רקע
דב סדן
קושיה וישובה – על א.נ. גנסין וסביביו

 

א    🔗

ביזמתו של דן מירון, נערכה, בכותלי האוניברסיטה העברית בירושלים, עצרת לזכרו ולהערכתו של אורי ניסן גנסין, ונשאו בה דבריהם – היוזם, וכן יזהר סמילנסקי, ויוסף אבן, וגם אני הייתי במשתתפים. ואף שלפי נושא־דברי העיקר היה המדובר, גנסין, ודרכו במעשה־תירגום, ואילו אני, הדובר, הייתי אך טפל לו, והשעה הקטנה חייבה צמצום לפנים מצמצום, לא יכולתי שלא לעשוק אותה ושלא לבזבזה קצת, באופן שהקדמתי קצת דברי בירור לביתי. ידעתי גם ידעתי, כי קהל־שומעי, אפילו לא יאמרו כל־מאומה, לא ימישו את השאלה, התלויה בפתחי פיהם: צאו וראו בזה, חמישים שנה ומעלה הוא מגלגל רוב דברים, בעל־פה ובכתב, בסופרים מסופרים שונים, ואת הסופר ההוא בכל אלה לא מצאנו; ועתה הוא קופץ בראש בפני עדת־מוקיריו של הלז, במלאת יובליים להולדתו. ואודה, כי הייתי עובר על כך בשתיקה, אלגאנטית במעט או בהרבה, אלא שטעם נכבד עיכב בידי, הלא־הוא דבר־התמיהה הכפול, שנשמע ברשות הרבים, גם בעל־פה גם בכתב. בעל פה – בהרצאתו של א.ב. יהושע על ספרו המצויין של דן מירון “כיוון אורות”; בכתב – בגופו של אותו ספר, בפרשת א.נ. גנסין, מתבקרות שלוש גישות, המחייבות, לדעת המחבר, הסתייגות, ונאמר שם: “מאלפת מבחינה זו ההתעלמות מגנסין מצד מבקר מרכזי כדב סדן. סדן הקדיש מאמרים ומחקרים רבים לכל דמות בולטת ואף בולטת־למחצה בספרותנו, זיכה את גנסין בכמה הערות–אגב, הנוגעות לא ליצירותיו אלא לאגרותיו – – הסיבה לכך נעוצה בקונצפציה התיאורטית הכללית שלו ביחס למהותה של הספרות הלאומית החדשה שלנו על לשונותיה השונות וביחס למקומה של זו בתוך הרצף הכללי של תרבות־ישראל. ברור, שהתחשבות במלוא משקלה של יצירת גנסין עלולה היתה לערער את כיווניה של קונצפציה היסטוריוזופית־תיאולוגית, הרואה בספרות החדשה רק אפיזודה במהלך תרבותי דיאלקטי מרצף ישן של תרבות דתית אל רצף חדש של תרבות כזו, המגלה בו נקודות־ערך במקום, בו משתקפת מתחת לשיכבה הספרותית החילונית תשתית דתית. מכל מקום, גנסין עדיין נשאר לגבי סדן וכן רבים אחרים בבחינת דמות מלווה, שצעדה מרוחקת מעיקרה של הספרות” (עמ' 11).


 

