ספור הספורים    🔗

לא אותם הסיפורים של האנשים ההם.

ולא אותם האנשים של הסיפורים ההם.

לא זה השיח והשיג אליו נטויות האזנים הרבות בעת הזאת.

אולם יש עת מעל לעת, כחיים מעל לחיים, וכאדם בעמקי האדם; כפנימי אשר ינוה בקרב החצון.

הוא הפנימי אשר היה, הווה ויהיה תמיד, על אף תמורות העתים וזרמי הימים. הוא לבדו, אשר לא ישנה טעמו ולא ימיר הגיונו, חזונו, עצבונו, כי בן־אל־ממר הנהו.

והוא כל־חוקר, כל־דורש, אין חשק נשגב מהגיונו ואין הגיון אליו יצמד עד שיא־חשקו; לנתיבות־עולם ישאל, ואף אל תוך חביון־עולמו יעמיק שאלה. כל חיי־נפשו ובנבכי־חזיוניהם עד נפשו נוגעים המה.

הלא רק למראה־עינים ישחקו בני־אדם כילדי החלוף ואת כל שנותיהם עלי אדמות יבלו בתוך קברות התאוה, וכמו בבשרים יהגו תמיד, אך הנפש לא תשבע מזאת, כי היא הנצח חמדתה והנאצל חזונה.

אפס כדגים הנאחזים במצודה, ככה ניצודים רבים ברשת סיפורי־עלילות ומחזות־אהבים, המושכים לבבות פותים ומפתים דמיונות משולחים, למען לספות ברוה אשר בבדיה את המציאות הצמאה ולהאכיל בנשמות, ההומיות כיונים, את הגופים הרעבים כזאבים. ככה תאכלנה הפרות הרזות את הבריאות.

אך כחיים מעל לחיים יש אל נכון סיפור מעל לסיפור, שיסודו לא לבד רעבון הבשרים, כי אם גם כוסף הנשמות.

אין זאת כי יש בושם אחר, אשר לא נחושו בריח בשר התאוה, ובד בבד עם קול הדם ישאג ממצולותינו גם קול הטמיר והנעלם. זה קול הדוד ישקנו בנשיקות פיו, אשר טעמן יערב לנו מנופת־צוף וכל טעם.

הכי לא מבשרינו חזינו, והכי לא ספרו לנו רבים וכן נאמנים, כי לא על הלחם לבדו, האפוי בתנור, יחיה האדם, כי גם על לחם הפנים? לכן אמת יהגה פינו באמרנו, כי הגיעה העת לשוות פנים חדשות גם לסיפור. לא לבד אנשי־מעשה, גבורי־חיל, רבי־יצר, אבירי האהבים, בריונים, סיקריקין, מפתי־נשים, חכמי המדנים המדיניים, מצביאים חומדי־קרבות, רוכלי־רגשות ובלשים, זכאים להיות נפשות הפועלות בסיפורי־מעשיות. עטרת הנפש הפועלת הולמת גם בני היכלא דכסיפין.

באמת אמרו: הסיפור הוא ראי לחיים. והחיים נותנים את אותותיהם בכל: באהבת נפשות ובכלות הנפש; ברעש הגלגלים למרכבות המנצחים ובקול דממה דקה לנשמה בודדה; בשאגת האריה ובזמזום הזבוב; במצהלות ההמונים ובפעיית העולל; בקול בכות, בציוץ הצפור ובצקון־לחש; בפלאי־חידושים של השכל העוקר הרים ובלהגי ניבים בפי האיש שאין ברוחו נכונה, בהררי־חכמה ובתהומות־אין־שחר.

החיים מפכים בכל. אך יש חיים מעל לחיים, כאשר יהיה האופן בתוך האופן. ולזאת תדהר מרכבת הזמן באפיקי המראות אל לעדי־עד, ומפאת מרוצתה תתאבכנה תמרות הימים ותהיינה לאבק כבד המכסה על עין הנצח.

 

סדרה ראשונה    🔗

פרק א'    🔗

אנשי שלומנו נכנסו גם היום, כמנהגם בכל שלישי לשבוע, למסיבתם באולם העגול שבאגף המצודד בבית המידות, רשות היחיד של מנדו מורם ומדריכם, והסבו אל השולחן, איש במקומו המיועד לו, לשהות של שתיקה. כמה טעמים לשהות זו. א. אין זו מידה, כפי שרמז פעם המורה, להתעסק בפליטות־פה עד שפותחים בשיחת היום, שאין דיבור קודם הדיבור. ב. יפה שתיקה לריכוז המחשבה. וכלל גדול: תכלית כל שיחה עיון מחשבה. ג. סברה היא שכל שיחה שהיא בגדר תורה ויש עמה התגלות הלב, היא גם מעין תפילה, שחסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת לפניה. ד. היטב הסביר ענין השתיקה כהכנה לשיחה מר אבינועם, משנה למורה מנדו לפי תור המעלה – אף בסגל־אנשים זה, המובדל מן העולם, סדריו והבליו, שמעבר לשער הברזל, הסוגר על בית המידות, ששוויון כולם הוא עקרונם וגם גורלם, לא בטלו הבדלי הדרגות והתארים, משל לא רק הגופים, אלא גם הנשמות סולדות מן העירום והן זקוקות ללבושי תארים ודרגות – שכך אמר: מהי שיחה? שפך שיח. לא כן? הוי אומר: מין וידוי. לא כן? ומי אומר וידוי? שמע מינה: הלב. והלב שעריו נעולים. אך כלום יש וידוי בשערים נעולים? כדי שהלב יאמר וידוי צריך, משמע, לפתוח את שעריו. לא כן? וכאן אנו שואלים: וכי הלב נפתח בחשק? מסתבר: לאו. ואלא מה אתם סבורים, שלב רוצה? אם איני טועה, אף אתם בדעה זו, שהלב דרך כלל אינו רוצה. אלא מה? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואם בכל זאת אינו רוצה, עושים זאת בהיחבא, מתגנבים לתוך הלב ופותחים אותו. אבל כלום ראינו גנבים עושים מלאכתם ברעש? לא כי בלחש, בחשאי־חשאין, בשתיקה. לא כן? ואם כן, מכאן אנו למדים, שתחילת שיחה שתיקה.

ישבו בעיון־שתיקה. והיה בפתיחת־דומיה זו טעם מחיה לנפשות אנשי שלומנו, שכולם מי שהיו תלמידי חכמים חריפים, אנשי לב ובעלי נימוסין, ואף לאחר שגלו מן הספירות הצלולות לא פסקה יניקתם ממקורות הנאצל, מן הרוח באנוש. הם ציפו לנושא הרצוי בשעת הרצון.

ללמדך שאין נהוג במסיבות הסגל לייחד את הנושא מראש, אלא משתוקקים לשאבו ממעין ההשראה ולדלותו מתוך הצוותה, מינה ובה. תשוקה זו חותמה בינה יתירה. משל לנואם בחסד עליון שאילו היו פרקי הרצאתו, או אפילו ראשי־פרקיה בלבד, ערוכים וסדורים במוחו כמונחים בקופסה, היתה האש העצורה בעצמותיו יוצאת ללהב עד שהוא מופיע לפני הקהל, ובריתחת התלהבותו הוא מקדיח את תבשילו לאלתר: הבל החום של מחשבותיו שורף את עצם מחשבתו. לאחר כך כשיעלה על הדוכן יהיה נאומו שגור כהלכה, כל ענין על אפנו, אך מליו תצאנה מפיו צוננות כפגרים מתים, והוא עצמו מראהו כהר־געש שדעך וככלי שנתרוקן מתכנו. לא את דברו, כי אם את קלונו, ישא ברבים. לכן כך יעשה: יעצור רוחו, ישבית לשעה את כוחו החושב, יסתום חזון מנפשו, להיות כגולם או כבער לא ידע הגות ומחשבת, אך בעלותו על דוכנו יקרא דרור לכל כנפי־רוחו ולאש־געשו, ובהתלהבותו ימריא למרומי החזון או יעמיק לתהום הגיונו, בסמכו על הנס למשוך רוח הקודש מן הנעלם הגדול האופף את נפשו והמרחף בקרב הקהל האלמוני, אור מאופל יחצוב. נואם בחסד ההשראה, מן הקהל הוא נדלק. כך היו אנשי־שלומנו נוהים אחרי הגפרור, הנדלק מתוך שפשוף הנשמות שבצוותה. הם אהבו את ההדלקה שבלבבות, ממנה מתאבך עשן המלים דרך הפיות כקטורת, כפי שסח פעם המורה, שהלבבות כבשנים והפיות ארובות מעשנות. אף הדלקת הנשמות נעשית יפה בדומיה. המלים הנחצבות מתהום הנפש נחבאות להן ברוב תשואות. אף משום כך מסתמא נהגו האנשים המקושרים בברית הידידים רוב נימוס ודרך ארץ בשתיקה עובר לשיחה, שנעשתה דרך כלל כמין טקס מקודש.

טקס ערוך בהרכב־חלקיו, ככלי מתוקן בתואם־פרקיו. יש שיעור מסויים לשתיקת הפתיחה. אלא שביום שלישי זה ארכה קצת למעלה מן הרגיל. מסתמא על שום שהיום הופיעו לראשונה פנים חדשות, היינו, שני אנשים חדשים שהוזמנו בפעם הראשונה לפי המלצת המורה למסיבה, שבדרך כלל היו קרואיה מנין של עשרה או תריסר לכל היותר. פשיטא שלזר לא היתה דריסת רגל כאן. ואין מכניסים אדם חדש לתוך המעגל, אלא אם כן הוא נעשה מן המקודשים על ידי הכשרה קודמת ביחידות עם המורה. ברם, הם לא מוכרים היו עדיין לכלל הידידים. משום כך מסתמא צמחה מתיחות מעט בקהל. ואולי פעל גורם נוסף לא נודע. להרחב זמנה של השתיקה, שכן כל דממה מוציאה מתוכה בת קול משלה, ובת קולה של השתיקה בשרה הפעם התרחשות של פליאה כמקור לשיחה המתרקמת. אף על פי כן מן הראוי לציין לאלתר מתוך החזקת חן־חן לקהל אנשי־שלומנו, שלא ניכרו בפרצופיהם או בתנועותיהם כל אותות התרגשות או קוצר־רוח. מלומדי־משמעת היו, מיושבים ומתונים במידה שאינה מצויה בשום ציבור היושב ומצפה להרמת המסך מעל איזו במת ישחק. בכל מקום של גופים צפופים מצפצפים הפיות, קמה המולה כמאליה. אך אנשי־שלומנו דמומים היו. באין להם מנהיג מוכתר היה הנוהג מושל אצלם בבית האומן, שכל מחוגיהם תואמים יחד. נאה ציפו לנושא, ולא איש מזולתו, כי אם כל אחד צפייתו לנפשו שלו. משל כל יחיד מן הצבור כיהן שליח לצבור. אך יתכן, שאילו דרך מקרה זה פולש ומסתנן למסיבת המקודשים היה אף הוא מבחין לאלתר, שיש כאן מי שהנהו הארי שבחבורה ועמוד התווך שלה, והוא מנדו. אמנם, המורה לא הצטיין במראהו, לא בעל־קומה, לא יפה תואר, לא איש הצורה ולא איש הזקן המגודל. הוא פרצוף־פנים שגור ביותר. אף בלבושו לא נשתנה מאחרים, להוציא סינורו הלבן שעליו, אות ממדי־כהונה של הרפואה. אך בניגוד לכל האחרים, שפרצופיהם מהלכים ואף רצים, היינו, רצים ושבים, משתנים חליפות בסבר של רגשות ובהבעת מחשבות, היה דיוקנו נייח ויציב, לא הביע כמעט כלום. ניתן לומר, שהוא לבדו היה הוא. כולו הוא, כפי שהנהו. כל האחרים לא היו מוגדרים בשום תחום וצורה. כל אחד הוא ולא־הוא בבת אחת. הוא לבדו הוא בלבד. ויכול, יאמר הזר, שביציבות דיוקנו ניכר תו המפקד.

ואכן, פניו המעוגלות והנוקשות ועיניו הקמות, שלא הצמיחו כל צלם או בבואה מתנודות מחשבתו, הוסיפו לוית־קפאון וגם לוית־תקיפות לגופו המשוכבד, הנוהג בעצלתים ומעתיק עצמו ממקום למקום ללא חשק, כאילו חס לבזבז ניע או זיע שלא על פי ההכרח, קור־רוחו ותוקף־מבטו, חיוכו החיוור והעמוק, שיוו לו מראה של נגיד, שמרותו מסתברת מאליה גם באין הוא מצוה. אילו ניתנה אוזן לשמוע פכפוך הרחשים דרך צנור ההשפעה, אפשר היה למשש בחוש השמיעה את רסיסי הציות, הזורמים מלבבות אנשי שלומנו אל מורם הנערץ. אך ניכרת היתה זיקת הנפשות אל המורה גם במבטי־הליבוב, הנפנים אליו מפעם לפעם על כל תקלה או מועקה. ברם, מתוך הסתכלות נוספת נשיג אל נכון, שאף על פי שמנדו ראשון בחבורה, אינו משמש ראש לה. אמנם, הוא מוחזק חכם, אבל אין הוא מוחזק רבי. הוא עצמו לא כל שכן שאינו מעמיד עצמו פרנס על הצבור. אין צריך לומר שדרך כלל אין הוא ראש המדברים במסיבות. אדרבה, הוא ראש המקשיבים וגדול כוחו לדובב את הבריות. קסם מיוחד שופע ממבטו היציב, כשהוא נפנה לרגע קטן כלפי פלוני מן המסובים, לזרוע בטחון ונחת בנפשו כדי להתיר את לשונו לדבר ככל העולה על רוחו. הוא גופו נמנע מהרצאת־דברים נרחבה, ומה גם מסיפור המעשה, אלא אם כן יש במענה־לשונו משום צורך דחוק של השעה. ואף על פי כן, אילו אנשי־שלומנו נהגו, מעשה כל המסיבות והכינוסים של פקחים ואנשי מעשה, דינים וחשבונות מפורטים, או ראשי־פרקים לפחות, מן הדיונים במסיבותיהם, שנתקיימו תמידות כסדרן מדי שבוע בשבוע במשך חדשים רבים, ומותר לומר במשך שנים – מאחר שכמה מאנשי שלומנו, ראשונים לארגון החוג וקביעת סדריו ומנהגיו, יצאו בינתים מעבר לשער הברזל ואחרים באו במקומם, ולא נשתיירו מן הותיקים רבי השנים אלא מתי־מספר בלבד – היה מסתבר ללא קורטוב פקפוק, כי רוב העקרים שהונחו ביסוד החוג ושהדריכו את אנשי־שלומנו להתלכד לסגל אישים מופלא, היושב, בפרישות משאון העולם והמונו, על תורת האדם ושואל לנתיבות הנפש, הם ממקור מנדו וחותם בינתו היחידה טבוע בהם. דרך משל, עקרון שויון הנשמות, המשמש שאור בעיסת הגיונם של אנשי־שלומנו, מבית היוצר של מנדו הוא. כה אמר מנדו:

כל הנשמות הן אחת

כל נשמות בני אדם הן במעלה אחת. אין גבוהות ונמוכות, מעולות ופחותות, נשמות של זהב ונשמות של עץ או ברזל, של שבת ושל חול, אלא כל הנשמות הן משופרא דשופרי. אפילו נאמר, שלא כל הגופים קורצו מחומר אחד, הלא כל נשמה היא חלק אלוה ממעל. לכן כל הנשמות הן נשמה אחת, כשם שכל העולם הוא עולם אחד ממזרח שמש ועד מבואו. ויען כי כל הנשמות נבראו בצלם אחד, הרי כל הסגולות והמעלות הטובות של הנשמה האחת הן קנינן של כל האחרות. חכמה של זו היא חכמה של זו, שכל טוב, שיש בזו, יש גם בזו. תמיהה היא שלא כל הגופים הם גוף אחד, זה שמן וזה דק, זה גבוה וזה נמוך, זה אוכל ושותה הרבה וזה מסתפק במיעוט אכילה ושתיה. אך כל הנשמות הן בוודאי נשמה אחת. שחלקים ממנה נשתכנו בתוך הגופים השונים. הואיל וכך, סבור אני, אין חכמים וטפשים, אלא כולנו חכמים. אין הללו דרי מעלה והללו דרי מטה, בני עליה לחוד ופשוטי אדם לחוד, אבל כולנו אנשי מרום הארץ. את האמת אומר לכם: לדידי, אין שום יסוד לחלק את מין האדם לרועים ולצאן, למנהיגים ולאנשי השורה, לנשיא בעם ול“עמך”, לגבורים ולמוגי־לב, לאנשים גדולים ולבינונים או קטנים. כל החלוקה הזאת היא ביסודה שקר וכזב. כולנו אנשי המעלה, כולנו גבורים. ואני אומר אף זו: כולנו מאושרים. האושר לא בשמים הוא ולא באוצרות האדמה, לא בקנינים ובנכסים ולא בתארים ובכיבודים. כשם שכל אחד נולד ונשמה חיה בקרבו, כך כל אחד נולד ומנת־אשרו עמו. כדי להיות מאושר אין האדם צריך אלא לומר מאושר אני. כל האומר אשרי הוא מאושר. כל אחד הוא חכם לכשירצה ורואה בטובה לכשירצה. ממקור הרצון שופע הכל. ואילו רצה האדם באמת בכל לבו ונפשו להיות בן־אל־מות היה חי וקיים לעד. הטעם המספיק הראשון כנגד המיתה הוא נשמה זו שניתנה בקרבנו, שהיא בת אל מות. טעם מספיק שני הוא תשוקתנו לחיי־עולם. אילולא כשרנו לחיי־עד, מניין חשקנו להם, הנטוע בנו:

כיוון שסיים המורה פרק־שיחה זה הפטיר אחריו אחד מאנשי־שלומנו ברגשת נפש ובהתפעלות:

– כמה נאים פתגמי־חכמה אלה.

אולם המורה נזדרז, שלא כמנהגו, להסמיך לשיחתו על הנשמות פרק קצר על החכמה כי נפשו סלדה משבח זה, אף על פי שאותה סלידה לא ניכרה כלל בארשת פניו. לכן כך אמר:

– פתגמי־חכמה לא השמעתי כלל. ואם יצאו מפי דיבורי חכמה, הריני מתחרט, נכשלתי, משמע. החכמה היא חמדה טובה, אך פתגמי־חכמה רעה גדולה היא. פתגמים משולים למטבעות שבשוק למקח וממכר. מלכים טובעים מטבעות, כי הם מולכים על השווקים. חכמים אינם צריכים למטבעות, כי אין להם עסק בשווקים, המטבעות יצוקות וקפואות. אך החכמה היא כמעין הנובע, ואין רסיס דומה למשנהו. ידידים: מה בצע בחכמה? די בשכל הישר. וכל ששכלו ישר אף רגשו נכון.

בפעם אחרת הוסיף מנדו לשבר את האזנים בענין שכל ורגש על ידי שהסביר היטב את הצד השוה שבין הלב והמוח. כלום, שאל הוא, רוחש הלב רגשות לעצמו? הוא נושא את רגשותיו לזולתו. כך אין המוח הוגה מחשבות אלא על מנת להקנותן לזולתו.

ושוב סח מנדו דברים כדרבונות:

על הידידות

אף הידידות סמוכה על שולחן השכל, הזקוק תמיד לעזר כנגדו. החברות בשכל מרבה דעת ועל כל קנין בדעת אנו חייבים תודה. נמצא, שיתוף־שכלים גורם דיבוק־לבבות וקירוב־לבבות מגדיל תורה, וחוזר חלילה ולזאת צפה הנביא, כי לאחרית הימים תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים. הואיל ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב ואדם לא ישנא את רעהו בלבבו, תתרבה הדעת ותתפשט מאד. מכאן אנו למדים, כי תיקון העולם יבוא על ידי התפשטות הידידות בין הבריות.

ואילו היו ראשי הממלכות שוקדים להקים צבא ידידים תחת צבא חילים נושאי חרבות, היה עולמנו משכבר נגאל לא רק מן הקטטות והמלחמות, אלא גם ממרעין בישין אחרים.

כיוון שנגענו בסוגית הידידות, ויש בזו כדי לפרש כמה סתומות בפרשת אנשי־שלומנו, בסדרי כינוסיהם ובדרכי השיח והשיג שביניהם, וכן להבהיר מקצת אותה נפשיות טובת־שכל, הנסוכה בכל המשא ומתן שביניהם, וחוט של זוהר מיוחד הפרוש על הליכותיהם ואף אוצל לארשת פרצופיהם מעין אור שלא מעלמא הדין, ראוי לייחד כאן מקום, בחינת מאמר המוסגר, לפרק רחב יותר על הכוח הפורה שבידידות, שנאמר בשעת־כושר אחת על ידי המורה. כה אמר מנדו:

על הכוח הפורה הצפון בידידות

אין כלי מחזיק טובה כידידות. כשמש במרום, המצמיחה הכל, כך הידידות משפיעה חיים לאין שיעור. טעם החיים מהו? הלא: טעם בהרגשת התחדשותם. האדם חי מאד כל פעם שהוא צופה מסביבו ורואה פנים חדשות בבריאה, או פנים חדשות בחברת האדם. כיוון שאביב בא ומתחדשים פני האדמה, גלגל החיים משמיע קול גובר והולך, המנסר לאין שיעור.

לפיכך באביב ילדי הטבע מתעוררים בחשק נמרץ לחדש נעוריהם ולקשר ברית־ידידות עם הנבראים בצלמם. על ידי שמתחברים עם זולתם, נשמה חדשה נכנסת לתוכם ונפשותיהם נעשות כמעינות המתגברים פלאי חדשות וחידושים. ילדי הטבע כך, האדם, שהנו בר־דעת, על אחת כמה וכמה. דעת פירושה התקשרות ודביקות. שני מוחות, המידבקים זה אל זה, מולידים רעיונות והורים הגיגים חדשים לאין שיעור. תדעו לכם, ידידים, העולם אינו מתישן אף לכהרף עין, כי בכל שעה ורגע מתחדשים מעשי בראשית, אלא שבני־אדם, שדעתם קצרה וראייתם לקויה, אינם חשים ומרגישים בחליפות ובתמורות, המתחוללות בכל עת ובכל שעה תמיד עד שמתהווית חדשה גמורה בבריאה, הסתו פורש את מעטה־שלגיו על פני האדמה, האביב רוקם את מרבדי דשאיו והקיץ עוטף את הכרים בר. עינים לאדם ולא יראה בשנויי נופים קלים, אזנים ולא ישמע רחשים דקים, אלא אם כן ירעם הרעם ותשרוק הסופה עד כי תצילינה אזניו ומטרות העוז והברד בשפודיו יצליפו על פניו וינקרו את עיניו. אך שני לבבות, הצמודים זה לזה ופועמים בקצב־יחד, לא עוד יצפו לאותות מן החוץ, עזים ונמרצים, לקרוע להם עינים ולפקוח אזנים על כל התמורות הדקות והנמהרות, כי בעין הידידות ובאזני החברות יראו וישמעו את כל הנצורות. לא עוד נושן יהיה בעיניהם עין העולם אף לרגע קטן. ממעין הידידות ישתו פלאי־חידושים וברגשת־דודים ילבבו כל ניע וזיע אשר לקטון היצורים על פני ארץ רבה. אף זמזום הזבוב ורחש הרמש יהיה באזניהם לקול מבשר, כל צלצל שמע של כנף רננים או משק הגל, יהיו להם דבר אשר נפל בעולם ומלואו. זה כוחה של הידידות להיעשות למעין נובע חדשות. סבור אני, אין כלל נושנות בעולם. יש רק לבבות נושנים, מוחות עבשים, מלים בלות, שנתרוקנו בפי אומרן מחיוניותן. אילו היה מטה הידידות פורח בעולם האנושי, כדרך שהוא מחדש מדי שנה בשנה את פריחתו בחיק הטבע, היה האדם נגאל מצרות רבות, ולראש לכל מצרת הזקנה. וזה דברנו לבריות: הרבו ידידים ותמעיטו זקנים בקרבכם. הידידות היא מקור לא אכזב להשקאת נשמות. על ידי שמנין אנשים מתחברים יחד בלב שלם, יושבים אל שולחן אחד שבת אחים, מדברים זה אל זה בהתגלות הלב, נוטעים גן של ידידות, עושים יד אחת, ומדברים בשפה אחת, שואלים ודורשים בצוותה בחקרי־רוח ומחפשים פתרונים לחידות מני קדם, שואלים זה את זה לנתיבות אדם ועולם ומרצים איש באזני רעהו מושכלות, ולא על מנת להביע פתגמי־חכמה, כי אם בשביל לכוון אל ניצוץ האמת, זה תורם ניצוץ וזה ניצוץ, מתחברים הניצוצות לשלהבת אחת, וזו זורעת אור חדש בלבבות ובכל מראות הבריאה. סבור אני, כל פעם שאדם פותח את לבו לפני רעהו הוא בורא חדשה, כי הלב חדש תמיד. אין לב נושן. הגאולה לעולם ממקור הידידות תבוא.

קרוב לשער, כי חוג אנשי שלומנו שאב את כוח הקיום וכושר ההתמדה ממקור הרעיון, פועל־רוחו של מנדו, על הכוח הפורה הצפון בידידות, לחדש עלינו בכל שעות־חיינו את המראות והנופים וליתן טעם לכל מעללינו והגיגינו. התקיימותה של ברית יחידים, המובדלים מיתר הבריות בשער הברזל, היא לעצמה היתה בעיניהם מעשה רב. מעלתה היתירה, שנעשתה בצנעה. והיה פרוש מעין מעטה מסתורין עליה. חברי החוג חיבבו את המסיבות ומצאו בהן עידוד ותנחומים בשעות הקשות. יכול, סח פעם אבינועם, שאחד זר, אילו ראה אותנו בשיחנו־שיגנו, היה מלעג ואומר: ראו נא לבטלנים אלה החיים מחוץ למקום ולזמן, יושבים ועוסקים בשיחות בטלות. הרי הם שם הולכים מחיל אל חיל, הופכים את העולם, חורשים, נוטעים, בונים, סוללים דרכים, עושים נתיבות בימים, שולחים אניות סוחר על פני מים רבים ועל קרשי הבמות בתיאטראות ובקרקסאות צועדים שרים אף נוגנים ומומוסים להנעים זמירות ולשחק לפניהם…

אבינועם סח בנעימה ספק רצינית ספק לגלגנית, ספק מפי עצמו ספק כשליה להולכה של דעת פלוני, שכדאי להביאה לפני אנשי־שלומנו כדי לדעת עד היכן הדברים מגיעים שם. בין כך וכך לבש פניו סבר שחקני־מומוסי זה, המנצנץ בהם כל פעם שהוא חומד לו לצון מעט ומדבר בבדיחות הדעת, או מעלה בלהטי כשרונו המומוסי דמות נלעגה ובבואה עקומה – צללי־זכרון מעברו המעומעם, אך הבלתי נשכח, בו היה הוא, בר־נוגה עורך־דין חריף וממולח, נודע לשם המכונה כעת אבינועם, – אך אנשי־שלומנו לא הודיעו חיבה יתרה להלצותיו הקלות כשם שלא לבבו את דעותיו החמורות, שאף על פי שהובעו בנעימה מהוססת על הרוב, כעין ספיקות, יצאה מהן בת־קול של ודאיות מרגיזה. אף פסוקו הלגלגני לא נמצא ראוי לשמיעה בשעת הרת־רצינות זו. כיוצא בכך אין דברי שחוק וקלות ראש הולמים מקום קדוש במעמד עדת מתפללים ותיקים אוהבי האל ויראי החטא. אנשי־שלומנו באו אל ההתועדות כדי לשמוע אל הרינה ואל התפילה, אל הקינה ואל הוידוי, אל הגיון החכמה ואל סיפור המעשה. משכן המורה, שימש להם מקדש מעט, בית ועד. ובית כנסת. ולפי שהלכו ונועדו שם בהצנע נראו לעצמם כבני־ברית העורכים בסתר טקס־קידושין.

הנושא נבט בחשאי. אוזן מזוינת עשויה היתה להאזין לרחש־דשאיו. עמוקה היתה השתיקה מתחילתה, אך היא העמיקה והלכה עד שיצא מתוכה מעין קול דממה דקה, זה הקול המבשר התהוות והתחדשות, כפי שדרש פעם המורה בענינו, הלא כה אמר מנדו!

על השתיקה ועל הדממה

יפה שתיקה וגדולה דממה. ומה בין זו לזו? רב המהלך בין זו לזו. השתיקה היא הפסקת־נופש, אך הדממה היא מנוחה שלימה. השתיקה שביתת נשק והדממה ברית־שלום. השתיקה חול המועד, והדממה עצרת חג. השתיקה גשר, הדממה מצולה. בשתיקה אלמים הפיות, ואף הלבבות מחרישים, בדממה לב אל לב יתן צו ולב אל לב יען בקול. וזה ענינו של קול הדממה הדקה. השתיקה פעמים מדבר שממה ועתים יער עבות, שחיות טרף מתהלכות בו, הלא הן חיות הערמה והנכלים והמזימות הרעות, האורבות לפתחון הפה ולראשית כל דיבור; הדממה היא לעולם נוה־דשא, משכן־מבטחים, ואולי גם מקדש מעט, היינו, מקדש לא בחלל, כי אם בזמן, קפיצה מתוך ההווה לחזון אחרית הימים, בו ישתעשע יונק על חור הפתן. בשתיקה שותקים השנים, או הרבים, איש לנפשו, אך הדממה עוטפת נפשות רבות כאחת, הדוממות זו לתוך זו. קור לשתיקה, חום לדממה. מראה קיפוד לשתיקה; הדממה דמות לה כסלסלה ומלמלה. השתיקה היא לעולם ביסוד קטנות המוחין, אך הדממה באה בסוד גדלות המוחין, וממנה גיאות הנפש. יש שהיא נעשית מעין מצולה רותחת, שיד נעלמה בוחשת בה ומעלה מתוכה תבשילים רבים ושונים: רחשי־רוח והגיוני־לב, המיות ושקיקות, חזיונות וניחושים הגיגים ומלמולים, כל המבשיל ראשון עולה ראשון, כגון זמזום, ריחוש, ליחוש, המהום מעומעם, פיזום של ניגון; כן ניגון, ניגון, צץ ועולה מתוך עמקה של כל דממה. עולם הדממה והיכל הניגון סמוכים זה לזה. אין דממה, שאינה הורה ללדת ניגון, ואין ניגון, שאין מקור־מחצבתו בדממה. וכיוצא בכך סיפור המעשה, שאף הוא יונק מן המקור ממנו שותה הניגון. לעולם אין סיפור המעשה הגיון־רוחו של היחיד, אלא הורתו ולידתו בצוותה. עדת אנשים, היושבת יחד בדומיה, איש אל רעהו יגיד בלי אומר “הנני” ואיש אל רעהו ייחל ללא הגה “ענני”, וכולם יחד שולחים את חכת הנפש לתוך הדממה, כולם כאחד עדת דייגי הסודות. ופתאום לפתע פלח הברק, נדלק הניצוץ בנפש האחת וברעותה. הרוח הרתה ללדת. בא גד. מתוך אחדות המחצבת שבלבבות יוצאים אמרים ונפלטים מן הפיות. זה ממלט משא־לב באומר סתום; מפיו של זה הובע הפסוק המפורש; בא השלישי ומוסיף נופך משלו, לחש הגיג, מטיל דגש חזק או קל באמור. דיבור לדיבור מצטרף. ככה נולד סיפור המעשה, שפיות רבים הגוהו מן הלב האחד. זה כוחה של הדממה ללדת חיים. היא סוד החיים סוד. סוד סוד יחבק.

הנושא נבט בתוך הדממה, אם כי עדיין לא היה ידוע מי יהיה הפותח. אין זו ממידת אנשי־שלומנו לייחד מראש מרצה ראשי על הענין העומד על הפרק, מאחר שאין כלל ענין העומד על הפרק. הכל צומח ועולה מתוך הנעלם בבוא העת. אמנם, אין בהול על רוחו לתפוס את מושכות השיחה, אך אין גם איש משתמט או בורח מן המערכה, בבוא אליו התור לאחוז קצה החוט הנושר מידי אחר. משל לחבלים שנזרקו לתוך מצולה להציל אניה טובעת הנאבקת בגלים, שידי אנשים רבים הנצבים על החוף מוכנות ומזומנות למשוך בהם, לתת את מלוא הכוח ולמשוך, אין פוטר עצמו מן המאמץ ואין מתרשל. כיוון שתש כוחם של הללו באים הללו ומגבירים חילים לגונן ולהציל. אף כלל גדול בידי אנשי שלומנו: לא עליך המלאכה לגמור ולא עליך להגיד הרבה. פתח פיך ואמור דבר־מה, הערה, שאלה או רמיזה. חבריך ימלאו אחריך יעמיקו וירחיבו את הדיון. כל שכן שאין באנשי־שלומנו אותו בולמוס דיבור, הנותן טעם לפגם בכל דיון עינוי, שכל אחד להוט וחושש שמא יקדימנו אחר למצות את הנושא, ולכן הוא מזדרז להוציא את כל רוחו, חוזר ושונה את פרקו, אם להסחת עצמו, ואם להבלטת כוח־דיבורו. חותם של ישוב הדעת, כבוד הבריות וכיבוש היצר, טבוע בכל המשטר והנוהג של אנשי שלומנו, המדברים במתינות ומקשיבים בנחת וכשם ששוהים שעה קצרה או ארוכה לפני פתיחת המערכה, כך הם עושים שהיות והפסקות לפי הצורך בין פרק לפרק, כגון בין חילופי הענינים או בין חילופי הדבורים. אף בין דיבור לחברו יכול הרוצה לעשות אתנחתה קצרה או ארוכה לעיון־מחשבה ולריכוז הכוונה, מתוך התייגעות למצוא בטוי ההולם את הרעיון, להחליף ניב בטוב ממנו. יכול שאחד מחוה דעה, ואף בהבעה נמרצת ומוטעמת, ולפתע נצנצה בו תהיה ונעשתה מופרכת בעיניו הריהו מהרהר חרטה ויוצא לערער עליה, להוכיח את טעותה. או להצהיר את היפוכה, ובפסקנות דווקא, אם דיבורו פסקני, והכל שומעים גם את הדעה לסתור ללא פליאה, ואין צריך לומר, ללא רמז לגלוג וביטול. ואילו היה מעשה וחכת אנשי שלומנו לא היתה מעלה מתוך המולה בשעת ההתוודעות שום נושא ראוי לדיין בו, היו מסתמא מעדיפים את השתיקה, נאה יושבים, נאה מחייכים זה אל זה באלם ובליבוב־מבטים, מבלי להרגיש בושה או סלידה, ומה גם שמץ טינה בלב, כדרך הפקחים ואנשי מעשה, הנועדים יחד לחיבור של דיבור ושיתוף הלשונות, ולא לשם חיבור־נפשות ודיבוק הלבבות. ונמצא, כל פעם שצוותה שביניהם אינה מזינה את שיחותיהם, הם מתייסרים בבושה, ומיד, תולים זה בזה את עילת הבצורת ונוטרים שנאה זה לזה. חושם הנכון של אנשי שלומנו, מסורת הנימוסין הנאים, שנשתמרה בידם, מאורח החיים שנתערער עליהם ונתקיים דרך־פלא בקוי הטוהר והזוהר שלו דווקא – משל להיכל שקירותיו נתמוטטו בחלקם ויתר החלקים יציבים ועומדים על התמונות היקרות המתנוססות עליהם, ועל שום עיי המפולת העוטרים את הגושים השלמים, מתנוססות תמונות היקר שעליהם בזוהר־שבעתים ומעלות חן סגולה, הנאצל לעתים על החלקה הבריאה מן החולה אשר בקרבתה, כאילו החן והנוי יונקים את מזונם מכל מראה־נוף, הן מיפה־נוף הן מדוה־נוף. וזהו אות מעודד לנפש הנהלאה כי לא בכל אוכלות הפרות הרזות את הבריאות – ובוודאי גם מרותו הברוכה והחשאית של המורה, הרפודה ציוויים רכמשיים וממנה יוצאות הוראות של מדריך ללא כתר מנהיג, חוברו יחד לאצול על העדה הנבדלה השפעה תרומית זו. אך האמת היא, שבתולדות־קיומו של חוג הידידים לא בא זכרו של מעשה כזה. אנשי־לב הם כולם, ולב אינו שובת אף לרגע ממלאכתו. רבות מחשבות בלב, רבות תהיות ובהלות בו, לא ינום ולא ישן הלב מן ההגות. ואשר יהגה הלב, הלא תשאב הרוח ממעינותיו בקולמוס הלשון. ובלבד שלא ישומו מנעולים על הלב ושלא לכסות בקוצים ובברקנים את הנתיב אליו. ובדין סח פעם מנדו המורה:

על הלב והספר

שלושה דברים יש שהם ספר: הספר, השמים והלב. הספר עתים הוא סגור ועתים פתוח. אך גם הסגור ניתן להיפתח. ובלבד שלא יהיה ספר החתום, שעין לא תשורנו ושכל לא ישיגנו. אף השמים עתים הם פתוחים ופרושים כשמלה ושופעים חן וזוהר, עתים הם עוטים עננים וכל זהרם דעך כמו הושם בסוגר. אך העננים הלא בני חלוף הם, והיום שראשיתו מעונן בזרוח עליו השמש הלא יהי ליום בהיר בשחקים. ובלבד שלא יהיו השמים אטומים וחתומים לעיני הצופה, ולא רק סגורים, כי אם גם סוגרים עלינו עד כי כל העולם כמדבר לעינים. אף הספר הוא עתים פתוח ועתים סגור, עתים יפרח כשושן ועתים כל פקעיו כנוסים ומקופלים אל תוכו, כמו ישן הוא שנת־חרדות. אך גם הלב הנחרד ישוב לשקוט במכונו בעבור הסערה. ובלבד שלא יהיה הלב ציץ נובל, יבש, עבש.

ובדברו בזאת הפטיר ואמר:

– וכדרך שהספר הסגור נפתח היכן שהיד פותחתו, בדף זה או פלוני, ואותיות המלים הכתובות בו מחכימות, כך הלב נפתח דרך מקרה היכן שנפתח, בדף זה או באחר, ואוזן בוחנת תשמע את קולו בנשאו את דברו.

פרק ב'    🔗

“מהו שגעון? מקורו מהו?” – שאל מי ששאל, ואולי שניים בזה אחר זה או בבת אחת שאלו זאת. מה פליאה היא, שאנשים אלו, המשוכנים יחד, מובדלים מגלגל החיים המנסר באדיר מעבר לשער הברזל, ומדי שבוע בשבוע נכנסים לצוותה של לבבות נוסף על צוותת הגופים, היו לפעמים לא רק תמימי־דעים, כי אם גם תמימי־רעיונות ותמימים ומותאמים במערכי־לב והלך הנפש, להגיד לפעמים פה אחד הרהור שבלב? ומה גם שבדיבור זה העלו בחכתם רעיון גנוז, המנקר במסתרי כל אחד, מתחת לערפול המעט או הרב הפרוש על מחשבתו. הוגי־דעות וחוקרי־בעיות היו כולם כשאור בהיר היה זורם בשחקי שכלם. הכי בהתכסות הרקיע עננים תחשך השמש?

– מהו משוגע? מי הוא משוגע?– עלו ונסרו קולות רכים, כחמרי־שריפה, הנדלקים זה מזה מתלקחים יחד.

– האם כל משוגע הוא משוגע?

– האם משוגע דומה למטורף? למה שונאים את המשוגע אף יותר מן הגנב, הרוצח, והפושע?

– וכי מה ענין משוגע למטורף? אינם דומים כלל זה לזה. משוגע הוא לעצמו; מטורף הוא לזולתו.

– הם שונאים את זה וגם את זה.

מר סבוראי, שישב בקצה השולחן בעינים עצומות – האם עצימת העינים היתה אצלו הרגל או שימשה לו תרופה להגברת ההקשבה? מכל מקום אף על פי שעיניו היו עצומות היה מוסיף לטרוח בשקידה יתירה להדקן עוד, ככל שהשיחה נתעצמה והלכה, כאילו אפשר לעצום עינים לאין שיעור, ומחמת רוב טרחה היו מרעידים שרירי פניו – כח בקול רם וסח בניחותה:

– אני סבור, חוששים למשוגע, שמא יהיה גם כן מטורף. והמטורפים פגיעתם רעה. פעמים הם משברים כלים, פעמים נושכים אוזן. ויש מי המתנפל בסכין ושוחט צואר או מצית בית.

מר אויראי, שכנו של סבוראי, שישב נשען במרפקיו על השולחן וראשו חבוק בידיו – טעמה של ישיבה שעונה זו היה, לפי רינון החברים עליו, חששה, שמא תישמט הקרקע מתחתיו והוא יפרח באויר. וזהו הגורם, שהניע אותו, כנראה, לשנות את שם משפחתו אביזוהר מלשעבר לשם אויראי. אף על פי שעיניו פקוחות לרוחה נראו מחמת חיוורון־מבען כעינים פקוחות של סומא, הריקות מכל ראיה – נתעורר בהתלקחות מבטים ואמר בטרוניה:

– הבריות הללו רואים דברים רק למחצה ומשיגים בשכלם אף פחות ממה שרואים. מה תימה שאינם שופטים נכוחה.. ויש שמוציאים דין שאינו צדק? כיוון שהיה פעם מעשה באחד מטורף, שפגע באדם מהלך לתומו, ובשני שחיבל בשכנו או בקרובו, ובשלישי שיצא להשתולל, הריהם מוציאים שם רע על כל מי שלקה בבריאות הנפש. אין הם נותנים את דעתם, כי רבים בין חולי־שכל, המחבלים בעצמם מאשר בזולתם. רבים גורמים לעצמם יסורים, עובדים בפרך, סוחבים על גבם שקים מלאי אבנים, מעמיסים על עצמם כל מיני משאות, מתנזרים מן האכילה, מן המשכב ומכל תענוגות בני אדם, מזהמים את גופם ולובשים בלואות, מכתתים את רגליהם בדרכים ללא צורך, פורשים מן התקוות ומן האשליות, מן התאוות ומן הקשה שבהן, תאוות הכבוד. אויבי נפשם הם, ואומרים עליהם ששונאים זולתם.

– אולי כך ראוי להגדיר את ההבדל שבין המשוגע למטורף: זה דעתו רחבה וזה דעתו קצרה, לא כי: זה יש לו דעה הרבה וזה חסר־דעה לגמרי.

– רואה אני עקצה של הבעיה בכך: האם האנשים דרך כלל רחמנים או אכזרים הם? למה הם מתאכזרים כל כך למי ששכלו נשתבש עליו?

– כלום אין מגלגלים רחמים על החולים?

– כן, מרחמים על כל חולה ובעל מום. ומפני מה אין אף טיפת רחמנות לחולה־שכל?

– לא די שאין מרחמים עליו, אף שונאים ומבזים אותו.

סברות וסברות שכנגד יצאו דחופות מפיות אנשי־שלומנו, ואף על פי שלא הותרה חס ושלום רצועת הנימוסים, להיכנס איש לתוך דברי חברו, סבור היה המורה, שהדיון עלול להתעקם עד כדי חילופי דעות והשערות, הנושאים אופי של ויכוח נצחני, ואולי גם קנתרני, ומן הראוי לקדם את הרעה בעוד מועד. אלא שבינה יתירה הנחתה את המורה לבלי להזדרז רב מדאי ולקדם את הרעה הרבה לפני המועד, כשם שאין מועיל לבוא לאחר המועד, אלא דרוש לכוון בדיוק את המועד הנכון, כדרך שניתוח גופני יפה לו שעתו האחת בלבד, לא במוקדם ולא במאוחר. כיוון שכל דעה מובעת בפי האחד מעוררת אצל שומעיו תשוקה לענות עליה את חלקו, לסתרה, או לאשרה, ואם בשביל להוסיף עליה נופך משלו, או כדי לתקנה וליישרה לכל הפחות, נתעוררו לאלתר גם האחרים – להוציא קצת מבני החבורה, שלא יצאו עדיין מגדר שתיקתם ונראו כמסולקים, כל אחד שקוע בתוך איזה מעגל־אלם או נקודת־ריכוז משלו – ותרמו הערות כל שהן על הנושא. היה מי שהעיר, ששאט הנפש לחולי־שכל אינו חזיון נפוץ אלא בעמים מסוימים ובתקופות נודעות. ידוע שיש עמים ושבטים, החולקים למשוגע כבוד כמו לקדוש. העיר מי שהעיר, שהזמנים החדשים הביאו בתרבות המערב שנוי ניכר ביחס שנוהגים בחולי שכל, מצד הטפול בהם לפחות. לשעבר בקשו לרפאם על ידי מכות־רצח, ושמא נתכוונו לייסרם במכות ולעשות נקמות בהם, משל הם פורעי מין האדם. ואילו בזמננו… טען כנגדו מי שטען, שאף בזמננו מכים, ולא עוד אלא שיש מוסדות לחולי שכל, שמפליאים את המכות, מרביצים כהוגן. שוב בא פלוני והפריך, כי דבר זה אינו מתקבל כלל על הדעת, שיעשו בימינו שפטים… דרך אגב נשמעה גם הערה לימודית בענין הכתוב משוגע איש הרוח, שאפשר לפרש אותו בשני אופנים. אופן א. קוראים לכל איש הרוח משוגע. אופן ב. שקוראים לכל משוגע איש הרוח. כנגד בעלי ההערות הללו יצא מגדר תשוקתו מר חזקוני־דובי, מי ששמו היה לשעבר נוי, איש נודע לשם במחקרים בתורת הכלכלה, שהיו כרוכים בעסקנות צבורית רבת־ברכה, וכשפרש מן הצבור ונתייחדה דירתו בבית המידות שינה את שמו כאחד עם שנוי אורח חייו לחזקוני־דובי. ושני טעמים לדבר. א. שם משפחה קצר נוי אינו ראוי להתכבד. ב. שם משפחה צריך להיות כפול. חבריו סחו עליו בלחישה, שהוא כפל את שם משפחתו על שום מיחוש שנתגלה בו, והוא שוקד הרבה להעלימו מאחרים, שנכפלה לו ראייתו והוא רואה כל כלי ועצם בצורה מוכפלת, כגון שבמקום כסא הוא רואה לפניו שני כסאות, שולחן שני שולחנות, ספר שני ספרים, כל תיבה בספר מוכפלת, אדם בעל שתי קומות כביכול, והוא עצמו מוחזק פי שנים לעצמו – כנגד כל ההערות הללו יצא מר חזקוני־דובי בהצהרה כוללת אחת, שלפי דעתו ראוי לדבר על נושא השגעון בחכמה רבה, בעיון־מחשבה מתוך דעה והבדלה.

מר חזקוני־דובי עצם עין אחת ופקח את השניה פקיחות יתירה – תחבולה בדוקה אצלו, כנראה, להעמקת הרעיון ולריכוז המחשבה – לאחר כך נענע את גופו כמה נענועים חזקים – סגולה שניה, משמע, להתעצמות העיון, שתק שתיקה של ממש, פתח ואמר:

– ברשותכם, ידידים, נמלכתי בדעתי וראו, מה מצאתי: השגעון והטירוף הם שני ענינים נפרדים זה מזה לגמרי. ואילולא אני חושש אני אומר, שהם מנוגדים זה לזה לגמרי. הרי לא יתכן כלל להניח כפל־מלים בשימוש הלשון. אילו זה בכלל זה מה טעם לכפילות בלשון? הוי אומר: הענין זקוק לחומר העיון וההבדלה. אני כך סבור. מה שהם שם – הם שם, היינו, הם שם, המתהלכים מעבר לשער הברזל. כמה נעימות שימשו במלים “הם שם” בערבוביה: נעימה של טינה ורוגז, נעימה של קנאה, של חמלה, ושל געגועים על ההם שם – קוראים משוגע אינו כלל מעניננו. ואילו, הידידים, שאלתם לדעתי, הייתי מפריד לגמרי בין שני הדברים, הפכים בנושא שלנו. הם שם קוראים משוגע לאיש הרוח, כפי שהעיר נכונה ידידנו הנעלה מר… בדבר מה שנאמר בכתוב: לחכם הרואה את הנולד. לבודד לפי טבעו; לפורש ממשא ומתן; למחוסר עסקים; לשונא מזימות ותככים; לבוחל בתכסיסים; לכל מי שמשתמט מלישא אשה ולהוליד בנים; לשאינו עומד בשידוכים; לשאינו רוצה לפרנס אשה ואינה משתוקק כלל לבת־זוג; לשאינו אוכל תרנגולות שחוטות, לא חמורים וגמלים, לא צפרדעים ושקצים אחרים; לשאינו נוהג להתדיין בערכאות ואינו מאמין ביושר־שכלם של השופטים וביושר־מצפונם של עורכי הדין להוציא לאור משפט; לשאינו מחניף לשררה, אינו נוהג שררה בעצמו ואינו מבקש להתגדל על ידי ההתקרבות לגדולים; לשאינו חושש לרחוץ בחורף במי הים והמתהלך בחוץ בסנדלים קלים, שאינם משפשפים לו את הרגלים, ועל שום כך אינו מגיע בחברה לידי מעמד של בעל יבלות מכובד; לכל שאינו זולל וסובא ואינו מוכיח במופתים מוחשיים במשתאות ההוללים, שהוא גבור לשתות יין. הם שם קוראים משוגע לכל המהדר בנימוסיו, שלא להלבין פני חברו ברבים בעקיצות גסות ושלא להשתתף עם יושבי קרנות בשיחות של ליצנות וניבול פה; לשאינו מרים את כוסו לשתות לחיים לכבוד כל הדיוט קופץ בראש ולכל פוחז שהשעה משחקת לו; לכל הצוחק כשהוא רוצה ואינו צוחק בשעה שהם רוצים; לכל הרואה דברים בעיניו שלו ולא במשקפים של יתר הבריות. כן, הם שם קוראים משוגע לכל מי שאינו קורא להם חכמים; שיש לו מוח בקדקדו ורעיון במוחו, והוא דבוק ברעיונו, ואינו מסיח דעתו ממנו אף לשעה. הם שם מצחיקים מאד. אמרתי לכם, והריני חוזר ושונה: על השגעון צריך לדבר בחכמה.

גבותיו של מנדו קפצו והתרוממו מקצת בדומה למחוג זה המקפץ דקה אחת במירוץ הזמן. אנשי שלומנו, הנתונים למרות הקסמים של המורה, השגיחו על פי דרכם אף בתמורה קלה שבסבר־פניו והבינו רמז כל תנועה והעויה שלו. במיוחד קראו בעיון רמזי התנועות של גבותיו. היו שהתלחשו על אודותיו – מאחר שאין שום מעגל אנושי סגור ומלוכד, ללא פרצות סדקים, לעבור בהם רוחות לחשניות המנשבות, לא נמנעו מקצת לחישות־לגלוג גם על חשבון מדריכם הנערץ – שכל כוח הגברא שלו נתרכז בגבותיו ומנה יפה של שליטה והשפעה גנוזה בהן, משל למחלפות שמשון. ועל יסוד כך סח פעם מר אויראי בבדיחות כל שהיא, שאילו נקצצו גבותיו, כלומר, נעקרו עד גמירא, משרשן ממש, יתכן שהיה כוחו של המורה תש ושכלו החד כסכין היה מתקהה מקצת. אך הגבות של המורה כוחן היה עוד עמן ומעמדן התקיף במלואו. ממילא יצאה מהן פעולה מרסנת על מר חזקוני־דובי, שמעין־הגיונו טרם דלל ורשימת האנשים המוחזקים אצל הם שם כבלתי שפויים, טרם באה אצלו לסיומה. אכן, מנדו כיוון את הרגע ליטול את המשך הדיבור מפי מר חזקוני־דובי, אך לא השלים את מלאכת הריסון לגמרי לגבי מרבית אנשי שלומנו, ששמיעתם נתחדדה לשפך־מליו של הדובר. משל למורה חרוץ במלאכתו, שהשכיל לעצור תלמיד שנתקנדס ונתפטפט, כדי פסיעה אחת לאיזה דיבור של חוכא ואיטלולא או לידי תעלול בפועל, אבל עדיין לא הספיק לחסן גם את יתר התלמידים בכתתו כנגד השפעת הגירוי היוצאת מכל מעשה קונדס על הצופים בו לחקות את התנועה או את ההעויה שלו. בין כך וכך, עד שהעילה הראשונה נעקרת כביכול, כדור הקונדסיות מתגלגל ליד האחרים. וכך עד שמרות הגבות של המורה הוטלה על מר חזקוני־דובי, שהאריך בלשון, געו כמה מאנשי שלומנו בצחוק, אמנם, מקוטע וכבוש, וכמה מהם הביעו בלחישה זה אל זה הערות של הסכמה או פליאה כלפי הדובר. לחשנות זו עשויה היתה להתגלגל לגלים קצרים של דיבורים נפרדים, שמהם מתהווית המולה והמשמעת נעדרת. בינה במקצוע ונסיון רב־שנים למדוהו דעה, שכל מחנך חייב להחזיק במידה אחת בחומר הדייקנות ולעשותה שאור שבעיסתו, שלא תיפגם בספירה שלה אף כחוט השערה. קיים דבר זה כהלכה – הרי לו פתח תקוה לראות ברכה בעמלו. קלקל בה אפילו משהו, שוב אינו מובטח אף בקורטוב הצלחה. לכל ענין דרוש בסיס ומנוף. המידה היא הבסיס, הוצאתה אל הפועל והחומרה בשמירה עליה היא המנוף, הנותן תוקף ובטחון לפעול, מנדו נהג את אנשי שלומנו במלמד המשמעת. אסור היה להניח הפרה כל שהיא. הוא עמד על המשמר לקיים בכוח המשמעת את יסוד השויון, היינו, איזון הכוחות הדרוש לשיווי המשקל בכל המערכה. הזנחה כל שהיא סופה קלקול. ויותר מכל נזהר המורה מן הויכוח המנסר במופשט ובשילוח, שאף על פי שאין הוא תוקע עצמו לכאורה לשום יסוד יצרי, ואולי דווקא משום שאינו מבושם ומתובל בפרשה חיונית יצרית, ואינו מגרש את העקרות מן הנפש, הוא גופו לובש חמת־יצר ותוקע ומזעזע לתוך חלל ריק שבנפשות מבלי לגרום כדרך כל זעזוע לגרום רעידת הנשמה, המוציאה לאור מגנזי הישות כוחות חיוניים רדומים. והרי זו הוצאת זעזוע לבטלה, שבדומה להוצאת זרע לבטלה מטילה פגם באיזה ספירה. על סורו הרע של הויכוח הנצחני חיווה המורה את דעתו מפעם לפעם בעקיפין ב“די לחכימא ברמיזה”. ופעם אחת חרץ עליו את משפטו בדברים כדרבונות. הלא כה אמר מנדו:

על קלקולו של הויכוח

כל ויכוח הוא ניצוח, או ריב נסתר, וסוף כל ריב מחלוקת. וכלום מהי מחלוקת, אם לא מלחמה קטנה, שאם אין בה שפיכות־דמים שבקרב יש עמה שפיכות־דמים שבהלבנת פניו חברו? ולא עוד אלא, שקשה ריב דברים מחמת חילוקי דעות, מכל ריב אחר, הניזון מתוך פילוגים מעשיים או פירוד לבבות. תביעות עסקיות שבין אדם לחברו, כיוון שהצדדים באים על סיפוקם ועברה העילה, בטלה גם הטינה. כיוצא בכך פירוד לבבות, שיוו בריחוק־רגשות יכול שהקרקע בין הרגשות יתאחה בשנוי העתים או התנאים, וממילא הלבבות יתקרבו זה אל זה. לב נוהר קדימה במהלכו לאורך, ואילו המוח חותר לתוך העומק, מחדד ומחריף תמיד. לכן הלבבות דרך הטבע יוצאים זה לקראת זה ונכספים זה אל זה; מה שאין כן המוחות, שרגע קטן זונקים קדימה ורב יתר ניסוגים לאחור, כדי לחפור ולחדור במעמקים. הלבבות עורכים קרבות דרך ארעי ותכליתם השלום; ולא כן המוחות: רק לרגע קטן מהרהרים ישוב ופשרה וביסודם שלהם מחרחרים ריב, מעמיקים פירוד, חותרים בלי הרף לגלות את חלקי הסותר והשולל. לכן חילוקי דעות שנפלו בין אדם לחברו, ככל שטורחים ליישבם מחריפים ומתחדדים, מתעמקים והולכים, וכנגד כל פסיעה של התקרבות הדעת נעשות כמה וכמה פסיעות להתרחקות. ויכוח דומה למים שאין להם סוף ולגלגל החוזר של ריחיים שאינם טוחנים כלום. פטר מים ראשית מדון, שנאמר בכתוב, חל על מדון בעסקי דעות, ולכך נתכוונו החכמים לומר, שכל מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. הדעות שנתחלקו פעם מתחלקות והולכות כביכול מאליהן, מתחלקות עד כדי סידוק שערות. וזהו הפלפול המכה בשדפון אף הטובים והחריפים שבמוחות בכל הדורות.

המורה נהג עדיין מתון־מתון והיה מקפיד על עצמו הפעם במידה יתירה מן הרגיל, שלא להיכשל אף בצל של הוראה והדרכה. אמנם, הדיון העיוני המפשט וחילוקי הדעות המחריפים על ידו, לא די שלא הבטיחו סיכויים לשמש בחברותה ועל ידי הצוותה מקור ברכה והשבחה, עלולים היו לערער את מסד שוויון הנשמות, שעליו ביקש להשתית את שיווי המשקל של הנפשות, הטעונות עידוד. אולם המורה לא התעלם גם מן העיקרון שכנגד, שאין בצבור אלא מה שיש בכל יחיד, ואין הצוותה נותנת לפרט אלא משלו. בדומה לגשם שכנגד כל טיפה משלו עולות טיפותיים ממימי התהום, כך כל קרן משמש הצדקה של החברות מחממת את הנפש רק אם עולות כנגדה קרנותיים מתהומה של הנפש. מה טעם לחפש אבידות הנפש מבחוץ? כל מה שאדם מאבד, לתוך נפשו הוא מאבדו, ובגנזיה יחזור וימצאנה. מה בתהומה של נפש? הלא דעת עצמה, תודעת יחידיותה והתבדלותה מזולתה. השכל הוא הכוח המבדיל; הוא כלי ההבדלה ומה שנתון בכלי. על ידי כושר ההבדלה וההתבדלות קונה האדם את זכותו לאני ראוי להתכבד, מתבצר בו ורוכש לו חוסן־בטחון. נמצא, במידה שמתברר ומתלבן לעצמו כמה חלוקה דעתו משל זולתו, הוא מתבצר והולך בתוך רשות היחיד שלו ומקיים עצמו כערך נושא כבוד. וכי לא נשפוט נכוחה אם נאמר, שהכבוד הוא מקור הבריאות בנפש, ולפי שהגוף והנשמה כרוכים זה בזה אפשר להניח גם סברה זו, שכשם שהכבוד הוא מקור הבריאות הרוחנית, כך הוא מקור הבריאות הגופנית. אכן, חילוקי הדיעות יכול שהם משמשים סם חיים ויכול, סם מפוררים לאישיות. הכל תלוי בשיקול הדעת ובבחירת התחבולות והסממנים. הענין מחייב זהירות ומתינות. מנדו המורה חייב היה לשקול כל דיבור, כל תנועה, כל העוית־פנים. הוא עסק בדיני־נפשות וחתר לדרך תיקון על ידי התקנת רשות הרבים, שיש בה משום רשות היחיד, הנחת בירור וליבון של דעות בתנאי שלא להחריפן, התרת חילוקים עד לגבול המחלוקת ולא עד בכלל. חושו אמר לו, שלא הגיע עדיין הרגע הנכון לקצץ בבירור העיוני. עוד היו לאנשי־שלומנו דיבורים מופשטים, הצופנים בחובם פירורי־נפש, שבהם מסיח כל אחד רמזי־מיחושו בעקיפין באופן שאינו עלול לפגוע בקוממיותו הרוחנית. ושוב מנדו לשיטתו: האמת היא אם כל התרופות לכל המחלות. יפה כוחה של האמת לרפא לא רק מן המחלות אלא גם לחסן כנגד המחלות הגנוזות בתרופות גופן. אין כלי יקר מן האמת. אין מנעם טוב ממנה. ולפי שהאמת, המרפאה הכל, נושאת בחובה נבטי כל המחלות – שאילולא כך לא היתה מסוגלת לרפא. אין כוח כובש את זולתו אלא אם כן יש בכובש ניצוצות מן הכוח הנכבש, שהרי רק הדומה משפיע על הדומה – צריך היה להציב גם לה גבולות, להפיק מתוכה רק את הנסיוב המרפא ולזרוק את פסלתה המחליאה, היינו, לשבור את החבית ולשמור על יינה. המורה העביד את כוחו השופט בפרך; דרך על קצות האצבעות, כדרך שאנשים רחמנים צועדים בחדר של בית־החולים בשעה שהחולים האנושים נמים תנומתם החטופה והטרופה. כל נפש היא תשעה קבים תוהו וקב או פחות מכך ישוב הדעת; נפשות מטולטלות – על אחת כמה וכמה. המעשים סותמים את קבי התוהו, או מגשרים עליהם. ומי שאינו במעשים, כגון ילדים ותועי־נפש, זקוקים לסיפורי־מעשים. המורה סלל כעת את המסילה של הצוותה לסיפור המעשה. מעכשיו ואילך היה קוו נטוי בכיוון זה.

פרק ג'    🔗

אנשי־שלומנו לא היו זקוקים כלל להדרכה נמרצת, כדי לעלות בנתיב הנטוי אל סיפורי מעשיות. בכלל מסיבותיהם לא נתקיימה אף שיחה אחת, שלא כללה בתוכה פרקי־זכרונות מן העבר, שמאחר שיצא אצלם לכלל עבר מקוטע, נפסק, ללא המשך בהווה, לא ירד לתוך הטמיון, כנהוג אצל רוב הבריות, שמעשים אחרונים משכחים את הראשונים, אלא, אדרבה, פרח לעילא והיה מתנוסס מעל לראשם כרקיע זרוע כוכבים, המעונן בחלקו. הקטעים המעוננים לא היו כלל בגדר בלואות, אלא מעין מחלצות, ששיוו לאותה מערכת־חיים המרחפת מעליהם, מראה־צבעונין של חג תמיד. הם זכרו פרטי מעשיהם שהיו; זכרו הכל; זכרו גם את המעשים, שלא היו כלל אלא ילדי־דמיונם. ניטשטשו קוים מבדילים ונתערבבו תחומים. דברים שבחזון נהיו למציאות, שהרי כל מה שחי ותוסס בנפש יש לו חזקת מציאות. וכשם שנעקרו עמודי ההפרדה בין חזיון למציאות בתחומי הויתם האישית, כך נעקרו אצלם לעתים הגבולין בין מחשבה דיבור ומעשה. כל פרק־עיון ירד ממרומין לגיא החזיון, החקירה והעשיה שמשו בערבוביה. ממילא נהיו ההגיונות למעשים וכל קורטוב־הויה נעשה רסיס־אגדה. אפילו מנדו, פקח נאמן לאנשי שלומנו, הצופה ומביט לצפונות רוחם עד שהיה מדמה בעצמו שנהירים לו כל קמטי נשמותיהם, ואף סבור היה, כי מאחר שגם במוחו משוטט איזה כדור תועה של טירוף, הריהו מחונן בקרני המישוש הנאותות לגשש ולבלוש בחדרי חדרים של הנפשות הללו – היה לפעמים תוהה ושואל: מניין אותה התעצמות חיונית והתגברות החושניות, המצויות אצל אנשים שנשתבשו עליהם סדרי נפשם? לכאורה נתלשו מן ההואי האנושי ומעורים בתוכו רק על ידי חוטי הזכרון ואינם נוטלים עוד חלק בשום משא ומתן חברתי. אך דמיונם העשיר משלם להם כיפורים בעד הויתם הדלה, כאילו פרח כל הממש של מטה לאויר העליון והם מושכים אותו משם בכנפי דמיונם. לא היה עוד דבר, שלא הוחזק אצלם ודאי. דמיוניותם בלעה גושי־ממשיות והתפיחה עד בלי די. הבעיות בבירורן נידונו על ידיהם כהויות בפועל, כשם שעבר לבש חיות של הווה ואתמולם הסיג את גבולו של היום. סימן מובהק, שכל היוצא מעולם המעשה נכנס לעולם הממשות והמוחשיות היתירה, ובמידה שאדם מתרחק מן הפועל ונעשה נפעל, הריהו מתערה בספירה של התהוות מתמדת, המושכת גם חלקי־עבר לתוך מלכותה. ענין זה שימש נושא ללבטי־רוחו של המורה והיה נתון אצלו בצריך עיון. אך אף עובדות, הנתונות בצריך עיון, אינן מניחות להתעלם מהן. זכרונם של אנשי־שלומנו רחש חיות עזה, כושר המשא ומתן, שלא בא על סיפוקו בעסקים ישוביים, נתגלגל למעין חוש מגלה־טמירין, הנושא ונותן עם כוחות נעלמים. ורק בכך יכול היה המורה להסביר פליאה נוספת, שאנשים שלא הכירו זה את זה בעבר ולא היו כלל מסוגלים לספר זה לזה פרטי־דברים כהויתם מתחום חייהם האישיים, היו בקיאים בכל זאת איש בקורותיו של חבר ואף ידעו להבליט איזה קו או פרט מצחיק ביותר בפעולת חברו מעבר לשער הברזל, משל היתה להם בתחומי בית המידות לשכת מודיעין סודית וממנה משכו כל אותן השמועות שהיו מרננים זה אחרי זה בלחישה. תלושים בהווה ממקרי־חיים, עניים בעובדות, תקועים באורח־חיים נטול הפתעות, אך שופעים עושר דמיון, הוכשרו להיות מחברים של סיפורי מעשיות.

– אני שאלתי מה ששאלתי בענין המקורות, המהות – פתח לדבר זה, שעורר, כמדומה, לפני כל אחר, את בעית השגעון, לפי מהותו ומקורו – ברשותכם, ידידים, אברר קצת יותר נקודת הענין בעיני. אני היום משובש בלשוני. הקטר שלי אינו פועל כהלכה. החוט נפסק משום מה. איני יכול לטוות את מחשבתי. זה כמו רכבת שנשברו הפסים… יש דברים, שאי אפשר להגיד מה הם עד שאומרים אותם בסיפור… כגון למשל שאדם מספר מעשים שהיו בו. זו היתה, אם איני טועה, כוונתי כששאלתי.

דברים אלה, שנאמרו בעמעום ובגמגום, באו לידי המורה כמציאה בהיסח הדעת, אם כי הסכוי למציאות בהיסח הדעת לא זז לעולם ממחשבתו ושימש אחד מקוי היסוד בפעולתו. חיש־מהר נטל את ההגה לידו להדריך את אני השיט אל מפרץ המבטחים של סיפורי מעשיות, אף הדגיש במפורש דבר שהורה אותו כמה פעמים ברמזים שונים, כמה גדולה מעלתם של סיפורי מעשיות בפי אדם, המקפל בתוכם פרקים משל חייו האישיים ממש, שאם כל סיפור תוכו רצוף חיים שהיו, סיפור האדם על עצמו הוא חיים שהווים; ואם כל סיפור הוא פרק קצר במסכת החיים, סיפור האדם על עצמו היא מסכת חיים ממש. האמת, הוסיף ואמר, הורתה במחשבה, התרקמותה בדיבור, אך לידתה בסיפור. במחשבה ובדיבור אין האמת אלא נפעלת, ורק בסיפור היא נעשית כוח הפועל. במחשבה ובדיבור האדם עולה על האבנים של האמת, ובסיפור הוא אבן בוחן לה.

המורה הפנה את מבטו כלפי אבינועם והיה בדבר משום רמיזה. אבינועם נרמז. אבל, דומה, לא הבין כהלכה את הכוונה. רצוי היה לפני המורה להניע את אבינועם, שדרך סיפורו היה מקובל עליו, שהיה מציג את הנפשות המתוארות כמו חיים – אכן סח פעם המורה: המשחק הוא נשמת הסיפור – ואילו אבינועם ראה משום מה צורך להמשיך את מסכת הדיון העיוני בהרחבת ההסבר לשאלת פלוני בענין מקורות השגעון. וכך אמר:

– אם איני טועה, סבור אני, שירדתי לסוף כוונתו של ידידנו הנעלה בשאלתו… נוטה הוא לדעה, ואף אני בנטיה זו, שכל מחלה נחקרת יפה מתוך מה שיודעים את המסיבות שקדמו לה. רצוני לומר, את המסיבות ואת הסיבות, או את הסיבה, בין הקרובה בין הרחוקה. לא כן, ידידים? מסתבר, שאין אנו עומדים כהלכה על טיב הסיבה אלא אם כן היא ניתנת לנו בלבוש העובדה, או בצורת כמה עובדות, כי דבורים בלבד מטשטשים ורק העובדות מחכימות. ואלא מה? אתם סבורים שאין זה כך? לא זו אף זו. מסתבר שהעובדה עשויה להחכימנו רק אם היא מסופרת בפי בעל העובדה, כדרך שהבריות אומרים בי היה מעשה. וכי אין זה נכון? דומה שזו היא הבחינה הנכונה: רק המדבר בעדו אומר דבר־מה. ואילו שעשעשתני התקוה, שדעתכם כדעתי, ידידים, הייתי מעיז לומר אף זו, שבענין זה, שאנו דנים בו, יכול כל אח להסיח לנו דבר־מה מכבשוני נפשו, מאחר שאין אדם שאינו בעל נסיון מצד מה בזה הענין. כולנו חכמים. אך מה משמע כולנו חכמים? הוי אומר: כולנו גם טפשים. לא כן? כלום מהו שכל? הבנת הטפשות. והכיצד יכול אני להבין דבר שאינו בי? מכאן אנו למדים, שחייב כל אחד לומר: אף אני טיפש. שמא אני טועה ידידים? אילולא אני חושש שמא אני דן הלכה בפני רבותי הגדולים ממני בחכמה, הייתי אומר, שאף מי שהוא חכם גדול ויש לו שכל רב בשפע רב, קו שכלו הישר צר ביותר. ואולי כל ששכלו גדול יותר, קו שכלו הישר צר יותר, מאחר שבעל השכל הגדול מתחייב להבין שטח גדול המתרחב והולך של טפשות, כדי להחכים שוטים רבים. הוי אומר: החכם הגדול עיקר כוחו בהילוכו הנכון לכוון בכל פסיעה ופסיעה כלפי הקו הישר, לבלי לסטות ממנו אף כחוט השערה. ואם זכיתי לקבל הסכמת ידידינו הנעלים בפרט זה, הרי ניתן לומר, שפעמים אפילו סיבה קטנה עשויה להטות את החכם הגדול מן הקו של השכל הישר, הצר כחוט השערה. משהו עלול לחבל. וזוהי בחינת הענין. איני מתיימר לומר שקלעתי לנקודה. ואולי תפיסתי משובשת מעיקרה. איני קובע מסמרות.

ניתנה האמת להיאמר: הרצאתו של מר אבינועם לא העלתה חן בעיני הידידים. אין צריך לומר, שלא גרמה נחת־רוח למורה, שהיה שקוד לקצץ בדיון העיוני ולהשיא את השיחה לצד סיפורי המעשיות. יכול שכבר נגרם קלקול לתכנית ויכול שעדיין לא נחמצה שעת הכושר לתת לדברים את הכיוון הנכון. ברם, המורה נאלץ עכשיו להגביר את מידת זהירותו, מאחר שבצבצה כמעט בעליל מורת־רוחם של הידידים מדברי אבינועם, ולא היתה השעה כשרה כל עיקר לפעול בשום כיוון, כל זמן שלא שככה ההמיה הלחשנית של קצת מהם, שהיתה רוויה ריגשת מרי וטינה מעט. אף בקרב סגל־אנשים זה, שנשתבח בהליכות נועם ובגנוני־נימוסין, לא היו היחסים בבחינת מי מנוחות, שאין כל אדוה מבצבצת על פני חלקתם. המתינה והמשמעת היוו את הנוסח, אבל אין נוסח ללא סטיות כל שהן. הידידים חלקו כבוד זה לזה, אבל לא במנות שוות לכולם. את המורה העריצו הכל. כמה מהם זכו לאהדת הכל, ואילו מקצתם לא היו מחובבים כלל על הרבים. אף אחד מאנשי־שלומנו – המורה בכלל זה – לא ניצל מפגיעות־לשון לחשניות. אך באבינועם נהגו יחס מיוחד, שהערצה בלתי מאוששת גלויה, וטינה מסותרת, שאף היא באה לפעמים לידי גילוי, שימשו בערבוביה. התפעלו ביותר מכושר הגיונו לנסח בחריפות הגדרות דקות על כל נושא; מפסוקיו הנוקבים ויורדים לתכלית הענין, הנוצצים תרבות־לשון, הגויים ברוממות ההברה שפקחים שבטרקלינים משתבחים בה; ממטבעות־מליו היצוקות, המעלות בצלצלי־רננה הדים רחוקים של התשואות בעולם הרוח, זכרון מרנין מן החינגות הרוחניות, שכל אחד מאנשי־שלומנו היה לשעבר שותף להן, איש לפי סגולותיו ולפי כשרונו היוצר – כל אחד מהם בשעתו היה גומע טפין טפין או מנות ראויות להתכבד מיין הקידוש של חדוות היצירה. הטו לו לעתים חסד בשל תנועותיו החוגגות. והליכותיו החמודות ועמידתו של מי שההתיצבות על דוכן גבוה הוא לו הרגל שנעשה טבע שני, משל אין הוא דורך כלל לפי טבעו אלא על מקומות מורמים מני עם, ובמראה זה, המבדח בכל התנאים, היה מפיג לרגעים את העצבות והנכאים הקשורים בלב רבים מאנשי שלומנו. אולם התפעלות זו לא נטלה כלום ממנת הטינה, שרבים נטרו לו בלבם, ופעמים אף בגלוי, בדיבור או במראה פנים. לא היתה בדעת הקהל כל התאמה בין מעמדו כשני למורה, שנתייחד לו אם מטעם המורה ואם לפי איזו מסורת שטעמה לא נודעה עוד, לבין סגולות־רוחו וסדרי־התנהגותו, כפי שנראו בהערכת הציבור. בהיפוך מן המורה לא היה שליט ברוחו להיות נחבא אל הכלים ככל האפשר, לאצול קרני השפעתו רק ברמזים ובעקיפין, הוא היה להוט אחרי הדבור ולא החמיץ שום הזדמנות לגלות מידת חריפותו בשכל ושנינותו בלשון. לכאורה נקט דרך כלל לשון שמא, והיה נזהר מלעשות את דבריו כמסמרות נטועים, שלא יהא נראה ככופה את דעתו על אחרים, ומשום כך היה מסייג את שיחו בגדר תיל של מאמרים מוסגרים הבאים למעט ולנעוץ בצד כל משפט סימן השאלה – אמרו עליו שמפאת רוב הרגלו לצאת מזויין בספיקות נתעקם לו מראה פניו כסימן השאלה, ומכל מקום שפמו העז והתקיף, העשוי בסלסול מיוחד, זקוף מכאן וכפוף מכאן, נראה היה במוחש כאילו עשוי הוא דרך הטבע בתבנית של סימן השאלה – וכן היה מקפיד להסתייג בסימני זהירות אחרים שהם מסימניה של לשון חכמים ערומים, כגון שהוא מקדים אילולא אני חושש הייתי אומר, ומסיים ואין זו אלא השערה או סברה שבמושכל ראשון, ובאמצע הוא מזהיר,שאין הוא רואה את עצמו אלא בבחינת תלמיד הדן לפני רבותיו: ויש שהוא מפליג ואומר, שלאמתו של דבר אין הוא בעיני עצמו אלא בגדר בור ועם הארץ. אף על פי כן נראה היה לאנשי שלומנו כל אופן־שיחו כמי שמדבר מפי הגבורה ויורד ממרומיו להמשיך ברוב טובו וחסדו על קהל שומעיו את שפע חכמתו. הספיקות שיצאו מפיו צלצלו לאזנים כודאיות – וחילופו במורה הנבון, שאפילו הגיד דברים כדרבנות היה לו מראה־פנים ואף משמע־קול, כמי שמגיד ברבים לבטים שבנפשו בניבים מהססים. בלחישה מפה לאוזן סיפרו הידידים, היודעים הכל מפי לשכת המודיעין הסודית שלהם, זה לזה דברי־כבושים, שהשמיע המורה באזניו בשיחה שביחידות – נוהג המורה לזמן אצלו פעם בחודש לערך כל אחד מאנשי־שלומנו לייחוד־שיחה, ובקיצור ליחידות – וכך אמר לו.

ההבדלה תורה היא

לא טעמי הנגינה שבפה או שבארשת הפנים עושים את הספק, אלא ההיסוסים שבלב טובעים בדיבור חותם הספק. יש אומר שמא, וממנה יוצאת בת קול של ודאי. ויש שדיבורו בוטח וקולו ודאי, והפקפוק נותן תבל בכל נעימה של שיחו. יכול שאדם אומר לחברו “כלום אינך מנוול” או “כלום אינך שוטה, גנב או קוביוסטוס”. הכל לשון שאלה, והשומע מעלה עליו, שזה חרץ משפט שאין להרהר אחריו. דומה זה כאדם המגיש לחברו עניבת־חנק ומשדלו בדיבורי חן ונועם להטילה במו ידיו מסביב לצוארו ולהדקה היטב היטב. ראה פלוני מתרפס בכל שיחו ושיגו, זוחל על ארבע, והכרת פניו תענה בו, שהוא מוחזק לעצמו חבר הכבוד בבית דין של מעלה. מכאן אנו למדים, שלא הקול עיקר באדם, כי אם בת הקול. הפסקנות וההססנות מקננות בעמקי הנפש, ולא בפרצוף הפנים ובחיתוך הדיבור. כיוצא בכך ראוי להבדיל היטב בין חכמת הפרצוף לחכמת הנפש. יש חכם בעיניו, הקורא לפי השערתו בפרצופים כבספר הפתוח, רואה הוא כל סבר פנים ומבחין בכל עקומה של מבט ועקימה של חוטם, מעוף העין וניד העפעף וזיע הגבות, ומעלה על עצמו, שבשערי חכמת הפרצוף הוא נכנס גם כן לחכמת הנפש. ואינו כן. יכול אדם להיות חריף ובקי בשרטוט הפנים ובכל קמטי המצח ולהיות בור בשבילים הנפתלים של הנפש. הוא הדין יש לדייק ולהבחין בין רוח לשאר רוח ובין נשמה יתירה לנשמה. יש לפי טבעו בעל מזג טוב, ואינו מטיב לאחרים; אדרבה, הוא גומל להם רעה מבלי דעת בעצם היותו טוב. ויש אדם שדבש וחלב תחת לשונו, וכשנטפי הדבש והחלב ניגרים ובאים לתוך נפש הזולת, הם נעשים שם רסיסי רוש ולענה. הוא הדין יש להבדיל בין שכל חריף לשכל הישר.

הרבה דברי־הבדלה נשמעו בשיחת היחידות ההיא מפי המורה, וכולם נתכוונו כלפי אבינועם ליישר את הדוריו ומעקשיו. אף על פי כן, אף דבר זה ידוע היה בין הידידים, לא זז המורה לחבב את אבינועם, לקרבו ולייחד לו את מעמדו כמשנה לו. ואילו אנשי־שלומנו לא פסקו בענין זה הלכה כרבם. לא הטו אזנים קשובות לדברי אבינועם, אם כי ליבבו ביותר את צחות לשונו וחן מדברותיו. ובמיוחד לא מנעו עקיצות כלפי שפמו המגודל. תמהים היו: אבינועם, שפיקח הוא, מה ראה לגדל לו שפם ובצורה משונה כזו? בלחישה היו נותנים בשפם כמה עוקצין של לגלוג ומכנים אותו בשמות מבדחים, כגון השוטר, הזקיף, שומר הסף, השרביט, הזקף הגדול. ולפי שגברה הפעם מורת־רוחם של הידידים מהרצאתו של אבינועם, שנראתה להם כסימן מובהק ליוהרה היתירה המקננת בלבו, ודווקא בשל רוב סימני השאלה ואותות הפקפוק שנשתרבבו לתוכה, והפעם במנה גדושה מן הרגיל, כבר נפלטו מפי חמומי־מוח כמה מכינויי הגינוי, המנסרות על הרוב בלחש. ואף על פי שפליטות־פה רגזניות לא היו נדירות כלל במסיבות אנשי־שלומנו – ולמרבה הפלא לא פגמו כלל בספירת הנימוסין, שכן הן היו צפות כצפוי דק של שמן על פני חלקת המים הזכים, ובדומה ליום צח בהיר בשחקים, שמפעם לפעם מופיע במרומים עב קלה ומורידה אגלי־גשם מספר. ושני המחזות האלה לא די שאינם סותרים זה את זה, הם מוסיפים לוית חן אחד למשנהו. ואף על פי כן היה חשש של קלקול במערכה, שקשה היה לתקנו. אילולא נתעורר אחד מן האנשים החדשים, שלא היה בקיא עדיין, כנראה, בכל כבשוני המערכה ואף לא בנימים המתוחים בסגל־אנשים זה, שהיה לו אגב הרגל משונה להשפיל את מבטו מפעם לפעם במרץ גובר והולך, ולנעוץ אותו שם למטה, נוקב ויורד לתוך איזה עומק, שמא באר הגנוזה במקום סמוך – הוא נשא את השם בארי, אבל לאנשי שלומנו כבר הגיע הקול, שהוא מי שהיה שחקן בתפקיד המאהב, אריאלי, שעשה לו שם לאו דווקא בתפקידיו על הבמה, כי אם בתפקידו האחרון, ששיחק אותו בו ביום ששב מן הלויה של רעיתו, וכדי להוכיח לעולם, ואולי גם לעצמו, שהאמנות היא שורש נשמתו והיא יקר סגולתו, אשר גם החיים וחיי בת זוגו לא ישוו לה, עלה בנשף אותו יום הלויה על הבמה בתיאטרון וקיים כהלכתו את תפקידו בהצגת הבכורה; ויש אומרים בהצלחה מרעישה, שלא זכה לה בשום תפקיד אחר. אך כשירד מעל הבמה בתום ההצגה נשתבשו עליו סדרי נפשו ונקצצו כנפי־כשרונו – פתח ואמר:

רבותי… עדיין איני מתיימר בעצמי לקרוא לכם ידידי… טירון אני ביניכם. אך הענין שאתם דנים בו, אותו הגדיר בחכמת־לשון נפלאה, מר אבינועם הנעלה, מנטר במחשבתי. ואשר לסיבה, היא לכאורה פחותת־ערך.

הוא שתק מעט. העלה ראי קטן מכיסו, האפיל בכפיו עליו והסתכל בו במבטים חרדים, נחבאים. לאחר כך אמר:

– ידועה לי ממקור ראשון. ברשותכם אספר מעשה…

הטבעת והבאר

חנה בת־עירי יפת תואר היתה, היפה בנשים. האם אני טועה? כלום אני מגזים? או שמא זכרוני מטעני? אבל חנה היתה באמת יפה… כחנה; אין דומה לה. יש טעות בדברים התלויים בשכל, אבל אין טעות בדברים התלויים בטוב־טעם. ומה ענין הגזמה לקלסתר הפנים המקסים? הרי הקסמה היא כל עיקרה הגזמה, שיציאתה מעבר לכל שיעור ומידה. חנה לא היתה אפילו חנה. היא היתה חזיון ולא יצור בבשר ובדם, לא נשמה בתוך גוף, כי אם נשמה בתוך נשמה או גוף שהוא נשמה. זכיתי לראות במו עיני את הנבראה המופלאה ההיא, ובשחרות ימי, שבהן העינים הרואות אינן מביטות אלא מנשקות, שותות בצמאון, כל יפה־נוף בטבע ובאדם. אני יודע, אני יודע: כל אחד ראה, או מדמה בעצמו שהוא ראה פעם אחת לפחות בחייו, את היפה בנשים. הרי זה פשוט־פשוט מאד. כל בת־חוה יש לה תור אסתר שלה לבוא אל מלך היופי לשים כתר המלכות בראשה, כאילו היא אחת ויחידה על פני ארץ רבה, וכל הבשמים והתמרוקים למענה הם. מכל מקום כל גבר מחונן בכוח הדמיון היוצר בשנותיו הצעירות לתפור לבחירת־לבו מחלצות של נוי ולשוות למראיה הוד והדר אין משלם. ועד שהמלך במסבו, היינו, החתן הדומה למלך, נרעש ונפעם מיין השכרון של אהבתו הוא שר לשולמית שלו בתום־לבב: הנך יפה רעיתי, הנך יפה, כולך יפה, רעיתי, ומום אין בך. אך חנה בת־עירי היתה שולמית לא כמה שנאמר בשיר השירים, כי אם כמה שראוה כל בני עירנו בעיני הבשר. לא באה השולמית בת עירנו לעולם כדי שידרשו לה סמוכים בשיר השירים, היא עצמה היתה שיר השירים. היא היתה… חנה. חוששני שאני מדבר במליצה. וזה לפי שרציתי להמלט מן המשל.

חנה בת־עירי יפת תואר היתה.

האשה נגלית אלינו ברוב חזיונות ודמיונות וברבוי אנפין וצורות. יש אשה ילדה, אשה נערה או עלמה, אשה כלה, אשה אם ואחות, מאהבת, רעיה ואלמנה. כל דמות וחנה המיוחד. אך חנה בת עירי היתה מכלל הדמויות. משולה היתה לנהר איתן רב־שלוחות, שכל פלג שלו זורם אם בהר ואם בעמק, נוהר למישרים או עושה דרכו הפתלתלה, כולם יחד סופגים במרוצתם בבואות, שמחות ועצובות וקודרות, לפי שנויי מהלכיהם, המעלים רצי־חן לאין שיעור, וכולם כאחד מודיעים את טבעו והדרו של מקור־מחצבתם. שלא כנהר, ששלוחותיו מפליגות ממנו והלאה, היו דיוקנאותיה של חנה משחקים בשלל צבעיהם וחניהם בבת אחת ועל גבי זה הרקע. כל בבואות יפיה והדרה היו מושלות בכיפה זו בצד זו. טל הילדות לן במבטה, חלב הנערה בחיוכה; לרגע קט ירחף רטט הבוגרת בנחיריה, חמוקי־גיוה רמזו הצגת הבכורה של הנשיות; פעמון־קולה מבשר צהלת הכלה בשבתה עם חתנה; ובצחוקה יש אשר תישמע בת־קול מפי אשת נעורים, הנושאת ברכה לבעלה בשובו אל נוהו. גומת־חן לחנה, ואף היא תהיה לגיא־חזיון, המשנה את טעמו חליפות, לפי התאורה והתפאורה, לשקף רגשת־אושר ללא תכלה או תוגת־עולמים. זכורה לי היטב גומה זו מתחת לעפעף העין הימנית שכונה היא; זוטה ורחבת־ידים, מעצמה קטנה. גומה. משום מה הייתי תמיד נזכר למראיה בכתוב בשיר השירים אום אני חומה ובאחות לנו קטנה. לא. אחות לנו קטנה – וזה שייך למה שנאמר שם בסוף הפסוק… אחות לנו קטנה זו היו לה, נתעגלו לה, כן, ולא נתבלטו לה. הכל היה אצלה לא במובלט. חן הצניעות חופף בה על הכל. גומה קטנה זו, שנתהוותה עתים למעין קמטוט רץ אורח, וכאילו מקפץ ועולה בין גבותיה כמשעול בין ההרים, שיכנה בתוכה תוגה מעין זו של כלה, שחתנה נחטף מתחת לחופה או של אשה שנתאלמנה בהריונה. ראיתי את חנה, כן חזיתיה, כחוט השני של תקוה, שפלח כברק את חשכת הצלמות של העולם הזה. אני מגזים? אולי אני מאריך? ושמא אני מערבב ומבלבל?. אני חוזר על עצמי. הנני רץ ושב בדיבורי. כך היה קלסתר־דיוקנה של חנה היפה רץ ושב, אך לא חוזר על עצמו אף לרגע קטן. כרועה טלאיו יקבץ לעדר האחד, כך קלסתר הראש של חנה היפה מזמן מפעם לפעם את עדרי הדיוקנאות לנקודה הראשית… אותו רגע קטן דק מן הדק כולם יחד נראים כבמחזה. לא אדע לדבר על זאת. אני אז נער הייתי. זכורה היא לי בהילוכה המהיר ולא־נחפז, בפעמי בת־מלכה. לא היתה מהלכת אלא מרחפת. כאילה נשקפה לי. הרשאי אני להגיד זאת? ושמא לא נאה לומר זאת. היא היתה לא רק בת־אדם. מדמה הייתי שיש בה גם מיסוד החיה, מיסוד העילי שבבעל החיים, מאותו מותר הבהמה מן האדם, מאותה חיוניות יתירה וטבעיות טהורה, שחלקו של האדם בהן פחות משל בעל החיים שלא נתנשל עדיין מעל חיק הטבע קשור בנימים חזקים ואף עדינים יותר משל האדם במקור החיים. כל פרה היא רק היא, ותמיד היא, לעולם אינה לא־היא. וכך יתר ילדי הטבע. כל אחד הוא יחיד לעצמו. אין הוא יוצא־עצמו אף לרגע. ורק האדם הוא יוצא־עצמו, כי יצאני הוא. הוא הנהו הוא ולא־הוא בו ברגע. אך חנה על כל חליפותיה לא התחוללה בה כל תמורה. היא היתה חנה, תמיד חנה. היא היתה כל עצמה, עולה על כל גדותיה כבאר… על שום מה אמרתי באר? על הבאר לאחר כך. הבאר, ובכל זאת אותה הבאר עצמה. היא היתה חוה עליונה וחיה עליונה. זכור לי: בהילוכה היתה אצבע שלה שלוחה לאויר, מדעת או שלא מדעת. פעם, כשעברתי סמוך לידה, והסתכלתי בלב נפעם, נצנצה לעיני טבעת באצבעה. מסתבר, זו היתה טעות־ראיה. הצצתי בגניבה פעם ועוד פעם. ראיתי, ואולי לא ראיתי? האדע? כיוון שנצנץ בי הרהור שמא הטעתני עיני, הייתי מחפש שעת־כושר לעבור סמוך לה ולהציץ בהגנב־מבט. דומה, אין טבעת, אין היא נראית בעינים. אך מה עינים? שמא הן לא ראו. אך אני ראיתי טבעת. כל כולי ראיתי. וראיה זו שמורה בזכרוני. סבורני שהיא לא ענדה את הטבעת אלא נולדה וטבעת לאצבעה, טבעת הקידושין. היא באה לעולם מאורסת. מאורסת היתה לאלמוני, מקודשת אליו, אמורה לו, כדי שלא תבוא עוד בזיווגין עם אדם חי.

יפה היתה חנה. היא לכך נוצרה להיות מופת חי ליופי חי וקיים בעולם, שאילולא האחת, היחידה, היפה, המופיעה בכל דור, עשויה היתה הרוח באנוש לבוא לידי כפירה גמורה במידת התפארת ולומר, שכל עיקרה דבר־בדים והקלסתר היפה לא היה ולא נברא, אלא משל היה, חלום רע בדוהו פייטנים כזבנים, מעין בריאה מפלצתית שעשאוה רועי־רוח להיות מקור מתמיד לבריות למשאות־שוא ומדוחים. אולם חנה היתה יפה. היא היתה סיני של יופי, הוד והדר, והיא פאר ו… באר המהלכת כעמוד הזוהר, היא חלום־חזיון והיא היא ממש… אגיד לכם בלחישה: היא היתה חלום של עצמה. כל צופיה לא האמינו למראה עיניהם ולא בטחו בשכלם, כי, אמנם, היא חנה היא עצמה, אשר שמה יהלך קסמים על כל בני עירנו ועד למרחקים יגיעו צלצלי השמע מתהלתה. סבור הייתי גם אז, ולימים נתעצמה בי סברה זו, כי אף היא לא בטחה בעצמה, רצוני לומר, לא היתה מבוטחת לעצמה, כי, אמנם, היא בחיים. לא היתה תמימת־דעים עם עצמה, אם אין דיבור זה משובש ביותר, כי היא חיה וקימה ויש כמותה בעולם. תמהוניות היתה נסוכה בכל מראיה. מוכת־תמהון היתה. מה אני סח? הס לי לומר כך על חנה. היא היתה מלוטפת ומנושקת תמהון, תוהה על עצמה ושואלת: הזאת חנה? אף לצחוקה היה קול משתאה ומשתומם. אני פעמים הרבה שמעתיה בצחקה. בת יחידה של שכננו היתה, חלון מול חלון ראיתיה מדי יום ביומו, מבעד לוילאה המופשלת למחצה או לשליש. הצצתי מן החרכים, אולי מאז דבק בי ההרגל להציץ מן החרכים. איני צופה בחלון הפתוח; איני נוהה אחרי שער שאינו נעול; אין לבי הולך אחרי מגרשים הבלתי־חסומים. אוהב אני גל נעול, אוהב אני מה שפרוש עליו הלוט, כל הסתום והחתום. לבלוש אני אוהב, מבטים גנובים ימתקו לי. כל המעולף הוא תאות נפשי. חנה היתה יפה לכל, אך לא אמורה לאיש – דבר זה היה כתוב בפתשגן הכתב של הבורא בקלסתר פניה של נבראה מופלאה זו. ידעתי, ידעתי ברגשת לבי אף אז: חנה לא תהיה לאיש. כאשר לא אהבתי להביט באשר תשלוט כל עין רואה, כך לא אוהב לדבר באשר אזנים קשובות לרוב. אני אל נפשי דברתי תמיד. ובקרב לבי אמרתי אל חנה בכל עת אשר אדבר בה: את יפה חנה, רעיה לכל ולא לאיש. היא לא היתה אשה לבני אדם, כי אם לבני אלים. נופת תיטופנה שפתותיה, דבש וחלב תחת לשונה, כל חן־תבל במראיה, מי ידמה לה ומי ישוה לה. צאו וראו כל בני עירנו, צאינה וראינה כל בנות עירנו והעידו בה, אם בא כבושם הזה. תוהה אני אם היה בחור בעירנו, אשר לא דבר אליה בלחישה ובהתהפכו על משכבו חולה אהבתה; אחותי את רעיתי, יונתי, תמתי. והיונה צללה לבאר. נפעם אני, לא אדע דבר במתינה, סדרים לא אשמור, פסחתי על כמה חוליות בשלשלת. מבעד הוילאה המורמה, עתים מחציתה ועתים קצתה, נשקפתי אל בת־שכננו. והיא אף מבט לא העיפה עלי. היא הלא ידיה מלאות עבודה תמיד ולא עת לה להביט. כן, זהו גם רגשי גם כעת. היא היתה בת בלי עת. נולדה ללא עת. בכל סגולות היקר נתברכה, אך פנאי לא היה לה כפי שאזכרנה תמיד אזכרנה מועסקה בין בבית בין בחוץ. בבית היא משוטטת מחדר אל חדר ובידה נתון איזה כלי למלאכתה, או דלי, סכין או מטאטא. על הרוב היא מנקה את כלי הבית מן האבק, מגרשת אבק, נלחמת באבק, עומדת על המשמר כנגד האבק. היכן מצאה בבית הקטן ההוא מלאי עצום כזה של אבק לכלות עליו שעות כל כך מרובות? היא מנקה כלים, מנקה מלבושים, מנערת אבק מן הוילונות ומן הספרים. היא עסוקה תמיד. אף כשהיא קוראה ספר רואה אני, שהיא מנערת אותו היא נראית גם בהילוכה ברחוב כמנערת דבר־מה מעל עצמה, שלא יגע בה; לא ידבק בה חס ושלום. משולה היא בעיני ליונה זו מנערת טיפות מעל עצמה במשק כנף. מה אני סח? בכל העיסוקים שלה עוד שעתה פנויה להביט בראי. היא מציצה הרבה בראי. עושה כל מלאכה ומבטיה נעוצים בראי. קוראה ספר ועיניה פוזלות לראי. אני ראיתי זאת. התחקיתי הרבה על מעשיה ותנועותיה מבעד לוילאה המופשלה אף באפס קצה. הרבה הסתכלה בעצמה וכל פעם שקלסתר־דיוקנה נשקף לקראתה רואה אני, כן, אני רואה, ראיתי זאת אז, וראיה זו שמורה בזכרוני עד היום, רואה אני השתאות מתרגשת בפניה. זו היא השתאות מתוך חולשת הדעת והיסוס. כן, של חולשת הדעת והיסוס לכאורה גאיונית בכל חזותה. אך בטוח אני, שריגשה של חולשה פועמת בה תמיד. כל הנראים כגאיונים מקנן בהם יתוש של חולשת הדעת ונמיכות הרוח. היא הגאוותנית היתה נמוכת־רוח, נכאה מאד. ניחשתי זאת תמיד. משום כך תלתה מפעם לפעם את עיניה לראי, שלא היתה בטוחה כלל ביפיה, לא היתה בטוחה שהיא חנה היפה: לא היתה בטוחה, היא באה אל הראי לבקש אצלו עידוד ותנחומים. אך אוי ואבוי לאנשים, הבאים אל הראי לינוק ממנו חיות, שאין להם מקור־בטחון ואוצר־תנחומים, חוץ מן הראי. כשם שאי אפשר לאכול ראי, לשתות ראי, כך אי אפשר לרוות שום נחת מן הראי. אני שונא ראי. אני שונא ראי. הוא נדם לשהות ממושכה קצת והעלה בהיחבא ראי קטן והיה מציץ בו במבטים גנובים – אך אני… אני בענין.. חולשת הדעת, שהיתה צפונה בה מתחת למעטה הפאר וההדר… היא שסגולה לה לאצול מחנה והדרה על כל כלי ושבר־כלי, ואף מדמה הייתי, על תלי האשפה המוטלים בירכתי עירנו בצעדה בקרבתם, היתה בחביון לבה מבוישה ובטלה לעצמה, מכל מקום חרדה לנפשה, שמא אין היא בת־מעלה כראוי לה. פעם בימים שלפני הפסח, בצהרי יום, ראיתיה מחזיקה מטאטא ביד זו, וכף סיידים בשניה; היא מרחה את הקרקע בטיט, טאטאה, נקתה, רחצה, שפשפה, כתמי־טיט־וסיד בפניה. אך, באמונה שלי, לא ראיתיה מימיה זיותנית כזו, כולה הוד והדר, משל כל הסחי והאשפה, כל הערב הרב של גרוטאות ובלאי, של כל ימות השנה, כל החמץ הלכלוכי, שמבערים אותו לכבוד הפסח, ספגו קרני־הוד משכינת יפיה, ונעשו חפצי־חן, ולאחר כך נמצאו אף הם מוסיפים לה נופך של הוד והדר משלהם. הלא זהו יתרון־מעלתו של היופי, שכל הדברים עומדים לפניו לשמשו ונעשים כלי־שרת לו. היטב התחקיתי על הליכותיה מבעד לכנף הוילאה המורמה. הרבה שעות בימי השחרית שלי – אני עוד נער הייתי, והיא כבר פגה בשלה כבת חמש עשרה בערך – עשיתי בצפית־מחבואים מאחורי הוילאה. עיני יצאו מחוריהן מתוך הצצה מן החרכים.

היטב הייתי צופה ומביט בה אותה שעה, שהיא צופה ומביטה בראי. ואולי שכלי לא הבין אז עדיין את הענין בברירות, אבל חושי אמר לי, שהראי נוסך קסמים מחרידים. היא נוהה אחרי קלסתר־דיוקנה במתק־חן וסולדת ומרתיעה ממנו באימה סתומה, מלבבת עצמה באחת מעיניה ובשניה עושה העויה של שאט־נפש, מאד מאד מרוצה מעצמה ונוראות נפלאה על נפשה אף בוז תבוז לה. חושבני שהיא לא הציצה כלל בפני עצמה בראי, אלא בפני איזו אלמונית, הנשקפת אליה משם, כל כך מסולקת מעצמה נראתה לי לרגעים, לא־יודעת־נפשה, נכריה לה. עתים הבחנתי בעמידתה מול הראי רחישות בשפתותיה מתוך שחקת־נחת־רוח, כאומרת: “חן חן לך חנה, נעמת לי מאד”, ועתים מדמה הייתי, שעוית של מיאוס־עצמה פורחת בפניה כנגע צרעת של שנאה כבושה שבלב. ואולי זו היתה העויה של רחמנות על נפשה, דומה, גם בקשה ותחנונים מהאלמונית, שתהיה חברה ובת־לויה של תמיד. כל מיני רגשות והרהורי־לב קראתי בפניה, ערב של שמחה ועצב, ופחד פתאום, ניחושים רעים, כמדומה. יש שהיתה נראית לי בעמידתה בחרדת־מבטים מול הראי כאדם המחזיק בידו חפץ יקר־סגולה, מחזיקו ברוך ובהמית־רגש, מאמצו אל לבו, ועיניו משוטטות מסביבו בדאגה לגונן עליו מפני האורבים לו לחטפו מידיו. לימים, כשחנה כבר לא היתה עוד בחיים, זכרתי את רצי הפחדים והבהלות שבפניה, והם נסתברו לי כקריאות־אזעקה שבאלם: אל תראוני בני־אדם שאני יפה כשמש, אך שחרחורת אני בנשמה, בהיפוך ממה שאמרה השולמית ההיא של שלמה. ולימים כשהייתי מעלה בזכרוני את כל הפרשה של חנה היפה – מה אני סח? לא הייתי צריך להעלותה כלל בזכרוני. היא מנקרת בו תמיד – הייתי תוהה ומהרהר איזה נטל קשה הוא היופי לבעליו.

איזה יעוד נועז ומעיק הוא עליו. יראי־שמים בדקו ומצאו, שיש חוצפה של קדושה – וכלום אין חוצפה של יופי? אף החכמה היא דבר־העזה; בקשת השלימות בכל יתרון הכשר היא התגרות בכל יתר בני התמותה; עצם התשוקה של האחד להצטיין על פני הרבים ונטילת גדולה לעצמו הוא מעשה של דופי, פגיעה בשויון הנשמות, ערך יקר זה שמורנו הטוב סיפר בשבחו בדברים המתקבלים על הדעת. אך יופי, ומה גם מושלם, באשה, הרי זה סגולה מבהילה ויש בה כדי לזעזע את מוסדי הנפש. איני מבין ואיני יכול להשיג שיכול ויהא היופי קנין של יחיד.מה זאת אומרת: אשה זו יפה ופלונית לאו. לא כך אלא כך: אשה אחת מני אלף יפה ואלף לאו. מה אני סח? אשה אחת מני רבבות יפה ורבבות לאו. בין כל חפצי הערך יקרי המציאות, היופי הוא הנדיר ביותר. הוא כשושנה בין החוחים. ואף במקום שהוא יש, הוא רק אורח לשעה, אורח פורח, פקדון קצר־ימים. הנה הוא ובמעוף עין נחטף. והוא זה קנין היחיד? לא, הוא קנין לכל. בן־חלוף וקנין לכל. היופי אינו יש כלל ביסודו שלו, אלא בכל רגע הוא נולד בזה הרגע וצריך לברך עליו שהחינו. ולהגיד לו מזל טוב. אין סדר לשברי. אני מקפץ ומדלג, אני זאת רציתי לומר: כל הפנים היפות הן גם פנים שמחות, אך חנה היפה עצבות היתה קשורה בלבה, וזו פרשה את צלה גם על השמחה שהאירה את צורתה. עגמת־נפש היתה נסוכה גם במבטיה וזו נתנה את אותותיה בה במידה יתירה, כשהיו גולשים על פני חלקת הראי. מה אני סח? מבטיה לא גלשו על פני חלקת הראי. הם, כפי שראיתי אני, היו נוקבים ויוקדים לתוכו, ננעצים בו כשפודים, יורדים לתוך נבכיו כדי לירד ולהגיע, משמע, לתוך התוך של היופי הנשקף אליה לתפסו ביסודו שלו. אני הזאטוט, כשעמדתי מאחורי הוילאה לבלוש את תנועותיה, מתחקה הייתי על החליפות הנמהרות במבעיה, על מחול הבבואות בהדר־צורתה וראיתי בחוש את המאמץ הלא יתואר של נבראה מופלאה זו, השבויה בכשפי עצמה, להשיג אותה בבואה דקה, נאצלה, שאינה כלל בעין, או שהיא כמעט־כמעט בעין, ועל שום רפרופיותה וחלפיותה היא כל עצמה של חנה. נפשי בי היתה מקפצת וחרדה, וכמו נתונה לי בכפי, במאמץ הזה להשיג עמה יחד את שלא יושג. ראה ראיתי: אף היא כמוני מביטה בחנה היפה ואינה שבעה. ושמא היא שבעה גם שבעה. לא שמא אלא ודאי כך הוא. ראה ראיתי: כל כמה שהיא מסתכלת עננת התוגה מתקשרת בצורתה החמודה, ואף עב קלה של שעמום עוברת ביעף בפניה. היטב ראיתי זאת ושכלי הגיד לי פשר דבר. כל דבר ואף דבר הסגולה, הוא אולי רב יתר, משתעמם מעצמו. וזהו צער ההויה שנאמר, הוא צער שבהתמד ההויה העצמית. אין נביא בעירו ואין היופי מיוחס אצל עצמו. חוות דעתו של הראי, אפילו היא חנפנית ביותר לפרצוף, מכיוון שהיא שיגרה אינה מעוררת עוד כל קורת־רוח. אדרבה, היא גורמת קהיון ללב. שמא יש יופי בלי לב. אך יופי שיש לו לב, הלב נעשה גס בעצמו. חנה היתה מחוננת ביופי שיש לו לב, הלב נעשה גס בעצמו. חנה היתה מחוננת ביופי שיש לו לב. מבין, אני מבין, לב חנה מאסה בראי. היא בקשה להימלט ממחמאותיו הטורדניות ולא יכלה. וכלום יכלה? היא ברחה מן הראי והראי רדף אחריה. היא נמלטה על נפשה מן הראי – ראיתי ימים רצופים, שלא נגשה כלל אל הראי: ראיתי, היטב ראיתי, השגחתי וראיתי – אך מה מועיל בבריחה? הראי רדף אחריה. ליופי כל העצמים ראיים; כל הפרצופים משקפים אותו: כל העינים, הצופות בו, משמשים לו אספקלריות. אנה מפניך יברח, תיאבון המבט האנושי? היטב הבינה חנה, כי אין מנוס לה בעולם שכולו אספקלריות. חיי־צער נועדו מטעם הגורל ליופי, שכל הברואים והעצמים נועצים בו מבטיהם וכל העינים משקפות אותו, ונמצא, שאין לפניו אלא ראיים שאין להם שיעור. זו היתה מנת־גורלה של חנה היפה. עינים רדפו אחריה והשיגו בכל מקום. היטב בנתי לרוחה ותיכנתי את רגשה. נפשה היתה מרה ולבה עליה דוי. לכל אשר תלך ולכל אשר תבוא תראה את חנה היפה כבמחזה. היא ראתה את עצמה בעיני הגברים והנערים, אשר לבבוה באלפי ליבובים וליטופים; ראתה את עצמה בעיני הנערות, אשר ליווה במבטי קנאה; ראתה את עצמה בעינים, הדומעות לאמהות רעיותיה, שהשקיפו עליה בחדוה מהולה בתוגה; היא ראתה את עצמה בעיני נשים צעירות, המניקות תינוקות ומתברכות בחין־יפיה להמשיך ממנו שפע חן וחסד על עולליהן. היא ראתה את מורא־הודה במשקפות הרבות והשונות. מה תימה שפעם כשזימן לה המקרה לעבור ליד באר שבעיבורה של העיר נתעוררה בה תשוקה לראות את קלסתר החן, כפי שהוא צף ועולה מתוך מעמקיה של באר? עמדה והסתכלה, כפפה את קומתה הזקופה בהדר להסתכל לתוך עמקה של הבאר, הסתכלה ולא חדלה. כל הברואים והעצמים שנחזו לה, כבר קשרו קילוסין לחנה היפה, גמרו עליה את ההלל, ביקשה לקבל אותות חן־חן גם מפי הבאר. היטב בנתי לרוחה. מן הראי נמלטה אל הבאר. כבר שבעה די והותר שיחו ושיגו של הראי, חשקה נפשה לשמוע “יישר כוח, חנה היפה” מפי הבאר.

עלי באר ועני לה לחנה: יפה את, היפה בנשים. היא אמרה זאת. בוודאי אמרה זאת. אלא מה לא אמרה זאת? משער אני לי; היא כך אמרה עם לבה: לא ראי באר כראי ראי. ראי יש לי בכל מקום: באר – לאו. כל דבר הוא ראי, ורק הבאר היא באר. הראי כולו חלקה, הבאר מעמק. הראי הנה הוא, מששנו ביד; אך הבאר נתונה בשפריר חביון. הראי אלם והבאר רוחשת קולות. קול על המים. קול בעומק המים. המים תמיד יש להם קול ובת־קול. אין פה להם, אך שפתם אתם. מה אני סח? כלום באתי בסוד הגיגיה והרהוריה אותה שעה? אפשר ראתה שם דמות עולה מתוך הבאר וקורצת לה: בואי חנה היפה, בואי יונתי, תמתי, חמודתי. אפשר קול גדול וחזק שמעה מנסר באדיר את דברי הכתוב בשיר השירים: “יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדריגה, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. חנה היפה אף מלומדת היתה. מושלמת היתה בכל המעלות. היא לא רק היתה שיר השירים, אף בקיאה היתה בחמשה חומשי תורה ופסוקי תהלים ושיר השירים שגורים בפיה. מסתמא ספר התהלות אשר לדוד נסך בה רוח היגונים. ואולי ספר שיר השירים אשר לשלמה, המהלך רחשי יגון על הנפשות הרבה יותר מן התהלות לדוד, נסך לתוך נשמתה את יין היגונים – אין יודע מה ראתה ומה שמעה אותה שעה, אף כי הבריות בעירנו הביעו כל מיני סברות והשערות והפריחו שמועות, כאילו מי שהוא מהם היה שם באותו מעמד או עוף השמים הוליך אליהם את הקול. ומכל מקום היו הסברות סותרות זו את זו והדעות מחולקות על הענין. הללו אומרים, כי רק פעם אחת הציצה לבאר בחטף־מבט, והללו סבורים היפוכו של דבר, כי השהתה הרבה את מבטיה בעמקה של הבאר. אך אלו ואלו קבלה בידם, שהיה לה גלוי־דמות מתוך הבאר, וזו לחשה לה מה שלחשה, אף רמזה לה באצבע להיחבק בזרועותיה. מפי סבתה אחת שמעתי בלחישה, שמתוך עמקה של הבאר – צפה ועלתה יד ובה טבעת, שנענדה לה על אצבעה. הבריות יודעים הכל ומספרים הכל. ואולי אינם יודעים כלום, ולפיכך הם מספרים הרבה. אך האמת לא תיוודע עוד לעולם ועד. יש טפשים, ואף חכמים, מבשרים תמיד ברבים שכל תעלומות הבריאה עתידות להיגלות, וכשם שתשבי יתרץ את כל הקושיות, כך יגלה את כל הסודות אוי, השוטים! אוי, החכמים! הבל הם מדברים. שום בריאה חדשה לא תיברא עד נצח־נצחים ופלאים לא יתחוללו. לכשתגלינה כל התעלומות יהיו הגלויות לנסתרות, וכשיתפרסמו כל הסודות, יהיה כל הגלוי וידוע לטמיר ונעלם.

יאמרו מה שיאמרו, אפילו יעברו מן העולם כל הרזין, רזין דרזין לא יעברו, וכל מה שאנו קוראים בשם סוד גלוי יעמוד בחזקת סוד תמיד. סוד תמיד יהיה גם אבדן הנפש של חנה היפה. אבדה, אבדה חנה, בדמי חייה צללה לתוך הבאר להיחבק שם בזרועות חתנה. לא חתן דמים ציפה לה, כי אם חתן מים. הרבה חתנים יש. חתן דמים, חתן אש, חתן מים, חתן שמחות, חתן יגונים, חתן שכול ושכלון. עירנו שכלה את חנה. אני הנער הרועד ולוהט שכלתי את חנה. כל הדורות, העתידים לצאת מרחמה של היפה בנשים, נתיתמו ממנה. ראתה חנה בבאר מה שראתה, נחרדה ממה שנחרדה, נתפתתה ממי שנתפתתה, והיפה בנשים, פגה בשנים ופרי הילולים לחן ולהדר, נכרתה בדמי־ימיה – בת שש־עשרה ברדתה תהומה – לא נהייה משוש כל הארץ, כפי שראיתיה ברוב חזיונות ודמיונות. סלחו לי, ידידים, בלבלתי מאד… לא כך היה המעשה. מה אני סח? נתבלבלתי, קשקושים אמרתי. חנה היפה לא ירדה תהומה, לא צללה לחביון המים. אילו כך הייתי אומר, שלא ירדה כלל תהומה, אלא עלתה לגדולה, עלתה למטה־למטה, אל הרחצה עלתה, לקול מבשר ואומר: אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי, אתי כלה תבואי. הזוכרים אתה את הכתובים בשיר השירים: גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעין חתום, שלוחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים וכו' עד מעין גנים באר מים חיים". באמונה שלי, אין פסוק בשיר השירים, שאינו הולם את חנה בת עירי. אהה, חנה היפה לא נארסה לשר של מים, היא לא צללה תהומה. מנת־גורל מרה מזו נועדה לה. בעלי השמועות כך סחו: גופה כבר נתכופף בקפיצה לתוך התהום, נתחלחלה, אם מן הדמות ואם מאימת המעשה, שכבר נחרץ במחשבתה, מעדה רגלה, ונפלה לאחוריה ואבדה את הכרתה… וכשנתעוררה נתעכרה עליה סברתה.

ולאחר כך, אוי, לאחר כך, לא היתה עוד וילאה מסתירה את חנה היפה; לא היתה עוד חופת־חן וחסד פרושה על חנה; לא נכנסה עוד לשום חופה; קול לא שר עוד באזניה רעיתי יונתי תמתי; קול דוֹד לא דפק עוד פתחי לי אחותי. חנה בת עירי – הכי רבות היו הנשים מימות עולם אשר להן נאה היה, כמו לה, להגיד את הברכה לרבקה אשת יצחק “אחותנו את היי לאלפי רבבה”? אך חנה תפארת הדמות נעשתה לחזיון הבלהות. זועה לכל רואיה. אויה, כל חן בה נעשה לקיקלון. בבלואי מלבושיה, בשגיון הליכותיה, בכל סחי וקיא, אשר הגויה היטב תצפון בחובה, במיאוסי התנועות ובסיאובי ההעויות, בעירה המנוולת, במלוא שימצת הפרהסיה, היתה משוטטת ברחובות קריה, צעדה רצוא ושוב, עתים אט־אט ומבטיה מושפלים לאדמה, בוחנים ובודקים, נוקבים ותוכנים, מחפשים אחרי דבר־מה, ועתים דוהרת במרוצה ובמשובה ומצעקת בקולי קולות כל גנות שבמלל חסר הדעה. ובימי סיון ותמוז, כשהחמה יוצאת מנרתיקה וקופחת על הראשים, יש שנכנסת לתוכה רוח קטב מרירי, ומתוך בלבול החושים היא באה לידי השתוללות. ולפי שפגיעתה רעה והיא מתנפלת על כל עובר ושב, על ילדים חסרי־ישע במיוחד, שוב אי אפשר אלא לעמוד כנגדה בפרץ ביד חזקה, ובריונים שבבריות מפליאים את מכותיה. אהה, נגזר על חנה היפה, שיבואו בה כתומם כל הכתובים בשיר השירים על כל מנעמיהם וממרוריהם, על פרי מגדים כפרים עם נרדים מור ואהלות עם כל ראשי בשמים, ועל מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. מה כאב ומה חרפה גדולים מן הכאב והחרפה, אשר ישיגו את האיש בראותו כלת נפשו, הנבראה הנפלאה, אשר מבריאתה נחזתה לו עטופה במחצלות ההוד וההדר, והנה היא, פרועה לשמצה, מגולעה? אני מאז לא עמדתי עוד מאחורי הוילאה כיונה חרדה, בגנב־מבטים, בראש סחרחר ובכליון נפש, להתענג בהיחבא על חמודות הליכותיה. אני ימים רבים כתיתי את רגלי בעקבותיה בחוצות ובשוקים להסתכל במשבתיה. אני הנער בכוחי האפסי בקשתי לבנות חומה טירת כסף מכוסף הנפש על אחות לי קטנה להגן עליה מחמת־זעמם של הקונדסים, הרודפים אחריה, ומן השמצה הנוטפת מעיני המבוגרים, גברים ונשים, אשר רחמיהם שבפיותיהם מהולים סקרנות הרבה ושמחה לאיד־מעט. כל טרחת בני המשפחה לכלאה בחדר לא הצליחה. היא סיכלה את תחבולותיהם ובערמה שטנית היתה פורצת מן המכלאה לשוטט ברחובות ובסביבות העיר, עולה הרים, יורדת בקעות, חוצה את מי הנחל, מטפסת ועולה על גגות, מופיעה בכל מקום של פומבי, כמו נסערה תשוקה עזה להסיע את ישותה העלובה, כל רואיה ישרקו עליה, בכל מקום של ראות.

איכה שונו מראיה של חנה מן הקצה של הקצה, מן ההוד וההדר אל זעוות הכיעור והחלאה. כל נקודות החן שלה נעשו תפלצתיות. לפידי עיניה, המפיקים שמחה וששון ונושאים שלום ואהבה לכל, נעשו שני מעינות שופעי־שטנה ומהלכי־אימים. המלאך נעשה שד. יד נעלמה טלטלתה בטלטלה לקיים שליחות מחרידה לבשר לעיני כל באי עולם קלון־עולמים, הצפוי לכל נברא אנושי אשר הגורל המר לו. כגודל גאונו כן יהיה שברו, וכשיעור קומתו שיעור מפלתו. חנה בת עירי, משוש כל עין, נהיתה חרדת כל לב. כל רואיה נאנחו עליה מה ואמרו: איזה כלי שביר הוא בר נש. באר ראתה, דבר של מה בכך, והנה מה? מעדה רגלה ונשתבשה עליה סברתה. מה אנוש כי תזכרנו ומה אדם כי יתגאה? ואם שפר חלקו של אחד, והוא אדם המעלה או אשה יפת תואר, על אחת כמה וכמה שמזיקים אורבים לו על כל פסיעה ופסיעה לשברו ולמגרו, לעשות אותו ללעג ולקלס, למשל ולשנינה.

העולם מלא מזיקים. ואדם משול כחרס הנשבר. עד כאן אדם סתם. אדם בן טובים, ממרום המעלה, משול כחרסינה הנשברת מפגיעה כל שהיא. אם משהו שלא כשורה שוב אינו ולא כלום. כל האדם תלוי בחוט השערה, במשהו, סיימתי, ידידים. הרבה בלבלתי, יתכן שהרבה טשטשתי, נשמט מזכרוני מסתמא הרבה. אך עיקר לא שכחתי. עיקר הוא מה שהבריות בעירנו הוציאו אותו כמוסר השכל מן הפרשה המחרידה: כל האדם, שכלו, כבודו, היקרות בסגולותיו, תלויים תמיד בחוט השערה. כל דבר של מה בכך, תאונה קלה, אפילו הצצת־חטף לבאר עמוקה, עשויים להמיט שואת־נצחים. הנה סיפורי. אמת סיפרתי. אמת מאד סיפרתי. כמו תמול היה המעשה. אך כלום יש סיפור המעשה נושן? כפי אשר אחזה אני אין כל סיפור המעשה ישן, מאחר שאין אף סיפור מעשה אחד שראוי לומר עליו ראה זה חדש הנהו.

פרק ד'    🔗

אנשי שלומנו, כשם שמקדימים שתיקה לשיחה, כך הם חותמים באתנחתה ממושכת כל פרק שבשיחה, ומה גם כל סיפור המעשה המשתלב לתוכה. יפה שתיקה כקינוח־סיפור, ולא עוד אלא שהיא מחוייבת לגופו ואף משמשת על הרוב גולת הכותרת שלו, דעה זו הובעה על ידי המורה באופנים שונים, בהרחב ההסבר ובצמצום הדיבור, ואף ברמיזות הרבה בכל שעת הכושר. האתנחתה הממושכת בשלהי הסיפור – סח פעם המורה – היא לוית־חן לו ומטילה בו את הכוונה הנכונה. פעם אחרת אמר, שהיא כמסגרת לתמונה, וכשם שהמסגרת יש לה חלק במבנה הציור, בולמת כביכול את התפשטותו, כונסתו ומרכזתו לתחומי עצמו, ובכך היא נותנת לו את גמר־צורתו, אף האתנחתה כך. פעם אחרת אמר שהאתנחתה מטילה פעמים לתוך הסיפור נעימה מיוחדת ומקנה לו משמעות, שלא היו אולי בו כלל מלכתחילה, משום ששתיקות הבינים הקצרות שלו, הן בכלל נקודות למלים ופסקי הטעמים, כך שהאתנחתה הממושכת היא הניגון.

אולם בשביל לירד לסוף דעתו של המורה בענין החיבה היתירה, המלווה בהקפדה מרובה, שנודעה ממנו לאתנחתה הרובצת למרגלות הסיפור – שהוא אגב הגדירה פעם אחת ככותרת מלמטה, וכשם שהכותרת שבראש הסיפור דין שתהא מעין מיצוי חלקי של מעשה הסיפור, אף הכותרת של מטה ראוי לה לשמש מיצוי מעין זה, ואולי נכון לומר, שהיא פירוש לגוף המעשה – מן הדין להביא תחילה פרק קצר מדבריו על טיבו של סיפור המעשה ככוח הפועל בחיי הנפש וככור־מצרף לפעולת השכל ולנביעת הרגשות. וזה דבר מנדו המורה:

על מקור הברכה בסיפור המעשה

הבו גודל למעשים ומשנה־גודל לסיפורי המעשים; תנו כבוד למעשים, אך רוממו את סיפורי המעשים, כי רק הם ירוממו את האדם ועל ידיהם ישגב עם. הכי לא רוממות הרוח היא רוח החיה בכל פעלי אנוש? ככה הסיפור הוא רוח החיה של המעשה, וממנו נמשך שפע רב גם על כשרון המעשה. המעשים לעצמם משולים לשלדים, ויש מהם פגרים ממש, ומכל מקום נפלים, הנושרים מעלינו כצפרנים הנקצצות ומתבלים עלינו כבגדים הישנים. וכי מי משגיח בהם? על הרוב אין הם מוחשים ומורגשים אפילו על ידי בעליהם: שהריהם נעשים באופן מוכני כמעט, כגון שאדם אוכל פתו, לובש בגדו, קושר שרוכי־נעליו ועושה כל צרכים שהם כמעט ללא דעת וללא חשבון. עתים הוא מתוך היסח הדעת גמור מוציא אל הפועל עובדות החורצות גורל חייו, או גם גורל חיי המשפחה או חיי העדה, העם והמדינה. רוב בני אדם חיים ופועלים כמו בחלום. ואכן, המעשים מצד עצמם הם כחלום יעוף וכצל הפורח. ורק כשנצררת לתוכם רוח שואפת לגדולות, העוקרת אותם מתוך גלמיותם וסתמיותם המוכנית ושותלתם לתוך ספירת החזון ומטילה בהם כוונה כלפי מה שהוא נעלה מעובדיותם היבשה ונותנת להם תכליתיות נאצלה, רק אז מתהווים גופי המעשים, הקיימים ועומדים ומבלים לא רק את עצמם, אלא גם את האדם, שהגשימם בפועל־כפיו, ומתוך כך מתרוממים ועולים מקומת הקרקע של החיים המציאותיים, שבני חלוף הם, ועולים לספירה של המציאות של מעלה, שאין בה כליה ולא חדלון. כלום יש חדלון בדבר, שאפשר לספר על אודותיו פעמים לאין ספור? נמצא, המעשה הוא מעשה של ממש רק במידה שהוא יוצא מכלל עצמו ונעשה סיפור. ולאחר שמספרים אותו מפה לפה ומדור לדור הוא נעשה מעשה וגם כוח המעורר למעשים חדשים. על ידי הסיפור, המודיע תקפם של המעשים, באים גם אחרים לחקות את בעליהם ולעשות כמתכנתם. ופשיטא שרק על ידי שיש מוליד יש כיוצא בו, המזדהה עמו, מקבל הוא תעודת הזיהות לעצמו. העקר אינו חי וקיים כלל. על ידי הסיפור יוצא המעשה מן העקרות ונעשה כוח הפועל. אנו נמצאים למדים, שעולם העשיה משול לבקעת העצמות. ערמות של מעשים מונחות בו וצומחות בו חדשות לימים ולרגעים ומצפות להבל פיו החם של המספר להפיח בהם רוח חיים. כל מעשה טעון תיקון בסיפור המעשה, אלא שמעשים למאליפות אינם זוכים כלל לתיקון, ואפילו לא אלו מהם שמחברים רבים עשו אותם נושאים לסיפורים. כלל הוא, אין מחיים את המעשים בסיפור, אלא אם כן מספרים אותם, כדרך ונותן נשמה. ואם תמצאו לומר, אין המעשים מתרחשים כל עיקר מאחר שהם מתרחשים רב מדאי, בחינת גלגל החוזר תמיד, וכל שהוא כגלגל החוזר תמיד הריהו כאילו אינו הווה כלל. רק המספר בחסד עליון מניע בתנופה נכונה את הגלגל. אין המעשים אלא עננים, ורק הסיפורים על אודותיהם יורדים עלינו כגשמי נדבות נושאי הברכה. ובלבד שאומרים את הסיפור בכל הלב. לאמתו של דבר, אף הסיפורים אינם מגיעים לגדולה של אמת, אלא אם כן אינם כלל סיפורים אלא אגדות. ומה בין סיפור לאגדה?

נושא הסיפור הוא מעשה שהיה, ואילו נושאי האגדות הם מעשים שלא היו ולא נבראו, אלא קורצו מן החומר הנחצב במכרות של עולמות הדמיון. המעשים עד שהם מתרחשים בעולם העשיה מתחוללים בכוח בעולמות הדמיון, והם כביכול מקופלים שם כתינוקות בחיתולי השינה. הידים, העושות בעולם התחתון, מכות באצבע צרידה לעוררם מתרדימתם. אך מוטב להקיצם לא ביד חזקה של אנשי המעשה, כי אם בנועם הזמר של כנורות מנגנים ובפסוקי הלחש של האגדות. כמה מהבילים כותבי הקורות, המושכים ונוטלים נושאים לסיפוריהם מן ההויות המגושמות של העולם התחתון, תחת למשכם מן המקורות הראשונים, גני־השעשועים של עולמות הדמיון. אם הסיפורים כבני אדם, האגדות כמלאכים, שיש להם כנפים. והאגדות עושות לנו כנף, מחיות את נפשותינו ומרוממות את רוחותינו. למדנו שהסיפור הוא מקור הברכה.

אין המעשים מתחוללים כפי שמספרים אתם ואין פסוקי הלכה והסברה על מעלת־ערכם של סיפורי המעשים נאמרים לפי אותו הסדר שאנו נוקטים אותו על כרחנו בבואנו לעשות להם אזנים. כשם שאמני הסריטה תופרים לאחדים חלקי סרט, ואף חלקיקים קטנים של תנועות ומעמדי־גוף וחתכי־פרצוף ורסיסי צחוקים ובכיות ופירורי עקימות והעויות ועושים מהם מסכת אחת, כך פועלים גם החיים. זעיר שם וזעיר שם מתרחשים קטעי־דברים, חלקי תאונות, נופלים דיבורים או רמזים, יוצאות אל הפועל עובדות קטנות כזנב הלטאה, נשמעת רישא של דו־שיח או אחד בודד שופך צקון־שיח עם נפשו, רעיון בר־טעם מנצנץ בראשו של חכם, או הרהור של שטות פולח את מוחו המטומטם של איזה הדיוט, ואין ההתרחשויות המקוטעות הללו אלא בגדר של קולמוס ראשון בטיוטה, שרוב משפטים אולי מעורבבים ומבולבלים עד לחוסר־שחר. אך הנה נפל עוד דבר, ושמא הוא דבר של מה בכך, ופעולתו כשל ברק המגיה את החשכה או כשל… ואו החיבור, העושה את הטיוטה למגילה עפה ומלכד את פירורי התקריתים ללחם הפנים של המציאות. המאורע הנה זה בא. מאורע ומאורע מצטרפים לקורות. כך מתהווים הדברים במעבדה של החיים. כל הקורות הן מעשי־מרכבה של חתיכות קטנות. אף השקפת־עולמו של מוח הוגה דעות היא תשבץ של השקפות זוטות ושל פירורי־השגות. וכדרך שאדם לומד הוא מלמד. אין שום רב יכול להרצות את המשנה שלו בבת אחת, אלא לשיעורים ולמקוטעין, ניצוץ היום וניצוץ מחר, ולאו דווקא על הסדר, כי אין סדר בבריאה. אין סדר של מוקדם ומאוחר אף בדרכי הצמיחה והגידול. וכך לא נולדה משנתו של מנדו המורה, אלא פרקים־פרקים, בחינת עלים טרופים מן הלוח. ויש בכך מעין עולם הפוך למה שנהוג בעולמו של הלוח. לוח דברי הימים נתון תחילה במלואו, וממנו נתלשים עלים ליום. ואילו לוח של הנשמה מתהווה רק לאחר שנתלשים עלים טרופים ומצטרפים זה אל זה.

לפיכך אין בידינו לקבוע מה קדם למה, שיחו של המורה על מקור הברכה לסיפור המעשה, או המסקנה שנתבקשה ממנו ממילא בענין השתיקה הנמלצה המתחייבת לחתימה של הסיפור. וכך סח לי המורה:

על שבת הסיפור

לעולם הסיפור הראוי לשמו עולה לכלל מעשה. ולפי שהסיפור שקול כמעשה, ופעמים אף גדול ממנו במעלה, הוא טעון חוק, כשם שאין מעשה שאין בצדו חוק השומר עליו. מה שהחוק פועל במעשה עושה הסייג לסיפור. מהו חוק? אתנחתה, שבת. לאחר ששת ימי המעשה באה השבת. כנגד ימות החולין של כל השנה נקבעו חגים ומועדים, הסוגרים את ים החולות, שאם לאו תהיה העשיה לחזרה שאין לה קץ, שאין לה עוד כל אחיזה בחיי הנפש אף לא בפעולת החושים, ושוב אין האדם חי אלא פועל כגולם דרוך, שכלו מטומטם ואף לבו ישן. אבל כלום ברא אלהים את עולמו על מנת שיתהלכו בו ברואים ישנים? השבת והחג מקיצים את הנרדמים, נותנים טעם ומשמעות לכל. וכך צריך להציב את ילדי הדממה שומרים לכלי הדיבור. במוצאי כל פרק דיבור צריך לעשות הפסקת־נופש ולקדש על כל שיחה קצרה את השבת. הדממה היא השבת של הדיבור. וכשם שהשבתות והחגים טעונים שולחן ערוך כל מיני מטעמים ומעדנים להיות למזכרת מנעמים גם בימות החול, כך שתיקות הבינים הקצרות והדממות הנמלצות הנקשרות כעיטורים לדיבורים, הן פסוקי הטעמים וזמירות השבת של כל עמל־שפתינו.

נאה דרש המורה בטיב ענינו של הסיפור והשתיקה הבאה בעקבותיו ומשמשת לו עטרה; נאה הקשיבו אנשי שלומנו לדבריו, נאמרים בשים שכל וללקח הטוב היוצא מהם, אף נאה קיימו זאת. הם היו שומרי שבת השתיקה בכל חומר הדין וחומרת הנימוס. דומים היו לעדת יראים וחרדים בכל, היו יראי הוראה ויראי דיבור עד שפתחו את פיהם, ובדומה למי שיש עליו אימת הצינה שבמים בטרם שהוא יורד לטבול, והוא צועד עקב בצד אגודל, מתקדם פסיעה ומרתיע לפעמים פסיעותים, ואינו יורד כלל לטבילה, אלא אם כן הוא משליך עצמו פתאום לפתע בבת אחת ובחירוף נפש, כך הם היו זהירים, מהססים ומרתתים. חוששים היו לדבר, קל וחומר לפתוח בסיפור המעשה, החייב טוב טעם ודעת, כדי שיהא ערוך כראוי לו. אנשי שלומנו אף מידה זו היתה טבועה בהם: בכל הליכותיהם, הן בדיבור והן בכשרון ההקשבה, הם נוהים אחרי השלימות. וכך אמר מנדו המורה: אין השלם שתי מחציות, אלא הוא בריה חדשה לגמרי. הוא הדין אין המחצית פלג גוף, אלא אף היא בריה שלימה. מקולקלת ושונה לחלוטין מן השלם ממש. מחצית היא כמעט לא כלום. אין צריך לומר שהם מהדרים מאד בשתיקתם שתהא מושלמת בהחלט. הם שתקו באהבה, ביראת הכבוד וברוממות־רוח.

