן והכרעת־גורל,שעת הצפיה הגדולה למפנה החותך לקראת חיים ממלכתיים לישראל, מחייבת דפוסים חדשים ודרכים חדשות?

שמא ישמש עתונכם במה כללית באמת, במה חפשית, ללא הבדל אידיאולוגיה, ללא תלות וללא פניות וחשבונות, למחשבה ציונית חדשה, אמיצה וענוותנית כאחת? שמא תוותרו על התפקיד הנוח להרביץ תמיד תורה סיעתית מסוימת ולפסול תמיד כל תורה זולתה; לשמש תמיד פרקליטים מושבעים לסיעתכם וקטגורים מושבעים לסיעות זולתכם? שמא תוותרו על הדרך הנוחה והקלה של “שולחן ערוך” כתתי, זו הנחלה ששפרה על מפלגות של הלכות פסוקות, המוכנות ועומדות לשימוש התלמידים בכל המקרים והמסבות? שמא תשתמשו באמת בברכה המיוחדת, הנתונה בעצם מהותה של ציונות כללית הראויה לשמה, – בברכתה הגדולה של חרוּת־הרוח, של מחשבה עצמאית־אחראית, שאין לה לפניה דיין אחר אלא הדיין שבלב, ולא אַמת־בחינה אחרת אלא אהבת־אמת ומצפון אינטלקטואלי נקי? שמא תפתחו שערי עתונכם לכל בקורת הגונה־ענינית, שאין לפניה לא איבה של “חובה” לאלה ולא משוא־פנים לאלה, אחת היא למי היא מכוונת?

הנה נפל דבר במחנה הציונים הכלליים לזרמיהם ולסיעותיהם: התעוררה תנועה לאיחוּד הסיעות, לליכוד הכחות המפורדים לשם התפקידים המשותפים. ונראה לי, שאין כבני הנוער, אשר לא השתרשו עוד בחטא הפירוּד והאַמביציות האישיות והסיעתיות, קרואים ומסוגלים לדון בפרובלימה חשובה זו בלי נטיות קדומות והלכות פסוקות ועכַבוֹת שבשגרא; נראה לי, שאין כמוכם מצוּוים ועומדים לבקש את הלשון המשותפת ואת הדרך המשותפת עם חבריכם מן הסיעות האחרות.

הנה התחולל בעולמנו דבר־מה איום ומאַיים לזעזע את היסודות המוסריים של תנועת התחיה בישראל, של קיומנו ועתידנו בעולם. רוח רעה, רוח עועים עברה, בתוקף מאורעות־הזועה, המחשיכים עלינו את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, על חלק, ולוּא יהא חלק קטן מאד, של הנוער היהודי בארץ, למאוס בעמדת הגבורה והכבוד, שעיטרה את הישוב במשך כל ימי הפורענות והאימים, לבעוט בגבורת־הרוח העילאית של כבוש־יצרים, של התגוננות נקית־כפים וטהורת־הלב, ולהכתים את שם ישראל בדם נקיים הולכים לתומם. ידענו: קומץ הצעירים המבולבלים האלה אינם מקבלים מרות לאומית ומשמעת לאומית ואינם נזקקים לנמוקים מן היושר האנושי, מערכי המוסר הנצחיים של האומה, מן ההגיון והשכל והחשבון המעשי הפשוט. אנו, הדור העומד בישוב, אנשי הרוח, העט, המחשבה והפּעולה הלאומית, קצרה ידנו מהלחם ברוח עועים זו, אשר סכנותיה המוסריות והפוליטיות גדולות במידה אחת. אין אני בטוּח, שאתם, הדור הצעיר בציונות, תצליחו במאמציכם אתם לעקור את הרעה משרשה. ואף־על־פי־כן אין אתם בני חורין להבטל ממלחמה זו, ואין אתם רשאים להסתפק בגלוי־דעת של גינוּי או של הסתייגות מול התופעה המדאיגה. את כל אש התלהבותכם היהודית, את כל הפאתוס הלאומי והמוסרי שלכם אתם צריכים להשקיע במלחמה ברוח רעה זו, שיש בה מסכנתה של מחלה מידבקת. משמרתכם אתם, משמרת של נוער עברי, במערכת הכבוד הלאומי והמוסר היהודי יש בה לא רק מחובת־כבוד נעלה אלא היא עשויה גם לפעול יותר משתפעל מלחמתם של “זקנים”.

דוקא אתם, הצעירים, בעלי הלב החם והרגש הנמרץ, קרואים להתיצב כחומה בצורה נגד כל גילוּי של הרגשות פרועות־סמויות, נגד כל נטיה לתגובה אימוציונלית שלוחת־רסן, שאין עמה לא שקול־דעת ולא משמעת והכרת־אחריות, – נגד הרגשנות והרתחנות החולנית בפולמוס־המפלגות שלנו, העשויה להביא אותנו עד לידי מלחמת־אזרחים ממש.

אַל תתבישו מפני המלעיגים, אַל תרדפו אחרי “העזות שבקדושה” וסערת היצרים, המהוות כביכול סימן מובהק וסגולה טובה מיוחדת לנוער; אַל תתבישו במדת הסבלנות והבינה השוקלת, אַל תבישו להיות “אובייקטיביים”. העיזו להיות “בלתי פופולאריים” בשעת הצורך, להתיצב נגד הלך־הרוח של הרחוב, כשיש בו בהלך־רוח זה מן הסכנה של התפרצות יצרים או כל תקלה צבורית אחרת.

הזהרו מן הדרכים הכבושות למפלגות ולסיעות בישראל. שמרו על חרוּת הרוח והמחשבה, על תביעות הרגשתכם הבלתי אמצעית; שמרו על דרככם המיוחדת, המתחיבת מעצם מהותה של הציונות הכללית, בעניני חנוּך ותרבות, ביחס לאוצרות־הרוח של עם ישראל מדור לדור, לערכי תורה וחזון, דת ומוסר; שמרו על דרככם העצמית במלחמתכם הלאומית לעבודה עברית, שלא תהפך לכם למלחמה מעמדית. הזהרו בכבוד חבריכם הפועלים מן הסיעות האחרות, שתפו עבודה ומאמצים אתם לתקנת העובד העברי והעבודה העברית; אבל אַל תתבטלו בפניהם ואַל תגררו אחריהם, בשעה שדרכם היא דרך המעמד ולא דרך האומה, הבונה לה את מולדתה מתוֹך מאמצים לאומיים מלוכדים.

אם זו תהא דרככם – עתידים אתם לתרום תרומה חשובה חדשה למחשבה הציונית ולמפעל הציוני, – תרומה גדולה וחשובה הרבה יותר מזו שהייתם תורמים, אילו באתם רק לספּק צרכים מיוחדים של סיעתכם במשמע ובנוסח המקובלים כיום בחיינו.

(“העובד הציוני”, תמוז, תרצ"ח).