ב    🔗

ראשית, אף שדיי במה שאני לוקה על מה ועל מי שכתבתי, ואינו דיו שאלקה על מה ועל מי שלא כתבתי, מה גם שלא חשבתי מעודי לכתוב קורות ספרותנו על כל מוקדיה, ואפילו הגדולים, ולענין ספרי: לקורות ספרותנו, הרי מלבד שהלמ"ד אינה באה להוסיף אלא לגרוע, כל עצמו של הספר לא יצא מכלל מודעה בעלמא; ואף האמירה, כי הקדשתי מה שהקדשתי לכל דמות בולטת ובולטת־למחצה, יש בה גוזמא־לרובא, כשם שיש בה גוזמא־למיעוטא, וכפל־הגוזמא הוא בתיבת כל, כי לא כל הדמויות, שרגשי והגיוני נישאו אליהם, קולמוסי נענה להם, ובכללם אישים ודמויות, שיותר משהתעלמתי מהם, הם התעלמו ממני, וגנסין בכללם, ואולי אף בראשם. אך מה שלא עלתה לקולמוס־הסופרים שלי, עלתה לחוטר־המלמדים שלי – והכתלים האלה, שבהם דברינו נשמעים עתה, כותלי־האוניברסיטה, עדים, כי הוא, גנסין, נכלול נכלל בהוראתי – כבר במחזור־הפתיחה של שיעורי שהשמעתים, נכללה בינה בדרכו בסיפור, ונכרך לו לוואי של עימות – בינה במי שלמדו מדרכו וייחודו כדי לעלות לדרכם ולייחודם, בחינת תהום אל תהום קורא: שמעון הלקין מזה ויזהר סמילנסקי מזה; וכן בסמינר אחד על הנובילה, נכלל מחזור עיונים בסיפוריו של גנסין; ובסמינר אחד, על התירגום, נכלל מחזור־עיונים בתרגומיו של גנסין, אבל לפי שלא פירסמתי עדיין פרקי שיעורי, ואך עתה אני הוגה בפירסומם, אין פומבי, מה־גם פומבי־רבתא, על־כך.

שנית, אזכיר מעשה שהיה כמה וכמה שנים קודם לכך – בימי עריכתי את מוספו של “דבר”, מינהג היה בידי, כי ככל שהוצאתי גליון־יובל או גליון־זכרון על סופר וסופר, חיכיתי עד גמר־העריכה, ובהרגישי את תוכנו חסר מצד־מה, הייתי טורח להשלימו, באופן שכתבתי מאמר גם אני, וכך נולדו כל מאמרי בגליונות האלה. אך בהוציאי גליון גנסין מצאתי את מאמרה של לאה גולדברג נאמן לפני, שאילולא כן, וכתבתי גם אני. מה גם אילו אירע מה שעשוי היה שיארע – הייתי קרוב להיות עורכם של כתבי גנסין, לאחר שמורי וידידי הטוב ממני, פישל לחובר, לא נטה לכך; אבל משנתגלעה תחרות מו"לים, לא קם הדבר. ואודה, כי אילו קם והיה הדבר האחד והדבר האחר, ספק, אם היו מתייתרים דברי עירעור על דעתי ודעותי, ולא היו נגלים מיני גישה והסבר אחרים, כי הביקורת היא כגלגל המנסר והולך, זה יוצא וזה נכנס ואי אפשר לעמוד עליו, ולשון עמידה תרתי משמע.

שלישית, חסרונו של גנסין, בחינת עיקר החסר מספרי, מחייב מילואי גם מבחינתו של המספר לגופו, למלוא שיעורו והיקפו, גם מבחינת המעגל הכפול, שהוא נמצא בו, חבורת־הסופרים האחת, המוקדמת יותר, ברוסיה הלבנה – י.ח. ברנר, הילל צייטלין, ג. שופמן, א.ז. אנכי, חבורת־הסופרים האחרת, המאוחרת יותר, באוקריינה – יעקב שטיינברג, דוד ברגלסון, דער נסתר, ואם עד־עתה לא נסתייעא מלתא, עוד לאלוה מלים.


 

ג    🔗

ולענין הקונצפציה לא אוכל להכחיש, כי היא קיימת, בין ברשות צרה יותר – ספרותנו בדורות האחרונים; בין ברשות רחבה יותר – תרבותנו בכל הדורות; שכאן וכאן שאלתי את שאלת־מאין־ולאן, ויגעתי להשיב עליה, ואם כאן, בתחום־הספרות, הגעתי לתפיסה, שתלמיד־מתלמידי־על־רגל־אחת, הוא בן־עמי פיינגולד, ניסח אותה בחינת תלת־לשוניות ותלת־זרמיות, והיא עודנה תפיסה נונקונפורמיסטית, גם אם נתקבלה כדרך שנתקבלה על קצת חוקרים, מהם אפילו כדי ניסוי של הלכה־למעשה; הרי מכאן, בתחום־התרבות, שאלת מאין, הפושטת כלפי עבר ארוך, היא בגדר של בדיקה ואישור, והיא היתה כפי שהיתה, ואילו שאלת לאן, הפשוטה כלפי עתיד ארוך, היא בגדר השערה וניחוש. והרי כך דינה של כל קונצפציה, שלא כדיאגנוזה שלה, שאפשר הוא לה, שתהא בחזקת ברי, היא הפרוגנוזה שלה, שהכרח הוא לה, שתהא בחזקת שמא, ולא נכחד ממני, כי הקונצפציה הרחבה יותר, שהיא ממילא נונקונפורמיסטית יותר, לא נתקבלה, או לא נתקבלה עדיין, כשיעור חברתה הצרה ממנה.

