א

השם, שניתן לסידרת ספריי, הבאה לפני קהל־הקוראים, הוא שאול, מכתוב נודע, שכך מלוא־לשונו: הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך (שיר השירים, ז' י"ד), ולא הייתי מעז ליטול שלוש תיבות מתוכו, אילולא קדמוני טובים ומהוגנים ממני וקראו כן לחיבורים שונים. ואתה מוצא בהם גם פירוש למקרא, גם מחקרים בחכמת־ישראל, גם עיון בתורת הרפואה של חז"ל, גם דברי־דרשה ואף דברי־בלטריסטיקה, והמחברים נועזו לעשות כך מהיותם אדוקים בפירוש המצוי של דברי המקור, שנדרשו כדרך אליגוריה לספרים ולסופרים, ויפה במיוחד פירושו של ספורנו: על פתחינו – בתי מדרשות: כל מגדים – בעיון ובמעשה; חדשים – דברים שהבינו חכמי־הדור מחדש; גם ישנים – שהורו הקדמונים.

ב

כמובן, בין המקור ובין חיקויו, רובצת תיבה אחת: להבדיל, ולביאורה של אותה תיבה אומר, כי הכינוי: חדשים גם ישנים, חל על תוכנם של הדברים, גם אם תחומם הוא תחומם של הדורות האחרונים, גם על סדרם של הדברים, הוא סדר ההליכה מן המאוחר־יותר אל המאוחר, כאשר תחזינה עיני הקוראים.

ובאחרונה שבנו, במאמרים אחרונים מראשונים לחדשים, והיה הגלגל שלם.

ג

ואומר דבר תודה גם למוסדות שסייעוני, גם ליחידים, וראש להם ידידי ישעיה אברך, העומד לי בצוק־עתים זה, להוציא סידרה זו לאור, ונתונה להם ברכתי ברכת כהן.

[ירושלים, שלהי חשון תשמ"ו]

ד"ס

א

ביזמתו של דן מירון, נערכה, בכותלי האוניברסיטה העברית בירושלים, עצרת לזכרו ולהערכתו של אורי ניסן גנסין, ונשאו בה דבריהם – היוזם, וכן יזהר סמילנסקי, ויוסף אבן, וגם אני הייתי במשתתפים. ואף שלפי נושא־דברי העיקר היה המדובר, גנסין, ודרכו במעשה־תירגום, ואילו אני, הדובר, הייתי אך טפל לו, והשעה הקטנה חייבה צמצום לפנים מצמצום, לא יכולתי שלא לעשוק אותה ושלא לבזבזה קצת, באופן שהקדמתי קצת דברי בירור לביתי. ידעתי גם ידעתי, כי קהל־שומעי, אפילו לא יאמרו כל־מאומה, לא ימישו את השאלה, התלויה בפתחי פיהם: צאו וראו בזה, חמישים שנה ומעלה הוא מגלגל רוב דברים, בעל־פה ובכתב, בסופרים מסופרים שונים, ואת הסופר ההוא בכל אלה לא מצאנו; ועתה הוא קופץ בראש בפני עדת־מוקיריו של הלז, במלאת יובליים להולדתו. ואודה, כי הייתי עובר על כך בשתיקה, אלגאנטית במעט או בהרבה, אלא שטעם נכבד עיכב בידי, הלא־הוא דבר־התמיהה הכפול, שנשמע ברשות הרבים, גם בעל־פה גם בכתב. בעל פה – בהרצאתו של א.ב. יהושע על ספרו המצויין של דן מירון “כיוון אורות”; בכתב – בגופו של אותו ספר, בפרשת א.נ. גנסין, מתבקרות שלוש גישות, המחייבות, לדעת המחבר, הסתייגות, ונאמר שם: “מאלפת מבחינה זו ההתעלמות מגנסין מצד מבקר מרכזי כדב סדן. סדן הקדיש מאמרים ומחקרים רבים לכל דמות בולטת ואף בולטת־למחצה בספרותנו, זיכה את גנסין בכמה הערות–אגב, הנוגעות לא ליצירותיו אלא לאגרותיו – – הסיבה לכך נעוצה בקונצפציה התיאורטית הכללית שלו ביחס למהותה של הספרות הלאומית החדשה שלנו על לשונותיה השונות וביחס למקומה של זו בתוך הרצף הכללי של תרבות־ישראל. ברור, שהתחשבות במלוא משקלה של יצירת גנסין עלולה היתה לערער את כיווניה של קונצפציה היסטוריוזופית־תיאולוגית, הרואה בספרות החדשה רק אפיזודה במהלך תרבותי דיאלקטי מרצף ישן של תרבות דתית אל רצף חדש של תרבות כזו, המגלה בו נקודות־ערך במקום, בו משתקפת מתחת לשיכבה הספרותית החילונית תשתית דתית. מכל מקום, גנסין עדיין נשאר לגבי סדן וכן רבים אחרים בבחינת דמות מלווה, שצעדה מרוחקת מעיקרה של הספרות” (עמ' 11).

ב

ראשית, אף שדיי במה שאני לוקה על מה ועל מי שכתבתי, ואינו דיו שאלקה על מה ועל מי שלא כתבתי, מה גם שלא חשבתי מעודי לכתוב קורות ספרותנו על כל מוקדיה, ואפילו הגדולים, ולענין ספרי: לקורות ספרותנו, הרי מלבד שהלמ"ד אינה באה להוסיף אלא לגרוע, כל עצמו של הספר לא יצא מכלל מודעה בעלמא; ואף האמירה, כי הקדשתי מה שהקדשתי לכל דמות בולטת ובולטת־למחצה, יש בה גוזמא־לרובא, כשם שיש בה גוזמא־למיעוטא, וכפל־הגוזמא הוא בתיבת כל, כי לא כל הדמויות, שרגשי והגיוני נישאו אליהם, קולמוסי נענה להם, ובכללם אישים ודמויות, שיותר משהתעלמתי מהם, הם התעלמו ממני, וגנסין בכללם, ואולי אף בראשם. אך מה שלא עלתה לקולמוס־הסופרים שלי, עלתה לחוטר־המלמדים שלי – והכתלים האלה, שבהם דברינו נשמעים עתה, כותלי־האוניברסיטה, עדים, כי הוא, גנסין, נכלול נכלל בהוראתי – כבר במחזור־הפתיחה של שיעורי שהשמעתים, נכללה בינה בדרכו בסיפור, ונכרך לו לוואי של עימות – בינה במי שלמדו מדרכו וייחודו כדי לעלות לדרכם ולייחודם, בחינת תהום אל תהום קורא: שמעון הלקין מזה ויזהר סמילנסקי מזה; וכן בסמינר אחד על הנובילה, נכלל מחזור עיונים בסיפוריו של גנסין; ובסמינר אחד, על התירגום, נכלל מחזור־עיונים בתרגומיו של גנסין, אבל לפי שלא פירסמתי עדיין פרקי שיעורי, ואך עתה אני הוגה בפירסומם, אין פומבי, מה־גם פומבי־רבתא, על־כך.

שנית, אזכיר מעשה שהיה כמה וכמה שנים קודם לכך – בימי עריכתי את מוספו של “דבר”, מינהג היה בידי, כי ככל שהוצאתי גליון־יובל או גליון־זכרון על סופר וסופר, חיכיתי עד גמר־העריכה, ובהרגישי את תוכנו חסר מצד־מה, הייתי טורח להשלימו, באופן שכתבתי מאמר גם אני, וכך נולדו כל מאמרי בגליונות האלה. אך בהוציאי גליון גנסין מצאתי את מאמרה של לאה גולדברג נאמן לפני, שאילולא כן, וכתבתי גם אני. מה גם אילו אירע מה שעשוי היה שיארע – הייתי קרוב להיות עורכם של כתבי גנסין, לאחר שמורי וידידי הטוב ממני, פישל לחובר, לא נטה לכך; אבל משנתגלעה תחרות מו"לים, לא קם הדבר. ואודה, כי אילו קם והיה הדבר האחד והדבר האחר, ספק, אם היו מתייתרים דברי עירעור על דעתי ודעותי, ולא היו נגלים מיני גישה והסבר אחרים, כי הביקורת היא כגלגל המנסר והולך, זה יוצא וזה נכנס ואי אפשר לעמוד עליו, ולשון עמידה תרתי משמע.

שלישית, חסרונו של גנסין, בחינת עיקר החסר מספרי, מחייב מילואי גם מבחינתו של המספר לגופו, למלוא שיעורו והיקפו, גם מבחינת המעגל הכפול, שהוא נמצא בו, חבורת־הסופרים האחת, המוקדמת יותר, ברוסיה הלבנה – י.ח. ברנר, הילל צייטלין, ג. שופמן, א.ז. אנכי, חבורת־הסופרים האחרת, המאוחרת יותר, באוקריינה – יעקב שטיינברג, דוד ברגלסון, דער נסתר, ואם עד־עתה לא נסתייעא מלתא, עוד לאלוה מלים.

ג

ולענין הקונצפציה לא אוכל להכחיש, כי היא קיימת, בין ברשות צרה יותר – ספרותנו בדורות האחרונים; בין ברשות רחבה יותר – תרבותנו בכל הדורות; שכאן וכאן שאלתי את שאלת־מאין־ולאן, ויגעתי להשיב עליה, ואם כאן, בתחום־הספרות, הגעתי לתפיסה, שתלמיד־מתלמידי־על־רגל־אחת, הוא בן־עמי פיינגולד, ניסח אותה בחינת תלת־לשוניות ותלת־זרמיות, והיא עודנה תפיסה נונקונפורמיסטית, גם אם נתקבלה כדרך שנתקבלה על קצת חוקרים, מהם אפילו כדי ניסוי של הלכה־למעשה; הרי מכאן, בתחום־התרבות, שאלת מאין, הפושטת כלפי עבר ארוך, היא בגדר של בדיקה ואישור, והיא היתה כפי שהיתה, ואילו שאלת לאן, הפשוטה כלפי עתיד ארוך, היא בגדר השערה וניחוש. והרי כך דינה של כל קונצפציה, שלא כדיאגנוזה שלה, שאפשר הוא לה, שתהא בחזקת ברי, היא הפרוגנוזה שלה, שהכרח הוא לה, שתהא בחזקת שמא, ולא נכחד ממני, כי הקונצפציה הרחבה יותר, שהיא ממילא נונקונפורמיסטית יותר, לא נתקבלה, או לא נתקבלה עדיין, כשיעור חברתה הצרה ממנה.

ולענין הנונקונפורמיזם, הרי יותר משאני בחרתי בו, מתוך שנטייתי נמשכה לו, הוא בחר בי, מתוך שהגיוני נמשך לו, ואין הוא בן־יחיד – כמותו בשדה ראיית־הרוח, הוא גם בשדה ראיית־החיים. כי הנה, בתחומה של החברה, חברי הוותיקים נאדקו במוניזם האבסולוטי, שנישא מעם מיגדלי־הקרמל ואגפיו, ואילו חברי הצעירים נאדקו בפלוראליזם הרילאטיביסטי, שנישא מעם כיפת הבית הלבן ואגפיו, ואני לא יכולתי להיות לא עם אלה ולא עם אלה, והעיזותי לשאול כשאלת הנביא: ואתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר.

ד

אך אם, אמנם, הקונצפציה שלי היא תפיסה במזל דיאלקטיקה, כלומר תפיסת התפתחות מתוך ניגודים, הרי מה שבין המאין לבין הלאן, הוא הניגוד שבאמצע, שאני טורח לראותו ואף להראותו, כהוויתו, ונמצאת הנחה, גם על אימה שמטילים עלי כביכול אישים מסוימים או חזיונות מסוימים, עד כדי בריחה מהם והתעלמות ממציאותם, כסברה־בעלמא, שאין לה על מה שתסמוך, והרי בעל־הסברא בדין היה שיסביר, על שום מה לא היתה ואין עלי אימת ביאליק וטשרנחובסקי, אימת ברדיצ’בסקי וי.ח. ברנר, אימת שופמן ויעקב שטיינברג, אימת יעקב רבינוביץ ויעקב קלאצקין, אימת שלמה צמח וצבי וויסלבסקי, שאין בהם העשוי להקל על דרכי, כפי ששירטטיה, בעיקר בספרי “אלכה ואשובה”, אך היתה והווה עלי אימת־האימות – א.נ. גנסין. ולפי שאיני משתטה לתלות בי רוח־נבואה, איני מניח, כי היא שליחשה לי, ימים רבים־רבים לפני תמורת ראייתי, מהיכן תנשב הסכנה; הלכך הקדמתי רפואה למכה, והשתמטתי ממנה. נמצא הקולר, שנתלה בצווארי, כשם שהוא קרוב, מצד־מה, להבהובה של בדייה, אינו רחוק, מצד־מה, מנצנוצה של בדיחה, אבל למזלי הנני ממאהבי הבדיחה וממאהיביה, ואפילו אני עצמי קורבנה.

ולענין המחדל שבפסיחת־קולמוס, אפשר שכמותו כחזיונות דומים – מקרה או תאונה או עירובם – וברשותכם אביא דבריי, שכבר נאמרו ברבים (“ארחות ושבילים”, כרך א' תשל"ח, עמ' 43): "האישים שאני מתאווה משכבר לדבר בהם ולכתוב עליהם ואין הדיבור בא על גמרו ואין הכתיבה באה על תשלומה. פעמים אני מעביר לפני, בסקירה חוזרת, את נושאי מסותי ומאמרי הפזורים, ותמה, איך אירע שנעדרו מהם קבוצת סופרים שהם קרובים ואהובים, כשם שהם יקרים וחשובים עלי, ועיקרם בעלי־שירה: משה לייב הלפרן ואורי צבי גרינברג, שמעון הלקין ואברהם רגלסון, רחל קורן ולאה גולדברג, והריני מהרהר בלבי: הנה־הנה אני נוטל את הקולמוס ואומר בהם כחפץ לבי וכמצוות שכלי, ואין ההרהור נכנס לכלל־מעשה. הלכך בירכתי את השעה, שניתן לי בה לומר מה ברבים, זו הפעם הראשונה, על חיים גרינברג; וזו הפעם השניה על יוכבד בת מרים – – ". עד כאן דבריי, מלפני כתריסר שנים, ובינתיים זכיתי לדבר על קצת אישים שהזכרתי, ולענין בת־מרים אף שילשתי, ודיברתי בה (ראה שם, עמ 50־45), וביזמתו של דן מירון ובביתו, וכשם שאני מחזיק לו טובה על יזמתו אז, כן אני מחזיק לו טובה על יזמתו עתה – כי הוא שקראני, אף זימנני לדוכן זה, שאנסה לדבר מעליו על מי שנתעלם, תרתי משמע, ממני.

ולענין המחדל גופו, תרשוני לספר מעשה שאירע לשני פוסקי־הלכה מופלגים, בגלילות ילדותי, הגאון ר' שלום מרדכי מברז’אן, שדרכו היה להקל, והגאון ר' שמואל אנגל מראדומישל־רבתא, שדרכו היה להחמיר, ואירע מעשה, שבו המקיל החמיר והמחמיר הקל, ולימים ביטל ר' שלום מרדכי דעתו מפני דעתו של ר' שמואל, ואף פירסם ביטולו במהדורא תנינא של תשובותיו, ואמר למקורביו, כי יותר משהוא מיצר על שנתעלמה ממנו ההלכה, הוא מיצר על שנתעלם ממנו בעליה, גדול־הלכה, ותלה שגגתו בחסרון אהבה, אהבת־ישראל שבו עצמו. ואף אני הקטן אומר: יותר משאני מיצר, שנתעלמה ממני אגדה, אני מיצר, שנתעלם ממני בעליה, גדול־האגדה, והריני תולה שגגתי בחסרון האהבה שבי, והוא חסרון חמור, ותקנתו מיצווה. ודומה, כי תקנתי היא במה שמצאתי שני שבילי־עקיפין, שהוליכוני ללב־המסילה הראשה. שביל־העקיפין האחד הוא דמותו של גנסין, שבאה על גילומה, כנפש פועלת ונפעלת, בסיפורי־אמנות שלו עצמו ואף בסיפורי־אמנות של אחרים; שביל־העקיפין האחר היא יגיעתו להביע את עצמו בשל זולתו, כלומר במעשה־התירגום שלו.

ה

לענין היגיעה האחרונה, הרי עיקרה, כמדומה, בארבעה נסיונות – שניים שהיו לפניו בלשון הרוסית ושניים שהיו לפניו בלשון הגרמנית, או לפי חלוקה אחרת: שניים של שלא היו יהודים, ושניים של שהיו יהודים. הכוונה היא, לפי חלוקה ראשונה: טשכוב ושסטוב; אובסטפלדר וּואסרמאן; ולפי חלוקה שניה: טשכוב ואובספלדר; וּואסרמן ושסטוב; וניתן להוסיף חלוקה שלישית: טשכוב, אובספלדר וּואסרמן, ששלושתם בסיפור; ושסטוב, שהוא בהגות. הצדדים השונים שיבן הרביעייה מרובים, אך הצדדים השווים אינם פחותים, וקודם כל יסע השווי, או הקירבה, במעמד־הדור – אנטון טשכוב הוא לו לגנסין כאב וכרב, שהיה גדול ממנו בכעשרים שנה, ובשנת פטירתו יצא בכור־ספריו של התלמיד “צללי החיים”. ואחזתי לשון תלמיד, ביחוד לאחר שההבדלה, שנהגו קצת מבקרים להבדיל בין האסופה הזאת לבין סיפוריו המאוחרים, ויש שהפליגו אותה עד כדי הבדלה שבין “האבות והבנים” לשלום יעקב אברמוביץ לבין סיפוריו המאוחרים של מנדלי, והיא עתה, ולא מעט בטירחתו של דן מירון, כבטלה ומבוטלת. סיגבירן אובסטפלדר, הנורווגי, אף שהיה גדול מגנסין כדי שלוש עשרה שנים, היה קרוב אליו, בקירבת האוויר והאווירה והמזג, שהשיבה על צעירי־העברים הספרות הסקאנדינאווית, שהשפעתה עודה צופה למעריכה השלם. ודאי תירגומו חשל גנסין כשל אחרים, שתירגמו מאותה ספרות, יש בו חסרון, שלא נעשה במישרים ממקורו, אלא מתוך תירגום (לפני פסח גינזבורג לא היה בין סופרי־העברים שידע את לשון המקור, כשם שלא היה בין סופרי־יידיש לפני מ. ברֶנדר ומ. זילברברג־כוליווא). יעקב וואסרמן הגרמני־יהודי, שהיה לו לגנסין בחינת שכן רחוק־קרוב, אף שמחיצת הגיל שביניהם היא, בסך הכל שש שנים, אבל ספרו Die Juden von Zirndorf, יצא ראשונה לאור, בהיות מי שעתיד לתרגם ללשוננו את מבואו, כשר לחופה, את התירגום עצמו, על פי מהדורה מאוחרת ומעובדת־מחדש, יצא לאחר פטירת המתרגם (1913).

ולענין תחומה של ההגות, הרי מסתו של לב שסטוב, שהיה נערץ על הילל צייטלין, היא בנקודת הזימון בין בית וחוץ (וכידוע שמו מעיקרו לייב שווארצמאן, וזכינו להכירו פנים בבית גיסו, הרופא הנודע, ד"ר מנדלברג בתל־אביב). ובכך לא מתמצה עדיין מעשה־התירגום של גנסין ובדיקה מלאה תכלול גם שאר ניסוייו, הן משל סופר רחוק ממנו – מרדכי ספקטור, והן משל סופר קרוב אליו – הרש דוד נומברג, ובדיקת ההבדל שבין ריחוק וקירבה, כבדיקת ההבדל שבין מעשה־חובה למעשה־חיבה. ואם לקירבה מפנים מקירבה הרי מעשה תירגום עצמו מתוך של עצמו.

ו

ובבואי לומר מה בענין מבוא הרומן של יעקב וואסרמן (הנקרא במקור: Die Juden von Zirndorf) ובתרגום העברי: בימי שבתי צבי, שנחקר לי מצדי־צדדים, חוזרת עלי שאלה ראשונה, שעלתה לפני, מלפני כששים שנה, בראשית מצעדיי בספרות, והם מעשי־תירגומי לקצת נובילות מלשון־העברים ללשון־הפולנים, ונסמכה לה תשובה ראשונה מפי ידיד־נעורי, העילוי אברהם טננבוים הי“ד, שאמר: מה בין מקור לתירגום; מקור – חסרונו במה שאין לך כסא מוכן של זולתך, תירגום – יתרונו במה שיש לך כסא מוכן של זולתך; אלא כשם שאותו יתרון עולה חסרון: אתה מוכיח לישב עליו, כך אותו חסרון עולה יתרון: אתה מוכרח לישב עליו, ולבאר לשון אתה הושיט לי צרור חטיבות של ספרות, שכל אחת ואחת מתרגמיה שונים, ושוני־התירגומים כשוני־המתרגמים. ואמנם, שאלה זו לא הירפתה ממני רוב ימים, ואסתפק בקצת תשובות לה – הנה ח.נ. ביאליק לא הירבה במעשי־תירגום ועיקרם “דון קישוט” ו”וילהלם טל"; מה שאין כן שאול טשרניחובסקי, שתירגומיו לגיון; ופישל לחובר העמידני על כך, כי ההבדל הזה הוא מדומה, שכאן וכאן המשורר הרהיב והעמיק את עצמו, אלא שהאחרון נתן בתירגומיו, שהיו לו עצמו צורך, עולם גדול בלב לשוננו וספרותנו, הראשון העמיד על שני חזיונות, שהיו לו צורך העולה כורח. ולבירור־הדבר סיפר לי מעשה בחייל עברי, שהיה נצור בטוברוק, ושאל אותו, באיגרת, מה ראה ביאליק לבור שתי חטיבות אלו דווקא, והסביר לו, כי שתים תכונות־יסוד שבביאליק, אופיו ויצירתו, נמצא להם עודפו של פורקן בשתי יצירות רחוקות אלו, ולפי שפירסם דעתו ברשות הרבים, לא ארחיב עתה את הדיבור על כך, ואחזור לשיחתו שהוסיף בה לאמור: מה שאין כן ז. שניאור, שלא עלה במובלט על דרך זו. ואוסיף ואומר: ואם עלה עליה במובלע, כגון שתירגם פזמונותיו של א.ל. בארון או המחיז את “יושי קאלב” לי. י. זינגר או את “שיילוק”, לארי אבן־זהב, הרי אלה וכאלה ודאי אינן מעלין, אך אולי אף מורידין. ומעשה־תירגום־ממש הוא תירגום עצמו של עצמו, שאפילו נעזר בזולתו (כגון אהרן צפנת) הרי זו, כהגדרתו, מלאכה מנדלאית. ולשם השלמת הענין אוסיף ואומר: ואם להפליג עד שני דור אחרון, הרי א. שלונסקי, שאם לראות במלאכת־תירגומו הענפה גם ביטוי עצמו, היא מתבקשת לא בלבד במה שהוא כתשלום למה שהוא מצוי בביטויו שלו עצמו, היא השירה, אלא בעיקר במה שהיא כמילוי למה שחסר מביטויו שלו עצמו, היא הפרוזה. ומבחינה זו יונח הדגש בסיפורו הנודע של בולבר “ימי פומפיאה האחרונים”, שביאליק המריצו לתרגמו, גם לגופו של הסיפור וצרכו לעדת צעירי־הקוראים, גם לזכר רישומו והשפעתו של הספר הזה על ספרותנו – הלא מכוחו התעורר אברהם מאפו לכתוב סיפוריו. אכן, היה קושי מיוחד – כוונתו של שלונסקי לתרגמו על פי התרגום הרוסי נתקלה במה שאותו תרגום לא היה בהישג־יד (והיתה מודעה על כך בעתונים), והוצרך תחילה יעקב הורביץ לתרגם, כמין תרגום־של־טיוטה, מתוך תרגום גרמני, כמדומה של צ’ארנובסקי (הוצאת ריקלאם) ועל פיו נעשתה ראשית תירגומו של שלונסקי, מסה נועזה להמשך תרגומי־הפרוזה שלו – “קולא ברוניון” לרומן רולאן, “אוילנשפיגל” לקוסטר, מה גם “הדון השקט” לשולוכוב. ואם לצרף דברי־פרוזה אחרים על שוני סוגיהם וגוניהם, הרי זה מצע רב לתשלום ביטוי עצמו בחלקה, שלא יצר בה עצמו. ואם להכפיל כאותה דוגמה של תשלום עצמו – הרי, אין, כמדומה, כאלתרמן, ודי לחכימא.

ז

במעגל ההבנה הזאת והסברתה נתונה מסת־התירגום של גנסין, ודומה כי “בימי שבתי צבי” עילה את צרכו בתשלום־עצמו, גם לכללו של דבר גם לפרטו של דבר. לכללו של דבר – ההידמות למופתה של הפרוזה, שהאיר להם לעֵרים ולמרגישים שבדור – מ.י. ברדיצ’בסקי על משולשו הגדול: הסיפור החוואי, הסיפור התולדיי, הסיפור העממי, ונמצא גנסין כמשלים, בתירגום “בימי שבתי צבי”, את שתי החוליות האחרונות, החסרות מסיפוריו שלו עצמו, שהווי יש בהם, אך תולדה ועממיות ליכא. לפרטו של דבר – מה שטרחתי להראות במעשה ביאליק, שעשה בחזיונה של שירה, דהיינו הנאמנות הכפולה למתורגם מתוך נאמנותו למתרגם, או נאמר: נאמנות לזולתו מתוך נאמנות לעצמו, ואולי מותר לומר: לשם נאמנות לעצמו, מתבקש להֵרָאות גם במעשה־התרגום של גנסין. פרטי־התירגום ותמזוגם הם ענין לניתוח מדוקדק, המצריך יריעה גדולה, ולא אוכל להביא לפניכם אלא מעט משלים בולטים. כן, למשל, מה שנעשה ענין לקצת מעיינים – כגון דרכו לשלב תירגום שיר של צלה דראפקין, בתוך סיפורו שלו, כביכול, הוא שירו שלו, מעורר לעימות קטעי־השירה בני התקופה המתוארת, שווסרמן משלבם בתירגומו, וגנסין מתרגם כדרך שהוא מתרגמם; דרכו של גנסין להעמיד כמה פרטים על דיוקם העברי, כגון הזכרות לשונות־קודש שניתרגמו לו לווסמרן כדרך שניתרגמו, וגנסין כמשיבם למקורם, וראה, למשל, ניסוחו לנוסח המצבה היהודית; יתר על כן דרכו של גנסין להעזר באמצעי־לשון, מהם המיוחדים לו, כגון שימושי־המקרא: וואוו ההיפוך; השימוש בסמיכות תחת השימוש כפי שהוא מצוי במקור הגרמני, כלומר: שם־עצם ותארו; הפועל בכפילותו הסמוכה, צורת הבינוני הנדירה, ניקוב שלא כדקדוק הלשון, אך כמישמע התיבה, וכדומה – אלה וכאלה מכוונים לכדרכו: מידרך־הדיוק, עדנת־הדקות, השלם־המוסיקאליות, או נאמר במסוכם: מיצוי האמת, והוא־הוא קיום המיצווה, שהיא בחינת תורת־תירגום כולה, ולעניננו: תורת אמיתו של תירגום: ואהבת לריעך כמוך, כשהדגש הוא בכל אחת ואחת של שלוש התיבות האלו.

ח

והערת סיום: תירגום “בימי שבתי צבי” יצא לאור שנה לאחר פטירת מתרגמו, אך טעות היא לשער, כי הוא אך תעודה־לשעבר ולא בשורה לעתיד־לבוא; והיא טעות מקובלת לבעלי־התיאוריה, כי לפנינו חזיון של Frühveollendeten, כלומר: של מי שהקדים גמר־בישולו, והגיע למעלת־שלימות שאין למעלה הימנה; ולא עוד אלא תחושת מותו הקרוב, וביותר מחמת מחלתו שאין לה תקנה, היא שהחישה להבשילו ואף הבשילתו; וכשם שלא היו להם, למשל, לגיאורג ביכנר או ארנסט אליאס ניברגאל וכמוהם, להוסיף על עצמם ופעלם, ולא עוד אלא תוספתם היתה גורעת, כך הוא הדין לגבי מיכ“ל ופאיירברג וגנסין ויעקב לרנר ושאר בניהם החורגים של המזלות. סברה זו, מלבד רחמי האכזר שבה, היא השליית־תוהו ותנחום־שוא שכמותה – גנסין, גם דבר כתיבתו שלו גם דבר תירגומו, ובכללו גם של עצמו מעצמו – (ודעתי נוטה לראות את תרגום יידיש של “בגנים” כשלו, ולו משום כך, שלא ידעתי בסביבי הימים ההם, אולי זולת נומברג, כמותו למידת דיוק שבתירגום) – הוא אמצע, שאין בידנו לשער טיב המשכו וסיומו, אך עלינו להניח ודאותם וכורחם, שהיו בהם כדי רשות ההכרזה וחובתה: זה ראה וקדש. וכבר שמנעו מפי שני משוררים את הקינה על כך – אד”ם הכהן ב“מיכל דמעה” וח. נ. ביאליק ב“אחרי מותי”, על מי ששירת חייו באמצע נפסקה.

[י“א שבט תשמ”א]

אמר הכותב: במלאת חמש שנים לפטירתו של אהרן צייטלין נקבעו, באוניברסיטאות בירושלים וברמת־גן, פרסים לשמו ולזכרו, ונתקיימו סדרי החלוקה בזו ובזו. בפרס מטעם אוניברסיטת בר־אילן זכו שני צעירים חוקרים (יהודה עמיר – ספרות, אברהם שוויצר – פילוסופיה), ואת סדר־החלוקה פתח ד. גילאי, ואחריו הירצה הלל ברזל על יצירתו של אהרן צייטלין, וסיפרו זכרונות עליו מרת רחל צייטלין וחיים בראנדוויין. והריני מביא בזה, בהרחבת מה, את דבריי באותה עצרת.

א

ברשותכם, אחזיר את עצמנו לראשיתם של הכתלים האלה, כותלי אוניברסיטת בר־אילן, כדי להחיות זכרה של שיחה שבין מייסדה ומכוננה, ר' פינחס חורגין, עליו השלום, ובין עבדכם, בסמוך לפתיחת שנת הלימודים הראשונה. השיחה נסבה על כמה וכמה עניינים, הכרוכים בייסודה של אוניברסיטה זו, משמעה וטעמה, ולא אטריחכם עתה אלא בקטע מתוכה, שעניינו היה בירור תוכנית הלימודים בספרות העברית של הדורות האחרונים שנקראנו, גם ברוך קורצוויל, עליו השלום, גם עבדכם, להיותנו במלמדיה, ונענינו לה לקריאה, איש איש כקיוויו.

ב

אם לקיוויי אני – ריאתי בה, באותה קריאה להוראה, שעת כושר לדרוש הלכה־למעשה את תוכניתי, כפי שניסיתי לנמקה ולגבשה במחזור הרצאותי, שנכללו במחברתי “על ספרותנו – מסת מבוא” (תשי"ב), ושבה שללתי את התפיסה, שהיתה והינה המקובלת, שהגבילה ומגבילה מה שנקרא ספרותנו החדשה על מה שנשתלשל מתנועת ההשכלה בלבד ועל מה שנכתב בלשון העברית בלבד, ודרשתי להרחבת בסיסה ביחוד בתחום ספרותנו במזרחה של אירופה, על דרך העמדתה על שני המשולשים: תלת־זרמיות למדנות, חסידות, השכלה), תלת־לשוניות (עברית, יידיש, לעז), ובבואי, כתום חצי יובל ומעלה, לבדוק מה עלתה לה למחברתי ולתכניתי הכוללת והכוליית, (וראה מאמרי: “על ספרותנו – מסת חיתום”, בכרך ב' של ספרי “ארחות ושבילים”, תשל"ח, עמ' 184־173), ראיתי, כי נקלטו קצת סעיפיה, אך לא יכולתי שלא לסיים בהצעה, שהבאתיה גם לפני ר' פינחס חורגין: הקמת קתידרת־גג, שבה תילמד, לפחות לפי קוויה הגדולים, כמין פרוֹפֵידויטיקה של ספרותנו הכוליית, ושלימודה יהא כפרוזדור של חובה, הקודם לטרקליאות של רשות – איש איש וטרקלינו ככיוונו והתכוונותו, לשם התחייותו בו.

ג

והנה התוכנית הזאת, המחזרת עד עתה על פתחיהם של בתי תלמוד ספרותנו בדורות האחרונים, לא נתקבלה גם אז על דעתו של ר' פינחס חורגין, שכן היתה לו תוכנית משלו, שאף העלה אותה על הכתב והדפיסה, כמצע לישיבת המורים הראשונה, והריני מיצר לשמוע, כי מי שחקר בתולדות אוניברסיטת בר־אילן וראשיתה, לא מצאה בגנזיה, ואקווה שסופה תימצא. ההבדל שבין שתי התוכניות היה, בעיקר, במה שתכניתי הפליגה להרחבה מפנים להרחבה, ותכניתו התגדרה בצמצום לפנים מצמצום, שכן העמידה את תוכנית ההוראה על המי והמה בתחום הספרות הנקראת חדשה, שיש בהם כדי להעמיד חטיבה שהיא דתית לפי החיבורים, כשם שהיא דתית לפי המחברים. לא יכולתי, כמובן, להעלים, כי אם קונסטרוקציה אקלקטית כזאת, הבנויה על דרך תלישה אחר תלישה, ניתן, בדוחקו של דוחק, לקיימה להלכה, הרי היא בחינת הלכה ואין מורין כן, וביותר לא יורו כך מורי הספרות שקראם להורותה, שכן לא יוכלו להעדיף מגמה של אקלקטיקה על אמתה של היסטוריה. אכן, כשמוע ר' פינחס חורגין שהצעתו נידונה לו לברוך קורצווייל ברותחין, כשם שנידונה לי בצוננין, לא העלה אותה לפי אסיפת המורים, והסתפק בהודעה, כי המורים ילמדו כדרך שילמדו, איש איש ותפיסתו, וניתן לסמוך עליהם.

ד

ולא העליתי עתה אותה שיחת־בירור, אלא כדי להזכיר כי שני האישים, שזכרם כינס אותנו פה ועתה, הם ר' הילל ובנו אהרן צייטלין, קיימו תפקיד נחשב בארגומנטאציה שלי, שאמרתי לו לאיש־שיחי, בערך, כדברים אלה: נניח, שאני מתכחש לדעתי ולסברתי, ואני מקבל דעתו וסברתו, ומבדיל, בתוך המעגל הכולל של ספרות שני־דור אחרונות, בין הסופרים המעטים בה, שחייהם וקולמוסם היו בתחום האמונה והמצוות, ובין הסופרים הרבים בה, שחייהם וקולמוסם לא היו בו, ואני מלמד את הראשונים ואיני מלמד את האחרונים, כלום אין אני בורא דיוקן של ספרות־דור־דורותיים, כפי שלא היתה ולא נבראה כממשות, אלא כפי שנבראה כמשאלה־לאחור. ועוד זאת, מה אעשה בהם בסופרים, שלא כתחילת עמידתם בתחום האמונה והמצוות סופה, שהיתה בהם, לרוב באמצע חייהם ויצירתם, רוח של תשובה, וכשם שהיו לפניה כך היו לאחריה במעגל הספרות הכוללת, ונאמנו עד סופם למי שנאמנו תחילה. ושלא לדבר על דרך המופשט, אבור במשל המוחש: גם לפי התוכנית האחת, גם לפי התוכנית האחרת, חייבני לייחד דברי־ההוראה על חבורת אישים, שהיו קרובים זה לזה – ר' בנימין, שרגא פייבל פרנקל (בר־טוביה), והילל צייטלין. האומנם ניתן לצמצם את הדיבור על שלושה אלה אך מבחינת הצד השווה האחד שבהם, שיבתם לתחום האמונה והמצוות, ולא להרחיבו מבחינת הצד השווה האחר שבהם, והיא זיקתם אל יוסף חיים ברנר, שרישום מרכזיותו בחייהם ובפועלם אינו ניתן למחיקה, והם היו מתקוממים למחיקתו, וסימנך, הערצתם לו, לאישיותו, דמותו והקרנת רוחו ומוסרה, שכגודל שיעורה בתחילתם גודל שיעורה בסופם. וניתן לצרף להם את ש"י עגנון, שייחוסו והערכתו לברנר היו שקויים רוב אהבה והפלאה, שלא נגרעו, כשיעור של טיפה, עד אחריתו. כל הבקי בדרכה של הבעיה הזאת, יודע, מה משקל השפעת אישיותו והגותו של הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, עליהם ואי אפשר שלא יתחבט בשאלה, איך נשאו ארבעתם בד כבד בהוקרתם שלל שני האישים האלה, השונים, בתפיסתם ואורחם, מן הקצה אל הקצה, כשם שאי־אפשר שלא יסיק, כי בנפשם של המעריצים נטוש היה דיאלוג־תמיד בין שני נערצים האלה, והוא־הוא, בעצם, הדיאלוג המסוער והמפותל של הדור. הגדרת המתיחות הזאת, בחינת דיאלוג, באה לי מידידי הבחור החסיד, המשורר מרדכי גיאורגו (דב) לאנגר עליו השלום, שפירש כך את תמיהתי על שהערצתו את הצדיק שדבק בו וישב בחצרו, הוא ר' יששכר־בר רוקח מבלזא, לא גרעה כל־מאומה מהערצתו את משורר ההתלבטות, הוא י.ח. ברנר.

ה

כזה וכזאת העליתי לפניו, לפני איש שיחי הנכבד, כדי להראותו, כי אף לשיטתו אין בה בתכניתו, לפחות לגבי אני, בכדי שייעשה. ולא עוד, אלא לאחר שטרחתי להוכיח, גם לשיטתו, את העיסוק המחוייב בברנר, טרחתי אף להוכיח, כי הוא מביא לעיסוק מחויב במיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ולפי שדרכה של חוליה שהיא גוררת חוליה, לא נוכל להיעצר עד שלא תתלכד הטבעת כולה, הכוללת גם את המעטים שאמרו הן לאורחא דמהימנותא, להיותה להם אורח־חיים, גם את הרבים, שאמרו לאו לאורחא דמהימנותא, מהיותה להם אורח־חיים, שכן בהיות החוליות כלולות בטבעת אחת, היא ספרות הדור כולה, ניתנת מסגרת לאותו דיאלוג, שצריך לפרשו ואסור להעלימו.

ודוק שאמרתי: ואסור להעלימו, ולא אמרתי: ואי־אפשר להעלימו, שכן אף בימים הרחוקים ההם, שלא נמשכנו עדיין לאופנות ההוראה השאולות, שנתרווחו בימינו, חששתי מסכנת־הבריחה מתוכה של ספרותנו, על דרך חמיקה לקליפתה, לא שנזרקה בי רוח נבואה, אלא תלמוד־נעורים הוא לי, כפי שלמדתיו ממי שהייתי כרוך אחריו, הוא המבקר הפולני, קארול איז’יקובסקי, שחיבורו: המאבק על התוכן, עשה בי רושם קיים.

ו

דברים אלה, שהם מגופה של אותה שיחה, שיותר שהיה בה משום קטיגוריה על דעת איש שיחי, היה בה משום סניגוריה על דעתי, הבאתי לפני אהרן צייטלין, שאביו הנחילו אש זיקתו לברנר ולדמותו, וחיתה פי שניים ברוחו. לשמע דבריי על השלישיה – ר' הלל צייטלין, ר' ש“פ בר־טוביה, ר' בנימין – שהיו עמו, עם ברנר, ב”המעורר" וב“רביבים”, אמר דבר הגדרה: איוב ושלושת רעיו, והוסיף: איוב גם היה ונברא וגם משל הוא. להבנת דבריו הסותרים האלה, דין לזכור, כי אהרן צייטלין כתב ביידיש פואימה דראמתית, “ברענער” שמה, וכתבה פעמיים, ונוסחתה הבחונה יצאה לאור, לאחר פטירתו, והיא כלולה בספר “געזאמעלטע דראמעס” (1974). פואימה זו ניתן בראשה מבוא קצר, והנני להביאו בתרגומי:

“היה זה לפני שבעים שנה ומעלה, בהומל, ברוסיה הלבנה; בביתו הדל של סופר צעיר, ישב ידידו, שבא זה־מקרוב מספסל־הישיבה, בחור ששמו יוסף חיים ברנר, וניענע ברגלו עריסת־עץ ישנה. בעריסה שכב מי שעתיד היה להיות מחבר השירה הדרמאתית, שנבדקה עכשיו, אך נכתבה ב־1927, שש שנים לאחר רציחתו של ברנר וזמן קצר לאחר שוב המחבר מארץ־ישראל דאז לווארשה. מי שניענע, לעתים קרובות, את עריסתי, לא יכול לנענע ולהרגיע את מכאוב היהודי שבו, עד אחרון רגעיו. הוא היה, מטבע ברייתו, אץ לעזור (היה אוהב לעזור לאמי הצעירה בבית, ואפילו במיטבח), אך לעצמו ולענותו הנצחית שלו עצמו, שנתמזגה בענות היהודים ובעצבות של היות־אדם, לא יכול היה לעזור. בקרעו קרעים מעמו וקדשיו, קרע קרעים מעצמו. נולד בשנת הפרעות 1881 ונספה בפוגרום הערבי הראשון, שהצעיפו אותו בשם שאינו אומר כל־מאומה: מאורעות”.

עד־כאן לעניין איוב גם היה ונברא, ומכאן ואילך לענין וגם משל הוא:

“השירה הדרמאתית “ברענער” הין לה תביעות לדיוקים ביוגראפיים ריאליים. – – – המחבר לא התכוון להתחשב בכללים של מוצרי־מחזות. הוא העלה קודם־כל דראמה על בימת־החיים שלו עצמו”.

ז

ודומה, כי פיסקת־הסיום היא העיקר. הוא, משורר־האמונה, שלא ידענו בדורנו כמותו ליניקה ממקורות האמונה, הרחוקים והקרובים, על לבטיהם ונפתוליהם, עוקר את הפרגוד שבין אהרן המעריץ לבין יוסף חיים הנערץ, ומגיע לידי זהותם הגמורה. והמבקש לידע עומקו של דבר, יילך אצל שני שיריו, שעניינם ברנר גם הוא, – הלא הם בספרו, “רוח ממצולה” (1975), אשר ש. שלום אומר בו בשערו: “ספר העזבון המאיר הזה, ההתלקחות האחרונה של נשמת המשורר הנשרף בבדידותו”. השיר האחד (עמ' 323) עניינו כשמו: רצח ברנר, וכך לשונו: “כפר איש השכול/ באלוהים./ נרצח – ודבר לא היה בלתי אם / לוע שאול / שהתהים // אך בעדוֹ זוחל / איש השכול התהומה כּזחוֹל עולל / וכתונתו עליו דם / האל / שלח ידו ובחיקו אותו שם”. השיר האחר (עמ' 327) ענינו בחיי ברנר ושמו: מלים שתיים, וכך לשונו: “אבינו לארץ שלח שני בניו / וברנר באותיות אמיצות לו כתב: / טוב כי שלחת בניך הלום / פה המקום. // וירדו הבנים וחזרו אל גלות. / לא עמדה להם זכות. / אך שתי המלים של האיש שנרצח / זמן־מה אחר־כך, / מאירות באורת־התגלות / למן תרפ”א עד היום: / פה / המקום".

ח

ובהעלותנו את זכר אהרן צייטלין בבתי־הלימודיות שלנו, להיות לו יד ושם בחומתם, נעשה אותו ושירתו והגותו עניין לענות בו, דבר עיון והתבוננות, ויזכה למה שלא זכה רוב ימיו, – להיותו עמנו ובקרבנו. נלמד בו ועליו – כי פה המקום.

[כ“ו שבט תשל”ט]

לתחילתו ולהמשכו – דברים של ש"י עגנון

לתחילתו ולהמשכו – דברים על ש"י עגנון

מאת

דב סדן

---

מאמר א: במבואי ספר וספר – עם ספרה של יהודית צוויק־הלוי

מאת

דב סדן

א

ש“י עגנון – רבה כן רבה תשומת־הדעת לו ולפועלו, ודיה הצצה בכלי־העזר, שהוא בבחינת אלפא לאינפורמציה, הלא היא הביבליוגראפיה, על כפל תפקידה, שתעמידנו על כך. תיבת כפל מכוונת גם למרכזו של דבר, הנחשב עיקר – הלא הוא מה שכתב ופירסם הוא עצמו; גם להיקפו של דבר, המוחזק טפל לעיקר – הלא הוא מה שכתבו ופירסמו אחרים עליו. לכאורה ההבדל בין שני העניינות האלו הוא במה שהראשון כפרשה שבאה על גמרה, ואילו האחרון כפרשה שאין לה גמר. אך באמת אין הדבר כן, כי אף שהסופר כבר יצאו כשלוש־עשרה שנים לפטירתו, שחלה לאחר גבורותיו ובסמוך לגמר־פעילותו, ועיקרה הָשלם יציריו ופירסומיו, בין במפוזר, בכתבי־העת, בין במכונס, מערכת ספריו הקבוצים, שהתפרסמו תמידים כסדרם, בייחוד בהוצאת ז. שוקן למהדורותיה, גם בברלין גם בירושלים, ואף שפעילותו זו היתה כרדופה וכרצופה עד זיקנה ושיבה, לא היה בה כדי מלוא מיצוים של כתביו שנועדו לראותם אור, באופן שהמשך הוצאת הכתבים שבעזבונו לא נפסק עם פטירתו, והוא נמשך והלך. ביתר דיוק: הוא נמשך והולך ואף יימשך וילך, ועוד היד, היא ידה הברוכה, של בתו, אמונה ירון, נטויה, וסימנך שתכולתם של הכתבים שבעזבונו של הסופר אינה רחוקה מתכולתם של הכתבים שנדפסו בחייו, והדברים אמורים לא מבחינת הכמות בלבד, והיא נסיבה להרחבתה והעמקתה של דעת עגנון, או נאמר: כגבור הדברים שלו אף גוברים הדברים עליו. ודומה, אין לך כתשקיפו של כפל־התגבורת הזאת, מכפי שהוא ניתן, גם בחייו של הסופר גם לאחריהם, כביבליוגראפיה, כאשר ילמדנו העיון בתחנותיה הנחשבות – צא וראה, רשימתו הקדומה של א”מ הברמן, שהביאה לפנינו את עגנון שלפני עגנון, כלומר החיבורים החתומים בשמו מעיקרו, ש"י טשאטשקיס לפני עלייתו הראשונה לארצנו, והסמך לה רשימתו המאוחרת יותר של גדליה אלקושי, ולאחריה שתי הרשימות של יונה דויד, עד בוא לפניך אחרון הקונטרס המשופע של יוחנן ארנון וראית, עד־מה לא בלבד שלושת הראשונים, אלא אף הממשיך אחריהם חייב בהערת הסיום שמשעשע בו עגנון עצמו: תם ולא נשלם. ואכן, אין לך פיסת ימים, שלא תהא מחייבת בחינת זאת ועוד אחרת, בייחוד משקם המוסד הכולל הקרוי מכון, שעגנון עצמו הגה בו ועליו, ותכניתו נרקמה, במעמדו, בהסכמתם של ראש־העיר מר מרדכי איש־שלום ושל נשיא האוניברסיטה מר אליהו אילת. ולא נתקיימה אלא במופרד: בית עגנון על אלפי ספריו וכדומה, והוא ברשות העירייה, ויד עגנון על כל ארכיונו, שאין תעודה שלו ועליו, שלא תיכלל בו, והוא ברשות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. ויש דורשים אותה הפרדת פונקציות לשבח ויש איפכא, ולענין ההכרעה – ימים ידברו. לעת עתה מי שאינו מערה את שני האוצרות אפשר שיהא לוקה, ואפילו לקותו בתחומו של בית עגנון בחינת קטנה, ולקותו בתחומה של יד עגנון בחינת גדולה, סמי מכאן ומכאן מידת־השלימות.

ב

הקדמתי דברים אלה, בבואי להקדים דברים על ספר שיצא מטעם אוניברסיטת חיפה, והמונח עתה לפנינו, הוא חיבורה של יהודית הלוי־צוויק, שעניינו חקר הביקורת על ראשית יצירתו של ש“י עגנון, למן שנת תרס”ט, היא שנת עלייתו הראשונה לארצנו וראשית כתיבתו בה עד שנת תרצ"ב, היא שנת העשור לעלייתו האחרונה אליה והופעת ארבעת הכרכים של סיפוריו, ושבו נידונית הביקורת הזאת על כל דרכיה וצורותיה, למן הערה, דרך מאמר עד מחקר, מבלי לפסוח על מי ועל מה. והבודק את עצם החקירה ודרכה אינו יכול לאנוס עצמו מן ההפלאה על המלאכה הזאת, שדיוקה ודקדוקה בתכלית השלימות, עד שהוא מתפתה לפסוק, כי הנה לפניו מעשה־חקר, שיאה לו בממש ההגדרה: תם ונשלם, ואם אינו מתפתה לכך, הרי זה בשל השערה קלושה: שמא גם לאחר שזורתה הרשת, שניצודו בה הכול וכולם, שאמרו מה שאמרו ואיך שאמרו בלשוננו במשך עשרים ושלוש שנים אלו על מה שעגנון פירסם, במשך עשרים ושלוש שנים אלו, שמא בכל זאת יימצא מה שהוא סמוי עתה מעינינו, מה שמסותר בקפלי עזבונות, כגון באיגרות וכדומה שלא נאגרו עדיין, שאפילו לא יסתרו את שהמחברת מצאה ופירשה לעצמה ולזולתה, וגילו קיפול זערער, שיש בו כדי שינוי מיקרוסקופי – ציונו חובה, כצו־הפרפקציה האינפורמציונית והאינפורמטיבית, שהמחברת כפתה על עצמה, והיא שיטתה.

אבל גם בשמרנו את החששה הרחוקה הזאת, אין אנו יכולים שלא להימשך, ביתר דיוק: להיגרף, למסכת ההדרכה, המלמדתנו קריאת ביקורת כיצד, שלא די לה בציטוטה ובביאורה, אלא היא מסנפת לה דעתו של המבקר, ממקום אחר, שבו יברר דעתו על הביקורת לגופה, אם בכלל ואם בפרט, ונמצא המבקר כמאשר את הדברים שאמר בעגנון, או כשוללם, ואף עימות זה, שדרכו להחכים, נשמר ברצועת הזמן הנידונית, אם כי ודאי לא נעלם מן המחברת, כי יש עימותים אחרים, כגון העימות בין מה שראובן או שמעון אמרו לימים, ברצועות זמנים אחרות ומאוחרות, וכן העימות בין מה שהיה להם לראובן או לשמעון, עיקר עשייה בספרות – היותם מספרים בני גילו ודורו של עגנון, ובין מה שהיה כלווי – היותם מבקרים, ובייחוד מבקריו. אך המחברת, אף שהיא עשויה, כבעקיפים, לגרות לכך, אין היא מעוררת, במישרים, לכך. ואדרבה היא נוצרת, מדעת ובקפידה, על מסגרת דיונה, בין מתכוונת למה ששורת ההיגיון מחייבת, דהיינו שתוסיף כרך או כרכים לכרכה עתה, בין אינה מתכוונת לכך. עתה דיה בתעודתה הגדורה יפה־יפה, בדיקה סינכרונית של המסלול הכפול – מסלול היצירה של האחד ומסלול הביקורת המקביל של הרבים. מהם בחינת ימין מקרבת, ודגלם עליהם בהיר ומחייך, כהֵן מפורש; מהם בחינת שמאל דוחה, ודגלם עליהם כהה ורוטן, כלאו מפורש כשגם אלה גם אלה, מהם דרך־קבע מהם דרך־עראי, רפיא בידם. תוך כדי ניגוחי דיון נשאלות, אם בבירור אם במעומעם, שאלות יסוד, מה בין המספר, זה מקרוב בא ועושה דרכו בחיפוש או בתעייה מפֵן לפֵן או בין פן לפן וחוזר חלילה, ובין מספרי־המופת בשני דור ודור, מה בו ירֵשה ומה חידוש, מה בו אופי ומה אופנה, ויש והתשובה האחת או האחרת לשאלה זו עולה ובוקעת מאליה מתוך שהיא נקבצת קמעה־קמעה מצירופם של קטעי חיווי וקישורם בדרך הדבוקה בפשוטו של מקרא ואינה כרוכה בדרושו של מקרא. ולעניין כללו של חשבון הזוכר את שדיברו והם רבים, כמעט כל הפמליא שהיתה להם זיקה לביקורת וסביביה, ואף מזכיר את שלא דיברו, והם מעטים, הרי ניתן לסכם ולומר, כי עם כל חילוקי ההערכה, הרי ברצועת העיתים הנידונית, אין ראשית הביקורת דומה להמשכה, ואין המשכה דומה לאחריתה. אם לראשית, בין פָניה לחיוב בין פָניה לשלילה, הרי גם לכאן וגם לכאן, אינה מתעלמת מעצם ההופעה, מרנינה או מרעימה, של הסופר החדש והצעיר השונה והאחר. אם להמשך, כמעט שמשתתקים אומרי הלאו, על דברי ביטולם הגמור, ואילו אומרי ההן, מתקשים לקבל מידו את הנראה להם נכון וטוב שהוא מטיבו וממהותו ואת שאינו נראה להם כך, והם כמלמדים אותו מה לקרב, שהוא כקניין־תוך של עצמו, ומה לרחק, שהוא כמיקנה קליפה־לא־לו, וההבדל כבין ירשה־מבית ובין שאילה־מבחוץ, וכדומה בהבחנות. אם לאחרית, הרי הכרת היש שלו ושבו, שלא נעדרה מדברי שולליו, מה גם מדברי מחייביו, נתעצמה כהכרה כוללת, ותחת חילוקי ההערכה מה תֵל יאה, שלבו ועטו יהיו פונים אליו וקירובו מיצווה, ומה תל אינו יאה לכך, וריחוקו מיצווה, גוברת והולכת ההכרה, כי הסתירות במצע הסיפור ודרכיו, הניגודים בנפשות ועולמותיהם, השוני בעצם הראייה וחילופיה, ואף מקצה לקצה, מרועה אחד ולרועה אחד ניתנו, וממילא מתרמז דרך ראייה אחר, סבוך ומורכב, מה שנתאשר, אמנם, בסמוך לאחר צאת ארבעת הכרכים, אלא שהוא כבר עניין להמשך הספר שלפנינו, בין המחברת זוקקת לו בעל־פה, כמשפטה בתורת מורה מעל דוכן הוראתה האקדמית, תיזקק לו גם בכתב וספרה עתה יצטרף לו חברו או חבריו – ימים ידברו.

על כל פנים מתנוססת, בספר שלפנינו, מצבת זיכרון חיה וממללה לדור שהיה ולתקופה שהיתה – גם המדובר, הוא המספר, גם המדברים בו הם בבחינת מי שהיה (זולת כותב הטורים האלה, אין עוד בכל הפמליא הזאת שריד בארצות החיים). גם דיבורים המתפצלים לגוונים הרבה הם בבחינת מה שהיה, ויישר כוחה של המחברת, בסיומה של רקונסטרוקציה מחקרית מבוקרת להמחיש אלה ואלה לעינינו.

ג

וזאת להדגיש: ספרה של החוקרת המונח לפנינו, ספר בכורה הוא לקהל הקוראים הרחב, אך אינו ספר בכורה לה, שקדם לו ספרה ‘מושג היהדות בספרות ההשכלה’, 1955, אולם בכתובים נמצא ספרה אחר, אף הוא על ש“י עגנון, אך עניינו אינו על מבקריו וביקורתם, אלא עליו גופו ועל יצירתו גופה. הלא הוא חיבורה המסומן בביבליוגראפיה של יוחנן ארנון, סי' 1140, ושמו: 'תקופת גרמניה ביצירתו של ש”י עגנון', שנכתב בתשכ“ח, והוא שזיכה אותה בתואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, אבל מתוך שלא נדפס אלא במספר טפסים מצומצם, לא פשט, כראוי לו, ברשות הרבים, ואך מועטים נזקקו לו, בהם מומחים מצוינים, שנתנו לו גם היכר בחיבוריהם על עגנון. לא הייתי יחיד, שהצטערתי על שהחיבור ההוא לא יצא לאור, והייתי מעורר על כך את המחברת, מה גם שגם לי היה חוזר ומעורר, הוא ש”י עגנון עצמו, שבא לסדר מתן התואר, אף קרא ברוב הנאה את החיבור, וכשאמרתי לו כי אין מועיל בעידודי וזירוזי, אמר: חבל חבל, שלא הנהגתם חובת פרסום של דיסרטציה, כמנהג שווייץ. ואודה גם עתה, כחלוף ארבעה–עשרה שנה, לא פג צערי, ונחמתי כי סופה של המחברת ניחמת על שהזניחה מה שהזניחה ומפרסמת ספרה מתוך מעמד ידיעתה שנתעשרה כדרך שנתעשרה בינתיים. ואדמה כי אקיים מצווה ראויה, אם אומר ברשות הרבים מה שכבר אמרתי ברשות המעטים, הם הדיינים המומחים שהחיבור בא לפניהם. ואחל דברי כי אמנם חיבורה דן, לפי שמו, בעשור בחיי עגנון ועשייתו (1924־1914). אך לפי עניינו הוא מקיף לא בלבד את התקופה הזאת, אלא גם מה שקדם לה ומה שבא לאחריה, שכן יצירתו, ברצועת הימים הנידונים, כוללת לא בלבד חיבורים חדשים אלא גם, ובתצפית מה: בייחוד – חיבורים ישנים שבאו על חידושם, כשם שגם הדברים החדשים והדברים המחודשים ההם זכו בתקופה שלאחריה, היא תקופת ארץ־ישראל האחרונה, לבוא על חידושם, כשפירוש חידוש הוא, כאן וכאן, מערכת חילופים ושינויים, שסופו מעלה יצירה, המפליגה, בעניינה ובבניינה, מעיקרה. העקיבה על המערכה הזאת לפרטיה ולפרטי פרטיה, המגלה פסיעה פסיעה, ממש עקב בצד אגודל, דרך התפתחותו של המספר, הוא ראש תפקידיו של החיבור, והוא מתקיים בשיטת ניתוח סדורה ומבוררת.

המחברת באה קודם כול לצֵדק את עיקר סברתה, הכלולה בעצם קביעת ישיבתו של הסופר בגרמניה כחטיבה לעצמה, והיא מפרנסתה, קודם כול, מבחינת הביוגראפיה האישית שלו, שהשפיעה, מכמה צדדים, על הביוגראפיה היצירית שלו, ולפי חומר האינפורמציה שעמד אז לרשותה, והוא לא היה משופע עדיין, כהיותו עתה. אך כוח מיצויה עמד לה לשרטט יפה־יפה את הכיוון הנכון של בירור הפרופורציה בין שני מיני הביוגראפיה. אולם עיקר לימודה בא לה מתוך כתבי הסופר, גם אלה שנבראו לו, בתקופה הנידונית, וגם אלה שחודשו לו בכוח שיכלולו, והם מאירים ושמחים בכוח היתוכם החדש, והמחברת צותתה למערכת שינויי הנוסח ושינויי הגירסה ונשמעה לתביעתם, תביעת הקבילונו וחיו. וכך היא מסייעתנו לראות עין בעין, עד מה וכיצד נקנתה לו למספר דרגת התפתחות, מבחינת בישול כשרונו הסיפורי ומבחינת תגבורת תודעתו האמנותית, והיא שהעלתה בו ביקורת עצמית, שהגיעה כדי כך, שיציריו, שנתפרסמו בתקופת ישיבתו הראשונה בארץ־ישראל, נפסלו לו או נפחתו לו, ואין צורך לומר כי הוא הדין ביציריו מקדמות נעוריו, שחיברם בעיר הוויתו וגידולו בגליציה. מהם שנפסלו לו לחלוטין ולא חזר אליהם, מהם שנפסלו לו מצדי צדדים, והתעורר לתת להם פנים אחרות. מה וכיצד נעשה אותו מתן־פנים – היא השאלה, שהתשובה המפורטת עליה היא עיקר עניינו של החיבור שלפנינו, והוא חיבור ששיעורו קרוב לשלוש מאות עמודי פוליוֹ, הכוללים מבוא ממצה, שעניינו תיאור העבודה והיקפה, ושירטוט מספיק ליצירתו של המספר בתקופת ישיבתו הראשונה בארץ־ישראל. לאחריו באים שלושה פרקים גדולים: פרק ראשון, שעניינו בירור דרכו ודרכיו של המספר בעריכת יציריו, שנכתבו ונתפרסמו בתקופת ארץ־ישראל הראשונה; פרק שלאחריו, שעניינו סקירה ובירור דרכו ודרכיו של המספר בחיבורים החדשים, שנכתבו בתקופת גרמניה; פרק אחרון, שעניינו בירור דרכו ודרכיו של המספר ביציריו שנכתבו בגרמניה ובאו על חידושם ושינוים במהדורת כתביו האחרונה, שנעשתה בתקופת ישיבתו האחרונה בארץ־ישראל. אחריהם בא סיכום, וניתן ספח, שעניינו סקירת הביקורת, הערות וביבליוגראפיה.