אף על פי כן לא נהיה שלמים עם האמת אם נייחד, כפי שמשתמע מדברינו, לשתיקה שבין הפרקים רק את תפקיד השבת. השתיקה במסיבות אנשי שלומנו היתה מחוייבת המציאות גם מטעם אחר. אין להעלים עיקרו של דבר. אנשי שלומנו, כל אחד לחוד וכולם כאחד, לא היו אנשים מן השורה, אלא שונים מקצתם מן המעמד האנושי הכללי. ככל שהם אנשי נימוס ודרך ארץ, נעימים בדיבוריהם ורבי־חן בשתיקתם, מאירי פנים זה לזה ונזהרים בכבוד החברה, המובדלה לה באורח החיים שלה בתוך החומות של בית המידות, ששער הברזל סוגר עליו, היו לכל אחד מהם גילויים אישיים יוצאי־דופן, הליכות מיוחדות, שאין אתה מוצא כיוצא בהן אצל אנשים מן השורה, אם משום שאין אצלם, ואם משום שאין רגילים לחפש אותן אצלם, ושאינו מחפש אינו מוצא. כל אחד מהם הצטיין, אם אפשר לומר זאת, באיזו מידה של חירות על פי דרכו והתיר לעצמו גינונים משונים, שפקחים ואנשי מעשה נמנעים מהם משום טעמים ונימוקים שונים. מכל מקום הם מבליגים ככל האפשר על התשוקה התוקפת אותם לעתים לתת להם מהלכים, כשהם יושבים בחברת זולתם. דרך משל, אדם בביתו, ומה גם שהוא שרוי בו לבדו, לא די שאינו מהדר בלבושו ואף אינו מקפיד כלל לכסות את כל מערומיו, הוא פורץ כמה גדרי נימוס ודרך ארץ ועובר אילו עבירות שבהגיון, אף יש שהוא עושה מעשים שאינם מתקבלים כלל על הדעת. כגון זה מורגל לדבר עם עצמו בקול, זה מהלך אילך ואילך בחדרו וצוחק ללא סיבה, זה מתייצב מפעם לפעם מול הראי ומטפח על גבי כרסו מתוך שובע ונחת רוח, ואף אומר שישו בני מעי, או מפריח נשיקות־אויר כלפי עצמו; וזה עומד ומשנן באזני עצמו: אתה חכם, חכם מחוכם, חכם נפלא, והכל יודעים בך שהנך חכם, לא זו אף זו, גבור אתה, דגול מרבים, וזה שיש לו לו קול של תרנגול, או של שור הבר, עומד ומסלסל בגרונו ומעלה על עצמו, שהוא יודע נגן. בעל זקן מחליק את זקנו ברוך ובתענוג ומחזיק טובה לעצמו, שזקנו מגודל ומפריח חיוכים: אשרי וטוב לי. אין צריך לומר, שרבים בשעת מלאכתם מורגלים לחתוך כל מיני העויות חסרות־דעה, כגון שמנענעים את גופם נענועים חזקים ומשונים, מקרקרים כעורבים, מיללים כחתולים, מעקמים חטמם. רושמי תולדותיהם של אנשי השם כשם שהם מספרים את רוב חכמתם וגודל פעליהם, כך רושמים זכרון לדורות הרגליהם המוזרים בחדרי־חדריהם וכל פעולות הלואי שהיו נעשות על ידיהם בזמן ישיבתם על האבנים, כאילו לשם המשכת שפע השראה על עצמם, כגון שפלוני הפייטן היה מתבשם בשעת כתיבת מזמוריו מריחם של תפוחים רקובים, פלוני חכם המדע היה מחבר את מחקריו לקול יללתם של חתולים בהמון, שהיה מכנס לתוך חדר עבודתו, כי ממקור היללה הזאת ירדה עליו צלילות הדעת. ופלוני היה מצליח לרכז את פעולת־הגיונו כראוי כשהיה מצלצל במטבעות שבידו. וכך אין לך, לפי מה שמצאנו כתוב בחיבורים, המספרים בשבחי החכמים ואנשי השם אשר מעולם, אמן ואומן, שלא טרחו לחפש להם השראה ולשאוב רוח הקודש בדברים ובמעשים משונים, שדרך הטבע כל אחד מתבייש בהם במעמד זולתו. מכאן ראיה, שאדם כולו מתון ברוחו וצלול בדעתו ומיושב בהגיונו אי אפשר, כשם שאי אפשר אדם כולו ישר, הגון וצודק. כל אחד על פי דרכו קובע לו שעות או רגעים, בדממת הצהרים או בלילה על משכבו, בסתר משכנו, בינו לבין עצמו, לתת פורקן למלאי של הבאי ובלבול־מוח המצטבר אצלו. ומדרך הבריות, שהם מגלים את כל רוחם בסתר ומכסים עליו בגלוי. ולא כן אנשי שלומנו, שלא היו מזירים את עצמם לעתים ממעשים קונדסיים אפילו בצוותה. הם לא ראו כל חובה להסתיר זה בפני זה אילו הרגלים משונים, תנועות והעויות מוזרות, שהם להם בגדר צורך נפשי, אם כי נזהרו ביותר מלגרום הפרעות בדיונים בעצם התרקמותם או לפגום חס ושלום בספירה של אהדה וידידות והקשבה מרוכזת, האופפת את מסיבותיהם. מנדו המורה והמדריך המנוסה היטב ידע את נפש אנשי שלומנו, מעינו הבוחנת לא נתעלמו שום הרגל, בחינת טבע שני, שום הויה והעויה ועוית, בחינת צורך נפשי, של כל אחד מהם. אף מטעם זה נהג הקפדה יתירה על קיום האתנחתאות תמימות כסדרן. כל אתנחתה היתה, לפי דעתו המבוססת, מעין שסתום, פתחון של פורקן. כדרך שסגולתן היקרה של האתנחתות הקצרות וההפסקות הארוכות במתן־שהות לקהל המקשיבים לנגינה השמימית להפקת עודף הקיטור מן הכלים הגשמיים שלהם, לעיטושים, לשיעולים, לשיהוקים – הרי לא נוצר בשר ודם רק לתכליות נאצלות שמימיות, אף שאין לו נשימה ארוכה לאויר־מרומים הצלול רב מדאי – כך זקוק כל חבר־אנשים היושב על התורה ולן בסוגיות נאצלות, המחייבות צלילות יתירה של השכל, למעין בין הזמנים ובין הפרקים, כדי לירד מן המדריגות העליונות אל התחתונות ממש כאותם הזאטוטים, דרדקי בית הספר, אשר בצלצול הפעמון מיד עוזבים את הספסלים היבשים ופורצים החוצה בצווחות אימתניות, נוערים כחמורים, מיללים כחתולים, מקרקרים כתרנגולים, צוהלים כסוסים, משמיעים כל מיני קולות של בהמות וחיות, ובלבד לצאת מן הגדר האנושי. המשטר האנושי הוא נטל ללא נשוא. אילולא בושה כוזבת היו אולי גם חברי המורשונים בכל הממלכות, סגל הפרופיסורים במכללות וכל אנשי שבת תחכמוני, ברדתם מעל ספסליהם, מבשרים לעצמם את הגאולה והפדות ברעש מחריש אזנים. אלא שאין עושים כך בצבור של פקחים ואנשי מעשה. אולם נבדלו אנשי שלומנו בזאת, שנהגו בענינים אלו יתר חירות ויושר־לב. במקום שאחרים כיסו טפחים, הם כיסו פחות מכך, ומה שאחרים התירו לעצמם רק ברשות היחיד, לא חסכו מעצמם אף במסיבות, שהיו עשויות, ברוב תבונת המורה, מעין רשות היחיד שברשות הרבים. מלכתחילה נקבע בדיבורים מפורשים וברמיזות נוהג זה: עת להמתיק שיחה בחומר הנימוסין ועת – על הרוב זו עת האתנחתה הקצרה או הארוכה – למתן פורקן וסיפוק לגילויים אישיים מוזרים כל שהם. כלל גדול קבע המורה: אהבת הבריות אינו דין שתהא כרוכה בשנאה לבריה וכבוד למין האדם אינו סובל זלזול ביחיד שבאדם. פעם אחת ניסח המורה ענין זה כך: נאמר ואהבת לרעך כמוך. אהבה זו כוללת את כל רעך, כשם שאהבת עצמו כוללת כל עצמו. אדם אוהב עצמו בין ער בין ישן, בין לבוש בין ערום, בין ברוגזו בין בצחוקו, בכיחו ובניעו, בכל שיחו ושיגו. ומידה זו שבעצמך עליך לנהוג גם ברעך. תאהבו כמות שהוא ובמה שהוא ובכל שהוא. היטב נטע המורה דעה זו בלב אנשי שלומנו. ממילא לא היו סולדים כלל מלראות ומלהיראות בצבור מה שרואה היחיד בסתר אהלו. אמרנו, למשל, שמר בארי בעל סיפור המעשה על הטבעת והנערה נוהג לישב בעינים מושפלות, הנוברות תמיד. נוקבות ויורדות למטה, ולא היו מרימן אלא בשביל להסתכל מעט בראי הקטן שבידו. מסתבר שאדם אשר עיניו בולשות בתחתיות, והוא מציץ מפעם לפעם בראי קטן שבידו, שונה מסתמא גם בכמה גופי־דברים אחרים של התנהגות מיתר הבריות. מר סבוראי הטורח בשעת השמיעה על עצימת העינים לשם הקשבה יתירה, כנראה נוהג בזמן ההפסקה לפקוח עיניו לרווחה דווקא ולהעיף מבטיו המפיקים חיבוב מאיש לאיש במרוצה רבה כאילו חושש הוא שמא לא יספיק להדביק בהם את כל אנשי שלומנו עד אחד, להודיע להם את חיבתו היתירה ונמצא שהוא קיפח חלקו של מי שהוא, אלא שתוך כדי כך לשונו משתרבבת משום מה מפעם לפעם. ויכול שיש בעובדה זו משום זלזול בצבור, ומכל מקום משום גילוי יחס של ביטול לגבי זה או פלוני מאנשי שלומנו, שהלשון המשורבבת פונה כנגדו. מר אויראי נוהג בהפסקות לטפל בלי הרף בשעונו, שהוא מעלהו מכיסו להסתכל מה השעה ומורידו לשם, שוב מעלהו על מנת להורידו לאלתר, וחוזר חלילה, ועל כל הצצה והצצה פניו מרעידים בעוית של חלחלה, כאדם המציץ בשעונו ורואה לחרדתו, שהחמיץ את השעה לאיזו פעולה דחופה ונתארעה לו תקלה שאין לה תקנה. יש שמפאת עגמת הנפש כל גופו מרעיד להסליד את הצופים בו. מר חזקוני־דובי, המהדר מאד בנימוסיו ונזהר ביותר מלהוציא מפיו הגה או הברה מעומעמת כל שהיא בשעה שחבריו מרצים את דבריהם, כיוון שבאה דממה מיד שפתיו מרחישות “תכלת, תכלת” בחזרה בלתי פוסקת, המייגעת את האזנים ומטילה שממון לנפשות. פעמים הוא מקדים “כן, כן” ל“תכלת, תכלת”. ולפעמים הוא סותם ואומר: “כן, כן”. ואותה שעה ראשו מתנועע נענועים חזקים ועצבניים, משל ישן המקיץ בבהלה בשל כל נענוע ונענוע. אנשי־שלומנו, איש ומיחושו והעויותיו המיוחדות. יש חוזר על פזמון סתמי בהפסקות; יש נתפס לשיהוקים; יש מגלגל צחוקים ללא סיבה ובמעין סבר של בכי דווקא; יש מעקם את פניו בעקימות משונות ספק לעגניות־חכמניות, ספק גולמניות־שטיניות. ברם, בה בשעה שאתה רואה כמה משונים לפעמים אנשי שלומנו בהליכותיהם ובהעויותיהם, עומד אתה על בינתו היתירה של המורה הדגול, שהשכיל ללכד אישים שונים זה מזה, בטבעיהם, במזגיהם ובמושכלותיהם, לעדה מתונה ומיושבת, המרבים הקשבה טובה, הבנה ואהדה ביניהם, מהדרים בנימוסים כל זמן שצורך הענין מחייבם, היינו, כל זמן שהדיון מנסר והם חותרים באמת ובלב תמים להתקרב זה אל זה בספירה של תרבות ולסייע זה על יד זה בבירור סוגיות חמורות בכבשוני הרוח, ללמוד בצוותה תורת האדם. בשביל להגדיל תורה ולהאדיר חכמת הנפש הריהו עומד וקובע להם שהיות־בינים ואתנחתות ממושכות, ככל הדרוש ובשיעורים הנאותים, המשמשות חניות קטנות או גדולות לפורקן המתח הרוחני החזק על ידי תנועות והעויות מגושמות ומוזרות ביותר. מעלה יתירה לפורקן, שהוא מטעים לאנשי שלומנו אותה הרגשת חירות עילאה של היחיד שיש בה גם קורטוב של משפחתיות נאצלה, היינו, מזיגה זו של לבדיות שבצוותה ויחידיות שבצבור, שכל בני תרבות אניני הנפש נוהים אחריה בחלום־חזונם. אנשי שלומנו כולם אניני־נפש הם.

“תכלת, תכלת”. “כן, כן, תכלת, תכלת” – קרא מר חזקוני־דובי במעין יבבה, שנתגלגלה לפתע לצחוק אדיר אגב נענועים חזקים של הגוף. אנשי־שלומנו, מסתבר, לא השגיחו כלל בדבר, ואם השגיחו לא היו תוהים על צחוק ללא־סיבה זה. אדם צוחק יצחק לו לנפשו. כל אחד מהם היה אותה שעה מתעסק באיזו עובדה בתוך של עצמו ובשל איזה טעם ונימוק הנודע לו בלבד. אולם מר חזקוני־דובי נתעורר חיש מהר, ובמאור פנים של ישוב הדעת, לפרש בדיבורים שקולים ומאירים את טעמו ונימוקו בצחוקו. הוא כך אמר:

– צחקתי. וכלל לא צחקתי. צחוקי פרץ מאליו. כשאני מעיין בדבר רואה אני, שיש בענין צד מצחיק במקצת. ידידנו הנעלה מר בארי ביקש… תכלת, תכלת… להוכיח, שיכול ותולדה גדולה יוצאת מסיבה קטנה ותאונה קלה, כל דבר של כל שהוא ושל מה בכך… תכלת תכלת… עלולים לזעזע מוסדי הנפש ולכבות את מאור השכל. מה עשה? עמד וסיפר לפנינו פרשה עצובה ביותר שמקורה בדאבון לב איום ונורא… תכלת תכלת… אין הוא ענין של מה בכך. אדרבה, ענין חמור ביותר. ענין היופי באשה. תכלת, תכלת… וכי קלה היא זו בעיניכם? ברשותכם ידידים, אענה אף אני חלקי על נושא זה. היופי באשה… תכלת, תכלת… הוא צרה ולא קטנה… רעה חולה. תכלת, תכלת… שמענו מפי ידידנו הנעלה מר בארי, כי לאחר כך, כאשר כלתה אליה הרעה ודעך לחלוטין מאור שכלה, התהלכה בת־עירו חנה היפה ברחובות כצל־בלהות, חרדת כל רואיה. אך כלום לא היתה חנה היפה גם בימי הטובה חרדה לכל, אור להבהיל? תכלת, תכלת… כפי אשר אחזה לי אני כל קלסתר־פנים נושא חן, תאוה לנפש, הנהו מכאוב ללב. היופי קללה היא אף למי שנתברך בו, ואולי כמועקה יתירה ירבץ על לב בעליו. משול היופי לחלום, אשר אם גם בתחילתו יטעימנו נועם־עדנים, ייהפך בסופו לסיוט־ממרורים. וכשם שבחלום כל דבר הניתן לנו נלקח מאתנו לאלתר, אף היופי כך: התעיף עינך בו ואיננו. תכלת, תכלת… היופי אך חזיון־בלהות הנהו. נוף הנהו וכל נוף הוא בן־חלוף. הוא גר עלי אדמות, הכיעור לבדו הוא תושב. תכלת, תכלת. היפה על שפת קברו מהלך תמיד. קרני־זריחתו הן רמזי־שקיעתו. וי לן מן הנשים היפות, אשר דבש וחלב תחת לשונן ועוקצים למאליפות בקצה לשונן. וי גם לנשים היפות מכל הפאר והשאר אשר בן. וי להן מחנן, כשם שוי לן מחסדן. כל הפאר הוא לבער, אם לבער ואם לבור. תכלת, תכלת. שוב אני גועה בצחוק. לא אוכל עצור בצחוקי, כי רוחי מרה עלי. היטב הקשבתי לפרשת חנה היפה. אני בסוגיה זו הרבה הגיתי. מסכת היופי לעצמה עלולה לטלטל עלינו את הדעת, לגרום חשכות במוחין. משולה אשה יפה למי ששמו לצוארו עניבת חנק משובצה אבנים טובות חדות ועוקצות. תכלת, תכלת. משולה אשה יפה לאדם, שנצטוה לצעוד מהלך פרסאות לאין שיעור ובידו כוס של יין מלאה על גדותיה, מבלי להפיל מתוכה טיפה. אמרתי משולה אשה יפה ל… אך מה כאן משל ונמשל? הלא היא המשל והנמשל כאחד. היא צרור האבנים היקרות; היא כוס המלאה; היא אבן החן; היא היין הטוב. היא מגדל הצופים, עליו נשקיף על כל הטובות והרעות, על החמודות ועל השכולים. והיא שהכל צופים בה ועושים את בשרה חדודים־חדודים במבטיהם; היא שהכל מתאווים לה והכל יורדים לחייה. כבודה פנימה, אך יקרותיה כאבנים הטובות המשתפכות בחוצות. תכלת, תכלת. שוב אבנים טובות מידרדרות מפי. משולה אשה יפה לאילה מורדפה, כל רודפיה ישיגוה בין המצרים. תמה אני, שבעולם השפל הזה מתנוסס בכל זאת בכל דור מנין, אמנם, קטן, מצומצם, מיעוט מבוטל, של יפהפיות, ויש מהן העוברות בו כמעט בשלום, אם כי רבות יותר לוקות בגוף ובנפש, נופלות טרף, מתבזות, מסתאבות מתנוולות,,, מתכערות להבהיל. אין כיעור כיופי שנתכער, כשם שאין חמוץ כיין שהחמיץ. טירוף הדעת של הנשים היפות הוא דרך הטבע. אילולא הקלקול שחל בי בזמן האחרון, שנתמעט כוחי לריכוז המחשבה ולסדר בעבודה, תכלת, תכלת… הייתי מתמכר לכתיבת חיבור בדברי ימי הנשים היפות, הנודעות לשם, מאז רחל אשת יעקב עד תמר אחות אבשלום, ומהילינה היפה עד חנה היפה בת עירו של ידידנו הנעלה, מר בארי. מעין סך הכל, מה עלה להן ולאוצר החן, שהפקד בידן, כמה מהן ראו חיים במנעמיהם, הגיעו לשיבה טובה והשלימו את מעגלן בחיק משפחתן, וכמה מהן נסחבו לבתי־בושת, מתו בבתי־מחסה לעניים או הובאו בדמי־ימיהן לבתי חולי־רוח. אך מלאכה זו טעונה לימודיות מרובה, צלילות הדעת, אורך רוח, כשרון התמדה, שלות הנפש, בטחון בכוחות עצמו, יכולת יתירה של ארגון החומר, עוד כמה סגולות טובות – ואין בי אף אחת מן הסגולות האלו. תכלת, תכלת… היופי בחינת רוח רעה, הגורמת צרות ומכאבים, אינו צריך הוכחות יתירות. ופשיטא שאין הוא בגדר דבר של מה בכך לטירוף הדעת. ידידנו הנעלה מר בארי, כאשר אחזה לי אני, לא ייחד ליופי את מקומו הראוי לו בחינת גורם, והוא הדין לא ייחד כראוי לבאר את מעלת הגורם לדכדך את הנפש. ידידים, עמקה של באר אף הוא אינו דבר של מה בכך. אני בענין הבאר יש לי לספר מעשה, שהייתי לו עד־ראיה ועד־שמיעה. ברשותכם הנני לספר אותו…

מר חזקוני־דובי לא הספיק כלל להתגדר באתנחתה כל שהיא, מאחר שרבים מאנשי־שלומנו קראו בפה אחד:

– אנו שומעים. אנו שומעים.

וכנגדם קראו אחרים ברגשת־נפש:

– ומה שם לסיפור המעשה?

– מה נפקא מינה איזה שם? עיקר הוא המעשה עצמו – טענו קצת מאנשי שלומנו. וכנגדם סברו אחרים, שידיעת השם חשובה מאד, כי שם כעיקר.

והיה חשש שיתעורר ויכוח על נושא זה. הסתכל מר אבינועם בפני המורה וראה גבותיו מרטטות ואמר:

– מכל מקום כולנו נותנים רשות לידידנו הנעלה מר חזקוני־דובי להתחיל בספור המעשה.

אמר מר חזקוני דובי:

– תכלת, תכלת… אספר לכם:

מעשה הבאר והירח

…כשנער הייתי, שוטטן הייתי. מדייק אני ואומר: שוטטן ולא שובבן. סייר הייתי לפי טבעי, רץ ושב, מהלך תמיד. עיני נשאוני. רגלי הוליכוני. זכור לי היטב: יותר ממה שהיתה לי כוונה לילך לאיזה מקום, פעמני תמיד רצון לילך מן המקום, להיות שם ולא כאן. עיני היתה בכל. ולאו דווקא על מנת לראות דבר־מה. זכורני, עשוי הייתי להעיף מבטים מסביבי, מבלי לנעוץ מבט בשום פרט. לא הסתכלתי במה־שהוא, אלא מעל למה־שהוא. ויותר ממה שהבטתי בעיני הריחותי בחטמי. לעולם הייתי שבוי בידי איזה ריח. יכול ואני ממשש לאו דווקא עצם מוחשי אלא ממשש את האויר. אהבתי לבלבל ולערבב ענין בשאינו ענין ולעשות מעשים שלא כדרכם. בטוח הייתי כי לא רק רגלי דורכות, אף מחשבותי דורכות, מוחי מצעד על נושאי מחשבותי. הכי לא נאמר הלך־נפש? הבינותי ענין זה כפשוטו: הנפש מהלכת על קרשי במת העולם. במאי הייתי, לפי טבעי. על במת העולם חפשתי תמיד איזה חפץ. שכאילו אבד לי. חפשתי. עתים מעלה הייתי על עצמי שהנני איש ציד, ועתים שיש לי חכה ביד ואני דייג. מאד, השתוקקתי להיות בלש, יודע מחשבות. דבורים הנאמרים בקול ענינו אותי פחות מכל דיבור שבלחש. בנשימה עצורה האזנתי בהיחבא לשיחות מבוגרים, מתעקש להתגנב מאחוריהם, והם מגרשים אותי מחברתם. בטוח הייתי, שיש דבר מה, והוא יסוד הכל, שהבריות מתלחשים תמיד על אודותיו על מנת להעלימו מאזני הקטנים, משום שעינם צרה בילדים. כך דבק בי ההרגל לעמוד מאחורי דלתות, להציץ מן החרכים, לצוד דיבור פה ודיבור שם. תכלית קנאה נתקנאתי בבעלי מופתים, בידעונים, במכשפים ובאמודאים, שקראתי עליהם בסיפורים, היורדים למצולות המים ופורשים שם את מצודתם. נער משולח הייתי, משולח מחברת האדם לנפשי, ומנפשי לכל מראה עינים ולמשמע אזנים, ברחבי השדות. עתים לבי לא הלך כלל אחרי העיר ויושביה, כי אם אחרי עולם ומלואו ואחרי עולם ועמקו. כגון שהייתי מפליג לבדי לעמקו של יער, תופס ישיבה על שפת הנהר ומתחקה על רצי הגלים או שוכב שם אפרקדן ומסתכל בתכלת השמים, נמשכתי אחרי הצדפים יותר מאשר אחרי הספרים, והפטריות, שקטפתי במו ידי אחרי הגשמים, נעמו לי יותר מן הנערים, שחטפתי במו ידי במשחק המחבואים. חפשתי כל טמיר ונעלם, כגון קן־צפור טמון בין עפאי האילן, או גחלילית בתוך הקמח. ומה מאד מתקה לי המית גלגל הריחים בצהרי יום קיץ ואני שטוח על הדשא בין השיחים הגדלים מסורבלים משוכבדים, אך רכים למגע יד, כצמר הצאן. ואילו בחברת הבריות ניתנו לי רק שעות קצרות של קורת־רוח, כגון בשעת ברכת הכהנים על דוכנם בבית הכנסת, שאסור להסתכל בידיהם הפרושות, אך אני שולח מבטים גנובים מתחת לטליתו של אבא, הפרושה עלי ועל ראשי, להציץ במה שלא הורשה לי, או כשנצטרפתי אל מלווי המת לבית העלמין שהכניסה לשם אסורה עלי מחמת שאני כהן… לא אעלים גם זאת: עונג היה לי להציץ בערבים מבעד לחלונות המוארים לתוך הבתים ולחקרן במבטי את האנשים המסובים אל השולחן בסעודת הערבית. בודק אני כל אחד בעשייתו במלאכתו, סדר אכילתו, אופן הגשתו את הכף או את המזלג אל פיו, סבר פניו בלעיסתו, איש על אפנו; זה מהיר וחרוץ; זה מתון ורשלן; זה אוכל בחתף כמציל מפני הדליקה; זה אוכל כאילו אנוס הוא; זה שוהה הרבה לפני הגשת האוכל אל פיו, כאילו ענין זה טעון אצלו ישוב הדעת, וזה זולל וסובא ללא דעת וחשבון. תמה אני; מה לי ולאכילתם של הבריות הללו, שהם עצמם אינם נוגעים לי כלל. אך מאכלם, והעיקר התבוננתי בו, הוא, כנראה, ענין הנוגע לי מאד. נער הייתי, מקשן וחטטן שבי היו כבר מבוגרים. תמה הייתי: מה לי ולאנשים? הרי מהלך אני מהם והלאה, ואף על פי כן הנני אליהם ואל מעשיהם. אין צריך לומר שכל שאינו יצור אנושי מעורר בי סקרנות. כגון סיעות צפרים הנוהרות במרומים אי לאן; חתולים המנתרים בזה אחר זה במבואי הבתים אל הכרה המיועדת להם בערימת האשפה, מחוז כיסופיהם; כלב צולע, המהלך דחוף ומבוהל, כחושש לאחר את המועד; חסידה הנצבה על רגל אחת בערבה רחבת־ידים – נצבה על במת העולם כעל גיא־חזיון – הללו דברים משלי, וענינם נעוץ בלב־לבי. דבר הלמד מענינו, שביצה עמוקה, שהרגל משתלשלת לתוכה כדלי לתוך באר, נוחה לירידה וקשה מאד לעליה, וככל שהיא לשה ודשה כן סופגת לתוכה כבידות ואינה יכולה להיחלץ משם, שימשה לי אבן השואבת במשעל שבעיר ובנתיב שבשדות, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים. וכשהנני מהרהר כעת בנליזות דרכי הריני משתאה ומשתומם, שבכל הימים ההם נתתי את דעתי על כל מה שהוא במעלה ובמורד, ברום ובעומק, בהרחב רב ובמיצר גדול, ולא נתעוררתי כלל לילך ולהסתכל בבאר הנתונה בקרבת עירנו, לשלשל את מבטי למעמקיה, כדי לראות אותה, היינו, שלא לראותה כל עיקר, שהרי הבאר ענינה כך הוא שמסתכלים לתוכה על מנת שלא לראות כלום מלבד חשכות ותהומיות. ומה גם שבאר היתה מזומנה לפני במבואי הכפר הסמוך שרגלי נשאוני לשם מפעם לפעם ללא שום תכלית, אלא בשביל לעקור ממקום למקום. זכורני: כשם שרגלי פעלו כמעט תמיד, אף מוחי כך; וכדרך שעיני תרו אחרי צפרים במעופן, כך ראו עיני־רוחי מלים עפות כצפרים במחשבתי. שכלי רחש תמיד מלים, שמים, אדמה, אילנות, דשאים, בתים, עינים, רגלים, חתולים, עכברים, מספרים, חטמים. הייתי מלא מלים. שונות הן המלים הפוקדות אותי. יש מהן, התקועות במוחי דרך קבע כמעט; יש יוצאות ונכנסות כאורחות פורחות; יש ארעיות לגמרי; יש מנקרות בי כיתושים; יש זוחלות כתולעים, בעליל חשתי אותן במוחי. יש צמודות למחשבתי כחלק מישותי, כגון המלים שמים, אדמה, אבנים, קברים, תכלת. במיוחד היתה לי המלה תכלת כספחת. אני, למשל, הוגה לחם ומתבל בתכלת; דם אני מלפף בתכלת; שחור, לבן, רך, קשה, שמחה, בכי, זמירות, קינות, אין מלה שאיני מטיל בצדה את התכלת. יודע אני שענין זה אינו כשורה – וכך הוא. איני יכול לתקן. לא ספרתי זאת לשום איש. הענין גנוז בלבי וחסל. אך בין כל המלים, הן של קבע ושל ארעי, לא נתייחדה המלה באר. לא זכרתי באר. לא הגיתי באר, לא חפשתי באר, עד שנזדמנתי ליד הבאר, ובשעה שאינה לא יום ולא לילה, בין השמשות, לא אפלולי, אדרבה, בהיר מאד, ונמשכתי אליה ועמדתי. הסתכלתי: אפלוליות מוארה, רכה כמשי, נסוכה. ראיתי קילון, ראיתי קילון, קורת־עץ ועליה רוכב מוט ארוך, בתחתיתו אבן ובעליתו חבל ואליו מחובר דלי. כן, באר. בעיבורו של הכפר באר. בתי־חמר, שמי־תכלת, ואין איש. תכלת. כן, תכלת. שלשלתי את מבטי למטה־למטה, לעומק, ולא ראיתי כלום. תכלת לא ראיתי שם, ושום דבר לא ראיתי. חושך ראיתי. תמה הייתי, שאני רואה חושך. באר לא ראיתי, ראיתי לא־כלום, הרהרתי: כיוון שאיני רואה באר, אין כאן באר. היטב ידעתי: באר כאן. רוצה אני לקרוע במבטי את החושך השמן, השפוך בעומק ואיני יכול. תמה אני, שאין לעינים שליטה על החושך. כלום אין שמש בעינים? העטלף והינשוף, שיש להם אבוקות בעינים, רואים בחושך. והרי גם לאדם יש פנס בעינים. וכיוון שכבה פנסו בעיניו מיד הוא נעשה עיוור. לא האור מאיר אלא הפנס שבעין. מפחד אני שמא נתעוורתי. רצוני להרגיל את עיני להביט בחשכות שבתוך באר; לראות מה מראה לחושך. סבור אני, שבכוח הרצון אפשר לראות גם חושך. לכשארצה חזק, אגיש את מבטי אל החושך ואביט. זכורני: מעשה שיצאתי בליל־אפל ועיני כאילו הוכו בסנורים ולא ראיתי מאומה, כיוון שנעצתי את מבטי לתוך לב החשכות, קרעתי במבטי את החושך. וכך אני עושה. הרבה צפרים של מלים פרחו ועברו במחשבתי, שלא הייתי מספיק כלל לפרשן. שהות קטנה של מחשבה מכילה תנובה רבתי של ילדי־רוח, שאם אנו באים להלבישם במלים, לחברם בטעמי־הגיון, עלינו לטרוח על כך שעה ארוכה. ריחים של מחשבה טוחנים במהירות הכוכב וריחים של בטוי פועלים לאט, כצעדי החמור במעלה ההר. הפריה והרביה של הרעיונות ברגע של אימה עצומה. סופת־הרהורים טלטלתני ברגע כמימרא, לא ידעתי נפשי. כוח עז דחפני לשלשל את מבטי; לשלשל את מבטי, לשלשל את כל עצמי לעומק העמוק, למשש את החושך במבטי ולאחזו במו ידי. תכלת, תכלת. קרעי הרהורים אני מושך מתוך פקעת הזכרונות, שהיתה מבוללה ומצונפה גם בשעת מעשה. אני אז מבוהל ומוחרד הייתי; חשתי: אני מטולטל בדעתי, עיני נעצמות, מוחי חורג, חושך אפפני. לא, ברק־אור פלחני. עיני העצומות ראו אור או כי האור בוקר וזורח מתוכי. תכלת, תכלת, תמה אני: וכי יש עינים מלבד העינים? שמא עינים גם בראש, גם בבטן, ברגלים, בחוטם, אותו רגע שנשתהה אולי כמה שניות בלבד, ולי ארך להחריד, ראיתי אור, בחטמי הריחותיו, שתיתי אור, עיני נפקחו לרווחה וראו אור. נוראות נפלאתי. הירח זרח, באור חדש לא ראיתי כמותו מימי, צח ורענן, שפוך בשפע, משתפך ועולה מלמטה, מן המעמק, מן המעמק. חושבני: הרהור פלח במעמק הנסוך אורה. מה שאני מבטא כעת במלים מן ההגיון שטפני אז כסופה, כסחרחורת. היה ערבל, דכי בישות הנגרשה. היתה בלבולת בנפש, תשפוכת של אור ושכל, כשפך דם על לובן הבשרים המפונקים, פינוק ואודם מבוללים יחד. דם ניגר לתכלת. על חודו של דק זמני נצנצו לעיני הבאר, העומק, חלקת המים הנסוכה כסף… תכלת, תכלת. פלאי־פלאים, אומר אני. חשתי בכל נפשי ומאדי כי שם, בתוך המעמק, חג, הוד והדר משתפך בשפע. הצצתי וראתי: מים עוטים שמלת חג. אפפתני שמחה וקראתי יהי אור. ויהי. נקרעו מעל עיני הסנורים. חשתי שפעת אורה, המית־מים. לחשה הבאר ועניתי לה לחש: עלי באר. ותאמר אלי הבאר: רד!. והירח הנשקף במים קראני ברמזי־קרניו. ראיתי ירח שוכן במעמק. כשם שהיה שט למעלה, כך היה שט למטה. בנתי: כל שלמעלה שוכן למטה וכל שלמטה צף ועולה למעלה; למעלה למטה, למטה למעלה, היינו הך. “כגוונא דאינון מתייחדין לעילא אוף הכי אינון מתייחדין לתתא” שקק בי פסוק מתפילת־ערבית של ליל שבת ברזא דשבת איהי שבת, שבת הנפש, שבת העולם, שבת המקום, שבת הזמן, עולם שכולו שבת. חד לקביל חד, חד לקביל חד, חד חד – הבזיק הרהור. נתקבל מאד על הדעת. אמרתי הרהור, ידידים: שיגרא דלישנא. לשון בני אדם כולה שיגרה וכל האדם שיגרה. מה הרהור? לא הרהור, לא מחשבה, לא רעיון, לא הגיון שבשכל. למעלה מזה. עמוק מזה. פתוח שבלב, חשק עז, בולמוס: לתתא, לתתא לתתא. כגוונא דאינון מתייחדין לעילא אוף הכי אינון מתייחדין לתתא לתתא לתתא. ההרהור היה כולו שלי, אבל אני לא הייתי שלו. אני משתוקק ליחודא עילאה הייתי ובו ברגע מפולג לשני חצאין. פלג־אני אומר: רד. ופלג־אני אומר: עמוד. פלג־אני דוחפני לעומק ופלג־אני מרחיפני כלפי מעלה. לא ידעתי הגותי. אך היטב בנתי, שאם אעשה מעשה שוב אין לאחריו כלום. אהיה אבוד. ארד לטמיון, לעד ולעולמי־עולמים, אהיה מחוק מספר החיים, ולא עוד יהיה שמי כאחד מבני החיים, שהיה שוקק חיים וכאיל תערוג על אפיקי מים היה נוהה ומשתוקק אחרי מסתרי החיים ורזי־רזיהם. כל אימת שהבריות יהיו מסיחים בי יאמרו: צאו וראו בפלוני, שחשך עליו עולמו לרגע ובער היה מלהבין נועם מתק החיים; נשתבשה עליו הכרתו, הלך ועשה מעשה. תכלת, תכלת. היטב זוכר אני, יותר ממה שציערני הזכרון שיהיה אחרי כשל מי שטחו עיני־בשרו מלראות בחמודות החיים, החרידני הרעיון שידונו אותי דין מי שטחו עיני־רוחו מלראות מה טוב ומה נעים להיות בר דעת, משכיל אל כל ענין במוח שבקדקדו, ולעז יוציאו עלי, שלא די שגזרתי עלי מיתה בידי עצמי, עשיתי זאת בשעת התערפלות הכרתי והתעכרות שכלי: נמצא, שהיתי משוגע ברגע מותי. הרעיון למות משוגע החרידני, הרחיף את עצמותי, והוא שהכריע לצד פלג הגוף החפץ בחיים על פני החלקה וסולד מן העומק. סלדתי מן הבאר העמוקה אשר לה מצולה, כל באיה לא ישובון, אך הפתיון שבלב לא נדם עדיין. הבאר דברה אלי בלשונות רבות, קראה לי, משכתני בעבותות קרני הירח המרצדות ועולות מתוכה, והירח ממרום השקיף אלי בחמדת חונף לומר: רד, רד, בני, צלול, אני אהיה לך שושבין. וכשטען כנגדו השכל הישר – אף באותה שהות קצרה. ששיעורה אינו ידוע לי, ולא היה ידוע לי בשעתה, הייתי כלי־קבול גדול להכיל דין ודברים על כל חלקיקי הסותר והבונה – הכיצד? מה בצע בקפיצה שהעליה לאחריה היא בלתי אפשרית? לא תוכל אפילו לתת לאיש ולא לעצמך דין וחשבון מהי קפיצה זו? השיב לי הצד שכנגד באותו שכל: אדרבה, עשה את הקפיצה, שהעליה לאחריה היא בלתי אפשרית. הבלתי אפשרי הוא הדבר היחידי שכדאי לעשותו. אני כעת מרצה את הדברים בסדר של זה לאחר זה, כאילו גם אז הכל נתהרהר ונתרחש על הצד המוקדם והמאוחר בשהות הזמנית. אך לא כך היה המעשה. תכלת, תכלת. ההויה לעולם מתרחשת בהיפוך מן התודעה. אילולא טבע האדם להסיח דעתו מן ההיפוך הזה היה מוחו מתהפך בו באימה ופחד. אך ההכרעה שבדברים אינה מהלכת כלל בנתיב הדברים. הילוכה שונה לגמרי אין להגדירו. התודעה חלה בגדרי־זמן. ואילו הדברים נתרחשו בתחומי הודעה היו בהכרח תופסים שהות של רגעים או דקות, וילדי הזמן צועדים דרך הטבע בשורה זה בעקב בזה כעדת ילדים, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. אך אותו דיון ביני לבין עצמי לצלול או לא, חורץ־גורל להיות או לחדול, על כל חלקי הסותר והבונה, הטענות והמענות נתחולל בתוך איזו ספירה של הויה, שאינה מחולקת לפרקי־שהות, ולא נתהווה כלל כויכוח של צדדים התופסים מקום בזה אחר זה במערכה, אלא נעשה בחדשיח רבקולי, משל לשירה מקהלתית, שאף על פי שכל קול נושא עצמו אינו נפרד כלל, אלא משתפך לתוך כלל הקולות, וכולם צומחים ונולדים בבת אחת. בבתאחיות הזאת החרידתני והרחיפתני משום־מה אל ההתפרשות וההתבדלות מן התהומיות שנשקפה אלי בפיתויים מלתתא. תמיד תמיד יש בי תשוקה עזה להשיג עוד פעם אותה הויה בבתאחיות, המרוממת מעל לספירת ההויה המציאותית הבגדר־אנושית, היא הסופה האלסופית, אשר פקדתני אז והטעימתני חלק מששים שבעולם הבא, טעם חיי־עולם. כל ימי אני נכסף להשגה ההיא, להארה ההיא, אדמנה, ולא אדע לכנותה, מן נופל מן השמים בת־מראה מחזיון הנצחים, בשורת האלמות. אילו פקדתני עוד פעם אחת אני מחזיק בה ואיני מרפה ממנה. אך זכרה כהד בן הד וכטעם בן טעם שמור בי ומכרסם את לבי, והוא שגוזל ממני את שלום הנפש. תכלת. נורא הרעיון, כמה חלקיק שהות עשוי להכיל התרחשות. יש רגע כמימרא הנוגע בכנף הנצח. מכאן אנו למדים כי משנת החיים, כפי שהיא סדורה במערכי רוחנו, מקורה בבית מדרשו של השכל, שתוכו רצוף זמן. אך כשפורקים לרגע קטן מרותו של השכל, מיד נפרקים אזיקי הזמן ומתבטלים גם סדרי המשנה, עליונים ותחתונים מתערבבים וזיווגים חדשים מתחוללים בהויה. לא אוסיף לדבר בסתומות. אותה שעה ליד הבאר נקרא לי דרור מן הסדר הבגדראנושי ונכנסתי להשגה חדשה, תפסתי ענין נעלם ראיתי אור חדש, הירח נראה לי חדש גמור, כגון שלא ראיתיו מעודי, והוא שמנעני להסגיר את חיתי למצולה. פלאי־פלאים. נחרדתי מהתאבדות הטירוף, ולא בכוח השכל, אלא, להיפך, מתוך שהותרו לרגע קטן אסוריו מעלי. גופי כבר נתכופף ונשתרבב למטה, עורי כבר ספג לחלוחיות המים, עורקי שתו מים, פתוי האבדן פכפך בבשרי בזרימה מימית, נמשכתי לתתא, ורחף מרומם העלני בקרני הירח. זכורני, אותה שניה, או אותו דק, ואולי אותו רגע ממושך, היו לי שכלים שנים: אחד מזה ואחד מאידך גיסא. מזה מושך לתתא ומאידך גיסא לעילא. אימה השתפכה ברוחי, שמא תיטרף עלי דעתי. גרמתי אומר לבלי להסתכל למטה. עוד אני משתוקק להביט בהצצה כל שהיא בירח הנשקף במצולות המים, ואיזה חוש מבין לוחש לי: לא, לא, לא תמות. ידעתי, שהפחד מפני המות מצילני מן השגעון. אך האמת היא שהפחד מפני השגעון הצילני מן המות. ניצלתי משיניהם וכל זה לא היה אלא נס. רוחי ביקש לאבדני, שכלי חשק להיטרף, אך גופי היה נבון יותר מהם. הוא חפץ חיים. נטל עצה מעצמו וברח מן הסכנה.

אנו לומדים דרך אגב לקח נוסף, שאין כלל שכל במספר יחיד, אלא כל חלק מן הישות האנושית יש לו שכל משלו. יש שכל של המוח, שכל של העינים, שכל של הלב, שכל של הרגלים, של כל אבר ואבר לחוד. הארכתי בדברי, ידידים, ערבבתי בסיפור ענינים שאינם נוגעים לו אולי כלל. לא נתכוונתי אלא כנגד הסבה המוטעית, שאפשר היה ליחסה לידידנו הנעלה מר… כאילו היא דבר של מה בכך. לא, ידידים, הבאר היא עילה ראויה להתכבד בכל כגון זה, שהבריות מכנים בשם טירוף הדעת. כל באר שופעת פחדים. באר קוראה, מים מפתים. באר בבין השמשות לא כל שכן. המזיקים, נבראו בין השמשות, וכל שהוא בכלל המזיקים סכנתו בין השמשות גדולה כפלים. אני מאז סולד ממראה באר ומרחיק עצמי מקרבתו. אין צריך לומר שאני מקפיד לבלי לעבור אף בסביבתו הקרובה בשעה שבין יום ולילה.

פרק ה'    🔗

בתום סיור הבאר והירח ירדה לרגע קטן שתיקה כבושה זו, שאף מתוך דממתה שוקקת ועולה המיה, המבשרת פרץ רגשות באותות של דיבור ותנועות, כגון אותה דממה עצורה של שהות קטנה, המשתפכת בחלל האולם בסיומו של תפקיד השחקן או המנגן, שצרר בקסמיו את כל קהל הצופים, והיא אינה אלא נשימה עצורה של החזה הנסער המקובץ, הקטר, כדי לחלק את שלהבת ההתלהבות הכללית לניצוצות התפעלות של יחידים, העשויים להתלבש בניבי הודיה, בקריאות הלל והדרן, בתשואות חן־חן ובמחיאות הכפים. מאחר שאין צבור מדבר, צווח, מוחא כפים, מבטא תהלות ותשבחות, אלא היחידים מהווים צנורות וברזים של מכון ההסקה המכונה ציבור. כך היו אנשי שלומנו שותקים לעת עתה ברגש עצור. ולאמתו של דבר, הרגש עצר את עצמו כדי שתהא לו שהות לשכל להשתלט על סרח העודף של ההתרגשות ולהביע את התפעלותו, לכלכל את הרשמים, לעכל את רחשי הלב ולהלבישם במדי ההגיון.

ארכה השתיקה במידה יתירה מן הרגיל; ומכאן נסתבר ממילא, שאף פעולת הדיבורים היתה יתירה מן הרגיל. כלל גדול הוא בנוהג אנשי־שלומנו: שיעור השתיקה הוא מודד לשיעור ההתרשמות שנעשתה בלבבות, כפי שסח פעם המורה, שהדיבור הוא השמלה והשתיקה לאחריו משמשת שובל לו. פשיטא ששובל ארוך מעיד על תפקיד החגיגי שנועד לשמלה. מצוה היא לציין מידה טובה אחת, שנשתבחו בה מסיבות אנשי שלומנו ואין כמעט כמותה בשום עצרת לימי־עיון ומשא ומתן בהלכה או באגדה. אנשים פקחים ואנשי מעשה בכינוסיהם מה עושים במוצאי כל הרצאה? אף הם שותקים מעט או הרבה. אבל חותם המבוכה בשתיקתם, ויש בה טעם לפגם של עלבון ופחיתות. המרצה כל עיקרו לא טרח בדיונו, הכרוך במאמץ הגיוני רב, בהמרצת כוח הזכרון, בהעלאת סברות, בליטוש ניסוחים ובהסעת מראי מקומות ואסמכתות ותעודות לרוב, אלא כדי לקבל יישר־כוח לבנינו, שהקים בעמל כה רב, או זכות לפחות לבקורת ראויה לשמה, שיש בה כדי לסתור את רעיונו מעיקרו. ולא עוד אלא פעמים נוח לו לאדם מבר־פלוגתא רב־משקל, הטוחן בסברותיו את פרקי־הרצאתו אחד לאחד ועוקרם מן השורש מאשר חן־חן, הנאמר בשפה רפה לצאת ידי חובת נימוס, ומאישור רך כחמאה ומתוק כדבש, שטמון בו עוקץ של ביטול גמור, כאילו אין כל בנינו המחשבתי ראוי אפילו להביא כנגדו ראיות לסתור. ברם, גמר כל הרצאה כרוך תמיד בשתיקה מעיקה, מבישה, נמלצה ביותר, המדברת בכמה לשונות, לפי טבע הלשון, שבה כל אחד מן המאזינים מסיח עצמו בסתר מחשבתו. יש מאזינים, שמלכתחילה לא הקשיבו כראוי, ומכל מקום לא נתלוו אל המרצה בטיוליו במחוז הנעלם, ולא נאחזו כלל בחוט מחשבתו, וממילא אין להם מה להגיד, לא לחיוב ולא לשלילה, ואין בלבם אלא משאלה אחת להיפטר מכל שקלא וטריא על הנושא. אחרים שמעו ואינם מסכימים, אלא שאינם רוצים לחלוק בגלוי, או שרוצים ואינם יכולים לפי שעה מחמת שאינם מסוגלים דרך כלל לרכז את מחשבתם ולהביע דעתם מינה ובה. אף הם היו מחזיקים טובה ליושב הראש, אילו נתן להם להתחמק ממלאכה קשה של חוות דעת על הענין. אחרים תמימי דעים עם המרצה ואין להם מה להוסיף על דבריו, אף לא נופך משלהם. ובכן, מלכתחילה הכל שותקים ברצון, בדאגה ובבושה. אך כלום יש הלבנת־פנים לחברו גדולה מהרצאה שאין עליה עוררין ולא דיון לאחריה? אמנם, אנשים אינם גזלנים. אף יושב ראש ממונה לתכלית זו לעמוד על המשמר ולעורר את החברים להשתתפות בויכוח. יש שהוא תובע בפה מכל אחד ואחד. יש שהוא מביע דרישותיו ברמיזה או בקריצה, בקפידה או בבדיחה. הוא מזמין מתנדבים לויכוח או מגייסם בתוקף סמכותו, קצת בכובד ראש וקצת דרך ליצנות. וכך נהפך על הרוב כל ויכוח לאחר הרצאה למעין תרמיל של קבצן, שכל אחד מן המסובים רואה חובה לעצמו להטיל מלאי של פרוטה לתוכו. נדבות נותנים למרצה, שבא לזכות את הרבים. והוא דווקא חייב לאחר כך להחזיק טובה לאלה שלא הניחו אותו בעלבונו ותרמו לכבודו תרומת שפתיים כל שהיא. אלא אם כן הוא מערים מראש על קהל שומעיו וזורק אליהם דיבורים ומביע דעות, הטעונים חמרי־נפץ, שמרגיזים או מעליבים, ורבים על כרחם מתייצבים במערכה להשיב מלחמה שערה. היינו, ההגזמה היא מלח כל הרצאה, העומדת למרצה לבל יבאישו את ריחו בשמועה שתצא עליו כי לאחר שכילה את כל חציו מאשפתו לא נמצא כלל צד שכנגד לקלוט את החצים. כל מלאכתו, משמע, יצאה לבטלה. כל העולה על הדוכן לישא את דברו ברבים חייב לכתוב ספר כריתות לכבודו, להיות מוכן לשאת את חרפת הדממה המעיקה שתינתן לו כפרס. ומהי התקנה כנגד תקלה צפויה זו? כמה תקנות יש. א. והיא אמורה לעיל. המרצה קיים: הבא לביישך הקדם וביישו. הוא מתבל את שיחו בשערוריה מוכנה מראש. ואין כשערוריה סגולה להצלחת מרצים. ב. הכנת ברי־פלוגתא מראש. תרופה זו מצויה ביותר. עד שאדם עולה לקתדרה, הוא, או נושא התפקיד של יושב ראש, מכין שנים או שלושה מתנדבים או מגויסים לעמוד בקשרי־קרב עם המרצה, כדי להגדיל על ידי הויכוח התענינות הבריות. שתי התרופות סורן רע, הן תרופות אליל. ההגזמה אפשר יש בה צד לשבח, בחינת תבלין של הטעמה והדגשה. אבל כשהיא מכוונת להגברת הרושם, לתכלית השערוריה, היא פסולה לא רק משום פניה, אלא גם משום שקר. אף הזמנת מתווכחים במחשבה תחילה היא מוקצה מחמת מיאוס. כל המשא ומתן העיוני מפסיד את ישרו ואת רצינותו ונהפך למשחק; גרוע מזה, למעשה־תחרות. ובאמת אין כנס עיוני, שאין בו מטעמה וממראיתה של התגוששות, בדומה לכל אספורט ומירוץ־סוסים ומאבק של מומסים ואגרופנים. אניני הדעת בורחים מהתקהלויות כאלו, ההופכים את בית המדרש לשוק ואת שדה הרוח לאצטדיון. משום כך חכמת חכמים נסרחה בימינו, אין אמת, אין חזון, אין משא ומתן בתורה, אין שמחה של חילופי דעות ושל חילוקי־דעות. מה תימה, ששממו מועדונים לתלמידי־חכמים ועברו מן העולם הטרקלינים היפים, ובטלו מושבי־רעים וכל גני השעשועים של הידידות הרוחנית נהיו למדבריות. לכן חובה כפולה ומכופלת עלינו להגיד שבחם של אנשי שלומנו, שבקשו ואף מצאו, במידה הראויה לציון, רפאות לרעה חולה זו, המכרסמת תרבות החן והידידות בזמננו. קודם כל עמדו בעצה הנכונה, העשויה בחכמה ובזהירות, ועקרו את אימת השתיקה מקרבם. מותר לשתוק בצוותה – זהו כלל גדול. מותר לשתוק באריכות אחרי כל פרק שיחה, בין של הגות בין של סיפור המעשה. אף רשאי כל יחיד לומר בגילוי־לב, שאין הוא מסוגל לדון בענין זה, או שאין הוא יכול לעשות זאת לפי שעה, מאחר שלא הספיק עדיין לרכז את מחשבתו או לנסחה כיאות. מעלה ייתירה לאנשי שלומנו, שמתירים אף חצי דיבור, גמגום והרהורים בקול, והחוכך בדעתו אומר: דעה זו אינה בדוקה עדיין בידי. אין מעדיפים את הברי על השמא ואין חוששים להגיד כך ולחזור ולהגיד את היפוכו, ממש כאדם הנושא ונותן במחשבתו, שוקל לכאן ולכאן ואינו יכול להכריע. כל אחד מדבר אל עצמו, כדרך שהוא חושב אל עצמו ואינו מטיל כלל על חברו עול השותפות, ולפי שאין שותפות כקנוניה חברותית, מתקיים בידם שיתוף לפי תומו. שותקים ו… לפתע מי שהוא מן החבריה פותח בדבור לא בהתנדבות, ואין צריך לומר לא משום חובת־גיוס, אלא מתוך השראה של אמת. נמצא, לא באה השתיקה אלא לשם ריכוז. שתיקה ממושכה יותר – שמע מינה: ריכוזה גדול. ואילו הרצאת דברים או סיפור המעשה מפי אחד מן החבריה לא היו גוררים אחריהם כל דיבור לא היה אותו חבר רואה את עצמו חס ושלום מקופח אף כחוט השערה אלא, אדרבה, דבר זה היה משמש סימן מובהק לו, שהדבורים קלעו לנקודת הלב של כל החברים והטילו לתוכם סערת התרגשות, או הדהמה כללית, שאין עוד כוח ולא טעם לדבר. זה שדיבר בעדו, דיבר בעד כולם. מתוך לבם הוציא המלים. ואם אחד הוא הלב, מכלל שאחד הוא הכאב. דיבור הממצה כאב הוא מעין חצי־ריפוי. אמרנו, שאילו היה כך המעשה, אבל לאמתו של דבר לא היה כלל מעשה, שאיזו פתיחה של שיחה לא תגרור אחריה דיון בהשתתפות מנין גדול של חברים ככל האפשר.

אף הפעם נפסקה השתיקה על ידי הצהרה גלוית־לב של מר אויראי, שהוריד את מרפקיו מעל השולחן וזקף את ראשו כמנהגו, בשעה שהוא בא להשמיע חוות־דעת מנומקת ומנוסחת כל צרכה. פתח בניתוח ברור ומפורט של פרשת בארי מתוך אותה גישה בקרתית, נטולת משוא־פנים, שנעשתה מפאת ההרגל וחינוך עצמי קנין לכל החברים כמעט; ואף המתיקה הרבה את המרירות, הפוגמת כל ויכוח ומניחה טעם רע בפה. אנשי־שלומנו מקשיבים לכל ברגש, ואין בהם רגשנות, פרי חששנות וחשדנות, לעוקצין של הבקורת. מר אויראי סבור היה, שפרשת הבאר והירח נוסחה בטוב־טעם, הגיונה נכון, מיזוג הסממנים נהדר, ההסבר מתקבל על הדעת, כל תנועות הנפש ומעבריהן ערוכות כסדרן, הן במה שקדם לאותו פרק זמן, הן בהשתלשלות המקרים והן בעצם המעשה, הרישא והסיפא וכל מצבי הבינים תואמים יחד. הוא כשלעצמו התפעל ביותר מיתרון ההכשר של מר בארי הנעלה להפיח רוח חיים במקרים ולתארם כהתרחשות שבהווה. הרי זו בינה יתירה, רצונו לומר, זו היא בחינה מפולאה לכפות על העבר העתק־זמן, אם אפשר לומר כך, לתוך תחום ההוה. השגת העבר בחינת הווה היא, לפי עניות דעתו של מר אויראי, מעין תחית המתים של ילדי הזמן. עולם הווה, היינו, עולם המתהווה, גדול במעלתו אף מעולם הבא. מה לו לאדם שהוא מזומן לעולם הבא, אם אינו מוכן לעולם הווה, ומה לו שהוא בן עולם הבא, אם אינו בן עולם הזה? וכבר אמר אותו צדיק: רבותה היא להחיות מתים!? קשה מזה: להחיות את החיים, שיהיו חיים ממש ולא רק קימים. לכן משבח מר אויראי את אופן הדיבור של מר בארי הנעלה. הוא הפיח רוח חיים בדברים. ראוי הוא באמת לומר: בי היה המעשה. עיקר בכל מעשה בעל המעשה, כפי שסח פעם המורה, אם זכרונו לא יטעהו, שהמעשים מצד עצמם משולים לצפרים. הם פורחים להם ואינם. ורק הרישום, שנשתקע בלב, הוא בבחינת קן, המשכן בתוכו את הצפור. המעשים יש להם חיות רק בלבבות. ואילולא חשש היה אומר כך: מעשים אינם נעשים אלא עושים אותם. סבור מר אויראי, שלשונו נשתבשה לו, אף הגיונו אינו עומד לו להמשיך את דיונו. נצנץ רעיון במוחו ופרח לו. כאילו נתייבש מוחו. הכל פרח לעילא. רבות מחשבות היו בלבו ואינן עוד.

מר אויראי פרש מן השיחה, חזר ונשען במרפקיו על השולחן וכיסה את עיניו. אלא שבין כך וכך נתעורר מר אבינועם לדון בענין זה מתוך בחינתו שלו. פליאה היא בעיני לשמוע מפי מר אויראי הנעלה כפירה בעיקר המעשים. כבודו אומר, שאין מעשים. מה משמע? אם אין מעשים, דברי ימי העולם מניין? או שמא נאמר, שאין כלל דברים לעולם, כשם שאין לעולם ימים? מה? מאידך גיסא קימא לן, שדברי ימי העולם שרירים וקימים. הוי אומר: אף המעשים הם של ממש או שמא אני טועה? שמא אין העובדות אלא בבואות? אך אם אנו אומרים, שהכל בבואות, קל וחומר שהזמן אינו אלא צל. ואם נקבל את הסברה, שהזמן הוא דבר שבממש, אף המעשים הם פשוטם כמשמעם. בעיה היא שאיני יכול לפתרה. מכל מקום ניתן לומר, אם איני טועה, שהואיל ואדם הראשון הגה את הזמן הריהו גם אדון המעשים. לא כן ידידים? מסתבר שאדם הראשון פירושו אדם ראשון, ולאו דוקא הראשון. היינו, יכול כל אדם להיות ראשון לגבי המעשה שהוא לא רק פועל כפיו, אלא גם יגיע־רוחו. סבור אני, שאף חברי יסכימו לדעה זו, כי כל דבר שאדם מכניס לתוכו חום לבו, הריהו קונה אותו להיות שלו ממש. כל מקרי־חייו של פלוני הם שלו במידה שנפשו נתייחמה בהם. נמצא, שכשמספרים מעשה בלב חם קונים אותו, ועל ידי כך טובעים בו את חותם האמת. לכן סבור מר אבינועם, שסיפורו של בארי הוא סיפור המעשה שחותמו אמת. בתוך גנזי נפשו חפר מר בארי והעלה משם חיים גנוזים. באר מיים חיים חפר ומצא. יחי מר בארי. הבו גודל למר בארי. אבינועם סטר דרך חיבה על חטמו של מר בארי ואחר כך צבטו בלחיו, כדרך שנוהגים בילד שפסק כהלכה את פסוקו. ולא היה בכך חס ושלום משום זלזול בכבוד מר בארי כשם שלא היה בכך משום זלזול בהלכות הנימוס ודרך ארץ, שאנשי שלומנו מהדרים בהן מאד, מאחר שקיום שורת נימוסים נאים בצד אילו הרגלים אישיים, המוחזקים בלתי נאותים והוגנים בכל חברה בת־תרבות, ומכל מקום הם נראים כיוצאים מן השורה, היה כלל גדול בנוהג של אנשי־שלומנו ולא נחשב מעין שני הפכים, יצירת־כלאים. משל למה הדבר דומה? לחכמת הלשון, הכפופה לחוקי הדקדוק החמורים; ואילו הדקדוק עצמו כולל הרבה יוצאים מן הכלל, לא די שאינם סותרים אותו, אף מוסיפים לו טעם וחן ומחזקים אותו מבחינה זו, שמשמשים אותות ומופתים חותכים, כמה חזקים שרשיו ותקיפה מלכותו שאינו חושש כלל לתת מהלכים בגבולותיו לשונים ומתנגדים, היינו, לאויבים פנימיים. ומה גם שאותה צביטת־לחי, שנעשתה בידי אבינועם, הותיק שבמועדון הידידים, שני במעלה למורה, שימשה, כנהוג, מעין גלוי־דעת ומתן־הורמנא לחבר טירון להגיע למעלת תושב ואזרח מלא. אות הקידושין הזה ניתן הפעם למר בארי, פרס על הצטיינותו בפרשת הבאר. ובפירוש הפטיר אבינועם:

– סבורני, כי לב כל הידידים עם פי באמרי, שידידנו הנעלה מר בארי הוכיח בטוב טעם ודעת כי באר עמוקה היא עילה של עומק.

כל אנשי־שלומנו כמעט הביעו את הסכמתם מי בנהימה צחקנית ומי במחיאת כף אל כף או בטפיפות האצבעות על השולחן. מר חזקוני־דובי קרא “תכלת, כתכלת” מר סערוני לשעבר דמיאל, נואם שיצאו לו מוניטין של בעל לשון חדה, ששינה את שמו לסערוני, לאחר שחלשה דעתו וקפצה עליו בחילה מאומנתו והוא פרש מן הדיבור ומן הציבור שמעבר לשער הברזל ונעשה שתקן גמור, הביע את התפעלותו כמנהגו בזמזום של ניגון קהה וחדגווני. ואילו מר ישפה, מחבר מחקרים בהוי של שבטים ועמים, אספן של משלים ופתגמים, שזכרונו נשתבש – ועל כך הוא קובל בגניחות ובזעזועי־גוף, החוזרים ונשנים אצלו, ובריטון בלתי פוסק “שכחתי, שכחתי” – הודיע את קורת רוחו בדקלום הפזמון היחידי שנשתמר בדרך נס כולו בזכרונו. וזהו: אני עומדת במעגל ומביטה סביב, אני מושיטה את ידי לחברה שלי. בואי לרקוד אתי. ידענו, ידענו, הכל ידענו, הכל, הכל. אמנון ותמר עלו על ההר, לשתות מעט מים, אמנון נפל, תמר אחריו, התגלגלו השנים. על שפת הנחל עומדת אני ומחכה ומצפה. למי, למי? לתמר, לתמרה שלי."

לאחר שכל אנשי שלומנו סיימו את גלויי הדעת שלהם, איש על פי דרכו, נפל דבר של פליאה; מר ישפה, שכל כך הרבה דברים נשתכחו מזכרונו, פתח ואמר:

– קהל נכבד שמעתי מעשה בבאר ונזכרתי

מעשה הירח והמיטה

…ברשותכם הנני לספר אותו. איש היה בעירנו… שמו נשתכח, כמדומה, ממני. לא, לא נשתכח. זכור לי היטב. ר' מאיר היה שמו. אין בי אף צל של פקפוק. והמעשה היה, הגעו עצמכם, לא תמול ושלשום. הרבה נחלים זרמו מאז אל הימים. הרבה דברים נמחקו מזכרוני. אך פרשת ר' מאיר חקוקה בי על כל פרטיה. הריני רואה אותו בזה הרגע פנים אל פנים. באזני אני שומע בזה הרגע את קולו. הרבה דברים נמחקים מן הזכרון ולא הדברים שהשכחה יפה להם. פליאה היא, שלרגע קטן יצא השם ר' מאיר מזכרוני. הרי זה לא יתכן כלל.. השם ר' מאיר מנסר בעירנו בכל מקום, בבתים ובשוק, יותר מכל השמות האחרים של בני עירנו. הבריות בעיר מסיחים הרבה בר' מאיר ומזכירים את שמו על כל ענין ומעשה, על כל צרה ועל כל שמחה, על כל שאלה ועל כל התארעות, בין בעסקי קידושין ובין בעסקי גטין, בין בחתונות ובין בלויות. לעולם נמלכים בר' מאיר מה לעשות וכיצד לעשות, שואלים עצה מפיו ושואלים שלא בפניו: ר' מאיר מהו אומר? פלא, פלא. כיוון שנזכר לי ר' מאיר, נזכרים לי כל פרטי המעשים הכרוכים בשמו. זכורני, היה מי שאמר בעירנו: הכי למה נקרא שמו ר' מאיר? על שום שהוא מאיר לכל בני עירנו בעצותיו הנכונות ובדברי פי חכם חן. זכות גדולה, היו אומרים בני עירנו, להיוולד ר' מאיר. ומלבד מה שפיו מפיק מרגליות, היה גם בעל הדרת־פנים יוצאת מן הכלל. הוא היה אחד מאלה הזיותנים, ילדי השעשועים בכל חברה ובכל ציבור. קוראים להם אנשי־צורה, “פני”, נשיאים, בעלים בעמיהם, נכבדים, אנשי הצמרת, מיוחסים, תכשיטים, עם ללשונו, תקופה לפי מושגיה ומונחיה. הצד השווה בכל העמים והגזעים, שאישי מעלה אלה מכובדים על פני כל העדה, את מימיהם שותים. תפארת אדם הם כענבים במדבר האנושי. מה נאמר ומה נדבר? מין האדם הוא מין לא יפה כלל וכלל. מין סוסים, למשל, יפה הרבה יותר ממנו. מין הכלבים גם כן. מין האריות והדובים לא כל שכן. מין האילים והצבאים על אחת כמה וכמה. ואפילו מין הקופים הוא במעלה עליונה לנוי מן האדם. פשיטא שאף הסוסים, הקופים, הצבאים והאריות וכל יתר בעלי החיים, יש בהם יפים מאד ויפים פחות. אבל לא מצאנו הבדלים גדולים כאלה בין פרצוף לפרצוף ובין קומה לקומה מן הקצה עד הקצה, כפי שאנו מוצאים זאת במין האדם, שהללו – והם מעטים, יחידי סגולה ממש – יפי תואר וזיותנים; והללו כעורים עד לגועל – יתכן שאף האחרונים הם מיעוט קטן – אבל רוב מנין של בני אדם, אם אינם בעלי־מום ובריות רצוצות ושבורות לגמרי, הריהם בכל זאת מעוטי־דמות, חסרי־חן, דלי־תואר, עלובים ביותר. ה“פני” מעטים בכל דור ודור. ר' מאיר בעירנו היה יפה אפילו מנכבד אחר בעירנו ששמו היה… כן, נזכרתי, ר' יהודה אריה התכשיט. כך קראו לו בפירוש. הפלא ופלא. זכרוני רק תש כוחו, אך לא נתייבש כליל. רצוני – הוא מתעורר וחי בי. דא עקא: בטחון אין לי בשום דבר. מעשה שהיה איני יודע, אם כך היה, או היה לא כך. שכחה השתלטה עלי. אני פעמים שוכח באיזו שנה או תקופת השנה אנו עומדים. את התאריך של היום אני שוכח לפעמים. אני ברגע זה, למשל, תוהה ושואל את עצמי: מה היה שמו של המלך ממוקדון המהולל, שנחל נצחונות הרבה, שמא אלכסנדר, נכון? את שמו של הקיסר ממוקדון אפשר ששכחתי. אך שמו של ר' מאיר בן עירנו החכם והמחוכם זכור לי היטב. אני פותח בגוף המעשה. בר־דעת גדול היה האיש, פקח וממולח, חריף ובקי בהויות העולם, מאיר פנים ומאיר עיני הבריות בסברה. אף על פי שהוא תקיף בדעתו הוא מטה תמיד אוזן קשבת למה שאומרים אחרים. רבים ניהנים ממנו עצה. קמעה־קמעה מתעורר זכרוני להחיות נשכחות. היו שקראו לו ר' מאיר סתם והיו שהוסיפו לשמו את חניכתו: תשבי. על שום שהוא כתשבי מתרץ קושיות ובעיות. אין קושיה, הן בדברי חכמה והן במלי דעלמא, שאין ר' מאיר יודע לתרצה. יפה אמר עליו אחד מבני עירנו, ששמו פרח לחלוטין מזכרוני: אף אחרים יודעים לפעמים לתרץ איזו קושיה. אך לא הרי ר' מאיר כהרי אחרים. אחרים מעמידים את הקושיה מכאן ואת התירוץ מכאן, היא לחוד והוא לחוד, כשני כוחות הנאבקים זה עם זה ומתכתשים יחד, כגון שני לולינים או אדם ושור האצטדיון, שני אויבים המוכנים לטרוף זה את זה, עד להכרעה, ואפילו עלה וגבר התירוץ וידו על העליונה, עדיין לא הוכרע הקרב, כי לפתח כל תירוץ רובצת קושיה חדשה. דרך כלל כמו בחד גדיא, שהתירוץ בולע את הקושיה ובאה קושיה ובולעת את התירוץ, וחוזר חלילה. ולא זו מידתו של ר' מאיר: אין הוא מתרץ את הקושיה, אלא עוקרה מן השורש, עושה אותה כאילו לא היתה כל עיקר, שורפה בהבל פיו, מבטלה מן המציאות ושוב אינה יכולה לקום בתחית המתים. הוסיף ואמר זה ששמו אינו זכור לי: מאחר שאחרים אינם עוקרים את הקושיות, אלא רק מיישבים אותן, הרי זה כאילו התירוץ עמו משמש להן כוח מעודד ומעורר. משול כל תירוץ לסם־שינה. הקושיה לוגמת קצת טפין מן הסם ונרדמת לה לשעה קלה בשינה מתוקה ומחליפה כוח. אין כלל קושיות מתות או עוברות ובטלות, אלא יש קושיות רדומות. נמצא, העולם מלא קושיות המשוטטות בין ערות בין רדומות ונושאות סכנה לבריות. ואילו הכל גבורי־כוח כר' מאיר לעקור קושיות משרשן היו לעולם פנים אחרות לגמרי. שוב זכור לי דיבור של פקחות, ששמעתי פעם מפי ר' מאיר – מכיוון שאנו עומדים בפרשת באר נצנץ בי משל זה. הזכרון משול לבאר, שככל שמעמיקים לחפור בו, כן הוא נעשה כמעין המתגבר. ואכן, כמה ענינים צפים ועולים בי בתהום השכחה, מתוך שאני מחטט בפרשה נשכחה. ובכן, ר' מאיר כך אמר בערך: אימתי עולה התירוץ יפה ביותר? לאחר שאתה מבין את הקושיה כל צרכה. וכשמבינים כהלכה את הקושיה מתברר שאין כלל קושיה. נמצא, אין התירוץ אלא תפיסה נכונה של הקושיה. וכששמעו הבריות בעירנו כך עמדו והוסיפו לר' מאיר על שמו ועל כנויו תשבי גם את התואר ר' מאיר עוקר קושיות. זכור לי היטב שר' מאיר שבע נחת מן התואר הזה. נזכר אני גם זאת: ר' מאיר, לגודל הפליאה, לא היה מונע את עצמו כלל מן הקושיות. אדרבה, הוא שש לקראתן, מחבבן ומגפפן כביכול, שורק להן ומשביען כרוחות להופיע לפניו. וזו היא דווקא רבותה גדולה בעיני. הוא נהג בענין זה כחכמי הרפואה, הנותנים זריקות נסיוב ממין המחלה כדי לחסן את הגוף. כך הוא נתן בכל שיחו ושיגו עם הבריות זריקת קושיות לכל אחד לפי מדריגתו בשכל ולפי הכושר הקרבי שלו, להיאבק עם חיות הטרף. בשעת חדוותא היה אומר במצהלות הגבור שכוחו במתניו: הגישו אלי את הקושיות שלכם, רבותי, הבו קושיות, הביאו אותן לפני ככל האפשר יותר, אחת לאחת, וארוצץ להן את גלגלתן. ושוב היה אומר: אומן אני. מלאכתי לעשות תירוצים מקושיות, כדרך שהבנאי עושה בית מלבנים. הבו לבנים, רבותי, הרבו ותנו. הנני חוזר לגוף המעשה. חכם גדול היה ר' מאיר. פיו הפיק מרגליות חכמה. אך הוא היה, כפי שמסתבר, רק חכם ביום ולא בלילה. בדקתי ומצאתי: שני סוגי חכמים יש, חכמים ביום שהם שוטים בלילה וחכמים גם בלילה או רק בלילה, שביום הם טיפשים גמורים. בעירנו זכור לי אחד, ולגודל הפליאה אף שמו זכור לי. ואין כלל פליאה, מאחר ששמו היה במידה מרובה דומה לשמי… רצוני לומר: שמי היה בכלל שמו. שכן אני שמי ישפה, והוא ישפה־ברקת. שם משונה. נכון? שם כפול. והיה ישפה־ברקת נודע גם כן בעירנו כבר־דעת. הוא השלישי למנין. ר' מאיר, ר' אריה לייב, והוא השלישי במעלה. איש נבון־דבר אף הוא. ביום הריהו ככל הבריות ואף פיקח מרבים, פיקח מאד, חריף וממולח. היו שאמרו, שבהויות העולם כוחו גדול אף משל ר' מאיר, אלא שאין הוא נוח לבריות ובעל מזג־טוב כר' מאיר. ישפה ברקת היה ביום במשאו ובמתנו עם הבריות בעל שכל ישר לגמרי. אולם בלילה במיטתו לא היה לגמרי כשורה. לפני עלותו על משכבו, התפשטותו מבגדיו, לא היה נוהג כלל כשפוי. אמנם, דבר זה לא היה ידוע ברבים. רק בחוגי משפחתו הצר ידוע היה, נשתמר בסוד. אך הסוד נתגלה למעטים, נסתנן באיזה אופן. הייתי בין המעטים. איש לאיש לחש את הענין בסוד מתוך קבלת התחייבות לבלי לספרו לזולת. ובאמת הצליחו להעלימו מדעת הקהל. מזכרוני נשתכח לגמרי עד היום. וכעת נזכרתי בו. מר ישפה־ברקת לא רצה להתפשט במעמד הבריות, אף לא בפני אשתו, ומשום כך לא הלך למרחץ ולא טבל בנהר. לחש לי מי שלחש, שהיתה לו סלידה, אימה, מפני מים בהמון. אף הרגל משונה לו, כפי שספרו לי בסוד, לגלגל שיחה עם נעליו הריקות. כגון, למשל, אין הוא חולץ את נעליו או מעבירן בידיו ממקום למקום,אלא מדבר אליהן, משדלן בשיחות נעימות לזוז ממקומן, לזוז מעצמן, וברצונן הטוב, לזוז קמעה־קמעה, לזוז. אך אני לא על מר ישפה־ברקת באתי לספר הפעם. אני במי הייתי דן תחילה? שכחתי. ניתק לי החוט בראש.

מר סערוני נעצר בדיבורו לשהות קלה, הטה ראשו לצד שכנו מימין, מר אביעזר נוי, ולחש לתוך אזנו:

– אבקש את כבודו, שיואיל בטובו לנענעני אחת ושתים. הבקבוק שלי דלל. לא עוד צף ועולה בי למעלה. ומוטב לחבוט על גבי חביטה משולשת. שיתעורר בי הזכרון. השכחה היא רעה חולה בי.

מר אביעזר נוי היה עסוק אותה שעה בשלו להלעיס כמנהג רבים המלעסים תמיד דבר מה או מוצצים סוכריה, לשם ריכוז המחשבה או לשם היסח הדעת, אם כי פיו היה ריק לגמרי. לפיכך לא נתן תחילה את דעתו על הבקשה. אך אנשי־שלומנו ציפו במתינה לפעולה הנכונה, שנעשתה, לאחר החזרה על הבקשה, על ידי מר נוי בכוונה וברגש, מעשה טקס. לגודל הפליאה יצאה מן הטקס השפעה נאותה, מר סערוני נחלץ חיש מהר מצפרניה של השכחה ונתאחה לו החוט. סיפור המעשה שב למסלולו הנכון.

– כן, אמר מר סערוני. אנו עומדים בפרשת ר' מאיר, שהיה לעולם חכם בין ביום בין בלילה. עד שהיה מעשה. בלילה היה המעשה. ר' מאיר חכם תמיד הקיץ משנתו. היה כנראה נים ולא נים, ביקש להתהפך על משכבו, ואולי נתכוון לרדת מן המיטה, ויצא לו בלבול. נשתבש לו המקום. בפירוש נשתבש לו המקום. חיפש קיר – אין קיר. לא ידע היכן צד הקיר והיכן צד החדר. שלח את ידו לגעת בקיר, שרבבה לצד הקיר, וזו תלויה והולכת בחלל. לפתע הרגיש שידו המושטה משתרבבת והולכת עד אין שיעור. היה תוהה ושואל, אם ידו שלו נתארכה כל כך או שיד זרה דבקה בה, ואולי שמאלו קפצה ונתחברה עם ימינו. שוב תוהה ר' מאיר: היכן כאן קיר והיכן חלל, היכן כאן ימין והיכן שמאל? ר' מאיר: תמצא לומר ימין היא ימין, הכיצד שמאל היא ימין. הרי קושיה. שהות קצרה או ארוכה נתחבט ר' מאיר בדעתו ולא ידע כלום. הוא רק זאת ידע, כנראה, שיש כאן ענין מוקשה. פליאה גוררת פליאה. התחיל ר' מאיר תוהה על עצמו ועל שמו: כמה מוזר הדבר, ששמו מאיר. חשב, חשב ושאל: איני יודע ימין, איני יודע שמאל, והיכן מאיר עצמו כלום אני יודע? התחיל לחפש את מאיר. והיה הענין מוקשה בעיניו מאד. שוב ביקש לירד מן המיטה וחושש היה שמא יפול לתוך חלל ריק. חיפש בידו הפשוטה כסא או שולחן, קיר, חלון, כל שהוא דבר, להישען עליו, ולא נמצא לו. נצנצה מחשבה במוחו, שאיבד מקום וכלל אינו יודע היכן מזרח או מערב, צפון או דרום. מאומה אינו יודע. נסתבר לו, שהוא תלוי בתוך חלל ריק על בלימה. סברה היא שאותה שעה חלשה עליו דעתו ושכלו התמוטט, נקע, כמו מיתר פקע לו במוח. שקע לתוך חולשת הישות וחוסר־דעה. שמש שכלו נתכסה בענן. לאחר שנתערפלו לו המוחין, אף כוחו עזבו. צנח על המיטה באפס־אונים. סח אני סיפור המעשה, כאילו ישבתי אותה שעה על סף לבו של ר' מאיר וטיילתי בין כליותיו, או כאילו ר' מאיר עצמו הביאני בסוד מחשבותיו אותה שעה וסיפר לי כל פרטי הפרטים. אך ר' מאיר לא היה לו עוד מאז אורח כאחד האדם, לא קשר מאז שיחה טובת־שכל עם אדם, ולא סיפר לא לי ולא לשום אדם בעולם פרטי הדברים, אשר התרגשו עליו אותו לילה. שום נפש חיה לא שמעה מני אז מפיו כל דין וחשבון על הקורות אותו בההוא הלילה. רק שמועות שונות התפשטו בקהל עירנו, שמועות עמומות, סתומות מוזרות, קטעים, רמזים, מלמולים, גמגומים, מפיו ושלא מפיו, סברות שהביע מי שהביע וחלומות שחלמו עליו אחרים. הבריות אומרים, הם מרננים, מפיצים השערות. וזה הכל. אך כשם שאין חלום בלא דברים בטלים, כך אין דברים בטלים בלי גרעין של חלום־אמת ובלי ממש שבדמיון. אמר פעם מורנו הנעלה, שחייב אדם לברך בכל יום בורא פרי הדמיון. ממקור הדמיון באו לנו גופי תורה ופסוקי חכמה. אילולא הדמיון לא היינו לעולם מוצאים את ידינו ורגלינו בעולם המעשה והיינו מהלכים בחושך תמיד. הדמיון הוא הפנס שבתוך החשכה האופפת אותנו. ניכרים דברי אמת ברוב דמיונות, המתהלכים על קורות ר' מאיר בלילה ההוא. ויהי בלילה ההוא ואימה גדולה ירדה על ר' מאיר, חשכה עטפתו. ביקש מאיר לעמוד על רגליו ולא יכול, כאילו נשמט הכל תחת רגליו. בבת רגע חש, שהכל אבוד. אבד מאיר למאיר. דומה, אני עצמי שמעתי פעם דיבור זה מפיו, חוזר ונשנה. כלל גדול הוא: דיבור חוזר ונשנה בפי אדם מעיד על עצמו, שהוא הדיבור שלו לאמתו ובו נתקפלה איזו תמצית שלו, תמצית של אהבה, תמצית של אמונה, תמצית של אימה ופחד. דבר זה אף השכל הולמו. אילו למשל ניטשטשו רק אילו דברים למאיר והעצמים שמסביב נתבלבלו, שלא למצוא קיר, שולחן, כסא, כל דבר שהוא, היה מאיר מסתמא מתהפך מבלי משים על משכבו ונאחז שוב בערפלי שינה, אף מתוקה היתה עליו שנתו, והוא למחרת מקיץ בריא וחכם ותקיף בדעה, כפי שהיה תמיד. היינו, ר' מאיר היה שוב ר' מאיר במלואו, שב לקדמותו. רצוני לומר, אפס־כוח ואף אפס־עולם, אפס־הכל היורדים בלילה על האדם אין בהם כל סכנה. אדרבה, מאפס־כוח אדם נמלט לאפס־דבר, לאפס־עולם, נחבא לו בתוך הלא־כלום ונרדם ומחליף כוח ושב ורפא לו וכאילו לא כלום. אך ר' מאיר היה יותר מדאי ר' מאיר. הוא היה אדם בעוז, תקיף בדעתו, אמיץ בישות, בטח בשכלו, אחד מאדוני העולם. אדון כשהוא מאבד את העולם הריהו מאבד את כל עצמו, והמאבד עצמו שוב אין לו תקנה. הוא פשט את רגלו לחפש את העולם והעולם פשט לו את הרגל, לכן הגיע מאיר להתפשטות מעצמו, מישותו התקיפה, והוא גופו נתהווה למעין חלל ריק רחב־מידות, בעל שיעור קומה גדול, כפי שהוא מאיר עצמו נסתבר לעצמו. הלך מאיר לאיבוד בתוך התהום של עצמו. כך בא האסון ר' מאיר. חיש מהר הוא התרגש ובא עליו. כאחשתרן הוא בא. גדול היה אסונו של ר' מאיר, מאחר שר' מאיר גדול היה. לכל אחד פוסקים מנת צרות ופורעניות, כפי שיעור גדלו שלו. האסון הוא הפרש והאדם הסוס. סוס־מידות מושך אליו פרש רחב־יש. לא אייחד את הדיבור על כך. אם אידרש לפרשת פרש וסוס, הריני מסיח עצמי מן הענין שלי. את העיקר אשכח. לא שכחתי עדיין את גוף הענין. זכרוני לא עזבני. רצוני לומר, שלא האדם הוא הסוס לפרש אסון, אלא המקרה או הסיבה. הנני חוזר אל הענין. לא הסוס עיקר, אלא הפרש. אסון יכול הוא רוכב על סוס ענק, ויכול הוא בא רכוב על גבי סייח. יכול הוא נגרס על ידי פרסת־ברזל של סוס, ואבדה הפרסה, ויצא האדם רכוב על הסוס, בלי פרסה ומעד הסוס ונשמט האדם ונפל ונהרג. בשל מסמר הלכו לאיבוד חיי אדם. לחנה היפה בא האסון רכוב על קילון של באר. ולר' מאיר בא הוא רכוב על קרני הירח. כן, על קרני הירח. עיקר כמעט שכחתי. אילו היה ר' מאיר רואה לפניו רק חשכה, רק אפס־דבר, רק חלל ריק, בלימה, היה אולי נופל מעל המיטה ושוקע בתרדימה ומחליף כוח לקום למחרת באחד האדם. אך צרה התחוללה על ראשו, שאותו רגע, אותו דק, ואולי בדק מן הדק, היה לו גילוי קרן אור. תחילה היה העולם מעונן, הירח מכוסה עננים, ופתאום לפתע בו ברגע או בו בדק, שנשתבש לו המקום ושכלו מעד, נקע, יצא מן השורה, הגיח הירח מבין מפלשי העננים, יצא וזרח ושלח קרני אורו מבעד לחרכי חלונו של מאיר. מסתבר, קרנים הללו חלושות, עמומות, היו, מאירות ואינן מאירות. היה פס אור קלוש מאד. ראה מאיר אור. הבין אור. אך החשכה לא נימוגה. לא ידע מאיר מהיכן מפציע ובא הפס, מן העולם או מתוך־תוכו. כסבור היה מאיר, שזה אגל־טל ניטפטף לתוך מוחו. ונזכר פתאום טל, גשם, עץ, אבן, שמים, אדמה, מאיר. מכלל שיש מאיר. ברקאי. געה בצחוק. וצעק: מאיר, מאיר. כששמע את הצעקה הבין שזה לגמרי פשוט, ולא קשה כלל, כי מאיר הוא מאיר; מאיר אדם, ויש למאיר ידים, רגלים. מאיר, הרי זה פשוט. חזר ואמר: פשוט, פשוט. הקשה מאיר: אם זה פשוט, למה היה לו תחילה קשה על מאיר? הרי קשה על הקושיה. אותו רגע, מסתבר, נפגע מאיר במוחו חבלה שאין לה עוד תקנה. מאיר היה כל ימיו עוקר קושיות, אך בבוא השעה הרעה וקפצה עליו קושיה על הקושיה, נתבלבל. מאיר נתבלבל לגמרי. בפעם הראשונה בחייו קפצה עליו קושיה חמורה, שלא יכול היה לעמוד כנגדה. בעלי הלשונות שבעירנו, מכיוון שהתחילו לגלגל בשמועות, חידדו שמועות לאין שיעור. היו שאמרו, שלא גילוי קרני אורה היה לר' מאיר, כי אם גילוי צלם או דמות משונה. יש אומרים: צל בא וטפח על פניו. יש אומרים: ענק נגלה אליו והיה משרבב לשון כנגדו. יש אומרים: הופיע לפניו אחד לבוש שחורים רכוב על מטאטא. לשמועה זו יש סמוכין, כי נוהג היה מאיר לאחר כך להיות רוכב על מטאטא בשוק. וכל כך נבהל מפני השחור, שכמעט פרחה נשמתו. ואילולא, אומרים, פרח שכלו, היתה נשמתו פורחת ממנו. הבריות מגלגלים שמועות, מקשקשים בלשונות, ממציאים מזון לכוח הדמיון. העיקר, ר' מאיר נהמם. בכך אין הדעות מחולקות. הענין היה בעיניו כולו מוקשה. היתכן? מאיר, פקח שבבריות, חכם וחריף, המהולל ברוב תשבחות, נמצא בלילה אחד טפש מטופש, גולם, המגשש בחלל ריק ומחפש קיר, אינו יודע היכן מזרח והיכן מערב, היכן צפון והיכן דרום. מאיר אינו מבין עוד צורת אלף בעולם. מאיר נעלב עד שורש הנשמה. דעתו חלשה. מאותה שעה ואילך היה מבלבל והולך, תוהה ומגשש ומצעק לפעמים: היכן מאיר, תפשו את מאיר. מאותה שעה ואילך ירד מסך ערפל על עולם־נפשו של מאיר. בפירוש מספרים עדי שמיעה, כי בעצם הלילה ההוא פרץ ר' מאיר מביתו והיה רץ ומצעק: היכן מאיר? וכשנזעקו אנשים לקולו לרוץ אחריו נעשה מאיר קל כצבי ומהיר טיסה כתרנגול והיה מקפץ ומדלג על גדירות ועל ערמות קרשים ועל תלי אבנים, אף קפץ ועבר על פלג אחד. בכוח לא־אנושי, אומרים, היה מדלג ומקפץ, עושה הקפות ועקיפין, כל רודפיו לא השיגוהו, עד שהוא עצמו חזר כאור היום אל ביתו, פרץ למטבח, חטף סכין והגיעה אל חטמו, העביר עליו, כבוחן ובודק אם זה חטמו של מאיר. היה מצעק: לא זה חוטם של מאיר. בקשו להוציא את הסכין מידו נשמט בכוח מן הידים שאחזוהו וברח דרך החלון החוצה, רץ והסכין השלוחה בידו, רץ ומצווח בקולי קולות, עד שנתקהלו עוברים ושבים רבים, טפלו עליו, תפסוהו וקשרוהו בחבלים. זה היה סופו של ר' מאיר. חכם מחוכם היה, עוקר קושיות. ופעם אחת בלילה באה קושיה והממתו. כל חכמתו לא עמדה לו ליישבה. מאיר עיני רבים, לא היה מי שיאיר עינו ברגע של התחשכות במוחין. זה היה סופו של ר' מאיר – הפטיר המספר וגעה בבכי גובר והולך.

פרק ו'    🔗

אנשי־שלומנו, שבשעת סיפור המעשה היו מתחקים בהתענינות יתירה על סבר־פניו ועל כל תנועותיו, כאילו חוששים היו לאבד ניב או נעימה שבקול, לא השגיחו משום מה בבכיו המוזר של האיש, אשר זה עתה סח שיחה נאה ומיושבת, עשויה בטוב טעם של בקי ורגיל בהויות הדיבור של בני תרבות מעודנת. שיחה נאה מתובלת בפליטות־פה משונות, מלווה בהעויות מוזרות, ואף בהתקפות של בכי, לא היתה כנראה דבר של תמיהה בחוג אנשי שלומנו

למשל, היטב הסביר המורה ענין זה פעם בשיחתו המאלפת

על הצחוק ועל הבכי

הפה צוחק והעינים בוכות. אך כלום כך הוא הענין לאמתו? הצחוק והבכי מן הלב הם יוצאים. הפה והעינים רק צנורות הם להוביל את קול הצחוק ואת שפך הדמעות. והלב על שום מה הוא עתים גועה בצחוק ועתים בבכי? על שום מקרה טוב או רע, משמח או מצער, מלבב או מחריד, שהתרגש ובא עליו, ירד לתוכו, נגע בו ממש, לעורר בקרבו המית־רגש, להפעימו בקצב נמהר מן הרגיל או גם לזעזעו. יכול שהמקרה המעורר הנוגע לו נתארע בתחומי הלב הזה ממש, יכול שהוא פגע בזולת, בין פרט בין צבור, מכל מקום בבואה שלו נותנת את אותותיה בלב האיש הנותן את קולו בצחוק או בבכי. הלב הוא אבי הצחוק והבכי, כי הוא מקור מחצבתם של השמחה והצער. הכל נובע מחדרי־חדריו, כי בו חביון הכל. שתי עינים לאדם, הרבה לשונות בפיו, כמה וכמה פרצופים לו, אך לב לו רק אחד. אין רשות היחיד כרשות הלב. הוא מדור החשאין של הנפש; חלוץ האברים; ראשון להיעלס, להיחרד, להיבהל. הוא הטמיר שבכלי הנפש. ויען כי הוא הנעלם מכל הריהו מתגלה יותר מכל האחרים בניעו וזיעיו. כל תנודה קלה שלו בצנעה פורצת ויוצאת לפרהסיה, בגעיה או בפעיה, בצחוק סואן או בבכי מרירי, במצהלות־חדוה או בזעקות־שבר. כל פרץ־צחוק, דומה לקנים הגה והי, מוליך רכיל ומגלה סוד מחדרי הלב, מוקיע את פנימיות הנפש, כל שברשות היחיד לרשות הרבים. הצחוק כבכי עושה פרצה בגדר הנימוס. קורא לזר להביט אל הנפש פנימה, לדלות לפעמים דבר־סתר ממעמקים, לבלוש שם סוד כמוס, ועל ידי כך הזר נעשה גם בחיי הנפש של הצוחק או הבוכה בפרהסיה, ובני אדם מזדלזלים זה על זה. והיה השכל מחיב, שהבריות יהיו נמנעים מן הצחוק בצבור, כשם שהם סולדים מן הבכי בקהל רב. ופלוני שפגע בו חשק הצחוק ראוי היה לו לפרוש מן הצבור, להיחבא בפינת־סתר ולהוציא שם מנת־צחוקו, כדרך שנוהג בן אדם השרוי בין הבריות, שצערו הפרטי צף ועלה פתאום בזכרונו והוא אנוס למלט משא סבלו בזרם של דמעות, שהוא הולך ונחבא לו, מתייחד עם כאבו ורוחץ את נשמתו בפלגי־דמע, באין עין רואה אותו. אולם לא כמידת הבריות בצחוקם מידתם בבכים. הכל מתביישים להביע צער יחיד בבכי בפרהסיה, רבים נמנעים מלשתף עצמם בצער הצבור על ידי בכי קיבוצי, ואין כמעט איש מונע עצמו לישב בחברותה במנעמי־צחוק, אדרבה, חיבה יתירה נודעת לבני אדם המרבים צחוק ברבים על כל המקרים הטובים, ואף ללא כל מקרה. מתכנסים מלכתחילה יחד כדי להטיב לב בצותה במעשי צחוק־ומשובה. ובשביל שלא יחסר מזג הצחוק ממציאים כל מיני מהתלות ועושים תחרות של בדיחות ודברי־ליצנות, כדי לעורר נחשולי צחוק, רעמי צחוק, געש של צחוק.

פליאה הוא: מפני מה מתביישים הבריות לבכות בפומבי ואינם מתביישים לצחוק בפומבי? אניני הנפש, המצניעים רגשות, אינו דין שלא יקלו ברבים על ידי צחוקם את התרגשותם. ומה גם שאין כל אחדות רגשות מצויה בעולם. שנים הצוחקים על איזה דבר אינם צוחקים כלל על דבר אחד, אלא כל אחד רואה בדבר צד מגוחך שונה משל חברו. פשיטא שאין זה לפי כבודו של נזר הבריאה לצחוק או לבכות בצבור! היינו, לערטל את נשמתו, כשם שאין זה מן הנימוס לערטל את גופו ברבים. ואף על פי כן נוהגים מידה ומידה בשני הדברים האלה הדומים זה לזה. רק הפשוטים והגסים שבבריות שופכים דמעות בפרהסיה, ואילו צחוק בפרהסיה אפילו איסתניסים אינם מדירים עצמם הנאה ממנו. סבורים משום מה, שהצחוק הוא סגולה לבריאות. אבל גם סברה זו אינה מיישבת את הענין. הרבה תרופות ורפואות יש, שבעלי הנפש היפה סולדים משימושן במעמד זולתם. לאמתו של דבר אין כל יסוד להנחה, שבחיק הצחוק שורה השמחה, או שהשמחה המרובה יפה לבריאות. אך הבריות נמנו וגמרו, שכך הוא הדבר. לפיכך הם מרבים צחוק לצורך ושלא לצורך, על דבר ועל לא דבר, ודרך כלל על כל דבר של מה בכך. הם מתקהלים במחשבה תחילה לישב ולצחוק בצוותה, עושים כל מיני תחבולות לגרות את עצבי הצחוק. מקיימים מכונים ומועדונים לצחוק, מחברים מחזות מצחיקים להעלותם על הבמות למכור מנות־צחוק שמנות בכרטיסים; מקימים בתי מדרש ללמד אומנות ההצחקה ומחברים לתלמוד הצחוק. תעשית הצחוק תופסת מקום ראשון כמעט במעלה בכלל התעשיות הבונות את הכלכלה במדינה, כאילו הצחוק לעצמו הוא באמת כלי מחזיק ברכה לפרט ולכלל. ואין זה כך. אין הצחוק לא ברכה ולא צדקה, לא סגולה ולא מעלה יתירה, לא רפואה ולא מקור חיים ושמחה. על הרוב אין תוכו רצוף כלל המית־רגש ואין בו יותר חיות מן השיהוק או הפיהוק והעיטוש למשל, כיוצא בהם מן הצרכים הגופניים. לא זו שאין זו מן המידה לדחוק עצמו לצחוק בחברותה, כל השומר על כבודו ראוי לו לפרוש מן הצבור בשעה שהצחוק דוחקו, כדרך שהוא מצניע עצמו באכילתו, בשנתו המעלה נחרה, ובמילוי תאוותיו הגופניות האחרות, מצטודד ועושה את משאלות־גופו, נחבא לו לבוא על סיפוקיו המגושמים. אך בדקתי ולא מצאתי כלל ביישנים לצחוק, אם כי ביישנים לבכי מצויים הרבה. הכל צוחקים בצוותה, צוחקים לתיאבון ובלהיטות, בהתמוגגות ובהתלקקות, ריר הצחוק ניגר בשפתים; צוחקים לא רק בפה, צוחקים אף בעינים, בחוטם, בבטן, בתנועות הראש והידים. בשרירי הפרצוף; כל עצמותינו תאמרנה צחוק. לדידי לא האדם צוחק, אלא הקיבה צוחקת. האיצטומכה רעבה לצחוק, כשם שהיא רעבה למאכל. יתכן שהצחוק מועיל לעיכול המזון. מכל מקום אין הוא כלל בגדר מזון לרוח. הגוף צוחק. אין הנשמה צוחקת. אך הנשמה בוכה. כל פלג של דמעות מושך עמו פירורי־לב. ולמה הבריות מקפידים שלא לבכות בפרהסיה משום חשש פחיתות כבודם ואינם סולדים מן הצחוק בהמון עם?

הוסיף מנדו ואמר כמה דבר הסבר

על הבכי קדושה ובטהרה

..צאו וראו, ידידים, הזמנים משתנים ועמהם מושגי הבושה. לא בכל הדורות היה הבכי בצבור מוקצה מחמת בושה, וקשה מזו, מחמת מיאוס, כאילו מיץ העינים נסחט מן הענבים הבאושים שבנפש ולא מענבי ההילולים, וכאילו ענבי השמחה עושים את היין הטוב וענבי הצער עושים את החומץ הרע. בעבר הלא־רחוק, ובתחומי שבטים ועמים רבים גם בהווה, שוכרים על כל צרה שלא תבוא מקוננים ומקוננות להגדיל צער ולהרבות בכי בבית וברחוב, נוטלים תוף וכנור ומסובבים את העיר לזרוע תאניה ואניה בקהל עם רב. הכל בוכים בהמון. בעל הצרה, האונן או האבל, ממרר בבכי, וכל קרוביו ומיודעיו עוזרים על ידו. ואף הזר העובר ושב תורם משלו קצת מיץ־עינים, שיש בו טעם מרירי מהול במתק רב. מצוה היא ללוות את המת ולהשתתף בצערו של האבל. מצוה לבכות עם הבוכים. מצוה לבכות, כי מן הבכי הלב נשבר, ואלהים אוהב נשברי־לב. שבירת הלב היא דרגה להשלמת הנפש. וכבר אמרו חסידים ויראים, שאין ישר מן הסולם העקום ואין שלם מן הלב השבור. בבית אלהים לא כל שכן שהכל בוכים בצוותה. טעם התפילה באנחה, השוברת את הלב, ובבכי, הרוחץ את הנשמה. הבכי כפי שהוא נראה לאנשים בכל הזמנים מן הבחינה האלהית, הוא מקוה־טהרה. האדם לפי השגותיהם של יראי השם, הוא אלון בכות, וכל עולם הזה עמק הבכא. הכי אין יש בכי גם בטבע? עצי־היער, ערבי הנחל, הדשאים בשדות, תנים וכל חי למינהו, אף רוחות וסופות, הגלים בימים, שואגים ובוכים מרה. אדם בהתיצבו לפני אלהיו ליתן דין וחשבון על מעללי־ידיו או על מורשי־רוחו, יפרוש אליו כפיו בתחנונים ויתנה לפניו את צערו, חרטתו וחרדתו בבכי מר. כל וידוי אף באלם הוא בכי. כשם שהלב הוגה רעיונות ללא מלים, כך הוא הורה בכיות ללא קול. מלבד הבכי, שפת הדמעות, אין שפה בה ידבר האדם אל קונו. הלבבות הם אניות, שאין להשיטן אלא בים הגדול של הדמעות האנושיות. כטל לעשב, כך אגלי הדמעה להגות הנפש ולהגיון הרוח. מחשבות, שלא עלו מן הרחצה של פלגי דמעות, אין להן חן, אין להן טעם, ברק אין להן, יובש יש בהן. ממקור הדמעה שותה כל אמת. הדמעה לבדה מכבה אש הצמאון וכליון הנפש לרגע קטן למצער. הכי לא שפכו פלגי דמעות הגבורים וכל אנשי השם בימי קדם? בכו גבורי כוח, בכו מלכים, אף גדולי החכמים לא מנעו עינם מדמעה. הנביא בנהמת רוחו קרא: מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה. והלא הנביא היה לראש לכל בן־חיל, איש נורא בגבורתו, אמיץ־לב, עשוי ללא חת, איש אשר תמיד ובכל נשא את נפשו בכפו וברוב עוז ותעצומות התיצב במערכה כנגד אנשים עזי מצח וכנגד כל המקרים הרעים, לא נרתע מלהסתכל במוראות כמו שהם. זה הנביא, אשר חסך נפשו מכל טובה ולא נצרך לדבר, כל קנין לא היה שווה בעיניו, לא וויתר על קנין הבכי ולא בז לאוצר הדמעות הגנוז בנפש. יען כי קדוש היה האיש לאלהים. עיגול הדמע הוא טבעת הקידושין בין אדם לאלהים. צאו וראו, כל אד המתאבך ועולה מן האדמה וכל היורד ממרום אל האדמה, אך מטר של דמעות הוא. בדמע ידבר האל לברואיו; בדמע יקדשם, יטהרם, ירחצם ויזככם. הדמעה לבדה כולה חיות, כולה אש, כולה נפש, כל כתם היא ממרקת. בשפוך הנפש דמעות כמים הריהי יורדת לטבילה להיטהר מפגמיה ואף להירפא ממדויה. ואלו היו הבריות בימינו משכילים איש אל רעהו, כדרך שהם משכילים לעתים איש אל אלהיו להסיח עצמם לפניו בתום וביושר, לא די שלא היו מתביישים לשפוך צקון־לחשם זה בפני זה ואף לשפוך פלגי דמעותיהם איש לחיק רעהו, אלא היו מכנסים חוקי־ידידים לבכות בצוותה, לגלות איש בפני רעהו את נגעי לבו; היו מקימים בית גדול לתלפיות בית הדמעות, כדרך שהם בונים בתי־גנזים ובתי־נכאות לכל חפצי־נוי ומלאכת מחשבת, להראות באותות ובמופתים מה גדלו מעשי בני אדם וכמה עמקו מחשבותיהם. מן הבית הזה יצא הקול עד למרחקי־עולם, מה גדלו וכמה עמקו מעינות הבכי בנפש אנוש. ואולי לתכלית זאת נתכוון שלמה המלך החכם בבנין בית מקדשו ובתפלתו הנודעה לתהלה מדור דור לאמר: “כל תפילה, כל תחינה, אשר תהיה לכל האדם, לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו, ופרש בפיו אל הבית הזה”. הרבה בתי־מקדשות כבר הוקמו מאז ומעולם, לאל ולבעל, לעבודת כהנים ולמעשי הקרבנות, למעשים טובים ולעסקי־פיגולים, לפולחן ולפולמוס, אך בית המקדש לדמעות לא הוקם עדיין על מכונו. והלא רבים מצפים לבית המקדש הזה, כדי להוריד את נאד הדמעות ממרומי השמים על הארץ. רבים בכו בכל הזמנים, רבים בוכים גם בימינו, רבים יבכו גם לעתיד לבוא. כל התענוגות וכל הצערים עתידים אולי להיבטל, אך הדמעה לא תימחה עד עולם. כבר ראינו כמה רבים הם האנשים בקרב אנשי השם מאז ומעולם, אשר שפכו את לבם כמים. כל גבורי יון בכו כילדים בנגוע הרעה עד לבם. בכה יוסף בן יעקב על אחיו. בימי דוד נאמר: “ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל”, וכן וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כוח לבכות“. שמואל א‘, כ’ מ”א. שם ל‘, ד’. בנות ישראל אל שאול בכו. חזקיהו המלך, כאשר חלה למות, הסב את פניו אל הקיר ויבך בכי גדול. בת ציון תתיפח תפרוש כפיה, כאמור בירמיהו ד' ל“א. רחל מבכה על בניה. דוד, דוד, גדול הבכינים של כל הדורות, וגדול חכמי הזמירות של כל הזמנים, אמר: “אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה” ו”היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה". הוא שגרס: לחם דמעה. המשיל את הדמעה ללחם־חוק. וקהלת החכם מכל אדם אמר: עת לבכות.

ושוב לא נהיה מן המתמיהים אם נאמר, שמוטב היה להם לבריות לקבוע עתים לבכי בצבור, מאשר להתקהל כדי לבלות זמן בצחוק ובקלות ראש, ברכילות ובלשון הרע, בבדיחות גרועות ובליצנות תפלה. כל התוועדות לשם התוודות היא טובה. והוידוי כלום המלים הולמות אותו יותר מן הדמעות? אדרבה, דמעה אחת פעמים נמלצה יותר מתריסר פעמים תריסר מלים. עשרה בני אדם היושבים יחד ודמעותיהם ניגרות מעיניהם, אף ללא אומר ודברים, שכינת האמת שרויה ביניהם. מכאן אנו למדים, שכל מקום של מושב־רעים יכול והוא נעשה למקום קדוש. הכוונה הטובה מעלה כל בית־ועד לבית־תפלה וכל עצרת לעיון־מחשבה לשעת מקרא קדוש. נהיה ישרים ואמתים עם עצמנו ועם זולתנו ויהיו גם דמעותינו אמתיות ונאמנות. יפה כוחה של אמת להפוך כל פלג־דמעות לנהר קדוש ולמקוה טהרה. דא עקא, שאדם הנברא בצלם אלהים אינו נותן כלל את מבטו בצלמו האלהי של רעהו, אלא בדמותו הנעוה בהתפתלותה בהעויות הצחוק הנלעגות. מקרבים את האדם לא לפי בכיו הנסתר בחובו, אלא לפי צחוקו הנגלה, לפי יכלתו להצחיק אחרים. משל אדם לצחוק יולד וכל עיקרו לא בא לעולם, אלא כדי לשעשע עצמו וזולתו בהעויות מצחיקות. הכי בדחן הוא האדם לאלהים, ולא כהן גדול להגיונות נעלים ולחזיון הרם והנאצל? כל רם־ערך הוא גם כבד־הגות.

פסקי־סברות אלו, שהובעו על ידי המורה באופנים שונים, במפורש ובמרומז, מתוך ייחוד שיחה על נושא הצחוק והבכי, או כמובלעה בתוך הדיונים על נושאים אחרים, שהם מענינו ושלא מענינו, והם אמורים לעולם בטוב־טעם ובמתינה, לא מעשה נגיד ומורה־דרך מגלה־חידושים, אלא דרך אגב וללא הטעמה רבתי, בחינת המפורסמות אינם צריכים ראיה, פעלו דרך הטבע לשנות מיסודה את בחינת הצחוק והבכי אצל הללו מאנשי שלומנו, שהיו מבליגים במאמצי הנפש על חשק הבכי, ונתנו הכשר של נימוס טוב לאלו מהם, שהיו בלאו הכי פורצים את גדר הנימוס מחמת מועקה שבלב ושולחים את לחם־דמעתם על פני פלגי עיניהם. הללו סברו וקבלו גם כן, שאין הדמעה נוזל עכור, אלא ברק הנפש, נוגה היהלום של הנשמה, כפי שסח פעם המורה. הותרה רצועת הבושה. מותר היה לבכות בשעת הדיבור ולאחר הדיבור. יחיד לנפשו בוודאי רשאי היה למרר בבכי, אם במסתרים ואם בגלוי לגמרי. והרי היה על מה לבכות. כל אחד מאנשי שלומנו, היושבים בתחומי בית המידות, ששער הברזל סוגר עליו, בדומה לכל יתר הבריות, המשוטטים מעבר לשער הברזל, היה לו על מה לבכות, חש צורך לבכות אם את סבל חייו ואם את גויעתו האטית מחוץ לכל תחום של יצירה חברתית. כדרך שכל אדם יש לו מיכל דמעה בקרב נפשו, אם על יום היולדו ואם על יום מותו. ברם, ניתנה האמת להיאמר, שאפילו אילולא חוות־דעתו המוסמכת של המורה על הבכי בפומבי, לא היו אנשי שלומנו נוהגים פרישות בכל חומר הדין מן הבכי בצוותה, משום טעם זה בלבד שיד גורלם המיוחד, הנפלה מן הכלל האנושי, עשתה עיגול מיוחד מסביבם, והוא שטבע אותם בחותם העדה או המשפחה. עדה משמעה, שחבריה הם עדי ראיה זה לזה בכל; משפחה פירושה, שבניה נספחים זה על זה בכל מראות החיים ואף בכל תהליכיהם. אנשי העדה על כרחם משמשים אספקלריות זה לזה; בני המשפחה עולמם מעורטל מאיליו. כל עריה היא גם ענין של הרגל. אנשי־שלומנו נידונו לעריה, בדומה לחבית, שכמה מחישוקיה נתערערו, ומה שיש בה אם אינו נשפך במלואו, הריהו נוזל בחרכים ובסדקים. אנשי־שלומנו, שקבעו עתים לתורת השלמת הנפש, מסודקים היו מכל מקום. בית סגור שרוי בחושך. בית פתוח אור זרוע בו. בית סגור ומוגף תריסים מסודקים לא אור ולא חשך בו, אלא בין השמשות מתמיד. אנשי שלומנו המדומדמים, כל שפעת האורה נתרכזה במושבות־נפשם. הם ראו פחות, ואף יתר, משאר הבריות. לפיכך דקדקו זה עם זה בחומר הנימוסין ולא ראו און איש בגילויים יוצאי דופן של חברו, ובכל אופן לא דנו אותם לכף חובה. נסתבר להם מתוך הסכם חרישי, ועל ידי דיונים ערוכים ומכוונים בתבונת המורה, שכל אחד הוא עולם מלא ורשאי לקיים סדר־עולם משלו; בן־חורין גמור הוא בהתנהגותו, ובלבד שלא יסיג גבול רעהו ברגל גסה וביד־חזקה. אסור להפריע לחברה. אבל, בבקשה, מה הפרעה יש בבכי היוצא מן הלב? תאמר: אין הבכי מענינו של הצבור. אבל הרי הבכי הוא נפש – וזו היא עצם התוך והנושא של כל מסיבות אנשי שלומנו. הנפש עומדת כאן תמיד על הפרק. אדם בוכה בפניך: משמע, ידיד־נפש אתה לו והוא לך. את היכלו המרומם, את קדשי הקדשים של משכנו, פתח לפניך. דין הבכי הוא דין כל תנועה והעויה באדם, המשקפות מערכי־רוחו והויות עולמו הנפשי. כל שיש בו משום גילוי נפשי מותר הוא בקהל אנשי שלומנו. רוצה אדם הוא בוכה, רוצה צוחק, רוצה מפזם, רוצה מעקם חוטם או משרבב לשון, מנמנם מעט או מכה באצבע צרדה בתוקף ההרגל או איזה צורך נפשי. אין ממחין בידו ואין נותנים בו מבט של תמיהה. עקרון החופש האישי מקודש. ויש בו משום אסמכתה כלפי עצמו ותעודת הזהות לגבי זולתו להתקיימותה של האישיות השלימה, שהיתה עלולה חס ושלום ללקות בגרעון מפאת תנאי הבידול, שנגזרו עליהם, הרבה חייבים אנשי שלומנו להחזיק טובה – ואמנם, החזיקו – למורם הנבון, שהשכיל לשוות למעגל חייהם הצר צורה של אנושיות בזעיר אנפין, ואת האנושיות חזר וגלגל לתוך בית־משפחה לעדה מלוכדת. בחוג המשפחתי הצר אין סתירה בין יחסי יראת הכבוד או יראת הרוממות ליחסי גופים פשוטים ומפושטים. עתים מתהלכים כאדם וחוה בגן עדן, אך בהישמע קול “אדם, איך”, נחבאים במורא הוד וברגשת דרך־ארץ.

אילו ניתן לשער – ואמנם, ניתן, על יסוד מעשים המתרגשים בחוג אנשי שלומנו, בין הם מסובים יחד, בין לאו – שאחד מן החבורה קם לעיני חבריו ערום כביום היולדו, לא היה הדבר פוגם כלל בספירת היחסים, לא לאלתר ולא לאחר זמן, ולא היו למדים מתוך כך חס ושלום, שדרך כלל העולם הפקר. מעשה של פעם אחת לחוד ואורח חיים לחוד; קלקול מכאן אינו סותר תיקון מכאן; שגגה של דיבור אינה פוטרת משיחה נאה; העויה של שטות אינה מונעת סבר פנים יפות. הלשון, למשל, משתרבבת מעשה קונדס והאדם כמנהגו נוהג בכל ההליכות היפות ונקודות החן. אנשי־שלומנו נוהגים על הרוב לפי כללים אלו: ראשית חכמה, דרך ארץ; שנית, מאור פנים; שלישית, אזן קשבת; רביעית: דבר בגלוי־לב; חמישית: כלכל את דבריך בהגיון. ומעל לכל תן כבוד לאדם. אין כבוד אלא זיקה שבלב. הלב הוא נוה האהבה. נמצא, שני ערכי־יסוד מקובלים על כל אנשי שלומנו: ערך הכבוד וערך האהבה, כבד את רעך ואהבת לרעך. ואם אהבה יש הרי הסליחה מוכנה ומזומנה לכל תקלה וחטאה, בין בשוגג בין במזיד. האהבה מכפרת על הכל. אהבה זו כפולה היתה: ממקור הרגש ומשורש השכל. אף השכל אומר לאנשים שנזדמנו לפונדק מובדל אחד: אנשים אחים אנחנו, אחים לגורל, סגל של פרושים ומובדלים. לא עוד אנשי מעשה אנו; לא עוד בעלי עסק. אין לנו שיור אלא הניצוץ האנושי. לכן הם שמרו מכל יקר את הניצוץ הזה. המעשים לא היו עוד מענינם. הם היו מעוסקים בדעות, ברגשות, בזכרונות, בבעיות אדם ועולם, בשאלות לנתיבות הנפש. אף היו בעלי חלומות. ראו חלומות בשנתם, והיו חולמים בהקיץ. אנשי העולם המעשה דעתם קצרה והגיונם מצומצם. לטעמם אין עולם אלא אחד, זה הנתון בלבם, או למראה עיניהם, והוא, עולם של שווקים, ערים, רחובות, נמלים, מורשונים, קתדרות, בתי־ישחק, אצטדיונים, בתי נתיבות למרכבות וקטרים שורקים, ומכונים, מכונים, מכונים. אך יש עולם של דעות ללא קתדרות, ושל רגשות ללא מכונים, של חלומות ותוגות דעת וצחוקים ללא סיבה ופחדי־פתאום ונחשולי גיאות בנפש על לא דבר וללא כל נקודת אחיזה במציאות. יש משא ומתן בגלים קצרים וארוכים עם עולם הרוחות. כל הכבוד לעולם האנשים, אבל יש גם עולם המלאכים, עולם הנשמות ללא גופים, עולם מחזות שדי, עולם של וזרח השמש ובא השמש בתוך המוחין, עולם האצילות, שכל מחמדי העולם התחתון לא ידמו ולא ישוו לו. שערי הנאצל לא ננעלו אלא לאנשים השקועים בהוי העולם הזה. כיוון שפרק אדם מעל עצמו עול העולם הזה, מיד נפתחים לפניו שערי גן העדן של הזיה והוא נוחל עולם של חזיון ודמיון ושגיון רב הברכה והתנובה. אי נועם כמנעמי פרי המגדים של שגיון באנוש? איש בער לא ידע וחכם לא יבין זאת, מה תמתק ללב החירות לעשות בתוך חמרי העולם הזה כבתוך שלו, להפוך עליונים למעלה ותחתונים למעלה, להרקיד הרים כאיים וגבעות כבני צאן, לשרבב לשון לכל המלכים והשרים וחכמי מזרח ומערב, ליצור ברירות חדשות, לשבור את הקוים ולצרף צירופים ככל אשר יעלו במשוגה, לדבר אל הכותל כדבר איש אל רעהו, לתת נשמה חיה בדומם, להיות יוצא־דופן בכל, להרגיש מיחוש במוחין לא להגיד לא להבהיר לזולת. אכן, יש לך שכל ואתה משובש. מתהלך אתה בין הבריות, ולא מחשבותיהם מחשבותיך, אף לא לשונם לשונך. יש לך אלף בית משלך. יתוש השגעון מנקר במוחך, אבל היטב תדע, שהנך בר־דעת. שום השגה אנושית אינה זרה לך, אלא שנשתבשת. הרהור־תקף נתקע לך לתוך מוחך. מבין אתה את משוגתך, ואינך יכול להיחלץ ממנה. משל למה הדבר דומה? למיחוש שבגוף. אתה חש בשנך, לקית בבני מעיך, האיצטמוכה אינה מעכלת את מאכלך, גרונך פולט דם. אתה יודע, שאין הענין בסדר. אבל כלום בידך לתקן את המעוות? כך אין בעל המיחוש הרוחני יכול לעזור לעצמו, שכל יש לו והוא מבין שהנהו חולה רוח. אך אין השכל רופא חולים, כשם שאין באוצרו סמי־רפואה כנגד תחלואי הגוף, כך אין הוא מסגל לעמוד בפרץ כנגד המיחושים של עצמו. עוול וסילוף הוא לדון כל בעל מיחוש במוח כחסר דעה. פעמים הורתו ולידתו של המיחוש בעודף־דעה ובתוקף־יתר של השכל. דבר זה היה כלל גדול בידי המורה מנדו. והוא שעשאו נר לנתיבות אנשי־שלומנו. בכך התקין ראשית תרופה לחליים של אנשי־שלומנו. הוא הוציאם מגלות הנחיתות והדכאון וחיפש בעבורם, ובשיתוף מאמצי־כולם, נתיבות לצאת לדרך המלך של השכל הישר. מבחינה זו העמיק את משמעותה של הסיסמה מפי החכם העתיק, שדעת היא חיים. מכל מקום סבור היה המורה, שדעת היא שלב להבראה. אין מרפאים עצבות ומרה שחורה או כל דכדוך הנפש על ידי גרימת דכאון למנוגעים בהם, אלא על ידי הפיכתם למקור של כוח ועושר־דעת. וכך הורה מנדו המורה: עשה את הצער תורה. עשה את הדכאון תורה. עשה את השגעון תורה. תורה אור. תורה היא עץ חיים. התורה מרוממת את הרוח ונותנת כוחות חדשים. היא מעוררת רגש הכבוד באדם לנפשו. ביקש המורה לעשת את הכבוד בית־מרקחת. ביקש ואף עשה. עשה ודומה, ראה מקצת ברכה בעמלו. ראיה לדבר, הוא המעיט הרבה את מידת חולשת הדעת והעצבות באנשי שלומנו, העסיק את מחשבתם והגיונם, זרזם לדבר בלשון־למודים ולרומם איש את קרן חברו. לא התפעלו למראה עינים משום משגה ומדחה, שנעשה בידי חבר. יכול שאתה חכם כאפלטון, גבור כאלכסנדר, אמיץ לב כדוד, וכאשר יקום עליך נחשול של בכי אי אתה כובשו ומדכאו, אלא נותן לו נתיבה לים הדמעות הגדול. כל הגבור מחברו, אף בכיו גבור משלו, סח פעם מנדו. ושוב אמר: אנשים גדולים אף דמעותיהם גדולות וזורמות בשפע. כך בכה כעת סערוני בדמעות גדולות ושמנות להחריד, ואיש לא נחרד.

 

סדרה שניה    🔗

פרק ז    🔗

הואיל ויבבתו של מר סערוני, חרישית בתחילתה, גברה והלכה ונעשתה יללה מרה, היוצאת מלב קרוע ומורתח, ראה המורה טוב לפניו להגיע חיש מהר את מסיבת היום לידי סיומה. בין כך וכך כבר מלאה כמעט סאתה, ואנשי שלומנו נתייגעו מסתמא מתוך רוב עיון ודיון. המשתתפים בפועל בשיחה, אם בחוות דעת ואם בסיפור המעשה, כך, המקשיבים, שלא הגיעו עדיין לידי פתחון־פה, לא כל שכן, שהרי השמיעה קשה ומייגעת לעולם יותר מן הדיבור. אלא שאין זו ממידתו של המורה לפסוק סיום על דעת עצמו, כדרך שהוא נמנע בכלל מלהופיע לפני הקהליה כאחד האוחז בהגה וכופה על אחרים איזו פקודה שהיא. כל מסיבה מתפרקת כאילו מאליה באופן טבעי לגמרי, נאספת כביכול לתוך שתיקה ממושכת ונחרצה, המעידה כי דלל מעינה של השיחה, כי הנושא נתמצה וכלה מאיליו, כדרך שדועכת המנורה, שאזל השמן המזין את שלהבתה, או שהיא נקטפת על ידי תקלה כל שהיא, הפוגעת באחד מן המשתתפים, כגון התקפת מיחוש או התרגשות יתירה עד כדי בלבול הדעת. ואכן, בלבול זה נתן את אותותיו בבכיו הגובר והולך של סערוני, שנעשה לשועה אנושה ולזעקת שבר. ניכר היה כי פרשת ר' מאיר, כפי שצפתה ועלתה בזכרונו של המספר, נגעה מאד ללבו, כי השבר של ר' מאיר, אחרית גאונו, היה שברו ממש ונתקעקע בנפשו, היה גנוז שם כפצע שלא הגליד כל צרכו והרצאת הפרשה בפיו גרדה מעליו את הקרום הדק. הדיון הקר, השקט והמיושב, לא היה עוד בר־לואי נאות לשוועת הפצוע. משום כך לא טרח כלל המורה, כפי שהוא נוהג לפעמים על כל תאונה מכשילה, בראשית הדיון לפעול בדרך ההרגעה האישית, אלא שקד בתבונה רבה להוציא את אני השיט שנשתבשה עליה הדרך בין השוניות ולהגיעה אל חוף הסיום. ולא הוא אלא אבינועם, בעל העזרה המהירה תכנן את הסיום והביע את משאלתו לחזור במסיבת יום השלישי הבא אל הפרשה הזאת, הארוכה מארץ מדתה, כפי שציין, והרבה סוגיות חמורות כרוכות בה. קריאות־הסכמה נרגשות, שנשמעו בבת אחת מפיות רבים, שימשו למורה הוכחה מספקת, שזיקת המסובים אל הדיון הזה נבעה מתמצית הישות, ותוספת אישוש לדעתו, שהלכה ונתגבשה אצלו לידי השקפה מוצקה, כי מחלת הנפש בנפש תירפא, כי תורת הרפואה היא בעצם תורת המשפטים והריפוי, שהוא מעין משפט על החולה, מחייב להזמין את החולה עצמו בחינת עד המלך.

ואכן, כשנתכנסו אנשי שלומנו ביום שלישי שלאחר זה למסיבתם השבועית, נפתח מיד דיון ער על הלקח הצפון בשלושת הסיפורים: א. הטבעת והבאר. ב. הבאר והירח. ג. הירח והמיטה.

— מסתבר, אמר מר אלמוג שלא פתח כלל את פיו במסיבה הקודמת – היה עסוק, כנראה, ביותר מהעפת־מבטים חוזרת ונשנית על מחוגי השעון, שהיה מוציא מפעם לפעם מכיסו ובשל כל הצצה והצצה היה מתרעד וארשת־תמהון מהולה בדאגה מנצנצת בפניו, משל חושש הוא שמא הוא משתהה כאן יותר מדאי ואינו הולך לרגל עסקו הדחוף, ונמצא הוא מחמיץ ללא תקנה דבר שחיותו תלויה בו – שאנו נמצאים למדים מכל מה ששמענו במסיבה הקודמת, כי הרבה גלגולים מזומנים לאדם. פעמים הבאר למטה מפתה ומתעתעת אותו ופעמים הירח מלמעלה מוליך אותו שולל; יש שהמיטה עושה לו קשקוש. הרבה שליחים לבלבול־מוח. מה לנו משונה מזה? אדם שוכב על משכבו בלילה כבכל הלילות ופתאום לפתע הוא נעשה תועה־דרך במיטתו, מגשש כעיוור, מחפש קיר, משרבב יד לחלל ריק, ראשו סובב והולך, אין הוא יודע היכן הוא בעולם. ופעמים הוא שוכח עוד הרבה דברים. תשאלוהו מה היום, מה הלילה, מה השעה, אין הוא יודע. אפילו הוא חכם עוקר הקושיות הוא נעשה טיפש גמור. חכם ביום וגולם בלילה. הרי ר' מאיר. אין ר' מאיר יודע עוד בעצמו, שהוא ר' מאיר. זה מה שאומרים נטרפה לו השעה. האדם הוא אדם. אך השעה נטרפה לו. אנו למדים מכך, שהטירוף פוגע לא רק באדם, אלא בכל הברואים ובכל הנמצאים, ואף בשעות הזמן. יש כלבים שוטים, סוסים וחמורים וכל מיני חיות אחרות שדעתם משתבשת עליהם. אתונו של בלעם היתה, לפי שמסתבר, בריה שנשתבשה עליה דעתה. הסופות הן רוחות מבולבלות. אם אומרים שעה טרופה סימן שפעמים זמן משוגע.

— ואני תוהה הייתי בפרשת ר' מאיר בכל השתלשלות עניניה… שמעתיה בקיצור נמרץ מפי מר אויראי ידידי הנעלה – היטב הצטערתי שלא נמצאתי בין המסובים בשבוע שעבר במושב השבועי… לא הייתי בקו הבריאות ונמנעתי מללכת… – סח המאירי חרשתן עשיר, שפרש מעסקיו על שום שהתיאש מכל הענין הרע שתחת השמש, ככתוב ב“קהלת”. ואכן, מאז הוא מרבה לעיין בספר “קהלת” וכל שמוסיף בו עיון כן מתקרב אליו בלב ונפש ואין ידו זזה עוד מן הספר, בין הוא ער בין ישן; אף בישיבתו בקהל הידידים הוא מחזיק בידו את הספר ומעיין בו מפעם לפעם – אך תמה אני על דבר אחד בכל הפרשה הזאת: וכי מה בא בסוד הרהוריו של ר' מאיר באותו הלילה? ומי יכול לבוא בסוד הרהורי הזולת אפילו ביום? נפש האדם עמוקה מן הבאר העמוקה. בנפש חושך מצרים. שוטים סבורים, שהם יודעי מחשבות ובוחני מערכי־לב. והחכם יודע שאינו יודע כלום ברחשי־לב הזולת. כמה שנאמר בקהלת: החכם עיניו בראשו. אין לחכם אלא מה שעיניו רואות. אך הכסיל בחושך הולך, ולכן הוא מדליק אבוקות לחפש במחשכי־לב. ומה גם שר' מאיר לא בא עוד לאחר כך בחברת האדם ולא היה לו כל שיח ושיג עם אנשים. מי יגיד לנו מה ראה ר' מאיר בלילה ההוא, מה חיפש, מה ביקש, מה מצא. אנו יכולים רק לשער, כי ר' מאיר השיג לפתע ברגע אחד כי נכונו דברי החכם קהלת בפסוק “ואמרתי אני כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר ודברתי בלבי שגם זה הבל”. זאת אומרת, נוטה אני לסברה כי ר' מאיר פקח את עיניו בלילה וראה את ההבל לפניו. גם בי היה מעשה, פעם הקיצותי בלילה וראיתי בעיני הבל, עמוד כזה, עמוד מיתמר ועולה, ובתוך העמוד, שהיה מין ענן, התנוססה צורה של אדם או של חיה. איני זוכר כל צרכי, ומראה לצורה של אש, וכל זה נראה לי כקשת בתוך הענן, ונדמה היה לי, שהנני מתבלבל, והייתי אז זמן־מה מבולבל קצת, משום שנתערבבו לי במוחי שני ענינים שונים לגמרי, והם הבל מ“קהלת” והבל אחיו של קין מ“בראשית”.

מר המאירי הגיד עוד כמה משפטים מעורבבים, מהם בהירים ושנונים, שעשויים היו להתקבל על הדעת, אילולא נזרעו כלאים של פסוקים מטושטשים, אפילים לעצמם ומאפילים על שכניהם, כגון אותו נואם, שמחמת אימת הצבור הוא מסבך את דעותיו זו בזו ומתבל את הרוה בצמאה, ותוך כדי שהוא מביע פסוק בהטעמה יתירה ובנעימה נכונה הוא זורק מפיו כקליפות ריקות כמה דיבורי־סרק, שהפרות הרזות אכלו אצלו את השמנות, ושוב הוא אץ להציל את הפרות הנאכלות על ידי שהוא מגיש לפרות הרזות איזה נתח שמן, השמור להן לרעתן, שאין ביכלתן לעכלו, והן מעטישות ומזוררות, כאילו נחנקות. סופו שככל שהוא בא לתקן ולשבר את האוזן, הוא מקלקל ומקדיח ומדבר עד שגרונו נצרד ואזני־שומעיו מתייגעות, פניהם מתקהות ואף מחציפות כנגדו, כי כשל כוח הסבל. אך לא כקהל צופים ומאזינים סקרנים, המתאכזרים לנואם המאכזב, היו אנשי־שלומנו. הם שמעו את מר המאירי המעורפל בעמוד העין של פסוקי קהלת בסבר פנים יפות ובנימוס טוב. אלא שהוא עצמו לשונו נתקהתה עליו מהר והודה בכשלונו, שאין הוא מסוגל הפעם להבהיר את רעיונו, משום שנתערבבו לו פסוקים. תקלה בהתחלה של מסיבת רעים היא דרך כלל אות מבשר כשלון. אולם לגבי אנשי־שלומנו לא היתה זו אלא תאונה קלה, שלא גרמה כל הפרעה למהלך הדיון. הנושא בער בלבבות, נקר בתוך המוחות; הדריכות הנפשית, שהפעימה את כולם, באה לידי גילוי אצל הללו בלהט הפנים וביקוד המבט, ואצל הללו בחוורון המראה ובארשת השכול בעינים או בהערות קדחתניות. ניכר היה בעליל: השכלים פועלים קדחתנית, הלבבות הומים מלים, השפתים מרעידות: יש מהם שכוח הדיבור תלוי בקצה חטמם, בנחיריהם המזועזעות. הנואמים מוכנים היו לצאת דחופים. אך מעלה לאנשי־שלומנו שהם שומרים על הנוהג של דרך ארץ בחומר הדין ואין אדם נוגע בשל חברו. קל וחומר שאין הוא נכנס לתוך דברי חברו או דוחק את חברו לכלות את שיחו כדי לתפוס את מקומו. ורק לאחר שמר המאירי עצמו הודיע על המוגמר, ואף ניתן לו ריווח קטן של שתיקת־נעילה, שתיקה מפני הכבוד, המכונה אצל אנשי־שלומנו בשם אסרו חג של דיבור, שלא יהא נראה הנואם הראשון, שזה עתה כלה את דיבורו, כאילו שופכים לו את הקיתון על פניו וכביכול שמחים להיפטר ממנו, נטל מר אויראי את רשות הדיבור, ולא את רשות הדיבור כל עיקר, כפי שהוא עצמו הסתייג תיכף ומיד, אלא את רשות ההערה בשולי הנושא דווקא, והיא בענין מקומן של השמועות בפרשת ר' מאיר. סבור מר אויראי, שתפקידן של השמועות בכל דברי ימי האדם, הן בדברי ימי הפרט והן בדברי ימי הכלל, לא זו לבד שאין בו מן המועיל יש בו הרבה מן המזיק. השמועות סותמות אפילו אותה פרצה קטנה, שאור האמת עשוי היה לחדור דרכה ולהגיענו לפעמים לידיעת המציאות כמות שהיא. כל השמועות הן עורבים פורחים. אף על פי שהן מרחפות באויר וכל עיקרן אויר, הן סותמות את המעינות. אמרנו שהן עורבים פורחים ושלא כעורבים העטים על הפגרים הן מיני עורבים, העטים על החיים. הן אוכלות את החיים, סוחטות כל לחלוחיות, זוללות כל כזית אמת והופכות אותה לשקר. אין תאונה, לא בתולדות הפרט ולא בקורות הצבור, אין מאורע ומעשה, אין דיון ומשא ומתן בין אדם לחברו ובין עם לעם, שאין מתלוות אליהם שמועות, המטשטשות את העיקר, מסרסות את הכתובים ומסלפים את המציאות. נמצא, אין בידינו אלא שמועות פורחות בסך הכל של כל דברי ימי האדם והעולם. שמועות, שמועות, אין לנו כלום אלא שמועות. מה אנו יודעים על משה, על דוד, על שלמה, על סוקרטס, על אלכסנדר, קשה מזה, מה אנו יודעים איש על רעהו, מה אדם יודע על אביו, על אמו, על אחותו, על אחיו, על רעיתו ואהובתו? לא כלום, אלא שמועות. שמועות על יציאת בני ישראל ממצרים, שמועות על מתן תורה על הר סיני; שמועות על אנשי השם מזכי הרבים, שלא נתכוונו אולי אלא לזכות את האני של עצמם; שמועות על גבורים מנצחים; שמועות על צדיקים מקדשי השם; שמועות על מהפכות, שלאמתו של דבר לא הפכו כלום. שמועות, שמועות.