ולענין הנונקונפורמיזם, הרי יותר משאני בחרתי בו, מתוך שנטייתי נמשכה לו, הוא בחר בי, מתוך שהגיוני נמשך לו, ואין הוא בן־יחיד – כמותו בשדה ראיית־הרוח, הוא גם בשדה ראיית־החיים. כי הנה, בתחומה של החברה, חברי הוותיקים נאדקו במוניזם האבסולוטי, שנישא מעם מיגדלי־הקרמל ואגפיו, ואילו חברי הצעירים נאדקו בפלוראליזם הרילאטיביסטי, שנישא מעם כיפת הבית הלבן ואגפיו, ואני לא יכולתי להיות לא עם אלה ולא עם אלה, והעיזותי לשאול כשאלת הנביא: ואתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר.


 

ד    🔗

אך אם, אמנם, הקונצפציה שלי היא תפיסה במזל דיאלקטיקה, כלומר תפיסת התפתחות מתוך ניגודים, הרי מה שבין המאין לבין הלאן, הוא הניגוד שבאמצע, שאני טורח לראותו ואף להראותו, כהוויתו, ונמצאת הנחה, גם על אימה שמטילים עלי כביכול אישים מסוימים או חזיונות מסוימים, עד כדי בריחה מהם והתעלמות ממציאותם, כסברה־בעלמא, שאין לה על מה שתסמוך, והרי בעל־הסברא בדין היה שיסביר, על שום מה לא היתה ואין עלי אימת ביאליק וטשרנחובסקי, אימת ברדיצ’בסקי וי.ח. ברנר, אימת שופמן ויעקב שטיינברג, אימת יעקב רבינוביץ ויעקב קלאצקין, אימת שלמה צמח וצבי וויסלבסקי, שאין בהם העשוי להקל על דרכי, כפי ששירטטיה, בעיקר בספרי “אלכה ואשובה”, אך היתה והווה עלי אימת־האימות – א.נ. גנסין. ולפי שאיני משתטה לתלות בי רוח־נבואה, איני מניח, כי היא שליחשה לי, ימים רבים־רבים לפני תמורת ראייתי, מהיכן תנשב הסכנה; הלכך הקדמתי רפואה למכה, והשתמטתי ממנה. נמצא הקולר, שנתלה בצווארי, כשם שהוא קרוב, מצד־מה, להבהובה של בדייה, אינו רחוק, מצד־מה, מנצנוצה של בדיחה, אבל למזלי הנני ממאהבי הבדיחה וממאהיביה, ואפילו אני עצמי קורבנה.