ד

מצע עיסוקה של המחברת הוא בשלושה־עשר חיבוריו של המספר, שנתפרסמו בתקופת ארץ־ישראל הראשונה למן ‘עגונות’ (תרס"ט), הפותחת, לכל הדעות, תקופה חדשה בדרכו. חיבורים אלה נידונים לגופם, אם כי תכלית דיונם לשמש כמבוא לבירור היצירה של תקופת גרמניה על החדש שבה (18 יחידות חיבור) ועל המחודש שבה, הוא חידושו של הישן (8 יחידות חיבור), כשהצד השווה הוא בקיום השגתו והישגו של המספר בכפל פניה של יצירתו, שמשזכה, בפן החדש, ליכולת ורמה מעולות, הוא בא לזַכּות בהם את הפן הישן, להיות גם יציריו הקודמים כיציריו עתה, והוא תהליך שסופו חזר בתקופת ארץ־ישראל האחרונה, ובירורו, מעניינו של החיבור שלפנינו גם הוא. וכל אלה נעשים בדרך זה־לעומת־זה, בדיקת הניסוחים פיסקה כנגד פיסקה, כשעצם העימות מבליט לרוב מאליו, ופעמים מתוך הדגש (קו או כפל קו מתחת למלים, למלה או לצירוף), את ההבדלים לצד התוספת ולצד המגרעת, לצד התמורה ולצד החליפה, כשכל שינוי, וביותר קבוצת שינויים עקיבה, הם עדות להכרת המספר בצורך בדיקת עצמו ותיקון עצמו לפי מעמד יכולתו, שנקנה והלך במרוצת התפתחותו. המחברת השכילה להעמיד את מערכות זה־לעומת־זה – הן נוסחות תקופת ארץ־ישראל הראשונה לגבי נוסחות תקופת גרמניה, והן נוסחות תקופת גרמניה לגבי נוסחות תקופת ארץ־ישראל האחרונה – באופן, שאנו רואים בבירור לא בלבד את הליכתו המתמדת לצד השבח והטיוב, אלא בייחוד את חתירתו הבוטחת לאותה פרפקציה־לפנים־מפרפקציה שהיא תהילתו, כשם שהיא תהילתם של אלה שנהגו גם הם כאותו מנהג. אמנם, המחברת אינה מזקיקה עצמה לפרשה זו, שנעשה בה לא הרבה (מנדלי) או נעשה בה לא הרבה (מנדלי) או נעשה בה אך מעט (ברקוביץ, הזז), אך אין ספק, כי פרשה זו נמצאת נשכרת מן החיבור הנידון לנו.

אמנם, המחברת נוקטת לשון של קפיצת־פתאום בתקופת ארץ־ישראל הראשונה, שאינה מסבירה כדרך שלא הסבירו עדיין גם האחרים את חידת המעבר המפתיע בין חיבוריו ב’המצפה' ובין חיבורו ב’העומר' והיא לה כחידה שאין לה פתרון, וודאי, שכמותה כמותם אינה רוצה ואינה יכולה להסתפק בדברי המספר עצמו: ‘ובארץ־ישראל קיבלתי את ההשגה כפי שיעור כוחי’, שהרי ההשגה ושיעור הכוח מסתברים, מתוך חיבורה, כיגיעה יצירית מתמידה ומודעת; ושאלה היא, האם אין להניח, כי כדרך היגיעה הזאת, שהיא גלויה בהרבה, בפתח אמצעה של יצירתו, במעברו מארץ־ישראל לגרמניה, ניתן להניח דרך יגיעה, שהיא סמויה בהרבה, במעברו מגליציה לארץ־ישראל, והיא אולי פשוטה בהרבה מכפי הניתן לשער, והריני משמר לי זכות של אימא ביה מילתא. על כל פנים, הרי המחברת עצמה מושיטה לנו אותה בקנה – הכוונה לניתוחו של אותו סיפור עצמו לשתי מהדורותיו: " הפנחא (!) השבורה" (“המצפה”, תרס"ו) – “חלומו של יעקב נחום” (“יזרעאל”, תרע"ג), ואילו המחברת הזקיקה את עצמה להשוואה של קצת חיבורי יידיש (סיפור “טויטנטאנץ” שקצת יסודותיו הם עיקרו של סיפור “אגדת הסופר”) וראתה, כי במעברו מבוצץ ליפו כבר נתקיים, בזעיר־אנפין, מה שעתיד היה להתקיים, באנפין־רברבין, במעברו מיפו לברלין, ויותר מהמה במעברו מהומבורג לירושלים – חזיון המספר המפשפש וחוזר ומפשפש במעשיו ומקיים בהם תיקון בתר תיקון, ולא עוד, אלא המחברת מרמיזתנו על עובָּרה של הביקורת העצמית, בהביאה את דברי המספר הצעיר, ששילבם בתוך גבב הסיפורים “בארה של מרים” הנקרא לו פואמה: “היכלי שירה מגיעים עד השמים. אפס רצונו גדול מיכולתו”. ואם להגדיר את אופיה של מערכת העימותים המשופעת, הניתנת לפנינו, הרי עיקרה במדידה מדוקדקת, של הריווח הפוחת לכאורה ממהדורה למהדורה, הוא הריווח שבין הרצון והיכולת, כשתיבת לכאורה מרמזת על כך, כי כמורת הרוח של מעמד היום לגבי מעמד אתמול, תהא מורת הרוח של מעמד המחר לגבי מעמד היום, כשכל קורת רוח טומנת בקרבה את הסכנה של חנופה עצמית שסופה קיפאון.

עד כאן בעניין יצירות תקופת ארץ־ישראל ראשונה וגורלם. רק שלושה חיבורים לא כונסו, מהם “בארה של מרים”, שקטעים מתוכה שימשו מצע לסיפורים ולשילובי סיפורים שונים; “שיחות מני קדם” שאחד המוטיבים שבהן נתגלגל גלגול רחוק בסיפור “מזל דגים” (1956) – ואילו השאר באו על חידושם, ולרוב על חידושם הגמור. אין המחברת מקשה לטעמה הפסיכולוגי של ההזדקקות לסיפורים קודמים לשם עילוים, וממילא אינה מבקשת תירוצה במידה הנרקיסטית הבולטת ביציריו המאוחרים ביותר, שמצוי בהם גודש של אוטוהיסטוריזציה ואפילו של אוטומיתיזציה, שאילו היקשתה, והעלתה בכך בעיה סבוכה ביותר, היא בעית התחרות שבין אהבת עצמו של האמן, שדרכה קורת־רוח ובין ביקורת עצמו, שדרכה מורת־רוח, והיתה שואלת, מי הוא אותו עצמו, שהאהבה והביקורת מתחרות עליו. אולם אף שלא שאלה כשאלה זאת וכזאת, היא מסייעה במכריע למי שישאלנה, שכן, היא מלמדתנו, בשפת הדוגמאות, כיצד מורת־הרוח מקדמת את קורת־הרוח, כיצד הביקורת קופצת לפני האהבה ומגבירתה ביסוד ההנאה, הנאת גודל ההשגה המחייבת גודל ההישג, שהוא כגלגל החוזר, שאין לו עמידה.

ה

דרך הניתוח, שהמחברת נהגה תחילה כלפי סיפורים גדולים יותר, “עגונות” ו“והיה העקוב למישור”, שבהם השינויים מרובי־פנים, ואנו למדים עליהם לפרטיהם ולמשמעות פרטיהם, בין הדברים אמורים בשמיטות המסתברות מטיבו הפחות של הנשמט, ובכללן שמיטות גדולות; בין הדברים אמורים בהרחבות, המסתברות מתוספת דמויות ונפשות חדשות כפי שמצינו, למשל, בין מהדורה למהדורה של “הכנסת כלה”. אך רוב המצע תופסים השינויים, ששיעורם מועט, ועניינם מופלג, בחינת פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, שכן כלל רישומם – יצירה חדשה. כבר בבכור עימותיה של המחברת, שהוזכר קודם – נוסח “הפנחא השבורה” ונוסח “חלומו של יעקב נחום”, בייחוד משנצטרף להם נוסח־גמר – אם מותר לדבר על נוסח־גמר – “יתום ואלמנה”, השכילה המחברת לעלות על דרך הבאה להראות, הן על סמך שינוי סטרוקטורה והן על סמך שינוי טקסטורה (מתוך ידיעה ברורה, כי היא אך שיטה של נוחיות, שהרי הפרדה, מה גם קצווית, אינה באפשר), איך אניקדוטה גדלה כדי סיפור רופס ואיך סיפור רופס גדל כדי סיפור מגובש, עד שניתן לומר, כי מעשה הצמצום מכאן ומעשה ההרחבה מכאן, הנשקפים, זה וזה על פרטיו, מעמידים יצירה שחידושה כשלימותה ושלימותה כחידושה. דרך טיפול זה, הנעשה בחיבורים קטנים יותר כגון “החופה השחורה” (תרע"ג), “חופת דודים” (תרפ"ג), “אחות” (תרפ“ג־תשי”ג) נעשה, כאמור, בחיבורים הגדולים, ושיטה הננהגת באלה, ננהגת באלה, ובדרך הארוכה והמפותלת נשאלות שאלות הרבה וניתנות תשובות הרבה, ואם נאמר לפורטן לא נספיק.

ברם, אם להבליט עיקרן, הרי קודם כול עניין הלשון, כגון מעבר מנוסח מקרא לנוסח מישנה ממהדורה למהדורה (משל מועט מרבים: ואדם אין – ואין לך אדם ואדם; וכמקרה מנשה חיים קרה גם אותו וגורל אחד לשניהם – מה שאירע למנשה חיים אירע לקבצן), וכן עניין חשיבותה של המלה הבודדת (ששה שימושים באותה מלה עצמה ובאותו פסוק עצמו), עניין תפקידה של המילית הנוספת, בין מהדורה למהדורה (הוי, אך הנה, הרי, בבקשה וכו'); בירור זמנו של הפועל הנטוי, כשמהדורה קמאה משמשת לרוב בהווה ואילו מהדורה בתראה משמשת לרוב בעבר, כזמנו הטבעי של הסיפור, ומבחינה זו מעניינים נדנודיו של המספר באותו סיפור (“גבעת החול”), וכן שילובה של יד־חרוזים ותפקידה; דרכו של הפיסוק (קיום של הפיסוק הנורמטיבי בתקופת ארץ־ישראל הראשונה ואף בתקופת גרמניה, וזניחתו, מתוך אדיקות למסורת הכתיב, שלא ידעה כמה וכמה מסימניו השגורים עתה, ובייחוד מתוך ודאות, כי חיתוך מחושב של הפסוק הוא הוא פיסוקו), ואין צריך לומר בעניין נחשב כשימוש כתובים ושברי כתובים ושחוק כתובים ושאר דברי מליצה, שככל שמידת אמנותו והתאמנותו בה גדלה והולכת, הרי שימושם או שמיטתם, כשהכול תלוי בכורח תשלובם וצורכו. ויותר מאלה בעיית בניינו של המשפט – החלפה, גמורה או חלקית, של משפטים מורכבים במשפטים מחוברים. ואין המחברת מדלגת על שאלה, כגון מה נגינה יאה לקריאתם של סיפורי המספר, ואף מנסה להשיב, אמנם בהיסוס, כי ניתן ללמוד עליה על פי דיבורו הנוטה לנגינה האשכנזית, והיסוסה יש לו על מה שיסמוך – הדוגמא שהיא מביאתה כהוכחה לקריאה בנגינה הנכונה דייקא (תקופת גרמניה, עמ' 43), אינה אלא טפלה לעיקר, שכן העיקר הוא גודל ההשפעה של השירה התנ"כית, שהיא מדגישתו, אך אינה מעלה על דעתה שאפשר שאין היא נפרדת מטעמי המקרא, השגורים על לשונו של נער והמנגינים את עצמם, בלי משים, בקרבו, והיא־היא תשתיתו, ואך חקירה מיוחדת עשויה להאיר נקודה זו מכול וכול, ולא בלבד לגבי המספר, שלנו, אלא אף לגבי מספרים אחרים. ומכאן פסיעה לבדיקת הילוכו של הריתמוס (ויפה סידור המתכונת לשם הדגש הבניין השירי, גם אם היתה לה דוגמא לכך – אברהם אברונין לעניין פתיחת “ספיח”). כל אלה וכאלה סימוכים הם לעניין בירור רובדה ורבדיה של הלשון, ואם כי אין המחברת מתכוונת למיצוי, שהיה גולש מכל שיעור סביר של החיבור ותעודתו, הרי קבוצות העימות מלמדות יפה־יפה דרכו של הסופר (כדוגמא אחת מרבות: ההין־העז; מהינה־מעיזה; אימתי־מתי (בדיבור!); מתגסה־מתעבה; ענו בה־מרננים אחריה; הוריק משפה לשפה־תירגם; שבת תחכמוני־אוניברסיטה וכו'), וכבר מדוגמאות אלו וכאלו מסתמן ההבדל בין שימושים בחלקה הדיסקריפטיבית ובחלקה השיחיית, והרמזים הניתנים בזה מניחים פתח לדיון מיוחד.

דוגמאות טיפולה של המחברת שהזכרנו מראות, כי שיטתה בהפך למינהג שנתרווח גם אז גם עתה בקצת הביקורת, וכלפי המספר שלנו דווקא, והוא מינהג המעמיס רוב פירושים, מהם סבוכים, על בדל טכסט, שכן רוב מצעה הקבלה מעוינת של הטכסט למהדורותיו, והיא הקבלה המתרכבת והולכת, ככל שאנו מרחיקים טיולינו, טיולי המובאות המעומתות, ממהדורה קמאה למהדורה בתראה, וככל שאנו מפליגים מסיפור קטן לסיפור גדול ומסיפור גדול לרומאן, והלימוד העולה מטיול רב־פנים זה הוא לימוד התיגבורת של מלאכת אירגונו של המספר, והיא כוח הניזון מהכרה, כי תשלומה של אמנות היא בחינת גדול וקטן שם הוא, והילכך רואה המחברת לעסוק בעניינות גדולים כקטנים, על שוני פניהם ממהדורה למהדורה – החל בשמות הנפשות וחילופם וטעם חילופם (כמותה כאחרים היא רואה משמעות גם במקום שאיננה, כגון השם מושלם שאינו אלא תרגומו של השם פריד, מידידי המספר וכדומה), וכלה בדרך הפנייה של המספר אל הקורא או השומע, שסופה דיבור בגוף ראשון לאורכו של הסיפור, אם כולו, אם רובו (בתקופת ארץ־ישראל ראשונה אין דרך זו נוהגת אלא ב“לילות” בלבד, ותחילתה בתקופת גרמניה ב“נערינו ובזקנינו”, וההמשך עד “אורח נטה ללון”, ועד “עדו ועינם” ואחריו הגיע), והמחברת מראה, איך מעבר זה מעיד על ביטחתו של האמן בעצמו, הסומך על כוח ביקורתו ויכולת חיפושיו. עניין מיוחד נמצא בהשוואה של שני נוסחים שנכתבו שניהם בתקופה הנידונית, כגון הסיפור “עובדיה בעל מום”, שאף שהשעה החוצצת בין שניהם אינה מרובה (תרפ“א־תרפ”ג) שינוים שינוי של ממש, כי מלבד קיצור הפתיחה, אתה מוצא שמיטה של שלושה פרקים ומיני שמיטה אחרים ושמיטת המליצה בכללם (גבותיו האדומות קמו וניצבו – גבותיו האדומות נזדקפו, וכדומה); וביותר הקדמת הפרידיקאט והחלפת דיבור עקיף בדיבור ישיר בתוספת מגיד (אמר, ותאמר, אומרת וכו'), שהם מסימניה המובהקים של מעבדתו המאוחרת.

ו

בבוא המחברת להעמיד על מה שבין נוסח תקופת גרמניה לבין נוסח תקופת ארץ־ישראל האחרונה היא בוררת, מריבוי החומר, את הסיפור “עגונות”, משום שיעורו הסביר ותכונתו הסיפורית, והיא מגישה לנו בשלימות את השלד הפועלי, באופן שניתנת לפנינו, כמעט בדקדוק סטאטיסטי, מערכת השינויים לדרכיהם, ואנו למדים על העלילה, שדרך סיפורה בלשון עבר ויוצאים מכללו המעמדים, שבהם המספר מתכוון בפירוש להסמיך אלינו את הגיבור, והילכך שימושו בלשון הווה; וכן מסתבר לנו ענין השימוש בוא"ו ההיפוך (ואין הבירור מאשר מסקנותיו של דה־פריס, ולטעמנו הוצרכה המחברת, ולו בקצה־המטה, להעיר על שכיחותו של וא"ו ההיפוך בברנר, שהיה אולי לימים מוחקו, ואף של שופמן, שאמנם מחקו, במהדורות אחרונות), ואף השימוש במשקל יפעל (המחברת טורחת להוכיח, ואף בהצלחה, כי השימוש במשקל זה הוא כאן בחזקת זמן של חלום), וכן השימוש בדיבור הנמסר (כמונחו של ג. שקד שעורר עליו בראשונה בדרכו של המספר), החלפת גוף ראשון בגוף שני (וכאן ראוי, לדעתי, להבחין הבחנה ברורה יותר, מה כאן המשך־ריקמה לפי מינהגה ושירתה של לשוננו, (הווה אומר, צא ולמד, אמור מעתה, ממה נפשך, אי בעית אימא), ומה כאן מטכניקה מכוונת וודאית של דיבור נמסר וחידושו. ולפי שדרכה של המחברת למצות את הבעיות הנידונות, שכל סיפור הוא לה כיחידת דיון לעצמה, הרי היא חוזרת על כמה וכמה סעיפים בחטיבות השונות, אלא שאין חזרה בלא חידוש, כגון במיליות הנוספות בין מהדורה למהדורה, שלא כקבוצת השימושים בתקופה אחת היו קבוצות השימושים בתקופה שלאחריה (בה, למשל, משמשים: פתאום, בפתאום, ולא עוד וכדומה). ודאי הניחה ביקעה גדולה להתגדר בה – ומאז כתבה דבריה נמצאו כמה חוקרים שקפצו לתוך הביקעה ההיא – בייחוד מבחינת הבדיקה לאור אידיאל של לשון, נוסח וסגנון, שהאיר וחזר והאיר לו למספר מתוך התעמקות במקורי הלשון, באופן שיותר משניתן, למשל, לפרנס את הקדמת הפועל בביאורה של המחברת, ניתן לפרנסו בנאמנות למסורתה של הלשון ודרכה (וזכורה אימרתו השגורה: “ובינתיים למדנו קצת לשון קודש”), וודאי לא מקרה הוא, אם טעם האמנות וטיב הנאמנות עולים בקנה אחד, והוא אולי המפתח הנאות ביותר לבינת לשונו של המספר.

ז

ודומה, כי כל שנסתכם לה, למחברת מניתוחה, נתמצה בדיונה ב“הכנסת כלה” על דרך הקבלת נוסח ראשון (“מקלט”, תר"פ) ונוסחה אחרון (“שוקן”, תשי"ג), ותורה שלימה והיא ולימודה הנאה בו, שאם כי אין הסיפור הזה בן יחיד לשינויים, הוא בן יחיד לריבוים, וכאן חובה להעיר, כי אם המחברת לא נזקקה, בשארי סיפורים למהדורת ארבעת הכרכים (תרצ"א), וממילא כללה בפסיחתה גם את “הכנסת כלה”, ניתן להסביר דרכה, שלא רצתה ולא יכלה להחריג את נושא חיבורה מעבר לגבולו ושיעורו, שהרי טיפול מפורט בהשוואת שתי המהדורות (תרצ“א־תשי”ג) היה מצרף למרכזה (תקופת גרמניה בינה לבין עצמה ובינה לבין שלפניה ולאחריה), מרכז אחר (תקופת ארץ־ישראל האחרונה בינה לבין שלפניה), והתאומים היו מפקיעים את החיבור מעבר לכל מידה נכונה. אבל הסתפקות בהדגמה בולטת (כגון פרקי “לסונקה” וכדומה) הוא צורך העולה כורח, גם מנוסחות הקצה, הפוסחות על נוסחות הביניים, אנו למדים, לאור ניתוח מפורט ועשיר־דוגמאות, איך סיפור מעשה גדל, דרך צמיחה פנימית של פרקיו ודרך תוספת אגפיים (סיפורי מילואים) כדי סיפור שהוא בחזקת אֶפּוֹס או קירובו. לאחר מסת־ניתוח זו מסתבר הקיצור היחסי של הדיון ב“בדמי ימיה” (המחברת ביררה את העיקר מתוך 450 החילופים שנצברו תחת ידה), וניתן לפרט כהנה וכהנה.

ח

ועתה, משחזרתי על עיקר דברי עדותי שהעליתים על הכתב לפני י"ג שנים, למקרא ספר הבכורה של המחברת, שלא נדפס, כאמור, אלא במספר טפסים מועט, אחזור, כהערת סיום, על הצעתי, קצתה משאלה וקצתה תביעה, שהמחברת תחזור על ספרה, ספר הבכורה, ותשלים אותו לפי מעמד ידיעתה ודעתה, שנתעשר במשך השנים, ותוציאו לאור. מכלל החיזוקים לצידוק הצעתי, מבליט אני את החיזוק שלה עצמה: הרי עניין ספר המשנֶה שלה, הוא הספר המונח עתה לפנינו, עוּבּרו מצוי בספר הבכורה שלה – וכוונתי לפרק הכלול בו, ושעניינו סקירת הביקורת שנמתחה עליו על המספר בספרות העברית בשנים 1924־1908, והיא סקירה הכובשת יריעה של שבעה עמודים בלבד. אך גם בהיות ספר המשנֶה במזל הרחבה ומיצוי, היקפו גדול גם במניין השנים הנידונות. גם בעניין המבקרים הנידונים, מן הדין כי תנהג חוקה אחת לגבי פרקי כל ספר הבכורה כולו.

[תשמ"ד]

---

מאמר ב: על הספק שבאמצע

מאת

דב סדן

א

אמר הכותב: במלאת עשר שנים לפטירתו של ש"י עגנון נתקיים, מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, יום עיון, ונשמעו בו, בשלושה מושבים, שנמשכו למן הבוקר עד הלילה, שיעורים והרצאות, שנתלווה להם כעין משא־ומתן של שאלות ותשובות, ובכללם הרצאתי, שענינה כשמה: הספק שבאמצע – בין “הכנסת כלה”, לבין “כיסוי הדם” – הרהורים תיאולוגיים.

לביאורו של השם ניתן להעיר, כי תיבת־היחס (“בין – לבין”) מורות על מה שנפל, אירע, התרחש, באמצעו של המרחק שבין הסיפור האחד והסיפור האחר, ואותו אמצע הוא הוא הספק; תיבת־התואר להרהורי על כך (“תיאולוגיים”) באה להגדיר את אופיים, ללמדך שלא יסובו על האיך אלא על המה. ולוּ משום נאמנותי המאוחרת לאמנותי המוקדמת לכוכב, אשר ההל לי בימי נעוריי, הוא המבקר הפולני השנון, קארול איז’יקובסקי בספרו “המאבק על התוכן” (1929), אם כי יכולתי עתה בנוח להעזר בדבריו לאמור: "הצורה – מוציאים לה עתה מוניטין של ריקלאמה, כאילו התוכן היה כבר מרובה מדי. ואילו, אמנם, כן היה, והיה נגלה משורר מאותו שיעור וקומה כלפנים: איבסן, דוסטוייבסקי, והיה כופה על העולם תוכן גדול כענין לענות בו, והיה מהַפְנֵז פמליה של מחקים חדשים, שוב לא היו מרבים כל כך בדיבור על צורה, והיו מתגלות תיאוריות חדשות. הצורה היא וגטאריות, זה תחליף בעת־רעב, זה שלטונם של בריות שאין להם מה שיאמרו, והרי הם מעלים תדיר את גֵירת־דיבורם המזועזע: לא ‘מה’ כי אם ‘איך’ ".

עד כאן דבריו של איז’יקובסקי, שאפשר לדון בהם לגופם, ואפילו ליתנם עניין לש"י עגנון, שהמה והאיך שלו נחשבים כשניים שהם אחד, כמובן אם הנחה היא בידנו, כי כפה עלינו תוכן גדול שלא נכפה עלינו קודם.

אבל העדפת המה, שאני מעדיפו עתה, יותר משהיא כרוכה בסברתו של איז’יקובסקי ושל הסוברים כמותו, בייחוד אלה בינינו, אשר מבלי שהכירו אותו ומבלי שידעו עליו, כמו נתן אלתרמן, התנבאו כמותו, היא קשורה במסגרת דיוננו עתה, המכוונת לבירור עולמו הרוחני של עגנון, שכמה שלא נבדוק בו אילך ואילך, לא תוכל בדיקתנו להתעלם משני הצירים המרכזיים; בין נקבע סדרם: האמונה וניגודה או חילופה; בין נקבע סדרם: הכפירה וניגודה או חילופה; ואין בידי למחות בידי מי שירצה בצמדי ניגוד אחרים, כגון: הביטחה והספק, האמון והפקפוק, אם יפה בעיניהם הוויתור על ניגודי־היסוד הגדולים, והם פונים לניגודים קטנים המשתלשלים מהם.

ב

וקודם שאומר עיקר־הרהורי, תרשוני בחסדכם להזכיר, כי לפי שאיני בה, במסכת עגנון, בעל־מתחיל, וזה כחמישים שנה – במדוייק: חמישים חסר אחת – חרשתי והוספתי וחרשתי באותה שדה, מן הדין הוא, שפינקסי תהא מתבקרת וחוזרת ומתבקרת בין על ידי עצמי ובין על ידי זולתי. ואמנם, פינקסי מתבקרת על ידי עצמי – כשנכנסתי ראשונה במערכה זו, היה לפניי כינוס־בכורה: ארבעת הכרכים הראשונים של כתבי עגנון, הוצאת שוקן, ובהם ספר, שכבש את מחצית היריעות של כל אותה מהדורה כולה, אלה שני כרכים של “הכנסת כלה”. ובמשך השנים נוספו כנודע, סיפורים על גבי סיפורים, ונכללו בכרכים, שמניינם עולה פי כמה על הרביעיה ההיא, וענייניהם מרובים ושונים ואף מפתיעים; וההערכה, שיצאה ראשונה מלפני המבקר וביקורתו ונקבעה כדרך שנקבעה תחילה, אינה רשאית להעמיד את עצמה צופה באיצטגנינות שלה את שעתיד היה לבוא, ורואה מראשית אחרית ולקבוע את חוקי התפתחותה, דרך השערה, מה גם דרך ודאות, שכן גם המבקר הוא כהיסטוריון, שהוא נביא־לאחור ודיו, אם הוא מצליח לצפות באיצטגנינות שלו את שהיה כפי שהיה, ולראות מאחרית ראשית. וכן פינקסי מתבקרת בידי זולתי – כבר לפני חמישים שנה ידעה ביקורת עגנון חבורה של מבקרים שמניינה מניין, והלא בינתיים גדל והסעיף מיספר מבקריו, על מנתחיהם ומסכמיהם ומניינם ליגיון, אם לא לומר: צבא רב, ומהיותם כמערכת שלושת דורות, הערוכים, כפי שהם ערוכים, ולא בלבד זה־ליד־זה, אלא אף, ובעיקר, זה־לאחר־זה, הרי השוני של הגילים, הגישות, האסכולות, נותן, שהם ערוכים, או, למיצער, עשויים או עלולים להיות ערוכים, זה־כנגד־זה. ודרכה של מערכה זאת וכזאת היא דרך בהתקפה וההגנה, ובהיכתב תולדת ביקורת עגנון, כדרך ששורטטה זעיר־שם זעיר־שם ונוסה בה גם היום, בהרצאתה של יהודית צוויק, תהא הפרשה פרושה, ביחוד כשתכלול לא בלבד את הדיבור־שבהתקפה אלא אף את השתיקה־שבהגנה.

ואם תשאלו לטעמה של השתיקה, אבחר ברשותכם לשמשכם בחינת בדידי הווה עובדא – כמותי, סופר שהירבה לכתוב על בני־אומנותו, ובני־אומנותו הירבו לכתוב עליו, נתעממה בי, לא במעט, הרגישות כלפי הטענות המכוונות, אם במגולה אם במכוסה, אלי או כנגדי. מה גם שמטבע־ברייתי אין דרכי להתרגש ביותר, ופעמים הרבה אני נוהג שתיקה־דלא־כהודאה־דמיא, ויש שמולי גורם, ומלאכתי נעשית בידי אחר. כך, למשל, אירעני זה מקרוב, בבוא רינה לי, ובספרה “המסע אל רגע החסד” (1978), ובו גם עיונים ביצירתו של ש“י עגנון הבאים, כדבריה, להצילו מידי מי שעשהו טרגיקן וניהיליסטן, היא תולה את הקולר הזה גם בי, עבדכם, ביחוד בפרק מועט, ששמו מכריז עליו: “קרוב חוקר אצל עצמו – דב סדן”, וכראיה לה שלושה בדלי ציטטה משלי. ועד שאני מהרהר, אם אענה או אחריש, בא משה פלאי (מטובי החוקרים שבנו, ביחוד של ראשית ההשכלה) ומוכיח בעליל (“הדואר” ט“ו טבת תש”ם), כי לא קראתני, שאילו קראתני, ונתחוור לה, כי איפכא מסתברא. שמחתי, כי פטרני מתגובה, שהייתי אולי נרתם לה בעצמי, כי אף שוודאי לי, שאין שום איש ואשה, אפילו הם מהפכים באותה חררה שאני מהפך בה, חייבים לקרוא שורה אחת משלי, הרי ספק בעיני, אם ההיתר הזה הוא גם היתר לפסוק פסוקם על מה שכתבתי. ועוד זאת: מאז עמדי על דעתי נלחמתי בי עצמי ובזולתי על ההיתר לדרוש מתוך סופר וספר ועל האיסור לדרוש לתוכם, עד כמה שידעותי וידיעתי עמדו לי בכך. והנה סניגורי לא הסתפק במה שדחה תא תלונתה של רינה לי עלי, מתוך שהצביע על יגיעתי רבת השנים להוכיח את דרכו של ש”י עגנון אל הכוליות היהודית ולתוכה ובתוכה, ולהראות עוצם יכולתו לתפוס אותה, על מרבית שורשיה ונופיה, אלא ראה להרמיז על סירובי להכיר במרכזיותו של ספר המעשים וכדומה. ואמנם קביעת המרכזיות הזאת יותר משנראתה לי כורח התערכה של המבוקר, נראתה לי צורך ההזדהות של המבקר, באופן שתחנת־מעבר של הסופר הוחזקה כאם־דרכים. ואף זאת עשה סניגורי, שהזכיר ניסוי טירחתי אחרונה להעמיד, כגולת כותרתו של המספר, את שלושת ספריו האחרונים, ההיפר־פרסונליים (“עיר ומלואה”, “קורות בתינו” “ספר סופר וסיפור”).

ג

ובבואי עתה להוסיף מה על אותה סניגוריה עלי, ארתיע את עצמי, ברשותכם, לתחילתי ממש – אל ראשון מאמריי על עגנון, בכור ללהקת מאמריי עליו, הכלולים גם בספריי המיוחדים עליו, גם בפזוריי שלא באו עדיין על כינוסם, ומעשה שהיה כך היה – שמעתי, כי עגנון כינס ארבעה כרכי סיפוריו, והתאוויתי לקראם. אולם כמותי אז, אברך הולך־בטל־מדעת, לא היה בידי כדי קניינם, והיטיב עמדי ר' מיכל רבינוביץ, בעל “דרום”, והשאילם לי, לאמור: אבל, למען השם, הם נתונים־נתונים לך לשבוע ימים בלבד, כי קשה עלי פרידתם. קראתים, איפוא, כבנשימה אחת ובגודל התפעמות, והסמכתי לה לקריאה כתיבה, ושלחתי את דבריי, שקראתים: עם ארבעת הכרכים, לב. כצנלסון, ושמח בהם ועשאם פתיחה למוספו, שהכפילו לשם כך, ושינה שם מאמרי וקראו: לחקר עגנון, ואילו השם שבררתי אני, עשה כותרת כוללת. כדרכי במסה שאינני מטיל בה כל שינוי, בשובי לפרסמה, נהגתי גם במסה זו, גם אם ממרחק הימים, וודאי לי, שאם אשוב לכתוב על ארבעת הכרכים, וביחוד על “הכנסת כלה”, מה גם שהמסַפר נתן לה, כנודע, פנים אחרות, לא יהיו דבריי עתה כדבריי אז, אך הצד השווה בין אז ועתה, הוא שמירת מידת העניוות המחוייבת שבהערכת המספר והמסופר ככורחו של הנערך, ודחיית מידת היהירות האסורה שבהערכת המספר והמסופר כדרכו של המעריך. ודאי כי שמחתי לשמוע, מפי המרצים, ביום העיון הזה, שהם נסמכים על דבריי אלא שהייתי מעדיף, אילולא הסתייעו לגביי בלשון: אומר, כותב, ומחליפים אותו בלשון: אמר, כתב, שכן יפה זהירות.

אבל לפי שמן הזהירות היא, שלא להזהר יותר מדי, לא אעלים, כי לעניין “הכנסת כלה” במהדורה קמאה, ואפילו במהדורה בתראה, לא נשתנה מרכז־ראייתי, ועיקרו בהבדלה שבין היוצר ויצירתו, כלומר: בין המספר לבין ר' יודל בטלן, שאפילו למדתי לימים, מתוך התבוננות, כי כמה וכמה ממידותיו ומתכונותיו, ככמה וכמה ממנהגיו ואף העוויותיו של המספר, משוקעים בו במסופר, הרי הוא יוצרה של הדמות והיא יצירתו, והיא דמות, שמגולמת בה התמימות המוחלטת של אדם מישראל, הבוטח עד־קצה באלוהיו ודבוק עד קצה בתורתו. אך אין הזיקה, ואפילו הקישור שכמותו, כצמידות שבין היוצר ליצירתו, בחינת מתוך שידעתיו – הייתיו, או בשינוי נוסח: מתוך שהייתיו – ידעתיו, שהרי, בתכליתו של דבר, אין הם שניים שהם אחד, ושני סימנים מכריעים לכך.

ד

סימן ראשון: המספר, אף שהקפיד ב“הכנסת כלה” על אישורה של המהימנות ההיסטורית, וחישב אפשרותה של הדמות במסיבות הימים, שהוא זרע זרעה לתוכן והצמיחה מתוכן, ודיקדק מבחינת התאריכים, באופן שהם ניתנים, בסיפור־המסגרת, לקביעה מדוייקת, הרי בבררו אותה שעה־לא־שעה, היא שעת־בינתיים, אמיתית או מדומה, בקורות־ישראל, בגלילות ההם, כשפורענות השבתאות המאוחרת, הפראנקיסטית, עברה ובטלה, ואך שיעור מדולדל (חצי דובדבנית בצום החמישי) כמעלה זכרה, שאף הוא כאילו נשתקע ואיננו, ואילו חבטת ההשכלה בקירות המסורת עודה רחוקה, אם במעט אם בהרבה, ואך בריה קטנה ומגוחכה כמבשרתה, והחסידות בלבד חוגגת את חגה. אמת, זעזוע קל של בדיקה עלול למוטט אותו בנין ותיאומו, ואמנם די בהבלטת החירוקים האנכרוניסטיים במהדורה קמאה, כל שכן במהדורה בתראה, המלאה מהם, כדי לעמוד על אותה מלאכת החמיקה, ובמזדמן נביא את פרטי הראיות לכך.

סימן אחרון: הוודאות האמוניית עשויה כאן באופן, שההשגחה העליונה מלמעלה והביטחה החלוטה בה מלמטה הן כחטיבה אחת, מלוכדה והרמטית, כגג הנח, מלוא חפיפתו, על שניהם, על המסופר ומספרו, על המתואר ומתארו. אבל לעניין המספר והמתאר, הרי ידענו מסיפוריו האחרים, מהם אמנם מאוחרים יותר אך לא רחוקים ביותר, שאותו גג מתפרם והולך, והנפשות היודעות את פרימתו ואף שמיטתו, אף הם יצירי המספר, והן נפשות רבות ושונות, מהן ניצבות בתוקפה, מהן תלויות ברפיון, כפי שמצינו – מכאן בסיפוריו הקטנים, בייחוד בספר־המעשים ודומיו בניסויי־הצדדין ושרטוטי־העראי, ומכאן בסיפוריו הגדולים, כגון “אורח נטה ללון” ודומיו, במסות־המרכז ועלילות הקבע. ובמכוון הזכרתי את “אורח נטה ללון”, שהוא, לגודל השיעור והיקפו, מישנה ל“הכנסת כלה”, והצד הדומה שבהם הוא מזה – קירבת־המקום, שהרי העלילה מתרחשת, גם פה גם שם, באותם הגלילות עצמם; ומזה – מרחק־הזמן, שאינו דומה דור הנטוע בעולם הבנוי ומבונה מבית ומחוץ, כדור המפרפר בעולם מפורר ומתפורר מבית ומחוץ, גם אם (או נאמר: ביחוד אם) הוא, מבחינה היסטורית־גיאוגרפית, מצוי באותו חלל עצמו. כבר הזכרתי, כי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, בשמעו, כי עגנון יוצא לתור בקהילות גליציה, הזהיר אותו, לאמור: בוטשאַטש תחריב לך את בעטשוטש. אבל דומה, כי אותה הגדרה צריכה בדיקה, כשם שצריכה לה הגדרה אחרת, שיצאה מלפני ברוך קורצווייל, ונתרווחה הרבה, הלא היא הגדרת השיבה המאוחרת וסכנתה, והצד השווה שבשתי ההגדרות האלה טעות, ואפילו בחינת לא היו דברים מעולם – השיבה המאוחרת של הסופר בשנות־העמידה, כמותה כישיבה המוקדמת שלו בשנות־הנעורים, לא היו בתוך חומה בצורה ומבוצרת, אשר התלונן בה נפש בצורה ומבוצרת, אלא בתוך חומה פרוצה ומפורצת, אשר תתלונן בה נפש חציה חסומה וחציה מפורצת, ומתוך זו וזו נישאת הכמיהה למה שהיה ואיך שהיה. והרי דיה סקירה במה שהמספר שר וסיפר בימי ישיבתו המוקדמת בעירו ללמדך, כי בוטשאטש הרסה את בעטשוטש, עוד בימי ה“וועקער” ו“המצפה” וה“עת” וה“טאגבלאט”, וממנה מילט עצמו, ש"י טשאטשקיס, ליפו של שמחה בן־ציון ולתל־אביב של י.ח. ברנר, וכשם שפירסם, בחסותו של זה, את “עגונות”, כך פירסם, בחסותו של זה, את “והיה העקוב למישור”, כבנות אגדה של מציאות שהיתה.

ה

והשאלה, אם יסודה ומוסדה של אותה מציאות די להם במה שהיו או אפשר להם שיהיו – היא שאלה, ופעמים, ואפילו במכריע, השאלה. ואמנם, סומכו ותומכו של המספר, הוא ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, נועז לא בלבד להאמין באותה אפשרות, אלא אף לנסות להעמידה, בתוך המערך של הדור וסבכיו. כמציאות רוחנית וחינוכית, ובתוככי ירושלים, וכממילא שאל גם לאפשרות חידושו של אותו יסוד ומוסד, וכממילא־דממילא שאל לאפשרות בניינה של אותה אגדה ולטיב בונאה, ותשובתו היא ברוח ההנחה, שהגדרתיה כגירסה מיוחדת של אגדת חוני המעגל, שנתקיימה בעצם ימינו, ולא על פני אורך של שבעים שנה, אלא על פני אורך של כמאתיים שנה, שהמספר כביכול ישן בהם ולא חש במשבר ובשֶסע ובניתוק, שהיו בינתיים, ובהקיצו היה כפי שהיה קודם שנתו, והוא כממשיך המציאות שהיתה.

הנחה זו היתה, בעצם, סלע־המחלוקת שבינינו, שאני ראיתי את המספר ער ומתבונן במה שהווה, כהיות מסַפרי־הדור, עם ברדיצ’בסקי אם ברנר, וכבר סיפרתי כי עם פירסום בכור־מאמריי הנזכר, אמר לי רא"ם ליפשיץ, בעירוב של תוכחה ושנינה: כל הכותבים על עגנון גונבים מליפשיץ, ואף אתה גנבת ממנו, אלא שהתחכמת ואמרת את ההיפך.

ודומה, כי אותו ההיפך היא־היא האמת, ודעתי אז היא עתה כסברה המקובלת, ואדרבה רבים מבין המבקרים האחרונים, האירוניקן שבעגנון עיקר להם והנוסטלגיקן כטפילה לו, מבלי שיחושו כי כמותם כרבים מבין המבקרים הראשונים, שסדרם היה הפוך, נוהגים כך לפי צרכם שלהם עצמם. ואם לראות את רא“ם ליפשיץ כמופת לראשונים, לא ייפלא, כי כבש את המשך כתיבתו על המספר, וגם אם לא כבש את המשך דיבורו עליו, וניצלו הימנו אניקדוטה אחת ואחרת, כגון שעם פירסום “פת שלימה”, אמר לו לעגנון: בעצם הוצרכתי לקרוא אותך לדו־קרב, ומהיותך צעיר ממני, היית נוצחני, אך מה ערך לנצחונו של צעיר שגבר על זקן צולע. אבל אם ברצינות – הרי אפילו אותן י”ב שיטין, שהבטיח להוסיף למסתו, בכוללו אותה במגילת־ספר, לא הוסיף, ולשנים נמצא לו ממשיך, הוא משולם טוכנר, שחידש, בדרך אחרת ומקורית – עיקר־הנחתו, היא הנחת התשתית היראית, שנשמרה בו, במספר הזה, בשלימות, בעוד שלא נשמרה אלא במקוטע, ולרוב במהורס, בסופרים בני דורו, באופן שזכה, משום־מה, בנס, שלא זכו בו, משום־מה, אחרים. הדגשתי את ענין ההנחה של אותה זכייה וחילופה בלשון: משום־מה, שאיני יודע, על שום־מה אותה תשתית לא עמדה לו למספר בכל יצירתו, כדרך שעמדה, למשל, לר' זאב יעבץ, ואף לא ברובה, וניסיתי לעורר על הופעה מיוחדת בקו־הגבול בין מלכויות־אדום, במזרחה של אירופה, הוא תחומה של גליציה, שנתייחדה, בדורו של המספר, בקבוצת סופרים עברים, שהמשכם ואחריתם בארצנו, וייחוסם בעמידת־כפל, שהיו נטועים גם באורחא־דמהימנותא גם בקרקע־המודרנה, כשאין חששת־הניגודים מגעת לאימת הסתירה, כדי פיצוחם; היא החבורה, שאתה מוצא בה את רא“ם ליפשיץ ורבי בנימין; את רש”י עגנון ור' מרדכי בן־יחזקאל; את ר' יוסף זליגר ור' אריה טאובר; את רא"י ברוור ור' חנוך ילון; וביום העיון על ספרו של דוד כנעני על העליה השנייה העובדת ויחסה לדת ולמסורת, ניסיתי לייחד, על אותה החבורה, את הדיבור (וראה בספרי “ארחות ושבילים”, כרך ב‘, עמ’ 99־70), ועוד אקווה לחזור לכך.

ו

אבל אלה וכאלה אין בהם כדי לסתור את העובדה, כי לפנינו אדוני כוליותה הטיפולוגית והכרקטרולוגית של ציבורי ישראל ויחידיהם במעגל הדורות האחרונים, על משברם ושברם, ואין אדנות כזאת נקנית מלבר אלא מלגו, ונמצא כי לא בלבד האורח שנטה ללון לפני דורות רחוקים, כדמות ר' יודל, שניטלטל בכמה וכמה קהילות וישובים למן ברוד עד ראַטין, וקלט סיפורים מכמה דורות שלפניו, אלא אף האורח שנטה ללון בדור קרוב, כדמות המסַפר, שבא לשעה קצרה לעיר־ילדותו, נחצבו, איש איש ועולמו, משיתי בוראַם עצמו וסביביו. ודאי גלגולה של הנפש הראשונה והרחוקה שלפני דורות בנפש הראשה והקרובה שבדור, והחלפת לינותיו ומלונותיו של זה בלינותיו ומלונותיו של זה, אינה מקרה, כשם שגילגולו של ר' יודל ב“הכנסת כלה”, על עולמו הרחוק והשלם, בנכדו יצחק קומר, ב“תמול שלשום”, על עולמו הקרוב והמפורד, אינו מקרה. אבל עצם הגלגולים וההחלפות אומרים דרשונו. ומי שהבחין, שהמספר השאיל מתכונותיו לר' יודל “בהכנסת כלה” הבחין בכך גם בנכדו ב“תמול שלשום”, כשם שהבחין בסיפור הגדול שבאמצע, ב“אורח נטה ללון”, ולא תמה, אם הבחין בכך גם בסיפור הגדול, שיצא לאור, לאחר פטירת מספרו, ולא יכול היה שלא לציין, מה שציינו כמה וכמה מקרוביו, בהם גם צאצאיו, כי השאל השאיל המספר מתכונותיו וממנהגיו למנפרד הרבסט ב“שירה”, אף אם הוא, בכלל הדמויות הנזכרות, המועמד הרחוק ביותר לכך. ולעניין סיפוריו הגדולים, שהם סוג מיוחד ובולט ביצירותיו, גם לפי הכוונה גם לפי ביצועה, נדרשת השלמה, והוא הטורסו של סיפור גדול, שנוהג בו כלשון השליט, לשון אני, הלא הוא “הדום וכסא”, ועניינו נטיעת עצמו של המספר בלב ההוויה המיתית, ההיסטורית, הקיומית, ואפילו אם ניתן לראותו, בסאה לא־מחוקה, כמתחטא בפני עצמו וכמתפנק אצל עצמו, בבחירת הנתחים השמנים והחלקות המסולתות שבקורות ושביוחסין, כנתחיו וכחלקותיו שלו עצמו, כדרכו ב“קורות בתינו”, לגבי משפחתו, הרי לפנינו דגם של ראיית איש־ישראל טיפוסי את עצמו בשלשלת המכסימאלית של מוצאו ומובאו, מתחילת החיים עד אחריתם; ואם תרצו אף תוסיפו: בזה ובבא. היא־היא יריעת ההוויה הכוללת, מקצה אל קצה, שכל יריעות־ההוויה הן לגבה, בחינת מסגרות חלקיות לגבי המסגרת הכוללת ובתוכה, כשהיא, המסגרת הכוללת, גוזרת גורלה של נפש ונפש, במוקדה של יריעה ויריעה וקפליה, מתוך זיקת־עולם לחוקת־עולם, שאין המלטה הימנה, כשאותה חוקת־עולם היא לה לנפש איש־ישראל, בפירוש ובמוכרז, במזל וזאת חוקת־התורה. ואם, אמנם, גבולי עולמו של המספר, בכוללותם הקיצונה, הם כגבולי “הדום וכסא”, הרי טלטלת הנפשות הברואות בסיפור וסיפור, גזור עליה, כמראש־המהלך, שאפשר נקרא לו: אמונה – כפירה – אמונה, ואפשר שנקרא לו: ביטחה – ספק – ביטחה. השאלה, אם המספר כמספר הראה, בעליל, את משולשה של הדיאלקטיקה הזאת, כצומת־הגידים של מערכותיו, פרוּזָה למחלוקת־הפוסקים, אך גמר־הפסיקה לא ייתכן באופקו הצר של דור קרוב, שמינהג מבקריו על דרך דין הניין לי ויתהון לא הניין לי, והוא מצריך אופקו הרחב של דור רחוק, שיוכל לצאת ידי חובה לכוליותו של מסַפר־הכוליות.

או־אז תתרחב, אף תתבצר, האפשרות להבחין, מלוא־הבחנה, בבעייה המבצבצת, חציה בהירה וחציה עמומה, כבר עתה עם פרסום עזבונו, ומיצויו (לרבות אגרותיו) וזימון האחרונות והראשונות (וראה מהדורת כתביו שפירסם בימי נעוריו ביידיש, והיא כצופה למהדורת כתביו המקבילים בעברית), ניתנים בידנו כל כתביו ממש, שחובת ידיעתם המלאה היא רשות הערכתם השלימה. מעמד זה כמה וכמה מיני בעיות כרוכות בו, ובכללם – ולענייננו עתה: בראשם – בעיית המפה של המשולש מקצה המפה מזה ומקצה המפה מזה, ועל ניגודם או חילופם שבאמצע, היא־היא המפה שקצותיה, מזה הנפש הראשה, ר' יודל, שב“הכנסת כלה” ומזה הנפש הראשה, הוא ר' הילל, שב“כיסוי הדם”, שניהם אנשי אמונה, או ביטחה, איש איש על ייחודו, ואמצעה – נפשות, שהם אנשי כפירה או ספק.

ז

וכאן אתנו המקום להעיר, כי קו־היריבות של הכפירה והספק הוא כפול – לא בלבד בדרך הפשוט, והיא ביטולה של תורה, וניתנה עליו הדעת (החל בפירוש הסיפור “פת שלימה”), אלא בדרך החלפתה של תורה, וכמעט שלא ניתנה עליו הדעת, היא העבירה על עיקר האמונה: זאת התורה לא תהא מוחלפת, שכשם שהיא מוצנעת יותר בסיפור אחד (“עידו ועינם”), החותר לקדמות־פנים־לקדמות, בתולדות, בלשון, בשירה, כך היא מגולה יותר בסיפור אחר (“עד עולם”), החושף כספר־השתייה, לא את הספר שהוצרך להתחיל בלשון: החודש הזה וגו' ומתחיל משום שמתחיל: בראשית ברא וגו', אלא – בספר המצורעים.

ודאי שהתמורה המרעישה הזאת היתה מורגשת ומודעת יותר, אילו קמה מחשבת המספר המשוערת, שרחבו ומישזרו היו מרובים מכפי הטורסו הגדול שניצל לנו (“שירה”), שאותו פרק (“עד עולם”) נועד להישלב ממש בעלילתם של ראשי נפשותיו (מנפרד ושירה), אבל כבר ניסיתי להוכיח, כי שילוב כזה, בכוונת המספר תחילה, לא היה באפשר אלא בהוכחה מודרגה ומסקנית של תמורת הנפש והמזג של זוג הנועדים, והיא עלילה רבת־גלגולים, שהיתה מצריכה יריעת סיפור גדולה, אולי כדי שלושה כרכים, שסופה כניסתו של הזוג, לבית המצורעים, וישיבתם בו, ישיבת־עולם, לשם תעודתם בו, ועיקרה יגיעו של המלומד בגילויו של ספר המצורעים ופיענוחו. וכבר טרח גרשום שוקן, בהרצאתו המחכימה, בערב מערבי עגנון, לחקור, במוטיב הצרעת שבפרק ההוא, העקור מספר “שירה” (וראה מאמרו בזה באסופה “ש”י עגנון – מחקרים ותעודות" בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 240־227), והוא נושא הטעון כמה תוספאות ועיקרן, כמדומה, מיצוי משמעה של הקבלה האחת, כי איוב בימי פרעה היה ומיצויה של הקבלה האחרת, כי ספר איוב – משה רבנו כתבו, ואסתפק עתה, בהבטחה, לייחד את הדיבור על כך.

ומתוך הבטחה זו למצות, כמידת יכולתי, את פיסגת הספק שבאמצע, אשאל בקצרה, לענין פיסגת האמונה על שני קצותיה, היא היא השאלה, האם דמותו של ר' יודל של “הכנסת כלה” ועולמו יש לו שיבה ותשובה בדמותו של ר' הלל ב“כסוי הדם”, שהוא מאחרוני סיפוריו, אם לא האחרון שבהם, וכבר השכיל גרשון שקד לראותו צוואתו הרוחנית של המספר, ופירשו כדרך שפירשו. ולשאלתנו עתה אומר, כי הבדל גדול ונורא מבדיל בין שתי הדמויות האלו, שהראשון, ר' יודל, ריפדו המספר בנוח ובשופי בימים רחוקים, טובים משלפניהם ומשלאחריהם, באין לה לתמימות האמונה והביטחה על דרך הדיבוק בתורה, לימודה וקיומה, מעקשים של ממש, כפי שהיו שלשום וכפי שהם עתידים להיות מחרתיים, ורודפי קו־ההקבלה שבין הסיפור ומספרו, אפשר יתעוררו על כך, כי בימי כתיבת “הכנסת כלה” היה המספר כיושב בכבודו של עולם, מנת עושר לימינו ומנת כבוד לשמאלו, והוא שלום וביתו שלום, וכוח כתיבתו ועיצובה ברומם של צהרי־חייו; ואילו האחרון, ר' הילל, כל מידרך־כף־רגלו מחורל ומעוקרב, בימי שלום כבימי המלחמה הראשונה, ימים של חרפת עוני וחרפת רעב, מה גם בימי המלחמה האחרונה, ימי התופת והכלייה, ורבות רעות ראה בחייו – למדן מופלג, שמחמת קלקולם של עניני הרבנות ותככיה, קרע את סמיכתו, והשכיר עצמו שוחט, ונעשה טרף לשפלות־הבריות, ופרקמטני הכשרות מעבר לאוקינוס בכללם, עד שנמלט לירושלים, והוא מהלך בה קיטע, ופרנסתו על תיבת זימרה וכדומה, אך לא פסח על אות בתורה ולא נשמט לו תג מדקדוקי ההלכה, והוא שנון ופיקח, וזריז ומזורז ועיניו פקוחות לראות כל עקום ונלוז, אך אמונתו תמימה ותורתו שלימה ומנהגו מתוקן, ולא חיסר מסימניהם כל־מאומה. ודיה סקירה אחת לתפוס יתרונו, אף עליונותו, על ר' יודל, שלא נוסה בנסיונותיו, נסיונו של המיוסר שבדורות והמיוּסר שבעמים, והוא ירא ושלם, מבלי להחזיק טובה לעצמו, נושם בחללה של תורה, לימודה וקיומה, ונשימתו כדרך ה טבע, בעולם שחרג מדרך־האדם ומחק צלמו, צלם האלהים; ורודפי קו־ההקבלה שבין המספר וסיפורו וודאי יתעוררו על כך, כי בימי כתיבתו היה המספר כיושב בשפלו של עולם, הצער על אבדן עמו בגולה אוכלו, והחרדה לתקומת פליטתו בארצו מכרסמתו, וכוח כתיבתו ועיצובה בזוטו של ערב־חייו (מה גדלה תגבורתו בגיבוש לשונו ולשונותיו ניתן ללמוד מן הדוקטוראט של הלל וייס על מקורות מסורתיים ותפקידם בשני סיפורי החתימה של עגנון “הדום וכסא” ו“כיסוי הדם”, טבת תשל"ח); ונתקיימה לו ובו בחינת והיה לעת ערב יהיה אור, והוא אור שלא ידענו כמותו גם ביקרותיו, אשר רבו כן רבו.

[כ“ח סיון תשל”ח]

---

מאמר ג: על עיר הורתו וגידולו

מאת

דב סדן

א

עניינו בה ניכר מראשית־כתיבתו, והוא מתעצם והולך לאורכה, וכבר עמדו מבקרים וחוקרים על כך, וודאי עתיד לנו, אם בקרוב אם ברחוק, מחקר מיוחד, שיהא גם כולל ועקיף, גם מפורט וממצה. מכלל תפקידיו של מחקר כזה יהא ללמדנו, איך ש“י עגנון עשה את שחי וראה בעירו, במשך ימי ישיבתו, עד שנתו העשרים בערך, ומה שחקר עליה והעלה במחקרו, בסיס לתוספת־חקר. שנמשכה כל ימי חייו, גם אם מרכזי־חייו ומוקדי־כתיבתו היו מחוצה לה; וסדרם, כידוע משולש: ארץ־ישראל – גולת־אשכנז – ארץ־ישראל. ואם להתחלה, הרי הכרוניקה הקטנה, שפירסם בימי נעוריו (“המצפה”, כ“ז סיון תרס”ד), ובה כמה ידיעות בלולות, שונות וקצרות, ובראשן ידיעה על שחפרו בה בעיר ונמצאו עצמות שלושה גופים הטמונים בסיד, ולפי שאומרים, אלו חללי מגיפת המוות השחור, וסמוכה לכך ידיעה על המצבה העתיקה, שהוא מצא בבית הקברות והיא משנת צ”א (?), סימן השאלה בסוגריים מורה על הספק, המתברר ברשימה האחרת של הכותב שפורסמה, מקץ כשלוש שנים, אחר־כך, בשם: עיר המתים, וחתם עליה: אחד מן העיר (“העת”, כ“ח אדר תרס”ז). ענינה כמין קיצור של תולדות הקהילה לפי השמועה ולפי החקר, וראוי להשוואה למה שפירסם, לאחר רוב שנים, בספר בוטשאטש, שיצא בעריכת ישראל כהן, ואין צורך לומר בספרו “עיר ומלואה”, כדי לעמוד על ריבוי הידיעה שנתווסף לו ברוב שנות חיפוש מתמיד ומכוון, עד שמותר לומר, כי ההבדל שבין מה שהיה ידוע לו על העיר, בשבתה בו, ומה שנודע לו עליה, כל שאר ימיו, שעקב בהם תולדותיה, הוא כהבדל בין שלולית־הדעת ונהרה.

ב

וודאי ראוי לשמוע, כיצד נשקפה העיר לבני דורו, וראוי לאסוף עדותם, ואביא כדוגמה דבריו של מי שמעמדו התנודד בין קירבה וריחוק – הוא יעקב קנר, שהיה גדול מש"י עגנון בארבע שנים, אך קדם לו כשנתיים בפירסום ביכורי־כתיבתו, ונודע לימים כאחד מראשי “פועלי ציון”, מייסד אגודת הנוער ברוחה, “יוגנט” שמה, והוא איש רב פעלים, סופר ושחקן, נואם ותעמלן, נדד על פני ערי גליציה ועיירותיה, ובוטשאטש היתה אחת מערי גידולו והכירה מקרוב. והנה בבואו לדבר על חברו בן הדור הצעיר, יליד בוטשאטש, שהכירו מילדותו – הלא הוא מנחם (עמנואל) רינגלבלום, שסופו היסטוריון גולת פולין, וסוף־סופו היסטוריון של השואה שנספה בה. ולענין בוטשאטש (קונטרס של עמנואל רינגלבלום, ניו־יורק 1945, עמ' 9־8), יאמר:

“כמו טארנופול וברודי, היתה בוטשאטש בכלל מיבצרי ההשכלה החשובים ביותר. בוטשאטש העמידה, כבר במחצית האחרת של המאה הי”ט, סופרים עברים, לוחמים סוציאליסטיים, ואפילו תיאורטיקנים אנרכיסטיים. בבוטשאטש היו, עוד בשנים ההן, קיימים “חדרים” מודרניים־למחצה, שבהם לימדו את הילדים תנ“ך בלבד – בניגוד ל”חדרים" החסידיים, שבהם התנ“ך נחשב כמעט כטריפה־פסול, ולימדו את הילדים גמרא בלבד. בבוטשאטש היו, במחצית האחרת של המאה הי”ט, כבר קיימות גימנסיות של הרשות, שאליהן שלחו הרבה הורים יהודיים את ילדיהם ולמדו לימודי־חול, ובשעות אחרי־הצהריים למדו אותם הילדים עצמם בחדרים פרק ישעיהו או משלי.

“בוטשאטש היתה אחת הערים המעטות במזרח־גליציה, שלא היתה בה “חצר רבי” [של חסידים] משלה. לעומת־זאת היה קיים בה בית ספר יהודי של הבארון הירש, שהיה שולח את גומריו, על חשבונו לווינה, ללמוד מלאכה, רבים מהם היו חוזרים לביתם ופותחים בתי־מלאכה. הלכך היתה בוטשאטש אחת הערים הראשונות במזרח־גליציה, שהיתה בה, כמותה כקולומיאה ולבוב, עוד בשנות התשעים של המאה הי”ט, תנועת פועלים מקומית.

“הפינה הגליצאית־פודולית היתה אוסם־התבואה של אוסטריה־שלפנים. כל עיר במזרח־גליציה היו בה עשרות מחסני־תבואה, שהיו שייכים ליהודים. איכרי כפרי־הסביבה היו, יום־יום, מביאים בעגלותיהם את השיפון והחיטה, הדוחן והתירס, הפישתה והשעורה, אל הסוחרים היהודים, ואלה היו, אחר־כך, שולחים את הסחורות, קרונות־קרונות, למערבה של אוסטריה ולגרמניה. סוחר־תבואה כזה היה גם אביו של עמנואל רינגלבלום, שהיה לא בלבד סוחר, ולא בלבד יהודי יודע ספר, משכיל, והוא שאף כל ימיו, שילדיו, יהיו “יהודים משכילים”. כדי להשיג מטרה זו שלח את כל ילדיו, בכללם את עמנואל, גם לגימנסיה גם לחדר, כאן למד, לפני הצהריים, לטינית ויוונית – בפולנית, וכאן אחרי הצהריים – תנ”ך ביידיש.