יכול אתה לומר כשלון גורר כשלון. וכשם שמר המאירי נסתבך בדבורו וניטשטש, אף ידידו מר אויראי סטה מתוך בלבול מן הנושא או הרחיב אותו רב מדאי עד שיצא מכלל עצמו. אולם מר אויראי הוכיח חיש־מהר, שסטיתו לא היתה אלא מעין הוראת שעה קלה וכלל לא הסיח את דעתו מגופו של ענין. וכך אמר:

— הריני חוזר לפרשת ר' מאיר. אין אנו יכולים כלל להביע דעה מוסמכת כל שהיא על פרשה זו, מאחר שאין אנו ניזונים כאן אלא משמועות פורחות, שכל אחת מהן יש לה כנף קצוצה. מי שמע, מי קבל אפילו רמז שברמז מפי ר' מאיר עצמו, מה שהתרגש עליו בלילה ההיא. ואם ר' מאיר לא סח, אנו מה בפינו? והרי תורה אנו לומדים. ידידי הנעלים, אנו כאן יושבים על ספסל הלימודים, כדי לחקור אחת מן הסוגיות החמורות והסתומות בתורת הנפש. ומה באה פרשת ר' מאיר להחכימנו? כלום הסתום מפרש את הסתום? כאן לנו עסק עם נפש שנאלמה דום לעולמים. בבת רגע ירד מסך הערפל על ר' מאיר עוקר הקושיות, ומאז הכל סתום וחתום. אין כאן לא פתח, לא חלון, לא אשנב, אף לא סדק קטן להציץ. מחשכים, מחשכים. אילו היה ר' מאיר בעצמו בא ומספר לנו פרטי הדברים כיצד היה המעשה אז… ברגע ההוא, באותו לילה. היטב אשר שאל ידידנו הנעלה מר המאירי: מה ראה ר' מאיר בלילה ההוא, מה חיפש, מה ביקש, מה מצא. או אילו בא איזה איש אחר, אם נניח שהדבר הוא בגדר האפשר, שיבוא איזה איש שעבר עליו ליל־נדודים על משכבו, הציץ במה שהציץ, ראה מה שראה ושכלו עשה קפיץ־קפיץ וצלל לתוך חשכות, צלל, צלל, ובכל זאת חזר ועלה. ושוב זרח האור במוחו ונתיישב עליו שכלו, ובדרך פלא נשתמרו בזכרונו כל פרקי התעתועים והגלגולים במסע הנדודים שלו בארצות החושך עד כדי, כדי, לתאר לנו בשים־שכל דבר דבור על אפנו… או אז היינו אומרים: הנה פרומיתיאוס שהביא לנו אש מתהום החשכות, חצב אור מאופל, תורה חדשה הביא לנו…

— והזמן הולך – רטן מר אלמוג אל עצמו בשהית־דום קצרה, שנפלה במסיבה, ואף לחש כאילו רק אל עצמו – ברצוני לספר מעשה המיטה והלשון… שנשתרבבה – והוא עצמו שרבב את לשונו, משל לאדום המלווה את שיחו בדוגמה חיה.

הידידים לא השגיחו כנראה בדברי מר אלמוג ולא הודיעו אף סימן התעוררות ותיאבון־הקשבה הנהוג כל פעם שיש היצע לסיפור המעשה. הרי כילדים אוהבי־סיפורים היו וכבעלי־שמחה וחתנים ביום חופתם. יתכן שגרמו לכך חולשת קולו ולחשותו. ואולי לא השכיל לכוון את שעת הכושר לסיפור. שכך אמר המורה:

על סיפור המעשה ועל פרי העץ

האדם הוא עץ השדה והסיפור פרי העץ. אדם גדל וסיפורי מעשיותיו גדלים עמו. כשם שהפירות מבשילים על האילן, כל פרי בעונתו. אף אילן החיים מבשיל סיפורים, כשם שהוא מבשיל את השעות, שהן פרי הזמן. אין לך אדם שאין לו פרי רקוב. באילן יש פירות בשלים מכאן ופרי בוסר מכאן. מלמד, שאפילו חלקים מאותו סיפור עצמו אין כולם עולים יפה באותה שעה עצמה. עת לכל. אין חוטפים ופוסקים סיפור בחפזון ובבהלה, כדרך שפוחזים נכנסים במקלם ובתרמילם לבית המקדש. סיפור טעון הכנה, הכשרה, כוונה, שהיה, הן מלפניו והן מלאחריו. הכנה מה משמע? התקנת בסיס. משול לפסנתרין, שעמדתו הנכונה במקומו היא תנאי לטוהר צלילו ולנועמו. הכשרה שנאמרה ענינה: הכשרת מיתרי הלב. כנהוג במיתרי הכנורות לפני הפריטה. כוונה פירושה: כוונת הלב כלפי עיקר המעשה והתקשרותו בנשמת הענין, כי רק על ידי התקשרות יכול המספר להתלבש בגוף ובנפש של בעל המעשה, להיות הוא ממש עד כדי לומר בי היה המעשה. לא די להיות האדם בעל המעשה בגוף ובנפש, כי אם צריך להיות האדם בעל המעשה ובשעתו שלו, היינו נתון ממש בשעתו שלו. תמצא לומר: הכיצד? הרי בעל המעשה חי בעבר והמספר בהווה. אינו קשה. אין הזמן אלא גלגל החוזר. שעות הולכות, ולימים, או לתקופות וליובלות, אותן השעות עצמן חוזרות. סיפור המעשה שנתכוון לאדם ההוא ולשעתו ממש, אף שיחקה לו השעה מן העבר להיות אותה שעה ממש של הזמן הזה, הוא לבדו עולה יפה ומשמש כוח הפועל בחיים. כל כוח הפועל הוא כוח היוצר, כוח המחיה, כוח המרפא. צאו וראו בחסידים. הם הבינו היטב ענין זה. פעם נתבקש רבי של חסידים לספר מעשה. אמר הרבי של חסידים: לספר מעשה צריך כך, שהסיפור עצמו יהיה רפואה לגוף או לנפש. דבר זה, אמר, למדתי ממעשה זה. הסבא שלי תלמיד הבעל שם טוב ר' ישראל ממזיבוזש, חגר היה. פעם אחת סיפר את גודל מעלתם של ריקודי ר' ישראל, שהיה מרקד בעולמות העליונים בשעת ריקודיו בעולם התחתון, ובעוצם קדושתם וטהרתם של ריקודיו בשעת תפילתו. ביקש הסבא שלי לא רק לספר על הריקוד, כי אם גם לעשותו – כל סיפור שאינו מעשה אף סיפור איננו – ולהראות בפועל ממש כיצד היה רבי ישראל מקפץ ומרקד בשעת תפילתו. ולפי שקפץ בחזקה נקעה רגלו החיגרת ונתיישרה. מאז לא היה עוד חיגר. זה כוחו של סיפור המעשה כהלכה לרפא.

פשיטא, שאדם האומר בשפה רפה ובלחש־קול, ללא איתערותא של דחילו ורחימו, שיש בפיו סיפור המעשה, הריהו כעומד ומעיד על עצמו, שאין הוא מבין את עוצם מעלתו של סיפור המעשה וגודל ההכנה והכוונה המתחייב כתנאי מוקדם לו, או שלא נתכוון כלל בזה להתכיף סיפור לאמירה, אלא שפיו הכשילו לקטוף את הפרי בטרם הבשיל של צרכו. דבר זה נתחוור, כפי שמסתבר, מיניה וביה לכל אנשי שלומנו, שחושם לגבי הנכון והיאות ולדבר בעתו, שהיה, כנראה, חריף למדי, והחריף והלך במסיבותיהם המרובות, ששימשו להם טרקלין־נימוסים ובית מדרש לתלמוד תורה, מכללה למדעים וגן־שעשועים, מועדון לשיחות נאות ומעין בית אל לעיון תפילה. אנשי־שלומנו טועים גם כן לפעמים בשיקול הדעת, אבל רק לשיעורים. לעולם אין הם נתפסים לטעות שלימה וכוללת עד כדי להחליף אמת בשקר ואור בחושך, או לומר על ימין שמאל ועל ברוך ארור. הם דרך כלל קרובים לאורח האמת, אם כי תמיד מחיצה כדי חוט השערה מפסקת בינם לבינה. לכן לא שמעו כלל, או שמעו ולא הקשיבו, היינו, לא סברו ולא קבלו את הצעתו של מר אלמוג לסיפור. ומה גם שעדיין היתה הומה ותוססת בנפשותיהם פרשת ר' מאיר, שלא באה על בירורה. בנוהג שבעולם הפקחים ואנשי מעשה, שאפילו הם תורמים שעה קלה מזמנם המוטרד ברוב עסקים לסיפור, הריהם מגלגלים אותו בלשונם חיש־מהר, כדרך שאומרים מן השפה ולחוץ תפילה שגורה, ללא עיון־דעת, ללא רעד ולהט, ללא התלהבות וחיות, ותיכף ומיד עוברים עליו לסדר היום. כלום חיים הם חותכים בדיבורם? אבק־מלים הם טוחנים. לא פרקי מציאות הם מעלים, אלא נובלות שלה, עוללות הם קוטפים, עצמות יבשות, שלדים מגישים לאזנים. הנשמה איננה. המורה דן בענינו של הסיפור והיה מאיר ומסביר את יעודו ודרכי־שימושו בהגדרות רבות ושונות. סיפור המעשה ומעשה הסיפור היו נושא השעשועים שלו. ואילו באנו לחזור דבריו במשנה זו אין אנו מספיקים. אלא שאין אנו פטורים מלהביא כאן פרק נוסף, מקוצר ככל האפשר, ממה שאמר המורה.

על הסיפור והניגון

סיפור דומה לניגון. ואתם ידידי, אל נא תשיתו עלי פליאה, שפעם אחת השויתי את הסיפור לפרי העץ, בפעם אחרת לכלי ניגון, והפעם אני בא וממשיל עליו את הניגון. תדעו לכם, דבר נאה ומחובב עלינו מעורר בנו את החשק לטפול עליו כנויים ומשלות לאין שיעור. אף באהבת הרועה לשולמית כך היא המידה. הואיל והוא מחבבה הרבה הריהו קושר לה כל מיני כינויים: אחותי, רעיתי, יונתי, יפתי, תמתי, ואין הוא זז מלחבבה עד שקורא לה כלה ושולמית. וכך הוא ממשיל משלות לרוב על כל פרק ופרק מאבריה ובהפלגה רבה עד שרואה את צוארה כמגדל השן ואת אפה כמגדל הלבנון, היא בעיניו יפה כלבנה וברה כחמה, נשקפה כמו שחר, ראשה ככרמל וקומתה דמתה לתמר, אין חפץ יקר־סגולה ואין יפה־נוף, שאין הרועה קושרם כעטרה בראש השולמית. חומה הוא בונה עליה וטירת כסף מסביבה. אין מלים בפינו לשוות את הדמות אשר יאתה לנאהב, שביקרו אנו חפצים. אף הסיפור, נשמת כל יש, ספר נשמתנו, לבנת הספיר של הויתנו, וכמספר יסוד הגיוננו, וו־התוך עליו אנו תולים כל הגיגי לבנו, לו נאה ולו יאה להמשיל עליו את כל מעדנינו וחמודותינו. כן, ידידים, משול הסיפור לניגון. לנגון יש שורש, שיעור־קומה, ענפים, היינו, בבות, צמרת מעל לאמירים. הוא הצליל החותם, סוף ניגון. אך אף הסוף אינו סוף. כל שיש לו סוף הוא באין־סוף. האש דועכת והעשן עולה. לאחר שדעכה אש הניגון עשנו מיתמר ועולה. לקול יש בת־קול ובת לבת. יש מוצאי ניגון, שלפי ניגון, אסרו חג של ניגון, בנות־קול של ניגון, המנסרות בחלל זמן רב לאחר שנדם הניגון. אין מערבבים קודש בקודש, לא ניגון בניגון, אף לא בנות־קול של ניגון בניגון חדש. כל זמן שהניגון על כל מוצאיו, שלפיו ובנות־קולו לא קמו לדממה, אין פותחים ניגון חדש, כדי שלא לזרוע את השדה כלאים. והוא הדין בסיפור המעשה. חלילה להסיג גבול סיפור בסיפור. וכי אין כל סיפור המעשה חד איזו חידה, המצפה לפתרונה בלבבות המקשיבים? כל זמן ששלפי הסיפור מרפרפים בחלל והדיו מתפעמים בלבבות, סימן הוא, שמרירות חידתו לא הומתקה אף במעט בלבבות, ואין מכניסים לתחומיו סיפור חדש. אין מלכות נוגעת בחברתה.

כך הורה המורה, וכל אנשי שלומנו היו עמו בדעה זו, לא, בהרגשה זו. לכן לא סברו ולא קבלו את הצעתו של מר אלמוג, שבאה שלא בעתה ולא באופן הנאות. ואכן, לא יצאה שהית־דום קצרה, שלא היתה בעצם אלא שהיית־נופש קצרה – ולא על מנת להחליף כנור בכנור אלא מיתר שפקע במיתר חדש – ופתח מר אבינועם כדרכו לתקוע את עצמו לתוך כל ענין דחוק וצר וביקש רשות הדיבור הקצר, כדי להבהיר פרט אחד ממה שסח מר אויראי בענין פרומיתיאוס, רצה לומר בדבר אותו איש שעבר עליו ליל־נדודים, הציץ במה שהציץ, ראה מה שראה ונפגע וצלל ועלה, ובדברים ברורים, בשים שכל, הרצה כל אותה פרשה. סבור מר אבינועם, אם אינו טועה, שאותה הערת־אגב של מר אויראי טעונה הגהות ותיקונים. יש כאן להוסיף אולי נופך בשולי הדברים. אין הוא בא לקבוע מסמרות, אבל להעיר אולי כדאי. קודם כל איש כזה, אילו הופיע ובא, דומה שלא השם פרומיתיאוס הולם אותו, אלא השם משה, המוציא את בני ישראל ממצרים. כל מקום שיש חשכות, וחשכות המוחין בכלל זה, הוא בגדר גלות מצרים. לפי עניות דעתו, כל השתבשות הדעת יש בה מיסוד הגלות. נמצא, השכל הוא משה, כל שכל הוא מעין משה הקטן. ואילו בא אחד כזה, שהיה מוציאנו מגלות זו, היינו אומרים עליו, שהוא משה הגדול. צרה היא, שמשה רק הוציא את בני ישראל ממצרים, אך הוא עצמו לא נכנס לארץ הבחירה. ואף השכל כך. אפילו היה מופיע בעולם אחד גדל שבגדולים, בעל שכל אדיר, גאון בחכמה, חכם מחוכם, ויתר על כן, אפילו היה מעשה באותו חכם עתיק, שפעם אחת בלילה חלשה דעתו, הציץ במה שהציץ וראה מה שראה ונתחלחל, ועבר עליו מה שעבר, ולמחרת חזר לתיקונו המלא והשלם, גם כן לא היה זה מסוגל לגלות לפנינו את כל הטמירין שבעולם החושך ולהכניסנו לארץ האור. אהה, משה אינו מכניס. משה הגדול, אם אפשר לומר כך, מבלבל. בלבלן מאין כמוהו הוא משה הגדול. כלום מה עושה משה־שכל? הוא תופר בגדים. המלאך מטטרון, העומד ומשמש לפני כסא הכבוד של רבונו של עולם, תופר נעלים, כפי שאמור המקובלים, ומשה־שכל תופר בגדים, ולא בכל עת בגדים חדשים, אלא על הרוב בגדים בלים, טלאי על גבי טלאי, לחפאות על מקומות התוהו ופצעי הטירוף, המצויים בכל מוח שבקדקוד. זה עיקר מלאכתו של השכל לא לפרש, כי אם לסבך, לא לגלות, כי אם להסתיר. כיסויים־כיסויים הוא עושה כל ימיו. השכל מה שהוא יודע אינו אומר. ואומר מה שאינו יודע. אילו היה השכל אומר מה שהוא יודע היה המוח מתהפך ונעשה חושך גמור בתוך המוח. חושך. אני אומר: חושך. משום שאיני יודע איך להגיד זאת. היה נעשה חור בתוך המוח, בור בנשמה, באר בנפש. לא באר מים חיים, כי אם מים מתים. לכן סבור מר אבינועם, ומסתמא אף הידידים בדעה זו, פרשת ר' מאיר מעסיקה את כל המסובים כאן. ולפי שהוא מדבר בשולים, חובה עליו להגיד מה שבלבו, מעין רעיון שאולי אנשי שלומנו לא יראו אותו בעין יפה. הוא סבור, שהשכל הוא ערמומי לעולם וכל מלאכתו מלכתחילה היא לטרוף את הקלפים. הכל הוא עושה מאידך גיסא, סתרו גילויו וגילויו סתרו. הרי שיש לנו בראש עולם הפוך מעיקרו. ראי עקום, תפיסה שבלהיפוך. הרי השכל מחייב, שיש כאן היפוך גמור, שוטים, למשל, הם פקחים, המתחפשים כטפשים; ואילו הפקחים הם שוטים, המתחפשים כחכמים. הכל הוא זה ולא זה. לעולם אין אנו יודעים בין זה לזה. קיצורו של דבר, מר אבינועם סבור, אפילו התחולל הפלא, ואיש שהציץ במה שהציץ וראה מה שראה ונתחלחל ונשתבשה עליו הכרתו בלילה אחד, ולמחרתו, או לאחר זמן, התאושש לגמרי־לגמרי, ושכלו נתיישר עליו, לא היה מסוגל לספר את האמת של הלילה, של החושך ההוא, מאחר שהשכל עומד על גבו ומערים עליו לזייף את הדמות. משל לאדם שיש לו מזכיר הטורח כל עיקרו להשכיחו את מקרי־ימיו ולהסיח את דעתו מחובותיו, כך משמש השכל אצלנו מזכיר של פלסתר. דא עקא, שאדם חי ללא מזכיר. אולם מר אלמוג, שהביע תחילה בשפה רפה ובקול־עצלתים את הצעתו לספר מעשה, פתח הפעם לדבר בקול בוטח ואמר:

— ואני נוטל לי את הרשות לחלוק על דברי ידידנו מר אבינועם השנון בענין מה שאמר שאין לאדם מזכיר. אני סבור שיש מזכיר.

פרק ח'    🔗

מר אלמוג עשה שהיה קצרה ושרבב את לשונו לכל ארכה בסבר פנים של כוונה יתירה, כירא שמים המקדים לאמירת הברכה עצימת עינים, או נענוע הראש והאברים כדי להמשיך עליו שפע התלהבות ודביקות. ושרבב לשונו פעם שניה פעם שלישית, כדי לקיים כנראה את הטקס לפרטיו ודקדוקיו, חזר לשיחו, וכך אמר:

— חולק אני על מר אבינועם רחב הדעה והלימודיות בענין זה. דעתי היא: אין שכחה. אין דבר הולך לאיבוד. אין קול שאין לו בת קול. אין סוד שאינו עשוי להתגלות. אין אנו יודעים מי הוא מגלה הסודות, אך הם נגלים. יש פנקס פתוח, עין צופיה ויד כותבת.

מר אלמוג הוציא מיניה וביה מכיסו ארנק, העלה משם פיסת גליון וקרא מעליה בקול קטע ממאמר “על גילוי פשעים במכשירי המדע” וזו לשונו: "אחד העקרונות החשובים בקרימינולוגיה היא שבדרך כלל אין העברין מצליח להרחיק ממקום פשע את הסימנים הזעירים המיקרוסקופיים, העלולים להלשין עליו. וכו' הבה נעשה סיור קטן במעבדה הקרימונולוגית של העיר ניו־יורק, המחולקת לכמה מחלקות והגדולה שבהן המחלקה לכימיה, שבה עושים בדיקות של חמרים שונים, שנמצאו במקום הפשע, כגון דם, שערות, שברי־זכוכית, טביעת־אצבע, כמויות קטנטנות של חומר, גרגירי־אבק, רסיסים זעירוניים כלשהם, פירור של צבע השפתון או משחה, שריטה קלה, כתם קלקל, כל אבקה, שיש בה אפילו רק חלק מיליוני של גראם. ומה שאינו נראה כלל לעין בלתי מזוינת נבדק על ידי מכשירים של קרני־רנטגן ומיקרוסקופ אלקטרוני. קיצורו של דבר, אין פירור של חומר הולך לאיבוד. כל הגוף ושבדמות הגוף, אף משהו של חומר, עומד ומכריז על עצמו ואינו מתבטל מן המציאות בתוך היקום הגדול. קל וחומר שאין הצלם הרוחני של האדם, אף לא פירור דק מן הדק שלו, אף לא בבואה כל שהיא ממנו, נעלמים לחלוטין עד כדי שלא לשייר רישום במסכת החיים. זה הכלל: כל יש כל שהוא, גשמי או רוחני, מצעק: הנני.

הרבה הטרדתי את מחשבתי, חקרתי ודרשתי, וכך הוא הדבר. אין סוד כמוס לעולם ועד. כל מה שאדם עושה בחדרי־חדרים מתפרסם ברבים; ואף מה שמתרחש בחדרי הנפש של אחד, נעשה קנין הכלל. פעם אחת חלמתי בשנתי הר גבוה נישא למרום. תמה הייתי שהר גבוה כזה ישנו במציאות ושמבטי מסוגל להגיע לקצה־חודו. אך אני הבטתי עד למרומיו וראיתי על צוקו עומד מן עוף. לא ידעתי אם זה עוף השמים או עוף הארץ, אמרו לי שזהו העוף המוליך את הקול. שמעתי קול במרומים: זהו העוף המוליך את הקול. אז הרהרתי מחשבה ברורה כמו בהקיץ, שאני שומע בת קול מן השמים. מאז נקבעה דעה בלבי, שאין סוד. הדברים עצמם מספרים את עצמם, מדברים בעדם. הגנב הולך ומודיע לבריות שהוא גנב. מי שעשה רצח נע ונד בארץ כקין ומכריז על עצמו. כל נאשם הוא דיין. אין מי שאינו מלשין על עצמו. כלום מהו הוידוי? יצר ההלשנה העצמית. ומהו יצר? רצון כפוי, בחירה שבעל כרחך. הנה: אין סוד. על כרחנו אנו מספרים לא רק את מעשינו, אף את כל הרהורי לבנו, את חלומותינו ואת תשוקותינו. אין רשות היחיד. תאוותינו שפוכות על פנינו, מחשבותינו כתובות על מצחנו; הבטנה שלנו משורבבה כלפי חוץ. כל האדם מושלך החוצה. אין לו בית. אין לו פינת־סתר. מבטן האדמה צומח העץ: מרחם אמו יוצא האדם ולאחר שיצא הוא כעץ מזדקר ויוצא לחלל, לא יוכל להסתתר. אילולא היה לאדם פרצוף־פנים היה ענין אחר. יכול היה לומר: אני לי ואני כולי שלי, אין לשום אחר השגחה עלי. צרה היא שיש לכל אחד פרצוף, המהלך לפניו ומכריז עליו, שאין הוא של עצמו, הוא שייך לפרצופו, ופרצופו שייך לכל. אבר אחד יש באדם, מוסתר לגמרי, וזהו הלשון, אך כמה גדול חשקו להשתרבב ולצאת. הלשון יצאנית היא. והיא מלשינה עליו יותר מכל אבריו האחרים. על שום שנגזר עליה להיות סגורה בתוך החניכים והשפתים, היא עושה נקמות וגורמת לו את הרעות שבעולם. כלום מניין יודעים בשוטה, שהוא שוטה? הלשון מעידה עליו. נטיתי מן הענין. עיקר שיחי על הסוד. אומר אני: ברית כרותה בין השמים ובין הארץ, שלא יהיה סוד בעולם. כל חי למינהו טורח לגלות את צפונותיו. על מה שואג האריה? הכי לטרף שואג הוא? הוא על זאת ישאג וישווע, כדי לבשר לכל באי העולם את זדון רשעותו. והוא מכריז ומודיע באזני כל הבריות בעולם: אני אריה הטורף. קול דמי קרבנותיו זועק מתוך בני־מעיו. הוידוי הוא נשמת כל חי. כל יצור רוצה בהתגלות־לבו. נחזור לענין ר' מאיר. אף ר' מאיר השתוקק בכל לבו ונפשו להודיע ברבים מה דברים התרגשו עליו בלילה ההוא. אין לשער כלל כי ר' מאיר עוקר הקושיות לא מצא לו דרך לעקור את כל המניעות לאחר כך ולמסור לידי הבריות את המפתח לפתרון חידתו. באיזה אופן עשה זאת אין אנו יודעים. הוא עשה זאת. במימרות בודדות, בקטעי דיבורים, ברמזים, בהעויות, בתנועות משונות, שנצטרפו על ידי אחרים למסכת אחת. בהם מקורן של השמועות. דעתי היא שיש ממש בשמועות. כל שמועה פורחת יש בה גרעין של ממש. שמועה היא בת קול. למה אאריך בדיבורים? אספר לכם, ידידים, ברשותכם מעשה – אמר אלמוג בקול בוטח וחודר ושירבב ג' פעמים את לשונו – אספר לכם:

מעשה המיטה והלשון המשורבבת

…רואה אני ידידים כמה צדדים שווים בין פרשת ר' מאיר לפרשת ר' פסח משרבב הלשון, שבדעתי להרצותה לפניכם…

הנואם הסתכל יפה־יפה בשעונו, כאדם החושש שמא יתמהמה לבוא אל הרכבת המהירה, ופתח בלשון חפוזה:

— ר' מאיר אימה יתירה ירדה עליו אותו לילה, כשנתחוור לו, שהוא, מאיר, לא עקר עדיין את כל הקושיות, ולא עוד אלא שאפילו הדברים הפשוטים אינם מובנים לו כלל והוא מגשש קיר. אף ר' פסח בן עירי הציץ במה שהציץ. סבור אני, כמעט בטוח אני בזה הרגע, אם כי לשעבר הרבה הייתי תוהה על ענין זה. מן המפורש בר' מאיר יש ללמוד על הסתום אצל ר' פסח, ומן המפורש בר' פסח אפשר ליישב סתומה של ר' מאיר. הדברים עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. אין מבינים אלא בכוח גזירה שוה. העולם מלא גזירות שוות. העולם הוא מגרש קטן. מקצהו ועד קצהו יש רק תחום שבת, כל העולם אינו אלא דלת אמות. אין חדש תחת השמש. דומה מקום זה למקום פלוני ואדם זה – לאדם זה. כשם שהעולם קטן, כך מנין הסוגים האנושיים קטן להפליא, באצבעות הידיים למנותם. הללו טובים והללו רעים, הללו שמחים והללו עצובים, הללו בעלי כרסין והללו בעלי תריסין, הללו אנשי צורה והללו חדלי־אישים, הללו פקחים והללו שוטים; אף הפקחים טפשים ואף שוטה חכם לכשירצה. כל אחד הוא קצת תפוס לא בסדר. כיצד לומר זאת? יש לו במוחו פתלתול או פקע… ולפי שהטיפוסים מעטים, כל אחד חוזר על חברו, ועל עצמו לא כלשכן. לכן ר' מאיר בעירו דומה לר' פסח בעירנו, קו לקו, תג לתג כמעט. מה ר' מאיר בעירנו הפקח שבעדה, תקיף בדעתו ובעל השפעה, רצוי לרבים ויועץ לכל, תכשיט, אף ר' פסח בעירנו חכם, דעתן, פה מפיק מרגליות, מכובד מאד, תכשיט. בדקתי ומצאתי, אין ישוב, שאין לו תכשיט משלו. וכלל אין צורך לעשות נסיעות הרבה, כדי להכיר אנשים הרבה. המסתכל במנין אנשים במקומו רואה את מין האדם כבמחזה. נחזור לר' פסח בן דמות של ר' מאיר עוקר הקושיות. אף לר' פסח יצאו בעירנו מוניטין של פיקח גדול, שנון וחריף, בקי בהויות העולם. ר' פסח לא היה עוקר קושיות, אלא עוקר הרים וטוחנם בסברה. אין הוא עומד על הקושיות ומגרשן כזבובים, אלא צד אותן כעכברים; וכחתול הוא משחק בהן כבעכברים, נוגע ואינו נוגע בהן, מתנכל לצודן, וכביכול מרפה מהן; לאחר כך תופס כל קושיה ומטילה לתוך סיר, השפות על האש, מטיל קושיה על גבי קושיה, וכשהסיר מתחיל להרתיח הוא בוחש בתוכו יפה־יפה, עד שכולן יחד נעשות תבשיל אחד, ונספגות זו לתוך זו. הוא מבשל כל קושיה בתוך רוטב חברתה, עד שכולן יחד מפסידות טעמן וכוחן, מתרוקנות מתכנן. השכל מחייב לדייק בהבדלה בין דרך מלאכתו של ר' מאיר לאופן עשייתו של ר' פסח בפירוק הקושיות. זה עוקרן משרשן, קוטפן ואוכלן חי, ורבות מהן נקטפות בעודן באבן או בבסרן; וזה מגדלן ומטפחן ומבשלן יפה־יפה, עד שהן נמסות ומתבטלות במציאותן. אבל אם אין שניהם פועלים בדרך אחת, שניהם משיגים אותו דבר, להוציא מן הקושיות את השם המפורש ולעשותן אין ואפס. אף ר' פסח – אצבע המקרה! היה בעל הדרת פנים, זקנו מגודל ופרקו נאה, איש הנימוסין, דייקן בלשון ושומר סדר בכל, אף בקביעת תאריכים. כגון שאומר, למשל, המעשה היה בשנה פלונית, ביום פלוני, בשעה ארבע לאחר הצהרים, היינו בשעה ארבע ורבע… לא, לא, שעה ארבע ועשרה. או שמא אני טועה מקצת. כן, דומה בארבע ורבע אחרי הצהרים בדיוק, או מכל מקום איני טועה כל עיקר בתאריך. היום היה כ"א באלול… זכור לי היטב… ואין צריך לומר, שאין לי אף קורטוב היסוס לגבי השנה שבה היה המעשה… כן, ר' פסח מתון ומיושב בדעתו. דייקן בלשונו, מצחצח בלבושו ומהדר בדיבורו, כולו אומר כבוד. הוא לוטש כל פסוק, הן מחמת טבעו הזהיר, והן משום שהכל נמלכים בעצתו ומייחלים למוצא פיו, אין פליאה שאין מביאים לפניו ליישבה ועל כל סכסוך בין בעלי דינים ממנים אותו בורר. הכל נצרכים לחוות דעתו של ר' פסח, ומה עשה ר' פסח?

פתאום לפתע עמד ויצא מדעתו, יצא מכל רשויות הדעת, פרץ גדרי השכל ופרק מוסרות הנימוס. היו בעירנו כמה אנשים, שנשתקעו לתוך חשכות המוחין, ורובם אנשי־צורה ושנוני־שכל. דבר זה מעשה־פליאה. מן הסתם הטעם הוא, שהמוחות, החדים כסכינים מושחזים, עשויים להיפגם, כל החד יותר קלקולו קרוב יותר. אך גם בעירנו, שרבים שוטטו ברחובותיה בבזוי צלם האדם, היה ר' פסח, לשעבר חכם מחוכם, פרוע לשמצה בהליכותיו ובהעויותיו מאין כמוהו, אין דומה לו לחוסר־דעה, למיאוס הדיבור וההעויה, לעליבות המראה, לקלון ההתנהגות. הוא, דומה מבזה צלמו לתיאבון, מקרע אף את בלואי בגדיו, מרבה עירום ועריה בעצמו, כל מראהו גוש חלאה ומיאוס, פיו ביב של שופכין לחרפות וגידופים, עיניו מזרות חמת־שנאה ותאוות־הרס, אין דבר שבצנעה שאין הוא שש להוקיעו לפרהסיה, מלכלכך ומזהם ומחלל לתיאבון. קומתו הזקופה, זקנו המגודל בהידור, שאף פרעות שערו המדובללות לא השחיתו לחלוטין את תארו, קולו התקיף, אלו העויות־של־חן, שהיו מבצבצות לרגעים בהילוכו המבוהל והמטורף, שאריות של הוד והדר בתוך בית מקדשו החרב, קטעי־משפטים הגיוניים, שיש בנעימתם אף תבלין של חריפות יתירה, המשתבצים לרגעים כנאות־דשא במדבר שגעונותיו, כל קורטוב של צלילות הדעת המתנוצץ כלשון של זהורית בתוך חשרת ההבאי וחוסר השחר, הזונקת מפיו במפל־מליו, כל שיורת הפאר של העבר החופפת על אותה קופה חיה של ניוול, שיוו לחורבה זו של מי שהיה ר' פסח החכם המחוכם, מראה תוגה מהולה בהיתולה. אין דבר קורע לב מן המפלצתי בגיחוכו, משרידי הגאיוניות בשברה. עוד נראה ר' פסח בעל בעמיו, העושה מעשי קונדס, חכם משתטה, ראש הקהל החומד לו לצון, מתחפש כמשוגע ולובש סחבות, כדי לשנות פתאום לפתע את טעמו ולקרוע מעליו בבת רגע את סחבותיו, לשוב אל צלם אדם המעלה, ולהפתיע את כל הקהל הרב של קונדסים ומבוגרים, הנוהרים אחריו, בהליכותיו הנאות ובדיבוריו המחוכמים פי שבעים ושבעה. אמן אני אומר לכם, בלהות־מראהו של ר' פסח החרידו ביותר את הבריות על שום כך, שבתוך־תוכו לא הסכים איש, שר' פסח הנהו כזה במוחלט. זיק של תקוה, או אשליה, הבהב בלב רבים, שכל ענין ר' פסח אינו אלא תעלול. הרי לא יתכן כי אותו חכם מחוכם, צלול ומיושב ותקיף בדעתו, יגיע לכדי כך. סבורני שאין אדם נעשה גלגלן, כן, גלגלן, שטיין, או שגיין גמור, איני יודע שם ההולם בדיוק את השבשן, שצמח לו במוחו פתלתול או פקע, אלא אם כן הבריות השפויים פוסקים את דינו ובאים ליד הסכמה שהוא כזה. דעת הקהל חורצת גורל, לגבי ר' פסח לא באה הסכמת הציבור, שהוא כפי שהנהו. אדרבה, רבים היו נוטים לדעה, שזהו תעלול של ר' פסח, הלצה מרה, מעין לשון משורבבת לכל הפקחים שהכתירוהו בתואר חכם מחוכם והם עצמם שוטים מופלגים. אמרתי לשון משורבבת. בתוך כל העויותיו היתה שרבובת־לשון זו המזוהמה ביותר. לשונו שימשה לו תפקידים שונים ומשונים ונשתלחה מפיו לעשיית סימנים וסמלים רבי־תועבה. פליאה היא כמה נשמעה לו לשונו להשתרבב מחוץ לפיו באורך לא ישוער, כאילו יש לו לשון ארוכה, שאין כמותה אצל שום איש, וכאילו טורח היה בכל כוחו לפרסם ברבים, שכל ימיו היה עוסק במלאכה זו לשרבב לשון לבריות, ומה שעשה אז בסתר, בארעי, הנהו עושה כעת בגלוי ובקבע. עיקר שכחתי. מעשה שהיה כך היה.

ר' פסח אף בימים שהוא שרוי בכבודו של עולם הפקחות נוהג הוא לשרבב את לשונו, בצנעה כאמור, סתם כך, העויה של חן, הבריות לא הרגישו כלל. לאחר כך, כשר' פסח התמוטט ויצא מן השורה, והתחיל לטלטל את לשונו המשורבבת בכל חוצות העיר, היו אנשים, שנתעוררו על כך ואמרו, שהם גם לשעבר הבחינו בנוהגו המשונה של ר' פסח. איני יודע כמה מן האמת בדבריהם. דעתי הוא, שהם בעלי טביעות עין לאחור, צופים ומביטים לאחר מעשה. האמת היא, שכלל לא השגיחו באותה העויה לפני כן. הבריות רואים מה שהם רוצים לראות, מה שנוח להם לראות, רואים רק דברים, שצפויה להם מהם טובת־הנאה, ואינם רואים דבר שאין מתן שכר בצדו, ומה גם שעלול לגרום להם פחת כל שהוא. על שום מה לא ראו נתיני המלך את מלכם במערומיו? לא היה כדאי להם לראותו בכך. הבריות בעירנו לא כדאי היה להם להשגיח בהעויה משונה של ר' פסח, שהכל נהנים מזיוו ומפקחותו וחולקים לו כבוד, כי הוא הגבאי והפרנס, התכשיט, שלהם. אין בודקין אחרי התכשיט; אין רואים בו מום ופגם אפילו גדלם כקורה. הנה מה שאני אומר, יש קסמין מוכנים לכסות את העינים, שלא לראות קורה שאינה רצויה. ר' פסח לא היה סתם גבאי ופרנס בעירו. הוא צלם־דמותה של עירנו, בא־כוחה כלפי פנים וכלפי חוץ, כוחה וקישוטה. הוא ראש־קהל ובבחינת ראש חודש, שאומרים בו הלל תמיד. וכך גמרו עליו את ההלל: הוא חכם, הוא עניו, בעל־נפש ובעל־לשון, לראש לכל בעל לשון לימודים ובעל צחות־לשון; דבש וחלב תחת לשונו. ולא עוד אלא גם תבלין של חריפות וקורטוב מרירות לתוספת טוב־טעם תחת לשונו. אולם לאחר כך שר' פסח נשתבש ולא היתה עוד לעירנו כל טובת־הנאה ממנו, אדרבה, נגרם לה בזיון הרבה על ידו, שהרי קלקולו של ר' פסח הוקיע את קלקלתם של בני עירנו, שאין להם עינים לראות ושכל להבין, מיד התחילו ממששים ומגששים בעברו, בדקו ומצאו שכל הענין היה מיקח טעות מעיקרו ואף לשעבר לא היה ר' פסח בעל מעלה זו, שנתייחדה לו מטעם הבריות בעירנו. הוא לא היה כלל חכם מחוכם, אלא מתחכם. שכלו מעוקם מלכתחילה, לכן היה מבשל קושיות בתוך הסיר. אין צריך לומר, שלא היה פלא יועץ. וכראיה לכך העלו עובדות הרבה, שהשיא לבריות עצות מסולפות ונגרמו תקלות על ידו. לבסוף נמצא אחד ממקורביו, שעמד וגילה לרבים, לכל אחד ואחד בלחישה, כי נוהג מוזר זה של שרבוב־לשון דרך חטף היה ידוע לו משכבר אצל ר' פסח. ומעשים שהיו, שהוא בא אצלו בשעות הצהרים בשעת נמנומו וראה לשונו משורבבת. ואף לאחר כך, ביקיצתו, עד שנתרווחו בו חושיו, עוד הוא ער־ולא־ער, ואף שהות מעטה בעירנותו הגמורה, הוא שולח את לשונו, וניכר שהוא עושה זאת בכוונה, לתיאבון, בבולמוס ממש. אלא שהוא אז לא נתן דעתו על כך. כלומר, לא נתן לעצמו ליתן את דעתו על כך, כדרך שאדם המוצא את חברו בקלקלתו מעלים עין ומסיח דעת במתכוון משום כבוד הבריות. ואולי, הוסיף המספר, כסבור הייתי אותה שעה, שזו היא מעין העויה של חן לר' פסח המוכתר בכל המעלות הטובות והסגולות הנאות. ושמא, הפטיר המספר, כסבור הייתי שאותה פעולה בלשון של ר' פסח החכם מקורה בריכוז הנפש לעיון־מחשבה. מספרים על חכמים רבים, שהיו בידיהם סגולות בדוקות שונות להגביר את כושר מחשבתם: זה צד זבובים כסגולה לפעולת המחשבה; זה מגלגל בין האצבעות כדורון שעוה או פירור־בצק; זה מצלצל בצרור מפתחות וזה מקשקש בקופסת מטבעות או מתיר פקעת חוטים מסובכה, אף היו שהרביצו לעצמם סטירות־לחי או צרימות־אוזן ועשו כל מיני מעשים של הבאי וחוסר־דעה כדי להניע היטב־היטב את גלגל המוחין ולהעמיק את עיונם. סברה היא, שכל מעשה של חוסר־דעה היא סגולה להעמקת המחשבה. זה לא כבר קראתי באיזה ספר, ואיני זוכר את שמו, שמות הספרים לעולם אינם נשמרים בזכרוני, מעשה בחכם גדול, שהיה מניח על שולחנו תפוחים רקובים להתבשם מריחם, כי ריח זה יפה למחשבה. לא אהיה תמה כלל אם אשמע סיפור המעשה בחכם שרוח חכמתו פועלת בו בחזקה בשעה שהוא מטייל ארוכות וקצרות בין שולחנו לאותו מקום. כל חכם ומעשה־שטות שלו. אין תימה שאף אותו מספר ראה אולי באותה העויה משונה של ר' פסח, ולא זו בלבד שהיה דן אותה לכף זכות, היה דן אותה לכף שבח והלל, לומר: ראו כמה גדולה מעלתו של ר' פסח, שאין הוא חסר שום סגולה יתירה, בחזקת נחלת החכמים. אף הוא יש לו העויה משונה משלו. ולא די שהוא נתפס לה, עומדת לו חכמתו להוציאה אל הפועל בהעלמה גמורה עליה. וזה שנאמר: כבוד חכמים הסתר דבר, חכמים, זה כוחם להסתיר כל דבר שהם רוצים להסתירו. ואולי פירושו של הכתוב כך הוא: כדי שלא לפגוע בכבוד חכמים עלינו להסתיר דברים המצויים אצלם ואינם נאים להם, להעלים עין מהם ולהעמיד פנים כאילו לא ראינו ולא הרגשנו בהם כלל. ובאמת, סח המספר, אני כך נהגתי משום כבודו של ר' פסח: עצמתי עין מלראות ובלמתי פי מלדבר. לא גליתי קלקול שבו לשום בן־אדם. עוד זה מדבר, ובלחישה, כמובן, ממה שראה במו עיניו בימים לפנים, והנה בא זה ומוסיף נופך משלו וכך הוא אומר. אתם בפסח חסר הדעה מסיחים: אך מה לכם מדברים בלחש כל כך? מעשי התעתועים של ר' פסח היו נודעים משכבר בקהל רב, כלומר, רבים ידעו זאת, אלא שלא היו מסיחים על כך. יחידים ידעו זאת כל אחד בפני עצמו, ולא היו נהוגים לגלגל על ענין זה שיחה בצבור. מכל מקום אני וכמה ממיודעי ידענו זאת. ומלבד מה שהיה מתעתע בינו לבין עצמו, עושה העויות משונות בסתר ומעמיד בגלוי פני חכם מחוכם, לא היה תוכו כברו. גלוי וידוע, שהוא איש אמת, דייקן בלשון, בורר מלים, מקפיד על עצמו לכוון בדיוק נמרץ כל תאריך, בין שנה בין חודש, שבוע ויום, וחס לו לחסר רגע או להוסיף כמה דקות. הרי כך היה אומר: המעשה נתארע בשנה זו, בחודש זה, ביום זה, בשעה זו, כגון בארבע ורבע או בארבע ועשרה רגעים ליתר דיוק, אחרי הצהרים. ולתוכו של דבר היה זה שקרן וכזבן מאין כמוהו. עד שהוא מקפיד על דיוק התאריכים, בהם היה המעשה, הוא דובר כזבים בעצם המעשה, שלא היה ולא נברא או שהיה בהיפוך הגמור מסיפורו, כל הטפל שבסיפור המעשה הוא על הרוב שריר וקיים ככל היוצא מפיו, אלא שהעיקר בדוי או מסורס. ר' פסח היה שקרן על טהרת האמת, או דייקן, שכל עיקרו בלבלן. משל לאדם ששיחו נאה והגיונו טוב וסבר פניו תם וישר וכל דיבור שלו חותמו אמת, אלא שבשעת הדיבור או תוך כדי דיבור הוא מעקם חטמו או משרבב קצה לשונו, ללמדך, שכל היוצא מפיו אינו אלא הלצה או עורבא פרח. שרבוב־לשון זה עושה את כל השיח פלסתר והופכו לצד הבטנה. איש לצד הבטנה היה ר' פסח כל ימיו. לשונו המשורבבת בסתר לא היתה כלל לשעבר הרגל מקרי, אף לא תחבולה מחושבת. היא היתה גזירת ההשגחה העליונה, הכופה על כל בריה, השמה לה סתר פנים, לגלות על ידי איזו תנועה או העויה את עצם מהותה, ליתן סימן־הכר בעצמה, בקו או בתג, לשייר איזו פיאה בשדה, שלא נטעה בטיבה, תעודת הזהות לעצמו היא חוק הטבע. וזהו הענין, ידידים, כפי סברתי שלי: ר' פסח נהג התגלות־לב במיטתו. אותה שעה היה משרבב והולך את לשונו, משל יש מי רואהו בכך. מסתבר, אין אדם מסוגל להיות נסתר כל ימיו ולהתחפש עד אין קץ. על כרחו האתכסיה יוצאת לאתגליה, המסכה נעשית פרצוף, מה שמלגו פורץ לבר. אי אפשר אפילו לחכם מחוכם להיות כל ימיו אחד במיטה ואחד בשוק, אחד לזולת ואחד לעצמו, אחד ביום ואחד בלילה. פשיטא שאדם במיטה פטור מעול דרך ארץ. אין בעל נימוסין במיטה, אין לשון חכמים במיטה, אין מעשי־פקחות במיטה. אין תרבות ודרך ארץ במיטה. במיטה אף השקרן דובר אמת. המיטה, ידידים, היא עולם האמת. וכשאחד שקרן וכזבן עולה למיטתו ותוקפו חשק להוציא את רוחו, הוא מוציא לפחות את לשונו כלפי הבריות, שבכל מקום הוא רואה את עצמו מחוייב להאחיז את עיניהם ולסובבם בכחש, להעמיד כנגדם פנים של אהבה רבה ושכל טוב וכל יתר המעלות שרוח הבריות נוחה מהן. והפטיר אותו מספר: כן, רבותי, לי ולכמה מאנשי עירנו הקרובים לי היה ברור גם לפני כן, כי פסח שלנו הוא ליצן ורמאי, צבוע גמור.

איני חושש לומר, כי מר פסח היה גם לפני כן במחילה מכבודו, בינו לבין עצמו, היינו, בחשאי לגמרי, מחולק עם צלילות הדעת או גם בלתי שפוי לגמרי, אלא שערמתו עמדה לו להמשיך על עצמו מראה־פנים של מיושב, ואף לעשות לו שם של חכם מחוכם. נמצא, לא די שהיה רשע נסתר, היה גם מטורף במסתרים. מכאן אנו למדים, יפה כוחה של כזית ערמה לכסות על קופה של טירוף שבמחבואי הלב. עוד זה מדבר וזה בא ואומר כך: למה לכם השערות וסברות? אני שהכרתי קצת יותר מכם את ר' פסח שלנו, ושהייתי מקורב אליו שלא כאחרים, לא רק במו עיני ראיתי נוהגו לשרבב לשון במחבואים, אלא גם במו אזני שמעתיו פעמים רבות סח בלחישה, וכאילו אל עצמו: ואני את לשוני אשלח בכם; או כך: ואני את לשוני אשרבב לכם באין־רואים. כך בפירוש היה אומר. והאמת היא, שלא אני לבדי שמעתי אותו דיבור יוצא מפיו לעתים; רבים שמעו אותו כמוני, אלא שאחרים לא הטו אוזן קשבת לדיבור זה. לא הכל שומעים מה שהם שומעים. בינינו לבין עצמנו, יש שומעים ומשימים עצמם אינם שומעים. אין בני אדם שומעים זה את זה דרך כלל, ועל הרוב אין הם שומעים מה שהם עצמם מוציאים מפיהם על אחת כמה וכמה אין הם שומעים דיבורים של אחד רם המעלה חכם מוסכם וראש הקהל, שהכל כביכול מצפים למוצא־פיו. כל כך הם להוטים לקבל חכמה ממנו, שמחמת רוב להיטות אין הם מסוגלים עוד להקשיב לתוכן חכמתו. הם כביכול נשרפים בהבל־פיו, ושוב אינם יכולים להאזין לאמרי־פיו. שותים את דבריו בצמאון, ובידוע, שהצמא מאד מצמיד את כד המים אל פיו, ואת שפתיו אל הכד, שכוח הבליעה שלו נעצר. או נאמר כך: המוחזק כחכם, אומרים עליו שיש לו פה מפיק מרגליות, ובכן, כשהוא מדבר ופנינים נושרות ממנו חוטפים את הפנינים לתוך הידים ואין משלשלים אותן לתוך האזנים. פנינים נלקחות, מוסעות, מגולגלות, אבל אינן נאכלות. שומעים מה שמדבר האדם הפשוט ואין שומעים כלל לשיחו של האיש המורם מעם, אלא מסתכלים במאור־פניו, מתחקים על כל ניע וניד שלו, חוקרים את תנועותיו והעויותיו, כדי לחקות אותן ולהשתוות אל איש רם המעלה לפחות בחיצוניותו, מקבלים בהתלהבות כל פליטת־פה ולא כל דיבור פה; מטים אוזן לכל בדיחה וכל פתגם ומכתם, לכל מחכם, אבל מה שהוא אומר בלשון בני אדם, ואל הענין ממש, אינו נכנס כלל לתוך האוזן. מדברי החכם לוקחים את התבן וזורים הלאה את הבר. ברם, הבר טמון דווקא בלגו ולא מלבר. מה תימה, שמר פסח שלנו, המוחזק חכם מחוכם, הצליח לאחז את עינים ולגנוב את הדעת של כולנו. להתהלך בינינו ימים ושנים חסר־דעה באין רואה ובאין יודע. אומרים אתם, שר' פסח היה כל ימיו צבוע, הן בהתחפשותו כשוחר טוב לכל והן בהעמדתו פנים כאיש השכל הישר. ואני אומר לכם גדולה מזו: הוא נטר לנו בלבו שנאה, שנא אותנו תכלית שנאה, בז לנו ותיעב אותנו. היינו בעיניו מוקצה מחמת מיאוס. לכן שרבב לשון. אמנם, הוא נהג כך בחדרי־חדרים ובסתרי־סתרים, אבל לעתים, אמנם, נדירות ביותר, התיר לעצמו לעשות זאת בגלוי, ואף הכריז על כך בדיבור, תחילה באזני מעטים ולאחר כך אף באזני רבים, אלא שערום היה כנחש, וכל פעם שהוא מסיח עצמו ומגלה סודו – שהרי גזירה היא על כל סוד להתגלות – הוא מביע זאת בלשון חכמנית וגנבנית, המשתמעת לכאן ולכאן, רוצה אתה אומר וידוי הוא זה, רוצה אתה אומר הלצה היא. וכך נגנבה דעת הבריות על ידו. אך סוף גנב לתליה וסוף כל מתעתע לתעיה. ר' פסח נענש במה שחטא ונכשל במה שהכשיל אחרים. הוא כל כך הרבה לשלשל לשון בצנעה, עד שנשתלשלה לו לשונו בפרהסיה והיה מהלך בלשון משולשלת בחוצות עירנו לחרפה ולדראון. עד כאן דברי המאַן דאמר השלישי בפרשת ר' פסח. ואתם, ידידים, סלחו נא לי בטובכם, שהארכתי את הדיבור על פרשה זו. הרי מעשה ר' פסח כהרי ר' מאיר. כאן לפנינו שתי פרשיות הדומות זו לזו כמעט קו לקו. וענין מיוחד יש בשניהם הבא ללמדנו, שהאדם הוא אדם, רצוני לומר, כל אדם הוא אדם, היינו האדם הוא אדם בכל התנאים ובכל הסייגים. או אולי נכון לומר כך: כל בני אדם הם אדם אחד. לא נבדלו הבריות ביניהם אלא בפרצופיהם, ופעמים בדיעותיהם, ובוודאי בדיבוריהם ובמעשיהם, אך בהרהורי־לב הם שווים כמעט. מסתבר לומר מבחינת האדם הגלוי לא הרי זה כהרי זה, אך מבחינת האדם הפנימי, מצד מה שמתרחש בחביון הנפש, בסתר ההגיון, הכל דומים. כל אחד טמון בחובו דבר סתר, כפי שאמר ידידינו הנעלה מר… פתלתול או פקע. הטעון כיסוי, ואין בין זה לזה אלא אופן הכיסוי, שזה פורש את הכיסוי בחן ובנועם ובטוב־טעם ויושר, וזה מערים ומגבב שקרים ונוהג בצביעות וסופו שנופל בפח.

– ידידינו הנעלה מר אלמוג סבור, משמע, אם איני טועה בדבריו, שנוסחו בשנינות, שהיציאה מן הדעת היא עונש על חטא, כגון, על חטא השקר, או כל חטא אחר, בין אדם לחברו, או בין אדם לעצמו, על כל חטא, המפלג את האדם, לבו לחוד ופיו לחוד, אין תוכו כברו ואין מעשיו כמחשבותיו. על דרך המחקרים ניתן לומר, שהוא מטיל מחיצה בין תודעתו להויתו. וכגון שנאמר, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, אפשר לומר, שאין אדם נעשה שוטה אלא אם כן נכנס לתוכו יצר של חטא ומקנן בו בסתר… ואולי נקלע יותר אל הנקודה, אם ננסח רעיון זה, שכל דבר־סתר באדם הוא חטא. הסוד הוא פשע, אך אם הסוד הוא פשע… – נזרקו דיבורים מפי מר אביעזר נוי, שיצאו מעומעמים במקצת על שום שפיו היה מועסק אותה שעה במציצת סוכריה ובקליטת סוכריה שניה, שלא יחסר המזג אף לדק שבדק. ולפי ששתי הסוכריות דחקו זו את זו וצמצמו בפיו את מרחב המחיה הכפול לדיבור ולמציצה פלט לאלתר סוכריה אחת ונעצר לרגע קטן בדיבורו. לאחר כך קרא בהרמת הקול ובהטעמה נרגשה – אם הסוד הוא פשע, מפני מה הוא שם במרום אל מסתתר, שוכן בשפריר חביון, סוד לעד?

— מר נוי מהו סח, מה, מה? – קראו כמה מאנשי־שלומנו בבת אחת בהעויות של תמהון ובקולות נחרדים, כאדם השומע מלה מפחידה שנהמם בגללה עד כדי כך, שאינו בטוח כלל שנאמרה, כי היא לא תיאמן. ודוקא משום האימה הגדולה היוצאת ממנה ומוכיחה את אמירתה, זו מתבטלת ממציאותה. אמנם, הלב קלטה אך האוזן לא שמעתה, והפה העושה על הרוב שליחותה של האוזן, ללא שאילת הלב, תובע ואומר מהו סח, מה מה.

ניתנה האמת להיאמר: לא היה נוהג במסיבות אנשי שלומנו להזכיר שם הרבונו של עולם ולחקור את מציאותו. בכל הענינים היו נושאים ונותנים, ולא בענין הכל יכול. ולא משום, שאף סגל אנשים זה שטוף ככל הפקחים ואנשי המעשה בהבלי ההויות של העולם הזה כדי לשכוח את מציאותו של הטמיר והנעלם, ומתוך סבר־הבל, שכל עסקי העולם הזה דחופים ונמרצים וטעונים פתרון לאלתר, ועל כרחנו אנו מעמידים אותם על הפרק, ואילו בעית בורא העולם אינה עומדת לעולם על הפרק, והעיון בו הוא מעשה לבטלנים מבלי־עולם. לא זו היתה דעתם של אנשי שלומנו. אדרבה, רבים נשאו בחובם את חידת האל, בורא העולם יש מאין, כסנה הבוער במוח, כיתוש המנקר, כשורש פורה מכאובים ופחדים הרבה. אך בספר התקנות של ברית הידידים, שהיה מרחף תמיד במחשבתו של המורה אף על פי שלא נתחבר כלל, היה כתוב סעיף זה: לו הכל יכול דומיה תהלה. לא תשא את שמו. היטב ידע המורה חקרי־לב רבים התועים בדרכי השכל ומקור תחלואיהם. ובסוד שיחו עם קרוביו השנים, הלא הם אבינועם והישיש בניאל הותיק שבתושבי בית המידות, שכל־ימינו של המורה, כפי שמר מנדו עצמו הכתירו פעם כשם לואי לשם “השכל הגדול שלי”, שהיה גם כן שגור בפיו – אין הישיש בניאל אלא מי שהיה האדריכל דפנה נודע לשם, שהחליף את שמו לבניאל על שום אהבת אלהים שבערה בלבו עד שיצאה ללהב – סח פעם:

אלהים הוא שורש כל חולי בנפש.

…אלהים הוא בוראנו. הוא בריאותנו. הוא חליינו.

אין אדם נברא, אלא כדי להכיר את בוראו, ואין אדם מת אלא משום שלא הכיר את זה, שהוא מקור החיים.

אחד הוא אלהינו ואין דבר זולת האל. אין מציאות בלעדי מציאותו. הוא כל המציאות וכל הנמצאים הם חלקי־מציאותו. לכן לא נוכל, פירורי־מציאות קטנים, להשיג אותו, כללות המציאות. מהי השגה? צריך להקיף דבר כדי להשיגו. אך חלק, כלום יקיף את הכל?

רזי לי, אין זוכר את הבורא אלא השוכח אותו. כל הנמצאים שבעולם זכירתם היא התקרבותם, אך אלהים זכירתו היא התרחקותו. כל העצמים זכירתם וידיעתם חד הוא, אך הכל יכול וכל יש שכחתו וידיעתו חד הוא. שוכחי האל המרחיקים מחשבותיהם ממנו, כלום לאן הם מרחיקים אותן? לכל עסקי המציאות. הם שוקעים לתוך מצולות המציאות ודבקים בה באהבה ובתאווה. ובכן, יודעי האל ואוהביו הם. אך זוכרי האל תמיד, אותו לא ישיגו, כי הוא נבצר מהם, ובמציאות לא ידבקו.

לכן אין טוב לאדם אלא לשכוח את הבורא, ונמצא, הוא זוכרו. מהי שכחת הבורא? הלא היא שכחת האדם את עצמו, כי כל עצמו בתוך הבורא. אך זוכרי האלהים תמיד, במה הם הוגים במחשבתם? הם הוגים בזאת, שהם זוכרי האל. ומתוך כך הם באים לידי גאוה על שום השגתם באל, ובכן הם זוכרי עצמם תמיד.

אינה דומה גאוה לגאוה. יש גאוה כמשי דקה, ויש גאוה כשק עבה. יש גאוה ברצי־נחשולים, גל רודף גל ונחשול קם על רעהו, וממילא היא נתונה בחליפות גיאות ושפל. ויש גאוה הנצבה כנד, המנקרת בלי הרף כיתוש. ואילו גאוה רצה ושבה הלא הומיה במירוציה והילוכה ברעש.

שר הפיטן: “נפש אשר עלו שאוניה, אנה תשלח רעיוניה? תהמה ותדמה לעלות באש, שיעלו תמיד עשניה”. העשן העולה מן הנפש, אשר עלו שאוניה, סופו שעוטף את המוחין בענן כבד.

כל גאוה צועדת במעגלות התוהו ובוהו, לכן סבור אני, שאין כלל שגעון הגדלות, אלא גדלות השגעון. כל גדלות תחילתה או סופה שגעון.

שומר נפשו ירחק מן האל. הבורא נמצא לעצמו ולא לנו.

לא לנו ה'. לא לנו.

כזאת הגיד המורה בלחש אל שני מקורביו הנאמנים. ואף הם נחרדו לשמוע מפלאות־שיחות על נושא האל. אותה שעה קם הישיש בניאל והתנפל באגרופיו על המורה, נשא את רגליו היחפות במרוצה בשדרות הגן והיה מצעק והולך: שמע, עולם, יש אלהים, ואני בניאל, היודע.

פרק ט'    🔗

זה היה מקרה שלא יצא לכאורה מכלל תאונה רגילה, והמורה נתנסה מסתמא ברבים כיוצא בו מתוך טיפולו באנשים שוני־מזג המשוכנים בבית־המידות, מהם כבדי־הגות וקלי־צעד או קלי־יד, מהם קלי־דעת וכבדי־הליכות עמוסי רגשות נכאים; מהם המרחפים מפעם לפעם בין עליזות דוממה לעצבות מדוכדכת, ומהם שרוחם בקרבם מקפצת בלי הרף כאני שיט בטלטלת הגלים, מסוערים בגיאות ובשפל של חזיונות ורגשות, המשמשים אצלם בערבוביה. אך למרבה הפליאה נגרמו על ידו סיבוכים קשים הן למורה והן למר בניאל. מר בניאל נתרגש כל כך מחוות־דעתו של מנדו על אלהים כשורש כל חלי בנפש, שמלבד חמת־זעמו, שלבשה משום־מה צורה קנאית משונה של התקפה באגרופים, כמסופר לעיל, ופרץ־צעקתו בדבר בטחון־אמונתו באלהים, נתקשר בלבו רוגז על המורה הנערץ, והוא שהביאו לידי פרישות לימים מספר מחברתו ומחברת אנשי־שלומנו בכללה, ולבסוף, לידי התבדלות גמורה, שהוציאתו במהרה בקרוב מארץ החיים. השתלשלות מעציבה זו פגעה גם כן בבטחון־דעתו של המורה וערערה מקצת אדני היסוד, שעליהם ביקש להשתית את שיטתו בתורת הנפש וברפוי תחלואיה. קרוב לשער, שהיא נתנה כיוון חדש לכל מפעלו הפודה ומציל במשאו ובמתנו עם עדת אנשי־שלומנו. ואמנם, ראויה פרשת בניאל, הנוגעת במישרים לנושא העומד על הפרק במסיבה, להשתזר כולה כמות שהיא לתוך מסכת הדיון, אלא שמשום מה לא נמצא בין המסובים מתעורר להעלות את זכרה. אך אין ספק, שהיתה מרחפת במחשבתו של אבינועם, שאף הוא שמע חוות־דעת המורה על העילה הראשונה כראש־סיבה לכל חולי בנפש ואף היה עד־ראיה להתקפת האגרופים. אין צריך לומר שהיתה טורדת כל אותה שעה את הגיונו של המורה, מאחר שממנה נגרם אותו מפנה בהלך־רוחו, שהשפיע הרבה גם על גישתו לבעיות גוף ונשמה, אדם ואלהים, אמת ושקר, וכן על דרך משאו ומתנו עם שומעי־לקחו. ברם, אין להניח כלל לפרשת בניאל כאן את המצע הרחב כל צרכה לדיוקיה ולפרטיה. דיינו אם נייחד לה פרק צדדי או פרק המוסגר בתוך המסכת הכללית. כפי שנלחשה בסודי־סודות מפי המורה לאזני אבינועם איש־סודו. ובשביל שלא לשנות מן הנוהג של אנשי־שלומנו, שהם נאה מספרים ונאה קושרים לסיפור המעשה את כותרתו, ההולמת אותו לפי מיטב הגיונם, ראוי להכתיר גם את פרשת בניאל בשם:

מעשה בעולה במדריגות

מר בניאל, לשעבר מר דפנה, אדריכל לפי מקצועו – אנשי־שלומנו, ששום פרט בתולדות ידידיהם אינו סתום מהם, היו מרננים אחריו בלחישה, שלא היה כלל אדריכל, אלא קבלן לבנין בתים – עמד במשך שנים רבות בראש עסק לבתים, שנוסד על ידו, התפתח וצבר הון בעמלו, ולימים נסתפחו עליו כשותפים שני בניו ושני חתניו, ומאז נקרא בשם חברה מסחרית לבתים דפנה ושותפיו. מר דפנה היה איש־עסקים רגיל, בעל כשרון המעשה, חרוץ ושקדן, אדם מן הישוב, הבונה ישובים על מנת להיבנות, הצובר כסף כדי שלא לפרוש מצבור צוברי הכסף. שנים רבות חי כאיש היודע להתהלך עם החיים; ופתאום לפתע, בבקר לא עבות אחד, או בליל ללא־שנת אחד – מר דפנה, גלוי לב בטבעו, לא סיפר אפילו למורה בימים שהיה כרוך מאד אחריו פרט זה, ואין צריך לומר, שלא סח לשום נפש חיה אחרת, אימתי בדיוק, ביום או בלילה, בבית או ברחוב, ביחידות או בקהל רב, היה לו גילוי האמת החדשה – נתחוור לו, שלא נולד האדם על מנת להתהלך עם החיים, אלא בשביל להתהלך לפני האלהים, כפי שנהגו חכמים קדמונים, שהיו קרובים יותר מבני־דורנו לדרך האמת. אף אין כל הודעה מוסמכת בדבר אופן הגלוי שהתרגש עליו, יש אומרים: קול שמע, קול נעלם, קורא בשמו, המצוה עליו לאמר: סוב ופנה מן הדרך הזאת אל אורח האמת. יש אומרים: דמות ראה. אף בטיב הדמות מחולקות הדעות. הללו אומרים: דמות ממש, היינו, קלסתר־פנים של יצור, ולא מעלמא הדין. אחרים אומרים: דמות של אש או של ענן. היו שסברו, שהוא לא שמע כל קול ולא ראה דמות, אלא מגע־יד כבדה חש על גבו; לא, על לבו, כמו אבן לחצה על לבו והרגיש בפועל ממש טעם של יציאת נשמה. ואף על פי שלא ראה חזיון ולא שמע קול פלח את הגיונו רעיון כברק מתוך הענן לאמר: אם לא תשנה את אורח חייך תהיה עדי אובד, והוא שינה. לא בבת אחת אלא לאט ובהדרגה. היטב הבין, שאין לך דבר קל מלשנות את אורח החיים, כגון את דרך האכילה, אופן המשא ומתן עם הבריות, נוהג ההקיץ והשינה, אך קשה יותר לשנות את הלך הרוח ומהלך המחשבות ואף מהלך הרגשות, החזיונות והחלומות. פליאה היא, ואולי אינה פליאה, שאדם מן השורה, כגון מר דפנה, שהיה כל ימיו שקוע בהויות העולם הגשמי ולהוט אחרי קנינים חמריים, ואולי גם שוגה באהבת הממון, רודף בצע לא רק ביצריו הרעים, כי אם גם ביצריו הטובים, כדרך הבריות הפשוטות והגסות, המצרפים לפי תומם את היצר הטוב לכל תעלולי יצריהם הרעים, ומה גם לתעלולי יצר הממון, המוצא לו לעולם אסמכתות ומראי־מקומות בספרי הקודש של היצר הטוב, כגון התירוץ של פרנסה בכבוד לכלכלת המשפחה, מתן צדקה, הכנסת כלות, נדוניה לבנות, הנארסות לחתנים טובים, תלמידי חכמים ותכשיטים, וכיוצא בכך מן התירוצים הנלבבים, ואילו בעיונים דקים ובהגיגים נאצלים לא היה לו אולי עסק מימיו, כיוון שהוא עוזב דרך מקרה או מתוך התעוררות שבהשראה, שאפשר לכנותה בשם התגלות, או יד ממרומים, את אורח החיים השטוף גשמיות ופונה לנתיב הרוח, הריהו בא לידי בינה נכונה בסבך הבעיות הרוחניות וביחסי הגומלין שבין חומר ורוח במידה שאינה מצויה אפילו אצל חובשי הספסלים בבתי המדרש של הרוח, שהיו כל ימיהם לנים בסוגיות החמורות של עולם הנאצל. הרי זו כאילו אתה מניח, שדווקא ההשתקעות במם טית שערי גשמיות ותאוותנות משמשת לפעמים מכינה והכשרה לעליה רוחנית ראויה להתכבד. משל רפש ההויה העכורה ממרק את הנפש, הזוהמה עשויה להיות מקוה טהרה ועמהארציות שבעבר היא מעין בית ספר להשכלה בתורת השלמת הנפש. ואולי זכה מר דפנה באמת לגילוי אור מאוצר של מתנת חנם, והוא, לשעבר בור ועם הארץ בנתיבות הרוח, נעשה פתאום לפתע למדן גדול, כאילו קפץ בבת אחת מן העור של הלידה הראשונה לתוך העור של הלידה השניה.

מכל מקום כך היה המעשה. מר דפנה, קבלן לבנין בתי־מגורים ללא כל התענינות בדיירי הבתים, כיוון שנתגלתה לו האמת החדשה שהליכות אדם הן הילוך לקראת אלהים טרח להתאים חוץ ופנים, תוך וקנקן, גו ונשמה, והעיקר לכוון אל נקודת האמת. כך אמר בהגיגו האיש שכל ימיו היה להוט ודחוף ברדיפתו אחרי קניני חוץ ושעתו לא הספיקה לו כלל להאזין לרחשי־פנים: בכל ענין יש הוא, הענין, ויש נקודה שבו. כדרך שמסד הבית הוא נקודתו הראשה, הלב הוא נקודה התיכונה של הגויה, והממון הוא נקודת כל העשיות לאנשי העסקים, כך כל ענין יש לו נקודה שלו, תוך, ועיקר. אף האמת כך. ומהי נקודת האמת באורח החיים החדש הפונה אל מול פני האל? הלא הוא שחיי אדם משמעם חיים של כל האדם. לא רק חיי האכילה והשינה והמעשה, גם חיי הדעת, המחשבה והדיבור. אדם החי מול פני אלהים אדם טהור הוא. אך אדם טהור לאמתו הוא רק מי שהוא טהור בגוף ובנפש, בחומר וברוח. רבים מקדשים את גופם גם במותר לו ומזניחים את טהרת רוחם ונקיון דעתם, מאחר שהם רותחים ורוגנים תמיד מתוך יראת שמים על שוכחי האל, פיהם מלא אלה וקללה ומחשבתם כסיר נפוח רוגז וכעס. אחרים אניני־דעת ובעלי־נפש הם, הוגים במושכלות, דבקים בכל יפה־נוף, נוהים אחרי הספירות הצלולות, אוהבים כל נוי ונאצל, אך אינם מקפידים כל עיקר על טהרת גופם, שלא ללכלכו מבחוץ ומבפנים בבוץ התאוות, שלא לפטמו במאכלי תאוה, שלא להעבידו בזלילה ובסביאה, שלא למלא את כרסו בפגרי בהמות וחיות, ושלא להרעילו בסמים משכרים ובממתקים מאררים, הקיצור, שלא לעשותו מלאי של פסולת ובור של שופכין. החיים אל מול פני האל מצווים, שהגוף יהיה טהור ורחוץ מבפנים ומבחוץ, כשר לשמש משכן לאל; שיהיה הגוף מעין נשמה, וממילא תיעשה הנשמה נשמה לנשמה. גוף ונשמה או נשמה ונשמה, לגזירה שווה. מה גוף מתחייב על ידי אורח החיים החדש לטהרה, אף נשמה כך; ומה הנשמה צרורה בצרור העצם הנאצל, אף הגוף כך. כשם שבעסקי־גוף צריך לנהוג פרישות ממאכלים גסים, כך צריך לנהוג פרישות בעסקי נפש מרכילות ולשון הרע, מהרהורים רעים ומחלומות משונים. אדם הפונה לאל הוא לא רק אדון למעשיו ולדבוריו, גם אדון למחשבותיו ולחלומותיו. הרי כך הוא הענין. אדם פונה לאל – אבל היכן הוא האל? נאמר: דרשו לאל בהימצאו. דרשו לאל וימצא לכם. וכיצד דורשים לאל? האל הוא אין־סוף ולכן הדרישה אליו צריכה להיות באין סוף. האל הוא תמיד. לכן צריכים להיות כל מענינינו תמיד באל. מה שאינו בתמיד אינו אפילו לשעה. עזבת את האל לרגע, יעזבך רגעים. הפניה לאל משמעה אהבת האל. ואהבה אין לה גבולין, אינה לשיעורים. היא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.

יכול ואין הדבר מתקבל על הדעת, שאחד פלוני, קבלן לבתים, מי שהיה בור בתורת הנפש, ואין צריך לומר בתורת האל, לא היה לו כלל עסק בבעיות רוחניות, יעמיק חקר, ובעיון מדוקדק, במסתורין. אבל מה מבינים אנו בדרכי הרוח באנוש ומה מושכל יש לנו באור האמת הזורחת פתאום לפתע בנפש? לדיוקו של דבר, אין לומר שהשתלשלות רעיונותיו של הקבלן לבנין־בתים עברה בדיוק נמרץ נתיב החקר הזה, קו לקו ומלה במלה. סתומים מאתנו הגיגי־לב. אין להם דפוסים. הם טיוטות. לא זו אף זו; הם פתשגן קצרני ונוטריקוני, שהרשות בידינו לפענחם לפי עניות דעתנו. הם אולי כתב של תוים, שכל הרוצה יכול לנגנם בפירוש משלו. אבל ברור, שעל פי אורח־חייו החדש אנו מצווים לשער, כי מסתמא עבר האיש נתיב מחשבתי מסויים, רב־הגיון, חקרני ונפתל, עד שהגיע לאורח־חיים משלו, המתוח כקו הישר, אין בו פרצה, לא סטיה, לא היסוס, לא פשרה, לא פסיחה לכאן ולכאן, כולו ישר, אמיץ ודרוך, עולה דרגה אחרי דרגה אל בית־אל או, כפי שניסחו מר דפנה לאחר כך, אל בניאל. היינו, אדם משכן לאלהים. מר דפנה, מאחר שנתעורר פרש מעסקיו ללמוד תורה, לקנות לו ידיעה במושכלות, לסגל לו לשון־לימודים, ולאו דווקא על מנת להסיח בה את עצמו לאחרים, כי אם כדי להמתיק בה שיח עם עצמו, לתרגם במליה את רחשי נפשו ההומיה כיסופים לאל חי. זנח את עסקיו והלך לנוע על בארות מים חיים, שבהן שותים הצמאים לאלהים חיים. עיקר עיונו בסוגיות של נפש ושל השארת הנפש. בשבילי הסוגיה של השארת הנפש בא אל הנתיב העולה לעולם הנשמות. נתעורר בו צמאון הדעת מה יעשה אדם, כדי לבוא במגע עם נשמות המתים ועם עולם הרוחות. ומסתבר שצומת הבעיות היתה הנקודה האלהית. ראשית חכמה, אמר מר דפנה, אמונה באלהים. ממה נפשך, יש אלהים, יש הכל. אם חי וקיים אלהי העולם, חי וקיים כל העולם. תרד רוח האל לשכון בך, ממילא יפתחו לפניך כל השערים הנעולים, אף המתים יחיו לפניך, מלאכים ישרתוך, תהיה בן־בית בעולם הרוחות. משכן לאל, נשמת כל החיים שוכנת בך.

אנשי דת ההתגלות, שיש להם תורה מורשה והם תמימי דרך במוסר האבות, כלום מה עושים כל ימיהם? הם מקיימים תמיד מצוות הבורא ועוסקים בעבודת הבורא. אולם אנשי התגלות הדת, שאין להם בקבלה חוקים ומצוות ודרך לאל לא נפלה להם במורשה, כיוון שזרח אור האל בנפשם ונתעורר בהם צמאון אליו, על כרחם הם עסוקים בעבודת הנברא, היינו, בוחנים ובודקים את מקורות הדעת וכליון הנפש שבאדם הנברא, כלומר, שבעצמם, חוקרים את נתיבות האני, מתחקים על הויות הגוף ומשאלותיו, תהליכיו וצרכיו, נותנים אוזן קשבת ללחישותיהם הגסות והדקות של יצרי הלב על מנת שמתוך הכרה נכונה ומדוקדקת של האדם ישכילו לעקור את כל מחיצות החומר ויצורי הבדים המפסיקים בינו לעצם הנאצל מקור החיים, ויבואו לידי הכרת האל. עובדי הבורא עוזבים את העולם, ואף עובדי האדם בחינת סולם המעלות לאלהים לא יתורו עוד אחרי עסקי העולם, כי אין עובדים לשתי רשויות. מר דפנה, אף על פי שלא פרש תיכף ומיד מכל עסקיו, לא עוד התמכר להם כמתחילה בכל להט חשקו ועוז מרצו. אין בעל עסקים טוב אלא קל כצבי, גבור כארי וערום כשועל לסובב בתחבולות כל זולתו במשאו ובמתנו עמו, אין בעל עסקים מצליח אלא מי שהוא תמיד בגדר רודף, ולעולם לא בחזקת נרדף, היינו, מי שהממון הוא אלהיו ואין לו אלהים אחרים אפילו הוא משלם קצת תרומות ומעשרות לאלהי האבות או לכל אל אחר. ואכן, כיוון שנתן מר דפנה דעתו על כך, נתחוור לו חיש מהר, ששוב אין כוחו עתה ככוחו אז לרכישת ממון, מאחר שאינו מסוגל עוד להיות נתון תמיד במרוצה כדין כל אוהבי ממון שמתחייבים לרדוף אחריו תמיד. מר דפנה ברצונו הטוב, ואף על כרחו, היה עושה לו עכשיו חניות קטנות וגדולות להתבוננות, לחשבון הנפש ולחיפוש הדרך, וממילא אחרים בני תחרותו הדביקוהו ואף עברו עליו והניחוהו מאחוריהם. הוא התחיל לפגר בעסקיו, נהג בהם הזנחה ורשלנות, ובוודאי היה גורם לעצמו הפסד מרובה בעסקיו, ואולי היה מגיע גם לידי תמוטה ופשיטת הרגל – הרי כל שאינו עושה חיל ואינו עולה יורד, ואם החילות לנפול נפול תפול, ולעולם נמצא ליד הכושל מי שבועט בו מאחוריו כדי להגביר כשלונו – אילולא נתעוררו על כך שותפיו, היינו, בניו וחתניו, שמרותו היתה תמיד לעיניהם והוציאו מידיו לאט־לאט את מושכות העסקים. לעולם קיימת תחרות חשאית בין אבות לבנים, הנתונים במחיצה אחת ומהפכים בחררה אחת. פעמים עלולה זו להביא גם לידי הרס עסק, אשר רבות בו עמלו בו אבות. ואמנם, דרך כלל אין בית־עסק עומד על מכונו אלא שלושה דורות, ולא עוד. אך בתחומי חברת דפנה ושותפיו לא הגיעו הדברים חס ושלום לא לידי ריב גלוי ולא לידי פירוד־לבבות נסתר מאחר ששני הצדדים היו תמימי־דעים בענין העברת המרות והסמכות מרשות לרשות. מר דפנה ברצונו הטוב צמצם בהדרגה את תחומי שלטונו בעסקיו ומסר ליורשיו בחייו את כל מעשי המרכבה שלהם, ודעת סדריהם וגלגליהם. אף בני ביתו פעלו בטוב־טעם ובנימוס, אך בהחלטיות, להחיש ככל האפשר את הדחתו של הזקן תועה הלבב מן ההנהלה, לבלי לתת לו בה אפילו זכות דעה מיעצת. לא עברו ימים מרובים ומר דפנה מצא את עצמו מחוץ לעסקיו. הוא עמד מבחוץ ולא היה מיצר על כך כלל וכלל, כי הוא כבר נכנס לפני ולפנים של בחינת־עולמו החדשה. אדם לעולם אינו משנה מזגו אפילו הוא משנה טעמו ומשנה שאיפותיו ומאווייו. חם המזג לתאוות העולם יבער אף בפנותו את לבו מהבלי העולם הזה להגות בחיי נצחים ובהדר זיו האל. המתון והמיושב בצרכי הגוף, גם כאשר יפקדוהו כיסופים לחיי נשמות, לא יעשה את דרכו החדשה ברעש ובמהומה, כי אם בנחת ובהדרגה ישחר את מחוז חפצו החדש, לא ידפוק על השערים הנעולים בעזות ולא יהרוס אל הקודש בחוצפה של קדושה.

אמנם מר דפנה לא היה מימיו איש השובה והנחת, אך הוא לא היה גם כן איש הסופה והלהט. הוא היה נמרץ, אבל לא בהול, מתמיד, ולא נחפז. מימיו לא נכשל בנסיגה, ובכל זאת ניתן לומר עליו, שהתקדם לאט דרגה אחרי דרגה, בעקשנות ולא בעקשות, בכל הנפש ולא בחירוף הנפש. קפיצות לא אהב, אך גרס הליכה ללא הרף, מן הקל אל הכבד, ומן הנמוך אל למעלה ממנו. היה איש המדריגות. וכך עשה את דרכו גם לאלהים בסולם המעלות של גופו ורוחו, דרגה אחרי דרגה. אדירה היתה החלטתו לאהוב את האל, כי האוהב את האל, אף אלהים משיב לו אהבה ומטעים לו באהבתו נופת צוף וכל נועם. אולם בדק ומצא, שאין מגיעים לאהבה אלא בכוח הידיעה, כי דבר שאין יודעים אותו, הכיצד אוהבים אותו. את מי אוהבים אלו שאין יודעים כלל מי הוא? צאו וראו: אוהבים אשה. אך כלום אוהבים אותה? יש סבורים, שאהבה היא אש, ששופתים עליה קדירה לתבשיל. כך אוהבים אשה להעמיד ממנה ולדות. ואשה כלום אוהבים? אוהבים רק דבר שאין המגע חל עליו. אך באשה נוגעים, פוגעים, מחבלים, מחבקים ומנשקים אותה, עושים אותה כמין מאכל, כדרך שאוהבים דג וצולים אותו, אוהבים שור ושוחטים אותו, אוהבים פרי וקוטפים אותו. כלום זו היא אהבה? זו היא שחיתות והשחתה. מחליפים אהבה בתאוה ודביקות באכילה. לשעבר היו כל אוהבי האל אוכלים אותו או מאכילים לו, לכן הביאו אליו קרבנות מחים, מהם עולות אשה כליל לה', ומהם שלמים, חלקם נאצל על ידי הכהן עובד האל, וחלקם לבעלי השור. בני אדם כרכו תמיד אהבה באכילה ולא מצאו כל דרך של התקרבות לאלהי החיים, אלא על ידי הקרבן. אך כלום אין נוהגים כך עד היום? שוטים סבורים, שחיים בכוח האכילה ובליעת המאכל לתוך הגוף היא תכלית החיים ועצם מהותם. אוהבים חיים, ולכן אוכלים. אך כשם שאין צורך לאלהים בקרבן, כך אין החיים תובעים כלל אכילה. בלבלו את הגוף ופיתוהו להתפטם והוא מתכווץ או מתרחב אף מתנפח ורע לו, כי ממקור האכילה באים כל החלאים הרעים, הפוגעים בגוף ומקצרים את חייו. מכיוון שמרבה אכילה מרבה מחלות בגוף דן מר דפנה ואמר כי דעת לנבון נקל, שמיעוט אכילה הוא תריס בפני רבוי המחלות. עמד ומיעט את מנת אכילתו בצמצום האפשרי, היינו, עד כדי צורך החיות בלבד. מאחר שלא היה מוטרד עוד בעסקים ולא שטוף באכילה, נתרווח לו זמן הרבה להגות מחשבות ולקרוא בספרים, היינו, בספרים העוסקים לא בחובות החברה, כי אם בחובות הלבבות, והמדיינים לא בבעיות המסחר והכלכלה, כי אם גם בתורת המזון לנפש המתעטפת בכיסופים לאל נאצל. יש סבורים, שמצויים נפשות פשוטות ומטומטמות, שאינן מסוגלות כלל לשום השגה נאצלה. מר דפנה הוא ראיה לסתור סברה זו. האמת היא, שאף איש פשוט מסוגל לקבל כל דבר־שכל ואף לדלות מתהום נפשו רעיונות העומדים ברומו של עולם. סימן לדבר, שבמילי דעלמא כל אחד משכיל להתהלך עם החיים, לבוא בתחבולות ולגלות חידושי־המצאות. ולמה נאמר, שלא כל אחד מסוגל לחידושי תורה? אלא שהכל ההרגל עושה. אף גילוי כוח השכל תלוי הרבה ברגילות. על ידי מיעוט השימוש בשכל נחלש המוח, כשם שעל ידי מיעוט ההליכה תשות הרגלים, ובכן, רואה אדם שתש כוחו במושכלות, יעסוק בתורה. מר דפנה, כיוון שהתחיל להתעמק במושכלות ראה לתמהון שמחתו, שנפשו נעשתה מעין הנובע מחשבות, רעיון רודף רעיון והרהור גורר הרהור ואין קץ לחַקרי־לב. כל כך היה הומה ותוסס תמיד הגיגים נוצצים וזורחים, פלאי הגיונות והמצאות שכליות, משל ישותו שנתרוקנה מן המזונות ניטהרה מפיגולי הבשרים ונעשתה כלי מרווח לשכן בתוכו ילדי השכל עד בלי די, עד שהיה חרד לנפשו שמא מפאת רוב הגודש יתפקע הכלי ויישבר. לכן קיים וקיבל על עצמו להתנהג לאט ובמתינה, דרגה אחר דרגה. חלילה מלחפש לאלתר קרבת האל. מן הראוי תחילה לעשות לו מלאך, שיתלווה אליו בדרכו לשמש לו מדריך אל האל. מה משמע לעשות לו מלאך? פשיטא שכל אדם זקוק למלאך ויכול הוא לברוא מלאך. תחילת כל בריאה מחשבה. אדם חושב כסא, יש לו כסא; חושב כנור והריהו שומע צלילי ניגון; חושב רוח מנשבת אפילו הוא יושב בשרב היום, מיד רוח צוננת באה ביעף ומטפחת עליו. תרכז את מחשבתך על מלאך, והמלאך הנה הוא בא. עיקרו של מלאך שמו. עמד וקשר שם למלאכו והוא דרגיאל. מכאן ואילך מתנהג מר דפנה לפי תורת המדריגות. תורה קבל ולא במורשה. לחמו בנפשו יביא. תורתו קנה בעמלו האישי. תורת אדם תאיר נפשו, כשם שחכמת אדם תאיר פניו. אור עלה וזרח בקרבו אור הבינה היתירה. היטב הבין, שלא בכוח האכילה אדם חי. וכי המאכל הגשמי משביע?. המאכל הגשמי נפלט מתוך הגוף, כי הוא הפסולת. אדם מזין עצמו בריח המאכל, בטעמו, ברטיבותו, ברעננותו. והללו הם רוחניים. הגוף דוחה מעצמו את הפסולת הגשמית. יכול הגוף להיות ניזון די שבעו בריחות בלבד, בטעם כעיקר, בכל מה שפסלתו מועטה יותר וחיות שלו מרוכזה יותר. הבשר, הדגים, החלב, הבצים ריכוזם בם, והם מקור כל קלקול וחולי. לכן הם מטמאים את המשכן. אף הירקות כל הממעט בם הריהו משובח. הגוף רוצה להתקיים בעולם, להידבק בו, וכסבור הוא באיולתו – האיולת היא כל עיקרה הרגל – שהוא הולך ומידבק בעולם על ידי שבולע לתוכו חלקי העולם ומטמיע בתוכו גופים זרים לרוב. כך עשו באיולתם עובדי אלילים, שביקשו להתקרב לאל והשתחוו לחלקי האל, ובדמיונם המתעתע נזדווגו לכוחות נפרדים של האל ושיוו להם חזיונות ודמיונות של האל. זו היתה לא עבודת האל, כי אם עבודה זרה. אף פולחן האכילה היא עבודה זרה של הגוף, הרוצה להידבק בעולם ולעבוד. וכך הלך דפנה בהדרגה בסולם המעלות של בשרו ודמו אל האל הנאצל. תחילה התנזר ממאכלי בשר ודגים, מאס בחלב ובצים, מאכל־תאוה געלה נפשו; ולבסוף נעשו לו מאוסים ונמאסים כל אוכל ומשקה. תמה היה, שבני אדם אוכלים עולם. מה לו פרים שחוטים ומה לו ירוקת וכל צמח השדה? הפר נשחט וכל דשא עשב נשחת לצרכי מזונות של בר נש, שאינו זקוק כלל למזון מן החוץ. כל אכלו מוכן לו בקרב ישותו ואויר עולם הוא חיי נשמתו. בטעות הוא זולל וסובא את זולתו. אילו זכה האדם היה מוצא הכל מותקן לפניו לסעודה באויר העולם ובחזיון רוחו, אך הבשר השחית את דרכו על הארץ. אלה הם קצות הגיוניו, שהיו הומים ותוססים בקרבו וממלאים את מוחו עד אפס מקום ונדחקים החוצה להסיחם גם לזולתו. אלא שחוש נכון לחש לו, כי אמת בהתגלותה צריכה שמירה מעולה בצפונות הלב. לא כל הבריות המוטרדים ומועסקים ושקועים בתוך העולם מסוגלים להבין אמת הזורחת מעל לעולם ושופעת מתחת לכסא הכבוד של האל. ברם, אמת חדשה דוחקת ולוחצת להביעה. ובוודאי היה מר דפנה נפגע מחמת צער, משתבש בדעתו ממש, בהציק עליו רוחו המפיקה פניני מחשבות כמין זרחן בנפשו ואין מי להעניקו לו, אילולא נגה עליו אור המלאך נוסף על אור אמתו. היה למר פנה גילוי המלאך. הוא ראה מלאך, חש מלאך, הרה ללדת מלאך. והמלאך היה בן־לויתו, בן־סודו ובן־שיחו. הוא היה המלאך הגואל, ששם ריווח ופדות בין רעיון לרעיון ובין דרגה לדרגה. בכוח המלאך עלה מדרגה לדרגה, לאט ובתבונה, ולא נפגע חס ושלום מבפנים ולא מבחוץ. לאט לאט הרגיל את אבריו לפרישות ולא נתקנטרו עליו, ולאט לאט הרגיל את בני ביתו לראותו ממעט באכילה ומתנזר מרוב תענוגות, והם לא באו עליו בקנטורין. הוא הרבה צומות בצנעה ובתבונה ולא ידעו. עמד לו יושר שכלו להעלים אף מבני ביתו, קל וחומר מכל מכריו ומיודעיו, את התמורה שהתחוללה ברוחו ואת הליכותיו עם אלהי החיים, בדרך היורטת לנגדו אל למעלה בקודש.

סוד בלב יכול שהוא מקור תענוג חשאי, מרפא לנפש, מאכל ואף משקה, מעין הנובע של שמחה. הרי זה שלל ליחיד, שאין לזר חלק בו; הוא קנין לאמתו. בכוחו האדם כאילו רוכש לעצמו יקום קטן משלו ומגיע לידי בעלות גמורה על איזה דבר. רוצה אדם בבעלות ותהא תופסת במשהו. אך קנה משהו קנין מלא, קנה הכל. סוד קטן כך, קל וחומר סוד תוכו רצוף אמת ההתגלות של אלהים. אלהים בחינת סוד בלב – מי ידמה ומי ישוה לקנין הזה? נפש אשר תוכל ותגיד לאלהיה אתה אורי ואמתי, אתה סודי ומצודתי, אתה חביון מעוזי, הלא זכתה וקבלה בהגרלה את הנאדר והנשגב מכל קנין ובנין. היא נעשתה משכן לאל ואת ביתה בנתה בשפריר החביון של האל, כל תלאה ויגון לא ישיגוה. מר דפנה, מי שהיה קבלן לבנין בתים, נעשה כעת בן־בית בספירות האל. עלז לבו באל ובו תגולנה כליותיו. אור גדול היה במושבות נפשו והשמחה במעונותיה. הוא אהב את האל, ידמו ויכנו ולא ידעהו. אך מה בכך שלא ידעהו? מחוץ לאל יש ידיעה ואי־ידיעה. בקרב האל, אף אי ידיעה היא ידיעה, שהרי זו היא אי־ידיעת האל. בקרב האל אין שיעורים וגבולות ותחומים. אין טוב ורע, אור וחושך, דעת ואי דעת. האל שוה ומשוה הכל, אך מלאך ההרגל הרע דוחף אותנו לרדוף דעת האל, כדרך שהבשר ודם רודף אחרי כל צרכיו, כדי לעשות את האל קנין לעצמנו.

מפאת ההרגל הזה היתה מפעפעת עדיין טיפת עצבות בלבו של דפנה על שום ריחוקו מן האל באי־ידיעתו. טיפה של עצבות לחוד והגיון רוחו הנעלסה לחוד. דפנה היה אך שמח. לא רק בתבונתו הצלולה, כי אם גם באור פניו הקורן, השכיל להעלים מעיני בני ביתו וכל קרוביו את צומותיו ופרישותו ממאכל ומשקה. מכל מקום לבו סמוך היה ובטוח, שעלה בידו להעלים מהם את אורח חייו, כשם שהשכיל להסתיר מהם את אמתו הגדולה, שהיה מסיחה במלואה באזני המלאך. בפליאה גלויה ובחרדה נסתרה התחקו בני־ביתו וקרוביו על התמורה ברוחו, אך חן מבטו, מאור פניו ונועם מצהלותיו לבבו הכל.

עד שהיה מעשה ובא אצלו ממדינת הים ריע נעורים, שנפרד ממנו בשחר ימי הבחרות היינו, לפני תקופה בת שבע שמיטות לפחות. הפגישה הבלתי צפויה והבלתי משוערת כלל הטילה גל של התרגשות במר דפנה, שמפאת אור האמת שזרח עליו שקעו כל יחסי אנוש בינו לבין יתר הבריות ואף לא חשב עוד אדם, ואין צריך לומר, שלא זכר עוד קלסתר פניו של מי שהיה ידיד־נעוריו. אך יתכן ששקיעת האיקונין הגשמי של רעהו בזכרונו הוסיפה דווקא תבלין חריף לריח הניחוח, שנדף בחביוני נפשו מאישיותו, ונתפעפע לתוכו כסם משכר. מעוצם השכרון בהתרגשותו נפל על צוארי רעהו חבקו וגפפו וסח לו: הלא כראות פני אלהים אראך. ותוך כדי דיבור זה געה בבכי ולא זז מלחבבו ומלנשקו, בכה והתחנן לפניו בהמית־רוחו:

— הגידה לי, ידידי ורעי, מה בלבך, בסתר מחשבתך: יש אלהים? יש? אמור, ידידי ורעי: יש אלהים בשמים, יש בארץ, יש בעץ יש באבן, יש בי יש בך, יש?

נתן בו האורח את מבטו בליבוב משתאה ואמר:

— מסתכל אני בך כדי לראותך כמו חי לעיני, כפי שמרחף אתה לפני במחשבתי. הלא ילדים היינו וכל אחד מאתנו כבר היה אז אדם השלם בזעיר אנפין. זכור אתה לי בכל תכונותיך, אבל איש לב שמח לא היית כמדומה, כלל וכלל, מר דפנה, רעי מנוער.

— אבל אני שמי לא דפנה… – הפסיקו מר דפנה.

— כי אם…?" – שאל האורח.

— אני שמי בניאלי! – השיב מר דפנה בסבר פנים חמורות.

— מה? מה? בניאלי? – הטעים האורח בנעימה של בדיחות הדעת. כאדם הרואה בחברו חשק להפילו בפח של ליצנות, ואף הוא מסייע על ידו לעשות את מלאכת המהתלה בשלימותה ומעמיד כמוהו פנים של משתטה: ליצן שכמותך!

— כן, אני בניאלי! – קרא מר דפנה ומחא כף אל כף, געה בצחוק אדיר, שנתמזג עם הבכי, שלא פסק עדיין מפיו, למנגינת־נכאים ולצהלת־שבר.

וכדרך הבריות שמחזה־יגונים בלתי־צפוי ניגול לפניהם, שבתחילה הם מהומהמים מלראות ולשמוע, ולכן הם מעמיקים לראות ומקשיבים רב קשב ותחת ליתן עינם במחזה הם מביטים בתמהון זה אל זה, עמדו אף האורח ובני הבית דמומים ומופתעים.

אך מר דפנה כיוון שסח דבר מצפונותיו באזני רעהו מנוער ובמעמד אנשי ביתו, עמד וקרע הלוט גם מעל הסוד הכמוס עמו בעסקי חומר ורוח, גוף ונשמה, וכך הודיע בקול מבשר באזני כל שומעיו:

— אין לי גוף.

תוהה ומשתאה עמד שוב האורח ממדינת הים על רעהו מנוער רב העסקים, החומד לו לצון עמו כטוב לבו מן הפגישה; ואף הוא ענה לבסוף בהיתול מעט:

– הכיצד? הרי יש לך דמות הגוף ואף גוף ממש. הנה אני ממשש בידי את גופך.

ושוב עמד לחבקו ולנשקו בהמית־רגש.

מר דפנה דחפו מעליו בחמת־זעם והחזיר לו בקול מייסר:

– אתה ממשש את גופי משום שהנך ממשש על ידי הגוף, מחבק בגוף, מנשק בגוף. לא בפיך תנשקני. הפרים והתרנגולות השחוטים, המצפצפים לך במעיך, מחבקים ומנשקים אותי.

ענה ואמר לו האורח, ספק בהלצה ספק בעקיצת מוסר:

– זכור אתה לי היטב, מר דפנה. מקטנותך הכרתיך ועמדתי אז על טיבך. בחוש ההיתול לא נתברכתי, וכנגד זה כבר אז ניחשתי, אתה מחונן בחוש מעשי וסופך להיות בעל־עסקים מצליח. ואם לא פרא אדם היית, מכל מקום אי אפשר היה כלל להעלות על הדעת, שעתיד אתה לחטוף מלאכים או שיהיה לך עסק עם הרבונו של עולם. היית שובב ולהוט להרביץ, ודווקא בכובד ראש ובמהלומה כבדה. ומה זה ראית לדבר אלי הפעם בלצון?

סטירת לחי חוזרת ונשנית ובעיטת רגל חזקה בבטנו של האורח, חלצו את ידיד הנעורים ואת כל הנצבים מסביבו מתמהונם.

…ולאחר שמר דפנה עשה את דרכו אל בית המידות ונשתכן במחיצתו של מנדו המורה התחוללה שוב תמורה מעטה ברוחו. המלאך הרפה ממנו כמדומה, לפי שעה. והוא ירד קצת מעלות אחורנית בסולם העולה לבית אל. יד המורה הגדול הנחתה אותו לחנכו על פי דרכו. קסמים במורה לשכך כל נפש נסערה, לכנסה לאפיקה הנכון ולשים לה בדרכה חניות, לטפטף לתוכה רסיסי־שלוה, להשיבה כליל למנוחתה.

מכאן ואילך היה מר אבינועם מספר מפעם לפעם בלחישה למקורביו מאנשי־שלומנו לא מפי המורה, כי אם על פי המעשים, שהוא עצמו שימש להם עד־ראיה.

לא עברו ימים מרובים ומר בניאל נעשה רוח החיה במסיבות אנשי שלומנו. לא שהיה ראש המדברים, אדרבה, היה מר בניאל ראש השתקנים, מימיו לא סח סיפור המעשה ולא השמיע שום חוות דעת על כל נושא העומד לדיון, אולם הכל הודיעו לו חיבה יתירה, ליבבוהו במבטיהם, וניכר היה בעליל, כי ברגעים של מבוכה וחרדת־פתאום, המתרגשים על הצבור, כגון בשעת התקפת טשטוש ובלבול־מוח, הכרוכה בסערת רגשות ובפרץ בכי, בצחוק ובכל פעולה משונה, הפוגעת באחד מאנשי שלומנו, מיד רבים מסבים את מבטיהם אל בניאל למצוא בו מקור עידוד וארגעה, משל הוא משמש להם עמוד הבטחון או מעין הנחמה. ואכן, מאור־פניו בישר תמיד שובע נעימות של אדם, אשר הגיע למחוז־חפצו הנכסף, אין פרץ ואין צוחה ברוחו, ועל כל תנועותיו היה מתוח חוט השלוה. שתיקתו הנמרצה היתה גם נמלצה והביעה בלי אומר ודברים את שמחת הענוים, אשר בחובם ילון אוצר תענוגותיהם, מחסור לא ידע ובנדיבים לא יבטח, כי הוא הנדיב, כל שהיה לו פזר נתן, ותחת זאת כל שאין לו הוא שלו, כי האל מנת חלקו וכוסו, הוא תומך גורלו. לכן חבלים נפלו לו בנעימים ונחלתו שפרה עליו. רבים תהו והשתוממו על סדרי חייו וכל הליכותיו. אכילתו היתה פחות מן השיעור, ואף פחות מן הפחות. לא עישן לא צחק, לא בכה, לא גנח, לא רטן, לא שרבב לשון, לא עיקם חוטם, לא נתפס לשום העויה משונה, לא נכשל אף לרגע בחשק לדבר שבמותרות, ורב יתר מכל התפעלו מכוח המעצור שלו לדיבור, שהרי יצר הרע של דיבור כוחו גדול משל כל היצרים הרעים. הוא שתק וכאילו יצא מתוך עמקה של השתיקה קול מבשר בעוז: אשרי האיש אשר האל הוא אורו וישעו, ה' מעוז חייו, ממי פחד. עליו סח פעם המורה שלא בפניו:

על איש המופת וחסיד המופת

למה רגשו רבים בכל הדורות לבשר בקהל העמים את מעלתו של איש המופת, ולא שקדו כלל לספר בשבחו של חסיד המופת? הלא כגבוה שמים מעל הארץ כן גבהו דרכי החסיד מהליכות איש המופת אשר נודע בשערים שמו. את כתר איש המופת יקשרו לרוב לאדם רם המעלה ורב הפעלים, היינו, לבן החיל העושה חיל בעסקיו ובעסקי המדינה, או שהוא נצב בראש החיילות להדביר עמים וממלכות ולהגדיל כיבושי ארצו. אדם רם המעלה הוא דרך כלל מרום מן העם כפשוטו, מפאת מעמדו הרם בסולם העושר, הכוח וההצלחה. אף הוא מתרומם ומתנשא מעל לעם, דורך על ראשי העם, צועד מעדנות או שועט בצעדיו גאיונית, רוחץ פעמיו בנחלי הדמים, אשר על פני נחשוליהם צפה כל גולגולת של כל בחור וטוב בעם. מנחל בדרך נצחונו ישתה, על כן ירים ראשו ויתנשא לכל לראש. איש המופת יקראוהו בקהל עם ועדה, מוקטר מוגש לשמו, יען כי יחולל מופתים לעיני המונים לבנות מצודות, לייסד ערים, אף לנתוש ולנתוץ, לשבר ולמגר מוסדות, להרוס גוים וממלכות. איש המופת יכנוהו על שום פעליו למופת, אשר יתנוססו ברחבי הארץ בבנינים לתלפיות, כגון בתי־שכיות בהם נתון למשמרת שלל אוצרות החן וכל מלאכת מחשבת אשר לכל גוי וגוי, בתי־חרושת, מוסדות־סעד, מצודות לנשק וצי־ימים. אך גם הטובים שבאנשי המופת, רבי העליליה שבקרבם, אשר מתנות לרוב ינחילו לעמם, רב מלקוחם ממתנם. כל קרבן לא ייקר בעיניהם משל עמם להגדיל בו פאר־נצחונם, כדבר הנביא הראשון בישראל, שמואל, אל העם אשר שאלו מאתו מלך לאמר: זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו וכו ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו את בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות וכו עד ואת בחוריהם הטובים ואת חמוריכם יקח וכו ואתם תהיו לו לעבדים. המוני כל העמים עבדים נרצעים היו לאישי המופת שלהם. לא היתה ברכה אשר צמחה מתוכם, שלא גררה אחריה קללה, ולא נעשה על ידיהם כיבוש, שלא שימש גורם לשפיכות דמים חדשה. רוב בנין של רמי המעלה בכל הדורות בדמים באו, דמים בדמים הגיעו, מלחמות עשו, שריפות הביאו, אסונות המיטו, אין מלכות שלא רכבה על אסונות. האם על זאת ישירו להם כל נתיניהם הלל ושבח ומצבות זכרון לתפארה ושערי־נצחון יקימו להם בראשי הומיות? ולא כן איש חסיד, כי לו נאה ולא יאה באמת תואר איש המופת. מופת הוא לרבים בנועם־הליכותיו, בטוהר־מעשיו, בחן־שיחו או בהוד האלם אשר לפיו. מאומה לא יקח מן העם, אך את הכל יתן לו. הלא את נפשו יתן לו שי. ומה יקר סגולה מן הנפש? החסיד לא יבנה ערים, אך גם מאומה לא יהרוס, אף בזבוב על הקיר לא יפגע, גבעול־דשא לא ירמוס. מצודות לא יקים, כי הוא מצודה לכל נפש נכאה. מלחמות לא יעשה, אך נפשות יעשה. נחש לא ינחש במדעים, אולם הוא כמו נחש הנחושת אשר כל אשר יביט אליו יחיה, כל מצוק ומר נפש, כל דואג ועצוב, כל בעל מרה שחורה, כאשר יסתכל בו ויראה שובע שמחות בפניו, אף הוא יתאושש ויחזק. נמשל החסיד למנורת המאור מיטלטלת. ברבים. כלפיד האושר יתהלך עלי אדמות לבשר אושר לכל. החסיד אוהב האל הנהו, והוא יושב בסתר העליון, בצל שדי יתלונן, לכן רבים יחסו בצללו ויחפשו עמו סתרה. ה' אורו וישעו, על כן יהנו ממאור פניו עצה ותושיה ובו יוושעו. כמה נואלו בני אדם להקים אנדרטאות לאנשי־חיל רבי־פעלים, תחת להציב בשער בת רבים את איקונין החסיד, כדי להאיר בה לארץ ולדרים עליה. אשרינו שזכינו, כי איש חסיד כזה, אחד מבני העליה המעטים שבכל דור ודור, מתהלך בתוכנו, בקרבנו ישב, ופניו הקורנים מתנוססים לעינינו… הוא בית מרקחת בתבנית אדם, אוצר של סמי רפואה לתחלואים רבים, אדם שהנהו ספר תהלים חי. קפץ זה מתוך ספר התהלים ועלה לעינינו חי.

המורה לא פרש בשמו, אך הכל ידעו כלפי מי נרמזו דבריו וכמה מאנשי שלומנו חמי המזג הביעו את השם בהטעמת העויה גחכנית, שצד הקילוס שבה היה אולי חזק מצד החילול, ובכל זאת בצבץ בה עוקץ של הרגשת עלבון ופחיתות. המורה, שמעינו הצופיה לא נעלם דבר, הרהר מיד חרטה. לא היה ממנהגו להביע קילוס כל שהוא לאיש בין בפניו בין שלא בפניו. שבח לזה מעלה לעולם אבק־פחיתות לזה. מכל מקום אנשי־שלומנו הרגישים ביותר קרובים לחולשת הדעת בשל כל חשש־פגיעה. היטב ידע סכנת של שבח כמה עלול הוא לחלחל טיפות חריפות של גאוה לנפש המסוערת גיאות ושפל, הפוסחת תמיד על שתי הסעפים של שגעון הגדלות ומוחין דקטנות, של רוממות הרוח ודכדוך הנפש. יצא מן הכלל בניאל הזוהר, הדורך תמיד במסילת הנחת, בקו הישר, ואור מישרים זרוע בנפשו ללא הפוגה, על מי מנוחות יתנהל. אך האמנם כבר בא אל המנוחה איש זה, שכבר התנשל מכל נחלה ודבר אין לו עוד עם האדם כי אם עם האל? המורה לא היה בטוח כלל, כי כך הוא המעשה. המורה רופא היה ולא האמין באדם. הרפואה היא מדע, וכל מדע יונק מן הספק.

הרפואה בחינת מדע על אחת כמה וכמה מניחה את הספק בנקודת־מוצאה. גדולה מזו: היא ניזונה מן החולי. מי שאומנותו הרפוי מעמיד מלכתחילה כל אחד בחזקת חולה, כשם שהצייר תופס את הבריאה כמערכה של נופים. מלומד נסיונות היה המורה. כלל גדול בידו: ראית אדם, שכולו טוב, כולו שמח, כלי מלא נחת, מצודה של שלוה, בדוק אחריו שמא חליו אנוש. בחביוני המנוחה תשכון הסופה. ושבעתיים ייאנש האיש, אשר ישים את מחסהו באל. לא איש אל ויאכזב מקור תוגתו, עד כי יהיה לנוה השלום והשלוה. אף זאת חש והתבונן המורה: כל עוד אדם ישב בקרב הברואים בצלמו ויהיה לו שיח ושיג עם האדם, לא בטל סיכויו להביא מרפא לנגעי לבו ולמכאוביו. אך מי שכבר יצא מכלל האדם, מניין יבוא עזרו? מעם האלהים? בצל אלהים יחסו רק הנשמות אשר יבואו לחזות בחיי־נצחים, אך הבשר והדם לא יעלה ויבוא אל מרומיו. ואם יעלה עדי רגע, נפול יפול משיאו לתהום המדוחים, תמה היה על עצמו, שענין זה נשתכח מזכרונו ברמזי־דבריו על בניאל, אשר אל נכון יגיעו לאזניו ביום מן הימים – הקול מוליך כל דיבור וכל רמז בין אנשי שלומנו – יצאה מלפניו שגגה, הטעונה תיקון.

בפרק הקצר “על אלהים בחינת שורש כל חולי בנפש” ביקש המורה לתקן מה שקלקל ברמזי־שבחיו, אך, אהה, יצא תיקון מחריד. כיוון שהגיעה השמועה לאזניו מפי המורה בדבר החסיד היושב בסתר עליון, גאתה רוחו בקרבו וצמחו לו כנפי המלאך ונשמתו פרחה לעילא ולעילא, בדרכה אל זבול המרומים. אך שיחו של המורה על הגדלות מן השגעון ומהלומות אגרופיו החרידוהו, הממוהו והפילוהו לתהום הצער. אף נפשו שפלה בקרבו. כל נפש בודדה, אשר ניתקו מוסרותיה ונעתקה מחבור כלל הנפשות, בודדה היא גם בהגיונה ושוקלת דברים במאזנים משלה. מר בניאל דן כך: כל הנכנס לזבול האל, שוב אין לו יציאה משם עולמית. אין גירושין לאחר הקידושין עם האל. אך לא כל היושבים בקרבת האל הם אהוביו. כל אשר השחית את דרכו הוא שנוא האל. כי הוא חוטא בתוך זבול האל. חוטא על האדמה ייענש רק על העבירה החמורה, אך חוטא בשמים ייענש גם על הקלה, אף על נדנוד עבירה, על ריח של חטא, על ריח דק מן הדק. בדק בניאל ומצא, כי ריח עולה מבשרו והוא לא לרצון האל. אמנם, בשר לא יאכל וכל דבר פיגול לא יבוא אל קרבו. אך כלום אין גם פירור מאכל נעכל בתוך הבשר לפסולת, שריחה הרע נודף. האדם הוא כלי מלא זוהמה, כולו עכור. ולא כן בניאל: כל אוכל לא יביא אל פיו וכל משקה. הוא יהיה כמלאך טהור. ריח רע לא יעלה מבשרו.

מר בניאל גזר אומר וכן נהג וקיים. כל אוכל ומשקה תעבה נפשו, למען יבוא לפני האל טהור ונקי. ולא נתפייס לעשות צרכיו אף לאחר שאבינועם, מספר המעשה, סח לו פעם בלחישה, שאיש קדוש כל היוצא מתוכו הוא דבר שבקדושה. קיפחו מר בניאל בטענה ניצחת, שאם כך נמצא החכם, שלבו מפיק מרגליות של חכמה, כל היוצא מתוכו הוא פנינים ומרגליות. הרבה התנצחו מר אבינועם ומר בניאל בסוגית הפנינים והמרגליות ולא נפלה כל הכרעה ביניהם. אך בניאל עמד בתוקף על דעתו לבלי לשים אוכל ומשקה לפיו.

מר בניאל לא אכל, לא שתה, לא נתרצה עוד לקשור שיחה עם מר אבינועם; לא כל שכן, שלא בא עוד למסיבות אנשי שלומנו; ואין צריך לומר, שהיה מסרב להסתכל בפני המורה. טרם יצאה נשמתו מן העולם, יצא הוא מן העולם האנושי, כל שיח ושיג לא היה לו עוד עם האדם. שכינת השלוה לא ירדה עוד לנשמתו, כי גופו התפתל במכאוביו. אך באתנחתות הקצרות, שאינן נעדרות בכל מדוחי אנוש ונפתוליו, הציצו אנשי־שלומנו וראו אור החסד והנחת זרוע בפניו. וכך אמרו זה אל זה בלחישה: זכה לעלית נשמה בחייו.

במגילת מעשיו של המורה, שרוב פרשיותיה כתובות באותיות־נצחון, היתה פרשת בניאל מזכרת של מפלה לתורת הנפש מיסודו של מנדו. ולכן קיבל וקיים על עצמו לבלי לכלול מאז ואילך את אלהים בתוך מסכת החינוך וההדרכה שלו. היטב הבין, שאין מקום לאלהים בתמונת־עולמו. “לא לנו ה', לא לנו”, חזר בסתר הגיונו. אך כלום כבר נשלמה מלאכת התמונה? האדם השלם לא היה מחוז־כיסופיו של מנדו. ולא עלה כלל בדעתו להשלים תמונת־עולמו כל זמן שהנשמה בקרבו. אולם סייג עשה לעצמו להיזהר בשיחותיו מן הנושא האלהי, שתוכו רצוף מוקשים לשכל החוקר עד תכלית, להעקיפו ככל האפשר ואנשי־שלומנו נמצאו מסויגים מבלי דעת.

פרק י'    🔗

זו היתה תחבולתו הבדוקה הכמוסה של המורה, שעלתה תמיד יפה, והיא להשיא את השיחה לכל אפיק נאות לאותה שעה ולהמשיך את רצונו על זולתו, מבלי לכופו עליו. ברם, לעולם לא היה מעתיק את השיחה מנושא אחד אל משנהו, הרחוק ממנו מן הקצה אל הקצה, אלא, אדרבה, מסיעו מנקודה אל הקרובה לה ביותר. שלא יהיו האחרים נראים לעצמם כנאנסים. כלל גדול היה בידו: לעולם יהא אדם מסתנן ולא פולש בשום אופן. לפיכך עשה ברוב תבונה ותלה את בעית הסוד על וו המלאך, אשר הוד מלכות השמים חופף עליו והוא חסר רק מעט מאלהים. וכך נשא את דברו:

בסוד אדם ומלאך ועץ

…אשר לסוד נוטה אני לדעה, שיש לדון אדם ומלאך לגזירה שוה: מה מלאכים שואלים זה את זה איה מקום כבודו, אף כי לא נעלם מהם, כי כבודו מלא עולם; כך האדם לעולם אינו שואל ודורש בדבר הנעלם ממנו לחלוטין. מכלל שאדם שואל לדבר סימן שיש לו מציאות. הוי אומר: אין סוד. כל תעלומה היא נעלמה רק לשעה ונגלה היא לאחר זמן. והרי כל העומד להיגלות הנהו גלוי ועומד. ואולי נאה גם כן להמשיל על האנשים את משל עצי השדה אשר לכל משב הרוח נוע ינועו. אף העצים בנענועיהם שואלים דבר זה לזה ומשיבים זה לזה. וכך האנשים מתנועעים זה לעומת זה וזה אל זה ובנענועיהם הם משירים סודות כעצים בלשכת עליהם.

– תמה אני – העיר מר אבינועם, שהיה זה הרגלו, והוא סבור שזוהי גם חובתו, להוסיף נופך של הסבר משלו בשולי כל דיבור של המורה – אם באמת יתכן, שאדם ירד לקברו ויוליך עמו לשם סוד עד נצח. שאם תאמר הדבר הוא בגדר האפשר, הרי זה כאילו אתה אומר שיכול עברין לצאת מן העולם מבלי לקבל אפילו מקצת ענשו בעולם הזה. כלום מהו סוד? קנין השייך לכלל, שאחד כבשו לעצמו. ונמצא, הוא גוזל את הרבים. לא כן?

– שמח אני לציין, אמר מר אלמוג, שבכלל דבריו של ידידנו הנעלה מר אבינועם מוצא אני סמוכין לחוות דעתי על חטא השקר, או כל חטא אחר, שאם אין העברין בא לאורך זמן על ענשו, שכלו מתמרד עליו ועושה לו בלבול.

– ואני כלל איני מסכים לכך, שטירוף הדעת הוא עונש על איזה חטא – קרא מר נוי בנעימה של קפידה ומרירות ומצץ בהתעוררות מוגברת את שתי הסוכריות שבפיו – אדרבה, סבור אני, שהטירוף מקורו בתשובה וחרטה. תדעו לכם, מורי ורבותי, אילו עונש הוא, הרי מן הדין היה, שכל הזאבים ישתגעו וכל הכבשים יהיו שופטים ודיינים ובטן רשעים תחסר וצדיקים לא יהיו נעזבים להיות זרעם מבקש לחם וישרים יעלוזו וישמחו ותמימי־דרך לא יכשלו לעולם כי אם יאמרו תמיד אשרינו, ובקתדרות לרפואה ירביצו תורת המוסר תחת חכמת הריפוי. ובכלל פליאה היא בעיני לדרוש סמוכין בין צחות הלשון לצלילות הדעת. מה ענין מלאכת הדיבור לפעולת השכל? רק שוטים תולים פגעי־דיבור בנגעי־הגיון ורואים בלבול השכל כמקור היחיד לתעתועי־מעשים. לדידי יש הרבה סוגים של בלבול. יש בלבול־מוח ובלבול־לב, בלבול הפוגע בראיה והחודר לשמיעה. מוצא אני חכמים ושוטים בלשון, אף חכמים ושוטים בעינים, חכמים ושוטים באזנים בשמיעתן, אף חכמים ושוטים בשיניים בלעיסתן. יש חכמים ושוטים בזמירות, חכמים ושוטים עלי כנור ופסנתרין, חכמים ושוטים בידים במישושן, חכמים ושוטים ברגלים. יש מהלך כחכם ורוקד כטיפש גמור. פלוני בר דעת בדברו אל רעהו ושטיא מאין כמוהו בעלותו על דוכן הנואמים. הואיל ואין חכם לכל, אין גם טיפש בכל עת ובכל שעה. מתוך הרגל אומרים הכל על פלוני שיצא מדעתו. לא שמעתי אומרים שפלוני יצא מרגשו. וכשם שהשכל יוצא מדעתו, כך הקיבה, למשל, יוצאת מכושר־עיכולה והנפש יוצאת מחשק החיים. אין אבר וחוש באדם, שאינו עשוי להשתבש. כיוצא בכך איני מקבל את הדעה, ששורש הטירוף נעוץ רק בחיי הנפש וכל אחד משתגע מתוך עצמו דווקא. סבור אני, שפעמים אדם משתבש בדעתו לא מתוכו, כי אם ממה שמחוץ לו. חוששני שאיני מבטא את רעיוני כהלכה. רצוני לומר, שאם השגעון הוא מחלה, הרי יכול שהוא מחלה מידבקת, הבאה עלינו גם מן החוץ, כגון שחפת או כל מחלה אחרת, שיש לה חידקים משוטטים באויר והם חודרים מן החוץ לפנים הבריה פנימה ומביאה עליה חולי. רצוני לומר כך. מוצאים אתם אדם שנולד חכם, וכנגדו אדם שקנה חכמה. וכן מוצאים אתם שנולד טיפש, וכנגדו שנעשה טיפש. הבריות עמדו עליו ועשוהו טיפש. הוא כלל לא רצה, אך הוא שוטה על כרחו. זהו, פעם ראיתי צל מתפתל בהעויות משונות ונצנץ בי הרהור שהצל נשתגע. נחל איתן בדכיו, ים זועף, רוח קטב מרירי מיילל בין העפאים, מבול, מפל מים גועש, אש דוהרת במרוצה ואוחזת בקמה, עושה בנינים למאכולת, כל כלי־משפך לא יצלח עליה לכבותה, – וכי אינן בריות שגעוניות? הרים ברכסיהם המתפתלים בעקלתון, ארובות רבי־מידות, בתי־חומה מגרדי שחקים, דמויות של טירוף הן. עתים נדמה, שהעולם כולו הוא כלי מחזיק שגעון. לכל הפינות שאני פונה רואה הנני שגעון מציץ אלי מן החרכים. אביט לשמים, אביט לאדמה, אראה ענן, מעין, בור, קבר, פנס, חלון, אשנב, כלב עובר במרוצתו את הרחוב, נשא ביעף כאילו ענין נחוץ לו עד למאד אי שם, והוא הלא לא ידע ולא יבין מה הענין – אלא שרוח טירוף צררתו בכנפיה ומנשאתו מבלי לדעת לאן… העולם כולו יש לו לפעמים מראה־פנים של חסר־דעה. לכן סבור אני, שאין כל טעם לחפש סיבה לטירוף הדעת. ברשותכם, ידידים, אספר:

מעשה הלשון הנקיה ובית המרחץ

…הכרתי את האיש ההוא, שמו אינו זכור לי עוד. פליאה היא בעיני, ששמו אינו זכור לי כל עיקר. זכורים לי כל מראה־פניו, כל תנועה שלו, שיעולו. שיעולו זכור לי היטב. אני שומע את שיעולו, כאילו בזה הרגע הוא מתגלגל ויוצא מפיו. וכי מה אתם סבורים ידידים? אומרים: הסגנון הוא האדם. ואני אומר: השיעול הוא האדם. ועוד אומרים: הניגון הוא האדם. ואני אומר: השיעול הוא האדם. מימי לא יכולתי להבדיל בין הקולות של בני־אדם, אך תמיד אני מסוגל להבחין בין שיעול לשיעול הרבה יותר ממה שאני מכיר בין ניגון לניגון. אולי משום שילדותי לא היתה רצופה בשושני הניגונים, כי אם בקוצי השיעולים. אבא שלי לא היה יודע־נגן, אך היה יודע להשתעל במין שיעול חד ודק ונוקב את הלב, שכל פעם שהיה שיעולו יוצא ממנו היו בני מעי מתחתכים בקרבי. אף אמי שלי היתה שעלנית להחריד, ותחת ליישנני בשירי־ערש, היתה מיישנת אותי בשיעולי־ערש. אני שוכב בעריסתי וסופג לתוכי את רעל שיעולה, עד שתרדימה יורדת עלי, ולאחר כך הנני שומע את שיעוליה ושיעולי אבי בשנתי. יש סבורים, שכשאדם ישן הוא ישן. ואני אומר, שכשאדם ישן הוא ער, הוא חי, כל מוסדי רוחו רוגשים אותה שעה וכל שערי לבו פתוחים. אדם ישן מקשיב לכל קול ורחש. אדם ישן הוא טרף לכל קול ובת־קול. אני הייתי טרף לקולות השיעול. אבא שלי משתעל מכאן ואמי שלי מכאן, ואני בוחן ומקשיב. אין צריך לומר שקולות השיעול יורדים לי חדרי בטן בשעה שאני ער. ואתם יודעים מה משחק חמדתי לי בילדותי? הייתי שוכב ומתכסה בשמיכה על ראשי, כדי להבחין בתוך האפלה בין שיעולו של אבא לשיעולה של אמא. יפה הכרתי כל בבה ובבה משיעולי אבי ואמי. ואני משחק חמדתי לי לעתים לעשות הבדלות בין השיעולים השונים, לצרף מהם צירופים, להרכיב זה על זה ולחלק בין הפרקים. מה אומר לכם, ידידים? ילדותי לא היתה שקויה טל הצחוק, כי אם רעל השיעול. ענבי רוש ולענה אכלתי לשבעי ושתיתי מיץ השיעולים. לכן נתחדדה אזני להכיר כל שיעול למינהו, טיבו, מזגו, טעמו, גלגולי־רעמיו וצלצולי־שמעו. וכל כך הייתי מלפף כל שיעול, שפרצותיו יוצאות מגרון הזולת, כאילו מפי הוא מנסר ובא, ואף אני פולט בשפך־נחשוליו קרעי הריאה שלי. מתוך כל שיעול כחתי אני, רקתי אני דם. והדם הוא הנפש. וכך למדתי להכיר נפש מתוך מראה־דמה וקול־שיעולה. אף את האיש ההוא, שמו אינו זכור לי לצערי, והוא בן עירנו, חקקתי על לוח־זכרוני בקולמוס שיעולו. כן, בקולמוס. יש אומרים: הלשון הוא קולמוס הלב. ואני אומר: השיעול הוא קולמוס הלב. הקולמוס, ידידים, זה דרכו לטבול. יש קולמוס טובל בדיו; יש טובל בדם; יש טובל בדמעות, ואני לקולמוס הטובל במיץ הנפש, הנפלט ברצי הגלים של השיעול. היטב זכור לי שיעולו של האיש. זכור לי גם זאת, שהאיש המשתעל היה מחבב מאד את בית המרחץ. בילדותי הייתי בקי בסדר היום ובארחות החיים של כל בני עירנו. כל ילד הוא בלש, האוהב להתחקות על מעשי הגדולים ולהתגנב לתוך עולמו הנפשי של הגדול. אף אני הייתי ילד מתגנב. היו ילדים בעירנו, שהשתוקקו להיות במחיצת הגדולים בבית המדרש ולהקשיב לשיחותיהם בין תפילה לתפילה או בין לימוד ללימוד, ואני נמשכתי למחיצת הגדולים בבית המרחץ, להסתכל בגופיהם, בחמוקי ירכיהם, בשיעורי הקומה של כל אחד ואחד ובכל שאר השיעורים והגדלים של כל אחד ואחד. וכך אני עומד ומסתכל לי. ואף האיש ההוא, ששמו אינו זכור לי, עומד ומסתכל. דבר זה זכור לי היטב. פעמים אני עומד ומסתכל בו אותה שעה שהוא עומד ומסתכל באחרים. הרבה הוא משתעל בין הצצה להצצה. הואיל ואהבתי להאזין לשיחת המבוגרים זכור לי, שהבריות, הן בבית המרחץ והן בשיחות שמחוץ לבית המרחץ, היו מתלחשים ואומרים שהאיש ההוא, ששמו אינו זכור לי, מתחייב בנפשו על שום שהוא שוהה הרבה בבית המרחץ. אילו מוח בקדקדו, היו מסיחים בלחישה, הוא נמנע לגמרי מבית המרחץ, שהחום החזק וגלי הקור, הפורצים מפעם לפעם בפתיחת כל דלת, עשויים להטיל צמרמורת נושאת סכנה לבריאות אף בגוף הבריא, קל וחומר בגופו של אדם שלקה בריאותיו. ובאמת היו שיעוליו המרעישים נעשים בבית המרחץ לפרץ של צווחות קורעי־לב. אך הוא היה מחבב את בית המרחץ. זכורני, הוא היה מן המקדימים לבוא לשם ומן המאחרים לצאת. הוא שלם בפליטות־דם, בקרעי־ריאה, בעד אהבתו לבית המרחץ, ולבסוף שלם מחיר יקר ביותר…

וכך היה המעשה. הרי האיש ההוא היה מצוי בבית המרחץ, היה שם ממש בן בית. ליצני עירנו אמרו עליו, ואולי לא היו כלל דברי ליצנות, שבית המרחץ שימש אצלו מעין בית־ועד לכל עסקיו ועל כל בירור מסחרי עם לקוחותיו – הוא היה בעל חנות של טבק ופלפל, בעצמו מעשן בהתמדה, ואף בבית המרחץ לא פסק פיו מעישון – היה מזמן ישיבה בבית המרחץ. והנה פתאום לפתע חלשה עליו דעתו בבית המרחץ ונשתבש שכלו והלך ופתח את כל הברזים והתחילו מים זורמים בחזקה, קפץ לתוך המקוה והיה מצעק, שהוא לויתן ושור הבר. גם אני הייתי שם באותו מעמד. וראו פלא: אף על פי שנהוג הייתי להסתכל בכל על סביבותי שום מראה־עינים של השעה ההיא אינו זכור לי, ואף לא היה מורגש על ידי אז. כאילו לא ראיתי ולא שמעתי כלום. הלשונות מתלחשות בעיר, ורבים ספרו פרטי הפרטים של המעשה. האיש הציץ בגוף של פלוני בן פלוני מבני עירנו וגעה לפתע בצחוק גדול, צחוק של מבוהל ומטורף, כאילו בפעם ראשונה ראה בבית המרחץ מה שראה. תיכף ומיד הלך ופתח את הברזים, קפץ לתוך המקוה והיה מצעק, שאין הוא אלא לויתן ושור הבר. לא רק הוא לויתן ושור הבר, כי אם כל בו וכל שלו הוא בשיעור גדלו של לויתן ושור הבר. ולאחר כך, כשהעלוהו במאמץ ידים רבות מן המקוה, לא פסק צחוקו הגועש ופיו הגלגלן יורק מלים מגונות ואינו פוסק בצחוק מזוהם צוהל: כמה שוקים וכמה מרפקים, כמה סנטרים וכמה ירכים, וכמה וכמה וכמה. עיקר שכחתי: מודעת היתה לכל בני עירנו, שאין כבעל השיעול שומר פה ולשון. לא הוציא מפיו מלה מגונה ולא היה מתיר גם לזולתו לפגום חס ושלום במעמדו בטהרת הלשון. הוא היה אומר: תמה אני על הבריות, שנפשם סולדת מכל מגע בסחי ובלכלוך, ואין צריך לומר שהם ממאסים להטיל לתוך פיהם שקצים ורמשים, מפני מה הם לועסים בלשונם מלים, שהן שקצים ורמשים? גדולה מזו, כל פעם שהיה אחד משמיע בשוגג מלה שאינה נקיה כל צרכה, מה גם שיש בה שמינית שבשמינית מניבול־פה, מיד היה פורץ שיעולו מפיו כיריה של תותח, משל מלים שאינן מהוגנות מבאישות את אויר הנשימה, ובדומה לעשן סיגריות של מנין פיות או לפיח־פיח של תריסר ארובות בתי חרושת חונקות את גרונו. ממילא היו הבריות נזהרים מלהשמיע במעמדו דיבור שאינו מהוגן מחשש סכנה לבריאותו. והנה אדם זה, טהור האזנים ונקי הפה, הציץ במה שהציץ ונפגע בנקודה זו, שהיה נזהר בה כל ימיו. וכי אין זה לעג הגורל? אילולא אני חושש להיות מן המתמיהים, התולים ענין בשאינו ענין, הייתי אומר, שאף הגורל יש לו פה ומתוכו נשמעים קולות שונים והשיעול בתוכם. יש מי שגורלו משחק לו, יש מי שגורלו בוכה עליו, ויש מי שגורלו משתעל לפניו. זה היה שיעול הגורל לאיש. לא אאריך את הדיבור. הוא הציץ ונפגע ושוב לא החלים כל ימיו. לא היה עוד איש. הוא היה לויתן, שור הבר, דרקון, כריש. רגליו לא צעדו עוד על היבשה. הוא נהפך ליצור מימי, ואם תמצאו לומר, ליצור יבשתי ומימי כאחד. עתים הוא מהלך ברגליו ועתים מפעיל את סנפיריו. מר שיעול היה בטוח לגמרי, שהוא בעל סנפירים והיה שואף ונושם כתנין, מעלה על עצמו שיצא מכלל מין האדם ונכנס למין דג. וכל זה על שום מה? על שום שראה מה שהכל רואים, ומה שתמיד רואים, וכל כך הרבה רואים, עד שאין רואים עוד, רואים אצל בני הבית ואצל השכנים בבתי החולים, רואים הרבה הרבה בגושים גדולים בימות הקיץ על שפת הים ועל שפת כל נהר, ואין צריך לומר שרואים בבתי מרחץ. וכלום מה ראה אותו מסכן ונחרד? לא ראה ולא כלום. על שום לא־כלום, יצא משמע מדעתו.

לאחר שמר נוי סיים את סיפור המעשה, שיצא מפיו באופן דחוף ומבוהל, כאדם הממלא את חובתו במורת־רוח גלויה להעלות מתוך תהום הנשיה ברגשת־נפש עמוקה זכרונות, שהשכחה יפה להם, פתח לעסוק בציור דיוקנאות בהבעה שלוה לגמרי. אף מבטיו המשוטטים על סביבותיו וסוקרים את דגמיו, לא הפיקו ריגושים, כאילו הוא עושה במלאכה זו מאז ומשכבר. אך אם מראה פניו נשקף כמסלק מעכשיו מן הענין, לא ראו יתר הידידים טעם ומידה לעצמם לעבור על סיפור המעשה בלי אילו הערות לבירור הפרשה מיסודה. הואיל וההערות נגעו כל עיקרן בצד העיוני אינו דין שנייחד את שמו של כל אחד על דיבורו וסברתו. העיקר הוא, שהדיבורים נאמרו והסברות הובעו וכל דעה נשאה עליה, כנהוג בין הידידים, חותם של אומרה ואף היתה שקויה אימה וחרדה ממקור הישות.

היה מי שיצא לערער על הנוהג שבעולם לשכב צפופים על שפת הנהרות והימים, בין מין במינו בין מין שאינו מינו. סבור הוא, שאין טוב לגופים מן הבושה. אף סבור הוא, שמערומים הרבה הם עשן לעינים, חומץ לנשמות. וכי לא נברא אדם יחידי? אדם בגפו יבוא לעולם, בגפו יצא מן העולם, בגפו צריך הוא לעבור את העולם, קל וחומר ראוי לו לירד בגפו למים, בגפו להתגלח, להתקלח, להשתטח ולהשתזף בשמש. והיה מי שהפריך את המערער וטען: לדידך צריך כל אדם לשמש משלו להשתזף בה יחידי, וכן ים לכל אדם, או לפחות נהר משלו. פרטי לגמרי, לשכב על שפתו במערומיו כחום היום ולהסתכל בגליו. עד ששנים אלה מדיינים ביניהם נתעורר שלישי וביקש בכל הכבוד רשות הדיבור, כדי לחוות את דעתו, שבית המרחץ הצבורי הוא מכל מקום דבר שאין הדעת סובלתו והנפש היפה סולדת ממנו. אף הוסיף ואמר, שמאחר שגלוי וידוע איזו מעלה של חשיבות נתייחדה לבית המרחץ בכל הדורות, הן כמקום של רחיצת גופים בצוותה והן כבית ועד לשיחות משעשעות, עד שאפשר לומר שבית המרחץ היה בעצם מורשון לעם, מכללה לתלמידי חכמים, מועדון ליושבי קרנות, בית הקהל וגיא חזיון למחזות־תוגה ולכל מעשי משובה ומהתלות, ואם נביא חשבון ונראה, שהבריות בעבר עשו רוב שעות חייהם בבתי־מרחצאות ובכל המקומות הפומביים, שמזיעים שם בצבור והגופים דוחקים זה את זה ונלחצים זה אל זה, לאחר כל זאת אולי יתברר לנו, מפני מה יש לתרבות בת־זמננו צורה עלובה כל כך. מה תימה כאן? הרי הורתה ולידתה של תרבות־זמננו היתה בבתי מרחצאות ובכל מקומות הרחצה, שהגופים נערמים שם לקופה. ריח של בית המרחץ, של חום מהביל וזיעה קיבוצית, של שלוליות זיעה, שלוליות דמעות, שלוליות דם, עולה מן התרבות הזאת. במקום זיעה שם דמעה, ובמקום דמעה שם דם. איזה עולם הוא זה, הבנוי מכאן בתי־זיעה ומכאן בתי־מרחצאות, אלו ואלו סוחטים זיעה מן הגופים.