ולענין המחדל שבפסיחת־קולמוס, אפשר שכמותו כחזיונות דומים – מקרה או תאונה או עירובם – וברשותכם אביא דבריי, שכבר נאמרו ברבים (“ארחות ושבילים”, כרך א' תשל"ח, עמ' 43): "האישים שאני מתאווה משכבר לדבר בהם ולכתוב עליהם ואין הדיבור בא על גמרו ואין הכתיבה באה על תשלומה. פעמים אני מעביר לפני, בסקירה חוזרת, את נושאי מסותי ומאמרי הפזורים, ותמה, איך אירע שנעדרו מהם קבוצת סופרים שהם קרובים ואהובים, כשם שהם יקרים וחשובים עלי, ועיקרם בעלי־שירה: משה לייב הלפרן ואורי צבי גרינברג, שמעון הלקין ואברהם רגלסון, רחל קורן ולאה גולדברג, והריני מהרהר בלבי: הנה־הנה אני נוטל את הקולמוס ואומר בהם כחפץ לבי וכמצוות שכלי, ואין ההרהור נכנס לכלל־מעשה. הלכך בירכתי את השעה, שניתן לי בה לומר מה ברבים, זו הפעם הראשונה, על חיים גרינברג; וזו הפעם השניה על יוכבד בת מרים – – ". עד כאן דבריי, מלפני כתריסר שנים, ובינתיים זכיתי לדבר על קצת אישים שהזכרתי, ולענין בת־מרים אף שילשתי, ודיברתי בה (ראה שם, עמ 50־45), וביזמתו של דן מירון ובביתו, וכשם שאני מחזיק לו טובה על יזמתו אז, כן אני מחזיק לו טובה על יזמתו עתה – כי הוא שקראני, אף זימנני לדוכן זה, שאנסה לדבר מעליו על מי שנתעלם, תרתי משמע, ממני.

ולענין המחדל גופו, תרשוני לספר מעשה שאירע לשני פוסקי־הלכה מופלגים, בגלילות ילדותי, הגאון ר' שלום מרדכי מברז’אן, שדרכו היה להקל, והגאון ר' שמואל אנגל מראדומישל־רבתא, שדרכו היה להחמיר, ואירע מעשה, שבו המקיל החמיר והמחמיר הקל, ולימים ביטל ר' שלום מרדכי דעתו מפני דעתו של ר' שמואל, ואף פירסם ביטולו במהדורא תנינא של תשובותיו, ואמר למקורביו, כי יותר משהוא מיצר על שנתעלמה ממנו ההלכה, הוא מיצר על שנתעלם ממנו בעליה, גדול־הלכה, ותלה שגגתו בחסרון אהבה, אהבת־ישראל שבו עצמו. ואף אני הקטן אומר: יותר משאני מיצר, שנתעלמה ממני אגדה, אני מיצר, שנתעלם ממני בעליה, גדול־האגדה, והריני תולה שגגתי בחסרון האהבה שבי, והוא חסרון חמור, ותקנתו מיצווה. ודומה, כי תקנתי היא במה שמצאתי שני שבילי־עקיפין, שהוליכוני ללב־המסילה הראשה. שביל־העקיפין האחד הוא דמותו של גנסין, שבאה על גילומה, כנפש פועלת ונפעלת, בסיפורי־אמנות שלו עצמו ואף בסיפורי־אמנות של אחרים; שביל־העקיפין האחר היא יגיעתו להביע את עצמו בשל זולתו, כלומר במעשה־התירגום שלו.


 