“וכן זרמו החיים בשלווה עיירתית ובנוחיות אוסטרית עד שנת 1914, שבה פרצה מלחמת־העולם הראשונה, שזיעזעה עד־מאד את החיים היהודיים המאוששים. הורי רינגלבלום הוכרחו להניח את מעט הונם־ורכושם הפקר ו”נמלטו“, כאחד עם הילדים, לניי־סאַנדז (נווי־סונטש), לרגלי הרי הבַּסקיד במערב־גליציה..”.

ג

כך כתב יעקב קנר וכך תיאורו, וביחוד דגשי־תיאורו. לפי התיאור הזה, היא גם עירו של עגנון, אך אינה כל עירו. וזאת לזכור, כי מנחם רינגלבלום היה שארו של ש"י עגנון, והוא מזכיר אותו ואת אביו בספרו “עיר ומלואה” בסוף פרק השותפים, לאמור: “נחה נישאה לקרובנו אדם ישר וסוחר תבואה פייבוש רינגלבלום שמו. דרו זה עם זה בשלום ויצא מהן בן חכם מוניו שמו. הוא, מוניו, הוא מנחם עמנואל רינגלבלום, שהרגוהו הטמאים הארורים שלוחיו של השיקוץ המשומם בגיטו ווארשה” (עמ' 254).

הבדל הגיל שבין ש“י עגנון ובין שארו, מנחם רינגלבלום, גדול היה – תריסר שנים, אף הבדל התפיסה והמגמה של אבותיהם גדול היה – ר' שלום מרדכי לא שלח את בנו לא לבית־הספר של הברון הירש ולא לגימנסיה, – ר' פייבוש שלח את בנו גם לכאן וגם לכאן, וש”י עגנון, בשיחו, היה נוהג להעלות מיני רפלכסיות, מה היה, אילו אורח־חינוכו היה שונה משהיה, והיה, בעירוב האופייני של כובד־ראש וקלותו, אומר: היה קרוב שאומר התקנאתי בהם בחבריי שלמדו בבתי־לימודיות שלהם, אך אומר, כי התקנאתי בהם על שום מדיהם, וביחוד על פסי־הכסף ופסי־הזהב שעל צווארוניהם הזקופים. וכך, בעצם, היתה תשובתו כחמיקה חיננית לשאלתי, האם טעות גמורה היא לי, אם אני מטיל ספק בכך, שדרכו היתה כדרך שהיתה, דרך סופר עברי כאופיו וכמעלתו, לו אביו שלחו לאותם בתי־הלימודיות, ואם לא היה יוצא בעקבי אפרים פריש, שהורתו בסטרי ולימודו בברודי, וסופו סופר גרמני, וספרו Das Verlöbnis (ברלין, 1902) הוא מסת־בכורה של רומן משפחה של עיר גליל בגליציה, בתפיסה פסיכולוגית דקה ובאמנות־תיאור אימפרסיוני, שקשה שלא לגלות רישומו ב“סיפור פשוט”. כי שאלתי העסיקתו, למדתי כשבירכותיו על שום תואר־דוקטור שהוענק לו (מאז נהגנו יהודה יערי ואני, וודאי גם אחרים, כדרך שעשוע, להכתיר אותו באותו תואר ולכתוב אותו בכתובת שעל גבי מעטפות־אגרותינו אליו), אמר: והרי אתה חושב, שאילו נעשיתי דוקטור כדרך שנעשו דוקטור ברוור ודוקטור זונה [= אברהם בן יצחק] לא הייתי נעשה כמותם, והייתי סופר גרמני.

ולא אומר, כי ספקי נעקר מקרבי, ואדרבה הרחבתיו גם על שכמותו לספירת הגידול וזמנה, אשר ברש, ואסתפק ברמז, ולעת בירור – אברר דעתי בזאת ואפרטנה.

[י“ד תשרי תש”ם]

א

השירה הרוגעת והמרגיעה הזאת (תרצ"ג), היא נפש לעולם מלא בשקיעתו, הוא עולם של שרידי תרבות וחיים, שנבוסו ברגל גאוה של כובשים וזינם. נעימת־השירה על קצבה ודרך־הבחירה של סממני הציור והתיאור יש בהם כדי הבלטה נאה ונאותה של שתי התכונות המבטאות את העולם הזה – התוגה והדממה. עוד בראשית הסיפור, כשעלם צעיר, שטביעת עינו, זריזות ידו ושאר־רוחו מכשירים אותו למעשה מכחול להפליא, מתגלגל לנקודת־ישוב של אנגלים הסמוכה לאהלי שבטי האינדיאנים, ובני הישוב ההוא אינם יכולים לעמוד בפני דממתו, כי “ככל אשר שתק כן עמקה התמיהה, כן גדלה מסביבו תעלומה מוזרה ובגדול התעלומה ונולד הפחד” – מגלה לנו המשורר, מבלי לומר את זאת, את האירופאי, הכובש, שפחדו מפני הדממה, זו סגולת־היקר של הנכבשים, אינו אלא פחד מפני מצפונו. הפחד הזה הוא שאמר להם לאותם האנגלים לקשור את העלם לזנב הסוס, שטילטלו לעבי־יער. גם עצם־המעשה של העלם בין אהלי־האינדיאנים, שריחמו את החולה והפצוע וריפדו אותו ברפואות טובות, מעשה הציור של חיי־האינדיאנים והליכותיהם הוא תגובה על מוסר־הכליות, התגובה לפצות במעט אמנות את העוול הגדול, להציל הצלה פיקטיבית, סמלית, במכחול את החורבן הממשי, הלא־סמלי, שהחריבה החרב.

ב

בשולי האהבה של ללרי בת ראש השבט הרכה והענוגה והעלם הזר נרקמות תמונות מחיי האינדיאנים, נבלטים טיפוסים מסויימים – אבי השבט, השומר סוד בחובו, הרג־נמר האציל והנאמן, המכשפה הזקנה, עיני־חתול, הקומית והחביבה, נשקפים מראות־נוף וכל מהלך הדברים מסופר בנחת, כשגם סערת־הנפש הגדולה כבושה ומתאפקת, והעיקר – ביכולת אֶפּית, היודעת מידה נכונה בשימושי־תיאור על סממניהם. והרי דוקא בתמונה כזאת, שעיקרה הבלטה של הרגשות גדולות, אלמנטריות, שהנוסחה הקבועה והקפואה מזומנת להן כממילא, צפויה המידה הנכונה לסכנת־ערעור.

וכן ידע המשורר להמלט מסכנה אחרת שארבה לו – סכנת הבריחה מפני הסיום הטראגי המוכרח. הקבר של ללרי – סיום־האמת, וצער הבכיה של הצייר הבוגד על קברה – הוא, ככל מוסר הכליות של האירופאי הכובש, צער מאוחר.

ג

בשירה כזאת מתבקשת כמאליה הלוואה גדולה מאוצר שימושי הלשון של המקרא, שברכתם אינה מרובה מסכנתם. המשורר ידע להדיר עצמו מדרכים אלה, וכן הוא נוהג קימוץ הרבה בשימושי מליצות, והן מבצבצות בריחוק מקום ונשמעות כהפתעה, שיש בה לפעמים גם צל חידוש בדרך־השימוש או ההוראה. ראה, למשל, “שנשימתו כה צרודה, בכבדות מתנהלת” (עמ' 24) או “ובהקיצה כבר גזו צאן־שעות אחדות” (עמ' 141), “הם היו כה נבזים וחדלי־הרהורים” (עמ' 156) ועוד. ביחוד כדאי אולי להעיר על דרכי גיוון, והכוונה היא לא בלבד לחריזה פנימית בשירה שאינה חרוזה ולא לבד למישחקי־מלים, אלא גם לצירופים, שפשטות־תיאור מוציאה חומר־השוואה משומש מכלל הבאַנאַליות שלו: “ואי שם בליל על ריקועי־השתיקה, דרך הגורל ופעמיו רעמו” (עמ' 66), “ולילה כמו נחתום יתגנב בשינה במרדהו הגורל ופעמיו רעמו” (עמ' 66), “ולילה כמו נחתום יתגנב בשינה במרדהו האפל” (עמ' 93), “אך אט בה התגבש החוֹמֶר החוֹמַר לחלמיש החלטה, לעשת קודרת” (עמ' 85), “איך צנח עוד פעם בנפשו בבאר הזכרונות המרה” (עמ' 86). וראה ביחוד סוג צירופים, כמו: “כבר ראה איך החמה גוררת על גלים השובל הארוך של כסף גלימתה” (עמ' 49), או: “עד הירפה ממנו הגל המתקומם ויצנח לבן־קצף על חולות נשמתו” (עמ' 47) וכדומה. דרך־גיוון נאה היא החיאת־תשמישים או מלבודים דוממים ושיתופם באקציה, למשל: "עד עיף מכחולו ואיטט צעדיו (עמ' 46): “מקטרת קנה־דורה שנמה גם היא” (עמ' 60); וביתר הדגשה: “ונוצת־הַסֶכֶם עוד לכודה בהגות” (עמ' 20), וביחוד: “שמעו העגילים את זאת ויזועו” (שם). כעין רישול מכוון, לשם העשרת הביטוי, נראה השימוש המופרז בשמות־תואר מחודשים, במקום סמיכות “אפלה קטיפתית” (עמ' 20), “בת לויתו האורית” (עמ' 70), “ימים סתויים אַדיים” (עמ' 55), “קרום יבש זכוכיתי” (עמ' 146) ועוד. השירה כתובה בריתמוס נאה, מקפיד – נגינה מלעילית – (ולא מובנת היא ההבלעה של הברה אחת בכמה וכמה מקומות).

[כסלו תרצ"ד]

א

בבואי להקדים קצת דברי ביאור הצריכים, כמדומה, לגופה של האסופה, שיצאה לאור והכוללת את ירשתו, ירשת־הספרות, של מרדכי גיאורגו (דב) לאנגר, אעיר תחילה, כי נטלתי לעצמי כאותה רשות, שכרוכות בה זכות וחובה, משום שלושה טעמים.

ראשית, ידעתי שמו ושמעו מקדמת־נעורי – כשנתיים לפני היותי בר־מצוה, הלך דודי זקני, ר' שלום שפירא, ראש חסידי־בלזא בעיר־מולדתי, לבקר כמשפטו, בהיכל רבו, ר' יששכר־בּר רוקח, ובשובו סיפר, כמשפטו, ממיפלאותיו, ותינה גודל פירסומו, בשלבו מעשה באברך, שהורתו וגידולו בפראג המעטירה, ושהיה רחוק מאורחא־דמיהמנותא, באין שורש לו ביראה ובאין ענף לו בחסידות, והנה התעורר מאליו ובא מרחוק, להסתופף בחצר בלזא ודבק בה וברבה, והיה כאחד חסידיו מימים ימימה; ובבוא מלחמת־העולם ורבה של בלזא נמלט ממנה וגלה, כמותו כרבים מחסידיו, ומישכנו־ארעי בקהילותיה של ארץ־הגר, אם במונקאטש אם בראצפרד, וקיים גם האברך ההוא בחינת עמך אנכי בצרה.

שנית, לא יצאו שנים מרובות, וידעתי, כי אותו חסיד־מרחוק־בא הוא ממשוררי־העברים ונטוו בינינו קווי־חיבור־שבכתב, למלוא אורך עורכותי, או נאמר במפורט: למימי עריכתי את שבועון “העתיד” בוורשה, עד ימי עריכתי את עתון “הגה” בתל־אביב, ואם התם – לא אסתייעא מילתא, הרי הכא – אסתייעא ואסתייעא, והייתי שושבין לרוב דבריו, שפירסמם בימי ישיבתו בארצנו, ואף עודדתיו לכתוב זכרונותיו, ובייחוד את סיפורי־החסידים, אם כפי שחקרם, בלשון עברי, שהפליא בידיעתה, אם כפי ששמעם, בלשון יידיש, שהפליא בשימושה, ותפילתי עשתה מחצה.

שלישית, הידידות, שנרקמה בינינו, נתנה, כי בחלותו את חליו, מינה את שנינו, את ידידו־מנוער, מכס ברוד, ואותי, אפיטרופסים לעזבונו, וכתום אבל השבעה לפטירתו, באנו, שנינו, לפני הקונסול של צ’כוסלובקיה, מר גרינוואלד, בתל־אביב וקיבלנו מידו את נחלת־המנוח – צרור, המכיל את חיבוריו: פליטת דבריו, ביחוד ספריו וקונטרסיו, כל דבריו שפירסם בארצנו, שיירי כתבי־יד, רובם ככולם חדשים מקרוב נכתבו; וכן כמה תצלומים שלו, של הוריו וצאצאיהם, של אחיו, פראנטישֶק, בימי־עמידתו, של סבו וסבתו בימי זקנתם המופלגת. אף קצת גלויות־דואר – דיוקנאותיהם של רבותיו, רבני שושלת בלזא, ר' יששכר־בר ובנו ר' אהרן רוקח, זכר צדיקים לברכה, שהגה בהם עד אחריתו, כאשר באזני שמעתי על מיטת חליו, שלא ירד ממנה עוד.

ב

לענין. פירסום כתביו – הרי אגודת הסופרים העברים החליטה, זה־מכבר־מכבר, להוציאם בסידרת “נפש” ונועדו לכך חיבוריו שכתבם עצמו בעברית, כלומר שיריו, בין הכלולים בשני ספרי־שירתו, שפירסמם בחייו – ראשון בפראג (“פיוטים ושירי ידידות”, תרפ"ט), ואחרון בירושלים (“מעט צרי”, תש"ג). וכן כל שיריו הפזורים בכתבי־עת ועתונים, אף זכרונותיו, מאמרי־הביקורת, סיפורי החסידים. אבל אין הם כל כתביו – שכן פירסם גם ספרים גם מאמרים בגרמנית ובצ’כית, ובכללם דברים, אשר בלא ידיעתם לוקה ידיעת חייו ודרכו, מה גם שמצויים פרקים הטעונים, לגופם, תירגום ללשוננו, והוא ענין לאסופה מקפת יותר, ותבוא שעתה.

הלכך אדחה לאותה שעה דיבור רווח יותר על דרכיו בקבלה, בחסידות, בפסיכואנליזה ולבטיו בהם, ואסתפק לעת עתה, בשתים הערות.

ראשית אעיר על הערכה שונה כמעט מקצה אל קצה, של שני סוגי פועלו, כפי שיצאה מפיו ומעטו של האי מרא דהני חיטי, גרשם שלום – כשם שלא חסך דברי־גנותו מספרו של לאנגר “הארוטיקה של הקבלה”, ודינו שפסק עליו חמור ביותר (קרא שיחתו עם אברהם שפירא בספר “דברים בגו”, תשל"ה, עמ' 36), כך לא חסך דברי־שבח מספרו של לאנגר “Devet bran” (“תשעה שערים”), ודינו שפסק עליו חמוּד ביותר (קרא מבואו לתירגומו הגרמני של פ. טיברגר, 1959). הלא כה דבריו על הספר הלז: “אחד התיאורים מרובי־הערך של החיים החסידיים ושל דרך החשיבה החסידית מפנימה. המחבר שאב פה, אם כי עיצב את חומרו דרך חירות, בכללא, ממקורות טובים, שבכתב ושבעל־פה, של המסורת החסידית. ספרו זכאי לבוא במחיצת התיאורים הספרותיים הגדולים של העולם החסידיי, כפי שנודע לקורא הגרמני, באחרונה, מכתבי מרטין בובר”.

אחרית אעיר, כי בהדרשי לפתרונה של הסתירה הגלויה הזאת, לא הייתי יכול שלא להטריח בעייה ביוגרפית סבוכה של לאנגר, מצוקת נפש ויצר, שביקש לו מיפלט מהם, ולא עלתה בידו בספרו האחד, על הקבלה להלכתה – בערבובו של עולם וסכסוכו, ועלתה בידו בספרו האחר, על החסידות לאגדתה – ביישובו של עולם וגאולתו.

ג

כאמור, מהדורת כתביו עתה אינה מפליגה כדי כלילת כל כתביו, אך היא ממצה כל שכתב בלשוננו, והאיר לה מזל – המשוררת מרים דרור, שהיתה בשומעי לקחי בימי תלמודה באוניברסיטת תל־אביב, נענתה להצעתי וכתבה חיבור על שירתו של מרדכי גיאורגו לאנגר. בצירוף תולדתו, והפליאה לעשות – חקרה כל מה שניתן לחקור, בדקה כל מה שניתן לבדוק, צברה כל מה שכתב הוא, וכל מה שכתבו אחרים עליו ברשות הרבים, אף מה שנכתב אליו ברשות היחיד, עיינה בכל תעודה שבדפוס ובכתב, שיש בה בנותן־עניין לחייו ולעשייתו, וגבתה כל עדות מוסמכת שבעל־פה, ובנתה בנין גדול, שהרבה מלביניו היו מתקפחות, אילולא הצילתן ממש בשעה האחרונה, שהרבה הזיקנה עושה והרבה השיכחה עושה, ויותר מהנה כליית־החיים עושה. עבודתה המצויינת היא בסיס למהדורת הכתבים הזאת על מבואה, ציוניה, הארותיה והערותיה, ותיתי ליה לידיד פרופ' יהודה פרידלנדר, שנטל עליו, בתורת עורך סידרת “נפש”, את הטיפול הנאמן בכך.

ד

ובבוא שעת חיבור תולדת־ספרותנו, שיכלול, במובלט ובמפורט, את חזון שיבתם של אחינו בני־מערבה של אירופה, שרחקו מדרך היצירה העברית, ותבוא אדמת־ביהם על פקודי־חלוציה, ייחקקו מעשי השלישיה: שמואל הוגו ברגמן – בהגות; ויקטור קלנר – במסה; מרדכי גיאורגו לאנגר – בשירה, וידובר על אותה שיבת־לשון, כחלק של שיבת־עם כוללת יותר, ותובלט שיבתו הכפולה, ואם נדייק: שיבתו המשולשת, של המשורר הזה; ועוד לאלוה מלים.

[ערב סוכות תשמ"א]

א

הסברה המצויה, אֵם האימרה המצויה, שכמותה כאימרת־עם שגורה, כי אך בנפול האילן ייראה מלוא־שיעורו, בהיות האילן משל לנמשל, – גבר הוקם על – היא כסברה, שדינה עמה ואין דינה עמה. היא כסברה שדינה עמה – אכן, בנפול האילן, מלוא מידת־קומתו, ארצה, הוא מניח להם למי שהראייה, על דרך ההבטה כלפי מטה, היא להם נטייה או גזירה, שיראו, מבעד למשל, את נמשלו, אדם־המעלה, בהיותו משורר־המעלה, ולראותו כל־כולו, ולהאנח על האי שופרא, מה־גם שופרא דשופרא דבלי בארעא. אך היא כסברה, שאין דינה עמה – כי אפילו, אם אותה אנחה צרורה בה אנחת אחיו הגדול כמותו וממנו על מי ששירתו, שירת־חייו, באמצע נפסקה, ואפילו מעלה־הגבורות תפול בו הגדרת־אמצע, הרי אנחת־הקדומים: אוי מה היה לנו, תחול על המשורר שהיה ואיננו עוד, אבל לא תחול על שירתו, שהיא בחינת מה שהיה הוא שיהיה, ורומה כרום צמרתה ותועפותיה ועומקה כעומק שורשיה וסבכיו. ללמדך, שמשל האילן שנפל, שנמשלו המשורר, הוא אך משל־לשעה, ואילו מציאות האילן הנטוע בקרקעו ונזקף אל על, שנמשלו היא שירתו, היא מציאות־לדורות, ושעל־כן תחת היציבה השפופה על גבי האילן השכוב כביכול, נדרשת הרתיעה מעם האילן הזקוף בממש, שכל מה שאנו קרבים אליו, חוג ראייתנו מנומך יותר, וכל מה שאנו רחֵקים ממנו, ראייתנו מוגבהה יותר ואף נעלה יותר משהיתה, כשתחושת־הדור לייחוד השירה ההיא וסגולתה, היא כערובה לתודעת־הדורות הבאים.

ב

ודומה, כי תחושת־הדור באה, אמנם, על גילויה הכולל במעלה גבורותיו של המשורר – כי אם נשקיף, מעל תלולית קברו של אצ“ג, אֶל שנתרחש סביבו בשנותיו האחרונות, תתבלט לעינינו משמעות חג־גבורותיו, כחגה של האומה בארצה ובתפוצותיה, ועדים לכך רוב הקולות ובנות־הקולות, שנשמעו מעברים ושנתלכדו – למעט, חריקה קטנה, צדֵקה לגופה, זעיר־שם זעיר־שם – כדי אוניסונו, למן דברי ההערכה מעל דפי עתון וספר ומעל בימות וקתדראות, עד תרועת הברכה, שנשמעה בבירור גמור במושב מיוחד – מעל דוכן מליאת־הכנסת. רוב דברי הברכה וההוקרה, גם של שלרצונם אמרו אמן גם של שלכורחם ענו אמן, נלוו להם ניסויי הערכה חדשים ומחודשים, שכוונתם, ואף הישגם, היה בהם מן היגיעה הנאמנה למלוא הבנה של החזיון הנִפְלֶה והאדיר, תלתי משמע: בערכו, כמשקלו, בנדירותו, בספרות־ישראל, בלשון־האבות ובשפת האמהות, ולא בלבד בתחומם של הדורות האחרונים, דורות הפריחה של שירתנו, שיש הקוראים לה חדשה ויש הקוראים לה מודרנית, אלא אף בתחומם של הדורות, רוב־הדורות, שלפניהם, באופן שהעזתו של אחד־העם, המתון והזהיר, בהערכת ביאליק לאמור: אתה, שכמוך לא היה לנו מימי ר' יהודה הלוי, ואולי מימי ישעיהו הנביא, נשנתה וחזרה בפי עדת מוקירי אצ”ג, גם אם נקודת מוצאם ודרך־הערכתם היו שונים ביותר, והצד השווה שבתעוזתם היה בקיום מצוות אשא עיני אל ההרים, שפירושה ראיית שיאי הדורות, ותפיסת שיאה של השירה הזאת בכללם, וממרחק הימים, העתידים לבוא, אולי ייראה לרבים בדור רחוק, מה שכבר נראה לקצתו בדור קרוב, כי השיא הזה יהיה לא בלבד בכלל השיאים, אלא אף בראשם.

ג

ואף בשאתנו את עינינו מקרוב, היא קירבת הדור, שהעלה מקרבו את המשורר, ובהשוותנו אותו ואת אחיו, שזכה במעלה הגבורות, ושנעשה חג־עם גם הוא, ש“י עגנון, אנו מתפתים להקבלה, ובולט לפנינו הצד השווה – סופרי מופת, זה בשירה וזה בפרוזה, כשם שבולט כממילא הצד השונה – לא כמספר, שעיקרו היה באֶפיקה, ששקטה מחפה על הסערה, הוא המשורר, שעיקרו בלי־ריקה, העשויה כעצם הסערה, ושקטה כהפסקה בין סערה לסערה, כשם שבולט הצד השונה בינו לבין המשוררים שבדורותיים, וראש להם ביאליק, שאפילו היו לוחמים ומוכיחים גם המה, הרי אף בעשותם מלחמתם ובאמרים תוכחתם, מתוך מריבי הדור והשעה, לא עשויה בתוכם, ושעל כן כתובת תוכחתם היתה כוללת יותר, מקפת יותר, ואילו כתובת תוכחתו של אצ”ג היתה, בכמה חלקות שירתו, מפורשת יותר, מפורטת יותר, או נאמר: אקטואלית, כמעט אקוטית, והיא נסיבה להתנגשות הצדדים, אלה מקרבים ואלה מרחיקים, אלה מהללים ואלה מחללים ובמלחמה, מה גם מלחמת־פלגות, כבמלחמה, ובתוך אֵדיה, בין אופפים אחים־לדעה בין אופפים יריבים לה, שכיחה סמיות־העיניים, ומחמתה עלולה היתה דמות־המשורר שלא להראות במילואה, דמותו של חוזה, הניצב בלב גורלו של העם, והוא כינור לו ותנים לו, רואה ללב האדם וצופה לנשמת האומה, יונק ממעמקי שורשיו של העם ומיניקם, מכוחם הוא שר ומזמר, מוכיח ומייסר, נלבט ומאמין, מקונן ומנחם, העוגבר המופלא של עולם ונפש, אדם ועם.

ד

ראיית המשורר ופעלו כחטיבה אורגאנית, שבה העראי והקבע, השעה והקורות, החולף והנצחי באריגה אחת, גם אם חוטיה נראים כנבדלים, מה לסיעורו של דור ומה לסיעודם של דורות, הוא ענין לרוב חקר ובירור, ותנועתם, אמנם, רוחשת מעברים ובכל החזית – תרתי משמע: חזון וחזית, – וכמה פנים לה. ראשית, מסכת המוצא והייחוסין – איך מתוך טווי משורג של שושלות סטרליסק ופרמישלאן וריז’ין וביליקאמין צץ ופרח חוטר, שהחליף מלכות החסידות ושליטתה במלכות השירה ושלטונה, ונחלף שלשומו של השרף בתמולו של גילגולו בלב המודרנה. שנית, מסכת הביוגרפיה ומהלכה – איך הדיבוק במודרנה היהודית ויצירתה החיה הפיח רוח־שירה מעצימה והולכת במיפנה העיתים ותמורותיו, וחוטר השרף צמח והסעיף בצמד הלשונות מבית, ותחילת התיגבורת היא לשפת האמהות, כעדות ספריו הראשונים, בשבתו בטבור השלישיה, שנפרדה עד־מהרה, איש איש לדרכו – האחד (מלך ראווישט) לעם־עולם, האחר (פרץ מארקיש) לעם־המהפכה, ואילו הוא, השלישי המכריע מטעם תולדת העם וייעודו, לארצו, ובדרך הנסערה והמסעירה נחלפו דפי “כאַליאַסטרע” בווארשה בדפי “אלבאַטראַס” בברלין, ודפי “אַלבאַטראַס” בדפי “סדן” בתל־אביב וירושלים, והתיגבורת היא ללשון האבות, כעדות ספריו האחרונים, גם אם לא זנח את שפת האמהות, כאשר לא זנח יסוד מיסודותיו, מה גם יסודות־עולם, המבריחים את מהות האומה וקיומה מנצח עד נצח. שלישית, עצם מסכת היצירה הפיוטית, שהיא ממפלאות לשון העברים וקסמה, תעורר רבים וכן שלמים לנסות ולפתור חידותיה, איך נתלכדו מיני חומרי הלשון, אריחיה ונדבכיה, לביניה ומכיתותיה, כדי בנין, שממוזגות בו ספירת הגבורה וספירת התפארת, ממיגדל־הרום של ארשת השירה, המתנוססים אך בראשי הפסגות של יכולת הבעתה של לשון.

ה

ובכלל־החידות אף החידה של כמה פרקי־שירתו, שאין להם פתרון בלא השערה של חידוש רוח הנבואה, ולפי שהעליתי את השאלה, לפני כעשרים שנה, ברשות הרבים ובמעמדו של המשורר, וניסיתי לבחון אפשרותה ואף כורכה של תשובת־הן, גם אם ידעתי כן ידעתי, כי מי שתלה בעצמו כחידוש הזה, הוא ר' בנימין, שללו מן המשורר, כפי שמסתבר מביקורתו של קונטרסו של י. ח. ייבין (“אצ”ג – משורר מחוקק"), אך זכרתי, כי הוא, ר' בנימין, מביא וחוזר ומביא דברי הרצל כי בכתבו את מחברתו “מדינת היהודים”, שמע ניפנוף כנפי נשר מעל ראשו, כשם שזכרתי כי יצחק ברויאר כותב, כי השם יתברך חידש, לצורך גבוה, את רוח־הקודש בימי כתיבת המחברת ההיא, ואוסיף כי הרוח הזאת לא סרה ממחברה לאחר חיבורה. והוא הדין בשירת האיש המשורר, שנספוד לו עתה, ולא עוד. אלא כשם שאנו למודים מפי יחזקאל קויפמן לענין אלישע, בבירור סימנים, אימתי שימש באספקלריה המאירה ואימתי לא שימש בה, דין שנהא למודים מפי חוקרי חזון, לעניין צאצאו־הרחוק, בבירור סימנים אלה ובחינתם.

ו

ידעתי, כי זומנתי לשעה זו ולפינה זו לספוד למי שהיה חבר ברשות הלשון, היא האקדמיה שלנו, אך גם ידעתי, כי העיקר לנו היא העיקר שבו, והלכך לא אוסיף על האלגיה על מה שהוא בו עיקר, מלנכוליה על מה שהוא בו כטפילה־לעיקר, ואחזור, ברשותכם, על ההבדלה שבין חברי־האקדמיה, כהבדל בין נבחרים ובחירים – ראשונים והם הרבים, שהם משמשי הלשון, אחרונים, והם מעטים, והם אדוניה, והוא כהבדל שבין מתקיני כלי הנגינה ובין מנגניהם, והחי יתן אל לבו.

[כ“ט בתמוז תשמ”א]

א

בקרוא לי ישראל כהן, כי איכבד להיות בדוברי העצרת לכבודו של שמשון מלצר, שפסע ועבר מיפתנם של ימי שנותינו שבעים שנה, הרהרתי כהרף־עין, האם בחינת היכבד ושב בביתך אינה עדיפה על בחינת וקמת ועלית, אך מיד דחיתי בחינה ראשונה מפני בחינה אחרונה, שכן בן שבעים לשׂיבה, ועליה, על השׂיבה, אנו מצוּוים גם בקימה, גם בהידור, שנאמר: ומפני שׂיבה תקום והָדרת פני זקן, ונאמר: ברוב עם הדרת מלך, ומאן מלכי – אם בקודש: רבנן, ואם בחולין על טהרת הקודש – פייטנן.

ב

ובבואי לקיים קימה והידור ברוב־עם, חייבני לפרש אותו הרף עין של הרהור – היכבד ושב בביתך, וכך פירושו: יובלו של משורר ודאי שהוא טעון ברכת שהחיינו, ובלשון רבים, ובעיקרו שלושה הם החייבים באותה אמירת ברכה – בעל־המחבר, בעל־המבקר, בעל־הקורא. והנה לעניָננו עתה שני הקצוות ודאי עשו את שלהם, שכן המחבר קיים מי שטרח בערב יובל יאכל ביובל, ולא עוד אלא הקדים טירחתו, שכן לפני שנתיים ימים הוציא מהדורה הדורה נאה־נאה, והיא מהדורה כוללת ומקיפה ביותר, כמעט ממצה של כל כתביו, שלושה כרכים של שירתו שלו (“אור זרוע”, “בצל שיח שושן”, “ילדות מבעד לדמע”), וכרך שהוא כתוספת־נופך (“אלף – הזמן הראשון בחדר”), וכרך אחד פרוזה, ועניָנוֹ מאמרים, רישומים, מכתבים (“דברים על אופנם”), ושני כרכים תרגום, ושעניָנם אנתולוגיה משירת יידיש (“על נהרות”); אף הקורא עשה את שלו – הוא שעשה את שירת המשורר הזה למהדורותיה כבֵּסט־סֶלֶר, שהוא כקבע יציב בתמורות דור ודור וחילופי אופנותיו, נאמן לאותו קבע גם עתה, ונמצאת סעודתו כסעודת־תמיד, ולפי שדרכה של סעודה שהיא בבית, מותרים גם המסעיד, הוא המחבר, גם הסועד, הוא הקורא, בבחינת היכבד ושב בביתך.

השאלה היא, איפוא, לאמצעה של השלישיה, המבקר, הניצב בין המחבר והקורא, אם לקרבם אם לרחקם, האומנם אף הוא מותר בכך. ודאי, אילו נעשה דבר שראוי היה, כמדומה, לעשותו, וסופו ככל המשוער שייעָשה – כגון שסידרת ילקוטי הביקורת על יצירתם של סופרים עברים, הקרויה “פני הספרות”, ייכלל בה גם כרך על המשורר ושירתו הנדונים לנו עתה, היתה התשובה של שאלתנו מסתברת על נקלה ממיבחר המאמרים, וביחוד מהמבוא שלפניהם ומהביבליוגראפיה שלאחריהם. אפס עתה, שאין כאותו כלי־מודיעין בידנו, אנו חייבים לנוד על פני דוכנים שונים ולראות את הקולות, קול קול ומשמעו, כדי לבדוק, היכן הם מתלכדים והיכן הם מתפרדים, ומה הסיכום העולה מלפניהם. ולפי שדומה עלי, כי לא אחטא לאמת, באָמרי, כי בבדיקה של מה קול מקול יאמץ לא ייבָלע קולי, אענה אף אני חלקי, ואומַר כי מלבד היותי שושבין לו כעורכו של מוסף “דבר”, שבו נתפרסמו שיריו, וכעורכה של סידרת הספרים הקטנה שנכלל בה בכור־ספריו (“בשבעה מיתרים”), עשיתי להם לוויָה של ניסויי־הערכה, ציוּנים ורשימות שלא באו עדיין על כינוסם (“בין שבעה לעשרה מיתרים”, “גבו של גאברילו”), וכן אלה שבאו על כינוסם ואתה מוצאם בספרַי (“אבני בוחן”, “בין דין לחשבון”), ומהם דברי מבוא לספרו “שירות ובלדות” (דביר לעם) על מהדורותיו, ועניָן לכאן אף מאמרי על עיר הולדתו וגידולו (“מרחוק תראה את טלוּסט”), והוא בספר הזכרון לקהילתו; ואף לכבוד יובלו עתה הניפותי את עטי, בפרסמי מחברת על דרכו בלשון, אלה חידושיו בצורות הפועַל שבספרו “אור זרוע” (“לשוננו לעם”), ואף מחקר על דרכו במוטיב עממי, הוא מעשה הבעל־שם־טוב ועלילת־הדם (בספרי “בין שאילה לקנין”), וכן מעשה מלאך המוות וזוגתו, ואף מעשה ר' הנזל מסטרי ושימושו המשולש, שלו ושל ש"י עגנון ושל דב־בר וואכשטיין (“פאַלק און ציון”), באופן שהקורא יכול לקיים ניתי ספר או קונטרס ונחזי.

ג

וכאן אתי המקום לבאר, על שום מה אמרתי עליה על אסופת כתביו על שבעת כרכיה, שהיא מהדורה כמעט ממצה של כתביו. כי הנה מהדורה זו כוללת, כאמור, שני כרכים של מעשה־תירגומו, היא האנתולוגיה של שירת יידיש (“על נהרות”), והיא מהדורה שיש בה צד גדול של הרחבה לגבי קודמתה (הוצאת מוסד ביאליק), שכן המהדורה שיש בה צד גדול של הרחבה לגבי קודמתה (הוצאת מוסד ביאליק), שכן המהדורה הראשונה כָללה שבעים וששה משוררים, ואילו המהדורה האחרונה כוללת תשעים וארבעה משוררים, ויתירה עליהם אסופת שירי־העם או כעינם, והקדמתי לזו ולזו כאותו מבוא גדול (“אחותנו את”), בשיתי לו במהדורה האחרונה מחמת התוספת שבו, תוספת גם אני; אבל דין לזכוֹר, כי האסופה הזאת, עם יחודה, היא אך חלק מיגיעת המשורר במעשה־התרגום, ביחוד מספרות יידיש, ודיינו בציוּן, כי הביבליוגראפיה הכוללת של עשייתו זו היא בת חמישים ושנַיִם מִספרים, וספק הוא אם נמצא לו בן־תחרות בפינה הגדולה הזאת, ולא בכדי זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומים, על שום תרגום כתבי י.ל. פרץ, שלא היתה להם גירסה עברית, והם עשרה כרכים, ואף הוסיף עליהם תרגום רוב המונוגראפיה של שמואל ניגר על י.ל. פרץ ויצירתו, ולא בכדי יזכה בקרוב בפרס מאנגר על כלל פעלוֹ לתפוצת דעת ספרות יידיש בקרב קהל־העברים. וידעתי עשייתו זו מקרוב, וביותר אלה הספרים שאף ידי היתה באמצעם, כגון אסופת “זמר עם”, שענינה שירי־עם וכעינם, שרוב תירגומה נעשה על־ידו וקצתו על־ידי, והקדמתי לה מבוא מקיף, ואף אלה, שידי היתה בהתחלתם בלבד, כדמות הקדמותי להם, כן במחזותיו המשיחיים של אהרון גלאנץ־לעיעלעס (“שלמה מולכו”, “אשר למליין”), סיפור זכרונו וזכרונותיו של שלמה ביקל (“עיר ויהודיה”); סיפורו של יצחק מצקר: “בשדות סבא”, הטרילוגיה של שמואל לוין (“בין שתי תהומות”), ואחרון אחרון, שהיה ראשון ראשון, הפואֶמה של יחיאל לרר “בית אבא”, שמתבקשת לה מהדורה חדתא. ועוד זאת, רוב תירגומיו הוא, אמנם, מלשון יידיש, אך קצתו אף מלשונות־לועז, ואזכיר תרגום הפואֶמה של יוליוש סלובאצקי “אנהלי”, שידי היתה בסופה, היא אחרית־דברי שנתלוותה לה.

ד

ולא סיפרתי דברים אלה משום יחס־קירבה, שנולד מכוחה של שותפות־עשייה, אלא משום קירבת־יחס, שנולדה מכוחו של יחוד־אופי ודרך, שהבחנתי בהם מראשית בואו של האיש בגבולנו ומראשית זימוני עמו. ואם לשרטט את העניָן בקצרה, אעיר תחילה, כי שמחתי לאותו זימון, כדרך השמח בהיגלות לפניו אח צעיר ממחוז הורתו וגידולו, שלא שיער מציאותו. מרחק הגיל שבינינו הוא כדי שמיטה בלבד, ומרחק העלייה שבינינו כדי עשור בלבד, אך נתלוותה לו, לאותו מרחק כפול, הרגשת מרחק קודמת, והיא הרגשה קשה שאפפתני, בעזבי את הפרובינציה ההיא – מציאות של פרחי סופרים, שלא היה בהם כדי מוקד של ספרות, והיא הרגשה שנתחזקה בי בשובי, מקץ שלוש שנים, לפקוד לשהייה קטנה, תריסר ימים בלבד, את הגלילות ההם, שחקרתי ודרשתי ונחמה אין. רק מקץ שנה לביקורי זה יצאה בלבוב חוברת ראשונה של “צושטייער” (1929) בעריכת רחל אוירבך, שריכזה סופרי יידיש ילידי־גליציה, מהם זקנים מהם צעירים, וכן יצאה, אז ושם, חוברת ראשונה של “יבנה” (טבת תרפ"ט) בעריכת ש.ז. שפירא, שריכז ספרים עברים חרדים; ואך מקץ כשלוש שנים יצאה חוברת ראשונה של “הסולל” בעריכת יעקב רותמן־נתנאלי. הזכרתי שלושתם משום הכשרוֹנות הצעירים, בני הגלילות ההם, שנתגלו בדפיהם, ואפרוש בקצת שמותיהם. ראשית, מעל עמודי “צושטייער” – דבורה פוגל, שעברה מכתיבה פולנית לכתיבת יידיש; שנית, מעל עמודי “יבנה” – שמואל נאדלר, שלא כתחילתו סופו, שתחילתו מטובי תלמידיו של ר' מאיר שפירא, מייסד ישיבת חכמי לובלין, וכתיבתו עברית, שיר ומחקר, וסופו ממשוררי יידיש הקומוניסטים וסוף־סופו נרצח בידי הנאצים בפאריס; וכן דוד רוקח, שפירסם פה בכור שיריו בעברית; שלישית, מעל עמודי “הסולל” שירו של שמשון מלצר, שאם אינו לו בכור לכתיבה הוא בכור לפירסום ברשות רבים גדולה יותר, מה גם שכילכל כתיבה אף בלשון יידיש, שאם לא התמיד בה במקור, התמיד בה, כאמור, בתרגום, ולא בלבד של זולתו, אלא גם של עצמו. הִלכך מובנת שִׂמחתי, ומובן זימוני עם הני תרי צנתרי, שהייתי שושבינם, דוד רוקח ושמשון מלצר, שדרכם בשירה היתה שונה מקצה לקצה, שזה הפליג, מעם ראשיתו, גלגול אחר גלגול, עד שאינך יכול שלא לתהות על ניתוק החיבור שבין ראשונותיו ואחרונותיו, או לפחות ריחוקו; וזה נאדק לראשיתו, גלגול בתוך גלגול, עד שאינך יכול שלא לתהות על דיבוק החיבור שבין ראשונותיו ואחרונותיו, או לפחות הידוקו. וּודאי שתיִם דרכים הן לאמיתה של שירה, כהיות זו, או כמידת היות זו אותֶנטית ואורגאנית לזה, שכינויו השגור מודרניסט, או היפרמודרניסט; וכהיות זו, או כמידת היות זו, אותנטית ואורגאנית לזה, שכינויו השגור: רומאנטיקן, או – ניאורומאנטיקן, ונמצאת דוּגמת־הכפל הקונקרטית של שני צעירי משוררים, שגליל הורתם וגידולם דומה, זה בעיירה ממערבה של עיר־לימודם וזה בעיירה מדרומה, ושוני תכונותם גזר על שוני דרכה של שירתם, כדוגמה כוללת של חזיונות־ניגוד אלה וכאלה, והדין נותן, כי היחס המחויָב כלפיהם יהא כרוח התפיסה של אלה ואלה דברי שירה חיים, שקירובם מִצווה, כאשר קיימתיה, ולכאורה הכל אתי שפיר.

ה

תיבת לכאורה ודאי שהיא צריכה ביאור, ובנסותי לבארה אומַר: החלוקה הטיפולוגית או הכאראקטרולוגית ששירטטתיה – שיווּי־דינה מתערער באווירה, שכמה וכמה טעמים היסטוריים ואקטואליים חידדוה בספרותנו, ועיקרה בהבחנה בין מה שנחשב ומה שנראה חדש, שנכרך לו שבח כמידת־חידושו, ובין מה שנחשב ומה שנראה ישָן, ונכרכת לו גנות כמידת יושנוֹ, ומשנתחלף צמד־הניגודים של ישן וחדש בצמד־הניגודים של משכים ומאחר, חלוקת השבח והגנות מחריפה והולכת, וטוב מעמדו של הנראה משכים ממעמדו של הנראה מאחר, וההעדפה של זה על פני זה כמובנה מאליה. אך מה אעשה והעיון בחיוני ספרותנו העמידני גם על מציאותו של החזיון: יש שהמאחר הוא־הוא המשכים; ולא עוד אלא אף העמידני על כך בעצם ראשית מגעי עם ספרותנו המודרנית. כי הנה כמוני, כרבים מבני גילי וגלילי, גדלנו, בעקבי חינוכנו ונסיבותיו, על הספרות הגרמנית והפולנית; כתלמידים נתקענו בקלאסיקה וברומאנטיקה, וכקוראים הפלגנו לאימפרסיוניזם ולאֶקספרסיוניזם, קודם שנעשינו קוראים לספרות העברית המודרנית, ואמנם אך בשנת השמונה־עשרה לחיי התוודעתי לה, וכבר סיפרתי, איך ישבתי ביום קיִץ על מפתן ביתנו בכפר וקראתי ספר שירים עבריים, שיצא לאור בשנת הולדתי, והוא ספר שיריו של ביאליק, ונפעמתי למקראו, עד שהשמיִם נראו לי שונים משהיו, כאילו נמתחה קשת מקצה הרקיע עד קצהו, וכולי תהייה: האפשר משורר כזה ושירה כזאת בימינו, שירה שהיא קלאסיקה – לא חיקוי לה ולא התדמוּת לה, אלא קלאסיקה ממש; ואילו היתה בי זריזות־ניסוח, כפי שאני מתיימר בה עתה, הייתי אומר: הנה מאחר שהוא משכים. והרי טענת האיחור היתה כלי־מגח בביקורת, שניסתה להתגרות בו בביאליק באחריתו, ואף עתה מתגלגלים שיורי הדיה, על דרך האמירה: שירתו לא היתה מעודכנת, ומופתה היה מאחורי זמנה, כאילו ביאליק לא הקדים להשיב על כך. והרי גרשנזון, בשיחתו עמו שאל לו: מי, לדעתו, גדול משוררי רוסיה בדורנו, והוא, ביאליק, הירהר מעט והשיב: פושקין. ועוד זאת, שאלה, ששאלתי עם ראשית קריאתי בספרו של ביאליק, ששיקף את ראשית כתיבתו בלבד, שאלתיה לימים, עם ראשית קריאתי בשירת איציק מאנגר, לאמור: האפשר משורר כזה ושירה כזאת בימינו, שירה שהיא רומאנטיקה, לא חיקוי לה ולא התדמוּת לה, אלא רומאנטיקה ממש, ואילו היתה בי זריזות ניסוח, כפי שאני מתיימר בה עתה, הייתי אומר: הנה מאחר שהוא משכים. וּודאי ניתן להתגרות גם בו על שאין שירתו מעודכנת, אבל אותו קונדס הקדים והתגרה בהם במי שעשויים להיות יריביו, ואף ניסו כן באחריתו, ופרקי ביקורתו הם כהימנאות, צנועים אך עזים, לבחירי ה“יונגע” שלפניו, מתוך פסיחה, חשאית אך ברורה, על האינטרוֹספקטיביסטים שבימיו, כאילו לא היו ולא נבראו.

ו

אכן, אפשר מְאחר שהוא משכים, ואם בגבורות: אפשר מאחר שהוא המשכים. מי שסימני־עילוי הם בו הוא כאור בוקר, שהעבים המלפפות אותו נמוגות מאליהן; מי שאותות־סגולה הם בו, חייב להבקיע נתיב לאורו, ואין ההבקעה קלה, וביותר בימים שהספרות, כהיות ספרותנו לפני דור וכהיותה גם עתה, עשויה חבורות חבורות, חבורה וכלי־מבטאה, חבורה וכלי־מבטאה, ואין מקרבין אלא לקרוב.

ואם לשמשון מלצר, ניתן היה לכוון כנגדו שתי הטענות השגורות כלפי איחור ומְאחרים, שנתרווחו בה בספרותנו. הטענה האחת שעיניה כלפי חוץ – הנה רכבת שירתם, סיפורתם, מחזאותם במלוֹא דהירתה, ורכבתנו מפגרת אחריה ואף מתעלמת הימנה; הטענה האחרת, שעיניה כלפי פנים – הנה ספרותנו בגולה פלונית כבר הדביקה כך וכך תחנות של רכבת העמים, ואילו בגולה פלמונית לא הדביקתן ואף מתעלמת מהן. והמחזר אחרי ביקורת, שניגחה את ש“י עגנון, ביחוד בראשיתו, ימצא כאותה תוכחת־כפל, ולא נאריך בזה, מה גם שהמריבה על עיקרו של ש”י עגנון עדיין לא התחילה, והיא אך תתלקח בהיות לפנינו כל כרכיו, שיהיו נדונים לגופה של הביקורת ולא לגופם של המבקרים, שמה שהם עצמם יכולים להזדהות עמו הוא להם עיקר, ומה שאינם יכולים להזדהות עמו הוא להם כטפֵלה לעיקר, ועל כן אֶלמנט האירוניה נעשה להם כמעצמה שלטת וחטיבת סיפור, כספר המעשים, נעשה להם מרכז וטבור, ממש מלוֹא העולם כולו, מה שאין כן ספרים אחרים, שהסופר טרח עליהם רוב ימיו, וביותר ספריו העל־פרסונאליים המובהקים, והם לו ראשונים להריון ואחרונים ללידה, כשלושת הספרים הגדולים “עיר ומלוֹאה”, “ספר סופר וסיפור”, שהם כבר בידנו, ואחרון אחרון “קורות בתינו”, שיהיה בקרוב בידנו. ולא הזכרתי זאת עתה אלא משום חובת הבחינה, שאף שירת שמשון מלצר מטילה עלינו: ודאי שאנו שייכים לעצמנו, אך גם בהיות עצמנו עצמנו, אין אנו שייכים לעצמנו בלבד, שכן המהות שלנו, ככל ששיכבתה מאורגת יותר – שותפיה מרובים יותר, אם ברוחב־הקיבוץ שאנו נטועים בו ועולים מתוכו, אם בעומק־הדורות שאנו נוחליהם. ודאי יש טעמים עמוקים להרגשת תלישוּת, בודדוּת, ניכור ואספקלרייתה בספרות, אך יש טעמים עמוקים מהם לוודאות השייכוּת, הזיקה, החיבור, ואספקלרייתה בספרות, ומלוֹא האמת היא במי שמשתמש בשתי האספקלריות, אספקלריה אספקלריה לפי כוח־חזותה המשולש: חזות־היחיד, חזות־העם, חזות־היקום. ובבוא שעת חשבון כולל, מה לשעה ומה מעֶבר לה, יבואו חשבון כמה חזיונות של ליבוט בין אספקלריות, ובכללם אף חזיונו של שמשון מלצר. ועד אז, ואין הוא רחוק ביותר, נסתפק בהֶגדר השגור של ניאורומאנטיקן, חרף הסתירה שבו, שכן הקידוֹמת ניאו הוראתה חדש ותיבת רומאנטיקן הוראתה השבת דמות הישן, וברשותכם אחזור על סיפא של מבואי לספרו, לאמור: “המשורר אינו נוהג שיעבוד לחומרי האגדה כדרכם של אלה המשׂיחים את יסוד העם ומסיחים את עצמם; כשם שאינו נוהג הפקר בחומרי האגדה, כדרכם של אלה המסיחים את יסוד העם ומשׂיחים את עצמם בלבד, שכן משכיל הוא להטיל חידוש בעצם הסיפור ובאופניו, בצורתו ובנעימתו, עד שעולה לפנינו בריאה שנצמדים בה יִחודו של כלל וגיוונו של יחיד, וישן וחדש נושקים אהדדי” (“בין דין לחשבון”, עמ' 111). איך אומר ש"י עגנון בסיפורו “השנים הטובות”, על עצמו: חדש האוהב את הישן. וניתן להוסיף: ומתוך שהוא אוהבו, הוא מחדשו ומאהיבו, ואומר לו לקורא: שלך הוא, כי בך הוא.

[אדר תשל"ט]

א

אמר המחבר: כבוד נשיא־ישראל, אפרים קציר, ראה, בסמוך לגמר כהונתו, לכבד את המשורר, יעקב אורלנד, בכַנסו בביתו קהל גדול ורב־פנים, ומהיותי בכלל הדוברים לפניהם, ראיתי להקדים להם לדבריי סיפור־מעשה־שהיה־כך־היה, וביקשתי סליחתם על שאותו מעשה שהיה, בי היה – במלאוֹת לי שישים שנה, ראה ש"י עגנון לכתוב בי, ואף הואיל לקרוא ממה שכתב, במסיבה לכבודי, שנערכה בביתם של רחל ומשולם טוכנר, ובסיימו דבריו נתן לי צרור העלים, שכלל מה שאמר ומה שלא אמר, ושמרתיו עמי, עד שמסרתיו, בכלל ארכיוני, לרשותו של בית־הספרים בירושלים, ובמלאת לי שבעים שנה ראה אברהם יבין להפתיעני, בפרסמו את הדברים במוסף “הארץ”, ועתה הם כלולים בספר “מעצמי אל עצמי” (תשל"ו, עמ' 247־244), והקורא יקרא.

חלילה לי לעמוד על דבריו של ש"י עגנון, ואף לא על כללם, אם כי כרוכה בכך פיקאנטריה, ביחוד במה שלא הרגישו, כנראה, לא השומעים המעטים ולא הקוראים הרבים, כי עיקר דבריו של הסופר, ולמלוא־אורך נאומו, היה פולמוס־סתר עמי. אולם לענייננו עתה, הוריתי היתר לעצמי להביא פיסקה אחת, שבה מנה מידות, שמצא או דימה למצוא בי, כגון שאני “בעל עין טובה ושמח בטובת חברו. חס ושלום ששאר סופרינו צרי־עין, מכל מקום מימות ברנר לא מצאנו סופר, שאימץ סופרים לספרותנו כדב סדן. שושבין גדול היה סדן לסופרים צעירים ומטפל בקטנים כדרך שמטפל בגדולים”. ולא הבאתי פיסקה זו, כדי לספר על זכותי, שקיימתיה כדרך שקיימתיה, אלא כדי להתוודות על חובתי, שהיתה כרוכה בה, ולא קיימתיה.

ב

אכן, זכיתי להיות מליצם, אפוטרופסם, שושבינם, שדכנם של סופרים הרבה, מהם על דרך מפורש יותר, כעורך, מהם על דרך צנוע יותר, כמעריך, אך לא היתה פרופורציה נאותה בין שני הדרכים האלו. והדברים אמורים ביחוד בסופרים, מהם משוררים, מהם מספרים, מהם מבקרים, שהבאתים ראשונה לרשות רבים בכלל, או לרשות רבים גדולה יותר, ובעיקר בימים, שנמשכו כחצי יובל שנים, שהייתי מעובדי מערכת “דבר”, וכמים פרסונא־גראַטה בתחומה של ספרות, ובכללם הימים, שנמשכו שש שנים תמימות, שהייתי עורכו של המוסף לשבתות ולמועדים, זו בימת הספרות הפופולארית ביותר בימים ההם, כשענין הפופולאריות מכוון לא בלבד לקוראיה, אלא ביחוד לכותביה, וביחוד לצעירים, שהיו אז בחינת זה־מקרוב־באו, וניצני־כשרונם, ואפילו בשורת־ניצניו בלבד, התדפקו על פתחי האכסניה הזאת ונענו. ללמדך, כי האכסניה הזאת היתה בה, כבשאר האכסניות בימים ההם, מהן מיוחדות לספרות, תחילה “הדים”, “כתובים” ו“מאזנים”, ולימים “גליונות” ו“גזית”, מידה של פתיחות, אלא שאני ראיתי את עצמי מחויב בפתיחות כפשוטה, שלא נדרשה לה כל זיקה מוקדמת, אם חברותית או קוליגיאלית, אם כיוונית או אסכולתית, אם הלכותית או מנטאלית, והפנים החדשות רבו כן רבו, ולפי שלא מעטים מהם הם ככוכבים המהילים בשמי־ספרותנו, ראוי היה למנות מיספר להם, ולספר בהם בתחילתם ובהמשכם, ואולי, בדרך־כך, תתוקן הדיספרופורציה שביני, כעורכם, שהזדרזתי להודות בהם על שום ראשיתם, לביני, כמעריכם, שפיגרתי להודות להם על שום המשכם, החשוב ממנה, וביותר שהיא דיספרופורציה, הנוגעת לרובם. וידעתי, כי אם, אמנם, לבי לתיקון, חייבני למהר בזה, מה־גם שאני במחצית דרכי בין שיבה לגבורות, ויפה זריזות. אמת, זהו גיל לכתיבת זכרונות, אבל לפי שהקדמתי בכתיבתם, שהרי זכרונותי משנות הילדות והנעורים נכתבו אף נדפסו, לפני ארבעים שנה ואילך, הריני מפונה עתה לזכרונותיי משנות העמידה והזיקנה, ואכללם, כישע ימין עליון, בספרי, ששמו גנוב עמי מצוואתו של טשרנחובסקי: עם אחיי הסופרים. ודוק: לא עם אבותיי הסופרים, לא עם בניי הסופרים, אלא עם אחיי הסופרים.

ג

וראשונה יסעו המשוררים, שהייתי להם בחינת סנדק, בכורתי ברית בין ביכורי־שירתם, ובין רשות־הרבים, ובתלותי בה מה שנתלה בברית הראשונה, הלא הם האיחול והקיווי: זה הקטן גדול יהיה. והריני מחזיק טובה לכבוד הנשיא, שראה אף במיצר השעה, היא שעת פרידתו מכהונתו הרמה, לייחד מסיבה לאחד מהם, הוא יעקב אורלנד, שאותה ברכת הברית נתקיימה בו יפה־יפה, ולא משום כך שהוא, המשורר, צריך לכך, גם אם הרמיזני על כך, בעדנת חרוזיו, המעורבים בדיחות דעת ורצינותה, אלא משום שאני צריך לכך; הרומן שבינינו צריך לכך.

ואם לשרטט, ויהא בראשי־קוים בלבד, את הרומן ההוא, הנרקם והולך, מלפני ארבעים וחמש שנים עד־עתה, יארכו דברי ולכורחי אסתפק בקיצורם, ואפתח לא בשעה הקדומה, ששמעתי עליו, והוא עוד תלמיד הגימנסיה בירושלים, אלא בשעה שראיתיו ומקרוב יותר, בבית הועד הפועל של ההסתדרות, הוא הבית, שבו היה קבוע גם מדורו של “דבר”, וכבר ידעתיו מפרחי המשוררים, ויותר משחרוזיו העידו על כך, הוא עצמו, בתמירות־קומתו, בנועם־פניו, באור־עיניו ובנהרת־היופי הניבט מהם, העיד על כך. נהרה זו, הניזונת משקיקת־חיים, ראיתיה בפניהם ובעיניהם של פליטי פורענות וניצוליה – תחילה של פוגרומים ואחר־כך של מחנות־השמד, ומקורה אחד, ראייה מקרוב של מיתה משונה ואכזרית, כתשתיתה של אהבת חיים ללא מצרים.

ואמנם, זכרון־ראייה כזה הוא כמסד־חוויתו של המשורר הזה, אשר בעודו תינוק, נרצחו בני משפחתו בבית־הורתו וגידולו. אכן, זכור רושם יציבתו ונויה, ולא העמימו הלוואי, הקומי משהו, באותו זימון־ראשית – הלא הוא האיש, שהביאו אף הציגו לפני – דוד באדר, שמתוך שעלה בימי העליה השניה, כשהוא למעלה מבן עשרים, ואפילו נשוי, נקרא הזקן, וכינויו לא סר ממנו גם לימים, בהשתנות סולם־הגילים של אנשי העליות המאוחרות. הזקן עבד אז בלשכת העליה, ויעקב הצעיר היה בעוזריו, או עוזרו, שכן הממדים, בימים ההם, צנומים וצנועים היו, ונהג מנהג פטרון בעוזרו, וביותר שהיה בו יצר כתיבה ודבריו נדפסו ובשלל סיגנאות, הכל לפי עורכו הארעי, שהטביע בהם, בדבריו, סגנונו שלו, ובעוררו את העולים החדשים, כי ימהרו וילמדו עברית, היה מעודדם, לאמור: אם תדעו עברית, תוכלו לקרוא ספרים, עתונים, וגם רשימות שלי.

ד

דומה, כי לא ארכו הימים ופירסמתי משיריו של יעקב אורלנד, שהבחנתי בהם מרישומי קודמיו, אך לא נתפעלתי ביותר, בהעיר לי ב. כצנלסון, כי אותו אורלנד סבור, כנראה, כי אין אנו יכולים לקרוא את שירי א. צ. גרינברג במקורם, שכן מי משורר צעיר, מה גם מתחיל, שנשמט תחילה מרישומו של גדול וקודם לו, ומי לנו כביאליק, אשר בבואו לכנס שירתו, מהדורת פרנקפורט־דמיין, ראה לכנוס בה, מה שדחה במהדורה הקודמת, בהם שלושה שירים (“על אילת השחר”, “אל האגדה”, “שירת ישראל”) שדחאם בשעתם בכוונה, כפרי־בוסר וכבני־כוחה של השפעה זרה (ר' יהודה הלוי, פרוג, יל"ג). ולא הייתי מזכיר אותה קטנה, אילולא נכרכה בגדולה הימנה – בימים ההם אף שיחקתי כמין מו“ל של צעירי משוררים, ומעשה ההוצאה כך היה: פועלי הדפוס לקו, בימים ההם, בבטלה־מאונס, באה הקרן לחוסר עבודה, שנהג בה ידידנו פינקלשטיין וקצבה סכום הגון, וממנו אף יתד לאותם פועלים להאחז בה, ואף פינה לאותם ספרי־שירה להנות בה, ולפי שהגושפנקה שלהם היתה של “דבר”, היתה הכרעתם תלויה בהסכמת ב. כצנלסון, וגם אם רחק משטפה של עבודת המערכת, הרי עמדתו בה היתה, כפי שהגדירה חיים ארלוזורוב, בהזהירו אותי מפני כניסה אליה: ב. כצנלסון ב”דבר", כמותו כאנגליה בחבר הלאומים – אולי אפשר לעשות בו מה בלעדיה, אבל ודאי אי־אפשר לעשותו כנגדה.

והנה השגתי הסכמתו למתן שם ההוצאה “דבר” לארבעה סופרים (פניה ברגשטיין, זרובבל גלעד, בנימין טנא, שמשון מלצר) והספר החמישי, והוא היה ספרו של יעקב אורלנד, הוא הספר “אילן ברוח”, וודאי היה לי, כי אשיג את הגושפנקה ולא השגתיה. עד היכן ודאותי הגיעה, שהספר כבר נסדר וכבר התנוסס בו שם הוצאת “דבר”, וסופו הוסב לשם הוצאת “גזית”. עם כל הבנתי לכלל: כי לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, היה לי זה כדבר־של־מה־בכך, אך משנכוותי, משכתי ידי מאותו עסק, וכמעט שלא יספתי עוד, אמרתי: כמעט, שכן כאותה פרשה חזרה עלי לשנים, בהיותי עורכו של “הגה”, ושיחקתי מו"ל והוצאתי כמה ספרים קטנים, והפסקתי גם עתה מאותו הטעם, ואין כאן המקום להאריך.