וכשסיים את דברו נכנס רביעי לבירור הענין והודיע, שפרשת בעל השיעול מובנת לו יפה, ואין הוא רואה בה כל סתומה. אף הוא אינו יכול להסתכל בגוף ערום ומה גם בקופה של עריה בלי זעזועים במוחו.

ושוב יצא אחד ותבע להחזיר את השיחה לעיקרה בענין מה שנאמר תחילה על ידי ידידנו הנעלה נוי, כי האדם לא רק יוצא משכלו, פעמים הוא יוצא גם מכל חוש אחר. יש משתגע בשכלו ויש משתגע בעיניו, באזניו, בחטמו, בכל אבר אחר מאבריו. וכבר נמצאו כמה מן הידידים, שבקשו רשות, מי במפורש ומי ברמיזה, לחוות דעתו על כל כגון זה כדי לברר את הפרשה מצד ההגיון ממש. דעת לנבון נקל, שאי אפשר היה עוד להניח לשיחה להשתלשל מאליה ללא שכל מכוון, שהרי עלולה היתה ללבוש צורה של חקירה, שחכמה חריפה שבה יוצאת בהפסד הנשמה היתירה; ולא עוד אלא עלולה זו לסתום את מקורה הראשי של כל שיחה ראויה להתכבד, והוא, הלב. אין תקלה גדולה מזו להתוועדות הידידות, שדיבוק הלבבות היה בסיסה הראשי. מנדו המורה לא החמיץ כל הזדמנות לנטוע בלב אנשי שלומנו את אהבת האמת, הנובעת ממקור הרגש הנכון, והיה מזהיר בכל לשון ורמז אזהרה מפני פולמוס עיוני לשמו, המושך אסמכתות מתוך ספרים עבי־כרס ומגבב סברות של כרס, הפותח פיות וסוגר לבבות, הטוחן קמח טחון, שאין עמו תורה ודעת. אך אבינועם רב החובל, שהשכיל תמיד לכוון את דעת המורה, ואף לכוון את הרגע הנאות ביותר להצלת אני השיט מגעש הנחשולים, הצליח גם הפעם להחיש את העזרה כהרף עין ממש לפני שכלי השיט עיקם את שבילו להיכנס בשביל הצר בין השוניות, אותו רגע, שאחד מן הידידים ביקש להטיל דגש חזק ברעיון, החוזר ונשנה מפעם לפעם חליפות בפי הידידים, והוא שכשם שכל כלי וחפץ עשויים לפגוע באדם עד כדי להטריף את דעתו, כך מונח השגעון בטבעו של כל כלי וחפץ, היינו, שהשגעון עשוי להיכנס לתוך כל כלי וחפץ, ויכול שהעולם כולו משוגע. אותו רגע ממש פתח אבינועם ואמר בקפידה כל שהיא ובצחוק, שבת־קול בכינית עלתה מתוכה, והוא הצחוק, שמנדו סח פעם כי עליו רומז הכתוב “אף בשחוק יכאב לב”. וכך אמר אבינועם:

– וכי יעלה דבר כזה על הדעת ידידים? אם איני טועה, אין להעלות סברה כזו כל עיקר. ממה נפשך, אם כל העולם משוגע, אין כלל משוגעים. לא כן, ידידים? ומה דברים אנו שומעים, שיכול אדם יוצא לא רק מן השכל, כי אם גם מכל כליו. כלים מה ענינם לכאן? וכי אנו עוסקים כאן בתורת הבריאות או בהלכות הגוף בכלל? לפי עניות דעתי, אנו יצאנו לברר מקורות השגעון. לא כן? עוררנו בעיה נכבדה, והיא, מהו שגעון, ומקורותיו מה הם. ובדין שנתרכז בבעיה גופה מבלי לצאת מתחומיה. תורה היא וללמוד אנו צריכים. ומשאלתנו היא למצוא תשובה מניחה את הדעת. וזה הכל. לא כן? יאבל כשאנו מרחיבים את הדיבור על כל מיני ענינים, אנו יוצאים, כמדומני, מגבולות הענין המעסיקנו הפעם. לא כן? ברשותכם, ידידים הריני מציע להתרכז בגוף הנושא… ואולי ראוי לשמוע חוות דעתכם, ידידים, לעת עתה בקיצור נמרץ, במיעוט מלים לגמרי… בדיבור אחד, למשל…

– אילו בדיבור אחד… הרי סבור אני, שהשגעון שופע ובא ממקור הפחד.

– ואני סבור: ממקור השנאה.

– ואני סבור: ממקור האהבה.

– ואני סבור: ממקור הצער.

– ואני סבור: ממקור השמחה הגדולה.

– ואני סבור: מן התאוה העזה.

– ואני סבור: מן הגעגועים, הכיסופים… כליון הנפש.

– ואני סבר, שאין השגעון אלא אימת המות.

– ואני סבור – געה אחד מן הידידים בקול ספק צחקני ספק בכיני, בפערו את פיו לרוחה באופן משונה ומבהיל, כדי להגביר, כנראה, את צלצלי השמע של קולו ולהשליטו על הקולות הרבים, שהותרה מעליהם כל רצועה של נימוס והם משתרבבים ונכנסים זה לגבול זה – שלושה המה מקורות השגעון: האהבה, השנאה והפחד. אין האהבה אלא אהבת העולם; אין השנאה אלא שנאת עצמו; אין הפחד אלא האימה מפני בורא העולם, שאין תכלה ואין לו סוף, ואין לו ראשית ואין לו אחרית ואין לו גוף ולא דמות הגוף, והוא כל החיים וכל המות, הוא האל והוא העולם, הוא השוחט והוא מלאך המות, ופעמים, פעמים, כשהאדם שהוא בשר ודם, קטן מאד, ומוחו, סיכה קטנטונת באין־סוף, מהרהר לרגע קטן את רעיון האל להכניס מלוא אין סוף לתוך הסיכה הקטנה, אז… אז מות. אדם רואה מות, מרגיש מות, מחבק מות. פחד. חושך. מגיח האין, נוטל סכין ושוחט. אני פעם נשחטתי… אגיד לכם, אני שוחט. אין איש מכם יודע זאת. מחמת ש…

דיבורו לא נפסק, אלא ניתק, כמי שנשימתו נעצרה. פניו החוירו, גופו התנודד וצנח לאחוריו. כבעילפון. כל קול “אוי ואבוי” לא פרץ ולא נראו אותות בהלה מפני איש. מסתבר, הידידים, שהיו שרויים הרבה במחיצה אחת, הכירו יפה זה בזה וכל אחד היה בקי ורגיל במוצאות את חברו. געיה בבכי או בצחוק ללא סיבה, חולשת הדעת, כל התחלשות או התפעלות, פחד פתאום, תנומה מעט, כל העויה יוצאת דופן או תעלול, של מי מן המסובים, לא עוררו פליאה והשתוממות. כזה היה סדר עולם זה, הנתון לחוקי נוהג ומשטר מיוחדים במינם. אף רוח מבינתם הורתה לבלי להשגיח בשום דבר־פלא או מקרה יוצא־דופן, הנופלים במסיבתם, אלא להעמיד פנים כאילו לא נתארע ולא כלום, כדי שלא לבייש ידיד שנתפס בקלקלתו וגם כדי לקיים מה שהורה פעם המורה ברוב תבונתו, שאין דברים מתרחשים, אלא אם כן יש להם עדי־ראיה ועדי־שמיעה, אבל באין עין רואה ואוזן שומעת הדברים כאילו לא היו ולא נבראו. דרך משל, הדיבור הוא דיבור על שום ששומעים אותו, ואילו המחשבה, שהיא גם כן דיבור, אינה בחזקת דיבור כלל, מאחר שאין שומעים אותה. הוא הדין המהלך בשוק ומעדה רגלו ונפל והשתטח בפישוט ידים ורגלים לעיני העוברים והשבים, הריהו ללעג הבריות. אבל הנופל במקום שאין נפש חיה, כאילו לא נפל כלל. לפיכך נהגו אנשי שלומנו העלמת עין מכל תנועה או העויה, העוברות את גבולות הנימוס או מכל דיבור שאינו מהוגן, הפורץ לפעמים מפי המנומסים ביותר. וכך בדיוק פעלו אנשי שלומנו אף הפעם, ועשו עצמם כאינם רואים ואינם שומעים ועברו לדון על הנושא. אף שיחקה להם השעה ומר נוי נתעורר תיכף וביקש רשות מן הקהל הנכבד להביא לפניהם סיפור־מעשה שני, שממנו נמצאים למדים, שאינו דין לייחד את המות בין שלושת אבות הנזיקין של השגעון. משוגעים דרך כלל אינם מפחדים מפני המתים. אדרבה, הם מחבבים מתים, מר נוי אמר וכן עשה ופתח לאלתר לספר את

המעשה בבית המרחץ ובבתי הקברות

…כבר סיפרתי לכם מעשה בלשון נקיה ובית המרחץ. קצרתי בו. צמצמתי, גמגמתי. כל פעם שאני פותח בסיפור המעשה הנני מתבלבל. יורדת עלי אימת הצבור. סיפור אינו רעיון. סיפור צריך להיות סיפור. אני, חוששני, מתבלבל מאד. סבלנות, ידידים… אחליף כוח מעט… אתאושש. עדיין איני מאושש. פקעה לי נימה במוח; מין נימה… נפסק גשר, נשבר לי הקו. כמו שיש רכבת העוברת בין הפסים, שאם נשבר קטע כל שהוא של פס אחד, עלולה הרכבת לצאת מגדר הפסים ולהיתקל באבני־נגף, בקיר, בעמוד הפנס, בשער־הברזל, בכלי־רכב, בעוברי־רגל, להשחית ולחבל בכל שהיא פוגעת בו… כך אצלי פעמים פס אחד במוח נעשה בו בקע מתרחב והולך כמו חור גדול, ואני מפחד להריץ את רכבת השכל בין הפסים. וזה מתרחש מפעם לפעם… אני כבר התאוששתי, החלפתי כוח… והנה הסיפור. ותחילה עלי להקדים קצת מלים על בית המרחץ.

ענין בית המרחץ טורדני הרבה. יד המקרה. בית אבא שלי היה נתון בשכנות בית המרחץ. עיקר שכחתי בסיפור המעשה על בעל השיעול בדבר בית־אבא שלי, שהיה נתון בשכנות בית המרחץ. חלונות ביתנו השקיפו על בית המרחץ. הככר הריקה, שאני וחברי הקונדסים גלגלנו עליה כדורים וחישוקים של חביות, היתה סמוכה כדי כמה פסיעות לבית המרחץ. ולפי שאני דרדק וקונדס הריני יוצא ונכנס לבית המרחץ להסתכל בבריות המגודלים מה הם עושים שם. עומד אני ומסתכל בהם, עומד בביוש. משונה מאד: רגיל אני במקום הזה ונפשי סולדת בי. הנני מתבייש להסתכל במערומי הגופים של האנשים המגודלים, ומתאוה להביט. מעשה־מרחץ הוא בעיני נוהג שבעולם, ודעתי אינה מסכמת לכך. פעמים שכלי אומר כן ולבי לאו. משתאה ומשתומם אני למראה, ויש שאיני מאמין למראה עיני. מחשבות משונות באות אלי. מסתבר, אף אני נתתי קולי בצווחה בתוך להקת הצווחות על גבי האצטבות להגביר חום ולהוסיף הבל; ויש שהייתי מפליא בצריחותי מנה אחת אפים על כלל המבוגרים. אך בצריחות ובצווחות כבר היה לבי גס. נתאויתי להגביר חילים, להתנשא ולהתעלות על כל הצבור באיזה מעשה יוצא־דופן, ליתן קול אשר ממנו תצילינה האזנים, לעשות מעשה מרעיש, שערוריה לא קמה כמוה. פעם תקפני חשק עז להתגנב מאחורי פלוני בעל בעמיו, מן ה“פני” בעירנו, ולסטור לו על גבי מערומי המקום, שהוא ניגודם הגמור של הפנים של מעלה, למשוך אותו מלפניו, למשוך אותו מאחוריו, ובכל מה שאפשר למשכו, הרהורים משונים כאלה זחלו לי לתוך מוחי. כי בית המרחץ הוא המקום המוכן לכל מיני הרהורים רעים ומעשי תעתועים. הוא פגע רע. הוא.. הוא… אילו הכוח בידי הייתי מעביר מן העולם כל הבתים, שבהם מתהלכים נכבדי הקהל ערומים כביום היולדם. אני אז, וגם מאז ואילך, בכל עת תמיד, כיוון שאני רואה בית המרחץ, או מעלה אותו בזכרוני, הנני נזכר במות. גם אז, כשהייתי משוטט בבית הזה, נדמו לי האנשים בו כאילו מתים. לפי שהיו מתהלכים ערומים כביום היולדם, ויום הלידה מזכיר את יום המות. אני מתים ראיתי שם, ולא ברואים חיים. ומה שספרתי לכם על אחד בעל השיעול חוששני, שאיזה מעשה־דמיון נתערבב בסיפור. לא כך היה המעשה, אני מבלבל… זכרוני נשתבש. פעם אמרתי לי: מאחר שבבית המרחץ משוטטים מתים, מה לי בית־מרחץ, מה לי בית הקברות. ושוב תמה הייתי ושואל: מאחר שבית המרחץ דומה לבית הקברות, למה הכל מפחדים להיכנס לבית העלמין ואף לעבור על ידו בלילה, ואין מפחד להיכנס בלילה לבית המרחץ. ולאחר כך היה המעשה וקמתי בלילה מעל משכבי, חמקתי מבית אבא ויצאתי לשוטט בסביבות בית הקברות, שוטטתי ושוטטתי, לא ידעתי נפשי, עשיתי מעשה וטפסתי על הגדר ועברתי וקפצתי מעליה ונפלתי בין המצבות וכלל לא נבהלתי, אף שינה ירדה עלי. אני הקיצותי ושמעתי שיעול חזק… כזה…

שיעול, מעשה הצגה והדגמה, פרץ, כפי שנתברר לאלתר, לצורך אישי לגמרי ואף נהיה להתקפה קשה, שהביאה את גופו לידי נענועים עזים והטילה שיתוק בדיבורו. חוורון־פניו, קהיון־מבטו, היתז הריר מפיו, כחכוחו הממושך והתעוותות־אבריו, עשויים היו לעורר חשש של פרפורים העוברים להתעלפות או לחולי הנפילה. אך המורה, ששימש בשתי כהונות, כהונת המחנך וכהונת הרופא – קלסתר פניו הנסוך בטחון שיווה לו מראה כהן בהיכל התבונה ומקטרנו הלבן אצל לו את סמכות הרופא במדי־כהונתו – התיצב במערכה לתקן, ואף לקדם, את התקלה, ויותר ממה שפעל בסמי תרופה המזומנים במלתחתו נסך לתוך הגויה המזועזעה סם־חיות בצנור השפע של מבטו הבוטח, המשמש תרופה בדוקה להשכיח מכאובי הגוף ומדוי נפש. סייע על ידו מר אבינועם, נושא כליו בכל מעשי הריפוי בחומר וברוח. ליצנים שבין אנשי שלומנו היו אומרים לפעמים בלחישה, שהוא משמש חובש בצד הרופא.

העזרה המהירה נתנה את אותותיה. התקפת השיעול רפתה, ומר נוי התאושש משיתוק הדיבור. לא יצאה שהות קטנה וכבר מסוגל היה לסיים את המשפט שנפסק לו תחילה באמצע. וכך אמר:

– הקיצותי ושמעתי שיעול חזק… עמד לידי בעל השיעול, ששמו אינו זכור לי. אך מה לי לשקר? – שינה פתאום מר נוי את טעמו והגיונו, ואף סבר פניו, שהיה בשעת דיבורו תחילה נבוך ומבוהל, נשתנה לפתע ונעשה מאושש ומתון – כל פעם שאני אומר דבר שקר שיעול תוקפני וכוח הדיבור ניטל ממני. כלום נשתכח ממני שם האיש? כלום אב נשכח? האיש היה אבי. משום כיבוד אב העלמתי תחילה את שמו. אך כעת אמת אדבר. אנו מסיבה של ידידים ומה לי לשקר? לשם כך הננו קובעים עתים לשיחות רעים להסיח זה לזה מה שבלב. גדול כיבוד אב, אבל גדול ממנו כיבוד האמת. את האמת אין להסתיר. זה היה אבא שלי, שראה מה שראה בבית המרחץ ומיד עמד ופתח את הברזים. זה היה אבא שלי, שהיה מתהלך בבית הקברות, ואף בלילות היה לן שם. ברחובות העיר היה מתהלך, לכל מקום היה בא, ולא לבית המרחץ. הוא נזהר אפילו מלעבור בסימטה של בית המרחץ. היה עושה קפנדריות רבות, שלא לעבור בקרבת סימטת בית המרחץ. היה עושה העויות כאב וזעם, כשהיו משמיעים באזניו את המלים בית המרחץ. כיוון שהגיעה השמועה על כך לקונדסי עירנו, מיד מצאו בדבר זה ענין לטפל בו. היו אומרים לו “בית המרחץ” כדי לזעזעו ולהרגיזו, רודפים אחריו ומצעקים בית המרחץ, מקפצים ותוקעים לתוך אזנו בית המרחץ. והוא עליהם באגרופיו. כיוון שהם נמלטים מפניו, הריהו רודף אחריהם ואבן באגרופו הקמוץ. הוא עליהם באבן והם אחריו באבנים. הזאטוטים הללו רשעים מרושעים הם, עזמחוצפים. כיוון שרואים בלתי שפוי, הם ששים ושמחים להתגרות בו, להוציאו מכליו, למרר את חייו, לגרום לו חרפות ובושות, לבזות בו את צלם האדם. נדמה לי שכדאי ורצוי לייחד במסיבה אחת קרובה דיון על נושא זה: הילד מהו: מלאך או שטן? הכל אומרים: ילד דומה למלאך. ואני סבור, שכל ילד הוא שד קטן; מחבל הוא בוודאי; אין לו תענוג, אלא בהשחתה ובהרגזה. תנו לילד סכין, מיד הוא יחתוך לפירורים את הפרוכת של בית המקדש. תנו בידו אש, הוא יצית את בית אבא ואמא. תנו לידו ספר תורה, יקרענו לגזרים. תנו לו שליטה על אדם מבוגר, ינקר לו את עיניו, ישרוט בצפרניו את פניו, ידה בו אבן. וזה מה שעשו הזאטוטים באבי: אבנים השליכו אחריו ועליו, נקמות עשו בו, מררוהו, דחפוהו, הסיעוהו מרחובות העיר, “לך מכאן” אמרו לו, צעקו אחריו “משוגע”. עתים היה מאיים באגרופיו ומשליך גם כן אבנים, ועתים היה נצב מלוא שיעור קומתו – אבי בעל קומה נאה היה – בשוק, פושט כפיו לשמים וזועק מרה, תולש את שערות ראשו בנהמת רוחו, מצעק בבכי מרירי ומעיניו זולגות פלגי־דמע. לא היתה לו ברירה אלא לחפש מפלט משונאיו – כל בני עירנו נעשו לו שונאים וצוררים, כאילו שקיעת שכלו היתה חטא־דמים בידו – בבית הקברות. החיים גרשוהו מחברתם, אך המתים הטיבו עמו. הם לא הפחידוהו, לא הרגיזוהו, לא השליכו עליו אבנים, אף לא זרעו בלבו צער ועצבות. ילד הייתי ובעקבותיו הלכתי, בפניו הסתכלתי, על הליכותיו התחקיתי, בתנועותיו התבוננתי. כשהוא מתהלך בין הבריות בעיר ענן של עצבות ומרה שחורה מכסה את פניו, ים של צער ניבט מעיניו, אך בהתהלכו בשדרות בית העלמין בין המצבות, קלסתר פניו זרוע שלות־נחת. אבי שלי לא היה בלבו כל פחד מפני המתים. החיים הלכו עליו פחדים. אני אומר זאת כדי ללמוד לקח. אנו כאן יושבים ותוהים על מקורות השגעון, מוצאו מניין וסיבתו מהי. עדיין רחוקים אנו מלהגיע למקורו של העניין. כדבר החכם מכל אדם “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” כפי שהיה בוודאי אומר ידידנו הנעלה מר המאירי, ששבילי הספר של אותו חכם, נהירים לו, וכיד בקיאותו הגדולה הוא מהנה גם אותנו באמרי־שפר מזה הספר. עד המקורות לא באנו. אבל אחת יכולים אנו להגיד, כמדומה, ללא פקפוק: לא בפחד המות, כי אם בפחד החיים, נעוץ מקור השגעון. לא המתים, כי אם החיים, עלולים להחזיר את שכלנו לתוהו ובוהו. זאת למדתי מאבי שלי. ואולי זה לא היה כלל אבי שלי – הפטיר בנעימה גחכנית מפוייסת ומרושלת מקצת, כאילו לא בא כלל דיבור זה לסתור כל מה שאמר תחילה – שמא לא היה זה כלל אבא שלי. זכרוני נחלש לגמרי.

פרק י"א    🔗

כל שיחה, שיש עמה כוונה לברר וללבן איזה ענין מיסודו, להשגת האמת על ידי משא ומתן בין שני צדדים הנוגעים בה, צפויה אף מתחילה, כל שכן בהמשך התפתחותה, לשני משברים הנוגדים זה לזה, והם, משבר השקר ומשבר האמת. השקר אורב תמיד. לעולם אין הוא מסתכל מן הצד, אף אינו מעמיד פנים כתנא דמסייע בלבד. הוא התנא עצמו. אינו מסתפק בתפקיד המחותן, כי, הוא, לפי השערתו, החתן. וצרה גדולה היא שהוא חתן, וממילא מודה הוא במציאות הכלה, שהרי אין חתן בלי כלה. נמצא, אין השקר מתיימר כלל להיות דן יחידי. אדרבה הוא גופו מאוהב בכלה אמת וכל מבוקשו לשמש בת־זוג לה. וכאן הפח. ברוב תבונה משתף השקר את הכלה בכל דיבור, או בין דיבור לדיבור, ועל שום כך הוא לעולם מכוסה בהינומה של הכלה וכל ילדי־רוחו בני זיווגים הם. אי אפשר כמעט להפריד בכל כזית אמת כמה נתערבב לתוכו מן השקר. תלמוד לומר: בשיחה, שענינה בירור האמת, אומר השקר: תובע אני אמת ורק אמת. הוא באמת זקוק לאמת, לפי שאינו יכול כלל להתקיים בלי כיסוי. ושוב אומר הוא: אתם רוצים בגילוי־לב, ואני הרי באמת תובע גילוי לב. רק גילוי, וכולו גילוי. אך משותפות של אמת ושקר נולד שקר ורק שקר. לכן כל שיחה, שענינה בירור, צפויה בתחילה או בהמשכה למשבר השקר. אולם לא נוח, ואולי אף קשה ממנו, הוא משבר האמת, היינו, כשהצדדים מקבלים עליהם מראש לילך בדרך האמת ואף מקיימים אמת בכל חומר הדין ומתייגעים הרבה להשיג את נקודת האמת, היינו, את האמת לאמתה, שלא להיכשל חס ושלום אף בנדנוד שקר, ולא במשהו של שקר, והריהם ממיטים על עצמם על כרחם את משבר האמת. שהרי האמת אין לה שיעור, ואילו כוח האדם להגיד אמת יש לו שיעור. שנים המתחייבים להגיד אמת טהורה, צרופה, נקיה מכל סיג, ללא תערובת קלה שבקלים של פסולת השקר, מגיעים לידי כך, שאינם יכולים עוד להגיד כלום, כדרך שאינו יכול לראות כלום מי שלוטש את מבטו ומרכזו בנקודה אחת ונועצו לתוכה, לשם ראיה מדוייקת וממצה כביכול. ננעצים לתוך נקודת האמת וטורחים הרבה להשיגה בכל חומרתה, עד שמוציאים את כל הכוח על קיום מצות האמת לכל פרטיה ודקדוקיה, ואין עוד כוח ולא שהות להגיד דבר־מה עניני על הנושא גופו. כך, למשל, יראי־שמים חרדים לקיים אכילת מצה שמורה וחוששים שלא להיכשל חלילה בשעת אכילתה בלעיסתה שלא כהלכה, או בטבילתה במים, ואף טבילתה ברוק הפה היא סכנה לכשרות. ממילא נאלצים למעט באכילתה, כדי להרבות בדקדוקי כשרותה. המצה עלולה להחמיץ בתוך הפה ממש. כך האמת לאמתה, שמבקשים לעקור מתוכה אף משהו חמץ של שקר, מחמיצה בתוך הפה. וזהו משבר האמת, הפוגע לרוב בכל המסיבות, המכוונות לבירור בעיות על טהרת האמת. בורחים מפח השקר ונופלים לתוך פחת האמת. מגיעים לידי כך, שהלשון נעשית כבדה, לבוטה, מעוצלת וגורמת יגיעת בשר ורוח ללא כל מזל־ברכה. השקר הוא בור חפור, שצריך להעקיפו. אבל כל האומר לסתמו לחלוטין מתחייב בנפשו, כי הבור הנסתם נעשה תהום. והואיל והוא מכוסה אין הדעת נתונה כלל להיזהר מפניו. כנגד זה האמת הצרופה משולה לחודה של סכין. אין עושים שיכון על גבי חודה של סכין. אף האמת לא לתוהו נבראה.

שני המשברים האלה ארבו בבת אחת לכלל השיחות של אנשי־שלומנו. על אחת כמה וכמה לדיון על נושא, שתוכו היה רצוף מוקשים מרובים אחרים. אנשי־שלומנו בהדרכת מורם החוקר תחלואי הנפש ודרכי ריפויים יצאו לברר וללבן מסתרי בעיות, שעוררו בהם תיאבון־דעת ותיאבון־פחד. ולא זו בלבד שהם היו נוגעים בהן, הן נגעו בהם והיו מנקרות לא רק במחשבתם אלא גם את מחשבתם; ובמידה שהיו מכוסות ומעורפלות במסתרי־רוחם עשויות היו להשתקף גם בתודעתם באספקלריה של דעה צלולה ומיושבת, בחינת נושא לימודי, שאינו כרוך כלל בפניה אישית. גדולה מזו, לפי טוב טעמו ויושר שיפוטו של המורה היתה חקירה זו תחבולה נכונה לגלגל את העיון עצמו לדרך ריפוי, כשם שהזכרה בדיבור מציל דבר מירידה לתוך תהום הנשיה, כך מונע הדיון חסר הפניה במחלה את ירידתה לתהום הישות לכרסם את השרשים. מנדו, שאומן פדגוג היה, הגה רעיון נועז לרפא שגעון נסתר במשוגה גלויה, לדלות תוגות גנוזות בדלי הוידוי, ליישר הדורי השכל בהידור־שיחה, לפרוש חופה של שלות הנימוסין על מאורת הפחדים המקננת במטמונים, להאיר פינות־מחשכים שבמוחין בהברקות הגיוניות, ללכד תועי־לבב, שנתלשו מן הנוף האנושי, כעלים נדפים מן האילן, על ידי שבת־יחד ושיחה מלב אל לב. המורה לשיטתו: תורה אור, חכמה חיים, אמת סם מרפא. הוידוי עוקר קוצים מן המוח, ממרק את השכל, רוחץ את הנשמות. אולם תנאי לכל: אמת, אמת, אמת. הוא לא העלה את האמת על הנס כתביעה. סבור היה, שתנאי לדבר אמת היא הסחת הדעת מן התנאי הזה. האמת נאמרת לא במחשבה תחילה. היא נאמרת בדם ולא בפה, בלב ולא בשכל, בשגגה ולא בזדון, ממילא ולא מתוך כוונה, כמוה כאהבה, שכל כוונה פוסלת בה. לכן לא הטיף המורה לאמת, אבל הדריכם בכל שיחו ושיגו להסיח עצמם בתמצית האמת. בלבו היה חוזר ומשנן: אמת, אמת, אמת. מתוך אמונה במגיה של הרצון והשינון להשפיע על הזולת. לפיכך היה חוזר ומשנן בסתר מחשבתו: אמת, אמת, ורק אמת. אך מתוך סיפור המעשה על בית המרחץ בפי מר נוי הזדקר לראשונה לפניו משבר האמת בכל חומרתו.

בסיפור המעשה של נוי ובדרך שיחו נתבלטו, נקרו ממש את העינים, כמה נקודות מבולבלות, אילו תכסיסי־דופי, מעשי־ערמה מפורשים שהיו עלולים לערער את הבסיס של תום ההגינות, התנאי ההכרחי לעצם התקיימותן של שיחות הידידים ולברכה השורה בהן. אילו בא זר בגבול אנשי שלומנו לישב שעה לא־קצרה במסיבתם כדי להתחקות על חילופי המבעים בפרצופיהם ובמבטיהם, על שיחם וכלל מנהגותיהם – מוטב אילו יכול לעשות זאת בחזקת רואה ואינו נראה – היה בוודאי רואה לפניו אנשים, שאינם שונים כמעט מיתר הבריות, שיש בכל אחד מהם איזה קו היחוד של אופי וסבר־פנים מיוחד, נפלה בשיחו או בשתיקתו, גוון של לואי בתנועה ובהעויה שאינו אולי כיוצא בו אצל אחרים, מין צימוק של שחקה או של עצבת, של השתאות או של אימה כבושה, של אדיבות או של יוהרה, המקנים לו את יחודיותו, סימן־היכר ותו־הבדלה, הטבעיים בהחלט מבחינתו שלו. אך הרי כל אחד בבית ובשוק, בישיבתו במשרד, במורשון ועל יד הסדנה, בעמידתו על הפיגום ואמת הבנין בידו או בסולם ועמו מברשת הסיידים, שהוא כפוף על השרפרף ותופר במרצע את הנעל או הבגד, הוא לגבי המסתכל בר־נש מוזר, עשוי שלא כשורה. אף על פי כן כל הבריות, שכיחידים נפלים לעצמם וכלואים לתוך אפיים, שבויי־מזגם, מהווים את מין האדם, שהוא ציבור אנשים מן השורה. על שום מה בכל זאת עושה נוף האדם רושם של שורות או שדרות, ופעמים אף של שדרות עצים מגוזזים למשעי, כאילו ניטשטשו כל ההבדלים בין השונים כל כך? על שום שאנשים פועלים תמיד ונתונים בתנועה, אינם שובתים ממרוצתם אף בישיבתם בצוותה. אדרבה, בעצם מסיבותיהם הם סובבים הולכים, אצים בדבוריהם ורצים במבטיהם, ערים וזריזים, ואף שיחותיהם רחבות הדעת משמשות להם איצטלות־נימוסין רחבות, המחפות על השינויים ומבליעות לתוכן את הבליטות או את השקיעות. כל יחסי בני אדם הם חמקמקות, מחול השויון, שמרקידים בו את פרקי העצמיות כנפה המרקידה את הקמח לזרות את הסובין. לא באו המסיבות אלא להרחיק את הסובין ולטשטש על ידי גילויים באמת את הליקויים ואת השינויים הנסתרים. אך היוצא מן המחול ומתגלה כמות שהוא, תוכו כברו, ברור בכל קוי־יחודו, נראה כאדם שאינו מן השורה, יוצא־דופן ויוצא מן הדעת. האמת הפנימית המופיעה בחוץ משווה לנזר הבריאה צורה משונה, שכל הצופים בהילוכו ובדיבורו משתאים ומשתוממים עליו, נחרדים למראהו ומזדעזעים לשמוע מילים גלויי־לב. מבחינה זו דן המורה כל תחלואה ברוח: הנפש מתמרדת להיות פלסתר של עצמה, סולדת מן הכחש לעצמה, היא יוצאת מן השכל הישר אל האמת. ואמר המורה: ראוי לה לכל רפואה להיות ממין המחלה. וכדרך שמזריקים נסיוב כנגד מחלות, שהוא ממינן, כך ביקש המורה לרפא את מחלות השקר בזריקות של אמת. תכלית המסיבות, כפי שהן עלו במחשבתו, היתה לקרב לאט לאט ובתבונת זהירות את האנשים האלה, הפרושים מן המחול הכללי, זה אל זה, לערכם במחול קטן – מעגל בתוך המעגל, כדרך שילדים מתכנסים למעגל קטן בתוך מעגל הרוקדים הגדול להירפא מן הילדות, שאף היא רעה חולה, מכל מקום פחיתות היא בעיני הילדים עצמם – כדי ליצור בעבור האנשים התלושים, שכוחי החברה, חברה לעצמה, הנתונה במעגלות האמת במידה שטבע האנושי, הבריא והחולה, יכול לכלכל מנת־אמת ללא חשש הרעלה. רפוי על ידי האמת, הבראת הלב בכוח גילוי הלב והרגעת הנפש בהשתפכות הנפש, עמדו במרכז משנתו. אכן, תואר המלים משנה או שיטה אינן הולמות כלל את גישושיו, ניסוייו וחיפושיו של המורה. המלה שאיפה היא בוודאי נכונה יותר. מנדו השתוקק לאמת ופחד מפניה. היטב ידע שאין שיעור לתכניה של המלה האחת הזאת. יש אמת טובה ואמת רעה, אמת יתומה ואמת חטופה, אמת עקרה – בניגוד לשקר שהוא פעמים פורה – אמת שכורה ואמת מתונה, אמת המשרתת את המציאות, או ההורסת אותה, היינו, מציאותית ובלתי מציאותית. אך מבלי לבוא לחקרי האמת במלוא מידתה – ולאמתו של דבר ארוכה מארץ מידתה – העמיק המורה חקר לפי שעה, לתכלית אמנות הרפוי בעיקר בסוגי האמת המציאותית והבלתי מציאותית. סבור היה, שכל אמת מציאותית עשויה לשמש רפואה לתחלואי הגוף והנפש. השקר גורם לעיוורון בעיני הרוח ואף לעיוורון בעיני הבשר. הוא מחשיך את העולם מכל הבחינות. ממקור השקר בא כיב הקיבה. השקרן חש בשניו, אף הוא ממיט על עצמו חלאים אחרים, נכאות הרוח, עצבות ומרה שחורה, בכללם. השקרן תחילה משנה מן המטבע של המציאות הכללית, כגון שאומר על יום בהיר בשחקים כי מבול היה ניתך על הארץ, ועל כלב שפגש בדרכו, שזה היה אריה. סופו שמתוך הכחש לגבי עולם־חוץ הוא בא לידי עשיית כחש בנפשו.

תחילה טשטש ובלבל את המציאות שאינה שלו, סופו שהוא מיטשטש ומתבלבל במציאותו הפרטית, ושוב אינו מבחין בפועל בין כלב לאריה, בין מעשה שהיה ליצורי־דמיונו. הטועה ומטעה במציאות הכללית הוא שקרן או בעל דמיון. הטועה ומטעה במציאותו הפרטית הוא תועה־לבב וחולה־רוח. ענין זה תלוי בזה וזה גורם לזה, ועל הרוב זה וזה משמשים בערבוביה. והשכל מחייב: הואיל ורוב בני אדם שקרנים הם, מכלל שרוב הבריות מטורפים או בעלי דמיון הם, אלו ואלו היינו הך. שוב דן המורה גזירה שוה ואמר: מה הרוב המכריע של בני אדם בעלי מיחושים הם בגוף, ולא עוד אלא שיש להניח, כי אדם בריא לגמרי הוא יקר המציאות, אחד מני אלף או רבבה, ואולי אינו כלל בנמצא, אף תחלואי הנפש כך. אין אדם בריא ברוחו כל עיקר, מאחר שאין אדם שאינו מסוכסך במידה כלשהיא בתחומי מציאותו הפרטית, ואין כמעט אחד, שיש לו מושג נכון על מהותו ומשקל־ערכו. הכל מגששים בחושך וטועים במשקלות לגבי עצמם; אחד המגזים לשבח עצמו ואחד המפליג בגנותו של עצמו, אחד גאון או צדיק בעיניו ואחד מאוס ונמאס לנפשו מפאת שפלותו וקלקוליו המרובים. הצד השוה שבכולם, שאין אדם מודד עצמו באמת־מידה הנכונה ואינו רואה לא נגעי עצמו ולא מעלות עצמו בשיעורם המציאותי. כל אחד חי במציאות אישית מדומה ומטעה, חי בה כל זמן שהוא יכול לעמוד בה. כיוון שנתגדשה לו הסאה של תעתועי־לבב, הוא יוצא מן השורה ופורץ לרחוב – יש מי התופס בפרץ־מרוצתו אבן, קרדום, סכין – ומצעק: רע לי, מר לי, אבדתי את מציאותי, הצילוני.

המורה, אף רופא היה, ובעל רצון חזק להציל. חזק אולי גם מתוך, שכל הבא להציל את זולתו אף הוא נמצא מוצל. גדולה מזו: אין אדם הולך להתעסק בהצלה, אלא אם כן הוא גופו זקוק לה, כי רק היודע נפש הזקוק להצלה מסוגל להמציא את התרופה הנאותה לה. אין ידיעה אלא זו הנובעת ממעמקי היודע, מתוך רוחו ומבשרו ממש. מנדו ידע. ובכוח ידיעתו זו פעל. יתכן שהיה באמת נוגע בדבר ונגוע בו. מי תכן לב? שמא עם העדה בצרתה היה? עמה גם בחליה. חוקרי החידקים מכרסמי גוף מכניסים לתוכם מלאי של חידקים, כדי להגיע לידי מדע החידק. ואת חידקי השגעון כלום אין הרופא צריך להכניס לתוכו לתכלית המדע? ואולי אינו צריך כלל, מאחר שמלכתחילה הם צמוחים מתוכו, אף פרים ורבים בה במידה, שאומן פדגוג, המרפא את חוליו, מסתכל בהם ומתחקה על הליכותיהם, מעמיק בחקרי־רוחם, מעמיק לתוכם, נדבק בהם, וממילא הם מידבקים בו. חקרנים וליצנים מרננים תמיד אחרי הרופאים והאחיות בבתי חולי הרוח, שהם סופגים לתוכם את מנהגות הבריות, בני המקום. אם כה ואם כה רופאם ומדריכם של אנשי־שלומנו היה איש־שלומם, איש לרוחם וכרוחם, הוא למד מהם ארחות הרוח באנוש והם נהנו ממנו עצה ותושיה; היה מקרב כל אחד מהם למציאותו שלו, כדרך שהספר מגיש ראי־סיבובין לאיש המסתפר, כדי שיסתכל בו מלפניו ומאחורי עצמו, בפדחתו ובערפו; וכדרך שאבא חכמני מגיש את ילדו אל המיחם הרותח או אל התנור החם מאד, כדי אצבע ואף פחות מכדי אצבע, כדי חוט השערה ממש, להכניס לתוכו חלחלה מפני הכויה שבכוח ולהצילו מן הכויה שבפועל. כך הטעימם המורה רסיסים מן השכרון המתוק של צוותה טרקלינית, מחופה במשי־נימוסין, ובה ברזים דקים, המטפטפים טירוף הדעת. וכי אין טירוף הדעת גן עדננו האבוד? וכלום אין הבריות ששים ושמחים למצוא להם שעת כושר להשתגע בצוותה? הרי הם עורכים נשפי־מסכות, הילולות של חינגה, מתחפשים כבריונים או פראים, מייללים ברחובות ובשווקים כחתולים, נובחים ככלבים וצוהלים כסוסים, שותים ומשתכרים עד דלא ידע, אך טירוף הדעת, שרואים בו דבר אסור, נהפך לעברינות, היינו, למעשה־זדון, לחזיון נפסד ומסכן. שמא זו היא דרך ריפוי לומר: מותר להיות משוגע, מותר. מסתבר, שאף הדברים המותרים אינם מותרים הרבה. להתיר מעט – זו היתה שיטת המורה. כשם שעבירה טעונה סיג לסיג, כך ההיתר זקוק לסיגים הרבה. תכלית המסיבות למורה היתה כפולה: להציב גבולות להיתרים ולחקור את מידת הגבולות ושיעורם.

מנדו סבור היה, שהוא רואה ברכה בעמלו. כל מסיבה שימשה מעין מסע אל הגבולין, סיור בעקיפין במחוז השגעון לשם תיאור אילו קוים ותגים בו. אמנם, ארוך לאין שיעור בגד השגעון. אפילו גלית של טירוף, כשהוא מתעטף בו, נראה קטן כדוד. אין בידינו אמה למדדו לארכו ולרחבו ולכל צדדיו. אך כפתורים ופרחים ממנו נחקרו. השכיל המורה להסיח את אנשי־שלומנו בהתגלות־לב ואף הצליח לשים את הרווחים ואת האתנחתות הדרושות בין הפרקים, לעשות תרומת הדשן בנפשות מבלי לשרוט בהן שרטות, לדובב את הפיות מבלי להניח לאיש להוציא דיבה על עצמו. ההלשנה על עצמו משמשת על הרוב סימן־היכר לחולי הנפש. לכאורה היא תולדה ממנו, אך היא עצמה מזבלת את המחלה ומוסיפה לה גידולים. סופה של הלשנה להביא את המלשין לידי השפלה עצמית. אבדן הכבוד האנושי הוא המזיק שבחידקי הרוח. המורה שקד להדריך את אנשי שלומנו במעגלות הכבוד, על ידי שהיה מקומם לאט ובזהירות את הריסות המציאות האישית של כל אחד, לפי שיעורו ודרכו. הוא כך אמר: כל קורטוב מציאות אישית, החודר לתוך התודעה, מוסיף לקוממיות הנפשית. בכל זית של קוממיות מתווסף קב של כבוד עצמי. ניצוץ של כבוד האדם לעצמו הוא יסוד הבריאות הנפשית. תן כבוד לאדם ותשגיא את קרנו. תרומם קרנו ויתרומם בו כוח החיים. כוח החיים מזין את השכל. תועה בדרכי החיים תועה גם בדרכי השכל. יש כאן מעגל־קסמים. מעגל, מעגל, הכל הוא מעגל. האדם הוא מעגל. האמת היא חישוק המאחז את המעגל.

מנדו נטל לידו את לפיד האמת, את סכין האמת, את תער האמת, את חרב האמת, את כוס הישועות של האמת – כי האמת היא כל בה, אם היא כוונת הכל – והלך אל אנשי שלומנו להאיר, לנתח, להשקות לרפא.

סיפור המעשה על בית המרחץ, שחלו בו בפי מר נוי שנויי־גרסאות וחילופי השמות של הנפש הראשית הפועלת בנוסחאותיו, החוזרות ונשנות מפעם לפעם, נשתמע מעין התגרות גלויה בהלכות דרך ארץ, שהיו נהוגות בהשגחת המורה בכל המסיבות ונשתמרו בקפדנות, העיקריות שבהן: השמירה על אחדות הפרטים ואחידות הסגנון בסיפור ועל נאמנות לעצמו של המספר. מתחילת הרצאתו של מר נוי צווח השקר וניכר היה בעליל בלבול המוח. כל מי שמוח בקדקדו ראה בחוש, שיש כאן ערבוב דברים מדעת ושלא מדעת. סימן מובהק, שהמספר נתפס לשני סוגי השקר והם: השקרת הזולת והשקרות־עצמו. עיוורון לגבי המציאות הכללית וקוצר־ראות לגבי המציאות הפרטית. אי אפשר היה לנחש אל נכון לפי גלגולי הסיפור השונים, מי כאן היה בבית המרחץ וראה מה שראה, מי לן בבית הקברות ואחרי מי רדפו הנערים בחרפות וגידופים, מי היה הנפש הפועלת, פלוני־אלמוני, אביו של מר נוי, או מר נוי עצמו. אף לא היה ברור כלל, אם במתכוון בחר המספר להטוטים לטרוף את הקלפים, כדי לטשטש את המעשים והעושים, ונמצא, שהוא מבלבל לתיאבון או הוא עצמו מתועתע ומפרפר ברשת דמיונו. כיוון שנתערער האימון לגבי הפרטים, שוב לא היה הבטחון שיש ממש בסיפור כולו. הנחת, שזהו סיפור־בדים, הרי זה כאילו אמרת, שמר נוי נתכוון כל עיקרו להוליך שולל את שומעיו, לשטות באנשי־שלומנו. אם כך, כל ענין הצוותה עובר ובטל, נתבדתה התקוה לעשות את מסיבות אנשי שלומנו שבת־תחכמוני ומרפאה כאחת. באפס יד נקרעו נימי ההגינות ודרך ארץ, שנמתחו בידי המורה בעמל רב. גץ אחד של שקר עלול לשרוף אף נוה שאנן, קל וחומר בית־חרדות. בסיפור המעשה של נוי לא די שלא הושגה המטרה לפזר איזה ערפל, להתיר סיבוך כל שהוא, להרוס מחיצה – ערפל, סיבוך ומחיצה במובן שהם קיימים בין אדם לבין עצמו – נפרש, ואולי בצדיה, מסך־ערפל. דומה היה בסיפורו לרגעים כתכסיסן מנוסה, העומד בבית המורשון על הבמה ומתהפך בתחבולות ניביו לאחז את האזנים ולגנוב את הדעת. מעשה זה עלול היה לשמש דוגמה של קלקול לאחרים, מאחר שתכונת החיקוי, הנותנת את חותמה בחיי כל חברה, השפעתה מרובה ביותר בתוך החוגים החברתיים המצומצמים, השרויים בצוותה של הסגר. אנשי־שלומנו היו מעין עדת כלבי־ציד מאולפים על ידי מורם להבחין בחוש הריח אבק־שקר. כל אחד מהם הביע על פי דרכו ובסבר־פניו המיוחד את סלידתו, שהיתה בכל זאת מהולה בקצת לעג, ואף בקורטוב שמחה לאיד, למר נוי שנתפס בקלקלתו. כמה מהם נתרגשו, כנראה, ממקרה ביש זה עד כדי כך שיצאו מקצת מגדרם וקלקלו בשורת הנימוס. כגון מר סבוראי, שפקח לרווחה את עיניו העצומות על הרוב ונתן מבט נזפני במר נוי; מר אויראי שכנו הסתכל הרבה בפני מר נוי בעיניו הריקות והפריח חיוכים קנטרניים כלפי מר נוי; מר המאירי לכסן את מבטיו בפני מי שנאחז בדברי שקר ורטן לעצמו בניגון היתלולי מקרא מפורש ב“קהלת”, כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח; מר ישפה נתפס לתרגיל, שהיה עוסק בו הרבה ביחידות ונמנע ממנו בצוותה מטעמי דרך ארץ, לייצב את מבטו באופן של הנחה פעילה, הנהוגה אצל יודעי חן, כדי לעשות את תיפקוד הראיה מתוקן ומסודר. וסימן לדבר, שמתוך עצימת העינים אין רואים כתמים צבעוניים, אלא שדה הראיה נעשה כולו שחור. זו היא סגולה לשמירה על בריאות העינים, שלא להזדקק עד סוף החיים למשקפים. דא עקא שהנסיון להביא את השחור במאמץ יתר גורם מתיחות לכלי הראיה ומכשיל את התרגול. לכן דרושה עצה בעשיית התרגיל. לא לערוך ציד על השחור כדי להשיג את השחור המושלם, שכן הרודף אחרי השחור, השחור בורח ממנו, אלא צריך לפעול בתכסיסים, היינו, לא לילך כלל אחרי השחור בכלי הראיה, אלא להעלותו בדמיון, היינו, להתעמק בזכרונות נעימים ומבדרים והשחור יבוא ממילא. כשיבוא תהא זו בשורה משמחת, כי אמנם התיצבת על דרך נכונה להדרכת כלי הראיה לפעול כשורה ולהצילך מצרת המשקפים ומסכנת העיוורון הגמור, שאין רעה גדולה ממנו. אלא שהשחור מתמהמה לבוא. הספיק הפעם מר ישפה במאמץ לא ממושך בערך להשיג את השחור המושלם ממש וממש. וכל כך זחה דעתו עליו, שפרצה מפיו קריאה צוהלת “שחור, שחור”. מסתבר, שאף מר חזקוני דובי לא טמן לשונו בפיו ופתח לקרוא בקול מלים, שהיה מפזם לו על הרוב בחשאי, והן “תכלת, תכלת”. מר בארי נפנף בראי שבידו נפנופים חזקים. היה מקום לחשוש כי ההפרעות, הקלות לפי שעה, בסדרי הנימוס, עלולות לגרום התפרעות כללית. הפירצה הקטנה קוראת לכל עבריין בכוח. משל למה הדבר דומה? לכיתת בית הספר שכל זמן שידו של המורה תקיפה וכל מראהו כפסל של סמכות, מקבלים הדרדקאים את מרותו עליהם ברצון. לא די שמצייתים לו בכל, אף הכרת פניהם היא ככבשים תמים מלידה ומבטן, שאינם מסוגלים כלל לנדנוד משובה, ומה גם להתרסה ולהעזת־פנים. כשם שקבלו ברצון את המרות, כך הם מקיימים באהבה כל מצוות המשמעת ואף מוסיפים סייג לסייג. כיוון שנעשה סדק בפסל הסמכות, אפילו קטן כחודה של מחט, והזאטוטים הציצו מבעד לסדק וראו בנפש המורה סימן חולשת הרצון והתרופפות הבטחון, ומה גם שהמורה המקובל עליהם כגבור ובן חיל – ואין לו ברירה אלא להיות גבור ובן חיל תמיד – נכשל לרגע קטן בפליטת־פה של רוגז שלא לצורך או בכל אות אחר המעיד על התערערות שליטתו על עצמו, מיד הכבשים פורצים גדרים, פורקים מעליהם עול מרות ומשמעת, עד שנהפכים לאריות עזי פנים, מגיסים דעתם, מצחקים ומצעקים ומתחצפים, עושים נקמות במורם, מבטלים כל סדרי המשמעת כעפרא דארעא. ואכן, יצר הנקמה דוחף אותם ליתן לקח למורם כראוי לו. כל אחד חייב לקיים את טיבו בעולם ולמלא את השליחות שנצטווה עליה בלידתו לעולם הזה. אומן, עשה מלאכתך. אריה, הוי גיבור. המורה, אחוז את המלמד ביד־אמונה, התיצב כפסל של סמכות ללא כל פרצה וסדק. כיוון שנצנץ בך סדק כל שהוא התלמיד מציץ בעדו לתוך רשות ההפקר. הוא נחרד. מכלל שלית דין ולית דיין והוא קודם כל מתמרד על מורו. ממה נפשך, אם העולם הפקר, מה אתה בא להורות? ואם לאו, מה מורה אתה שאינך יודע להחזיק במושכות?

אימת הקלקול נצטפצפה למנדו. הכיתה עשויה להתמרד. לכאורה הוא החזיק מתוך בטחון־אמונה בדעתו על החובה לקיים את כוחו הפועל ולמלא את שליחותו בעולם: לכאורה הוא פעל לפי הצו הזה בכל כלי הגוף והנפש, מבטו נכון, עמדתו איתנה, רצונו דרוך, סבר־פניו אומר תוקף, כוח־סמכותו נותן את אותותיו בכל תנועותיו, ללא אומר ודיבור. ואכן, הוא מאמין באמונה שלימה באמת כסם מרפא לתחלואי הנפש; מסתבר, בהשפעתה של אישיות סמכותית, המשמשת אבן שואבת לנכאי רוח וסלע־עוז למוחות שנתרפסו. אבל כלום מאמין הוא באמונה שלימה בכך? כלום פועל הוא מתוך ודאות גמורה? וכי אין הספק מנקר במחשבתו?

נבעה פרצה בחומת־אמונתו. ראיה אחת לכך: נפתולי־סיפורו של מר נוי. ראיה שניה הפרצות הקטנות, אמנם, לפי שעה, בגדר הנימוס, שלא השכיל למנען לפני המעשה. תוספת ראיה… אך כלום לראיות הוא צריך? וכי אין הספק מטייל בחובו הילוך של שחץ, משל לאותו עכבר רעב שנתפרע מחמת רעב והוא מגיח מחורו ללא אימה ובושה ומסייר לו ברחבות על פני החדר? ספק אם דרכו נכונה. ספק אם היה בדבר מן התבונה להתיר דיון גלוי על נושא כה חד, שעוקצו מכוון כלפי נגע־לבו של כל אחד מן החבריה. כלום דיון זה אינו משחק באש? יתכן שנכשל. פשיטא שצריך הוא לחזור ולעיין בדבר. אלא שאין מורה עומד בפני תלמידיו בשעת שיעורו לעיין בפשט המלים ובפשר הפסוקים הקשים. מורה חייב לבוא אל התקדרה מזויין ומצוייד בכל התחמושת הקלה והכבדה. מורה חייב לדעת הכל. מורה משול לאבא המרכיב על גבו את תינוקו הנפחד מפני חמת־זעמו של נחל גועש, להעבירו על הגשר הצר. טיפה של פחד מן התינוק, המחלחל מבעד לגב ללב האב, עלולה לגרום לו, רפיון־רגליים ולהפילו מעל הגשר הצר. אך רגש הפחד, שאינו פג מלבו בשום זמן, נתהווה ברגע זה – הוא הרגיש זאת גופנית – למין תולע המתפתל בחובו. אילולא מידת הכחש המפעפעת בו תמיד ומביאתו לשוות לרחשי־לבו ולחזיונות־רוחו צורות משוקרות, ממותקות, ומפוייסות, היינו, לקשור לרגשותיו שלטים שאינם כלל מענינם אלא הם היפוכם, ולחיות מתוך כך חיים של להיפך, היה מכנה את הדבר כהויתו ואומר, שאין זה כלל תולע, אלא עכבר המטייל בתוכו, עכבר פשוטו כמשמעו. יושב אדם ובתוכו מהלך עכבר, עכבר חי. עכבר הוא מרגיש. אך כדרכו הוא מתעלם ממנו באונאה עצמית. מנדו המורה הדגול רופא תחלואי הנפש בסממן האמת, הנהו, משמע, שקרן גדול. מן הראוי לו לעיין בכל הפרשה הזאת מתחילתה, לעשות את חשבון הנפש וחשבון השיטה. שמא הוא המטיף לאמת הנהו בדאי גדול, שאינו קורא לדברים בשמם, אלא בשמות בדויים בשמות־רמיה, בשמות־משנה. הוא חי חיים של משנה.

השעה היתה דחוקה. אין עושים חשבון במעמד כיתה מתפרעת. נחמה פורתא היתה לו, שמתוך שהפליג בגנות עצמו רב מדאי הבין, שאין זו רוח־דכאון בלתי מצויה שפקדה את נפשו. ואין זו מהימנית עליו כלל וכלל. רוח רעה באה, רוח רעה חולפת, אך מנדו החכם הגודל, תקיף ומוסמך, אשר רוחו הבטוחה אבן שואבת היא לכל מרי־נפש, בעינו עומד. לא נפל אף צרור מכבודו ומסמכותו. שליט הוא כאן. מי כאן השליט? – ביקש להשמיע בעוז ועצר את קולו. כלל גדול היה בידי המורה: פגע בך יצר חזק לדבר, לצעוק, לדחוף, להרביץ מכות, להתפשט עד לעירום – הבלג, עצור בך. הכלל עמד לו. מימיו לא נכשל בפני אנשי־שלומנו בשום העויה כושלת. הוא עצר קולו, אך לא עצר את מבטו. אדרבה, שלחו כחץ בפני אנשי־שלומנו ושליחותו נעשתה להפליא. מיד כמה שלוחות־פרע חזרו לאפיקיהן. כמו ביד אשף נעקרו כל נבטי ההתפרעות. אנשי־שלומנו לבשו כולם בבת אחת סבר של יודעי חן, ולא עוד אלא שאותה פירצה קטנה, שנתהוותה לשעה קלה, שימשה מעין שסתום, שנפתח מעט קט, להוציא מקצת מן האדים העכורים שנצטברו בפנים. לגודל הפלא נראו הכל תוך כדי רגע לעיני המורה בפנים חדשות, שמחות, מאירות ומלבבות.

הצפיה באולם עובר להרמת המסך לא זו בלבד, שיש לה קול דממה דקה, יש לה גם ריח, טעם מתוק. כזו היתה כעת הצפיה הדרוכה של כל העינים כלפי המורה. שפע החן, טוב הטעם ותיאבון הדעת, שזרם מעיני אנשי־שלומנו, הזרים חיות ועידוד לנפש המורה, הרימתה וטלטלתה בנחשולי הגיאות והשיב לו את תום־אמונתו ועוז־בטחונו בעצמו. הבטחון הוא אם הפקחות וההמצאה. והוא שהדריכו בעוז־חשק להזיז את הענין מנקודת הקפאון, שעשויה היתה להיהפך לנקודת כשלון, על ידי שהשליך את עוגן השיחה לתוך זרם רעיוני עז ומסחרר. היינו, הוא גמר אומר לתפוש את השור בקרניו ולכוון את הדיבור לנושא־פחדים זה, שזה עכשיו עלול היה להעניק לו כשלון מחפיר. כלל גדול היה למורה: כל רעה חולה נושאת בחובה את תרופתה וכל רפואה היא ממין המחלה, נסיוב למחלת האמת היא האמת.

אמר המורה:

– ידידים, פתחנו במחקר מקורות השגעון. וכלל גדול הוא: ראשון לכל המקורות הוא מקור האמת. וכי לא יהיה זה מן ההגיון להניח, שכדאי לעשות לעת עתה שהית־נופש, אתנחתה קטנה, קטנה, בדיון, שאנו עומדים בו, ולהכניס לתוכו בסוגרים, כמובן, עיון קצר בפרשת האמת, מהותה תכליתה, ומקורותיה, כי מתוך שאנו מתחקים על מקורה אנו באים גם כן לידי הבנת ענינים אחרים ומקורותיהם.

אותות רצון וחן־חן זרחו בפני כל המסובים, אם כי קריאת־הסכמה לא פרצה אף מפי אחד, משום נוהג המעדנות, המקובל על אנשי שלומנו, לבלי להבהל על רוחם בהגדת יישר־כוח לרבם, שהרי שבח לנערץ הוא פחיתות לכבודו. ואילו באו להביע במלים רחשי־לבם יתכן שהיו נתפסים לפזיזות ונכנסים איש לדברי חברו. ומה גם שהמורה היה מונע עצמו דרך כלל מן הדיבור, וכל פרקי ההגיון הקטנים שלו, שיש להם מהלכים בקרב אנשי שלומנו, לא נשמעו מפיו ממש, אלא קבלה בידם איש מפי איש, הענקה מותיקי הבית הזה, שרבים מהם כבר פרשו ויצאו משם, מי לעולם שמעבר לשער הברזל ומי לעולם האמת, ויותר מכולם משמרם בזכרונו מר אבינועם, המשנה למורה, החוזר עליהם מפעם לפעם בכל דו־שיח עם אחד הידידים – ומטעם זה הוא נקרא בפי רבים, לפי חניכתו, “החוזר”.

לאחר הפסקה מעטה, ההולמת כל פתיחה לשיחה, משום דרכי כבוד ודרך ארץ, הנותנת אגב לדובר שהות של ריכוז המחשבה, ולשומעים שעת כושר להתכוונות הלב, המשיך המורה וסח:

על הדרך אל האמת

צאו וראו, ידידים, כמה שונה היא הדרך המוליכה למקור האמת מן הדרכים המוליכות לכל המקורות האחרים. בנוהג שבעולם, אדם הרוצה להשיג איזה דבר, כגון לגשת קרוב אל המעין, הנשקף אליו מרחוק, אל העץ, אל הפרח, אל עמוד הפנס, אל בית־חומה ואל כל עצם אחר, המתנוסס לעיניו, הריהו צועד בדרכו, בקו הישר, בכיוון לחפץ הנכסף. ולא כן האמת, שאין להשיגה כלל במישרים, אלא בעקיפין בהליכה אליה בקו נפתל, ולא בהליכה אליה, אלא בדליגה על פני דרכים צדדיות אליה, רצוני לומר, בהעלמת המבט ממנה, בהיסח הדעת ממקורה דווקא. וכי אין דבר זה אומר דרשני? האמת, עצם הישרות, אינה נותנת להגיע אליה בדרך הישר. מה טעם? חושבני שזהו הטעם. אמת מושגה שוב אינה אמת כהלכה. היא אמת פגומה. משל לצפור, הנתפסת ליד, ששוב אינה צפור כהלכתה. פנה הודה, פנה זיוה, פג קסמה. והרי גם כנפיה כאילו נקצצו. אמת, הנאחזת ביד, היא כמעט אמת מעוכה. הרי היא קנינו של האוחז בה. ואמת אינה בגדר קנין והישג, אלא בחזקת שאיפה וכליון־נפש. משום כך סבור אני, שרבים נמנעים מלדבר אמת. ולא משום שהם שקרנים, אלא לפי שצנועים וענוים הם. מוטב להם להיות נראים כבדאים, מאשר להיות נחזים לבעלי האמת. יתכן שלאמת אין כלל בעלים, אלא פועלים בלבד. ואם ילך אדם הישר אל האמת ועיניו נשואות אליה, ומבטיו אינם נגרעים ממנה, והוא הולך ומהלך עליה, ומרגע לרגע מתקרב אליה כדי פסיעה, הרי עלול הוא לבוא לידי גדלות המוחין, ליוהרה והחזקת טובה לעצמו, כי הנה אני הגבר ההולך לבטח דרכו מתקרב ובא אל מחוז־חפצו וכל המתקרב ובא דרך הטבע מעלה על עצמו, שכבר בא. ממילא כבר השיג את האמת. ואם כבר השיג – המשך הליכתו לשם מה? אין הוא מהלך עוד, ואם בכל זאת ימשיך את דרכו לא יעשה זאת אלא מתוך הרגל ולשם גניבת הדעת. ענין אחר ההליכה בצדדים שאותה שעה מסיחים את הדעת מן המטרה, ואגב היסח הדעת משיגים ניצוץ מן האמת.

אין מנהגו של המורה לפתוח בשיחה. אך כיוון שפתח, פיו נעשה כמעין המתגבר, הוא כעת נשא את דברו בהרחבה על:

אמת מארץ תצמח

צאו וראו, ידידים, מקרא כתוב בספרו של דוד המלך: אמת מארץ תצמח. וכן נאמר בדניאל ח', י“ב, “ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה”. מה ענין ארץ לאמת דווקא? גדולה מזו: דייק הכותב בתהליך פ”ה, י"ב, להפטיר בצד אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. יש כאן הטעמה בכוונה תחילה לשים את הצדק משמים כצד שכנגד לאמת מארץ. מה טעם? נראה לי שזה הוא הטעם. כל מטרה טובה ונאצלה ניתנת להשיגה על ידי שתולים אותה במקום גבוה כדי שהעינים תצטרכנה להתרומם אליה. כיוון שהעינים מתרוממות, אף האדם כולו קומתו מזדקפת ונחשול של גיאות עובר אותו. אם הוא בא לידי גדלות המוחין אינו נמצא נפסד הרבה, מכל מקום אינו נפסד את העיקר. הנותן צדקה אפילו מתוך פניה, המסביר פנים לחברו מתוך רצון למצוא חן בעיניו, בכל זאת עושה טובה לנברא בצלמו. אך אמת, שיש עמה פניה, היא שקר גמור, ואף קשה מן השקר. לפיכך לא ניתנה האמת על צוקו של הר, כי אם בעמקה של האדמה. אילו האמת היתה מונחת בראש ההר היו הכל צופים ומסתכלים במחפשי האמת, המעפילים במרומי ההרים. כיוון שהיא טמונה במעמקים ואינה ניתנת אלא ליורדי־תהומות, ממילא כל פועלי האמת עושים במחשך מעשיהם, אין צופים בהם ואין מביטים אחריהם. מלאכתם נעשית בצנעה. מכאן אנו למדים, שהדרך למקור האמת היא בשביל הענוה. רק הענו יכול והוא איש האמת. ורק מחפשי האמת מגיעים אל הענוה. אכן, האמת מארץ תצמח. משיח האמת אינו בא אלא בהיסח הדעת. שפת האמת תכון לעד, אם אין מכוונים את הפנים אליה. כל מידה נכונה תולים במרום ומידת האמת שותלים במעמדים.

שוב נשא המורה את משאו על:

הר ועמק במידת האמת

צאו וראו, ידידים, גודל מעלתה של האמת, שאין היא נתונה כלל ברום המעלה, אלא בעומק המעלה, כי שבתה במעמקים, והיא אוצר הגנוז. לכן היא בבחינת חמדה גנוזה לכל הבריות. הכל אוהבים אותה בסתר ואין מודים בה בגלוי, ואפילו שוחריה הנאמנים מחביאים אותה בחדרי חדרים של הנפש. ואולי באמת כך נאה וכך יאה לה לישב בסתר המדריגה, וכפנינה השוכנת במצולות הים תשכון במצולות הלב. שוטים שבעולם סבורים, שהאמת נעדרת. הכיצד? אין היא מצויה. אבל כלום כל שאינו מצוי הוא בגדר נעדר? אבנים טובות לא תשתפכנה בחוצות, הזהב שכיח פחות מן הרפש. אבל דווקא כל שהוא יקר־מציאות תוקף מציאותו גדול יותר. וראיה לכך הם הזהב והרפש עצמם. הרפש מרובה, אך בגבור אור השמש הוא מתייבש לאלתר. הזהב, ואפילו בשיעור מועט, מתנוצץ בקרני השמש בצבעים למאליפות. פשיטא שאין זו מלאכה קלה להעלות את האמת מנבכי הלב, מקום משכנה. הנתון בעומק אינו עולה על נקלה למעלה. עצה וגבורה למלחמה, כוח ואומץ הלב של אמודאי כדי לדלות את האמת מן המעמקים. יותר ממה שהרבים יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה, הם רוצים להגידה ואינם יודעים היאך להגידה. האמת כתובה על לוח הלב של כל אדם, אבל לא כל אחד יודע את האלפא ביתא שלה, כדי לקרוא את הכתוב. ויש יודע קריאה, שאינו מטיב לדבר צחות בשפת האמת. משל לשפה זרה זו, שאפילו המבינים פירוש מלותיה ומצויים אצל הקריאה בספריה, אינם יכולים לדבר בה, או אינם משיגים את האמור, כשהם שומעים מפי אדם שנתחנך בה מנעוריו. רק בשפת־אם ירוץ הדובר. אך האמת הנחבאת לה במסתרים היא לרבים שפת אם חורגת, שפת עלגים; ואפילו רוצים מתביישים וכלל אינם מעיזים לדבר בה. מה פליאה היא, שהכל מבקשים אמת, צועקים “הבו לנו אמת”, קובלים ורוטנים על קיפוח האמת, וכל אחד קורא במרי־שיחו “אהה, כל האדם כוזב”, ואין איש שם אל לב. כי מן הדין להתחיל במצוות האמת מעצמו ותחת לקשט את כל האחרים במחלצותיה של האמת, יתפור את המחלצות לפי מידתו. ברם, כל אחד מצדיק את נפשו ואומר: מי אני ומה כוחי להיות חלוץ האמת? הגבורים בעם ואנשי השם אשר בארץ הם הראשונים להרים את המשא הכבד הזה. אם הם יעשו, חזקה עליהם שיצליחו. כל אחד מוכן ומזומן לדבר אמת בתנאי שיהא מובטח בהצלחתו, כמה שנאמר בספר התהלים – זה ספר שהוא ארץ המולדת של האמת – “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, צלח רכב על דבר אמת”. רוצים לרכב ולהצליח על דבר אמת, לרכב, כאילו האמת היא סוס. או כאילו מקום משכנה של האמת הוא במקום גבוה־גבוה, על צוקו של הר, ואין ברירה אלא לרכב על סוס־אדירים, כדי להגיע אל מעלה ההר. זו היא טעות עתיקת־יומין, טעות מאז ומעולם, המשבשת את דרכו של השואל לנתיבות העולם. רבים הם בני אדם, שכבר התיאשו מכל חמדה טובה, אך מיואשי האמת הם רוב מנין בקרב בעלי היאוש. וכל זה משום אותה טעות קדומה המשבשת את הדרך אל האמת. הכל נושאים עיניהם למרומי הר תחת להורידן לתוך עמקי הלב. האמת אינה הר אלא עמק. רבים אומרים: מי יתנני אמת, אין אמת, פסו אמונים מבני אדם. ויש אומרים: אני לבדי אמת יהגה חכי ודובר אמת בלבבי הנני. אך מה בצע, אם כל יתר הבריות פיהם דובר שוא ושקר, אין מגיד אמת אף אחד? ואינו כן. שפת אמת תיכון לעד. אילולא ניצוץ האמת לא היה העולם מתקיים כלל. לא יתכן להניח, שאנו חיים בעולם השקר. עולם ושקר הוא תרתי דסתרי. אכן, ניתנה האמת להיאמר: אילו היו בידינו מאזנים – וקרוב לשער, ששכלו הגאוני של מין האדם ימציא במהרה בקרוב מין מאזנים כזה – מין מכונת האמת, המודדת את ניצוצות האמת המהבהבים בעולם בכל יום ובכל שעה, כדרך שיש כלי מודד של טיפות הגשמים היורדים בעונת הגשמים, היינו רואים בחוש, כי מידת האמת מרובה לאין שיעור ממידת השקר היורדת לעולם בכל העתים. כל אדם דובר אמת בלבבו. אם, למשל, ראובן אומר לשמעון בפיו: “חכם אתה, גדול אתה, גבור אתה, עושה נפלאות לבדך, יפה תואר ונעים הליכות לא קם כמוך, עושה צדקות וגומל חסדים אין שני לך”, הרי בלבו יחשוב את האמת לומר: מר שמעון הנהו שוטה מאין כמוהו פחדן ונעווה הצורה, גס־רוח וקמצן. אדרבה, נעשה חשבון: רק לרגע קטן ישקר ראובן לשמעון, וכל היום ייחד לו בסתר מחשבתו את תאריו ההולמים אותו, לפי מיטב הכרתו. הוי אומר: ראובן הוא שקרן דרך ארעי, ואיש אמת בקביעות. אבל גם בדיבוריהם משרתים בני אדם על הרוב את האמת, אלא שתחת לעמוד בלב גלוי ובראש זקוף לפני הוד מעלתה של האמת ולשרת לפניה ככהנים גדולים, הם פועלים למענה באימה וחרדה כעבדים. אינם לוקחים לעצמם את הכבוד ואת הזכות לדבר אמת, אלא באים בהיכל האמת כמתגנבים. הואיל והבריות משתוקקים להגיד זה לזה את האמת ואינם מעיזים, הם גונבים ומגניבים פירורי־אמת בדברי רכילות ולשון הרע. מדברים אמת בלחישה וברמיזה, קורצים אמת בעינים, מעקמים את החוטם עקימה של אמת, לובשים מסכות של ליצנים ובדחנים כדי לזכות לפליטות פה של אמת, כגון ליצני החצר בימים ההם ומחברי מחזות של היתלולות בימינו. הם מערבבים כזית אמת בתוך כל קב של תפלות. הם צריכים במחילה להיות גנבים כדי לעשות את שליחותה של האמת, וכל שאינו רוצה להשפיל את עצמו לדרגת הגנב אינו מסוגל להתרומם אף כדי רגע למעלת איש האמת. זוהי טעות וזה פריה. לכן אבלים ארחות האמת וכל כהניה נאנחים.

המורה דיבר הפעם בשטף־לשון, שהפליא את כל אנשי־שלומנו ועורר בהם חשק ההקשבה במידה שאינה מצויה, עד כדי כך, שכולם כאחד פרשו מכל עשיות ועויות הלואי, ההתעסקויות הצדדיות, שהיו נכללות כמובן מאליו לכל פרקי העיון והדיון במסיבות. לא נשמע כל זמזום ופיזום, אף לא קול מציצת סוכריה בפה. ואין צריך לומר שאיש לא הפסיק בשום קריאת־בינים. המורה השתקן, רב להקשיב תמיד, הנה זה פתח פיו ודבריו מאירים, נוצצים כספירים, משתפכים כאבנים טובות ופולחים כברקים. למרבה הפלא ברקיו אצו־רצו ללא לוית־רעמים. אדרבה, קולו קלח בשקט ובנחת; קלסתר פניו לא שינה את סברו אף במשהו. אותה ארשת של קפאון במראהו, ששיוותה לו דמות עיר וקדיש מורם מן העם, פרוש מן המעשים ומופרש מכל פניה אישית, משול לאחד נעדר, אשר רק שוליו נתונים למראה־עינים, העניקה לכל דבור שלו תוקף שלטון, לקולו חזיון הבשורה ולדברו קושט אמת של השליחות. כל אדם מדבר אל זולתו או אל נפשו; אך דבר המורה נשמע באזני אנשי־שלומנו כבת קול, כל אחד מדבר אל לב חברו, אך המורה דבר אל לב העולם. כל אחד נושא דברו; המורה נשקף, כאילו דברו נושא אותו. אבינועם היה פה לאנשי שלומנו במימרה זו: רוח דובר מפי המורה.

דברי המורה היו הפעם לא רק מאירים, גם שמחים, שכן הוא בחר לו שלא כרגיל שפת־מהתלות בהמשילו בחן ובנועם את המשל על

סוסי האמת

צאו וראו, ידידים, כל פעם שהבריות מתוועדים יחד והם רוצים בלב שלם להשרות על עצמם את שכינת האמת, ואף סולדים הם מן המיאוס שברכילות ולשון הרע, וחס להם על כבודם להיות ציידי האמת או גנבים שלה – הציידות והגנבנות הופכות כל מושב רעים למושב לצים עד שמתוך ליצנות לשמה של האמת באים לידי ליצנות לשמה – מיד הם נענשים במכת השעמום, כאילו הנאמנות לאמת היא עבירה, שחייבים עליה קנס.

על אחת כמה וכמה כשקבלת עול האמת נעשית בהחלטה מפורשת, במעין טקס, שבפתיחת המושב מעמידים תנאי זה לזה לדבר אמת, ורק אמת, ולא שום דבר היוצא מגדר האמת, כדרך שנתבעים לעשות זאת בשבועה בפני השופט. כי אז לא די שהם סופגים ארבעים חסר אחת משוט השעמום, לשונם שבפיהם אינה נשמעת להם כלל, וכוח הדבור ניטל מהם, אף גדולי הדברנים נעשים גמגמנים, מאור פניהם מסתלק, בת־צחוקם נעשית חמוצה וחיוורת, כוח זכרונם מיטשטש, מבטיהם תוהים ובוהים והמלים זוחלות מפיותיהם, כזבובים הללו ששובבי־ילדים הדביקו גזרי קרטון לכנפיהם, חטמיהם מחרחרים וקולותיהם מצטרדים, כאילו נתיבשו הגרונות. משולים הם אותה שעה לסוסים רפים ונרפים, המושכים עגלה מלאה אבנים, כאילו עגלת האמת נושאת בפועל מטען של אבנים כבדות. והרי זה ממש כמעשה אותו עגלון, שעגלתו רתומה לסוסות רעבות, עור ועצמות, אין להן כוח לסחוב את העגלה על נוסעיה. מה עושה העגלון, שנפשו חרדה תמיד לשלום בהמותיו העלובות, מקור פרנסתו? להצליף בשוטו על הבריות, מטה לחמו, אינו רוצה, ולזרזן אינו יכול. הריהו מזרז את קהל נוסעיו להתכבד ולרדת מהעגלה מפעם לפעם, על כל הר ועל כל גבעה ועל כל מקום תלול, אף על צל של גבשושית. הוא מזמין את המהלכים על שתים לרדת במחילה ולהטריח את רגליהם. הנוסעים באין ברירה מקבלים על עצמם את הדין ומכתתים את רגליהם בכל שעת הדחק, כדי להקל את המשא מעל הסוסים. ראה העגלון כך, התחיל להזמין את נוסעיו לטיול ברגל המחיה נפש גם בירידה מן ההר, ובכל מקום שיש בו חשש של מדרון. כיוון שנוסעיו טובי־מזג צייתנים הם, עמד וגזר על ההליכה ברגל גם במישור, משום חשש צער בעלי חיים.

היה שם ליצן אחד, עמד ושאל את העגלון: ניחא, אתה עגלון גוזר ואנו קהל הנוסעים מקיימים לכתת את רגלינו במעלה ההר, לטפס על כל גבעה קטנה, לרדת במדרון, להלך ברגל אף במישור, כדי לחסוך טירחה לסוסותיך העלובות. על כרחנו אנו מקיימים את פקודותיך, כלום ברירה בידינו? אנו מצווים לבוא אל עיר פלונית, כי עסקים נחוצים לנו שם. כיוצא בכך אין זה כלל בגדר פליאה, שאף אתה מר עגלון טורח עמנו ומכתת את רגליך בהר ובעמק ואף במישור: הרי אתה מקבל שכר־טרחה מאתנו בעד הליכה זו. אבל ילמדנו רבינו מר עגלון: מה ראית על ככה לחייב גם את סוסותיך המסכנות לעשות את הדרך הארוכה הזאת, שאנו עוברים אותה ממילא בלעדיהם? הבריות הללו מה חטאו ומה עסקן בעיר פלונית? הלא טובה רבה עשית עמהם, אילו היית מתיר להם לעמוד כל אותן השעות של הליכתנו, שם באורווה, ללעוס את מעט התבן, אז ינוחו וירווח להם. ענה ואמר העגלון: הכרח הוא לנהוג כך. שאילולא אני מטריח את הפגירות הללו לילך אתנו, הרי תשכחנה לגמרי את המלאכה שלעשייתה באו לעולם, והן נמצאות אוכלות ואינן עושות כל ימיהן. אני עגלון אני וקבלה בידי: אין סוס אלא למשיכת עגלה. אסור לזה להיגמל מן המשיכה. הנמשל: אף האמת היא מלאכתו של האדם, תכלית בריאתו. אך כיוון שהבריות סבורים, שהאמת היא הר, נמצא, כל פעם שהם עומדים ומקבלים על עצמם התחייבות לדבר אמת. ורק אמת ולא שום דבור היוצא מגדר האמת, מיד אימת ההר נופלת עליהם, פיהם כושל, לשונם כבדה ולבוטה. כל אחד מתירא ומתחרד: מי יעלה להר האמת ומי יקום במקום קדשה? ואם פחד הר עליהם, אף רמזי־הרים נראים להם כהרים והמישור מתעלה בעיניהם כהר איתן. סופם שהם מגמגמים שקרים וכזבים בכל שיחם ושיגם, עד שנגמלים מן האמת, שוכחים לחלוטין מלאכה זו, לכן אומרת האמת: ממעמקים קראתיך, אדם.

פרק יב    🔗

המורה סיים את משאו המשולש על טבע האמת והדרכים המובילות אליה, שגרם, כנראה, קורת רוח מרובה לכל אנשי שלומנו. סימנים רבים הוכיחו, שהדברים כבשו את הלבבות. יתר על כן, הרגיעו את הרוחות והכניסו שבת שלום לנשמות – והשבת, כידוע, מביאה מרפא בכנפיה כשמש צדקה – שכן שכינת השמחה נשקפה מכל פנים. חן מעלתה ומקורה הנאצל נתנו את אותותיהם בהלך הרוח הכבוש, המאופק, הנייח, שהפעים, משמע, אותה שעה את כולם. לא היה אף שמץ של פרץ שמחה ולא קורטוב צווחת מצהלות. חוט של חדוה חרישית היה מתוח על פניהם – והחדוה לעולם שופעת ממקור גן העדן, אות ברית היא לעולם בין האדם ובין השכל הנעלם, נשמת היקום. כל זמן שהאדם מרוצה, הריהו גם מפוייס, וכל עוד השמחה במעון־נפשו, אין הוא בודד במועדיו. מכל מקום אין הוא עוד גלמוד כעץ במדבר. הרי יתכן, שאין השגעון אלא הרגשת בדידות שהחריפה. דברי המורה על מעלות האמת ומורדותיה, מעינותיה ומקורותיה, מיציה ושלוחותיה, נתקבלו מסתמא על הדעת. ואילו משלו על סוסי האמת הוסיפו תבלין של בדיחות הדעת, שהיה אגב סממן בלתי שכיח בפי המורה באמרי השפר הזורמים מפיו. מר אבינועם לא שינה אף הפעם מן הנוהג להוסיף נופך הסבר משלו בשולי הדברים מעין שובל קטן למחלצות פאר, שנתפרו באופן לאלתרי בידי המורה. רשמם של הדיבורים היה חזק כל צרכו בלבבות, ומר אבינועם לא בא הפעם להוסיף כלום, קל וחומר לא לגרוע חלילה אף כחוט השערה, אלא שראה חובה לעצמו להוציא מתוך חופן הפנינים והמרגליות, שהפיק פי הרב, פרודה יקרה אחת ולהטיל בה דווקא דגש חזק, תחילה זו, ואחר כך יבוא אחר מידידינו ויעלה רסיס נוצץ שני, וכך יבואו הנצנוצים בזה אחר זה, כדי להכשיר על ידי כך לאט ובהדרגה את כוח הקבלה והקליטה. תפסת מרובה לא תפסת. משל לעדת תרנגולים. יד האדם זורקת מלוא החופן גרעינים, אך כל תרנגול לחוד חוטף גרעין אחד שהוא בגדר הישגו. המורה הלקיט לנו מנה גדושה. הוא, מר אבינועם, יש בדעתו להרים על נס פירור קטן הראוי מאד להתכבד בעיניו. כגון מה שנאמר לנו בחן ושכל טוב על הדרך אל האמת, שאין הולכים אליה במישרים, אלא בעקיפין, בדרכים צדדיות. רואה אני, אמר מר אבינועם, עקצו של הענין נעוץ בנקודה זו דווקא. לעולם האמת היא מציאה, שרואים אותה ונופלים עליה; מבלי משים ובדרכים עקלקלות מגיעים אליה. אמנם, האמת גופה טמונה בתחתיות ויונקותיה ממעמקים, אך שלוחותיה ממריאות למרומים. משולות הן לצפור במעופה, החוצה את האויר ברצי סלסוליה. נעצת את מבטך בצפור למישרים, זו חומקת ועוברת ממך בנתיבותיה העקלקלות; פרשת כנף בעקבותיה לא תשיגנה לעולם כי לא ככוחה להמראה כוחך. אך אם תלך לך לתומך בדרכך סבוב והלוך, יכול שאתה מגיח ויוצא מאיזה סיבוב שלך ופוגש בדרכך מתוך היסח הדעת גמור את מרת אמת, ולא תעיז כלל לנעוץ בה מבט במישרים שאין זו מידה להחציף מבט. בפזילה מעט תראנה, ואם השעה משחקת לך אף היא תציץ בך בעפעוף עין.

עד שמר אבינועם סיים את הערת המילואים שלו, פתח מר ישפה ואמר כך:

• ידידנו הנעלה מר אבינועם הוסיף בתבונתו נופך משלו, ואני בא לתרום נופך לנופך, מתוך אוצר נסיוני הדל ומקרן ההשכלה שלי, הפוחתת והולכת למגינת לבי מפאת לקוי ראייתי.

לשם הדיוק העניני ראוי לציין, כי מר ישפה היה למראה עינים מוטרד יותר מכל אנשי שלומנו בשעת הרצאת המורה באיזו פעולה חשובה משלו, ולא הפנה אולי כל צרכו להקשבה. הוא עסוק היה כל אותה שעה במלאכת הכפוי, שהיא עבודה התופסת את כל הישות. וזהו ענינה. הכיפוי בא להסדיר את הראיה, הנוטה לקלקול בתרגילי־עינים מסוימים, כדי לבוא מתוך כך לידי השבחתה וריפויה. ומעשה הכיפוי כך הוא. העינים נעצמות ומתכסות בפיסות הידים. בשביל למנוע לחץ גלגלי העינים משעינים את כף היד על עצמות הלחיים ואת האצבעות על המצח. מתוך כך האור נעלם לגמרי, ללא כל נגיעה בגלגלי העינים. לאחר כך מציצים לתוך האופל בכלי הראיה של הרוח, שהם שרירי העינים, במאמץ נפשי עצום, לפזר את כל הכתמים הצבעוניים, הצומחים מתוך הרקע האפל, שאינם בעצם אלא חזיונות תעתועים וטורדניים לנפש, ועורכים מסע סיורים אל תוך השחור הגמור, השחור המושלם דווקא. גדול כוחו של השחור להמשיך שלוה על הנפש וליתן מרגוע לכלי הראיה. במה דברים אמורים, שאתה מרגיל את כוח הראיה להביט בעקיפין ולא במישרים. המישרים מתעתעים. בידוע שהתוכנים, כשמביטים ישר באחד המזלות רואים רק את הכוכבים הבהירים, אבל כשמסתכלים מן הצד הם משגיחים גם בכוכבים הקטנים. ובכן, כך היה המעשה. מר ישפה היה מוטרד מאד בעבודת הכיפוי, שהיא מלאכת הריפוי, ולא היה מסוגל כלל דרך הטבע לקלוט כהלכה את דברי המורה. אבל מסתבר, שהיא הנותנת. על שום שלא נפנה אולי כל צרכו לנעוץ את חוש שמיעתו הישר בדברי המורה, וכלל לא עשה את אזנו כאפרכסת, שמע לפי השגתו את העיקר שבדיבורים ואף הוא תפס כמר אבינועם, היינו, חטף ממש, אותו גרעין של הצדדיות כסגולה להשגה נכונה וליציאה לדרך המלך. מבחינה זו הרצה ובתכלית הקיצור, כאילו מן האמצע ומשל שלא מן הענין, את הנופך שלו. וכך אמר:

• חכם הפיסיקה בן צרפת, מר פרנסוא אראנו, אמר: הרוצה לראות עצם מואר באור קלוש, מצווה עליו לבלי להסתכל בו. והרוצה למצוא דרכו בחשכה, אל יביט ישר לפניו, שכן חזקה עליו, שלא יבחין כלל בעצמים העמומים הנתונים נכחו. אלא כך יעשה. יסתכל לצדדים מזוית העין ויראה מה שלפניו ממש.

• אם כך – סח מר המאירי והרים את מבטו מן הספר – הרי מקרא מפורש הוא ב“קהלת” הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. רוצה החכם לומר, כי כך דרכו של הרוח, לעשות סיבובים ועקיפין לכאן ולכאן ולצדדים, כדי לשוב לאחר כך אל נקודת־מוצאו. קבלנו דעתו של החכם מכל אדם, אנו נמצאים למדים, שחייבים לנהוג מידה זו גם בכל עיון ודיון באיזו סוגיה קשה, והיא, להסתכל בנושא מן הצד, ולא מן הצד של עצמו, כי אם מן הצד שכנגדו, היינו, מצד היפוכו לגמרי, כי רק מתוך שעושים סיבוב ישר והפוך, באים אולי אל הנקודה, הוי אומר: כל הרוצה להגיע למקורות השגעון חייב לחפש תחילה את הדרך אל מקורות החכמה; ועד שאנו באים להסתכל במעשי תעתועים של אנשים, שדעתם נשתבשה עליהם, ראוי תחילה להתחקות על מעשי חכמים ולהסתכל במידותיהם ובהליכותיהם, כי סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. וכבר שנו חכמים כלל גדול: אי אתה מבין דבר אלא מתוך דבר שהוא היפוכו.

הכל תלוי במזל, אף הצעה ענינית או קריאת בינים לסדר היום. פעמים בשעת ריתחת הויכוח – כל ריתחה בויכוח עושה את הדיון לפקעת של דין ודברים, שאפילו בעלי הדברים עצמם אינם מוצאים עוד את ידיהם ורגליהם בסברות מי מה אמר ועד היכן ובאיזו מידה נתפרשו דבריו שלא כהלכה, או הוא גילה בדברי אחרים פנים של תוהו ובהו – מתעורר אחד יחיד בחבורת חמומי המוח, שנתקיים לו קור־רוחו ומגיש למתדיינים, המפרפרים ברשת הסיבוכים, איזו סיסמה גואלת להתיר את הסבך ולברר אי־הבנות, הסותמות את המעינות, אך בתוך השאון והמהומה וסערת הרוחות אין שומעים אותו ואין משגיחים בו. כל מאמציו יוצאים לבטלה; ופעמים משחקת השעה לאחד הצלול לכוון בדיוק רגע הכושר ולמצוא פרצה כל־שהיא בחומת בלבול המוח וסיבוך הגומלין, להקרין דרכה קו־אור של ישוב הדעת, להעמיד את הענין על עיקרו ולכוון את המשא ומתן באפיק נושא ברכה. אף למר המאירי האיר המזל את פניו ועשה אזנים להצעתו הענינית, שהיתה, כפי שהגדיר מר אבינועם לאחר כך, הגפרור הקטן שהגיה את החשיכה. רבים מאנשי־שלומנו יצאו דחופים בזה אחר זה להביע בטוב טעם ודעת חן־חן להצעה הגיונית זו, ואף הכרת פני המורה ענתה בו, מכל מקום אפשר היה לדון לפי תרומת הסבר של גביניו, ששניהם בבת אחת נזדקפו כלפי מעלה, שהוא גם כן רוחש הסכמה לאותה הצעה. ולדיוקו של דבר, לא זו בלבד שקבל המורה את ההצעה מתוך הנטיה הטבועה בלב כל אחד למתן אשראי לכל רעיון, שאין מתנגדים אליו מלכתחילה מתוך איזה נימוק נכבד או משום דעה קדומה, ומטעם פשוט, שאם לא יועיל לא יזיק, אלא המורה בפירוש סביר וקבל. מנדו בעל התפיסה המהירה משול היה לבעל אחוזה בקי ורגיל, שכשהוא יוצא לסייר את נחלאותיו הריהו מקיף במעוף־מבט אחד את השדה לכל מלוא הישג העין. לכן השיג במהירות הבזק את התרופה במלואה, הצפונה בהצעה זו, הן כדי לחלץ את אנשי־שלומנו מן המיצר, שנתקעו אולי לתוכו בדיון־מישרים על נגע־לבם, והן בשביל לדבק את מחשבתם בחכמה, שהיא עתים סם חיים ועתים סם מרפא. מנדו לשיטתו: לעולם אל תתיירא מפני הפורענות ואל תתייאש מן הטובה העשויה לצמוח מכל פורענות. הריפוי, סבור היה, היא הרפתקה. רפואת הגוף כך, רפואת הנפש לא כל שכן. אי אתה יכול להציל נפש אלא מתוך חירוף נפש והעמדת הכל על חודה של סכנה. מוזר היה בעיניו כל המעשה, שהללו יוצאים מן הדעת והללו עומדים עליהם בסגולות ובתרופות להחזירם אל דעתם. אפשר להחזיר שה אובד אל העדר, כי אין טוב לשה אלא בתוך העדר. רק הדרך אל העדר נשתבשה לשה, והחזרתו לנוה השאנן היא תקנתו. אך שה־אדם האובד נשתבשה לו הדרך לא אל עדר האדם, כי אם אל השכל הנעלם; נשמו כל הארחות הגדולים של חזיון הרוח, כל הנתיבות בעולם החן; הוא נתלש מאילן הדורות ואינו יודע עוד, כי אברהם יצחק ויעקב הם אבותינו, משה עקיבא אפלטון ואריסטו, רבותינו; נתבלבלו לו כל היוצרות ונשתכחו ממנו היצירות. זר ומוזר נעשה למשפחת האדם; אהה, אף קן צפור החכמה נהרס לו; המוח בקדקדו נתערער; שריפה גדולה פרצה בבית נפשו, משכן כבודו האנושי, ולאן יחזור שה־אדם אובד־דרך ותועה לבב? היכן יחזור וישתכן פליט זה מנפשו? התועה בדרכי השכל, אף כבודו נשדד ממנו – ומה יהא על האיש בסופו? כלום מי שנפגע בנקודת־הגיונו פעם יש לו החלמה? שכל אחד לאדם, ואם לקה זה, כלום נכון לו שכל שני לבוא ולמלא את מקומו? תמצא לומר: יש מתן־שכל שני בבוא חליפתו של הראשון, וכי יש גם מתן־כבוד שני לאיש, אשר במשוגתו חלל את כבודו? הכבוד אחרי בלותו כלום תהיה לו עדנה? בדיבור אחד, יש החלמה לחולה הרוח או לאו? הואיל והחלמת הרוח כללה, לפי תפיסתו של מנדו, גם החזרת הכבוד על כנו, הכבוד, שהוא יסוד האנושי, החריפה בהשקפתו של המורה בעית הריפוי ונעשתה לאשכול של בעיות הנוגעות בכל תחומי הרוח האנושי, החודרות ונוקבות לכל רשויות הדעת והתרבות. בית מחסה לחולי הרוח נתעלה, לפי דעת המורה, למעלת בית ועד לתורה ולחכמה, ולא רק לתעודה; אף לבית זיקוק, ואולי גם למחצב, של הכבוד. בחוש דק מן הדק תפס לאלתר מה קרן־תקוה מנצנצת בחיפוש אחרי מקורות השגעון מתוך התחקות על מקורות החכמה והסתכלות במידות החכמים ובהליכותיהם. וכי אין סיכוי לתגלית מופלאה, שאין בין החכם למשוגע אלא מחיצה דקה מן הדקה כדי חוט השערה? ושמא אין החכמים אלא שוטים פקחים, הרוצים למדי להסתיר את משוגתם, ואולי הפוכים הדברים, הנואשים בחולי הרוח מצויים בקרב המתחפשים לחכמים. אם כך מצאנו פתח תקוה להצלת הכבוד. לא עוד שה שכולה או נדחה, כי אם בת למשפחה הגדולה של תועי־לבב, כחכמים כשוטים, פלח ברק את מחשבתו. אך בלב המורה לא עברה הרינה “ברקאי”, שאין זה ממידתו לצאת מגדרו הצוננת אף בתוך התוך של נפשו.

דרך פעולתו של המורה ניתוח קר וחד. אין השכל מרקחה אלא איזמל. ואין השכל מקדחה אלא מקדח. ויותר ממה שהיה המורה כוסח ועובר היה משקף ומצרף, חיש מהר בחן ומצא, כי ההצעה לחקירת השגעון לפי עקבות החכמים שימשה בחינת אותו הלם, שרופאים לשעבר ביקשו לרפא בו מחלות הרוח. אולם אנשי־שלומנו לא נזדעזעו במוסדי־נפשם, אלא להיפך נתאוששו וסבר פניהם נתבהר והקרין, משל קבלו בזריקה שקוי, שאף על פי שאינו משכר אלא מרגיע, מעניק לאדם את תמצית השכרון, שהיא רוממות הרוח וגדלות המוחין. פעולת ההרגעה באה לידי גילוי גם בהשראה של עידון, שירדה עליהם לאלתר וטבעה את חותמה בפרצופיהם, בסדר ישיבתם, בעפעוף המבטים, במתינה של חשיבות, שנאצלה לכל אחד ואחד מהם. ניחש המורה וידע מה ניחש. אנשי שלומנו היו רובם ככולם אישי־מעדנות, בני־תרבות וחכמי־נימוסין. שום בעיה עולמית לא היתה זרה להם ולא היה נושא תרבותי, שאינו עשוי לעורר את תיאבון דעתם. דומה, בכל אחד מהם היה ניצוץ של שחקן. וכי אין טירוף הדעת מעין התגשמותה של תאוות המשחק וחשק התמורות, רצון עז לקפוץ מתוך הנוהג – הכל הוא בגדר נוהג: המנהגות, הנימוסים אף צלם הפנים, הדבוק לאדם מברייתו, הלבוש לא כל שכן – לפשוט צורה וללבוש צורה חליפות? ומהי סגולת הראשית של השחקן אם לא יתרון ההכשר לשנות במהירות את מעמדי הפנים ובהתאם להם את מצבי הרוח? אין תימה, שאנשי־שלומנו לבשו חיש מהר סבר צלול ומתון, מלבב ובוטח – ראשית החלמה נבטי הבטחון האישי – מעין ארשת־משובה זו של שחקן, שבתום משחקו המחושב לתעתע ובפרוס יציאתו מן הנרתיק המושאל לנרתיק האישי ממש – אם נניח שיש לשחקן נרתיק אישי – או מדיוקן הארעי לפרצוף הקבע, עדיין משוטטת בקלסתר פניו בבואתה של המסכה, והיא שחקת הנחת בשל הצלחתה של ההצגה. כך ישבו אנשי שלומנו מרוצים ומפוייסים לעצמם, חייכניים מאד וגחכניים כל שהוא, כתינוקות שהקיצו משנתם בנשיקת פי האם והינומה של תנומה עוד פרושה עליהם. אמנם, השחקן אף ברדתו מעל קרשי הבמה, עולם של מעלה, של בדות וחזון ואשליה, מרה או מתוקה, לעולם של הויה נוקשה, עדיין לא שבתו חג ומועד בבתי נפשו. דעכו הלפידים, אך בבואי־גצים עוד מהבהבות; נדמו הזמירות והדים שוקקים בחביוני הנפש ובחרבוני הלב. אף הנשמה היתירה אינה מסתלקת במוצאי השבת בלי חבלי גסיסה. בין השמשות של שבת וחול ספוגים עצבות, ליאות ואף בושה מעט, שככה לו לאדם לרשת גן עדן על מנת להיגרש ממנו.

אנשי־שלומנו היו לאים, עצובים, אבל קורנים ומעודדים. כולם אניני נפש היו. לא בכדי נזדמנו כולם לפונדק זה ואיש בדרכו שלו שסלל לעצמו. מעורים היו בעולם המושכלות ונוהים אחרי מנעמי החכמה החריפה. אף אחד מהם לא היה מעיקרו אדם מן השורה, ויתכן שאף אחד מהם לא יצא כלל מן השורה כדי לירד לתתא, אלא, אדרבה, על מנת לטפס מן השורה ולעילא. יכול שהם עלו בשלב זה של סולם הדעת, שבו השכל מציץ מן החרכים של עצמו. ושם מן החרכים ולחוץ מתחיל התוהו. אמר מר המאירי, שבדרך כלל הוא שתקן, אך פעמים הוא סח דברים הראויים להישמע, אמר פעם מר המאירי אמר קהלת: ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש. בשמש השכל הכתוב מדבר. הוסיף מר המאירי ואמר מה שלא נרמז כלל ב“קהלת”: יתכן כי מתוק גם החושך וטוב לעינים לראות את שמש התוהו. ואולי דבר זה נרמז באמת ב“קהלת”, כפי שהעיר לאחר כך מר המאירי במרוצת השיחה על השגעון לפי עקבות החכמים, שהרי “קהלת” אומר: “ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות”. ערבב בפירוש את הסכלות עם החכמה. תמצא לומר: קהלת חזר בו מיד ואמר: “וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות”. אבל הוא חוזר בו אף מכך מיניה וביה ומפטיר: שמקרה אחד יקרה את כולם. הוסיף קהלת ואמר: “כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם”. הוללות, סבור מר המאירי, פירושה טירוף הדעת אלא שאין זו מן המידה להקדים את המאוחר. המאירי סח על נושא זה דברים הראויים להישמע והם יבואו אולי עוד בכתובים. אנו עומדים לפי שעה בפרשת הצצה מן החרכים. עולם הדעת לחוד ועולם התוהו לחוד; שניהם מסתמא טובים ומתוקים כאור וכחושך, שלעולם אי אתה יודע מי נעים ומלבב ממי. אך אולי לא טוב לפסוח על שתי הסעיפים ולהיות שרוי בשתי הספירות, אם בבת אחת ואם בזו אחר זו. הרי אלו הם חיים של טלטלה, קיום של נדנדה, הויה של בינים. אי כאן שומר? מי כאן שומר? שומר על הסף מי הוא? מנדו היה שומר.

תרופה בדוקה של שמירה היתה בידי המורה. הוא כך היה אומר: וכי מה כאן הענין? הענין הוא במעינות שגברו, בנביעה שלא כשיעור. משל לזרמי־מים במורד, המתבזבזים לבטלה, ולא עוד אלא מגדלים ביצות של קדחת, בא חכם אחד ואמר: עד שהמים הללו ניגרים ללא תכלית, אכנסם לתוך מיכל לעשות מהם השקאה לשדות חרבים. וכלום אין טירוף הדעת חכמה חריפה המתבזבזת, שאין עושים בה שימוש להשקאה? דן מנדו המורה. לכן אמר: אני כך אעשה, אהפוך את מי הקללה לאגמי ברכה. וזו היא דרך חדשה לעבור בה גאולים מצפרני דרקון התוהו. שוב ושוב משנן הוא במחשבתו את משל התינוק השובב, המנקר במוחו כיתוש ומתלווה לכל רעיון שבמוחו ללפפו ולגפפו. כן, משל לתינוק שאבא מגיש את ידו כדי חוט השערה סמוך לתנור, כדי להטעימו בהבל החם את אימת הכויה להיזהר מפניה; כך צריך לעשות תרגילי־הצצה מן החרכים כדי לנחש את מוראות הטירוף הגמור ולהפוך את הפחד מפני המחלה לרפואתה. צרה היא, שכל אחד מצווה להתייגע בעצמו על עשיית נסיוב החיסון, להזריקו לתוך העורקים שבמוח, ואין חבוש מתיר עצמו. אבל אילו אפשר היה להתקינו במעבדה מיוחדת לתעשיה זו היתה תורת הרפואה למחלות הרוח נשכרת הרבה. מסתבר כי רעיון זה הונח ביסוד מועדון הידידים, שנועד מטעם המורה לשמש מעין מעבדה כזו. המורה דן כך: עולם אחד, מין־אדם אחד, ולדיוקו של דבר, אדם אחד. אין בעולם, לא היה ולא נברא מששת ימי בראשית ועד אחרית הימים, אלא אדם אחד ברבוי־פרצופים; אדם במהדורות רבות; אדם, חבוּרו של הבורא, בהמשכים רבים מדור לדור, אדם בצלם אחד ובנשמה אחת. וכשם שהעולם הנברא נחלק לחלקי עולם, כך האדם הנברא נחלק לחלקי־אדם. ראובן, שמעון, לוי, הם פירודים מלחם הפנים של האדם האחד. פשיטא שכל הגופים הם גוף אחד. ראיה לדבר: הגופים מדבקים זה את זה בכל מחלה. אף כל הנשמות, כל המוחות, כל השכלים, כל הלבבות, הם נשמה אחת, מוח אחד, לב אחד. כנס של אנשים הוא ציבור של חרכים, קהל של מבטים, עדה של חולי־רוח. צוותה של מוחות המסתבכים זה בזה ומחדדים זה את זה היא ממילא בית־מרפא לחולי־רוח, כי מחמת התכתשות המוחות החרכים נעשים חלונות ומבעדם נשקפים שטחי התוהו שבתוך הנשמות. אילו אפשר היה, סבור המורה, לכונן בית־חולים גדול לשכן בתוכו מין האדם כולו, היו כל חולי הרוח מחלימים חיש מהר… מאידך גיסא, אילו רק אדם יחידי חי בעולם, היה ללא ספק מטורף, שקוע במם טית שערי תוהו, לא נתהווה השכל אלא מתוך משא ומתן בין חלקי האדם באלף רבתי. בתוך מחול השכלים חודרים המוחות זה לתוך זה, פותחים זה את זה, מרחיבים זה לזה את החרכים לאשנבים ולחלונות ומזריקים זה לתוך זה נסיובי־חיסון. אך היוצאים מן הדעת יוצאים מתוך המחול ונעזבים לגלמודיותם ונסתמים להם החרכים, שהם מעינות הדעת. נמצא, המטורף הוא מטורף על שום שאינו מטורף, כלומר, שאינו מציץ מן החרכים. הצוותה היא תרופה כנגד הפרישות מן המשא ומתן הסותמת את מעיינות השכל.

מנדו היה מורה להועיל, ואף תלמיד מקשיב. דברים, שהיו תחילה אצלו בגדר סברות והשערות, נתאוששו לו על ידי שיעורים לדוגמה, שקיבל מפי אנשי־שלומנו תלמידיו. בדק ומצא, שתאוות נפשו של כל אחד להסיח עצמו לזולתו. הואיל ואין מליץ טוב בין אדם לחברו מן השכל, אנו נמצאים למדים, שאף השכל הוא יצר וההגיון תאוה. אין לעורר תאוה לדבר אלא על ידי הדבר עצמו במוחשיותו החיה. אף הגעגועים על גוף מתעוררים על ידי מגע גופני. וכך מתעורר יצר השכל מתוך מגע שכלי. נאה־מושכל דרשו אנשי שלומנו בבעיות השגעון מתוך התחקות על מעשי חסרי הדעה. הכי לא כפלים לתושיה יהיה מדרש השגעון מתוך התבוננות במעשי חכמים ובמידותיהם? אם נאמר, שאף החכמים הם משוגעים, כלומר, אוהבים בסתר את הטירוף, הרי אין ביניהם לבין הנודעים כמשוגעים רק זה, שהאחרונים אוהבים מאד את השגעון, כלומר, הם חולי אהבתו. ושוב אין פחיתות הכבוד במחלה זו.

מר אבינועם היה הראשון, שנכנס לתוך מחקר השגעון באספקלרית מעשי החכמים – ובכלל החכמים, כמובן, גם הגבורים המלכים, הנשיאים וכל האשלי רברבי, המושלים בכיפת החברה בכל הזמנים – תולדותיהם והליכותיהם. לגודל הפלא נקט בשיחו על רבי השכל לשון זהירה ומתונה פחות מזו הנהוגה אצלו, ולצד רוב משפטיו לא ננעצו סימני השאלה כל עיקר. הוא כך אמר:

• כשאנו מסתכלים בדרכי החכמים ובמעשיהם, אין לנו אלא להניח, שאין כלל חכמים, או שאין החכמים חכמים אלא בדיבוריהם, אבל כשמגיעים לכלל מעשים אין שוטה כחכם. אם לפי שכלי אשפוט, מוכן אני לנסח ענין זה כך: אין חכמים אלא הצדיקים. והואיל וצדיקים מעטים מאד, נמצא שהחכמים שבכל דור ודור נער יספרם, ואלו בני העליה, שהקדמונים הפליגו בשבחם. הרוצה לחקור את טבע החכמים ומסתרי מחשבותיהם להיכן ילך לראותם, כדי להסתכל בהם? כלום ילך לשוטט ברחובות העיר או יצא בעקבי הצאן של תלמידי החכמים, הפרחחים, החובשים את בתי המדרשות? לא כל שונה הלכות או שומע אגדות הוא חכם. ופשיטא שאין החכמים מצויים בשוק ובכל רשות הרבים. הרוצה להכיר חכם ילך אל הספרים, המשמשים אוצרות של חכמה. ובכן, ידידים, נקח ספרים ונראה. בראש המחנות של ספרי החכמים מכל הדורות ילך ספר הספרים. הוא החלוץ והוא המאסף לכל המחנות. אין דבר מחכמת ראשונים ואחרונים, שלא נאמר, או לא נרמז, בספר הקדוש. הוא כל־בו. כל פרי מגדים וכל אבקת רוכל בו. כל הגיון וכל שגיון באנוש כבר נחרתו על דפיו. ואתם ראו, הידידים. בכל חמשת חומשי התורה אין כמעט זכר לטירוף הדעת. אברהם, יצחק ויעקב, אבות העולם, לא התהלכו בגדולות ולא דברו גבוהה־גבוהה. מימיהם לא בקשו כתר חכמים לעצמם. הם אנשים מן השורה. כן, ידידים, הם גדולי עולם על שום שאין אף באחד מהם כל סימן־גדלות, והם חכמים עתיקים על שום שאף אחד מהם לא הביע מימיו דיבור של חכמה. הם גאונים משום שנתייחדו בכל אחד מהם כל התכונות והסגולות הבינוניות של כל הברואים האנושיים. כלום איזהו גאון? מי שאינו גאון כלל, אלא כולו כאחד האדם, אבל ותיק, מובהק, במיזוג הנאה והתמצית, בא־כוחו הנאמן של הכלל, שליח הצבור, הרצוי לכל הצבור. גאוניות היא תמצית, והאבות הם תמצית.

אכן, האבות לא היו אנשים היושבים שבת תחכמוני, אלא אנשי־שדה ורועי־צאן, אשר גללו את אבן החולין מעל באר הרוח. יותר ממה שהיו חסידים היו אנשי מעשה, ראשי־שבטים, בוני־בתים; ויותר ממה שהיו בעלי חלומות – אמנם, רק יעקב ויוסף בנו ראו חלומות – עסקו בישוב העולם והיו בעלי דעה מיושבת. יתכן שפרשת העקדה אינה הולמת את השכל הישר, ובכל זאת אין בה כל סימן השתבשות הסברה, כי מקורה בהכרת החובה לקיים צו האל. לעולם אין השכל הישר נכנס לגבולה של החובה, שהיא מצוה מפי הקבלה והמסורה. מכאן ואילך אין עוד בכל חמשה חומשי התורה נפש הפועלת לא מכוח השכל הישר. מעשה העגל בלבד אינו מתקבל על הדעת, אבל אין הוא פועל ידיו של יחיד, אלא עבודת הצבור, דף מספר השגעון הקיבוצי, שאין כל סמיכות הפרשיות בינו לבין טירוף היחיד. יוסף המשביר, משה הענו, אהרן רודף השלום, אפילו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הקנא והנוקם, כל הנשיאים וראשי העדה נושאי דגלי המחנות למיניהם, כולם נבוני־שכל הם. ענין נדב ואביהוא סתום לגמרי. אין אנו יודעים מה הביאו שני בני אהרן אלה איש במחתתו, ומה האש ששמו בהן, אשר הכתוב יקבנה בשם אש זרה, ומה קטורת הקטירו שיצאה האש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו. יתכן שאש זרה זו צופנת בחובה רמז כלפי איזו תבערה שבמוחין. אך, כאמור, הענין אינו מוחוור לנו. הדברים סתומים וחתומים לפנינו לעולמים. רואה אני בשכל הישר, החופף על כל פרקי החומש, אות הנשגב לעד, שאין שכמותו בשום ספר שנכתב בכתב אנוש. כל הפרקים של מאבק האיתנים שבמחזה העולמי נשנו בספר הספרים, כל נפתולי היצרים, המעוורים עיני השכל, אף של הגבורים הגדולים אנשי השם אשר מעולם, נותנים את אותותיהם על דפי הספר, ולא נזרק לתוכו אף טיפה מיין הרקח המר והמתוק, המר מני מר והמתוק אין נפלא במתקו, של מחול המחניים, במוחות המציצים מן החרכים. בכל ספר המקרא פרוש המסך על עולם התוהו. כאילו עולם צח בהיר בשחקים הוא העולם האנושי, כאילו אין כל פרץ וצוחה במערכות הרוח ולא אימה בחדרי הנפש. והלא הפליאה תגדל על אחת שבע בשימנו אל לבנו פרט אחד, והוא נכבד מאד, כי זהו הספר היחידי שאינו רק סיפור המעשה, כי הוא עצמו המעשה, שאין הוא ספר החכמה והדעת, אלא ספר התורה. בספר הזה יש מתן תורה. וקדמו לתורה קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ולאחר כך, ולאחר כך, היה הר סיני עשן כולו, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד. כללו של דבר, היו שם על הר סיני כל התאורה והתפאורה, המהוות נסיבה נאה לעיקום השכל ולעיוורונו, לטמטום המוחות ולבלבולם. היו אש ותמרות עשן, פחדים וחרדות, אף ערפל ועננים; אך הקול הדובר כה חזק וצלול; השכל הבהיר, המיושב לעד ולעולמי עד, מושל כאן בכיפה. אין דיבור מגומגם אחד. אין שיבוש. אין אף טיף־טיף של שגיון, לא של התלהבות קדחתנית, לא של התפעלות השכרון. אור זרוע בכל המעמד הזה. לכן קדוש ומקודש הספר מעולם ועד עולם. כל הקורא בחומש נפתה להאמין, כי כבר הקיץ הקץ על צללי הבלהות והתוהו יצא מן העולם ולא ישוב עוד, וכבר מלאה כל הארץ דעה כמים לים מכסים, שבת קודש על פני ארץ רבה. עד כאן בספרי החומש. יען כי לא נכתבו חמשה חומשי תורה בחרט אנוש, כי אם בצפורן אלהים. רק אלהים הוא שכל צלול.

כאן ניטל לפתע הדיבור מפי מר אבינועם, המשנה למורה, בשל סבר הקפידה, שנצנץ בין גביניו. מיד נזכר מר אבינועם דבר העלול להשתכח ממנו, אבל רחוק הוא שהמורה יסיח את דעתו ממנו, והוא להימנע ככל האפשר מהכנסת הנושא האלוהי לתוך הדיון, אלא אם כן יינתן ברמז צו להיתר מטעם המורה באיזו שעת הכושר וכהוראת שעה, כמובן. מר אבינועם, שנכשל בלשונו מחמת שטף בדיבורו, הרהר חרטה בקול ואמר:

• נכשלתי בלשוני ונדרשתי לסברה שאינה ענין לכאן. אין אנו עוסקים כאן בחקר המקרא ולא לנו לחוות דעה על מוצאו ויחוסו. אבל ברור לכל בר דעת, כי זהו ספר יחיד ומיוחד, אין משלו בכתב כל העמים, שהשכל הישר הוא חותמו, אך מקור כוחו ושגבו אינם ניתנים כלל להתפרש על דרך ההגיון. זה ספר טהור, צלול, בהיר, זך, נקי, מאיר, מיושב. מכלל שמקורו זך וטהור. הוא כולו בקר אור. כמה שכתוב אצל אברהם: וישכם אברהם בבקר. זה ספר של בקר. ואילו ספרי כל הגויים יש מהם ספרים של צהרים, של מנחה, של בין ערבים, של ערב, של לילה ושל וימש חושך. כל האבות משכימים בבקר לילך למסעותיהם ולצאת לפעליהם. ספר החומש השכים בבקר. אף הוא אב. אב־מלאכה. כיוון שאנו יוצאים מתחומי המקרא לנביאים והכתובים הננו עוזבים את העולם בן ימי קדם, עולם של בקר, עולם של השגב שבאחד האדם, והננו נכנסים לתוך עולם של כלאים, עולם הבינים, שיצורי אדם שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה משמשים בו בערבוביה. פנים שונות ומשונות, חדשות וגם ישנות, שמחות וגם עצובות, מאירות ואף קודרות מתיצבות כאן לפנינו. יהושע תלמידו של משה פשיטא שאינו חכם במשמעו של תואר זה. אף אינו מעין תלמיד חכם, שהרי משה רבו לא היה אלא למעלה מן החכם ולא חכם. יהושע הוא האיש, שהעם אמר לו “רק חזק ואמץ”. הוא באמת חזק ואמיץ. משה רבו ראה סנה בוער באש. והוא ראה האיש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו. הוא האיש שאף ה' אמר אליו: אל תירא ואל תיחת. הוא איש אל־פחד. לא היה בו אף טיף טיף של שגעון הנובע לעולם ממקור הפחד. ומי שאינו בזה אינו גם בזה. יהושע הוא איש, שהמעשה יושב אף בסתר מחשבתו, או ששם בסתר לא היה עוד דבר מלבד המעשה. לא מחשבות, כי אם מעשים, צמחו במוחו, שכלו היה ישר בוודאי.

משה איש אלהים ויהושע תלמידו, שניהם זכו לאור השכל האלהי, הצלול, הטוב, המיושב, וכל רעיוניהם תואמים זה לזה כעדרי עזים, אין בהם שכולה ולא נדחה. ולא כן מימות השופטים ואילך, שאף האישים בחירי האל רוח ה' תפעמם רק לעת מצוא, בנוח עליהם הרוח, כי אז יזרח השכל במוחותיהם בנוגה גדול כאור יומם, אך ברובי העתים ינהגו בשגיון ובלבול־מוח, הנה רוח התבונה תפקדם והנה השגעון יאחז בהם וימשכם אחריו למדחפות או גם לאבדון. מי לנו גבור כשמשון, אשר בלחי החמור הכה אלף איש? ומלבד שהיה גבור, היה גם חכם גדול, חכם הרזים והחידות. ואף אילולא עמדה לו גבורתו לפעול את המעשים הכבירים, ראוי היה לשם־עולם בזכות הפסוק רב התבונות, שטבע בבית היוצר שלו, והוא: מעז יצא מתוק. אך צאו וראו מה עלתה לו לגבור חכם זה? הוא נוהג בכל דבוריו ומעשיו כשוטה מוחלט. אילולא אני חושש משום כבודו של אדם המעלה זה, אשר שמו מהלך לפניו בכל הדורות, הייתי אומר, שהוא מתנהג כחסר־דעה פשוטו כמשמעו. כל אדם ניכר קודם כל בבת־זוגו. לא לפי הוריו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו ושארי־בשרו, שניתנו לו, יישפט, כי אם לפי האשה בחירת לבו. אמו של שמשון זכתה לראות מלאך אלהים עין בעין. אף אל מנוח אביו דבר מלאך האל. אך בבוא עת כלולות לשמשון הלך אחרי האשה הראשונה, שראה בתמנתה מבנות פלשתים צוררי עמו. האם בחכמה התנהג? ואילו עשה כך רק פעם אחת בלבד, אפשר היה לדון אותו לכף זכות ולומר, אין חכם בארץ אשר לא ייכשל בדבר איוולת. אך שמשון עבר על מצוות השכל הטוב לא פעם אחת בלבד. הוא עבר ושנה ושלש. היה ממש מועד לדברי איולת ולמעשים תעתועים. לאחר שהפלשתי חותן שמשון לקח ממנו את בתו ונתנה למרעהו הלך לנחל שורק ויאהב שם אשה ושמה דלילה, והיא שקצרה את חייו ומסרתו בידי הפלשתים משנאיו, שנקרו את עיניו. אך לא הפלשתים האויבים נקרו את עיניו, כי אם האשה, אשר ארש לו באהבה, נקרה תחילה עיני שכלו והביאתו לידי דרגה של חסר־דעה. האמת היא, שלא האשה שיבשה את שכלו, אלא דעתו היתה משובשת עליו מתחילתו. הוא היה גבור חכם ו… חסר דעה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, ולא מוליכים אותו, אלא כל אחד מוליך את עצמו. שמשון במו ידיו הסגיר את עצמו בידי אויבי נפשו. אמנם, תחילה הסגיר את עצמו בידי זו שאהבה נפשו. אך מה בכך? ובלבד שהסגיר את עצמו. מי שאינו של עצמו, הקונה לו אדון או גברת רצתה נפשו בהם, תעתועים פוגעים בו. פעמיים נשא לו לאשה מבנות הפלשתים; פעמיים נתן לבחורים לחרוש בעגלתו ולהוציא ממנו את הפתרון לחידתו. את תלתליו, מקור־כוחו, הפקיר בידי האשה הזרה, וזו לא די שעמדה וגלחה את מחלפות ראשו, התחילה לענותו ולהציקו בדברים, ולבסוף עשאתו טוחן בבתי האסורים. מה אנו למדים מזה? הנה מה שאנו למדים. יכול אדם להיות חכם וגבור בגוף אחד כשמשון, ולהיות בכל זאת בכל שיחו ושיגו שוטה מופלג. את כפיר האריות שסע כשסע הגדי; בזנבי־שועלים הבעיר אש בקמות; את העבותים אשר על זרועותיו שם במחי יד כפשתים אשר בערו באש; את עמודי התוך של הבית בעזה, שהיה מלא אנשים בפנים ועל הגג כשלושת אלפים איש ואשה, לפת בידיו והפילו על כל האנשים, עד כי הכתוב מעיד עליו “ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו”. אך דרך כלל לא נהג בשכל ולא היה מיושב בדעתו. במקום גבורתו שם איולתו; החכמה והשגעון מבוללים בו יחדיו. שמשון היה בחיר הגבורים, שאול ראשון למלכים. שאול לא היה מלך, שכבש את המלכות בזרוע. הוא לא הצטיין כלל בגבורה, לא בחכמה ולא ברוח השיר. הוא לכאורה כאחד האדם, כפי שמעיד עליו הכתוב: בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ולמעלה גבוה מכל העם. רצה לומר, שאול לא הצטיין מיתר הבריות בשום יתרון סגולה ויקרת מעלה. הוא היה אדם מן השורה שנתברך בהדר. בעל קומה היה. כיוון שהגיע למלכות, ולא ביד הגבורה הטובה עליו, אלא ביד המקרה, בלכתו לבקש את האתונות, מיד נכנס בו שגעון הגדלות. לא היה עוד שמח בחלקו, והוא כתר המלכות, אלא נתאוה גם לכתר הנביא, עד שבני אדם היו תמהים זה אל זה ושואלים: מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים? אין חכמה ואין עצה כנגד טיפ־טיף של שגעון. זה האיש שאול, שהיה תמיד נחבא אל הכלים, כיוון שנמשח למלך, מיד צלחה עליו רוח רעה והוא הטיל את החנית בדוד הנער האדמוני. שאול, שאול – בכל תולדות האדם לא נכתבה פרשה עצובה הרת אסונות כפרשת חיי שאול, הרבה מחזות־תוגה יש במשפחת האדם, ואין כמחזה שאול לשבר לב ולמפח נפש. כל המחזות סובבים על ציר הגבור; במחזה שאול אין כלל גבור. שאול אינו גבור, אינו חכם. אין הוא כלל בגדר נפש הפועלת. הוא אחד האדם. אבל כל פגעי הגורל האנושי נתרכזו ונסתמלו בו. אין שאול נפש הפועלת. אבל בפרשת שאול יש נפש אחת פועלת, והיא השגעון עצמו. כל התהפוכות שבמוחין, כל פרעות שביצרי לב אנוש, כל השכול והכשלון שבחזיוני הרוח האנושי, הם הנפשות הפועלות במחזה היגונים של שאול, שלא היה כלל מלך על ישראל אלא מלך השגעון. וכאילו בשביל למלא את סאת עצבונו ודכאונו זימנה ההשגחה לשאול הכושל את דוד הגבור, החכם, המשורר, המחונן בכל סגולות היקר והמצליח בכל דרכיו, לעמוד במחיצתו ולשחק לפניו את יתרון בן החיל על איש רע המזל ורפה התכונה, שגורלו ירדפהו והפחדים ממקור תהומה של נפש אפלה מהלכים בקרבו תמיד. שאול היה משוגע. ודוד החכם כלום אין הכתוב מעיד עליו, שהיה משנה את טעמו ורירו יורד על זקנו? אמרנו, שאדם ניכר בבת זוגו – ורשאים אנו לומר, שהאדם גם כן ניכר על ידי בת־זוגו. רצוני לומר, שהודאת בת־זוגו עליו היא העדות המהימנית ביותר להגיד טיבו וטבעו. וראו, מה האשה מרת מיכל סחה על אודותיו. הוא אז המלך דוד, כשהביאו את ארון האלהים היה “מפזז ומכרכר בכל עוז ודוד חגור אפוד בד” “ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה”.

הלא לא דבר ריק הוא, שאשה בזה לבעלה, ומה גם כשהוא מלך. יכול אנו אומרים נשים דעתן קלה או נשים דעתן טומטומית היא ואינן מסוגלות לחרוץ משפט נכון על איש המעלה ברוך סגולות וכשרונות כדוד, שהיה חכם ופייטן וגבור עשוי ללא חת, גבר אשר הוקם אל על באמת. אבל יכול אנו אומרים היפוכו של דבר, שטביעות־עינה של האשה חדה יותר משל הגבר להכיר את יקר חנו ויתרון סגולתו של בעל שאר־רוח. אף זו: האשה להוטה יותר אחרי האדם הגדול; היא נוחה יותר להתפעל; מעריצה היא לפי טבעה, מאחר שאף בחלקה נופלת מנה יפה של הערצה; מידת הסליחה שכיחה אצלה ושיעור סלחנותה לגבי האיש שקנה את לבה גדול הרבה יותר משל הגבר. אין צריך לומר, שהיא משועבדת פחות למרותם של החוק הכתוב ושל טעמי הנימוסים היבשים. אילולא היה בריקודו של דוד תנועה מוזרה או העויה משונה, איזה פרט יוצא־דופן, הנותן טעם לפגם בכל סבר־פניו, בהופעתו המלכותית, ואולי גם במראהו האנושי, סבור אני, ואתם כולכם, ידידים, בוודאי תסכימו לי, לא היתה מיכל מודיעה בוז גלוי ושאט נפש ממש לבחיר לבה כליל המעלות. מסתבר כי מיכל הנאוה, שהיתה מסתמא טובת־שכל – וכי אין זה כלל גדול, שכל אשה טובת מראה היא גם טובת שכל? חן ושכל טוב כרוכים ירדו לעולם – ואין צריך לומר שהיתה גאיונה – ואף הגאיוניות היא סגולה לגדלות המוחין – לא היתה באה לכלל כעס ולכלל טעות כאחת למראה הוד מלכותו הרוקד, אילו היה זה רק ריקוד של בטוב לב המלך, היינו ריקוד בתוך המעגל. אבל ברור, ואין פקפוק בדבר, שזה היה ריקוד יוצא המעגל, היינו, יוצא־דופן, ריקוד יוצא־עצמו, כלומר ריקוד יוצא השכל, ריקוד יוצא־ריקוד, רצוני לומר, זה היה ריקוד כפול או משולש, ריקוד מתוך הריקוד, ריקוד מתוך עצמו וריקוד מתוך העולם. לא בכדי מדגיש הכתוב בזה אחר זה ואומר: “ודוד מכרכר בכל עוז”, ולאחר כך “מפזז ומכרכר”, היינו, ריקוד משנה. ידידים, הנה מה שאומר לכם, בדקתי ומצאתי: אין דבר הרה־אסון לגוף ולנפש מן הריקוד. ריקוד עשוי להיות סם מות. ריקוד הוא תמיד סם שכרון וסם שגעון. ריקוד הוא דו־קרב עם הנעלם. ריקוד הוא הזמנה לגורל. ריקוד הוא התפעלות; הוא התלהבות; הוא התבטלות; התפשטות מן כל והכל, התפשטות מן הלבושים, מן הגשמיות, מן השכל. הקול שר, הפה מדבר, המוח חושב, העינים מביטות, הקיבה אוכלת, הידים ממששות, אך אין הרגלים רוקדות, כלומר, לא הרגלים בלבד רוקדות. רוקד כל הגוף; כל האדם רוקד; וכשכל האדם רוקד, שוב אינו בגדר אדם, ופשיטא שאינו עוד לא חכם, לא גבור, לא מלך. לכן בזה מיכל לדוד. וכי מהו בוז? פחד. הבוזה מפחד; המפחד בז. הפחד החריד את מיכל למראה דוד הרוקד. היא ראתה מה שנעלם מעיני הבריות מתחת למחצלות היקר של הסגולות והכשרונות העוטפות את דוד, כי בעלה המלך מגדל בחביון נפשו כנף־רננים של השגעון המצפצפת לו בסתר. היא ניחשה, והיא נחרדה. היטב הבינה, כי ברגליו המלכותיות דורך דוד על במת העולם, אך בתוך של נפשו הוא בטל ומבוטל בעיניו, לא איש הקוממיות הנהו, כי אם יונה הומיה. ניחשה מיכל וידעה מה ניחשה. דוד נתרוקן מעצמו בריקודו, נהיה כאילו איננו, בטל מן המציאות. וכשהטיחה לו בפניו את דברי בוזה ואמרה: “מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים” לא עצר דוד כוח לערער על קטרוגה, אדרבה, הוא נזדעזע עד יסוד נפשו מחמת אמתה וגמל לה אמת תחת אמת, כדרך האדם הנרגש מאד, שבדומה לאדמה הנרעדת, הוא פולט מתוך לועו לבּת הוידוי, וכך אמר דוד: “ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני”. וכי אין בדברי דוד ראיה מובהקת לכך, שהשגעון מקורו בביטול היש של עצמו, בהרגשת השפלות, שהיא מנת חלקם של כל החכמים, כגון שלמה בנו החכם מכל אדם, שאף הוא, כפי אשר אחזה לי אני, אף על פי שהיה מושל גדול בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים, לא היה כלל מושל ברוחו ואף על פי שהיה חכם גדול, לא נמלט מן השגעון, כפי שמוכיחות בעליל כל הקורות אשר לשלמה…

מזל ביש היה למר אבינועם, דרך כלל היה משמיע דברי טעם, אבל יפה דרש עליו פעם מר ישפה בלשו קהלת, “לא לחכמים לחם הפנים” כלומר, אין מסבירים לחכם פנים ואין מקשיבים לדבריו בחשק. מה בכך שדבריו ראויים להישמע, אם אין רוצים לשמעם? בנוהג בין אנשי שלומנו, שהם נאה מקשיבים ונוהגים אורך־רוח אף בארכנים לדיבור, להוציא מר אבינועם, שאפילו בשעת שיחו בקיצור, רבים מגלים אותות אי־רצון. קל וחומר בפתיחתו לשיחה על מחקר השגעון לפי החכמים. שיצאה מכלל פתיחה ונעשתה הרצאה הנושאת את עצמה. מר אויראי, שיצא לבסוף מגדר הנימוס, ונזף במר אבינועם, שימש שליח כל הצבור. מר אויראי נכנס ממש לתוך דברי המרצה וכך טען:

– תמוהני על ידידנו הנעלה מר אבינועם, שבקעה מצא ותחת להתגדר בה, עמד ועשה לו כנף, לא, אוירון נטל ונכנס לתוכו, והריהו עובר בטיסה על הרים וגבעות של חכמים גדולים גבורים ואנשי השם, ובמחי אוירון אחד הוא משפשף אישים גדולים לאין מספר, אברהם, יצחק, יעקב, משה, יהושע, שמשון, שאול, דוד, ועד לשלמה הגיע. וכי מה מידה היא זו? ראוי כל חכם לטיפול מיוחד. עד שנוטלים חכם אחד להושיבו על המדוכה צריך להתכונן יפה־יפה. וכי מה מידה היא זו?

– ידידנו הנעלה, מר אבינועם, יסלח לי בטובו, אומר אני, שיש לו עינים גדולות והכל הוא רוצה לבלוע. את כל החכמים והגבורים צרר לו בחוצן אחד של בגדו, וגם את החכם מכל אדם מר שלמה חפן בחפנו – פרץ בצעקה מר המאירי – חוצפה שכזאת. אני כל ימי מתעסק בשלמה החכם, בא פלוני אלמוני ועושה בתוך שלמה כבתוך שלו. שלמה הוא שלי. בענין שלמה צריכים הכל לשמוע תורה מפי. אני שלמה – קרא מר המאירי בחמת־זעם גברה והולכת.

אנשי שלומנו געו בצחוק. וכשהכל צוחקים פורץ מר סערוני בבכי מר. בינתים נתפרדה חבילת הרעים ונתפרקו חישוקי הנימוסין. כסאות נעו, זעו וחרקו; פיות רטנו, נהמו ופזמו: שריקה פלחה את החלל; מציצת הסוכריות הגבירה קולה; מר אלמוג רטן בנעימת־נכאים קורעת לב על הזמן ההולך; מר ישפה שהיה כל אותה שעה מתאמן בכיפוי, פתח לדרוש בענין הראיה הנכונה והביע את הסברה, שכשרון השגה הוא תנאי לשיפור מחישה בעינים. ראיה לדבר: עובד מנוסה בזכוכית מגדלת מבחין על גבי הזכוכית פרטים, שאינם מומחשים כלל לעיני המתלמד הטירון; העירוני ביער מגשש כעיוור במראות שמסביב לעומת היערן או המומחה למדעי הטבע והמלח על הים רואה למרחקים, שהם מחוץ לגדר הישגו של תושב היבשה. שוב עמד מר ישפה והבהיר: איזהו חכם, המסוגל לנעוץ את מבטו הרוחני בנקודה אחת ולאורך זמן, תדעו לכם: מה שאנו מכנים בשם עצם או רעיון, הוא ענין מורכב רוב פרטים ובחינות, ואילו המחשבה המהירה כבזק סובבת הולכת מפרט לפרט ומבחינה לבחינה, נעה ונדה על פני נקודות לאין שיעור ואינה מסוגלת כמעט להתרכז באחת מהן. סתם אדם אינו יכול ליתן את הדעת על מה שהוא בגדר יחידה, כגון כתם זעיר לגמרי. משהו ממש, משהו נפרד לעצמו, אלא בשיעור שניה אחת אם לא למטה ממנה. אך החכם הגדול זה כוחו להתרכז בנקודה אחת למעלה משניה, הרבה יותר משניה, וכל המרבה שניות הריהו חכם משובח יותר. כנגד זה צפויה סכנה לחכם הגדול, שאם יפול מעל הנקודה האחת נפול יפול ויתגלגל למדרון, יתגלגל ולא יחדל. חכם צריך להחזיק בנקודה. העצה לכך היא לתפוס את השחור. “שחור, שחור” שנה ושלש מר המאירי. וענה לו כהד: “תכלת תכלת”. דבר הלמד מאיליו, שלאחר פירוק הנימוסים בא ביטול המשמעת, והמסיבה עלולה היתה להתגלגל למהומה, שממנה יצא קלקול לא רק לכנס השבועי הזה, אלא ייעשה קרע במסכת הצוותה שנתפרה בעמל כה רב וברוב תבונה, בהשגחת המורה, אריג של שאר־רוח תפור בחוטי נימוסין. ומתוך הצווחה המנסרת בוקע ועולה קול־תוכחתו של המאירי בפסוק מפורש מקהלת: והסכל ירבה דברים. אותה שעה עיניו יורות חצי־זעם כלפי מר אבינועם. לא היתה ברירה למורה אלא לשנות ממנהגו וליטול לעצמו רשות הדיבור בפעם השניה במסיבה של היום, לאחר שכבר נשא את משאו המשולש על האמת. אמנם, היה במעשה זה משום חשש כשלון. אין המורה מורה אלא על שום שאינו מורה, ואין המדבר זוכה לאזנים קשובות אלא אם כן הוא שומר פיו ולשונו להגיד מלים מעטות, מלים ספורות ממש, ורק לעת התקדש חג, כדי שהדבור עצמו יקדש חג ובשביל שיהיה הדיבור לשומעים מעין זכיה בגורל, מאחר שאין אנשים מוקירים אלא מה שעולה להם ביוקר, בצפיה ובצמאון, בתפילה ובתחנונים. אכן, מוטב אילו הוא כאלם לא יפתח פיו. אך לא היתה לו ברירה. נתהווה קרע באריג, ואימת הכשלון היתה מרחפת בין כך וכך. מחקר השגעון על ידי אנשי־שלומנו אינו ענין קל, שאפשר לעשותו לפי הנוהג בכל המחקרים ולסמוך בכל מעשה־קלקול על הדברים שיסתדרו מעצמם. המורה נכנס לתוך הרפתקה, ולא כהרפתקן שלא מדעת, שנפל מעל סדר הענינים ונתקע לתוך הרפתקה, ומאחר שהוא גבר בעוז הוא מקל עליו את הדין ופועל ויהי מה, לשבט או לחסד, לאבדון או לנצחון. מנדו לא נתקע אלא תקע עצמו לתוך ההרפתקה במחשבה תחילה, שאין זו מן החכמה להכניס את ראשו לתוך מערבולת נושאת סכנות כלוע האריה, אבל אולי זו היא מן החכמה לדעת, שאין זו מן החכמה לנהוג כך, ואף על פי כן לעשות זאת, כי אין חכם אלא המשחר את החכמה באופנים של חירוף־נפש, ועד כדי ירידה ממש לתוך גוב האריות של הטירוף. המורה נתאוה תאוה עזה לטרוף את הטירוף, ואפילו אם על ידי מעשה־טרף זה אף הוא ייטרף. ושוב נהג מנדו בתחבולה הבדוקה והמנוסה אצלו לקפוץ מתוך גוב האריות לתוך לוע האריה האחד ושם או משם להינצל, שאין תרופה לצרה אלא בתוך הצרה עצמה. לכן פתח ונשא משא על הדיבור, וליתר דיוק על מה שבין.