ה    🔗

לענין היגיעה האחרונה, הרי עיקרה, כמדומה, בארבעה נסיונות – שניים שהיו לפניו בלשון הרוסית ושניים שהיו לפניו בלשון הגרמנית, או לפי חלוקה אחרת: שניים של שלא היו יהודים, ושניים של שהיו יהודים. הכוונה היא, לפי חלוקה ראשונה: טשכוב ושסטוב; אובסטפלדר וּואסרמאן; ולפי חלוקה שניה: טשכוב ואובספלדר; וּואסרמן ושסטוב; וניתן להוסיף חלוקה שלישית: טשכוב, אובספלדר וּואסרמן, ששלושתם בסיפור; ושסטוב, שהוא בהגות. הצדדים השונים שיבן הרביעייה מרובים, אך הצדדים השווים אינם פחותים, וקודם כל יסע השווי, או הקירבה, במעמד־הדור – אנטון טשכוב הוא לו לגנסין כאב וכרב, שהיה גדול ממנו בכעשרים שנה, ובשנת פטירתו יצא בכור־ספריו של התלמיד “צללי החיים”. ואחזתי לשון תלמיד, ביחוד לאחר שההבדלה, שנהגו קצת מבקרים להבדיל בין האסופה הזאת לבין סיפוריו המאוחרים, ויש שהפליגו אותה עד כדי הבדלה שבין “האבות והבנים” לשלום יעקב אברמוביץ לבין סיפוריו המאוחרים של מנדלי, והיא עתה, ולא מעט בטירחתו של דן מירון, כבטלה ומבוטלת. סיגבירן אובסטפלדר, הנורווגי, אף שהיה גדול מגנסין כדי שלוש עשרה שנים, היה קרוב אליו, בקירבת האוויר והאווירה והמזג, שהשיבה על צעירי־העברים הספרות הסקאנדינאווית, שהשפעתה עודה צופה למעריכה השלם. ודאי תירגומו חשל גנסין כשל אחרים, שתירגמו מאותה ספרות, יש בו חסרון, שלא נעשה במישרים ממקורו, אלא מתוך תירגום (לפני פסח גינזבורג לא היה בין סופרי־העברים שידע את לשון המקור, כשם שלא היה בין סופרי־יידיש לפני מ. ברֶנדר ומ. זילברברג־כוליווא). יעקב וואסרמן הגרמני־יהודי, שהיה לו לגנסין בחינת שכן רחוק־קרוב, אף שמחיצת הגיל שביניהם היא, בסך הכל שש שנים, אבל ספרו Die Juden von Zirndorf, יצא ראשונה לאור, בהיות מי שעתיד לתרגם ללשוננו את מבואו, כשר לחופה, את התירגום עצמו, על פי מהדורה מאוחרת ומעובדת־מחדש, יצא לאחר פטירת המתרגם (1913).

ולענין תחומה של ההגות, הרי מסתו של לב שסטוב, שהיה נערץ על הילל צייטלין, היא בנקודת הזימון בין בית וחוץ (וכידוע שמו מעיקרו לייב שווארצמאן, וזכינו להכירו פנים בבית גיסו, הרופא הנודע, ד"ר מנדלברג בתל־אביב). ובכך לא מתמצה עדיין מעשה־התירגום של גנסין ובדיקה מלאה תכלול גם שאר ניסוייו, הן משל סופר רחוק ממנו – מרדכי ספקטור, והן משל סופר קרוב אליו – הרש דוד נומברג, ובדיקת ההבדל שבין ריחוק וקירבה, כבדיקת ההבדל שבין מעשה־חובה למעשה־חיבה. ואם לקירבה מפנים מקירבה הרי מעשה תירגום עצמו מתוך של עצמו.


 