ולענין הגירסה האחרת, הנלמדת משני המכתבים, שהזכירם יעקב אורלנד בתשובתו לדברי, בין מכתבו של ב. כצנלסון אליו, שמתוכו ניתן ללמוד, כי גם במתן־הגושפנקה לא היה לבו שלם, שכן תמה על בהילותו של משורר צעיר לכנס שיריו ולפרסמם במגילת־ספר; בין מכתבי שלי אליו, שמתוכו ביצבץ פיקפוקי, אם תעודתו תעודת־משורר או תעודת־שחקן, איני פטור מחובת־תשובה, אפילו היא מאוחרת הרבה, ואנסה בה עתה לאמור: ראשית, הייתי קנדידאט מסופק ביותר לזכות־התראה מפני מידת בהילות כזאת, שהרי נהגתי בי עצמי, בימי־נעורי, באותה מידה ממש, שנחפזתי להוציא שירי בקובץ קטן, אמנם, בגושפנקה של עצמי, ואם כי ניחמתי וגנזתיו, לא היתה זו עילה צדֵקה להזהיר את המשוררים הצעירים האלה מפני בהילות, שמה שכינסו בקבציהם הראשונים רובו, ופעמים רובו ככולו, ראוי שיכונס בקבציהם הכוללים, ומהם, אמנם, נהגו כן. אחרת, ספק, אם דברי על הפסיחה בין משורר ושחקן יצאו מכלל הלצה – לא חלפו ימים מרובים, ובירכנו על אוניה פרסונאלית כזאת ב“אוהל” – זוסיה שחורי, אברהם נחתומי ואברהם חלפי, עליהם השלום.

ה

הספר “אילן ברוח” (תרצ"ט) שהוא, כמשפטם של ספרי־בכורה, נהנה מזכות־הבכורה גם להיאחז בעקב קודמים וגם למחותו, ניכרת בו ראשית מצעדו הבוטח של משוררו, והוא מתאושש מספר לספר, אם “שירים על עיט ועל יונה”, אם “שירים מארץ עוץ”, ומתעצם בספריו האחרונים “יום אל־פחר” ואחרון אחרון “עיר האובות”. כדרך שעקבתי ראשיתו, עקבתי המשכו – ובהעלותי עתה את ספריו לפניי, ראיתי בשוליהם רוב סימני עפרוני, אות להתעניינותי במסלולו ונתיביו המיוחדים, ולמדתי, כי, אמנם, שירתו היא טבור־יצירתו, אבל הבנת מהלכה וביחוד מהלך צמיחתה וגמר־בישולה, מצריכה ידיעה במה שאינו כלול עדיין בספריו – והכוונה היא לא בלבד למחזותיו, שהרבה מתיגבורת־חיותה של שירתו מסתבר מהם, ולא בלבד פרקי הפרוזה הפיוטית שלו ובעיקר זו הבנויה כמתכונת המאקאמה, ובה גם הסאגה על ירושלים שלו, שיש בה כדי השלמה וחידוש לפנורמה של משוש כל הארץ, קרית מלך רב, כפי שציירוה רבים וכן שלמים, למן עגנון והזז עד דוד שחר ועמוס עוז, אלא אף תרגומי־המופת שלו – ביירון, וויילד, שלי, פו, קיטס, המעמידים אותנו על כלי־השירה שלו ודרך־השירה שבו. כי הנה הקורא בספרי־השירה שלו עצמו נשבה לרהטתם המשובבה והרוננת, וכסבור הוא, כי אותה קלות, אם לא לומר: אותה קלילות, נקנית לו בהבל־פה, כהולכת אחריו. בא מעשה התירגום ומכחיש אותה סברה של תוהו – שכן אי־אפשר להם ליצירי־השירה האלה, שנוסחם המקסים בלשוננו, יהא נקנה כמאליו, אלא הוא פרי עמל־רוח רב ושקוד, ואם תאמרו, שאין הזיעה ניכרת בהם, זכרו־נא את האימרה, שתולים בו בביאליק, שהכחיש את הסברה, ששירו נולד לו בלא חבלי־לידה, לאמור: ואדרבא, אני מזיע כפליים – אני מזיע, כשאני כותב את השיר, ואני חוזר ומזיע, כדי למחות סימני זיעתי.

אמת, יעקב אורלנד שיאריך ימים, כמותו כשלונסקי עליו השלום, נוטה להעמיד פנים כמי שהיונים פורחות צלויות לתוך פיו, אבל חמדת־קוקטריה היא.

ו

הכרתי יפה את שלונסקי וידעתי, כי לא כדרך ששיחק את עצמו בשעתו הבטֵלה, היה בשעתו העמֵלה, והיא היתה כמעט בוקר־בוקר, שדה התבוננותי בו, וביותר במעשי־התירגום שלו, שהם לא בלבד שירתם של המתורגמים, אלא אף (ואולי ביחוד) שירתו של המתרגם, וכבר מילתי אמורה בו: המתמיד הגדול בבית ספרותנו ולשונה. אף הוספתי: דימוניה של התמדה, המחלחלת את עבודתו, על כוחה וטיבה, שאין לפרנסה אלא כגילגול של קדמון, הממית את עצמו באהלה של תורה. אכן, אף יעקב אורלנד נראה לי מתלמידיו של שלונסקי, כשם ששניהם נראים כגילגול בעל “המתמיד”, ואם לא היתה לי ראיה לכך, היה לי סימן לכך – לפי שאני, גם בימי זיקנתי, משמש, לפעמים, באומנות של שושבינות, הייתי שושבין בינו לבין יהודה אלברג לתירגום סיפורו המרעיש את הנפש “אויפן שפיץ פון מאסט” (בקצה התורן), ובקראי קצת יריעות ממעשה־התירגום, ראיתי קצת דפים שהמתרגם הניחם במשקל תרגומו הראשון, אך ראיתי רוב דפים, שמירקם וחזר ומירקם, ושיבבם וחזר ושיבבם, ממש שחור על גבי שחור, וסיפר לי המספר, כי גם בהגהה השלישית שבדפוס נהג המתרגם כך. ואם בתירגום־פרוזה כך, בתירגום־שירה – על אחת כמה וכמה, ומה שנאמר בתירגומה של שירה, ניתן לומר בכתיבתה. ואם היא ניצגת לנו כמעשה־שעשוע, מי לנו לרושם מוטעה זה כמו היינה – איעצכם לראות עצם כתב ידו (כגון הדוגמה הנמצאת באוספו של אברהם שרון שבבית־הספרים בירושלים) – אחת, כמה מחיקות ושינויים ותיקונים וטיובים, והרי כבר נוסחה ראשונה נראית כתכלית השלימות לקלות ולנועם, באים הנוסחים והם כתריסר, ללמדך, שיש שלימות מפנים לשלימות.

ז

ואף זאת, קורא שירתו של יעקב אורלנד, הנתפס לרושמה המקובל: שירים ופזמונים, הננערים כביכול משרוולו של בעל־קולמוס, מתעורר על טעותו, בגלותו קו, שהוא קלוש בראשיתה של שירתו, והתגדש באחריתה, והוא כיסוד השליט בספרו “עיר האובות” – הלא הוא קו־ההגות. וכוונתי היא לא כל־כך לפרקי־הפתיחה הפרוזאיים לשירים ולשירות, שהם במזל מחשבה מכוונת, אפילו אקסאַקטית, אלא להגות המרוקמת בפרקי הפנים בגופם של השירים והשירות עצמם. כי אם לאותם פרקי־הפרוזה, משל למה הדבר דומה – מעשה הבנאי המראה לנו את בנינו באותה שעת־ביניים האחרונה שבין חובת השארת־הפיגומים לבין רשות הסרתם, והיא המניחה בידינו לעמוד על ההבדל שבין הבחינה המופשטת של הוגה לבין הבחינה המוחשית של משורר, ללמדנו כיצד הלכה נעשית שירה. ואם להסתפק בדוגמה אחת, צאו וקראו את פרק ההגות: על השם ועל כוח־השם, שיש בה ניסוי של הסבר, לפואימה “מעשה העגל”, שנולדה מתוך האגדה על ר' חנניה ור' אושעיה, שעסקו בספר יצירה, ונברא להם עגל משולש ואכלוהו. ובעיקר צאו וראו, כיצד אותה אגדה קצרה, שכל כולה י"ח מלים, מתרחבת ומתעמקת כדי שירה מקפת, כיצד הדמויות של רב חנניה ורב אושעיה נתפלגו, באופי ובמהות, וביותר התחקו־נא על סבך העלילה העשירה והמחוייבת לפי אותו פילוג ותראו עין בעין, להיכן ניתן לו, לבעל ההלכה הנעזר באגדה, להגיע במלכות־השירה, מכוח־הזיווג של כורח וחרות, שהיא סוד־חוקתה וחוקת־סודה.

ובאחרונה: הזכרתי הרמז בדברי ההקדשה, שהמשורר רשמם בשערי ספריו, שהובילם שי לי, ואזכיר אך קצת לשונה של ההקדשה בספרו “עיר האובות”, לאמור: “לדב סדן, מורי, אבי / שומר נתיבי מרחוק / ורואה ללבבי ובוחר לשתוק”. דומה, כי הפירותי עתה משהו את שתיקתי, ואקווה כי כאשר הפירותיה לגביו, אפירה לגבי כמותו. לאמור: המשך יבוא.

[י“א סיון תשל”ח]

א

בבואי להקדים קצת דברים לספרו של ר' יוחנן גיטרמן “המיית הלב” (ירושלים, תשמ"ד) – הכולל דברי שירתו, מהם שנכתבו בשבתו, לכורחוֹ, רוב שנים שם, בברית־המועצות, וקלוטים בהם רגשי כמיהתו הכפולה, הלא היא הכמיהה ללשון־העברים ולמולדתה, וזו וזו חסומה בפניו, עד שנחלץ, והוא כבר על סיפה של זיקנה, והוא עתה עימנו ובקרבנו – אטול רשות לעצמי לפתוֹח, לאמוֹר: בראשית היכרותֵנו, נודעה לי ראשונה מיהותו: צאצאם של גדולי צדיקי החסידים, שמשפחתם המעוּנפה נמשכה מראשוני אבירי החסידות עד אחרוניהם, ומקפלת עטרת רוב שושלותיה, ושושלת צִ’יצֵ’לנִיק שבפּוֹדוֹליא בכללה. למשמע דבריו, שהרחבָתם נתונה במאמרו על משפחתו, שרשיה ושלוחותיה (בקובץ “שנה בשנה”, הוצאת היכל שלמה, ירושלים, תשמ"א, עמ' 346 ואילך), עלה לפני זֵכר כפול ואפרשוֹ.

ב

הזֵכֶר האחד הם דברי התיאור של סביבֵי גידולו, כאשר תיאר, גידולה של הנפה ההיא, אליעזר שטיינמן, בדַבּרוֹ על יוסף אהרוֹנוֹביץ, אשר היה משורש פלך פּודוֹליה, בּיֶתר צמצום: משורש מחוז פודולי מסוּים, המשׂתרע בסביבות בֶּרשַאד, באלטה, טוּלצִ’ין, צ’יצ’לניק, טרוסטניץ. “האדם – יאמר – המתהלך בחבל אדמה זה פשטן הוא כאדמתו. פשוט ותמים הכפרי שם, ואף יהודי העיירות נשתמר בהם הרבה מהחן הכפרי. מה מצינו בטבע האדמה שאין בה מן הצחצחות ומן הפִּלפּלא חריפתא, כך לא סבלו בני אדם אלה קשׂקשׂים מתנוצצים ולא גדלוּת דמוֹחין. לא ניתנה התורה אלא שתהא תורת חיים, ואין תורה אלא שיש עמה מעשה; ואין חכמה אלא זו שתוכה רצוף חוֹבוֹת הלבבוֹת. עיקרם אלה היו כל כך מובנים מאליהם ומוסכמים ומקובלים, עד שלא היו מוֹכיחים אותם, הם מסתברים מתוך השׂכל הישר עצמו. ומה טיבו של השכל הישר, אם לא הליכה במישור ללא חכמנוּת יתירה, ללא ברק נפרז וּללא חקראוּת, שאין לה פרי אלא פרחים” (“במעגל הדורות” תש"ד, עמ' 264־263).

הזֵכר האחר הוא למעשה זלמן רוּבשוֹב (לימים: שַזָ"ר), שהגיעתו אסופתם היתומה של חבורת סופרי העברית שמעבר למסך, “בראשית” שמה, וגלגולה סבוך – שכן לא נמצא, ברחבי המדינה העצומה, בית דפוס נאות לה לאות העברית ולכורחם הדידו דבריהם ברלינה, שישודר ממנה למוסקבא ויפוצו ממנה ואף יגיעו לתל־אביב: ופה ישב הקורא, בעירוב של גיל ותוגה, והוא אוחז באותה אסופה כמגפפה ומחבקה, בודק דפיה ומיטיב שיבושי־דפוסה ופולט כמין פזמון, שנפרדו אף נמזגו בו שתי נוסחאות, נוסחה אחת שלשונה נשמע: עוד קוסמת הכוּסמת, ונוסחה אחת, שלשונה נשמע בּבַדוֹמֶה: עוד קוסמת הקוסמת, והלחן, כהיותו שגור בפיו, לחנם של חב“ד. ולביאורו של אותו כפל־נוסח, הנבדל באות אחת בלבד, ולא למשמע־אוזן אלא למראה־עין: כאן כ”ף דגושה וכאן קו“ף, לאמור: הנוסח הראשון הוא זֶמר הכרוך במה שנקרא “חג הגאולה”, הוא שחרור בעל ה”תניא" מכלאו, ונוהגת בו אכילת כוסמת, ואילו הנוסח האחרון הוא כקריאת התפעלות על אסופת “בראשית”. וכשם שהנוסח הראשון נתקיים בשיר הכוסמת בגירסת רובשוב שהתקינה ופירסמה ב“דבר לילדים”, כך הנוסח האחרון נתקיים במאמרו, הוֵוי אומר: המנונו, על כוחה של הלשון העברית וסיסמתו: עד קוסמת הקוסמת, ושפירסמו ב“כתובים”. ואזכור כי הִשמִיעַני אף בעל־פיו כמין שיעור על כוחה של אותה קוסמת, היא הלשון העברית, והטריח מונח־לעז, שהיה שאול עמו מידידנו משה קלווארי, מנאמני ציון ועֵבר, שקרא מאמרו לאמוֹר Im Bannkreis des Hebräischen, שתירגומו גם מעגלי־קסם, וגם מעגל חֶרֶם.

ג

ואותו זֶכר כפול נשנה ואף נתחדד לי, בקראי את קבוצת השירים של ר' יוחנן, גם אלה שהעלֶם בהיותו מעבר למסך, גם אלה שהם כהמשכם, ושזיווגם להם בארצנו. כי אם לרוח השירה המהלכת בהם, הרי היא ממש כבת־קולם של המזג, האופי, הרוח, שהם בנותן טבעם של בני פודוליא, כאשר תיארם לפנינו אליעזר שטיינמן, בהבליטו את מידת הפשיטות והפשטות של בני הנפה ההיא; ואם לרוח האיש וגורלו, לא ייפלא הזימון שבין יתמות־מלחמתו כקרובם של אחרוני חסידים נרדפים וכחברם של משוררי עברית נידחים, ולא מעט ניתן ללמוד מדוגמתה של אותה אחדות פרסונאלית וכמותהּ.

ד

וזאת לזכור, כי בבוא ההפיכה, תחילתה כשלטון־עראי של קָרֶנסקי והֶמשֵׁכהּ כשלטון־קבע של ברית־המועצות, היה המשורר בן שש, וחי אימי־התמורות ותמורות־האימים – המלחמות, הפרעות, הגזירות, ודמים בדמים נגָעוּ. גם קורותיו בתוך אלו וכאלו משורטטות בפרקי זכרונותיו – הנער שגדל בתורה ויראה, יגע לקיים את עצמו תחילה כפועל־חרושת, אחרי־כן כתלמיד במתמטיקה ופיסיקה במוסד שלשון הוראתו יידיש, עד שמֵיצר־האיסורים (“בנם של כלי־קודש”) מגרשו מכתליו (והמגרשת אסתר פרומקין), והוא שולח ידו להנהלת פנקסים וכדומה. אך שתיים נאמנויות־סתר, ללשון־האומה ולארצה, עמדו לו כאשר עמדו לכמוֹתוֹ, בין זכו – כמעטים – לראות חלומם קם והיה, בין לא זכו – כרבים – ואָבדו ואוּבּדו וכלא היו. תולדת־הנפתולים האלה כתיבתה זכות וחובה, ואך קצתהּ נכתב ורוּבּהּ לא נכתב ולא ייכתב עוד, וכמידת הִיכּתבהּ נגולה פרשה גדולה ומפותלת של יסורי נאמנות ומכאובי נאמניה, שהאומה על ראשי קנייניה חייבת לשמור להם אמונים. בספרֵי־התולדה הזאת יגוֹלוּ גם פרקים של ראשוני סיעת הסופרים, וביאליק וטשרניחובסקי בראשם, שנמלטו מגזירת אלמם, שהיתה כטבעת חונקת, ומה שעשו לעמם וארצו הוא סימן מובהק לכוחם הרב וּכמוֹתם שבאו לאחריהם, יחידים ובודדים, אשר בלעדיהם לא תצוייר ספרותנו, כהיותה עמהם ומכּוחם, וכמוֹתם, שלא נגאלו ונגזרו לבדידות, או נכלאו וניספו באמונתם ובאֱמוניהם לה, כולם כולם יבואו על הפקודים, וכאהבתם לו אהבתנו להם, סלה.

[תשמ"ד]

א

אמר המחבר: בבואי עתה, ברשות רבים גדולה יותר – הם דפי “הצופה”, לפרסם בכתב, מתוך שאשית נוספות על שאמרתי בעל־פה, ברשות רבים קטנה הימנה – בבית הסופר בירושלים, על פעלו של שרגא קדרי, לרגל צאת ספרו “וצאן ידו” (הוצאת עציון מיסוד “יד שפירא” ואיגוד הסופרים הדתיים, הביא לבית הדפוס דוד טלזנר, תשל"ז), אקדים להם לדבריי, שעניינם זימוני־ספרות, דברים, שעניינם זימוני־חיים, ויהא משום הטעם הפשוט, שזימונים אחרונים קדמו להם, בכמה שנים, לזימונים ראשונים, כדרך שגילם של נערים קודם לגילם של אברכים.

ב

ובכן, בימים הרחוקים ההם, לפני חמשים וארבע שנים, ובמקום הרחוק ההוא, בקהילת לבוב, הכרתי את פייבלה טפּר, וכחבר הסתדרות “החלוץ” הכרתיו: נער ער וזריז, משוייך לקבוצת הכשרה, שהיתה לה קומונה משלה, דובר עברית מודגשת, להוט אחרי ספורט, ואף מצטיין בו (היה בקבוצת כדורגל, שבאה לעירנו וניצחה את קבוצת הפולנים בה). לאמור, הוא היה דומה להם לחבריו, אך הוא היה גם שונה מהם – שהם פרקו, רובם ככולם, עול מצוות והוא נשאו, ובאהבה נשאו. אמנם, כבר היו אז ניצני ארגונו המיוחד של “החלוץ המזרחי”, אבל ככוחי טרחתי על קיומה של מסגרת כוללת לכל גוני תנועת ההכשרה והעליה, וטירחתי רובה עלתה וקצתה לא עלתה בידי. ולא העמדתי על כך, אלא משום שדומה עלי, כי משהו מדרכו של פייבל העתידה לבוא, בספרות, שעשאה בתוך מסגרתה הכוללת, כבר מרומז בתחילתו. על כל פנים, השוני שבינו לבין רוב חבריו עוררני להתחקות על מוצאו ונודעתי, כי הוא בנו של חזן נודע בפרברה של לבוב, חסיד הרבי מהוסיאטין, ואף מתבל שולחנו בניגוניו, אך חסידותה של המשפחה שתים פנים לה – הנאמנות לבית רוז’ין נוספה לנאמנות קודמת, לבית בלזא, ואלה, כידוע, שני קצות־מזג ושני קצות־סבר בסביבה ההיא, ומיזוגם קשה, אך עשוי, מחמת ניגודיו, להתסיס את הנושא בהם, על פי גזירת מוצאו. ואף זאת נודעתי – שניים בנים הם בבית, ברוך ופייבל, והם חלוקים ביחוסם לאורחא־דהיימנותא, והגדול שנטייתו לתיאטרון ולציור, וסופו נמשך להם, נוהג, כרובם של צעירי הדור, ששוב אין דקדוקי מסורת אבותיהם בידיהם, מה שאין כן הצעיר, הדומה בזה יותר לאבותיו. ולא הייתי מעמיד על כך, אילולא שבתי וראיתי חלוקת־אחים כזאת, בין רב וצעיר, בכמה וכמה משפחות בימים ההם ולאחריהם, ואם החזון הזה עודו בר־תפיסה סטאטיסטית, יפה לו התעניינותם של סוציולוגים.

ג

ושלוש פגישות עם האח הצעיר נחרתו במיוחד בזכרוני, שתים ראשונות בגולה, ואחת כבר בארצנו. לענין הפגישה הראשונה – היא היתה בקומונה של החלוצים בלבוב, שבה נתתי דין־וחשבון מוועידת הסתדרות החלוץ העולמית, שהתכנסה בדאנציג, ובכלל שומעיה ואף זוכריה פייבלה. ונקטתי לשון זוכריה, שכן הוא שהעלה, זה מקרוב, זכרה בדברו בי, מעל דפי “זאת הארץ”, והגדירה כהרצאה מרדנית ושמאלנית עד־להתמיה. לענין המרדנות – הרי עיקרה של התנועה ששימשנוה היה להמריד את חבריה על עצם הישיבה על אדמת־זרים ולהמריצם להימלט לארצנו פן ניספה. אולם לענין השמאלנות – באותה ועידה הייתי חבר לסיעת “הפועל הצעיר”, שהיתה סיעה קטנה, וחבריה (שפרינצק, שקולניק, פרידלנד, ד"ר אשר ואנוכי) היו תמהים, שכך מוגדרות המליצות השגורות בפינו, וככל הזכור לא שיניתי בהן אלא שהם העדיפו את המונח: ציבור העובדים, ואני העדפתי עליו את המונח: מעמד הפועלים, אשר היה גנוב עמי מגליוני “הקונטרס”. ולא הייתי מעמיד על כך, אילולא היה בנותן־ציור לתפיסתם של שומעי בימים ההם.

ולענין הפגישה שלאחריה – הקבוצה, שחברי הצעיר היה משוייך לה, קבוצת “מחרשה”, נקודת הכשרתה היתה בכפר רחוק, אוקנו שמו, וביקשה כולה לבוא לכינוס החלוצים הגדול בעיבורה של לבוב (“סלע השדים”), ומחמת הריחוק לא היה בידה לשלם דמי נסיעה, הלכך עשו דרכם, במשך כיממה, ברגל – ובאו כולם מיוגעים ומשוזפים, יחפים בסנדליהם, ומראם, וביותר מראה פייבלה, נקבע בזכרוני, ואולי משום שנתחדש עלי, ופה בארצנו, כתומו. וכאן אני מגיע לפגישה האחרונה שהיא בעצם הראשונה בארצנו – בוועידת הסופרים, שהתכנסה בתל־אביב, נגלה עלי פייבלה טפר, והוא כבר מכונה שרגא קדרי, שוקיו מגולים ורגליו היחפות בסנדליו, והוא מקשיב רוב קשב, כמשפטו בכינוס החלוצים ההוא. פה, בוועידה, הפרד־גישה היה בינינו, שהיה נגדר עתה, לאמור: אני הייתי עם מה שהיה מכוּנה בימינו המימסד, וח.נ. ביאליק בראשו, והוא היה עם האופוזיציה, ואליעזר שטיינמן בראשה, ולא עוד אלא אני כבר השחזתי את עטי כנגד חבורת “כתובים”. לימים שמעתי מפיו של קדרי זכרונות מעניינים על מגעיו עם החבורה ההיא וראשה, ודומה כי הוא מכלל המעטים, שיש בידו כדי צירוף קווי־תיאור לאווירתה של הספרות ופלגותיה בימים ההם, ומי יתן ויתעורר לכך. הכלל שעלה מפגישתנו זו, היא ידידותנו, הנאדקת והולכת זה יובל שנים, והיא שרויה במזל סופר וספר, ואף מזלות סמוכים מאירים עליה.

ומה תימה, כי נעניתי, ובנפש חפצה נעניתי, לידידנו שמאי גולן לבוא לבית הסופר בירושלים, ולדבר בו בשרגא קדרי ולומר מעט אשר עם דעתי ולבי, במלאות לו בחינת ימי שנותינו שבעים שנה, ובצאת לאור ספרו “וצאן ידו”, אף שחשתי, כי הם שני עניינים שווים מצד מועדם, אך שונים מצד עניינם, והיא תחושה שגברה והלכה במשך הימים, שחצצו בין הבטחתי לבין ההזמנה שכינסה במועדה קהל גדול ורב־פנים. כי אם ליובל – הרי במידה שהערכתו כוללת את מפעלו בספרות, והוא אמנם עיקרו, חובה לייחד את הדיבור על כלל ספריו, שהספר הנזכר הוא התשיעי שבהם, ואף אינו מקל על ההערכה הכוללת, מהיותו שונה משאר ספריו, שהם רומנים, מהם גדולים יותר, וכל רומן ורומן אפשר שיפול בו דיבור מסכם, ואלו הספר הזה הוא, בעצם, אסופת סיפורים, שנכתבו במשך עשרים ושמונה שנים, והם מחולקים ארבעה מדורים שונים, אם סיפורים ארוכים, אם קצרים מהם.

אבל מהיותי אדוק בסברת אחרון אחרון חביב, אקדים לו לנסוי הערכה כוללת יותר על האיש, דרכו ופעלו, קצת הערות צדדיות. ואפתח בדברי המוטו, ואלו שני כתובים, שהם כהודאת המספר ווידויו. הכתוב האחד: “ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר ציוה את אבותינו לבניהם, למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויוקמו ויספרו לבניהם” (תהלים, ע"ח, ה’־ו'); הכתוב האחר: “כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום – אם בקולו תשמעו” (שם, צ"ח, ז'). מי שמכיר את יראת־הכבוד, שהמספר נוהג בכתוב וכתוב, יודע, כי אין שימושו בהם כדרך המצוי, שהוא דרך שעשוע, אלא דרך מלוא האחריות, ושעל־כן חובה לראות, כדת מה נראים לו סיפוריו שלו עצמו לאורו של הצמד: עדות ותורה. וודאי אין הוא יחיד לבן־הצמד האחד: עדות, שכן רוב מספרים רואים סיפוריהם בחזקת עדות, אם כי לא כמובנה במקרא, אלא כמובנה המצוי, מתן עדות על עולמם ונפשם, כפי שהם מגולמים בסיפוריהם,. אבל הוא מכל היחידים לבן־הצמד האחר: תורה בישראל, וביותר אם ענין תורה נתפס כמובנה במקרא, ולא כמובנה המצוי, כלשון תורת הגיניטיקה, תורת היחסות וכדומה, אלא כמובנה המסור: תורה מסיני. אמנם מצאנו לו לחיים הזז, שהיה אומר וחוזר ואומר: תורה משמע ספרות, ואמירתו כרוכה לה תביעה להעמיד יחסו של הדור לספרות כיחסם של הדורות לתורה, ודעתו מניחה בקעה להתגדר בה, וכבר ניסיתי בכך.

ד

ואילו בעל “וצאן ידו” יודע את ההפרדה בין העדות, עדותו שלו, עדות של מטה, לבין התורה, תורת אל חי, תורה של מעלה, והוא סוד ההפרד בין ספרות לבין תורה. והוא הפרד הקיים במשקל ראשון, שבו הספרות אדונים לעצמה, ובטל במשקל אחרון, שבו הספרות שמשתה של התורה. ומאי משקל ראשון – כל עצמה של הספרות. היא אדונית לעצמה, והיא מכלכלת את עצמה, כחוקתה וכחוקיה – בנין העולם, עולמה של בדייה, ובריאת העולם, עולמה של בדייה, ובריאת נפשות ועלילות ותרקומת ייחוסים ביניהם. בלשון אחר: מיני שאלה וחידה, כּפי שמעלים אותם סבכי האדם המודרני ונפתוליו, מבלי לשעבדם מלכתחילה לתשובות התורה ופתרוניה, ואם סופם נמצאים משועבדים להם בדיעבר, אין זה בגלל הרז’יסורה של הסופר מלמטה אלא בגלל הנהגתו של הבורא מלמעלה, והיא כוונתו של המוטו בראש “וצאן ידו”, בחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, והמעשה מעשה הנברא והמחשבה מחשבת הבורא.

וכאן אתי המקום לבאר על שום־מה אני נזהר, מדי דברי בו במספר הנידון לנו עתה, שלא למנותו בכלל הסופרים הקרויים או מתקראים דתיים, הן לפי מתכונתם הישנה יותר, הן לפי מתכונתם החדשה יותר – מודעת היא זאת, כי בקרב יהדות גרמניה ואגפיה, וביחוד בקרב רבניה, בין אורתודוקסים בין ריפורמיים, קמה ספרות בלטריסטית, שהיא שונה מבחינת כיוונה, שאינו דומה נוסח מאיר להמן כנוסח לודוויג פיליפסון, אך שווה מבחינת ערכה – מערכת סיפורים שדיוטתם קטנה ודרגתם רדודה. והנה בלטריסטיקה זו, בכיוונה השמרני, ננחלה לקצת סופרי החרדים, ביחוד מחוגי “אגודת ישראל” בדורנו והם עושים כמתכונתה עד־עצם היום הזה. וזאת לזכור, כי נמצאים גם עתה, כל־שכן נמצאו קודם, שראו בה באותה ספרות מופת לסופרי־יראים עד עתה. נמצאים גם עתה – אך זה מקרוב נתפרסם, מעל דפים אלה, מאמר של דניאל שבתאי, על אסופת ספרות כזאת, שנדפסה בעצם־ימינו, והיא נדרשת לו, בביקורתו השנונה, לגנאי. כל שכן נמצאו קודם – וכבר הזכרתי, איך הרב ר' יהודה לייב מימון עליו השלום, ניצב בעצרת לזכרו של בעל “החבצלת” ושיבחו על שפירסם בשבועונו רוב תרגומים מיצירי הבילטריסטיקה ההיא, ואף העמידם כמופת, הראוי להמשך וחידוש בימינו. לא אומר, ששמעתי דבריו בתמיהה – הוא עצמו היה סופר רב־פנים וענין, אך גם כתיבתו, שהיה בה מקירובו של סיפור, לא נצרכה, לשם תכליתה ההאיאוגראפית (“שרי אלף”) אלא לאניקדוטה בלבד. אך אומר, ששמעתי דבריו בצער – הלא היה מגדולי היוזמים של מפעלי ספרות בתחומה של התורה ודעתה (“מוסד הרב קוק”), וכלל בהם גם ספרי ספרות יפה, אך במה דברים אמורים, אם היו ספרי דורות רחוקים, לכל המועט בימי הבינים, מה שאין כן בדורות קרובים, ודורנו בראשם. ולא עוד אלא כך נהג גם ירחונו, הקיים עד עתה, (“סיני”), ומעט היוצאים מן הכלל, כגון שתי האנתולוגיות של משוררים ומספרים דתיים (“אמנה”), שפירסמה ההוצאה ההיא, או קבוצת השירים שפירסם הירחון ההוא, לא באו, במיעוטם, אלא לקיים את הכלל.

אכן, הגיתי צערי באזני הרב ר' אלימלך בר־שאול עליו השלום, שדיבר, בכינוס השביעי למחשבת היהדות, על החסרון הגדול, חסרונה של ספרות יפה שהיא צורך גדול, אבל באמרי לו, כי כמופתה של ספרות יפה במזלה של האמונה בימינו, מוחזקת לי דוגמת שרגא קדרי על הופעתו ודרכו – לא גרר־צדדין בשולי הספרות הראשה, אלא עמידה בתוך הספרות המודרנית והדיבור מתוכה – לא הצלתי מפיו אלא פלג־הסכמה, לאמור: לא זה ולא זה אלא משהו באמצע.

ה

ואין לך סכנה כאותו אמצע, שפירושו גם מתן אוטונומיה לעצם תהליכה של הספרות היפה, גם מניעתה ממנה, שכן פירושה של פשרה זו הוא, למעשה, צמצום שהוא פתח דלדול, כי באין חירות בריאת עולם הסיפור ונפשותיו ונפתוליהם כאמתו האכזרית של החיבור, ולא כמשאלתו החסודה של המחבר, נמצאת הספרות היפה, בת־ימינו, מיותרת לחלוטין.

ולענין סיפוריו של שרגא קדרי – אם לדקדק, אורבת להם התחמקות כפולה, גם מצד הביקורת החילונית, שהיא קונפורמיסטית על פי דרכה, גם מצד הביקורת הדתית, שהיא קונפורמיסטית על פי דרכה, ואם לשרטט דרכה של זו וזו, בקווים כוללים, הרי הראשונה חוששת מן האמונה ופוסלתה לאמנות, והאחרונה חוששת מן האמנות ופוסלתה לאמונה. ואם כי נכתבו כמה וכמה מאמרי הערכה, מעטה בהם ולרוב חסרה מהם ההידיינות על העיקר, והוא, אם להעזר במוטו הנזכר שלו, מערכת הלבטים בין צו העדות והתורה מיסודה של האמונה ובין דרך ההודעה והסיפור מיסודה של האמנות. ואם להזקק לה להידיינות כזאת, או, למצער, לנסותה, דין להקדים ולהעיר, כי הספר “וצאן ידו” כבר בכור־מדוריו מקיים את הצו שניתן להם לאבות, שיספרו לבניהם, למען יספרו לבני בניהם, שכן שם המדור: סיפורים לנכדי, ובכור־סיפורי־המדור: ניתנה בו הקדשה: לנשמת ר' מרדכי בן־יחזקאל זכרונו לברכה.

אפשר, שטעם ההקדשה פשוט, כי מי בינינו, שהכיר את האיש המופלא הזה, לא אהבו, על חפצו וכוחו לספר סיפורי המעשיות, שכתבם בששת כרכיו – מסַפרם כפשוטם, כרוח העם, ויודע ומודיע מקורותיהם מבית ומחוץ, ומלמדנו להבחין ביניהם. לכאורה הוא כממשיכם של מאספים ומלקטים – ביחוד בתחומה של החסידות, אם ברדיצ’בסקי אם בובר, ואינו כן, כי יחוסו לאמונה ומסורתה כיחוסו של קדרי אליהם, ואף בחקירת הפולקלורה לגופה, כאדונים לעצמה, הרי עם כל האוטונומיה המחקרית שלה, היא משרתת תכלית אחרת, גדולה הימנה, היא האמונה ומסורתה, ומעשה שגילגלנו את הדיבור על חכמת ישראל וחכמיה, והגדירה כדעת האם את עצמו, ומהיות משפטה משפט המדע, הרי ככל שהיא יוצאת לחפש היא מקיימת תפקידה, אולם ככל שהיא יוצאת למצוא היא מחטיאתו, וצרה היא, כי בקצותיה, במגמתה המשכילית המוקדמת ובמגמה היראית המאוחרת, מציאתה קודמת לחיפושיה. אולם לפי תפקידה חיפושיה תכלית לעצמה, וכל שתיאמן יותר לה, תשמש, כמעל לעצמה ומעבר לעצמה, תכלית עמוקה ממנה. שאם בתכלית ראשונה היא מתגלית בחינת תשובת עצמנו אל עצמנו, הרי בתכלית אחרונה היא מתגלית בחינת והשיבני בתשובה שלימה לפניך. כך, בערך, היה הילוך דבריו, שהטילו אור על דרכו של עצמו, והגיתי וחזרתי בהם לשם היקש: ואם בפולקלורה, שהיא שכנתה של הבלטריסטיקה כך, בבלטריסטיקה ואמנותה לא־כל־שכן.

והיא, הנסיבה, שסיפורו של קדרי נוהג כדרך היוצא לחפש, יוצא מלפני הממשות של מרכיבי סיפורו, בין פועלים בין נפעלים, בין נוצחים בין נצוחים, ומתחקה על סביכותה של הנפש ופיתוליה ואינו מקל על חובת הריקפיטולאציה ואמיתה, ואדרבה מחמיר בה, כשם שאינו מתעלם מסביכותה של השעה ותעתועיה, ואדרבה מקפיד עליה ועל גילוי סתריה.

ו

ולעניין סביכותה של הנפש, כנודע הוא מכלל המספרים, ששיטת ראייתה של הפסיכואנליזה ומיסדה היא לו לעיניים, אף שדרך שימושו בה מעיד, כי אם הוא עצמו לא עמד על קוצר־ידיה של אותה שיטה, סיפורו מעמיד עליו. ככל שאנו מפליגים בסיפוריו, על סדר המוקדם והמאוחר, אנו למדים, כי לא דיו בתפיסת נפש האדם לפי ראשית יצריו ואחריתם, אלא הוא מטיל, יותר ויותר, הדגש באמצע וכוח־רישומו, ואם לא פנה ערפו לפרויד ופניו ליונג, דומה, כי יהדותו, אם כי היא קלושה, של הראשון ונצרותו, משום שהיא גדושה, של האחרון נותנת, והיא אולי העדות המובהקת ביותר להחשבת האמצע. ואם מותר לי לפרש את החשש שבו לפי החשש שבי, הריהו בסברה, כי אם לתפיסה ארכיטיפית, דין שלא נהא גרוריו של שבנאה לפי ירושתו האלילית־נוצרית אלא נוחליו של שיבננה לפי ירושתנו, למן הברית בין הבתרים ועקדת יצחק וסולם יעקב והסנה הבוער ואינו אוכל ומעמד הר סיני וקנאת אליהו וקידוש השבת והחזרת השכינה, ודיינו בנסיונותיו של מספרנו להראותנו דמויות המיתוס והאגדה חיות וקיימות, כנפשות פועלות ומפעילות במערכת החיים, שנראה אותו, בתחומה של הספרות הבדיונית, כאחד מבוני הארכיטיפיקה גם שלנו ושבנו. הלא היא הפסיעה הגדולה שפסע והפסיע מעבר לשורשם ומצעם של סיפורי המעשיות של מרדכי בן־יחזקאל; פסיעה והפסעה, שהיתה גם חפצו גם כמיהתו של אותו חסיד נבון־לב וצנוע.

ז

ולעניין סביכותה של השעה – המצוי במסכת הסיפורים הנידונים לנו יודע, כי בחלוקה בין המספרים, שדרכם להרחיק את מקום המעשים וזמנם, לביו המספרים שדרכם לקרב את מקום המעשים וזמנים, נמנה מספרנו עם האחרונים – סיפוריו, רובם ככולם, מדברים מתוך שעתם ומקומם ואליהם; וריווח־הימים שבין המאורעות ותיאורם הוא מינימלי, ואדרבה, המאורעות החשובים המרכזיים, הם מרכזם, ונושאים חותם מרכזיותם, כפי שנטבע בשעתם, גם אם מטבע של גבול־זמנים בהול הוא. כך, למשל, ענין מלחמת ששת הימים וכן ענין מלחמת יום כיפור. אך העיקר הוא, כמדומה, במה שהיסודות המוחזקים, מעבר לשעה ולמקום, פועלים בתוכם, ופעולתם מכרעת. ובדוק, דרך משל בולט, תפקידו הממשי של הכהן המשיח ב“מי יתן בוקר” או תעודתו הממשית של אליהו הנביא ב“וצאן ידו”, ותראה כי כמותם כאישי־הדור, שהמספר שואלם, על דמותם והליכותיהם, ושותלם כנפשות פועלות ברומנים שלו, לרוב בחייהם ובמעט לאחריהם. וכבר הקשה נתן רוטנשטרייך, על־שום מה אין מערכת האישים האלה, אף שנשמר קלסתרם על קוויו, מורידים את הסיפור לתוך סכנה או קצה־סכנה של רומן־מפתח, וכבר השיב על קושיתו, כי עילוים כדי סימבולים נותן, ואאחז בתשובתו לאמור: כדמותם של אישי המיתוס וערפלי־ההיסטוריה השאולים ממרחקי־קדומים ונשתלים בתוך הרומן דמותם של אישי־הדור השאולים מקירבת־היום־אתמול ונשתלים בתוכו, והיא חידת הראייה של הרחוק והקרוב בקנה אחד.

ח

והיא הנותנת שמספרנו, עם כל ריתוקה של עלילת סיפור וסיפור למצעה של אקטואליות, מסוגל ומסגל לראות את הארעי בתוך הקבע, בחינת החולף בתוך הנצחי, לאור השאלה המכרעת, עד־מה יסודות המיתוס כאמונה עשויים להיות יסודות האוטופיה כמציאות, וכמובן שיאן הדברים אמורים במערכת הגות ושיטתה, אלא כמסכת דמויות ועלילה ותרקומת ייחוסים, על מתחה והתרתה, ביניהם; אבל אם מותר לנסות ולערטל את המסכת הזאת מבשרה ועורה ולהעמידה על שדרתה ושלד עצמותיה, שלד ההגות המשוקעת בו בסיפור, מתבקשת הקבלה בין שיחה שהעסיקה זה מקרוב את הרבים, כשהשואל, אהוד בן עזר, שאלתו ביסוד הפקפוק, ואילו המשיב, גרשם שלום, תשובתו היא ביסוד הוודאות, שהגה את אמונתו בעתידותיה של דת ישראל, כמיצוי ערכיה הגנוזים, באופן שמה שהיה, לא יהיה, או, לפחות לא יהיה כפי שהיה, ובין שיחת־התמיד, שבה השואל והמשיב אחד, ולענייננו עתה שרגא קדרי, ההוגה את אמונתו בעתידותיה של דת־ישראל כמיצוי ערכיה הגלויים, באופן שמה שהיה הוא שיהיה; והרי ההכרעה על־כך או על־כך היא חידת תולדות ישראל ופתרונה.

ט

כך לענין הכללות; ולענין הפרטות – בישע ימין עליון, לעת מצוא.

[י“ד אב תשל”ז]

א

בבואי להיענות לקריאת ידידנו, יהואש ביבר, להיות בדוברי הערב לכבודו של יקירנו, אהרן אפלפלד, אמרתי להמשיך במה שהחילותי, לפני כמה וכמה זמן, באוזני באי הבית הזה, בית־הסופר, ולקשר נימה בנימה, כדי לגלגל בקצת סוגיות במסכת ההיכרות והידידות, שנתרקמה בינינו, וההרהור הוליכני כממילא לפגישה הראשונה, שהדה נתלווה כביכול לכל הפגישות שלאחריה.

ב

לשון הד שאחזתי הוא פשוטו כמישמעו – הלא הוא הד־מצעדינו בגבב רחובה וסימטותיה של ירושלים, בשעת לילה אפל וגשום ושומם, כהיותה בסמוך לגמר מצור העיר, ואנו מדשדשים להגיע למרתפו של סמינר מדריכי הנוער, והוא, מורה־דרכי, אוחז וחוזר ואוחז זרועי, ומעודדני: תסמוך עלי, עיניי רגילות בחשיכה עבה יותר, ורגליי מאומנות בשקערוריות (ואולי אמר: במהמורות) עמוקות יותר.

ג

פגישה ראשונה זו נצטרפו לה, לימים, פגישות הרבה, ביחוד בכותלי־האוניברסיטה, שנמנה בה עם מקשיבי־לקחי, ושמועה קטועה על קורותיו, קורות נער, פליט גיא־ההריגה, נצטרפו לה רוב שמועות קטועות כמותה, והיו כפירוש לאותו הדגש שבאמירה הראשונה (“… יותר… יותר”), שהיתה גם קו־חציצה גם קו־חיבור בינו לבין סביביו. ממרחק־הימים נראים שני הקווים בחינת הא בהא תליא, אבל התגלותם שונה היתה. קו־החציצה עיקר דרכו היה בעל־פה, וגילויו בא מאוחר יותר בנאומיו, ביחוד על עצמו; קו־החיבור עיקר־דרכו היה בכתב, וגילויו בא מוקדם יותר, תחילה במגומגם, אלו שיריו, ולימים במבוּרר, אלה סיפוריו.

ד

לו נדרשתי לפרוש, אימתי נזדמנו, בראשונה, שני הקווים האלה, ברשות רבים גדולה יותר, הייתי מרמיז על נאומו, בסדר חלוקת פרס־אוסישקין, שזכה בו זה מכבר; ולו נדרשתי לפרוש, אימתי נתלכדו, באחרונה, שני הקווים האלה, ברשות־רבים גדולה יותר, הייתי מצביע על נאומו, בסדר חלוקת פרס־ביאליק, שזכה בו זה עתה. אך אלה בכם, ששמעו או קראו את שני המשאות האלה, וכן את נאומיו שבאמצע, שבהם דיבר על זולתו, ודרך זולתו על עצמו, מתבקשים לשוב ולקרוא את פרקי הווידוי והזכרון האלה, וילמדו עד מה קו־החציצה, על רמז־האוטוביוגראפיה שבו, פירנס את קו־החיבור על גלגולי־הרמזים לתוך מערכת־סיפור וסיפור, הפרוש לפני קוראיו, שגורלו שלו עצמו וחיבוטיו נתרחבו אף נתעמקו לו כדי חזיון גורלה של מחצבתו ויסוריה. אמרתי: גורלו שלו עצמו, ודין שאומר: גורלו שלו עצמו ושל שכמותו. הלא כה דברו: “המצוקות הגדולות חיפשו תשובות גדולות. אחדים מאתנו נעשו בעלי־תשובה, אחרים דבקו במסתורין, ואחרים, להבדיל, פנו אל המסחר הגדול. לא היה באפשר לכסות את הפצע הגדול בתחבושת קלה. נעורים מבוזים הם פצע של שנים רבות, נעורים מבוזים הם כפצע, שלעולם לא יירפא. אין לך עשייה שלא תמצא בה את ילדי־השואה. איזו פעילות־יתר מאפיינת את כולנו”.

ומדרכם של חבריו־לגורל אל דרכו שלו: “גורלי היטה אותי, משום־מה, אל הספרות”. ולאחר שהוא מברר עיקר מהותה של ספרות, הוא אומר בה, כי היא “מחוייבת במיצוות מעשיות, והמיצווה המעשית הגדולה שלה: היחיד. אני יחיד, שאביו ואמו נתנו לו שם, לימדו אותו את לשונם, העניקו לו מאהבתם, הורישו לו מאהבתם.”

ה

פתח ביחיד והמשיך באביו ובאמו, שמם, לשונם, אהבתם, ובהמשך־דבריו באה הרחבה מפנים להרחבה: “מיהו יחיד זה, שאתה רוצה לנגוע בנפשו, ואם להתיימר, לרדת לשורשו. יחיד זה יהודי הוא, ברצונו או בעל־כורחו יהודי הוא. ביודעין ובלא יודעין נושא הוא בקרבו את מורשת אבותיו, יש לו לשון והוויה וקסם־פנים וצחוק ובכי. כיוון שצימצמת עצמך לכדי אמות אלו – כל עניין יהודי הוא יקר לך. ואם סופר אתה, ומלאכת־המלים היא מלאכתך, אין לך אלא ללכת אל האמנים הגדולים וללמוד מהם לשון, צירוף ודימוי. ממילא אתה בא לידי השתאות על מה שעשו ראשונים, שהכשירו לך כלים והעמידו מסד, כדי שבבוא היום, תוכל גם אתה להניח לבינה משלך” (שם, שם).

אבל ממה, שהקדים להם לדברים אלו, אתה למד, כי לפתח קיוויו ליום, שבו יניח לבינה שלו, חטאת רבץ – נעלם, וביתר דיוק: הועלם, ממנו מלוא־בניינו של גדול־האמנים, שהכשיר לו כלים והעמיד לו מסד, הוא־הוא האיש, שלשמו נאמרו דבריו עתה: “שנים חלפו עד אשר באתי אל יצירתו של ביאליק, והפגישה הראשונה, אם לומר את האמת, היתה מרה. ביאליק חמור־סבר הביט אלינו מתוך השיטין. ביאליק המוכיח, ביאליק של חזות קשה, שחזותו כביכול נתקיימה בנו ובהורינו”. והוא מפרש, בסמוך, את דבריו אלה: “באנו ארצה, ב־1946; בני שתים־עשרה שלוש־עשרה היינו, וסבל השנים צרור בנו כפקעת קשה ונעדרת־משמעות. כל סבל כפוי הוא נעדר משמעות. סבלנו לא רק חסר משמעות היה, אלא מביש. בארץ הָמו חיים של מעש, כוונה ותושיה; ואנו ילדותנו המעונה כמו נשחחה עוד יותר תחת משא־המעשים. לא די שחיינו עלובים, באה השירה ובאצבע מוכיחה הצביעה עלינו, על האשמים כביכול, שלא שעו לקולו של המוכיח ונענשנו. אנו היינו הראיה החותכת של הנבואה שנתקיימה. – – – לא היה ספק בלבנו, כי אנו האשמים וממילא הנענשים: כמו להכעיס נעלם לנו ביאליק הנסתר, שמאמינים לוהגים את שמו עד רגעי חייהם ובא ביאליק אחר, ביאליק המאשים” (שם, שם).

ו

ואודה, שלא יכולתי לקרוא דבריו, דברי וידוי אלה, בלא רגשות מעורבים של הצדקת כותבם והאשמת עצמי. לעניין הצדקת כותבם, הרי הוא עצמו כמצדיק את עצמו – הוא מזכיר דרך לימודה של שירת ביאליק, שנהגה במוסדי־ההוראה, ושהיתה ברוחה האקטואלית של התקופה ההיא. והנה אמת הדבר, כי ההוראה, שלפה מתוך שירת ביאליק סוגית־אמצע, ועיקרה שירת־הזעם, ועשאתה ככל־כולה, באופן שקיפוח ראשיתה הגדולה וקיפוח אחריתה הגדולה כמותה וממנה, גימדה את מלוא גרם־המעלות שלה. לעניין האשמת עצמי, שהייתי מורו גם באותה מסכת, לא אוכל להצדיק את עצמי, על שלא עלתה בידי לאשש כהלכה את דעתי, כי השיטה הזאת, שנהגה במוסדי־ההוראה אחוזה היתה בעקב הביקורת הרווחת על שני קוויה השונים, הקו־שבמזיד והקו־שבשוגג, שהצד השווה שבהם הוא צמצומה של השירה הזאת על תחנת־ביניים דיאלקטית שבה, ובעילום מלוא מהלכה, על תוכה וברה, כאמתה ולאמתה. הלכך דומה עלי, כי לא מחכמה עשיתי, שהנחתי כי הקונטרא־טון שלי להערכה הרווחת, צלילו היה חזק כדי סתירתה, והטלתי עליו על אהרן אפלפלד עבודה סמינריונית, והיא בדיקת פרטי־שיטתם של ביאליק־רבניצקי בתירגום מיבחר ספר האגדה, על שני כרכיו ללשון ייידיש, וסופו הביא קונטרס, שכתב בו דוגמות ראשית, הסדורות לפי אלפא ביתא, של מלים וביטויים, וכפורק מעמסה לא־לו, הפטיר: איני יכול עוד. אכן, נואלתי ולא ידעתי, כי בלבו מולך פרק חשוב, אבל דיאלקטי, של שירת ביאליק כמגילתה כולה, וממילא דרכו ארוכה להבין גודל חיבורו ודיבורו של המשורר לעמו ולקנייניו ומהותם, כפי שהוא עולה מטיפולו המסור בזוטות כאלה כהמרת לשון האבות בלשון־האמהות במירקם אגדות חז"ל.

ז

מאז זרמו מים רבים, אפילו מי השלוח, וכשם שאהרון אפלפלד עלול היה לפני כחצי יובל, בימי מעברי מכוח לזיקנה, לרפות אותי במלחמתי לביאליק הכוליי, השלם (במזל המשולש – נפש, עם, יקום), כך הוא עשוי עתה, בימי מעברי משיבה לגבורות, לחזק אותי, במלחמתי לש"י עגנון הכוליי, השלם. שכן הוא־הוא ראה, בדברי עליי, לפני כשנתיים ימים, בבית הזה, להעיר על שמרדתי על ידידיי־יריביי, הבוקרים והחוקרים, בסרבי לראות בקבוצת הסיפורים הקטנה והאקספרמינטאלית “ספר המעשים”, מוקד מכריע באישיותו של מסַפרם, ובמאני לראות בסיפורו הגדול – “אורח נטה ללון”, מוקד־מוקדיה של ראיית ההוויה של נפש ועם, ועיקר טעמי הוא בבדיקה, האם אין מעמד מיוחד לספרים, שהגה בהם ואף כתבם, בבנותו אותם לבינה לבינה, במשך שנים רבות, והאם מקרה הוא, כי אין הם סיפורי בקע ושסע ונֶכר אלא סיפורי חיבור והידוק ושייכות – וראשי הנפשות של הספרים האלה יוכיחו: הקהילה ומרוצת תולדתה (“עיר ומלואה”), המשפחה ושלשלת ייחוסה (“קורות בתינו”); הספר וקורות גילגוליו (“ספר סופר וסיפור”), וכי לא בלבד אורך כתיבתם, אלא אף רצף־הילוכם קובעים אותם לא בלבד בחינת־צוואתו, אלא אף עיקר־נחלתו. ודאי שאפלפלד לא חיזקני בראייה זו, אלא מתוך ששאבה מראייתו שלו עצמו, שהיא במזל ההרחבה מתחום היחיד לתחום הרבים, הקיבוץ, הכלל, שגורלו נטעוֹ בתוכו וטילטלוֹ מתוכוֹ, והוא בראשית נסיונו הנועז ביותר להעמידו כהווייתו.

ח

ואנסה לפרש את דבריי על דרך בדיקת מאמרה של לאה דובב (“אפלפלד – קריאה חוזרת”; “משא”, י' אדר תשל"ט), שכן היא שניסתה להעמיד על כך, כי שני ספריו של אפלפלד, גם “כאישון עין” וגם “תור הפלאות”, הם כמעט כאותו ספר עצמו, “סיפור שקיעתה של משפחת אדונים מתבוללת, – – – בשלבי העימות עם הזהות היהודית המובלעת בהם.” אלא שהיא מרמיזתנו על שתים כתובות שונות, כביכול הן כתובת אחת. הפסוק, שהבאתי עתה משלה, הטלתי בו קווי־העלם, ובהם נאמר על אותה חברה "טבועה בחותם התרבות האוסטרית – ליתר דיוק: בחותמו של האסתטיציזם האוסטרי – בשנות לפני המלחמה, – – – ", אבל המשך־דבריה מעמיד את “כאישון עין” “בתוך הקשר תרבותי מוגדר מאד מבחינה היסטורית, זה הנסמך לשמה של הריפובליקה הוויימארית”. ולעניין ההבחנה הזאת היא משלחת למחקריו של פיטר גאי על וויימאר ועל רוח וויימאר. ודומה עלי, כי גם ההגדרה הראשונה גם ההגדרה האחרונה יש בהם צד של איחור – ביחוד לאור אמירתה של המבקרת, כי לפנינו: “זכרונותיו של מי שהיה נער מעמידים את ההתפוררות הפנימית, ההכרחית, במקביל לנסיבות החיצוניות של קץ הימים הקרב”.

והנה לא אכחיש, כי אפשר לו לאפלפד להעזר בזכרונותיו של מי שהיה נער, גם אם הוא איננו הנער הזה, אפילו לא מועמד לו – הרי בשנה, שהיטלר עלה לשלטון, המספר שלנו היה תינוק בן שנה אחת, ובשנה ששלטונו של היטלר התפשט על אוסטריה, המספר שלנו לא היה בו כדי כוח זכירה. אבל חלילה לי לומר, כי הוא בדה נער כזה בלא היות לו שורש בקרבו. ואם כן, דין לקבוע את השורש הזה וגידולו, וקביעתו מחייבת גידור מפנים לגידור – והוא לא יכווננו לגרמניה הוויימארית שלאחר המלחמה הראשונה, אלא יכווננו לאוסטריה ההאבסבורגית שלפניה, ולא אל כל־כולה, אלא לארץ אחת מארצות כתרה, בוקובינה, ולסוג מסוים של יהודיה. והלא בה, בכפר מועט הסמוך לסטורוז’ינץ, לידתו של המספר – ובעיר בירתה צ’רנוביץ, ראשית גידולו וממנה גלה וניטלטל, ילד מורדף, כאשר ידענו מספר־חייו, ואליה שב, ומה שקלט בבית, ברחוב, והקליט בסיפוריו, הוא מצעו ורקעו, או נאמר: שורשו, שאפשר ידביקו לבדומה־לשרשו, אך הוא שורשו, מסד יניקתו והינקתו, הלא הוא הספציס, היהודיי בין ב“אישון עין” בין ב“תור הפלאות”.

ט

הלכך חובה עלינו לומר מה, ויהי בקצרה, על טיבה של יהדות בוקובינה, ביתר דיוק: על קבוצת אוכלוסים גדולה שבה, שפניה היו מכוונות כלפי וינה כממשות תרבותית שלפני מלחמת העולם הראשונה, כשם שהיו מכוונות אליה כבדייה תרבותית לאחריה. ויורשה־לי לספר מנסיוני מעשה שהיה כך היה: לפני חמשים שנה ושנה, כשנכנסתי לעבוד במערכת “דבר”, היה בכלל תפקידי אף עניין תירגום סופרים, שלשונם גרמנית, והנה במקרה־לא־מקרה היה בכור־תירגומיי מאמר של מי שלא שמעתי קודם שמו ושמעו, מאנפרד רייפר, איש צ’רנוביץ, ועניינו עניין יהודי־בוקובינה. תירגמתי אותו מאמר ואף פירסמתיו, אך תמהתי בלבי: בוקובינה, שהיתה שייכת למלכות האבסבורג, היתה אז, זה תשע שנים, ספוחה לה לרומניה, כמותה כבסרביה, שהיתה שייכת קודם למלכות רוֹמנוב, אבל משכילי־בוקובינה עומדים בנאמנותם לרוח הגרמנית, וללשונה, וכשם שהשליטוה על עצמם, אף שאין שאר התושבים מסביב גרמנים, כהיותם בוינה או בברלין, כי אם לגויים – לשונם רובם אוקריינית ומיעוטם מולדבנית, וקבוצת השוואבים דוברי דיאלקט שלהם רחוקה מהם במוצא תכלית ריחוק. ואם לשאר היהודים – מהם חסידי השושלות, שחצרותיהן קבועות פה, אם צאצאי בית־ריז’ין, אם צאצאי בית קוסוב – דיבורם יידיש, שהיא, לפי האופנה, מגורמנת מעט או הרבה.

והנה משכילים יהודים אלה, ולא בלבד המתבוללים שבהם, שנתמעטו והלכו, אלא אף הציונים שבהם, שנתרבו והלכו, כסוגדים לאיזו ברייה בדויה של רוח גרמנית והשלייתה. ועד היכן הדברים הגיעו – כלי מיבטאם של ציוניה עודה ה“אוסט־יידישה צייטונג” הגרמנית, וגם לאחר השואה, בהימלט שרידיה לארצנו, היו מכלכלים כלי מבטאם באותה לשון. יתר על כן, כשם שהיו ממעריצי קארל קראוס או קונסטאנטין ברונר שם, הם ממעריציהם פה, ואגודת קונסטנטין ברונר, כשם שהוציאה את כלי־מיבטאה בגרמנית שם, כך הוציאתו פה, ואפילו התפלגה בשל פילפולה של השאלה, האם תקומת מדינת ישראל מחייבתה בעמדת הלאו של רבה או מתירה לה עמדת הן.

י

ומה תימה, הרי גם במעלת היצירה קמו, מקרב האינטליגנציה, שאף שיכבת־עם רחבה למדי נלוותה לה, משוררים עצמיים ומקוריים, אמני הלשון הגרמנית ואניניה – כגון מרגול שפרבר (וראה בזה מאמרו של גרשם שלום: לקח גורלו של משורר יהודי בלשונות נכר, “דברים בגו”, עמ' 523־522); וכמותו יצחק שרייאֵר (שידע עברית וסימנך: תירגם משירי אברהם בן־יצחק ודוד פוגל); והוא הדין בדור צעיר יותר, כגון פסח אנצ’ל, שנולד כבר בשלטונה של מלכות רומניה, והסב שמו: פאול צלאן, והיה קוסם גדול בשירה הגרמנית ורזי־לשונה, ואף דודניתו, סֶלמה מרבאום־אייזינגר, שהיתה חברת “השומר הצעיר” ועמדה על סיפה של העליה, והוגלתה לטראנסניסטריה, ושם אחריתה, כתבה בלשון־דודה ורוח־עדנתו, וזה מקרוב הוציא הרש סגל, איש רחובות, את אסופתם. וכן דרכם של בני דורה כגון רוזה אוסלנדר וקיטנר וקובי ווהל (שניסה כוחו גם ביידיש ולא ראיתי ניסויו ובהגיע צרור שיריו ביידיש, שנשמר בבית גנזים בבוקרשט, נתברר עד מהרה, כי אלו תרגומים מעשה יצחק פאנר).