בעל פה ובכתב או הלשון וקולמוס

לכאורה אין בין בעל פה ובכתב או בין הלשון והקולמוס ולא כלום. הלשון היא קולמוס הלב והקולמוס היא לשון שביד; דברים שאינם ראויים לכתב אינם מותרים גם באמירה, שהרי הם דברים בטלים; ולא באו דברים שבכתב, אלא כדי לקוראם בעל פה, כי קריאה במחשבה בלבד טעמה כנשיקת־אויר ולא יותר. המלים יוצאות מן הבשר ואין מרגישים אותן, אלא מתוך מגע הבשר בהן. ובכל זאת לא הרי דברים שבעל פה כדברים שבכתב, ולא הרי לשון כקולמוס. מעלה לבעל פה, הבל הפה, הקול החי, ארשת הפנים המלווה כל מלה; ארשת זו היא גופה דיבור. נמצא, המדבר מביע מלים לא רק בפיו, אלא גם בקלסתר־פניו, במבטיו, בחיוכו, בכל תנועה והעויה שלו. מעלה שכנגדו לכתב. שהאותיות מחכימות והרווחים שבין המשפטים גדולים יותר. הכותב יושב ביחידות ליד גליון הניר, והרשות בידו לעיין במחשבתו, עד שהוא כותב את המשפט ובאמצע כתיבתו; ואף לאחר שכבר עלה על הגליון הרשות בידו למחקו ולהחליפו באחר טוב ממנו. המדבר אינו יכול לעשות רווחים והפסקות ואין השהות בידו לשאול עצה מפעם לפעם בשכלו השופט. חיים יש יותר בבעל פה, מחשבות יש יותר בכתב. בדבור מרובים השטין ובכתב מרובים בין השטין; במעשי קולמוס יש הרבה מחיקות, ואילו על הניבים היוצאים מן הפה אין המחיקה חלה כלל. אנו נמצאים למדים, שבעל פה ובכתב הם שני אפני־שיח, שקוי ההבדל שביניהם אינם פחותים, ואולי אף מרובים, מקוי המגע. ככל שהם דומים זה לזה הם מנוגדים זה לזה, משל הם נעשים בשתי שפות נבדלות זו מזו. נאמר כך: הדיבור הוא שפת־אם, והכתב שפת־אב. הדיבור יוצא מן הלב, עולה למוח כדי להפריד מעליו קצת פסולת, ומשם הוא פונה במישרים ללב השומע או לשכלו. ואילו הכתב יוצא מן הלב, עולה אל המוח, ולא על מנת לעשות בו סיור קצר, אלא בשביל לשלשלו משם לתוך כור המצרף של הכוח החושב ולהשהותו כדי זיקוק חוזר ונשנה מכל הסיגים וסיגי הסיגים של התפעלות והאיולת. לאחר הזיקוק משלשלים אותו שנית לתוך הלב, כור ההיתוך, כדי לאחות שם את הקרעים, שנעשו על ידי ההפרדה של כור המצרף, בחום הלב, ומשם חוזרים ומעלים אותו לתוך המוח לזיקוק נוסף, וכך בעליות ובירידות לסירוגין מתהווה מעשה הכתב. הכתב הוא עבודת־פרך ומקור למפח־נפש, ליגיעת בשר ורוח, שאם אנו באים לצרף את ניבינו אין לדבר שיעור, כל כמה שלוטשים ומוחקים מבינים יותר כמה פגומים מעשי הכתב ועד היכן הם טעונים לטישות ומחיקות לאין שיעור. לפיכך בני אדם שאינם חכמים אינם עוסקים במעשי הכתב. רק חכמים מחסרים את נפשם מטובה ומעבידים את גופם בפרך כדי להביא לעולם מעשה־כתב ערוך ומתוקן ללא פגם ודופי. רק חכמים יודעים את סוד הצמצום ובקיאים בחכמת המחיקה. רק חכמים מבינים שאין בהם שכל צלול, כדי לכתוב על הגליון כל מה שעולה במוחם. אדרבה, תבונתם תורם, כי כל רעיון העולה במחשבתם הוא מלכתחילה פסול מחמת שטות, ומכל מקום אינו ראוי לבוא בקהל בלבוש זה, שנתעטף בו ברגע התרקמותו. חכם מבין מדעתו, כי לבוש ראשון כמוהו כמושכל ראשון, שאינו עולה יפה לעולם. חכמים שוקלים, שוקלים לאין שיעור. ובכן השכל מחייב שאם באים להתחקות על מעשי חכמים, לחקור את הליכותיהם ומידותיהם שיחותיהם והרהורי־לבם, חייבים לנהוג במידת החכמים ולהעלות את הדברים על הכתב בשיקול הדעת ועיון־מחשבה ובמחיקות הרבה. האם נכון דברתי?

וכשסיים המורה פרשת הלשון והקולמוס נתעוררו כל אנשי שלומנו, אמנם, בשמירה על כל פרקי הכבוד והדרך ארץ, הנהוגים אצלם, וענו בזה אחר זה בקריאת־הסכמה. יתר על כן, מר אבינועם, המבין את המורה ברמיזה, עמד מיד והודיע, שיש בפיו להגיד דבר־מה שהוא פועל יוצא ממה שסח המורה, היינו, להביא לפני הידידים הנעלים הצעה מעשית, מתוך הטלת דגש חזק במלה הצעה, ולא שהוא חס ושלום מתכוון לכפות את דעתו. אין הוא אלא מהרהר בקול. סבור הוא כי לאחר הדברים המאלפים, שנשמעו כאן מפי המורה בחכמת הלשון, כדאי היה אולי להמשיך בדיון על הנושא רב הערך לא רק בעל פה, כי אם גם לצרף מגילה אחת או שתים, ואולי יותר משתים ושלוש, ככל אשר יעלה הקולמוס, תוכן רצוף הן דברי עיון והן סיפורי־מעשים על דרכי חכמים וחידותם. לא כן? רצונו לומר, הואיל והמסיבה של היום באה דרך הטבע אל קיצה ואולי סבורים ידידינו שהיא כבר נסתיימה, הרי שיש לשער, כי למסיבתנו הנועדה לשבוע הבא יספיק הזמן לכמה מידידינו, המושכים בעט סופר מהיר, לחבר מגילה או שתים על הנושא… ויש לשער שמצויים בינינו חכמי־לב מושכים בקולמוס, שמונחות אצלם בכתובים מגילות שכאלו. לא כן?

אכן, אין אדם שאין לו שעה, כעת שיחקה השעה למר אבינועם. כל הפנים שחקו לו והמבטים קרנו לקראתו. ניכר היה בעליל, שהדברים נתקבלו על דעת רבים. לא זו אף זו, הם נגעו בנימה שבלב. עלו חיוכים של קורת רוח הרבה. אנשי־שלומנו, מסתבר, נתרגשו כל כך מן ההצעה, שקולותיהם נחבאו לשהות מעטה, כאילו לא בא הדיבור אלא באין־רגש, או כאילו מיטב הדיבור שתיקה מתוך מאור פנים.

הכרת הפנים ענתה באנשי־שלומנו, שהם סברו וקבלו. לא יצאו רגעים מרובים ותרועת־צהלה פרצה מפי רבים. משל לדרדקאות שנתבשרו בתוך שיעור של יום על פרק חדש או על נוהג־לימוד חדש, שעלה במחשבתו של המורה לזמן לפניהם בשיעור של יום הבא, והם נפעמים ונדהמים מן הבשורה יושבים בפיות פעורים וללא הגה, שטופי־שמחה, רכובים על גבי נחשול של ששון ושמחה, אך מה שלא יעשו הפה והשכל, יעשה הזמן. לרגעים, בחלוף התדהמה, הם קוראים כולם בפה אחד: ברקאי. ברקאי, בא גד, זה יהיה נהדר, יופי, יופי, אף גם הכהן הגדול כשיצא מבית המקדש היה מכריז ואומר יופי מזבח. יופי. וכך אנשי־שלומנו ענו ואמרו כעדת תינוקות וכהנים גדולים כאחד:

• יופי, יופי.

והיו שקראו בקול:

• נעשה ונשמע.

 

סדרה שלישית    🔗

פרק י"ג    🔗

למסיבות אנשי־שלומנו הותקנו דפוסים, אבל לא צרים ביותר; יד מכוונת פעלה בהן, ולא יד חזקה, אלא קלה וגששנית. והיא ששקדה על הנוהג. שלא ייהפך לשיגרה. מנדו לשיטתו: כל טירוף הוא עקשנות או עצבות וסמי המרפא שכנגדו גנוזים בפעולה מזורזת של השכל הישר, מאחר שהשכל הישר עוקר כל עיקשות הקשורה בלב ומרומם את הרוח. מתוך התרוממות הרוח נכנסת שמחה לנפש. כללו של דבר, השכל הוא שמחה, השמחה היא בריאות. ברם, לא כל שכל ממשיך על האדם השפעה טובה. יש שכל ויש שכל. יש שכל ישן, נקרני, נקדני, יבש ומשעמם, צמית המציאות, הולך בתלם העובדות, שכל עבד ומשעבד, והוא עלול להביא לידי דכדוכה של נפש. ויש שכל חדש ומתחדש, חי ועליז, הפורץ גדרים ומשבר מנעולים, אף מציץ מן החרכים, שובב, ואפילו כשהוא מעמיק הוא גם כן מרפרף על פני המעמקים, היינו, מקפץ ומרקד על התהומות, שכל עשוי ללא חת, ומכל מקום לא נכנע, בן־חורין גמור; כוח יש בו לעורר כוחות חדשים, להגביר את הנביעה שבנפש, ולפי שהוא מעלה בלי הרף מתהומה של נפש, הוא עשוי לשקם הריסות הנפש; פועל הוא כטל של תחיה. הואיל ואין להפעיל שכל, אלא על ידי שכל זולתו, כי השנים מחדדים זה את זה, הגה המורה את רעיון המסיבות לאנשי שלומנו. וכשעלה במחשבתו של המורה רעיון המסיבות צפה בשכל כדי להתקינן ולעשותן כעין בבואה שלו: מה השכל הוא ישן וחדש כאחד, שומר חוק ופורץ גדרים בבת אחת, נתון למרות מכאן וסולל־דרך מכאן, אף כל התוועדות של הידידים מזומנת להצלחה בדרך התיקון, אם תטפח מעין מסורה מתקדמת ותקיים נוהג בלתי סגור, אלא תופס שינויים ותיקונים. מימיו לא אמר המורה מצאתי, אם כי היה מרבה יגיעה. אין זו מלאכה קלה לעשות כל מסיבה לחמדה טובה, שיש בה ענין ותשוקה, תיאבון דעת וקורת־רוח, שעשועים ומתיחות המוחין, פעולת הרגשות ונופש, מידה נאותה של שיגרה הטובה לגוף ולנפש ונופך של חידוש, היינו, מזיגה של הערב והמועיל. הרבה מחשבה השקיע המורה בהתקנת המסיבות ובעריכתן. היה מטכס עצה בנפשו, נמלך בדעתו של אבינועם, קושר מפעם לפעם שיחה ביחידות עם הידידים, חוקר ודורש מפי כל אחד לחוות דעתו. סקר ומנה נטיות בני אדם, יצריהם ומאווייהם. הסותרים זה את זה, שהבריות הם שמרנים מכאן ומתקדמים מכאן, אוהבי ישנות ושואפי חדשות. עתים משולים הם לילדים האוהבים אגדות, ובלבד שתהיינה מציאותיות, וכל אגדה המעלה חן לפניהם רצויה להם לשמעה פעמים אין מספר, כי החזרה היא נשמת החיים, אלא שמחנך חכם מבין מדעתו להוסיף מפעם לפעם לאגדה הישנה איזה נופך חדש, צימוק של הפתעה, לרענן את הנפש. וכך ביקש מנדו לשוות למסיבות צורה של אגדה החוזרת על עצמה בכללותה ומקבלת שנויים בפרטיה, ולא רק בנושאים המתחדשים, אלא גם בתאורה ובתפאורה, הלובשות לפעמים צורות חדשות, כדי שתהיה כל התוועדות לאנשי־שלומנו ענין של צפיה – ולא רק לטקס הנודע, הרווי חן־שכל והלך־נפש, כי אם גם למשהו הנעלם והמיוחל – נקודת המוקד של ההתענינות בחיי ההסגר בפנים שער הברזל, השבת של השבוע. צורות רבות ושונות היו מרחפות בחזונות של המורה. כמה מהן עברו בכור הנסיון וכמה מהן שימשו בעצמן נושאים לשיחות במסיבות או נשתלבו כנושאים מוסגרים לתוך השיחות. מנהג העולם הוא לכנס מושבי רעים ליד שולחנות ערוכים מאכלים טובים וכל המעדנים. יש מהדרים במאכלים ויש מפליגים במשקאות; הללו מאמינים באחוות כל האיצטומכות והללו גורסים גדולה לגימה; הללו אומרים שהנשמות רועות בתוך הקיבות ככבשים בחורשות, והללו אומרים, שהנשמות שותות יין שרף ומיד יש להן עליה. אחרים דורשים את השולחן כמזבח להקטיר עליו קטורת של טבק והם יונקים אגדות מתוך טבעות העשן. רבים מחפשים התלהבות והשראה באגרטלי־פרחים, המתנוססים על השולחנות. כל הענינים הללו נידונו לפרקים במסיבות אנשי שלומנו, ועל כמה מהם חרץ המורה את משפטו בדברים ברורים וגלויים. פעם למשל, הוא כך סח:

על האכילה בצוותה

מנהג קדמון הוא לחבר כל פרק־תורה במאכל תאוה וכל מושב־רעים בשולחן ערוך מיני מטעמים, אבל תמה אני: מה ענין אכילה לשיחת־נפשות ומה מקום לסעודה בחיי־נשמות? מה עלובה תורה זו, הזקוקה לתבלין של מאכל ומשקה. ממה נפשך, אם היא תורה חיה, הרי היא גופה מאכל טוב, ויש בה נופת צוף וכל טעם. אין צריך לומר, שבזיון הוא לתורה, שעושים אותה כורך עם בשר שוורים שחוטים ועם תרנגולות צלויות, עם חזה ושוק ועם חתיכות אומצה, שהדם נקרש עליהן. במקום דם אין תורה, אין אורה, אין שכל, אלא יש חשכות וערפל; ובמקום בשר שם לעיסת שפתים וחירוק שניים. אבל גם מיני־תרגימא ודברי־מתיקה, כל פרי טוב, שמלפתים בהם שיחת־רעים ועיון־מחשבה, להנעים כביכול את הרוחניות בגשמיות, יש בהם טעם לפגם. מה פרי העץ לעומת פרי השכל, פרי עץ הדעת? גדולה מזו: פרי עץ הדעת עדיף לאין שיעור מפרי כל עץ. פרי עץ הדעת הוא גם מאכל וגם משקה; הוא מיץ המזין, עסיס המרווה את הלב. בכוחה של תורה אפשר לחיות ימים הרבה בתענית. מה להם לחכמים קדמונים שאמרו אם אין קמח אין תורה? אדרבה, אם קמח אין תורה. האכילה סותמת את מעינות המחשבה ומשביעה עד לגועל, עד לקיהות החושים ולטמטום השכל. האכילה מתישה את כוח הגוף, מטילה בו ליאות, גורמת לו עצבות ודכדוך. אדם שבע מדאי משתכבד ונעשה למעמסה על עצמו, אינו מסוגל להלך ברגל ישרה ובטוחה, אין ידיו אמונות, אין מוחו פועל כשורה. הוא זקוק לתנומה ולשכחת־קיומו. על כרחו הוא הולך לישון, בין כך וכך הוא נים ולא נים. אך שכל ישן הוא דבר והיפוכו. יכול השכל להיות רק ער לגמרי ולא ער למחצה ולשליש.

העיכול הוא עיקר פעולתו של השכל. אבל אם אותה שעה עצמה שעוסקים בתורה מפטמים גם את הגוף והקיבה מצווה על העיכול, מניין ישאב השכל כוח לעשות את העיכול משלו. שני מיני־עיכול בבת אחת הם למעלה מכוחו של בשר ודם. אדם הממלא את כרסו ביחידות אינו מסוגל עוד לשמש משכן לרוח, קל וחומר פסולה האכילה בצוותה, כשנכנסים יחד לתלמוד תורה וכל אחד נאה לו להיות קל כצבי, כדי לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות של מחשבת־אנוש, לבוא במרוצה אל כל מקום מרום ונשא, אשר לשם ייקרא על ידי חבריו, בין הם תמימי־דעיו בין בעלי־פלוגתא שלו. גדולה היגיעה במחשבה משותפת ובחילוף הרעיונות. ואכן, היא עבודה בקודש. הכיצד באים לחבר אותה עם ההתייגעות המשותפת באכילה ועם הלעסתנות בקול, שהיא אגב מעשה מאוס מצד עצמו בצבור. יושבים מנין אנשים יחד וכל אחד במושב חברו פנים אל פנים ופה אל פה אוכל, בולע, לועס, מתפטם, טורף בפה, חותך פרוסות בסכין, נוטל או חוטף ומטיל לתוך הפה, מזיז את הנתח שבפה מן הקצה אל הקצה, כופף את ראשו, לא, את מלוא קומתו, לתוך הקערה, נותן עינו בנתח חברו, אומד בחלקו של מי נפלה חתיכה ראויה להתכבד יותר, אוכל בשלו ומביט בשל חברו, להוט ותאב, מושך וזורק, כח ומשתעל לפרקים מרוב אכילה ובליעה, יש שהוא נכווה ברותחין ויש שהוא מצטמק ורע לו בשל הצוננין. כל החיה הרעה, הטמונה באנוש, צפה ועולה למעלה בשעת אכילתו, החיה הרעה, הטרפנית, השרפנית, הדרסנית. ובאכילה זו מבקשים להגביר את הכוח הרוחני ואת הפעולה השכלית. אתמהה.

המורה דן את האכילה בחומר הדין, לא כל שכן שמידת־דינו פגעה קשה במעשה העישון; קל וחומר בן בנו של קל וחומר בעישון בצבור, שרוב העולם רואים בו מקור של השראה וכה המתיק פעם מנדו שיח:

ענני הבל, ותמרות העשן

תשעה קבים של הבל ירדו לעולם ופגיעתם רעה בכל ענין שבעולם, אך חושבני, ששמונה קבים מהם נתגבשו לעננים כבדים, האופפים את נושא העישון. יש אומרים: העישון מעורר תיאבון. יש אומרים: מנקה את הריאה. יש אומרים: הוא סגולה למחשבה צלולה. יש אומרים: כוחו יפה כסם של שכחה. יש אומרים: הוא מרכז את המחשבות, ויש אומרים: הוא מפזרן. אף נמצאו לו מליצי־יושר, שהוא בבחינת מקוה טהרה לנפש. האדם, שספג לתוכו ושפלט מתוכו תמרות עשן הרבה משול למי שעלה מן הרחצה, נקי מכל חלאה ועובש, סחי ומיאוס, טהור כתינוק שנולד. אין שטות, שחכמים קדמונים ואחרונים לא הגישוה לבריות על גבי טס ההגיון בבחינת תפוחי זהב של איולת במשכיות כסף החכמה. אך אנו איננו דנים בעישון לא מטעמי בריאות ולא מטעמי שלות הנפש ושכחת הצרות וצלילות הדעת. כל בחינה ובחינה בעישון ראויה לייחד עליה את העיון לחוד. פרשת העישון היא לא רק תורה, אלא גם מעשה, התופס זמן לרוב אצל הבריות, הן בעשייתו והן בהתקנתו ובחיפוש אחרי מקורות פרנסה לכלכלו כראוי. הוא עולה לבני אדם בהון, בזמן, בבריאות, בטיפול, בדאגה, ברדיפה. והרי יתכן, שכשם שהוא ברכה לבטלה מצד המועיל שבו, הוא מלאכה לבטלה בהעסקת ידים לאלפים ולרבבות העובדות על גידולו. אלא שאנו מסתפקים בבחינה האחת לעת עתה, והיא, סגולתו לקרב את הלבבות לשיחה נכונה וישרה. מסתבר שאין טעות גדולה מזו, העושה את העישון מליץ ומתווך לקרב את הלבבות בדבר איש אל רעהו. היפוכה של השערה זו נכון, כמדומה. מהי תכלית הדיבור? פתיחת הלב. פתיחת הלב היא לא רק תכלית, אלא גם נקודת המוצא שלו. עד שנפתח הלב אין כלל דיבור, אלא חרחור גרונות וזריקת קליפות מלים מן הפיות. אין הדיבור דיבור, אלא אם כן הוא צחוק, בכי, זמר, לטיפה, ונשיקה, מכל מקום משא ומתן. כשאדם מדבר אל חברו הוא נושא אליו איזה דבר, נותן לו חלק מן החיות שלו. ואם לאו הוא משקר. אין דיבור של אמת ודיבור של שקר, אלא מדברים רק באמת. ואם אין אומרים אמת אין מדברים כלל, אלא יורקים. סימני־היכר לדיבור הכשר – וסבורני שאין דיבור אלא הכשר. אם אינו כשר אינו דיבור – הם היושר והפשטות. הענוה היא עטרתו. לווית־חנו – העדר כל כווני־חן. שבילו – קו הישר, מלב אל לב, ללא עיקומים ופיתולים, ללא סלסלה ומלמלה, ללא קישוטים של מרכאות כפולות וללא עיטורי סוגרים, המחביאים בתוכם כל מיני הערמות והעלמות וגניבות הדעת בין במישרים ובין בעקיפי־עקיפין. הדיבור הישר מחייב מבטים ישרים, הזורמים מתוך עינים נקיות וצלולות, המשקפות כאספקלריות כל הרהורי הלב, כך הקול הוא רמקול להרהוריו. קול נקי, לא ממותק, אף לא מר וממורמר, פשוט וטבעי, הוא בת קול של הנשמה, ובלבד שהוא קול כמות שהוא, לא חנפני וגנבני, לא לחשני ויהרני, לא פסקני וצרחני; קול ללא דגש חזק ואף ללא שמץ חסדנות. ובתוספת לכך סבר הפנים וארשת החיוך, מבע התנועות והגיון כל העויה, כולם שותפים לדיבור וטובעים בו את חותמם. לא רק הפה מדבר. האדם כולו נושא את דברו. ורק דיבור זה יש בו ממש, שחיות כל הנפש הפועלת נסתפגה לתוכו. אין להבין כלל מה פלוני סח, אם אין הוא מביט אלינו ואנו מסתכלים במראהו אותה שעה. הדיבור עצמו הוא כלי ריק; קלסתר הפנים הוא התוכן. או: הדיבור הוא הטופס, האדם כולו הנהו התורף; האמור אינו אלא טיוטה או חיבור סתום, מדרש פליאה; פני הדובר, תארו, מראהו, ישיבתו או הילוכו בשעת מעשה, הם הפירוש. לא די לדבר פה אל פה; צריך לראות את הדובר גם עין בעין. כדי להגיע לדיבור היישר צריך להתיישר נוכח איש־שיחתנו. ובכן הגעו עצמכם, ידידים, כלום כל הציוויים האלה חלים על האדם המעשן בשעת דיבורו? ראשית, אי אפשר כלל להסתכל במעשן בשעת דיבורו, הוא מוקף ענני־עשן, שוכן בתוך ערפל, ואף מוחו שרוי בערפול. שנית, אין הוא מסוגל להסתכל בפני שומעו, שתהיה עליו אימתו למנעו מן השקר, שאין לכם סגולה כנגדו אלא צלם אלהים שבפני האדם. שלישית, אפילו אפשר היה להבקיע את ענני העשן העוטפים את האדם, הכורך עישון ודיבור יחד, אין פרצופו של זה משמש כלל ראי מלוטש לנפשו, מאחר שכמה כתמי־טבק דבקו בראי. רביעית, גדולה קלקולה של לשון, וכל דבור היוצא מן הפה טעון כפרה. כל אבר שבאדם עלול להיתפס לדבר עבירה, כי האדם מברייתו דרכו לילך ולהזיק, אבל כל אבר חוטא לרצונו, ולשון אפילו שלא לרצונה; כל אבר חוטא פעמים לתיאבון ופעמים להכעיס, לשון עיקרה להכעיס; כל אבר רוב חטאיו הם בעבירה על לא תחמוד, לשון עיקרה עבירות על בל תשחית; כל אבר חוטא ביצר הרע, לשון עושה פשעים וחטאים גם ביצר הטוב, שאם אפילו אדם מטיף מוסר לחברו, משיא לו עצה טובה, משתדל להכניס לתוך לבו רעיונות נכונים והשקפות ישרות שצמחו במחשבתו כדי לזכותו בהן, הריהו גם כן מסיג גבול רעהו, בא עליו בטרחות, גוזל ממנו את זכותו להיות אדון למחשבותיו, כופה עליו את הלך רוחו או את מהלך־דעתו, ונמצא אונס אותו. לא זו אף זו, כל אבר החוטא אפשר שאינו עובר אלא עבירה אחת, כגון שידו מושכת ולוקחת את שאינו שלה, ידו מכה, פיו בולע מאכלות אסורות, עיניו חומדות, רגליו רצות למעשה רע או למקום מגונה, וכיוצא בכך. ואילו לשון עשויה לעבור בדבור אחד על כמה וכמה לאוין בבת אחת: מכה ושופכת דם ומלבינה פנים ומהלכת רכיל ומשקרת וגונבת וגוזלת בהעלם אחד. לכן יש לנהוג חומר הדין בכל דבור היוצא מן הפה ולהביא עליו קרבן חטאת. ואיזהו קרבן, זה שמן הלב. נשלמה פרי שפתינו. צריך לשלם בעד כל דבר שפתים פר. צריך שהלב יהיה מפרפר בכל אומר והגה היוצאים מן הפה. רק שיתופו של הלב בכל מלה הוא הקרבן, אשר יידרש מכל בעל־דברים. אמנם, כל המביע חוות דעתו מתנקש בחופש מחשבתו של שומעו וכביכול בא לגזול ממנו חלק מאישיותו, אבל על ידי שהוא משקיע בדיבורו רסיסי לב, הריהו משלם לחברו את התמורה שבלב, שאף היא חלק מאישיותו. כנגד כל מה שהוא לוקח הוא נותן. תמצא לומר, בדבורו הוא פועל מעשה אונס בשומעו, הרי על כך יש לו תירוץ: וכי מה אשמתי? לא דברתי אלא משום שאנוס הייתי לכך. לשוני היתה שליחת לבי. וזהו אנוס על פי הדבור. רק הדבור שבאונס מותר הוא. רק מי שפגע בו על כרחך אתה מדבר, כגון העל כרחך אתה חַי, רשאי לדבר. לפיכך דבור משמעו מלב אל לב. אין דבור אחר. שנים האוכלים יחד, כל אחד אוכל לעצמו, ואף כשהם עושים יחד מלאכה אחת, כל אחד עושה לעצמו חלק מן המלאכה. אך שנים המדברים יחד הם מדברים זה אל זה, לב אל לב. הדבור הוא בנוכח. ואילו המעשן בשעת דבורו אינו בנוכח, אלא בנסתר. הוא שוכן בערפלי חביון של תמרות העשן. פניו מוקפים עשן, עיניו מחופות בדוק של עשן, לבו מעושן, מצפונו עולה וגז בתמרות העשן. כל דבור שלו יוצא בעטיפה של עשן. אי אתה יכול כלל לדעת אם לבו כפיו ואם תוכו כברו. וכשם שתמרות העשן מסתלסלות, אף לשונו עשויה סלסלה ומלמלה. כל פעם שלשונו נעשית לבוטה וכבדה מפאת עומס השקר, או להיפך, רדודה ושקופה ואף מנוקבת ככברה בשל חורי השקרים והכזבים, מהו עושה? הוא עושה הפסקה קצרה כדי למצוץ כביכול מן הסיגרה או המקטרת. בין כך וכך הוא מחליף כוח ומדביק פרסות ברזל מתחת לרגליהן הצפודות של סוסי השקרים. עד שהוא בולע ועד שהוא פולט, כוח השקר שבו מחדש כנשר נעוריו, הרווחים שבין בליעה לבליעה ופליטה לפליטה אצל המעשנים המדברים משמשים חניות לסוסי השקר, ואם תמצאו לומר, חניות להחליף בהן סוסים בסוסים. כל מציצה של סיגריה היא שעת־נופש לשקר. הסיגריה היא מקלט לפניה, להערמה ולהעמדת פנים שבין אדם לחברו. המעשן לא רק בונה לעצמו מגדלות עשן להטיח משם שקרים בחברו ולהעמיד פנים כלפי זולתו, כאילו הוא הגבר הוקם אל על במרומי המגדלות, אלא הוא שואב מן הסיגריה אומץ ועזות פנים לעצמו לעשות שקר גם בנפשו, כאילו הוא באמת בריה נחמדה וחשובה. מגדל העשן הוא מגדל עוז לגאוה. כל מעשן מתגאה. לא בכדי להוטים כל כך הילדים לעישון ומתקנאים בגדולים, המוצצים מקטרת או סיגרה, כי הם רואים בטבעות העשן סימן גדלות, גולת הכותרת של הבגרות. פעמים קשה לאדם לסרב לחברו ולהשיב את פניו ריקם, לבטא את המלה לאו. אבל מלאכת הסירוב נעשית קלה יותר, כשסיגריה תקועה לך בזוית הפה והמלים אינן נחתכות והגויות בבירורן, אלא מסתננות מבעד לעבי העשן. הלשון גנב היא מברייתה. לכאורה צריך היה להעמיד שוטר מזוין על פתחי הפה לשמור עליו מפני מעשי גניבה. אך אילו העמידו שוטר כזה עשויה הסיגרה לשמש שוטר לסתור, להבריח כל סחורה גנובה ופסולה אף מעיני השוטר המזוין. צאו וראו איזו הבעת פנים של חשיבות יש לכל מעשן, ובמיוחד זה שהוא חכם חרשים בפרשת הקטורת. הריהו נראה לכאורה כאחד המכהן בקודש, הוד רוממות בפניו. ואין זו רק העמדת־פנים של חשיבות, אלא הכרת מעלת עצמו ממש. מדמה הוא כאילו הוא באמת מעוסק ומוטרד ואחרים מדמים, כי רבות מחשבות בלב זה המשלח תמרות עשן צפופות ברוב רגש. מן הסתם הוא קודח לעומק וחורז פנינים במחשבתו, פותר בעיות עולמיות, לן בסוגיות עמוקות. מראה פניו המכוסה בכפורת של עשן אוצל לכל דבור שלו איזו משמעות מסתורית מדומה. יש עולם הישוב ועולם התוהו. העולם השלישי הוא העולם המדומה, הנוצר מתוך ערפלי העשן של הסיגריה שבפה.

יכול ודברי המורה נמצאים מופרכים מתוכם, כי אם נניח, שכל חוות־דעת יש בה משום חשש הטלתה על הזולת, ואין צריך לומר, שכל הטפה, ומה גם הבעת השקפה בחינת הלכה פסוקה, היא בגדר פריצה לרשות זרה, הכיצד עומד המורה בין אנשי־שלומנו ונושא לפניהם את דברו הקובע הלכות בענינים העומדים ברומם של חיי אדם, כגון שהוא דורש לגנאי את האכילה בצוותה וגוזר על הדיבור ועל העישון וכל כיוצא בזה? וכי אין זה ממש טובל ושרץ בידו? או שמא אסור לדבר, אבל מותר לדבר שאסור לדבר; אסור לומר קבלו דעתי, אבל מותר לומר, שכל המעשן בצבור הוא מבלה־עולם וגונב־דעת ומעמיד־פנים ונוהג סלסול בעצמו. פשיטא שהמורה לא התעלם מן הסתירה שנתקע לתוכה, ושהיה בעצם תקוע בתוכה כל ימיו, והיא שימשה לו מקור של היסוסים ולבטים נפשיים וצער חיבוט המוחין לאין שיעור. על מדוכה זו ישב המורה הרבה ועליה היה נבוך, נבוך מאד, תוהה ומייסר עצמו בשוטים ובעוקצין של המצפון הנוקף. אבל מה ברירה היתה בידו? לא לדבר כל עיקר? אבל הוא לא יכול היה לשתוק, כשם שבעל הקול הערב אינו יכול לכלוא בחובו את זמירותיו. תאמר: יש יפה־מזמר, הגוזר על עצמו אלם בכוח הרצון? הרי אינו דומה שיחה לזמרה. אדם שר אל נפשו, אבל הוא מדבר תמיד אל זולתו. יש מפזם לו זמר לתוך־תוכו, אבל כל הגה, כל ראיון, אף כל הרהור חולף נושא עצמו אל הזולת. הדבור טבוע בחותם האני ואתה. אילו רק היה אדם יחידי בעולם, היה אף הוא שר מסתמא, ובוודאי שלא היה מדבר. דין מחשבה כדין שיח־שפתים. אף במחשבתו אדם פונה אל הזולת. כל מחשבותיו מבצבצות ויוצאות על פניו, כל אבריו מדברים. אפילו המתהלך תמיד בדד ואלם הבריות קוראים ממילא את מחשבותיו וחוות דעתו באה לידי גלוי לזולתו בכמה וכמה אופנים. ואם כך, מה ברירה היתה למורה להסתיר את הגיונותיו מאנשי שלומנו? כנגד זה דעה שמביעים אותה באזני הזולת מיד עומדים על טיבה, אם יש בה ממש ואם לאו, אם היא נובעת ממקור הישות או אינה אלא בבואה חולפת, ענן או חלום. משל למטבע זו, שכל זמן שהיא מונחת אין יודעים בטיבה, אבל כשמטילים אותה מן היד על השולחן, צלצולה מעיד עליה, אם היא קשיטה או מזויפת. כך הדיבור נבחן בקול, בשפתים ובאזנים של השומע. וכלום מה היה מחוז־כיסופיו של המורה? השגת האמת. עם שהוא משמיע את דעתו באזני זולתו הוא עומד ותוהה עליה, בוחן ובודק אותה, וחס ושלום לקבעה כמסמרות, אם כי הבריות מקבלים דרך כלל את כל אמרי־פיו כטבין ותקילין. אהה, כמה קשה להשיג את האמת. רב הוא המהלך מן המוח ההוגה דעה אל הדעה האמתית. עתים דומה האמת לאופק. ככל שמתקרבים אליה, כן היא מתרחקת. צרה גדולה היא, שבעקב כל דעה אחוזה ועל הרוב דבוקה דעה שכנגד. והספק הנה הוא בא. הספק אינו בא כלל, הוא עומד מוכן ומזומן מלכתחילה. הוא נשמת הרעיון. ראשית דעת בספק. אילו היו מכאן מטבעות אמיתיות ומטבעות אסימונות מכאן, אפשר היה היאך שהוא להכריע לכאן או לכאן, ועל כל מחצית של טעות היתה צפויה לנו מחצית של התכוונות לאמת. צרה היא, שאין אולי כלל שתי מטבעות, אלא מטבע אחת שיש לה שני צדדים. נמצא, לעולם אין אדם יכול להחזיק טובה לעצמו ולומר הנה חפשתי את האמת ואני מחזיק בה, היא מונחת אצלי בקופסה. כן, היא מונחת בשני צדדיה. הכרה זו היתה מכרסמת תמיד בלב המורה ושימשה נקודת המוקד של כל מיחושיו ופחדיו. אוי, מי יחיה, היה מנקר רעיון במחשבתו, ומי יטעם טעם של שלוה, בזכרו תמיד, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי לעולם יש איזה שיור, איזה פחת, איזה סתם שאין לעקרו ולא לבטלו, האמת נמצאת משולה ללבנה. מה לבנה אדם רוקד כנגדה ואינו יכול לגעת בה, אף האמת כך. שוב אין ברירה אלא לרקוד אל האמת, לרקוד או לזחול אליה, ללכת, ללכת, ללכת, לכתת את הרגלים, לכתת את המוח, לכתת את כל האברים, לרדוף אחרי האמת ועד דכדוכה של נפש, לרדוף מתוך שמביעים אותה, כדרך שלוקחים גחלת ליד, גחלת לפה, רצפת אש. ולאחר שבולעים את הגחלת, אוי, מה רבה הצרבת בלב. לאחר כל שיחה קצרה או ארוכה – שיחה קצרה בפני קהל אנשי שלומנו וארוכה ביחידות עם אבינועם או עם כל אחד מן הידידים, חש המורה צרבת בלב, יבושת בגרון, מיאוס, מיאוס, כאילו בלע צפרדע. לא היתה ברירה לפניו. האמת היא נר נשמתנו, היא האש. היא הפתילה והלהב, בלעדיה אנו פגרים מתים. תדור נדר של שתיקה ותאמר ברית כרתי לשפתי, כבית את מאור נפשך. אך המדבר, הרי בכל דבור ודבור פוגע במי שהוא, רומס איזה שיח של נשמה, כדרך שהצועד בשדה רומס בכל פסיעה ופסיעה שלו איזה רמש, נפש חיה. פחדים היו מהלכים בקרבו בשעת שיחו בבחינת יראתי בפצותי, אבל יראה זו דווקא כפתה עליו את הדבור. דומה היה בעיני עצמו כאדם המהלך בלילה ופחדים מחלחלים לתוכו בשל כל דמות, בין שיש לה גוף בין לאו, והוא רואה שד בכל צל וענף של אילן או פס־אור קלוש, שעל כרחו הוא ניגש אל אותה רוח־רפאים ואותו צל־בלהות כדי למששו בידיו וברגליו ובכל גופו. ואפילו יחבוט דרך גישושו את ראשו בעמוד הפנס, שנגלה לו כשד, כדאי לו וראוי לו, ובלבד להפיג לאותו רגע את הפחד, היוצר ברואים רעים בדמיונו, יש מאין, שד משיח אילן ואיתן מפלצתי משבשבת קרובה בקצה הגג. אין דרך לעקור את הפחד מפני השד, אלא בעמידת פנים אל פנים נוכח דמות הבדים, ואין עצה כנגד הספק, אלא ליפול לתוך לועו. אהה, ראשי הספק מרובים משל ראשי השד. מחצת את הראש האחד – והנה צומח לו מיד אחר שכמותו, אף גדול ואיום ממנו.

הואיל ודרך־שיחו של המורה היה דרך היסורים במאבק בלתי פוסק עם שד הספיקות, שאינו שד משחת אלא שד היושב בסתר לב אנוש ושם בחובו את ארבו, לא היתה לו ברירה אלא לישא את משרת המורה על שכמו, כדרך שכל אחד נושא עמו את צלם־פניו, את קומתו הזקופה או המכופפת, את כרסו השקועה או המשורבבת, את סוג־דמיו שבעורקיו ואת כל מדוי גופו, לישא ולסבול, להיאבק עם מלאך החבלה שבקרבו, לעוז על ספיקותיו או ליפול שדוד תחתיהם, לפסוק הלכות על מנת להרהר אחריהן חרטות, להחליף לעתים את סברותיו ולשנות את דעותיו ולעיין בדיניו, מבלי להתבייש ולומר טעיתי; להודיע ולחזור ולהודיע, שאין הוא קובע מסמרות בדבריו, ואף על פי שאין הוא קובע מסמרות בדבריו הרי כל דבור ודבור הוא מביע בכל זאת לתכלית הקבע. כך היא דרכנו אל האמת; כל פסיעה ופסיעה לשעתה היא אמת לאמתה, אלא שיכול ולאחר כך היא יוצאת טעות. ומה בכך? אין חלה טעות על למפרע. מה נראה כאמת לפי שעה היא אמת לתמיד מבחינתו של מי שהחזיק בה בשעתו. אם לאו נמצא, שחיי כל הדורות בעבר עברו בטעות, ונשמותיהם היו שקועות ומלוכלכות בשקרים וכזבים, לאחר שאמתות העבר נתבדו. אולם אמת הוא כל מה שאדם מאמין בו לאותה שעה, פעם המשיל המורה על האמת בשיחה עם מר אלמוג את משל הפיל. הילד נכנס לגן החיות ורואה פיל ובא לידי הפלאה והשתוממות מעוצם גדלו ומראהו. מתוך כך הוא עולה לרום המעלה בעיני עצמו, שככה לו לראות במו עיניו יצור גדול ואדיר כזה. שוב עומד הילד תוהה ומהרהר: אני רק רואה את הפיל, אבל כלום הוא שלי? מתוך תהיה הוא בא לידי צער והצער גורם לו חולשת הדעת. לרגע הוא נראה מאד־מאד קטן לעצמו: יש פיל כזה ואין זה שלו. אדרבה רום גדלו של הפיל משפיל אותו בעליל־קטנותו עד דכא. דמעות מנצנצות בעיני הילד. אך הדמעות של צער מתגלגלות לאט לאט לדמעות גיל. שכך שאל הילד את הגדול העומד על גבו: של מי הוא הפיל? אמר לו הגדול: של גן החיות. שוב שאל הילד: וגן החיות של מי? השיב לו הגדול: של ממשלתנו. שוב שאל הילד: וממשלתנו של מי היא? השיב לו הגדול: שלנו. אמר הילד בתרועת־מצהלות: אם כך גם לי יש חלק בפיל. נכון, החזיר לו הגדול, גם לך יש חלק בפיל, וככל שתגדל ותעשה חיל ותכניס משלך לאוצר הממשלה, יגדל חלקך גם בפיל. אף האמת כך היא. היא של אלהים. ממילא יש לנו חלק בה. ככל שאנו גדלים ומתקרבים והולכים אל האל, אנו נאחזים בחלק גדול יותר של האמת. וככל שמין האדם מרבה דעת ומכניס יותר לתוך אוצר הדעת, חלקו באמת גדול יותר. אבל חלילה לומר, שכל הדורות הקודמים היו תועי־דרך ויושבי חושך הטעות, או שאדם המכיר היום בטעותו היה אתמול חי בשקר. אולם מן הדין לידע ולזכור תמיד, שהפיל כולו לעולם אינו נופל בחלקו של אדם יחיד. הוא של אלהים. כך סח המורה בלחישה באזני אלמוג, שהנושא האלהי היה מחובב עליו לגלגל על אודותיו בשיחותיו עם המורה. לא עברו ימים מרובים וקפץ על המורה נחשול של משבר חדש בהשקפת־עולמו, אחד מאותם המשברים, שהיו שכיחים כל כך במסתרי רוחו ושעלו לו בעמל כה רב להעלימם מעיני הבריות. המשבר האחרון היה כרוך בפסקי ההלכות שהשמיע באותם הימים על ענין האכילה בצוותה והעישון. הספיקות לא פסחו על מנדו בשום זמן. הם היו כמעט לחם־חוקו בכל יום. אך מימיו לא פקדוהו ספיקות טורדניים כל כך, כפי שירדו עליו בפרשת האכילה והעישון. היתכן, שאל את עצמו, אני פוסל את האכילה בצוותה, וכל העולם חוגג את שבתותיו ומועדיו במשתאות דווקא וברוב קרואים – ובכן מי דן דין אמת? אם הלכה כמותי, כל מין האדם שוטה ורשע, אף גס רוח, ואם אין האמת דוברת מתוך גרוני, הרי אני עיקש ומטופש. בין כך וכך הנני בא לקעקע בירת העולם. והעולם כמנהגו נוהג. אין קורת־רוח אלא באכילה, אין חיי־נחת במשפחה אלא בזבח־משפחה. אין שמחה אלא ביין ובעישון. והלא לא דבר ריק הוא, שהבריות בכל הזמנים מקדשים את השבת במאכלים טובים ובכל מעדנים, והם כורכים יחד עבודת האלהים בפיטום הגוף, ויראי השמים הגדולים המשילו את השולחן למזבח. מן הסתם יש זיקת־גומלין בין פיטום הגוף לחג ומקרא קודש, בין משתה לשמחה, בין מנה יתרה של משמנים לנשמה יתירה. ואולי אין כלל דרך אחרת להתחברות עם נשמת העולם מן האכילה. כלום מהו שאנו אוכלים? חלקי הבריאה אנו אוכלים. וכלום מה הם חלקי הבריאה? חלקי האל. נתחים מן האל נכנסים לתוכנו בכל בליעה ובליעה. חלקי האל נכנסים לתוכנו, אנו יורדים לתוך לוע האל. האכילה היא קרבן. האכילה היא קדושה. היא אשה ריח ניחוח לאל. דברים שאנו אוכלים אותם, הננו נותנים להם שיכון בבית־חיינו ומחיים אותם בקרבנו. באכילתנו אנו מייצרים חיים. לא בכדי כל עמי הקדם, שחכמת ימי קדם מובלעה בזכרונם, עושים את משתאותיהם בבתי העלמין בין מצבות אבותיהם. את בשר אבותיהם הם אוכלים ומבשרם החי יאכילו לאבותיהם המתים. החיים ניזונים מן המתים ומזינים אותם, ושוב אין כזית מות בבריאה, אלא כל נתחי המות חוזרים ומשתלשלים ונופלים לתוך הסיר הגדול השפות על אש החיים. תבשיל הנצח הוא העולם הזה. וכל אדם הוא כף המבשלים. היושב בתענית נקרא חוטא, כי הוא מתבטל ממלאכת הבישול הגדולה על מזבח האל. לא כן? ואם כן מתערערים הרבה גופי־תורה ופסקי הלכה בעולם האמונות והדעות של המורה. היטב נחרד מר מנדו מהרהורים אלו. מהם יצא ספק גדול איום ונורא, שפגע כחץ בלב־לבה של השקפת־עולמו. מי אתה מנדו הקטן, שהיום אתה סבור כך ומחר אחרת, לשמש מורה לבריות, להורות, לדון, לפסוק, כיצד לאכול, מה לדבר, היכן לשבת, איזו הדרך להשיג את האמת? איאתה יודע כלל מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע, מה יפה לבריאות הנפש ומה מזיק. ואתה אף מחציף פנים לרפא חולים?

יש ספיקות ויש ספיקות. יש ספיקות, הנוקבים בנשמה כחודה של מחט נקבים קטנים, סדקים כאלה, דרכם נושרים ויוצאים פירורים דקים כחטים, או נכנסים רסיסי־חול. אך יש ספיקות, העושים חור גדול בנפש, שדרכו מידרדרים ויוצאים עיקרי־אמונה, שתות הנפש, ונכנסים לתוכה תולעים גדולים לעשותה מאכל לעצמם. אף המורה לא שיער מלכתחילה, כמה עשויה ההשגה החדשה בתורת האכילה לחבל במערכי־רוחו ולשבש עליו את הסדרים בכל מושכלותיו. נפשו שוועה לודאי, למוחלט, לחלק בפיל, והנה נתערערו עליו כל בחינותיו, שהיו אצלו בגדר ודאי. הוא ביקש בנפש את הרפאות לתחלואיה והרוח נגלתה לו כחזות הכל, והיה שסבר וקבל, כי כל ספר הרפואות ניתן למשמרת בבית־גנזיה של הרוח משכן האמת. אף כלל זה היה מוחזק בידו: האמת רופאה כל חלי. אך מה הדין, אם כל ההנחות האלו מופרכות מעיקרן ומעורערות מיסודן? אין הרוח משכן לאמת, וממילא אין היא משמשת מרפאה לאדם. אין הרוח משכן לאמת. אדרבה, אדרבה, יתכן, שהרוח היא משכן הבדים ואבן החכמה אינה אלא אבן התועים. כל זמן שהתינוק מקופל במעי אמו וצמוד בטבורו לגופה, כולו מכונס לתוך בשר האם, מוקף גשמיות, הוא שוכן לבטח, כולו גוש של בטחון וחוסן־אמונה, הוא ניזון מן האמונה; במקום אמונה שם האמת, לא כי האמונה היא האמת. אף לאחר כך כשהולד יוצא ממעי האם, כיוון שהוא יונק מחלב האם וכל מגעו הוא של בשרים ואין בו אלא תחושת הגוף, הרי כל טיפת חלב הזונקת לתוך פיו כולה אמת לאמתה, כי היא חוסן־בטחון, אין בה אף נדנוד היסוס וספק או קורטוב שקר. ואף כשהגוף גדל ונגמל ממאכל האם וממשקה האם, ושוב אינו אוכל ושותה את אמו־הורתו, אלא מקבל את מזונו מבעלי־חיים אחרים, מן הצמח ומן הירק, מכל פרי העץ, האמת מלפפתו כל זמן שהוא אוכל ושותה, כי רעבונו הוא אמתי וצמאונו נכון, לכן גם אכלו טוב ומימיו נאמנים. הנה כי כן: האדם הוא איש־אמת בשעה שהוא אוכל. האמת גלומה בבשר. אדם מבשרו יחזה אלוה. הבשר אינו משקר לעולם. ספר־חוקיו חרות בו גופו. כיוון שנכנסים לעולם הרוח באים להיכל התועים. כל מחזות שוא ומדוחים גנוזים ברוח. הבשר חסר רק לרגע ובא על סיפוקו לשעה ארוכה. והיפוכו ברוח, אין לו נחת אלא כדי נצנוץ רגעי של הרעיון. הבשר רוצה סיפוק. והרוח רוצה ספק, ספק, ספק. אילו ניתן לה הודאי פעם אחת לתמיד, אילו הוגשה לה האמת על מגש של זהב, על מגש השמש, היתה נחרדת ממש. תן לאדם את פיל האמת כולו, שיהא רוכב וצולח עליו, מיד עלול הוא להפיל את עצמו מעליו ועד כדי ריסוק־האברים. זהו טוב־טעמו. תומו וישרו של הבשר. אין בו חקרנות, אין בו ספקנות, אין בו חלום, אין בו צללי־בלהות, אין בו אולי טעויות. כל בשר יודע את מאוויו, ובכן הוא יודע את אלהיו. אך הרוח אכולת ספיקות, אין תימה, שכל פעם שבני אדם מתוועדים יחד לשיחת־רעים, ומה גם שבאים לעצרת של חג ומועד, אימה ופחד נופלים עליהם, שמא מתוך הצטברו רוחות הרבה וכינוס נשמות הם יפליגו בדבוריהם לתוך עולם הרוחות והחזיונות, ויקראו בקול אחד גדול לרוחות ולשדים ואף לנחשי הספיקות להתרגש עליהם. מה הם עושים? הם בורחים מעולם הרוח לתוך האכילה. מלכתחילה עורכים את השולחן לקרואים, סועדים את הלבבות ומשמחים את הנפשות בכל משקה. סגולה כנגד העצבות והדכאין ממקור הספיקות. רק כסיל לא ידע ובער לא יבין זאת, שעולם המלים אינו עולם לעצמו. אין בני אדם מדברים מתוך הלשון בלבד. הם מדברים מתוך הארץ והשמים, העצים והאבנים, הבשר והחלב והיין וכל פרי עץ למינהו. התוועדות של אנשים בלי תקרובת משעממת, מחרידה. יושבים הרבה חכמים, שכל אחד מהם כרסו מלא תורה, כל זמן שאין מעלים כיבוד על השולחן, כל אחד נראה לעצמו ככלי ריק. כיוון שנכנס יין מעט לפיות, מיד הם נעשים כמעינות המתגברים. כוס חמין, איזה פרי, סיגרה לעשן, והאדם נעשה חכם, חם, טוב ומענין. אם לאו קרירות שורה בלבבות והפרצופים חמוצים. מה תימה שחלאים רעים מתרגשים על הרוח? פליאה היא, שאף הבשר, היודע את חפצו, נחלה לפעמים, אבל מה שכל הוא להגיד, שאפשר לרפא נפש בנפש ולהפיג צער ודכאון ממקור הרוח בשיחות על ענינים העומדים ברומו של עולם המושכלות?

כאן צפון היה מוקש וצפויה היתה התפוצצות במחסן הרוחני של המורה; בנינו שהוקם בעמל רב וממושך עלול היה להיהרס. הוא נתחייב לשנוי־ערכין גמור, להעביר תחת תער הבקורת את כל מושגיו ובחינותיו, הליכותיו והוראותיו, אולם דווקא משום כך התאושש המורה והגביר חוסן־בטחון במסכת הערכין שלו, כדי להצילה מן המפולת. הן הוא לא היה בגפו. הוא נשא את המשרה על שכמו. הוא נשא על שכמו את כל אנשי שלומנו. הוא סלל לו דרך ואותם הוליך בדרך. הוא הרועה והם הצאן. הוא הסבל והם המשא לעיפה. נשוא ישא וסבול יסבול. מורה אינו מותר בספיקות. ובוודאי שאין הספק מותר לו בגלוי. משול היה לאומן פדגוג בשחינות, שהפליג עם קהל תלמידיו בים הגדול, וקמו עליהם נחשולים לטבעם, שאפילו חש המורה סכנת־טביעה לעצמו אין הוא פטור מלגונן על המסורים לאימוניו. אף אין הוא יכול בדכי המשברים לשנות את כל הכיוון בתורת השחיה, שהטיף תמיד באזני תלמידיו. אין מחליפים בסוסים במורד ההר. המורה לא יכול היה להחליף את סוסיו. הוא נאבק עם הגלים, נענע ראשו על כל גל וגל. נאבק עם עצמו ועם כל המשוגות של עצמו ושל אנשי שלומנו. לא היתה לו ברירה. הוא רופא. הוא מורה דרך. על כרחו רפא ירפא ועל כרחו ידריך. הוא והם יצאו לדרך רבת החתחתים – והלוך ילכו. הפיל נצב מרחוק. יכול ויתרחש נס והם גם בדרך הזאת יכנסו למחיצתו הקרובה של הפיל. המורה האמין בנסים. הוא תלה את כל יתדות שיטתו בנס.

פרק יד    🔗

אף על פי שהמורה היה שוקד על בחינת האמת ולא נרתע מתמורות בדעותיו – שלא כדרך רוב הבריות, האוגרים להם אמונות ודעות בגילם הצעיר, עד שנות־בינה על הרוב, ומכאן ואילך הם חיים מן המוכן, כי אין הם מסוגלים עוד להרות ולהגות דעות חדשות, ושוב אין הם מחזיקים בהשקפותיהם, אלא מוחזקים כביכול על ידי השקפותיהם, כאילו לבם, לוח חלק לשעבר, נעשה כולו עקודים נקודים וברודים צאן קדשים ואין בו עוד ריווח אפילו קטן לרעות בו שה נוסף או כבשה מקרוב באה של מחשבה – לא היה נתון בכל זאת לתמורות ברוחו, ומה גם לתנודות באורח חייו; ואין צריך לומר, שלא היה נוטה לשנות הרבה ממנהגו עם הבריות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מן הנוהג שקבע למסיבות אנשי־שלומנו. מנדו לשיטתו: רוח באנוש עשויה כמין שלשלת של אמונה; הדעות, הרעיונות, הרהורי הלב, הם החוליות, חוליה צומחת, חוליה נושרת, אך השלשלת בצביונה עומדת. האדם לא מפי דעותיו ורעיונותיו חי, אלא באמונתו יחיה. האמונה עמוקה מן הדעה, כשם שההקיץ ממשי מן החלום. הממיר דעתו אינו מומר; אך הממיר אמונתו הוא מומר. אדם קונה דעות, באמונתו הוא נולד. האמונה היא טבעו, אפיו, מזגו, מזלו, שבו הוא תקוע מברייתו, ועל פיו הוא חייב לפעול. פרישותו מסדרי הבריות, הן באכילתם, הן בדיבורם והן בכל משאם ומתנם, שאט־נפשו למגושם, מיאוס בצרכי הגוף, חזון הנאצל כיסוד האדם, היו אבני השתיה של נפשו, חוט השדרה של בחינת־עולמו, עמוד האור לכל הליכותיו והגלגלים המניעים לכלל פעולותיו. רבות מחשבות בלב מנדו, אך הוא הנהו אחד, ספק יוצא, ספק נכנס, כשם שבים הגדול גל עולה, גל יורד וגל מתנפץ, אך הים מגבולותיו לא יצא. מנדו לא שינה תארו ולא המיר מראהו האומר כובד, בטחון, ואף קפאון לעתים, משל הוא קורץ מחומר חלמישי. כעין החלמיש נראה לאנשי־שלומנו. ובכוח החלמיש השפיע על כל שיחם ושיגם; בחותמו טבע את מידותיהם ושיעוריהם. מלמד שאין אדם משנה מן המטבע. לא זו אף זו, אין הוא משנה מן הצד האחד של המטבע שעל פיה היה חי ופועל מראשית־ימיו. כל דעה חדשה היא מברק; כל ספק נוצץ תקיעה או קריאה לתוך הנשמה, ואם תמצא לומר, אף הזמנה לויכוח. ומה בכך? וכי אדם חייב לענות על כל מברק ולהיות מוכן ומזומן לכל הזמנה לדין ודברים? מנדו הוא מנדו, הוא ולא אחר. יש מנדו אחד ולא שנים.

ובכל זאת הסכים הפעם מנדו, לאחר ששאל עצה מפי אבינועם ונמלך בדעתם של כמה מאנשי־שלומנו, של כל אחד ביחידות, לחולל שנוי מעט בהנהגת המסיבה הבאה ולהתיר, אם כהוראת שעה ואם דרך קבע מעכשיו ולהבא, שולחן ערוך. דרך הדיון החדש, וקריאת הגיונות או סיפורי מעשיות במגילות כתובות, חייבו התחדשות בתקנת המסיבות. המורה דן כך. אינו דומה משא ומתן עיוני בעל פה לבכתב. האוזן רגילה לדבור החי ולא לשמיעה מפי הקורא. המקשיב לבעל פה רואה עצמו שותף לדבור. הוא מאזין למלים בצמיחתן, ויש שהוא מסייע לניבים בהתהוותם. הוא רואה את שכרו לאלתר. מדרך האדם ששומע מפי חברו דבר, ולאחר כך מעלה על עצמו, כאילו הוא אמרו. הוא באמת מדמה, שהדיבור יצא מתוך גרונו אין אפיטרופס לבעל פה. ענין אחר דבר שבכתב, שהוא בהחלט קנינו של הכותב. אין בו כלום מן המיניה וביה. לשומע אין כל זכות עליו. שנים היושבים ומדברים ואחד מהם שהוא חכם מפיק מפיו מרגליות חכמה, דן הבער השומע כך: עיקר חכמתו של זה משלי הוא. אילולא אזנים של שכמותי אין לזה פה שכזה. הוא ילד את הדבורים ואני המוליד שלהם. השומע בעל פה בא לאלתר על שכרו. לכן הוא שם אזניו כאפרכסת, נוהג אורך רוח, נותן למדבר אותות עידוד במבטיו, בתנועותיו, בחיוכיו. יכול הוא לומר: אנחנו חרשנו. אך כל השומעים למגילה הכתובה פניהם קהות, עצובות, לאות ומדוכדכות. קשה להקשיב לקורא מן המגילה. לכן נאה למסיבה של קריאה שולחן ערוך. עד שהקריין קורא השומעים מעסיקים את פיותיהם בלעיסה, כדרך שרבים אוהבים להעסיק את אצבעותיהם בשעת שמיעה ואף לפרוט על מנענעים של חרוזים בשעת תפילה. ויש למדנים, המגלגלים חתיכת שעוה באצבעותיהם בשעת עיון־מחשבה. ולא יכול היה המורה להתקין להם שולחן ערוך אילולא העביר את המסיבה למעונו הפרטי, שהתנוסס על גבי גבעה באגף צדדי של חצר המידות. מעונו הפרטי של המורה הרווק היה בנוי ומתוקן כבית־משפחה לכל פרטיו, חדר אוכל, חדר המיטות, טרקלין גדול שכליו נאים, קיטון ובו ספה לנופש של ארעי, פינת־עישון ובה מערכת כלי עישון. ללמדך שהמורה כיוון שנפנה לצאת קצת מן המסלול, שהיה כבוש בידו, נתן את דעתו להרחיב את הפירצה לאט־לאט ובהדרגה, ולהתיר במרוצת הימים אפילו עישון, למשל, לאנשי־שלומנו. אלא שלפי שעה הוא צעד בגישוש את פסיעותיו הראשונות לצד ההרחבה. כינס את קהל הידידים לטרקלין והשולחן הערוך שבחדר האוכל נשקף מבעד לדלת הפתוחה מקצת. פתיחת השתיקה ארכה כמה שארכה, עד שבאה העת ומר המאירי נתעורר והעלה מתוך תיקו שבידו מגילה כתובה ואמר:

– ברשותכם הידידים אפתח פי ואקרא לפניכם.

מעשה שלמה החכם מכל אדם או מעשה בית הקברות ובית המקדש

אמר מר חזקוני דובי:

– ברשותכם, הידידים, הנני לערער על השם של המגילה. שם כפול למה? כפי שזכור לנו הכתיר כל מספר את המעשה בשם אחד בלבד. סבורני: שם אחד הוא די והותר. וכי אין כל אחד שנים? נמצא, השנים הם ארבעה, וארבעה למה לנו?

נענע המורה גבה אחת כלפי מעלה, ואבינועם פירש את נענוע המורה כהסכמה להצעת מר חזקוני דובי.

– ניחא, אמר המאירי, אף על פי שקהלת אמר “טובים השנים מן האחד”, רואה אני, שהדין עם מר חזקוני דובי. ובכן, אספר לפניכם, ברשותכם הידידים,

מעשה בית־הקברות ובית־המקדש

מעשה באחד שלמה, והוא היה מלך וחכם גדול מאד, ולו אוצרות זהב כסף ולאשרו אין קץ, כל החמודות לו וכל אשר שאלו עיניו לא אצל מהן, אף לא מנע את לבו מכל שמחה, כי הוא מושל בכל ממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים ושמו מהלך לפניו למרחוק, ומכל העמים באו אליו לשמוע את חכמתו. באמת אחד היה שלמה על פני ארץ רבה לחכמה ולתבונה ולרוח, כחול אשר על שפת הים, אין שני לו, כדברי הכתוב. היפלא כי רבים נשאו עליו את דברם לאמר: אשרי שלמה, אין כשלמה, חכם הוא שלמה, חכם מכל אדם ומיום היות שמים על הארץ לא היה אדם מאושר כשלמה. אך מי כשלמה ידע והבין, כי האדם יראה לעינים? אף כל משפטי הבריות על ברכת האושר, מנת חלקו של שלמה, לא באו אלא ממקור הראיה של עיני־בשר. אמנם, שלמה כנס מלוא חפנים כבוד ועושר, כסף וזהב וסגולת מלכים, אך לא זכה לחופן שמחה נאמנה, אף לא למלוא כף נחת, כי מכל הסגולות הטובות אשר נפלו בחלקו נתחסרה לו סגולת היקר האחת אין משלה, והיא, סגולת השלוה. מימיו לא היה שלמה שלו ברוחו. תשוקה אחת הסעירתו לדעת, להגיע עד חוסן־בטחון בדעת הזאת, כי נשמה אחת בכל, נפש חיה אחת מפעמת את כל הברואים, ומראשית ועד אחרית יש רק אחד; אחד אל, אחד עולם, אחד אדם, אחד בשמים ובארץ, וכל החיים כולם צרורים בצרור האחד. אהה, שלמה ביקש אחד ומצא הרבה. בכל אשר עמד ולכל אשר הלך ולאן שנשא את מבטו נגלו לפניו פלגות לרוב. לראש לכל שלושת הפלגים הראשיים, המתנוססים בחלל היקום: שמים לרום, הארץ מלמטה ותהום רבה. אך השילשה הזאת הלא תהיה גם במאור הגדול, המאיר לארץ ולדרים עליה, כי לעת בקר תזרח השמש, בצהרי יום תצא בגבורתה ועם פנות היום תשקע, עד כי תצלול והיתה כלא היתה. וכשלישיה הזאת ראה גם במועדי האדם מלידתו ועד מיתתו, כי מרחם אמו יגיח רך נולד, אך העולל יהיה לגבר והגבר לזקן שחוח. אין זאת כי גלגל החוזר ביקום וסיבוביו שלושה הם: לידה, חיים וגויעה. אב ובנו ובן־בנו יחדיו יתהלכו עלי אדמות, כי רק עד שלשיו יגיעו שנות־אנוש, ואם בגבורות עד רבעיו. הנה כי כן, השילוש חוק־עולם הוא, נתיב מששת ימי בראשית. וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם – הוא צלם־דמותם של כל החיים על פני היקום. ומלבד שלושת הפלגים הראשיים ראה שלמה ונתן אל לבו, כי יש פלגים ופלגלגים, אף פלגות ופלגלגות לרוב אין קצה. לכן, כל הדברים נראו לו יגעים, אף הוא היה יגע לנפשו עד מאד, רבות יגע למצוא פשר לדברים וברכה בעמלו לא מצא. ויאמר שלמה: הבה אתחקה לדעת לכל לראש פשר הדבר האחד השני והשלישי, הסובבים הולכים בכל ענין אשר תחת השמש. ושלמה נשא את משלו לאמר: שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. ואני תם אני ולא אדע: למה ראשית דברי שלמה בשלושה ואחריתם ארבעה? ממה נפשך, אם שלושה, הרי שלושה, ואם ארבעה, מפני מה לא הגידם בפתח דבריו? נראה לי, שענין זה אפשר ליישב כך. כל מקום שיש קושיה אחת, כרוכה בה ממילא קושיה שניה, והיא נעוצה במקשן גופו. וכי כסבור אותו מקשן שמתוך שהוא שואל קושיה ומוצא לה תירוץ, כבר נעקרו כל הקושיות מן העולם? פשיטא שלאו. ולא עוד אלא שהקושיה עצמה לא נעקרה כל עיקר. רבותה היא למצוא תירוץ לקושיה? אבל הקושיה מתחילה לא לפני התירוץ, אלא לאחריו. קושיה, שאין לה כלל תירוץ, אף קושיה איננה. אולם לאחר שנמצא לה תירוץ, אותה שעה היא מגיעה לעצם פריחתה. ומה פליאה היא זו, שלאחר שהיו לשלמה שלוש פליאות, מיד נצמדה להן פליאה רביעית? וסימנך: שלוש הפליאות הראשונות ענינן הנשר, הנחש, האניה, ורק הפליאה הרביעית נוגעת לאדם עצמו. אדם הוא מקור כל הקושיות החובקות את היקום ואת כל ברואיו. האדם הוא המקשן. הקושיה מתחילה מן האדם. הואיל וקיום הבריאה הוא קושיה גדולה ורחבה מארץ מידתה, נמצא, שקיום העולם מתחיל מן האדם. השמש אינה זורחת, אלא לפי שיש אדם. הרוח אינו סובב הולך, אלא לפי שיש אדם, ואין הדברים יגעים, אלא לפי שיש אדם. ובאמת כך אמר שלמה החכם מכל אדם: כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר. פירושו של דבר: כל הדברים יגעים על שום, שיש איש שאינו יכול להסבירם. פלגות, פלגות, קרא שלמה בנהמת־רוחו, פלגות בכל. והיכן כאן הבריח התיכון המבריח את כל המראות והחזיונות להיות לאחדים? ושכינת האחדות אי מקומה? שלמה היה נבוך. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שם הרוח. הכי למקורו הוא שב? והיכן מקורו? כל הנחלים הולכים אל הים – ומדוע הים אינו מלא? אהה, אף נפש שלמה לא מלאה אף לרגע קטן. רעבון־תמיד קנן בקרבו וצמאונו לא ידע רויה. שלמה המלך החכם הגדול היה רעב. רעב למה? לחזון האחדות ביקום. צמא למה? למי־מנוחות, לשלוה מעט. שלמה ישב על כסא רם ונשא עשוי שן זהב וכסף ונחושת ומשובץ בכל אבני פטדה שוהם וברקת, אך האדמה רעדה תחת רגליו. כל הטובות באוהו, וטובת שלות השקט נעדרה ממנו. נכספה אף כלתה נפש שלמה למנוחה כי נעמה, אך המנוחה היתה ממנו והלאה. בקש שלמה לעמוד נכון על עמדו לרגע קטן, והנה סובב סובב הולך רוח שלמה ועל סביבותיו שב הרוח. ויען כי רוחו היתה בטלטלה נעו־נדו כל הדברים לעיניו כאניה בלב ים בהיות הסער. מה לי, שאל שלמה במרי־הגיונו, הלא הארץ לעולם עומדת, ומדוע תנוע בי רוחי כשכורה?

חלילה לי להתיימר ולהגיד, כי יש בי שכל די להבין את דברי שלמה כהלכתם, ומה גם לב־אדם באר היטב לזולתי. מי אני ומה אני לצלול לדברי שלמה העמוקים מני תהום, ומה כוחי להוסיף אפילו פתגם אחד על פתגמי שלמה בספרו האחד קהלת, אשר בו הובעו כתומם כל הרעיונות אשר הרו והגו כל חכמי ימי קדם ואשר יעלו אולי על לבם של חכמים אחרונים עד סוף כל הדורות? אם אך בינת שלמה נעלה ממני להשיגה וחזון רוחו גבה ממני כגבוה השמים מעל הארץ, הנה היטב אבין להמית רוחו ולנכאיה, לעצבונו הרב, אשר פעמו תמיד, עצב־סגולה היה זה אשר לשלמה. אני זאת אגיד ללא בושת־שוא: כל נפש ונפש יודעת את מעלת־ערכה כאשר היא. אין אדם בארץ אשר יעשה כחש בנפשו על אודות תכונתו. אפילו המשקר לזולתו בהפלגת ערך־עצמו לא יעשה כן בסתר־רוחו. ואף הענו במשאו ובמתנו עם הבריות אם מקורו ברוך בחמדת כל סגולה, לא ישקר לנפשו להתקטן לעצמו. אדרבה, יתן דעתו על יתרון־ערכו ועל סגולות החמדה אשר נפלו בגורלו, כדי לגמול לבוראו שלמי תודה שככה לו. ואם יקטן ממידתו בעיני עצמו, הרי לא יתן הלל והודיה למי שעשאו; ונמצא, הוא כפוי טובה לבעל הטובה, ולא עוד אלא הוא צבוע וגונב דעת, הן של עצמו והן של אחרים. אך שלמה החכם מכל אדם היה ללא תפונה ישר ונאמן רוח, תבונתו ואף יושר אמתו הגידו לו, כי אין כשלמה. לא היה חכם כשלמה, לא היה עוד איש ברוך ומבורך כמוהו. ובכן, שלמה הוא חמדה יקרה, פלא נברא, אדם נס. ועל זאת היה לב שלמה דוי, כי הנה הוא שלמה פרי מגדים שכזה בגן האל, ויתכן כי אין הוא שלמה, או ששלמה לא היה כלל ולא נברא, ורק משל הוא, או חלום סובב סובב הולך שלמה, ואולי אין כלל שלמה חי וקיים. זה היה הכאב וזה היה הצער אשר לשלמה: כל הדברים נעים ונדים, ולהיכן הם נעים ונדים? מעצמם הם נעים ונדים. ואם הם מעצמם נעים ונדים, הרי לעולם אינם אצל עצמם ולא לעצמם. ובכן, הוא אולי שלמה, ואולי אינו כלל שלמה. הוא זה, ואולי לא זה. ואם שלמה אינו שלמה, אוי ואבוי, הרי אבידה גדולה לשלמה. כל אדם אחר שאינו שלמה, אלא הוא אחד האדם, היינו, קצת חכם וקצת שוטה, קצת מאושר וקצת אומלל, קצת עשיר וקצת עני, קצת בריא אולם קצת חולה, קצת שפוי וקצת משוגע – ומי אינו משוגע קצת? – הרי אם הוא אובד עצמו, הוא מאבד טובה לא גדולה. הוא מאבד חפץ, שהוא ספק נכבד ספק לאו, ספק יש לעולם צורך בו ספק לאו, ספק אפילו אם אשת חיקו ויוצאי חלציו יתאבלו עליו בלב נכון ובנפש חפצה בהעדרו. אך אם שלמה החכם, העשיר, המאושר, האין כמוהו, מטיל ספק בקיומו ואינו יודע כלל אם שלמה הוא שלמה, הרי זו אבידה שאין לה תמורה. לכן, אומר אני, שעצב שלמה היה עצב־סגולה, ואבל שלמה היה אבל יחיד־סגולה. שלמה לא היה חי גמור אצל עצמו. הוא היה קצת חי קצת מת, בר מינן למחצה. מה פליאה היא ששלמה התהלך כאבל?

שלמה התהלך קודר בלחץ יגונו. מה תענוג הוא, מה שמחה היא, מה אושר הוא, להיות שלמה על דרך הספק, היינו להיות ספק שלמה ספק רוח רפאים. להיות זה ולא זה, להיות שלמה וגם לא־שלמה, כדרך שכל הנחלים הולכים אל הים, ונמצא ששום נחל אינו הוא עצמו אלא לפי שעה, ובדרך הילוכו בלבד; ולא עוד אלא אף בשעת הילוכו הוא איננו הוא, כי העומד ליפול לתוך הים הגדול דומה הוא בכל רגע ורגע כאילו כבר נפל. אין לו אלא זה הרגע. ואף רגע זה לאו. התעיף עינך בו ואיננו. אין שלמה. חלחלה היתה יורדת ללב שלמה בזכרו זאת. אף אני כשהנני מעלה רעיון זה במחשבתי הנני משתאה, פלצות תאחזני כאילו אני עצמי שלמה, אני שלמה, שהוא ספק יש ספק לאו. מהרהר אני, איזו שואה ואיזו חרדה היא להיות שלמה החכם מכל אדם. לא היה אומלל באנשים כמוהו. הסתכל שלמה בדברים, במראות, בגופים, בעצמים, בעצים ובאבנים, וראה, כי אין דבר אשר ייאמר עליו כי הוא זה. כל הדברים כך – וכלום שלמה אינו דבר? יתכן שכל הדברים הם שלמה, ויתכן שאין שלמה, ואין אף דבר; אם כל הדברים הם שלמה, הרי שלמה אינו שום דבר. זה הפחד אשר לשלמה, לכן כה היו דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים: הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל. ראובן הבל, שמעון הבל, לוי הבל – אבל שלמה הבל – זהו ענין שאין הדעת סובלתו, זה מעשה להחריד. רע היה המעשה על שלמה, וכעס ומכאובים לרוב היו חלקו. כל הדברים נהיו בעיניו לדברי־בדים. אין כלל זה אלא יש מחזה, ספק זה וספק לא זה. או: מה זה? אי זה? היאך זה? מה עולם יש, אם אין דבר קיים ועומד? היתכן שדבר אין ועולם יש? פשיטא שאם אין דבר קיים ועומד, אין שום דבר ישן בעולם. אך אם אין דבר ישן, אף כל חדש אין תחת השמש. כלום חדש מניין? חילופו של הישן הוא חדש. אף אם אין ישן, אף החדש איננו. אם אין זכרון לראשונים לא יהיה זכרון גם לאחרונים.

אהה לא יהיה זכרון לאיש. אף לשלמה לא יהי זכרון. הבאים אחרי שלמה לא יזכרוהו ולא יפקדוהו ולא ידעו כלל, כי היה שלמה חי וקיים בעולם. שלמה החכם מכל אדם, אשר דבר שלושת אלפים משל, ויהי שירו חמשה עשר ואלף, וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, וידבר על בהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, שלמה שהיה רודה בכל, בכל עבר הנהר, מתפסח ועד עזה, בכל מלכי הנכר ובכל הגויים מוקטר מוגש לשמו – ימח שמו וזכרו מעל פני האדמה, כאילו לא היה ולא נברא. אם כזה הוא המעשה, הרי החיים הם ענין רע אשר נתן אלהים לבני אדם לענות בו, והכל הבל ורעות רוח. הכל הוא חסרון – מאחר שאין יתרון תחת השמש. דבר אינו דבר. עץ אינו עץ. אבן אינה אבן. ושלמה אינו שלמה. שלמה שמו – אך אין שלמה שלם בנפשו ואין שלום בו ועמו.

היה שלמה תוהה ומשתאה: שלמה את נפשו לא ידע, ולמה יאמרו, כי אין כשלמה חכם יודע הכל? דבר לא ידע שלמה, מאומה לא יבין, כמוהו ככסיל ההולך בחושך. אין זאת כי יהתלו מרה בשלמה לענוד לראשו כתר החכם מכל אדם. נתן שלמה אל לבו ואמר: יקראוני כאשר יקראוני, ואני כסיל; בשגם אין יתרון לחכמה מן הכסילות. שוב התבונן לאמר: באמנה, טוב ממני הנפל, כי אני כל ימי השפק¹ יאכל את לבי והכעס ימררני, גם בלילה לא שכב לבי, וכל הטובה אשר נפלה בחלקי היא לי למעמסה, באשר לא אדע אם חלקי הוא זה ואם אני כאשר הנני לי אני. חרפה שברה את לב שלמה בזכרו, כי הוא אשר רוחו כנחל שוטף אהבה לנשמת כל חי, תביאנו מצוקת נפשו למשטימה עזה, והוא, אשר מעודו היה לבו כנאד מלא שמחה, ייהפך אולי למקור נכאים ועצב רב. הכי לא יחוש בעליל, כי רוחו יורדת מטה־מטה מיום ליום, ועוד אחת מעט ותהיה כרוח הבהמה, כמו מקרה בני האדם ומקרה הבהמה אחד הוא, ומותר אדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. ומה יתרון השכל וכשרון המעשה אשר לכל איש באשר הוא, אם בין כה וכה ידרדר הכל אל תהום השכחה? וכגורל כל אדם גורל שלמה המלך החכם העשיר והמאושר. אין חכמה ואין עצה. כל הנבראה אצה רצה אלי תהום, והבריאה כולה בשגעון תתנהג.

היטב חרה לשלמה על רוח העצב אשר פקדו ואשר לעתים יאחזהו לטלטלהו בטלטלה עזה ולאבד את כל הטובה. הוא האיש, אשר הגדיל מעשיו, בנה לו בתים, נטע כרמים, עשה לו גנות ופרדסים ונטע עץ כל פרי. כנס כסף וזהב וסגולות מלכים, ועשה לו שרים ושרות ותענוגות בני האדם, כוח אין לו ליהנות מהם מפאת עצבו הרב. ותהי רק זאת נחמתו, כי אולי לא רוח־עצב כי אם רוח־שגעון עברו. שלמה הנהו משוגע – לכן ערבה לו כל שמחה. והשגעון, שח שלמה עם נפשו, אולי רק רעה עוברת היא. אך כאשר אחזה לי היתה זו נחמת־שוא לשלמה, כי השגעון אשר יבוא ללב האדם אף לרגע קטן, לא ימוש ממנו עוד. שגעון, כאשר אחזה לי אני, לא ישא בחובו תכונת עובר אורח, לא גר הוא כי אם תושב. וכאשר יתגנב פעם ללב יבנה לו בו קן תמיד בסתר, אף אם למראה־עינים לא יתן את אותותיו. וכזה היה גם מעשה שלמה. רק עד ארגיעה אימץ לו את השגעון, אך ההוא החזיק בו ולא הרפה ממנו עד אחרון ימיו. ככה אחזה לי אני את פרשת שלמה; ורק בזאת אבוא עד חקר שלמה להבין את קורותיו וכל שיחו ושיגו, משאו ומתנו. בלעדי זאת חיי שלמה ומקראיו הם בעיני כספר החתום. שלמה היה לא רק נכא־רוח. משוגה עזה קננה בלבו ותהי שם כצרבת. שלמה נתן את לבו לדרוש ולתור בחכמה, ונאחז כדג במצודת השגעון. קרא שלמה במרי רוחו: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וכאשר ירחק אדם מן החכמה, הלא יקרב אל השגעון. כאשר אחזה לי אני רבות הן הדרכים המובילות אל השגעון, איש בדרכו ילך אליו. שלמה הלך אליו בנתיב החכמה. שלמה השתאה לאמר: הכל יענו ויאמרו, כי שלמה הוא חכם לא קם כמוהו. ויען כי אדע נאמנה בי, כי אך כסיל ובער הנני, הלא זה האות כי לא שלמה אני.

לא אני שלמה – רעיון זה היה מאז דופק תמיד במחשבת שלמה. אמנם, שכלו הוכיח לו באותות ובמופתים, כי הוא באמת שלמה בן דוד מלך בירושלים. אך מה בצע בשיח הגיונו? רוחו לא עמד בו להיות שלמה. ולכן אכלו השפק, פן לא הוא שלמה לאמתו. ימים רבים העביד את נפשו בפרך להוציא ממחשבתו את השפק – ולשוא. ככל אשר הרבה לענותה כן הוסיף השפק להציק לו, עד אשר גמר אומר, כי אין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח. סובב סובב הולך השפק במחשבתו כאבנים שחקו מים. לעתים בשבתו בדד שלמה פורץ בצעקה: אני שלמה. אך הקול אשר יצא מפיו, כמו נכרי הוא לו. ויש אשר יגעה בצחוקו בסתר משכנו: הלא אני שלמה. אך כמו שפך־מהתלות יהיה צחוקו באזניו, צחוק על משבתיו. שלמה מאז היותו לא שבע נחת אף מן הטובה, אף כי כעת, כאשר השפק יהיה בלבו כמסוס נוסס. אך כאשר אחזה לי אני ירטה לפני הדרך בסיפור הקורות אשר לשלמה, קפצתי ודלגתי על המעשים שלא כסדרם. עוד בטרם אשר חדר ללב שלמה השפק על האני אשר לשלמה, פקדו רעיון השילוש והיה מנקר בו כיתוש. צפה שלמה וראה, כי השילוש נותן את אותותיו בכל. הנה הוא שלמה, מלך חכם ועשיר. הוא מושל על יהודה וישראל ועל עבר הנהר. רבים בבואם לספר את גודל חכמתו ישימו אותו על כף המאזנים אחת, ובשניה ישימו את שלושת החכמים המהוללים מימי קדם, הלא המה הימן וכלכל ודרדע בני מחול, ויאמרו, כי הכף אשר לשלמה תכבד מן השניה. הכי רק יד המקרה היא, כי הוא חבר שלושת אלפים משל, ובבקשו להגיד את המשל השלושת אלפים ואחד, נעתקה ממנו רוח חכמתו, ושכלו לא הגה עוד כל משל נחמד להשכיל? וזהו המהלל אשר יעלה לרוב על כל לשון: שלמה חכם ונבון ורחב־לב. אך הוא בשילוש יסודו. לא יפלא, כי מאכלו על שולחנו היה כל יום שלושים כור סולת, עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי, כדבר הכתוב, ובכללם שלושים. וכאשר העלה שלמה מס מכל ישראל אנשים לשרת לפניו ולעבוד את נחלאותיו, היה המס שלושים אלף איש. לכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה יעלה כמו בגורל המספר שלושה, אם כאשר הם ואם כפלים וכפלי־כפלים. שוב צפה שלמה וראה, כי החיים במלואם נחזים בכל בתבנית המשולש, אם במראות הבריאה ואם בחזיוני הימים. כי הנה אף הזמנים נהיים לתקופות שלוש. מתשרי עד טבת עוטים פני הבריאה עין התכלת; לאחרי זאת עין היקום יהיה לבן עד תכלית והימים בהירים בשחקים מפאת אור הצחצחות השפוך עליהם; ולאחרי זאת, מתמוז ועד תשרי, תעטה תבל כסות אדומה למראה עינים וכל אודם פרי בה.

מה עשה שלמה? לקח בגד משולש הצבעים והעטה בו את עמו, את המלך ואת משרתיו ושריו הקרובים. ככה היו פני הדברים. הכהנים והלוויים יצאו בלבוש תכלת, כל ישראל בירושלים לבשו לבנים, והיושבים בערים הגדולות ובכפרים וביתר המקומות התעטפו בבגדים אדומים. אך באין אחד, כי אם שילוש, לא יהיה גם השילוש. כאשר יהיה הפרץ באחד יתגלו פרצים ובקיעים לרוב. הלא לעומת שדות היבשת משתרעות ערבות הים, אשר מתקופת ניסן ועד תמוז יהיה עין הירוק לחלקתו. לכן היה דבר שלמה, כי כל הנכרים אשר יבואו אליו ממרחקים בדרך הים להביא אליו מנחה, יעטו לבשרם בגדים ירוקים. ככה נע וזע שלמה תמיד מן האחד לשילוש, וממנו עד לממנו והלאה ועד לערב־רב. ככה קמה מהומה רבה בנפש שלמה הנסערה. והכל סובב הולך, הכל נע, הכל שם, הכל שוטף בשטף משוטף. עד חצי המלכות ועד לרוב עשרו יתן שלמה בעד מנוחה מעט ובטחון בנפש. אהה, שואל שלמה בנהמת רוחו, מי יקום ומי יעמוד נגד המרוצה הרבה אשר ביקום, נגד התמורות והחליפות הנמהרות בכל חזיונות תבל? בהיות הכל רץ אורח, הלא דבר לא יעמוד על עמדו ולא יהיה עוד דבר אשר ייאמר עליו ראה כי זה הוא, או ראה כי זה חדש הוא. הכל כבר היה לעולמים, כל אשר נחזה בעינינו. אם מה שהיה הוא שיהיה, הלא גם מה שהנהו איננו. הכל כבר היה לפני שלמה, ואם ככה גם שלמה כבר היה לפני שלמה. אם שלמה כבר היה לפני שלמה, הלא אין שלמה.

לב שלמה היה נרגז, נפעם, נסער, הבריאה אך נושנה היא, כבר אבד עליה כלח. אוי לשלמה בשומו אל להתהלך על פני ארץ, אשר תחת הגנים המתנוססים בה למראה עינים כולה חרושה קברים. לא אישים חיים ישבו בארץ הזאת, כי אם צללי־רפאים. לא את החיים יראו עיני שלמה, כי אם מות. מות, מות בכל. קברים, קברים מסביב. כל הליכות עולם אך סאון סואן הנהו, רעש חסר־שחר מדאיב נפש. את כל אוצר כספו וזהבו יתן שלמה בעד שבתון מעט לנפש, בעד רגע־דום. מי יתן וידע שלמה, כי יש בטחון לנפש, אשר לא כל הדברים עמל ורעות־רוח, וכי לא כל המעשים הבל.

ציוה שלמה ועשו לו כסא־שן גדול, מחופה זהב אופיר, ובו אבני שוהם, לשם ופטדה, ויהי גם הכסא בעין השילוש לפי אבניו, וצבעי האבנים הטובות והמרגליות, אשר שובצו בכסא, היו שלושה: הלובן, הירוק והאדום, לא נעשה ככסא הזה למלך ממלכי הארצות. וארבע פעמים שלושת אריות זהב נחקקו בכסא, וכן ארבע פעמים שלושת נשרי זהב נחקקו בכסא מנגד לאריות הזהב, ופעמים שלוש מעלות היו לכסא, לכל מעלה רובץ אחד הברואים אשר כמו נפש חיה בו, מעבר מזה ארי־זהב וממולו שור זהב, מעבר מזה במעלה השניה זאב זהב וממול לו טלה זהב, וככה עד לרום המעלות. ויען כי שלושה לא יהיו שלושה לבד, כי אם עוד אחת להם בחוברת, לאות, כי נבע הפרץ בבריאה מן האחד והלאה, לכן ציוה שלמה והעמידו מעל לראש הכסא מנורת־זהב ובה שלושת קני־זהב, ומצויירים מעליהם פעמיים שלושה ועוד אחד חכמי־קדם, והנה הם לשמותם: לוי, קהת, עמרם, משה, אהרן, אלדד ומידד וחור עמהם.

ואני בדברי על כסא שלמה אשים לעטי מחסום, כי לא אוכל לתאר כמו את רוב גדלו, פארו והדרו, ואת חן קישוטיו, כותרותיו ופטורי־ציציו. רבים חכמי־חרשים תיארו כיד דמיונם הברוך את מעשי הכסא ועטרוהו ברוב חזיונות ודמיונות, כתרי־אגדות לאין ספור ענדו לו. אך פליאה ממני איככה זה לא השכילו ולא התבוננו כל חכמי החרשים החוזים וההוגים אל מחזה הפלאות הזה, כי בכל מעשי שלמה ובכל הליכותיו ואף בחכמת החרשים אשר פעלה במלאכת הכסא, היה החוט המשולש לקו ומתכונת, על פיו נעשתה כל תבנית. ראה שלמה ונתן אל לבו, כי תו השילוש חקוק בכל המראות והמעשים, ולמראה תמהונו ודאבונו הנה גם השילוש לא עצר כוח לחסום את עצמת המרוצה והשטף ביקום. כי שלושת הפלגים נהיו בבריאה לפלגלגים לרוב, והפגלגלים הצמיחו פלגות ופלגלגות בנפש כל נברא. והוא הרעיון אשר דפק במחשבתו בלי הרף, לא נתן דמי לרוחו ושנת לעיניו. המעט לשלמה, מוכה תמהון, היה דואג וחרד פן אין ברוחו נכונה. ואם ככה, הלא יתכן, כי אך חלום דמיונו־שוא יהיה בעיניו כשלמה. לא אני שלמה! קרא שוב ושוב בנהמת רוחו. ויען כי התהלך תמיד קודר בלחץ יגונו, אשר על פני חלקתו היה משטח של שמחות כמסכה, לבל תראהו עין זרה באבלו, העמיק יגונו בקרבו הלוך והעמק כצפרני הנץ בלב טרפו. ויאמר שלמה: אוי לי כי לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. משבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים עדנה.

צרת שלמה גדלה על אחת שבע, באשר חננו הבורא גם בשכל טוב ובהגיון פודה ומציל. ככל אשר היה מוכה תמהון למראה עיניו ולמשמע אזניו, ככה הבין את כל המראות והנהיות בשים שכל. היטב ידע שלמה, כי טובים השנים מן האחד, וכי החוט המשולש לא במהרה ינתק, ובבינתו כי רבה צלל לעתים בחמדת־נחת בין משברי ים החזיונות להתענג על שפע החליפות והתמורות ביקום ועל שלל צבעי הקשת אשר בגלגל המקרים והמעשים החוזר רצוא ושוב ללא הפוגות. ועל אף זאת נתנו הפלגות פחדים בקרבו. הוא הבין הרבה, אף הוסיף מיום ליום דעת. אך ככל שהוסיף דעת הוסיף מכאובים. אויה, היה שלמה משווע בקרב נפשו בקול דממה דקה, אשרי הכסיל במלואו, אשר עינים לו ולא יראה, אזנים ולא ישמע, וכמו בהמה הוא לו. לא יבין מאומה, אך גם לא יחוש ולא ינסה, לא ירבה חקר ולא יעמיק שאלה, הוא דאבון־נפש לא ידע. לא יתבונן בשמש, בירח ובכוכבים במסילותם. הכסיל במלואו אימת השגעון לא תבעתהו.

כסיל במלואו השגעון לא יבואנו, כי רק החכם, המשוגע לעתים ממראה עיניו, הוא יש אשר מאור שכלו ידעך ויבוא בקהל המטורפים. אך אני שלמה – אם באמת אני שלמה – אש הכל ימלאו פיהם תהלתי, כי חכם אני, ועל אף זאת טפש לבי מלהבין חזיונות אשר הם ברצוא ושוב מדי יום ביומו בכל ובכל שעה תמידים כסדרם, הלא אות הוא, כי לא ישרה רוחי בקרבי ושכלי בועט ארחותיו, ותחת לנהור למישרים יסוב ילך עקלקלות. ככה הגה שלמה בסערת רגשו. ואני איש דל הלכה וקצר־שכל לאמתו, לא תואר ולא הדר לי לעומת שלמה, והמלך החכם מכל אדם היה אל נכון מואס לשית אחד כמוני בין רועי צאנו או עם אשר על כלביו, מדי אביט אל שלמה ואתחקה על מפלאות² הליכותיו, אגיד ללא תפונה, כי שלמה, החכם הגדול בשער בת רבים, היה מוכה שגעון נסתר. זאת לא זאת, כאשר אחזה לי אני, אין חכם בארץ, אשר לא ישגה בסתר רוחו בחזיונות־בדים ובדמיונות־שוא. אפס כי החכם זה כוחו לשים מסוה על פניו ומחסום ללשונו. במסתרי־נפשו ינהג עדרי צאן שגעונותיו. שכחתי בחפזי, כי לא לי לחוות דעה על שלמה, בשגם פי שלמה מדבר אלינו על אודות שלמה, חכמה יהגה ואת האמת במלואה, על הקורות ברוחו, מבלי להעלים דבר. הרוח הנכונה לא ברוב חכמה ודעת תיבחן, כי אם בבינת־אדם לשים לדברים שיעור ומידה ולערכם, אם זה על יד זה ואם זה בקרב זה או זה לעומת זה, במתכונת הנאותה, ואף לשבץ כל דבר בעתו, כדבר האמור בפי קהלת בן דוד: לכל זמן ועת לכל חפץ, על לדבר ועת לחשות, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, ועוד עתים רבות כתובות בספר קהלת אשר לשלמה. אך שלמה, המורה דעה לכל בחכמת העתים, לא התנהל בשיחו ב“קהלת” במסלול העתים, כי אם הגיד דברים רבים ושונים בערב־רב ובחפזון נמרץ ולא שמר אף במעט את המועדים, כמו ירטה לפניו הדרך להגיד ללא נותר את כל שעפיו והגיוניו, ועל אפו ועל חמתו שח בהתגלות כל רוחו. אין זאת, כי לא היה עוד אדון למחשבותיו וכל עושר רעיונותיו הרב היה צפון לרעתו. חכמתו הגדולה היתה לו לפוקה ולמכשול. אכן, גם זו רעה חולה, כדברת שלמה, כי כאשר יש אדם עשיר רב־נכסים, אשר אלהים לא השליטו עליהם לאכול מהם ולשמוח בעמלו, ככה יש חכם רב־תבונות, אשר לא בידו השלטון לשמוח בחכמתו. אין זאת, כי לא סדרים במדעו ולא משטר בהגיונו, לכן כל חלקה טובה אשר בשדה־תבונתו העלתה קוצים וברקנים ותחת שובע־נחת העניקתו החכמה רק מהומה רבה, ואחריתו כעס ומכאובים. הכי לא על זאת נאה להגיד בשפת שלמה: טוב מלוא כף שכל ונחת בה, ממלוא חפנים שכל ממריא שחקים, והוא אך לפצעו יורה חכמה ולחבורתו יהגה ילדי־רוחו. אך לאט לי מהגיון־דברים על אודות שלמה. מי כשלמה ידע מרת נפשו? ומי כשלמה היה מליץ נשגב למלט משא יגונו בניבים עזים ונאוים? הכי לא הוא במו פיו שח לאמר: טוב ילד מסכן וחכם, ממלך זקן וכסיל, אשר לא ידע להיזהר עוד? לא ידע שלמה להיזהר מפני שלמה. אף בזאת נפלה החכם לרעה מן הכסיל. הכסיל מה כוחו ושכלו מה הוא לעשות רעה לנפשו? אך החכם עז כנמר לחבל בנפשו. החכם, אשר אין כמוהו לעשות כנף להמריא לשחקים, אין כמוהו גם לעשות צפרנים ולשרוט בהן עד עמקי מסתרי־רוחו. החכם לא ידע להיזהר בהגיונותיו לבל יעברו רב מדאי את הגבול, אשר שם הבורא לנבראו האדם. החכם קל כצבי לירד לתהום השגעון. אכן, ברוב חכמה רוב כעס ואיולת. אין חכמה ואין עצה כנגד החכמה, אשר הוסר מעליה רסן ההגיון התם והישר. נבצר משלמה לגונן על שלמה לשים דופי בנפשו. בסתר־חדרו היה משווע בנהמת רוחו: אי לך, שלמה, אשר שמך נערץ בעמך ובגוים רבים, שככה לך להיות נכא־רוח ובוזה־נפשו. מלך ישראל הנך; כל בני עמך יתנו כבוד לך, ובכבודך יתימרו. ויען אשר נקלה הנך לנפשך, הלא תשלח את המארה בנפשות מעריציך, ותחת כבוד תנחיל להם קלון. גוזל עמך הנך, ואם גם סודך טרם נודע לאיש. אך מה הדאגה לכבוד עמו, אשר נשלחה בו המארה, אם החרדה לנפשו תלון בו תמיד? הה, רעה חולה בחושך ילך שלמה, בחושך יאכל, בחושך ימשול, מן החושך בא ואל החושך ילך. מלך אביון הנני, ולכן חדל אישים, כי המלך, אשר לא יחוש כבוד אדם לנפשו, מסכן הוא אין כמוהו ונלעג עד בלי די. מי אני ומה חיי, אף זאת הגה שלמה ברוחו הקשה, ולא אדע להתהלך נגד החיים? קטנתי מכל יצור דל חשוך־עונג, דלותי אף מן הרמש, כי הוא יהיה מרמס לזולתו, ואני מרמס לנפשי. לא אדע להתהלך נגד החיים – שנה ושלש שלמה את תוכחתו לו, כי זה משפט החיים: סוב יסובו והלוך ילכו. הבורא נתן צו להיות כל הדברים והחזיונות אצים־רצים כנחלים אל הים, כי תזרח השמש ותשקע חליפות כרוח הרצה ושבה וכגלים הבאים אל החוף ושבים על עקבותיהם, ואשר ינופץ ינופץ. בשובה ונחת ינהר כל היש לאבדנו. אך שלמה בכשל לשונו כמעט הגיד: “אני שלמה” – רוגן בסתר רוחו, רוגז, ואין בו נחת. ועל מה לא יגיד באמת אני שלמה? וכי לא שלמה הנהו? כן, אני שלמה. הגדלתי מעשי, בניתי בתים, נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים, קניתי חכמה הרבה, גדלתי והוספתי חכמה מכל שהיה לפני, אך רובי חכמתי לא עמדו לי לראות במנעמים אשר לחיי־תום, החוסים בצל השלום, ללא פרץ וצווחה בנפשי. קניתי חכמה רבה, אך חכמת התמים לא קניתי, לא השכלתי את מעטי הטובה אשר תפול בחלק הכסיל, יען כי לא למדתי חן יקרת השכל אשר לכסיל. אין זאת כי על רוב דברי החנפים, אשר ישמיעו אלי דוברי השקרים, נוספו הכזבים אשר יפיחו באזני, לאמר, כי אני שלמה גדלתי ככה לרשת כל סגולות החכמה עד כי לבי בן גם לרוח הכסיל ולבחון כל שיחו ושיגו, אין סגולת נבונים אשר שגבה ממני.

צרה נואשה אחת כוחה עמה להביא עד דכא נפש כל בן־תמותה, אך שלמה, אשר לקח מנה אחת אפים – ואם בלשון נכונה נדבר הטוב אשר נגיד, כי שלמה לקח מנה אחת משולשת – בכל סגולה, אם טובה ואם רעה, התהלך קודר בלחץ יגון, אשר מעיניו שלושה. והנה הם: יגון האדם, אשר אבדה לו בענין רע דעת נפשו; יגון החכם, המדמה בנפשו, כי מוכה־שגעון הנהו; ויגון המלך רב האוצרות, אשר אלהים נתן לו עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, אך האלהים לא השליטו לאכול מן הטובה הרבה ולשמוח אלי גיל, יען כי הארץ נחרשה לפניו קברים וכל החיים מתו לעיניו. וכאשר אחזה לי אני, על זאת נסבו רמזי־דבריו באמרו, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. והמקרא הזה כמו זר נחשב בשכלנו. האריה המת הלא כבר נפח את נשמתו, לא יחוש ולא ירגיש אף טוב מעט ואיככה נדמהו אל הכלב החי לאמר, כי בחלק הכלב נפלה מנת טובה גדולה מאשר לאריה המת? אך שלמה האדם נשא את משלו על שלמה המלך באנשים, כאריה המלך בחיות, אשר כל החיים משתרעים לעיניו כמדבר שממה ותבל נחזית לפניו כחצר מות. אוי לצרה המשולשת הזאת, אשר באה על שלמה כתומה, ואשר עליה נשא דברו במשפטו הראשון בספרו “קהלת” לאמר: הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל. שלוש פעמים נאנח שלמה: הבל. אכן, בכל אשר יביט יראה למגינת לבו את החוט המשולש ואת החוג המשולש. אור, חושך ובין ערבים. הילד, הנער והזקן. החכם, ההולל והכסיל – וזאת אני אומר עם לבי בסוגרת. כאשר אחזה לי אני, ההולל הוא איש הבינים בין החכם והכסיל. ואם להגיד זאת באר היטב, הלא ההולל הוא ערב חכם וכסיל, לאמר, איש אשר אין ברוחו נכונה, הפוסח על שתי הסעיפים, האוחז בחכמה וגם מן הכסילות אינו מניח ידו, ופי אנשים יקבנו בשם משוגע – התקוה, התוחלת הממושכה ואבדן התקוה. או מפח הנפש הוא היאוש במלואו. אהבת החיים, שנאתם ושנאה לשנאה, אשר היא המעלה התיכונה בין אהבה לשנאה. וכאשר נתחקה על עקבות שלמה הלא נדע, כי לכל אשר יפנה שלמה וככל אשר יחוש ויעשה, תבוא בו המכה המשולשת ההיא. נאמנה עלינו עדותו של שלמה באמרו, כי לבי שמח מכל עמלי, ונכונה נחרוץ את משפטנו עליו לאמר, כי לב שמח היה לו. אך הלב השמח נתעטף יגון כבד. ועל זאת היה לבו דוי, כי הלב השמח, תחת לשמוח בחלקו, שותה מכוס היגונים. נפש שלמה חשקה בשמחה והוא משבח את השמחה, והוא אשר יעמיק שאלה לשמחה מה זו עושה. ויען כי השמחה נבצרה ממנו, יחשוק בה עד בלי די. מי כשלמה יחוש ברוחו ההומיה, החובקת זרועות עולם, כי מתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש? אך יען כי עיניו גדלו עד בלי די לשתות מים העדנים של השמש, היטב ידע, כי נפשו לא תשבע מן השמש אף אם אלף שנה יחיה, כי אל מקום אחד הכל הולך, והוא החושך. לכן, לכן תקצר רוחו עליו להביט בעיני־שנאה אל הנפל, אשר בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה. ולאחרי זאת הלא צמאונו לשמש יגדל על אחת שבע. ככה תניעהו אהבת עולם, אשר עלתה כפורחת בלבו שגיא הכוח, לשנוא את החיים ואף לשנוא את שנאתו, ובעקב שנאתו, הלא היה לבו כמוקד ערוך אהבת החיים. בפיו דבר לאמר: ראה חיים עם אשה אשר אהבת וכו' כי היא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש. והוא אשר אמר: ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' עד וחוטא ילכד בה. היפלא בעינינו, כי רוחו, אשר תנוד כקנה הנע ונד ברוח, בין הקצוות השנים, יוסיף עליהם דעה תיכונה: שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותיך. תהפוכות במחשבות לב שלמה, כי תהפוכות יחזה בכל מראות הבריאה, אין דבר וחפץ אשר לא נשזרו בתבנית החוט או החוג המשולש. הלא על זאת יפרדו בני אדם לשלושה ראשים: עושקים ועשוקים ומנחמיהם אשר ימחו את דמעותיהם; צדיק, צדיק מעט וצדיק הרבה; רשע, רשע גדול ורשע עד בלי די. החכם, הכסיל והמשוגע.

אל נכון היה שלמה בא חיש מהר עקב צרת לב אל עברי פי היאוש הנורא אשר בכוחו כי עז יתקדרו החיים במלואם ולא תהיה בם קרן אורה אף אחת מרפא לנפש, לולא העניק הבורא לו, נוסף לכל סגולות רוחו המסולאות מפז, גם את המתת, הכלילה במתות האל, והיא, דמיונו עז הכנף, העושה כל פרי מגדים למינהו, הנופח רוח חיים בכל ילדי־רוחו, עד כי הלך־נפש יהיה לו למראה עינים. והוא שעמד לו לחזות מבשרו תבנית כל חי לחוש ברוחו דופק היקום, לשוות למראה פניו צלם־דמות אשר לכל בהמה וחיה, להבין משאלות לב כל יצור, אף להתחקות על מהלך הגיונו. ויש אשר ידמה בנפשו, כי באזניו יקשיב לכל שיחו ושיגו, או כי גם יבוא בסוד מערכי־רוחו והגיגיו הנסתרים. ויען כי הסכין להליכות הנבראים, ואדיר היה חשקו לשוטט בכל מועדי השנה בשדות וביערים, לעלות הרים ולירד בקעות, לבוא בין עפאי העצים ולהקשיב לזמרת כנפי־רננים, ולסוד שיח כל שיח וענף, השיאו לבו להאמין, כי באמנה נתן בו האלהים לב חכם להיות ריע לכל נברא ולהבין לריעו, וכי כרה לו האל אוזן להקשיב לכל אומר והגה מפי הבהמה והחיה, ואף רמזי שיחם של העץ והאבן לא נעלמו ממנו. ירצה וצבאים ואילים ירוצו לפניו; יתן צו ואריות ונמרים יהיו נושאי־כליו, לו אך יעמוד לו רוחו לעשות רצונו חזק כקשת דרוכה. ואכן, פעם ראה לא במראה שנת ולא בחידות כי אם בהקיץ, אילים וצבאים, כבשים ושורים, נוהרים יחדיו לבית המטבחים, אשר בו ישחטו כדת לסעודת שלמה. אין זאת, אמר שלמה, כי אני בבשרי וברוחי לא כאחד האדם הנני, ואף לא אחד־אדם, כי אם קהל ברואים לרוב, ונפשות אין קצה נצררו בצרור נפשי.

ותהי זאת לשלמה נחמתו המעטה ביגונו הרב, כי אם לא שפר עליו חלקו להיות שלמה במלואו ובכל מאדו, שלמה ללא תפונה, החי וקיים אל נכון כנכון אור היום, הנה תחת זאת נפלו לו חבלי־חיים רבים בנעימים להיות חבור־יצורים, אשר נפשות רבות בו על יתרונותיהן ומגרעותיהן, ובהביטו אל כל נברא באשר הוא, אם על ארבע ילך ואם על גחונו יזחל ואם כנשר יעשה כנף בדרכו למרומים, אף כי באדם הנברא בצלמו ישית מבטיו, את צל־דמותו יראה במראות ובחזיונות למאליפות, ואת המעוות מפאת היותו חסר מעט מהיות שלמה במלואו יתקון בהיותו מכלל־ברואים לאין ספור, ככל אשר ישית לנפשו בלהטי־דמיונו. מדי דברי בשלמה שומה עלי מפעם לפעם לאחוז כמעשי שלמה ב“קהלת”, לזרוע את שיחי דברים רבים, אם שהם צמודים זה לזה במישרים ואם שהם נוטים זה על זה בעקלתון, כחלום הבא ברוב ענין. לכן אני זאת אומר בדרך שיחי. כאשר אחזה לי אני, על זאת אהב שלמה נשים נכריות רבות ואף שכב בחיק נשים רבות, כי נפשות רבות שכנו גם בקרב רוחו ולבו דפק בהולם פעמונים לאין מספר. אך חלילה לנו לדמות בנפשו, כי את כל הנשים הרבות ההן חבק שלמה גם בזרועות־רוחו ובכולן דבקה נפשו באמת לאהבה אותן. ונהפוך הוא, נפש שלמה נכספה אף כלתה אל האחת, הסגולה, הדגולה, הכלולה כל חמודות אשת החן, אל השולמית אשר כשמה כן תארה, אחת, יחידה לו, יונתו, תמתו, אחותו מני קדם קדמתה, עמו יחד חוצבה מגינזך הנשמות, אשר עליה ייאמר לא קמה כמותה ואין משלה בין בנות אנוש מאז ומעולם. לו נחזתה לעיניו אשה אשר כזו, כי אז ידע אל נכון, כי היא האשה אשר הוכיח לו האל. אל האחת נשאו רוחו, כאשר כלה כל בשרו אל האחד, הוא שלמה, החי עד למאד, חי לבטח וללא שמץ תפונה, חי ויודע להלוך נגד החיים, חי בחוסן־הדרו, וכל הרואה אותו רואה באור פני מלך חיים, והשומע את קולו יהיה כשמן השמחה והששון בעצמותיו, אל האחת אשר היא אחת לשלמה, אחת לאמה, אחת לכל משפחת האדם, ברה ליולדתה, ראוה בנות ויאשרוה, מלכות ופילגשים ויהללוה. אך יען כי בת היחידה למין האנוש טרם הופיעה עלי אדמות, לכן פזר נתן שלמה את אהבתו לרבות, לבעבור תהיה אהבתו לכללן יחד גמול לאהבת השולמית אשר נעדרה ממנו. אהה, שלמה בהשקיפו על קהל נשיו ופילגשיו שוב נחרד למראה, כי מספרן שלוש מאות. לראשונה השיא שלמה את לבו לחשוב, כי המספר שלוש מאות אך מתעתע לפניו, יען כי נפתה הוא מאז למצוא בכל אשר יחשוב או ידבר ויעשה את השילוש לפניו. ולמען להוכיח את משוגתו הביא את כל נשותיו ופילגשיו בפיקודים, כי רבות היו ביניהן, אשר לא נזכרו לו אף בשמותיהן, ורבות בינותן אף לא זכר, אם כבר ידען או כי הן תישבנה בארמונו ימים ושנים לצפות לתורן, מבלי אשר תהיינה עתותיו בידו לגשת אליהן. אהה, היטב מנה וספר, ואף אשר על נשותיו, אשר היה עמו בעצה להביאן בפיקודים, עזר על ידו, והמספר שלוש מאות לא חדל מלשחק לפניו. הכי אין זה אות, כי עד עולם לא תקום ולא תהיה האחת אף לחכם ולמאושר באדם, ולא רק בשלמה היתה המגרעת הזאת? או כי נהפוך הוא, לא דבר ריק, לא חלום־חזיון, היא האחת, אשר אליה יכל לב כל גבר ובה ישים שלמה כל מעיניו. הלא לא יעלה על לב אנוש להתהפך במכאובי־געגועים על נשר־זהב ונפש חיה בו, על צבי ולו קרני־זהב טהור, על מלאך בשמים אשר ירד על הארץ להמתיק עמו שיח, על גן־עדן זבת חלב ודבש והיין הטוב, על אשת־חמודות אשר היא נפש אחת ובשר אחד עם הגבר ובקרבו תשב, למען לא ייעגן אל האשה הנפרדה, אשר בהיות תשוקתה אליו תטעימהו כל נועם ובגעלה בו תשליכהו מאחורי גיווה. עד עולם לא ילך לב אדם שבי אחרי החפץ, אשר לא היה ולא נברא כי אם בחזיון־חלומו. אך אל האשה כלילת החן תאוות נפשו תמיד. אין זאת, כי האחת לאחד, נפש־נפשו מבראשית, מתהלכת עלי אדמות, או כי היה היתה לפנים בטרם נוצר הוא, ואולי תרד לארץ בתבנית הבשר אחריו, כאשר לשונו תלחך עפר. לכן כה נוהה הלב לעתים והנפש הומיה והרוח אומרת שירה או קנים הגה והי למען האחת הנכספה אשר ישנותה ללא ספק לא תתן דמי לנפשנו. כזאת וכזאת הגה שלמה ברוחו הקשה. רבות נכסף אל האחת ורבות נכזב מתבניתה בבשר ובדם, מדי פעם בפעם הלך אחריה שבי ומדי פעם בפעם שיוה רגליו כאילות לברוח מבת הכחש למרחקים. כאחד פליט מני עולם ועד עולם. גיל וחרדה מלאו נפשו תמיד. בטרם מצא את האשה התנה עמה אהבים בדמיונו הרוכב ערבות, ואחרי אשר שכבה בחיקו מצא אותה מר ממות. מרה היתה לו יען כי לנעמה יצאה נפשו. בהתעטף עליו רוחו בתעצומות־כיסופיו קרא מנהמת לב: מי זאת עולה מן המדבר לקראתי? אחת היא ויחידתי, ברה כחמה כולה יפה ומום אין בה, כלה, כלה היא, הכלה, כי היא כלילת החן; האח. נופת תטופנה שפתותיך, כלה. אויה, מי זאת עולה ממדבר ההרים, הררי דמיוני, מתרפקת על דודה שלמה? הבחלום או בהקיץ אראך? שובי, שובי, השולמית, ואחזה בך. הלא צחוק הוא. הלא שחוק בו יכאב לב. הלא שחוק הוא מהול בכי מר. שלמה אומר: שובי, שובי, השולמית. אל מי ידבר שמה בפיו לקראה בשם השולמית? אל כל אשה באשר היא. כל אשה למראה עינים, בבואה אל שלמה, תהיה בעיניו כשולמית ותעשה לו כווני החן אשר לשולמית. אך רק לראשונה תהיה בעיניו בתואר הזה. יעיף שלמה שנית את מבטה אליה, ולא עוד שולמית לעיניו, כי אם תרמית מכאיבה נפש ומדאיבה עין. אהה, תעתועים, תעתועים, עמל רב ורעות־רוח, חזיון־בדים. לכן ידבר שלמה כמתחנן: שובי, שובי השולמית, אל תשחקי לפני את להטוטי השולמית, כי אם היי לי שולמית גם בשובך. אל תהיי לי אשה יפה בחזיון החלום, כי אם היי לי כזאת גם בהקיץ. היי לי שולמית בצאתך ובשובך, בהלך־נפש ולמראה־עינים. שובי, שובי, השולמית, בכה והתחנן שלמה.

שובי, שובי, השולמית, שובי שובי ואחזה בך – יאמר שלמה בלבו וישנן בשפתיו מדי פעם בפעם, בעגבו על אשה, אשר לא ידעה מתמול שלשום, או בהביטו לשמש המאירה במרומיה ולירח יקר הולך; בהתהלכו בראשי הומיות ובשבתו לבדו בסתר נוו תפוש שרעפיו; בשבתו אל שולחנו הערוך מאכלי־תאוה ובחסרו את נפשו מכל טובה עקב כעסו ורוגזו; בהריעו את צחוקו ביום שמחת־לבו ובעת תוגה; בנוח עליו רוח הבטחון והאמונה לאמר כי את הכל עשה האל יפה בעתו, וכאשר ייאש את לבו על כל העמל שעמל תחת השמש, תמיד ירדפהו ההגיון האחד הזה: שובי, שובי, השולמית, שובי, שובי ונחזה בך. אין רעיון מר ונמהר לשלמה מזה, אשר ידרוך את מנוחתו יומם ולילה, כי אין יש במלואו נוכל לאמר עליו כי הוא זה, באשר כל המעשים והחזיונות אצים־רצים כנחלים אל הים ומשברי המים בנחלים וכגלים המתנפצים אל החוף וככד אשר יישבר על המבוע, הכל שב לעפרו, אל מקום אחד הכל הולך, עד כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש. אין זאת כי אין דבר ואין מעשה אף אחד במלואו, ואך פלגות, פלגות, בכל. אפס נפש שלמה תנחה במסתריה אחרי חזיון האחד, אחרי הדבר אשר ישר הנהו כחץ הדרוך למישרים, ואשר נהיה תמיד, על עמדו יעמוד, הנה הוא, ביד למששנו ובשכל להשיגנו, חי לעד, והוא רוח החיים בכל, אף נפש שלמה מתעטפת בנשימת האחד כבשלמה, לחושו ולבלי לחדול. או אז ידע שלמה אל נכון להגיד ללא תפונה: אף אני שלמה אני ולא אחר. וכאשר אני הנני אני ככה כל יש הנהו הוא באשר הוא, והנהיות לא יפרדו עוד לחולפות מני אז, להוות עתה, ולבאות לאחרי זאת, כי אם הכל נהיה לאין קץ, הווה תמיד, כל שהיה וכל שיש ושיהיה אך הווה הנהו, הווה לאין קץ ותכלה, אין בו חלוף. או אז ידע שלמה כי החיים אינם רק מרוצה ומהומה, יגיעת בשר ורוח, הבל ורעות־רוח, אשר הנפש לא תמלא אף עדי רגע; אך יש גם דום ביקום, דום במהלך העתים, דום ברוח אנוש. כאשר אחזה לי אני לא לריק הדריך רעיון האחד את מנוחת שלמה ושם מצור־תמיד על הלך־נפשו והגיון־לבו. יען כי באמנה הגיון האחד שפוך ביקום, והוא כעתר ענן הקטורת מעל המזבח עולה מכל מראות תבל וממעשי ידי־אנוש. כאד העולה מן הארץ ככה יעלה הד הנצח משדות ימינו ומערבות שנותינו. רק החרשים לא ישמעו את קול גלגל החמה הסובב הולך במרום, ורק ערלי־אוזן לא יקשיבו לקל גלגל הנצח הפועם משעון הזמן. אך שלמה לבו ער לקול האל בכוח, לקולו בהדר, הקורא אל האדם מן הרוח ומן הסופה, ממשברי דכיי הים ומתשואות המון חוגג, משאגת האריה ומיללת התן, מן הרעם ומפעיית העולל, מגעיית הטלה וצהלת הסוס. בכל מכל כל שמע את הקול, ורב יתר מכל יען אליו הד הנצח מקול דממה דקה. יש אשר בשעפים מחזיונות לילה, בנפול עליו תרדימה, או גם בקרב הסאון הסואן בשווקים, יחוש שלמה כמו גלגל הזמן עמד מללכת וקול מנצח העתים אליו יגונב, קול דום־דום יחוש, יקשיב רב קשב ורוח על פניו יחלוף: הנה זה בעליל, או אז תפעמהו שמחה גדולה, שמחה עזה, ובלבו יבין עד למאד, כי זו היא השמחה במלואה, הששון ללא דופי, החדות העשויה כתכלת למשעי, גילת השלום, דיצת השלוה. בשמות רבים יכנה, ואף לא אחד יגידנה כאשר היא, השמחה התמימה, כל עול לא עלה עליה, ובה אושר־עולמים, אושר על לא דבר, על לא כל חפץ ותשוקה, כי מקור כל חפץ בה הנהו, בשמחה הזאת. הצרופה מכל סיג ודופי, ישמע שלמה בת קול החי לעולמים.

רבות הגה שלמה בהגיון הפלאים הזה, אשר רב יתר מחזיון, הגיון הנהו, עד כי גמר אומר לאסוף את החזות הזאת או ההגות הזאת, את הדום־דום הזה, לתוך חפנו, כאשר לרגע קט נחוש בעליל קרני השמש, הניגרות ממרום להשתפך אל נפשנו פנימה, וכאשר נחוש לעתים צלצלי כל רנן, כרסיסים אשר האדם יאחזם בכפו. לו יהי כזאת, אשר אוחז בקול־לא־קול זה, בדום־דום הלזה, לרגע קטן, כי אז אחזתיו ולא ארפנו, בחביון נפשי אשכנו, אל לבי אאמצנו, כל רוחי בי יהיה מכון לשבתו לבל יפקדני עוד הגיון־שגעון לאמר, כי אך דמות־בדים היא.

כאשר אחזה לי אני בעתותי המצוקה ההיא וברגעי החרדה ההיא, הגילה ההיא – בדרך שיחי אגיד גם זאת, כי מעודי לא ידעתי לשים פדות בין השמחה לחרדה. הלא זה משפט השמחה לרחף בין תשועת־עולמים לאבדן־נצחים ולזאת כל שמחה נושאת בחובה חרדה. או כי החרדה לעת צרה ושבר אף היא תישא נפשה אל התשועה, לכן תחרד משמחה, כאשר יחרד הכפור בזרוח עליו קרני השמש ובחרדתו ימס; לזאת אני אומר כי בצל השמחה בצל החרדה – זרח במחשבות שלמה כשמש צדקה רעיון המשכל לאל. אדיר היה חפץ שלמה לקבץ לאחדים רסיסי הנצחים אשר נאספו מפעם לפעם לחפנו, לצוד את קרני האל ברשת החזיון. אי לזאת הרה והגה את רעיון המשכן לאל, זבול לו, מכון לשבתו עולמים, להיות המקום הקדוש הזה אבן השואבת לרסיסי שלמה גמר אומר לבנות משכן לאל האחד, למען יכפר את חטאו בהיותו עובד לאלהים רבים ולרפא בזאת את הריסות נפשו. שלמה אמר ככה: כל הרעה החולה באה לי עקב אשר נתתי את לבי לתור אחרי אלהים רבים. בפלגות אלים פלגות כל הדברים והמעשים, כי בצלם האלים נעשו החיים. לולא השכחתי מלבי את זכר אנכי ה' אלהיך, לא הייתי שוכח אף לרגע, כי אני שלמה. וכל הצרה הזאת באתני עקב האשה. נשי הרבות הטו את לבבי אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבי שלם עם ה' אלהי כלבב דוד אבי. לא נפלאת היא, כי כל מערכי הבריאה נתפרדו אף נתפוררו לעיני ולא אראה באשר הוא דבר עד תומו. האיש אשר לבבו איננו שלם, אין שלום גם בעצמותיו, ובאין השלום בקרב האדם עולם ומלואו יערכו עמו קרבות וכל מוסדי תבל נוע ינועו מתחת לרגליו. מי יתן ואזכור תמיד את אלהי אבי, והוא רפא ירפא את הריסות נפשי. אך איככה אזכור את אלהי קוני, אלהי דוד אבי, אם השכחתי מלבי עד היום את דברי דוד אבי אשר צוני לאמר: דע לך, בני, כי היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלהי ישראל. אך ה' אמר אלי, יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות, כי היה עם לבבך. רק אתה לא תבנה את הבית, כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי. כותב אני את תולדות רעיון המשכן אשר לשלמה בלב בוטח וביד רועדת. לבי סמוך ובטוח, כי בדרך הזאת צמח ועלה הרעיון בלב שלמה, עשה ניצה ושלח פארות אט־אט כשתיל אשר יצמח ויגדל בעתו לשתות ליח האדמה מלמטה ועסיס השמש ממרום. אך למה ידי תרעד ככה, בהעלותי הגיון זה על הכתב? יען כי השתיל מושבו באדמה, אך שתיל המשכן מטעו היה בלב שלמה. והשתיל לא מן העץ הזר הוסע אל מקומו, כי ממקור דוד אביו; ולא את ליח האדמה שתה מצה, כי אם את לשד היגון אשר לשלמה; ולא אור השמש זרח עליו, כי אם ערפל השגעון אפפו. אף על זאת אשתאה ואשתומם, כי רעיון המשכן לאל זרח לראשונה במחשבת דוד, והוא אשר הפקידו ביד שלמה בנו, ורק לאחר שנשכח ממנו שב וזרח בלב הבן ממקור שברו ויגונו, להגיד, כי לא יאהבו הבנים להחזיק במסורת האבות, בלתי אם יבואו בדרכם אשר יש והיא תסוב־תלך בעקלתון אל המסורה. או אז יחזיקו בה ויעשוה בנפש חפצה, עד כי תהיה להם לדבר קדוש. אין זאת, כי לא יאהבו האנשים רק את הדבר אשר יחצבוהו ממקור רוחם וישקוהו מדמם. ככה היה רעיון המשכן לשלמה. ואחרי אשר זכר שלמה את דברי אביו על אודות המשכן, העלה על לבו גם את דברי אביו, אשר הזהירו לשמור את משמרת ה' אלהינו ללכת בדרכיו לשמור חוקותיו ומצוותיו, ככתוב בתורת משה למען יקים ה' את דברו לאמר: אם ישמרו בניך את דרכם לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. ומה מאד נקוט בנפשו כי עד כה נשכחו ממנו גם דבר המשכן וגם צו אביו לשמור את תורת משה. אך כעת אחרי אשר גמר אומר להקים את דבר דוד אביו ולבנות זבול לאלהים, מכון לשבתו עולמים, דבר בלבו לגשת מיד אל המלאכה לבלי להתמהמה עוד פן ישוב להשכיח את המשכן מלבו.

למרבה התמהון נחזתה לו גם פרשת המשכן בנסיבותיה השונות בראי המשולש, ככל יתר מראות היקום, וגם כל השיח והשיג בקרב העם לפלגותיו תוכו רצוף היה מספר שלושה. הבוערים בעם אשר למראה עינים ישפוטו, לא השכילו להבין, כי אלהים לא ירד על הארץ לשבת בבית אשר הוקם בעבורו, כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, אף כי בית אבנים. לכן הם אל נכון ישאו את עיניהם תמיד אל הבית הגדול, להיותו בית־זבול לאלהים, אלהי כל בשר ואדון כל הרוחות, אשר ישפוך את מוראו על כל נברא. להם יהיה המקדש אל נכון מחוז־חפץ לבוא אליו להתפלל לאלהים, בצאתם למלחמה על אויביהם או אחרי עשותם את הרעה בעיניו ובשגם אין אדם אשר לא יחטא. רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה, כל נגע כל מחלה, אליו יביאו את התפלה ואת התחינה אשר תהיה לכל אדם, באשר יודע איש נגע לבבו ופרש את כפיו אל הבית הזה. לבני בית דוד קרובי המלך, לשרים, לכהנים, ולכל נושאי המשרות, יהיה הבית אשר יוקם בהדרו אות נאמן אל נכון, כי נאמנה ברית אלהי ישראל עם דוד עבדו, אשר הבטיחו לאמר לא יכרת לך איש מלפני מיוצאי חלציך, יושב על כסא ישראל, רק אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני כאשר הלכת לפני, כי אין כאלהי ישראל אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שומר הברית והחסד לעבדיו ההולכים לפניו בכל לבם. אפס לשלמה בלבדו נעטר הבית הזה בקדושה משולשת, הלא היא היותו מעונה לאלהי קדם ואלהי אבותיו, בית תפלה לשפך שיח ועריכת דברי־זכרון לברית אלהי ישראל עם דוד עבדו, והכי נכבדה להיותו משכן השלום, צלם־תבנית לחזיון האחד המרחף מעל לכל, יען כי נשמה אחת מפעמת את כל היקום. ואך השלום בממלכת הבריאה הוא מבצר־עוז להגיון הנצחים, אשר יקנן בלב הרגע, עד כי החלוף לא יזכר ולא יפקד עוד. ועל אף התמהון אשר ירד ללב שלמה, בהביטו בחזונו אל בית המקדש, אשר יבנה במהרה בקרוב, ואף הוא עוטה כמעיל רז השלושה, נעמה לו מאד הדעת, שככה לו, אשר על שכמו ניתנה המשרה לבנות מצודת חיי עולמים על האדמה, אשר נוע תנוע, סלע האמונה והבטחון בלב ים המראות הגועש, משגב־עוז לכל נכאי־כוח ותועי־לבב. רזי לי, רזי לי, את אשר לבי לפי לא יגלה אערה כעת על הכתב. שלמה בנה את בית המקדש לבעבור יהיה בית מרפא לחולי־רוח. וכאשר אחזה לי אני אין כל רפאות לתחלואי הנפש מלבד חביון המקדשות. מי יתן לי קול כשופר אקרא בגרון, אשוב ואקרא: הבו לנו בתי־מקדש ולא יתהלכו חולי רוח בינינו. אני בזאת אהגה תמיד, כי לו הובאו בפיקודים כל חסרי הדעה ונכאי הרוח ומרי הנפש ונגועי העצבון, כל הנפתים אחרי תעתועי־לבם והמתהלכים קודר בלחץ יגונם, והנושאים בחובם בסתר־רוחם כל נגע וכל פגע אשר לחזיונות שוא ומדוחים, כל חוליי־נפש למחצה ולשליש ולרביע, כי אז ירבה מספר החולים ברוח על הברואים עשרת מונים, ועל כל תשעה משוגעים יעלה לנו בגורל הבריאים רק אחד, ואולי אף אחד לא, כי אין אדם בארץ בדורותינו, אשר לא ישא בחובו נגע שגעון נסתר. כל הרעה הזאת באתנו עקב אשר נשמו ארחות המקדשים ובני־אדם חדלו להתפלל. אכן, זאת אדע נאמנה: באין תפלה בפה יפרח השגעון כקוץ וכדרדר בלב. התפלה בלבדה היא סם־מרפא לשגעון. הרבו בתי־תפלה וימעטו בתי־משוגעים. שלמה החכם מכל אדם ראה זאת, חקרה ואף הבינה. לכן נכספה אף כלתה נפשו לבנות מקדש לאל.

ככה נועד אף הבית הזה להיות מגדל צופים אל פני עברי השלושה, ואף שמות שלושה נענדו לו הנה הנם: זבול או מכון לאלהי האבות; בית המקדש או בית תפלה ותחינה לאדון כל בשר; משכן לאלהים חיים או לנשמת החיים, זכרון תמיד לחי וקיים לעד. וכאשר אחזה לי אני השם התיכוני הוא הנאדרי בעוז בקרב השלושה, כי הוא הבריח התיכון המבריח את כולם יחד.

והיה כאשר שלמה יהגה במחשבתו את בית המקדש בשמו המפורש, חיש־מהר תרד עליו שכינת השלוה והשלום, וקרעים לרוב יתאחו בקרב נפשו. לרגע לא קטן יחוש בכל מאדו, כי באמנה אין נפרדה בבריאה, וכאשר כל המקומות יהיו לאחדים בבית המקדש בעיר ציון, אשר עיני האל פקוחות עליו מראשית השנה ועד אחרית השנה, ככה כל צאצאי האדם מדור ועד דור מן הראשון באדם ועד קץ כל חיי אנוש, חוברו ביחד בשרשרת האחת; אף כי כל בני בית ישראל, זרע יעקב, אשר אברהם הוא אביהם הקדמון ודוד מלכם הראשון, אשר הנחיל את כסאו לזרעו ולזרע זרעו. כל החולפות מלפנים והקורות אשר תבאנה תתלכדנה יחדיו בהוות אשר ביום הזה; וכאשר הזמן בפלגותיו יעמוד על עמדו בהגיון הרגע אשר לאלהים, אשר לא ראשית ולא תכלית לו, ככה גם הפלגות אשר לברואים תתחברנה בשלום הפרוש עליהם כחופה, כי האל יעשה שלום במרומיו ורוחו תחיה נשמת כל חי מן הנשר בשמים ועד כל רמש למטה. ובחזיון־דמיונו ראה שלמה מראש את שכינת האל, הפרושה כחופת טוהר על המשכן לאלהי ישראל; ובהיות עיני האל פתוחות אל הבית הזה, אשר לשכנו ידרושו מקרוב ומרחוק.

אך נתן שלמה אל לבו לגשת אל מלאכת הבנין למען האל וכבר זרח כבוד האל גם בקרב נפשו וזמרת יה עלתה ממעמקיו. לשלמה היתה אורה ושמחה. ויאמר שלמה כדברי דוד אביו: שובי נפשי למנוחיכי. שבת הרוגז בלבו וכל מדויו היו כלא היו. לראש לכל חדלה המרוצה במערכי הגיוניו ונפשו לא היתה עוד כעוטיה על עדרי רעיונות הרצים ושבים. ואך למותר להגיד, כי שכלו היה זך והגיונו צלול. זה ימים ושנים כבר לא היה מקרהו, כי רעיוניו ינהרו בשלות־השקט כמי השלח ההולכים לאט. רוחו הכתה תמיד גלים בעוז־דכים ופיו כמטר היה שוטף לקחו. אך כעת כטל תזל אמרתו. אף לא באתו עוד המבוכה להיות נפשו בו לעתים בוקה ומבוקה ומבולקה. ויען כי רעיוניו לא אצו־רצו כמלפנים, זה בכה וזה בכה, ורוחו לא היתה עוד נעה ונדה כקנה ברוח, לא זנה גם אחרי אלים רבים. ושלמה זנח לימים רבים את עשתורת אלהי הצדונים. את מלכם שקוץ העמונים, את כמוש אלהי מואב ואת המולך לבני עמון, וישב בלב שלם לאלהי אבותיו לקיים את המצוות והחוקים הכתובים בתורת משה. ולאחרי רובי אליו פנה גם מעם רובי נשיו ומרבית פילגשיו, וכפי אשר אחזה לי אני לא שגה עוד בימים ההם באהבת־נשים, למען יתקדש בכל נפשו וכל מאדו למלאכת המקדש. וזאת לדעת: כאשר לא יהיה לאדם ערב־רב אלים ולא ערב־רב נשים, לא יבואו לפניו גם יתר הדברים במערבב, אף הפלגות לא ירדו עוד לחביון כל דבר באשר הוא. בשגם נשמה אחת מפעמת הכל וכל יצור לבדו משכן הנהו לכל. ויהי בהביט שלמה אל בית המקדש, אשר נועד להיות מקום תפילה ותחינה, בו יפתח אדם את שערי־לבו לפני האל, וממנו יפרוש את כפיו למרום להתוודות על כל חטא ופשע ועל כל נגע לב, הטיב להבין, כי ריווח והצלה יעמדו מן הבית הזה גם לאדם אשר נגע השגעון הנה עוד אחת מעט יפשה בהגיונו. הלא נפש כי תחטא להגיון הישר, אף היא בת־מרדות הנה למרות עיני השכל הנאצל, מעין כל חכמת אנוש. והכי לא המרה את דבר האל לפנים, בשוותו לתבל, פועל־רוחו, צלם דמות בית הקברות? הלא לא לתוהו ולא לקברים בראה האל, כי אם לשבת יצרה, לעשותה גן־שעשועים ומקום־עדנים לכל ילדי אנוש.