ו    🔗

ובבואי לומר מה בענין מבוא הרומן של יעקב וואסרמן (הנקרא במקור: Die Juden von Zirndorf) ובתרגום העברי: בימי שבתי צבי, שנחקר לי מצדי־צדדים, חוזרת עלי שאלה ראשונה, שעלתה לפני, מלפני כששים שנה, בראשית מצעדיי בספרות, והם מעשי־תירגומי לקצת נובילות מלשון־העברים ללשון־הפולנים, ונסמכה לה תשובה ראשונה מפי ידיד־נעורי, העילוי אברהם טננבוים הי“ד, שאמר: מה בין מקור לתירגום; מקור – חסרונו במה שאין לך כסא מוכן של זולתך, תירגום – יתרונו במה שיש לך כסא מוכן של זולתך; אלא כשם שאותו יתרון עולה חסרון: אתה מוכיח לישב עליו, כך אותו חסרון עולה יתרון: אתה מוכרח לישב עליו, ולבאר לשון אתה הושיט לי צרור חטיבות של ספרות, שכל אחת ואחת מתרגמיה שונים, ושוני־התירגומים כשוני־המתרגמים. ואמנם, שאלה זו לא הירפתה ממני רוב ימים, ואסתפק בקצת תשובות לה – הנה ח.נ. ביאליק לא הירבה במעשי־תירגום ועיקרם “דון קישוט” ו”וילהלם טל"; מה שאין כן שאול טשרניחובסקי, שתירגומיו לגיון; ופישל לחובר העמידני על כך, כי ההבדל הזה הוא מדומה, שכאן וכאן המשורר הרהיב והעמיק את עצמו, אלא שהאחרון נתן בתירגומיו, שהיו לו עצמו צורך, עולם גדול בלב לשוננו וספרותנו, הראשון העמיד על שני חזיונות, שהיו לו צורך העולה כורח. ולבירור־הדבר סיפר לי מעשה בחייל עברי, שהיה נצור בטוברוק, ושאל אותו, באיגרת, מה ראה ביאליק לבור שתי חטיבות אלו דווקא, והסביר לו, כי שתים תכונות־יסוד שבביאליק, אופיו ויצירתו, נמצא להם עודפו של פורקן בשתי יצירות רחוקות אלו, ולפי שפירסם דעתו ברשות הרבים, לא ארחיב עתה את הדיבור על כך, ואחזור לשיחתו שהוסיף בה לאמור: מה שאין כן ז. שניאור, שלא עלה במובלט על דרך זו. ואוסיף ואומר: ואם עלה עליה במובלע, כגון שתירגם פזמונותיו של א.ל. בארון או המחיז את “יושי קאלב” לי. י. זינגר או את “שיילוק”, לארי אבן־זהב, הרי אלה וכאלה ודאי אינן מעלין, אך אולי אף מורידין. ומעשה־תירגום־ממש הוא תירגום עצמו של עצמו, שאפילו נעזר בזולתו (כגון אהרן צפנת) הרי זו, כהגדרתו, מלאכה מנדלאית. ולשם השלמת הענין אוסיף ואומר: ואם להפליג עד שני דור אחרון, הרי א. שלונסקי, שאם לראות במלאכת־תירגומו הענפה גם ביטוי עצמו, היא מתבקשת לא בלבד במה שהוא כתשלום למה שהוא מצוי בביטויו שלו עצמו, היא השירה, אלא בעיקר במה שהיא כמילוי למה שחסר מביטויו שלו עצמו, היא הפרוזה. ומבחינה זו יונח הדגש בסיפורו הנודע של בולבר “ימי פומפיאה האחרונים”, שביאליק המריצו לתרגמו, גם לגופו של הסיפור וצרכו לעדת צעירי־הקוראים, גם לזכר רישומו והשפעתו של הספר הזה על ספרותנו – הלא מכוחו התעורר אברהם מאפו לכתוב סיפוריו. אכן, היה קושי מיוחד – כוונתו של שלונסקי לתרגמו על פי התרגום הרוסי נתקלה במה שאותו תרגום לא היה בהישג־יד (והיתה מודעה על כך בעתונים), והוצרך תחילה יעקב הורביץ לתרגם, כמין תרגום־של־טיוטה, מתוך תרגום גרמני, כמדומה של צ’ארנובסקי (הוצאת ריקלאם) ועל פיו נעשתה ראשית תירגומו של שלונסקי, מסה נועזה להמשך תרגומי־הפרוזה שלו – “קולא ברוניון” לרומן רולאן, “אוילנשפיגל” לקוסטר, מה גם “הדון השקט” לשולוכוב. ואם לצרף דברי־פרוזה אחרים על שוני סוגיהם וגוניהם, הרי זה מצע רב לתשלום ביטוי עצמו בחלקה, שלא יצר בה עצמו. ואם להכפיל כאותה דוגמה של תשלום עצמו – הרי, אין, כמדומה, כאלתרמן, ודי לחכימא.


 