נאמנות זו ללשון, שמלכות אוסטריה היתה מעוניינת בתפוצתה ושליטתה בפרובינציה זו, והקימה לשם כך אוניברסיטה (הרקטור שלה אולי היה נכדו של יצחק ארטר, ואחד מוריה היה ליאון קלנר, בעל הביוגראפיה הראשונה של הרצל) ובתי־גימנסיה (שגם בחורי־גליציה היו לומדים בהם, וכן למשל למדו בגימנסיה הגרמנית בראדוביץ, – אברהם שבדרון, ברל לוקר, יוסף שווארצמן). והאינטליגנציה היהודית שבה, החזיקה בה גם באבוד בית האבּסבורג, ובשלוט בה מלכי רומניה, ושרידיה לא שכחוהו עד זה מקרוב, בשלוט בה, כחלקה של אוקראינה, ברית־המועצות – חידה היא ותהי לחידה.

יא

ואחזור, ברשותכם, למאמרו הנזכר של מנפרד רייפר, שלאחר פירסומו לא שמעתי עליו אלא לשעות רחוקות, כגון שנבחר, כאיש ציוני, לפרלמנט הרומני (ובחירתו בסביבי קיומפולונג, הורתה וגידולה של אולגה קובילאנסקה, שכתבה תחילה גרמנית, אך הניחתה והתמידה כסופרת אוקריינית מהוללת), וראיתיו, מקץ עשרים שנה, והוא מניצולי־השואה, והשתקע בתל־אביב, והמשיך, סגי־נהור, לעסוק בחקר יהודי בוקובינה ותולדתם, ושלח אלי כתב ידו הגרמני על כך, והשיבותי לו במכתבי, שראה לפרסמו באוטוביוגראפיה שלו (עמ' 343), והרי תרגום קצת דבריי: “עניין משולש הוא, שקריאת כתב־ידך מחכימתני אף מנהירתני. ראשית, עניין פרובינציה יהודית קטנה, אך מיוחדת במינה, שאורבת לה הסכנה, הצפויה לכל פרובינציה, שלא תהא נערכת במידה מספקת, אלא באיפה זעומה; שנית, עניין גורל יהודי, שהתרחש לכורחו בארץ קטנה, שהיא כמעט איזור־ביניים בלבד ואיזור־גבול בלבד, – בין תרבותיות, מדינות, אומות – ואף־על־פי־כן (ושמא בגלל כן) התקיים הגורל הזה ימים רבים, למרות כל ההתנגדויות, כשאותו עם־ביניים מועט השכיל להבשיל ייחוד משלו; שלישית, מיקרוקוסמוס יהודי, המניח פתח להתבונן בקווים עבים או כנים, בהשלובם של כל הזרמים, שהפעימו את החיים היהודיים. פורענותו ואושרו של משעול־הצדדין הוא להיות בת־קולה של דרך המלך הגדולה, אך כאן לא היתה בת־הקול כמין הד חקייני, אלא תשובה תמימה של ספירה חיה. איך השתקפו פה חסידות, השכלה, תנועה לאומית; למה באו פה לכלל ביטוי ראשוני־הרוחשים של מדיניות פרלאמנטארית עצמאית; היכן הבקיעה פה התכונה הביתית את שיכבת התרבות המלאכותית והמיובאת; אימתי הבשילה ההבקעה הזאת ריניסאנס המעוגן בעממיות והמחודד באמניות מעולה – אלו אך קצת קושיות, שהתשובה עליהן אפשר לה שתסייע ביד היסטוריון.”

דברים אלה נכתבו בתל־אביב, בספטמבר 1947, כשנתיים ימים לאחר שנמלט לארצנו ילד מילדי הפרובינציה הזאת, והוא נוצר להשיב, רב־יתר, תשובה מכרעת לשאלה המשולשת הזאת, ותשובתו גדולה מתשובת היסטוריון, שכן היא תשובת סופר ואמן.

יב

כי, אמנם, התשובה הזאת היא יעודו של אהרון אפלפלד, ידעתי מראשית־קריאתי בניסיוני־כתיבתו – היה לי, אפילו, שיקול של חשבון בכך, שאמרתי גם לעצמי גם לזולתי: צאו וראו, מה בין יהדות בוקובינה לבין יהדות שכנתה, מזרחה של גליציה, שהעמידה, אמנם, את אפרים פריש ואת יוסף רות ואת יוזף וויטלין כמתארי עצמה, בלשונות־נכר, אך העמידה לעומתם את אשר ברש וש“י עגנון ואברהם משה פוקס, כמתארי עצמה, בלשונות־בית, לשונותיה היא, מה שאין כן בוקובינה, שאימצה לה כביכול את בן־טשורטקוֹב, קארל אמיל פרנצוז, וקראה בשמו רחובה של צ’רנוביץ, והוא כמופת לה, וסופריה כיוצאים בעקביו. אם תאמר עליהם על סופריה, כי לשונם לשון־עציצים, לא גרעת מטיבה המעודן וטיפוחה המושלם, שכן אפילו אתה טורח הרבה, אי אתה מסוגל להוכיח רישומה של לשון יידיש בה, ולכל המופלג אתה מוצא בת־בת־קולה בהגייה רחבה של ההברות הפתוחות וברי”ש המותזת. כל כך גדול בה מישקעה של לשון ספרות, בחינת ממרחק תביא לחמה.

יג

הלכך מובנת השימחה, בהיגלות בה בעל־סגולה כאיציק מאנגר, שהלך גם הוא תחילה בעקבי בני דורו וסביביו, ופייט ראשוני פיוטיו בלשון הגרמנית, ואילו התמיד בה, היה גדול כחבריו ומחבריו; וככל־הנכון לא בלבד ביתו, בית חייטים, הכריע, אלא נדידתו ליאסי הכריעה. וכן היה לה לשירת יידיש ניר, ואנו מתהנים מפירותיו, אף עד עתה – כעדות רישום שירתם של יעקב פרידמן, מ. פריד וויינינגר, מ. מ. שאפיר, משה יונגמאן, אלכסנדר שפיגלבלאט וכיוצא בהם, לנוי והנאה. אך זאת לזכור, כי השירה לא נמצאה לה, מבחינת מעלתה וסגולתה, מקבילה בפרוזה, ונסיונו של שלמה ביקל לכתוב רומאן, שרקעו ומצעו פרק בתולדות יהודי כפר בבוקובינה, ולהשהות פירסומו שלושים שנה, לא יצא מכלל נסיון. והלא שלמה ביקל לא היה מילידי בוקובינה, אלא מילידי שכנתה, מזרחה־דרומה של גליציה, והוא כמין אמיסר שלה, כהיות אמיסרים אחרים (א. ש. סופר, יצחק פאנר) והוא עניין לגופו.

יד

אין צריך לומר, עד מה גדלה שמחתנו בבצבץ, מקרב ילידי הפרובינציה הזאת, אמנות הפיוט בלשון העברית, שגילויה היה בארצנו, – הרי דן פגיס, והרי מנפרד וינקלר, והרי אף אהרן אפלפלד, אלא שנועדה לו תעודה אחרת – אמנות פרוזה עברית, והוא בה, מבני גליל הורתו, בן־בכור ולעת עתה אף בן־יחיד (אם לתרגום פרוזה ואמנותו די להזכיר את אברהם כרמל, מתרגם קפקא ומוסיל) ולא בלבד לגבי דורו אלא אף לגבי דורות שלפניו בפרובינציה ההיא, ועליו גאולתה, גאולת הסאגה של יהודי בוקובינה.

ועינינו הרואות, כי הוא מייעד עצמו לה, כדרך שייעד עצמו לספרות בכלל, דהיינו שהוא לומד מפי ראשונים שקדמוהו. ואם לקודמיו, מי לנו גדול כש"י עגנון – ניתי עלה בלה, גליון “המצפה” ונראה מה העלה לך, בימי־נערותו, חיקורו על תולדות עירו, והיא איפת רזון קטנה, וניתי כרך עלים נוצצים, ספרו “עיר ומלואה”, ונראה מה נתקבץ בו, במרוצת השנים, המלאה לה עמל יצירה – ערימת חיטים גדולה, – ועמדנו בסוד הגרעין, ומפלאות־טיפוחו, ונבין את עמלו של אהרן אפלפלד, הניצב בתחנת הביניים הגדולה שבין מיזרעו וקצירו, ונאמר לו: עליך המלאכה, כי לכך יצרך גורלך ועינך הצופיה סלה.

[ז' אייר תשל"ט]

עד שאפתח בענין, הנידון לנו פה, בבית הזז, הערב, הוא ספרו של חיים באר “נוצות” (הוצאת “עם עובד”, תש"ם), אקדים, לשם ביאור גישתי ופיתוחה, מעשה שהיה ושקדם לו מעשה שהיה; מעשה ראשון – משל; מעשה אחרון – נמשל. לענין המשל – שניים מגאוני הרבנים בגלילות גידולי: ר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, רבה של עיר־מולדתי, ברודי, ור' מאיר אראק, רבה של קהילת בוטשאטש, נמלטו, בראשית מלחמת העולם הראשונה, מחמת המציק, לעיר־הבירה, וינה, ופתחו בה ישיבה נחשבה, ודרכם שהיו, בכל יום ויום, פותחים את לימודם, בדבר הלכה ודרוש של קודמי־קודמיהם; זה היה פותח בדברי ר' עקיבא אייגר וזה היה פותח בדברי החתם סופר, והיה ודאי להם, כי אותו צמד נעלה, חותן וחתנו, מסייעים אותם, בבואם להאיר עיני תלמידיהם בבירורה של הלכה וליבונה. לענין הנמשל – גם עבדכם, הניצב עתה לפניכם, בבואו לפתוח את שיעורו, אמנם לא בהלכה אלא באגדה – שכן הסיפורת היא בת שובבה לאגדה – אזכיר שניים גדולים, ביתר דיוק: שניים מספרים גדולים, באופן שאספר מעשה שהיה כך היה.

ב

ובכן, לפני עשרים ושבע שנים, עשה יוסף אופאטושו בארצנו; ובימי שהייתו בתל־אביב פקד, יום־יום, את ביתנו, וגילגלנו בדברים של ענין, אך שיאם היה ביום הארוך, הוא יום כיפור, שביקש ממני להוליכו למאה בתי תפילה, ונעניתי לו, ובשיטוטינו, ברווחים שבין תפילה ותפילה, היו דברי־שאלה מרובים ודברי־תשובה מרובים, וראוי היה שאפרסם, למצער עיקרם, מה־גם שיש עמדי שם נאות, והוא כמין חיקוי לשם סיפורו, שתירגמתיו ללשון־העברים: יום ברגנשפורק, דהיינו: יום באופאטושו. ולעניננו עתה אביא גרגיר מתוכו, שנגע בבעית פרס נובל, שהיתה מנסרת בחלל־התענינותו, בייחוד בדמות קושיה: למה ולמי. אמר לי: זאָגט איר קודם, כלומר: אמור אתה תחילה. עניתיו, כי אם לְמַה – נקדים את הבכירה לצעירה, דהיינו את הספרות העברית לספרות היידית, ואם לְמִי – השיקול של שנשאלו בזה, מתנודד בין שניים – מזה זלמן שניאור, שאפשר מצד־מה לצאת בו שתי הלשונות, ומזה ש“י עגנון, ואילו שאלו לי והייתי פוסק: אחרון אחרון חשוב. השיב לי, כי אם לענין מה, הרי יותר משהוא נוטה לסטיריאוטיפ של הכתוב על הבכירה והצעירה, הוא נוטה לסטיריאוטיפ של הכתוב על ברכת אפרים למנשה, אבל עם לענין מי, שהרי לא שניאור ולא עגנון אלא – שלום אש, אבל לפי שהדיינים הגויים ינסחו את דינם באופן ששלושת הרומנים שלו על אותו איש, אמו ותלמידו, שהם קלושים לגופם, יהיו חשובים כעיקר, ואילו כל שאר יציריו, שיש בהם רמה וגדולה ממש, יהיו כטפלה לו, ניחא, שירושלים, שתהא נשאלת בזה, תשיב כרוחה, וודאי תכריע לטובת סופרה. וכבר הנחנו אותו ענין והפלגנו לענין אחר, והנה איש־שיחי ניצב ואומר: איר זענט דאָך נישט קיין נאַרישער ייד, ווי קומט עס אז איר האלט אזוי פון עגנונען; כלומר: הרי אין אתה יהודי שוטה, מה לך מחשיב את עגנון כל־כך. השיבותיו” זאָלן מי אזוי ביידע לעבן, ווי עגנון האָט מיך, כמעט מיט די זעלבע ווערטער, און אפילו אויף יידיש, געפרעגט וועגן אַפאַטאָשו; כלומר: כך נחיה שנינו, שעגנון היקשה לי, כמעט באותן מלים, ואפילו ביידיש, על אופאטושו. חייך ושאל: נו וואָס ענטפערט איר דערויף, כלומר: מה אתה משיב על כך. אמרתי: עגנונען גייט גוט – ער האלט נישט פון אָפאטאשו; אָפאַטאשון גייט גוט – ער האַלט נישט פון עגנונען; מי ווייטער גייט נישט אזוי גוט – איך האלט פון ביידע; כלומר: עגנון ניחא ליה – אין אופאטושו נחשב לו; אופאטושו ניחא ליה – אין עגנון נחשב לו; אני לא ניחא לי – נחשבים לי שניהם. היקשה אופאַטוֹשו: הייסט עס, אַז ער און איך זענען אזוי ווייט, אז מיר זענען זיך קאָנטרע; כלומר: משמע, שהוא ואני רחוקים כל־כך, אנו מכחישים זה את זה; השיבותיו: הייסט עס, אז ער און איר זענען אזוי נאָענט, אז איר שליסט זיך אויס, משמע: הוא ואתה קרובים כל־כך, שאתם מוציאים זה את זה.

ג

מדיבור לדיבור נתגלגל הדיבור לראשיתו של עגנון ולראשיתה של הביקורת עליו, שהיתה מן הקצה אל הקצה – ואין הדברים אמורים באמירת־לאו של צעירי מספרים מבני גילו ואנשי עלייתו – שלמה צמח, מ. הריזמן וא. א. קבק, שנצטרפו לו, לעגנון, לפי ראשי חניכותיהם, לאמור: צ’ח’ו’ק' עשה לי אלוהים, אלא הדברים אמורים מזה באמירת הן גלויה וחותכת של י. ח. ברנר, שלא זו בלבד שהסב את פירסומו של “והיה העקוב למישור” בהמשכיו מעל עמודי “הפועל הצעיר”, אלא אף הדפיסו, ועל חשבונו, במגילת ספר, כשם שהם אמורים מזה באמירת־לאו חותכת וגלויה של מ. י. ברדיצ’בסקי, שהעמיד כנגד גנותו של “והיה העקוב למישור” לעגנון את שבחו של “קורות אהבה אחת” למשה סמילנסקי. ומשהזכרתי דברים אלה, לא יכולתי שלא להעיר על שתים נקודות.

נקודה ראשונה – ניגוד זה שבין ברנר לברדיצ’בסקי להערכת בכור־ספריו של עגנון, היה כניגוד שבין תלמיד ורבו; ולאמירת ההן ניתן לצרף את פ. לחובר שהקדים, בשמונה שנים, בהן שלו את הלאוו של ברדיצ’בסקי, ואף כאן ניתן לדבר על ניגוד בין תלמיד ורבו. ולא עוד, אלא לבקשת עגנון צירף פ. לחובר את מאמרו זה לספר מסותיו, והדפיסו, על אף רפיונו ואולי בשלו דווקא, באותיות פטיט. נקודה אחרונה – ציורם של המבקרים בדעתו ובדמיונו של המבוקר, שכן כשם שעגנון לא זז מלחבב את שני התלמידים, אומרי ההן, עד שנצטיירו כמלאכי שרת, כך לא זז מלהשַׂטים את רבם, אומר הלאו עד שנצטייר כבכור־שטן, כאשר יעידו־יגידו מאזיני־שיחו. אבל חשוב מיחסו של המבוקר הזה למבקריו האלה, שיש בו מן האנושי־אנושי־ביותר, חשוב יחסו של המבוקר לעצמו, מעבר לשבחי זולתו וגינויי זולתו, הוא יחסו לעצמו, המחייבו להישמע לעצמו, מתוך נאמנותו לעצמו, לשם מיצוי סגולת עצמו, שהשבח, עם כל הזירוז שבו, אינו עשוי להעלותה, כשם שהגנות, עם כל ההתראה שבה, אינה עלולה להורידה, והכל בידי כוחו ומסירותו, להעלות את יצירתו כיעוד־חיים וכיעוד־יצירה, שהם דבר גיזרה וגורל.

ד

הארכתי במשל, אך דומה עלי, כי אין האורך למותר, שכן היא דומה לנמשלים הרבה, שהצד השווה שבהם – הופעת־בכורה של מספר וספרו, הפרוזים לכפל־הפנים של קבלת־הפנים, ולעניננו עתה הוא משל נאה לספרו, ספר הבכורה, של חיים באר “נוצות”, שכבר נשמעו סביבו קולות־הקצה, כדרך שנשמעו בענין “והיה העקוב למישור”, באופן שניתן כביכול לדבר על חזרת בת־קולו של ברנר מזה ועל חזרת בת־קולו של ברדיצ’בסקי מזה, ועל תנודת־ההערכה מקצה אל קצה, שלא פחות, אלא יותר, משהיא ענין לקורא, הנוטה, כרוחו לכאן או לכאן, או מסתדר לו, לרווחתו, בעמדת־ביניים, הוא ענין למחבר, החייב להימלט מסכנת ההפלגה שבגנות, היא סכנת־ההקפאה שבביטול־עצמו, ואין המלטתו הכפולה אלא במתח ההקשבה לעצמו, לייחודו, כדי לבחון את עצמו, אם ועד־מה קיים בהם ולגבם בחינת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך, שיידע, כי מה שלא קיים היום, הוא יכול וחייב לקיים מחר, ויש מחר לאורך זמן, והמרחק שבין “והיה העקוב למישור” (שבו נטמן לו למספר מוקש שטרח להחלץ ולא נחלץ ממנו) והמשכו וסיומו יוכיח.

ואם תשאלו, מה ראיתי להעלות את “והיה העקוב למישור” כדגם־הארה ל“נוצות” ומחברו, יכולני, אמנם, להשיבכם, כי ככל שנגלה עלינו מספר חדש, לבי משיאני לנסות בהדגמה דומה, והוא בדרך הניסוי של הקבלה בין גילוי ראשית של דיפרנציאל מאוחר לגבי גילוי ראשית של אינטגראל מוקדם. אבל אודה, כי הדגמה מפורשת זו, שאני נועז עתה להמשך לה, ושנתעוררה בי מאז נתפרסם, מעל עמודי “דבר”, הפרק ששמו נעשה שם הספר כולו “נוצות”, נתחזקה בי כדי הקבלה ברורה ומבוררת. אודה, כי לא התפעלתי מהופעת הראשית של חיים באר, היא אסופת שיריו “שעשועים יום יום”, כשם שאיני מתפעל מהופעת־הראשית של כמה וכמה מספרים, החל בעגנון וכלה במרדכי טביב ואהרן אפלפלד, שתחילתם כך, ואני פוטרם במאמר חכמינו: כשאדם נער אומר דברי זמר. מה שאין כן בהופיע פרק “נוצות”, שבירכתי עליו ברכת שהחיינו, וקצתה של הברכה כלול במכתבי למחבר, מתוך שחשתי, כי הפרק “נוצות” אינו אלא פיסקה־שבעין במגילה־שבכוח, ובהיגלותה, בספר “נוצות” "כמגילה־שבעין, אני חש אותה כפיסקה במגילה גדולה הימנה, אך כבר בפיסקה הראשונה ניכר, כי נגלה עלינו מספר שהמה שלו, והוא מה שרוחבו כעומקו ועומקו כרוחבו, והאיך שלו, והוא איך שמסדו כטפחותיו וטפחותיו כמסדו, עיקר, שכן ישן וחדש ממוזגים בו, כמיזוגה של שחרית וזיקנה, והוא סוד המיזוג, המתגלה בכוחו לחיות ולהחיות ישן וחדש, כפי שראינו בסיפור שלפנינו, על מצעו, עלילותיו ונפשותיו, ועל כלי־סיפורו, נועם־הרצאתו וחמדת־לשונו, היונקת מן השיתין וממה שעל גביהם; וצירופם של המה והאיך הוא כשאיבה ראשונה ממיכמני הביוגרפיה שלו, שכמותה כביוגרפיה של איש־ירושלים, שנעשה מספר־ירושלים, והוא שונה מדור מספריה, שהיו עצמם יוצאי־גולה, ואף דומה להם; כשם שהוא דומה לדור־מספריה שאבות־אבותיהם הקרובים והרחוקים יוצאי־גולה, ואף שונה מהם, ובהגיע עת מחקר, כולל ומפורט, של תפיסת ירושלים במעשי־מספריה בדורות אחרונים, ודורנו בכללם אף בראשם, נעמוד על בירור אורחותיו ומעלליו של הענין הגדול הזה, ונבין לדומי ולשוני, ונלמד נושא, נחשב ומסועף, בנושאי סיפוֹרתנו וגלגוליה, ובינתיים יתוספו אף סיפוריו של המספר שלנו, שלא השמיענו, בסיפורו עתה, אלא קצת צלילים מרוחבו ועומקו של הדיאפוסון שלו, בחינת אפס קצהו תראה וכולו לא תראה.

ה

ראשית, ליכודו של תלמיד חכם ואמן בקנה אחד, והוא ליכוד שמופתיו הרחוקים – לפין ומנדלי ומופתיו הקרובים – ש“י עגנון והזז. והרי מתוך הסיפור שלפנינו, סיפור־ביכורים, אנו למדים, עד־מה אמנות הסיפור על דמיונו ועיצובו, מסתייעה, בכוחה של בקיאות, והיא בקיאות של חוקר־עד־דק, שאינה משעבדת לה את ענין הסיפור ובנינו, אלא משתעבדת להם ומשמשתם לטייבם, ולהעשירם. ובזה מופת לו ש”י עגנון – היכולת להיות גם מחברו של “תמול שלשום”, גם מחברו של “קורות בתינו” תוכיח; כשם שמופת לו חיים הזז – היכולת להיות גם מחברו של “בישוב של יער” גם מחברו של “חתן דמים” תוכיח. שנית, החכמה לגבול גבולה של ירושלים הנחזית, באופן שהעלילה על נפשותיה, ספורה לכל אורכו הוא בפי נער מנערי ירושלים, המספר על שאינם הוא ואינם בני־גידולו ואווירתו, אלא בני דור קודם, לא בלבד ישן אלא מיושן, המקיים את עצמו באבוד עליו כלח, כמין שלשום ואתמול הנעוץ בתוך היום, שהוא תמורתו וחליפתו, והאני המספר, החי את תמורתו והפכו, שכן גדל בתוך היום ולתוכו, רואה אותו שלשום ואותו תמול מפרכס וחי ואפילו חולם הזיה של מחר, מה גם שמבין ראשי הנפשות הפועלות והנפעלות שבסיפור, ועיקרם באי ביתם של הוריו וקצת בתי שכניהם, בולטת דמותו של בעל־אוטופיה גדורה ומסוימה, שהיא, כמשפטה של אוטופיה, ענין של מחר. הבליטות הזאת בתוך הווי מוזיאלי של מוצגים חיים, על ממשותה הגרוטסקית, מיוצגת בהזייה הגרוטסקית כמותה וממנה, הזיית חסידו של פופר־לינקיאוס ותורתו, והיא נציגות בולטת מרכזית, אך לא יחידה. כי כמה וכמה מוקדים להוויה משונה ומיוחדת זו, וניכר בהם הצמד־לא־צמד, המוליך אל בירת מלכות בית האבסבורג וממנה. המוקד האחד, במזל נוסטלגיה, היא הילולת יום ההולדת של פרנץ־יוסף־קיסר, הנחגגת, כיאה לאחרון נסיכי ירושלים האפוסטוליים, בתוככי ירושלים, ושתאריך־חגיגתה נעתק, ליום אחר שהתקיים ביקורו בעיר נסיכותו המדומה, זוכר הביקור ההוא או מזכירו הוא הקברן, אליהו ריקלין, שהפיגורה המוצקה שלו מפוסלת להפליא. המוקד האחר, במזל אוטופיה, היא הזיית תקומת הממלכה, כפי שנרקמה בהגיונו של אותו איש וינה, והוא בעיקרו איש מהרין, הלא הוא יוסף פופר־לינקיאוס, וככל המשוער, חולם חלומו ומנסה להגשימו בירושלים, יודע גם מה שאין המספר מודיע, דהיינו שאותו חכם שנהה, כהוגה, אחרי עמנואל מאַך וניבא, כמשורר, את פרויד, כמותו כילידי הגלילות ההם מהם דודו קוֹרן (שקרא לעצמו נורק), וכמותו פריץ מאוטנר וקדם להם אהרון ילינק, הם מצאצאי הפראנקיסטים (ואכן, דודו ההוא של פופר־לינקיאוס, הוא מחבר סיפור על אחרוניה ואחרונם שמה). אך דיינו במה שנגול לפנינו חלום המדינה, שיסוד־מוסדה היא חובת ההזנה הכללית, וחולמה ולוחמה, הוא־הוא אותו מרדכי לדר, שהפיגורה הנרבוזית והנברוזית שלו מצוירה להפליא. מה־גם שתוך־כדי העלילה הזייתו נשלשת: שמתערבים בה שלושה מיני הוזים והזייתם: הלינקיאניות, הצמחונות או הטבעונות, האספרנטיות, והשילוש הזה קליפתו בחזקת פיכחות, פיכחות מדומה, מחפה על תוכו, שהיא בחזקת טירוף,ואחריתו, אחרית־עיוועים, של אותו שוגה ומַשׁגה תוכיח. שלישית, שגיון זה הוא כחוליה הנעוצה בשלשלת שיגעונות, ברוח ועלו מושיעים בהר ציון, כי הנה הזיית אביו של האני המספר הוא תיקון מיצווה, שקילקלו בה הדורות, שלא הבחינו, כי הערבה שנוהגים בה בקיום ארבעת המינים היא טעות, שכן הערבה והאקליפטוס היינו־הך, ונמצא המשך המנהג כשגגה העולה זדון. ואותה טירחת התיקון היא כנשוכה בטירחת תיקון פתיל־תכלת, שפולמוסה לכאורה שכך, מאז יגיעו של הצדיק ר' גרשון הניך ליינר, והנה הוא מתחדש והולך, להיות התורה תמימה, כלומר: תמה ושלימה. שכן תומה ושלימותה מפתח הגאולה.

ו

והרבה יכולתי להאריך ביכלתו ואמנותו של המספר לראות ולהראות כאותו עולם ומלואו ועולמותיו מתוך עירובו המדוד והקצוב, המשייר רוב חומרי האוטוביוגרפיה כחומר ולבינים לשארי סיפוריו. אך שלא לקפח את זכותם של חברי הטובים ממני, המשורר והחוקר, עמיתי אבנר טריינין, והממספר האמן, ידידי חיים באר, אפסיק עתה מתוך הבטחה נאמנה: המשך יבוא.

[י“ז אלול תש”מ]

אוצר ובעליו – לצדי דמותו של אברהם שרון

מאת

דב סדן

---

מאמר א: על האוצר

מאת

דב סדן

דרכו של אדם, שיהא מחבב את זכרם הבהיר והמעודד של אנשי־שם, אשר בעודם עלי אדמות חרתו מענית מעמיקה בשדה־המאורעות וגם הסתלקותם מעל בימת החיים הנחילונו נכסי־צאן־ברזל, המשמשים מעיין־התנערות לדורות. שמותיהם מחייכים מעל גבי רחובות, זכרם מבהיק מעל כותלי בתי־ספר ומוסדי־ציבור, יום פטירתם הוא אבל לרבים, וישישים מצביעים במעט התימרות על הבית, אשר בו, ראה בן־עירם המהולל ראשונה את אור החיים, או העלה את אחד ממפעליו רבי־הברכה, ואלה שזכו לחיות במחיצתו של אותו גדול גונזים, בחרדה דתית, את כל השיירים, שנתקדשו במגע־ידו, ממאור־עיניו או מנשמת־אפו. אמנם, דור דור משתברים ומתנפצים הלוחות הישנים, אולם גם שברי־לוחות מונחים בארון, ועם כל יציאת מצרים חוזרים ומעלים את עצמות יוסף לארץ־הבחירה, וכל אומה חופנת בשוליה את קטון־האצבעות של בניה הגדולים, ומכריזה, לשם תנחומים, כאותו קדמון: דין גרמא דעשיראה ביר, כי גדולים צדיקים במותם יותר מבחייהם.

ב

מתוך אותה החיבה לנחלת־השיירים של בוני־הדורות ניזונית פעולתו השקדנית של אברהם שרון (שבדרון), שישב בכפר גליציאי נידח, בֵּניוב הסמוכה לזלוצ’וב, וצירף, במשך שלושים שנה ושנה, מנחלתם של גדולי־ישראל שני קוים יסודיים: את קלסתר־פניהם, זו האספקלריה של צביונם הפנימי, ואת כתב־ידם, אלא הצינורות המשמרים את ניבם ומאוייהם בטביעה ראשונית ואשר בהם משתקפים רעיונותיהם תוך זרימתם הלא־אמצעית מנבכי־נפשם לתוך חלל־העולם. גדולי־הדורות, שמוצאם מזרע־ישראל, בין הקריבו את מיטב־חילם בתוך עמם הדווה, בין הלכו לשיר את מזמור־חייהם בנכר; בין אהבו את מקור־מחצבתם ובין התנכרו לגורל האומה בכחש ומעל – כולם נתבעו ונתחייבו ליכנס אצל בית־הגנזים ולטבוע בו את דמות־גופם ואת שארית־ימינם. רק מי שהיה מקורב למלאכתו של מכנס־הנפוצות האלה יודע ועד, כמה יגיעות יגע, עד שהעלה איזה כתבי־ד שׂפונים וטמונים או תמונה בודדת, ועד שהצליח לעורר את לבותיהם של אחרים על המיצוה ולזרזם לעזר־מעט. במשך שלושים השנים של עבודת־הכינוס המאומצת נמתחו מאות־מאות חוטים מן הכפר הנידח לכל קצות הגולה. צא ולמד, בכל שנה ושנה נשלחו אלפיים כתבים – כי אי־לך פינה חבויה בעולם, שלא דרכה בה כף־רגלנו ואשר לא גידלנו לה אנשי־רוח מעולים. עצום הוא, אפוא, מיפקד הכוחות הגדולים, שישראל־סבא הכניסם לגנזי־היצירה של האדם, ומנבכי־הדורות מציצים בנו אלפי פרצופים של אנשי־שם אשר פעלו בכל תפוצות־תבל וברוב שטחי־פעולה, והם מדברים אלינו בשבעים לשון של שירה ומחקר, הלכה ואגדה, מחשבה ובנין, מדרש ומעשה. ועל אף היותם מפוזרים ומפורדים בין שבעים מלכויות, נשתמרו בפניהם קוי הגזע הקדום, המתנחלים דור־דור ומסתמנים כחוט־שני אחד, החל באותם העברים הקדמונים, שדמויותיהם הועלו עם החפירות הארכיאולוגיות וכלה בפרחי־המשוררים מזרע־ישראל, המשמיעים את זימרתם המודרנית בלשונות־נכר המרובות השגורות בפיותינו. יש להניח, כי דווקא בפרצופיהם של גדולי־הרוח שלנו נתגבשה ההבעה המובהקת של הכרת־פנינו הגזעית, וכאן צד של חטיבות לאלפיים הפרצופים שבאוסף. אלה צריכים לשמש אתחלתא לכינוס מבורר ומפורט יותר, ביחוד לאחר שהאוסף נמסר לרשות־הרבים, וחובת הדאגה לו חלה על הציבור כולו.

ג

ואמנם, בצבירת־החומר לא הקפיד המאַסף על תוכנם של המכתבים, כי בעיקר היה חשוב לדידיה שיהיו כתובים בעצם־ידיהם של הגדולים, אלה השורות מצטרפות ממילא גם על פי תוכנם לבבואת־כותביהם וענינם בחיים. שהרי מובן, שר' חיים צנזר כותב על “ריחים של קיטור שאין לו איסור”, ופאול אֶרליך, ממציא ה־“606”, מבקש במכתבו משלוח של סמי־רעל הדרושים לו לצרכי־מחקריו ובנו של ר' מנחם מנדל מויטבסק כותב לר' חיים קליסקר בטבריה, שיתפלל עליו ועל ביתו והוא מצרף לו קוויטיל: “אני משה בן סומא, אשתי סיניורי יוכבד בת שרה רבקה לאה”. הלא ממילא ניעורה בנו איזה הרגשה מיוחדת למראה הפנקס הזעיר, אשר צבי (היינריך) גרץ עשה בו את רשימותיו האחרונות בהיותו מוטל בערש־דוי, שלא ירד ממנו עוד, או בראותנו פיסת־הניר, שנרשמו בה כ“ב האותיות של הכתיב העברי בעצם ידו של יוסף איזרעלס, בשעה שהורה את מלאכת־הכתיבה העברית לנערה הנוצרית אשר שירתה לפניו, או בראותנו את ספרו של יעקב איכנבוים על משחק־האישקוקי “הקרב” הכתוב בידי המחבר בכתב מהודר של סופר סת”ם, או מכתבו של קורט איזנר מבית־הכלא, או בהעיפנו עין על גלויה בת־שורות מועטות, שנכתבה בידי הרצל בעצם הקונגרס הציוני השני לבתו: “אוצרי הטוב! היום אין שעתי פנויה לדברים שבכתב, כי הנני נשיא־הקונגרס. אבא הנאמן שלך”. כמה מן הגלות המרה יש, למשל, במכתבו של ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא עם גזירת־הגירוש של היהודים מהכפרים ברוסיה: אחב“י למשמע אוזן דאבה נפשנו – – בדברים הנוגעים בגוף ובנפש ישראל… והגם כי קשה להאמין – – כי הלא ידוע לכל שאדוננו החסיד הרחמן הקיסר יר”ה חפץ חסד הוא ומתנהג בחסד וברחמים עם כל החוסים תחת ממשלתו וגם שריו ויועציו מיטיבים חסדם עמנו ובודאי מאתם לא תצא רעה ח“ו ואעפי”כ יש לנו לדאוג פן ח“ו עוונותינו גרמו זאת, על כן מוטל עלינו להתעורר בתשובה שלימה ודבר שבחובה לקבוע תענית בכל ערי־ישראל בשני וחמישי ושני וכו'” – וככה, מחום־האמונים של ראשוני־הציונות מגלה מכתב־התודה של הרצל לאותו היהודי הגליצאי, שראה חובה לעצמו לכבד את מנהיגו בתיבה של משקאות שהוכנו על־פי המצאתו של השולח: “ראוי אתה באמת לחיבה. תודתי הלבבית להפתעתך הנעימה, אף־על־פי שאין אני מורגל בשתיה של משקאות חריפים”.

הרבה מכתבים משתלבים לשלשלאות של בתי־אב וצאצאיהם. הנה, למשל, משפחת היינה: מוטלים לפנינו תמונותיהם ואגרותיהם של היינה גופא, אחיו, אחותו, דודו ולבסוף יוצאת־חלציהם בדור רביעי, אשה שנתרחקה כליל ממקור־ישראל: מריה עליזה נסיכה לבית־מונַקו. מה משונה הוא הרושם המתקבל אגב הקבלה בין מכתבו של היינה וזה של דודו – שלמה היינה מדבר במכתבו בעניני־המסחר שלו ודוקא על איזה חביות של סמרטוטים, בעוד שבמכתבו של המשורר אשר לפנינו אפשר למצוא את הטורים האלה" “הנני מאוס עתה על היהודים והנוצרים יחד. מאד אתחרט על התנצרותי. אין אני רואה, כי הוטב מצבי. ונהפוך הוא: אין לפני אלא פגעים. – אולם אאלם דום, כי הנך יותר מדי נאור, משתוכל לעצור משחוק פיך… האין זו איוולת: כמעט קט התנצרתי וכבר מרננים אחרי בגלל יהדותי. אכן הנני אומר לך כי אין לפני אלא פגעים רעים”. – והנה עוד שלשלאות של משפחות: ארבעה דורות של משפחת הרמבמ"ן המתנוסס כבוד במסכת־חבריו ובני דורו וצאצאיו הגדולים, והנה שלשה דורות ממשפחת הרבנים היחסנית אורנשטין (“ישועת יעקב”), שלושה דורות ממשפחת גרץ (השלישי מומר), משפחת ג’קומו מאיר־ביר, שני דורות ממשפחת ד’איזראלי־ביקינספלד, משפחת האסטרונומים הֶרשל שגילו כמה כוכבי־שבט, שני דורות ממשפחת גיגר ועוד כהמה וכהמה. המכתבים והתמונות האלה מוסרים לנו גם הם תמונת־מה מגורל ישראל, ביחוד ממשפחות הגדולים במערבא, כשאנו נתקלים בשילשים וריבעים המעורבים וטמועים בין העם, אשר ישבו בתוכו והנראים לנו כאותו הזלזל שנכרת, בצוק־העתים, מעל גזעו. מדי ראותנו את תמונתו וכתב ידו של ר' חיים זליג סלונימסקי מיסדו של זקן־העתונים העברים בפולין ונכדו אנטוני – המומר, המשורר בשפת־פולין והנתפס לאיבת־ישראל גלויה – בצדו, כלום לא נשקף לנו בזה רמז־מה לגורל לועג ומר?

ד

וברוך טעמו של המסדר אשר השכיל לרכז בתשעים ושבע טבלאות־ראווה את מיבחר־אספו בצורה זו, כי “קרן־ההשקעה”, שעם־ישראל הכניס בכל המקצועות של עבודת־הרוח, תהא נראית בבליטה יתירה לעין־הרואה. ראשונה מבהיקים לנגד עינינו, בהדרת־שיבה, גדולי היהדות הרבנית והחסידית, אדירי־התורה והקבלה ועמודי־התווך של היהדות המסורתית, וכל שם מעלה פרקי־זמנים וקטעי־תקופות. אחריהם באה התקופה של חכמת־ישראל וכותבי־תולדותיו, ההשכלה בנוסחה הברלינאי, הגליצאי והרוסי, ההתבוללות במערב, ראשוני־היהודים הנוטלים חלק בחיי־הרוח של אירופה, גיבורי האמנסיפציה, יהודים הבונים היכלי־תרבות לעמי אירופה והמצטרפים למקהלת־משורריהם וחוגיהם, הטמיעה וה“טעמפעל־יודענטום”, נוטשי־המורשה למיניהם, שקנו להם, בהמרת־דתם, את הכניסה לתרבות־זרים, חלוצי ההתנערות הלאומית וכרוזי־הציוניות במזרח ובמערב, חיבת־ציון ומטיפיה, הציוניות במזרח ובמערב, הציוניות הרוחנית והמדינית, הציוניות הקונגרסאית, ארץ ישראל העובדת, ושוב הננו חוזרים למחנה המתכחשים למחצה המוצאים את “תיקונם” בשדות־זרים או במעט פילנטרופיה ליקהת־אֶם, ולנגד עינינו מבצבצים גדולי־הנדיבים בישראל ואחריהם – דוקא! – בוני הספרות העברית החדשה, התחדשות השירה והפרוזה העברית, מיסדי־העתונות העברית ואחריהם באים בוני הספרות היידית ותרבותה, אליהם מצטרפת הקבוצה הראשונה של הסוציאליסטים העברים, ועוד פסיעה אחת והנך נמצא בתחומם של היהודים, אשר העלו, במיפעל־חייהם, את התנועה הסוציאליסטית בין־הלאומית לגדולתה, ולידם חוגים בני־ישראל, שפעלו במהפכת 1848 וברוחה, ויהודים פטריוטים נלהבים לעמים ולארצות שונות, שנתנו את ידם במלחמת השחרור של פולין המשועבדת ושל איטליה המתעוררת, ואחריהם עומדים בקומה זקופה יהודים שרי צבא גבוהים בחיילות שונים, וממולם יהודים שטיפחו באהבה את רעיון־השלום והפציפיזם; בקירבתם עומדים מדינאים ואנשי־שם, שמשכו ברסן־ממשלות אדירות, ובצדם יושבים שרים ובעילי־כיס ואחריהם חכמי־כלכלה, סוציולוגים, אוטופיסטים, גדולי־משפט, הוגים ופילוסופים, חכמי־חשבון והנדסה, פיסיקאים, תוכנים, חוקרי־הטבע, חימאים, אדריכלים ומהנדסים, מטאורולוגים, גדולי־רפואה, דורשי־רשומות וחוקרי־התולדות והתרבויות, בלשנים, מבקרים, מספרים, משוררים ומחברי־מחזות, ואחריהם רבי־העתונות ועוזריהם, כותבי־סטירות והומוריסטים, ואחריהם צועדת שורה ארוכה של גדולי־הנגינה, קומפוזיטורים, מחברי־אופירות ומוסיקאים, זמרים וזמרות, משחקי־הבימה ולידם ניצבים הציירים הגדולים – והדרן עליך מסכת שם הגדולים.

כל שם ושם אינו, כמובן, פוזיציה יבשה של סכימה ערטילאית, אלא זכר של אדם יוצר, ולפעמים בית־מדרש, קברניט, אבן־פינה וראשית־תקופה; כל שם כשלעצמו הוא מערכת פעולות ומעשים, וצלצולו מעלה מחרוזת של פרטים אגב אסוציאציה היסטורית, המתלכדת כדי תמונה ברורה של חטיבת־חיים היסטוריית וכל שם היא – וזוהי כוונת האוסף – עדות נאמנה ונוספת לעוצמת־הכוחות שהכנסנו לתוך מרוצת־הדורות והזמנים.

[כ“ז ניסן תרפ”ו]

---

מאמר ב: על בעליו

מאת

דב סדן

האוצר אוצרו של אברהם שרון היא אסופתו הנודעת, אסופת האוטוגרפים והפורטרטים, שעשה בה עשייה שקודה־בתכלית ומסורה־בתכלית על דרך מיפעל, שהוא עצמו בנאו ממסדו עד טפחותיו, עד היותו בית־גנזים לאלפי כתבי־יד ותמונות של אישי־ישראל, שפעלו בתחומים שונים בקרב עמם ומחוצה לו, כעדות מוחשית־סמלית לחלקם של גדולי־בני־עמנו בתרובות־האדם. האסופה הזאת, שנולדה כמעט בימי ראשיתו ויגע בה עד ימי־אחריתו, היתה לו חיבה גדולה, שסופה חובה גדולה – כשם שנשא בה בימי־רווחה, כך נשא בה בימי־מצוקה; וכשם שהקדיש לה עתותיו מתוך עַשִרות, כך הקדיש לה עתותיו מתוך דלות. ולא עוד, אלא בשלה קיפח את עשרותו, בשלה קנה את דלותו. כי היא, האסופה, שנעשתה לו, אם להיעזר במימרתו הנודעת של היינה של צונץ, Seine grosse Grille, בחינת טירופו הגדול, סתמה בפניו את פתחיו של עולם־המעשה. מי שהיה בעל־תעשיה, הניח את עסקו; מי שהיה כימיקן וממציא, הניח את עיונו ומחקרו, ונעשה כתערובת של אדונים ועבד לאותה חיבה־חובה; תערובת שהבליטה את מעמדו המשונה בכותלי המוסד, היא האוניברסיטה העברית, שהאסופה ניתנה לו מתנה גמורה – מעמד שנתקיים בו: אותו עזבו, ואילולא הוא, אף אוצרו לא שמרו. דומה, עצם מציאותו בתחומי מוסד, שנוהגים בו יחסים מסוימים בין שעות עבודה ושכר וכל האביזרים של דרגות וותק וכדומה, היתה מוזרת ביותר, וכממילא נצמחה מערכת־יחסים, שהיתה בחינת כיבוד וזלזול בקנה אחד. ובאוירה טראגי־קומית זו של נדיב, שנעשה משרת נדבתו, נתלה ברפיון של ספק־ממונה ספק־פקיד – שיגשגה האסופה, עד שנעשתה, בתחומי האספקטים שלה, אספקלריה גדולה למערכת־אישים מאליפה, כמין שם הגדולים בדיוקן ובכתב, תפארת לעושיה וקנין לכולנו.

ב

עם זאת אסופתו לא היתה עיקרו אלא סביביה. היא, לכל המרובה, צד נחשב לאופיו ודרכו: מה שנטלת עליך, שא בו במסירות אחרונה. מותר אפילו להעזר ולומר, כי האסופה היתה לו כבוחן־עצמו, ולא אחת פיקפק, אם ברר לעצמו מעשה־הבוחן הראוי, שידע חשובים וקשים ממנו. כי לא היה האיש תקוע לחובבות, שדרכה לבלוע את האדם על תוכו וברו. מגודל בבית שנתקיימו בו, לפי הבנת הדור ואוירתו, תורה וגדולה במקום אחד – אביו ר' יצחק בעל בית־חרושת מראשוני המצטרפים לציונות ההרצליאנית; דודו ר' שלום מרדכי, הגאון הנודע מברזאן, שנחשב פוסק אחרון, ושלשלת ייחוסם נמשכת מר' יחיאל מיכל המגיד מזלוטשוב – עמד מראשית־נעוריו על דעת עצמו, ובעודו תלמיד־גימנסיה בראדוביץ ותלמיד־האוניברסיטה בוינה כבר נבלטה בו, מתוך מזיגה של אופיו ובינתו, ראייה חדה ביותר בתכונתה של התנועה, שהיה מעורה בה מילדותו, תנועת הציונות. ראייה זו לא הורתה היתר לעצמה להשלות את עצמה בדברי פרוגרמה ואידיאולוגיה, אלא עירטלה את האדם שמאחורי הדברים ובתוכם; והאדם הזה, משנבדק לטיבו, נמצא פגום ופסול. ראשית־הביקורת שנלוותה לראייה זאת, היה גילוי הניגוד שבין הלכה ומעשה, בין השקפה וחיים, והגילוי הזה שימשו אותו מיני בדיקה שונים, שסופם סיכום במימרתו הידועה: הציוני, או כלשונו: ההומו ציוֹניסטיקוס, הוא־הוא גדול אויבי־הציונות. ראייה זו נתחדדה לימים כדי הוראה, כי הציונות המינימליסטית, יותר משהיא מתבררת כפשרה עם המציאות ותנאיה, היא מסתברת כהשלמה לאדם הציוני המצוי, שאינו רוצה בעוּלה של הציונות המאכסימליסטית, שפירושה שלילתה המוחלטת של הגלות, או כלשונו: מפלצת הגלות הניצחית. ואם כי עיקר הביקורת היתה לטיבו של האדם הציוני בתוך תביעתה של הציונות ותביעותיה, ועיקר הסיסמה היה, כי הרצון שובר את המציאות, לא התעלם מחובת בחינתה של המציאות לשני צדדיה, הצד האחד בחינת מציאותה של הגלות, שסיכוייה הקודרים והנואשים היו ברורים לו בתכלית, באופן שדבריו היו אזהרה חמורה מפני מיני ההשליות שהוגי הציונות טיפחון גם ערב טבח אירופה; הצד האחר, בחינת מציאותה של ארצנו, שטרח להעמיד על גודל יכולתה בקליטת בני עמנו על מיליוניהם, וטירחתו זו נעשתה בראשית העליה השלישית, וקדמה לו טירחתו בבירור פתרונם של סכסוכי־עמים על דרך העברת אוכלוסים מוסכמת. הבירור הזה, שעשאו בבימה פאציפיסטית ומנקודת ראות בינלאומית, בימי מלחמת העולם הראשונה, נעשה לו יתד לעמדתו הידועה בשאלת היחסים היהודיים־ערביים, וניסה בה בראשונה אחרי מאורעות תרפ"ט, והתמיד בה, בעקשנות כמעט חדגונית, עם תקומת המדינה.

אולם באמת היו בירוריו אלה בחינת לשיטתכם, כלומר כתשובה למערעריו מטעמה של פוליטיקה ריאליסטית או ריאליסטיקה פוליטת, אולם לא הבירורים האלה היו מרכזו, ואם נעשו, ביחוד בשנות חייו האחרונות מרכזו, היה בדיס־פרופורטיביות דיונו משום סטייה ממרכז־עצמו. כי הכתובת הראשית של בפובליציסטיקה שלו היתה הכתובת הפנימית – הבדיקה עד מה ההכרעה תלויה בנו, באפיינו, בעשייתנו, במידותינו. ספרותנו הפובליציסטית, שדבר־התוכחה הוא לחם־חוקה, גם מהיותו לנו מורשת־הדורות וגם מהיות לנו הכרח־הדור, ספק אם העמידה מוכיח עקיב כמותו, שבחינת טיבו ומוסרו של היחיד והכלל נעשתה על ידו במסקניות מוחלטת כזאת, שכן אינו החדה ועטו השנון לא נמלטה מהם כל קטנה וגדולה, הילכך נאמן לנחלת המוסר הקדומה שלנו, שאינה מבחינה בין קלה וחמורה. תכונתו זו עשאתו פרקליטה, ביתר דיוק: גדול פרקליטיה, של מידת־הדין בקרבנו.

ג

יש שדבר־חידוד מועט מגלה יותר משמגלה דבר־חיקור מרובה, וכדברי חידוד זה היא תשובתו, על שום מה הסב את חניכתו כדרך שהסב אותה. וכך לשום תשובתו: שמי שבדרון היה, שבתי וראיתי שאין לי לא בית ולא דלת, ושלא לשקר לנפשי, עמדתי ועקרתים משמי, ושעל כן שרון שמי. אולם הנכון הוא, כי החלטתו להסב את חניכתו, כדרך שהסב אותה, באה לו מימי השמירה על עבודה עברית בשרון, שעליה גם נשפט ונאסר, אלא שהעלים את הנימוק לאמיתו, והסתתר מאחורי החידוד. ולא היה זה הסתר־הפנים היחיד, אם כי לא תמיד הצליח בו – כי לכאורה עשייתו בספרות עשייה אחת, דבר־תוכחה שהגיונו כסכין ולעגו כמרה, אך הנה מתמלטים צלילי־מנגינותיו לשירי־רחל, מסתו על דעותיו הבטלות ומותו הטראגי של התיש ברחא, סיפוריו מחיי החתולים ועולמם וכדומה. אולם על מה נהג גילוי־פנים במידת־הדין והסתר־פנים במידת הרחמים, שאלה היא, בעצם: השאלה.

[כסלו תשי"ח]

---

מאמר ג: תוכחת התיש

מאת

דב סדן

אברהם שרון – התוכחה היא עיקר גדול, מכריע, בדרכו הפובליציסטית. היא באה לשמש את תעודתו, תעודת פרקליטה של מידת־הדין. מידה זו מתוחה במלוא־חומרה על נושא־דיוניו – מדידת־המרחק, הנראה לו תמיד רב ונוקב, בין משמעות־הציונות, תכניתה וחיוביה ובין מהות־הציונים, אופים ועשייתם. התוכחה הזאת נעזרת לרוב בצמד של כלי־מלחמה, השונים ביסודם זה מזה – מכאן הניתוח המפורר באכזריות סרקסטית את העובדה, את הפרט, את הקטנה, לרוב הקטנה האגב־אורחית, המובלעת; מכאן הקיטרוג המייסר, שדרכו דרך הפתוס הנרגשה והנמלצת. יסודות שונים אלה אין הוא יודע, ואולי גם אינו רוצה למזגם, הם עומדים בהאטרוגניות שלהם, אך הוא משכיל, כבדרך־הטבע, לעבור מזה לזה והתחלפותם מכוונת לרוב יפה־יפה לתכלית.

צמד היסודות האלה מפליא במישחק־הסירוגים שלו גם במחברתו שלפנינו, שענינה חזיון חלום פילוסופי ושמה “דעותיו הבטלות ומיתתו הטרגית של התיש ברחא” (הדפסה מיוחדת מתוך “מאזנים”, חוברת ה’־ו', תרצ"ה). הנושא אינו נושאו הרגיל, שכן כמעט תמיד נושאו אחד ומוגדר. כאן לא ציונים ולא ציונות, כאן כעין טיול־צדדין. טיולי־צדדין אלה, אף שהם רחוקים, יש בהם ללמד הרבה על המחבר. דומה, מי שיבקש לעמוד על דמותו, ייעזר כבמפתח בגילוי שוליים אלה. קודם כל טיול־הצדדין, הנמשך ממש לרוב אורך־חייו – אוסף האוטוגרפים והפורטרטים של גדולי ישראל לדורותיו. הרי דבר מענין הוא: אדם, שידו האחת אינה נלאית להוכיח פשעי־בית ופושעי־בית, להצביע על פגמים ותורפה, עד שהעם, לפי אפיו, נראה כצרור פגמים ולאין מתום; ואילו ידו האחרת אוגרת בשקידה וחיבה רישומי־פניהם וידם של כל הבנים, שעלו בעם הזה, והם מצוינים בכושר, בסגולה, ביותרת־מהות או ביותרת־מעשה בכל תחומי־עלילות־אדם, עד שהעם, לפי הגאלריה הזאת, נראה כשדה־תנובות מפתיע בשפעת־כוחותיו. ויש גם טיולי־צדדין אחרים – בכתביו תמצא גם שיר, גם סיפור, גם מסכת בפילוסופיה אכסאקטית, גם קומפוזיציות מוסיקליות. אמת, בדרכו בפובליציסטית על נושאה המסוים הוא כתושב, בצדי־השבילים הוא כגֵר, אבל צדדי־השבילים הם, כאמור, בחינת מפתח.

במחברת שלפנינו, ישיח המחבר אילו פרחי־קצינים בהפסקת־בינתים בשדה־הקטל. בשיחה, שציר־הויכוח שבה בירור־מהותה של האנושות ורוחה, נבלטים ביותר דבריו של אחד פילוסופוס. השיחה המשך לה בחלום. עתה יארע, שהתיש שהיה במקרה באותו מעמד, פותח פיו ומדבר גם הוא. הוא שואל כמה וכמה שאלות, כל שאלה משיב לה הפילוסופוס תשובה, והיא כתשובה המובנת מאליה. לכאורה השאלות מיותרות, אולם משנצטרפו שאלה לשאלה ותשובה לתשובה, נמצא הפילוסופוס מערער, בעל־כורחו, יסודות־בנינו, אחד אחד. התיש בהגיונו התם, כאילו מכריחו שיודה, שאף על פי שדיבר קודם גבוהה־גבוהה על זכות־החיים ועל אחידותם ועל שיווי הערך הגמור שבין חיים וחיים, הרי בעצם, אינו מתכוון אלא לחיי אדם בלבד. כלומר, באמת הוא מַפלה בין חיים לחיים, ובתוכו של דבר אין מעגל האנושיות שלו, המתימר לראות ענינו בתואם־קצב לקצב־העולם, היקום, האן־סוף, שונה ביסודו ממעגל־הזאביות, הכַּלביות, הפִּשְפָשוּת וכדומה. השיחה, שענינה מרומז בזה בקו קלוש, מלאה רעיונות וניצוצי־רעיונות ופרק הדיאלוג שבין התיש והפילוסופוס הוא כמלאכת־מחשבת. ברקע מההב זכר־הפרק במישתה האפלטוני, כשסוקרטס מביא, בשאלותיו התמות, את הבחור, המדבר גבוהה־גבוהה, לבין המצרים. וסופו של ויכוח – הוא לא בויכוח, הוא מעבר לו: למחרת, כשהמחבר יצא להתרחץ ונה על הקיר כבר מסומר, לשם ייבוש, עורו הרטוב־הטרי ומבריק של שעיר־העזים. ובערב – נאכל בשרו. וכך סיומו של הסיום: רבים הצערו רק על המנה שהיא – מועטת.

ידעתי את החוברת מכבר. מלפני שלוש עשרה שנה. כשיצאה בהוצאה הדורה של בנימין הַרץ בברלין – בלשון הגרמנית ובפסיבדונים יעקב שבאד. אף ידעתי שגרעינה – מעשה שהיה. המחבר סיפרו לי לפני שנים הרבה עם טיול בין עפולה וכפר־ילדים. מעשה בימי־המלחמה, כשהמחבר נמצא כחייל בחזית סרביה, סמוך לעירה שנחרבה, ונשארה בה נפש־חיים אחת – התיש. זה התיש, שאף שנתחבב ביותר על החיילים, סופו כסופו בחוברת. הוא סיפר לי הדבר בנעימה הנוגעת עד הלב. דומה היה עלי: הנה־הנה עומד אותו תיש לידנו ויד־המספר מחליקתו בחיבה.

כשיצאה החוברת בלשון הגרמנית, עשתה רושם. כתבו עליה ובהכרה. כך, למשל, כתב סטיפן צווייג: בסקירה ראשונה ניעורה בי הרגשה, כי כאן, כדרך שמצינו בקירקיגאר, מסתתרת, מאחורי פרדוכסיה מדומה, הידיינות מכרעת בענינים הרוחניים הגדולים ביותר. קארל שטרנהיים כתב: קונטרס משובח הוא; וברמזו לעיר מולדתו של המחבר אמר: עתה נודע, זלוצ’וב יושבת בלב פרובינצית־הרוח האירופית.

[ב' אלול תרצ"ח]

יצאו ט“ו שנים לפטירתו של ר' בנימין – דומה אך תמול־שלשום צלצל אלי בנו בכורו והודיעני, כי אבא איננו, והוא מבקשני, כי אבוא להספידו בשם המשפחה, יתר על שניים מספידיו, ר' שמואל ה. ברגמן והרב ר”מ פוגלמן. מה שראה לכוללני בכלל המשפחה, בית יהושע האבלים, יש לו על מה שיסמוך, והוא סיפור לגופו ובהזדמן שעת כושר, אספרוֹ כמו. אך לענין האזכרה, שנערכה בבית הסופר בעיר העתיקה, וביזמתו של מאיר חובב ובטירחתו של שמאי גולן נערכה; הרי התבוננתי בהם בשלושת הדוברים – הפותח, מאיר חובב, והמרצים יושב ראש הכנסת, ישראל ישעיהו, ומכובדנו ר' עקיבא א. סימון, וראשית התבוננותי בחינת מאין באת, והנה ראיתי את הראשון מוצא ביתו בגלות־הגר ושלאחריו עולה גלות תימן, והאחרון עולה גלות אשכנז, והמשך התבוננותי בחינת לאן אתה הולך, והנה שלושתם, פה, בירושלים, ומה שזימנם הוא זכר האיש ונקודת מגעם עמו, שהראשון נקודת־מגעו עם בעל “ההד”; שלאחריו נקודת־מגעו עם יוזם עלית תימן המכוונת; האחרון נקודת־מגעו עם הבריח התיכון של “ברית שלום”, ושלושתם חיבת הסופר וקסמי־כתיבתו מלכדתם, כפי שליכדה, וראוי שתהא מלכדת גם עתה גם להבא, רבים ושונים. ואחרית התבוננתי פליאה על הקלות העריבה של דברי השלישיה, שהיו כמקלחים מאליהם, כביכול דרך שיחו של ר' בנימין ניתנה בדרך שיחם על ר' בנימין.