החטא להגיון הישר כמוהו כתזנונים מן הדרך הישר. והכי לא חלל את שם יוצר העולם באמרו, כי תבל נבראתו כמוה כחצר־מות, והחיים, מתנת חלקנו, אך מעטה־בדים הוא, הפרוש מעל לבקעת המות? או כי החיים הם עמל ללא נחמה ומרוצה ללא שבתון, טלטלה ללא הפוגה, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח, כמו לא נאמר בספר תורת משה ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי את מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. והלא אף המתכחש לחזיון השבתון, אשר נטע האל במראות היקום, מחרף הוא מערכות האל מקדש השבת. ויזכור שלמה בחרפת בושה כל רעיון־משוגה, אשר הרה והגה מלפנים לאמר, כי כל הדברים יגעים וכי חזות הכל היא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, כי כל הדברים אצים־רצים איש אל עורף רעהו ינהרו, כל נוצר זר לעצמו ולבשרו, כי הוא הנהו הוא ולא־הוא, ולזאת הנהו שוקק תמיד תשוקות עד בלי די. וכאשר כל אחד פונה אל עורף זולתו, ככה אל אחד תחת לפנות אל האל, זונה אחרי אל זולתו. אם כל נברא נכרי הוא לנפשו, אף האל נכרי הנהו. ומה מקדש יבנו לאל נכרי? הלא אך משקץ יבנו לו. אך חזיון בית המקדש יביא בלבנו את ההגיון המורה להועיל, כי אך טוב להשכיח את המות מן הלב ולהפוך בברכת הדמיון החוזה את שממת בית הקברות לגן העדן. הלא את גן העדן נטע האל בלב האדם מקדם, וממנו, מן הלב, תוצאות לכל. יפרח הלב בשמחה, אף כל ציה עלי אדמות תפרח בשמחה וששון וכל המדברות כעשן יכלו. יצמיח הלב שמיר ושית, יהפכו גם כל כנפי־רננים על פני ארץ רבה לעדת תנינים.

ויהיו כל ימי התכונה לבנין בית המקדש ימים טובים ושמחים לשלמה אשר לא היו לו כמוהם. מן היום אשר שלמה הנער נהיה לאיש, היודע להבחין בין טוב לרע ובין שמחה לעצב. רבה היתה התכונה אל מלאכת הבנין, רבות חקר ודרש שלמה מעל כתבי הקודש, השמורים באוצר הזקנים וראשי בתי האבות, את החוקים והמשפטים, המצווים מפי משה לעושים במלאכת הבנין, לאחרי זאת ציוה להביא אליו חכמי־חרשים, היודעים לעשות בחרושת אבן ובחרושת עץ, בזהב, בכסף ובנחושת, בתכלת ובארגמן ובכל מלאכה. ויצו להסיע עצי ברושים ועצי ארזים בדוברות בים מן הלבנון, מתנת חירום מלך צור, אשר ברית ידידות כרותה בינו לבין שלמה, ולאחרי זאת לקח דברים עם הצורפים, אשר ידם רבה להם בכל מעשה־חושב, במקלעת פקעים ופטורי ציצים, לצפות את הבית מפנימה זהב סגור ולעשות את הרתוקות זהב לפני הדביר, לעשות את הכרובים ואת כנפיהם כהלכתם. ויצו להקים את העמודים ואת הצלעות ואת הפתחים ואת המזוזות רבועים שקף ומול מחזה אל מחזה שלוש פעמים, ככתוב מפורש בספר “מלכים” “שקופים שלושה טורים ומחזה מול מחזה שלוש פעמים”. ראה שם בספר א.ז.ה.ז.ד. שוב ושוב פליאה היא בעינינו מספר השלושה במחזה אל מחזה. דעת לנבון נקל, כי לא ביד המקרה נעשתה זאת. אף בבנותו את בית המקדש לאל האחד לא מש מחזה המשולש מנגד עיניו ולא נעלם ממחשבתו. אך לא עת העמק־שאלות היו לו הימים ההם, כי כל מעיניו נתונים לעבודת הקודש, לצוות על מלאכת הקירות, כי תיעשה אבן שלימה, וחוק בל יעבור ינתן מעמו, כי לא ברעש תהיה העבודה, כי אם בקול דממה דקה, “ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו”, ככתוב בתורת משה “ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה”. ופליאה נשגבה ממני: איככה יבנה הבית אבן שלמה באפס מגרה, באפס גרזן, באפס כלי ברזל, לבקע את האבן לגזזה, לתקנה, לסתתה, לשוות לה דמות החן כהלכתה. אל נכון רבות חקר ודרש שלמה בפתרון החידה הזאת, בעצת רבים שאל ולקח דברים עם כל חכם־לב בעושי המלאכה, עם כל חרש וחושב ועם כל איש אשר לו שאר־רוח ויתרון הכשר בתבונת כפים ועם כל חושבי מחשבות, לא היה חכם יודע־דבר, או זקן אשר תורת משה שמורה על לבו, אשר המלך שלמה לא דרש לשכנו לקחת מפיו עצה ותושיה. אך כאשר אחזה לי אני שמע לקח לכל לראש מפי בניהו בן יהוידע החכם הנלבב, כי מלבד שבניהו היה חכם גדול היה יפה תואַר ונאה במראהו מאין כמוהו, חכמתו האירה פניו ויפי־צורתו הוסיף לוית חן ואמת לכל מוצא פיו. הלא על זאת אמרו בימיו המושלים, כי בניהו נמשל בין החכמים והעלמים, העוטרים את המלך שלמה, לכוכב נוגה, המאיר בהדר־זיוו בין כוכבי מרום, ולשושנה רבת־הוד, המתנוססת בין אחיותיה ככלה בצאתה מחופתה. שכלו הטוב וחן־יפיו שיוו לו דמות הכרוב, כמו לא ילוד־אשה הנהו, בלתי אם מלאך זך וטהור, כולו אומר שלום ולכל אשר ילך חופת החסד פרושה על ראשו. והיה בהביט שלמה אל בניהו וראה את הנהרה הזוהרת בפניו וחזיון השלום ירד אל קרב נפשו להיות כדשן בעצמותיו, כמו לא באוהו מעודו כל פרץ וצוחה. וזאת לדעת: שלמה היה חכם גדול; אף אומרים: החכם מכל אדם. אך אין חכם בארץ אשר ידו רבה לו בכל החכמות. אך הגדול בחכמה אחת, בבואו בגבול החכמה האחרת ימצא אל נכון איש, אשר ידו רבה לו בה ממנו. וכאשר אחזה לי אני רק על זאת יצא לשלמה שם החכם מכל אדם, כי הוא באמנה לא אטם את לבו מללמוד מפי כל איש דברים, אשר נשגבו ממנו. אי לזאת היה שמו החכם מכל אדם, כי הוא קנה חכמה מפי כל אדם. רק כסיל ובער מקשה את לבו מלהיות תלמיד מקשיב, באמרו: חכם אני למדי, ויש לי רב. זה דרך הכסיל לאמר: שישו בני מעי. אך שלמה היה שש על כל דבר חכמה כעל מוצא שלל רב, מבלי להפלות בין איש לאיש לו רק פיו יהגה חכמה. על אחת שבע היה מטה אוזן קשבת לדברי בניהו, היודע להלוך נגד החיים והוא חוקר לכל תכלית, ואף מתהלך הוא כאח וכרע עם כל ילדי הבריאה בשדה וביער, בהר ובגיא, יורד לגנים ללקט שושנים, יוצא מדי יום ביומו לצוד צבאים ולרדוף אחרי אילות, להתענג על שלל הצבעים אשר לקרניהן ולבו הולך שבי אחרי כל מראה חן והדר, אם על האדמה העדויה מרבדי־דשא, אם בכרים אשר עטפו בר, ואם במרומי השמים, העוטים חליפות פאתי־אש וזוהר שש וארגמן, וענני טוהר הנהיים חליפות לפלאי־ברואים בתבניות השונות, אשר לשה, לאריה, לשור הבר, לנחש, לדרקון, לתנין, לצבי ולאיה, להגיד, כי כל היצורים המתהלכים על פני האדמה יתנוססו גם על השמים בצלמם ובדמותם. לא לי לספר את תהלת בניהו ולא מלבי אוציא את המלים בדברי בתבונתו הרבה. וענתה בו דברת חכמינו הקדמונים, אשר הגידו מהללו ולא כחדו, כי הוא היה האיש אשר ממנו לקח שלמה את רובי תורתו, חן ושכל טוב יחדיו בו נשקו ועליו יסובו דברי דוד אבי שלמה לאמר: מאלפנו מבהמות ומחיות הארץ. ומה נפלא שלמה לשמוע גם מפי בניהו, אשר מפאת אשר ירטה לפניו הדרך תמיד לשוטט ביערות ובשדות לא נפנה לבו הרבה לדרוש מפי הזקנים, החותמים תורה בתעודה ובמגילות כתובות, כי לא יאתה למקדש האל, צל־דמות השלום והמרגוע, מעונה לאלהי קדם, הצופה אל פני האחרית, מצודת הנצח בלב החלוף, להיעשות אבני גזית, עליהו יעלה הברזל המלאך המשחית, אשר זה מלאכתו תמיד לפורר ולהרוס. וכאשר יורני שכלי היה אל נכון דבר בניהו אל שלמה ככה:

– זאת תורת המקדש, כי זהב טהור יהיה ולא אח הוא הברזל לזהב. על הר גבוה יתנוסס המקדש לבשר שלום לכל, והברזל הלא יעשה מלחמות. משכן לאלהי החיים יהיה הבית, והברזל שרביט מלאך המות הנהו. הכי לא מראש הגית את רעיון המקדש לאל, למען אשר כל אשר יביט אליו לא יעלה עוד על לבו מחשבת־עצב, כי כל הארץ קברים נחרשה וכי תבל־יה אך מעון קברים הנה, וילדי האדם צללי־רפאים המה. הלא לזאת חמדת את המכון לאל למען דעת כל עמי הארץ, כל בני אדם ובני איש גם יחד, כי יש בית מקדש, אשר הנהו מפלט ומחסה מבית הקברות.

ויהי בשמוע שלמה את הדברים האלה מפי בניהו וישתאה וישתומם לאמר: מי גלה לבניהו את צפונות מחשבותי? הכי על סף לבי חמד לו לשבת? הכי יודע מחשבות הנהו כאלהים? הכי עוף השמים הוליך אליו את הקול? הכי לן הוא בסתר הגיוני? או כי אף רוחו בקרבו חובלה כאשר רוחי בי וכל דבר־עצב ומשוגה וחזיון־בלהות וחרדת החיים וביעותי המות ומוראות הפלגות ורגשות עד דכא, כל מטה השגעון אשר יעלה כפורחת במסתרי נפשי, כל רעה חולה אשר תכרסם את השרשים בעץ חיי, כל המכאובים אשר יפקדוני לעתים באין שלום בעצמותי, יפקדו בלאט גם את החכם בעוז הלזה. ובהגותו בזאת חלחלת־פתע עברתו, כל מוסדי רוחו נעו־זעו וענן כבד כסה את שמי־הגיונו, אשר מאז מלאכת המקדש ניטהרו כליל עד להצהיל נפש ויהי להיפך, כי תחת למצוא בדברי בניהו מזור ותרופה כמשפטו תמיד, נהיו לו הפעם רמזי־שיחו למקור יגון ומכאובים רעים, וכמו נפל פתאום לפתע ממרום־אשרו הזוהר למאפליה, לבוא בשער חירוק השנים ולשוב להיות כגבר אין איל. אך בניהו בתום־שכלו כמו בא עד חקר מחשבתו הנסתרה ופיו פתח בחכמה לאמר:

– לא בוחן מחשבות הנני, אף כי נביא או ידעוני, כי אני רק למראה עינים אשפוט ולרגל המעשים אתנהלה, על פיהם אחרוץ משפט. אמנם, לא הסכנתי מעודי לקנות את החכמה והדעת הכתובות בספרים, יען כי הנבחר בספרים הוא עולם האל, כדבר האמור בפי דוד אביך: השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. אי לזאת לא התאבקתי הרבה בעפר רגלי החכמים, היודעים קורות דור ודור. אך גם אם נביט על מעשי אנוש ותחבולותיו בעין הדור הזה, הלא יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, כי יצר בני האדם אך ריב ומדנים תמיד. ארור האומר, כי הארץ, מושבנו, היא מקום חושך וצלמות וכי בצל החיים בצל המות. חלילה לנו אף להעלות מחשבת־עצב כזאת על לבנו. שאל זקנינו ויאמרו לך את הכתוב בתורת משה בפרשת בראשית לאמר: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. לא רק טוב, כי גם טוב מאד. להגיד כי עולם יה יפה אף נעים, כדבר דוד אביך במזמור: ברכי נפשי את ה' אלהי כי גדלת מאד, הוד והדר לבשת, ומה רבו מעשיך ה‘, כולם בחכמה עשית. וכן אמר דוד אביך: ישמח ה’ במעשיו. ודעת לנבון נקל, כי באשר האדם נברא בצלם אלהיו, לכן אך טוב לו להידבק בדרכי האל ולהיות אף הוא אך שמח. אכן, טוב הוא העולם, טוב הוא האדם, טוב, כי טוב. ואף יש אשר לרגע קטן יסט אדם מדרך הטוב והיגון יגונב אל לבו ויתקדרו שמי הגיונו, כאשר גם השמים במרום יתכסו לעתים בענן כבד או בעב קלה. אך העננים כליל יחלופו ושמי התכלת יעמדו תמיד. הוא אשר אמרתי, אלופי המלך, היגון יגונב. כי היגון כגנב יבוא במחתרת. רוח־עצב היגון אך גנב הוא. לכן יעשה את דרכו במשאון. כאשר ילך אדם מבלי משים, באפס מעשה ובאפס מחשבה – הלא יש כי אף בהיותו תפוס שרעפים לא יקנן כל רעיון בהגיונו. רבות מחשבות בלבו ואף לא אחת כמשפטה וכהלכתה. שכלו נע ונד אחת הנה ואחת הנה, מבלי לעגון אף בהגיון אחד – באין לו כל ענין לענות בו, יש אשר יתנפל עליו העצב כמלאך המשחית מאחוריו וישלח את חציו משוחי הרעל אל קרבו, להשיא את לבו להאמין, כי אין שכל ואין הגיון במערכי־רוחו וכי כל המעשים הנעשים תחת השמש הם ענין רע. ואת אשר יהגה בלבו נחרת קדורנית גם בפניו, כי הפנים הם כראי מלוטש ללב. לכן בראותי לעתים את אלופי המלך מתהלך קודר נתתי אל לבי להבין, כי אל נכון מחשבת־עצב עברה כעב קלה על לבו. הכרת פניו ענתה בו. ומה מאד עלז בי לבי אף צהלו כליותי, בראותי מאז ראשית מלאכת המקדש, כי פני המלך שונו לטובה ומראהו צח והדור הנהו, השמחה תתן אותותיה בכל שיחו ושיגו. אמרתי עם לבי: אין זאת כי מעם המקדש נסיבה לו לשמוח אלי גיל ולעלות במעלות המצהלות. שבתי ואמרתי אל לבי: אם המקדש בהיבנותו זה כוחו לאצול רוב שמחות למלך וליצוק זיו לפניו, אף כי ככלות מלאכת המקדש להתנוסס ביפעתו ובהדרו. אי לזאת פקדני הרעיון לאמר, כי בית המקדש אחת דתו להיות לצבי ולתפארת. מזכרת ששון ושמחה לכל איש באשר הוא. ומה אומר ומה אדבר על רב הטוב הצפון בבית המקדש לאלופי המלך, אשר עליו ייאמר בפי כל המושלים: יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים, ברכך בכל, בכל הסגולות והחמודות אשר לבני אדם. אך מה סגולה ומה חמודה באין חמדת חיים וסגולת השמחה היקרה מעושר מפז ומכבוד מלכים? היטב אדע, כי שמחת עולמים על ראש מלכי ובלבו. שלמה אתה והשלום בך, שלום תתן לכל, ובית מקדשך מקור־חיים וששון יהיה לכל. ולא לבד לכל העם היושב בציון, גם אל הנכרי אשר לא מעמנו הוא, הבא מארץ רחוקה למען שם אלהינו. ואני גם זאת אגיד לך, אלופי מלכי – דבר בניהו בלחש־קול כמו דבר־סתר יצוק בדברו, ואך טוב לבל תשמעהו אוזן הזר – אני לא אהבתי מעודי לגלות חדשות ונצורות מאשר רחשי לבי ישימו במחשבתי. אני במעשים אתבונן ועל פיהם אחרוץ משפט. והנה ראה מלכי אשר מצאתי, כי מאז החלה התכונה למלאכת המקדש לא בא כל חולי, נגע או פגע רע לאיש, אף לאחד מכל מחנה האנשים הגדול והרב, אשר ידיהם עושות בכל עבודה במבואות המקדש ובסביבותיו. וזה האות, כי ברכת האל נתונה לכל אנשי החיל ורבי הפעלים, המכהנים בעבודת הקודש להקים משכן החיים והשלום לאלהי החיים, אשר צוה לעמו את השלום. ואכן, תקותי תשעשעני, כי כל עוד הבית בהבנותו לא תאונה רעה לעושיו ולבוניו, איש לא יחלה, לא ימות איש. וזה יהיה האות, כי האל רצה את פועל שלמה וכי את שלום המלך ידרוש תמיד, שלום לגופו, שלום לרוחו ושלום לכל אשר לו.

ופני שלמה אורו, בשמעו את בניהו נושא אליו בדבריו ברכה ושלום. ותהי המשחה במעון־נפשו; אף כי בהגד אליו בניהו, כי אף הכרת פניו תען בו את שמחת לבו. הלא זה משפט כל אדם אשר ישמח מאד באומרים לו כי שמח הנהו, וככל אשר ישמיעו באזניו את מהלל־שמחתו, כן יהיה לו אורה שמחה וששון. בשגם שלמה אשר מלך הנהו ולב מלך תמיד ביד זולתו להטותו אל מי־מנוחות או אל משברי הזעף. וכפלים חזקו דברי בניהו על שלמה באשר היטב ידע שלמה, כי לב בניהו טוב אליו והוא נוטה אליו כנהר חסד האהבה. אכן. חכם הנהו; ושלמה אמר תמיד עם לבו, כי סגולת האהבה היא נחלת החכמים לבד, באשר לב הכסיל הטפש משכל, טפש גם מהגיון האהבה. אך מי כבניהו משכיל על כל דבר. לכן יחכם גם לאהבת־נפש צרופה. אפס חיש מהר התקדרה רוח שלמה במחבואיה, בזכרו, כי בניהו יאהבו נדבה, והיטב יחוס עליו ועל שלום־רוחו, ואי לזאת הסב את פני הדברים בחכמת לבו להוכיח לו באותות ובמופתים, כי לא מצא בו כל ערות־שגעון, בלתי אם עננת־עצבת קטנה אשר בת חלוף היא שכנה עליו. אך בניהו בעינו הצופיה חדר למסתרי־לבו ותכן את צפונות יגונו, ובהגיונו הנכון כנכון היום חקרו עד תום, ולא נעלמה מאתו הדעת, כי לא משוגה קלה, בלתי אם חזות קשה, תרבץ על רוחו כעופרת ותביאהו עד דכא. לכן ניסה לדבר אליו דברים טובים, דברים ערבים וניחומים. אולם שלמה לא נתן הפעם את לבו להגות הרבה בזאת, כי מאור־פני בניהו היה לו למקור ששון ושמחה. פלאי־ניבים הגיד לו רעו החכם על אודות סמי התרופה, הצפונים במקדש האל להגן מפני כל חולי וכל צרה. וזה היה משפט שלמה – וכאשר אחזה לי אני זה משפט כל אדם, אף אם מנע ממנו אלהים את מנת החכמה הגדולה אשר קמה לנחלה לשלמה – כי כאשר יחזה במפלאות או יקשיב למפלאי־ניבים מפי חכם־לב, חיש מהר תצררהו רוח שמחה וששון בכנפיה וישכח כל צרה ויגון. ושלמה דבר אל לבו לאמר: נפלאתי עד למאד למשמע שיח פי בניהו. הלא כאחד רב מג צופה עתידות ישא את דברו. אין זאת, כי צפנת פענח הנהו, כל רז לא סתום לפניו. המעט לו כי ניחש את מסתרי לבי, הלא גם עתידות ינחש ונצורות יבשר לימים יבואו, כי לא יהיה כל חולה וכל מת במבואי בית המקדש ובסביבותיו. ולא מלבו לבד יוציא את הדברים, כי אם יתמוך את יתדותיו במקרים ובמעשים באשר עד היום לא פקד המות את העושים במלאכת הקודש. ופליאה נשגבה לשלמה: איככה נודע הדבר הזה לבניהו, אשר לא בא עד כה בסוד העוסקים במלאכה, כי הוא הלא זה דרכו תמיד לשוטט בשדות וביערות, לקפץ על ההרים ולדלג על הגבעות אחרי חיות השדה, ולא כל חלק לו בתכונה הרבתי לבנין בית המקדש? ואכן נכון הדבר עד תכלית. זה חדשים מספר אשר אנשים לאלפים ישאו משאות ויסיעו עצים וקורות בים וביבשה, אבנים יעמיסו על שכמיהם, ינועו, ירוצו, יעשו כה וכה, ואף תאונה רעה אחת לא באה במבואי בית המקדש. איש לא שבר יד או רגל, שכם לא נחבל, איש לא כרע תחת כובד משאו, לא אמר “ראשי, ראשי”, לא עשה לו שרטת בבשרו, אף צרור לא נפל מאיש, נחש לא נשך, לא היתה יד מזיק ומחבל באיש. הלא דבר הוא. אין זאת כי בית המקדש בית־מרפא הנהו לכל החוסים בו. אך איככה נודע הדבר גם לבניהו, המרחיק נדוד מעיר ומתים? אכן, לב בניהו חכם מאד, ולזאת בחן גם את מסתרי מחשבותי. רגע קטן עמדו שלמה ובניהו זה מול זה באין אומר ודברים, ושניהם גם יחד שכלו את מבטיהם, לבלי להביט זה אל זה במישרים. וברגע משנהו נפקחו עיני השכל אשר לשלמה להבין, כי בניהו, אשר רגליו קלות כאילות על במתי ארץ אף עיניו קלות לרוץ על במתי הנשמות ולחדור למסתרי־לב. אל נכון, הגיד שלמה אל נפשו, נבעו לבניהו כל מצפוני לבי. היטב ידע כל המשוגה והמבוכה, המרוצה והמרקחה, אשר בלבי, ורק מאהבתו אותי ישים מסוה על פניו ויפתח פיו בחכמה בדברו אלי לישא את משאו על ציון ועל מקראיה, על חזיונות עם ועולם, ונצורות יבשר, ואך מחסום ישים ללשונו מלהגיד מלים על נצורי־לבי. אכן, לבי כספר הפתוח לפניו. ואולי רב יתר ידע על אודותי מאשר לבי לנפשי יגלה. והנה במבטו החד גם את הסוד הכמוס עמי על אודות המות, אשר יבולע לנצח, דלה מתהום נפשי והביעו כמו. הכי לא הרביתי הגות ברפאות הצפונה בבית המקדש לאל, לעקור כל מחלה ולגרש כל יגון, לבשר לעם ישראל ולכל באי עולם, כי אחרית כל דמעה להימחות וכי המות מות ימות, ורק החיים יקומו לעד? ואני בחפזי אמרתי, כי רעיוני הכמוס על הפדות מן המות הוא אך רעיון נואל, תוכו רצוף שגיון לבב ונפתולי שכל, ראשיתו גאון עיקש ואחריתו שגעון מר ונמהר. אך הנה גם פי בניהו החכם, אשר שכלו טוב והגיונו ישר, דבר אלי ככל אשר אהגה במסתרי־רוחי.

אחרי אשר שלמה שמע לנועם־שיח בניהו על בית המקדש, אשר לא יעלה עליו ברזל, מבשר המות, לקח דברים גם עם יהושפט בן אחילוד המזכיר לשני שריו, הסופרים אליחורף ואחיהו האיש אשר זכרונו כבאר, המקירה מימיה, לכל הדברים המסורים איש מפי איש מדור ועד דור ועד למשה נותן התורה, לשאלו: מה ראתה תורת ישראל על ככה לצוות על הברזל, לבל יניפוהו על המזבח. ובלבו אמר שלמה: תן לחכם ויחכם עוד. אכן, מודעת זאת בארץ, כי שלמה – מה טוב היה לו הגיד מפורש “אני שלמה”, אך הגיונו לא נתנו ולבו לא השיאו להאמין, כי באמנה הוא שלמה וללא תפונה – הוא חכם גדול, ואף אומרים, חכם הוא מכל אדם. אך מי כשלמה יודע, כי שלמה אך חכם הוא לזולתו ולא לנפשו, וכי בשכלו יבין אולי רק את הקורות בימיו, ואולי עיניו בראשו גם לראות את הדברים אשר יאתיו באחרית הימים. אולם את המעשים אשר היו לפניו לא ידע בלתי אם מספורי הזקנים, אשר שמעו מפי הזקנים אשר היו לפניהם, כי אין זכרון לראשונים לא באותות השמים ולא באותות הארץ, בשכבר הימים הבאים הכל נשכח. ורק המלים תגדנה את מעללם. והמלים אף הכתובות במגילות הזקנים והסופרים, הלא אך אותיות הן, ולא אותות חיים. ויען יהושפט בן אחילוד המזכיר לשלמה.

– אדוני המלך, מחכמה שאלת לדבר הברזל, אשר לא יונף על המזבח. הנה מצאתי כתוב במגילת ספר לאמר: זה משפט המזבח לעשות שלום בין ישראל לאלהיו, אך הברזל הלא אוייב השלום הנהו, כי הוא כורת ומחבל, עצים הוא גודע, אבנים יפורר, כל חי למינהו בבוא אליו הברזל, הלא בין בתריו יעבור. ומפי זקן חכם עתיק שמעתי לאמר צא ולמד, מזבח, אשר נבנה אבנים, לא אזנים להן לשמוע ולא פה לדבר, עושה שלום, ולזאת העניק לו האל שכר טוב לבל יונף עליו הברזל הפועל רע. אף כי אדם אשר יעשה שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, כי אך טובה תבואהו תמיד וכל רעה לא תאונה לו. אף זאת הגיד לי הזקן בחן־תבונתו: צא ולמד, לאבנים אין בינת הכבוד והאל לא חנן אותן דעת לחוש צער ובושת, להבין גערה, ומה מהן יהלך אם יגידו להן את תהלתן או יבוזו להן, ועל אף זאת ציותה התורה לבלי לחלל את כבודן. אף כי האדם, אשר נברא בצלם אלהים ואדיר חפצו להיות דבוק באלהיו, כי אלהים הוא מקור החיים. זאת לא זאת, כי לא ידע האדם שלום בנפשו ומרגוע ברוחו, עד אם יבוא בחוברת־נפשות עם כל הנברא בצלמו, ואולי גם עם כל אשר נשמת חיים באפו, למען דעת, כי אל אחד עשה את כל ברואיו ונפח בהם נשמת חיים אחת. לכן כל אשר יחלל כבוד האדם, כל אשר יגער ברעהו וידבר אליו בקול נגיד ומצוה, כל אשר ירום וינשא בגאות לבו מעל כל אחיו בני אנוש, מפריד אלוף הנהו. כמוהו כברזל הכורת הכל. את נפשו יכרות מעל עץ החיים, נבדל הוא מעדת הברואים לאל, ואף הוא יחוש את נפשו כמו נבדלה היא מכל החי, מגורשה מני גו, גלמודה לה. וכאשר הוא נכרת מגזע מחצבתו, ככה נכרת השלום מלבו. לא נפלאת היא, כי מעם כל זקנינו החכמים כלה ונחרצה לדבר על לב המלך, לבל יביא חלילה את הברזל שופך הדמים, בחומות בית המקדש, אשר זה משפטיו לכפר על חטא הדם.

מה מאד שמח שלמה לשמוע גם מפי המזכיר, שומר החותמת למסורת הדורות, דברים העולים בד בבד עם אמרי בניהו המחוכמים ועם הגיוני הלב אשר לשלמה. אשר נאגר באוצר החכמה מדורות קדומים ונכתב זכרון בספרים, ואשר למד בניהו מפי הצבאים והאילות בשדה, אותו הרה והגה שלמה מהגיונו. אות הוא כי אמת תהגה מחשבתו וכי רוחו בקרבו לא חובלה. כי אם נוע תנוע במעגלות השכל הישר. אבן שלמה יבנה בית המקדש ורק הגיון השלם יבנה בית הנפש. שלמה הוא בן דוד, דוד קיים את כל המצוות הכתובות בתורת משה. תורת משה אמת ודבר אלהינו לדוד אביו יציב וקיים, כי לא יכרת איש מלפני אלהים יושב על כסא ישראל. כל אשר יהרה ויהגה לב שלמה הוא ממקור תורת משה. לא תהיינה פלגות בישראל ולא פלגות בלב מלך ישראל, לב אחד לשלמה, הבן לעם אחד, ולו אל אחד, ומקדש אחד, ובפיו יקרא העם: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אחד האל במרום ואחד הוא על הארץ מלמטה. אחד הוא בעולם וכל העולם אחד הוא. יום ולילה, תמול ומחר הם אחד, ככתוב בספר בראשית: ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ובהגותו בזאת דימה שלמה בנפשו, כי משא כבד אשר העיק עליו כעגלת אבנים ירד מעליו, כל צרת־לבו פגה ומסוס נוסס אשר בהגיונו חלף בעבר, ושב ורפא לו מחליו. לא עוד מהומה ומבוכה בקרבו, ולא עוד בוקה ומבוקה ומבולקה ברוחו, כמו רוח אלהים יצאה לרחף על פני התוהו האופף אותו. ולפתע שמע שלמה קול ממעמקי לבו. קול מלב העולם, קול, קול, קול ולא יסף: אנכי ה' אלהיך, כאשר ראה משה חקוק על הלוחות. וכמו חץ פלח רעיון את מחשבתו: כאשר הדברה הראשונה על הלוחות היא יסוד מוסד לכל עשרת הדברות והיא הבריח התיכון המבריח את כולן יחד, ככה בית המקדש יהיה יסוד מוסד לכל בית ישראל, צלם התבנית אשר לשלום בין אדם לרעהו ובין האדם לנפשו. ואשר יבנה את בית המקדש לאל נדמה נמשל לאל, להיות אני אדם כאנכי אל.

“אני שלמה!” קרא שלמה בקול בוטח ובעוז מצהלות. הוא אז ישב בחדר משכיתו ובאין עמו איש. לכן קרא פעם ופעמים ושלוש: אני שלמה. ואילולא הוא מלך בישראל, אשר בכבודו יתימר כל העם, היה עוזב חיש מהר את חדר משכיתו לרוץ ברחובות ובשוקים ולקרוא בקול גדול וחזק: אני שלמה, אני ולא אחר, אני שלמה ולא אפונה אף במעט. הלא שלמה אני, ומי יאמר כי לא שלמה שמי?

שלמה לא יצא לרוץ ברחובות ובשווקים לבשר לכל, כי הוא שלמה מלך על ישראל, אך הוא בסתר חדר משכיתו היה קורא ושונה ומשלש לאמר: אני שלמה. ואף בשער בת רבים היה דובר בלבו “אני שלמה”, כמו משנן לנפשו לבל ישכח הדבר ממנו. נפלא מאד שלמה בזכרו, כי מדי פעם בפעם בשננו לנפשו “אני שלמה” ישלש את דברו ואף מבלי דעת וללא כל חשבון ישמור את נתיב המשולש. אין זאת, כי פלגות השלושה העמיקו שבת בהגיונו והוא טרם נרפא כליל מן החולי הזה. ויאמר שלמה אל נפשו אמרתי אני בלבי, כי כבר פגה מעמי הרוח הרעה, והנה היא רק נחבאה לה עד ארגיעה. הכי באמנה אין מנוס לי ממנה? הלא זה ענין רע, אם ככה, לשמחה מה זו עושה? אם ככה, לא לי המנוחה והמרגעה. ואם ככה, הלא לא שלמה אני.

סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח – שלמה הגיד זאת גם על הרוח הרעה, אשר שרשיה עמקו בקרבו עד למאד, ורק למועדים קצרים תבוא במחבואיה למען שוב ולהיגלות אליו בעוז ובתעצומות כפלים לרפיון־לב ולדכאון נפש. ואף עליה קרא שלמה לאמר: אמרתי אחכמה לעקור את הרעה החולה מקרבי, והיא רחוקה ממני, עמוק עמוק מי ימצאנה. עלו על לב שלמה דברי דוד אביו: מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וזכור מה חדל אני. והוא שח אל נפשו בהיתול מעט לאמר: מי יתן ואף אני כמלכים הקדמונים מדמה נפשי לאל עליון, כי אהיה כרעמסס השני, הוא פרעה מלך מצרים, אשר חי בימי משה, וקרא אני ואפסי עוד, או כיתר מן השליטים הגאיונים בימי קדם, אשר דברו גבוהה־גבוהה בספרם לדורות בגאוה ובגודל לבב על מעלליהם הגדולים. כי רק האיש, אשר יתן לבו כאל, יראה את החיים ברוב מנעמיהם וחלקו שפר עליו. אך אשר רק אדם ולא אל הוא בעיניו, שפלה רוחו בקרבו, וככל אשר ירבה ימים, כן ילך גאונו תמס, עד כי יבוא עד דכא. איש אשר כזה, כל ימיו מכאיבים וכעס, שפלות וצער אין אונים, ומאד יקטן בעיניו עד כי יהיה נבזה וחדל אישים לכל. אין זאת כי האדם, אשר לא יתימר להידמות לאל, לא יהיה אף בתור אדם המעלה. אי לזאת, קום שלמה ותן קולך כשופר וקרא בגרון: שלמה המלך לא לבד חכם גדול הוא, גבור הוא, אדיר הוא, כי אם כאל בשמים ככה הוא על הארץ. ושלמה בהגותו בזאת חרדת־פתאום עברתו ולא היה לו עוד מנוס מן הרעיון הנורא, כי הגיונו שחת את דרכו כליל, ולא עוד אורח לו כאדם נבון־דעת. הישמע כזאת, כי אדם אשר יסודו מעפר ואחריתו עפר, רימה ותולעה, ידמה לאל־עליון? לא היתה כזאת בישראל. ראשון באדם, אדם היה שמו, ואלהים קרא אליו בגן: אדם, איכה. אברהם אבינו הראשון אמר ואנכי עפר ואפר. יעקב שח: קטנתי. משה היה ענו מכל האדם. חוק לישראל ומשפט ליעקב להבדל מדרכי הגוים, ואף מגאותם ומגודל לבם. הלא גם שכלו הגיד לו: לא איש אל ויכזב, אך כל האדם כוזב, כדבר דוד אביו. ככה שח שלמה עם נפשו בטוב טעם ודעת ובשים שכל. אך מה קול ההגיון לעומת סוד שיח בחדרי הנפש וקול דממה דקה של שגיון־לב? השכל יבין למוסר ותוכחה. אך הלב התועה לא ישמע לקול מוסר והרוח השוגה וההוזה לא תיבוש ולא תכלם גם אם יוכיחו לה את כחשה לכל חוקות השכל. וכאשר נפתחו שערי הלב לשגיון האחד, יבואו בשערים האלה שגיונות, משאות־שוא ומדוחים למכביר. פתחת למוסרות השכל, כל הרוח באנוש תהיה כעיר פרוצה. אין מנוס לשלמה מן השגיונות והחזיונות והחלומות, הבאים ברוב ענין, פרים ורבים כהבלים לאין קצה, עד כי לעתים יחוש שלמה, כי בטנו מלאה כחמת אשפתות ההבלים.

דאגה ואף משוגה בלב איש ישיחנה לרעהו. שוב נתן שלמה אל לבו לאמר: אף אם לא ישיחנה במשים ובנפש חפצה, הלא יגידנה באין־דעת; וכשגגה אשר תצא מלפני השליט, ככה תתמלט מפיו, כי אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, כאשר אין לו שלטון ביום המות. אין אדם שליט. אף שלמה, אשר מלך הוא על ישראל, אין הוא שליט ברוחו ולא בפיו. ברית כרותה לכל סוד להיודע בשער בת רבים. הלא אך טוב, כי הוא במו פיו ישיחנו לאיש, אשר לבו נאמן לפניו, הוא בניהו, אשר מהיותו יקר ונכבד מאד בעיניו הפקידהו על הצבא, מבצר מעוז לממלכה. לא יוכל עוד הצפינו. ומה בצע אם ישים מחסום לפיו, והוא ידריך את מנוחתו תמיד, יפרע פרעות בשלום־רוחו, יפקדנו על משכבו בלילות, יאחז את כל שרעפיו. ואליו דבר יגונב, כי באמנה גילה לו האל רז אחד, אשר הוא נורא ונכבד עד למאד. וזה דבר הרז אשר שלמה ישאנו בחובו ימים רבים. נכון הדבר כנכון היום, כי משפט בית המקדש להיבנות אבן שלמה. אך עם זאת לא יבצר מעם שלמה לבקע את האבן, מבלי אשר תהיה בה יד הברזל. היטב פחד שלמה לגלותו אף לנפשו. אך ההכרח לא יגונה, כמשל אשר נשא פעם שלמה. וזה משפט שלמה, כאשר יגונב ללבו רעיון נשגב מאד, אשר יהלך בלבו אימים אף בהגותו, יעמיק חשוב ימים מספר וישאל בעצת־רוחו, אם לא רעיון זדון בן בליעל הוא. וכאשר רוחו לא תבינהו, ישב עוד ימים מספר בדד וידום, לחם לא יאכל די שבעו ויין לא ימשוך את בשרו, יחסר נפשו מכל טובה, ינהוג בחכמה ויאחז בסכלות. יתן דרור למחשבותיו אף אם תהיינה זרות ומוזרות עד למאד, יחשוב, יהגה, ביגיעת בשר ורוח עד אשר יזרח אור התבונה בנפשו ושכלו יורהו את הדרך הנכונה לילך בה. ככה פעל שלמה גם כעת בטרם יביא את בניהו בסוד הגיונו. ואחרי אשר העמיק חקר ככל אשר שת עליו והתנזר מן השמחות והתענוגות וכל אשר שאלוהו עיני־בשרו אצל מהם למען אשר עיני רוחו תפקחנה לרווחה, קרא אליו את בניהו לדבר אליו בהתגלות לב וככה אמר:

שמע בניהו את אשר אדבר אליך. לא תמול ולא שלשום, כי אם משכבר הימים קלטה אזני בשורה והיא נפלאה מאד, לא אדע אי מזה הגיעתני השמועה, אם ביד אצטגנין אשר לצור מלך חירם, או כי מלכת שבא החכמה בנשים בבואה אלי לנסותני בחידות, אחרי אשר העניקה לי את השי אבן יקרה לא בא כבושם הזה עוד, ואולי חכם אחר מחכמי הגויים. אשר התארח בביתי לישב אל שולחני, או כי עוף השמים הוליך אלי את הקול. אך זאת אדע, כי שמעתי אל נכון, אשר אי בזה צפון השמיר, יצור קטן־מידות אין כמוהו לקוטן כשעורה גדלו, מאז ומקדם נברא בששת ימי הבראשית, אך עין לא ראתו עד היום והוא זה אשר יבקע כל דבר, כרך כקשה; אף החזק כחלמיש לא יעמוד לפניו, אף כי האבן ואם מי שיש הנהו. הכי לא מחכמה נעשה, בניהו מיודעי, אם נשית עצה ונחבל תחבולה לחפש את השמיר, לחפרהו ממטמונים, ויהי מה. ואל נא נאמר בלבבנו, כי אם מאז ומעולם לא ראתו עין כל בשר, אף עיננו לא תשורנו עד עולם, ולשוא מכלה את נפשותינו לחקור אי המקום, אשר ממנו מוצא לשמיר. זאת לא זאת. לבי סמוך ובטוח, כי אף מה שלא היה עדיין לעולמם הוא שיהיה, ואף מה שלא נעשה היום הוא שייעשה אולי למחרת. ואולי משוגה אתי, בניהו, אלופי רעי, רואה אני לעיניך והנה הן משחרות אותי בפליאה לאמר: הכי פיך שלמה ידבר ככה? הכי לא אתה שננת לא פעם באזני, כי אין כל חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה? אמנם כן. ככה דברתי בפי, אך בלבי לא כן אחשוב – הפטיר שלמה כאיש אשר לבו חלק עליו, ובדברו יפסח בלי הרף על שתי הסעפים, וגם בהתוודותו בזאת, כי פוסח הוא על שתי הסעפים, או כי דמיונו רק יוליכהו שולל להשיאו להאמין, כי הוא איש לא אמון בנפשו – יש אשר אראה בעליל, כי אכן סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח, אין כל חדש תחת השמש, ואף שלמה אשר הרה והגה מלבו את הרעיון, כי אין כל חדש, גם כן איננו חדש, כי כבר היה לפניו אחד שלמה, אשר אם כי לא נתכנה בפי האנשים בשם שלמה, אך כמוהו כשלמה היה בכל, הן בלכתו והן בשבתו, הן בצאתו והן בבואו, בכל הליכותיו היה צלם־דמותו כשלמה, ואף מערכי־רוחו היו בתבנית רוח־שלמה, אי לזאת אין שלמה בן דוד שלמה הראשון, כי אם שני לשלמה הראשון אף משנה לו. ומה מאד אתעב נפשי בהגותי בזרת, כי לא ראשון הנני, בלתי אם אחד השני, ואם שני הנני, הלא לא אני שלמה לאמתו. אך יש אשר רוחי בי גאה תגאה, ודמיוני ישאני אל על, ונפשי תהלך בגדולות לאמר: לא אחפוץ להיות גבר אין איל, ההולך שחוח, נכנע וענו, לסבול בדומיה מתגרת יד זה שבראני, ללכת לא נגד החיים, כי אם בתלם המעשים, להיות כאחד האדם, אשר כל עמלו רק לפיהו ונפשו לא תמלא עד עולם. לא אחפוץ בזאת. אהבתי כי אהיה אדם ביקר, משכמי ולמעלה גבוה מכל משפחת אנוש. אהבתי כי האל ימלא את כל משאלות לבי וכל העולה על רוחי, ולו גם בחזיון־דמיוני בוא יבוא. כי אילולא זאת, למה אני שלמה? ומה בצע שאני שלמה? אם גם החכם, אשר עיניו בראשו, ככסיל בחושך ילך, ומקרה אחד יקרה את כולם, וכמקרה הכסיל יקרני גם אני, למה חכמתי אני אז יותר. או כי אדבר בלבי, כי גם זה הבל וכי הכל הבל, הבל הבלים?

לרגע קט נאלם שלמה דום, כמו נעתקו המלים מפיו, או כי שקול ישקול את מחשבותיו אם נכונה בהן, ואם בחכמה יעשה בהשמיעו אותן בקול. אך חיש מהר שם את כף־ידו על מצחו לאות, כי כבקרת רועה עדרו ככה ינהל שלמה את עדרי רעיוניו להיותם ערוכים זה אל זה, או זה לעומת זה, במשפטם וכסדרם, לבל יבעטו ארחותם ולבל תהיה בהם שה אחת שכולה או נדחה. ואחרי אשר כל עדריו היו ערוכים כיאות, עדר על מחנהו ועדר על דגלו, פתח את פיו וידבר בעוז־בטחון לאמר:

–הנה כי כן, בניהו אלופי רעי, אחת גמרתי אומר ויהי מה: את השמיר מצוא אמצא, אלך להתחקות על עקבותיו, את כל חכמי אקבוץ לאחדים ואצוה עליהם לעוץ עצה ולחבל תחבולה, להוציאו ממחבואיו ולהביאו אלי, יהיה השמיר מי שיהיה, חית השדה, עוף השמים או רמש, מלאך או שד, ולו גם הוא בידי האשמדאי הגדול, אשר חתיתו על הכל, אני מפניו לא אחת, גם את האשמדאי בכוחי כי עז אדביר לגלות לי אי מקום ממנו מוצא לשמיר, אוחזהו ולא ארפהו, אביאהו עמי לפלח ולבקע אבן אחרי אבן ולשוות לכל אחת ואחת את התבנית אשר יאתה לה. אני לשמיר תשוקתי, ולא אנום ולא אישן עד אם אבוא למקום־סתרו. וכל אשר דברתי במו פי על אודות הבלות כל הדברים והמעשים, לא מלבי הוצאתי את המלים, כי אם פי דבר ולבי בל עמי. בחרון־אפי דברתי סרה על החיים ועל מקריהם. יען כי קצרה ידי לראות בטובה, לכן כליתי את חמתי בכל היש לאמר: אך ענין רע הוא. יען כי קצר־ימים הייתי בעיני, לכן הנני שבע־רוגז, ומרוב כעסי בי סלפתי את משפטי. הבל, הבל, הבל, דברתי ושניתי ושלשתי – אך אף הכסיל והבער יבין, כי לא על דברתי אמרתי זאת, כי אם על דברת בני האדם. כי האיש, אשר יחוש את ההבל בעליל, הלא לא יהביל עוד להגיד כי הכל הבל. מה יאמר ולמה ידבר? הוא בדד ישב ודומם ישא בסבלו. זה אשר כבר ייאש את לבו מן החיים, לא יתלונן מרה, לא יבוא בטענה ובמענה לריק, לא ידבר שפטים עם האל. אך מר הנפש, אשר רוחו תציקנו לצעוק אוי ואבוי, לישא כפיו אל מרום, להעמיק שאלה ולבקש פתרונים לחידות־מני־קדם, אות הוא, כי סר מעליו מר היאוש או כי טרם אמר נואש, ואולי עוד מצהרים יקום לו חלד. כזהו שלמה איש אשר רע רע יאמר כל היום אך תשוקתו לטוב; בפיו ישבח את המתים ובלבו ינהה אחרי חיי־נצחים, ואילו חיה אלף שנים פעמים וטובה לא ראה הלא יזעק ישוע, ימלא פיו קינה ואת דבת החיים יביא רעה. והלא על זאת באתי להקים מקדש לאלהים חיים למען בבואנו אל המקדש ובהביטנו אל קדשי הקדשים, נהיה כולנו דבקים באלהים חיים תמיד. כי עיני האל תהיינה צופיות עליו מראשית השנה ועד אחרית השנה, וככה תהיה עין האל גם אל כל באי הבית הזה. בניהו, אלופי רעי, אני לשמיר תשוקתי, לא אנום ולא אישן עד אשר נחפשהו ונמצאהו – דבר שלמה בחפזון ובלב רגש. אחרי אשר ראשית שיחו היתה לאט ובנחת ובדברי פי חכם חן. אין זאת, כי עקב שיחו נתפעם לבו ורוח־בטנו הציקתו עד למאד – ואני גם סוד כמוס זה אשר עמדי אגלה לך, כי השמיר הוא לי גם אות וסמל לעוז ולבטחון ולחוסן־אמונה בנצח האדם ובהתעצמות מעלליו. הלא על כן יאמרו המושלים, בנשאם את משאם על ברית האדם עם התמיד, לחרות אומר זה או צו זה בצפורן שמיר על לוח לבו, למען יעמוד בו לעד. ובבואנו לשכן את שם האל בבית הקדוש הזה, הלא כחזיון־נצחים חי יעמוד לעינינו, לאות כי אף בקרב לבנו ישכון שם אלהים חיים. והיה כאשר נשכין בבית הזה את אלהי ישראל השוכן בציון ולאחרי זאת ירד לשכון בלב כל איש מישראל, הלא יהיה כל איש מבני ישראל, הבא אל הבית הזה, מבורך בברכה המשולשת. אף כי אני שלמה, אשר הנני מלך על ישראל ואותי הושיב האל על כסא המלכות, ואני אשר אבנה בית לשמו, מכון לשבתו עולמים. ואם הברכה הזאת לי ובי, איככה אמנע נפשי מלמלא את תשוקתי להביא אל מלאכת המקדש את השמיר? הכי לא השליטני האל על בית ישראל ועל כל הגויים מתפסח ועד עזה ומעבר לנהר המביאים אלי שי, ואת שי השמיר לא אקח? אני שלמה, אשר בידי נתן האל את השלטון על כל חיות השדה וכל עוף השמים, ואף על השדים והמכשפים, אני, אני אפיל את חתיתי גם על מלך המכשפים והידעונים, הלא הוא האשמדאי, אשר אל נכון אל משמעתו יסור השמיר. אני אצו על האשמדאי להביא את השמיר אל ידי, כי אתן בו את גערתי בשם האל, ואחרי אשר באימה ופחד כי המשל עמי יכרע לפני, אעשהו ציר שלוח מעמי לצוד את השמיר ולהביאהו אלי. או אז אקשרהו בחוט השני משולש… כי אני האיש, אשר האל אצל עלי מרוחו קדשו ולרגלי תוכו גויים רבים. אף כי חיות השדה…

ובניהו, בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי שלמה מלכו מחמל־נפשו, לבו פחד ורחב, כי לא הסכין לרוממות מלים כאלה מפי שלמה, אף כי לניבים נאוים וחסרי־שחר הבאים בבליל יחד. לא היה זה משפט שלמה להיות בהול על פיו ולהוציא את כל רוחו, ורב יתר שמר פיו מלישא את שם האל על לשונו. מאד שמר נפשו, לבל יחטא במותר דברים אף בשגגה. הלא הוא אשר עשה את הפתגם לאמור: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא. למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשי ידיך? ככה השכיל שלמה ללמד לבני אדם טוב טעם ודעת בכל אומר ובכל הגה, להגיד כי לא לבד המלים תהיינה לעתים למורת־רוח לאוזן השומעת. אף הקול, אשר יתנוהו ברמה, יש אשר יהיה כקול הסירים תחת הסיר, מרגיז־לב ומדאיב־אוזן, כי הכרת הקול תענה בבעליו את גובה־לבו ורהב־חשקו. אך הנה שלמה זאת הפעם גם דבריו רמו וגם קולו גבה, וכל שיחו כאחד רם ומתנשא, אשר יהלך בגדולות עד בלי די.

אכן, שלמה לא לריק יגבה לבו ויבקש לנפשו גדולות ונפלאות. מאד שפר עליו חלקו. אלהים ברך אותו בכל. גדול בגויים שמו מכל המלכים לעושר ולכבוד ואין כמוהו אסיר־אושר על פני ארץ רבה. בימיו ישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים; אני תרשיש למלך בים עם אני חירם נושאת זהב וכסף, עד כי אין כסף נחשב לשלמה למאומה, ולשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו, ושנים עשר אלף פרשים. הוא רודה בכל עבר הנהר, ואך טוב לו. וזה שמו בפי הכל: החכם מכל אדם. אך מה לו לשלמה, כי נוסף על כל המתות הרבות האלה יבקש לו גדולות מאלה? אין זאת, כי כל הסגולות הטובות, אשר נפלו לו חבלים בנעימים, לא ישמחו עוד את רוחו. לכן ישעשע את נפשו בדמיונות־שוא, כי האל אצל לו מרוח־קדשו והביאו בסוד דעת עליון, ואחרי אשר המליכו על גויים וארצות, יתן בידו גם את החיות, הבהמות ועופות השדה להיות סרות למשמעתו. וימעט גם הדבר הזה בעיניו, כי יתימר כעת לעשות חוזה גם עם השטן ולהביא בבריתו את האשמדאי להטותו לחפצו. אין זאת, כי אף את הרעיון הזה יעלה בלבו גם מבלי אשר הגידו לי בפיו במלואו, לקרוא אליו את המכשפים והידעונים ולשאול בעצתם על אודות דבר השמיר, אחרי אשר שאול בן קיש כבר גרשם מהסתפח על עדת האל וציוה לבער את כל טומאת גילוליהם. נוראות נפלא בניהו, אשר לבו רחש רק אהבה אל המלך: איככה ישכנו בלב שלמה החכם יחד חזיון הנשגב אשר בבית המקדש לאל והגיוני הרהב להידמות למלכי הקדם מבני הגויים, אשר נשאו את לבם להאמין, כי אך בני אלים המה? איככה יביא בחוברת האחת רגשי ענות־קודש ורהב־חזונו, כי צלחה עליו רוח הקודש? הוא, אשר ישא את נפשו תמיד ללכת בדרכי דוד אביו להיות רד עם אל וכל קדושיו, איככה יעלה במחשבתו רעיון נואל אשר כזה, לדרוש אל המכשפים והידעונים, אשר אלהי עמנו ציוה לגרשם מגבולות ישראל? אין זאת, הגה בניהו בסתר־רוחו, כי חובלה רוח שלמה והגיונו בעט ארחותיו. מהללו בפי רבים ודברי החונף, אשר ישמיעו באזניו מדי יום ביומו, הכו לראשונה את לבו בתמהון, ולאחרונה בתעתועים ובמדוחים. עוד אחת מעט ישים את לבו כאל, להקים בנפשו את דבר דוד אביו לאמר: ותחסרהו מעט מאלהים. וכאחד ממלכי קדם הגאיונים באיולתם, אשר נעשו למשל ולשנינה בישראל, יתנהג מעתה בגאוה ובגודל לבב ו… בשגעון.

כברק ממרום ניחת בלב בניהו הרעיון, כי שלמה הנודע לשם החכם מכל אדם, הנהו אולי תועה־רוח בסתר, וכי בצדיה יתהפך באמריו פעם בכה ופעם בכה, למען לתפוש אנשים בלבו ולהיות רק כמהתל בעיניהם, לבל יבואו בסוד שגעונו, אשר עד כה רק שלח נצה וטרם עשה פארות להיגלות לעיני הכל. וחיש מהר נקוט בנפשו, כי ככה יהגה על אודות שלמה מלכו, פאר ישראל והדרו, אשר ידו רבה לו בכל חכמה. ושוב נתן בניהו אל לבו וראה, כי לא בחכמה יעשה להסב את מבטו עקב בושה כוזבת או מפאת מורך לב, מן הרעה החולה, אשר תקנן, או כי זה עתה תטוה את קוריה בלב שלמה. הלא כפטר מים ראשית תעתועי־לב. הנכון הוא אולי, אשר שלמה עתה רק תעתועים יחמד לו, כי מרוך ומהתענג ומעצמת התפנוקים וממהללו בפי כל, לא נותרו לו עוד שמחות, בלתי אם לדבר תהפוכות ולהפיח כזבים לנפשו ועל אודות נפשו. זאת לא זאת. כי יחשק עד למאד לנסות דברי־חונף לחין מעלת נפשו במו פיו, למען יטעם בלשונו את מתק החלקות, אשר ישמע תמיד באזניו מפי זולתו. המעט חונפים למלך בישראל? נוספה עליהם גם המלכה משבא, אשר באה ירושלימה בחיל כבד מאד, גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאד ואבן יקרה. ויתר על הבשמים, אשר הורידה לשלמה מעל הגמלים, הקטירה לו בשמי־שפתותיה בתהלות ותשבחות לאין קץ, ותאמר לו כי לא הוגד לה החצי מחכמתו, וכי הוסיף חכמה וטוב על השמועה אשר שמעה, וכי אין כמוהו, לא בא כבושם הזה אשר שמו שלמה מימי קדם ועד היום הזה. אף זאת הגידה לו: אשרי אנשיך, אשרי עבדיך אלה, העומדים לפניך תמיד, השומעים את חכמתך. ויהי בשמוע בני ישראל ויהודה את מהלל שלמה מלכם מפי האשה הנכריה, הוסיפו הם לו תהלות ותשבחות כהנה וכהנה. והנה יצא לו שם, כי דבר שלושת אלפים משל על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. והיה כאשר יפתח שלמה את פיו, יענו ויאמרו המתחנפים בקול אחד, כי כל דבריו חכמה והשכל; מלה כאשר תתמלט מפיו, ולו בשגגה, יהללוהו בשערים, כי אוזן לא שמעה כמוה; יגיד דבר וירוממוהו תחת לשונם, כי משל הנהו. ככה יצא לו שם ממשל משלים, ומוקטר מוגש לשמו לאמר: הוא מושל והוא ממשל משלים, מושל וממשל באדם, ממשל ומושל בבהמה ובחיה. ומה יעשה שלמה ולא יתנשא בלבו לאמר, כי באמנה האל שת תחת רגלו את כל הברואים, כאשר שת אותם על לשונו? זאת לא זאת. הלא יען וביען מהללו בכוחו כי רב להדביר חיות ואנשים גם יחד עולה על כל לשון גבה בו לבו לדבר בשפה אחת ובדברים אחדים על האדם והבהמה החיה והעוף, עד כי שיחת רבים היא על אדות שלמה, כי בנוח רוח המשל עליו הגיד בפיו ולא כחד, כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין. והיפלא הדבר, כי דברי החונף הרבים עד בלי די באו אל קרבו כיין הרקח ונסכו בו שכרון, וראשו נעשה עליו סחרחר, עד כי רוח־עועים אחזתו, ויהי כאיש הלום־יין בדברו, כי רודה הוא באדם ובבהמה ובכל חית השדה? אך אם גם הוא, בניהו, אשר לבו רחש טוב למלך, יתעלם מרוחו השוגה ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי אז הלא באמנה תאחזהו עוית ההגיון, והרעה החולה, אשר זה עתה צמחה אולי ברוחו, תהיה מעות לא יוכל לתקון. הכי לא טוב ראשית דבר מאחריתו לעמוד בפרץ?

היטב הביט בניהו אל עבר פני שלמה, הוסיף להביט, לתכן את מערכי רוחו. ולמרבה הפליאה התבונן וראה, כי לא מלב שמח ומרוב עדנים שח שלמה בדברו נכבדות בנפשו. ונהפוך הוא. כי מלב רגז וממעמקי רוחו הנכאה. ומלבד אשר הכרת פניו ענתה בו את דאבון־לבו ושפל־רוחו, הנה גם שפתיו היו כמלחשות, כאשר יהיה לאדם אשר יגון כבד יקנן בלבו ושפתיו נעות אף מבלי דעת, למלט משא נפשו במלים, הנוטפות מן הפה כדמעות הניגרות מן העינים, ולו לא שחר להן. אך הכי יש שחר לדמעות? והכי יש מלבד לשונות כל הגויים גם לשון העינים, אשר רסיסי דמעה הם מליה וניביה? עוד הביט בניהו והתבונן בארשת פני שלמה ובכליל־מראהו. לא עוד נשקף לעיניו שלמה כמשפטו תמיד, והוא איש בוטח ורענן, אור זרוע בפניו. אור החסד והשמחה, הקורן מצלם־דמות האיש אשר לכל אשר יפנה יצליח ובכל דרכיו משכיל הוא, אור בן פורת וילד השעשועים לאביו ואמו ולעמו, אור שלמה, אשר לו השלום, והוא אדון לכל המעשים, אדון גם להגיוני רוחו ולכל שרעפיו. אהה, מה נשתנה טעמו אשר לשלמה ומה שונה מראהו. גם בהגידו רהב, נכלם ולא בוטח הנהו. ואולי הוא על זאת שלח רסן מעל לשונו, יען כי לא יאמין בצדקת דבריו, ולראש לכל לא יאמין, כי רק אמת יהגה חכו. נשקף הנהו כמו נכרי הוא גם לנפשו. לרגע יהיה מאור גדול בפניו, ולרגע עננה כבדה תקדירם. חליפות נמהרות ברוחו. רגע יגביה לשבת ומשנהו ישפיל להביט. והנה אור חרדות זרח לפתע בפניו, כאור המכרכר ומפזז בפני איש בהול ונפעם. גם כאשר יצהל מראהו הנהו כאיש אשר ישאב את ששונו לא מגאונו הנסתר והבוטח, כי אם מדמיונו השלוח, המרכיבו על במתי־שוא להעניק לו נחלות לא לו, או את הנחלה ללא מצרים, מנת־חלקם של תועי־לבב, המתפארים בגדולות ובנפלאות לא ייאמנו, כמתנבאים אשר היו לפנים בימי שאול וכמכשפים והידעונים אשר טרם בוערו כליל עד היום, העושים קרחה בראשם וקרחה גם בנפשם להתהלל על שוא. והשוא הלא זה משפטו, לבל יהיה מוצק, כי אם ניגר תמיד, כמים הניגרים. הנה יעלה הרים והנה ירד בקעות. רבים ושונים הם המתהללים על שוא. חכמי־שוא, נביאי־שוא גבורי־שוא. וכולם יחד זה משפטם לפזז ולכרכר לא רק במעשיהם, כי אם גם במערכי־רוחם, אחת הנה ואחת הנה, כי רוחם כים נרגש, אשר תמיד יכה גלים להתנפץ אל החוף. הנה לבם ערוך כתנור ועיניהם מזרות חזיזי אש, והנה הם נמשלו־נדמו לכפור, המשלח קרהו כפתים; הנה תפעמם רוח שמחה וששון והנה ידודון ידודון כצללי מגור; הנה ימחאו כף “האח” ו“יחי” והנה יזעקו מרה “הו ואבוי”. איך מתום ברוחם ולא שלום בהגיונם. השוא זה ענשו, כי לא שלם הנהו עם נפשו וכזקית יחליף צבעיו. הכזהו גם שלמה, אשר מלך חכם ועשיר הנהו, בכבודו נתימר, אשר תמיד אמרנו כי בצלו נחסה? ומעיני בניהו, הבוחנות הכל, לא נעלם גם הדבר הזה, כי לא לבד שפתי שלמה נעות, כי גם ידיו נעות וזעות ללא הרף, מבטיו ינועו אף ינודו, והוא נושם ושואף בחזקה, כיורד־ים, המבקש לו נתיבה בלב המים העזים, או כאיש היבשת אשר הארץ תחת רגליו תרעד. ובניהו הביט אף התבונן במבטו המפיק תחנון חסר הישע אשר לשלמה ורחמיו נכמרו על המלך, אשר הכרת פניו תען בו, כי הוכה ברוגז עצבים. כאשר אחזה לי אני היה בניהו לא רק מרואי פני שלמה, כי אם גם ממוקיריו המעטים, אשר באור פני שלמה ראו את נועם החיים והדר־חנם. אני המאירי, אשר חקר חיי שלמה היה משושי תמיד, חפשתי הרבה בספרים ראשונים ואחרונים, אשר יסובו על חיי שלמה ועל קורותיו ועל כל אשר בא לו לטובה ולרעה מן האנשים, אשר התהלכו עמו ולפניו תמיד, והנה מצאתי כתוב מפורש, ורב מזה ברמזי־דברים, כי בניהו היה איש־שלומו של שלמה לאמתו. הוא אהב את שלמה בלב ונפש ולא שאל מעמו כל גמול על זאת. נפשו היתה קשורה בנפש שלמה. והוא הגדיל את אהבתו לו גם בזאת כי מעודו לא דבר אליו חונף, אף כי בלב ולב. דופי לא נתן בו. אך את פניו לא נשא להגיד את מהללו על כל מעשה אשר רע הנהו. יען כי לא בקש משלמה כל אתנן ולא עבדו למען ינשאו ויגדלו להיות שר בישראל – בניהו, גבור החיל, היה על הצבא, יען כי לא נמצא בכל ישראל איש גבור חיל וחרוץ ממנו – לא פחד פן יאנף עליו המלך, בהגידו את אשר עם לבו על כל המוצאות את המלך ועל כל מוצאי פי המלך. והטיב אשר שח פעם שלמה אליו: אתה בניהו לא בחבלי הכסף ולא בהבלי הרהב, כי אם בעבותות אהבה, נקשרת אלי. אפס זאת הפעם שינה בניהו את טעמו ולא הגיד למלך את הגיוני־לבו, כי אם התחכם לשים לו סתר פנים ולדבר אל המלך בחלקות לשונו כמו דבר השמיר מצא מסילות גם ללבו. ויען ויאמר:

– כדבר המלך כן יהי. אני אשאל ואנסה. לא אחסוך מעמי כל עמל לחפש את השמיר בשדות וביערים, בהר ובגי ובכל נקיק סלע, לא אייאש את לבי ממנו גם אם ינקופו ימים רבים ולא אמצאהו. כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, כי לא אנוח ולא אשקוט במכוני עד אם אעשה כאשר ציוה עלי המלך.

ועם נפשו אמר בניהו ככה: כל האותות יגידו, כי אל לב שלמה התגנבה רוח רעה, אם רוח רהב וגאון, ואם רוח תעתועים ושגיון. אם כה ואם כה, הלא גם הגאון באנוש שגיון הוא. ומה שם נקרא לשגיון, אם לא חולי הנהו? אך הכי רפא נרפא חולי בדברי תוכחה ומוסר? הכי בגערה ובכעס נוציא את המשוגה מלבו? כעס בחיק כסילים ינוח, אמר שלמה במשליו. אף כי לא יסכון רוגז־מלים באזני שלמה, כי מי אני ומה אנכי לבוא אחרי המלך ללמדו שכל טוב? אני פי מלך שמור. אף יהיה פי עם פיו, למען יפתח שלמה לפני את סגור לבו ואראה את כל צרת לבו, אולי אוכל להחיש לו עזרה ולרפא את משוגתו. זאת לא זאת. יען כי אוהבו נדבה וביקרו אחפוץ מאד, הלא טוב כי אתן נפשי תחת נפשו ובהגיונו ארפד שכלי ואשב על עברי פי לבו, לחוש את אשר יחוש הוא ולהתהפך במכאובי רוחו כאשר יתהפך הוא, אחריו אלך אליו אתלוה, ולא בעיני־שכלי אביט, כי אם בעיני שכלו, למען כמוהו אחרוץ כל משפט ומשפט. או אז בהיותי עמו בצרת־לבו, אף לבו יהיה ערום כנגדי ואבין עד תכלית את נפתולי־הגיונו ותהפוכות־רוחו, ומבשרי אחזה את כל המתלאה, למען אדע ואבין אי בזה לחפש את העלים לתרופת חליו. הכי לא זה משפט האיש, אשר מדי יראה ידיד־נפשו נאבק עם הגלים בזעפם, אשר לא מרחוק על החוף יעמוד להורותו בינה במה יציל את נפשו מן הגלים, אשר התרגשו עליו לבלעו, כי אם שום ישים נפשו בכפו, ובלבו הנועז יקפוץ לדכי הגלים להיאבק יחד עם ידידו ורעו בגלים הזדונים, שכם ליד שכם, ולהתענות בכל אשר יתענה הוא. והיה אם נפשו תהיה לו לשלל לעוז על הגללים, אף נפש רעהו יפלט לטוב לו. ככה שח בניהו אל נפשו לאמר: קום ועשה ככל אשר ידבר אליך מלכך שלמה, קום ודבר בשפת שלמה מלכך, קום ורעה את עדרי הגיוניך במרעה אשר לשלמה, עמו תלין נפשך בכל משוגה ומשוגה אשר תתמלט מפיו, אם בנפש חפצה ואם כשגגה אשר תצא מלפני השליט. אם שלמה יהיה עקש, עמו תתפתל; אם שלמה ילך אחרי הבלי־שוא אחריו תלך גם אתה; אם שלמה יחזה משאות־שוא, כחזיון הזה יבוא גם בך. לך אחרי שלמה. אני בניהו פי מלך שמור, שיחו שמור, הגיונו שמור, בהכרת פניו תתבונן, אל ארשת־מבטיו תביט ולרעו תבין, עד אשר ימצא שלמה לבך נאמן לפניו בכל ולכל, ויגלה אולי לפניך את כל נגעי־רוחו. ואתה אם נכון דבר הנך, תעשה בתבונתך לעקור לעת מצוא את המשוגה.

וכאשר הגה בניהו כן נתן אל לבו לקיים ולעשות. אכן, לשמור בלבו ולהתחקות על כל מוצא פי שלמה, ולאחרי זאת לקיים ולעשות. להיות עם מלכו בצרה, למען יחלצהו ממנה בבוא מועד. הכי לא פי שלמה הורני: לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת לחשות ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום, עת לשמור ועת להשליך. והנה באה העת לשמור, לחשות ולשמור. הטוב כי אעשה לי סתר פנים, כמו לא אדע ולא אבין את משוגת שלמה על דבר השמיר, כדבר יעקב אל לבן: אשובה, ארעה, אשמור.

רזי לי, גדולים חקרי לב שלמה, אך גם חקרי לב בניהו עמקו עד למאד, מאהבתו הרבה לשלמה מלכו ומחמלתו עליו נתן בניהו למועד קצר גט־כריתות להגיונו הזך, והשיא את לבו להאמין בכל חזיונות הבדים, אשר הוליכו שולל את שלמה; ואף הוא הגיד מפורש, כי אל נכון חי וקיים השמיר, המבקע כל אבן וכל ברזל, וכי לא בשמים הוא, ואף אם נתון הוא בידי גדולי השדים והמזיקים, השומרים עליו מכל משמר, לא יבצר מתבונת־אנוש להוציאו מהם. זאת לא זאת, כי אחת שאל, אותה ביקש, לחבר את הגיונו לאחדים עם הגיון שלמה, ואף לצרור הלך־רוחו בצרור אחד עם הלך הרוח אשר לשלמה, לילך בעקבותיו בכל מעקשי־הגיגיו ונפתולי־תעתועיו. ובזאת שתים טובות יעשה עמו. ראשית, טובים השנים מן האחד, אם בששון ואם ביגון. והלא זאת היא הרעה הגדולה אשר תמצא את האיש אשר חשך מאור שכלו, כי הוא לבדו בחושך הזה ישב ואין אחר עמו. ועל זאת לבו עליו דוי כי גלמוד הנהו ואין איש מבין לרעו. הכי לא ריע ורעיון מקור מחצבתם אחד הנהו? לכן טוב אשר נדע, כי השגעון שתול על פלגי הבדידות. חולה־רוח באמנה תועה־לבב הוא, כי כאחד תועה במדבר או ביער עבות הנהו, אחרי אשר ניתקו לפניו כל מוסרות ההגיון, אשר עליהם יעברו איש אל רעהו כמו על גשר צר, הנטוי מעל לתהום הפעורה בין הנפשות. וכאשר אחזה לי אני כל חולה־רוח לא היה מגיע עד עברי פי השגעון, אשר כל באיהם לא ישובון, לו גונב אליו הגיון־דעת, כי כל המשוגה אשר עמו תלין גם בלב זולתו. והנקל להעלות על לבי רעיון אשר כזה, כי לו נתחוללה חדשה נפלאה כי כל בני אנוש יחד יצאו ממעגלות השכל הישר להיות שוכנים בעקלקלה אחת, לאמר, להפוך כל מישור לעקוב וכל עקוב למישור, לעוות את הישרה וליישר את המעוות, לא היתה משפחת־אנוש בועטת את ארחותיה, וכל המעשים תחת השמש אחת דתם להיעשות מדי יום ביומו כסדרם וכהלכתם לבנות ערים ובהן בתי־מידות, להפרות שוממות מדבריות, להוליד בנים ובנות ולחבר תורות, ואף לעשות ספרים הרבה אין קץ מלאים פתגמי חכמה ואמרי בינה. אין זאת כי אם אשר פינו יקבנו חכמה בימינו, והיא מצות אנשים מלומדה, אשר מלומדי הגיון־מורשה קימוה וקבלוה עליהם, אך עולם יבנה גם הגיון, הנוגד למצות השכל, מן הקצה אל הקצה. וזאת אמרתי רק בדרך שיחי ולא ארבה חקר בזאת, כי ירטה לי הדרך העובר מדור לדור, לפרשת שלמה ובניהו. ואחרי אשר הגדתי ראשית, הלא אגיד גם את השנית, והיא כי בניהו באמנה על זאת נכסף עד למאד להיות עם שלמה שכל אחד ולב אחד, למען יהיה לעזר כנגדו, לחלצו מצרת־לבו ולהטותו מהגיונו העקלקל. כי רק כאשר יהיה עם שלמה לב אחד יוכל להתחקות על רבות מחשבות אשר בלב שלמה. ובזאת היה עם לבו לעשות לשלמה את אשר עשה לאחריו בימי אחאב, אשר מלך אחרי שלמה, הנביא הקרח אלישע לבן השונמית, בהיותו מושכב מת על מטתו ואלישע סגר בעד שניהם והתפלל על תקומתו מעם המתים. וכזאת עשה, כי שכב על הנער המת וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו ויחם בשר הנער. ואכן, כאשר אחזה לי אני רק זאת היא הדרך אשר תפארת ממנה לרופא חולה־נפש, כי הרופא יהיה עם החולה לנפש אחת, לישא את חליו עמו ולסבול את מכאוביו, כי סבל המחלה הוא מורה דרך לרפאותה. ואכן, כזאת עשה בניהו, אשר אהבתו לשלמה מלכו נפלאה אף מאהבת נשים, כי אל עמקי לב שלמה בא לא כאורח וכהלך, כאחד זר, ולו גם רחשי ידידות עמו, כי אם כאיש אשר ישוב לנוהו. כאשר אחזה לי אני היה בניהו הנלבב תמים־דעים עמדי, כי בינת האדם רק לנפשו, אך בלב זולתו יגשש כעיוור באופל. אך מה אני ומה בניהו? הלא פי שלמה דבר אלינו במשליו לאמר: לב יודע מרת נפשו. באמנה היה שלמה החכם מכל אדם. חפשתי ולא מצאתי משפט מחוכם, אשר שלמה לא הבינו מראש ולא עשהו פתגם. במשלי שלמה חכמות בנתה ביתה, כי החכמה היתה אצלו אמון והיתה לו שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת.

תן לחכם ויחכם עוד – אף משפט מחוכם זה רוח שלמה הרה והגה אותו. איש נבון־דבר היה בניהו מעודו, עיניו משוטטות בכל כאשר רגליו קלות למירוץ אם במרומי ההרים ואם בעמקים, לבו בן הרבה. אך אחרי אשר קשר את הגיונו בעבותות להגיון־שלמה הוסיף חכמה ודעת לרוב, ועיני רוחו נפקחו לרווחה להביט אל עמקי תהום הנפש אשר לשלמה. היה לו, כמו כל מערכי־רוחו ערוכים לעומת מערכי הרוח אשר לשלמה וכל רז בשלמה לא היה עוד סתום לפניו. שכלו הגיד לו, כי כעת כל הליכות שלמה וכל מסתרי הגיונותיו פרושים לפניו כשמלה והוא קורא מעל לב שלמה כמו מעל הספר הפתוח. מעשים רבים ממעשי שלמה, אשר לפנים היו כחידה בעיניו, ורבים מדבריו, אשר כמו נשגבו משכלו, נראו לו כעת ברורים ומפורשים. שכל חוקר לכל תכלית לשלמה, וגם הגיון מוכה שגיונות; לב חכם לו וגם לב פותה, המאמין בהבלי־שוא; שוחר אמת הנהו וחומד־בדים. פי שנים ברוחו ואיש פי שנים הוא בכל. לא כי פי שלושה, כי חזיון השילוש ירדפהו וידריכהו מנוחה. שלמה שמו, אך הוא לא שלם הנהו. לא שלם הנהו עם נפשו, לכן יש אשר לא ישלם גם עם עמו ועם אלהיו. הנכון הוא, כי שלמה לא יזנה אחרי האלים הזרים, אך הוא גם לא דבק רב מאד באל האחד, ולכן לא יקנא לאלהיו ולא ישליך מאחרי גיוו את האלים האחרים. אין זאת כי לא יתעב את האלים הזרים. אך האיש אשר לא יתעב את האל הזר, הכי יאהב במלואו את אלהיו? האיש אשר אין חפץ לו, אשר תועבת נפשו הנהו, הכי יש לו חפץ אשר יאהבו בכל לבו ובכל נפשו? אלהי ישראל דורש מאת האדם כל לבו, כל נפשו ומאדו. אף בן ישראל, אשר לא יחזה בעמו חזות הכל, הכי נאמן לבו לעמו במאד? יען כי לב שלמה לא דבק בדבר, לכן ישאהו רוחו תמיד לארח לחברה אל הנשר במעופו בשמים, אל דרך האניה בלב ים ואל כל דרך גבר נפתלה. המישרים יכו את נפשו בשממון, אך העקלקלות ירוממוהו וינשאוהו. הפכפך הנהו שלמה ותהפוכות יחמד. הנה יתימר להיות כאחד יודע דעת עליון, והנה יאמר לשאול בעצת האובים והידעונים; הנה יאמר כי לבו שלם עם עמו ועם אלהיו ללכת בדרכי דוד אביו לשמור ולעשות ולקיים את כל המצוות הכתובות בתורת משה, והנה באהבתו נשים נכריות יביא גם את אלהיהן אל היכלו; וכעת נפשו חשקה בבת פרעה לשאתה לאשה להיות לו גברת יושבת לימינו. אף מקטיר הוא לבמות לכבודה ולמען שמה. הפכפך הוא שלמה, הפכפך, ועם הפכפך תתהפך. ואני, המאירי, בשעפים עלי משכבי פקדני הרעיון הזה, כי בניהו בתבונת לבו כי רבה אל נכון חבל תחבולה כזאת לאמר: מה ממני יהלוך אם אסובב את שלמה בכחש ואגיד לו אחרי אשר מצא את לבי נאמן לפני, כי באמנה יפקידני על הבנין ואני לא אבן שלמה אבנה את בית המקדש, יען כי חפשתי ואף מצאתי את השמיר, ובידי הוא נתון לעשות בו כחפצי לבקע את האבן ולסתתה ככל אשר ידרש. אפס לא אוכל להראות למלכי את השמיר אשר הפקד בידי מידי האשמדאי מלך על כל השדים, אחרי אשר הבטחתי לו באלה ובשבועה לבלי להראותו לאיש, אף לא לשלמה. אכן לראשונה נפעם לב בניהו אף נרגש עד בלי די בהגותו בזאת, כי הוא יסובב בכחש את שלמה מלכו, אשר כל בו חיי רוחו. אולם שב וראה, כי אך טוב לשלמה לשעשע את נפשו, ולו על שקר, כי משאלתו ניתנה לו וכי אין דבר בארץ ובכל היקום, אשר נשגב משלמה ילד השעשועים לעם ישראל ולאלהי ישראל. הכי לא טוב אף נעלה ונשגב הכזב החי לעולמים מן האמת, אשר ימיה ספורים? הכי לא נאוו כנפי השקר מן הרגלים בסד אשר לאמת? ואני המאירי, אשר לא חכמת בניהו לי על אחת שבע יהמה בי רוחי ויחרד שכלי להעמיק בזאת השאלה: הכי לא כעבד ישאף צל ככה ישתוקק לב־אנוש למצוא לו מגן ומחסה מפני שמש האמת, המכה אותנו בשדפון להוביש כל ליח בנפשותינו, בצללי חזיונות הבדים ודמיונות השוא? שאלה היא ותהי לשאלה. איזוהי הדרך אשר תפארת ממנה לאדם, שמחה בה ואושר עמה, האם דרך ההגיון היבש, אשר אין עמו כל משא־שוא ולא כל משא נפש, או דרך הדמיון אשר רץ אורח הנהו ועמו תאות גבעות עולם? זאת לא זאת. האם האדם בן־כנף הנהו או יצור זוחל על גחונו? לו לקולי ישמעו אבשר לכל באי עולם לאמר: גורו לכם מפני האמת, הבו גודל לשוא, פנו דרך לכזב, גדלו ורוממו עמי יחדיו כל חזיון־בדים וכל רעות־רוח. האמת כמטר יערוף לקחו, לא, כברד. אך השקר כטל תיזל אמרתו. האמת היא אור גדול וחזק אשר העין לא תוכל להביט אליו. זאת לא זאת. בכוחו כי עז יכה את העינים בסנורים. אך השקר הוא אור רך ומרפא, כמו ירח יקר הולך הנהו. האמת אכזרית היא והשקר רחמן. באמת ירדו אדונים בעבדיהם ובשפת־רמיה האם תיישן את עוללה לאמר: ישן בני והרדם, בוא יבוא האב וגדי רך יביא לך. האושר רפידתו רמיה. אך שבט הנוגש חוסן־בטחו באמת. החולה הנואש, אשר האור עוד ימתק לעיניו, יען כי ילך אחרי שוא לאמר, כי עוד ישוב להיות בריא אולם, הלא יאמר: שפתים ישק פה השקר! בצל השקר ישכון חפץ החיים. הכזב הוא נשמת הכל. לולא הכזבון, הלא כל תענוגותינו יהיו לאכזב. לכן אני, המאירי, זאת עם לבי לאמר: יחי השקר, ברוך הוא וברוך שמו. אך אני לא את מגילת המאירי אכתוב בזאת, כי אם מגילת שלמה ובניהו. ויאמר בניהו: אהבתי את שלמה, אהבתי את האמת נאמנה, אפס הכזב הוא יעודדני וישגבני להפליא את אהבתי לשלמה ולהוציא לאור תעלומת האמת, עד כי תהי לרפאות גם לשלמה. וזאת לדעת: בניהו מלבד אשר היה חכם, היה גם חכם בעיניו, וידמה בנפשו, כי באמנה נבעו לפניו כל צפונות שלמה ורוח בינתו הורתהו, כי תעתותי לב שלמה לא היו בלתי אם עננות קלות, אשר כיסו את שמי שכלו ונגע השגעון טרם פשה בו. קנצי למלים, בניהו הביט לעמקי הנפש אשר ראם אף חקרם וחרץ משפטו ככה: שלמה מלך הנהו, מאושר הנהו, אף חכם גדול; ואיככה לא יתנהג בשגעון מעט? הוא, אשר האל לא אצל ממנו דבר והעלהו למרום שיא האושר, הבן לא יכול, איככה רק השמיר נבצר ממנו. הוא לזאת בגדולות ובנפלאות יתהלך, כי גדול ונפלא הוא יצא מיד הבורא; ומדי יביט שלמה אל שלמה, הלא ישכיל להבין, כי יש אשר פלא חי מהלך עלי אדמות, ואחרי אשר הוא לא יהיה עוד לא יאמינו בני אדם אשר יולדו אחריו, כי כזה היה חי בעולם. זאת לא זאת. אף החכמים הגדולים, אשר יהיו בימים ההם, יקומו ויגידו, כי לא היה שלמה חי וקיים וכי רק שקר הנחילום הראשונים על אודות שלמה. ויען כי שנוא ישנאו החכמים, אשר יבואו את השקר, יכחידו כל זכר לשלמה, ככל אשר יגיד לו לבו כעת, כי אין זכרון לראשונים: לא לגבורים ראשונים, לא לחכמים ראשונים ולא לאנשי השם הראשונים, אשר הם מכלל כל הסגולות הנעלות. הלא מעצמם ומבשרם יחזו החכמים האחרונים באותות ובמופתים, כי אף החכמים אשר שם להם בגדולים אך קטני־נפש המה. וככל אשר הרבה בניהו להגות בענין הרע הזה, אשר ככה יעיק על לב שלמה וידריך את מנוחתו, כן הבין היטב, כי כל צרת לבו אשר לשלמה באמת מקורה. האמת היא כוס התמרורים אשר ממנה ישתה שלמה כל הימים. לו נפתה שלמה להאמין בכל דברי הכזב ובכל הבל ורעות־רוח, היה מנחם את נפשו לשוא, כי שם שלמה ינון עד בלי ירח וככל מלכי הגויים היה נותן את לבו כאל. הלא מלך אשר לא יתן את לבו כאל, אף בן תמותה איננו, איש־אין־איל הנהו. אשר רק אחד האדם הנהו, ישקוט בו רוחו לדעת, כי אך בשר ודם הוא. אך מלך אשר יהיה רק אדם אף אדם איננו, נבזה ונמאס הוא בעיניו. מלך אל הנהו על כרחו. אך שלמה חכם מהיות אל, לכן כה אומלל הנהו, ואין עצבון כעצבון אשר לשלמה, שוב נגה אור הדעת על בניהו, כי באמת לבדה לא יכונו אשורי האדם, וכי באין חזון יפרע גם עם; כי לחם האמת לחם עצבים הנהו ובנפשו יביא אדם את הלחם הזה, את מיטב שמחותיו ותענוגיו יעלה לקרבן על מזבח האמת, בדם הנפש ישלם בעד כל פירור אמת, והיא במסכנות תאכילנו. אך השקר נחלה בלי מצרים היא, תועפות מצהלות בו ומשתה־שמנים לבנות התקוה הוא. הכי לא השכיל שלמה פעם באמרו, כי יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט? הסכל, לאמר, פתי מאמין לכל דבר, אך באמונתו זו יראה חיים במלוא מנעמיהם. אכן, אמת מארץ תצמח, אמר דוד איש תם וישר, אך השקר ירד עלינו כמן מן השמים. כל עוד יהיו חיים עלי אדמות יפרח מטה השקר, ואחרי אשר ימחה השקר מעל פני ארץ רבה, אף החיים מחה ימחו מעל פני האדמה.

יחי שלמה ויחי השקר – קרא בניהו במצהלות־רוחו. ואך טוב לבניהו לשים סתר־פנים לו ולבלי למנוע משלמה מלכו אהובו כל משאת־שוא. הכי לא שר דוד במזמורו לאמר: ה' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאד, תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה? אל נכון על אודות שלמה בנו כתב את זה המזמור. ומה מאד נפלאו דברי דוד במזמור השושנים לבני קרח, אשר הוא יפך ללא תפונה ממעין לא־אכזב אשר באהבת מלך, כאשר יעידו האמרים הנוטפים חן לאמר: רחש לבי דבר טוב למלך, אומר אני מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר, יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים לעולם, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, צלח רכב על דבר אמת. אך לא על האהבה לבדו יחיה הגיון־אנוש, ולא בתום שכל לבדו נבין כמו יצרי לב, כאשר לא בחרבו על ירכו בלבדה יוכר הגבור. רק בלשון עט סופר מהיר ורק בהגיון סופר אשר מרחוק יתבונן בהליכות בני אדם, ובמערכות החיים לא יקח חבל בעצמו ובבשרו, נוכל לדבר דברים, אשר לא יבואו עד עולם בחוברת עם המעשים כאשר הם. הכי רק בזאת יתהלל הגבור, כי בקרב יכה את אויבהו שוק על ירך? הלא בזאת יתהלל גבור חיל, כי בהתיצבו אל מול איתני־תבל, עשוי ללא חת הנהו. לא בחרב ולא בחיל ולא בכוח הגבורה, כי אם בדמיון הנועז המרקיע שחקים. כדבר שלמה בנוח עליו רוח המשל: כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה ולא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן, ככה נאמר: לא רק זה גבור, אשר יצלח וירכב על דבר אמת. בשגם הרוכבים על דבר אמת לא בכל יצלחו. נער הייתי, ואם כי טרם זקנתי אך לא עוד איש מתמול הנני, ולא ראיתי, כי המחרף את נפשו למען האמת יעלה במעלות האושר וההצלחה, השלום והשלוה. ולו גם אבחר לנפשי מנת התמרורים אשר לאמת, אשר זה משפטה ליפול שדוד בכל המערכות, הכי בצדקה אעשה להערות נפש אדוני מלכי, רכב ישראל ופרשיו, אשר בכבודו יתימר העם והוא גאותנו נגדה נא כל הגוים, על מזבח האמת אשר כרוח קדים תעבור לעתים על פני הנפשות, להוביש בהן כל ליח, כי תהיינה כעקרה לא ילדה? הלא בנפש מלכנו הוא. בהן צדקי; הצדק והיושר לאמת, אך הגדולה והתפארת לשקר, אור־צחצחות לאמת, אך אור־יקרות לשקר. שמן למאור הצדק האמת, אך השקר הוא שמן־ששון. בשגם המלך משוח בשמן הנהו. ואך טוב כי שמן־ששון יזל מעל מדיו.

ככל אשר הוסיף בניהו להתחקות על הליכות שלמה ועל ארשת פניו, כן לבו בן מה מאד כבדה התמורה אשר התחוללה ברוחו, כמו יגון־סתר הוצק בו, אשר יהי לו כמסוס נוסס. ושוב ראה בעליל כמה עמקו מחשבות לב אנוש, עד כי כל זר, ואף אם רעו כאח לו, לא יבין את מערכי רוחו עד תומם. הנה זאת ידע בניהו אל נכון, כי מחשבת־סתר תקנן בשלמה, והיא בימים האלה הבריח התיכון אשר תבריח את כל מאוויו. אך על אף זאת לא ידע: על מה כל חרדת־לבו? האם למקדש האל נשבה לב שלמה ובו יהגה תמיד, איככה לעשותו לכל חוקותיו ומשפטיו להיותו בנוי לתלפיות, יפה־נוף ומשוש כל עין, או אחרי בת פרעה הלך לבו שבי ועליה יתיעץ תמיד בכליותיו להגדיל את התכונה ברוב פאר והדר אל יום חתונתו עמה, ומה בית יבנה לה אשר ישו לו בעיניה חוסן־גאון, למען יהיה לה למזכרת אהבתו אליה תמיד? למרבה הפליאה לא דבר שלמה אל בניהו מטוב ועד רע על אודות בת פרעה, אשר היא בחירת לבו, ואשר לה יעד כתר המלכה בישראל. אך אוהבי שלמה ונאמניו נחרדו לשמועה, אשר לא מפי שלמה במישרים הגיעה לאזניהם, כי המלך גמר אומר לארוש לו לאשה את בת פרעה ולהביאה לעיר דוד, וכי כבר החלו בבנין היכל פאר למשכן לה. ואכן, חיש מהר הוחגה החתונה בפאר לא היה משלו עד אז בישראל. אמנם, בניהו לא בא אל חג הכלולות למען לא יראה את המלך במסבו עם בת פרעה, אשר עמו התנה אהבים אף בקהל עם ועדה, לכן התחלה ונפל למשכב באמרו אל המלך, כי ברדפו אחרי אילה ובהיות לבו שוגה בשמיר, אשר אותו יחפש תמיד בשבע עינים, בא קוץ בבשר רגלו, ורגליו כשלו מללכת אל ארמון המלך, אף כי לצאת במחול. ומה בצע לבוא אל המשתה ולישב בדד כאבל בקרב החתנים? לזאת נכלא בביתו לדאבון־רוחו, לישב מורחק למלך ביום חתונתו ושמחת לבו. אך רבים ספרו לו את כל פלאי המעשים, אשר התחוללו בליל הכלולות אשר למלך, כי מלבד אשר מאכל כל איש ואיש היה כיד המלך והשתיה כדת ולמעדנים אין קצה, ניתן הצו מטעם המלך להגיש כל מאכל ומאכל במנה משולשת ולהיות כל איש שותה כל כוס פעם ופעמים ושלוש פעמים לאמר, כי הכוס המשולשת רק תבא בפיקודים תחת האחת. בת פרעה חוללה כל מחול אחת ושתים ושלוש, ומספר כל המחולות המשולשים היה שלושים פעמים שלוש, וכמספר הזה היו המנגינות אשר פצחו השרים והנוגנים. ומצהלות הקרואים גדלו ככה, עד כי מלאכת המקדש נשכחה כליל בלילה ההוא ושמם הבית הקדוש לא נזכר ולא נפקד.

למרבה הפליאה, אף בתום ימי המשתה לא יצא שלמה לישב בסוד שריו להתיעץ על מעשי המלכות, ולא שת לבו אל מלאכת הבנין בבית האל, המעט לו אשר התרחק מקהל אדם, לא לקח דברים אף עם בניהו, אשר הפקד להיות ראש ואלוף לכל הנצבים אשר על המלאכה, מספרם חמשים וחמש מאות ושלושה, הרודים בעם העושים בבנין. דבת רבים עלתה על כל לשון, כי לב שלמה רחק מעל העם, יען כי התמכר לתענוגות הבשרים עם בת פרעה, אשר דבר בה לאהבה. פלאי־שמועות התהלכו בימים ההם על אודות שלמה ובת פרעה, העושה לו בלהטיה, לבעבור תהיה נפשו קשורה בנפשה בעבותות חזקות לא תנתקנה, ולמען יתעלס עמה בתפנוקי־אהבים לאין קץ ותכלה. ואני רק את האחת אפרש, אשר בא זכרה בספרי האגדה לחכמי ישראל הלא היא על דבר פרוכת הקסמים, אשר פשה בת פרעה מעל למשכב הדודים, והיא משובצת אבנים טובות ומרגליות חן לרוב, אור זרוע בהן, אור גדול המשתפך בשלל צבעים, עין לא ראתה כמחזה הפלאות הזה להכות את עיני שלמה בסנורים, להיות גם היום כלילה לפניו. והיה בבקש שלמה להתיר מעליו אסורי בת פרעה לצאת לפועל־יומו, יביט אל הפרוכת הפרושה עליו כרקיע הזרוע כוכבים, ויאמר אל לבו: עוד הלילה גדול! ותרדמת התפנוקים תשוב לתת בו את אותותיה. ככה בא על שלמה הדבר, אשר הלך עליו פחדים לפנים, והוא, ליפול בפח האשה הזרה ולחבק חיק הנכריה, אילת אהבים ויעלת חן, אשר דדיה ירווהו בכל עת ועמה ירוה דודים לא לבד עד הבקר, כי אם גם בהיות אור היום נכון. והלא זו היא האשה נצורת לב הומיה וסוררת, אשר שפתיה נופת תטופנה ובנופת מר ואהלים וקנמון תריח את משכבה, על אודותיה שח שלמה לעתים במשליו לשמור את האיש לבל ילך אחריה כשור לטבח יובל לשגות באהבתה תמיד. אך שלמה שוגה הנהו באהבת־תעתועים זו, אסור הוא בלהטיה, הוזה־שוכב, משכים לשכב ומאחר לקום, ימים כלילות יעשה, עד כי נהיה לדברת השמועה כגבר אין איל. ולא כדוד אביו זה הגבר הוקם על, איש חיל ורב פעלים, אשר קדם את השחר בזמירותיו ונגינותיו ורוחו דרוכה תמיד לקראת העלילות הגדולות, וכאשר דפקו המעשים הגדולים על משקוף דלתו לא נח ולא שקט עוד, נפשו לא ידע, וכל תענוגות אדם זרו לו, חיש־מהר נחלץ לכל מערכה ומעודו לא באה הליאות אל קרבו. אך שלמה אשה משלה בו. המעט אשר נסכה בו את קסמיה, נסכה בו סם תרדימה, עד כי יומו נהיה ללילו והקיצו לחלומו. חשק שלמה היה בעוכריו והמלים חשק שלמה נהיו למשל ולשנינה בישראל.

בניהו לראשונה לא הטה אוזן קשבת לספורים, אשר נפוצו בעם על אודות שלמה ועל המהתלות לבת פרעה, אשר נשמעו מעל כל לשון, ויאמר לכל הדוברים בשלמה, כי אך סיפורי בדים המה. ותחת זאת היה שוקד רב יתר על מלאכת הבנין בבית המקדש לעשותה כמשפטה וכהלכתה. ולמען השיא את לב שלמה להאמין, כי באמנה הפקד בידו השמיר לבקע כל אבן ולעשותה למשעי יושבת על מלאת, ציוה על רבים מאנשיו לשוטט ברחבי הארץ לעלות בהרים ולטפס במרומי הצוקים, לחפש בחפש מחופש כל אבן סגולה, אשר תואר והדר לה להשתבץ בקירות כמה עלה עליה הברזל. במועדי בקר, בהיות שלמה שוכב הוזה מתבוסס בחשקיו בחיק בת פרעה, המגוללת לפניו אור מפני חושך בקסמיה, יסיע בניהו אבנים לרוב אל מקום הבנין לשימן בתוך החומה, עד כי מיום ליום תעצם החומה ויגדלו קירות המקדש וירבו אולמותיו ותתרחבנה יריעותיו ורחב ונסב למעלה למעלה לצלעות, כי מוסב הבית למעלה למעלה סביב לבית והצלעות צלע אל צלע שלוש ושלושים פעמים, עד כי יהי הבית, כאשר ציוה עליו שלמה לאמר: קומת הבית שלושים אמה, העמודים ארבעים וחמשה, לאמר, שלושה טורים ובכל טור חמשה עשר, שהן חמש פעמים שלושה והשקופים שלושה טורים מחזה אל מחזה שלוש פעמים, וכל הפתחים והמזוזות גם כן מחזה אל מחזה שלוש פעמים, אולם העמודים שלושים אמה רחבו. אף ים שלמה קו לו כעין חגורה המקיפה אותו, והוא שלושים באמה, ומצבו על שנים עשר בקר, שלושה פונים צפונה ושלושה פונים ימה, ושלושה פונים נגבה, ושלושה פונים מזרחה, והוא הנהו החוט המשולש, הנשקף לעיני שלמה בחזות הכל. אך, אהה, עד אשר ידי בניהו תעשינה במלאכה, אשר לה נתונים כל הגיוניו ומורשי־רוחו, והנה שמועה רודפת שמועה על אדות שלמה, אשר לשומען תצילינה האזנים. פלאי־דברים יספרו רבים על פרוכת הקסמים, אשר כוחה עמה לשנות את הזמנים ולהחליף את העתים, לשים יום ללילה ולילה ליום, אור לחושך וחושך לאור; ברצותה תשוה לשחור מדות הלבן ואת הלובן תעשה כעין השחור או האודם, אין תהפוכה אשר לא תיעשה בקסמיה, דעת לנבון נקל, כי ברצותה תמסוך רוח עועים גם בלב שלמה להרקידהו על במתי הדמיון, או לזרוע בקרבו רוח שפלה ונכאה, עד כי ילך שחוח וכמו נופל וגלוי־עינים, כל אוכל תתעב נפשו ודבר לא יערב לרוחו. אל נכון היה שלמה, אשר היתה בו יד האשה הנכריה למשכו ברשתה, נהיה לאיש ידוע־חולי ותועה־לבב עד תכלית, לולא רחמים באף האשה, אשר רגע תדכאנו עד שחת ומשנהו תרוממנו ותשגבנו להיות בן חיל אשר יש לו רב וכל שת האל תחת רגליו. הנה תאהבנו נדבה והנה תשטמנו בשנאה נצחת. ככה ילך, שלמה, ככה ינוד וינוע חליפות, מחיל אל דחי ומדחי אל חיל, יעלה הרים, ירד בקעות, תהום אל הר יקרא והר לתהום, ולאשה הרעה אשר מצא והיא מרה ממות יאצל ברכות־ותשבחות לרוב, שירים ישיר לה, ואף שיר השירים יקשור לראשה כעטרת־חן, לאמר לה: כל בושם בך וכל מותק בך, נעמת לי מאד, הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים, והיא לא יונה, בלתי אם שדה משחת, בת השטן, אף זאת יאמר לה: מי יתנני ובין שדיך תמיד אלין, משכיני אחריך ארוצה.

ושמועה על שמועה הנה היא באה לאמר, כי בת פרעה לא אמרה די בזאת אשר שמה אף שלמה בחוח, כי הפליאה את תמהונו ודמהונו ותטלטלהו טלטלת גבר, בהחליפה לעיני שלמה את העתים חיש־מהר כמראה הבזק, אף תישנהו ותקיצהו חליפות כמו כדור משחק ושבט זעמה גם יחד הוא לה. הנה תעשה אור גדול לעיניו כאור שבעת הימים, עד כי יהיה כגבר עברו אור כיין, יחוג וינוע כשכור מעצמת האורה וישאג בנהמת־רוחו “האח” ו“אללי” לי, כי ראיתי אור, לא היה משלו; והנה תסובבהו באימה גדולה וחשוכה, בחשכת מצרים כאשר ייאמר אחרי אשר הוכו המצרים בידי משה ואהרן. וזה משפט החושך לצקת ליאות כעופרת לעורקיו ולנסוך בו תרדימה, אשר תמוגג את כל אוניו. אפס אחרי אשר יישן מעט וירווח לו, יפקח את עיניו ויראה לפתע אור רך מסביבו, אור אשר רוגע בו, וכבאר אשר תקר מימיה ככה תזל ממנו חמדה נעצבה, אשר תזרע בנפשו כליון לאין קצה, ובשרו יניב תשוקה עזה לגוית אשה, ובת פרעה היא האשה, אחת היא לו ואין בלתה, כמו כל בנות־חוה ספו תמו מן הארץ, ולא נותרה בלתי היא לבדה, אשה אשר כל בה: חן הרעיה וטוב טעם המאהבת, תום הכלה ומצח אשה נכריה, המית לב האחות וכל הפאר וההדר אשר לשגל, תמה ובת השחץ, בת האמונים ואשת־לא־אימון בה, בת נדיב העוטה שמלות פאר ועניה סוערה לא רוחמה, אשר רק בלואות לבשרה, יחד, ואשה אחרי רעותה, בה נשקו. איככה זו האחת תתהפך בתחבולותיה, ומדי פעם בפעם, כל רגע כהרף עין, תהיה לאחרת, חדשה, נבדלה, לא קמה כמוה, בהשתנות הדמות וכל צלמה בה, כמו זה עתה פרחה כמטה אהרן; זאת לא זאת, איככה נהיה הפלא הזה, אשר האחת תשנה את טעמה ואת טוב טעמה ואת כל אוניה בו, להיות לו נחלה בלי מצרים, כל מנעם אשר שתל האל ביעלת החן, ואשר לרצונה תהיה גם בת נעות הדמות, חדלת־כל־חן – פליאה היא, אשר על דברת השמועה נשגבה היא גם משלמה, אשר לבו רבות בן. הבן לא יוכל, אך היטב יחוש מתק האשה הלזו, אשר בה נופת צוף וכל לטעם, והאיש אשר האל הוכיח לו אשה אשר כזאת, הלא נפלו לו חבלים בנעימים רב יתר מן האיש אשר אלף נשים לו. אכן, חבלים בנעימים נפלו לשלמה, אך מה רבו גם ממרוריו, ומי יגיד אל נכון, כי סאת הממרורים רבתה בה מאשר כוס תענוגותיה. כאשר אחזה לי אני, על בת פרעה נסבו דברי שלמה במשלו הנודע על העלוקה אשר לה היו שתי בנות, הב הב, שלוש הנה לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון. לו רק שלוש בנות לעלוקה, אומר שלמה, החרשתי; אך לדאבון לב ארבע הן. ושלמה בהגיונו ככה ישפוט: אשר מן השלוש ולמעלה אות הוא, כי הדבר יפרד לראשית לאין קצה. ואשר החריד את שלמה רב יתר מכל הפגעים, הלא הוא חזיון הפלגות בכל. רבות עצות שתי בנפשי לדעת מה שמות אקרא לשלוש הבנות אשר לעלוקה. אם על פי הקורות אשר לשלמה אשפוט, אומר ככה: האשה היא העלוקה. ושתי בנות לה הן האהבה והתאוה. והבת השלישית מה שמה כי אדע? הלא השנאה. לא כן? כי במקום האהבה והתאוה, שם השנאה. תם אני ולא אדע, אם יש אשר ישתה הגבר מכוס האהבים אף נטף תענוג אחד לא יימהל במשטימה עזה. ואם ככה מה שם נכנה לבת הרביעית? אולי לא אשגה בשפטי לאמר, כי הבת הרביעית היא גועלה. האהבה והתאוה הלא תהיינה צמודות יחדיו תמיד ובעקבותיהן ישרך דרכו נחש המשטימה, אשר יש ויגיח מחיק האשה, ובין שדיה ילין; ויש אשר ישת מיץ הגיון־גבר לרויה, עד כי יעשה פימה עלי כסל. או כי שתי הבנות הן השינה והיקיצה, כי את שתיהן תשסה האשה גבר לצודו ברשתה ובשתיהן תדבר אליו חלקלקות ותזרע בו מדוחים. יש אשר בהקיץ תישנהו להביט אליה מבעד למסך החלום, כמו לא בשר היא, בלתי אם רוח או פסל, נציב הוד והדר. ויש אשר בחלומו יחזנה, כמו חיה נצבה לפניו בבשרה ובדמה, כבשן־תאוות חי, ובהקיצו יהיה כמשוגע לנפשו, לבו כתנור ערוך וכל מוסדי־רוחו כמרקחה, עד כי לאחרי זאת גם בימים כצל יהלך, ישוטט בחוצות ובשוקים לחפש את שאהבה נפשו, כמו היתה אשת־חיקו ואבדה לו בענין רע. הנה הן הבנות השתים, וטרם אדע מי הן שתי הבנות הנותרות אם לא אשר אגיד, כי יש אשר האדם לבו רחב ופחד, עד כי גם את נפשו לא ידע, אף חלק עליו לבו, מבלי לדעת מה היום ומה השעה, ואם זה יום או לילה, הישן הנהו או חולם בהקיץ, האם הוא הנהו האיש, אשר הוא עצמו ובשרו, או כי הוא חלף־הלך וזה אשר ישאל וינסה, הוא חליפתו. אכן, אוי לאיש, אשר יגונו יקנן בקרבו, ושבעתים אוי לאיש אשר יחוש את יגונו כמשא לעיפה, אשר אחד זר עמסו על שכמו, עד אשר לא תהיה לו אף הנחמה המעטה, אשר בה ינוח לרגע קטן הלב מזעפו ומרוגזו לאמר, כי הסבל אשר בי הלא לי הוא, והוא אני, ועלי הוא, ואני אשא ואסבול ככל אשר נטל עלי. ולא כן בסבל־לא־סבל העמוס על שכם איש־לא־איש. הנה זו היתה הצרה אשר לשלמה, כי הוא היה איש ולא איש, שלמה ולא שלמה. לא ידע שלמה, אם היגון הוא בן משק בית־נפשו, או כי בא עליו ממרחק כדבר־כשפים, ויען כי לא ידע ולא הבין אל נכון את מקור יגונו, אף מקור אהבת נסתם ממנו. תם היה שלמה מבלי לדעת, אם אהבתו לבת פרעה ממקורו תפך, או כי נעמסה עליו ביד בת פרעה. זאת לא זאת, כי בת פרעה הכבידה עליו את אכף אהבתו כראי מלוטש לכל מערכי־רוחו. ואם באמנה אהבתו לא ציץ־נפשו היא, כי אם זמורת זר ובת החלום, הלא הוא שלמה ומלואו ועד תומו אך חולם הנהו. חלום חלם, כי הוא שלמה וכי הוא מלך על ישראל, וכי עליו ניתנה המשרה לבנות היכל, מקדש לאלהי ישראל, אבן שלמה יבנהו.

כן, חולם היה שלמה, חולם אשר בחלומו יראה, כי חולם הנהו. זאת לא זאת. גם בראותו בחלומו, כי חולם הנהו, היטב ידע, כי גם המראה אשר נגלה אליו כי חולם־חלום הנהו, אף הוא אך חלום הנהו. ועקב זאת נוכח שלמה לדעת, כי אף בחלומו לא ינתק מעליו החוט המשולש. אך לא לעולם חלום באנוש. ואף האיש אשר נסוך חלום הנהו, כי החלום עברו כמו יין, הלא גם הוא יקרע מעליו באחד יום את קורי ההזות, כשכור אשר אחת דתו לאחר תנומות לרוב להקיץ בשכל זך ובעינים פקוחות, המביטות על כל סביבותיהן. וככה היה גם לשלמה, הלום יין האהבה, כי לעת מועד נקרע מעליו מעטה הקסמים, אשר בו סגרה עליו בת פרעה וזכרון בית המקדש בהיבנותו בא לפניו. ושלמה רץ כחץ מקשת, נפעם ומסוער מאד, בבקר לא עבות אחד, השכם בבקר, אל מקום המקדש, לדבר אל בניהו על אודות השמיר, אשר טרם ראהו בעיניו. וכאשר הביט בניהו אל המלך שלמה ואל מראהו, נתחלחל עד למאד. מה שונו פני שלמה עד לבלי להכירם כמעט. פניו חמרמרו, עורו צפד ועיניו שקעו היטב בחוריהן, כאיש אשר התענה ימים רבים ברעב, או כאיש אשר שבע תענוגות לרוב, שתה מצה את כוס התענוגות, ורב יתר מזאת שתו מצו התענוגות את ליח בשרו ולשד עצמותיו, עד כי גם מאור עיניו דעך, ורע מכל כי צפחת השמן למאור, היא התקוה, נר נשמת אנוש, יבשה בחובו, אחרי אשר ראה את החיים במלוא מנעמיהם ולא נצפן לו עוד בהם כל תענוג מתענוגות הבשרים או ממשאלות הרוח, להיות לו ענין לענות בו. ובאמנה אל מה עוד יקו אדם, אשר כל משאלות־לבו ניתנו לו, ואין לפניו עוד חפץ, אשר שגב ממנו? אוי ואבוי לאיש, אשר הגיעו לו ימים אין חפץ בהם. כזאת היתה דמות שלמה בעיני בניהו במעוף־מבטו הראשון. אך ברגע משנהו השקיף עליו בניהו וראה לשמחת־לבו, כי הכרת פני שלמה תען בו מה רב עוד המחסור אשר ישכון בו, ועד מה עזה תשוקתו אשר תפעמהו, זאת לא זאת, אשר תדפקהו, תמריצהו, תנענעהו, עד כי רוחו בו נוע תנוע כקנה בסופה. זאת לא זאת. לא רוח שלמה נצררה בסופה, כי הוא בנפשו הסופה ולבו כמרקחה.

עוד בניהו שוגה ברעיוניו הנבוכים ובעוצר רגשו רגליו כמו לנחושתים הוגשו, והמלך שלמה הנה הוא בא, קרב אליו, כמו מעליו הופיע, רם ומתנשא, נאפד בחרון־זעמו ופניו, אשר זה עתה היו לבנים כשלג, האדימו כתולע, ואף מפיו יז קצף לאמר:

– בניהו, הנה עתה באתי, הנה הופעתי, להגיד לך ולא אכחד, כי כלה ונחרצה מעמי לצוות עליך כי לא תוסיף עוד לשים מחבוא לשמיר מחוז־מאוויי, כי אם אלי תוציאהו ולפני תביאהו, למען במו עיני אראהו. אחת דברתי ולא אשנה. פי דבר אליך, וכן יקום.

ויען כי בניהו בנהמת־רוחו נאלם דום, מבלי להשיב למלך מטוב ועד רע, נתן עליו שלמה בגערתו וציוה להרחיק מן המקום הזה והלאה את כל הנצבים אשר על המלאכה; ולאחרי זאת הניף את ידו בתנופה עזה, כאיש אשר השלטון בידו, כאשר לא הסכין מעודו, כי שלמה לא היה לו עד אז אורח כאחד המושלים בימי קדם, אשר את חתיתו יפיל על הכל בעצם מראהו, למען דעת, כי המשל ופחד עמו, וכל מוצא־פיו הוא דבר נגיד ומצוה, ונהפוך הוא כי בנועם ובמישרים, כאחד מבני העם, היה מתהלך עם כל איש שיחו בנחת ועטרתו ענוה, וכל מראהו אהבת עולם ואהבת האדם, אשר נברא בצלם בורא העולם. אך זאת הפעם שינה שלמה מראהו, שינה טעמו, שינה כל ארחו ושיחו, כמו לא זה האיש שלמה ולא זה משפטו מני אז. זאת לא זאת, כי כל מליו יצאו מפיו דחופות ונמהרות וקולן כמהלומות הניחתות על לחי איש. וכה אמר שלמה בשצף קצף:

– שומה עלי להגיד לך, אם לא תדע זאת בשכלך, כי אני שלמה, אני המלך על ישראל, ובידי השלטון, וכל היוצא מפי חוק ולא יעבור הנהו. פי המדבר אליך, ואתה שמע. אכן, אני שלמה, אני ולא אחר. אני אשר נתתי צו לבנות בית לאלהי ישראל כמשפט אשר אבן שלמה יבנה. ואתה, בניהו, נצטוית מעמי להביא אלי את השמיר ויהי־מה. במו עיני אראנו, בידי אחזקנו, אל לבי אאמצנו, בחיקי אשימנו. ומי אתה בניהו, כי העמקת תחבולה להסתירו ממני? והנה זה לך צו, הוצא אלי את השמיר, את השמיר, חיש מהר תנהו על ידי ואל תמרה את פי ואני את רוע לבך בניהו, ואת זדון מחשבתך ידעתי משכבר הימים. בערמה תשית אלי ורק להתנשא לכל לראש. בערמה תאמר, כי ככה ציוה עליך האשמדאי למנוע מעמי את השמיר. מי אתה, כי תדבר אלי ככה? ומי הוא האשמדאי, אשר יצו על שלמה, החולש על גוים רבים והרודה גם בכל חית הארץ? ואם גם נשבעת אל האשמדאי, לבלי לתת לשלמה, הלא אני שלמה ומעמי יצא הצו להפר את שבועתך לבן השחץ. הכי לא אני שלמה? או כי טפש לבך, בניהו, מלהבין – ובדבר זאת שלמה גאה־גאה קולו ויהי כמתלהם, ועיניו, השקועות בחוריהן ושקויות חזיון־חלום, אצו־רצו וכמו יצאו מחוריהן ועקב זאת פג מהן החלום וירד אל קרבן ונסך חמת־זעם ומשטימה עזה אדומה כדם. ויהי הדבר לאות, כי יש אשר יין החלום יחמץ ויהי לדם. אהה, פלח בזה הרגע רעיון את בניהו: הכי לא כל אשר בחלום זב חלב ודבש אחריתו להיות עינו כעין הדם וטעמו כמרורת־פתנים? – מה שגיא־כוח הוא שלמה ואיככה יכבד השם שלמה, אשר אם שקול ישקלו כל באי תבל בכף מאזנים האחת ושם שלמה בשניה, תכבד הכף אשר לשלמה? הלא אני שלמה ולי כל הארץ. אני שלמה ולי כל הכוח. לי כי לי הכבוד והתהלה, לי החכמה והגבורה, העוז והנצח. כי לי כל הארץ ואני כל האדם, כאשר בת פרעה היא כל האשה. בי ים ובי יבשת. ולו אדם אני, אני גם מלאך לאל עליון, ואני גם בהמה לי. בי אש ואני מים. ואני בעצמי ובבשרי אשמדאי אני. ברצותי קול לי כקול האריה, כים בשאגתו, כהמית הכנור, כתרועת החצוצרה וכצהלת הסוס, כחמור הנוער. אני כל חי למינהו, אין נפש חיה אשר לא נפשי היא. אני קהל־אדם: אני קהלת כל הנבראים, אני עליון ואני תחתון.

ובדברו זאת התלקחו עיניו כשתי מפוחיות־אש מזרות זקים, ריר־שפתיו בקצפו ניגר על זקנו, ידיו התנועעו אחת הנה ואחת הנה והושטו לחלל כמו שני כדורים הם לזרוק וחיש־מהר שטחן למרומים, כמתחנן לאל עליון, פניו לבשו חרדות כמראה רב החובל, אשר כל האותות יגידו לו אף יעידו, כי אניתו חושבת להישבר, והוא בעמל לא אנוש יחתור במשוטיו לפלט את אני השיט מן הגלים הזידונים למקום־מנוחות עוד בטרם יעבור זעם. ולמען יאמנו דבריו, כי אכן רוחו ועמו גויתו הם מקום־משכן לכל הבהמה והחיה, פתח את פיו בחזקה ונתן קולו בשאגת אריה וצהל כסוס־אדירים וגעה כשור, אף השמיע יללה כתנים וינהם כדוב ויקרא כשכוי לעת בקר והנעים זמר כצפור, ולרגע קטן נהיה פועה כשה להגיד, כי כאשר שלמה הוא כל האדם, ככה הוא כל הבהמה וכל החיה וכל העוף למינהו, לא יחיד איש ואחד העם, כי אם ערב־רב ברואים. זאת לא זאת, כי מלבד אשר הוא איש, הנהו גם אשה, ככתוב בתורת משה בפרשת בראשית: ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. להגיד, כי מבראשית נוצרו האיש והאשה בגוף אחד, כאשר נחקקו בצלם האחד. או כמה שנכתב בפרשה שניה בספר בראשית מפורש ושים שכל, כי האשה אך אחת מצלעות הגבר הנה, ואחרי אשר האל לקח את הצלע מן האדם לאשה ויביאה אל האדם, ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, עד אשר שניהם דבקו יחד, ככתוב שם: והיו לבשר אחד. אפס רק לרגע קטן התאושש שלמה וקמה בו רוח להגיד מלים מספר בהשכל ובדעת, ואף לתמוך את יתדותיו בכתוּבים מספר בראשית, חיש־מהר שבה אליו הרוח הרעה לשים בפיו דברים כמתלהמים וברוב משוגה, ויהי דברו לאמר: הנה כי כן, כלה ונחרצה מעמי, השמיר לי כי לי הוא; גם בית המקדש לי אף לי, כי אני שלמה, אני ולא אחר.

ארכו הדברים ואני טרם ספרתי אף מחצית הקורות אשר לשלמה. הנה הם כתובים עמי ביתר המחברות אשר בגנזי־שולחני. לא כל הדברים אשר נגלו לי בהליכות שלמה ובצפונות רעיוניו יאתה להם לעלותם על הכתב, ולא כל פרקי המעשים ומסתרי המחשבות אשר לשלמה הגנוזים עמי בכתובים, מקומם יכירם למקרא בקול רם בקהל. הלא לא לכל המקרים והמעשים יפה הקול. כבוד מלכים וגבורים הסתר דבר; כבוד חכמים על אחת שבע. ושלמה הלא היה מלך, גבור וחכם. כל הכתרים נענדו לראשו. ואל נכון לא שפר עליו חלקו אילולא ענד לראשו גם את הכתר אשר לכסיל מעט, השוגה בחזיונות ותועה הלבב. שלמה היה אדם ומלואו. ולזאת תשוקתו תמיד: להיות איש ברוך ומבורך בכל לא יחסר בו מאומה, אף לא מנת שגעון מעט. ומבוקשו זה ניתן לו. אולם כאשר אחזה לי אני, אף המאושר באדם אשר לכל אשר יפנה יצליח, לא יחזק ככה לשפות לו כל כוס תענוגות במנת־חלק אשר אותה ידרוש בכל לבבו. לא יהיה האדם, אף לא האדם ביקר, אדון לנפשו, אחרי אשר פתח את שערי לבו לפני הזר לבוא בגבולותיו. רמזי־מלי על זאת יסובו. רבים אומרים: מי ישקנו מעט, או מעט מן המעט, מיין הרקח מבית המבשלים אשר לשטן, למען נדע גם אנו את טוב־טעמו, אך לא למען לשתות ממנו לשכרה. חלילה לנו. אנו רק נטעם מעט קט, לבל נהיה כנפל אשת כל חזה מאור השטן, או אפלו; ולבל יאמרו עלינו, כי אנו תמימי־אדם אשר נדמו נמשלו לכסילים. משאלתם טובה היא, ורק אחת יבקשו, לקבל לקח מן המעשים, למען ידעו מבשרם להבדיל בין טוב לרע. אולם אחרי אשר טעמו מעט קט מן המרור־המרור או מן האדום־האדום הזה, לא ינוחו ולא ישקוטו עוד ויצעקו בקול: הלעיטנו נא, עושו־חושו, שפתו לנו את הכוס במלואה עד אשר תעבור על כל גדותיה. לא ביד האדם לבחור לו את המנה כמשפטה וכהלכתה. היטיבה חוה אמנו לעשות, אשר אחרי דבר אלהים לאדם ואליה: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הוסיפה היא על דברי האל באזני הנחש לאמר: ומפרי עץ הגן אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעון בו פן תמותון. בחכמה הוסיפה, כי אלהים ציוה גם לבלי לנגוע. מות בסיר הרע לא לבד באכלנו מן הרע, כי אם גם כאשר נגע בו. כל הנותן אצבע לשטן הנהו עדי אובד ולא עוד מפלט לו. וכאשר אחזה לי אני, אף השטן פי שנים ברוחו, ובאופנים שנים יעשה את מלאכתו, כאשר יפתה את האדם לסור מדרך הישר ללכת בשרירות יצרו הרע, ולעשות זר מעשהו, ככה שוקד הנהו להטותו מן השכל הישר ולהשיא את זדון הגיונו לחשוב זר מחשבתו ולחזות לו משאות שוא ומדוחים, להתנהג בשגעון, למלא את לבו הבל ורעות רוח, לתור אחרי כל משוגה ואך תענוג לו בלהג. קנצי למלים, כאשר אחזה לי אני, לא רק יצר לב האדם, כי אם גם יצר שכל האדם, רע מנעוריו. השגעון יצר הוא באנוש. יען כי ניתן הצו לדבר בשים שכל גם כאשר ההגיון מהביל לאין קצה, לכן נחבא האדם בסתר חדרו להתעלס באהבים עם שגיונותיו, כי מים גנובים ימתקו. והחכמים עד למאד ישלו את נפשם בשוא, כי יקום בהם רוח לירד ללוע הארי השגעון, מבלי אשר יצמח בהם כל נגע אשר ברוח. אך את לבם יסובבו בכחש ושקר יעשו בנפשם, כל באי ארי השגעון לא ישובון. האצבע לשטן רק חלוץ הנהו, ואחריה ימשוך כל האדם. לכן אני זה משפטי: החכמים הגדולים אשר בארץ, החוקרים לכל תכלית, ולא ימלטו גם מחקר השגעון, הם המשוגעים הנסתרים, הנחבאים אל כלי חכמתם ומחקריהם. ויען כי שלמה היה החכם באדם, הלא מודעת היא ונוכחת, כי הוא היה האיש, אשר בשכלו כי עז ובחכמתו כי רבה ובעצמת תאותו להתהלך בכל ארצות החיים ולגלות את צפונותיהם, ירד גם למצולות השגעון. ראה זה מצאתי את הדבר כאשר הוא, אני המאירי חקרתיו אף כתבתיו עמי למשמרת, ולאנשי שלומנו לזכרון. תמו דברי לעת הזאת. תמו ולא נשלמו. ועוד חזון למועד לספר על מעשה שלמה המשוטט ברחובות ובשווקים, ומצעק אני שלמה. אלה הם קצות דברי שלמה מלך ישראל אשר הרה רעיון ללא חת לבנות על משואות בית הקברות לאדם בית המקדש לאל.

פרק י"ד    🔗

כשסיים המאירי את הקריאה בפרשת שלמה בפסוקים “תמו הדברים ולא נשלמו” ו“אלה הם קצות דברי שלמה” ו“עוד חזון למועד”, לא נתפס לנוהגם של מרצים ובעלי סיפורי מעשיות ותיקים המתבלים כל סיום של פרשה ברמזי מלים והעויות, כאילו אנוסים הם על פי הדיבור להפסיק, כדי שלא לייגע רב מדאי את הצבור, ואילולא אהבת הבריות שבהם או שמירתם על הנימוס, היו מסוגלים להמשיך על קהל שומעים אמרי־שפר ודיבורי־נועם כהמה וכהמה, מאחר שיש להם רב. וליתר ענות־חן הם מלכתחילה מסתייגים ואומרים, שלא באו כלל למצות את הענין או את הסוגיה, ויש אומרים את המסכת, ואחרים גורסים את המשנה, אלא להגיד משהו על הנושא, לנגוע רק בקצה המזלג ולציין פרט זה או אחר בשולי הדברים. דרך אגב הם קונים לעצמם היתר עסקה, מעין פרוזבול, אליבי בלעז, לדבר הרבה על רוב ענינים מתוך העמדת פנים חסדנים, שאינם מורים הלכה חס ושלום ואינם מתימרים כלל לתרום איזו תרומה, ומה גם להיכנס לטרקלין, אלא כל עיקרם עומדים כעניים בפתח בקצה ובשולים ומנחת עוני בידם. אך המאירי לא היה כלל מאנשי השולים ומבעלי המשהו. הוא היפוכם הגמור. הוא דווקא היה בעל מלאכה אחת, והיה לן תמיד רק בסוגיה אחת, כולו תקוע בפרשת קהלת או במעשי שלמה. לא העמיד אפילו לרגע פנים, שאין הוא אלא כלב המלקק מן הים, שבא אל קהל אנשי שלומנו ומשהו בידו. אילו הכוח אצלו היה משים את פרשת שלמה בלב כל הקורות והמעשים של כל הדורות, והיה תולה את מחקר שלמה על גפי מרומי כל השיטות של חקר האדם. אילולא הוא המאירי רב עסקים, חכם הכלכלה, בקי וחריף בדיני ממונות, ואכן, זהו המאירי גם כעת, לאחר שפרש דרך ארעי מהוית עולם הכספים לנוח זמנית ממשאו ומתנו – אגב, כל שוכני בית המידות היו פורשים מהויות העולם שמעבר לשער הברזל רק לפי שעה, זמניים כולם עד אחד – אילולא הוא איש עסקים, שכל מפעליו עומדים ומצפים לו שישוב אליהם לכלכלם ולנהלם לפי מיטב תבונתו, אך אילולא קשריו שאינם ניתנים לניתוק עם עולם המעשה, היה נוטל על עצמו את המשימה לצעוק כשלמה בשעתו בכל מקום שיש אזנים שומעות: אני שלמה, ושוב פעם: אני שלמה. כל פרשת האדם חיה מפי אני שלמה זה. כל כבוד האדם תלוי על חודו של אני שלמה. ממה נפשך, אם שלמה היה באמת שלמה, הרי כל אדם הוא הוא. ראובן, הוא אני ראובן; שמעון הוא אני שמעון; ולוי הוא אני לוי. אך אם שלמה חס ושלום לא היה שלמה, מה יהיה על ראובן ועל שמעון ועל לוי? אם שלמה אינו שלמה, ישבר הכד על המבוע וכל הענין שתחת השמש רע הנהו, ככתוב בקהלת והכל הבל ורעות רוח, אין יתרון לבעל הלשון ומותר אדם מן הבהמה אין. לא נבדל האדם מן הבהמה אלא באני. וזו כל חכמת הלשון שנפלה בחלקו של האדם בלבד. האדם אומר אני. הבהמה אינה אומרת אני. אולם באין אני אין כלום. הכל הולך אל מקום אחד, הכל הולך מן העפר והכל שב אל העפר, ואף האדם אך דומם הנהו. אולם המאירי לא נהג, כפי ששכלו היה מחייבו, להרעיש את העולם במסכת שלמה, כי מאנשי מעשה הנהו, ואין הוא לא חוקר, לא פייטן, לא נואם ולא דרשן, לא מרצה ולא מקהיל קהלות. הוא תקע את עצמו לפרשת שלמה בן דוד מלך על ישראל מתוך צורך נפשי אישי לגמרי. לכן ירד לתוך עמקה של הסוגייה, חקר את דברי ימי שלמה מצדי הצדדים, בדק ומצא בספרי ראשונים ואחרונים, וראשית כל בספרי הקודש ובדברי חכמי האגדה, ועל הכל בספרי שלמה עצמו, פרקי מעשים ורמזי־ענינים, שלא נתייחד עליהם עדיין הדיבור עד היום. ומה שמצא וחקר ואזן, שקד להעלות על הכתב בשלוש מחברות. לפי שעה חיבר רק שלושה פרקים מחיי שלמה. עוד ידו נטויה לעשות כל תולדות שלמה ככברה ולהעלות משם את הפנינים והמרגליות, את אבני החן ופתגמי החכמה, ואף פסוקי המשוגה והמשובה המפוזרים בהם, בין במפורש ובין ברמיזה. ואלו הם שלושה הפרקים: א. בית הקברות ובית המקדש. ב. אני שלמה. ג. מעשי קהלת. לפי שעה כתב שלוש מחברות על שלמה כנגד החוט המשולש אשר לשלמה. באזני אנשי־שלומנו קרא רק את החוברת הראשונה. על זאת סח המאירי בתום קריאתו מעין הפטרה לפרשה ראשונה, לשם הסברה. פשיטא, הוסיף ואמר, אין בדעתו כלל לפתוח בקריאת יתר המחברות, לאחר שאנשי שלומנו נתייגעו כל כך הרבה בהקשבה. מבין הוא כמה קשתה על ידידינו ההקשבה. ואין צריך לומר, שהוא אסיר־תודה להם, שנהגו בו עין יפה ויפה הקשיבו. אמנם, הוא כתב את הדברים בספר. אך מה הם הדברים הכתובים, כשאין אזנים שומעות להם? דרך משל, אדם המדבר אל עצמו, כלום דיבורו דיבור? הדיבור מתחיל לא מן הפה, כי אם מן האוזן. המדבר על אזנים ערלות, ומה גם המשוחח עם עצמו, זורע לרוח. הוא הדין במעשה הכתב. הכתיבה מתחילה מן האזנים. לא הקולמוס כותב, אלא האזנים מחברות את הספרים. משום כך אמר קהלת בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, מאחר שאין בעולם כל כך הרבה אזנים קשובות, כפי מנין הספרים, שכבר נתחברו ושאפשר היה להתחבר. מחזיק הוא טובה לאנשי־שלומנו, שאין כמוהם בעלי אזנים קשובות. צדקה עשה עמו הגורל, שהביאו לכאן, לשבת תחכמוני זו, לקרוא את פרקי שלמה, שכל כך הרבה טרח על כתיבתם. בשום מקום בעולם לא מצא אזנים קשובות כאלה.

לאחר התשבחות, שנאמרו על ידי מר המאירי לקהל אנשי שלומנו, שוב אין אנו פטורים מלעיין קצת בנסיבות המיוחדות, שעמדו למר המאירי לזכותו בקהל שומעים מיטיב להקשיב כזה. לכאורה המעשה תמוה במקצת. בידוע לא כל אוזן נוטה לשמוע, אך כל פה נוטה לדבר. קשה ביותר להקשיב לדברים כבדי הגיון התובעים מאמץ מחשבתי לקליטתם. על אחת כמה וכמה אין הדעת סובלת להאזין שעה מרובה לפרקי מגילה, הכתובים בלשון ארכאית קמאית. כגון לשון תנכית עתיקת יומין, שאין לה בימינו עוד מהלכים, שמר המאירי היה שוגה בה, כנראה, או שהסיח עצמו בה על שום שמצאה נאותה לשמש שפת המוח והלב של שלמה, שקורותיו נכתבו, ויותר ממה שנכתבו נרמזו, על דפי התנ"ך ובספוריהם של החכמים הקדמונים. מבחינתו של מר המאירי, הצועד בעקבותיו של שלמה, הצופה בכל המסכת העולמית מבעד למשקפת המשולשת, רשאים גם אנו לומר, ששיחתם של הבריות היא פלא־נס מאין כמוהו, מאחר שעליה להתגבר על אבן־נגף משולשת. א. אצבע המזל היא שנוצרה לבני אדם שפה משותפת להסיח זה לזה את מחשבותיהם. ולא היה זה בגדר הנמנע, שהדברים יתפתחו בכוון ההפך מזה: היינו, שכל בן־אדם יהיה בעל שפה פרטית משלו, כדרך שכל אחד שוקד לסגל לו משפחה, או נחלה־בית, שהיא קנינו הפרטי; ואם לא כל אדם יכול שהיה כל דור יוצר לעצמו אלף בית חדשה, ונמצא שכל דור הוא דור הפּלגה. אמור מעתה: נס האלף בית המשותפת לכלל בני המדינה הוא נס גדול, אות הברית של האחוה האנושית. ב. שוב אצבע המזל. לא די שהמלים משותפות לכל, כמעט הכל שותפים לפירושי המלים, ושנים האומרים שולחן מתכוונים בפירוש לשולחן, וכן שנים האומרים לחם נועצים את מחשבתם במין דבר שהוא נאכל. אמנם, הדברים אמורים בשמות עצם; ואילו לגבי הפעלים יש שמושגיהם נבדלים בתפיסותיהם השונות זו מזו של בני אדם. כגון ששנים אומרים אהבתי, אינם מתכוונים לאותו דבר ממש. אבל בכל זאת הם מבינים זה את זה בקירוב. ג. על ידי כך שקיימת הבנת גומלין של בקירוב בין הבריות קם ונהיה הנס השלישי, בוודאי הגדול שבנסים, שבני אדם מסוגלים דרך כלל לשוחח זה עם זה; שיש להם רצון ואף סבלנות להקשיב זה לדברי זה ולהתאים ביניהם את הדיבור וההקשבה לסירוגין. ולא עוד אלא שעל הרוב הם שומרים נימוס ואינם נכנסים איש לתוך דברי חברו. ואילו על פי דרך הטבע ראוי היה שתתלקח מלחמת הקיום על הדיבורים, אף גדולה מזו הנטושה תמיד על הלחם, שכל אחד יהא להוט להוציא את רוחו דווקא, להביע באזני רעהו את הרעיונות הטורדים אותו ולמלט את משא נפשו, תחת לבלום את יצר הדבור של עצמו, להשבית את כוח מחשבתו, לפרוע את הלך רעיונותיו הטבעי, כדי לשמש כלי־קיבול ליצירתו הרוחנית של זולתו. אילולא תיאבון השמיעה או יצר הטוב להיות אוזן קשבת היתה מן הסתם הלשון נעשית לחזית, לשדה קטל, ובני אדם היו עושים מלחמות קטנות פרטיות, כמובן, על הזכות להשמיע תחת להקשיב. הואיל וכל שיחה היא מעשה נס, ונסים אינם מתרחשים בכל שעה, נמצאת כל שיחה נאותה, עשויה בטוב טעם ונחת ובהידור־נימוס, נהוגה לפי החוק נושא הברכה – כל שיחה יש לה חוקיה הפנימיים, כשם שכל מנגינה מעלה מתוכה חוק הפועל משלה – יקרת המציאות באמת. ואם אינה במעלה זו, הריהי כל עיקרה המולה וניצוח־דברים, בלבול־גומלין עקר, שאינו מחדש כלום. היינו, מלחמה קטנה, ויש בה אפילו שפיכות דמים, אלא שהדם הוא כאן הנפש, לשד המוח, מיץ העצבים. כך בשמיעת דברים שבעל פה, קל וחומר בשמיעת דברים שבכתב. בעל פה גורם לשומעו לפעמים נחת כפולה. הוא מודיעו דבר מה. ומלבד שהוא משמע, הנהו גם בגדר ראוה, כי אנו רואים אותו בישיבתו על האבנים להלביש את מחשבתו הגלמית במחלצות הניבים, בהתגוששותו עם מעצורי הבטוי, ופעמים בלהגו, בשקידתו חסרת האונים למצוא את המלים הנאותות, בסילופו את רעיונו, בפליטות־פה שלו ובכל כשלון וכשל, העושים אותו מגוחך בעינינו. יש גמול ושלם במתן אוזן קשבת לפה המדבר. אך קריין במגילה, המביא את דברו ערוך ומתוקן מראש, הקורא בשטף ותובע גם הקשבה בשטף, האזנה בלתי פוסקת, שאין לה כל חניות ואתנחתות, ללא מראות נוף הכושל והמגוחך, הריהו רק מקבל ואינו נותן, וכל פסוק היוצר מפיו וברוב חפזון דוחק אצל כל אחד ואחד משומעיו את מחשבותיו, גוזר עליהן חנק, כופה עצמו על זולתו ומוציא להורג את ילדי רוחו או את העוברים שלו, עושה אותם נפלים. כל קריין רוצח ילדים הוא. אין לו ברירה לקריין, אלא לעשות את עצמו גם כן ראוה, להתפתל בשעת הקריאה בכל מיני העויות שגעוניות, כדי לבדר את קהל השומעים ולעשותו לקהל־צופים. אומנות הקרינות ניזונה מן ההעויות, ועל כרחה מתבלת עצמה במטעמים. והמטעמים הם שגעון. לכן יגדל הפלא שבעתיים במעשה אנשי־שלומנו, שישבו שעה ארוכה בטוב טעם ובנימוס והקשיבו לקריאה במגילת שלמה ללא כל קריאות בינים – שסתומים אלו, ששום חבורה של חכמים ונבונים אינה יכולה לישב כלל בלעדיהם – וללא כל תנועות וסימני היכר כל שהם לקוצר־רוח ולרוגז־עצבים. הם ישבו כולם כאחד דרוכים ומרוצים וטובי־לב, זיוותניים ממש – אור שבנשמות לעולם ניכר הוא במראה הפנים – כעדת תינוקות, המקשיבים למורם, שהוא רב־מג לסיפורי אגדות. לא כי כעדת תינוקות שובבים, שהגיעו להקשבת אגדות לאחר מעשי השתוללות מרובים, שעוררו את חמת־זעמו של מורם, וספגו את גערותיו, ונחרדו, ועמדו והבטיחו למורם הטוב, אמנם, רגזן הוא, להטיב את דרכיהם מהיום ולהבא ולהיות ילדים טובים וצייתניים, בתנאי שיספר להם אגדה יפה. והמורה הטוב, אמנם, רגזן הוא, לא נהג עמהם בחומר הדין ונתפייס להם ועשה את מבוקשם. ולפי שהוא נתפייס להם, נתפייסו אף הם לו, וכולם כאחד הפנו אליו את הצד השמשי של ישויותיהם הקטנות ומקשיבים אליו מעומקא דלבא, מתוך הטוב שבטוב שבנשמותיהם המשתוקקות לטוב, ופרצופיהם זוהרים מן הטוב, וכל המבעים בפרצופיהם מעידים עליהם, שהם מחזיקים לו טובה. ככה שמעו אנשי שלומנו את המאירי הקורא במגילה.