ז    🔗

במעגל ההבנה הזאת והסברתה נתונה מסת־התירגום של גנסין, ודומה כי “בימי שבתי צבי” עילה את צרכו בתשלום־עצמו, גם לכללו של דבר גם לפרטו של דבר. לכללו של דבר – ההידמות למופתה של הפרוזה, שהאיר להם לעֵרים ולמרגישים שבדור – מ.י. ברדיצ’בסקי על משולשו הגדול: הסיפור החוואי, הסיפור התולדיי, הסיפור העממי, ונמצא גנסין כמשלים, בתירגום “בימי שבתי צבי”, את שתי החוליות האחרונות, החסרות מסיפוריו שלו עצמו, שהווי יש בהם, אך תולדה ועממיות ליכא. לפרטו של דבר – מה שטרחתי להראות במעשה ביאליק, שעשה בחזיונה של שירה, דהיינו הנאמנות הכפולה למתורגם מתוך נאמנותו למתרגם, או נאמר: נאמנות לזולתו מתוך נאמנות לעצמו, ואולי מותר לומר: לשם נאמנות לעצמו, מתבקש להֵרָאות גם במעשה־התרגום של גנסין. פרטי־התירגום ותמזוגם הם ענין לניתוח מדוקדק, המצריך יריעה גדולה, ולא אוכל להביא לפניכם אלא מעט משלים בולטים. כן, למשל, מה שנעשה ענין לקצת מעיינים – כגון דרכו לשלב תירגום שיר של צלה דראפקין, בתוך סיפורו שלו, כביכול, הוא שירו שלו, מעורר לעימות קטעי־השירה בני התקופה המתוארת, שווסרמן משלבם בתירגומו, וגנסין מתרגם כדרך שהוא מתרגמם; דרכו של גנסין להעמיד כמה פרטים על דיוקם העברי, כגון הזכרות לשונות־קודש שניתרגמו לו לווסמרן כדרך שניתרגמו, וגנסין כמשיבם למקורם, וראה, למשל, ניסוחו לנוסח המצבה היהודית; יתר על כן דרכו של גנסין להעזר באמצעי־לשון, מהם המיוחדים לו, כגון שימושי־המקרא: וואוו ההיפוך; השימוש בסמיכות תחת השימוש כפי שהוא מצוי במקור הגרמני, כלומר: שם־עצם ותארו; הפועל בכפילותו הסמוכה, צורת הבינוני הנדירה, ניקוב שלא כדקדוק הלשון, אך כמישמע התיבה, וכדומה – אלה וכאלה מכוונים לכדרכו: מידרך־הדיוק, עדנת־הדקות, השלם־המוסיקאליות, או נאמר במסוכם: מיצוי האמת, והוא־הוא קיום המיצווה, שהיא בחינת תורת־תירגום כולה, ולעניננו: תורת אמיתו של תירגום: ואהבת לריעך כמוך, כשהדגש הוא בכל אחת ואחת של שלוש התיבות האלו.


 

ח    🔗

והערת סיום: תירגום “בימי שבתי צבי” יצא לאור שנה לאחר פטירת מתרגמו, אך טעות היא לשער, כי הוא אך תעודה־לשעבר ולא בשורה לעתיד־לבוא; והיא טעות מקובלת לבעלי־התיאוריה, כי לפנינו חזיון של Frühveollendeten, כלומר: של מי שהקדים גמר־בישולו, והגיע למעלת־שלימות שאין למעלה הימנה; ולא עוד אלא תחושת מותו הקרוב, וביותר מחמת מחלתו שאין לה תקנה, היא שהחישה להבשילו ואף הבשילתו; וכשם שלא היו להם, למשל, לגיאורג ביכנר או ארנסט אליאס ניברגאל וכמוהם, להוסיף על עצמם ופעלם, ולא עוד אלא תוספתם היתה גורעת, כך הוא הדין לגבי מיכ“ל ופאיירברג וגנסין ויעקב לרנר ושאר בניהם החורגים של המזלות. סברה זו, מלבד רחמי האכזר שבה, היא השליית־תוהו ותנחום־שוא שכמותה – גנסין, גם דבר כתיבתו שלו גם דבר תירגומו, ובכללו גם של עצמו מעצמו – (ודעתי נוטה לראות את תרגום יידיש של “בגנים” כשלו, ולו משום כך, שלא ידעתי בסביבי הימים ההם, אולי זולת נומברג, כמותו למידת דיוק שבתירגום) – הוא אמצע, שאין בידנו לשער טיב המשכו וסיומו, אך עלינו להניח ודאותם וכורחם, שהיו בהם כדי רשות ההכרזה וחובתה: זה ראה וקדש. וכבר שמנעו מפי שני משוררים את הקינה על כך – אד”ם הכהן ב“מיכל דמעה” וח. נ. ביאליק ב“אחרי מותי”, על מי ששירת חייו באמצע נפסקה.


[י“א שבט תשמ”א]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!