ואמנם, אם יאמר לך אדם, שהיה מקורב אל ר' בנימין ומעורב בעשייתו, כי הוא מתקשה לדבר בו, אל תאמין. כי האיש ושֵׂחו כפוֹליכרוֹמיה היה, שהרבה גוונים בה, ודייך בורר את הגון, הנחשב לך או החביב עליך, ופיך כמדבר בו מאליו. אבל אם יאמר לך אדם, שהיה מקורב אל ר' בנימין ומעורב בעשיותיו, כי הוא מתקשה לדבר בו, מתוך שהוא נזכר, כיצד ר' בנימין היה מדבר בזולתו, תאמין. כי גודל כוחו וחינה היה בתפיסת־מרכזם של אדם, בעייה, מאורע, כשמלאכת התפיסה בהירה וקלה, כמושך שערה מחלב, ובנקודה, הגלויה והסמויה כאחת, שבה השחור נפרד מן הלובן, או כפי שאמרתי לו: רגע כמימרה, ושיניתי, דרך ליצה, את פירושו: כדי אמירת שלום לך רבי בנימין, תאמין. וככל שאני נזכר רוב זימוני עמו, נזקר ועולה בי אותו זימון, כשנכנס למערכת “דבר”, ואמר לו לברל כצנלסון: ירדתי לתל אביב וראיתיה מזקינה, שבתיה הישנים מתעקמים, כשם שראיתיה מצעירה, שבתיה החדשים מזדקפים, וסרתי לראותך ולהראות לך, כדי שנבדוק, מה והיכן עמידתנו בסולם הגילים הזה. התבוננתי בהם: האורח המזוקן עומד ועיניו הנחות נעוצות ניכחו, והמארח המשופם יושב ועיניו הנעות מפזזות אילך ואילך, ושניהם ערים ורעננים, במיטב שנות העמידה. והנה הגיעה ידיעה על פטירת רבה של וינה, ר' צבי פרץ חיות, ונפתח ביניהם שיח מועט, שאף אני שילבתי בו הערה על לידתו ביום שריפת עירנו, וסופו של השיח, שהמארח שאל את אורחו, שמא יכתוב משהו. מה עשה האורח – נטל קולמוס ופיסת־ניר ותוך עמידה כתב, בלא עיכוב על תיבה ובלא שינוי של תיבה, דבר הספד וזכרון. בצאת הכותב שאלני העורך: מה תאמר, מה תאמר? אודה, כי תמיהתי פחתה מתמיהתו, שדרכו שהיה לפעמים מסתגר יומיים או שלושה ימים בביתו, כדי לכתוב מאמר, וביחוד מאמר־פולמוס, שכתבו בעירוב רצונו וכורחו. אולם אף תמיהתי גדלה למחרת, בנטלי את גליון “דבר” וראיתי את הנספד, והנה מלפני מעשה הרישום החטוף, יצא דיוקן מלא ושלם, ובנטלי, בסמוך לכך, את גליון “הארץ”, והנה אף בו דבר־הספד של אותו כותב עצמו, ואין בו דברי חזרה, אלא דברים שונים ואחרים, וגם מלפניהם יצא הנספד דיוקן מלא ושלם. ברור היה, כי שני המאמרים באותו יום נכתבו, וביקשתי לדעת, מה וכיצד, אולם סקרנותי באה, אך לאחר שנים, על סיפוקה, ומפיו של בעל ההספדים באה: לאחר שהיה ב“דבר”, הלך ל“הארץ”, וכבר נודע שם ענין הפטירה, ונתבקש לכתוב על הנפטר. ניסה להתנצל, שכבר כתב, אך סופו נתפצר. אמרתי לו, כי הענין נראה לי, בכל זאת, כחידה. השיב: מה חידה היא, הדרך ממערכת האחת שברחוב יבנה למערכת האחרת שברחוב מונטיפיורי היא לכאורה דרך קצרה, אך למי שהליכתו מתונה כשלי היא ארוכה למדי, וכל אותה דרך הירהרתי בו בנפטר היקר, שזכה במה שלא חלם – להיות רבה של וינה, ולא זכה במה שחלם – להיות מורה של ירושלים; וודאי גם עתה, בטיולי, ראיתיו כפי שראיתיו תחילה, ולא עוד אלא משאמר לי עורך “הארץ” על דרך שחוק הכתוב: ההספד אחד לך, אחי וראש, נענתה בי כעין בת־קול על דרך שחוק דומה: הזוית אחת בביתך, מורי ורבי.

ב

כאמור, באה סקרנותי על סיפוקה לשנים, וקל לי לגדור זמנה – יום בימים בא אצלי ר' בנימין, והיום יום תל־אביב לוהט, ולאחר שנוות־ביתי כיבדתו בענבים צוננות ושיבח טעמם, פירש בואו, לאמור: זקנתי ושׂבתי וכתבי הפזורים סבורים, כי הגיעה שעת ליקטם עצם אל עצם, ואני אין בי לא יכולת ולא מסירות לכך, אולי אתה, שהזכרתני כמה וכמה פעמים: עת כנוֹס, תטיל עליך את המלאכה. נעניתי לו, וברוב שמחה נעניתי לו, ובאנו על המוסכם בענין אות הזינוק – הוא ישלח לי את הכתבים ואשב ואעבוד. יצא חודש, יצאו חדשיים, יצאה מחצית שנה, ואין קול ואין עונה; ואך מקץ שנה, בערך, הגיעני ספרו “על הגבולין” – היה זה הטופס, שנתן מתנה לר' יהודה מהרשק, ואלמנתו ראתה להחזירו למחבר, שמא יזדקק לו. ושוב באה הפסקה ארוכה, בינתיים עברתי, לישיבת־קבע, לירושלים, והייתי קרוב אצלו, אבל כל שאלותי בענין כתביו לא ניתן להן מענה ברור. אך לאחר פטירתו נתעוררו ר' יהודה אבן־שמואל ורש"ז שרגאי ואחרים וביקשו לקיים מיצוות כינוס, הלכה למעשה, מתוך שקיימו חפצו והפקידו הדבר בידי.

והנה מתלאה – עד־מהרה נתברר, כי זו הלכה מרובה ומעשה מועט. הלכה מרובה – קודם המלאכה ירדנו לנכסיו, וירדנו ממש, שכן כתביו, כלומר כל מה שנדפס משלו, היה צבור ערימות ערימות במרתף בשכונת שהין, קצתם סדורים ורובם בלולים, והעמדנו איש מיוחד, ר' אלעזר הורביץ (המשמש עתה בקתדרה בישיבה יוניברסיטי), שימיינם ויסווגם ויכתוב ביבליוגרפיה מפורטת, ומששלמה מלאכתו, הרי אף הבקי־בתכלית בכתבי ר' בנימין נפתע לרוב העושר של הענינות והנושאים. מעשה מועט – בדיקתי העלתה, כי המחבר מעמיד את מסדר כתביו בפני דילמה קשה, שכן כמעט שלא היה כאן מה שנפסל בשהייה, שאם נתיישן המוטיב, הרי הטון בחידושו עמד; ואם נתעמם הטון, הרי המוטיב ברעננותו עמד. ואם ברשימות בנות־יומן כך, בדברים שענינם מקיים אורך־ימים לגופו, בין בעיות גדורות ולא גדורות, בין ציורי דמויות ושרטוטי קלסתרים, לא כל־שכן. אראה בנחמה, אם בדין וחשבון, שנתתי לפני אלה, שהטילו עלי את העשייה, לא אמרתי, כי אם למידת הצורך כשורת הדין, צריך בפירוש להוציא כל כתביו, ואם למידת היכולת, שאינה מדביקה את הצורך, ניתן בדוחק להסתפק בשנים עשר כרכים.

בינתיים יצאו ט“ו שנים ונתפרסמו אך שני כרכים של כתביו הכנוסים – “כנסת סופרים” ו”עצרת חכמים", ובהם לא נתמצו אלא שני סוגי אישים, ועוד ארבעה כרכים נועדו לסוגים אחרים, ואחריהם הוצרכו לבוא מסותיו ורשימותיו בתחומים רבים ושונים של כתיבתו – והמשך, עד־היום, אין; ובבואנו להעלות את זכרו, אין אנו יכולים לעורר את הקהל: ניתי ספר ונחזי, כי העיקר חסר מן הספר, או כפי שר' בנימין היה אומר באריכות קצת: העיקר חסר מן הספר, ומה העיקר, הספר עצמו. כי זאת לזכור – ר' בנימין הוציא, אמנם, כמה וכמה ספרים בחייו, אך אלה כלו משכבר מן השוק, ורוב כתיבתו לא באה במגילת־ספר, אלא פזורה וזרויה בשפעת־גליונות. וודאי שאנו, בני דורו, חוטאים בכפיות טובה – הרי מעטים היו סופרי־מנעמים כמותו, שכל שכתב היה כתוב באופן, שהעריב עלינו את קריאתו; וצד שווה ואף שונה בינו לבין דומיו – פרישמן, בריינין, ברנפלד. הצד השווה – נועם־השיח, קסם־הדיבור וחן־הטעם; הצד השונה – הביוגרפיה שלו היתה אחרת והמציאות, שבשמה ולשמה פעל, היתה אחרת, והיא שהעניקה לכתיבתו את אופיה המיוחד: קליפה קלה ונאה, החופה על תוך כבד וקשה, או כפי שניתן לנסח, בעקבי הגדרה של ב. כצנלסון: איש חמודות מלבר, ואיש חמורות – מלגוֹ.

אבל אם להגדרות וניסוחים, לפנינו מבחר הגון, ואזכיר שלושה בלבד. ואפתח ביעקב רבינוביץ, שאמר עליו על ר' בנימין, לשון של רצינות: בדווי; כביכול האי טעיא, שהמידבר והערבה ביתו והשיטוט במרחקיו ובמרחביו כטיול בשבילי־גנוֹ, היום הוא בזה ומחר הוא בזה, ומידת־קבע ממנו והלאה. והיא הגדרה, שהדין עמה ואין הדין עמה. כי ר' בנימין היה נראה כנע ונד מעולם לעולם ומיסוד־העולם ליסוד־עולם וכמרפרף ביניהם, וביחוד היה נראה כן לבני־דורו, שעדרו עמו במערכה אחת, וראו אותם עולמות ויסודות כסתירה ממנה ובה, והם שהתקשו להאמין, אולי אף להבין, כי אין הם לו נפרדים ורחוקים אלא נמזגים וקרובים, וביותר התקשו בכך, משום שלא ראו אפשרות וקירוב כאלה בעצמם לעצמם. ואמשיך בביאליק, שדיבר בו בר' בנימין לשון של בדיחות: מתחת לזקנו הוא גלוח; ונעשתה עקיצתו בו יתד לתלות בה בוקי סריקי. אבל אם לעיין אפשר, כי המאשים סופו נאשם, לאמור: אף הוא, הנשר הגדול, היה רתוק כל־כך לאוירת דורו, דור המתפקרים וסביביו, שלא הניח אפשרות סבירה לצירוף של חירות הדעת ויראת שמים, של מודרניות וקיום מצוות. וכחיזוק הוא לי מה שביאליק אמר למי שהיה כראש חבורה, שהצירוף זה וכזה נתקיים בהם בכמה אנפין, הוא ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, אשר המשורר שיבחו לעילא ולעילא, אך סיים כלשון המליצה: קשה עלי פרי־דתך. איני יודע, אם ר' בנימין הגיעתו אמירתו של ביאליק, אבל קצה מאמירותיו שלו נראו כתגובה עליה ועל שכמותה, ואחת מאמירותיו אלה אזכיר עתה. לרגל יובל החמישים של ש“י עגנון כתבנו שלושתנו, ר' בנימין, אשר ברש ואני מאמרי הערכה, בצורת מכתבים גלויים לחתן היובל, בא אהרן ראובני, בזעפו ולעגו, והגדירם ספרות של פרגיות, Backfisch בלעז. הייתי הצעיר בשלישיה והתחצפתי ועניתי לו לזועף ומלעיג, כי אפשר פרגיה אינה מציאה כל־כך, אך אפשר כי אף תרנגול־הודו אינו מציאה כל כך. הקפיד ר' בנימין על חציפותי ואמר לי גנותה, שאפילו פירסמתיה בשבועות מתלהלה, כמו “סיכות”, אינה רתויה לי. לעומת זאת אמר לי שבחה על פיסקה במאמרי על ש”י עגנון, שבה דיברתי על אופנת דורו, שאף דדורי נמשך לה, ושחייבה אמונה, כי הרובאשקה היא מסיני, אבל הוסיף תיקון טעות: אמת, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הלכה למשה מסיני, ולפי שהאידיאולוגים של הרובאשקה מוחזקים תלמידים ותיקים, הם רשאים לומר, כי הרובאשקה היא מסיני, ואמירתם כמותה כהלכה, אבל הצרה היא שהם סבורים, כי הרובאשקה היא־היא סיני.

ואזכיר על אמירה אחת שהגיעתנו לפי השמועה, אמירתו של יעקב שטיינברג שאמר: אני איני ר' בנימין, היודע להדס בין האתרוגים ואינם ניזוקים. והוא, יעקב שטיינברג, אמר זאת במסיבה, שכפו עליו ממש ולא הותר בו אלא מנין משתתפים בביתם של מלכה וברל לוקר. והגיעה אותה אמירה לר' בנימין, וכך היתה תגובתו: כן, אילו ראה אותם אתרוגים, לא כפי שהם נראים בחוץ, כשאני מתחטא אליהם והם מתחטאים אלי, אלא כפי שהם בקרבי, כשאני מתאכזר להם והם, לחוצים ומחוצים, מתאכזרים אלי; אבל אין בלבי עליו, שהוא מקיים בחינת ויעקב איש תם.

וכדי לראות את שני קצות־הקשת, אסיים במה ששמעתי מפי ר' יהודה אבן־שמואל: מקץ דור או שני דורות יראו רבים, ואולי הכל, כי נביא התהלך בינינו. אודה, כי בשמעי דברים אלה דברי לעו, גם אם זכרתי, כי ר' בנימין נהג, ביחוד בסוף ימיו להגות את אמונתו, כי קצת דבריו היה בהם משום רוח־נבואה, ואפילו חידושה, אולם לימים הרהרתי בהם, ובמשאי על א. צ. גרינברג, אף אמרתי את הרהורי ברבים. ר' בנימין היה תוהה על עצמו תהיית־כפל – גם על דרך שהיה מתחטא לעצמו, גם על דרך שהיה מתאכזר לעצמו, ועקבי תהייתו זרויים בכתביו, מהם בגילוי־פנים, מהם בהסתר־פנים. בגילוי פנים אינו צריך ביאור, בכיסוי פנים צריך ביאור, ודייה דוגמה אחת, והיא רשימה קטנה, שפירסמה מעל דפי “המעורר” וענינה אזכרה לשני חזנים גדולים, ר' ברוך שור ור' ניסן מברדיצ’ב, שנפטרו באותה עונה. לאחר שהוא מתאר את עיירת מולדתו של החזן הראשון, יאמר: “ואותה רוח של בהירות, של ‘הכל אתי שפיר’, היתה שרויה גם על יצירותיו של ברוך שור, גאון חזני גליציה, באותה מידה שאפשר לדבר בזימרה על בהירות, נגינותיו לא ביקשו את אלהים השוכן בערפל, אלא את אלוהי השמים סתם, את ‘המלך היושב על כסא רם ונישא’, ומחכה לשמוע תחנוני בניו”. אולם, בדברו על החזן האחרון, יאמר: “ובברדיצ’ב דרך אחרת. ר' ניסן שר מאיגרא רמא ומבירא עמיקתא. ר' ניסן שר מן ‘לפני שחיטה בשעת שחיטה ולאחר שחיטה’ שר גם על טרגיות הנפש ועל המסתורין. ולפעמים היתה אנקת המסלד, צעקה איומה ללפות את עמודי האש. הזוכרים אתם את ‘דניאל בגוב אריות’ של ר' ניסן”. וסיום הספדו הכפול: “ר' ברוך ור' ניסן – האי מינייהו עדיף?”

והשאלה שאלה… אכן. האי מינייהו עדיף – אולם דומה, כי אם לדקדק, היא שאלה לנידונים, ואינה שאלה לדיין השואל. שהוא גם האי גם האי, תרי דאינון חד.

[ט' טבת תשל"ג]

זו לי הפעם השניה לדבר, ברשות־רבים נחשבת, בכבודו של ר' יהודה אבן־שמואל – ראשונה, בכתלי בית נשיא המדינה, ועתה בכתלי מוסד הרב קוק, וכאן וכאן סברתי המוקדמת היתה, כי מלאכה קלה היא, וכאן ואף כאן למדתי, כי טעות היא בידי. לכאורה סברתי היה לה על מה שתסמוך; הלא – הירהרתי בלבי – לאורך מסילה, שנמשכה יובל שנים, הכרתיו פנים וידעתיו מקרוב, והיא ערובה מספקת לאפשרות הערכה שיש בה ממש, אבל בבואי, גם בראשונה גם באחרונה, להרהר בדבר ונצטרפו לי פרט לפרט, המצווחים סַכִּמֵנו, וכבר העיזותי לבקש פתח סיכום, ואפילו דימיתי להגיע לידי גמר־ניסוחו, נוכחתי לדעת, כי חסרתי הרבה. ראשית כל חסרתי ידיעת תחילתו והמשכה, וברשותכם אנסה להחזיר את עצמי לשעה, ששמעתי את שמו תחילה – בימים ההם, ואני בקיפוץ פועלים, שעבדו בנטיעת פרדסים בסביבי בני־ברק, זימנני אליו ברל כצנלסון, שאסייע בידו בדברי תירגום, מהם דברים, הכרוכים בו בלוח הזכרון; בין זכרון קרוב – מאמרה של מרגריתה טורונובסקי־פינר על ריינר מאריה רילקה, שנפטר בימים ההם לעולמו; בין זכרון רחוק – מאמרו של יצחק שיפר על ברוך שפינוזה, שנפטר מאתיים וחמשים שנה קודם לעולמו. שי המאמרים האלה נועדו למוספי הספרות של “דבר”, שברל כצנלסון היה אז מטופחם במסירות מיוחדה. מקץ ימים מעטים, בהביאי לפניו את התירגומים, שאלני: היודע אתה את יהודה קויפמן, עניתיו: איני יודע לא אותו ולא עליו, אבל כל ששמו קויפמן, אני בהול להכירו, ולא בלבד מחמת תאוות ההכרה של האישים שכך חניכתם, אלא אף מחמת הבולמוס של חקר־השמות, האם תיבת קויפמן עיקרה תיבה אשכנזית שענינה סוחר, או עיקרה תיבה עברית שענינה יעקב, והוא שם פרטי שנתקיים עד עתה, וכדוגמה הזכרתי את קויפמן קוהלר. צחק ברל כצנלסון: תימה, תימה, על קויפמן קוהלר ידעת, על יהודה קויפמן לא ידעת, אך אין דבר, עוד תדע, עוד תדע. הוסיף: ולעת עתה, ראה זה חדש. אמר, והוציא מארונו את ספרו של יהודה קויפמן, והראני אותו, ולימים לא זכרתי עניינו ודימיתי, כי הוא “ספר הנצחון” לר' יום־טוב ליפמן מילהויזן, ובאמת, כאשר העירני ר"י תא־שמע היה זה “ספר האשכול”, עם כוונת תפילה שלו, והוא דוקטוראט של המהדיר.

אך זאת אזכור, כי נקשרה שיחה על “ספר הנצחון” ושאלני ב. כצנלסון אם ידעתיו ואמרתי כי אפילו יצחק שיפּר, שהבאתי לך עתה תרגום מאמרו, עשוי היה ללמדני על כך, שכן הוא מצטטו וחוזר ומצטטו במחקרו הפולני, שפירסם בכתב־העת של הנוער הציוני בגלילותינו, “מוריה” שמו. לא נעלם ממני הקמט שבפניו של ב. כצנלסלון, קצתו תהייה קצתו לגלוג: והוא, שיפּר, מסוגל באמת לקרוא מקורות עבריים? מה יכולתי לענות: איני יודע, אבל הוא מצטט, ואם אתה מסופק ביכולתו, איני מסופק בחושו; כי הנה הוא מצטט. דרך שחוק הוספתי, כי דרכו של שיפּר שלא לומר: בנוֹגֵעַ אלא בנוּגֶע, ואם טעה בהיגויה של אותה תיבה, לא טעה במישמעה, והיא אולי פשר החידה. ב. כצנלסון חזר לדבר בו ביהודה קויפמן, הנושא את לבו לגדולות – מהדורה בדוקה ובחונה, מבוארה ומפורשת של “מורה נבוכים” להרמב“ם העשויה לעם רב, אם כי יש שהיה מעדיף עליה מהדורה כזאת של “הכוזרי” לר' יהודה הלוי. לימים נודע לי, כי אותו שהיה מעדיף, הוא נחמן סירקין, שהיה לשניהם, לב. כצנלסון וליהודה קויפמן, רב ומורה, ולימים טרחו, אמנם, שניהם על מהדורה עברית של כתביו. כדרך סקרנותו של ב. כצנלסון שאל, אם אנו, פרחי־סופרים, בקיבוצים חשים צורך ב”מורה נבוכים" כזה וב“כוזרי” כזה, ואם היתה לי קודם נגיעה בכך. סיפרתי לו, כי אבי־מורי, ר' חיים צבי הכהן, היה, בשבתות, מלמדני פרקים במורה ובכוזרי, בסיועם של שני גדולים שישבו בעירנו – ראשון הוא תירגומו של ר' מנחם מנדיל לפין ל“מורה נבוכים” בלשון המשנה, אחרון פירושו של ר' ישראל נצח ל“כוזרי” ושמו “אוצר נחמד”, ואין בידי להריע, אם חיבתי למחברים ראשונים נגרמה בשל חיבתי למפרשים האחרונים, או איפכא. אף הוספתי, כי הטופס של תירגום ר' מנדיל לפין ל“מורה נבוכים”, שהיה בבית אבי, הוא עמי פה, ומקץ שבוע ימים הבאתיו לו, והוא נתנו לר' יהודה קויפמן, ובבקרי ראשונה בביתו בתל־אביב, רחוב גאולה, ראיתיו בספריתו, והודני על דורון־העקיפין, לאמור: הוא לעיני מופת של העושה לזמנו, מעורר לעשות לזמנים הרבה.

דומה, כי אין כרקטריסטיקה טובה מזו להערכת מפעלו שלו עצמו ב“מורה” לגופו, ולימים ב“כוזרי” לגופו, ולהבנתם בזמנו על דרך הכשרתם לכל הזמנים.

ב.

אל בזה הקדמתי מעט את סיפור היכרותנו, שתחילתה היתה שמועה מפי ב. כצנלסון, שהכין את גליון שפינוזה, שמאמרו של יהודה קויפמן כבש בו את רוב היריעה, ושעל־כן מאמרו של יצחק שיפּר נידחה ליום־חול. לפי שיתר על הדוקטוראט שלו ומאמרו על שפינוזה לא ידעתי על המחבר כל־מאומה, שמחתי לתוספת־הידיעה, כי הוא וביתו הניחו את אמריקה ועלו לארצנו והשתקעו בה, ומעשה כפול בידו – הכנת המילון העברי־אנגלי והאנגלי־עברי, בשיתופם של בְנֵי־הָכִי, ובהדרכתו של ח. נ. ביאליק, שאמרו עליו, כי הוא בא, לעתים מזומנות, לביתו של העולה־מחדש־בא, והוא אף ראש השותפים באותה מלאכה. אמנם, תל־ביב של הימים ההם כבר יצאה מכלל קטנותה, אך עדיין לא נכנסה לכלל־גדלותה – או כפי שניסיתי להגדיר: לא קטנה, לא גדולה, אלא גדֵלה – ועלה חדש, ששמו הלך לפניו, הרי שמעו ממילא הלך אחריו, והמוליכים, שידעו עליו ואולי גם אותו, שמועתם, שנקלטה לי באקראי, קצתה תמיהה, קצתה רינון. תמיהה כיצד – הימים ימי משבר חמור של הישוב, כשמנין היורדים מרובה ממנין העולים, פועלים הרבה הילכו בטלים ופרנסתם על קיצבה זעומה של ההנהלה הציונית, הנדרשת מצד מי שהיא נדרשת לארגן בידיים את הירידה, והנה איש שישב בה מעבר לאוקינוס, וישיבתו בכבודו של עולם, נוטל את עצמו, את ביתו זו אשתו, ובתם ובנם הקטנים, והם שוכרים דירה לא־גדולה ברחובה של תל־אביב, והיא אמנם נעשית עד־מהרה בית־ועד לחכמים, אולם שאלה היא, האפשר כי עיני האיש אך לעבודה שהוא עובד בה, ואין הן נשואות למעלה ממנה, ותירוצה של התמיהה: ודאי שעיניו מפליגות להר־הצופים, לעלות אליו ולדרוש מעל קתידרה. ולא ייפלא הדבר – הרי מסייעיו בזה עשויים להיות ידידיו דורשי שלומו הטוב – ח. נ. ביאליק וב. כצנלסון, שאם הם מתעקשים, הם מקיימים חפצם. והלא ראינו בבדומה לזה – ראשון החפץ ביקרו של הרב ר' שמחה אסף, ואחרון החפץ ביקרו של בנציון דינבורג (לימים: דינור). ועתה, לענין יהודה קויפמן, לא יתקשו כל־כך – הרי האיש שלושה אלה לו, גם אמריקה, גם דרופּסי קאלג', גם דוקטור, ולא עוד אלא מי לנו גדול בהר־הצופים כיהודה מגנס, והוא וקויפמן כאצבעיים – חברים ותיקים ב“פועלי־ציון”. הרינון כיצד – בימים ההם שלט לא בלבד האספקט של מי אתה, אלא גם, ולפעמים בעיקר, האספּקט של למי אתה – ואם במחנה־הפועלים אתה, פירושו של דבר: למי משתי מפלגותיו הראשיות. ולפי שהאיש זיקתו ל“פועלי ציון” באמריקה שייכותו ממילא ל“אחדות העבודה”, נמצא ב“הפועל הצעיר” מי שליגלג: עלינו הם אומרים, כי אנו מלאים דוקטורים כמים לים מכסים, אבל הם עצמם רצים אחרי דוקטורים, שכל כולם שבקרבם כמנין אצבעות יד אחת, כשאצבע אחת יתירה, והנה צדו להם דג שמן, ועתה ישטוהו בכל נהרותיהם. ואילו בפועלי־ציון־שמאל, נמצא שליגלג: היה שם מנהל סמינר למורים, שעיקר־מסדו ורוב־רכסיו – יידיש, וקצה־צלעותיו – עברית, ותעודתו להעמיד מורים הרבה, שיעצרו את הגל הגובר של טמיעת־הלשון, והנה נטשוֹ והניחוֹ בידי מי שהניחו, איש קל־דעת וקל־סבר, כמו בנציון גולדברג, והוא בא אלינו וכולו – לשון־קודש. ואם אצרף לדברי המבקרים מזה ומזה, שמתחו דינם על הנואם שבו ונאומיו, בחינת כבדהו וחשדהו, את בקרנים, שפירשו את רוב הבקיאות, שנאומיו היו משופעים בה, ככוונה להדהים את הפרובינציה שלנו ושבנו, וידענו, עד־מה קבלת־פניו היתה חצויה. אך הוא, בין ידע, בין לא ידע על כך – כשם שהשכיל להתבודד, ברשות־היחיד, ולעשות את פרקי־עבודתו, תמידים כסדרם, לשולחנו יום־יום, כך ידע להתערב ברשות־הרבים, וזכורות ביחוד הרצאותיו על האוניברסיטה־לעם ולימים על האוניברסיטה־בכתב, שביקש לעשותם, ואף עשאם מנוע להשכלה מקפת, ביחוד בתחומם של ערכי תרבות־ישראל וקנייני־רוחו.

בתקופה ההיא ניתן לי להכירו מקרוב – מועצת הסתדרות־העובדים, שנקבעה בועידתה השלישית, בחרתו חבר ועדת־התרבות המרכזית, שעם חבריה נמנו שמואל יבנאלי, דוד בן גוריון, יחזקאל הן, דניאל לייבל ואף אני הצעיר שבחבורה, וישיבותיה נתקיימו, שבוע־שבוע, ביום שהלויים היו אומרים בבית־המקדש: בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו, והיא סיסמה נחמדה לתפקידה של הועדה ההיא, והישיבות האלו נתקיימו בדירתו של ר' יהודה, ומשלושה טעמים: הבית נשם אויר צח וחם של הכנסת־אורחים, שהצטיינה בה בעלת־הבית מרת פרומה; בעל־הבית ההליכה היתה קשה עליו; שעת־בואנו היתה נשוכה בשעת צאתו של ביאליק, לאחר יגיעתם במילון, ומי שוטה ולא ישתוקק לִזְכות באותה שעה קטנה של הפסקת־בינתיים, שבה כאילו נקשרו ניצוצי־רוחו של המשורר במהלך־בירורנו, שהובטחה להם כביכול נקודת־רום שאין לירד הימנה. וודאי היא שנתנה, שכל ישיבה וישיבה לא התחילה בסדר־יומה, אלא בבירור עניני לשון וספרות, שנמשך לפעמים כדי שליש זמנה. כשסיפרתי את הדבר למשה בילינסון, אמר: כך דרכה של תנועת תחיה, ואפילו של עם צעיר יותר – הישיבות של מאציני וחבריו נפתחו, ברגיל, בבירורי פילולוגיה איטלקית. כמובן, נשימתו של ביאליק, שריפרפה עוד בחלל חדר־הישיבות, עשתה את שלה –הבלטת ערך החידושים, שאינם מוחשים כחידושים, מהיותם כארוגים, בטבעם וטיבם, במסכת הלשון. כך שמענו מפי בעל־הבית מעשים שהיו, כגון מעשה הרב ר' חיים טשרנוביץ, שנכנס לכיתה של ישיבתו ושאל להם לתלמידיו, מה מקור האמירה: אין בודקים בשעת הסכנה, והתחילו התלמידים מידיינים זה עם זה, ראובן מנחש כך ושמעון מנחש כך וכך ולוי מנחש כך וכך וכך וכו', עד שפסק ראש־הישיבה: יגיעתכם יגיעת שווא, שכן אימרה זו שאינה נמצאת אלא בשירו של ביאליק “למתנדבים בעם”. לאמור: “כל קרבן יירצה, כל מתת נאמנה. / אין בודקים בשעת הסכנה”. והוא הדין בשימושם של הפועל: רשרש ושם העצם הגזור ממנו: רשרוש – חידושו של ביאליק הוא, ותחילת חידושו לא בשל עצמו אלא בנובילה של שופמן, והנמקת חידושו: מה שורש לעג – שאֵרו המשוער לגלג, אף שורש רעש שארו המשוער רשרש, שכאן וכאן העי"ן נבלעת ונעלמת, ואמנם לא יצאו ימים מרובים ותיבת רשרש נתפשטה אילך ואילך, ויש שאותה הכפּלה נתפסה כאופנת־הדור, והיא היתה כוונת המחדש – לצד ההקטנה; ויש שנתפסה כדרך דורות קודמים – לצד ההגדלה, אך קליטתה קליטה.

ולא אמנה כרוכל רוב דברי שנינה וחידוד, שבעל־הבית, שנעשה כממילא יושב ראש, השמיעם, מהם דברים רחוקים שקירבם, מבין דברים קרובים, שחיבב קירובם, וששילבם בנועם־שיחו, וצירף להם הערה, בת־שעתה, באופן, שכל דבר ודבר היה כדבר בעתו. כי זאת לזכור: עניני ישיבותיה של הועדה ההיא, מהיותם חלוקים לא היו חלקים, ולפתחם־ריב־תמיד רבץ, וביחוד רבו כן רבו המריבות בין יבניאלי ובן־גוריון, שמשנתנגשו טבעיהם השונים, התחדדו ניגודי הדיונים לצורך ושלא־לצורך, והיו דברי בעל־הבית כשמן מרכך ומשכך את גלי־מריבתם וקצפה.

ג

ולא אעלים, כי, כמשפטי, יותר משנמשכתי למריבות, נמשכתי ליריבים ולמשקיט־זעפם, וטעם התבוננותי משולש: טעם ראשון, יכולתו של בעל־הבית להתערות, בשעה קצרה כל כך, ובשלימות כל כך, כאילו היה פה נטוע ועומד משכבר, ולא פּודוליה מאחוריו, ולא לונדון מאחוריו, ולא קאנאדה מאחוריו, ולא ארצות־הברית מאחוריו, ולא ציבור אחר ושונה לפניו. והנה לא בלבד בבואו אל בין ציבור גדול, בתל אביב – אם ב“אוהל שם”, שביאליק משכו אליו, אם בבית־העם, שיעקב בלוישטיין (סלע) משכו אליו; או בירושלים – ב“עונג שבת”, שר' בנימין משכו אליו; או בנהלל, שמועצת התרבות משכתו לכינוסה, והוא בא ודיבר בנעימה, שהנגינתה כמין נימה של חול־המועד, שפשטות וחגיגיות מזווגות בה, ומה שהתמיה במיוחד, כי האיש ושׂחו לא ניכר בהם במאומה החדש־מקרוב־בא. ואולי גברה פליאתי, משום שאני, שמנין שנותי היה פחות בחמש־עשרה שנים משנותיו, לא היתה בי כאותה יכולת, ואדרבה, בעלותי לארצנו ובבואי אליה נדרתי, ביני לבין נפשי, נדר שלא לדבר, שבע שנים ראשונות, ברשות רבים גדולה יותר, וזולת הופעה אנוסה אחת, קיימתי את נדרי, ואף בישיבות הועדה ההיא נצרתי את לשוני, ומעשה שנשארתי בביתו של ר' יהודה אחרי הישיבה ונפתחה שיחה בינינו והיא נתרווחה הרבה, אמר: ואני חשדתיך אילם או מגמגם. טעם שלאחריו – משנחשפו לפניי פרקי הביוגרפיה של ר' יהודה, ורובם מפיו נחשפו, תהיתי על ייחוד דרכו: ברגיל, בחור בן־דורו, המניח ישיבה במזרחה של אירופה, והולך מערבה, עושה את דרכו לגרמניה, כדי ללמוד בבתי־לימודיות שלנו, אלה הסמינרים לרבנים, ובבתי־לימודיות שלהם, אל האוניברסיטאות והוא לא כן עשה, אף שהלשון הגרמנית, שהיתה עדיין לשון ההשכלה בדרומה של רוסיה ואגפיו, היתה הקרובה אליו, הלך תחילה אצל הלשון הצרפתית, בבלגיה ובצרפת, ואצל הלשון האנגלית בלונדון ולאחריה באמריקה, כביכול תחושה היתה בו, כי פה עתידה שתתלכד אוכלוסית־יהודים כבירה, שגודל סיכויה וגודל סכנתה בד בבד ישׂאו. כשבאתי אצלו, אחרי כשנתיים של ישיבות בביתו, להפרד מעמו, לרגל צאתי לגולה, שאלני: להיכן, אמרתי לו: לגרמניה; אמר: חבל, שאין אתה הולך לאנגליה או לאמריקה; השיבותי לו: שלשלום אמר לי כדברים האלה ר' אליעזר מאיר ליפשיץ. תמה: גם הוא, שיניקתו בארץ אשכנז ויהודיה, שישב ביניהם, ומה טעמיו? פירשתים וביארתים: לא בלבד טעמי־מציאות הם אלא טעמי־איצטגנינות הם, ואלה ואלה עולים בקנה אחד. כי הנה –אמר לי הרא“ם – את בני, נפתלי יחי‘, לקחתי, אמנם, עמי לגרמניה, אך לימים שלחתיו ללמוד לאנגליה, שכן חיבורנו לעולם האנגלוסכסי, בין היהודיי בין הגויי, חיבור של ממש, ודין שנהא שקודים עליו. ר’ יהודה האזין לדבריי, משמו של הרא”ם, ונינע כמה פעמים ראשו, ניענוע של הן. טעם אחרון: לא מעטים היו בשנות עליתו הראשונות של ר' יהודה, שהיו מלחשים, כי ישיבתו בינינו היא ישיבת־עראי, ואם לא ייקרא לדוכן גבוה, סופו חוזר כדרך שחזרו רבים ולא־שלימים, אבל הוא הכזיב כל אותם לחשים והזים כל אותם רחשים, ואם הניח את תל־אביב, לשם ירושלים הניחה, ולא לשם דוכן גבוה בהר־הצופים, אלא לשם דוכן שהוא עצו בנאו, הלא היא מחלקת התרבות של הועד הלאומי, ומה שהגה ועשה קודם בתוך מחנה־הפועלים ולשמו, הגה ועשה עתה בתוך היישוב כולו ולשמו. ודומה, שלא אטעה, אם אניח, כי שינוי זה, בחינת משנה מקום משנה מזל, עיקרו הוא בהרחבת האידיאה הגדולה, נחלת־ביאליק, והעמקתה, וביחוד הגשמתה. ולא צריך רוב דברים, כדי להוכיח, כי השותפות שבין ביאליק לבינו, אף שתחילתה באותו מילון, עיקרה ותוכה במה שהגה אחד־העם ברעיון אוצר היהדות, ושביאליק חילצו ממיצריו, בהגיהו אותו לאורה העמוק יותר, במחשבת־הכינוס, ואף התחיל בביצועה. הילכך לא מקרה הוא, כי ר' יהודה אבן שמואל, שבכור־מעשיו – הידור “מורה נבוכים” וצעירם – הידור “הכוזרי”, ראה כמסגרת של חיות לעצמו לא את חכמת־ישראל ומפעליה בגולה, אלא את חכמת־הכינוס ומעשיה בארצנו, כשקנה־המידה של הצלחת העשייה או כשלונה, היא ההתפשטות החיה בקרב ישוב עברי חי בארצו. לאמור, עיקר הכוונה אינה כל כך למידת־התודעה, שמפעלי הכינוס נוטעים, כמו במידת ההוויה, שהם בוראים בכוחם וכאן לא יכול ולא רצה להחמק משורת־הגיונו של ביאליק; מי שהיה מחברה של המסה על הכינוס, שעיקרו בתודעה, היה מחברה של המסה על הלכה ואגדה, שעיקרו בהוויה, ומי שנתן את דעתו על שתי המסות האלו, לא ניצל, לא יכול היה להנצל, מלשאול לשוני־הגורל, שנועד להם לשני מפעלי־הכינוס, שביאליק נתן בהם מכוחו ונפח בהם מרוחו, – ספר האגדה, שרישומו היה גדול, וספר ההלכה, סדר זרעים, שרישומו לא היה אפילו קטן, באופן שהדרישה הגדולה בסיום המסה על הלכה ואגדה, לאמור: “בואו העמידו לנו מצוות”, היתה כמשאלה בטלה מאליה, אם ביקשה להראות כמסקנתו של אוצר היהדות או מעשה הכינוס, שעיקרם ספרי־אמונה.

ד

וודאי היו סיבות מסיבות שונות, סבוכות ופתולות, בתמורה הגדולה, שחלה בו בר' יהודה אבן־שמואל, שהעמיד על עצמו מצוות, ביתר דיוק: את המצוות, כפי שהן עולות מספרי־היסוד של האמונה, ומי שיטרח על הביוגרפיה שלו, מעותד למחקר מפורט ביותר, ושאפיו המתועד יניח פתח להקבלה בין מה שיעלה החוקר ובין מה שהקדים והעלה האמן, הלא הוא שרגא קדרי בסיפורו הגדול “פרופיסור אלקנה ורמי בנו” (וראה בזה מאמרי בספרי “ארחות ושבילים”, כרך א' תשל"ח, עמ' 124–129), יתעורר במלוא־בליטות על השעה, שבה הבשילה ההנחה, שהיא לכאורה פשוטה ביותר, אך לא היתה תחילה נהירה למדי, כי הטירחה ב“מורה נבוכים”, שהיא, במהותו, תריס כלפי חוץ, אינה אלא כהתקנה של הדור ל“יד החזקה”, שהוא, במהותו, המיבצר־שמבית, באופן שמי שבא להקל על הדור הבנת “מורה נבוכים” אינו יכול שלא להתכוון לתפקיד הכוונתו של הדור, וקודם כל של עצמו, כלפי “יד חזקה”, אלא אם כן עיניו לליטראטורה בעלמא. לאמור, בסופו של דבר, הבן הבין האיש, כי אם קשה לו לבן־הדור הוויה, שאין עמה תודעה, מיותרת לו התודעה, שאין עמה הוויה, והוא גבר על הסתירה, בגברו על קשי־קשייו של דרכו, דרך איש, שראשית ההיכרות עמו היתה לפי מאמרו על שפינוזה, ואחריתה כפי שידענוהו מתייחד עם קונו וגופי־תורתו.

התמורה הגדולה, שחלה בו בין ראשית עבודתו ב“המורה” ובין אחרית עבודתו ב“הכוזרי”, נכרכו לה ובה כמה תמורות אחרות; ואם להעזר בדרך החגיגיות שבשיחו, הייתי מציין את אחת התמורות הגדולות האלו – כמעבר מן היסוד הדמוסתני אל היסוד הסוקראטי, והוא נשקף לי בעליל, בנסותי לעמת את יציבתו באולם רב־מידות לפני קהל־מקשיבים גדול ובין ישיבתו בחדרו הקטן בראש־רחביה בפני קומץ יחידים – לכאורה אותו המבט הצלול והבהיר ואותו הניב הצלול והבהיר, אך מה גדול ההבדל. ועל תמורה זו ועל תמורות אחרות – עוד לאלוה מלים.

וכדי להטעימכם, מה היתה לו לבן־דור כדורי מסתו הנועזה והשקודה לפתוח לפנינו, פתיחה חדשה ורעננה, את עולם הגותו של הרמב"ם, תרשוני לסיים את דבריי בקריאת שיר, שכתבתיו למחרת סיום קריאתו של הספר, במהדורתו הראשונה, והוא שיר ששלחתיו תחילה לר' יהודה, ולימים אף פירסמתיו ברבים (“דבר” י' תמוז תש"ז):

בְּשִׁיר שָׁקוּל כְּפִיוּטֵי סְפָרַד

אֲשֶׁר סוֹגֵר וְדֶלֶת בּוֹ כְּשׁוּרָה,

אֲהַלֵל אֶת יְהוּדָה בֶּן שְׁמוּאֵל

וְאוֹדֶה עַל יְקַר חֵן הַתְּשׁוּרָה –

הֲלֹא חִבּוּר מְרוֹמָם הוּא לְרַמְבַּם

לְהָאִיר עָם בְּתוֹרָה הַבְּרוּרָה,

לְבַל יִהְיוּ נְבוּכִים עוֹד וְנִפְתִּים

לְכַת מִינִים, דְרָכֶיהָ וְסוּרָה

וְיָבִינוּ בְּדִקְדוּקֵי הֲבָנָה

בְּעִנְיָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וְצוּרָה

וְיַשְׂכִּילוּ בְּעֵין־בֹּחַן אֲמִתִּית:

לְמִי נִתַּן מְעַט קָט בַּמְשׂוּרָה

וְדִמְיוֹנוֹ כְּנֵר קָלוּשׁ מְנוֹצֵץ

לְרֶגַע בַּחֲשֵׁכָה הָעֲכוּרָה,

וּמִי עָלָה בְּדַרְגַת רוּם, וְאוֹרוֹ

סְבִיבוֹתָיו מְלַהֵט כּמְדוּרָה,

וְעִתִּים הוּא כְּמִין פַּנָס וְעִתִּים

כְּאֵשׁ רַבָּה בָּעֲצָמוֹת עֲצוּרָה,

וּמִי זָכָה לְשַׁלְהֶבֶת, כְּמשֶׁה,

וְאוֹר־נִצְחוֹ מְבַעֵר כָּל תְּמוּרָה,

וְהוּא עוֹקֵר מְחִצָה זוֹ אֲשֶׁר בֵּין

מְבוֹנֵן וּמְבוֹנָן הִיא גְדוּרָה,

וְהוּא הָרָז לְמִיתָה בִנְשִׁיקָה

בְּשׁוּב נֶפֶשׁ עַמְרָם בְּנוֹ לְצוּרָהּ.

וְסֵפֶר זֶה לְרַבִּים אַף שְׁלֵמִים

מְסֻגָר הוּא כְּעִיר־קֶדֶם בְּצוּרָה

וְלֹא נוֹדַע מְבוֹאָה עַד אֲשֶׁר בָּא

כְּלוֹחֵם עַז אֲשֶׁר חַרְבּוֹ חֲגוּרָה,

יְהוּדָה בֶּן שְׁמוּאֵל הַמְחוֹנָן

בְּמַפְתֵּחַ לְדֶלֶת הַסְגוּרָה

וְהוּא נָטַל לְ“מוֹרֵה הַנְבוּכִים”

וּבָדַק בּוֹ בְּהַקְפָּדָה גְמוּרָה,

לְפִי כָל הַדְפוּסִים הַקְדוּמִים

וְכָל נֻסְחָה בְּבֵית־גֶנֶז שְׁמוּרָה,

וְהוּא אִזֵן וְהוּא תִקֵן וְחִקֵר

וְכָל תֵּבָה בְדוּקָה וּכְבוּרָה,

וְהַסֵפֶר כְּמַסֶכֶת אֲרוּגָה –

בְּעֶרְבָּהּ אַף בִּשִׁתְיָהּ הִיא סְדוּרַה –

וְנָמוֹג עַב עֲנַן רֻבֵּי סְפֵקוֹת

וְהֵאִירָה כְּקַלָה כָל חֲמוּרָה.

וְכֵן יוּכַל צְעִיר־גוּרִים כְּמוֹתִי

שְׁמוֹעַ קוֹל אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה,

וּבִין הֵיטֵב לְתוֹרָתוֹ וְלִקְחוֹ

מְזֻקָקִים כְּמַתֶּכֶת בְּכוּרָהּ.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־־ ־־־ ־ ־ ־

בְּבוֹא גוּרִים לְהוֹדוֹתָךְ, יְהוּדָה,

תְּהִי נָא גַם חֲתִימָתִי צְרוּרָה.

[שבט־אדר ב' תשמ"א]

אהרן (אליעזר) צייטלין הוא מכלל סופרינו המובהקים והנפילים, הנושאים בד בבד בכפל לשונותינו, לשון האבות ושפת האמהות, כלשונות יצירתו, וחזיון־כפל זה, המַנדיר והולך בימינו, עד שעילומו נראה קרוב, מצוי היה בדורות האחרונים, עם חידושה ופריחתה של ספרותנו, כשפּרופּורצית־הזיקה ללשון האחת והאחרת, שונות היו, וכבר ניתן סימן בולט לדרכי החלוקה הטיפוסיים – מזה ח. נ. ביאליק, שרוב יצירתו עברית ומיעוטה יידיש, ומזה י. ל. פרץ, שרוב יצירתו יידיש ומיעוטה עברית, באופן שנמצאו בהם בסופרים כפולי־הלשון בעלי חלוקה ראשונה ובעלי חלוקה אחרונה, אך נמצאת גם נמצאת דרך שלישית, והיא מצויינת במגמת הלשונותַיים להיות כאותם מאזניים, שכּפּותיהם דרוכות אחת אחת, להיות כמערכת מעוינה עד־דק. ואכן, כשתתפרסם ביבליוֹגרפיה מלאה של כתבי אהרן צייטלין הזרויים, תתחוור לא בלבד בליטותו, אלא אף יחידותו בדרך השלישית הזאת, ומה שניכר לו לסוקר את יבולו בשירה – כרכים גדולים בשירה העברית לעומת כרכים גדולים בשירה היידית, ואלה יחסי־שיעור שלא מצינו כמותם במשוררינו האחרים, כפולי־הלשון, יוכּר אף בשאר ענפי־יצירתו. הלכך, ככל שמתרבה והולך פירסום כתביו על דרך כינוס נפוצותיו, ידיעתנו בו, באישיותו ופעלה, משלימה והולכת. הלכך נחזיק טובה לאלמנת הסופר, מרת רחל צייטלין, השוקדת על המשך כינוס כתביו, שנוסף לו עתה כינוס מסותיו העבריות, ונקווה, כי ילוּוה להם אף כינוס מסותיו היידיות, והיתה ידיעתנו בכלל עשייתו בשדה הזה שלימה.

ב

אמרנו: בשדה הזה, שהוא שדה בשדותיו הרבים והאחרים, בין הדומים לו – המחקר, המאמר, הפיליטון, הרצנזיה, בין השונים הימנו – השירה, הסיפור, הרומן, הדרמה, החזיון, בהיות השדות הראשונים, שהם כגילויי־מישנה של סגולת־ביטויו כמשמשים את השדות האחרונים שהם כגילויי־ראש לה. ודאי, אין הוא יחיד לריבוי זה וכזה של תחומי־הביטוי ומרכות־כליו, אך הוא מן הבולטים למשא הגלובוס היהודי והאנושי המחייב ריבוי כזה, בחינת קיומו של הכתוב: בכל דרכיך דעהו, שכבר נאמר בו, כי הוא תורה קטנה ואפילו שלימה. והוא, אהרן צייטלין, ראה עצמו מחויב בו, באותו ריבוי, ויצא ידי חובתו כלפיו בכוח־כשרונו, ששימש כל תחום ותחום כאָפיו וכצרכו, כשכל התחומים משרתים תכלית כוללת ואחת. עד־מה וכיצד נצטרפו כל אלה, ועיקרם השירה וההגות, בין בפירודם בין במיזוגם, כדי כך, הוא ענין גדול לענות בו, והרי ההערכה של תעודת אהרן צייטלין ופעלו, עדיין לא יצאה מכלל גישושי־ניסוי, וממילא מיצויה וסיכומה רחוקים, אך ודאי הוא לנו, כי סוף כבודם לבוא.

ג

וסיוע נחשב ניתן לה להערכה המקוּוה בשני הכרכים המונחים לפנינו – מכלול רב פנים של נושאים מנושאים שונים, העלול להטביע את קוראו במבוכת־עושרו, אילולא ניתן לו להעזר בקוי־השני של ראשי־ענינים המחוברים בפנימָם ועומקם בשאלת־השאלות, ואילולא חוזקו בידי המהדיר והעורך, הוא החכם המעולה ונקי הדעת, ר' משה מייזלש, על דרך חלוקה סבירה ונהירה של המדורים למוקדיהם, והיא מלאכה עדינה, מה גם שהמחבר הניח חיבוריו, שנדפסו תחילה לפיזורין, בלא הוראה של סידורם, והשוני של מיני הגישה לסוגיה וסוגיה, הצריך רוב־שיקול כדי להעמיד את הדברים, ככל האפשר, גם מבחינה חיצונית, כפי שהם מבחינה פנימית, כמישנה סדורה.

ד

ודיה בינה בראש־המדורים, הוא המדור הקרוי, על שום מרכז דיונו ועיונו: בסוד הייחוד, כדי לעמוד על קצה־הקושי הזה. לכאורה צומת־הגידין מהסעיפים אילך ואילך נתון כמאליו בקיטוב הבעיות הישן־נושן, הנתפס פה בהֶבהרו החדש־חדיש: האמונה שאין לה חליפה, והיא ואמתה קיימות מעולם ועד עולם, והדעת שיש לה חליפה, ואין אמתה קיימת אלא לדור או לדורות, הכל לפי נסיונותיה, ונסיון מנסיון שונה, ואחרון אחרון חשוב. ללמדך, כי אם המחבר נלחם, כמשפטו בספריו הקודמים, לראיית הנפש והבנתה לאורה של הפַּרַפּסיכולוגיה, הרי זה על שום כוחה להראות יותר, לגלות יותר משהראו וגילו השיטות האחרות, ולא משום התאמתה ליסודות־האמונה נלחם, שכן יסודות אלו אינם טעונים אישור מכוחו של המדע, שהתאמרות־שוא היא לו, שאפשר לו לבוא תחת האמונה, מה גם ליַתּרה. אכן, המחבר משתער על דרכי־המדע, שהיתור הזה כלול בהם ונזקר מתוכם, והשתערותו ברוב שנינות, אך הוא שומר בהקפדה על ההֶבחן החלוט שבין האמונה והמדע, ואינו שׂשׂ, כמשׂושׂ תמימי דור ההשׂכּלה, לחַברם, מה גם להטליאם, אם כי ראה להבין להם על פי גבולות־תפיסתם.

ולהשלמת הרעיון, אֵיעזר בסקר־שיח ששמעתיו מפיו, לאמור: צא וראה מה קלה היתה מלאכתו של ר' נפתלי הירץ ווייזל, – משהבדיל בין חכמה, שהיא חלק אלוה ממעל, ובין בינה, שהיא מַסַת־האדם למטה, שוטט לארכו של המקרא וליקט כל הכתובים שמצוי בהם שורש חכם וכל הכתובים שמצוי בהם שורש בין, ובשיטת הסברה, שפשט ודרש משמשים בה בערבוב, הראה, כי הכתובים חשבו כמתכונת חשיבתו, אך מיזוג הענווה והתמימות שהיה בו השיאו להאמין, כי לא הוא שדרש מה שדרש לתוך הכתובים אלא נדרש למה שנדרש מתוכם. ואילו אנו אין בנו תמימות גדולה כשלו, ואין לנו ענווה קטנה כשלו, וממילא אין לנו מהנאת ההרמוניה כשלו, ובעצבון נלד את הגיון דברינו.

ה

אכן, אותו צומת־גידין היה בו כדי להקל על סידורו של מדור־הפתיחה, אף שהמחבר כתב את מאמריו, הבדלים, פרק פרק, מאמר לגופו ומאמר לגופו, הרי הדברים מצטרפים לקירובה של מגילה. בדומה לכך אף חטיבות אחרות, גם אם אי אפשר היה להפסיח את הקורא על חריגה אחת ואחרת. כדוגמה היא לנו חטיבת עיוניו בחסידות וראשי־אישיה – החל בגדול תלמידי הבעש"ט, בעל התולדות, וכלה בבית ריז’ין, ואם תרצה באביו הקדוש, ר' הלל, שנתלכדה בו החסידות כאורח־חיים ומהות וכערך בינה וחקר. והנה, כמשורבב מעולם אחר, יריב, עולה פאר נופה של המתנגדוּת, דמותו של ר' ישראל מסַלַנט. נקל להבין לחיבוטיו של המסַדר, שפעל לפי השערה קרובה להתקבל, כי המחַבר ביקש לרקום, בדומה לרקמת גדולי החסידות, אף רקמת גדולי יריביהם, וצר צורתו של אבי תנועת המוסר, ולא יסף, במתכונת זו, ושלא להניח את הדמות הגדולה הזאת כאבר מדולדל, שילב תיאורה במדור יריביו, כמין הכרזה על מגמה דומה, מגמת תיאור קברניטי המתנגדות, שלא באה על תשלומה.

ו

והוא הדין במגמות אחרות, שלא זכו אלא לשרטוטי־התחלה בלבד – המחבר חש, כחוקר ומורה, זניחה, שזנחו חוקרי ספרותנו בדורות האחרונים, שעינם שהיתה פקוחה על חייהם ופעלם של סופרי ההשׂכּלה שהלכו או הוליכו, ואפילו הוּלכו, מקודש לחול, היתה עצומה, אם למחצה ואם לגמרה, על חייהם ופעלם של סופרי ההשׂכלה, שהלכו או הוליכו, או אפילו הוּלכו, בדרך החולין על טהרת הקודש, והוא מתאר במפורט את דמותו ועשייתו של מהרי“ל מרגליות, ומרמז על שכמותו בדורות שלאחריו – עד רי”מ פינס וזאב יעבץ, ויכול היה לרמוז על דמויות אחרות, החל בבעל ספר הברית וכלה בהרב המלבי"ם, והיתה נצמחת לו חטיבה גדולה ומקפת, שיש לה רוב מיני רמיזה בכתביו ובשיעוריו, והם עשויים לעורר ואף עוררו להשלים את החסר מסֵפר תולדות ספרותנו (וראה, למשל, מחקריו של אליעזר שביד) ותקוה קשורה בלבנו, כי לא ירחק היום, ויתעורר חוקר צעיר ויפשוט על השדה הרחב, שהמחבר הניחוֹ ברכה, ויצרף קו לקו, כדי בנין הפּנורמה הגדולה של מעשה אהרן צייטלין בהבנת עולם ונפש, הגות ודעת, כפי שהיא עולה מן הלבֵנים של בנינו, שחלקו נשקף מדפי האסופה שלפנינו, וכדי הבלטת הרקע ליצירתו בשירה ובחזון.

ז

וביותר יינתן לו לחוקר ולמעיין רב בכרך ב' של האסופה שלנו במדורים על ספרות הדורות האחרונים, דרכי היצירה ודמויות היוצרים, אם מבית – הן בתקופת ההשׂכּלה, והן בתקופת המודרנה, אם מחוץ – סופרי העמים, אם במחיצת־הביניים שבין בית וחוץ – כגון המחקר על היהודי בספרות פּולין, שהמחבר היה קרוב אליה במיוחד (וראה תרגומיו משירתה) – ראוות דמויות עשירה, המסיימת בפרק פּיקאנטי, הוא הנספּח: ראיון עם עצמי. כל אלה משענות גדולות להבנת האישיות המפליאה בעושר־הקרנתה, שלא רבו כמותה בתרבותנו.

[אב תשל"ט]

בטרם אבוא לומר מה בפתח הספר של ר' משה שטארקמן, (הוצאת ספרים אחיאסף, תל־אביב, תשמ"ג) המונח עתה לפנינו, אורה היתר לעצמי להקדים שלוש הערות:

הערה אחת: ספר זה, שנכלל בו מיבחר כתביו שנדפסו קודם, בלשון העברית, הוא ככרך שלישי לכלל כתביו הקבוצים, שכן קדמו לו שני כרכים, שנכלל בהם מיבחר כתביו, שנדפסו קודם בלשון יידיש. הלא הם שני הכרכים של ספרו “געקליבענע שריפטן” – הכרך הראשון שנסדר בידי מרדכי חלמיש ויצחק יונסוביץ (תשל"ט); הכרך האחרון, שנסדר בידי יעקב צבי שרגל (תש"ם), והקורא, המבקש לעמוד על אופיו וטיבו של המחבר, ייטיב לעשות, בהכירו את פועלו בשתים לשונותיו.

הערה אחרת: ויהי בקרוא הקורא את אלה, יצרף־נא לה לקריאתו עיון במבואותיהם של העורכים והמסדרים, וישלימה עתה בדברי־הביאור וההסבר של מסדר הכרך שלפנינו, הוא ג. קרסל, שיגיעתו היתה מיוחדה במינה. כי זאת לזכור, שוני הפרופוציה של כתיבת־המחבר בלשון האחת, המשמשת את רוב־כתיבתו, היא לשון־יידיש, ובלשון האחרת, המשמשת את מיעוט־כתיבתו, היא הלשון העברית, אינו דבר של מקרה, ואדרבה טעמו ונימוקו עמו, ויותר משהוא משקף את עמידתו של הסופר בכפל־הלשונות שהיה, ככל הנכון, רוצה להיות בחינת מאזנים מעויינים, הוא משקף את מעמדה של ספרותנו בארצות־הברית, בתקופה, שבה בולטת תגבורת העיתונות והפריודיקה היידית לעומת ריפויה של העתונות והפריודיקה העברית. התקופה הזאת היא עתה כמעט בסיומה – העתונות היומית והתקופיית, שהיתה עשירה יותר, ביידיש, נאבקת על קיום שיוריה, ואילו העתונות התקופיית שהיתה מעודה צנועה יותר בעברית, מקיימת בדוחק את מעט בימותיה, ושני החזיונות הנוגים האלה הם מסימני משבר־התרבות שלנו, שאותותיו אותות. ממרחק הימים ייראה, ביתר ברירות, מה שניכר כבר עתה בדמדומי־קווים – משה שטארקמן, היה מאחרוני הנציגים הברורים והנועזים של כפל־הלשון, שנהג הרבה במטרופולין, היא מזרחה של אירופה, ועבר לקולוניה שלה מעבר לאוקינוס, ודיו עיון מועט בפרי־הכפל, כפי שהוא ניתן בשלושת הכרכים שלפנינו, כדי לעמוד על טבעיותה של הכתיבה וכותבה, גם אם הכותב ידע ועד, ששוב אינו כותב, ככתוב סופרי דור שלפניו לאותו ציבור קוראים עצמו, ששתי הלשונות שקולות לו, אלא לשני ציבורי־קוראים שונים.

הערה אחרונה: הביוגרפיה של משה שטארקמן, כבר נוסה בה מצדי־צדדים, ואף אני ניסיתי להרים לה תרומת־מה, וראה מאמרי: על הני תרי צנתרי דמוסט רבתא, כלומר: על יעקב רפפורט ומשה שטארקמן, שנכלל תחילה בספר הזכרון של הקהילה ההיא, ואחר כך בספרי: אורחות ושבילים (כרך א‘. תשל"ח, עמ’ 349–355), וכן מאמרי: יידישקייט און אירע קאלעקטיווע ווערטן (יהדות וערכיה הקיבוציים), שבא תחילה בראש ספרו, ואחר כך בספרי: פון נאענט און ווייט (תשמ"ב, עמ' 137–149). ובינתיים נוסף ערכו בלכסיקון של ספרות יידיש החדשה, (1981, כרך 8, עמודות 611–612) אף נמצא נוסח נוסף של האוטוביוגרפיה שלו, והוא ניתן בספר שלפנינו, ואדהכי ואדהכי אישתכלל דיוקנא.

ב

ואם אנסה עתה להוסיף על שכבר נאמר בפי ובפי זולתי, הרי הוא דבר־התהייה על כלל־יציבתו, כפי שנראתה בשדה־הביניים שבין סביביו וחייו – ואכן, התבוננתי, כמידת האפשר, באותה שדה והקשבתי לרחשה, תחילה בזימונינו, פה, ביחוד בירושלים, שסר, כמה פעמים, אליה, כאורח גוברין ציוניים, שחלום העליה לארצנו פוקדם לשעה קטועה, אך עילומה סמוך לגילויה; ואחר־כך בזימונינו, שם, ביחוד בניו־יורק; ונראה לי כמי שנתקיימה בו בפשיטות, אך בשלימות, המליצה: מתערה כאזרח רענן. אלא אם תשאל, במה דברים אמורים, לא תוכל שלא להשיב, כי גם אזרחותו גם רעננותו נטועות בהוויה של יציאי מזרחה של אירופה, כפי שנתגבשה, מכוח שורשיה, בברוקלין ובברונקס ובאיסט־סייט, והיא נאבקת לקיים את עצמה במעברה, קטן־המסלול אך גדול־התמורות, למנהטן, אולם מאבקה, כשלונו מרובה מנצחונו, ואינו מודע לה כשיעורו וכקצבו, שכן יותר משהם, בעלי־המעבר, חשים במרחק שבינו ובין שלאחריהם על גדות ההודסון, הם חשים בקירבה שבינם לבין שלפניהם, על גדות הוויסל והבוג והדניסטר, ושאר הנהרות, ולעניננו חובה להעמיד על הרצועה הקטנה שבביוגרפיה של האיש הנדון לנו על שפת הראַטאַ, הוא הנהר הקטן, שעיירת־מולדתו, מוסטי ווילקה [= מוסט רבתא] יושבת עליה.