אילו נכנס זר למחיצת אנשי־שלומנו וראה אותם מרוכזים בשמיעתם ושובע־נחת בפניהם, וחמדה טובה שפוכה בכל סברם, היה בוודאי תוהה על המחזה ושואל מה זה, ומהו עיסוקם של האנשים המבוגרים הללו, שאינם נושאים ונותנים, כנראה, לא בתכנית לבנין ערים ולא במרשמים לתעשית כלי זיין חדשים לתבערה מלחמתית עולמית, ודומה שאינם כלל עדת פייטנים ומחברי מחזות, שנתכנסו יחדיו להמהם זה את זה בפלאי־סגנון ובלהטי־אמנות, ובכן על איזו מדוכה יושבים הללו, ומה בשורה יש בפי האחד הקריין, שהכל מאזינים לו בלהט ובחשק ובריכוז כל החושים כביכול, היה תוהה ואינו יודע פשר. פשיטא שלא היה יודע, כי זר לא יבין את אנשי־שלומנו. אך ראה פלא: מחזה זה היה חידה גם בעיני מנדו מורם ומדריכם. מנדו, המבין כל חקרי הנפש של אנשי־שלומנו, הטורח להבין כל סתום ומוקשה, אף כל רך ונוקשה, שבלב אנשי־שלומנו, אף הוא לא הבין. לא פילל כלל, כי תיתכן הקשבה מרוכזת כזאת לזולת אצל בני־אדם, שכל אחד מהם מטולטל אולי בקרב נפשו. ולפי שהקריאה במגילה הביאה לידי פועל־יוצא בלתי צפוי, ולא עוד אלא הפוך ממה שעלה במחשבתו תחילה, היה מקום למורה לפשפש במעשיו, אף בדרכי הגיונו ובעיקרי־שיטתו. יכול שהמחזה הזה הופך את כל קערתו על פיה, והיא הוכחה שכנגדו, שאין הוא מבין כלל לנפש האנשים. ראשית כל, צריך היה למצוא טעם מספיק למשמעת זו, שהיתה שרויה במסיבה בכל שעת הקריאה המרתקת. צריך היה להסביר מניין שאבו אנשים אלה, שכל אחד מהם צמוד לרעיון קבע, או חוזר ושב שלו, את כוח הרצון לכיבוש היצר השובבני שלו – המורה סבור היה, שאין השגעון אלא יצר־שובבות מוגבר – ולהיהפך לתלמיד מקשיב, לילד צייתני ממש. אכן, כמה נימוקים היו לכך. א. שלמה המלך חכם גדול היה, מלך גדול היה, עשיר גדול היה, הקיצור, גדול היה בכל. ומדרך המשוגעים, שהם כילדים אוהבים להיכנס למחיצתם של גדולים, לגלגל בשיחות על גדולים, להיות מקורבים מאיזה צד לגדולים. נימוק שני, ואף הוא מתקבל על הדעת, הוא זה. אנשי־שלומנו היו מעוסקים כל אחד בשלו, וכל אחד מהם היתה לו נקודת הריכוז שתפסה אצלו עולם ומלואו, כגון, שזה רדף אחרי הזמן, זה ארב לשחור, זה ביקש את התכלת, זה גזר על עצמו צלילה לתוך הבאר, זה טרח לווסת את עטישותיו, זה חיבר תוים לפיהוקיו, זה היה מעוסק בעשיית פסינס בקלפים וזה שיווה במחשבתו כנגדו צורת אדם, הנושא אסל ושני דליים מלאים מים על גדותיהם וכל חושיו דרוכים לבלי לשפוך אף טיפה משום דלי – המורה עינו היתה צפויה לכל תעלומות לב של אנשי שלומנו – וכך, כל איש נעוץ במיטב ישותו בענין משלו, ורק את הטפל שבישותו מפקיר לכל שיח ושיג עם זולתו. לכן, על שום כך דווקא, שרוב בנין האני נתון לנקודת המוקד של הנפש, יכול היה כל אחד להיפנות בכל יתר הנקודות הישותיות אל הזולת ולהעמיד כביכול את הטפל שבו לשירות הצוותה. ואמנם, הטפל של האני נתן את עצמו בשלימות, במרוכז, במסירות. למרבה הפליאה היה למורה גם נימוק שלישי למחזה – דבר זה שימש לו הוכחה ואזהרה, שיותר ממה שהוא מדריך את תלמידיו, הוא עלול להיות מודרך על ידיהם ולהידבק בחולשותיהם, שכן אף הוא כבר נתפס לראיה המשולשת כשלמה בן־טיפוחיו של המאירי, והוא, כי שכינת החסד, שאצלה מאורה על הכל במסיבה של היום, ינקה לא במעט מן המזונות, שהיו ערוכים על השולחן בחדר הסמוך, מוכנים לפני אנשי שלומנו לשעת ההפסקה. הרהור זה, שבנצנוצו נראה פחות־ערך, נתעצם והלך במחשבתו של המורה ותפס בה חיש־מהר מקום מרכזי במשולש הנימוקים. לא נוח היה למורה ליתן את דעתו עליו. הוא סתר עיקר גדול, שהטיפו לתלמידיו, כי האכילה פוגמת בצוותה, שאין כל סמוכין בין חיי הנפש לפיטום הגוף, שהשכל והקיבה צוררים זה לזה, שעיכול המזונות הוא מעצור לפעולה המחשבתית, שהאדם בשעת אכילתו הוא חיה טורפת. ביקש לדחות את ההרהור – והוא דחק עליו. לא די שההרהור התגונן מפניו, אף התקיף אותו. הוא כך אמר: בשוא נתעית, מורי ורבי, ותורת־שוא הטפת לתלמידיך; לפי שיטה נפסדה, העשויה להמיט עליהם אסון, הנך מנחה אותם. ויכול שאתה חוטא בדיני נפשות. מה משמע? כלום בני אדם מלאכי השרת הם? בריות נאצלות? נשמות ערטילאיות? כיוון שהם יצורים אכלניים, מכלל שהאכילה היא תפארתם. לא נבראו אלא על מנת לפטם את גופם. פיטום הוא תכלית בריאתם, וכל המרבה להתפטם הרי זה משובח. ולפי שהאדם הוא יצור חברתי, הרי שכל הדברים הטובים עליו והערבים לחכו, טובים וערבים לו פי כמה וכמה, כשהוא עושה אותם בצבור. כלום אין האדם בעל כרס בפרהסיה? כלום אין אחד יודע בחברו, שהוא בעל צרכים ושהוא בא על מיטב תענוגותיו כל פעם שהוא בא על סיפוק השפלים והנאלחים ביותר שבצרכיו? אם כך מן הדין להגיד את האמת, לקרוא בקול גדול למען האמת – המורה סבור היה, שהאמת היא חוק העליון של קיומנו עלי אדמות – שהאדם הנהו מכונת צרכים. אילו הגיד המורה את האמת הזאת לנפשו במלואה, לחש לו שכלו, נחשו לו חושיו, היתה מיד דעתו מיטרפת עליו. הוא לא היה מסוגל לעמוד בכגון זה. הוא היה רוצה לברוח תרפ“ט אלפי פרסאות מן האני שלו, ובלבד שלא להעלות במחשבתו רעיון זה, שהאדם הנהו יצור־פיגולים, אכלן וטרפן. המורה סבור היה, שכל אחד נושא בחובו איזה רעיון־חרדות, מעין פתיון לטירוף הדעת, שאילולא היה כל ימיו בורח ממנו, מסיח מחשבתו ממנו בכוונה תחילה בכל התחבולות, היה משתגע. לא נאה היה לו למורה מנדו רופא חולי השגעון, להשתגע בעצמו. הוא תמיד עמד על המשמר לבלי להתמוטט פתאום לפתע. הכי לא על מנת כך נעשה רופא חולי השכל כדי להחזיק בעצמו מעמד כבר־דעת? מסיבה זו, שמפאת כמה חידושים שנתרחשו בה, כגון הקריאה מתוך הכתב, השולחן הערוך, שהיה מוכן לפניהם ועומד ומצפה להם מעין חלק לעולם הבא, שיש בו חתיכת לויתן ומעט יין המשומר, ואולי כמה הפתעות דקות אחרות, שנועדו לכל אחד מהם בסוד נפשו בלבד, נתחבבה מאוד על אנשי שלומנו והיתה נזכרת על ידיהם לאורך ימים בחיוך מלבב, כדרך שמעלים זכרונות על הילולות נעורים ועל משתאות בחתונות. היה מי שאמר דרך שאלה – אבינועם היה זה, כמובן, שהיתה זו אולי מסיבת מפנה. לשון אחר מסיבת השראה, שאפשר היה לשאוב בה נשמה יתירה בדליים ממש – מסיבה זו, ניתנה האמת להיאמר, היתה שעת מסה קשה למורה וגרמה זעזועים עזים למערכי־רוחו ולמוסדי־שיטתו. לא ייאמן כי יסופר, שהמורה, שנחזה תמיד בעיני תלמידיו יצור־חלמיש, תקיף בדעתו ובריא אולם ברוחו, שכשם שמראה־פניו הוא נציב־אבן, כך כל עיקרי־תורתו יציבים וקיימים ללא קורטוב פקפוק, נגיד ומצוה שהמשרה על שכמו והעוז בידו לעקור כל מעקשה שבשכל, היה בסתר־רוחו עשוי קרעים ומוחו פוסח על שעפים רבים, נפשו ככברה, ולא היה קוץ של משוגה וכפירה, שלא מצא בהגיונו קרקע לגידול. הוא הבין את כל התהפוכות והשגיונות שבלב אנוש. ולפי שהבין כל שגיון, ביקש לרפא אותו. הואיל והיה אכול ספיקות, טרח להאכיל כל ספק מנה של אמת. הוא האמין באמת. האמין שיש אמת ושהאמת היא יסוד העולם. אף סבור היה שהוא השיג את האמת. מכל מקום הרי השיג את האמת, שתכלית האדם היא האמת, שבכוח האמת אנו חיים ונושמים. והנה בא המאירי, התומך את יתדותיו בשלמה המלך החכם, ומכריז ומודיע שהשקר והכזב הם נשמת החיים, שאילולא חסד השקר והאור המחיה הגנוז ברמיה, לא היתה אם מניקה את תינוקה והתינוק לא היה מתפנק בחיק אמו, ואשה לא היתה מתעברת לאיש וגבר לא היה מסובב עלמה, והחיים האנושיים היו חוזרים לתוהו ובוהו. אותה שעה, כשנקראו הדברים מעל הכתב בניבי התנ”ך, הם ניחתו ללב המורה כחצים שנונים, ועיקרי־תורתו על האמת נתערערו עליו… לשעה. כן, לשעה, כי לא איש המורה להחליף תורה. הוא כבר חתם את תורתו בתעודתו לשמש רופא ומדריך. הכי יעלה על הדעת של איש, המהלך בראש עדה כושלת, והוא מורה דרך לה, וזה דברו בפיו תמיד אל אנשי העדה: לכו בעקבותי ותצאו מאפלה לאורה. ואכן, לפיד בידו להאיר לפניהם את הדרך, ונניח שזהו לפיד־רמיה, כלום יקום ברגע אחד לכבות את הלפיד? הלא בנפש אנשי העדה היא. מוטב לפיד־רמיה ביד, מן האופל הגמור. ומה גם, שעל ידי הלפיד כבר נעשתה כברת דרך. אין מכבים לפיד באמצע הדרך. אין מכבים לפיד. אין מכבים – קרא המורה קריאה משולשת בלחש אך בהגוי שפתים לעידוד עצמו. ושוב נחרד, נתחלחל, בתתו את דעתו על כך, עד כמה הוא סותר את עצמו מניה וביה, להשתית את נאמנותו לעיקרי־אמתו על יסוד של העדפת לפיד רמיה על האופל הגמור. הוא כבר בגד בעצמו, ועדיין הוא חי ופועל, כאילו לא חל בו שינוי.

אך מנדו מורה היה, מורה לפי תעודתו ומעצם טבעו. כשרונו ויעודו שמו את משרת המורה על שכמו, והמורה אינו רשאי להסס הרבה ולעשות חשבון. מורה דמיונו כחץ הירוי. אילו ניתן פה לחץ היה בוודאי מכריז ומודיע על עצמו, שאין הוא ירוי אלא מורה בדעת ובהשכל. מנדו היה מורה ירוי ומדריך מודרך, לא כי, נדחף. למורה אסור לשגות. המורה גדול במעלתו אף מרום מעלתו של הכהן הגדול לשלומי האמונה. אין הוא בר־שגיאה. אילו היה אחד מאנשי שלומנו תופס את המורה בקלקלתו היה מתערער כל הבנין, שמנדו הקים בעמל כה רב ובשקידה יוצאת מן הכלל, הוא בנין בית מרפא לתלפיות, מגן ומחסה לכל תועי־לבב. מנדו פקפק בכל, אך לא רצה ואף לא יכול לפקפק בדרך החדשה לרפוי חולי הרוח, שנסללה על ידו ושעתידה לפרסם את שמו בעולם כאחד ממצילי האנושיות משוט העברה והזעם, המכלה ומשחית נפשות רבות לאין שיעור יותר מכל המחלות האחרות יחד. וזו היתה סיסמתו של מנדו: מרובים חללי השגעון מחללי השחפת והסרטן וכיב הקיבה וחולי הלב וכל המחלות והפורעניות האחרות. כי אין אדם מת אלא אם כן נשתגע תחילה. כן, כן, על שום שהאדם תועה בדרכי השכל הוא הולך למות. ואילו נאחז מין האדם באותה נקודת העוז והשלום שבנפש, באותו אי השלוה, שהוא שכל טוב, לא היו מתים כלל.

המורה לא נשתהה הרבה בעיון מחשבה. הכי עת לו למורה בשעה שהוא עומד על דוכנו להגות מחשבות? דומה מורה לרב החובל, למטיף ולנואם, לצופה העומד על המגדל, לשומר הסף, לשר צבא היוצא בראש צבאותיו, למלך ביום קרב, ליולדת המתהפכת בציריה, לרופא מנתח, העומד ליד החולה והאזמל בידו. לא המחשבה היא אומנותו, כי אם ההיחלצות לפעולה. המורה כבר הגה וחשב הכל עד תום. כעת לא ההגיון עמו, כי אם ההגה לו. ההגה והמושכות. ומה גם שאבינועם משנה למורה היה תמיד נכון בכל שעת הדחק לעמוד לימין מנדו ולעשות את הדבר הנכון בשעה הנכונה. והוא שפתח בתנופת־יד־חן ובסבר־פנים נלבב את הדלת לחדר השולחן הערוך. אנשי־שלומנו משולים היו אותה שעה לעדת דרדקאות, שנתבשרו בצלצול הפעמון, כי הגיע תור ההפסקה הגדולה למשחקים ולשעשועים. ואף על פי כן לא נהגו כאותם דרדקאות, הפורצים לצאת מבית־כלאם בהמולה רבה ביד דוחקת יד ובכתף צוררת כתף, כי בשובה ובנחת וברוב נימוס ודרך ארץ צעדו ופינו דרך איש לרעהו, לפי איזה מפתח של מעלה וחשיבות, שהיה נהוג אצלם לשימוש בימי התקדש חג המסיבות. באמת אמר פעם אבינועם בסוד שיחו עם המורה: קסמים במסיבות להפוך כל אחד ואחד מאנשי־שלומנו לאדם חדש, לתת בו ממש שכל טוב. המסיבות של אנשי־שלומנו טובעים גושפנקת האמת בעיקרי־שיטתו של מורנו.

האכילה בצוותה, בניגוד לכל הדעות השליליות, שנאמרו עליה מפי המורה, או בשמו, בהזדמנויות שונות, הוכיחה באופן מוחשי לגמרי, שאף בפעולה גשמית זו צפונה, כנראה, שמינית שבשמינית מן הנשמה היתירה; ולא עוד אלא שאם היא באה לאחר מנה גדושה של מאמץ מחשבתי וטיפול בהויות מעולם הרוח, היא מוסיפה טעם לשבח לדיון במושכלות, וכאילו מוציאה את הסוגיה הרוחנית מתחום המפשט ומכניסה אותה לגבולות הממש, ממחישה אותה, משתפת כביכול את הגוף בחיי הנפש, מפקיעה את הרוח ממחוז השמא, שהוא נעוץ בו מטבע ברייתו, ונותנת בו תוקף של ודאי. ראיה לדבר, אותו בר נש בעל תאוה לאכילה, המשלשל לתוך קיבתו ברעבתנות מלוהטת צרכי אוכל ומשקאות, זולל וסובא זה, הפושק פה, לועס בשניו ומוצץ בשפתיו, הנה זה לא כבר היה מגלגל בשיחתו, וגם כן בלהיטות, בדברים העומדים ברומו של עולם. כיוון שהאכילה מוכיחה, שהאדם הוא בריה ממשנית, שמע מניה, שאף כשהוא יושב ודורש בענינים שבאצילות, אין הוא מפריח שלפוחיות נבובות לתוך האויר, אלא דן הוא בדברים הנוגעים לגופו ולבשרו, שחייו תלויים בהם. כשם שהרוח מעלה את הבשר, מזככו ומעדנו, כך הבשר מוריד את הרוח מן האוריריות על מנת לממשו ולאוששו. לא רק הנשמה נותנת עליה לגוף, אף הגוף מביא תיקון לנשמה. דעה זו, המונחת בעצם ביסוד כל השמחות־מצוה, הנהוגות מדורי דורות בחיי כל העמים והגזעים, השנויה הרבה בספרי יראים, שמעלים את השולחן לכלל מזבח, המתחייבת מאליה על ידי השכל הישר – הרי הגוף משכן לנשמה, וממילא קדושת משכן עליו – לא היתה מקובלת כלל על המורה, אדרבה, היתה מופרכת בעיניו, נתחוורה כעת למנדו ובתוקף פתאום – בדומה לאדם שנשר תבלול מעל עיניו ואור גדול נגה עליו – למראה הילת השלוה, אשר אפפה את כל אנשי־שלומנו בשעת אכילתם וטבעה את הנועם והשכל הטוב בכל סבר־פניהם. הם אכלו לא בלהיטות ולא בחפזון, כי אם בנחת ובטוב־טעם. עין בלתי מזוינת לא היתה מבחינה כלל שום העויה משונה בשום איש מן המסובים כאן, אף על פי שבדרך כלל אין אדם, שאינו נראה לעיני הצופה בו בשעת אכילתו כבעל העויות משונות או כמתעתע; ואפילו טרזן ואנין הדעת ומהדר בנימוסים, המקפיד עם עצמו שלא יהא נראה כתוקפן, המעלה מתוך הצלחת כמציל מפני הדליקה, אי אפשר לו להימלט ממבע־פנים של גסות הרוח. אך באנשי־שלומנו לא דבק אף צל של גסות בשעת אכילתם. אדרבה, פרצופיהם נתעדנו, מבטיהם נזדככו וחיוכיהם נעשו צלולים ומפוייסים – היטב בחן המורה וראה, כי תמצית של טירוף הדעת צפונה תמיד במבט העכור ובחיוך המבוייש או הפרצני, מכל מקום הלא־אנושי. מכאן שהאדם הוא אדם במבטו ובחיוכו – ונראה היה כמעט בעליל, כי אותו שלום־בית שירד לנפשם – כלום אין כל שגעון קטטה או מלחמה בין חלקי האדם, פילוג ברשויות, מיחוש הפלגות, כדברי המאירי מפי שלמה? – מקורו באותה אכילה בעתה ובחברותה, ששימשה המשך נאות ומשלים לשיתוף הרוחני, והיא שעשתה בהם מזג טוב של גוף ונשמה, אני ואתה, שכל וחזיון, והיא שכנה ברוחם את האמת. הנה. אמת יסוד עולם. אמת יסוד אדם. רוח בלי גוף, היא פלג אדם. פלג אינו שלם ואינו אמת. רק בזיווג הגוף עם הרוח נולדת האמת. ואולי, סבור היה המורה, נועם האכילה עומד להם לישב ככה למעדנות אחרי אשר הקשיבו לאגדה הקודרת על אודות שלמה בהתפעלות ילדים, כאילו לא שמעו כלל את כל החבלים במרורים אשר נפלו בחלקו של שלמה ואף אחד מהם לא נתעורר להשמיע חוות־דעתו על הנושא, כנהוג. מסתבר שעד שהפיות לועסים והגופות ניזונים, פרקי המגילה תוססים ומחלחלים, מתבשלים כביכול בתוך המוחות. זה כוחה של אכילה לשמש חפוי, מעין כיסוי לקדירה, על שכלו של בר נש השפוּת תמיד על האש – נצנץ רעיון במחשבתו של המורה, שנראה לו מוזר וכאילו לא מיושב.

עד שאנשי שלומנו הטיבו את לבם בתבשילי האורז ותפוחי האדמה והזינו את מבטיהם בפירות, המוכנים לקינוח סעודה, ואבינועם הביע את הצעתו לחוות דעת של אנשי שלומנו, לדחות את הדיון במגילת שלמה למסיבה הבאה כדי שידידינו יספיקו בינתיים לעיין כראוי, או כפי שגרס אחריו מר חזקוני־דובי, לאחד את הפרטים למסכת אחת, וכפי שניסח מר בארי על פי דרכו להעמיק כראוי בסוגיה, ועד שנתעורר דיון על ההצעה ונסתכם להסכמה כללית עליה, שימש מוחו של המורה זירת התגוששות של שני צדי המטבע, שני חלקי האמת, על נושא הקמח והתורה, הרוח והקיבה, הצוותה ואכילה. אותה שעה נעשה המורה בעיני עצמו לאיש הבינים, להססן המחולק עם עצמו, לפלג־אדם, ליצור קרוע ומשוסה, שהיה כל ימיו בזוי ונמאס בעיניו. רבים סבורים, שאין אדם אפיטרופס לשכלו. רואים הם את מוחם כמין מצולה זרה ושכלם מעין חכּה שמשלשלים אותה לתוך המוח והוא מעלה משם מה שעולה לה במזדמן, תנין, כריש, קרפּיון, זאב־המים, חמור־ים, צלופח, כלכית, דג רקק או כל מין שהוא. לא עליו האחריות. היום הגיד כך ומחר יגיד אחרת. רוח הוא באדם, ואין להלוך נגד הרוח. השכל מתפתח ואף הדעות וההשקפות מתפתחות ומשתנות, וכיוצא באלו תירוצים, המתירים לאדם לכפור היום בעיקר, שהיה מקודש עליו אתמול. ולא עוד אלא שיש מתגאים על החליפות והתמורות, המתחוללות מפעם לפעם בהשקפותיהם, כי זו הוכחה להם, שאין הם קופאים על שמריהם. אך מנדו המורה סבור היה, שדעותיו של אדם הן אמונותיו, ואין שתי אמונות לאדם, כשם שאין לו שתי נשמות. אף סבור היה, שהשקפותיו של אדם הן חוט השדרה שלו, ואין שני חוטי־שדרה לאדם. ושוב סבור היה, שאפילו נניח, שאין אמת אחת לכלל האנשים – בתוך תוכו לא הניח אפילו בדרך השערה, שאין אמת אחת, קבועה ומוצקת ומוחלטת לכל אנשים ולכל הזמנים – מכל מקום לאדם אחד יש רק אמת אחת. אך הכי לא הוא הטיח באזני האנשים כנגד אכילה בצבור? וכי לא הוא חלק על מה שאמרו חכמים קדמונים, ששולחן ערוך שאין אומרים עליו דברי תורה דומה כאילו מעלים עליו זבחי מתים, ודרש היפוכו של דבר, כי תורה שמתבלים אותה באכילה, היא תורה מתה? והכי לא הוא סח פעם, שכל העושה כורך מאכלי־תאוה, הסועדים את הלב, או מיני מתיקה, הערבים לחיך, עם פרק שירה או מאמר החכם וכל עיון־מחשבה, זורע את נפשו כלאים ועושה פלסתר את דבר הרוח? אף אמר שגם השכל מחייב להינזר מן המאכל בשעת תלמוד תורה, כי עץ הדעת עץ מאכל הנהו, וכל דבור של חכמה הנהו כפרי הטוב, הסועד את הלב ומרווה את נפשו? טעות היתה בידו. לא די שדעתו היתה עליו משובשת, ישבש בטעותו גם את דעתם של אחרים. מן היושר הוא שיקום ויתוודה לפני אנשי־שלומנו ויכריז בקול לומר: טעיתי, נשתבשתי, שבשתי.

עוד הוא תוהה בדעתו ומתלבט בהגיונו, ומפיו פרצה קריאה: טעיתי, ידידי, אני זאת אומר לכם…

הלל לשולחן הערוך

ידידי ורעי, לא בחומר ההגיון אדבר אליכם, כי אם ברגש סוער. כאשר אני רואה אתכם מסובים אל השולחן הזה, זאת הפעם הראשונה, צף ועלה בי הרעיון, כי טעות היתה בידי. כלום מה אמרתי לכם? פעמים הרבה דרשתי את האכילה בצבור לגנאי. סבור הייתי תמיד, שאין זו מן המידה לעשות כורך דיבור ואכילה. אבל טעיתי, טעיתי, טעיתי. צדקו ממני חכמים קדמונים, צדקו ממני מנהגי הדורות, שזימנו גם את הגוף לכל שמחה של מצוה ולכל מקרא קודש ותענוג רוחני. באמת אמרו: אין קמח, אין תורה. ואף אנו נאמר: אם אין פרי העץ ופרי האדמה ומשמני הארץ אין גם טל השמים. וראו, מקרא מפורש הוא בתורת משה בפרשת משפטים על אצילי בני ישראל לאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אף מן הבשר נחזה אלהים. הכל אלהים. והכל תורה. פעמים סעודה היא שירה. וכשמסיחים בסעודה נעשית הסעודה גופה אגדה. שיח חיך אל חיך. לא רק פה לאוזן ידבר, אף יפה־נוף לעין ימתיק שיח. הנה האורז הלבן בצלחות שלפנינו, כמה יפה מראהו ומה נאה חן־שיחו. אורז זה כולו אמת. אין בו אף קורטוב שוא ושקר. טהור הוא. אין בו דופי. הוא לבדו משגב עוז לאנוש.

אילו גלה אדם לאי רחוק, שאין בו לא בשר ולא חלב, לא דגים ולא כל פרי, ורק מנת־אורז מוכנה לו כל יום לסעודתו, היה מספק בו את כל מחסורו ונפשו אינה מתעטפת ברעב. לכן בו יבטח אדם. הוא לחם, הוא בשר ויין, הוא פרי ובו כל נופת וצוף טעם. על זאת דור לדור יגיד טובו. אדם כל זמן שצלחת האורז לא תחסר לו, מובטח הוא בחיי העולם הזה, וכל דאגה לא תטרידהו עוד מלישב על התורה ועל החכמה. כנגד ק“ן טעמים שבאורז, מוצאים אנו לא פחות מק”ן טעמים, ואולי למעלה מכך, בתפוחי אדמה – המורה הסב את פניו מצלחת האורז לצלחות תפוחי האדמה שבצרן – אף תפוח האדמה חן הלובן עליו. מעלה יתירה לו שהוא נאכל באופנים לאין שיעור: נא, צלוי, מבושל, שלם ומפורר בקליפתו ומקולף. כל אחד מתקינו על פי דרכו, נותן בו טעמו, מגלה בו טוב־טעם מיוחד לו. בישולו תורה היא, כושר ההנאה ממנו לא כל שכן. כל אחד מוצא בו מהרהורי חושיו ומרחשי־כיסופיו. ומה נאמר ומה נדבר בשבחו של פרי העץ – סח המורה והפנה את מבטו לכרי הפירות שעל השולחן – הכי רק ילדי הטבע הם? אף ילדי הרוח הם. הפרי הוא ראשית תבואתו של השכל הנאצל השפוך ביקום. והוא אות וסמל לכל תנובה וניב. הפירות הם מחשבות הבורא. לכן כוח בפרי להפרות את רעיוני לבנו. לא קול ולא לשון לו, אך בשפת אלם ידבר אלינו פלאי־חכמה. ממנו נלמד שכל טוב, ענוה, תום, נועם השלוה, חסד האמת, נחת, נחת, נחת. נחת בפרי ועמו נחת. נתח בשר כי בא אל קרבנו, גוף זר נכנס לתוכנו, הדוחק עלינו, לוחץ אותנו, מבליט את ישותו בקרבנו ותובע תפיסת־מקום לעצמו, מוצץ את דמנו, מגרה את חושינו מצמיאנו תוך כדי שמשביענו, מסלידנו עם שהוא מהנאנו. אך הפרי הטוב הוא כולו צנוע וענו, אין בו אלא ביטול היש של עצמו. לאחר שאכלנוהו, שוב אין הוא מחלחל במעינו ואינו תובע כבשר וכלחם סיפוקים לעצמו. הוא אוכל והוא משקה. כל שהוא שואל מאתנו הוא עצמו משיב לנו. הפרי הטוב, אפילו ריחו אינו נודף למרחוק וטעמו אינו חריף כל עיקר, אף מתקו או ממרורו אינו מופרז. הוא ממוזג. שלם עם עצמו ושלם אתנו, נחבא לו בפנימיות ישותנו. אכן, הפרי הוא תם וישר, צנוע וכשר. הוא טוב ופשוט ושכיח ואינו נוהג כל סלסול בעצמו. שכיח הוא בכל המקומות ובכל הדרכים. סימן, שהנהו צורך האדם ממש. תדעו לכם, ידידים, כל הנחוץ יותר לצרכי חיי האדם שכיח יותר. האויר מצוי מן המים, המים מצויים מן הפרי, הפרי מצוי מן הלחם, הלחם מצוי מן המטעמים וכל הממתקים למיניהם. מעלה יתירה לפרי, שנתייחדו בו כל המידות הטובות של כל המצויים ההכרחיים יחד. הפרי מזין את אויר נשימתנו, משביענו כלחם ומרווה את צמאוננו כמים, ואין ממתק ומטעם טוב ממנו. לכן נאמר: מאלפנו מפרי הארץ. כל עץ נושא פרי הוא עץ הדעת. הקוטף פרי מן האילן שונה פרק בתורה. האוכל פרי מתחבר עם רוח החכמה.

 

סדרה רביעית    🔗

פרק ט״ו    🔗

אף על פי שהקריאה במגילת שלמה עלתה יפה בפי המאירי וזכתה להקשבה מרוכזת של כל אנשי שלומנו, ואף פעלה, לפי כל הסימנים, במידה כל שהיא כתרופה של ארגעה, לא ראו המורה ואבינועם יד־ימינו, המנצחים בסתר על המסיבות, את החזרה על פרשה מעין זו במסיבה של יום השלישי הסמוך, כמעשה הנאות לתעודתו. הם דנו כך: ההקשבה המרוכזת למגילה הארוכה היתה מעין נס — ואין סומכין על הנס. גורם ההצלחה נעוץ היה מסתמא בחידוש שבדבר ואין חידוש חוזר על עצמו. מכל מקום צריך לעשות הפסקה בין חידוש לחידוש. השיחה היא דרך הטבע, ויש בה משום שחרור ופורקן. כל המסובים יכולים להיות שותפים בה לרצונם. וכל אחד עומד ומצפה לתורו. בתוך כך שכלו ער ופועל, אף השומע אינו רק מקבל שפע, אלא מעלה על עצמו, שאף הוא משפיע. מתוך שהוא צופה בחבלי־לידתו של הרעיון בפי המדבר, הריהו כאילו מסייע על ידו ומיילד כל הגה והגה היוצא מפיו. ואילו ההקשבה למגילה כתובה המוכנה מראש ממעטת את דמותו של כל אחד מן השומעים, מטילה בו קיהות וליאות. משתקת לשעה את הרגשת העצמאות. והרי ביסוד משנתו של המורה היה גנוז הכלל, שכל חולי הנפש מקורו בהרגשת פחיתותה, ורפויו בהרמת ערך מעלתה ובהתעצמותה. הקשבה שאין אחריה חוות־דעת, בין של אישור והסכמה בין של ערעור ובקורת גוררת חולשת הדעת. אך מגמת המורה היתה לעורר בקרב אנשי שלומנו גדלות המוחין. בין כך וכך ומתוך השתיקה, ששימשה, כנהוג, פתיחה למסיבה, זנקה כאילו מבלי משים הערה שבניחותה, מפי מר סבוראי, שפקח להרף עין את עיניו על מנת לעצמן, כנראה, כדבעי:

— שלמה המלך חכם גדול היה; מגילת שלמה נכתבה על ידי ידידנו מר המאירי ברוב תבונה. אך אנו לא הוספנו על ידיה הרבה חכמה בעצם הנושא והרי ביקשנו להגיע למקורות הענין.

— הרבה דברים יפים נכתבו במגילת שלמה על ידי ידידנו מר המאירי — הוסיף מר אויראי את חלקו ונתבצר יפה יפה במרפקיו על השולחן — אבל תמה אני, אם יוצאים הם מכלל שיחה נאה. ובוודאי שאין בהם משום תורה. גופי־חכמה יש בהם, ולא גופי־חיים. אנו יודעים, ששלמה היה חי וקיים, והיה מלך על ישראל, ומסתמא היה חכם גדול, אבל אין אנו בטוחים כלל, שכל השירים והמשלים וסיפורי המעשיות, שתולים בשלמה, הם באמת ממקורו. השכל מחייב שפרשת שלמה רק מיעוטה מעשים שהיו, ורובה דמיון ואגדה. כך נהג גם ידידנו הנעלה מר המאירי. הוא ערבב מציאות ודמיון. גדולה מזו. כנגד כל כזית של מציאות שפת לנו קב של חזון ואגדה. אגיד לכם את האמת, רעי וידידי. אשר לי אני סולד מן האגדות המרחפות באויר. אין לי אימון באגדות. כל האגדות נוגות הן ומעוררות עצבות. ולי כלל גדול: העצבות היא שקר. השקר עצוב. אני מעדיף אמת מחרידה אף מן השקר המרגיע. לא כל שכן השקר המזעזע. כנגד זה כל שאינו אגדה כי אם מציאות, אפילו הוא קודר מאד, אינו מטיל עלי אימה כזו היוצאת עלי ממעשה־דמיון. אני כשלעצמי מעדיף סיפור המעשה, שיש בו דברים כהויתם, מפי עד ראיה או עד שמיעה, על כל מעשי דמיון ואגדות, אפילו הם בגדר מלאכת מחשבת עשויה לתפארת. ואילו מר חזקוני דובי יצא לחלוק על הנחותיו של מר אויראי והוא כך אמר:

— ואני מוצא, כי גופי־תורה נרמזו לנו בפרשת שלמה, כפי שנכתבה ותוארה על ידי ידידנו הנעלה מר המאירי כיד ההגיון ובה עליו ובחסד כשרון התיאור והמליצה שנתברך בו. רואים אנו באספקלריה נכונה זו את שלמה כמות שהוא, את שלמה החכם הכולל, איש הקהלת, איש האשכולות, כליל כל הסגולות, אשר עושר מעלותיו הגדולות שמור לו לרעתו. יש אובד בעניו, ושלמה אובד בעשרו. מה בצע לו בכל מתנות האל, אשר נפלו בחלקו, והוא לא חונן בסגולה האחת, שהיא יסוד אשרו של אדם: שלות הנפש. אף התענוגות כיסורים הם ים זועף. אך האדם זקוק תמיד לחוף מבטחים, להיסתר בו עד יעבור זעם הצער ועד יעבור זעם הנחת והשמחות. לשלמה לא היתה פינת סתר. זה היה גאונו וזה היה שברו. באין לאדם סתרה, אין לו מקום מבטחים, אין לו יתד נאמן ביקום, אין לו דבר אשר ייאמר עליו כי הוא זה, אין לו נקודת שבתון. חושבני כי אדם שאין לו שבת אינו אדם. שבת יש בזמן ויש במקום. שבת הזמן הוא בעולם; שבת המקום בנפש האדם. אך השבת של שלמה נעשתה חולין מפאת רוב הדר ותפארת. הוא, המושל על כל הארץ, לא היה מושל ברוחו. הוא שהיה לו הכל, שכל העולם היה שלו, לא היו לו דלת אמות משלו. הנה. שלמה אבד בענין רע את רשות היחיד. פלגות נראו לעיניו, אחד לא היה לו. ברור: שלמה היה חולה. לדידי אף בנין בית המקדש — והוא אינו כלל בגדר אגדה. אלא בוודאי מעשה שהיה — הוא רעיון של חולה־רוח. כשאנו מצמצמים מקום אחד ואומרים עליו, שהוא בית המקדש, ממילא נראה לנו עולם ומלואו, כל מה שהוא חוץ לבית המקדש, כחצר מות. ההתקדשות או ההקדשה, הקדושה או הקידוש, הם מקורות השגעון. הנה מה שאפשר ללמוד, לפי עניות דעתי, מפרשת שלמה. ויפה עשה ידידנו הנעלה מר המאירי, שאזן וחקר וערך למסכת אחת את כל מעשי שלמה, את קורותיו ואף סיפורי האגדות על אודותיו. כל פרקי שלמה המפורשים והמרומזים נושאים בחובם גרעין של ממש. הם מעשים שהיו. סבור אני, שהעיון בפרקי שלמה דומה ממש להסתכלות בפרקי מציאות המתרחשים לעינינו. לדידי רשאי כל אחד לומר מעשה שהיה בשלמה, בי היה.

שחור שחור — קרא האיש שחיפש את השחור הצרוף באמצעות הכיפוי — לדידי עוקצו של הענין בפרשת שלמה בולט כל צרכו. שלמה תקע את עצמו לתוך פרט אחד, שנעשה לו רעיון של דיבוק, וכל התוקע לתוך ראשו רעיון כמסמר, ואם תמצאו לומר רעיון החוזר כגלגל, אף הוא נעשה כגלגל החוזר, כל עולמו הנפשי הוא ברצוא ושוב. הנה הוא עולה מעלה מעלה בסולם החכמה, והנה הוא יורד מטה מטה עד שפל המדריגה; הנה הוא אל, הנה הוא מלאך או אדם העליון, והנה הוא בהמה לו. נמצא, כל מה שאמרו חכמי האגדה על שלמה, שהיה מלך, הדיוט ומלך, חכם, שוטה וחכם, הוא באמת מעשה שהיה. תמה אני על ידידנו הנעלה מר המאירי, כשמו כן הוא, מאיר נתיב, ובלפיד־תבונתו האיר לנו פרשת שלמה, טרח ואסף ושזר לתוך מסכתו הרבה אגדות ומדרשים של חכמים ראשונים ואחרונים על אודות שלמה, שלא שיבץ לתוך מגילת שלמה גם פנינה מדרשית זו, שמצאתי אצל חכמי ישראל, והיא: שלמה היה מחזר על הפתחים, וכל מקום שהגיע לשם אמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. והם אומרים לו שלמה המלך יושב על כסאו בירושלים, ואתה הולך ומשתטה. והיו מכים אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסין. אמרו חכמים: שוטה זה שתקע עצמו לתוך דבר אחד מה טיבו. משער אני לי שידידנו הנעלה מר המאירי פסח לפי שעה על מדרש מחכים זה, כדי לייחד לו מקום במחזור שני של פרשת שלמה, כפי שמסתבר לי מרמזי־דבריו. וחזקה על מר המאירי שיניח את המדרש המאלף הזה במקום הנאות לו לפי מעלתו. אך כיוון שנפל לתוך פי רצוני לדרשו כמין סמל ורמז לעניננו, ברשותכם הידידים. למה האכילו החכמים את שלמה השוטה גריסין? ללמדנו שאין העולם עשוי מקשה אחת, אלא פירורים־פירורים. אין העולם חלקה אחת, אלא פלגות, כן, ידידים, פלגות, חלקיקים קטנים. פרודות ופירורים. לא חוליה אחת, כי אם שלשלת של חוליות, של חולות, של חולין, חלולים־חלולים, חלחלות, אני אומר משבצות, משבצות, רצוני לומר. אני זאת אומר, רבותי, גריסין. האל שפת לנו דייסה של גריסין. לא ענין אחד תחת השמש, כי אם ענינים לאין שיעור, גריסין, גריסין, גריסין. זו היא גירסת חכמים. אך השוטים תוקעים את עצמם לענין אחד דווקא. השוטים מחפשים את הנקודה. ואין הם מבינים כלל, שאין נקודה אלא יש עקודים נקודים וברודים. הנה כאן עוקצו של הענין. וכשאנו ניגשים לכאן, לזו הנקודה, הננו נוגעים בכף ירך השגעון ומגיעים למקורו.

— אבל כלום רק זאת למדנו מפרשת שלמה, כפי שתוארה לפנינו בטוב טעם ודעת על ידי ידידנו החוקר לכל תכלית מר המאירי? — פתח ואמר בעל התכלת־תכלת — סבורני, שמכלל המגילה הנכבדה הזאת נתחוור לנו גם פרט אחד מסוגית הבדידות. מסתבר, שיש סמיכות בין שתי הפרשיות, הבדידות והשגעון, והרבה ממה שיש בזו יש בזו, או שזו נעוצה בזו. כלום מה היתה צרת לבו של שלמה? לא שהוא היה חכם, אלא שהוא היה חכם מכל אדם. החכם מכל אדם הוא האומלל באדם. החכם מכל אדם, הוא משכמו ולמעלה גבוה מכל אדם. גבר הוקם אל על על כרחו יוצא מן השורה. משולים האנשים לאילנות. הם שתולים שדרות־שדרות. וכאילנות אף האנשים מוגנים זה על יד זה. אין הברק פוגע, אלא בגבוה שבאילנות. אין הברד מכה בשדפון, אלא את הגבוה שבאילנות. אין הסופה פוגעת, אלא בגבוה שבאילנות. אך יוצא דופן מכלל האדם, כל הסופות של טירוף הדעת, המשוטטות בחלל העולם, באות ודופקות על מוחו, ויש שהן גורמות לו שדפת. רבותי, אני את אשר עם לבי אגיד. השמים מראיהם תכלת. אבל יש שהם מתכסים בעננים שחורים, אין כשחור שלהם על האדמה. רצוני לומר, העולם מלא שכל. אך בשכל יש טירוף הדעת. רוח אלהים מרחפת. רק מרחפת. אך הארץ לעולם עומדת. השכל הנאצל חופת טוהר היא מעל לתוהו ובוהו. כשם שהעולם מלא שכל, כך הוא מלא שגעון. זהו. זהו. כשם שכל המוחות סופגים שכל, כך הם בולעים לתוכם אבק השגעון. מוח גדול משמש כלי־קיבול גדול לחכמה יתירה ולסכלות מרובה. החכם בודד הנהו. אין לו אח לצרה. אין לו ידיד נפש. אין לו ריע להתהלך עמו. חכם הוא, גדול הוא, גבור ונערץ הוא, אך דבר אין לו עוד עם האדם. משול הוא ללפיד הדולק במרומים, שאינו מאיר כלל לדרי־מטה, אלא מכלה את אורו לבטלה ובשממון. החכם הגדול אינו כלי־שרת לכלל, אינו דרוש ואינו נדרש לאיש. אין מועיל ממנו. עקר הנהו. אך המאורות ליהנות ניתנו. וכל שאינו מהנה אחרים, אף הוא עצמו אין לו טובת־הנאה מעצמו. אמרתי לפיד במרום, ולא נכון אמרתי. ראוי יותר לומר, שהוא נחל איתן, הזורם לשממה. אף הברכה שבו נהפכת לקללה. אבר המדולדל הוא לעולם, סרח העודף גם לנפשו. כל משא נפשו רובץ על נפשו כמשא לעיפה. זהו מוסר ההשכל, היוצא לנו מפרשת שלמה: גורו לכם מפני אדם המעלה. אוי לאדם הגדול ואוי לכל הנכנסים למחיצתו. מארה הוא מכניס בכל. ואולי בדין הוא, שנלמד לקח זה, ואל נתירא משום חשש־הגזמה, שיש בו והוא: אין אדם המעלה, אלא מי שהוא כאחד האדם, העשוי ישר, כדבר שלמה. רק זה אדם, שאינו פורש מן הצבור בשום יתרון־הכשר. כל הצרות והפורעניות שבאו לעולם האנושי, ממקור האנשים המוכשרים באו. הנשר נאה לו המעוף במרומים. הפנינה מקומה יכירנה במצולות הים. גבהי השמים ניתנו למלאכים. אך הארץ במישוריה היא לבני אדם, המעורבים זה עם זה. כל יחיד המבקש לעשות שבת לעצמו, מתחייב בנפשו. אפילו מלך גדול הוא כשלמה, הנהו מורד במלכות האדם; בר־מרי הוא. רצוני לומר, החכמה בת נעוות המרדות היא, והחכמים בני־מרי הם. ממעין המרי שותה השגעון.

כל שיחה בחבורה יש לה גיל מסוכן, שבו היא עלולה לפרוץ את מסלולה ההכרחי, לצאת מכלל יחידים המדברים בזה אחר זה ולהיעשות ערב רב של דיבורים, מעין מקהלה תחת סולו. וסימנך: קריאות בינים, התוכפות והולכות. לפיכך יש שיעור מסויים של קריאות־בינים, שלמעלה ממנו מתחילה התפרעות הכתה. וכך כל התרת הרצועה סופה תרבות רעה. אף פרשת שלמה הגיעה לגיל זה. ובאמת דרוש היה כיבוש היצר יוצא מן הכלל, ריסון עצמי, מידה של משמעת, המגיעה לידי נזירות, שאינה מצויה בשום חברה, אפילו כל אנשיה חכמים ומיושבים ובעלי מידות תרומיות, לגזור על עצמו התאפקות לבלי לגלות בהערות אגב איזה פן חדש בסוגית שלמה, שהיא אוצר בלום של נושאים הנוגעים בכבשוני הנפש. אין תימה שאנשי־שלומנו יצאו לרגע קטן מן העוגה של הנימוס החמור וזרקו מפיהם בזה אחר זה ורבים יחד הערות שונות להוסיף נופך הטעון עיון בסוגיה זו.

— פרשת שלמה אומרת דרשני לא רק כמעשה באחד, שהיה חכם מכל אדם. המאושר באדם והבודד באדם ובן־מרי, היינו, המרדן באדם, אלא בעיקר כמעשה באחד, שתקע את עצמו בענין אחד ורדף אחרי הנקודה, וכל הרודף אחרי הנקודה, הנקודה בורחת ממנו.

— ואני אומר שפרשת שלמה אומרת דרשני גם כמעשה באחד, שהיה מלך בן מלך וחכם בן חכם וגבור בן גבור… ואולי לא גבור, אלא בן גבור. וזו היתה בוודאי צרת לבו של שלמה. שהיה יורש ונפלה בחלקו כל מנת המנעמים וכל מנת המרורים של יורש. אין זו מלאכה קלה להיות בן לאב גדול. אפילו בן גדול של אב גדול נתון בצרה. שהרי חייב הוא לחדש דבר, להוסיף על כל מה שקבל מידי אביו ולעלות מאיזה צד על קודמו. הגדלות של אביו מצליפה תמיד כשוט על מוחו ומדריכה את מנוחתו, כופה עליו צמיחה וגידול בלתי פוסקים, מעייפת אותו. רואה אני נקודת הכובד, רצוני לומר נקודת המועקה, בשלמה: בדוד אביו. אב גדול מחייב את הבן למאמץ גדל והולך ולמתיחות בלתי פוסקת, הגורמים רוגז עצבים. שלמה, המפונק מנוער, לא היה מטבעו בעל לב רגז, אך הרוגזה קפצה עליו מפאת יגיעתו המתמדת להשתלמות הנפש. שלמה היה עייף משלמה. הנה קיצור פרשת שלמה.

— ואני סבור, ששלמה היה בפועל ממש מאבד האני לדעת מתוך השתוקקותו העצומה להיות אנחנו. האנחנו הוא אויבו הקדמון של האני. כל הרודף אחרי האנחנו, משכל את האני. צאו וראו, כל החכמים, הגבורים, נשיאי העדה, השרים והמלכים, היוצאים ובאים לפני העם ונראים לעצמם במרוצת הימים ומפאת ההרגל כצלם דמותו של הצבור, ראשים של הצבור, מוחות של הצבור, לבבות של הצבור, פני העדה ועיני העדה, ראשי המטות ורגלי הקהל, הקיצור, נשיאי הצבור ונושאי דגל הצבור, לב האומה, נשמת הכלל, יחיד שהוא רבים, לא רק יחיד שהוא עולם קטן, אלא הוא עולם, המדינה זה אני, סופם שהם מתבלבלים בדעתם, ושוב אינם מבחינים היכן נגמר האני ומהיכן מתחיל הצבור, היכן האדם ומהיכן מתחיל העולם, היכן הנברא ומהיכן מתחיל הבורא, היכן בשר ודם ומהיכן מתחיל האל. אמת היא, שכל החכמים, הגבורים, הנשיאים והמלכים נופלים לתוך שגעון הגדלות.

— פחד לחשוב, שאולי כל היושבים ראשונה במלכות הנצח, הם חסרי דעה, והנצח כולו בית־משוגעים גדול.

— רבותי, הסחנו את דעתנו מעיקרו של דבר, ששלמה פייטן היה. הפייטנים בידוע, חוטאים בשוגג, ועל הרוב גם במזיד, לשכל הישר. פייטנים אינם מדברים בלשון בני אדם, אלא מדברים שיר; אינם אומרים מה שבלבם, אלא אומרים שירה. כלום אנשים למה מדברים? כדי להוציא בדיבורים את האיולת מלבם ולזרקה החוצה. אבל פייטנים אינם אומרים כלום ממה שבלבם, אלא אומרים שירה. לכן הפייטנים כסילים הם, ואף שלמה דבר שיר.

— לדידי אין להסיח את הדעת גם מקו נוסף באפיו של שלמה: הוא היה שופט. לא די שהיה מלך, חכם, עשיר, משורר ובונה בית המקדש, נטל גם עטרת שופט לעצמו. אבל שופט כלום מה הוא? מה שייך להיות שופט? מי שמך להיות שופט? בין כל הקופצים בראש, השופט קופץ למעלה מכולם. הגבור רודה בחרבו ובקשתו. המלך מתנשא בשרביטו. ואילו השופט מתרברב בזכות שכלו השופט והגיונו המתיימר לדעת הכל ולחדור למסתרי לב. החכם לובש איצטלה; הגבור — מדים; המלך — תגא; אך השופט מתקשט בפיאה נכרית, כדי להטיל מרותו על הבריות. מכאן אתם רואים בלבול המוח של השופט. מימי לא ראיתי שופט בר דעת.

— דברי פי ידידנו הנעלה חן. שפתיים ישק. מכל משפטי שלמה המחוכמים הגיע אלינו רק המשפט בשתי האמהות והילד המת. רבותי, כלום אין נודף מפסק דינו של שלמה ריח של… היאך להגיד זאת? של… טירוף הדעת? גזורו. ויאמר המלך קחו לי חרב ויביאו החרב לפני המלך. ויאמר המלך, גזורו את הילד החי לשנים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת. רבותי, כל פעם שאני מגיע לפרט זה בפרשת שלמה, הריני מתחלחל. הזוהי חכמת שלמה? רעיון משונה כזה, כלום עלול הוא לעלות על מוחו של בר דעת, אפילו רק דרך תחבולה ותכסיס? תנו דעתכם לסיפור הדברים. שלמה לא הפריח מפיו הצעה זו בדרך הלצה ולשם בדיחת דעת הקהל. הוא פעל מעשה נגיד ומצוה, חכם ומחוקק. לאט ובמתינות פעל. ציוה להביא לו את החרב. טקס לאמתו. ואם נאמר, שזו היתה החריפות של הגאוניות, גולת הכותרת של החכמה, וזו נעוצה תמיד בהבלותה, באין שחר… הרי מכל מקום… והפליאה היא ששלמה באין שחר שלו נחל נצחון על התבונה. וראו מה כתוב שם במקרא: וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך, כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט. הרי ששלמה השיג במשפט אין־שחר את המטרה, שהיא מחוז־חפצם של כל החכמים המלכים והשופטים, והיא, להפיל את חתיתם על הבריות.

— שכלי אומר לי, כי דווקא משפט שלמה קובע עיון לעצמו. אין הוא שייך לנושא שאנו דנים בו. סבור אני, שמשפט זה נעוץ בבעיה אחרת לגמרי, והיא: מה מקומו של אין־שחר ככוח הפועל בהדרכת עמים ובהשפעה על דעת הקהל? אין־שחר אינו טירוף הדעת ואף לא שכן לו, אלא בן־דמותו. אם השגעון הוא צפור בראש, אין־שחר הוא רק כנף אחת ממנה. אם השגעון הוא תאוה, אין־שחר הוא אהבה; ואם השגעון הוא אהבה, אין־שחר הוא אהבהבים, נטיה חולפת; אם השגעון הוא העץ הנבקע, אין־שחר הוא הקרדום המבקע; אם השגעון הוא עוית, אין־שחר הוא העויה ותכסיס, חיבה מיוחדת ליוצא דופן, ועל הרוב חיבה התלויה בדבר, כל עיקרה העמדת פנים ומסכה. לפיכך סבור אני, שמשפט שלמה אינו שייך לעניננו. כנגד זה נדמה לי, כי מן הראוי להטיל דגש חזק בפרט אחר לגמרי מפרשת שלמה… והוא, ענין האישיות המקובצת שבתוך האני. כל פעם שאיזה יחיד נעשה, אם בהסכמת הרבים ואם רק בהסכמת עצמו, אישיות מקובצת הריהו מכאן נמצא נשכר הרבה, ומכאן הוא מפסיד הרבה. נשכר הרבה, כי תחת ראש אחד, יש לו הרבה ראשים, ולא עוד זוג אחד של עינים לו, אלא דומה הוא למלאך המות שהוא כולו עינים, וכן מצמיח הוא מתוכו רגלים לאין־שיעור, ידים בכמות גדושה. הוא עולה לכלל יצור רב־ראשים, רב־ידים, רב־רגלים, רב עינים, רב־פיות, ובוודאי גם רב־לבבות. ברם, כל שהוא הרבה הוא טוב, כפי שאמר שלמה: טובים השנים מן האחד, ומן הסתם טובים השלושה מן השנים, והארבעה מן השלושה, וכך עד אין שיעור. כן, כל מה שהוא הרבה הוא טוב, להוציא הרבה לבבות. יחיד שיש לו הרבה לבבות, אף לב אחד אין לו. פשיטא שהיחיד הכפול ומכופל, אין לו אף מצפון אחד, מאחר שכל יחידה שבתוך רבוי היצורים, רשאית לרחוץ בנקיון כפיה על כל מעשה עול ומעשה פשע ומעשה שטות ולומר: לא אני, אלא שכני עשה את החטאה או את המשוגה הזאת. קל לחיות חיי־שעה בלי מצפון, אך קשה, מה מאד קשה, להאריך ימים במעמד קיבוצי זה. שאין בו אחראי. אישיות קיבוצית דומה לקדירה של שותפים רבים או לבית צבורי, שאין לו בעלים, שהוא מזדהם ומסתאב, מתרוקן ומשמים. לכן כל אישיות קיבוצית לוקה בזוהמה פנימית. העזובה משתלטת בנפש; האני מתרוקן, ההפקרות גוברת. ההפקרות היא אם השגעון. אבדן רגש האחריות, המחבל ברגש האישי בכללו, רעה חולה ופורענות ממארת היא לכל אישיות קיבוצית. הסתכלו בקלסתר פניו של נירון: אף הוא פייטן, נעים כנורות. ותדעו לכם שכל שליט, בין שליט ביתרון כוח החרב בין שליט ביתרון כוח הרוח, הוא נירון בכוח, אם לא בפועל.

– אבל, רבותי, אנו מרחיבים את הדיון ומצמצמים את העיון. לא כן? — גער אבינועם, אם כי נראה היה כשואל — הלא מן הראוי שנרכז את העיון בעיקרו של ענין.

— אם לעיקרו של ענין, מה עיקר לנו במגילת שלמה מאהבתו לבת פרעה? — אני סבור, למשל, שכל המחפש את מקורות השגעון ואינו הולך אליהם בנתיב האהבה, משול לאדם המחפש את הזהב בבתי הלואה וחסכון ולא במכרות הזהב שבאדמה. אני סבור, שכל החוקרים, שעסקו עד כה בבעית השגעון, תעו בדרך, ולפי שהיו תועים היו טועים ומטעים. לשוא נתייגע למצוא פתרונים לחידת השגעון בספרי החכמים. ספרי החכמים הם אותם בתי הלואה וחסכון, המלווים כסף וזהב רק למי שיש לו משלו, ורק על מנת להחזיר את הקרן בתשלום רבית, ונמצא שאינם נותנים לאדם אלא אשליה של רווחה. כך נותנים החכמים בספריהם רק אשליה של דעת. כשם שמכרות העפר הן מוצא לזהב, כך מכרות האהבה מוצא לשגעון. האוהב הוא המשוגע, כי הוא הגבור, הוא הפייטן והחוזה, הוא איש הרוח, הוא הנזיר והקדוש, הוא בונה בית המקדש, הוא אומר כשלמה שיר השירים, והוא רודף אחרי הנקודה… אחרי יחידה זו… אחרי תמצית זו, אחרי תרכיז־חיים זה… הוא תוקע את עצמו כשלמה לתוך ענין אחד. ולפיכך בין שהוא זוכה בענין זה, בין לאו, הוא מאבד את עולמו. הואיל והוא רואה ביצור נאהבו עולם מלא, הוא מאבד את העולם. כיוון שהוא מאבד את העולם, פשיטא שהוא מאבד גם אותו פרט, שכל העולם נתגלם בו. התולה את עצמו על חודו של ענין אחד, של יצור אחד, ואין אהבה אלא תליה מעין זו — הריהו תלוי ועומד על גבי חוד. הוא תלוי. האוהב הוא תלוי. האהבה היא שגעון.

— רבותי, תפסת מרובה, לא תפסת כלום. אין אנו יכולים להכניס לכאן את האהבה ומקריה. האהבה תורה שלימה היא, רחבה מארץ מידתה. סבורני, שאין אנו יכולים כלל להיכנס לפי שעה לתוך ענינה. השכל מחייב, שכל ענין יש לו מקור מיוחד משלו. מקורו של השגעון אינה האהבה. אדרבה, פלג האהבה זורם גם כן לנהר השגעון ומשתפך לתוכו. לדידי מוקד השגעון הוא בו גופו, כלומר, בשכל.

— אבל מכאן אין כלל ראיה, שאסור לנו להסברת עניננו להיכנס דרך אגב לתחום האהבה. בין אנו מתירים לעצמנו את הכניסה לשם, בין לאו, כבר נכנסנו והננו עומדים בעיצומה של פרשה זו. ואין אנו יכולים לקפוץ עליה. אין קופצים. אין קופצים. אין קפיצת הדרך, לא בזמן ולא בנושאים. אי אפשר קפוץ על ענין האהבה בפרשת שלמה. ולא רק משום ששלמה המלך אהב את בת פרעה, ויותר ממה שהיה חכם ומלך ובעל שפע של עושר היה בעל שפע של אהבה, איש אשר שיר השירים של האהבה נכתבה על שמו, אלא גם משום שהאהבה והשגעון מברייתם כרוכים זה בזה. אין לבוא כלל עד תכונתו של אדם, אלא אם כן אנו רואים אותו בשעה שהוא נותן עינו בכוס האהבה. דוקו, רבותי. לא אמרתי בשעה שהוא שותה מכוס התענוגות של האהבה. השתיה מכוס האהבה היא ענין אחד והאהבה עצמה ענין אחר. שני הענינים האלה אינם עולים כלל בד בבד. אדרבה, הם על הרוב סותרים זה את זה.

אמת היא ואין להכחישה, שהשתיה כדת מכוס האהבה עושה דרך כלל את האהבה פלסתר. רצוני לומר: האהבה והתגשמותה הן תרתי דסתרי, שטר ושוברו בצדו. וזו היא התרעלה שבאהבה, שאין היא באה על סיפוקה, אלא אם כן עושה את עצמה פלסתר. לפיכך כל מחזה אהבה חזיון־יגונים הוא. אין האהבה טורפת את ילדיה, אלא ילדיה טורפים אותה. אין כחזיון המר והנמהר הזה בכל חזיוני הבריאה. האהבה כל כמה שהיא העזה שבתשוקות, עזה היא כמות, עינה צרה כביכול בעצמה וכל מגמתה חבלה בעצמה והרס בעליה. אפשר לומר, כי היא מין יצר של להכעיס את עצמו, או תאוה לאיבוד את עצמו לדעת. האוהב מאבד קודם כל את האני. אין האהבה אם השגעון או בת לויתו. היא והוא היינו הך. אילו הרשות בידי, ידידים, הייתי פותח בספור המעשה, שיסודו בפרשת־אהבים נוגה אחת.

— סיפור המעשה ומה גם סיפור המעשה, שיסודו באהבה לעולם זמנו במסיבותינו — העיר המורה, שפרקי המגילה של המאירי, הנושאים ונותנים בבעית האמת והשקר, פגעו במוחו כחץ שנון טבול ברעל, עד שנתהווה בו כביכול פילוג לשתי רשויות, רשות אחת עכורה ושניה צלולה לגמרי, וחושש היה להמשכו של הויכוח המפשט, שמא יסתחף גם כן בבולמוס של דבור לגלות מהרהורי־לבו מה שהכיסוי נאה לו. משול היה המורה אותה שעה לקטע רגל, שניטל ממנו לשעה הקב, שהוא מתעצם והולך בעמידתו על גבי הרגל האחת. כך היה הוא כעת תומך עצמו בשקידה ובדבקות במחצית הצלולה של מוחו, כדי שלא לאבד את השליטה על העדה — כלומר, סיפור המעשה מכלי ראשון, ולא מפי שמועות ואגדות.

אין צורך לומר, שכל אנשי שלומנו הביעו כולם כאחד הסכמה בסבר־פנים מרוצה ובחיוכי “יישר כוח”. המיועד לפתוח בסיפור המעשה היה מר אלימור, מן השתקנים שבין אנשי שלומנו. לא די שלא היה נוטל חלק בדיונים במסיבות, לא הרבה שיחה עם איש אף ביחידות, ועד אותה שעה לא פתח את פיו לתרומה כל שהיא בסוגית השגעון. אמנם, שתקנותו לא שימשה לו כלל תריס בפני הרינונים והלחישות, שהתהלכו על אודותיו. אין נסתר מאנשי שלומנו. הכל ידעו ראשי פרקים מתולדותיו וקורותיו. הוא היה פקיד בינוני, ויש אומרים, פקיד נמוך, באיזו חברת־ביטוח והיה צובר לו במשך שנים את חדשי החופשה שלו לכדי מספר עגול של שנתיים, כדי לקבל בבת אחת מנה אחת יפה של חופשה בת שנתיים ולהתענג על החירות בהמשך אחד רצוף. לא רצה לבזבז את זמן חירותו בלגימות קטנות, בפרוטות זמן. הוא השתוקק למטבע־זמן כהלכה. לא בכדי עברו עליו רוב שנות חייו בצירופי ספרות וחשבונות. כל הדברים נראו לו באספקלריה של הסיפרה. יש סבורים שחכמת הספירה עיקר עיסוקה בדברים שבכמות. אך מר אלימור, היטב הבין, שאין כמות שאין בה איכות. תן לאדם להניח אבנים זו על גבי זו לערימה שאין לה כל מגמה של עשיה ובניה, אף הוא הופך את הכמות לאיכות, וכל מה שהוא מוסיף להגביה את ערימתו, הוא מתעלה והולך למגמת השיא במלאכתו. השיא הוא גולת הכותרת של כל עשיה. יש שיא של זריעה ושיא של עקירה, שיא של בנין ושיא של הרס, שיא של הפראה ושיא של רצח. הכל עושים שיאים. מר אלימור ביקש להגיע לשיא של חופשה במלאכתו היומיומית המייגעת רוח ובשר. בחברת הביטוח ההיא היו פקידים לרוב, וכל אחד היה מונה את ימי עבודתו כמין ימים של “פורענות” העומדים בינו לבין ירח החופש שלו, הוא ירח הדבש, שמתקו שוטף ועובר את כל שיא חדשי העמל הקשה. וכך היו מונים ואומרים מראשית שנת העבודה: הנה עוד כך וכך חדשים, עוד כך וכך שבועות, עוד כך וכך ימים לזמן החופש. י״א חדשי השנה שימשו דרך, והחודש השנים עשר מטרת הדרך. וחילופם במר אלימור, שכך היה מונה: עוד כך וכך חדשים, שבועות וימים לחודש הכנת החופש, לחודש העבודה למען החופש. כי י״א חדשי השנה היו לו דרך לדרך אל המטרה. שונה היה מר אלימור מכל חבריו בלוח הזמן שלו, וממילא היה נבדל מהם גם בכל שיחו ושיגו, הן בשאלות הזמן והן בדברים היוצאים מכלל חיי־שעה. כיוון שהיה נבדל מחבריו, אמרו עליו, שהוא מתבדל מהם, מתנשא ומתרברב, ונטרו לו איבה. ולפי שהיה מונה כקבצן או כעשיר כילי את מטבעות הזמן ועושה לו אגירה של שנות חופש, התבדחו החברים הרבה על חשבון אגירת החופש שלו. הם עשו אותו לחוכא והיתלולה. ואפילו לא החזיקו לו טובה, כדרך הבריות כפויי־הטובה, על כך שבקוי היחיד שבאפיו שימש להם נושא נאה לבדיחות והכניס לתוך המסכת האפורה של החיים המשעממים מיפיפיותה של בדיחות הדעת. על שום מעשי הליצנות שלהם הגביר את התכנסותו לתוך קליפתו וגבה הר ההתנכרות בינו לביניהם. הם בלעגם והוא בדהירה אחרי שיא האגירה. אך מלבד ליצנותם של הבריות, חמד לו הגורל לצון באיש נבון זה, הצובר לו חופש על יד על יד, עד שהאגירה עצמה נעשתה לו מקור תענוג עצום — ולא עוד אלא שכדרך כל תענוג שבדרך למטרה נעימה, שהדרך עצמה נעשית תענוג ואף מטרה לעצמה, ששוב אין לה צורך בגוף המטרה. טבע האדם בכלל כלי קיבולו צר, ואינו מסוגל להכיל שני גופים, שתי מטרות, שתי תקוות, בבת אחת. — והנה הגורל חמד לו לצון באיש אגרן זה, שבאמצע ימי הספירה הפיל בחלקו זכיה בהגרלה, זכיה גדולה, זכיה של אלפים, זכיה של סכום ממון, שהיה בו כדי לפרנסו כל ימי חייו בריווח ללא צפיה למשכורת וללא צורך לצבור על יד על יד חופש ארוך. יכול הוא לכשירצה לעשות מעכשיו ולהבא כל ימיו חופשה אריכתא. זו היתה קפיצת הדרך נמהרה וסחררנית גדולה מדאי. זו היתה קפיצת הדרך מעל לדרך אל תענוגו המיוחל, שהיה מחייבו בעבר יגיעה מרובה, היינו, עבודה של חדשים נוספים בשנה, יגיעה, שכפי צערה שכרה. זו היתה קפיצה מעל לדרך אל המטרה עצמה. מר אלימור נתחלחל. נאמר נתחלחל, כדי להיפטר במלה סתמית אחת מן החובה לתאר את הלבטים והזעזועים שנתייסר בהם בזה אחר זה האיש, שצירף פרוטה לפרוטה ולפתע נפל לידו מטמון. האסון הבא כחתף הוא אסון כפול; ואילו אושר הבא כחתף הנהו אולי אסון כפול ומכופל. לא כל אחד מסוגל להיות מאושר. יש נפשות שהאושר מחבל בהן. ויש שהאושר מטיל עליהן אימה ופחד. בחינת קטנתי. ויש כאלו שאין להן כוח להכיל בתוכו בשורה טובה והן פורצות בבכי. אומרים שמצויות דמעות־גיל. אבל כל דמעה היא ליח הנפש. וכשזו נושרת הרי פחת בנפש. אנשי־שלומנו יודעים הכל, אבל הם יודעים הכל רק בקירוב, קצת פחות או קצת יותר מכפי השיעור. מאחר שהם מקבלים הכל מפי הלחישה, וזו גודשת או מוחקת את הסאה, ולעולם אינם מוזגת את המידה הנכונה.

לפיכך נחלקו הדעות בין אנשי שלומנו בדבר אופן התרשמותו של מר אלימור מן הבשורה על זכיתו הגדולה, שנפלה בחלקו בשל שטר הגרלה, שלא היה בעצם אלא מספר. הכל אומרים שהבשורה הגיעה אליו בזמן ישיבתו במשרד כפוף על גבי לוח המספרים וכמה מפקידי המשרד, מהם גבוהים ממנו בדרגה, היו עדי־שמיעה לה. אבל אין הדעות שוות בדבר פעולת הבשורה על הזוכה ועל חבריו לעבודה. שמועה אומרת שהוא נתחלחל. לפי גירסה אחרת הוא נהמם. סברה היא, שהוא פרץ בבכי. לפי סברה שכנגדה, הוא געה בצחוק ממושך. ואחרים אומרים שהתחיל לקפץ ולכרכר ולפזז כילד שובב. יש אומרים שמלכתחילה לא ניכר בו כל אות של התרגשות, ודומה שלא השגיח כלל בשמועה, אף לא הרים את ראשו מעל לוח המספרים. אדרבה, שלשלו למטה־למטה, כאילו בקש להצמידו אל הלוח, שיקע את מעיניו בדביקות מרובה במספרים, משל ההלם שפגע בו בא דווקא מצד הפרידה הקשה עליו והצפויה לו בכל זאת מעם החישובים והצירופים, שקיפלו לתוכם עד כה את מיטב תקוותיו וחזונו. משול היה, לפי גירסה זו, לאיש שטבעה ספינתו בים והצליח להציל את נפשו באי שנזדמן לפניו, עלה על האי ונאחז בו ונתקשר אליו בלב ובנפש, וזה היה אי נדח, רחוק מכל עוברי ימים, שאין ספינות מהלכות בקרבתו. לימים התחולל דבר שלא ייאמן. אניה תועה בלב ים עברה ליד האי ונעצרה שם. וכאן בעיה: הרי אדם בודד על אי נדח, נזדמנה אניה ובאה בהיסח הדעת. יכול אדם בודד לרדת לאניה. אבל אדם בודד לבו תוהה ומהסס. אפשר לומר גם כן, שאדם בודד נחרד, נתחלחל, נהמם, לא ידע נפשו. לא ידע לשית עצות בנפשו. אניה באה. אניה באה ואניה הולכת, ואי לעולם עומד. אניח עשויה שוב לטבוע. אי אינו טובע. האיש הבודד מהסס. יתכן כי זה היה בדיוק הלך־רוחו של מר אלימור בזה הרגע, שבשורת האושר פגעה בו כברק או כרעם. אנית האושר עשויה לטבוע. ואילו חופשה ארוכה, שנצטברה על ידי אגירה ממושכת פרוטה לפרוטה, היא פרי עמלו. הזכיה בהגרלה ספק מגיעה לו ספק לאו, אבל החופש הנאגר שלו הוא. ומר אלימור סבור היה, כנראה, כמאן דאמר שלי שלי, כלומר, רק שלי הוא שלי. לבו פחד ורחב מפני מתנת חנם.

אפילו דרדקאות בכיתה, כיוון שהם מרגישים במורם וכמדריכם, שהרהורי־היסוס נצנצו בלבו, מיד הם טופלים עליו במעשי משובה וברמזי שנינות וליצנות, מתגרים הם ברבן מבוגר זה, שניתנו בידו מושכות ההנהגה והוא מהסס. וכי אין המורה נציב הגורל בעיני הפעוטות? הכל נוהגים יראת הכבוד בגורל, ואם תמצא לומר, עושים אותו אלהות. אבל גורל, בבקשה, היה גורל. ואתה, נציג הגורל, היה נגיד, נהג את נשיאותך ברמה. ואם לאו הרי אליל תוהו אתה, אליל אויל וראוי אתה שיעשו בך נקמות. אתה משום חוכה והיתלולה. דרדקאות בכיתה רואים ללב כהן הגורל, העומד על גבם והרצועה בידו, והם בוחנים בו כל היסוס ורפיון־רוח. הבריות המבוגרים לא כל שכן. פשיטא שחבריו לעבודה של מר אלימור, שהיו שם באותו מעמד, כשהגיעה הבשורה ושנזעקו ובאו מכל החדרים הסמוכים במשרד למקום הבשורה, לברך את חתן הזכיה ולהשתומם על מראהו ולהביע חן חן למאושר החדש שככה לו, כיוון שבאו ומצאו לא אדם מאושר, כי אם בר־נש נבוך ומהוסס, ואף מבוייש כל שהוא, כאילו נחבא לו ממהלומת־אשרו לתוך המספרים. נתבלבלו לא פחות ממנו, וכל הלך רוחם נעשה כמין פקעת של יצרים רעים והרהורים משונים, שרחמים, קנאה וטינה ופליאה והשתאות וקפידה, על יוצא־דופן זה ותאוות הליצנות, נתערבבו יחד. המזל העיוור הוא, כנראה, טיפש גדול, לא מצא בן אדם מתאים יותר להעניק לו אפותיקי שכזו. עץ הגורל שוטה הוא. הפרי נושר ונופל להיכן שנופל ללא דעת וחשבון. הנה שכזה בר־נש. אף לא הרים ראשו מעל לוח המספרים לקבל מפי חבריו לעבודה את איחוליהם וברכותיהם. ליצנים דברו מה שדברו בפניו, ספרו מה שספרו. הורו במעמדו ממש באצבע כלפי המצח. פשיטא, שמר אלימור פרש לימים מן העבודה במשרד, פרש אף מחברת האדם. הנה הוא כאן בבית המידות לפנים משער הברזל. וכעת הוא יושב בין אנשי־שלומנו וסח סיפור המעשה על:

מעשה בהיכל הקודש והיכל הריקודים

זכור לי מעשה זה מימי־בחרותי בפלוני ממכרי ששמו היה… אך מה לנו ולשמו? שמו פלאי. פוסח אני על כמה פרטים מתולדותיו. מה לנו ולתולדותיו, היינו, לרוב מקרי חייו? לא כל מקרי חיינו הם תולדותינו. פעמים כל תולדותיו של אדם מתרכזות בפרט אחד, במקרה אחד, בתאונה אחת. חיי אדם אינם לוח של חשבון המקרים והרעשים. יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מאבד עולמו בהרף עין אחד, והרף־עין זה הוא תמצית כל דברי־ימיו. מר פלאי היה עלם רך מלא־חן, יפה אף נעים. אם נאמר שיש רגע אחד, שהוא תמצית כל חיי האדם, רשאים אנו לומר גם כן, שיש קו אחד במראה פנים, שהוא כל הפנים, היינו, כל האדם. הרבה נקודות־חן היו במר פלאי, אך הנקודה החיננית התיכונה שבו היתה ללא ספק עיניו הזוהרות, הזכות כעצם התום לטוהר. עינים שכאלה אינן מזדקנות לעולם. בזכות עינים כאלה אין אדם יוצא עד אחרון יומו מזבול הילדות, וכל המסתכל בהן ובמראיהן רואה כמו בבאר לחי רואי את נצח הילד שבאדם, אף שבאדם שהוא בתור המעלה, בתור הזקנה, בתור השקיעה. האדם כולו נוטה לערוב, ועדיין העינים אומרות בוקר אור ובוקר טוב. הוא כמעט בר־מינן, ועיניו מבשרות ואומרות “כה לחי”. אפילו מלאך המות פוסח על עינים שכאלה. סבורני שאין זו אלא שגגה, שעד היום לא מצאו עדיין תרופה כנגד דעיכת עינים כאלה. ימות האדם, אך תחיינה העינים. ראוי היה, שכל העינים הזוהריות, שהיו מאז ומעולם מבהיקות בעולם הזה, תהיינה חיות ומאירות לפנינו תמיד ככוכבים, כגחליליות. אך עד היום לא נמצאה תרופה לאגור את החיות של כל העינים שהיו בעולם. כבר ידעו בני אדם חכמת החניטה לגופים, למדו לייבש פרחים, ולא השכילו לשים עינים במשמרת של חיים לאורך זמנים. מן הסתם על שום שעינים חנוטות ומיובשות ומשומרות אינן עוד בגדר עינים. יש שימורים לכל מיני פירות ואין שימורים לעינים. אך עיני מר פלאי דומה היה תהיינה זוהריות לעד. אני כשהייתי מסתכל בצחצחות העינים של פלאי הייתי מוצא בהן תמצית כל החן וכל החי, ונדמה היה לי שהן מזומנות לחיי העולם הבא. נער הייתי. אויל הייתי. כסבור הייתי, שהטבע חסכן הוא וכי אין לו מגמה אלא זו: לאגור נסיון ולהגביר כשרון המעשה; לצבור איקונין של יופי כדי לעשותם מופת ליצורים העתידים, שיוולדו מתוקנים ומשוכללים יותר, כולם בצלמיהם ובדמותם של אבירי החן אשר היו מלפנים. לא פיללתי כלל, שתכלית הבריאה הפוכה היא: להוציא מנרתיקה כל נתח טוב כדי לזרקו לתוך האשפה, ולהוריד מתוך אוצר הנשמות את בחירי אישיה לעמק הבכא, כדי לזהמם ולנוונם ולחסל במרוצת הדורות את כל הדוגמאות הנאות, להכרית כל זרע של יופי, לבל יהיה עוד למחיה לדורות הבאים, ובאחרית הימים יוולדו רק יצורים נעווי־דמות. קפצה לי הדרך מסיפור המעשה והלאה. נחזור לדברי ימי פלאי.

נער יפה־עינים ראוהו בנות ויאשרוהו ויהללוהו. כפרפרים אל האש נמשכו אליו הנערות. לא הרי אשה כהרי גבר בדרכי ההתפתחות של האישיות. הנער הוא טיפש; הנערה חכמה ממנו. כל נערה בעלת נפש בינונית מפותחת יותר מן הנער בן גילה, שיצאו לו מוניטין של בר דעת, והוא מחונן בכשרון שמנבאים לו גדולות. כנגד זה אשה זקנה נמוכה בסגולותיה השכליות והנפשיות מן הגבר הזקן, הקרוב לה במעלה. הגבר דרך כלל מתפתח קדימה, והאשה מתפתחת לאחור. בחורים צעירים שופטים לפי מראה עינים, והבחורות רואות ללב. או נאמר כך: הבחורים שופטים לפי מראה עינים, והבחורות רואות את העינים, צבען, זהרן, ברקן, חנן, נשמתן. הגבר הוא בעל נפש; האשה עיקרה נשמה. הנער רודף אחרי הכוח, אחרי הקנין — אף הדעת היא בגדר קנין — אחרי הסגולות; הנערה משתוקקת לנר נשמה. האשה עד שנעשית כלי לגבר, היא כולה אור. בא הגבר ועושה אותה כלי; הוא בעצם שובר את הכלי היקר ונשפך האור, ואחרי כך נאמר עליה ואל אישך תשוקתך. אך לפני שהיתה לאיש היא משתוקקת אל המלאך, אל בן הפורת, אל התכשיט, אל חתן התורה והחכמה, אל מי שאהבה נפשה. אהבה, רבותי, מסתופפת רק בעזרת נשים. הגברים נושאים את שם האהבה על שפתותיהם כל זמן שלא ירדו לגינת התאוה. קפצה לי הדרך. אני חוזר אל סיפור המעשה על נער פלאי, שהיה הדור נאה עם יפה עינים, כמה שנאמר על דוד. נזכרתי בדוד, מאחר שאנו עומדים בפרשת שלמה.

הבנות אהבו את הנער הפלאי, ולא באהבת גברים לאשה. הגבר יסובב את האשה באהבתו. האשה צוללת לתהום הגבר באהבתה. כן, עיני הפלאי היו תהומיות. מה להם לבריות אומרים תהום אפלה, תהום חשוכה? יש תהום של אורה, שאימתה גדולה יותר. מאור השמש תהומי הוא. נוח לאין ערוך להסתכל בתהום שחורה מאשר בתהום האורה של השמש. פלאי היה אדם שמש, וכל הבנות נהו אחריו להסתכל בשמש, שלבשה צורת נער פלאי. הן אהבו להסתכל בצורתו, להתראות עמו פנים. וכך היו אומרות בחן־חיוכן: היה לנו היום יום טוב! התראינו פנים עם פלאי. והיו שאמרו: כמה טוב לישב במחיצתו של פלאי, להסתכל בזיו עיניו, ולשתוק עמו. בפירוש היו מפטירות ואומרות: לשתוק עמו. לשתוק עמו — היה דיבור שגור בפי הבחורות בימי נעורי. לשתוק עמו, לשתוק יחד, לשתוק בצוותה. איזה בושם טוב. ריח של גן עדן נודף אלי מדיבור זה, שממנו נתבשמו כל ימי נעורי. כשאנו יוצאים מגיל הנעורים, אין לנו ממנו אלא ריח דק. ריח המאכלים הטובים, ריח הפינוקים, ריח השמלות של אמא, ריח השחרית האישית שהיא גם שחרית העולם. ובאוצר זכרוני הריחני נשתמר ריח הבנות הממלמלות: לשתוק יחד.

במוצאי שנות נעורי שוב לא שמעתי אותו דיבור בפי בחורות אלא דרך בדיחה או היתול כל שהוא, כפרפראה ליצנית, שמתבלים בה שיחה מפוטפטת דווקא. לא כל שכן שאין דיבור זה נהוג בימינו אפילו אצל אניני הדעת שבדור הצעיר. אומרים הלכנו יחד, טיילנו יחד, צחקנו יחד, בלינו את הזמן יחד, קשקשנו יחד, שוחחנו על הא ועל דא, אבל אין אומרים: שתקנו יחד. השתיקה היא בימינו ענין בטלני. גברת הלשונות, הנמלצה בשפות אנוש. השתיקה כלילת החן, לא די שאין היא שגורה עוד בפינו, אף האלף בית שלה נשתכחו מאתנו וניטל החוש לבוא בסוד דקדוקה ולקרוא את אותיות הכתב שלה לפי פסקי טעמיה, או להתענג על נועם צליליה. מתביישים בשפה זו, חרדים ומפחדים מפניה. שניים היושבים יחד בימינו ואין אשד של מלים משתפך מפיותיהם, סלידת־גומלין שורה ביניהם. הם נראים מבויישים זה מפני זה וחוששים להביט איש לעיני רעהו, כאילו שניהם נתפסו למעשה שאינו הגון או השתיקה לעצמה היא פריצה בגדר ההגינות. משל שניים השותקים יחד גונבים זה מזה דבר מה. מן הסתם סולדים כל כך מן השתיקה בצוותה על שום שאין שותקים כלל בצוותה, אלא כל אחד שותק לו בפני עצמו. הרי זה כאילו אנו מודים, שבימינו אין עוד לאדם דבר עם חברו חוץ מן הדיבור; נהרסו כל הגשרים ביו הנשמות, ולא נותר אלא גשר המלל. השתיקה הנאה, החמה, הלבבית, שאינה בעצם שתיקה אלא דממה ולה קול, עברה ובטלה מן העולם. ואילו השתיקה הקרה, האלמת, הקשוחה, יש בה באמת כדי להטיל אימה ופחד. נראית היא כמו חתולה רעה זוממת. היתה לנו אבן־חן ואבדנוה בידים, היינו, בשפתיים, בהמולת הקולות, ברמקולים, במשדרים צעקניים, המזדקרים מכל הקירות ומתנוססים על כל הדוכנים, והם ממלאים את אזנינו מלל. עולם של זמננו מלא מלל, רעש, רעש הגרונות וטרטור המכונות, צריחת כלי רכב וקול ההמונים בריעם, קריאות הידד ושוועות “הדרן” ו“יחי” “עלה” “ורד”, בוז, בוז, בוז, קול תרועה ותקיעה ושברים ומצהלות וסאון תחרות וניצוח של אלופי האספורט וההמונים וזאטוטים ופרחחים הנוטלים חלק במשחק בלהט של צופים ונושאי כלים. העולם מלא רעש. ואין עוד בלחש. השתיקה נעשתה דבר בטל. קפצתי מענין לענין, אף מזמן לזמן. לא הרי הזמן של נעורי, כהרי הזמן הזה; לא הרי הדור הזה כדורי. סיפור המעשה על פלאי הוא סיפור המעשה על זמן שהלך ואיננו עוד. הזמן חלף עבר ונעשה לעי מפלה. על העי הזה צריך להקים מצבה ולחרות עליה פ״נ השתיקה הגדולה, אשר צררה בכנפיה את הרוח האנושי. חוזר אני לדברי ימי פלאי. חוט של תום, של ילדות התמיד היה משוך על פניו הזיוותניים של פלאי, קסם יצוק במראהו; והוא שנתן אותו לחן ולחסד בעיני כל הבחורות בעירנו. מלבד התום הנשקף מכל מראהו היה בו איזה סבר של מסתורין; הוצק איזה דבר־סתר בנפשו. כל הרואה אותו, כך משער אני, מעלה עליו שיש בנער זה איזו דעת נעלמה, נשגבה מזולתו. אני אומר משער אני: מכל מקום היתה זו הרגשתי; אף כמה ממיודעי בימים ההם הביעו לפני הרגשה זו. תום ומסתורין — הרי אלו הם שני דברים הנוגדים לכאורה זה לזה. התמים אינו מסתיר, כמדומה, כלום. והמסתיר כלום תמים הוא? אבל יש כנראה שאינו מסתיר, והוא נסתר. הגעו עצמכם, איזו אבן־חן היתה בריה פלאית זו, שתום ומסתורין נתחברו בה יחד ואצלו לה כוח־משיכה שאין דומה לו. פלאי, אמרו עליו הבחורות, הוא אבן שואבת. וכאבן שואבת היה באמת. האבן השואבת אינה שואבת כלל, אלא נשאבים אליה. לה אין כל פניה. אילו היתה לה פניה, היו כל יתר הגופים מסתמא מתגוננים מפניה. אבל האבן השואבת כוחה עמה לפי עצם טבעה, וכלל לא על מנת לקבל איזה פרס. ואכן, כזה היה פלאי. הוא שאב נשמות באורו, בזיוו, בחנו, ולא בכוח רצון תקיף ופועל. הבחורות היו מתלחשות ביניהן בקצת לעג ומתוך רוב דרך ארץ ואפילו במעט פחד מפניו, שאין הוא כלל מתקיף ואין לו אולי רצון. ״כאילו אינו רוצה כלום״ — העירה פעם נערה אחת בהעוית פנים של ביטול, שנסמך לה מיד פרץ בכי שעשתה את העויה פלסתר. כן, הוא כמדומה לא היה רוצה כלום ולא היה כופה את עצמו על הזולת. אדרבה, היה סולד ומרתיע. ודווקא אולי משום כך היה מושך באפס־רצון מקסים שלו, שאי אפשר היה לעמוד כנגדו. הוא לא משך, ונמשכו אחריו. וזה שאמרו: אבן שואבת. לא אמרו עליו שהוא כחכה לדגים, כפח לצפור, כאש לעצים, אלא אבן שואבת. עינים טהורות ללא קורטוב פתיון היו לו ומהן היה שופע כוח מפתה. אומרים פעמים על אנשים, שהם אוכלים בעינים. אך עיני פלאי היו שרויות תמיד בתענית. ועל שום כך היו כל הצופה בהן מתעורר בהמית רחמים להשקות, להאכיל, לשמח עינים נוגות צומתניות אלו. הבחורות היו צוחקות ובוכות למראיהן ונפשן יוצאות אחריו לשבת עמו ולשתוק, להיכנס למחיצתו לשעה קלה לשתיקה בצוותה. לא על נקלה ניתנה להן הזכות להיכנס למחיצתו. ולא משום שיהיר וגאוותן היה, אלא, אדרבה, צנוע וביישן היה. אך פעמים אין אכזר כביישן ואין מתייהר כצנוע. אך נערה שזכתה לבוא למחיצתו ולשתוק עמו, נכוותה בגחלתו. והיא שהרבתה לספר בשבחו: כיצד זה נאה שותק, נאה מתבייש, נאה לא־אומר כלום ולא רוצה כלום. הוא נאה וכל הליכותיו יפות הן. שתיקתו זהב.

כל הבנות בקשו את קרבתו והוא ביקש רק את קרבתה של האחת. אילולא אני חושש מפני חילול אני אומר: הוא חמד את האחת. אך הוא לא חמד. אך אפס־חמדה שלו השפיעה כמין חמדה גנוזה. הוא היה אדם מיסוד הגנוז. שורש נשמתו סוד כמוס.

איש פלאי. וכל התנהגותו מופלאה.

פרק ט״ז    🔗

מר אלימור עצר שיחו לשהות קלה בעיון מחשבה, כאדם התוהה על איזה ענין שנשתכח ממנו; עננת טירדה וקפידה שכנה על פניו, וחיש מהר סבר־פניו נעשה נוח ומרוצה, משל אותה חידה, שנתלבט בה, כבר נמצא לה פתרון. בו ברגע קם ממושבו גהר והזדקף, חזר וגהר, השתער קדימה, נראה כדוהר אחרי דבר מה הבורח מעמו. עשה סיבוב על עקביו כרקדן מנוסה בתרגיליו. התייצב על רגל אחת ופשט את רגלו השניה באויר. וכך היה דוהר ומקפץ ומתנועע ישר והפוך כסביבון. דומה היה כמוציא אל הפועל טקס, פולחן דתי. ואילו אופן עשייתו היה עניני ביותר, בדומה לאומן הבודק את הכלי פועל ידיו או לחייט המודד בגד. וכשם שהוא עשה את תרגיליו בדרך הטבע, כך נראה גם בעיני אנשי־שלומנו. אנשי שלומנו דעתם רחבה והבנתם לרוח הזולת עוברת את גבולות המושגים של השכל הקטן. מידה בינונית שבבריות מתירה לאדם בחברה להשתעל, לפהק, לגמגם, להתעטש, לצחוק, לנגב בממחטה את הזיעה מעל המצח, לסלסל בשער הראש או בשפם, לחייך לצורך ושלא לצורך, להסתכל בהצנע בשעון הכיס, לתחוב לתוך הפה כלי עץ מעלה עשן המדיף ריח רע ולעשות פיח־פיח, למצוץ סוכריה, לפזם ניגון, לזמזם, לבמבם, לשרוק, לשרוק, לגלגל בין האצבעות צעצוע של כלום, להעיף מבטים עצבניים בעתון על השולחן או בתמונה על הקיר, לערבב לתוך השיחה בדיחה שלא מן הענין מתוך תאוות הליצנות, וכיוצא באלו תנועות והעויות, דיבורים והרגלים משונים, שאין הדעת סובלתם, והמנהג נותן להם יישר כוח. ואילו כל היוצא אף כחוט השערה מתחום הזרויות, שבאה עליהן הסכמת הבריות, נכנס לתחום השערוריה. מה שאין כן אנשי שלומנו, הנוהגים עין יפה בחבריהם ונותנים לכל אחד ואחד להיות שורר בתחום הרגליו באין מכלים, לפעול כחפצו כל מעשה יוצא־דופן, ובלבד שאינו גורם היזק לציבור. איש והלך־רוחו, איש והרגליו והעויותיו וצרכו המיוחד לפרוק מעל עצמו איזה עומס נפשי, איזו מועקה, איזה סבל הירושה מן העבר. הפורקן רוח, או יצר הוא, באנוש. הרוח בת־חלוף היא; היצר, כיוון שהוא בא על סיפוקו כוחו תש או הוא עובר ובטל לגמרי. וכבר סח פעם המורה מנדו על:

אין חירות לשיעורין

כשחר המפציע מאחורי ההרים, שאורו מנצנץ ובא לאט־לאט טפין־טפין, ככה מבקיע לו רעיון החירות האנושית את דרכו, ובאמת אינו מבקיע. אלא מסתנן, במנות זעומות מאחורי הררי הבערות והשעבוד, העוטפים את המוחות מימים קדומים. מין האדם נוהג בתפיסת החירות כאותה בעלת הבית קמצנית, שאינה מניחה את העוגה על השולחן, אלא חותכת מפעם לפעם פרוסות דקיקות ומגישה, ולא לכל האורחים, אלא לרמי מעלה שבהם, וכל יתר המסובים צופים במעטים המאושרים בעיני־קנאה. את עוגת החירות עדיין לא הגישו אל השולחן עד היום, אלא חותכים ממנה פרוסות דקות. לשעבר אמרו: אין בן חורין אלא החתן. שוב אמרו: מלך דומה לחתן. המלך פורץ גדר. לאחר כך שיתפו למלך בהיתר הפריצה גם את השרים ובעלי האחוזה. לאחר כך את השועים והקועים. לאחר כך הוסיפי ואמרו: כל הקופץ בראש והנוטל בזרוע הוא בן־חורין. אף הוסיפו ואמרו: הכוח הוא הזכות. הללו אומרים: בעלי הזרוע הם בני חורין; והללו מרחיבים ואומרים: אף האדם העליון, בעל הכשרון, המושלם, הפייטן, האמן, השחקן, אנשי הבלורית ועונדי העניבות. אך אין הרחב, שאין עמו צמצום. אף כשהתירו את התרת הרצועה למלכים עמדו ואסרו את המלך ברהטי המנהגות, הטקסים והמליצות; ואף כשהתירו חופש הפולחן לאלהים, עדיין גזרו על חופש הדיבור; וכשהתירו את חופש הדיבור לא ביטלו כלל את העבדות בשטח התנועה או בתחום האהבה ובדברים שבינו לבינה. גורל אכזרי כאילו שוקד על כך שהאדם יהיה מכל מקום רק חציו בן חורין, או בן חורין רק לשליש או לרביע. אין מניחים את עוגת החירות על השולחן. כנגד כל קב של חירות מכאן, שופתים לו קב של שעבוד מכאן. שעבוד למנהגים, לטקסים, לנימוסים; שעבוד לרוח הזמן או לחוקת הכת, לקו המפלגה; שעבוד לאפנה, שעבוד לסיסמאות רשמיות, שיעבוד לשיטה שיש לה מהלכים בזמן הזה או בחוג פלוני בתורת ההגיון, במדיניות, בכלכלה. וגדול מכל השעבוד לשכל הקטן, שהוא שחצן גדול, המתרברב לדעת הכל ולהסביר בעקרונים רגעיים חזיונות נצח. אולם אין חירות לשיעורין. כל זמן שיש באדם כזית של שעבוד, פינת־סתר של עבדות, קורטוב צייתנות לחוק — בין חוק מדיני־חברותי, בין חוק הגיוני — שאינו כתוב על לוחות הברית של נשמתו, עבד נרצע הנהו. חירות, ידידי, היא לבדה באר מים חיים. בה לבדה נעוז ונאמץ. פחד שוא הוא הפחד מפני החירות השלימה. לא החירות עלולה לחבל, אלא פירורים ממנה, המושלכים לבריות האנושיות כעצמות למלכים, פוגמים בנו. זה הכלל: כל קלוקל מזהם את הנפש. לחם הקלוקל, עוגת החירות הקלוקלת, תרבות הקלוקל, הגיון הקלוקל. חירות, חירות אני אומר לכם. חירות לכל וחירות בכל. חירות בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. חירות לכל אחד לפי שיעורו. רשאים אנו לסמוך על חושו הבריא של כל בר־דעת, שלא יעבור את גבול החירות במידה שיש בה היזק לעצמו או לזולתו. החירות מותרת לכל אחד כל כמה שהיא דרושה לו כסם־רפואה לשלום־נפשו, וכל כמה שיש בה משום פורקן. איש ופורקנו. איש וחירותו. חירות לפי הצורך. חירות מכל. חירות לתנועה. להעויה, אף למשוגה. חירות לפורקן.

המורה נאה דרש; התלמידים נאה קימו. כיוון שמר אלימור הוציא אל הפועל את התרגילים ההכרחיים של הטקס הפרטי שלו, שב למקומו ותפס את חוט הסיפור בנקודה שנפסק בה תחילה.

איש כמוס היה פלאי, ולא כאחד האדם בשום דבר וענין. פשיטא שלא איש כפלאי יחמוד נערה, יחזר אחרי בחורה, יתן עינו באשה, ולא איש כמוהו יגיד אהבה בשפתים או במבטים, ומה גם יתנה אהבים עם רעית־לבו, לא כל שכן ירוץ אחרי יעלת החן, אין צריך לומר יחלל את הקודש במגע יד או במחמאה בין קלה בין קלוקלת. יביא לידי בטוי את רגשותיו על ידי גילוי חיצוני כל שהוא, כפיו כן גופו היה שתקן, שלא התיר לעצמו אף רמז־דיבור בשפת האספרנטו של הגופים. פלאי, סבור אני, היה אדם ולא־אדם. הוא היה מלאך בצורת אדם. דעה זו נשמעה מפי רבים על אודותיו. אני תמיד חושב, כי בסתר לבו מאמין כל אחד במציאות המלאכים. יוצר האדם, כלום נבצר ממנו לברוא גם את המלאך? הואיל והכל משתוקקים להתקרב אל המלאך, להתחבר עם המלאך, להיות מלאך, בקשו כל העלמות את קרבתו של פלאי. ופלאי בקש את קרבתה של האחת. אך מה אמרתי? הוא לא בקש את קרבתה אלא, דומה, ביקש את רחקתה, ביקש אותה במרחוק, ביקש להיות עמה במרחק ממנה. בקרבתה לא היה מסוגל כלל לעמוד איתן על רגליו. היה נע כקנה ברוח; נראה היה כעושה ריקודיות־ריקודיות מסביבה. ליצנים קראו לו הרקדן. הליצנים שרויים בכל עת ובכל מקום. כל מקום שיש ניצוץ של טהרה וקדושה, שם הם מתלקטים מסביבו ומאריכים עליו לשון. רבי אחד של חסידים פירש את הכתוב בתורה “ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים”, היינו, דרך ארץ הליצנים, כדברי החכמים על הכתוב “ובמושב לצים לא ישב”, זה פלשתים, שהפלשתים ליצנים היו. שוב אמר אותו רבי ואותה שעה הורה באצבעו כלפי החלון לחסדיו: הסתכלו בשמים הללו. ליצנים יכולים להוכיח לכם, שאין כלל שמים. בליצנות אפשר לבטל את כל העולם מן המציאות. ואילו ידע פרעה כוחה של ליצנות לא היה מוציא את ישראל ממצרים, אלא היה מגלגל עמהם בליצנות ופוטר אותם במילי דבדיחותה. הפלשתים בעירנו באמת כך נהגו בפלאי. הם תלו בד כל מיני בידוח ודברי־לצון וקשרו לו חניכות וכינויים לרוב. קראו לו מלאך, בעל הגניחות, רבן האנחות, יוסף החולם, בוצינא דנהורא, צנתר הזהב, איש תענית הדבור, ירחמיאל שם־דבר של בטלן, ועל הכל, הרקדן. כל האומר רקדן מובטח לו, שהכל ידעו במי הוא מדבר. ולפי שהליצנים פירשו ואמרו, שהוא מרקד כנגד הבחורה שלו, כדרך שנוהגים בלבנה בשעת קידוש החודש, נסתבר ממילא, שאם הוא מקדש את הלבנה, הרי בחירת־לבו היא הלבנה. היה בחידוד זה עוקץ כפול, מחמת שהלבנה שלו לא היתה כלל נותנת להמשיל עליה את הלבנה. היא היתה היפוכו של הירח, אם כי היתה גם כן בעלת צורה עגולה. הסגלגליות היתה הפרס היחידי בגדר צד השוה בינה לירח. בכל יתר הפרטים היתה היפוכו של הירח. לא היתה חיוורת, לא קורנת, לא ביישנית, לא מעורפלת, לעתים ולא מרוחצת בענני־טוהר. היא היתה חתיכה של גשמיות נוקשה, בשרנית, תוקפנית, קולנית. אמנם, פרצופה נאה למדי, אבל זה היה נוי גס. אף לא גס אלא סתמי ושכיח ביותר, ללא כל קו היחוד, ללא קורטוב עצמיות. היתה מחוננת ביופי הסיטונאי, התוקע את עצמו לתוכך, המנקר את עיניך ומעליבך באופן אישי. זה מין יופי יומיומי נשיי־נשייני, שאין בו אפילו אותו נופך של כיעור, המצוי בכל פרצוף והנותן לוית־חן מתוקה וחריפה לכל יפת־תואר, כי הוא התבלין המשלים. בחורה זו היתה גזורה לפי אמת המידה שאינה כלל במידה. היא, אם אפשר לומר כך, היתה בינוניות למופת, הבנלי המושלם. כגזרתה ומראה־פניה, כן שכלה: טוב, ישר, מעשי, פקחי עד לטמטום. מפליא ביותר שאותה בחורה נוקשה ומעשית, שנתייחדו בה כל התכונות הגסות, שאינן בעצם תכונות אלא פשוטי־כלים, מכשירים וכלי־זין במלחמת הקיום — היינו, אהבה עצמית, תאוות האכילה, בריות הגוף, עזות הפנים, חיתוך הדבור ברור, מבחר מלים בשימוש הלשון אצטרובליות, הפוגעות תמיד באיזו נקודה מגושמת של הדברים או באיזו נקודת התורפה של האדם, ואף מנה יפה של שקרנות מרושעת, הנראית משום־מה כהתגלות הלב והידור האמת — נראתה גם כן לעתים כנושאת בחובה איזו השראה של מסתורין וכאילו חידוש יצוק בה. אולי שכיחיותה היתירה, היסוד התדיר המושלם שבה — אף התדיר הגמור הוא דבר יקר המציאות, כשם שהבינוניות המושלמת היא חזיון בלתי מצוי — היושן הגמור שבה, הם שהקנו לה איזו הילה של חידושיות מופלאה. מכל מקום היתה מוחזקה בחורה מופלאה, שבחורים רבים נהו אחריה. פשטנותה היתירה נתנה בה טעם לחריפות ושיוותה לכל תנועה ודיבור שלה איזו כוונה של מאידך גיסא ואיפכא מסתברא. לכאורה היתה קלת דעת, אבל נראתה כבדת־הגות. פעמים היא משמיעה דיבור של חריפות, שיש בו משום בינה יתירה. אף על פי שיתכן שאין זה אלא פליטת־פה. אף היא מוחזקה כיודעת פרק במילי דבדיחותה משום כך דווקא, שלא הביעה, כמדומה, אף פעם דבר של חכמה. אבל כיוון שהיתה מבטאה במלים דברים, שבדרך כלל אין אומרים אותם מפורש, היו מקנים לכל מימרה שלה משמעות ליצנית. אף היו בטוחים, שהיא מלכתחילה אינה מוציאה דבור מפיה אלא מתוך כוונה דו־משמעית. אבל אמת היא, שהיא היתה בחורה פשוטה, פשטנית לגמרי, ללא כוונות וחכמות, ללא צימוקים נפשיים, ללא רגשות עמוקים; לא אמרה כלום ולא הבליעה כלום. ואין צריך לומר, שלא היתה בעלת שאר רוח, ואפילו לא בעלת נפש. ומה שייך לטעות בה, שיש לזו נשמה יתירה? הרי היתה, כמדומה, כולה גוף, רק בעלת־גוף. הגוף התקיף, המגושם בתכלית, התמים במגושמיותו, יש לו מסתמא בעיני רבים מראה נשמה.

מכל מקום כל פעם שהיו מסיחים באותה בחורה — אגב, שמה נשתכח ממני, כשם שנמחקו מזכרוני קוי־פניה. משום צביונה היומיומי לא היה בה שום פרט ראוי להתכבד על הזכרון — היו הכל תמימי־דעים, שאין זו אלא בחורה רגילה כגון רוב הבחורות. אבל דעה לחוד וזיקת הבריות אליה לחוד. סתם בריות כאן בחורים במשמע. והבריות נהו אחריה, נמשכו אליה, כפרפרים אל האש. היא לא היתה אבן שואבת, אלא אש שורפת. בפירוש אמרו שאין לה לב, אבל הכל נמנו וגמרו, שיש בה אש. תמה הייתי, היכי תמצא אש באין־לב. הרי אש חמה ואין־לב קר; אש שורפת ואף נשרפת ומכלה את עצמה, ואילו אין־לב מחבל רק בזולת והורס את אחרים ולא את עצמו. צעיר הייתי ועדיין לא עלה לי רז זה, שיש אש זרה אש קרה, והיא הקטלנית שבכל סוגי האש. ואולי משום שלא היה לה לב, היו רבים מחזיקים בדעה, שיש לה שכל. אני מכל מקום סבור הייתי שאין לה שכל, אבל היא פקחית. אין זה מעניני לפרש את טיבה ולהגדיר את צביונה, אפייה, מהותה. היא היתה גוש של מציאות יבשה, לא היה בה כלום מן החזון, החלום, ההזות, האגדה. היא היתה רגל גסה, יד חזקה, לב קשה, ראש מטומטם, מצח נחושה, קול מתכת וכלל לא קול באשה, ואולי גם לא קול בגבר, אלא קול במין שלישי. וכפי שהיא נראית לי הפעם באיצטגנינות העבר היא בא־כוחו של איזה מין שלישי, מין איום ונורא, שטן היומיומיות, דרקון הסתם. הגבר והאשה אינם יומיומיים. הם יום מהול בלילה. אך הנה הולך ובא מין חדש, שלישי, כולו יום, או כולו לילה. וזהו מין קטלני מאד.

… המין השלישי רעי וידידי, המין השלישי, המין השלישי, מדי אהגה בו, צמרמורת אוחזת אותי ואני קופץ ממקומי. הנה אני קופץ. קופץ ומקפץ, מדלג ומכרכר.

מר אלימור דבר וכן עשה. כנחל איתן, הפורץ מגבולותיו בזמן הפשרת השלגים, נראה בשטף דהירותיו וכרכוריו. אך למרבה הפליאה שב אל אפיקו בבת רגע, ולאחרי זאת היה שיחו קולח כמעט בנחת.

— כן, ידידי, המין השלישי, הנה זה הולך ובא. אני אז לא תפסתי את הענין. בא־כוחו נצב לעיני, אך ענינו לא היה ברור לי, כשם שהיה סתום ונעלם מהשגתם של יתר בני־עירנו. המין השלישי היה פקח ללא שכל, ולבבי ללא לב. היה לה מאור־פנים, שלא נחצב כלל ממקור האור שבנפש וסבר של רצוי וחיבוב הבריות, ללא כל אהבת האדם. איני חושש לומר: אף ללא תאוה לגבר. מסתבר שהיא חלקה ממאור פניה ומנועם־שיחה, שהיה בתוך־תוכו מר, מר מאד, מר מסתמא גם לפלאי. ובחן הגס והנוקשה, שנתייחד בה — נכשלתי בלשוני לומר שנתייחד. הרי שום קו היחוד לא היה בזו. ואולי נכון יותר לומר: שנתחדייט בה — סחה לו פעם: שמע, מר פלאי, אילו אני ציירת הייתי מעלה אותך על הבד בצלם איש־אין־ידים ואין־רגלים, החוטף בזרועותיו שאין לו מלאכים, וברגליו שאין לו הוא יוצא במחולות. כל הנוכחים מחאו כף. יפה דרשה בחורה פקחית. מאז נתווסף לפלאי חניכה חדשה על כל שאר כינוייו, והיא, איש־אין־ידים. והנה לאשה זו, אין־שכל אין־לב אין־חן, קשר פלאי אהבה טהורה ועצלה אשר בימינו אין לה עוד משל ודוגמה בחיים, אף לא במחזות על הבמה. אהבה רבת עצמה, אם כי נאצלה; נואשה, אם כי חדלת־תקוה מתחילתה. הגבר לא יאהב ככה את האשה. אף אבירי האהבה, משער אני, לא אהבו ככה. אולי כך אהבו המלאכים מלפנים, בני האלהים, כאשר ראו לראשונה את בנות האדם והיו מדמים בתומם המלאכי, כי טובות הנה, כאמור בספר בראשית. לעולם לא יאהב הרוח את הרוח והבשר את הבשר, כאשר יאהב אדם מלאך את גוש הבשרים בצורת אשה. אין עיוור כאיש הרוח ואין תועה־לבב כתם הכשר והישר. פלאי ביקש להקים היכל האהבה כמו רמים בקרב נפשו, לאות כבוד והערצה לבחירת לבו. כמוהו כשלמה. שלמה בנה בית המקדש לאל הנעלם. פלאי בנה בית המקדש לאשה הנעלמה, שהרי זו הנגלית לא היתה כלל אשה. את היכל האהבה, מעונה לאלהי קדם של האהבה, ביקש לכונן במרומי רגשו הזך והנאצל. אחד משיירי כנסת הקטנה של אבירי כל הדורות היה; כהן גדול למזבח האהבה, אשר את נפשו הקטיר. אך קרבנו לא נרצה, לא נדרש, לא הכרתי עוד אחד כמוהו בחיי, שהאהבה היא לו עבודת הקודש, עולה תמימה, מתת ללא קחת. וכך היה מנהגו בקודש. לא במליצות אדבר. אני מספר מעשים שהיו.

המליצות, רבותי, כתובות לא רק בספרים. עתים החיים עצמם מדברים במליצות. אפשר אולי לגרש את המליצה מן הפה, מן הלשון, מן הספר, אבל לא מן החיים, המדברים לפעמים בפי אחד בשר ודם גבוהה־גבוהה, נאצל שבנאצל. עד שפלאי הולך לראיון עם יעלת החן שלו — פלאי שכל הבחורות להוטות להתקרב אליו בכל עת ומחפשות את קרבתו, קיבל מרעית־לבו קיצוב של רגעים לפגישות של ארעי — הוא עוסק הרבה בהכשרת הנפש לקראת הפגישה, בוחן את רגשו אם הוא טהור ונאצל, בודק את הרהוריו אם אין בהם אבק של מחשבה זרה, של תשוקה פסולה, של תאוה רחמנא ליצלן. הוא נוקב ויורד לתוך מסתרי לבו לעקור משם כל חשש חמץ. אילו מצא בעצמו ערות־חשק היה בזוי ונמאס לעצמו כעברין וכמחלל הקודש. רבותי, אין בדברי שום הגזמה. הדברים זכורים לי היטב. לבטיו הקשים נודעו לי במפורש ומן המרומז. זכיתי לשמש לפניו איש־סוד ויועץ. עתים מצאתיו שרוי בדמעות. פעם בליל ירח, בעצם האשמורה השניה של הלילה, דפק על דלת מעוני והעירני משנתי. בוא, אמר, עמי אל שפת הנהר, ונרקוד יחד. נעניתי לו. הלכתי עמו לרקוד בליל הירח על שפת הנהר. רקדנו, קפצנו כעגלים וכבני־צאן. הוא קרא במצהלות כצאן־קדשים ולפתע געה בבכי.

ויותר ממה שהסעירני בכיו, זעזעני מלמולו המגומגם:

— איני יכול. איני יכול לשאת עוד. אני מלוכלך; מזוהם אני; משוקץ מלפני ולפנים. אל תראני שאני כזה לפי מראי… שהכל סבורים, שהנני בן־פורת, תכשיט טהור־עינים. מנוול אני. מחשבות מנוולות זוחלות במוחי תמיד. תולעים מתועבים אוכלים אותי. אני אני תמיד בה… עמה… בלכתי ובשבתי ובשכבי… כל מעיני בה. כל מאויי לה. בעל תאוה טמא הנני. כמה מנוול הגבר, כל גבר טוב שבגברים פורע באשה, מטמא אותה במחשבתו. ולחשוב שזה אפשרי, לשלוח את המאוס מכל בנערצה מכל… לזהם, לזהם את השכינה הקדושה, את הרעיה, את יחידתך, את הנשמה לנשמתך. תאוות הגבר רק לזהם. גילוי עריות הוא חלום־כיסופיו במעשה, במחשבה ובדמיון. איני יכול. איני יכול. דרך גבר מבחילה היא… ההרהורים המאוסים הללו, המחשבות הזרות הטמאות שאינן מרפות ממני… מה אעשה? מה אעשה? לעקור מתוכי את המיאוס הזה, את השימצה הזאת. הגבר מתאווה תמיד להשמיץ, להשמיץ את הקרוב־קרוב ביותר, את האהוב — אהוב יותר, את הנערץ־נערץ יותר, כל המקודש עליו יותר תאוותו גדולה יותר להחריבו. למה? למה? למה? הו, לעקור מן הלב, מן המוח, מן המחשבה, את הנבזות הזאת…

הוא למלם ורקד בסערת־רגש, בדביקות, כמו ביקש להרקיד מתוכו אח כל המחשבות המסואבות וההרהורים השומצניים. דבורו היה מהול בבכי ומחולו היה מפוזז, מופז קרני הירח. ולי נדמה היה אז, שאף ריקודיו הם דמעותיו, כשם שדמעותיו הן הרהורים הנוטפים מתוכו כשרף מן העץ. עוד הוא מדבר והנה הוא מצעק:

— הבה נרקודה, נחולה, נחוללה, נילילה, הו, הו, הו, חולין, חולין, חולין. כל הויתנו חולין, חולין; מזוהמים אנו, מנוולים אנו, מחללים אנו בחלילים, כל האדם נקבים־נקבים חלילים־חלילים. הגבר הוא המחולל, הגבר הוא המחלל… הו, הו, איני יכול… איני יכול. למה, למה, למה? — ושוב געה בבכי, בבכי חזק וממושך. וזה לא היה בכי רצוף של גבר, כי אם סילומים משונים של יבבות ואנקות משולבות כשל חיה פצועה. מוזר ביותר, אף נביחות כלב נמזגו לתוכו. ולבסוף פרצה שוועת־חרדות מפיו: מה אעשה, מה אעשה? לא אוכל להביט בפני אבא שלי שעשה ככה לאמא שלי… שקץ אשקץ את נפשי, שהיא נצר ממין זה, המחלל את המקדשות.

מוזר ביותר, בכיו הסעירני, דבורו זעזעני, אבל דבריו לא מצאו הד בלבי, אדרבה, הם עוררו בי סלידה. אף הצחיקוני. זכור לי היטב, שכל המעמד הזה — ליל ירח. נחל, שני אברכים רוקדים ואחד משתפך בשיחו על הרהורי־תאוה — נראה לי באיצטגנינות הגיחוך. אף דבר זה הוא מדרש פליאה בעיני: מפני מה כל פעם שאנו ממריאים למרומי הנשגב נפערת לרגלינו תהום השפלות? מפני מה כשנפתחים שערי השמים של לב אדם ונשפכת משם לבת הוידוי, צץ פתאום בתוכנו הליצן הנסתר וטורח לעשות את כל הענין לחוכא והיתלולה? מפני פה כל פעם שאנו בוכים, אנו גם צוחקים? מפני מה אנו סומכים תמיד ליד כל חזיון תוגה את המגוחך? מפני מה שקספיר הגדול שיכן את הליצן בכל מחזה ומחזה שלו? מפני מה דמעות אנוש, היקרות מפז, כה זולות בעינינו? מפני מה בשעה שמתנו היקר מוטל לפנינו גובר בנו יצר הצחוק והשובבות, ומחשבות מצחיקות ומגונות זוחלות כמו להכעיס לתוך מוחנו? מפני מה כל פעם, שבאים בני האלהים להתיצב על ה', בא גם השטן בתוכם, ככתוב בפרק י״א מספר איוב? מפני מה? אך כלום כל השאלות הללו לא נכללו בתוך שוועת השאלה האחת הגדולה על תאוות כל איש לחלל את בית מקדשו, שפרצה מפי פלאי בליל הירח בפלגי־דמע ובסופת־גניחות? אהה, גזירה היא שנחלל את המקדשות ואף מקדש הדמעות. כל פעם שהוא קם ומתנוסס לעינינו, מיד רוח רעה נכנסת לתוכנו לירוק לתוכו בוז ושמצה. הדמעות שאנו מזילות, הן הדבר הזול ביותר בעולמנו; בגבישים הדקים והעדינים האלה אנו מגסים את לבנו יותר מאשר בכל דבר של מה בכך. דמעות הילד לא היו שוות כלום מאז ומעולם בעיני הבריות, ולפי שלא היה עליהן כל שער, לא שמו אותן כלל בנאד הדמעות האנושי. שער עולה ויורד חליפות לפי תורת המידות ואפנת הנימוסים, השרויים באותה תקופה, יש על דמעות יתום ואלמנה, ואף על דמעות נשים. אך דמעות הגבר במה נחשבות הן? אדרבה, דמעות הגבר מעוררות בוז, מיאוס, תיעוב. מה לגבר ולדמעות? לכל היותר פסקו מכסה של דמעות לגבר בבתי התפילה, בימי חג ומועד, בימי תפילה ותשובה. גבר בוכה בפני אביו שבשמים — מילא. מנהג עתיק־יומין הוא. אבל גבר בוכה ושופך שיחו בפני רעהו — היתכן? בזים לדמעה, משל אין היא חלב הנפש, אלא מי־הלב שלה. לא אעלים, אני אותו לילה בזתי לפלאי. לא די שדמעותיו לא נגעו ללבי, הן נתחשדו עלי כצביעות וכמליצה. וכי אין דמעות של מליצה? כשם שאדם מדבר מליצות, כך יש שהוא בוכה מליצות. או שמא כל בכי הוא מעיקרו מליצה. ולפי שבכיו היה נמלץ בעיני, אף דבוריו לא נתקבלו על לבי.

לא האמנתי לדברי פלאי. אך פעמים הימים נותנים אישור ותוקף גם לדברים אשר לא ייאמנו. פלאי עשה את שלו. פלאי אהב. פלאי ערך את אהבתו כעבודת הקודש. הוא התקדש באהבתו. כירא שמים, המכין את לבו לכבוד הבורא, כך היה פלאי טובל את בשרו ורוחו לפני כל ראיון עם רעית לבו, טובל את בשרו בפועל ממש במי הנחל להיות טהור ומרוחץ לפניה, משקיע את מחשבתו לתוך מקוה טהרה, טורח לגרש כל שמץ של מחשבה זרה ממוחו. אף מתעטף בבגד חדש שאינו יוצא מלובש בו בין הבריות, אלא לשמה ולכבודה.

היתה לו עניבה מיוחדת למען כבודה ותפארתה; מכוון היה בכל פסיעה לתפילה, מטהר את כל מורשי־רוחו ואף מחליף את בגדי החול בבגדי שבת ופסיעה בדרכו אליה לשם יחוד שמה. וכשם ששוקד הוא לטהר את לבו ומחשבתו למען שמה, כך טורח הוא לטהר את שמה, שיהיה שרוי בתוך מחשבתו לבדו נקי, מובדל מכל שכנות עם איזה ענין של חולין, להגות בשמה ביחודו הגמור. אני אז לא תפסתי את הענין בכל חומרתו. חיבבתי את פלאי, ליבבתי אותו כדרך כל האחרים, אבל לא הערכתיו כראוי. פלאי היה, כפי שנדמה לי, אבן השואבת לא רק לבחורות, אף גברים ראוהו ויאשרוהו ויחמדוהו. מבשרי חזיתי זאת. אף באותו ליל ירח שהעויותיו הסלידוני — קשרתי לו חיבה יתירה וצמחה בי תשוקה לנשק את המלאך, את הרקדן, את הבכין, את האבן השואבת. כן, לאצול לו נשיקה אחרי נשיקה, לחבקו ולנשקו, אבל להבינו — לאו. אני אז לא עמדתי כראוי על טיב מיחושו. אולם לימים נפקחו עיני שכלי להבין, להבין. השנים הורוני שכל. בן פורת זה נטל על עצמו מעמסה שאינה לפי כוחו של שום בר נש; לטהר את המוח והלב. לטהר את הלב — השמעתם מין דבר כזה? לטהר את הלב. רבי אחד של חסידים, ברגע של גדלות המוחין, סח בהחזקת־טובה לעצמו, שהוא נוטל את הנשמות של חסידיו, מוציאן מתוך הגופים, רוחצן ומשפשפן ומדיחן היטב היטב כדרך שמדיחים בני מעים. אולי נשמות אפשר לשפשף ולהדיח. אבל לב כלום אפשר? לב הוא עמוק מן הנשמה; לב הוא ענוג מן הנשמה; אך הלב בהתייחמו אין שפל ממנו. הלב הוא מקום מולדם של החיים, מקור הדם. הדם טהור, והוא מזוהם מכל. לטהר את הלב? הרי זו מלאכה הנשגבה מכוח אנוש. אומר אדם ללב: גרש ממך כל מחשבה זרה. שואל הלב: לאיזו מחשבה זרה אתה מתכוון? ובינתים אתה נותן את דעתך על מחשבה זרה פלונית. וזו משתכנת לה ברחבות בתוך הלב. לך וגרש אותה משם. צאי־צאי מרת מחשבה, אתה אומר אליה — ובין כך וכך הנך קורא לה בשמה. השם מוסיף לה חיות. השם הוא החיות. וכלום אין זאת אומרת, שכל מלחמה בהרהורים בטלים היא מלחמה לבטלה, קל וחומר, מלחמה בהרהורים שפלים? אדם מהרהר לבלי להרהר בדברים בטלים. ולאחר כך הוא מהרהר שאף על פי שהוא מהרהר לבלי להרהר בדברים בטלים, הוא בכל זאת מהרהר, ועל כרחו הוא מהרהר. כל פעם שאנו אומרים על כרחך, בין על כרחך אתה חי בין על כרחך אתה מת, צריך להוסיף: על כרחך אתה מתאווה תאוות בחזון־דמיונך ובעל כרחך אתה חושב את מחשבתך. לא אתה חושב את מחשבתך, אלא היא חושבת אותך. פלאי ידידי, פלאי הנחמד, יצא לקדש מלחמה על על כרחך זה. ביקש פלאי לגזור על עצמו הרהורי עבירה, ואף את ההרהור בהרהורי עבירה. הוא ביקש להשיג את נמנע ההישג. כל נמנע ההישג הוא אין־יש. פלא אין־ידים ואין־רגלים, ביקש להגיע גם עד אין־יש. הוא הגיע לסרק. כי כל סיג לסיג סופו סרק לסרק. השכל לעולם גנב הוא. אתה אוסר עליו את הסרק, והריהו נעשה יצרן של סרק והבאי לתיאבון ולהכעיס. טיהור הלב ונקיון המוח, אין לכם עבודה קשה ומפרכת מהם. פלאי הטהור והקדוש, מכלל אדם יצא ולמעלת מלאך לא הגיע. מלאכים חוטפים כוכבים; בני אדם מסיעים אבנים; אך פלאי סחב על גבו את כוכב הטהרה הקשה מתריסר עגלות עמוסות אבנים לסחבן על השכם. הגעו עצמכם, פלאי העביד את לבו בפרך להיות נקי וטהור, מוחו צלול, בגדו ללא רבב, אך בדרך הילוכו אל הראיון עם רעית לבו הוא מפסיע ברחובות, עיניו רואות מה שרואות, ידיו נוגעות במה שנוגעות, רגליו דורכות על האדמה, שרגלי כל העוברים ושבים דורכות עליה. הוא שואף לתוכו אויר הגופים הזרים, סופג בנחיריו ריחות של גופים זרים; אויר העולם רווי מחשבות זרות; טומאה זורמת אליו מכל העברים. ליצנים היו אומרים עליו — דברי ליצנים לעולם יש בהם גרעין של אמת — שאין הוא מהלך כלל ברחובות העיר, אלא עובר בהן בטיסה, מרחף עשרה טפחים מעל לאדמה שלא לנגוע בה, מכרכר ומפזז, מקפץ ומדלג, כמי שמהלך בנעלים קרועות בגשם והאדמה מוצפת שלוליות. ליצן אחד סח עליו כך: דומה זה כאילו נעלי הנשמה שלו קרועות, והוא חושש מפני כל מגע עם הבריות. חוש של בינה יתירה היה לו לליצן זה. אף משבח אני את טביעות העין שלו. ובאמת פלאי ידידי לא היה מהלך ופוסע, אלא מדדה ומטופף, הנה הוא זוקר קדימה והנה הוא ניסוג אחור; עוקר רגל ונסלד ומרתיע; מקוקו את הילוכו אלכסונית, מזגזג ובא. ויש שהוא עושה את הילוכו קפיצות כמהלך הסוס על גבי לוח האשקוקי. הקיצור, רקדן כשמו. יתר על כן: טייסן. דומה הוא כמי שמבקש לעבור בגשם בין הטיפין. ואילו בימות הגשמים היה הילוכו דווקא מתון־מתון, אט־אט, עקב בצד אגודל, ומראה פניו צוהל ומאושר כשל הקונדסים, הקופצים במנעליהם ועד לקרסוליהם ולמעלה מזה לתוך השלוליות, כדי להרטיב היטב היטב את הבגד החדש להמרות לב אבא ואמא. בימות הגשמים, סח לי פעם פלאי, עושים אמבטי לעולם, והוא נעשה טהור יותר; כל רגע ורגע הנה הוא עולה מן הרחצה. מים, מים, קרא פעם פלאי באזני, קול ה׳ על המים.

פלאי ידידי מאז הוא הלך אחרי קול ה׳. הקול קרא אליו. ובמקום הקול שם הוא. אדם, שאנו רואים אותו מדי יום ביומו, אין אנו רואים אותו כל עיקר, ובוודאי שאין אנו רואים אותו עד כדי להבחין בתמורות הנפשיות המתחוללות בקרבו. כל חד ממיודעינו, שלא התראינו עמו פנים כמה שבועות או חדשים, על אחת כמה וכמה כמה שנים, כיוון שנזדמן לפנינו והעפנו עליו מבט יש שהננו מסתכלים ורואים אותו במפולש. הננו קוראים בנפשו כמעל ספר הפתוח. אבל אם אנו מצויים הרבה וכל יום בחברתו, הרי עולמו הנפשי כספר החתום לפנינו. השנויים האטיים המתהווים לעינינו אינם נתפסים כלל. אמנם, אף ההזדקנות אינה נראית — מה שהוא נתון תדיר בעין אינו משנה מקום, לא מצב; אינו מזדקן; אינו מתבלה; אינו תופס כביכול מיתה; וגם אינו חי. הוא קפוא — אבל גם הצעירות אינה מורגשת ולא כל הסעיריות, סערות הנפש, הכרוכה בה. וכך הרגליו התמהוניים של פלאי, שלא היו ידועים לי, אם כי הייתי מקורב אליו יותר מכל מיודעינו, נודעו ברבים תחילה עד שהשמועה על אודותם הגיעה גם לאזני. רבים קדמו אותי לדעת את הליכותיו המוזרות. אימתי פלאי מצוי ביותר ברחוב? כשהגשם שוטף. בימות החמה נהוג הוא להתהלך בגן העיר בקרבת המזרקות, ליד ערוגות הפרחים. בימות החום הוא מרבה רחיצה בנהר ומקיים כסדרן טבילות שחרית וערבית. מידה משונה נצנצה בו — ואף בה לא הרגשתי מלכתחילה עד שאחרים הסבו את תשומת־לבי אליה — להחזיק יד אחת כלפי מעלה הן בישיבתו והן בשעת הילוכו. טעמה של זו נתברר לי על ידי כמה דבורים סתומים ורמזי־מלים, שהיה סח לי מפעם לפעם בלחישה כמעין סוד כמוס. הענין היה, מבינים אתם, כך. הוא קידש על היין הטוב של אהבתו. הוא החזיק בידו גביע הקידוש ושפתיו מרחישות תמיד הלל, וכשהוא מגיע לכוס ישועות אשא, הוא מרים ידיו כלפי מעלה. לרומם לעילא ולעילא את אהבתו, להרימה ולנשאה מעל לכל העכורים שלהחולין³, לקדשה ולטהרה מכל פסולת ארצית ולאצול לה יקר סגולת האהבה בת השמים. הלא תבינו, ידידי פלאי, ככל ששקע בחזון אהבתו וידו היתה מתרוממת והולכת כלפי מעלה, כן התרחק והלך מדרי־מטה, עד שנעשה זר ונכרי גם לקרוביו ולרעיו. רק לי לבדי היה מראה עוד אותות של ריעות, ואותי לבדי היה מזכה לעתים בשיחה שבלחש. אחת שאלתי אותה אבקש, סח לי פעם, להחזיק כל עוד הנשמה שבקרבי את גביע אהבתי מרומם ונשא, קדוש וטהור, מלא על גדותיו, לבלי לשפוך ממנו אף נטף קט. אני רוצה באהבה בת השמים — קרא בריגשת־נפש ובתוקף־דיבור וגעה בבכי, כילד עיקש התובע לעצמו צעצוע שאינו שלו. מעשה זה זכור לי היטב לכל פרטיו ודקדוקיו. אף הוא התרחש על שפת הנהר ובליל ירח, באשמורה השניה של לילה. עירנו עיר מחוז לא גדולה, אם כי גם לא קטנה, לא היתה הומיה בלילות. מכל מקום עוברים ושבים לא היו מצויים ברחובות בלילות; בקרבת הנהר לא כל שכן. עד שהאדם יוצא מתחומי עיר־מולדתו, אפילו גדלה ככף איש, הרי עיר־מושבו נראית בעיניו כעולם ומלואו. עולם ומלואו היו מעוטפים בכסות השינה, ורק אני ופלאי היינו ערים. פלאי לא בשנת־חלומו ולא בחזותו, כי אם בהקיץ ובשים שכל, סח לי דברים כמתלהמים, שאין כל טעם לחיים ושלא כדאי לחיות ואסור לחיות באין אהבה בת השמים. ושוב התמלטו מפיו מלים חסרי־שחר לכאורה: אי אפשי באהבה אחרת… אי אפשי בשום־שום דבר המנוול את האשה… בשום־שום סחי. אני אקח סכין ואשחוט את היצר הרע שלי… אני אשלח את האש בכל הקוצים והברקנים, הדוקרים את שושנת האהבה שבלבי… אני אבער את החמץ שבלבי… אני… אני… לרגע נדמה היה לי, שאין ברוחו נכונה. אך הנה פתח לדבר אלי בשים שכל, כן, בבינה יתירה, בהגיון חזק וצלול. הוא כך שאל: הכי חלום־שוא היא האהבה בת השמיים? אם שוא הוא, למה הרווהו גדולים וטובים את חלבם ודמם? אם שוא הוא הכיצד נתן האלהים את השוא בלב האדם? ואם האל נטע את הזה בלב, הרי זה כאילו אנו אומרים שהאל חמד לו לצון באדם־יצורו, שאין הוא חס על הנברא בצלמו ועושה אותו שוטה ומשוגע. האם לתכלית זו ברא אותנו האל כדי לשגענו? כלום יתכן לומר, שהאיש הראשון, שצירף יחד את שלוש המלים אהבה בת השמים, היה חולה־רוח? בתמיהה. ואלא מה? לא בת השמים? וכי אין אנו בני שמים? שמא אין שמים? וכי לא נאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ? שכל טוב ורעיונות־משוגה יצאו בלולים מפיו. אני אז לא הייתי תמים־דעים עמו, ואף לא ירדתי לסוף דעתו. סתומים היו דבריו ומוזרים בעיני. מה תימה שאותה נערה הדיוטית לא הבינה מה זה סח אליה ברמזי־מליו ובהליכותיו התמהוניות. היא לא הבינה לרוחו, והוא לא האזין לקול בשרה. רמיזותיו האסתניסיות פגעו בה כעלבון גופני ממש, כהעויה של מיאוס כלפי המיטב שבישותה. היא, מסתבר, גמלה לו בוז תחת מיאוס ושנאה ארצית תחת אהבתו השמימית. דקדוקי־נקיונו נראו לה מין לכלוך נפשי. חושה הטבעי סלד מטהרתו הגועלית. כיוון שבימים ההם עוד הוציא אותי פלאי מכלל הבריות והיה מתהלך עמי, ואף מתייחד אתי לעתים לשיחת רעים, קשרה לי גם הנערה חבירות, כדי להביע לפני את לעגה לרקדן, המגלגל עיניו כלפי השמים הטהורים. וכי מה סבור הוא פלאי? שהאשה היא מין מצה שמורה? מאד אהבה לגלגל את צחוקה על פלאי. איזה מין גבר הוא זה? עושה העויות של אביר. בימינו אין אבירים. וכי מה הוא סבור, שאני ירח? אדם משונה. וכי מה הוא סבור? שאני גם כן תמהוניה? היא דברה על אודותיו בחמדת־לצון ולא בלי קורטוב של טינה בלב. בפירוש אמרה שהוא נראה לה צבוע ורמאי, בעל העויות. הוא פשוט משטה בה. נערה הדיוטית זו, שהיתה לכאורה צרת־מוח, כיוון שנפגעה בחושה הטבעי, אף חוש הבינה היתירה החריף בה ונעשתה כביכול הוגה דעות עמוקות. מכל מקום דיבוריה היו טבועים בחותם האמת של בשרה. אמת לעולם עמוקה היא. אמת ממקור הבשר על אחת כמה וכמה.