והיא לא בלבד רצועה קטנה אלא אף צרה – המבקש להשיב על השאלה, כמה היו ימי ישיבתו של האיש שמה, תשובתו: מעטים ורעים, שכן שנות ילדותו עברו עליו בסביבי עבודתו של אביו, בכפר טארנאַוואַ ויז’נאַ בהרי הקרפטים, ואילו קרוב לבר־מצוה שלו כבר היה בניו־יורק, בבוא אליה, אמו, בעקבי אביו, שהגירתו קדמה בכמה שנים; נמצא שמנין שנות־ישיבתו בעיירת־מולדתו, וזכרונה החי בה, אינו עובר גבולו של חומש, בעוד מנין שנות ישיבתו מעבר לאוקינוס מרובה פי כמה, וכאן עיקר־גידולו וגמר־בישולו. ועם זאת כוח חילחולם של מימי הראַטא הוא כיסוד המעמיד בתכונתו ודרכו, כהיות כוח חילחולם של מימי הדניפר והבוג ושאר הנהרות, כיסוד המעמיד בתכונתם ודרכם של רבים, סופרים והוגים, שנתגלגלו כדרך שנת־גלגולו כמותו. ואף שלא יכול היה שלא להבחין, כי עשייתו המסורה בלשון־האבות ובשפת־האמהות עודה מאירה לו לדור אבותיו ואחיו, ושוב אינה מאירה לו לדור בניו ובנותיו, הרי הציווי להאמן לשורשו ולכוח־שורשו, נטע בו אמונה וביטחה בדרכו, שסיכוייה הסובייקטיבים העלימו ועודם מעלימים מעיני הרבים את סכנתה האובייקטיבית.

ג

התבוננתי הלוך והתבוננן גם בשיטוטיו ברחובה של מנהטן, גם במסיבות ריעים וידידים בביתו, גם בכינוסים של אגודות וארגונים ואולמיהם, והתאמצתי להבין את ביטחת־עמידתו בתוך היסודות שנפרדו והלכו סביבו, כמעט אחד אחד, אך בו היו ממוזגים ועומדים. כן, למשל, ראיתיו יושב ראש באסיפת אנשים עברים, כמי שנחשב, כדרך הטבע, כקברניטה של חבורה, שהיתה לפנים מרובה, ולימים נתמעטה עד־מאד; ראיתיו יושב ראש בחברת סופרי־יידיש, כמי שנחשב, כדרך הטבע, קברניטה של חבורה, – היה נשיא הפא“ן־קלוב שלה, שגם היא היתה לפנים משופעת, ולימים הקלישה, והצד השווה שבשתי החבורות, הוא במה שניתן לתלות בהן תלונתו של אותו מגיד שדרש: איכה אעלה אל אבי והנער איננו אתי, דהיינו: איכה אתחבר אל דור־האבות באין דור־הבנים אתי. ראיתיו באספת עסקני ייוו”א, ורובם ככולם אינם אישם עברים כמות, מהם יריבים לה, לעבריה, מהם אפילו אויבים לה, והוא כמי שנחשב, כדרך הטבע, כחבר וריע, שנאמנותו ליסודם המקודש, אינה סותרת אמונתו ליסודו שאינו מקודש להם, ואולי אפילו משערים, בחינת ולבא לפומיה לא גליא, שעמידתו שורשית יותר, וממילא אף היסטורית ואקטואלית יותר. ראיתיו באסיפת חכמים, לרגל האזכרה, והיא היתה, כמדומה, האחרונה שערכו בתו וחתנו של יהואש לזכרו בניו־יורק, ושלא היה בה מנין והוצרכנו להשלימו בעשירי, אך היו בה נציגים של דרכי גישה שונים, כמעט מקצה לקצה למקרא – למן ר' חיים ליברמן עד אורלינסקי – והוא, ר' משה, שעבר גם לפני התיבה, נראה, יותר מזולתו, כמלכד הניגודים של לשון־קדומים ושפת־תמול־שלשום, במפעל אדיר ואחד, עד שניתן להטריח עליו את שנאמר בראשון נושאי שמו: ובכל ביתי נאמן הוא.

ד

כי הרצועה הקטנה והצרה של הגשר שעל נהר־ראַטאַ היתה לו יסוד־מוסד, למדתי גם מזימוני־ארעי שלו, אך בעיקר מזימון־קבע שלו – הוא מושב זקנים בכרך ההוא, מדורם של תלמידי־חכמים ישישים, והוא אפוטרופסם, וככל שניתן בידו היה במבקריו. כששאלתיו, אם חובת הביקורים שהוא נוהג שם, אינה מכבידה עליו, השיב: ראשית, לא חובה היא, אלא זכות היא, ואם תרצה: זכיה היא; שאלתיו, ומה בין זכות לזכייה, השיב: זכות היא להעולם הבא, זכייה היא לעלום הינה, אך ששוקקיו זקנים אלה, צעירים וצעירי־צעירים מתנערים בחלל־אוירם. מאותה שעה, ככל שהיה נפרד ממני באמרו לילך אצל הזקנים ההם, היה אומר: איך גיי מיך א קאַפ אָפפרישן, כלומר: אני הולך כדי להתרענן קצת. אמרתי לו: ווי איך פרשטיי, כאַפסטו דיך אויף א שעה צוויי אריבער קיין מאָסט; כלומר: כסבורני, אתה נחפז וסר, לשעה־שעתיים, למוסט. השיב: געזונט זאָלסטו זיין, ווי דו האָסט געטראָפן. כלומר: ולואי ותהא בריא, כשם שכיוונת.

השאלה, איך פיתח, אף הסעיף, את גרעין־זכרונו על עיירת־מולדתו, להיותו כאילן ששרשיו מרובים ושלוחותיו מרובות, אינה שאלה בודדת, כי ידענו כזה וכזאת, ביחוד מתולדתם של טובי מספרים, שקוממו את עיר־מולדתם מלוא־הווי ומלוא־תולדה, ובנינם, מדעת ובדעת, על דרך העיון והלימוד, נעשה בהיותם רחוקים, אף רחוקים הרבה, ממנה. כמופת עשוי שישמש ש"י עגנון, שבנין־עירו, כפי שהיא עולה לפנינו מספריו, למן “והיה העקוב למישור”, דרך “אורח נטה ללון” עד “עיר ומלואה” – היא גם ענין של לימודו השקוד והמתמיד, וככל הנכון לא שגה באמרו: ספק, אם יש ציון או כעין־ציון לעירי, קהילת בוטשאטש, בספר מספרים, ולא ראיתים. אך קרוב יותר מִשַׁל אשר ברש, שנשא את לבו, לכתיבת רומן, ששירטטתי תכניתו, כפי ששמעתיה מפיו (וראה בספרי: בין דין לחשבון, תשכ"ג עמ' 232–233) לאמור: יריעה, שעתידה היתה להתפשט על המשולש של סביבי גידולו, למן קהילת ברודי דרך קהילת לבוב, קהילת ז’ולקיב וקהילת בלזא, מרכזים של שלושת סוגי התנועות: הלמדות, החסידות, ההשכלה – שירשתם היא־היא בסיסה של תרבות הדורות האחרונים וספרותה. התענינותו של המספר הפליגה לבילוש גדולות וקטנות, ובכלל המצירים על שאותה תכנית לא יצאה, מחמת פטירת בעליה, לפעולות, היו רבים, וביותר משה שטרקמן, שמתוך שראה עיר־מולדתו השרויה בעין ז’ולקיב ובלזא, שלובה ומשולבה, בתוך המשולש הזה, ניסה לנחש דרך שילובה ברומן ההוא, ואם לדון לפי רמזי־שיחו, ניתן לשער, לא בלבד כלל ניחושו, אלא אף פרטיו.

ה

נוהג היה להזכיר עירו דרך אירוניה כפולה, שעוקצה אחד של האירוניה מכוון היה לשמה: אנו, ישראל, דיינו בכינויה מאָסט, בלשון יחיד, וענינו גשר, אבל הגויים אחזו כינוי: מאָסטי בלשון רבים וענינו גשרים; ומי לנו גדול, כרנ"ק, שלא שש לחבבה וכינה אותה: מאָסט המעטירה. ובאמת, כך דרך ישראל, שלשון רבים בפי שכניהם הגויים, היא לשון יחיד בפיו, שהם אומרים: בראָדי ואנו: בראָד, שהם אומרים: באָהאָראָדשאַני ואנו אומרים: בראָדשין, הם אומרים: קניהיניטשאַני ואנו אומרים: קנעיניטש, והעיקר: הם אומרים: וויעלקיע אָטשי, כביכול: עינים גדולות, ואנו אומרים: ווילקאָטש. ואילו עוקצה אחר של האירוניה מכוון לאגרת, שכתב ר' נחמן קרוכמל לתלמידו, אברהם גולדברג, לעודדו שלא ייכנע לרודפיו: “ולא עוד אלא שאתה באביב־חלדך, ולא נאוה לך מורך־לב כזה, ואתה בן עשרים לרדוף ולא להיות נרדף מאחד הפרעושים סורר ומורה בכפר מאָסט, אשר מאסנו אותו לשיתו בין שמשי־בית מדרשנו”; והוא אף מזהירו מפני סברה, כי אמנם יד החסידות רוממה: “הנה גם במדינתנו לא גברה ידם, זולתי בערים נשמות כמאָסט המעטירה וכליביטש הנאוה – – לא כן בקהילות הישנות המפורסמות בתורה בחכמה ובמנין, כקראקא, לבוב, לובלין, בראָדי, ווילנא, בריסק ודומיהם – –”

לענין כפר מאָסט המכונה פה מאָסט המעטירה, הרי דרכם של כפרים וערים, שהיו שייכים למלכי־פולין, שהם קרויים: קאָראָננע, מלשון כתר, עטרה, או: קרולעווסקיע מלשון מלך, מלכות, ומאָסט, שהיתה תחילה כפר, נבנתה כעיר מלכותית ועל שם בונאה, המלך אוגוסט, נקראה תחילה אוגוסטוב. אבל לעגו וזעמו של רנ"ק טעמם אחר – הלא הוא שיעבודה של עיירת מוסט או עיירת לוביטש, שזו וזו תואר מלכים לה, והן משועבדות לשלטונו של רבם, שכמותו כרוב אוכלוסיה, היה מחסידי־בלזא; והעיקר שמלחמתם בהשכלה ושלוחיה עד חרמה. כסברה מקובלת היא, כי פיסגת־החרמה ההיא היתה ברצח המטיף אברהם כהן בלבוב, אבל באמת, הקדימו קנאי מאָסט, בכעשרים שנה, במה שנטלו לו לחוכר מס הנרות, מאיר גלבר, והשליכו אותו לתוך באר ומת, וכשם שנחשדו לימים קצת רבניה של לבוב בהתרת דמו של המטיף, ככה נחשד קודם רבה של מאָסט בהתרת דמו של החוכר, הלא הוא ר' עזריאל גרינר, שנמלט, מפני השלטונות, לארץ־הגר, וישב בה על כסא־הרבנות.

– ומה הועילו קנאים בקנאתם – אמר לי משה שטארקמן – העיירות הסמוכות לעיירתו, קריסניפולי [= קריסטינופל] וקאמינקא [סטרומילובה], הן מולדת בית גלבר, ומקרבן קמו משכילים, ובכוֹרם אברהם יעקב גלבר, שהסב שמו ונקרא אייכנבוים, מחלוצי ההשׂכּלה בפולין וברוסיה, ואחרים, בין קיימוּ חניכתם כעיקרה, גלבר, בין נוספה לה בטעוּת אות סיוּם, גלברג, ואתה ידעת.

ו

ואעיר כי לשון: ואתה ידעת, מכוון היה למבואי לספר היובל השבעים למורי וידידי, נתן מיכל גלבר, שפירשתי בו יחוסו – אביו, נחמן גלבר, שהיה ראש הקהל בעירנו, בני־משפחתו, משכילים היו – אם יצחק אריה גלברג מסופרי “המבשר”, אם צבי הירש גלברג בעל “המתאונן”. ואוסיף כי נחמן עצמו, ואפילו בנו, שהיסטוריון היה ומצווה היה בהבנה היסטורית, היתה החסידות כקונם עליהם והשלמתם לה קשתה עליהם. הלכך סיפרתי לו דבר־אניקדוטה, שנחמן גלבר, היה מחבב לספרה ולחזור ולספרה: יתום הייתי, ובפרוס שנת הבר־מצוה, שהקדימה שנה, נטלתני אמי והובילתני מעיירתנו לבלזא הקרובה, שאבוא לפני רבה ויברכני. אולם בבואנו, תבע הגבאי כדמי כתיבת הקוויטל [= פיתקה] סכום, שהיה למעלה מכוחה של אלמנה, פרצה אמי בבכייה, ניחמתיה, שאני עצמי אכתוב את הקוויטל, ישבתי וכתבתי ובמר לבי מניתי כל מיני הגנות, שספרי המשכילים, החל ב“משא צפון, מעשה רוקח”, תלו בהם ברבה של בלזא וחסידיו, ויהי בקרוא הרב את הקוויטל, שאל: מי כתבו, השיבה אמי: הנה בני זה, היתום שיחיה, העומד להניח תפילין, ומבקש להתברך בפי קדשו, ואמר הרב: הער זאָל נישט דערלעבן צו לייגן, כלומר שלא יזכה להניח. ואמנם, – סיים המספר בחיוך – נבואתו נתקיימה, מאז ועד עתה.

משה שטארקמן, הקשיב לאותו חידוד, אך הוא, שלא נהנה מקרקפתא דלא מנח תפילין, ועודו מתגאה בכך, מה גם בהיותו ראש־קהל, אמר: חכמה מסופקת, ורנ“ק ושי”ר, ואפילו יה"ש, לא היו מתפעלים ממנה.

אבל הוא־הוא שהיקשה לי, האומנם מקרה הוא, כי רבה של מאָסט, ר' שמריה שטיקלר, עשה ספרו “שם משמריה” (שכתב ידו ניצל בנס, ונינו פירסמו בימינו ובארצנו) כספר־התדיינות עם כמה מרעיוני־ההשכלה, באופן שניכרת כוונת ויכוחו עם רנ"ק ודבקיו, כשם שניכר כיוון פולמוסו נגד גיסו, המדקדק ר' משה צבי ענסער, בעל “המצרף” (ובימי חרפי שמעתי כי אלו ראשי־תיבות: מ’שה צ’בי ר’וסיש פ’ולין), שאשתו הצילה מידו את בנם בכורם, שברר לו חניכה אחרת ונקרא – ר' מרדכי פּלץ, שהיה בחינת שר־חוץ של חצר־בלזא, ומכונן דרך מדיניותה. ולא בכדי טרח משה שטארקמן לפרסם, מעל עמודי “מאָרגען זשורנאל”, את המהדורה הראשונה של הנובילה של יוסף פאלק, איש בלזא (ויש גם מהדורה אחרונה וראה מיבחר כתביו, 1974, עמ 31–65), שאפילו סיומה מהדורה חדשה של אסטרטיגיה־עד־חרמה (שריפת כתבי רמ"צ ענסר), הרי ראשית הויכוח, תחילה בדרשותיו של ר' שמריה שטיקלר, שהוא מסתייע במה שנראה רחוק־יותר: כתבי בעל־התניא (וכדאי שלא לשכוח, שיש מהדורה דפוס זולקווא) ובמה שנראה קרוב יותר, כתבי בעל “בני יששכר”, וכל מקום שיש ויכוח, אי אפשר לו בלא מינימום של שורת־ההגיון. מה גם בעבור הויכוח מספרי־דרוש לדפי־עתונים, והוא ויכוח הנמשך, עם כל גלגולי הזמנים, מאז ועד־עתה. ובמעבר הזה, גדל דורו של משה שטארקמן וגדל הוא עצמו, ונתקיימה בו ולו מה שהיה גם יחס של הרחק גם יחס של קירוב, וסיכומם ברירה של בוחן שירשתו כמזיגת היסודות החיוניים של התנועות היריבות, והנחלתם למציאות־החיים, כדרך שגיבשה גל־המהגרים, שביקש לבנות, ואף בנה, מציאות יהודית על אדמת־אמריקה.

ז

ואף הספר שלפנינו הוא עדות לכך – בחמשת מדוריו ניתנים לו, לקהל העברים, מאמרים כוללים ומיוחדים בקורות־ישראל באמריקה; שיעורים מחכימים על מאמצי היצירה והדעת, ההוראה והחקר בשתים לשונותיו של העם; מיבחר דיוקנאות וקלסתרים של סופרים, רובם יידיים ומיעוטם עבריים, רובם שפעלו באמריקה ומיעוטם בארצנו; מדור מיוחד המוקדש להיסטוריונים שלנו, למן הראשונים עד האחרונים, ובסיום בא ילקוט דברי הערכה על כמה ספרים שונים ומיוחדים, עדות לעשייתו רבת־הפנים של המחבר, שערך, במשך שנים, מדור־קבע על ספרותנו רבת־הלשונות.

והערת־סיום: הכרך הזה, כשני אחיו הקודמים, יצא לאור בזכות מסירותה של אלמנת המחבר מרת רחל שטרקמן העדינה, ובטירחתו הנדיבה של ידידו הנאמן ר' אברהם אקנר, ובשקידתו הנאה של המו"ל ר' שכנא אחיאסף, ויבואו כולם על הברכה, וברכה לראש משביר, הוא ג. קרסל, שבקיאותו בשפעת כתביו של זה האיש משה, עמדה לו להשכיל במיבחרם.

[סיון תשמ"ג]

דרכו של סולם־ההערכה בתחומם של ספרות וסופריה, שיציבותו אינה מידת־קבע, אלא כמשתנית והולכת, וגרם־המעלות של אתמול, אם בכללו אם בפרטיו, אינו ערוּבה לקיומו היום, כשם שגרם־המעלות של היום אינו ערובה לקיומו מחר, ומיני הרביזיה, החלים ברצועת הזמנים שבין תמול והיום, ולפעמים אף בין שלשום, לפעמים רחוק ולרוב קרוב, לבין היום, יוכיחו. מיני ריביזיה אלה טעמיהם שונים והם הנותנים, שמי ומה שלא נחשבו אתמול, הם נחשבים היום, ומי ומה, שהיו בקצוֹת־שוליה של תשׂוּמת־הדעת, נעתקים לטבוּרה, ואפילו נסתפק בגבולה של ספרותנו בדורות אחרונים־אחרונים, נמצא לה לאותה הופעה דוגמאות למדי. אם לספרות – אין צריך לומר, עד־מה בולטים שינוי־הטעם ושוני־הטעמים, הנותנים, כי מה שקירבה יד־אתמול מרחקת יד־היום, כפי שראינו בה בספרות ההשכלה, שעברה מן העולם, ובכלל הבאים תחתיה בלטו שהרימו את יריבתה ובת־זמנה, ספרות־החסידות ובשואבם ממסורתה בכתב ובעל־פה מלוא חפניים, עשוּה דבר־יצירה, והיא חליפה, שהמומחים מבארים אותה בנימוקי־התמורה, שחלה כמותה בספרות־העמים, המתנסחת כמעבר מפסידו־קלאסיקה לרומנטיקה, וכדומה במונחים, אך ביאורם רחוק ממיצוי ומבדומה לו. ואם לסופרים – הטעמים לשינויי העמדתם בגרם־המעלות מגוּונים הרבה, ומבליטים את תפקידה של הביקורת והחקר כמין ועדת ריביזיה מתמדת, שאינה מסתפקת בבדיקה מחודשת ומתחדשת של הדיפרנציאלים, אלא אף כוללת את האינטגראל, בחינת מעיקרא דדינא פירכא. בירור דרכה ודרכיה של אותה בדיקת־תמיד אף הוא ענין לביקורת; ותולדה, לדקדוקה ולדקדוקיה, עתידה שתיכתב. אבל דומה, כי גם קודם שנכתבה, מוּתר להצביע על קצת דוגמות טיפוסיות, כפי שידעתם תולדת ספרותנו בדורות הקרובים. ראשונה יסעו הסופרים, שחלה עליהם הגדרת המשורר: ושירת חייהם באמצע נפסקה, שהיא מעלה את בעיית המשכה המשוער של יצירתם, ואם כי אפשר, שבסיס ההשערה, שכמותה כוודאות, כי היה זה המשך ראוי להתחלתו וקצת המשכו, המצוינים בבליטות ייחודם (וכך למן מיכ"ל ופייארברג, עד גנסין ולרנר), הוא כבסיס הטעונה עצמה בדיקה, באופן שעצם העילוי של יצירתם מסתבר מתוך הרגשת הקץ הקרובה, והיא שהמריצה את האינטנסיביות היצירית שלהם ושבהם. אבל אפילו כך, אין ההשערה מוותרת על עצמה ורוקמת ריקמתה, בעירוב של הגיונה ודמיונה. הצד השווה שבסופרים אלה היא הפורענות, שהתרגשה עליהם באביב ימיהם או שלהיהם, והוא חוֹליָם, שקינן בהם וכילם, והוא צד שונה לגבי מי שפורענות־הרבים כילתם, בעלות הכורת על חיי בני עמנו, והם בכללו, ואחריתם אחת (וראה אסופת “אודים” תש“ך וילקות “גנזים”, ניסן תשל”ג), והם זקנים וצעירים, ואף בכללם אישים, שגם בחייהם, מה גם במותם, תבעו, באלם פה: הזכירונו, ובאו, אמנם, על זכרם, כדוד פוגל, ברל פומרנץ. וכסוג מיוחד הם הסופרים, שהולמם נוסח שונה ואחר של הגדרת המשורר, והם הסופרים, ששירתם באמצע חייהם נפסקה, ומיעוט יצירתם עלול היה להשכיחה בחייהם, ונמצאו לה מעוררים (וכדוגמה בולטת לכך אברהם בן־יצחק).

ולענין הבאים לעורר זכרו וזכרונו של שעמידתו בצדי המסילה, מתוך שהם מנסים לנטעו במרכזה, הרי לרוב הם מעשי דור צעיר יותר, המבקש, מחמת השוני והחידוש שלו עצמו, שלשלת־יוחסין אחרת, ואף שיש נפקא־מניה, ודאי יש הבדל בכך, אם דבר־הריביזיה הוא מעשה־יחיד או מעשה־חבורה, כשם שיש הבדל בכך, אם הבדיקה היא לגופו של הנבדק, או לטובתם של הבודקים, אך בסיכומו של דבר, חובה לפסוק ולומר, כי עצם הבדיקה, שהיא כגלגל החוזר, כורחה כורח.

ב

הרהורים אלה, שראיתים מתאמתים והולכים, סופם שיתאמתו גם במי שהוא כדוגמה מיוחדת מצדי צדדים – הלא הוא חזיונו של ישורון קשת (מעיקרו: יעקב קוֹפּלביץ), שלא תפול בו ההגדרה: ושירת חייו באמצע נפסקה, כשם שלא יפול בו שינוי גירסתה: ושירתו באמצע־חייו נפסקה, שהרי ספרי־שירה וספרי־מסה, הרצופים ביקורת והגות, ומעשי תיגומו נצטרפו כדי מנין של ממש, ואף־על־פי־כן היה בהם, בחיי־הדור, בחינת נוכח ונעדר כאחד; נוכח – הקול, קולו שלו, שנשמע מעל דפי ספריו ונפוצותיו, שנתפרסמו בשפע ראוי, למן ימי העליה השניה עד זה מקרוב, יוכיח; נעדר – אפס־הקול, קול זולתו, אפס קול הערכה וציון, כראוי לו ולטיבו, יוכיח. וודאי שהמפשפש יזדמנו לו דברי רצנזיה והערות־פולמוס, ויזכיר קטרוגו של דוד פרישמן על הפואימה “שתי לבבות”, ואף יוסיף ויזכיר, כי אותו קטרוג היה נשכח מאליו, אילולא נמצאו שראו להזכירו, כביכול דברים של מבקר ותיק על שירת־בוסר של משורר צעיר, הם לא בלבד גזירה מפי הגבורה, אלא גזירה הגזורה מראש על כל מה שכתב ויכתוב. אבל כל אותו פשפוש לא יעמוד לו, בבקשו למצוא דבר הערכה של ממש, כפי שראוי לה משורר ומבקר כמתכונתו, ודומה כי לא מקרה הוא, כי בלכסיקון של ג. קרסל, שדרכו להזכיר, בשולי ערכו של סופר, מה שנכתב עליו ונצרר במגילת־ספר, והנה בערכו של הסופר, הנידון לנו עתה, נזכרו שני ספרים, שאין לא בתוכנם ולא ביעודם כדי כך. ודומה שאי אפשר שלא להעיר: הלא דבר הוא.

ג

והרי זו הופעה גם תמוהה גם מוזרה – סופר נודע, משופע בתרבותו ודעתו, מובהק בתכונתו האינטלקטואלית, שקלוטה בה גם שירתו גם הגותו, והנה שנותיו חולפות עליו, באין מבקר של ממש ומעריך של ממש, שיהא מתעורר, אם לפי חפצו אם לפי חובתו, לבדוק ערכו של הסופר המובהק הזה בספרות־הדור ולקבעו כערכו. כביכול מי שהביקורת של ספרות על סופריה, ושל אמנות על אמניה, ושל חכמה על חכמיה, היתה לו כראש־עיסוקיו, כעדות רוב המאמרים, המסות, העיונים, הכנוסים בספריו ומחוצה להם, לא ננערו מבקרי־דורו כדי תשומת־דעת אליו עצמו, באופן שאין להימנע מן השאלה: הכיצד, כשם שאין להימנע מחברתה: במי תלוי הקולר, האם בהם או בו עצמו. ולכאורה יש פנים לכאן ולכאן.

האומר: הקולר היה תלוי בהם, דין שיזכור, כי הכוונה היא גם למחייביו, שנהגו שתיקה או דיבור־למחצה בשבחו, גם לשולליו, שנהגו שתיקה או דיבור־למחצה בגנותו, והצד השווה היה הֶמנע הדיבור הברור והשלם. אכן, ח. נ. ביאליק ראה לדבר בו וברשות־הרבים, ודרך דיבור מפורש, כדרכו, אבל זוכרי נאומו בבית־העם בתל־אביב, ידעו כי הוא בא כניגוד לשתיקה מסביב, שלא היתה רגילה בימים בפמלית־הסופרים, שנחצו בחינת מחניים, מחנה מחנה על שייכיו ומשויכיו, ואך מעטים, וסופרנו בכללם אם לא בראשם, כמחוץ ובחוץ. והרי האיש לא היה פנים חדשות – כבן שמונה־עשרה בא לארצנו והשתקע בה ועד מהרה נשמע קולו, אליעזר מאיר ליפשיץ במעורריו, ור' בנימין במעודדיו וי. ח. ברנר וש. בן־ציון במפרסמיו, ואפילו ביכוריו, אלה ראשוני־שיריו, מעידים על הלך־רוח, שצרוּר בו אויר של גישושי־חידוש, אבל ניכרים גם ניכרים ראשוני־הסימנים של ניכור שבינו לבין סביביו, שגבר והלך עם תשובתו לארצנו לאחר כמה שנות תמוד ובינה במערבה של אירופה על מרכזיה. והנה, משנתגבשה, בשלהי שנות העשרים ולאחריהם, מערכת הספרות על מחנותיה, נמצאה עמידתו של האיש כפי שנמצאה, והוא כפי שהיה מגדיר בעצמו את עצמו, כמי שהקדים ואיחר באחת.

ד

ואודה כי בשמעי ראשונה כאותה הגדרה – שכבר הקדים משורר למודדה לעצמו, שהרי במבואי האוזן צילצלה שורת טשרניחובסקי בכלילו: האם קידמתי בוא או אֵחר צוּר בראני – היתה לי כווידויו של מי שהקדים בבואו ראשונה לארצנו, והוא בן דור אחר ושונה, משל ותיקי־סופריה, ואיחר בשובו שנית אליה ובמצאו בני דור אחר ושונה של צעירי־סופריה, והוא לא עם אלה ולא עם אלה, והחולי, שכילה שורת הסופרים, שחלה עליהם קינת המשורר: ושירת חייהם באמצע נפסקה, הוא כחרב התלויה מעליו ומלחמתו הממושכה להסיר סכנתה מעליו, גזרה עליו בדֵלוּת גם היא, והשאלה היתה, האם אותה בדלוּת היתה לו הנהגת־חיים מעשית, המחויבת לפי חוליוֹ, או גזר־אופי יסודי המסתייע בו, ואם כי התשובה לכך נתבקשה בביוֹגרפיה שלו, שידעתי עיקרי־פרטיה מפי קרובים לו, בין בעיר־הורתו וגידולו, כגון בן־עירו יעקב אליאב (קויפמן), בין בערי ישיבתו בארצנו ובאירופה, כגון יצחק יציב (שפיגלמן), הרי לא היה בידיעות האלה כדי יכולת של סיכום, וחשתי כי אילו נפתח פיו לספר בזה, היתה השאלה נפתרת. אבל אודה, כי אף שלא ידעתי, כי הוא יפתח את פיו לקיים את התעודה הזאת, עימעמתי משהו בזה, כי הנה בדַברו בספרי “ממחוז הילדות” (תרצ"ח), שענינו דברי זכרון וזכרונות, מקדמות ימי, והוא היה בכור ספרַי (אם לפסוח על קונטרס שירַי שגניזתו היתה סמוכה להופעתו), אמר: ספר כזה אינו התחלה אלא סיום. אבל לפי שעמעום אינו השערה, מה גם ידיעה, נפתעתי לשמוע, כי האיש, שחייו היו רוב ימיו תלויים בנס, וסודו של הנס היא מלחמתו, בכוח־חיותו, שעמדה לו עד זיקנה ושׂיבה ועד גבורות, ומי שראה אותו, כמותי, באחריתו נפתע לסוד־חיותו – כי הנה ניטל ממנו כוח ההליכה, שלא שימשתו בלא כלי־סיוע, אבריו תששו עד דכא, אבל ראשו, המוטל על כרו, בין בביתו ובין בבית־חולים, שהיינו שרויים בו, לא מש מעליו ספר וספר התלוי כדרך שהוא תלוי מעליו, ועיניו הערות משוטטות בו באותה תאוות־ידיעה ולימוד, כאשר הורגל מעודו, והוא מוצא דרך־לא־דרך להעלות הגותו על הכתב, ומחשבתו בהירה וביטויה צלול, ואי אתה יכול שלא להיזכר מימרה: זקני ציון ככל שמזקינים וכו'.

ובאותו עשור אחרון לחייו התעורר לכתוב שני ספרי האבטוביוגרפיה שלו, ספרו “בין הערמון והלילך”, שיצא לאור בחייו (תשכ"ז), והכולל זכרונותיו מימי ילדותו בעיירתו, נובומינסק (מינסק מאזוֹביצק), בפולין, עד עלותו לארצנו, להיות בה בתל־אביב מתלמידי “הרצליה”, וספרו “קדמה וימה” היוצא לאור עתה (תש"ם) לאחר פטרתו והכולל זכרונותיו, למן עלייתו וישיבתו בארצנו ויציאתו ממנה ולימודו בערי־אירופה ושיבתו לארצנו, והיא מרחב של חמש־עשרה שנים (תרע“ב–תרפ”ז), ואף שהם שני ספרים, שמרכזיהם שונים, הם משלימים זה את זה, וכשם שהם מפתח נחשב להכרת העולם המתואר, על ריבוי פניו וביטויו – במראה, בהרהור, בהגות – כך הוא מפתח מכריע לנפש המתאר על חידותיה – באופי, במזג, בגורל – ואם כי הכותב הוא חכם ומחוכם, ויודע טעמי הכתיבה האבטוביוגרפיות ומפרש את הטיפּוֹלוֹגיה שלה בדוגמאות ברורות, ומבליט את טעמיה המיוחדים של כתיבתו, ניתן להניח, כי הם יתירים על מה שפירש לעצמו, והקורא למד, אולי אפילו ממנו עצמו, על חידתו שלו עצמו, ושמח על המפתח הכפול שניתן בידו לעמוד על שרשה של האישיות המיוחדת הזאת, שחרש כדרך שחרש ניר־ספרותנו לסוגיה, במשך ששים שנה ומעלה, ונראה כחידהּ שאין לה פתרונים. לא ששני הספרים מפרשים הכל, אבל הם מפרשים הרבה, ועל־כל־פנים רב יתר משכיוון המחבר ומשקיווה קוראו, וחן חן לאלמנתו, מרת נחמה קשת, שטרחה על פרסומו של כרך־המישנה, ולהוצאת “עם עובד” שהוציאתו לאור, כאשר הוציאה את הכרך הראשון, והיו שני הספרים כתאומים, שקרקעם אחת, אך דמויותיהם שונות.

[ניסן תש"ם]

בין נגלה לנסתר – על ישראל כהן

מאת

דב סדן

---

מאמר א: בערבו של יובל וחצי־יובל

מאת

דב סדן

בבואי לומר את אשר אומר בכבודו של ישראל כהן, המתייצב בנקודת־האמצע שבין שנית־השיבה לבין שנת־הגבורות, אבקש תחילה לפתוח, ברשותכם, בכעין דרוש, שמעורבים בו כובד־ראש וקלותו, והוא דרוש ביובלות. ענין יובל מקורו, כידוע, במקרא, והוא מפורש בו למעלה מעשרים פעמים, ויוצא להוראת אָיל וקרנו, קרן־התרועה, ובעיקר הוא יוצא להוראת שנה גדורה ומסויימת, היא שנת החמישים, השנה שלאחר שבע שמיטות, שנאמר: יובל הוא שנת החמישים תהיה לכם וגו‘, קודש תהיה לכם וגו’. ואם לצירופו של כפל־ההוראה, הכולל את עצם התרועה וטעמה, הרי נאמר: ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ וכל יושביה יובל היא תהיה לכם וגו'.

ולענין הקושיה על ההסבה של מושג היובל ומונחו מתחומה של האדמה ושנותיה לתחומו של האדם ושנותיו, הרי כבר ניתרצה בעצם־הזימון של תיבת יוֹבל ותיבת jubilum, והוא זימון מוקדם, שכך תירגומה של הוולגאטה; ולדעת חוקרים ההכרזה של שנת־היובל, כחגה של הכנסיה, שהכריז האפיפיור בוניפציוס (בשנת 1300), נעשתה עילה לתלות ענין יובל גם בחגי־זיכרון אחרים, ובכללם חג שנותיהם של אישים, והוא טעם כינוי jubilarius, ובלשוננו ושימושה: בעל־יובל או חתן־יובל, מתוך התרת־הזיקה לשנת החמישים והרחבתה אל מעבר לה, באופן שממינהגו של חג־היובל בימינו הוא, שהוא פוסח, ברגיל, על שנת־החמישים, ונדחה לעשור לאחריו, היא שנת־הששים, כדי להמשיך, מקץ עשור, שנת־השבעים, שלאחריה בא קיצור למחצית־עשור, הוא חג יובל וחצי יובל, כאשר נחוג אותו פה ועתה.

ודאי שהיסט־היובל משנת־החמישים לשנת הששים והשבעים, או בלשון חכמים: משנת הזיקנה לשנת השיבה ולאחריה, כרוך ברחמי־הבורא על ברואיו, שלא יקצרו ימיהם, כדרכם בעיתותי־מלחמה, אלא יאריכום, כדרכם בעיתותי־שלום, בהאריכם את הממוצע של גילם, והיא הארכה, שזכינו בה בדור אחרון, כן נוסיף. ולא בכדי ראו דורות־ישראל להיעזר בשני כתובים בתהלים, שנזכרת בהם בקשת אל תשליכנו, ולהמיר לשון יחיד בלשון רבים, ולשלבם בתפילתם, הנאמרת, ברוב התרגשות, ביחוד בימים הנוראים. ויפה לכאן החידוד: אל תשליכנו לעת זיקנה, אל תשליכנו, השלך וחפוז, אל תוך הזיקנה, אלא תצניחנו אליה, מתון־מתון, בהאריכך אותה לשיבה ולגבורות, עד שתשוב ותקיים בנו הכתוב: והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ונאמר אמן.

ב

חג־היובל וחצי־היובל לישראל כהן שתיים פנים לו. הפן האחד, שהוא בחינת זעיר־אנפין, ושיעורו מועט וכוחו בעל־פה ורישומו בשמיעה, הלא היא המסיבה פה ועתה, בבית־הסופר, שעניינה דברי חיבה והערכה, כפי ששמעתם מפי המנחה – הלל ברזל, ומפי המברכים – שמעון פרס ויצחק ארצי, שדבריהם משמה של רשות הרבים ולשמה, וכפי שנשמע מפי אהרן מגד, שדבריו משמה של רשות היחיד ולשמה; ואחריהם יבואו, כעיקרה של הסעודה, דברי החתן עצמו, ויברכו על המוגמר אמן־המקרא שמעון פינקל ויוסיף אמן־הנגינה יעקב וולט, והכל בשעה קצרה למדי.

מה שאין כן הפּן האחר, שהוא בחינת אנפין רברבין, ושיעורו מרובה וכחו בכתב ורישמו בקריאה, הלא הוא ספר־היובל, המתפרד לשני כרכים, הכרך האחד רובו ככולו דברי ביקורת והערכה, שנתפרסמו על פני דוכנים שונים ובעתות שונות על חתן־היובל ופעליו, ועיקרם ספריו, ועתה באו במכונס: הכרך האחר כולו ביבליוגרפיה של שפירסם ברבים ושל שפורסם עליו, ושני הכרכים כמשלימים זה את זה, ואין לך דורון נאה מזה לסופר ולקוראיו.

וברשותכם אומר מה על האסופה, כפי שהעמידתה נורית גוברין, שנדרשה לנווט בין עצמה, כבת, המותרת בסובייקטיביות לבין עצמה כחוקרת, המחוייבת באובייקטיביות בסָקרה, בשָפטה ובסַכמה במבואה את ספרות ההערכה והביקורת, והסקירה על אישיותו ופעלו של כבוד אביה, כשדרכה אחוזה בבניינה של האסופה, היקפה ותכולתה, שאחריותם להלכה על ועד היובל, ולמעשה – עליה, העורכת. ולא אטרידכם בבירור השיקולים להלכה, שהרכבה של אסופה כזאת נדרש להם, אך זאת אעיר: התוכנית המאווה של האסופה נראתה לי סנופה למסכת ספרי היובל והזיכרון, המוקדשים לאישים, החל במיני ה־Festschrift, לכבודם של ראשוני חכמת־ישראל וממשיכיהם, ועיקרם בלשונות־לועז, וכלה בקבצים לכבודם של סופרים וחכמים, ועיקרם בלשונותינו, ואלה ואלה כובשים קירות, ארונות, מדפים בבתי־הספרים שלנו, והם כאספקלריה של דור דור ואישיו, הפועלים ומפעילים בשדה הרוח והיצירה. אספקלריה זו היא מרובת פנים ומשופעת פנפנים, פאַצֶציות בלעז.

ג

נמצא הבא להעשיר אותה אספקלריה, בהוסיפו קובץ לקבציה, מצווה ועומד להתעשת תחילה, מה דגם מדגמיה של ספריה עשירה זו ניצב, כדבר־מופת, לעיניו, לעשות כמתכונתו, אם בדרך הפשוט, אם בדרך המורכב, הכל לפי האיש ואופיו ועשייתו לכיווניה. ולענייננו עתה אומר, כי הקרוב אצלי היה קובץ, שתחילתו תולדות האיש וסיומו הביבליוגרפיה שלו ועליו, ואילו אמצעו, והוא רוב־המצע, מאמרי־הערכה חדשים מקרוב באו, שיש בהם כדי בינה וסיכום של מלוא המסילה ומשעוליה, וחלקו מאמרי הגות, הדנים בראשי נושאיו ובעיקרי בעיותיו של האיש, לאמור: אם רב הוא – יקומו תלמידיו, שעשו אותו רבם, ויעידו על מה שלמדו ממנו והוסיפו על תלמודם וחידשו מה שחידשו בו; ואם חבר הוא – יקומו עמיתיו, שקנו אותו חברם, וישַׁננו (תרתי משמע: לשון מישנה ולשון חידוד) את קניינם; ואם תרוויהון – על אחת כמה וכמה. ולא הייתי מעז לשרטט כן את הדגם, אילולא היה לי עצמי, בתורת עורך, לעיניים, וראה הקבצים בכבודם של אישים, שנתתי ידי להם.

כל הנוטל בידו תוכנית האסופה לכבודו של ישראל כהן, רואה מייד ובעליל, כי אין היא בנויה לפי הדגם הזה ודומיו – כמנט כל כולה נתונה־נתונה להערכת האיש ופעלו כסופר ומבקר, כמחבר ועורך, כאיש ספרות וציבור, כשדברי ההערכה, כפי שיצאו מלפני מעריכיו, מהם השונים ומשלשים ואפילו מרבעים את מעשי־הערכתם, והם סדורים לפי סדר ספריו של האיש לתאריכי הופעתם, והמאמר החריג הוא כאותו יוצא־מן־הכלל שאינו בא אלא לקיים את הכלל ולאַשרו. נמצא, כי, לדעתי, פרוז המעשה הזה לביקורת, ואם איני מותחה, הרי טעמו של דבר בכך, כי מה שריחקתי בהשקפה ראשונה, קירבתי בהשקפה אחרונה. וכל כך למה – לא כמצע־ההשוואה לכתחילה הוא מצע ההשוואה בדיעבד. ואפרט דבריי: מצע־השוואה ראשון, שהוא ישן ובדוק הרבה, הוא ספריית ספרי היובל והזיכרון; מצע־השוואה אחרון, שהוא חדש ובדוק אך מעט, היא הספריה הצעירה, זה מקרוב באה, הקרויה: פני הספרות, והיא סידרת ילקוטי ביקורת של יצירתם של סופרים עברים, היוצאת לאור ביזמתה ובסיועה של קרן תל־אביב לספרות ולאמנות, והוצאתה על־ידי “עם עובד”.

אם לדון לפי הספרים, שיצאו עד־עתה לאור, לשון ספרות פירושו: ספרות יפה, ולשון סופרים פירושו: סופרים שעיקרם משוררים ומספרים, גם אם יש בהם שהיו גם מסאים, ולא ידעתי, אם אלה שעיקרם מסאים, כלומר: הוגים ומבקרים, שדרך כתיבתם כדרך הספרות היפה, במזל־האמנות, נכללים להלכה בתוכניתה של הספריה הזאת, אך למעשה כאילו אינם קיימים, והוא עניין נכבד, שקשה, אם בכלל ייתכן, לתאר את פני הספרות, בתחומה של ספרות יפה, בלא סוקולוב ובריינין, בלא הילל צייטלין ור' בנימין, בלא דרויינוב וברכיהו, בלא קלאצקין ודיזנדרוק, בלא אליעזר שטיינמן ואברהם קריב וצבי ויסלבסקי וז’רנסקי (א. מ. ז’ק), בלא וויקטור קלנר ודומיהם. נמצאת הגיחה לתוך אגפה זה של הספרות וסופריה כורחה של ספרייה, המבקשת לשקף פני הספרות היפה על כל יסודותיה.

ד

וראה גם ראה, הכורח הזה תחילת גישומו הבשיל עם צורך מיוחד, חגיגי, לציין פעלו של תלמידם וחברם של אנשי הסגולה ההיא, ומיקרה־לא־מיקרה הוא, כי דבר־העריכה נעשה בידי מי שנתנסתה בשתי אסופות־ביקורת של ספריית פני הספרות – האסופה של יעקב פיכמן ועל גרשום שופמן, מה שמניח כממילא פתח הקבלה בין דרכה בשתי אסופות אלו לדרכה באסופה שלפנינו עתה, כשההבדל הבולט בהרחבה המרובה, נדיבה כדי מידה מכסימלית, והשאלה היא, עד מה ניתן לראות בכך עצה או הוראה לשיטה כוללת ומחייבת, כדי להמשיך את הקו להיות מסת־פני־הספרות, לרבות פני־ספרות־המסה, שלימה.

ובבוא האסופה הנידונית לידינו, הרי קריאתה ועיונה עשויים להעלות מיני בעייה ובעייה, שתוסופת ליבונם יפה. וכדי להביא דוגמה לכך, אבור אותה ממדור המונוגרפיות, והיא אחרונה במחזור, הניתן בכרך כתביו הכנוסים, אך היא הראשונה בחיקורו ואיזונו, הלא היא המונוגרפיה על יצחק אדוארד סלקינסון (יע"ס), שהוא בכור־ספריו של חתן־היובל, שחזר עליו, לאששו ולמרקו, תרתי משמע: לשון־צחצוח ולשון־גמר־עשייה, כשהנושא עצמו, המומר והאמן, רחוק ממעגל האישים הנידונים, שעיקרם ביאליק סביביו ואחריו, באופן שטעם ההתעניינות מתבקש בייחוד הלשון ואמנותה, הלא הם קסמי־המקרא וסוד־כוחם להיות כמעיין המחדש, בהווקש דרכי־הלשון ושימושה בפחי ירידה וניוון. ולא ייפלא, כי המונוגרפיה הזאת נמשך לה צמד־מונוגרפיות, שיש בהן מהמשך ההתחקות הזאת, בין בקו גלוי – בחיבור המקיף על מתתיהו שוהם, בין בקו סמוי – בחיבור המקיף כמותו וממנו, על יעקב שטיינברג, ועוד ידובר בזה.

[סיון תש"ם]

---

מאמר ב: אישים מן המקרא

מאת

דב סדן

אמר המחבר: לפי שאין דרכו של אדם, שיהא מוותר על יתרונו, וביותר אם הוא עשוי לשמש מידה טובה, כמלוֹא־ההערכה על חברו, לא ויתרתי גם אני על יתרוני בניסויי־ההערכה של ישראל כהן, שוודאי יש במעריכיו טובים ונאים ממני, אך אין בידם ליטול מידי את שאין בידם, והיא קדימת־הכָרָתי אותו והיכרוּתי עמו, ומראשיתו עד עתה. שכן ראשית משותפת לנו, מקדמת נעורינו, בעשייתנו המשותפת בתנועת ההכשרה והעלייה, תחילתה בגולה, ואף בתנועת הלשלון והספרות, שעיקרה בארצנו. וכבר ייחדתי את הדיבור על הזימונים בשדה־החיים, ביחוד בספרי “אלופי ומיודעי” (תשל"ב), ומאמרי בו – סביבי “הפועל הצעיר” על שני פרקיו: בין זיקנה לנעורים, בין נעורים לזיקנה (עמ' 229–240). והייתי מרוצה לדעת, כי קוראיי לא נעלמו מהם הפרקים האלה, העשויים כפתיחה לנסיוני לייחד את הדיבור על הזימונים בשדה־ספר, והוא נסיון כפול – האחד בעל־פה, שדנתי בו על מבחר כתביו בחמישה כרכים (תשכ"ב), והאחר בכתב, הכולל את קודמו, ושבו אדון על מיבחר כתביו בשבעה כרכים (תשל"ז), ותהי מסת־ההערכה שלֵמה.

א

כרבים מסופרי הדור אף ישראל כהן אינו בעל מלאכה אחת, אלא בעל מלאלכות הרבה וכל אחת ואחת מוקד לה, גדול או קטן, משלה, ומרכז לה, גדול או קטן, משלה, ועד שלא עמדת עליהם, אחד־אחד, לבררם וללבנם, כקומתם וכשיעורם, לא נתפס לך מוקד־המוקדים ומרכז־המרכזים. אמת, שלא כאחרים, הקל במקצת עלינו – כי אם לשירים, הרי נחסרו מרשות הפרהסיה שלו, ואולי אף נעדרו מרשות־הצינעה שלו, אם כי כולנו לא נשכח לנו מאמרם: כשאדם נער אומר דברי זמר, וקצתנו, ידידי־נעוריו, זכוּר לנו, כי היינו שרים משיריו, כגון זמר־עם, והוא כמדומה משירי הצ’כים, שהוא ניסחָם לנו בלשוננו; ואם לסיפורים – לא הגיענו משלו אלא סיפור יתום, “סנסינה” שלו, ואם לא נניח, שיש כמותו במגירותיו ולא הוציאוֹ, הרי אפילו אותו סיפור מבקש להיראות בחינת סנונית אחת ומיוחדה העושה אביב, לא נוכל לראותו אלא כאביב קצר־שעה, שכמוֹתו כאותו הרף־עין שקשה לעמוד עליו. אבל צבורים ועומדים לפנינו עמרים עמרים, רבים ושונים, ועיקרם דברי מאמר ורשימה, דברי מסה ומונוגראפיה, שרוח שירה מלפפם והלָך־סיפור מקיפם, ואם נוסיף עליהם מעשי־תירגומו, שהיו מסת־ראשיתו – ומימי נעורינו אזכור תירגומיו, והם נאים ומלאים חן, ולא פירסמם ברבים, כגון “עיני האח הניצח” לסטפאן צווייג, וכן “משיח בן־אפרים” למשה קוּלבאק – ונמצא יסודם גובר.

ושלא נאבד בגדישו, ניאַחז בכלי־עזר, הלא היא הביבליוגראפיה של חיבוריו, שיצאה לאור לפני תריסר שנים ומעלה, והיא כוללת ספריו, ובהם שתי המונוגראפיות שלו – על יצחק אֶדוארד סַלקינסון, שהיא ראשית מסתו בתחום הזה, והרחיבה לימים מצדי צדדים, והמונוגראפיה הגדולה הימנה, על מתתיה שוהם, ולאחר צאת הביבליוגרפיה נוספה המונוגראפיה המקפת, ששיעורה מגילת־ספר גדולה, על יעקב שטיינברג, שזיכתה אותו בפרס ביאליק, וזה מקרוב מונוגראפיה על אהרן מגד. כשם שלאחר צאת הביבליוגראפיה, הפורשת בשמותיהן של אסופות מאמריו, על סופרים וספרים, אישים ודרכים, בעיות ונושאים, נוספו אסופות כאסופת הדיוקנאות, הכלולים בספרו “סגל חבורה”, ואלה וכאלה דיים להעסיק מעריך והערכתו. והוא הדין בתחום התעניינותו המיוחדת, מיזוג של חובה וחיבה, הוא חקר־פתגמים וניבים, שהבשיל שני אוצרות נחשבים: “זה לעומת זה” ו“ספר פתגמים מקבילים”, והוא אך צד אחד של התעניינותו במערכי הלשון והלשונות, וכל צד וצד דַיוֹ להעסיק מעריך והערכתו. מה גם שפעת המאמרים והרשימות בפובליציסטיקה, מהם, אמנם, סמוכים לגדר האירועים החולפים, שבת קולם אדוקה לשעתם, אך מהם נופם נוטה מעֵבר לגדר האירועים החולפים, ומפליג הרחק משעתם, ואם יעור בו, במחברם, חפץ ברירתם וסילותם, והציל יקר משיני הזמן הזולל, ונצבר כְּרי־בר, שדַיוֹ גם הוא להעסיק מעריך והערכתו.

ב

אבל לפי מעמד־ההערכה שלעת עתה, שאין בו כדי מיצוי דרך מדרכי־החזות האלה, מה גם כלילתם, מתבקש המיפלט במה שמכוּנה להם, למבקשי נקודת־המיבחן, כינוי מידגם, שיהא בו כדי פתח־הצצה, אם לא לכל דרכיו, ואפילו לא לרוב צדדיו, הרי לעיקר גדול בהם. ודומה, שלא אטעה באמרי, כי המבקש מידגם כזה, יימצא לו בכרך “אישים מן המקרא”, המגלה כוחו היפה של המחבר במסה, שנושא הגותה וגילומו נתלכדו בהם, הן דרך הניתוח של הפּרטוֹת, הן דרך־המזיגה של הכּללוֹת באופן, שהעומד על טיב־מישזרהּ של עשייה זו, עמד כממילא על מיטב־סגולותיו של המחבר, ונמצאת אסופה זו בחינת ספר האספקלריה שלו.

מודעת זאת, כי המקרא, וממילא דמויותיו, נעשו עניָן מיוחד של עצם היצירה בספרותנו, ספרות הדורות האחרונים, עד שאין לך סוג בסוגיהּ, שלא נזקק לכך, ואחרון־אחרון סוג המסה. ידענו כן ידענו, כי השירה קדמה לכל – עוד ר' נפתלי הירץ ווייזל היה כמופת לה לצד היתרון – בעוד העיסוק המצוי במקרא, והוא עיסוק במזל פרשנות, לא היו לפניו אלא התיבה הבודדת, ולכל המרובה הפסוּק הבודד, ואילו שערי־הפיוט ננעלו, בהינעל הסידור והמחזור, בא משורר לתפוס דמות־מקרא, דמותו של משה, ולתארה על עלילותיו, ועשה תיאורו כבית־מידות, שלא מצאנו כגודל מתכונתו ושיעורו קודם. לצד המגרעת – לפי שאותו משורר ניצב על סִפּהּ של שיבה ודמיונו לא היה מרובה, ולא התיר לעצמו, לא מבחינת העניָן ולא מבחינת הלשון, להיעזר במה שאינו מגופו של המקרא, לא נשאר לו רב, והסתפק בשירי תפארתו, לרצונו ולכַרחוֹ, בקצת גיווּני פארפאראזה, שנמצאו להם חסידים עד כדי טעימת חידוש וכדומה לו.

אך מה שלא עשה הוא, עשו שיצאו בעקביו – למן שלום הכהן עד משה מנדלסון ההאמבורגי, שהמשיכו, בלא משים, דרכם של שמואל־בוך ומלכים־בוּך, ועירבו, במעט או בהרבה, מקראות ומדרשיהם, ובהקליטם אותו עירוב בכלי־הלשון על טהרת מליצות־המקרא, הרי כדי מזיגה, שיש בו השליית־חידוש, הגיעו. ויותר מהמה עשו בעלי החזיונות, למן בעל “מלוּכת שאול” ואילך. כללוֹ של דבר, ככל שנוסף סוג מסוגי הספרות, נוספה ארשת למקרא, נושאיו ואישיו, אך סמי מכאן חידוש גמור. הוא לא היה בדרך שירה ושיר, ששירת־המקרא גופו, כל ניסוי לעשות כמוֹ­תה, כעניָנה ובניָנה, לא יצלח אלא לשליש ולרביע; ואף לא בדרך סיפור, שסיפור־המקרא גופו, כל ניסוי לעשות כמוֹתוֹ, כעניָנו ובניָנו, לא יצלח אלא לשליש ולרביע. וכאן מתאַמת הכלל: כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנה, ללמדך כי מציאותה של כ“ף הדמיון או שמיטתה היא המכרעת. ודאי שאין אנו רשאים שלא להבחין, מבחינה זו, בין ספרות ההשכלה ולבין הספרות המודרנית, שספרות־ההשכלה, מתוך שדימתה את עצמה קרובה קירבת־יתר לעולם המקרא, נתקלשה לה אותה כ”ף הדמיון, ושעל כן חיקויה, בפינה הגדולה הזאת, היה מרובה מיצירתה בה; ואילו ספרות־המודרנה, מתוך שידעה את עצמה רחוקה ריחוק־קצה מעולם המקרא ורוחו, נתגדשה לה אותה כ“ף הדמיון, ושעל כן יצירתה בפינה הגדולה הזאת, היתה מרובה מחיקויָה. הלכך חס לנו למעט ערכו של סיפור המקרא של האמן התם בלשון המקרא, ר' זאב יעבץ, שנטל להם לחומרי המדרש של חז”ל, וטבעם במטבע המקרא; וחס לנו אפילו למעט ערכו של סיפור המקרא כדמות הנובילה של האמן המחוכם בלשון המקרא, דוד פרישמן, שנתל להם בדומה לעניני המקרא ותחת אשר ידרוש מתוכם מה שהיה בהם, והיא ראיית ראשונים ומסדה, דרש לתוכם מה שלא היה בהם, והיא ראיית אחרונים ואופנתה; וחס לנו למעט ערכם של חזיוני המקרא, וביותר כדמות העלילות הגדולות, שרקמו כמה מחזאים, מעמיקי־צלוֹל ומגביהי־עוף, והגדול שבהם מתתיה שוהם, שביקש לחשוף חידת ייחודה של תולדת ישראל, בדברי עלילה, שנושאיהם גדולים כמשאם, ולשון־משא תרתי משמע. ואין צריך לומר, כי אם בעילויי הדור כך, בגאונם לא כל שכן – והדברים אמורים, כמובן, בדברי חמודותיו של ביאליק, אם המשך האגדה של חז"ל, אם חידוש אגדה משלו עצמו, וההבדל ביניהם כי הסוג הראשון הוא כדיוטה עליונה לפועלו של זאב יעבץ, והסוג האחרון הוא כדיוטה עליונה לפועלו שלו, של ביאליק עצמו.

ג

והנה כאבוֹד בבית־מישתה, בין הפיטסים הגדולים והמחסומים, המלאים להם יינות מיינות שונים, היוצאים לטעמים מרובים, צלוחית־תירוש צנועה ולטופה, כן עלול, בבית־הספרות, בין סוגיה הגדולים, והנזקקים לו למקרא, נושאיו ועניָניו, להתקפח הצעיר שבסוגיה, הלא היא המסה הנזקקת לכך. ידעתי, כי בהבליטי צעירותה, ניתן לבוא עלי בהשגה משמה של האנתולוגיה היחידה, ששמה ועניָנה: מבחר המסה העברית, מעשה ליקוטם וסידורם של יעקב בקר ושלמה שפאן (תש"ה) והיא, כאמור בשער: מראשית ההשכלה ועד ימינו. אבל דעתם ופסיקתם על פיה, פרוּזה למחלוקת, ולא נימָשך לה, מה־גם שאותה בת־סוג מיוחדת, הנידונית לנו, עתה, נעדרת מאסופתם, ותימה היא. אבל אם גם נהגו לפעמים, על פי כלל סמוי: נובלות מסה כמסה, ברור מהקדמתם הקצרה, כי המסה נתפסת להם כהלכתה, כלומר כחטיבת ספרות יפה, וסימנך הערתם כי שקדו להביא באסופתם “את המסות השלמות והמשוכללות הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן”, כי, אמנם, הקדמת הצורה לתוכן כוונה היא להם, מעיד המשך דבריהם: “רק במקרים בודדים העדפנו את התוכן על הצורה, כדי שלא ייפקד מקומו של אחד הסופרים החשובים, או שחשיבות התוכן כשהוא לעצמו חייבה לכך”. ואולי לא נטעה אם נניח, כי אותה חריגה־מדעת באה משום הכוונה להטיל על האסופה גם תפקיד של חינוך והדרכה ב“מיטב דברי העיון והמחשבה”, כפי שנגדרת תעודתה, בשורה הראשונה של ההקדמה, וריתוי המסדרים על דברים, שצורתם אינה חופפת, בטיבה או ייחודה, את תוכנם, ומיעוטם של דברים אלה, שכללו באוצרם, מעיד, כי נהגו בזה בחינת־יוצא־מן־הכלל, ומתוך היסוס נהגו כן.

והיסוסם יש לו על מה שיסמוך. המסה אפשר לה שתהא משוכה לתחומים שונים – למן הפובליציסטיקה עד הפילוסופיה, כשם שאפשר לה שתהא נשוכה לסוגים שונים – למן הפיליטון עד הטראקטאט, אך אין היא רשאית לפטור עצמה משני היסודות: בעניָנה – יסוד־ההגות, בבניָנה – יסוד־האמנות. ואם שני היסודות האלו מחייבים כל מסה ומסה, הרי חיובם כמתכפל והולך במסה, המבקשת לחדש במכלול־נושאים, שכבר היתה בו יד האמנות הגדולה, כהיות נושאי־המקרא, ומיבחנוֹ של חפץ־חידוש זה וכזה ויכולתו, הוא בתודעת מחדשו, כדרך שהיה בתודעתם של בעלי־המידרשות, שראו והראו את המקרא, על עניָניו ואישיו, כהבנתם ורגשם, כחכמתם ונסיונם, שהעלותם, במפלאות־שחוק, קירבה וריחוק בקנה־חזות אחד. והוא־הוא מיבחנם של בעלי־מדרשות אחרוני־אחרונים, הם בעלי־המסה המודרנית, שנושאיה המקרא, עניניו ואישיו.

ד

כסברה רצויה היא, כי מסת־בכורה הוא מאמרו של אחד־העם על משה רבנו, וסברה ישרה היא, גם אם מחברה לא הפעיל בה יסודות המסה, כדרך שהפעילוה הבאים אחריו, וכמופתים הם, ככל הנכון, שני משוררים, שבהיותם אנטיפוֹדים מכמה בחינות, היו כן אף בתחום הזה – יעקב פיכמן מזה ויעקב שטיינברג מזה, הראשון קל־הפסיעה בחסדו, האחרון כבד־הצעדה באמיתו. והמבקש לראות, איך צמד תכונותיהם נעשה נחלה לבני דור צעיר מהם, ילך אצל ספרו של ישראל כהן “אישים מן המקרא”, שמובאו מקודמיו, אך מוצאו חותר לצד הארשת הממוזגת, שאין נועם הלשון וגמישות ההרצאה מסתירים את סביכות הבעייה, ואדרבה מנהירים אותה, מה־גם שהעמיד לשירותה מקהלה מתואמה של כלי תפיסה וביטוי, אמרה ושיח, הרהור וערעור, התפעלות וביקורת, פירות והכללה, ודומה, כי אין בה באסופת כתביו כספר הזה לליכודם של נימי־היכולת שבו. והיא הנותנת, כי המסות שלפנינו נתונות־נתונות, באופן שכל אחת עיקרה הגות גדורה בנושאה, והיא אישיות שמיצויָה לפי מקורה, הוא מקור המקרא גופו, כשהעיון, בתוך שיטיו וביניהן, מסתייע במיני עזר, כדרך הבנאי המסתייע בפיגומים במעשה בניָנוֹ, אך מסירם עם גמרוֹ, עד שלא ניכר רישומם. אכן, לא הביא אלא מה שהמסה, על פי אופיה, מכלכלתוֹ, בלא לפגוע בסמכות העליונה של המקרא גופו, שיש לה כינויים שונים, מהם פשוטים: הכותב, המחבר, הסופר, מהם נישאים: אמן־המקרא, היוצר המקראי, ואף נישאים ביותר: האמן האלוהי, הפייטן האלוהי. וזאת לדעת, כי כשם שמצוי פה שם־התואר אין מצוי פה שם־העצם, ללמדך מה הם הגבולות – תפיסת אישי־המקרא בגבולה של ההבנה האֶסתיטית, בגבולה של ההבנה ההיסטורית, אך לא בגבולה של ההשגה התיאולוגית, וככל המשוער אף בעל־הגבולות יודע גם יודע, כי חסרונה של ההשגה ההיא היא בחינת עיקר חסר מן הספר, ואולי אף בחינת העיקר החסר מן הספר, אך זהו המקרא הפתוח, ושמא צריך להוסיף: הפתוח עתה, לפניו, וכפתיחתו – פיתוחו במסה. כי אין זו הפתיחה היחידה ניתן ללמוד משוני הראייה של בעלי־מסה מובהקים על אדון הנביאים (אחד־העם, ברדיצ’בסקי, בוּבר) והדברים, שהם בחזקת מחלוקת לשם שמים, ארוכים, וראוי להאריך בהם לעת־מצוֹא. לפי שעה נאמר, כי נסיון נועז הוא לעשות במקרא, כדרך הנעשה בספר שלפנינו. אך כמידת עזותו אף מידת הרהבתו, וביותר אם נתפוס לשון נסיון כגוֹנוֹ במונח שבלעז: אֶקספרימנט, שהוא מחויָב לו לדור וגילגוליו.

ה

אמרנו: כמידת עזותו אף מידת הרהבתו – כי, אמנם, ספר מרהיב הוא, שהוא יפה לגופו, והיפה בספרי מחברו, ואף השקול שבהם. ובעצם אין פליאה בכך – ההידיינות עם שלושת האבות וארבע האימהות, עם אהרון וקורח, עם רות וחנה, עם שני מלכינו הראשונים, חייבה רוב בינה במקרא, והיא חובה, שנתמלאה מתוך זהירות ואחריות, כדרך היודע, מה חומר עדין ויקר ניטל בידיו הבוחנות, ואף אם הניח פתח לראייה אחרת של הדמות כולה – וביחוד הדברים אמורים בדמותו של יצחק אבינו – או של בחינה מבחינותיה – וביחוד הדברים אמורים בשמואל הנביא – דין להודות, כי עמס המחבר מלוֹא־אחריותו להעמיד את הדיוקן או הקלסתר כפי שהעמידוֹ. ולא כללתי את דמותו של אליהו הנביא, שהוקדשה לו מסה מפורטה, אך היא שונה ואחרת משל רוב חברותיה – בעוד שאר הדמויות מעוצבות לפי המקרא וכַנַת־ריקמתו, כשהמדרש הוא כסיוע־צדדין, ואף זה ברוב צמצום, הרי לגבי הדמות הזאת, המקרא והמדרש בד בבת ישאו, שלא כדמותו כאן דמותו כאן, ואדרבה, זו היפוכה של זו, ונסיון ההסברה כגג על גג, שרוב היפותֶטיות בה, וביותר קשה הדיספרופורציה שבין הסאה הגדושה של הראָיות הפסיכולוגיות ובין הסאה המחוקה של הראָיות ההיסטוריות, דיספרופורציה, שכבר ראינו כמוֹתה במסתו של גדול, שמחברנו היה משוּך אחריו הרבה, הוא זיגמונד פרויד, הלא הוא ספרו על משה רבנו. אם לסכם דעתנו בענין המסה על אליהו נביא, נאמר, כי ההנחה של רוח הנוחם של העם, רוחו ומוסרו, שגרם להיפוך הראייה של הדמות מן הקצה אל הקצה, משענותיה הם בגבול ההשערה הרפה תחת היותה בתחום ההוכחה המוצקת, ושערי הוויכוח פתוחים לרווחה.

והערת סיום: כל שאמרתו לא אמרנו אלא כפתיחה לדיון ולכשירחיב – נרחיב, ולעת עתה נברך על הפרי הנאה ועל מגַדלו ומבשילו, ונברכו שיוסיף עליו כהמה וכהמה.

[כסלו תשל"ח]

---

מאמר ג: בחיבוטי־השקפה

מאת

דב סדן

בבוא לפניי ההצעה להיות במשתתפי־המסיבה לכבוד ידידי־מנוער־עד־זיקנה, ישראל כהן, לרגל הופעת שלושת ספריו החדשים (“בחביון הספרות העברית – עיון לאור מישנתו של ק. ג. יונג”; “פסקי טעם”; “מעל במות, דברים שבעל־פה – בכתב”). שמחתי להענות לה בלשון הן; ובהיסמך לה ההצעה לבחור, מתוך השלישיה, את הספר, שאני מדמה, כי יש בידי לומר בו מה, יתר על מה שמניחים בידי שני חבריו, הצבעתי על הראשון שבהם, גם אם ידעתי, כי הדיבור בו כרוכים בו קלות וקושי.

קלות – ספר נעים ונחמד לפניך, שמרכזו ברור ומסוייג, סעיפיו מחושבים ומשולבים, לשונו בהיר ונהיר, סימוכיו ביד רחבה, ואתה שמח לראות מחברו זקן שקנה חכמה ורוח־נעורים בו, כהיותו בראשית־הרומן שבינו לבינך, בצאתנו, לפני כששים שנה, למערכת הכתב והמכתב. קושי – לפי ששלושת־הספרים החדשים הם בחינת עודף לגודש, אי אתה רשאי להתעלם מכך, שהגודש כבר בא, שיצא בעריכת בתו, ידידתנו נורית גוברין, “מסלול” שמו, ואי אתה רשאי שלא לומר מה בהערכת־הגודש, קודם שאתה מדבר על העודף, שנוסף לו.

ב

ובהורותי היתר לעצמי לפתוח בכך, אזכיר, כי נמניתי עם חברי הוועד להוצאת “מסלול”, והוא לי כבוד, גם בהיות דעתי, על תכנית־בניינו, דעת־מיעוט, ובעצם: דעת־יחיד, ואני מקבל את המקובל במסגרתה של דימוקרטיה, שלאחר שהדעות נשקלות – הקולות נמנים, מה גם שכלל נקוט בידי: לא האומר ומייעץ, אלא העושה ומבצע, הוא הצודק; ולפי שאיני רואה את עצמי פטור לומר כלל־דעתי על ספרי־יובל, אומר, כי הם ענף נחשב בתולדות הספרות והמדע, ולא בכדי הם כובשים כתלים שלימים, אף מיוחדים, בבתי־הלימודיות שלנו. אך כמה וכמה פנים לספרי־יובל שלנו, ואם להעמיד את הטיפולוגיה של תכולתם על קצות־השוני, הרי מכאן אלה, שבעל־היובל, על אישיותו ועשייתו, הוא מרכזם, באופן שמעריכיו אומרים דברים עליהם כזכות אמירתם וחובתה בשעת סיכום; מכאן אלה, שלא בעל היובל עצמו ולבדו, אלא מסכת עיסוקו או סוגה הוא מרכזם, באים מעריציו ומביאים תוספתם או חידושם באלה; ויש, כמובן, המקרבים את שני הקצוות וממצעים ביניהם.

אין צריך רוב בדיקה, כדי לראות, כי ספר־היובל, הנדון לנו, מרכזו הוא חתנו על אישיותו, אופיו ועשייתו, ומן הדין היה לכנותו כן, אולם לעניות דעתי ראוי היה לזמן את שיש בידם לכתוב דבר־הערכה למלוא־אורך־מסלוליו של האיש, ויהי דברם חדש ושלם, ולהוסיף קצת דברים־שמכבר, אם משום ייחוד הדברים, אם משום יקר־הדוברים. אך לא כן סברו חבריי לעצה, והעורכת בראשם ובכללם, וניתנו דברים, שכבר נתפרסמו, ובתחנות שונות בפעלו של האיש ושֵׂחו – כמין אנתולוגיה (אם הכינוי של אגודת־פרחים יאה לכלילם) של הביקורת שהיתה – ספר ספר וביקורתו בשעתה, ומבואה, המשולב והמדויק, של העורכת, כמגשר עליהם.

ג

ודאי, שניתנה יריעה יתירה על כך – קודם כל מסכת זכרונותיו של האיש עצמו, והם פרקי־חמדה מאירים וצלולים, ודברי־הערכה וכבוד מקרוב באו (אהרון מגד, ג. קרסל, נ רוטנשטרייך, ואף אני עבדכם), וכן פרק־הסיום, ודאי של העורכת: תאריכים בחיי ישראל כהן ופעלו, וביחוד הנספח, שהוא כספר לעצמו, והוא חיבורה של חיה הופמן – ביבליוגרפיה של ישראל כהן ועליו; ומניין ערכיה כאלפיים וארבע מאות, רובם שלו ומיעוטם עליו. הרשימה מעמידה על כמה וכמה עובדות, כגון שאחוז נכבד של הכתיבה הוא במזל פובליציסטיקה, הכרוכה בהתעסקותו־קבע, במשך שנים הרבה – עורך “הפועל הצעיר” וראש־כותביו, והוא דבר, שמתוך ש“מסלול” לא יצא כלפיו ידי חובה, כראוי לו, נמצא כמחסר בסיס נחשבה מתעודת האיש וקיומה, והוא חסרון כפול.

ראשית, באין תשומת־דעת מספקת לאלותה בסיס, נצמדת כאותה דיספרופורציה של דיון, שעל פיה אפשר, כי ענין אגודת־הסופרים יקפל יריעת דיון מרובה מענין פלגות־הציבור, כביכול היא טבורו של עולם והן עורפו של עולם; ולפנינו כמין פיראמידה בהיפוכה. הלכך לא יכולתי שלא להצטער, שלא נתבקש ולא נמצא מי שנטל עליו לקרוא, או לחזור ולקרוא, את מלוא־הפובליציסטיקה של האיש, והיה בידו כדי להעמיד על כך, מה אמר האיש במסכתות של שבוע ושבוע, בסוגיות של יום־יום – מה הסביר, למה חינך, למה הדריך; ולא אלה גרגרי התגובה בפרודות־ההווייה, שהם, ופעמים בעיקר הם, כאבקת־המלט בחגורת־הליכוד של גושי־החברה, השירה, התרבות.

אחרית, עיקר כיבושו וגיבושו של סופר היא לשונו על ייחודה, ובבוא חוקרי־הלשון לעמוד על חידושו וחידושיו, הם חייבים בידיעת כל תגובתו לכל סוגיה, מה־גם שנסיונם מלמדם, כי לא תמיד סוג־כתיבה, כמו אסייאיסטיקה, שיש עמה אפשרות של יתר שהייה, אלא סוג־כתיבה, כמו פובליציסטיקה, שיש עמה כורח של יתר פחיזה, ממריץ ת חיות הבריאה הלשונית.

ד

אך מעל אלה נחוצה האינפורמציה המלאה של כתיבת הסופר לכל דרכיה ומשעוליה, כדי לעמוד על דעתו ודעותיו, תרכובת יסודותיה הטבועים והקנוּיים, עירובם או מיזוגם, כדי דרך להשקפת־עולם או כדי דרך בה. עד־מה נדרש צירופם של דברים, אנסה להסביר בצמד דוגמאות, אחד – מקור, אחֵר – תירגום. מקור – ספרו “סגל חבורה”, שניתנה הערת־סיום למבואו הקטן: “הקורא מתבקש לשים לב לתאריך הרשום תחת כל מאמר, שידיעת זמן כתיבתו מסבירה את ניסוחם של כמה דברים וטעמו.” והיא הערה נכוחה, ולא בלבד משום הטעם הניתן לכך – קביעת גבול הדעה והדעת בשעת הכתיבה; ולא בלבד משום תוספת הטעם הרמוזה בכך – בהשתנות דעתך, אם בכללה אם בפרטיה, היום ועתה, נהוג דרך־ארץ בקודמתה מתמול ומלפנים – כי הנה הספר שלפנינו, על מהדורתו אחת ומהדורתו אחרת, משקף סגל אישים, במעגלה של תנועת העבודה, ויש בו חוג, שמניינו מרובה יותר, והוא מוקדם וקרוב יותר, כשם שיש בו חוג, שמניינו פחות ממנו, והוא מאוחר ומקורב יותר, במתאים לדרך ייחוסו של המחבר למחשבותיהם, באופן שניתן בנקל לחלקם לחוג של יסוד וללחוג של מישנה. ולא עוד, אלא ניתן ללמוד משוני הייחוס וסדרו, גם בחינת מכלל הן אתה שומע לאוו, גם בחינת מכלל לאוו אתה שומע הן, וסימנך האישים, המצויים, ברגיל, בלוח האישים הכולל, המקובל, מה־גם הרשמי, והם נעדרים מן הספר, ואף הוא אות לנאמנותו של הכותב לעצמו ולגידולו, לדרכו ולנתיבתו. תירגום – ספרו “הקריאה לסוציאליזם, מהפכה” לגוסטב לנדאואר, שניתן לבדוק בקווי־היסוד שבו, אך אין בסיסו בטל, ואדרבה הוא מקיים את עצמו כבסיס ואף מתחזק, גם מצד ההגהה העיונית – אהרן דוד גורדון, מרטין בובר, חיים ארלוזורוב, גם מצד ההגהה המעשית – אליעזר שוחט, יוסף ברץ, תנחום תנפילוב, והנוטל אלא מאושיותיו של ישראל כהן, כמתכחש לעצמותו.

ה

כממילא סביר, כי המבקש להעמיד על השקפת־עולמו של האיש, חייב בידיעת חיבוטיה, הפזורים בכל סוגי־כתיבתו, כדי להגיע לריכוזם ולמיצוים. ודומה שאין לך עדות גלויה כספרו, המונח עתה לפנינו, והיא מסתו ללמוד וללמד, לפי כמה מכלליה של תורת יונג, על אמונת ישראל, תרבותו, תולדותיו, ספרותו, שירתו. השאלה, על־מה אלה נלמדים לפי תורתו של רופא, רופא־נפש, שבנה בנין שלו על אולמיו וחדריו, וביחוד על מרתפו ועלייתו ועל מה שביניהם, ואינם נלמדים לפי תורתו של מי שעיקרו פילוסוף, היסטוריון, פדגוג, סוציולוג, אנתרופולוג, כמותה כשאלה, על־מה הקרובים אליו, אל יונג, יגעו קודם ללמוד וכזאת מפי מורו, רופא, רופא־נפש אף הוא, שהקדים לבנות בנין שלם, הלא הוא זיגמונד פרויד –היא שאלה גדולה ודמה, כי תשובת הגמר נועדת לדור מאוחר, והוא שיוכל להכריע, האוּמנם הטעם הוא בסברה, כי הבניינים, שהקימו הרב ותלמידיו – לשלון הרבים באה שלא לשכוח את אלפרד אדלר וכיוצא בו – נראה ככולל ממילא יסודות של פילוסופיה, היסטוריה, פדגוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, באופן שתורתם של אותם רופאים יש בה במין פנסופיה, שציינה גם גדולי רופאים מקדם.

ישראל כהן כמותו כמוני היינו, בימי עלומינו, קרובים למורה ולתורתו – ואל נשכח כי אחד מספרי המבוא הנחשבים לפסיכואנאליזה, שנדפסו בלשוננו, היה הספר “פסיכואנליזה לעם” לפֶדרן־מנג, שתירגומו, לפני חמשים שנה, היה מעשה ישראל כהן, שהיה מראשוני מנסחי הגדרותיה, מושגיה, מונחיה של הפסיכואנליזה בלשוננו. התחקיתי על חיפושיו של ישראל כהן, שקירבו אותו ליונג, שלא פחות משלמד ממנו, למד על פיו, ובצאתו, בספרו שלפנינו, ברוב ראיות והוכחות, ללמד באופן שהוא ממריץ להמשך־החקירה, והוא יודע שהמרצתו תצלח, ומבשרי חיזיתי כי נרתמתי לכַנס את שנאגר בידי, בייחוד לענין רשימת ערכי הארכיטיפיקה; ואפילו כוונת יגיעי מצומצמת יותר: גלגולי ביטויים ומליצות, הרי דרכה של מלכות קטנה, שהיא נוגעת במלכות גדולה הימנה.

ו

ולענין הערכת המספר שלפנינו, כבר נשמע שבחו מעברים, ואף מה שפרק־הפתיחה עוסק בפרק־חייו של יונג, שבו ראה לצרף את עמו לתנועת הנאצים וראשם, וחזר בו, אינו למותר, ולא אעלים, כי פשעו של יונג נראה לי שונה אף קשה מפשעם של גרהארדט האופטמן וריכרד שטראוס, שהם שקיימו בחינת שועל בזמנו סגוד לו, בעוד הוא, יונג ידע גם ידע, מה פירושה של עצם האפשרות שבו, ששיכבת הנצרות שבו תיסוג אל שיכבה שלפניה, שיכבת האלילות, שחידושה בדורו דמות הנאציזם, ופירושו חידוש האנטיכריסט. ואם אותו פרק־פתיחה לא היה למותר, הפרקים האחרים, שבהם המחבר משנן וחוזר ומשנן, כי הוא, יונג, לפי מיבנה נפשו וגידולו, הוא כמי שרובד־גרמניותו שעון אל רובד אלילותו הקדומה, ורובד נצרותו שלאחריה, והילכך שאלה היא, אם הצטרפותו להאי שחיק טמיא, לא היה בה מהנחת סריאליות, כדרך מערכת מחזות קלופשטוק הסדורה באופן, שלאחר מחזה מימי־המקרא או האוונגליון בא מחזה מחיי האלילות, וחוזר חלילה.

ההדגשה החוזרת על נצרותו של יונג היא כאזהרה מפני גרירה מיכנית אחריו, וכעידוד לברירה קפדנית של רישום הארכיטיפיקה, שהדוגמאות שלה ניתנות מבית, מפנים־פנימם של למדנים ומקובלים, הוגים ומשוררים עברים (היעדר סופרי יידיש, זולת הערה קטנה על מאנגר, הוא העדר, והשלמתו כורח). הלימוד הכרוך במיבנה הנפש והגידול של התלמיד, יונג, כמותו כלימוד, הכרוך במיבנה הנפש והגידול של הרב, פרויד, וההקבלה אפשר לה שתיאחז בדרך של קלות־ראש, כלומר: ולו היה פרויד יהודי כהיות יונג גוי, היתה המערכת שונה ואחרת, אך חובה היא לה שתיאחז בדרך של כובד־ראש, ותנסח כדרך ניסוחו של ישראל כהן: “זיגמונד פרויד היהודי, ששורשיו בקהילת בוצ’ץ' שבגליציה המזרחית, שסבל מיהדותו, שהדגיש אותה, ואף היה מידידי המיפעל הציוני – כמה מעיקרי תורתו זרים ליהדות, כפי שנתגבשה בתולדותיה הרוחניות, ולעתים אפילו נוגדים לה, ואילו קארל גוסטב יונג הנוצרי, שבתקופה מסוימת נחשד באנטישמיות, קרובה מישנתו הרבה יותר למקורותיה של היהדות, ובפרקים מהותיים שבה אף קיימת זהות ביניהם” (עמ' 14). וההבדל אינו מיקרה – אינו דומה מי שגדל בדור של טמיעה, שהגבילה את חווית מורשתו ומסורתה, אף צימצם שליטתו בה והתעניינותו בה, מידתה ומגוונתה, למי שלא ידע אלה וכאלה.

ז

ויוּתר לי דבר־השוואה של שני חיבורים – ספרו הגדול של פרויד על משה רבנו וספרו הקטן של יונג על איוב. אם לפרויד – הרי הוא, בכוחו של ניתוח פסיכולוגי עשיר ושל סימוך היסטורי עשיר בסעיפיו אך דל ביסודו (כגון אותו פסוק סתום בהושע), משכיל לעשות את משה שיהא לא כהגדרת אחותו מרים (“מילדי העברים זה”), אלא כהגדרת שבע בנות יתרו (“איש מצרי הצילנו”); והוא גואל שבט־לא־לו וגאוליו סופם רוצחים אותו נפש. וכבר הוקשו בזה קושיות הרבה, ובכללן קושית הפסיכואנאליטיקנית המצויינת, ג’ין יפהן, מצאצאי ר' שמואל ישכר שטאַרק, שהיה דיין בבוצ’ץ' (וראה מה שכותב עליו תלמידו, ש“י עגנון ב”עיר ומלואה", עמ' 648–653): מה צורך וכורח היה לו לתת־ידע של פרויד במצריותו של משה. ואם ליונג – הרי הוא בא ועל סמך השערה, המקדימה את חיבור ספר איוב לחיבור ספר משלי, מעלה בנין ייחוסם זה־לזה, לפי הקוים האלה: ספר איוב עיקרו בוויכוח בין הנברא המיוסר כנגד בוראו המייסר, אבל בעוד שאלת הנברא הוא משמה של הוכחת־מוסרו, הרי תשובת בוראו היא משמה של הוכחת־כוחו, והבורא מתוך הכרת תבוסתו מבין, כי לא יוכל־לו לברואו אלא אם הוא, הבורא, יתיסר כמוהו, והוא כורחו להתנסות בייסורי האדם על ידי בנו, ישו. לשם כך, או אגב כך, הוא דוחה את בנו בחירו, ישראל, (שאין לו זכר בספר איוב) ומשיב את שזנחה, הלא היא החכמה, רעיתו או יועצתו מקדמי־עולם, והוא מושיבה לידו. ואין הוא, יונג, מסתפק במה שהיה, אלא מצרף מה שהווה – הוא הפרוטסטאנט, קושר כתרי־שבח לכנסיה הקתולית, ואת הפפא שלה שבדור, הוא פאולוס, על שהוסיף דוגמה, שעל פיה אם־משיחם בהרדמה באחריתה (“דורמיציון”), נלקחה בגופה לשמים, וכיום מעמדה או מושבה למעלה, הוא גם עילוי מעמדה ומושבה של האשה למטה.

וכאן אנו יוצאים מלפני המורה וספרו ומלפני התלמיד שמרד עליו וספרונו, קרחים מכאן וקרחים מכאן, ולכל המופלג ניתן להרהר ולערער, מה קרחת או קרחה קשה מחברתה או מצרתה.

ח

עם זאת אין אנו פטורים מן הכלל: קבל את האמת ממי שאמרה, ולענין מיבנה־הנפש והבנתו גדול המורה, גם אם עיקר־כוחו בקצוות, קצה היצר מזה וקצה האצלתו או כשלונה מזה; וגדול התלמיד, גם אם עיקר־כוחו בתווך, במה שבין הקצוות. ולא ייפלא, אם נעשו ונעשים ואף ייעשו נסיונות, להקיש על ענינים מביתנו פנימה – בתרבות, בספרות, בשירה, קודם לפי תורת המורה, ועתה לפי תורת התלמיד. וראויה מלאכת־ההיקש, או נאמר: טירחת־היישום, המוצעת לנו ברוב פרקי הספר שלפנינו, גם אם אפשר, כי כשם שאמר מי שאמר: יותר משניתן ללמוד מפרויד על ביאליק וברנר, ניתן ללמוד מהם עליו, כך יאמר מי שיאמר: יותר משניתן ללמוד מיונג על עגנון, יעקב שטיינברג, א. צ. גרינברג, ניתן ללמוד מהם עליו, אבל לנסות – רשות, ואף חובה, מה גם שפשט המאמר: חכם עדיף מנביא. יבואו איפוא, חכמים ויראו, האוּמנם יש בהם בחכמים עדיפות ובמה גילויה.

[א' טבת תשמ"ג]

דומה, כי כדרך־הטבע היא, אם, בבואי לייחד הדיבור בכבודו ולכבודו של סופר, הוא דן מירון, ובכבודו ולכבודו של ספר, הוא ספרו “בין חזון לאמת – ניצני הרומאן העברי והיידי במאה התשע־עשרה” (הוצאת מוסד־ביאליק, תשל"ט), אבקש רשות להזכיר, כי הזימון עתה בינו לביני בבימה שבעל־פה שברשות־הרבים, קדמו לו זימונים אחרים, ובכור להם הזימון שנערך לפני שמונה־עשרה שנה בבית טשרניחובסקי, כדי לקיים את כוונתה של אגודת־הסופרים להקהיל את מבקרי־הספרות לניסוי־בירור של דרך אומנותם ודדרכיה, ובכלל ארבעת המרצים היו דן מירון, ועבדכם הדובר אליכם. לא אטריחכם בעניינו וענייניו של הכינוס ההוא – הם נדפסו כתומם ב“דף” מיוחד של האגודה, ואני אף חזרתי ופירסמתי תוכן־דברי, בשיתי להם מעט נוספות, בספרי “אבני בדק” (תשכ"ב, עמ' 206–215), והקורא שקרא – קרא, והקורא שירצה, משום־מה, לקרוא – יקרא. אך ברשותכם, אזכיר מתוך דברי הרחוקים ההם שתיים פיסקאות.

ב

פיסקה אחת, שבה ניסיתי למדוד לעצמי מידה של מי שחוזר מן היריד, וכממילא מדדתי לו, לצעיר שבארבעת הדוֹברים, הוא דן מירון, מידה של מי שהולך אל היריד, ועושה בטבורו; ולא עוד אלא בתורת חוזר ניסיתי לומר לו, ליוצא אליו, קצת אזהרות, ועיקרן, כמדומה, בבדיקת מיני הריביזיה, שהדור הצעיר נוהג בו בדור שלפניו, ולעניין הוכחתו, כי אף הדור שלפנינו נהג כך בדור שלפניו, באופן שפסל או ביטל גדולים וטובים, ניסיתי להשיב לאמור: אולם עיוות־דין אינו יוצא מכלל עבירה משום הילת־הנעורים השורה עליו, שכן נעורים אינם ילדות, וספק הוא אם הם מותרים במעשי־נערות. אבל ודאי שהם אסורים־במעשי־ילדות. נמצא כי לא בלבד בדיעבד, אולם גם מלכתחילה, אין להניח כמין אכסיומה, כי דברים שנוח להם שלא נאמרו משנאמרו, כורח הוא להם שייאמרו. בכלל, אותה היגיעה המרובה להוכיח, כי כורח הוא, שהיא כגזירה הגזורה של כל דור חדש, ראויה היתה לתכלית טובה מזו."

ולא חזרתי עתה על דבריי מאז, אלא כדי להדגיש, כי אם היה בפמליית־המבקרים מי ששימש לימים אותה תכלית טובה, הרי זה דן מירון, וכמה מספריו האחרונים, בייחוד על אבות ספרותנו המודרנית ומכונניה, ואחרון אחרון חביב – ספרו הנידון לנו עתה, יוכיחו.

ג

הפיסקה האחרת מדבריי ההם היא פיסקת־הסיום של הרצאתי ההיא, לאמור: “הבינה במה שהיה אינה יוצאת ללמדנו, כי כל מה שהיה חייב היה שיהיה. על כל פנים, מיני הַבלות ובהילות אין חזרתם חוק, לא כל שכן גזירה, והוא, כמדומה, העיקר, שניתן לו לחוזר מן היריד לומר לו ליוצא אליו. הילכך, חברי הצעירים היוצאים ליריד הביקורת, אין לי לומר לכם אלא מה שאמרתי לעצמי בצאתי אליו: עד שאנו פותחים בביקורת, נעיין היטב מה עשויה ללמדנו ביקורת הביקורת. כלל מחוכם הוא: ערבך – ערבא צריך.”

ולא חזרתי עתה על דברי מאז, אלא משום שהיה בהם, כמדומה, למעלה מקורטוב של נבואה, כי שותפי הצעיר באותו כינוס עתיד להראותנו רב יתר משהוראינו עד־עתה, מה עשויה ללמדנו ביקורת־הביקורת. שכן בכל שלוש חטיבות הדיון הגדולות, שהן מצעו של הספר, אלה שלושת הסופרים הגדולים – אברהם מאפו, ישראל אקסנפלד ומנדלי – הצד השווה שבהערכתם, הנעשית מתוך צירוף נפלא של בקיאות וחריפות, היא ביקורת הביקורת על תחנה גדולה, אם כוללת אם מיוחדת, ביצירתם. אם למאפו – אנו למדים מתוך ניתוח מהימן ומוסמך, עד מה ההערכה עליו ועל פעלו, על ערכו וערכיו, לא יצאה ולא ניסתה לצאת, כחובתה, מלפניו, מלפני עקרונותיו שלו וגישומם, כפי שנקבעו בפואֶטיקה שלו, הטבועה בחותמה של ניאו־קלאסיקה, אלא מלפני עקרונות וגישמם, כפי שנקבעו בפואטיקה של דור מאוחר, הוא דורם של המבקרים עצמם, ושיגגתם היא אֵם־טעותם, שנעשתה כמטבע המהלך בשוק־ההערכה של שלושה דורות, המעלים כאותה גירה. מעשה ביטולה של אותה טעות והטעאה קולקטיבית יפה לו הגדרה של מלאכת מחשבת, מתוך הטעמה של הנסמך והסומך כאחד, כי אם לנסמך – מלאכה רבה היא, יגיעה עצומה, על דרך שילוב של ראייה סמוכה לראייה. ואם למחשבת – מעשה חושב הוא, תרתי משמע.

ד

ואל יהיה הדבר קל בעינינו: שני מוקדי־הדיון באברהם מאפו, האחד קצר יותר – בבעית הבירור של מליצתו, מהותה ואופיה, נדרש בו ערעור על דעתו של מי שלא היה לנו כמותו לגודל סמכות מכוח יצירת עצמו ומכוח הגיון עצמו, הלא הוא ח. נ. ביאליק; האחר ארוך יותר – בבעיית הבירור על מרכזיותו של “אשמת שומרון”, כשיא עשייתו מכל בחינותיה. וכאן נדרש ערעור כמעט על כל הפלמליה של המבקרים, למעט קצת דברים של מעט מבקרים, שיותר משהם סמוכים על ניתוח, שראיותיו בצידו, סמוכים הם על אינטואיציה, שחושה לצידה.

אמרתי, גם בענין המליצה, גם בענין “אשמת שומרון” מעשה של הביקורת הוא בסילוק שבשתות, שגם הן נבדקות לגופן ולטעמן, אבל עצם העירעור לפרטיו הוא מופת לביקורת־הביקורת, שלאחריה עשויה לבוא, ואף באה, ההערכה המחודשה שהיא כחדשה, כדרכו של מי שהמבקר והחוקר נאחדו לו ובו.

ה

והוא הדין בביקורת־הביקורת לגבי ישראל אקסנפלד, אלא שלא כמערכת דיונו של המחבר קודם, שהיא ארוכה וכוללת יותר, והיא חלה כמעט על מאפו כולו, ומספר המבקרים המבוקרים מרובה, ואף מכסימלי, היא מערכת דיונו עתה, שהיא קצרה יותר ומוגבלת יותר. הטיבת־סיפור, שהיא אחת יצירותיו של אקסנפלד – הרומאן “דאָס שטערנטיכל”, ומנין המבקרים המבוקרים מנין גם הוא, אך עיקרם צמד, הוא הצמד בה"א הידיעה, הלא הם מאיר וינר ומכס אֶריק, שמלבד היותם מראשי חוקריו של המספר דנן, הוצרכה תכונת־מחקרם, והיא ברוח הראייה המארכסיסטית, להעמידם על מה שהוא מרכז־ראייתם הרצוי והמחוייב – הנקודה המעמדית־כלכלית, והנה, עם כל טירחתם ברוח השקפתם הנרצית והמחוייבת, שגו ברואה, באופן, שהוא, המרכז, נעלם מהם, והמחקר שלפנינו עתה מעמיד עליו – והוא מפורט בעצם שם־הסיפור: שטערנטיכל, כלומר: שביס־הפנינים גופו. ואכן, מעניינת, ואף משעשעת, היא פרשת הדיון והניתוח הזאת. נבדקים והולכים רוב המבקרים, שהעמידו עיקר חשיבותו של אקסנפלד על שמירת ערכי ההווי והפולקלור וגילומם, בעוד שערכים אלה אינם, בעצם, אלא כאביזרים לעיקרו, והיא־היא הבחינה הכלכלית בהתחלפות סדרי החברה ותמורת תפיסת ההון והמוניטין בקרב היהודים בחלקה של מיזרחה של אירופה, באופן שצמד־המבקרים ההוא, מה שהוצרכו, לפי עמדתם להלכה ולמעשה, לראותו כמרכז הסיפור – לא ראוהו.

ו

ואחרון אחרון, המבקר על מנדלי ששמו: “בראשית הרומאן העברי האקטואלי”, והוא נפרד לעניין ראשוני־סיפוריו העבריים “למדו היטב” ו“האבות והבנים” ולענין “פישקה החיגר”. מחקר זה הוא, בהיקפו, גדול ממחקרו על מאפו, מה גם על אקסנפלד. ואף הוא במזל ביקורת הביקורת, שלא נחשבה לה הראשית ההיא כדרך שנחשב ההמשך, מה גם האחרית. ולא זו בלבד, אלא שהראשית נפסלת לה, ולכל המופרז והמוטב ראתה הביקורת לזרוק לה מעט אהדה, כדרך שהיא נזרקת ממעמד־הראייה של גדול בגמר־בישולו למעמד־השמיעה שלו בתחילת־גימגומו. והנה הניתוח המפורט, פקוח־העינים ומפקיחן, מעמיד על חשיבותה המכרעת של הראשית, שהתכלית המכוונת, יתר על סוף מעשה במחשבה תחילה, מקופלת בה על רוב אבריה. ואף ששני המחקרים הקודמים, על מאפו ועל אקסנפלד, יש במעשה־ניתוחם משום גילוי, שכמותו כתגלית המשנה את גרם המעלות והמורדות שהציבה ביקורת הספרות ומחקרה, והוא שינוי המגיע כדי הפיכת הסולם, הרי צד של יתרון נודע לענין מנדלי. ראשית, מהיות מסילת־יצירתו ארוכה ביותר וממילא התפתחותו משופעת ביותר, והריחוק של מעשה השיכלול שבין תחנת־הראשית לבין תחנת־התכלית מופלג ביותר, באופן שהוא מניח פתח לדבר על גילגול אחרי גילגול ועל גילגול מפנים לגילגול, שאף (ואולי מיצווה לומר: משום) שהם חלים במידה מרובה, ואף מערעת, על אותו מצע־כתיבה עצמו, שתיאור תמורותיו הוא כתיאור שלימות הנשוכה בשלימות שלאחריה, והיא גדולה הימנה. שנית, משום ריבוי מעריכיו, שמניינם לגיון, והכולל כחמישה דורות, ובכל מרכזי־ספרותנו, גם בחייו גם לאחר פטירתו, ואלה ואלה כמתחרים בבילוט־רעננותו, רעננות־תמיד, ובין הם מחייבי־ראייתו ובין הם שולליה, הריהם מודים בגדולתו, גדולת האמן שבלעדיה לא תצוייר תולדת הפרוזה שלנו, ויש אומרים: תולדת לשונותיה – ואם להיעזר בציונו של שמואל ניגר ניתן לנסחו: לשון־החיים, שהוא עשאה לשון־ספר על עילויה, לשון הספר שהוא עשאה לשון־חיים על לוזה. שלישית, כפל־הלשון, בין בשל עצמו בין בשל סופרים זולתו שנמשכו לו, מהם שהיו כפולי־לשון מהם שהיו יחידי־לשון.

שלושה אלה מחייבים את השאלה: איך היה סטארט־הראשית למהלך הפרוזה המשולש – עברית־יידיש־עברית, ואולי בעקבי זכרונותיו של מזכירו, דוד איינהורן, מהלך מרובע: עברית־יידיש־עברית־יידיש. והנה התשובה לשאלה זו, שרבים שאלוה, או שלא ניתנה או שניתנה במקוטע, ועתה זכתה להינתן במלואה. וכל כך למה, משום שאין מלוא־תשובה אלא למלוא־שאלה, והיא אינה באפשר אלא בהנחה, המוכחת כאן פסיעה־פסיעה, כי לפנינו דרך אחת, חתירת־יסוד אחת, של אורגאניזם יצירתי אחד, באופן שהזלזול החריף או הקהה, שהמבקרים נהגו בהתחלותיו היא טעות, שנערבו בה קוצר־ראייה ומיעוט־עיון, ויש שהתמדה של טעות היא שגגה העולה זדון, ותיקונו בשלימות הראייה של היצירה ההיא למלוא־מסילתה, לא בלבד בבחינת כזרעו כן פריו, אלא אף, או ביחוד, מבחינת כפריו כן זרעו, והוא עץ מבורך ואחד.

ואם לסכם את רושמו של הקורא והמעיין במגילת־ספר שלפנינו על שללוש פרשיותיה – פרשת מאפו, פרשת אקסנפלד, פרשת מנדלי – ועניינו ראשית הרומאן העברי והיידי בדורות אחרונית, הנקרא, על אף היותו דבר ניתוח מפנים לניתוח, כרומאן, משום מידרך ההרצאה המבריקה וכליה הממורטים, נאמר, כי עמו נוסף ספר נחשב, ולפי תעודתו, מכריע בספרי ההיסטוריה של ספרותנו.

ז

ועתה אומר, ברשותכם, דברים אחדים בחינת מכל מלמדי השכלתי, ולא כפשוטו של מקרא, שיש בו צד של יהירות, דהיינו שחכמתי מרובה משלהם, אלא כדרושו של מקרא, שיש בו צד של עניוות, דהיינו שחכמתי באה מהם, והוא לרוח צירופם: ומתלמידי יותר מכולם, ולאור ניסוי הרחבתו: מה־גם מתלמידי, שנעשו מלמדים גם המה.

ואין צורך לומר כי לשון הִשְכַּלתי חל על רוב דברים שהיו לי כחדשים, אף כי חרשתי בשדה המשולשת הזאת גם אני. לא־כל־שכן על דברים, שלא היו לי כחידוש, ואדרבה, אני לן ומוסיף ולן בהילכתם, אך עומקה נתבצר לי מצדי־צדדים. וקודם כל בעניין התפיסה, שאני דורש לה ולמענה זה כמה וכמה – היא קביעת תחומה של ספרותנו ובסיסה בדורות אחרונים על שני משולשיה – המשולש האחד היא הבחינה התלת־לשונית, כלומר שתים הלשונות מבית, הלשון העברית והלשון היהודית (בעיקר האשכנזית), ולשון הלעז (המתחלפת לפי גולה וגולה), כששתים הראשונות יוצאות מן הבית ומביאות אליו, ואילו הלשון השלישית סופה מוציאה החוצה. המשולש האחר – הבחינה התלת־זרמית, המחלחלת את קרקעה של בימת־המרכז של הספרות הזאת, היא גולת מזרחה של אירופה על שלוש תנועותיה העיקריות: הלמדנות, החסידות, ההשכלה, שכל אחת ואחת היתה לה ספרות, ואפילו ספרות יפה, משלה, אך שלושתן ספרות־העם, ביתר דיוק: ספרות רובו הפעיל והנפעל של העם. איני יודע, אם עשיתי ככוחי לדרוש את הקונצפציה הזאת הלכה למעשה, מה גם שידעתי, ואפילו בראשית שירטוטה, לפני כשני־דור, כי לא עלי המלאכה לגמור, אך אני מדמה, כי מתקיימת בי בחינת זכה מלאכתו נעשית ביד אחרים, בין שהם נמשכים לה לאותה קונצפציה בין נמשכי ממנה. והלכך, כדרך השמח לראות רעיונו חרות כסמל, שמחתי כי בוא דן מירון לפתוח את הסידרה על הרומאן פתחה ברוח המשולש האחד וקירובו בשלושה סופרים ניפלים – הראשון, שכתיבתו לא ידעה אלא את הלשון העברית; האמצעי – שכתיבתו לא ידעה אלא את לשון יידיש; האחרון – שכתיבתו ידעה את שתי הלשונות, ומשוּבת־התחרות ושחוק־הדדין העמידו בה מערכת־גומלין, שהיא חידת מופת ופתרונה.

ולענין העדרו של המשולש האחר, הבחינה התלת־זרמית, שבלעדיה לא יושג מיצוי ההבנה של שלושה אלה לפי הורתם וגידולם וסיברם, אפשר שהמחבר סופו להתעשת גם בו ולהדיין עליו, ואפשר שיתעשתו בו וידיינו עליו אחרים, ומה שלא נעשה היום ייעשה מחר, ויש מחר לאחר זמן.

אך נשוב לשלושת האישים, כפי שהם נידונים, ונאמר בהם מה.

ח

לעניינו של הראשון, אברהם מאפו, אעיר, כי מה שנאמר בו בספר שלפנינו מגרה ביותר משתי קרנות חזות. הקרן האחת, המזריחה את בעיית־המליצה, כפי שנתגבשה בספרות שהשכילה לעשות את המקרא חלל־לשון, שאפשרות השאילה מתוכו והבנייה בחומריו אינה פחותה בחיותה האורגאנית מכל לשון אחרת, חיה ומדוברת ונכתבת, והדוגמאות, המובאות כאן לכך, מאשרות הנחה זו להפליא. זה כמה וכמה שאני דורש לחקירת המליצה ותולדתה, ואף ניסיתי לעורר על כך בהרצאתי “מטבע שסופו שיגרה כיצד” (נשמעה בקונגרס למדעי היהדות, ונדפסה ב“מולד”, תשרי־חשון תשכ"ב). כי אם לעיין – שדה זנוחה היא. אמת, מינהג חכמים הוא בפירסומי שירת ימי־הביניים ולאחריה, לציין מקורי־הביטויים, אך רוב הציונים הם מיכאניים, ופעמים רובם ככולם מובאות ממש, שעיון בפירסט או במאנדלקרן מספקם, ואך זה לא כבר ניתנה הדעת על תשלובי־סתר וסימוכי שכנות וקירוב רחוקות, המעמידים מליצה חיה וממללה, שכמותה כמימרה של לשון חיה ממש.

ט

ומחקר החזיון הזה וחזיונותיו עודו בקיפוליו, ופיתוחו עודו תעודה, המצריכה פריצה של כמה וכמה שערי־בינה, כגון השער, שנתעוררתי עליו מציוניו של דן פגיס לפיוטי לוי אלתבאן, – הוא לא שאל במפורש את השאלה ואף לא הציגה, אך השיב עליה. הלא היא השאלה: מה היא היחידה הזכרונית של פייטן ופייטן ושל פיוט ופיוט, ולמעשה פירושה של השאלה: כמה כתובים זוכר הזוכר בסביבי הכתוב שהוא מסתייע בו. והוא הדין בשערי בינה אחרים. אני עבדכם, שיחדתי הרבה מכוחי לבעייה זו וסבכיה וכתבתי בזה כמה וכמה מאמרים, ואף ספרים. אך אכזב אם אומר, כי נמצא מי שקדם לו למחברנו במתן אותות ומופתים, מפליאים אף מפתיעים, לכוחם של שילובי־מליצה ושיזורי־שימושיה, הבאים להעמיד דיוקנאות־יסוד, שהם כלולאות־חיבור באגפי־בניין נחשבים, ואפילו כבריחים, תיכונים וקיצונים כאחד, של כל הבניין כולו, ומכל הבחינות – העלילתית, הציורית, האידיאית, או נקצר ונאמר: החזיונית.

גילוי האפשרות הזאת, העשוי מעשה פיענוח־צפונות, שלאחריו אי אפשר לקרוא את הרומאנים, ביחוד את “אשמת שומרון”, כדרך שהורגלנו לקראם קודם, מעלה שאלת בניינה של פרוזה בלשון־המקרא, שאפשר לה שתהא מצומצמת על תקופת ההשכלה, שנהגה ברוב יציריה כך, כשם שאפשר לה שתהא מורחבת על רוב תקופת הספרות, שידענו בה תחיית לשון־המקרא – לא בלבד בשירה, שהיא כלל גדול, אלא בפרוזה לסוגיה, למן ספר יוסיפון וספר הישר ומיני המחברות – ומן המשוער הוא, כי הוא חזיון חוזר, שכורחו וצרכו עימו, ולא יימלט, כי כשם שהוא מורה על העבר הוא מרמיז על העתיד, וכממילא נמצא גם מאפו כמרמיז על שלאחריו. והכוונה היא לא בלבד לכך, שבלעדיו לא יצויירו לא “שיחות מני קדם” לזאב יעבץ ו“ויהי היום” לביאליק, שהצד השווה שבהם היא העמדת אגדת חז“ל, שעיקרה בלשון חכמים, על לשון־המקרא, וכבר מילתי אמורה, כי הוא סוד תירגומו של האוואנגליון בידי סלקינסון (וראה ההבדלים לגבי תרגום דליטש), שכיוון, כדרך מיסיונר, למתן סאקרליות עליונה, אלא אף לימים, וראה נסיונות כשל יעקב רבינוביץ בסיפור ושל אליעזר שטיינמאן בקצת פרקיו, והם סופרים, שכלל לשונם שונה ואחר. ואולי ראוי לצרף מעשי תרגום בלשון־מקרא, אם כיסוד כולל כ”גוליבר" של סוויפט בתרגומו של מ. מבש“ן, אם כדומיננטה כ”ימי פומפיאה האחרונים" לבולוור מעשה ידי אברהם שלונסקי (וביאליק שעוררו על המעשה הזה, בהעירו על מכתבי מאפו לפרידברג בעניין גודל ההשפעה של הספר הזה על “אהבת ציון” ואף תיקנו בעצה טובה לשלונסקי, שיעיין בו במאפו, לפני כל מעשה־תירגום, והוא, כדבריו אלי, עשה כן). ואין צורך לומר, שחובה לזכור את נתיבת הלשון: פרישמן – יעקב כהן – מתתיהו שוהם, ואפילו תירגומי שלמה דיקמן. הכוונה היא לעתיד רחוק יותר. כי אף שהמנסה להינבא מסתכן להיות מה שהיה רוצה ואינו יכול להיות, תינוק, או מה שיכול ואינו רוצה להיות, שוטה, לא אעלים את דעתי, כי מה שהיה הוא שיהיה, וקרובה תחיית לשון המקרא ככלי מבעה של הפרוזה שלנו, ואין פה המקום להאריך בנימוקי, מהם שכבר היו לעולמים, על דרך החידוש של יסודות נדושים בעקב (עילוי ושגב מכאן וקדמות וקדושה מכאן). ולא העליתי את העניין אלא כדי לעורר על המשך יגיעתו של דן מירון בספרו עתה, והוא המשך שיכלול כל דרכי השיבה הזאת וימצא מה חוקתם וחוקיהם המשותפים.

י

וכמדומה, פה אתי המקום לומר מה על וואטום ספראטום שלי, שדן מירון הרמיז עליו בכותבו, כי בין המבקרים המודרניים מוכר לו אחד בלבד, הרואה בו ב“עיט צבוע” את עיקר מפעלו של מאפו, וגם זאת מתוך דברים שבעל־פה, והוא עבדכם. משערני, כי המחבר מתכוון לעצרת, שבה גם אני גם הוא דיברנו בבית־הסופר בירושלים על מאפו – הוא הרצה בהרחבה על הספר “אהבת ציון” ואני הרציתי בקצרה על צירוף הלשון “אהבת ציון” וסוד גילגולו לתוך לשון־המקרא, ודרך־אגב אף אמרתי מה שאמרתי על “עיט צבוע”. וזאת להעיר, כי גם דבריו גם דבריי נדפסו בשעתם ברבים, ואני חייב בהנמקתם, שאם להעמידה על תמצותה, הרי היא בהודאתו, שיותר משהיא מפורשת היא מוצנעת, של מאפו עצמו, כי מה שהעלתה לו לשונו, לשון מקרא, בסיפורים, שעיניינם הוא העולם הרחוק, עולם המקרא, לא העלתה לו לשונו, לשון־המקרא, בסיפורים שעניינם הוא העולם הקרוב, וראש להם “עיט צבוע”, והוצרך לערבבה ביסודות לא־לה, ומבחינה זו הוא שונה מממשיכיו (כשם שהיה בכל הרומאנים דומה להם), ועיקרם סמולנסקין וברוידס, שהראו נפלאות בקירוב רחוקות (וברוידס היה מפליג, אילו זכה לכתוב את הרומאן המתוכנן על איוב), בין נגדיר מאמצים אלו כדחיסת המציאות של המאה הי“ט לתוך אמצעי־ביטוי של המקרא, בין נגדירם כהגמשת אמצעי־הביטוי של המקרא כדי יכולת כלילה של מציאות המאה הי”ט. כך היה ב“עיט צבוע” דומה יותר לשרשרת אחרת, שתחילתה נעוצה במנדל לפין ואמצעה צבי אליעזר צווייפל וסופה מנדלי ויורשיה בשלושה דורות אחרונים על שני פירצי־הפרוזה הגדולים – ש"י עגנון (למרות כמה פרקיו בלשון התנ"ך) וחיים הזז (למרות כמה יסודות מכריעים ב“חתן דמים”). ולעניין שני הצדדים האלה, לשוני ולדומי, והדיאלקטיקה שבהם, אקווה להרחיב את הדיבור, ולכורחי אסתפק עתה בהבטחתו.

יא

ולעניין האמצעי – ישראל אקסנפלד, שהוא אבי אמנות הפרוזה היידית המודרנית, דעת לנבון נקל, כי מה שקראנו עתה על ישראל אקסנפלד אינו כל מה שיש לו למחבר הספר שלפנינו לומר עליו, והמשך יבוא. אולם, לפי שאותו פרק, לא זו בלבד שהוא כלול בספר שלפנינו, שמחברו הואיל להקדישו לרעיתי ולי, אלא נכלל קודם בספר היובל שהוקדש לי, והבטחתי לומר את אשר עם לבי והגיוני על מחקריהם של כל מכבדי, איכבד ממילא לדון גם במחקר הזה, אך לעת־עתה אעיר, ברשותכם, שתים־שלוש הערות.

הערה אחת לעניין חשיבותו הפולקלורית ואידיומאטית של אקסנפלד: אפילו איננה עיקר חפץ הנחלתו לדורו, ודאי היא עיקר מעשה ירשתו לדורות, וכבר ראינו כזה וכזאת, ויפה הבדיקה, ועיקרה היסטורית, מה היתה הכוונה־תחילה, בחינת מה שהיה היה כפי שהיה, אך אין בה כדי לשנות את התוצאה שבדיעבד, בחינת מה שנעשה נעשה וכפי שנעשה. כמובן, בעיקר לשונו גרמה, שעם כל הברירה שנהג בקנייניה שניתנו לו כממילא – והוא אחד ההבדלים הגדולים שבינו לבין מאפו, שסמך על לשון מקרא כמעט לכל אורך יצירתו שתספק לו הכל, ובין מנדלי העברי, ביחוד המיוחר, שסמך על לשון־כחמים, שתספק לו הכל, שזה וזה היו חייבים בחפירה להזרים מימי לשון־חיים, ואילו הוא, אקסנפלד, שאב מלוא־חופניים כבאפס־יד, והכל זרם מאליו כביכול, מעבר למגמתו, בין מודעת בין לא מודעת, כפי שהעלה אותה החוקר עתה.

הערה אחרת, עם קביעת שביס־הפנינים כאביזר פולקלורי שנתעלה כדי נפש ראשה בעלילה, מתבקש דמיונו בספרות והוא נמצא בשני ספריו של יוסף פרל, שאקסנפלד ידעם בלי תפונה, הלא הם “מגלה טמירין”, שאם לדקדק הרי הנפש הראשה שבו הוא הבוך (הספר), שאנו יודעים אותו עתה ממש במהדורת אברהם רובינשטיין, והוא ספר הסברה והלשנה על החסידות, ואילו האגרות יודעות אותו כמין עירוב של אגדה וממש, דימון ומפלצת, ואף “בוחן צדיק”, שכמין נפש ראשה בו הוא השרייבטאפל, ועוד ידובר בזה.

הערה אחרונה, מתוך מחקרו של דן מירון אנו למדים, עד־מה ה“שטערנטיכל” ארוג בביוגראפיה של מיכל מצבה הריש־דוכן שנעשה פרקמטן, והרואה כדוגמה לעצמו את אוקסמאן ספק הצבא. ואף שידעתי כי לשון מצבה נדרש כשם דבר לזקיפות ולעקשנות, אומר כי המחבר פילג את עצמו לשני אישים אלה, ושניהם בבחינת אַלטר־אֶגו כפול, וסימנך, ששניהם מרמזים על שמו ממש – שלשון אַקס נקרא לפי ההיגוי הפודולי אָקס (אוקס), ואילו לשון פעלד, הוראתו הכללית שדה, טוען הוראה יהודית ספציפית: בית־קברות, והוא מקומה של מצבה. ואם למחבר ולגלגולי חייו – אנו חסרים הרבה. הסיפור מביאני, בעיקבי הצבא הרוסי הנוצח, לברסלאו, בירת שלזיה, והיא החורתת רישומה המכריע בנפש הראשון של הרומאן. אך אנו מבקשים לדעת, אם לא היתה עיר קרובה יותר, וככל הנכון אף קודמת יותר – והנה ר' אבאלי הורוויץ, מיוחס ועשיר, סוחר ומשכיל, שהיה מראשי הקהילה בברודי, וטען לזכות בחירתו משמה של העשייה האנטי־נאפוליאנית שלו, השיא את בתו לישראל אקסנפלד (בזיווג שני), כשם שהשיא את בנו לבתו של ר' נחמן קרוכמאל; והרי ברודי, מעמדה המונופוליסטי והופרוטקציוניסטי, כעיר גבול חפשית, עשאה קרקע לתהפוכת המושגים בתחום הכלכלה והמסחר, וחיזק בה את תמורת המושגים בתרבות ובהשכלה. וחסרון הידיעה הברורה בזה, אימתי ישב אקסנפלד בעיר הזאת, אינו הגדול בחסרונות, שגדול ממנו חסרון רוב כתביו שאבדו ואינם. אמנם, סברה היא לי, כי לא יימלט, כי לפחות חלק כתביו נשארו בעיר אחריתו, פאריס, והריני מעורר לחיפושם, כשם שאני מעורר לחיפוש עקבות משפחתו שלו ושל אחיו, ואם כי ידידיי שעסקו בזה (אלכסנדר דרצ’אנסקי, חנוך רינות) העלו לעת־עתה ידיעות חשובות, אך מעטות, לא אבד סברי.

יב

ולעניין שלום יעקב אברמוביץ, הוא מנדלי, התופס כמחצית הספר שלפנינו, לא אוכל שלא לדחות את דיוני, המחוייב באורך, גם מחמת רוב החידושים המוצעים לפנינו, גם מחמת מרכזיותו של הנושא בעיסוקו המחקרי של המחבר – הרי קדם למחקר שלפנינו נוסח יידיש של “תחילתו של הרומאן העברי האקטואלי” (1969), גם חיבור אנגלי A Traveler Disguised – (1973), כלומר: הנוסע המחופש, וכותרת־מישנה לו: עלייתה של סיפורת יידיש החדשה במאה הי“ט, ומצע רובו ככולו דרכו של מנדלי, ואף מחמת ריבוי ההתעניינות במנדלי וחידושה, בין בגולה בין בארצנו – וכאן פעלו שני גורמים: קודם לחיוב – ח. נ. ביאליק, שאמנות סיפורו של סבא היתה נערצה עליו ונטע הערצתו על כל סביביו; ואחר־כך לשלילה – אברהם קריב, שמצע סיפורו של סבא היה פסול לו, וכסברתו של שמואל ורסס, שהקדים בחקר מנדלי ולימים העמיקו (וראה בספרו “סיפור ושרשו”, 1971, עמ' 60–87), הפולמוס על השלילה הזאת, דרכה ודרכיה, עורר אף הבשיל את חידוש ההתעניינות בדמותו של מנדלי, והיא, כמדומה, סברה נכונה, ביחוד לגבי דור החוקרים הצעיר, שיצא לבדוק, ובכלי־חקר חדשים, דמותו של מנדלי, אפיה ופעלה למלוא דרכה ודרכיה. בכלל התהליך הזה חובה להבליט את מפעל מנדלי מטעם האוניברסיטה העברית, שעיקר תפקידו הוא הוצאה אקדימית של כתביו, הסמוכה אל בדיקת כתבי־היד והדפוסים הראשונים (וראה בזה מאמרי “כפליים לתושיה” – ובו גם דברי־מבוא לביבליוגראפיה של כתבי מנדלי וגם דברי פתיחה בסימפוזיון בקונגרס למדעי היהדות, והם בספרי “אבני מפתן”, כרך ב‘, תשכ"ט, עמ’ 271–277), ואם כי עצם התפקיד, עם כל ההכנות לו, עודו תעודה, הרי התנועה המחקרית על מנדלי ואגפיו רבה כן רבה, ובה ראוי להבליט מפעלות תלמידיה של האוניברסיטה הזאת, ובהם, לקורת רוחי, תלמידיי, שכמעט כולם משמשים בהוראה אקדימית ובכלל עשייתם בולטת העשייה במדלי ולו – וראשונה יסעו מחברי ספרים עליו, של חנא שמרוק, הנפש החיה במפעל מנדלי, ושמלבד מחקריו השונים פירסם במגילת ספר “חליפת אגרות בין ש”י אברמוביץ ובין ח”נ ביאליק וי"ח רבניצקי (תשל"ו), ושל גרשון שקד, שמלבד מחקריו השונים פירסם ספר “בין שחוק לדמע – עיונים ביצירתו של מנדלי מוכר ספרים” (1965). וניתן להוסיף מחקרים של מנחם פרי, יחיאל שיינטוך, דליה קויפמן, שלמה בק, ראובן מירקין – איש איש ויגיעו הנאמן לחשיפת אמיתה של הדמות הגדולה הזאת, והוא חלל־העשיה, שבו ומתוכו נרקם פעלו של דן מירון, שזכה זה מקרוב בכבודו של פרס ביאליק.

יג

ובדחותי את המשך דבריי למסגרת־דיון על כל אותה תנועת־חקר, מעשיה ועושיה, אשוב, בסיום דברי עתה, להרהור על מה שאמרתי קודם בעניין החילוק בין החוזר מן היריד לבין היוצא אליו, והוא נתון בעצם געשו ורעשו, ואשאל: מה הוא והיכן עתה דן מירון. ודאי שלא אוכל שלא לומר על הספר שלפנינו, שהוא מעיד על מי שחזר מן היריד; אבל ספק, אם אוכל שלא לומר על ספרו “פנקס פתוח”, שיצא באותה שנה עצמה, שהוא מעיד על מי שיוצא אל היריד ופוסק דינם של יצירי־השעה, ובפסקיו הקשים הוא נראה – כפי שאמרתי לו – כעורך מפקידה לפקידה פוגרום־זוטא, ומזכיר ימי קרב ראשונים שנתגלה בהם עירוב של ילד שעשועים ושל enfant terrible, ובראותי אותו בספרו זה ובספרו זה, ובהקשותי: האי מנהון עדיף, איני יכול שלא להשיב: תרויהו, כי כשם שהמבקר שבי, כפי שנתגלם בעוניי בדברי־הפולמוס הפוביליציסטיים שלי, נוטה ליוצא אל השוק והמייתו, כך החוקר שבי, ביחוד כפי שנתגלם בעוניי בדברי הבירור המדעיים שלי, נוטה לחוזר מן השוק והמייתו, והריני מתבונן בחלוקה המחוכמת של השניים האלה שבקרב הנפש האחת – כשהאחד, הרחוק מן היריד, דן ביצירי שלשומו של שלשלום ויוצריהם, ועושה דיונו על דרך ביקורת הביקורת הראשונה, והאחר, הקרוב אל היריד, דן ביצירי היום ויוצריהם, והוא כמזמין את חוקר מחרו של מחר, שידון בו ובנידוניו, על דרך ביקורת הביקורת הראשונה, שהוא נרתם בה. אך כך דרכו של המבקש לחיות גם שעתה הרחוקה גם שעתה הקרובה של ספרות, ואין לי אלא לסיים כמאמרם: ואדהכי ואדהכי תסתיים שמעתתא.

(כ“ט סיון תש”ם)

סעיפים בפרשת ההשכלה

מאת

דב סדן

אהלים ויתדות

מאת

דב סדן

עין לציון

מאת

דב סדן