פלאי ידידי המסכן, הוא לא נשא כלל את נפשו אל האמת. הוא אהבה ביקש, אהבה בת השמים, אשר אין לה כל משל ודמיון באהבות הארציות. דומה האהבה הארצית לאהבה השמימית כדמיון הכלב המתהלך עלי אדמות לכלב שהוא מזל וכוכב. האהבה הארצית אגודתה על ארץ נוסדה, והיא כל עיקרה אגודה, היינו, דבר של גומלין, פעולה של הדדיות, סחורה של חליפין שהאיש והאשה הגומלים אהבה זה לזה נוטלים זה מזה ונותנים זה לזה את התמורה, שוקלים מתת של זה לעומת תרומה של זה. אך מה נעלה פלאי ידידי מכל משא ומתן באהבה; זרו לרוחו כל תכונות האגודה. האגדה היתה מקור מחצבתו. מובטחני שהוא לא העיז כלל להגות את הרעיון להטות את לב הנערה, כי תשיב אהבה אל חיקו. משער אני לי, שאילו צמחה בלבו משאלה זו ואף ניתנה לו, היה נחרד ונחבא מפני המהלומה הזאת שניתכה עליו. האהבה, סח לי פעם פלאי בלחישה, אינה דו־שיח, אלא ענין שבין אדם לנפשו. סולו.

אך לב אדם אין חקר. לכאורה כך והנה לא כך. ימים רבים התהלך פלאי באהבתו החרישית, במסתרי־רוחו התרפק על אלילתו הנערצה ובקרני הירח קשר לה זרי־רגשות. והנה פעם פיו הכשילו להביע באזניה מלים מגומגמות, חדות, ניתזות כלבה מעורבלת מפיו, בסתום ובמרומז, להג וחזון מעורבבים יחד, את רחשי־כיסופיו. אותה שעה היתה ידו מורמה כלפי מעלה ועיניו שופלות כלפי מטה, נוקבות ופולשות לעומק, לשלשל לשם את קלון חזונו הניגר כדם. עוד המלים כגחלים רותחות על לשונו, ואש פרצה מסביבו ותמרות עשן התאבכו וראשו נעשה עליו סחרחר, ואפלה אפפתו וכמו הגיונו נקע וחיש כבזק נתן פיו אומר: אהבתיך! וחיש־חיש נחרד ונפעם. אני יודע זאת. אני יודע זאת. לבו נפעם. לבו קפץ. כל הדברים הצטנפו במעגל וחוללו; מסביבו היו מקפצים ומכרכרים ומפזזים. האדמה התמוטטה מתחת לרגליו. אני יודע. אני יודע. הוא היה מזועזע. לבו ניתר. עיניו נמלחו עשן. הוא הבכין, שדמעתו מצויה, לא הזיל אף דמעה. עיניו יבשו. גרונו היה יבש. קול הנערה גס, נוקשה, דרדר דבור מהול בצחוק: אתה אמרת זאת? אתה הבעת אלי אהבה? אתה ואהבת אשה? הכי תוכל לחבק אשה? מה לך ולאשה? הכי תוכל לחבק אשה? אתה איש אין־ידים, ועיניך כל כך טהורות — הגסה את קולה והטיחה אליו מבט בוחל — ואתה איש אין־עינים. הלא אף פעם לא הבטת אלי כדרך גבר באשה. אף פעם לא הצצת אלי בעיני גבר. מדמה אני כי מימיך לא ראית כלל את צלם־פני. אם תסתכל בי פעם לא תכירני כלל.

המעט שדברה אליו בשאט־נפש הטיחה עליו את צחוקה הבוזה. היא היתה גוש של אמת אכזרית, והוא לבה של אהבה נאצלה. והלבה נהיתה למעגל אור. והאמת אפפתו במעגל החושך. ויהיו מסביבו מעגלות שנים. והוא מקפץ ומדלג ממעגל למעגל, אור וחושך בערבוביה. הגיע הזמן לא־אור בו ולא חושך־בו, לא יום־בו ולא לילה־בו. אור וחושך, יום ולילה, יחד, יחד, יחד, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. דבר אל דבר יקרא ועצם אל עצם יתן קול. לא עוד דבר אל נפשו, כי אם שיח שיח שיח. ואם שיח הרי שיח. הוא נתן קולו ברמה. ידו ברמה. רגלו ברמה. הוא חולל, חולל במחול. הוא דהר מעל מעל מעל… אף היא נתנה קולה באויר והזעיקה אנשים. עוד הוא דוהר ומחולל ומצעק אני רקדן רקדן אני אני רקדן ומשלח ידים ורגלים להשתולל, טפלו עליו ידים הרבה, אחזוהו וכבלוהו. הנה מה שעלה לפלאי הנאצל, ידידי ורעי. ביקש להקים כמו רמים את היכל האהבה וצמח לפניו היכל ריקודים. כמוהו כשלמה. איש וחזונו. שלמה בנה בית המקדש לאל הנעלם. פלאי ידידי בנה בית המקדש לאלהי האהבה הנעלמה. שמא נלמד מכאן, אחי ורעי, שכל הבא לבנות בית המקדש סופו לבוא לבית חולי־רוח. מר פלאי, אחי ורעי, לא יצא חלילה מגדרו גם לאחר כך. רק פעם אחת נתחמץ בו לבו והורמו ידיו ונעשו אגרופים, שתקן היה וממעגל שתיקתו לא יצא עד סוף ימיו. יחיד היה לנפשו, והוא חי ביחידות כל זמן שהנשמה בקרבו. מבוייש, מובדל מכל, כמו מדבר הקרח סגר על עולמו הנפשי, היה יושב תמיד ביחידות. לא הביט אל איש. נזהר מלנגוע בגוף אדם. ועל כל נגיעה ונגיעה היה מחיש מפלט לעצמו מן הטומאה בנטילת ידים. בכל מקום, בתאו המבודד, בחצר, בשדרה המיועדה לטיול בכל יום, היה מצוי ליד ברז המים. הוא נמשך אל המים כפרפר אל האש. הוא היה פרפר. פרפר המים. הוא היה כפרפר תמיד. מפרפר ומכרכר. כי הוא הוא היה האוהב לאמתו. הוא לא אהב את נפשו והוא לא אהב את בשרו; הוא לא אהב את הבשר. הוא אהב את האהבה. אך האוהב את האהבה, הלא ישנא את עצמו. מי שאינו אוהב את עצמו, הלא ישנא את העולם. שונא העולם אף העולם נוטר לו שנאה. אומר העולם, מה לזה שונאי המסתופף בחיקי, אוכל מלחמי ושותה את מימי וקוטף את פירותי?

האוהב אחד דינו להיות מוחרם ומנודה. הכל מתבדלים ממנו. אף מוחו בקדקדו מתבעט עליו. השכל והאהבה צוררים זה לזה ועוינים זה את זה. אני זאת אומר לכם, ידידים, באהבה גנוזים מקורות השגעון. מחקר השגעון ומחקר האהבה חד הוא. ואשר לשלמה, הרי יותר ממה שהיה חכם ומלך, גבור ועשיר, היה האוהב הגדול. כל לב אומר שיר, אך שלמה אמר שיר השירים. בשיר השירים גאונו ובשיר השירים מקור שברו.

פרק י״ז    🔗

זה עתה סיים מר אלימור את סיפורו, ועדיין לא הספיקה לו השעה לזוז ממקומו ולצאת מעבר לשולחן לקפיצותיו המשמשות אצלו מעין קינוח דיבור, ליווי־רגלים לניב־שפתים, ומר… אלמוג, שהיה לכאורה כל השעה עסוק בעריכת ציד על הרגעים החולפים על גבי לוח שעון הכיס שלו, פתח בדיבור בהול ונחפז ואמר, כאילו מתחרה הוא במירוץ עם הזמן:

— ברשותכם, רבותי… בעקבות מה שספר לנו ידידנו הנעלה מר אלימור על שיר השירים של האהבה… כן, רבותי. יש גם לי סיפור מעין זה תוכו רצוף אהבה… כן, יש לי סיפור מעין זה. ואני אותו אספר למען תשמעו… ותראו. שהדברים חוזרים ונשנים… פעמים חוזרים הם כמעט קו לקו ממש. כן, אהבה, ושוב אהבה. התדעו מה שם האיש. עליו יסוב סיפורי? הגעו עצמכם, אבשלום. בדיוק, אבשלום, אבשלום, היינו, כמעט שלמה. וכי מקרה הוא זה? משמע, מקרה. הוי אומר: אין מקרים. אני נחפז ומתבלבל. ראוי לכם, רבותי, לשמוע עוד היום את הסיפור באיש ששמו אבשלום. יש בו הרבה קוים דומים למעשה בפלאי. אם רצוננו לחקור סמיכות הפרשיות של אהבה ושגעון, לא די בסיפור־מעשה אחד. אחד אינו כלום. האחד מתחיל מן השנים. כשיש שנים, אחד מכאן ואחד מכאן, אז בעצם יש לנו אחד, היינו אחד, ועוד אחד, ובין אחד לאחד צד השוה. כל מחקר מתחיל מן הגזירה השוה. על ידי שאנו מדמים זה לזה, אנו בוחרים זה או זה, ופעמים אוחזים בזה וגם מזה אין מניחים את הידים, כדברי שלמה. נדמה לי, רבותי, שאני חוזר על עצמי. זהו לפי שאני נחפז. לספר?

— לא. לעת עתה לא — אמר אבינועם בהשפעת ניד העפעף של המורה — רואה אני בידידנו הנעלה מר אלמוג, שיש בדעתו לעשות כורך שתי פרשיות אהבה, האחת קדש ורחץ ושניה… איני יודע כיצד לכנות את השניה. אבל משער אני, שיש בה קצת מצה ומעט אגדה — אין אהבה בלי ריב ומצה, לא כל שכן בלי דברי אגדה. ואם כך אנו נקדים לסיפור המעשה שולחן ערוך.

חזקה על כל חוות דעת של מר אבינועם. שיצאו עליה מיד עוררין. אך רמזי־שיחו נתקבלו הפעם מיד על דעת כל אנשי שלומנו ועוררו קריאות חן־חן ויישר כוח, ובין קולות ההסכמה לא נעדר גם קולו של מר אלמוג, שהשכיל ברגע כהרף עין ממש לעצור את סוס המירוץ בדהירתו. ויותר ממה שהפליא בכוחו לכבוש את יצר הדבור לאלתר, שבדרך כלל משול הוא לחיה טורפת, שאינה מרפה על נקלה מקרבנה, עשוי היה לעורר פליאה והשתוממות ביקר־תכונתו לקבל עליו את הגזירה בצידוק הדין ואף בסבר פנים מרוצה ומפוייס, כאילו לא הציקתו רוחו רגע לפני כן לספר את המעשה.

ענין השולחן הערוך, שעלה כל כך יפה במסיבה של השבוע שעבר ושימש תבלין טוב לקריאה במגילת שלמה. ליבב, כנראה, מאד את אנשי־שלומנו והשרה עליהם חיש־מהר רוח טובה. אמנם, מבוגרים הם, מנומסים הם, אנשי תרבות ואניני־דעת. אך ציבור לעולם ציבור הוא. הרי ציבור מגודלים כהרי ציבור דרדקאות. כיוון שאנשים יושבים צפופים, הריהם מהווים כיתה. כל כיתה עושה אזניה כאפרכסת לפעמון. צלצול הפעמון קול מבשר הוא לה. טובה שבת יחד וטובה ממנה הבשורה: קומו, צאו, בני חורין אתם. הלא כה סח פעם מנדו המורה על:

האדם והכוכב

האדם יסודו מכוכב. משול האדם לכוכב־לכת. האדם הלך הנהו. הכי לא ארצנו כוכב היא? האדם קורץ מחומר אדמתנו. האדם כוכב הנהו. נע ונד הנהו ככוכב. ואל הכוכבים מסעו. לא יוכל לשבת לאורך ימים במקום אחד. לא תשא הארץ את יושביה לאורך זמנים. פרשת האדם על כדור ארצנו היא פרשת לך לך. האדם מגמת פניו ללכת, ללכת, ללכת. כל ימינו צפיה ארוכה היא. כל עת אנו מצפים. בכל יום ובכל שעה אנו מצפים לקול שיקרא אלינו: לכו, לכו, לכו. כל ימינו הם צפיה ארוכה. וכי יש מי, היושב בין כתלי־ביתו לבדו, שאין אזניו דרוכות להקשיב ליד לוחצת על פעמון דלתו. אדם לעולם לבו דופק בצפיה: אפשר יבוא מי שיבוא, יתיצב על הסף ויקרא בקול: בוא כי נקראת. כל אחד שומע תמיד קול קורא באזניו: קומה ונלכה. לכו ונלכה, יקרא הקול. ללכת, ללכת, ללכת. האדם בן־לכת הנהו. כוכב הנהו. במרוצת הימים הוא טוען ריחים על צוארו. הכוכב נרתם לעגלת החיים. הכוכב נרתם. אך הילדים, אשר טרם נרתמו לעגלת החיים, זה אשרם, שהם כסוסים דוהרים, אצים־רצים, מוכנים ומזומנים תמיד: ללכת, ללכת, ללכת. ילדים בכיתה צופים ומצפים לקול הפעמון: ללכת, ללכת. מפי ילדים יסדנו עוז לדעת, כי האדם כוכב הנהו.

מה פליאה היא, שאנשי־שלומנו, כיוון שנשמע הקול שולחן ערוך, מיד נהיו כעדת ילדים, הדומה לעדר צאן בגלשו מעל ההר, ככתוב בשיר השירים אשר לשלמה?

חידוש גורר חידוש. במסיבה של השבוע שעבר היה השולחן ערוך ומותקן מלפני כן. אך המורה הגה לאחרי כן רעיון להוסיף חידוש על החידוש, ולמסור לידי אנשי שלומנו את עריכת השולחן. זה היה כפי שהוכיח הנסיון רעיון מוצלח. אנשי־שלומנו עמדו מיד על הצד המלבב והמבדח שבמעשה הזה. טובה סעודה כתבלין לשיחה. וטובה פי שנים הסעודה, שאדם טורח על התקנתה. אנשי־שלומנו עטו אל העבודה בסבר פנים צוהל.

אנשי־שלומנו פעלו בעריכת השולחן ובהתקנת המאכלים שקדמו לה, כגון בישול התה, עשיית הכריכים, רחיצת הפירות, התאמת מיני־מתיקה, מזיגת הכוסות, ציון מקומות הישיבה, הנחת הסכינים והמזלגות ושטיפת הכלים, בטוב טעם ובנחת כצוות מומחים באניה, למשל, בבינה יתירה ובמיעוט המולה, בסדר למופת ובקורת־רוח גלויה של אנשים, שבאו על סיפוקם בעבודתם, ומן הסיפוק יורדת עליהם השראה של נחת, והנחת מוסיפה סיפוק, המותח עליהם רוח חן ופיוס. טובה כפולה מן הסיפוק בעבודה, שהאכילה שלאחריה באה, לא כבליעת חנם וזלילה לתיאבון, אלא כמתן שכר, כקצירה שהיא תוצאה טבעית מן הזריעה, גדולה מזו, כהחלפת־כוח, המגיעה תמורת המרץ שהושקע בעמל, כשבת לאחר הטירחה של ערב שבת. השבת בחינת עצמה היא חמדה גנוזה באוצר הרוח. שבת אפילו עיקרה אכילה ושינה ופינוק הגוף, תוכה רצוף נשמה יתירה. השבת היא מנוחה ומנוחה היא נופש; נופש הוא נפש, נפש משכנה במלכות הרוח. המורה החוקר לכל תכלית והמחפש תמיד את האמת, או את הדרך אליה, לא יכול היה אותה שעה להתעלם מן הלקח בדבר מידת הברכה, הצפונה בזיווג צרכי־גוף ועסקי־נשמה יחד. אנשי־שלומנו היו שופעים נחת, פניהם הפיקו מרגוע, תנועותיהם היו קצובות, מבטיהם שוקקו חיות ושובע־רצון, חיוכיהם נראו מתונים. הכי לא חיוך המוגזם הוא לעולם אות מבשר של רוח חולה? הוי אומר: ראשית רפוי כל תחלואה בנפש היא מתן הדעת להחלמת החיוך — ניכר היה בעליל כמה טובה ההשפעה היוצאת מתנועותיהם המדודות והשקולות בשעת עשייתם בכלים על הקצב הנכון של תנועותיהם הנפשיות ותנודותיהם השכליות. פשיטא שהגוף והנשמה מסייעים זה לזה, ואין חיים לזה בלי זה, והם כרוכים זה בזה, ולווים זה מזה. כל בליעה של אוכל ולגימה של משקה מצהילה את הפרצופים ומכניסה זריקה של בטחון וחיות ללבבות, וזו משתקפת מיד בסבר הפנים — ואם כך מניין היסוד לסברה, שעולם החומר ועולם הרוח הם שתי רשויות נפרדות, שיש בזו מה שאין בזו ושמה שהוא נאה לזו אינו נאה לזו? — תהה המורה בנהמת־רוחו.

עד שאנשי שלומנו טרחו בערב שבת, בעריכת השולחן, והתענגו על מאכלי השבת בנועם כל טוב סלה — משל לעדת דרדקאות שובבים, שהפליגו בשדות, כדי לרדוף אחרי ארנבות, ונתייגעו הרבה ותעו בדרכים, וספגו לתוכם היסוסים ותעתועים ואימת הענשים של הורים ומורים וחרדות מפני דוב שביערות, שעלול להגיח מסבך היער הסמוך, וחרטות הרבה, הם חזרו סוף־סוף לעיר מושבם ונעשתה סעודה לכבודם והם שמחים על ההצלה, על שנפטרו מן הפחד ויצאו בשלום מן העונש, ולא עוד אלא שערכו לפניהם סעודה להיטיב את לבם — נתייחד המורה בקרב העדה ולמד תורה. המורה כלום על שום מה הוא מורה? על שום שהוא מלמד לאחרים? לא. על שום שהוא מלמד תמיד לעצמו, חוקר ובוחן ובודק, כדי להגיע אל תכלית האמת. אמנם, אמת היא שלעולם אין להגיע עד תכלית האמת, אלא אולי לאפס קצה, ואולי תכלית האמת היא לדעת, שאין יודעים אותה. אבל וכי משום שאין אנו יודעים את האמת, ואולי אין לנו כל תקוה לדעת אותה, פטורים אנו מלחפש את האמת? מי זה אומר: פטורים? המורה לא אמר זאת. המורה סבור: לא עליך לגמור את מלאכת האמת, ואי אתה בן חורין מלחפש אחריה. מה שייך לחיות בלי אמת? כל האומר שמצא את האמת, הוא שוטה. וכל האומר שאין אמת, הוא רשע. בלי אמת… לא לא. כזית אמת, טיפת אמת, טיף־טיפה של אמת, אבל אמת. אהבת האמת אין פירושה אמונה בעצמי, שאני השגתי את האמת, והנני אוחזה ביד. אמת אינה נאחזת ביד. אף לא בקצה הקצה של אצבע. המורה סבור היה תמיד, שחומר הוא חומר ורוח הוא רוח; גוף הוא גוף, ונשמה היא נשמה, מחשבה היא מחשבה ואכילה היא אכילה, פנים של מעלה נפרדים מפנים של מטה, פרשיות רוחניות לחוד והפרשות גופניות לחוד, ואין בין אלו ואלו ולא כלום… סבור היה שמה שהוא פיגול באדם, הוא פיגול. שיש בכל בשר ודם היכל הקדושה והיכל הטומאה, יצר הטוב ויצר הרע, שיש עולם העשיה ועולם האצילות, יש אמת ויש שקר… והנה… המורה לא נמנע מלהגות את מסקנתו באותיותיה. הוא נחרד. מה זה? היאך זה? לערער בנין של אמת, שטרחת להקימו כל ימיך, נדבך על גבי נדבך, לערער אותו בבת אחת, במחי רעיון אחד, במהירות הבזק… להוציא להורג ילד טיפוחיך… אין בשר ודם חייב להביא קרבן כזה… עקידה כזו אינה לפי כוחו. יש אמת ואין אמת. כלומר, יש אמת… אמת מוחלטת… היא חיה וקיימת בעולם, כשם שחיה וקיימת נשמת העולם. אך נשמת העולם בנו, ואין אנו יכולים להשיגה, לתפסה, למששה. יש אמת… שפוכה היא בחלל. יש אמת, אבל לא שלי היא. יש אמת, ולא לי. יש אמת לאלהים. אבל הכי תחת אלהים אני? הרבה נתלבט המורה אותה שעה ביסודי האמת. בנפשו הוא הדבר. בשלום־שכלו. יש אמת — הרי הוא הוא. הוא מנדו המורה. אין אמת, הוא נמצא מתעתע וגונב דעת. לא היתה עליו אימה גדולה מן הרעיון, שהוא מנדו מורה שקר, גונב דעת. גנב… גנב… גנב… מנדו לא היה מסוגל להיות גנב. מנדו אדם ישר הוא. אך אם אדם ישר הוא, מכלל שאין שכלו ישר. מנדו הוא גנב או משוגע. או או. אך מנדו לא רצה להכריע בדבר. לא היה מסוגל להכריע. מנדו חידה לנפשו. ואת הפתרון הוא דוחה מיום ליום ומשעה לשעה.

עתים תועה העדר, עתים מתעה הרועה. פעמים מתבלבלים התלמידים, ופעמים המורה בכבודו ובעצמו מבולבל או מבלבל. מורה־נבוכים נבוך — זו היתה הבעיה של מנדו. מנדו מנחם את עצמו ואומר: צרת רבים היא. כל אחד בא לעולם ועמו הקיר, שבו הוא חובט את ראשו. האמת היא קיר למנדו. גזירה היא על מנדו לחבוט את ראשו בקיר הזה. לכל אדם יש צרה פרטית משלו, פרטית לגמרי, פרטית עד למאד, פרטית עד להחריד, שאין לשום יצור אנושי אחר כל מושג עליה. אין מושג ואי אפשר להקנות לו מושג. אי אפשר. אי אפשר. הכאב הנפשי לאמתו הוא זה, שאין בינו לבין כאב גופני ולא כלום. מה כאב גופני הוא יחיד סגולה אצל כל איש ואיש. אינו דומה כאב שנים של זה לכאב שנים של זה. ולא הרי מיחוש הראש של זה, כהרי מיחוש הראש של זה. לגבי המיחוש הגופני כל אחד בודד בעולם לגמרי. אין נפש קרובה לו יכולה להיות עמו בצרה זו. לחולה אין אבא, אין אמא, אין בן, אין בת, אין אח, ואין אחות. כך היא המועקה הנפשית. רוצה אתה לגשש בשכלך, למשש במוחך, כן, במוחך, את העצם הנעלם, את השכל הפועל, את הכוח הנאצל, זה שעשאנו, הסובב כל עלמין, רוצה אתה להגיע עד מציאותו, רוצה מתוך כליון הנפש, כאב העצמות, בכי הדם, רון הנשמה, חמדת כל החושים, מוכן אתה לקבל על עצמך כל היסורים שבעולם, מוכן אתה לבקש שתהיה יצור בעל רבבות כליות ובכל כליה וכליה אבן, אבן בכיס המרה, אבן העוצרת את השתן, אבנים על הלב, גבעות עולם על המוח, ובלבד להרגיש בהרף עין אחד ממש וממש את מציאות הבורא, את חיותו הנשגבה… להרגיש… להתכנס ולהתייחד תחת טליתו של אלהים, כפי שעשית, כשילד היית, תחת טליתו של אבא. הנה מה שאתה רוצה… ובכן, רצה, רצה, טפס על הקיר, טפס, חבוט את מוחך — לשווא, מנדו המורה. אין שום תרופה לך, לא עצה ומנוס. אין לך אפילו הברירה להשתגע. כי אינך רוצה להשתגע. אתה רופא חולי השגעון, ולא משוגע. יכול שאתה רמאי, מאחז עינים, מכשף, גונב דעת, אבל משוגע אינך ולא תהיה. תהא מה שתהא, אבל על האמת עליך להתייגע. על האמת אפשר להתייגע רק ביחידות, בסתר, בלילה, בחושך, בגיהנום האישי, כן, בגיהנום. האמת נגנזה במטמון של הגיהנום. בגן עדן יש טוב, טוב, טוב, רק טוב, אושר, אושר, שמחה, שמחה, אבל אין שם אמת.

מה נאמר ומה נדבר? אנשי־שלומנו היו אותה שעה שמחים. עליזים ולא מתרוננים. שמחה חרישית היתה זרועה כאור בפניהם. הם שמחו על הכריכים, על הפירות, על כל פרי ופרי, על כל לגימה ולגימה ועל ההרגשה, שהנה הם אנשים מן הישוב, אנשי דעת, אנשי שכל טוב, עוסקים בהויות העולם, כמו כל האנשים שם מעבר לשער הברזל, יושבים בצוותה ליד השולחן הערוך ועוד הם מצפים לשמוע את סיפור המעשה מפי מר אלמוג. זהו בעצם הסיפור השלישי שלו. בענין סיפורי המעשיות לא היתה עדיין חלוקה צודקת. כמה מאנשי־שלומנו כבר השמיעו סיפור אחד. היו כאלה שלא סיפרו עדיין אפילו מעשה אחד. ואילו מר אלמוג כבר סיפר שנים, וכעת הוא מוכן ומזומן לספר את המעשה השלישי, באחד ששמו אבשלום. וכפי שלחש למר אויראי בלחישה קולנית שם הסיפור הוא מעשה.

בהיכל החרדות ואוצר הנשמות

מר חזקוני־דובי געה לפתע בצחוק רם, שהיה מידרדר מפיו הרבה כגל של אגוזים שנתפצחו פתאום ונעשו מעין משק של מים רבים, ונהפכו חיש מהר לסופה של גניחות ויבבות. הרשות היה בידי מר חזקוני־דובי לגלגל צחוק מהול בבכי, כמה שיגלגל, ואין שואל לטעמו של דבר, כנהוג, באנשי שלומנו. אולם מר חזקוני־דובי, כיוון שנסתם מעין צחוקו ראה צורך ליתן טעם ונימוק לבולמוס צחוקו. הענין כך הוא. מן הסתם זכור לכל ידידינו, שלאחר שסח מר ישפה את מעשה הירח והמיטה יצא מר אלמוג ומצא צד השוה בין פרשת ר׳ מאיר לפרשת ר' פסח ופתח לספר את מעשה המיטה והלשון המשורבבת ואף הפעם מבקש מר אלמוג הנעלה לספר את המעשה בהיכל החרדות, ובו אבשלום, משום שיש צד השוה לפלאי. סגולה מיוחדת יש למר אלמוג למצוא תמיד צד השוה בין שני דברים, שאפשר הם שווים באמת, ואפשר הם שונים זה מזה לגמרי. שווים או לא שווים, אבל סיפור המעשה יש לו בכל עת ובכל שעה. והרי… מר חזקוני דובי לא סיים את דבריו, מאחר שבולמוס הצחוק הבכיני חזר והתנפל עליו כטורף. אנשי־שלומנו, המלומדים בצפיה מתוך אורך־רוח, נפנו לשעה איש לעיסוקו. ברם לא עברה שהות מרובה ומר אויראי, לאחר שהקדים כמה דברי נמוס והוקרה למעלתו של מר אלמוג, לחן סיפוריו ולשנינות לשונו, יצא לערער על זכותו של מר אלמוג להנעים לידידינו בסיפורו השלישי. לאחר שכמה מחברינו הנעלים לא הביאו עדיין את תרומתם. הוסיף ואמר מר אויראי ברוב חן, שכל המתפלל בעד חברו, בידוע שהוא נענה תחילה. ובכן אין הוא דורש כל עיקרו אלא לטובת עצמו. הוא גופו רוצה לפתוח הפעם בסיפור המעשה. רוצים ידידינו הנעלה לדעת את שם הסיפור? הרי הוא לפניהם:

מעשה בהיכל החרדות ואוצר הנשמות

כן, ברשותכם, ידידים. אף אני יודע מעשה בהיכל החרדות. ואף גבור סיפורי היה שמו אבשלום. ואף באבשלום, הנפש הפועלת בסיפור המעשה שלי, יש צד השוה למר פלאי. והרי זה פלא על כל פלא. מר אלמוג ואני שנינו יש לנו אולי אותו סיפור המעשה. ומה בכך? אין זאת שסיפורי מעשיות מרחפים באויר העליון וכל הרוצה מושיט את ידו וחופנם. פעמים שניים שואבים מתוך האויר העליון אותו סיפור המעשה, כשם ששנים אוחזין בטלית. ברשותכם, הידידים, וברשות ידידנו הנעלה, מר אלמוג.

מר אלמוג הסכים לאלתר ללא צל של קפידה.

מר אויראי תמך את ראשו בשני מרפקיו שנשענו על השולחן, עצם את עיניו היטב היטב, הניד את גופו תנודות חזקות ופתח בקול נרגש רווי דביקות והתלהבות, כאותם צדיקים יראי־שמים, שעד שפותחים את פיהם לומר תורה באזני חסידיהם הם מנערים הרבה את גופם ככברה לזרוק כל סיג ופסולת מתוכם, כל פניה אישית, אף פניה טובה וצדקנית להטיף מוסר לזולתם, אף את הכוונה הכשרה לכאורה לכוון בכל דבור ודבור אל האמת, או להשיג בשכל הישר, שנטע בלבנו אבינו שבשמים, את מציאותו יתברך, או אפילו להשיג כל מציאות שהיא על בוריה, אלא, אדרבה, להתבטל מן המציאות ולהתפשט מן הגשמיות, גם מן הרוחני, שאם הוא מוחש אף הוא הנהו גשמי, כי כל אני, בין אני עילאה בין אני תתאה, הוא אני; אך תכלית הדיבור לצאת מכל הכלים של האני, לבלי להיות כלל אני, אלא כלי ושופר, פה להיות, אף לא פה, כי אם אוזן, צנור של הבורא. כך הקדים מר אויראי לפתחון־פיו נענועים חזקים גוברים והולכים, ולאחר כך הסמיך להם זמזומים ופיזומים ממושכים בדומה למטוס, ההומל ושוקק ומפיק זעזועים וחרחורים. ניתן לומר עליו שהוא לוטש ומשחיז את כנפיו, או מכניס את עצמו לתוך התפעלות ומקיף את עצמו בקיטרון השכרון, עד שהוא מפליג להרפתקת המרומים. כך גנח אויראי, שר, זמזם, קונן ושוקק בהמית לבבות רבים, עד שפתח את פיו וקרא בדומה לאותו שליח צבור לפני התיבה ביום הכפורים, בתפילת העני ממעש, שהוא ממוגג תחילה את נפשו בבכי חרישי, בתחנון ללא מלים כמעט, עד שמתרומם ומתנשא לפתע כקטר לאויר העליון ומצעק שדי. ככה צעק מר אויראי: ובכן רבותי אפתח פי בסיפור המעשה

בהיכל החרדות ואוצר הנשמות

רעי כאח היה לי אבשלום, עלם־חמודות. הוא היה בן־טובים ובן־פורת, עליו יאמר כל רואהו הבן יקיר לי אבשלום. מדי דברי בו לבי יהמה לו. תמיד הייתי מצטער על שום ששמו אבשלום ולא אפרים, שאילו אפרים שמו היה מתקיים בו מקרא מלא של נביא ישראל הבן יקיר לי אפרים. הוא היה מלא חן. היה מלא שמחה; כלי יקר מלא יין טוב; מלא מידות ונימוסים טובים. הוא היה מלא כל טוב. ולמה אמרתי מלא חן? כי כל טוב שאין עמו חן אינו כלל טוב, אלא רע. לא הסברתי כהלכה את עיקר כוונתי. חסר לי כוח ההסבר. כלום מהו חן? חן הוא אותו תבלין הנותן טעם בכל הסגולות הטובות. רצוני להסביר עצמי. אסתר המלכה היתה יפה. ועל אסתר נאמר, שהיתה ירקרקת. הענין הוא: כל דבר יפה הוא יפה באמת כשהוא גם ירקרק, שיש בו בוסר מעט. הירקרקיות היא שמושכת חוט החן. איני אוהב את האדום, לא את השחור ולא את הלבן. אדום, שחור ולבן הם מות. רק הירוק הוא אות החיים. הירוק הוא תינוק. הזקן הוא אדום או שחור, ואם תמצאו לומר, לבן. את המת מלבישים תכריכים לבנים או שחורים. את הנידון למות מלבישים בגדים אדומים. אך הירוק הוא הרך הנולד. כל מה שטרם בשל. כל שכבר הבשיל ניוונו קרוב. הירקרק הוא צבע ההגנה. כל ימי סולד אני מן החכמים האדומים, מן האמנים האדומים, מן הגבורים האדומים, מן הכשרונות האדומים. הירוק הוא משושי. רעי כאח אבשלום היה מוכתר בכל המעלות, ואף בחן הירקרק. לכן אמרתי, שהיה מלא חן. כל שחן משוך עליו, הכל מושכים לו אהבה. רעי אבשלום היה אהוב על כל רואיו ויודעיו. חמדה גנוזה להוריו, אבן טובה למוריו, כל חבריו הודיעו לו חיבה ויקר. אגיד לכם נאמנה: איש מחבריו לא התקנא בו על שום שהוא יפה וחכם ומוכשר ואהוב מכולנו, על שום שהוא משכמו ולמעלה גבוה מאתנו. הוא כלל לא עורר קנאה. ואני אומר לכם, כי אבן הבוחן לגדולה אמתית שאין היא מעוררת קנאה או טינה. דרך כלל אדם שנוא על מעלותיו ולא על חסרונותיו; אבל כל זמן ששונאים אדם על מעלותיו סימן לו שאין הוא במידות ובמעלות שלימות, אלא בפגומות. אבשלום רעי כאח היה בעל מעלה שלימה. הבורא יתברך מזג לו כל מידה ומידה בעין יפה ובמנה יפה, מלאה וגדושה. לכן ראוי הוא לומר עליו שהיה מלא חן, מלא רוח בינה ודעת. ביד רחבה ומלאה ניתן לו הכל. בר מזל שכמותו. משל הניחו לפניו כל החמודות הטובות ואמרו לו: בחר לך כל נתח טוב ושמן, משוך וקח: יופי, חכמה, חן, מזג טוב, שכל טוב, רוח נעלסה, בטחון, בריות גוף, חוסן אמונה וגם… אבא ואמא טובים ונעימים, ההולמים את רום מעלתו. הוא השכיל להיוולד בבית מלא טוב ולהורים, שרוח הבריות ורוח המקום נוחה מהם, פני העיר. תמה הייתי תמיד: מפני מה כל אחד מנערינו כשהוא מוצא יתרון־הכשר כל שהוא בחברו, מיד הוא מתעורר להתקנא בו וטורח בכל מיני תחבולות למעט את דמותו ולמצוא איזה פגם ופסול להכריע את הכף כנגדו לחובה, ואילו אין בנו אף נער אחד שעינו צרה באבשלום. אדרבה, כולנו היינו גאים בו, בכבודו התיימרנו. צעצוע נאה שמצא נער אצל חברו, מיד עיניו יוצאות מקנאה. כל המעלות הטובות שמצאנו באבשלום, לא עוררו בנו אף נדנוד טינה בלב. וזו היתה תמיד לפליאה בעיני. לגבי אבשלום כולנו היינו תמימי־דעים, שהוא נאה למעלותיו והן נאות לו, מגיעות הן לו בדין. לאבשלום הכל מגיע — הנה בקיצור. כל מה שאני אומר הנני מביע בקירוב ובערך ולכאורה. איני מסוגל לבטא את העיקר. מוחי כוורת. פי בית הקברות. מוחי משדר. אך פי אינו מקלט. המלים הן אויבי בנפש. הן משלחות את השדפון בכל הגיוני. אני הורה דעות והוגה רגשות, אך כוח אין לי ללדת ניבים. לרעי אבשלום היה מוח ברק ופיו בזק. הגיונו וניבו חד הוא. אך פתח פיו, מיד האירו ברקיו. תוכן וצורה בהעלם אחד. הוא הביא לעולם זרע קימא ואני — נפלים.

כן. באיזו נקודה הפסקתי? חושבני: בנקודת הקנאה. חושבני, שלגבי הקנאה אין ילדים טובים וילדים רעים, אלא כל הילדים שווים. הילד רוצה בכל דבר; לו מגיע כל דבר; וכשהוא רואה בחברו, שהוא יפה, חכם, או מוכשר ממנו, הוא נאכל מקנאה ומצרות־עין, ואם אין הוא חזק כל צרכו להיפרע מחברו על יתרונותיו במכות אגרופיו, הריהו שופך את מרירות־לבו ואת זעם אין־אוניו בבכיות ובצריחות. הילדים רעים הם, אך נאמנים לעצמם, ועל הרוב תוכם כברם. לעולם הם קנאתניים. ואין הם מודים בשום דין, אלא בזה שהם עושים אותו לעצמם. אולם באבשלום רעינו נהגנו לפנים משורת הדין ושלא כדרך הטבע. וענין זה היה תמיד מוקשה בעיני. בקשתי להבין: מפני מה אין ליצר הקנאה שליטה על הילדים לגבי חברנו אבשלום? כל המעלות בו, ואין פוצה פה למצוא בו פגם וחסרון. זכורני שחושש הייתי ליתן את דעתי על פליאה זו, שמא יש בה גופה משום הרהורי קנאה. ופשיטא שלא הבעתי תמיהה זו באזני שום חבר, שמא אתן פתחון־פה להחשידני בקנאה. גרשתי את הרעיון הזה ממחשבתי. גרשתיו בעד הדלת והוא חזר ונכנס לתוכי דרך החלון של מחשבתי וכי אין אתם סבורים, ידידים, שכל השטחים בין המוחשיים בין המפשטים, עשויים דלתות וחלונות? דלתות וחלונות יש גם בתוך המוח. עתים אני חש בפועל, שבתוך־מוחי נפתחות ונסגרות דלתות חליפות. וחלונות שם יש. וילאות מתנפנפות שם. מחשבותי אצות־רצות, זונקות מבעד לדלת, מקפצות ובאות דרך החלונות, עגות־חגות המחשבות, יוצאות במחול. מוחו של אדם הוא אולם־ריקודים. רקדן הייתי תמיד. נמנעתי מן ההרהורים והם נתהרהרו להם. מה עשיתי? מצאתי לי תירוץ: אבשלום תכשיט הוא — והתכשיט הוא יוצא מן הכלל. אמרתי תכשיט, מבלי שידעתי פירושה הברור של מלה זו. אין פירושה נהיר לי גם עכשיו. אך אמרתי אותה משום ששמעתיה מפי אחרים. תכשיט. תכשיט. מלה שצלצולה נעים תמיד לאזני. יש אדם והוא תכשיט. ומי שהוא תכשיט, אין חלים עליו הרבה דברים, שהם חלים על כל האנשים האחרים. תכשיט אינו רק חכם, או רק יפה, או יפה וחכם, אף לא רק יפה וחכם ומוכשר וטוב ונעים ונחמד. תכשיט הוא תכשיט. תכשיט אינו במשמע רק אדם המעלה. תכשיט משמע אדם, שיש בו מותר מן האדם. התכשיט קובע ברכה לעצמו ועליו גומרים הלל מיוחד. על כל אדם סתם, שרוצים לספר בשבחו, אומרים, למשל, שהוא בחור־חמד או תפארת אדם, ראש ברזל, לב טוב, חכם, פקח, בר־אוריון, חריף, בקי, גבור, יפה תואר, מושלם, אבן טובה, פרודה נאה, כלי יקר וכיוצא באלו תהלות ותשבחות. אבל כשאומרים תכשיט שוב אין מה להוסיף למהללו. ועדיין איני יודע מהו תכשיט. כל כמה שחקרתי מפי הבריות להעמידני על בוריה של מלה זו לא היה מי שישכילני בכך. אולם אחת ידעתי, ששבחיו של כל אחד מונים בפרוטות; לתכשיט מעניקים במנות; לכל אחד חולקים כזיתים; לתכשיט בסאות גדושות; לכל אחד מוזגים כוסית; לתכשיט שופכים דליים־דליים. אני תמיד חשבתי כך: קרן השבחים יש לה מלאי זעום ביותר. כיוון שמשקיעים חלק מן המלאי בזה, שוב אין לזה. אך מלבד קרן זו יש אוצר של מתנת חנם, ובו מלאי דגול של שבחים; ממנו תורמים ליחידי הסגולה, התכשיטים, ללא דין וחשבון וביד רחבה. שמא נאמר, שהתכשיטים ברי־מזל הם. אם כך אבשלום רעי נולד במזל טוב. ותהילתו בפי הכל היתה סימן טוב.

פעם שמעתי דיבור מפי אחד מזקני עירנו על אודות אבשלום: כלום אף זה בשר ודם הוא? התכשיט הוא כולו נשמה. אותה שעה נצנץ בי רעיון, כי תכשיט הוא אולי מין־אדם מיוחד, שהוא בשר ודם רק למראית עין וכל כולו נשמה. ידים לו, אזנים לו, עינים לו, רגלים לו, גידים ועצמות. אבל רק דמות הגוף לו. ועל פי האמת זוהי נשמה בצורת גוף, מלאך בדמות האדם. ידידנו מר אלימור קרא לרע נעוריו בשם פלאי. אף אבשלום רעי מאז ואילך נשקף לי כמין אדם פלא. היטב התבוננתי במראה פניו, בתנועותיו, בהליכותיו ומצאתי, שחוט המופלא מתוח עליהם. הסתכלתי בהילוכו והוא נראה לי כמרחף בחלל. הצצתי בו וראיתי: הנה …נשמה שפוכה לו בפניו. איני זוכר אם אז נצנצה בי אותה מחשבה או כי זו פקדתני רק לאחר זמן — אין מוקדם ומאוחר ברעיונות וברגשות. עתים הם מלפפים את החזיונות בהתקיימותם, ועתים הם מתמהמהים לבוא בעקבות החזיונות ומשרים עליהם כביכול אור חוזר. יש חיי הנפש בלמפרע ובלאחור — והיא, שכשם שפעמים החומר נמוג, כגון הקרח בשמש, או מתנדף, כגון שקיר או אדם חי נצב לעיניך ואין מבטך מבחין בו כאילו איננו, כך יש לפעמים, שהרוחני מתגשם ומתחמר, כלומר, לובש בפועל תבנית גשמית עד שאדם ממשש ומגשש ממש את הרעיון שבמוח זולתו, וכל מערכי הרוח של הזר נראים כבמחזה לעיני הבשר ממש. אני אז הצצתי בפני רעי אבשלום וראיתי בעיני הפקוחות לרווחה את הנשמה השפוכה בפניו. אבשלום רעי היה תכשיט, אדם נשמה. על כרחנו אנו אומרים, שיש מין אדם אחר, מין־אדם של נשמה. אדם פלא. אדם נס. מה טוב להאמין בפלא. ואיככה אפשר לחיות בעולם בלי הבטחון, שנסים מתרחשים, ובלי התקוה לנס שיבוא? אף על פי שיתמהמה מחכים אנו לו בכל יום שיבוא. הנס של פלא אדם הוא המשיח של כל יום ויום. מניין הכוח לחיות בלי האמונה במשיח הזה? נס נתרחש לי בילדותי, שההשגחה זימנה לי חבר מופלא.

אבשלום רעי היה אדם־פלא.

דרך הטבע, שאין בעל הנס מרגיש בניסו, ואין מי שזכה לראות במו עיניו פלא משיג עוד את המופלא שבפלא. אבשלום רעי היה פלא חי ומתהלך. ויתכן שבמרוצת הימים לא היו מרגישים עוד בפלא, שהרי פלא יומיומי שוב אינו בגדר פלא, כשם שהמציאות היקרה מכל יקר, איננה כלל בגדר יקר המציאות, אילולא נתרחש פלא שני, שבזכותו חזרה ונתעוררה הדעת על הפלא הראשון. יום אחד באו פתאום לפתע אנשים ואמת הבנין בידם ואחרים הביאו מעדרים וקלשונים וחמרי־בנין, עצים ואבנים, חול ומלט, חפרו בור ויצקו מלט והניחו יסוד לבית חדש בן־קומותיים דווקא, הקימו פיגום — וזה היה חידוש גדול בעירנו הנדחת, שמיום שעמדנו על דעתנו לא ראינו ידים עושות בבנין בית חדש. המשל אומר: חן המקום על יושביו. ולא שמענו אומרים: צער המקום על יושביו; תוגת המקום מפעפעת בנשמות תושביו. השכול השפוך בנוף המקום חודר לתוך העצמות של בניו ומלפפם כל ימי חייהם, משוך על כל הלך־רוחם. אנו בני עירנו, עצובים אנו מפאת חוט השכול והכשלון, המתוח על עירנו. יש ישובים קטנים, דלי־מראה, מעוטי־דמות, לא תואר ולא הדר להם; ויש ישובים לא־רוחמים, עלובים מצד עצמם ומעוררי רחמים מפאת המראות הנשקפים אליהם ומעליהם. עירנו היתה קטנה, נדחה, בלתי מיושבת כל צרכה, לא רחובות בה, כי אם כולה סמטאות מלאות סחי ואשפה, ואף המראות הסובבים אותה תו של יתמות טבוע בהם; כל בתיה בקתות וכל החוץ שלה אשפה. אין צריך לומר, שהיא רחוקה מדרך המלך של מסילת ברזל ומנותקה מקשרי משא ומתן עם איזו עיר גדולה נודעת לשם; שמוטה לה לקרן זוית, שלוליות נקוות ועומדות תמיד בחוצותיה, תלי־רפש וסחי סביב לה. עוד ילדים היינו וקנאת מולדתנו המבויישה היתה כצרבת בלבנו. בושנו וגם נכלמנו וגם רחמנו. שמענו מספרים נפלאות על ערים במרחקים, עיר הפלך וערי־מחוז, גדולות ובינוניות ואף קטנות, אשר יד ושם להן בסחר רב, בתי־חומה בהן לתלפיות, שריקות קטרים של הרכבת נשמעות בקרבתן ובסביבותיהן. ויש ערים היושבות על נהר, אשר מימיו הולכים למרחוק ורפסודות שטות ואניות עוברות ושבות בו. הרבה משא ומתן יש בהן, הרבה חכמה והשכלה, קול ששון ושמחה בחוצותיהן מפי צעירים וצעירות המהלכים יחדיו אל בית הנתיבות להסתכל ברכבות היוצאות ושבות. רעש והמולה יש בערים ההן. וכך כל עיר על תילה בנויה בהדר וברחבות ומעוטרה בנופים יפים, והיא כולה עולה כפורחת. ורק עירנו עזובה ועצובה. מה מעט הצחוק בחוצותיה ומה קטנה ההמולה בהם. בני־חיל שבין צעיריה יוצאים אותה, מעתיקים את מושבם לערים הסמוכות או מהגרים לארצות שמעבר לים. רבותי, איני שומר על סדרי הזמנים. קורות העתים תלויות בלוח הזמנים, אך חיי־נשמות אינם עולים בד בבד עם העלים הנתלשים מעל לוח הימים. אני צופה לאחור, לצפונות הנפשות הפועלות בסיפור המעשה הזה, ורואה, שהרבה דברים סתומים מלפני בשעתם מתפרשים יפה־יפה לכשאחפש את פתרונם בנוף־מולדתנו. בנוף של סחי גודלנו אני וכל רעי, בני עירנו; את האשפה חבקנו בזרועות־רוחנו; הבוץ והמדמנה שימשו עטינים למרה שחורה שבנפשותינו. כל עירנו חבקה אשפתות וכל הנולד בה, כיוון שפקח את עיניו להביט, לא ראה את העולם בזיוו, אלא בלכלוכו, במיאוסו. אצלנו השמים היו מרופשים. שמים לא היו לנו כמעט, אלא בחזיון הדמיון, כי שקים בלויים תלויים על ראשינו. אין זה דבר נחמד ונעים לצאת לאויר העולם בעיר, שהשממון שפוך על פני שמיה. עצובים היינו, עצובים. והכי לא היה זה פלא כפול ומכופל, שבעירנו דווקא נולד התכשיט בן הזוהר, נוף שמימי בצורת בשר ודם? כולנו היינו בעלי מרה שחורה, להוציא רעי אבשלום, שהיה אך שמח. ואולי על שום כך כולנו התפעלנו מחין מראהו ומכליל מעלותיו, כי שמחת־לבו היתה גולת הכותרת לכליל. לבו מעין הנובע חדוה, וכל הרואה אותו אומר האח והידד. אך מה בצע בשמחה שבנתה קן לה בנפש אחת, כששממת העצבון ניבטה אלינו מכל העברים. אמרו ליצנים: בעירנו אפילו הצפרים אינן מנעימות זמירות, אלא אומרות קינות. כמה חמודות הן הצפרים, סח פעם זאטוט אחד מבני עירנו, שהן ניצבות למעלה על ענפי העצים — אף על פי כן היו עצים מספר פזורים זעיר שם וזעיר שם בסימטאותינו המרופשות כמעט כל ימות השנה — ואינן זורקות עלינו משם לא פירורי־בוץ ולא גירי־ אבנים. כן, טובות היו הצפרים בעירנו, אך לבנו לא היה טוב לעולם, ולא לעצמנו. הגעו עצמכם: ילדות שלא נשמע בה לא קול הפטיש החזק, לא קול שריקת הקטר, לא צפירת אניה, לא קול ששון ושמחה של בני הנעורים המהלכים בסך, לא קול געיית פרה — בעירנו לא היו פרות, אלא עזים, הרבה עזים, הלועסות תבן הגגות, עזים על כל האיצטבות ובכל המעקות, עז תחת פרה, עז תחת כלב־בית, עז תחת נמר ואריה ודובים המצויים לפי השמועה בגני החיות שבערים אחרות, ולכן קשרו לעירנו שם עיר העזים — לא שמענו בילדותנו קול חזק בריעו, לא כל שכן קול אומר שמח ילד בחייך. גלתה שמחה מילדותנו. להוציא ליל שמחת תורה יחיד במועדינו, שאפילו יהודים בעלי זקנים יוצאים בנרות דולקים לחוצות והם מרקדים כאילים וכאילות, אשר מימיהם לא ראינו אותם בעינינו, אך מצאנו אותם כתובים בספר התהלים או בשיר השירים. ליל שמחת תורה היחידי האיר במאורי הנרות ובמוקדי מצהלותיו את כל ערבות השממה של כל יתר ימות השנה. לאור המועד היחיד ההוא ראינו כמה דלים אנו, כמה אפורים אנחנו תמיד. כמעט ששכחתי דיבור שהתחלתי בו, ונפסק לי, בענין הפלא החדש שהתחולל לפתע לעינינו. כי הנה צצו על פני המגרש הריק, המשתרע מסימטת בית המדרש עד סימטת בית הקברות, פיגומים ונערמו חמרי בנין והובאו חול וטיט ונחפר בור לסיד ויוצקו יסודות לבית־חומה בן־קומותיים. אנו, אשר ריח הסיד לא הגיע עדיין לאפינו, ריח הסיד המתוק והמגרה, אשר מימינו לא ראינו נדבכים מונחים זה על גבי זה ולבנים מושלכות מיד ליד, לפתע נתבשרנו: בא גד. בית־חומה גדול יוקם לתלפיות בעירנו.

נשמע קול המשור בקרשים וקול הפטיש במסמרים, וקול הגרזן בסיתות אבנים. היתה אורה ושמחה וששון לזאטוטים, המתקהלים ובאים להיות צופים במחזה, לשוטט בין ערימות החול והטיט ולטפס במעלה הפיגומים באין עין רואה. ופה נוזף וגוער… הבית בבנינו צמח אט־אט. הערים, כאנשים, נבדלות זו מזו לפי הקצב האיטי או המהיר, הטבוע בהן מברייתן, הן לפי מה שהן בעין והן בדרכי גידולן והתפתחותן. פעמים אפילו ערים עתיקות מתנערות פתאום לפתע וחיש מהר הופכות את קערתן הנושנה על פיה, משנות את מראיהן, מרחיבות את גבולותיהן ולובשות פנים חדשות. במה דברים אמורים, שלא נילושו מעיקרן מחומר העצלתים, ולא מי־מנוחות, כי אם דם נוצק לתוך עורקיהן. לכן הן עוצרות כוח לחדש את עדנתן אחרי בלותן כבצו האשף. אך יש ערים כאנשים, שהבלאי הוא שרשן והן מהוהות מעיקרן, האכזב מעינן, דפקן נע באפס־כוח והעצבון חותמן, חשק החיים שלהן רופף, קל וחומר חפץ הגידול. בית החומה בעירנו — אגב נתברר שהוא ייבנה בתבנית של אגפים למעונות ובמרכזו יוקם בית־חרושת לסוכר — צמח באטיות מעליבה ומשמימה, ובוודאי שלא הדביק את גידולם של נערי־עירנו. כשהתחילו בהתקנת המגרש ובניקויו מתלי האשפה והזבלים, שנתגבבו עליו בשנות דורות, היינו אני ויתר חברי, הפלאי בתוכם, בגיל בר מצוה בערך, וכבר היינו כבני ט״ו, ועדיין היו כל אגפי הבית בגדר שלדים בלבד, ללא קורת גג מלמעלה, וללא רצפה מלמטה, והפיגומים עוטרים את הקירות ומשורים מנסרים בקרשים, אמנם, בהפסקות חוזרות ונשנית, וערימות החול והטיט רובצות וגרוטאות של ברזל, חישוקים ומסמרות וגירי־אבנים ותמרות אבק מתאבכות ושיירים ונסורת וכל מפל וגבב מגביהים והולכים וממלאים את המגרש ומתפשטים ועוברים את תחומיו ומוסיפים מנות גדושות של סחי ובוץ על כל מנת הלכלוך שנפלה בחלקה של עירנו הלכלוכית. הנה כי כן, הכל התנהל בעצלתים בעירנו, ורק האשפה עלתה תמיד כפורחת וגברה חילים בקצב זריז ומזורז. התכונה הגדולה לבנין החדש, שהיתה לנו פתח־תקוה לצחצחות־חיים, נהפכה אף היא לשורש פורה סחי ולכלוך. אמנם, הכל ההרגל עושה. ואנו הרי מילדותנו שבעה עיננו כל מראה גועלי — כל מוצאות הגופים באדם ובבהמה, כל גללי העזים, כל השופכין, כל הקיא והחלאה, שהותקנו להם לפי השמועה מערים אחרות בורות וביבין להזרימם למטמוניות, כל העריה הבשרית, כל הפסולת, מפלי פגרים הנגרפים בזרמי השלוליות בימות הגשמים, כל הבאשה של הבשר והדם, כל המדמנה שישובים בני־תרבות גוזרים עליהם כרת במשרפות או במורדות לנחלים, נשלחים אל תוך הצנעה, בעירנו הם נקווים בפרהסיה ושרויים כביכול בכבודו של עולם כחטיבה רמת מעלה. רמה גם למראה עינים בדמות תל מתגבה והולך — עד שלבנו נעשה גס בו ונפשנו לא סלדה עוד ממנו. אף על פי כן לא היה הענין בדיוק כך. אך ההרגל לספוג מלקות אינו נוטל הרבה מן המיחושים, הנגרמים על ידי השוט או האגרוף. מילדותנו קבלנו סטירות לחי לתוך הנשמה על ידי נוף השממה והעצבון, חבקנו בזרועות רוחנו אשפתות, אך העלבון הצורב בנפשותינו לא תש כלל. הוא היה תוסס ומפעפע בחביון הלב. האשפה בחינת תמצית ההויה, הנחקקת ברוח־אנוש, לא תישכח מאתו כל זמן שהנשמה בקרבו. היכן אני עומד בסיפורי? נשמטה ממני הנקודה. לא הרי הספור כהרי החיים. חיים מן ההוה אל העתיד. ואילו בספור נוהרים מן ההוה אל העבר. אני מתבלבל ומסתבך. אין סיפור המעשה עולה יפה אצלי. מיטב השיר כזבו. חוששני כי מיטב הסיפור שוא, היינו, תוהו ובוהו. צריך לספר את החיים. ועל כרחנו אני מספר גם את הסיפור, היינו, את מקומו של הסיפור בחיים ואת דרכנו אל הסיפור. המספר עושה את מלאכתו רמיה, מאחר שלא מלאכה אחת בלבד בידו, אלא כמה מלאכות. הוא מתאר את המעשים ומתאר את אופן התיאור שלו ואת מקומו כמתווך בין המעשים לקהל שומעיו. אי הוא בשעת סיפורו באותו גיל וגידול ומזג והלך־רוח של שעת המעשים. עליו לצאת מן ההווה ולהיכנס בנפשו ובדמו לתוך העבר. ולפי שהוא עוסק בהרבה מלאכות בבת אחת, הוא רואה מעט ברכות. דרך כלל הוא מצליח רק מאיזה צד. או שהוא נותן את המעשים, שהם קליפות הדברים ולא תכנם, או שהוא מתאר את יחסו אל המעשים, שיש בו משום תוכן, משום התוכן האישי שלו, ולא הדברים כהוויתם. סיפור מחייב סדר. ובחיים אין סדר. המספר נתבע להרצות עובדות, ובחיים אין כלל עובדות, אף לא מאורעות, אלא מהלומות, הפתעות, ברקים, רעמים, סלידות, המיות, צחוקים, בכיות, זעזועים, זעזועים, זעזועים. הסיפור אגודתו על ארץ נוסדה; החיים פורחים באויר. אני מבולבל ומבלבל. החיים תפורים בלי חוטים. אין חייט התופר את החיים; אך סיפור בלי חוט הוא כרועה בלי חליל, ככלי זמר בלי צליל, כפקעת חוטים בלי סליל. אבדתי את חוט הסיפור. אחי ורעי, נשמט ממני החוט… אני מתנודד… הבו לי חוט… חוט…

אויראי קם ממושבו, נזדקף מלא קומתו, שטח ידיו כלפי למעלה, כמו צמחו לו כנפים ואמר בנחת:

— אצה לי הדרך למרומים. כנף לי ואטוס. ידידים, שבו כאן והמתינו לי. חיש מהר שוב־אשוב.

דבר וכן עשה. פרש כנפיו למרומים. עיניו נתלהטו; פניו דהרו דלקו. שהה כמה ששהה במסעו למרום ושב למטה מתון־מתון, בדעה מיושבת. ישב ונענע כנפיו היטב במפרקיו על גב השולחן. חייך בבדיחות הדעת ולאחר שסח דיבור של התנצלות על שום שפרש לשעה קלה ממסיבת אנשי־שלומנו, שלשל את ידו עמוק־עמוק לתוך החלל למטה, והעלה משם. לפי כל הסימנים בתנועותיו דבר מה בתבנית החוט ואמר בקול צוהל:

— שלפתי אותו. כעת הנהו בידי. אני ממשיך.

— הנה כי כן, ידידים, עזובה לא־רוחמה היתה עיר מולדתנו, ואנו בני העזובה היינו. זהו הענין. זהו תוך התוך של הענין. העצבון היה שפוך בחלל עירנו, מן פני האדמה ועד למרומי השמים. אף הירח במרום לא היה יקר הולך. אלא משרך דרכו בעצלתים. נשקף היה אלינו כגרוטאה, כפרסת ברזל. אני עצמי הייתי צופה בו וחושש שמא פתאום לפתע יצנח למטה ויתרסק כלבינה על הראשים — מר אויראי תלה עיניו כלפי מעלה, היה תוהה ומתבונן במראה פנים של חששנות, אך לפי שחקת הנחת, שצמחה בשפתיו, ניכר היה, שחששנותו התנדפה ונחה עליו דעתו — והבית בבנינו. הבית צמח לאט לאט, אך שמועה גדלה והלכה כי בקרוב… בקרוב… לכשיושלם אגף־מגורים אחד תעתיק לשם את מושבה משפחה אחת מעיר המחוז הרחוקה, היא היא שראשה יעמוד בראש בית החרושת לתעשיית הסוכר לנהלו ולכלכלו. שמועה רודפת שמועה, וכל שמועד, מביאה בכנפיה איזה דבר חידוש, הנוגע לקורות הבית הזה ומקריו הבאים. פשיטא שהשמועה המרעישה ביותר היתה בדבר הנערה יפת התואר בת המשפחה. וזו מניין הגיעה עלינו? עוף השמים מסתמא הוליך את הקול. פשיטא שלא נתעורר בנו אף נדנוד־פקפוק במציאותה של הבת היפהפיה. האמנו לשמועה, היינו בטוחים, שהאמת חותמה. לעולם אנו מאמינים בטוב ובטוחים ביפה. הלב רוצה בכל טוב סלה. היופי הוא חלקנו המגיע לנו. הואיל והלב רוצה, והוא המאמין והבוטח, לכן הוא מאמין ובוטח בכל מה שהוא רוצה. ואת אשר צפינו וקוינו בא. המשפחה הגיעה לעירנו. חיש מהר עשתה לה כנפים השמועה, שהנערה אינה משל, כי אם עובדה חיה. אין צורך לומר, שיפיה לא היה עוד בגדר דמיון בלבד. היא יפה: יפה — יצא כרוז מפי מי שיצא, וכל בני עירנו ענו אחריו אמן. איש מחברינו עדיין לא הסתכל לא בצורתה ולא בתארה, אבל זיוה והדרה כבר נשקף לעיני כולנו בעין, ומנוגה נגדם לבשו כל מראות עירנו בגד חג. השמים, הארץ, הסימטאות הצרות והעקומות, השלוליות, הבקתות המושחרות מפיח, העזים על המעקות, אף תלי האשפה, התקשטו לכבודה. נפשותינו הרכות, נשמותינו המבויישות, נעשו כמעינות המתגברים של צפיה. זכור לי היטב: הצצתי בפני חברי. ענני היגון נמוגו בהם. לא עוד נבטה, כפי שנדמה לי, מרה השחורה מעיניהם. מה לכם מחייכים בלגלוג קל? בת המלכה באה לשכון בתוכנו. מימינו לא ראינו בת מלכה. ראינו נשים, אמהות, סבתות, אחיות, אבל בת־מלכה לא ראינו. והיא היתה בת־מלכה. יש בת־מלכה. היא מרחפת מעלינו במרומים. ממנה ולכבודה האהבה בת השמים. יש אהבה. ממה נפשך, אם יש אהבה, יש, משמע, בת־מלכה. ואם אין בת־מלכה, אהבה מניין? כשאדם נער הוא אוהב. ולאהוב אפשר רק את בת המלכה. כל אחד בא לעולם ועמו בת המלכה המזומנת לו מששת ימי בראשית.

בת המלכה של מי היתה יפת התואר אשר באה לשכון בתוכנו — לא ידענו. אף לא שאלנו. לא העזנו, לא חקרנו. אנו צפינו. פשיטא שלא נשאלנו זה על ידי זה. אילו נשאלנו היינו אולי עונים ואומרים: בת המלכה של פלאי היא. שלו אף שלו. לימים כולנו כאחד היינו סובבים ומקיפים את הבית החדש, כולנו נפעמים, צופים ומצפים להעיף מבט מרחוק, בהיחבא, על הבת הנאוה, לראות חתך פניה או חתך גופה, לראות רמז מגזרתה. אני שוב סכסכתי ובלבלתי, הקדמתי את המאוחר, ושלא לצורך. עשיתי קלקול בסיפור. הבית החדש עדיין עומד בבנייתו. מנהג המקום גזירה היא. אין אנשי־עירנו פוסעים פסיעה גסה, ואף הבית החדש גדל והולך עקב בצד אגודל. עצלתיאל הוא המלאך הממונה על עירנו, ובידו אף אמת הבנין אחוזה. משורים מנסרים, פטישים דופקים, לבנים נזרקות מיד ליד במעלה הקומה, נדבך מתווסף לנדבך, אך בית־מגורים אין עדיין למשפחה. כל הידים עושות בקירות, וקורת גג אין. המשפחה קבעה את מושבה לעת עתה בבית אחד מוזנח, רב־מידות, שעמד ריק ושומם שנים הרבה, ואולי דורות הרבה, על שפת הנהר — אם השם נהר הולם אגם זה המכוסה רוב ימות השנה ירוקה קפואה ואינו יוצא מגבולותיו אלא בזמן הפשרת השלגים. ואז רוח משובה והשתוללות נכנסת בו והוא שוצף וקוצף ומכה נחשולים ופורץ ושוטף ומגיע בשלוחותיו כמעט עד השוק, לב עירנו. וכל השטפון הזה לא בא, כנראה, אלא על מנת להכשיר בגיאות־מימיו את השפל המניח מאחוריו מפלי־פגרים ואבנים וסחבות ובלואות, בלואות, בלואות, עצמות יבשות, שלדים, שלדים, כדי שגם המים יתרמו כאן את חלקם בזיהום היבשה — לאחר שאחד דוכס או נסיך או בעל אחוזה סתם עזב את עירנו, נחלתו הנידחת, והפקיר את הבית הזה לשממה, לא חלו בו ידים ולא נמצא בעל העזה להיכנס ולישב בין כתליו — וזה משום ששמועתו של הבית היתה רעה במשך דורות, ששדים ולא טובים וכל מיני מזיקים נאחזו בו והם מזמינים לשם מתים בלילות, המתים לבושים תכריכים, ומעל לתכריכים הם מעוטפים בטליתות ומתפללים ורוקדים, רוקדים, רוקדים, אף מגלגלים רעמי־צחוקם על משבתי החיים. רבים שמעו בלילות את רעמי הצחוק ואת רעש הריקודים. הנה לכם סיפור המעשה. קשה להגיד סיפור. אתה מספר מעשה אחד, והנה נופל לך לתוך הזכרון מעשה שני. המעשים הם עננים. כשם שאין ענן נפרד לעצמו, אלא כל העננים הם מעשי־מרכבה זה על גבי זה, וזה בתוך זה, אף המעשים כך. אין מעשה לחוד, אלא יש מעשה מרכבה של מעשים, חוליות הרבה בשרשרת אחת. לכן אני מתבלבל. נעזוב את השדים והמזיקים, הצחוק והריקודים, ונספר עיקר המעשה בבית הזה. כיוון שמשפחה מכובדת זו באה לעירנו ולא היתה לה קורת גג, נמצא מי שהציע, והצעתו נתקבלה, לתקן את הבית העזוב, לשפצו ולנקותו ולשכן בו את המשפחה, שלא סלדה, כנראה, מאימת המזיקים. וכך היה. עירנו, כפי שאמרתי לכם, לא היתה בעלת צורה. לא היו לה פנים יפות, דומה, לא היו לה פנים כלל. היא היתה כולה בחינת אחורים. ואף על פי כן היו לאחוריה גם כן אחורים והללו נפנו כלפי הנהר־האגם. ובמגרש האחורים משתרעות קופות אשפה והסחי. כשם שהנשגב והנקלה שרויים יחד במעשי בני אדם ותחבולותיהם, כך יפה־נוף ונעוה הדמות, ההוד והכיעור, החמדה והמיאוס, הזיו והגועלי, שוכנים זה בצד זה, שלובים ואף ממוזגים יחד, בחיק הבריאה. תלתלי גבר וצמת האשה הם ראש לכל סגולות החן, העבותות של כל אהבה ותשוקה בינו לבינה. אך היצורים הקטנים, המזוהמים שבברואים, היכן הם רוחשים, אם לא בתוך עטרת התפארת של השער? מדי אהגה בזאת, בזכרי זאת, כי אין אף טפח בגויתו של נזר הבריאה, שאינו עשוי לשמש מקום־אחיזה לכל נגע, צרעת, כי השחין פורח דווקא בשערו, שהוא פארו והדרו, וכי אין לאדם תריס בפני העפוש בשום אבר מאבריו, הריני מתבייש שנולדתי אדם, את צלמי אבזה, הנני חש בחילה ממש. שמא באמת אין הנברא האנושי אלא מה שהוא לפי הטיפה מקור מוצאו; ושמא אין הוא אלא כפי שהיה מי שאמר: חימת מלאה…

אילו צייר אני, הייתי צר את האדם בתבנית עקומה, שעיניה משוטטות לפניה ורגליה שמוטות לאחוריה וגופה כאילו פורח באויר. האדם צופה לעתיד ושרשיו נעוצים בעבר, אך בהווה אין לו כל מעמד. הוא נדחף קדימה ונמשך לאחור. אין הוא חי וקיים במה שבעין, אלא בלאחור. אף מחשבתו היא אלכסונית. לעולם אנו נוטלים את הגיגינו של עכשיו ונועצים אותם בעבר. אין אנו משקרים. סבורים הננו לתומנו, שהרעיונות שצצו במוחנו בזה הרגע, הם רק בבואות של העבר. עיננו צרה בהווה. אין לנו, אלא תקוות, או זכרונות, ולא חיים. אמנם, אין אנו משיגים אלא חיי־שעה, אולם אנו תוקעים אותם לתוך חיי־עולם. אומר את האמת: מבולבל אני. הריני מערבב מחשבות של עכשיו ודמדומי־הרהורים של אז, שאולי לא נידמדמו בי כלל ועיקר. הילד הוא בגד חדש. הקרעים באים לאחר כך. ואנו אז עוד בחיתולי הילדות היינו מעוטפים. מקופלים היינו בתוך נוף מולדתנו. הקרעים מסביבנו ולא בנו. יתכן שבשעה ההיא לא הרגשנו בהם כלל. אני קורא במגילת חיי למפרע. יתכן. היתה עיירה נדחת, מסביב קי וסחי וקיקלון. והנה הופיעה ובאה בת חוה כלולה בהדרה, יעלת חן. וכלל לא היה מופרך הדבר. אף השמש ממרומים שפכה את הדרה על השלוליות והמדמנות בעירנו והלבישה את הרפש בשיראין של פז וארגמן. אף הדיוקן של הנערה יפת התואר, אשר טרם ראינוה, ורק את שמע־תהלתה שמענו, פרש חופת הוד והדר על כל עוני המורשה שלנו. גדולה מזו, דלות עירנו כאילו הוסיפה לוית־חן והדר לדיוקן. משל כל היופי שבכוח והחן היולי, הטבועים בכל ילדי הטבע, אף הנקלים ביותר, קמו לתחיה בחסד היופי האושפיז, נספגו לתוכו והוסיפו לו על כוחו. אנו בני הנעורים, שבע נפשות במספר, התכשיט בכללנו, נעשינו שליחי־מצוה בעיני עצמנו לילך ולתור את השבילים אל היופי הזה, לגלותו ככלי־חמדה חי וקרוב אלינו, להסתכל בו, לזון בו את מבטינו. היטב ידענו, כי דבר גדול נפל בחיינו. לא זו בלבד שהיינו נפעמים משמחת הצפיה, אף לבשנו גיאות שככה לנו להיות בני עירו של אותו דיוקן מלא־חן. השמועה אמרה, שיש גם נער בן־גילנו בקירוב למשפחה החדשה. שבעה היינו. מסתבר שלא היה זה מן הנימוס להתהלך כולנו בצוותה ליד הבית. הנהגנו תור לשליחים ומרגלים לסייר בסביבות הבית ולצפות לשעת הכושר לקשור היכרות עם הנער מכל מקום. השליחים עשו את שלהם. ימים עוברים ואין סימן ברכה. הדלת סגורה. החלונות בוילאות. אין רואים פנים חדשות. מסתבר שעינינו צופות לא רק לבית המגורים הארעי של המשפחה. נציגינו משוטטים גם בסביבות הבית החדש העומד בבנייתו. עד שהללו עומדים על המשמר על שפת הנהר בצפיה ממושכה, עומדים הללו בקרבת הבית החדש וצופים את הליכותיו בבנינו, מודדים שיעור הקומה של כל אגף ואגף שכבר הגיעו אליו ואומדים את מידת ארכו הצפויה לו, בתום המלאכה. אמנם, ידינו בטלות, אך עינינו ורגלינו אינן שובתות. רבה היתה העבודה לפנינו, לסייר ולהתבונן ולארוב ולהסתכל במשך ימים הרבה… ופעם אחת באופן בלתי צפוי לגמרי באנו על שכרנו. אפילו בדמיוננו הנועז לא שיערנו לנו כזאת. לא בסביבת בית המגורים הארעי ולא בקרבת הבית החדש, שהרבים מצויים שם, אלא בסימטה אחת הופיעה לפנינו הנערה, לא בחלום ולא בחזיון, כי אם לעיני בשרנו ממש. מניננו היה שלושה. אני, אבשלום התכשיט, וריע שלישי. אין שמו זכור לי עוד. הרבה ימים ושנים נשתכחו ממני, אבל הרגע של פגישתנו חי לעיני תמיד. אגיד לכם מחשבתי על הזמן. אין זמן, אלא יש ניצוצות זמן. מקום יש, זמן לאו. מרכבת הזמן דוהרת על פני המקום ומתיזה ניצוצות, הנוצצים ודועכים חליפות. לפיכך רק המקום נתון בעין, אך הזמן אינו אלא מחרוזת של שביבים דועכים. הזמן הולך למות תמיד. חייו הם שקיעה בלתי פוסקת. אך יש ניצוץ אחד עריק, הבורח מגזר דינו. אשרי האיש שזכה לניצוץ אחד שכזה. הוא בן עולם הבא. אני ואבשלום רעי זכינו לניצוץ הזה. כן, גם אבשלום רעי. אני יודע זאת. חשתי זאת. ברגע ההוא, בהרף העין, שהסתכלנו בה לראשונה נחרדנו שנינו. חשתי את הצמרמורת שבגופו. הוא את שלי. ברכינו כשלו. היינו קרובים להתמוטט. מבלי משים אחזנו איש ביד רעהו. נמרה הגיחה. נפעמנו. אחזנו זה ביד זה. אני לאחר כך ימים ושנים הגיתי בזאת: היופי הוא חיה טורפת. שמא אני רואה אותות לאחור. אך נדמה לי, שאף ברגע ההוא פלח רעיון את מחשבתי: חיה טורפת, הנה היא.

מופלא מאד: שמה היה חיה. היא במין תום פשוט פתחה מיד בשיחה אתנו ואמרה: שמי חיה. ואתם מה שמותיכם? שוב עמדה ושאלה אם יש לכל אחד מאתנו אחות או אחיות. אף התענינה לדעת כמה תושבים יש בעירנו. וכן שאלה, אם שלשתנו הננו חברים טובים באמת. אבשלום, שעיניו הטהורות שיקפו כמעט תמיד את פנימיות נפשו, היה לפי הכרת פניו נבוך ונפעם ולא הוציא אף הגה מפיו; אני לשוני התנהגה בכבדות ומפאת ההתרגשות יצאו מלי מגומגמות ומובלעות, אך ראש המדברים שבינינו היה חברנו השלישי, ששמו נשתכח ממני. חיה לא הציצה כלל אל הדובר, ואף עלי לא העיפה כמעט מבט. יתכן שלא הביטה בפני שום איש, מאחר שעיניה הפיקו כל כך הרבה אור, שלא היו מסוגלות כלל להביט — רק עינים אפלות מסתכלות, אך העינים האוריות, כיוון שהן שטופות אורה, נמצא עמוד האור חוצץ ביניהן לבין העצמים. עינים כשל חיה היפה אינן זקוקות כלל להבטה כדי לספוג לתוכן. העצמים מאליהם נופלים לתוכן כפרפרים לתוך האש — אך ניכר היה בחוש, שכל מששני־רוחה ננעצו באבשלום וכל מורשיה נפנו כחמניות אל עבר פניו. האמת אגיד: הייתי כל כך נחרד, שלא הצצתי כלל בפניה. לא העזתי להסתכל בה לא אותה שעה ואף לא בשום פעם כשראיתיה דרך ארעי. שמא לפיכך איני מסוגל לתאר אפילו בבואה קלושה מדיוקנה המלבב ומתארה הכלול בהדרו. אין לי ברירה אלא להגיד פשוט־פשוט: היא היתה יפה. מה לנו תיאור? מה לנו ציור? מה לנו דיבור או סיפור על היופי? שום מליצה נשגבה אינה יכולה לשמש פה ליופי. את היופי אין לצייר, אין לשיר, אין לנגן. הוא מדבר בעדו. אין הוא מדבר כלל, אלא משתפך אל קרבנו באלם. כל פעם שאנו רואים אותו, כי הוא הנהו הוא, אותה שעה אנו מרגישים בחוש, שאנו הננו אנחנו. וזהו הסימן המובהק ביותר ליופי של אמת. כיוון שאנו נכנסים למחיצתו, מיד הננו מרגישים בעצמנו גדלות המוחין, גדלות האני, רום מעלת חיינו ועצמת משמעותו של קיומנו. היופי נותן טעם לחיינו. עדיין לא אמרתי את העיקר. הוא מקנה ערך לישותנו. פתאום רואים אנו את עצמנו נצבים על דוכן רם, ואנו מבינים את פירוש המלים במת החיים. אנו עומדים ליד היופי על הבמה. היופי הוא חיים במעלה הקומות. ואם כך, הכיצד אפשר לתאר יופי או לעשות ממנו פסל ומסכה? החיים שוקקים ונתונים בזרימה מתמדת. היופי הוא רוח החיים. אין להלבישו במלים או בצבעים. האמנות היא היפוכו של היופי: מות בסיר שלה. סממני האמנות, שהן מלים, צלילים, צבעים, משולים לתכריכים. היופי הוא מזרקה של חיים. קלסתר פניה של חיה היה מפל־אור. אילו ידעתי אז את מציאותה של ניאגרה הייתי אומר, שחיה היא ניאגרה של אורה בבשר ודם. משבח אני את נעים הזמירות לבית יון, הפייטן שתום העינים, שלא נפתה אחרי תחבולות ההבל לתאר את חן מראיה של הלינה היפה. לו כבר נגלה רז זה, כי ליופי נאה התהלה בדומיה. הכי אין היופי חלום האל? ואי כוח במכחול לצייר בצבע, שהוא רסיסי מים או נטפי שמן, מחזות שדי? לכן אביר הפייטנים לא תיאר קוים ותגים בדיוקנה של הילינה היפה, אלא הוא כך סח: אף הזקנים הסבו את ראשיהם להביט אל הילינה בעברה על פניהם. מפי ישישים וזקנים יסדנו עוז היופי לאמתו, אשר מקורו נאצל וחותמו טהור; הוא זך, ואף כל הצופים בו ילבבוהו ברגש מזוקק, ללא כל תערובת חמדת בשרים. בשל כך רק הזקנה, שכבר נצרפה בכור השנים, נאמנה עדותה להגיד תהלת כל דבר חן, וכפי משפטה כן יקום. גם חיה בת עירנו, כהילינה מלפנים, אף ישישים ראוה ויהללוה ולאו דווקא בניב שפתים — דבר־שפתים על כל דבר־סגולה אינו אלא חילול — כי אם ברמזי־חיוכים; בנצנוצי מאור־פנים; בלבב המבטים, בשביבי זיו־נעורים, המתלקחים למראיה ומפזזים וזורחים בין קמטי פניהם; ברחשי־עדנה, המפעפעים ועולים ומשתפכים לתוך הבליה של חזותם; בזהורית המתמשכת ברצוא ושוב, מעין אותיות מרצדות על גבי קלף הפרצוף, אילת השחר של טעם טוב ומתוק, רחוק־רחוק, המפצעת ועולה בתוך הזכרון. מה אומר ומה אדבר על חיה בת עירנו? היא הופיעה לעינינו כחזיון, ואנו היינו כחולמים.

זכור לי היטב רגע פגישתנו. זכרון אינו אומר כלום. הזכרון הוא צל ובבואה ולא עצם. אך רגע פגישתנו הראשונה עם חיה חי בי לא כצל, אלא כעצם, כממשות. משל הרגע ההוא לא חלף כלל, אלא נצב ביקום, הוא מעין הווה שלא יהיה עבר, כל זמן שהנשמה בקרבי. הזמן אינו זמן בלבד. הזמן הוא גם מקום, הוא אדם, הוא עולם, הוא שמש, הוא אויר, הוא אלהים. כשאני בא לענין זה יש בי טירוף. איש שלטון השכל הנני. וכאן מתחיל בי דמדום. כל אחד יש לו חור שלו בנשמה. אצלי החור נתהווה בנקודת הזמן. אל אהיה נלעג בעיניכם, רבותי. נדמה לי, שהזמן הוא ענין פרטי לגמרי. כל אחד יש לו זמן שלו. הזמן הוא עץ. עץ ובו עלים. רוב עלים נושרים. אבל לא כולם שלכת. ככה עלים שרירים וקיימים תמיד. לפי עצמי הנני דן. רגעי חיי נושרים; נופלים ימים כפגרים; השנים גועות כפרות שחוטות. אך רגעים בודדים, רגעי סגולה, הם בני־אל־מות. אינם נושרים, אלא נתונים תמיד בעין. רגע בן־אל־מות היה רגע פגישתנו עם חיה בת עירנו. רבותי, קרא מר אויראי בקול נחרד, בקול געיה כשור שחוט, אל תביטו אלי ככה בעינים יורקות בוז ולעג. בלי רגע בן־אל־מות לא אוכל להיות. אם כל החיים, כל החיים, כל הימים והשעות והרגעים של החיים, הם בני־תמותה, הרי אני בר מינן גמור. השומעים אתם? עד חצי המלכות של חיי אתן בעד רגע בן־אלמות. לא יתכן, שאני כאן אין לנו אלא שביבים זורחים ושוקעים; שאין בידינו אלא ניצוצות בני־חלוף; שאין אנו אלא טיפות מטפטפות; שמקורבי היא הטיפה האחת ההיא… הטיפה המאוסה ההיא. לא אוכל לעמוד בזאת. לא אוכל. אני לא אוכל.

לא, לא, געה כשור שחוט, שמראהו כבשר ודם. לא אוכל לעמוד בזאת. אני כאן מכריז ומודיע, כן, הנני מכריז ומודיע, שאין שנות חיינו כעוף הפורח וכצל יעוף… לא. לא. לא באלף רבתי. וכי מה הם ימי חיינו? קוצים? דרדרים? איצטרבלים? לא, גם פרחים. ולא ינוח שבט החדלון והכליון על כל הפרחים. לא. לא. אני אומר לא. וכשם שפרח זה כשהוא מיובש ניתן להשתמר לאורך ימים ושנים, כך יש רגע אחד בחיינו, שאפשר לייבשו ולשמרו כפרח בין דפי־הספר. וזהו רגע שאינו רסיס זמן בלבד. זהו רגע כל־בו. רגע מקום, רגע יפה־נוף, רגע יפה־פנים, רגע שמש, רגע עולם, רגע שמים, מים, עננים וחיה היפה. וזה היה הרגע של חיה היפה בעולם, רגע הפגישה הראשונה שספג לתוכו את כל קרני השמש, שנשתברו אותה שעה לרסיסים על משקופי הבתים והחלונות ונוצצו, בכפתורי־ארגמן של שמלת התכלת שלה, שהלמה כל כך את גזרתה התמירה, שבאופן פלאי רצדו מכפתוריה אל תוך תנוכי אזניו של אבשלום. זכור לי הכל. הכל זכור לי. היטב נחקק על לוח־לבי חזיון פגישתנו הראשונה. כל המראות שנתלוו לחזיון ההוא נחזים לי תמיד באספקלריה בהירה. פליאה היא. כל הפגישות האחרות, שנזדמנו לי עמה — ומנינו היה לא קטן — ניטשטשו בזכרוני, נתכסו שכבת־אבק עבה, ואולי מלכתחילה לא טבעתי בהן עין בהירה. תמיד ראיתיה כמו מבעד ערפל, חולם הייתי נכחה. אני סבור, כי החלום המתוק, החוזר ונשנה, מפסיד הרבה ממוחשיותו. המופלא החלומי הוא מתנת־סגולה, נס, ואין נס חוזר על עצמו. כבן שלוש עשרה הייתי אותה שעה בהיגלות לי החלום לראשונה; כבן שש עשרה עזבתי את עירנו וגליתי למרחקים. הוי אומר: בתקופה בת שלוש שנים היו לי קשרי היכרות עם חיה היפה וזימוני־פגישות, בין אקראיות בין מתוכננות, כלומר, על דרך של תכנון חד־צדדי — לא אני ולא כל אחר מחברי לא העלינו כלל העזה זו במחשבתנו לזמן בפה פגישה עם חיה היפה. היינו אורבים ומצפים לה, סובבים הולכים ליד ביתה מרחוק, מביטים אליה, שומרים את צעדיה. אך מי נער יקום בו רוח לבקש ממנה מועד לראיון. היינו שבויי־חזון. אך לא היה זה חזון למועד. נערים היינו. הנעורים יש בהם שמינית מטעם הרגשת הנצח. אדם נער, הריהו בן־אל־מות בעיניו. לעולם אינו דוחק את השעה. ואפילו כשתשוקה חזקה נקשרת ללבו, אינו דוחק את השעה. אדרבה, הוא דוחה את השעה, סולד ומרתיע משעת ההגשמה. אין הוא דואג וחושש כלל, משל כל הנצח מזומן לפניו. מוזר ביותר: באותם הימים, ככל שגברו כיסופי למראה פניה, כן גדלו בקרבי המעצורים וכן צמח ועלה בי איזה סירוב נפשי להתקרב למחיצתה. השתוקקתי מאד לראותה ונתביישתי מאד להיראות לעיניה. כה פחות־ערך, דל ועלוב הייתי לעצמי. אני מערבב ענין בענין. לא את הפרשה שלי באתי לספר, כי אם את הקורות לאבשלום התכשיט. לעולם אינו דומה סיפור המעשה למעשה גופו. פרטי המעשים מתרחשים תמידים כסדרם; ואילו בסיפור רוב דברים נעשים בליל אחד, טפל ועיקר בצרור אחד, ופעמים הטפלות מתפשטים כעשבים שוטים ותופסים מרבית השטח. כן, היו פגישות מקריות, שעלו לי ולחברי בהקפות לאין שיעור מסביב לבית. והיו פגישות, שירדו עלינו כמתנה ממרומים בדרך נס. אלו ואלו עלו לנו בצער ובבושה, בנקיפות־לב, ביסורי־אהבה, שמהם הפנים מחווירים ובני המעים מתהפכים.

כל חברינו ואני בתוכם שאפנו את צלה ופרפרנו ברשתה. סובבים הולכים היינו בהיחבא מעיניה ומעיני בני הבית וכל יתר הבריות, ופעמים גם בהיחבא זה מעיני זה, תחילה בסביבות הבית הישן על שפת הנהר או האגם, ולאחר כך בקרבת הבית החדש, שנעשה משכן למשפחה, כדי להעיף מבט עליה, כשתופיע בפעמי בת נדיב בגזוזטרת הבית או להציץ בה במזדמן מבעד לוילון של חלונה, המוזז מבפנים ביד נעלמה. אהבנוה. כולנו אהבנוה. פשוט־פשוט אהבנוה באהבה זו, שכל השפתים מימות עולם ממשמשות בה ועד ימות העולם לא תיגמלנה מלבטאה בדחילו ורחימו, והיא גופה, מלה זו, בת ארבע האותיות, היינו בת שלש האותיות, אהב, והיא, החוזרת ונישנית, לא תהיה מלה נדושה לעולם. אהבנוה כנערים, שקפצה עליהם בגרות בבת אחת. או כזקנים שקפצה עליהם נערות. כן, אהבנוה באהבת זקנים נערים, שנמזגו לתוכה כל המר החריף והמתוק התוסס של הנעורים והזקנה בבת אחת. אהבנוה כזקנים תמימים וכנערים יודעי־חן. אהבנוה בטעם זקנים ובשגעון הנעורים; אהבנוה בחלום שהוא הקיץ, ובהקיץ החולם. כמה שוטים הבריות, הסבורים לפי תומם, שהנעורים הם אביב או קיץ, והזקנה סתו או חורף, שהנעורים פוחזים והזקנה מתונה, שהנעורים נסערים והזקנה זוכה למתנת השלוה. הו שוטים שבעולם. הזקנה בסערותיה, בחום־מזגה ובחפזונה, אף בשגיונה, מגבירה חילים אף מן הנעורים. אני כך סבור: תשעה קבים של געגועים וכיסופים, המית־לב וכליון־נפש, ירדו לעולם, שמונה מהם נטלו הזקנים והיתר לבני הנעורים. ועכשיו הגעו עצמכם, מה מנה גדולה של יסורים נפלה בחלקנו. הרי אנו היינו נערים זקנים וכל התקלות של שני הצדדים נזדווגו בנו. לא בכדי גדלנו בכל שנות ילדותנו בין זקני העיר וכל שיחם ושיגם נספג לתוך דם עצמותינו. פרוזדור בית המדרש שימש מגרש השעשועים לנו; ורסיסי מרה השחורה, שנטפו מעיני הישישים בעדה, ניגרו לתוך טל־ילדותנו. יצקנו מים אצל זקנים, שמענו סיפורי־מעשיות מפי זקנים, קבלנו דברי תוכחה ומוסר השכל מפי זקנים, ברכנו בורא מאורי האש על הבדלותיהם, קדשנו את השבת על גביעי היין המצופים הוד מעובש, כעטרות הבלויות של טליתותיהם. נערים זקנים היינו, ואף אהבתנו היתה מעשה משזר של זקנה ובחרות. נגוהות הבקר העולה והאור הנערב חוברו בה יחדיו.

אהבנו את חיה בלהט הנעורים וברעד הזקונים, שחרנוה מקרב כל מועדי אנוש עלי אדמות, היינו כחולמים. ואבשלום לקח מנה אחת אפים בחלום הזה. הוא היה קרבן עולה על מזבח אהבתה. תמה אני, אם אין תקופה שבין בר־מצוה לגיל השש עשרה הזמן המזומן, רב יתר מכל מועדי החיים, לפורעניותיה של האהבה, למוקדי יסוריה ולתהפוכות מבוכותיה ובלהותיה. ושוב איני רואה טעם לדבר, שכמעט כל חכמי הסיפור פסחו בחיבוריהם על תקופה זו דווקא, כאילו אין היא משמשת כלל גיא חזיון לנפשות שוחרות אהבה, המתפתלות במכאוביהן, וכאילו לא בה יוקם לכל נער ונערה, לפי סגולות רוחם ומזגם, גיא בן הינום של אהבתם, או, לשון אחר, כאילו לא בה יובאו כל נער ונערה בסוד הקידושין של האהבה בת היסורים, ואף המפגרים בהתפתחותם ייקראו לחזות בהצגת הבכורה של מוראות האהבה בקרב נפשם. אך דומה, שכל החכמים הם שוטים במחילה בתורת האהבה, שכל להם ואינם מבינים, כי מנה גדושה של יסורי אהבה בגיל רך זה עשויה לחבל בנפש ואף להביא עליה הרס גמור. דרך כלל רואים באהבת הנעורים מעין פרפראה, משובה כל שהיא, מעשי נערות, שאפשר לפטרה בלגלוג קל ובקצת דברי חידודין. אך כמה מכאיב ללב הנער אותו מלח הליצנות, שמבוגרים זורים אותו על פצעי אהבתו הנכזבה. ילדים אימת הרצועה עליהם, פחד בלילות רודפם, חולשתם הגופנית וקוטן קומתם טורדים אותם. אך רב יתר הם באים לידי צער ודכדוך הנפש בשל חצי הלעג והלצון הניתכים עליהם לרוב מפי המבוגרים. לפיכך נער, שחץ האהבה פגע בו, אין אומלל ממנו. הוא מלא פחד שמא ידביקהו גם חץ הלעג כשייוודע סודו לזולתו. ושוב לא יוכל לעמוד בשני החצים כאחד. לכן כל נער שפקדוהו יסורי האהבה — ואי אפשר לאהבת נעורים בלי טעם לואי של צער אנוש; ואולי אהבת־נערים היא לפי עצם מהותה מחלה אנושה — נראה לעיני עצמו כעבריין והוא סובל בושה של גנב העומד להיתפס בגניבתו. הואיל וכך הוא שוקד להסתיר היטב היטב את צרת נפשו. וככל שהוא טורח על ההסתרה, כן מתחלחל לתוכו רגש הבושה עמוק יותר. הואיל ואהבת הנער מתחוללת במטמונים, יסוריו ממילא מחריפים והולכים. כל השרוי במעמקים, יונק מן התהומות. אהבה תהומית, אף צערה תהומי. כולנו היינו חולי אהבה לחיה היפה וכולנו היינו אסיריה. אך אבשלום הגדיל מכולנו, כי היה דרך כלל גדול מכולנו, היינו, במובן הגדלות הנפשית, במובן עמקות ההשגה ורחבות התפיסה, במובן הנאמנות ומסירות הנפש. כולנו היינו אסירי אהבתה, אך אבשלום נמשל לאסיר, שנתחייב גם עבודת פרך. כולנו חמדנו את קרבתה; אך הוא בדמיונו החי, הרואה כל חלום כהקיץ, לא עוד חמד את קרבתה, כמדומה, הוא היה קרוב אליה בלב ובנפש ובגוף ממש גם בריחוקו ממנה. אדרבה, הוא היה כל כך שרוי תמיד בקרבתה ונצלה באשה, כרוך אחריה וכל אישיותו נראית לו לעצמו טפלה לה, שמתוך חוש של פיקוח נפש מסתמא היה טורח להימנע ככל האפשר מקרבתה, כדי להניח לעצמו שיור כל שהוא של עצמו.

כולנו שחרנו את מבטה, התחקינו על רצי הסבר בפניה ועל רמזי תנועותיה, אף למדנו פשט בכל נדנוד של הערה שלה ודרשנו תלי־תלים על כל דיבור שלה, כדי למצוא נקודת־אחיזה כל שהיא לסברה ולהשערה, בדבר מערכי־רוחה ונטיות לבה. השתוקקנו לדעת אם אף היא נוהה אחרי קרבתנו, אם היא נוטרת חיבה מיוחדת למי שהוא מאתנו. לשוא. איככה יכולנו לדעת זאת? כל נפש, אומרים, באופל תהלך וכל לב שוכן במחשכים. לכן אדם לזולתו ספר החתום הנהו. ואני סבור, כי מחיצות האור אטומות יותר ממחיצות האופל. נשמות אפלות נבדקות בכל זאת היאך שהוא: לאור הנר, לאור הלפיד, לאור יום בהיר בשחקים, לאור שמחה אחת גדולה חת פעמית, הפוקדת אותה בשעת סגולה אחת וחושפת גם את האור הגנוז בתוך האופל. אך נשמות בהירות, שמשיות, השופעות תמיד שמחה וששון והן כמעין המתגבר אהבה לכל הנברא בצלם, אוון אינן רואות בדבר ודופי אינן מוצאות באיש, אך טוב יאמרו סלה וכל מבט ובת־צחוק מבשרים ואומרים גם זו לטובה, מי חכם, מי נביא ומי בוחן כליות יוכל לנחש את רחשיהן הטמירים, ומה גם לבוא עד תכונתן. הנשמות בנות האור, בנות־חמד הן לכל. כל הנבראים חומדים אותן ונושאים להן שלום ויקר; תבל כולה משחקת לפניהן, ואף הן שחוקן בן ועל פניהן תמיד לכל. חיה היפה נתנה את פניה השוחקות בכל: בשמים במרום ובאדמה מתחת, בכל עץ ובכל ענן, בעזים המולקות את גגות התבן ובכלב עובר ושב. אמרו לה, למשל, שהיום הוא יום רביעי בשבוע, והרי היא ממלאה את פיה שחוק, כאילו חדשה גדולה ונכבדה נודעה לה הפעם. האהבה כגשם נדבות זרמה מכל ישותה. ואיככה יכולנו לדעת, לפי ארשת מבטיה או שחקת הנחת על שפתותיה, אם היא נוטה לנו חסד, היינו, לנו נערי העיר באופן מיוחד, ומה גם אם היא מודיעה חיבה מיוחדת למי שהוא מאתנו. היא היתה יפה, נאורה, טובת לב ועליזת־רוח, נוחה לנפשה ונוחה לכל זולתה, מתעלסת באהבים עם עולם ומלואו. אהה, היא היתה היפוכה של אהבת השניים, היא אהבה את הכל. לא נועדה חיה להיות אהובה ליצור האחד. סבור אני, היא היתה אהובתו של האל. היא נחל־אהבה איתן העובר על גדותיו, וכל הרוצה בא וממלא במשקה הטוב את הכלי שלו. זה בא בכדו, זה בחביתו, זה בארבע כוסות וזה בכוסית, וכל אחד נוטל את חלקו בשפע. זהו, זהו. הנשים היפות באמת, שוב אינן עוד נשים, אלא יצור אנושי ממין מיוחד. משולות הן ליפה־נוף המתנוסס לכל. אשה לכל אינה אף לאיש. חיה היפה לא נועדה לאיש. זה היה המקור למכשלה שלנו. אך אנו נערים היינו ולא ידענו, אף לא ניחשנו.

יכול היה כל אחד לומר בי נתנה את עיניה היפות ועלי מתרפק שחוקה. אך עיניה היו יפות לעצמן ושחוקה התרפק אולי על עצמו; אף ששונה ושמחתה ממקורה התברכו מסתמא. סבור אני, שהיופי סורו רע; רמאי וגנב הוא. הוא הנוצר חסד לאלפים ושופך את זהרו על הכל ואוצל מחנו לכל הצופים בו, שת לכל בחלקות, מאחז עינים ומפתה לב. כסבורים שהוא שוה לכל, ובאמת הוא משחק בכל. משול הוא לאל, אשר כל ברואיו הם קוביות במשחקו הכולל. וכשם שהאל, הצופה נסתרות ומבין מראשית אחרית, וכל העתיד כהווה לפניו, חי בכל ומחיה הכל, ולפי שקץ כל דבר נחזה לו מראשיתו, הריהו רואה מות לאין קצה, ונמצא הוא באין סופיותו ממית את כל הסופי; כך היופי. בין־יפה נוף בין יפה־תואר אנושי, הנותן בנו רוממות הרגשת החיים, זורע בקרבנו דעת שפלותנו וכליוננו. היופי גופו נושא בחובו גזר כליונו המהיר. וכלום מה הוא היופי? תפרחת. מרום שיא הפריחה הוא סף הכמישה. לפיכך היופי משמח לב אנוש ומטיל בו עצבות ודכאון בהעלם אחד. היופי מחבל לא רק בזולתו, אלא קודם כל בבעליו, הסבור שיש לו חזקה עליו. אך היופי אינו מקבל כל מרות, כי הוא אינו שייך לאיש. הוא שייך רק לעצמו, נושא את עצמו, נושא לאבדון, וכאילו בהול הוא להתכלות. כחשו בחובו, בגידתו טבעו והאשליה עצם יעודו. הוא הפותח לכל אחד את שער היחוד שלו ומעורר בו תקוות, שאינן עשויות להתקיים, על כרחו הוא גורם מפח־נפש. ואולי קיצור־ימים וחיי־חטף, שנגזרו עליו, תחושת כליונו המפעמתו בכל רגע ורגע — היופי כל רגע חייו הוא לו בגדר נס — עושים איתו רע מלגו, ככל שהוא טוב מלבר, ומעוררים בו את התאוה לעשות נקמות בבריות, לשלח בהם אכזבות ממקור מעינו האכזב. לכן אין היופי נקנה אלא ביסורים, וכל עיקרו מעין סיר־לחץ, שמבשלים בו צער ומכאובים.

בסיר־לחץ זה היינו שרויים כולנו, כל נערי עירנו, שבועות וחדשים. אך אנו קבלנו את מתנת חיסורים מידי חיה היפה באהבה וברצון, אף מוזר ביותר, בתקוה שלא נתקימה אף בידי אחד מאתנו, אם כי כל אחד מאתנו, משונה ביותר, היה מטפח תקוה בסתר־רוחו, היינו, עשה שקר מדעת ושלא מדעת בנפשו. האהבה, סבור אני, היא אם השקר ואחות האשליה. ואם נניח, כפי שיש סבורים, שהאהבה היא נשמת העולם, הרי עלינו להניח, כי השקר הוא לא רק יצרנו, כי אם גם יוצרנו ומקור חיינו. רבותי, אני מספר קורות רעי אבשלום, ואיני עוסק בסוגית האמת והשקר, שגופי־חיינו תלויים בה. בירורה של סוגיה חמורה זו אינו לפי כוחי. אף לא אכחד מכם: דעתי אינה צלולה כלל. לכאורה אני מרצה לפניכם פרשה אחת בטוב טעם ובשים שכל, דבר דבור על אפנו, והרי אני לפניכם שפוי גמור, אבל על קרקעית מוחי, כן, על הקרקעית ממש, חש אני נקירות, כן, נקירות… תרנגול יושב לי שם ומטיל בי נקירה אחרי נקירה. איני מבין מה זה. ברור שמשהו לא בסדר בי. פשוט איני מבין מה זה עשה לי האל. הוא בראני והושיב לי בתוך המוח תרנגול, המנקר שם. ואילולא כוח הגיוני החזק, שכל שיש בי, שכל השוקל ומבין, והוא מלמדני דרכים להיאבק עם התרנגול ולעמוד על נפשי, הייתי משכבר עשוי כולי חורים מן התרנגול. ברור שאיני בסדר. פעמים אני בורח מן התרנגול, מתרומם ועולה ופורח באויר, והתרנגול רודף אחרי. אני מדבר לא אל הענין. היכן הפסקתי? כן, ספרתי על המוצאות אותנו מידי חיה היפה. כולנו פרפרנו ברשתה. פרפרנו. היתה בה מתיקות נשיית. מתיקות. מוזר ביותר, אמרתי, שהיתה בה מתיקות נשיית. אבל היא היתה עדיין נערה. בגילנו. אף קטנה מאתנו בשנה בערך. אנו בני ארבע עשרה, והיא כבת שלוש עשרה. עוד חוט הילדות משוך על פניה, אבל במקביל לחוט הזה, נמשך חוט נשיי דק מן הדק. בעצם היה בה חוט משולש: הילדה, הנערה והאשה נמזגו יחד בסבר פניה. זו היתה נשיות מתוקה, מפתה; זו הנצחית. היא היתה כלה ואם ורעיה ואהובה בחזיון האחד. נשיות של חלב, של דבש ושל יין. גם חומץ מעט. אך יין המשומר. חן כל האמהות בה. שכלה טוב, מיושב. צלול. דבורה לכאורה מהיר, נחפז במקצת, מס לילדות, אך תנועותיה קצובות, שקולות, כאילו חורצת פסקי־דינים, שלא ניתנו לערעור. בקול חם מרעיד לב, רווי טל הילדות, השקוי ריח של יין משכר, תביע לפעמים מלים קרות נמרצות. נוהג משונה היה לה: לעולם אין דיבוריה ומבטיה תמימי־כיוון. כל פעם, ששיחתנו סובבת על נושאים ארציים, אף על דברים המונחים על האדמה ממש, עיניה נשואות כלפי מעלה, כאילו היא מגששת אליהם, ואף ממששת אותם שם, שם, במרום. אבל כשאנו נושאים ונותנים בענינים שבאצילות, והננו מספרים דרך משל בעננים השטים בגבהי התכלת, במסע הצפרים בחלל, מבטיה מסיירים אותה שעה את האדמה מלמטה, משל כל הדברים הנעלים והרמים רוחשים דווקא בתחתיות. כיוצא בכך, כשהיא שואלת דבר מה מפי אחד מחברינו, היא נותנת את מבטה לא בו, אלא בשכנו; וכשהיא לוקחת דברים עם שכנו עיניה צופיות בו. דרך כלל היא מדברת אל כולנו בבת אחת ומבטיה כאילו שרויים בו ברגע על כל אחד ואחד מאתנו. פעם אחת היה מעשה והיא בקשה את אבשלום, כמדומה, אם לדון לפי מבטה, להביא לה ספר לקריאה. למחרת כל אחד מאתנו הביא לה ספר ומסרו לידה כאילו בהיחבא מחבריו. הואיל וחברנו פירושים לדיבוריה וגלינו כוונות במליה, אף ברמזי מבטיה, ואין צריך לומר שגלינו כמה וכמה פנים בסבר פניה — זה כוחו של היופי: הוא נגיד, כל דברו צו וכל מבטו חוק, והרי הציוויים והחוקים לעולם משתמעים לכאן ולכאן והם טעונים בירורים ופירושים לאין שיעור. כל תופשי־שררה תכסיסנים הם לרצונם ועל כרחם — היינו תמיד שרויים בערפל, מסוכסכים בתוך עצמנו ומתהלכים כחולמים. אך אין חלום ללא הקיץ. הימים הביאו את הפתרון.

לבה היה לאבשלום, אם כי לא מבטיה; ומסתמא סילוק מבטיה מעמו הסגיר לנו את סודה. אף קולה, שהיה מגביר את צינתו בדברה אליו, הלשין על צפונות נטיותיה. נערים היינו, אך החוש הבלשי, המלווה את רגשם הסוער של המאהבים, כבר היה מפותח בנו למדי. כוח מגלה־טמירין זה הוא שעמד לנו להאיר לפנינו נתיב בתוך היכל התועים, המכונה מקדש אהבה, ולפי עצם טיבו הוא מערת סתרים, אם לא להגיד מאורת פריצים; מבוך, שכל באיו מניחים מאחוריהם את עיני השכל ואת החושים הבריאים, המשמשים לנו מורי דרך עלי אדמות. לימים לא היינו זקוקים כלל עוד להוראותיו של חוש הריגול. הענין נעשה גלוי וברור באופן פשוט ביותר. כל פעם שהננו נכנסים למחיצתה ואין אבשלום עמנו, אין פני חיה היפה כתמול שלשום, משל פנה הודה פנה זיוה, אף שכינת השמחה מסתלקת מעליה. אכן, היא יפה, אבל ללא אותו חן סגולה, החופף עליה תמיד. אכן, היא שמחה, אבל ללא אותה חדוה נאצלה, יקומית, השופעת כאילו ממעמקים לא־אנושיים, השולחת קרנים לנפשות ומכה גלים בלבבות. חיה היפה היא זהב לעולם; אלא שבאין אבשלום דמותה כזהב שהועם. משל למה הדבר דומה: לאמן בחסד עליון בחכמת הבטוי, שפיו מפיק מרגליות תמיד, ובכל זאת לא כל ניביו ומסכתותיו שווים במעלה הן לשגב התוכן והן ליפי המליצה. יש דברים, שהוא אומרם בחכמה והשכל מקור מחצבתם. אבל יש דברים שרוח הקודש דוברת מתוכם. רוח הקודש מעלתה גבוהה משל רוח החן והשכל הטוב. דיבורי החכמה האדם אומרם, ואילו דיבורים ממקור הרוח אין האדם כלל בגדר אומר, היינו, אין הוא כוח הפועל אלא כוח הנפעל. הדברים נאמרים, והאדם הוא רק כלי של מעלה, שופר האל. כך יש יופי של חן ויופי של רוח הקודש. אפשר לתאר ולצייר, לפרש ולהסביר, יופי ממקור החן; אפשר אולי לעשות כמתכנתו, לחבר את הצבעים והסממנים הנאותים לציור התמונה היפה. אך מי ימלל ומי יפלל את היופי הנאצל, החצוב מתחת לכסא הכבוד של היפעה העליונה, אשר בעצם הופעתו בהויה תחתונה זו, שאנו שרויים בה, הוא מעשה נס, לו יהמו כל הלבבות והפיות יאלמו דום, אליו אנו כורעים ומשתחוים, מוכי־תמהון, שאפילו הלל איננו אומרים. כזה היה יפיה של חיה בהיגלותו לעינינו לראשונה, וימים רבים לאחר כך, ולא כזה היה עוד לאחר כך, שהיא, חכת האל לצייד נפשות, נעשתה בעצמה כדג הניצוד ומפרפר, אנו פרפרנו, ואף היא כבר פרפרה, לפי כל האותות והרמזים. באין אבשלום עמנו, שוב אין פניה האראליים מהלכים עמנו ואין עוד חיה היפה נס בצורת אדם; שוב אין היא היא, אלא צל עצמה. נערים היינו, ולא באנו בסוד הדברים; אבל חושנו אמר לנו, שאין האהבה שורה על האדם כולו, אלא אם כן הוא נעשה צל־אדם. חיה כבר נראתה לנו כצל. אמנם, צל־חמודות, צל־פלאים, צל שאף בצליותו כוחו עמו לזלול נפשות ולסבוא נשמות. אך צל. אנו כבר ידענו את האמת. אך באבשלום לא התקנאנו, אם כי קנאנו את חיה היפה אל אבשלום. שוב נוכחנו לדעת מה שהיה ידוע לנו משכבר, שבאבשלום אין מתקנאים, כי הוא תכשיט. התכשיטיות היא, כנראה, למעלה מכל, למעלה אף מאהבה. דבר זה היה מוסכם ומקובל על כל חברינו ללא דיבורים כלל: פרודה נאה זו לתכשיט היא.. הוא והיא הם זיווג מן השמים. בחור הוא, דגול הוא, רוח כל הבריות נוחה ממנו. אף היא, יעלת החן, מהללה בפי כל. אני מאז היטב זכור לי עד היום: לבי עלי דוי, נכסף ויוצא לחיה היפה, אך ההגיון פוסק את גזר־דינו: חיה לאבשלום, כי אין כאבשלום. פעמים אין לאדם אוייב בנפש מן המוח שבקדקדו. יכול אף הרגש זומם לאדם ועושה בו נקמות, אך השכל יש שהוא נעשה צורר ממש לבעליו. וכך היה בי המעשה. הלב דופק כפטיש: חיה. והשכל תוקע בי מסמרות: אבשלום! כי לו נאה, כי לו יאה. אהבתי לחיה חותכת את לבי כסכין, אך האמת מבקעת אותו כחרב: חיה לאבשלום. מעט כוח החיים, שהותיר בי השכל, הלך ונסחט על ידי האמת. הו, האמת. אילו ניתן לה השלטון על העולם היו החיים האנושיים משכבר חוזרים לתוהו ובוהו. וכי יכול היה אני או מי שהוא אחר מחברי לעשות שקר בנפשו או להיות נתעה בשוא, לאחרי שקול שאינו פוסק בעיר מדבר נכבדות בחיה ואבשלום? קול המון כקול שדי. נערים היינו ועדיין לא הגיעה אלינו הבשורה הרעה, המחרידה, כי עתים אין קול שדי כקול המון. אדרבה, ההמון גוזר, השכל מחייב, הענין כאילו ברור ומחוייב ומוסכם מטעם כל הנסיבות ומכל הבחינות, אולם שדי דווקא אינו עונה אמן. החיים מזווגים והאל מפריד. ואילו בא גילוי הדעת של האל לאלתר בתחילת הפרשה, היה מנין האסונות האנושיים קטן לאין ערוך, מכפי שהנהו בעין. אבל טבע יש לאל, שהוא מלכתחילה נחבא לו, וכאילו אינו נכנס כלל לעובי הקורה. אדרבה, הוא נותן לענינים להתפתח כביכול לפי ההגיון או הרגש משלהם. בני אדם מדמים לפי תומם, שהם פועלים על דעת עצמם ובסמכות עצמם. הם יושבים על הסוס והמושכות בידיהם. ואף שוט ביד יש להם. לדפוק את המקרים והמעשים ולהדהיר את הסוס במלוא־מרוצתו. אין הם חשים ומרגישים כלל, כי בינו לבינו, עד שהמלך במסבו, והאדם הרוכב על הסוס מדמה עצמו רוכב ומנהיג, מגיח אי משם מלאחוריו האל, תופס את המושכות, ונוטל את הענינים לידיו. הוא מדהיר ומרקיד את בר הנש המתיהר לעצמו ומפילו אחור. ויש שאותו בר נש שובר ראש אף קדקוד. מדבר אני מליצות ולא חידות. כך היה המעשה. בדיוק כך היה המעשה. אך חוששני, שאני דופק בספור המעשה. סופי שאני והספור שלי שנינו נפרח באויר. מוטב אתנהל אט־אט לרגל המעשים. אמרתי כי לא רחשנו רגשי קנאה לאבשלום. אך אמת היא כי בפרשת האהבה ההיא, בדברים שבינו לבין חיה היפה, נצנצו בלבי לפעמים הרהורי־קנאה. ולא משום אהבת חיה לאבשלום, אלא משום טעם הפוך לגמרי. קנא קנאתי באבשלום על שום רגשו החזק, הסוער, המתמיד, הבוער לחיה היפה.

כולנו היינו מאוהבים בחיה היפה, אך אם ריגשתנו לה זכאית היא לתואר האהבה, איני יודע מה שם אכנה לסערת הרגשות, שהיתה מפעמת את אבשלום רעינו; ואם התבערה שפרצה בלב אבשלום היא אות מבשר לאהבה, הרי אנו יתר חבריו לא דרכנו עדיין על סף היכלה, ושמא לא נכנסנו עדיין למכינה של מכללת האהבה. תודות לאין שיעור והלל לאין קץ חייבים אנו לכל הדורות, שקדמונו והתקינו לנו לשון, ובה כל דיוקי מלים וניבים להביע בהם דקדוקי מחשבות ורגשות לכל פרטי גווניהם ופיצוליהם, כדרך שמצוה עלינו להודות ולהלל לאנשים ראשונים, שבראו יערות־עד לפנינו, השמידו את חיות הטרף וייבשו ביצות לרוב וסללו כבישים ותיעלו ובייבו את הערים והכרכים והקימו בתי מגורים לנוחיותנו ולרווחתנו. אלא שאנו מקבלים הכל מן המוכן, וללא כל החזקת טובה לגואלינו ולמטיבינו. ולא עוד אלא שבפחזותנו ובקלות־דעתנו הננו נוהגים משק־שוד במורשת הדורות ובעמלם, זוכים מן ההפקר ועושים הכל הפקר, מבזבזים ומשחיתים ללא מצפון. אותו בזבוז ואותן עבירות על בל תשחית אנו נוהגים גם במורשת הלשון. לא די שאנו מלבישים מחלצות־לשון, שנתפרו בעמל הדורות בזיעה ובדם, רעיונות ורגשות, שהם כעצמות יבשות, ללא גוף וללא דמות הגוף, ואין צריך לומר ללא נשמה חיה, ונמצא שאנו עושים כל פאר והדר של נחלת הלשון ללעג ולקלס, הגענו לידי כך, שנשתכח מאתנו פירושן הנכון של רוב מלים, והניבים הנמלצים והמיוחסים ביותר נסחט לשדם ונעשו לתרמילים ריקים. זה הכלל: כל המקודש יותר בלשון, חרב ומושחת יותר. מה תיבה קדושה מן האהבה? ומה תימה שאין בשפה תיבה כה סחוטה וגדושה, ריקנית ויצאנית, כאהבה. היא כוללת הרבה, היינו כל מה שיש בה, וכל מה שאין בה, ואף המהווה את ניגודה, כגון החמדה, התשוקה, התאווה, החמלה, ואף המיאוס והתיעוב והשנאה. ועל הכל היא סובלת ומכלכלת בתוכה את הרצח וההשמדה, כגון שאוהבים לזלול תות בשמנת וברוז מטוגן ולהסתכל בתחרות שור האצטדין עם האדם הדוקרו. ואפילו נוציא מכלל האהבה אה התאווה להרס גופו של הנאהב, עדיין אנו חייבים לשים רווחים בל ייעברו בין הרשויות השונות בתחום האהבה ולהקים מחיצות אטומות בין פרשיותיה הסותרות זו את זו. סלחו לי, רבותי… אני אנוס לעשות כאן אתנחתה קלה, להחליף כוח. מדי אהגה בזאת מיד צרעה נצבת על סף מוחי, עוקצת ומזמזמת לי… וכל המסכת במוחי נקרעת. אין רציפות. שוב איני יכול להלך על גבי מוחי, כי מוחי מהלך, עשוי כולו גלידי קרח הצפים במים עזים… המלה האהבה נשתמצה. כשם שנשתלחה השמצה באשה אמנו. הו, הו, התרנגול.

מר אויראי קם ממושבו, יצא ממעגל המסיבה שליד השולחן ונצב באמצע החדר, שארכו היה כמין טרקלין או אולם קטן להצגות קמריות, נזדקף מלוא קומתו, הרים את זרועותיו מעל לראשו וטפח זו בזו כעוף המים, המזדקר ליבשה ומנענע את כנפיו להשיר מעליהן את רסיסי המים. ולאחר שנשוותה לזרועותיו צורת כנפים סח מר אויראי אל נפשו: ובכן, בחור, עשה כנף ועוף כלפי מעלה! הוא הטיח כמה פעמים כנף אל כנף, ולדיוקו של דבר, מחא כף אל כף, כדרך שעושים כדי לגרש צפור, המנקרת עציץ, או זבוב, שנטפל לעוגה מתוקה. לפי סבר פניו המרוכז בקשב כלפי פנים נסתבר, שהוא פעל אותה שעה במערכה כנגד הצרעה הטרחנית לגרשה מתחומי מוחו. למרבה הפלא נעשו הטפיחות בקצב מסויים ובמנין שקול, שבע שבע לכל מחי ומחי. משל היה זה טקס של השבעה ואולי גם תכסיס של קרב בפועל, שמצביא פלוגה של טייסים מזרים לקראת האוייב להקות מטוסים, כל להקה בת שבעה כלים. עצה וגבורה הן מידות נכונות במלחמה, ובלבד שמתלווית אליהן סגולת ההפתעה, כי המופתע תבוסתו ודאית. אף מר אויראי נחל, כנראה, נצחון בקרב עם הצרעה, שכן חיש מהר פתח בשביתת נשק, וללא כל הכרזה מוקדמת ועצר את משלוח המטוסים האחרון. אף שחקת הנחת על שפתיו והנהרה בפניו נתנו את אותותיהן בנצחונו המכריע. מתון־מתון צעד ובא למקום־מושבו ליד השולחן, השעין את מרפקיו כדבעי ותפס את חוט־שיחתו בפסיק שלו ממש.

— הבו גודל, רבותי, לדורות מורישי לשון, שהניחו תיבות שונות להגדרת מינים וזנים שונים של האהבה, אם כי המונחים הקיימים אינם מספיקים לשמש סימני־היכר אפילו לשמינית או לשמינית שבשמינית מאפני האהבת הפוקדים לב אנוש. אך אני לרגל עניני די לי בשתי תיבות, הנתונות מהלך רב זו מזו, שאפילו בני אדם מן השורה, מחוסרי חוש הלשון, שאין להם כל עסק בחכמת הבטוי, נזהרים בנוהג מלערבבן זו בזו. ואלו הן: האהבה והחיבה. הכל יודעים, ששני המונחים האלו רחוקים זה מזה כמזרח ממערב וזה גבוה מעל זה כגבוה השמים מעל הארץ. החיבה מזגה פושר, האהבה מעלת־חומה גבוהה. החיבה היא נטיה, שיש עמה לעולם איזו פניה של טובת הנאה לבעל החיבה, כגון שמחבבים מזג־אויר צח, מעיל ארוך או קצר, צבע זה או אחר, הליכה ברגל או רכיבה על סוס, קריאה בעתונים מצוירים או דיוג ושיחת רעים, וכיוצא בדברים, המרחיבים את הדעת וגורמים קורת־רוח כל שהיא. אך האהבה לא זו בלבד, שהיא אש מתלקחת ועזה כמות, לעולם אין היא תלויה בדבר ואינה מבקשת כל טובת הנאה לעצמה. אדרבה כל עיקרה מתן עצמו של האוהב ומסירות נפשו. ופשיטא שלא הרי החיבה כאהבה מבחינת ההתמדה. החיבה משולה לקורי־משי דקים המרפרפים באויר ונאחזים פעם בענף זה ופעם בגבעול או שיח פלוני, פעמים הם ניצודים לתוך אזנו של פרח או לתוך קרן השור וזנב הסוס, מפזזים על גבי שער הראש או בקצה חוטם, מרצדים על גבי כפתור נוצץ. אין הם מעורים בשום עצם או חפץ מיוחד. והיפוכה באהבה, הנוקבת ויורדת לתוך תהומה של נפש ונצמדת אל האישיות האחת, דבקה בה. ההתמדה והדביקות הן מעיקרי סימניה של האהבה. החיבה היא בגד שמודדים אותו על גופים שונים האהבה היא עצם הנפש. נפש היא בנתינה רק פעם אחת. לפיכך אהבה היא אינסופית וחתפעמית. רק בלבול המוח האנושי, ההפקרות הנהוגה בשימוש הלשון, ערבוב היוצרות בניבים, שיש בו כל סימניו של חוסר־נקיון בהגיון ומעשי כלאים ברגשות, מזכירים בחטף־דיבור אחד אהבה ואהבים, אהבה ונטיה שטחית, אהבה ותאוה, אהבה וחיבה, התאהבות נוחה והתקדשות חג האהבה. אנשים רבים נכנסים לעולם ויוצאים מתוכו, מבלי להיות כלל קרואים אל חג האהבה. מה מעטים הקרואים. תמה אני, אם אחד מששים או אחד מני אלף נקרא אל השולחן הגבוה של האהבה, ואף המעטים הנקראים רק מעטים שבמעטים מביניהם הולכים אחרי הקול הקורא. אבשלום נקרא ושמע לקול. אנו לעומתו לא היינו אלא בגדר חובבים. אך הוא היה האוהב, כהן הגדול של האהבה. ומבחינה זו נתעוררו בנו, בי מכל מקום, הרהורי־קנאה לגבי אבשלום רענו שזכה להיכנס להיכל. לא באתי להפריז לא לכאן ולא לכאן. ענדתי לראשינו תואר החובבים רק בשביל לשבר את האוזן ולהעמידכם, רבותי, על המהלך הרב שהפליג רענו אבשלום מאתנו ברגשו הסוער והגועש. אף במידת החובבים יש דרגות שונות. ויש בה דרגה הגובלת כמעט־כמעט עם האוהב. כיוצא בכך מצויים חובבי אמנות, העוסקים בכל מלאכת מחשבת באותה מידה של התמכרות כמעט, המצויה אצל היוצרים הגדולים — הנתתם את דעתכם, רבותי, כמה מרובות הגזירות השוות בין משנת היצירה למסכת אהבה? כל פעם שהננו מדברים באחת מהן, הננו נדרשים מבלי משים אל נקודות דומות לה שיש בחברתה. מכאן ראיה נוספת לצד השוה שביניהן, היונק מפרשת קרבנות, הנסמכת לשתיהן. כשם שזו מזבח אף זו כך. — לאמתו של דבר אף אנו, כל חברינו, נצרבנו באשה של חיה היפה. אף על פי כן לא הגענו אפילו לקרסולי אבשלום באהבה. אנו נכוינו מפעם לפעם בגחלתה; הוא נצלה באשה. אנו עלינו על מזבחה על מנת לרדת מעליו — חוש החיים שלנו, חמדת הקיום, תאוות ההתגוננות, עמדו לנו להתקין לפנינו מבעוד מועד מקלטים ומחבואים ולהסמיך לכל עליה נסיגה וירידה. בינה יתירה זו שניתנה לנו וששאבנו את השראתה המתמדת מדעת הקהל, שאבשלום הוא יחיד־סגולה, תכשיט, ראש וראשון בינינו, היתה ממש רפואה שקדמה למכה, ומאחר שכולנו היינו תמימי־דעים, ודעתנו הסכימה ברצון ובלב שלם, שאבשלום נעלה לאין ערוך מאתנו, וכי חיה היפה שלו היא מן השמים ובגזירת ההתאמה העליונה, אף דבר זה שימש מקלט־מבטחים לנו ולחש של השבעה כלפי חוש היסורים שלא יחריף יותר מדאי. לעולם אין העבד מתענה ביסורים נואשים על אהבתו לבת המלכה. הדעת, שהוא עבד, מצילתו מפורעניות זו. אגב, בסוגרים: וכי אין התודעה נתונה לנו כבית מרקחת הגנוז בקרבנו? יתכן שמוחנו הוא רופאנו. אבל צרה היא, שאין הרופא יכול לרפא את חליו של עצמו. לכן מוח חולה אין לו רופא. ואולי יש למוח בבית גנזיו סם ריפוי כנגד תחלואיו שלו גם כן. מכל מקום שכלנו הישר עמד לנו לרפאנו ממוקדי האהבה, אם כי כולנו התהלכנו תמיד כנכוים. אך אבשלום היו לו כל הטעמים להיות קרבן התמיד על המזבח. דברתי תחילה על נימוקים שבשכל, שעמדו לנו להינצל מגיהנום האהבה. והאמת היא, שאף נסיון טמיר, קדום, גנוז בנפש, שכל אחד מביא עמו מזמן קיומו באוצר הנשמות לפני לידתו, היה בעוזרנו. נסיון הוא תורה, וכל תורה היא תמצית של נסיון. ואני סבור, שאמת היא, כי כשהיינו שרויים בתוך אוצר הנשמות ידענו את כל התורות. לאחר כך בא מלאך וסטר על החוטם להשכיחנו הכל. ובכל זאת לא הכל נשכח. לעולם אנו מצילים איזה ניצוץ גנוב מעם המלאך. נסיון גנוב זה, מעט מהרבה, שריד, עומד לנו לפעמים בשעת דחקנו להצילנו מאיזו צרה. אני קורא לו רגש נכון, או נבואת הלב. זכור לי היטב כי בימי בכורי־אהבתי, כלומר, בלילות הקודרים, בהם התהפכתי על משכבי במכאובי אהבתי — הנה אף החובבות אוצרת בחובה מכאובים — היה רגש נכון לוחש לי: אי־אתה חולה במחלה אנושה. חכה, חכה, עד יעבור זעם האהבה. ואלא מה? לבך בוער כתנור. היא הנותנת. בתבערה הזאת תישרף אהבתך לחיה היפה, הנשגבה ממך. נהדרה היא מלהיות לך כלה ואשה. ולמה לך המכאובים שאין להם שחר ולא תכלית. תתגבר על המצוקים האלה. תן תודה. אין נפשך קשורה בנפשה ואינך נכון כלל להישרף עליה. עודך נער ולא בינת גבר לך, תשכח את חיה היפה. תהיה לך אשה אחרת, ילדים יהיו לך, תהיה גבר בין אנשים. כלום מי אתה? בר נש מן השורה. ומה זכותך להיות בחיר לבה של היפה בנשים? שכב והירדם, שכב ושכח את חיה היפה. היא לא לך, כי לא לך, וכי קצת בחיים? לא. אולם אתה רוצה לראות חיים עם חיה היפה. לאט לך. היטב תדע, כי תוכל לראות חיים גם בלעדיה. אהבתך לה תשבוק חיים, ואתה תחיה. כך ובערך כך הייתי משדל את עצמי בדברים. אמנם משול הייתי לחולה אנוש, שמגמיעים אותו סמי מרפא נטף אחרי נטף. ואפילו סמי המרפא אינם מרפאים מן המחלה, הם מרפאים מן היאוש, עד המשבר. והמשבר בוא יבוא מסתמא. מאיליו, בכוח הטבע, האויר והזמן. וכך כולנו שכבנו על ערש הדוי וצלוחיות של סמי מרפא עמנו. לכן לא היתה אהבתנו מחלה נואשה. לא ירדנו לתהום היאוש. הוי אומר: לא ירדנו לתהום האהבה. אחד היה שם בתוך התהום, אליה ירד ולא עלה עוד, והוא, אבשלום רענו. אנחנו אכלנו את אהבתנו בכפית של סמי מרפא; והוא האהבה אכלה אותו. אהבתו בערה כסנה; וכעוף החול צמחה מאפרה.

אבשלום אהב בדביקות. סבור אני, שדביקות ושכרה הם היינו הך, כשם שהשכרון והעוורון כרוכים זה בזה. מי שיש בו תכונת הדביקות הוא שיכור תמיד. באהבתו הוא אוהב שכור ובשנאתו הוא שותה, מוצה, את קובעת המשטימה. מכל מקום כל שיכור הוא עיוור. העיוור הוא לאו דווקא רואה פחות. אלא גם רואה יותר מדאי. הרואה יותר מדאי מקיף ממילא בראייתו הרבה דברים טפלים ומשמיט מתוך כך לפעמים את העיקר. אבשלום רענו היה עיוור בשני המובנים מפאת עצמת אהבתו. בעינים פקוחות לרווחה ראה את הדר חנה, המעניק זיוו וחסדו לכל. אך עיניו טחו מראות את לבב מבטה הצוהל והחוגג ביחוד השלם, בהשקיפה אל עבר פניו כמו נכלמה ומבלי משים. אם איני טועה כבר השמיע פעם חכם אחד את המאמר, שאלהי האהבה עיוור בעין אחת. ברור לי, כי שלומי אמוני האל הזה הם עיוורים בשתי עינים. לפיכך כל בעל הנס באהבה אינו מרגיש בנסו, אלא אם כן הוא מתבשר עליו על ידי אחד מן המסתכלים הזרים. מכל מקום רבים אחרים מרגישים זאת לפניו, כשם שכל כושל באהבה, כגון שזו לא הושבה לו, או שהושבה לו על מנת לטבוע במצחו קרן מטעם אשתו הסוטה, בא על הרוב על שמועתו הרעה אחרון בין קהל מכריו. ואנו, כולנו רעיו ידענו, כי חיה היפה בסתר נפשה מתרפקת על אבשלום ותאהבהו נדבה. אך הוא לבדו, אשר בנפשו היה הדבר, לא ידע ולא ניחש אף במעט. פליאה היא ואינה פליאה, שאף אחד מאתנו לא גילה את אזנו על זאת. נערים היינו. אף ברוע לב לא נפלנו מן המבוגרים. יצר לב האדם רע, על אחת כמה וכמה יצר לב האדם, שחץ האהבה ניחת לתוכו. כל המאוהבים אכזרים הם, צרי־לב ורעי־עין, לגבי כל המהפך בחררתם. אף אנו, שבינינו לבין עצמנו לא דרשנו דעתו של אבשלום ולא נתקנאנו בו כל עיקר, הקשחנו את לבנו אליו בפרשת האהבה ולא גלינו לפניו את הסוד שכבר היה גלוי לכולנו, והוא כי הוא זכה בגורל והפרודה הנאה עתידה ליפול בחלקו. לא ידע זאת התכשיט, ודומה שכלל לא היה ברשותו ליתן את הדעת על כך. הוא היה שקוע ומובלע ומוטרד באהבתו לה במלוא חושיו, שלא נותר לו עוד חוש לשחר את אהבתה לו. הלא הוא פרש בלב ובנפש מעולם ומלואו, היינו, גם מעצמו, ולא היה לו כלל עצמו, שתהא אהבה חלה עליו. הוא במציאותה התבטל ולו גופו לא היתה עוד מציאות. וכך נכנס רענו הדגול לפני ולפנים של היכל האהבה, שחללו כאין־סוף ורווחו צר כדי תפוסת נפש אחת בלבד. ככתוב בספר בראשית: על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. הגדיל לעשות רענו אבשלום, כי הוא עזב גם את עצמו כדי להיות לנפש אחת עם חיה היפה. שתי נפשות הנעשות לנפש אחת, אחת מהן על כרחה עוברת ובטלה כדי להשתפך לתוך השניה. אך האחת העוברת ובטלה איככה תיאהב? והכיצד תושב האהבה אל חיקה והיא כל כולה איננה? לכן כל אהבה נלהבה, נסערת, אינה הדדית לעולם. האהבה העזה כמות ממיתה אחת הנפשות הפועלות בה. האהבה הגדולה היא פרי הויתור הגדול. היא מזבח, ואחת מן הנפשות השתים היא הקרבן. אלהי האהבה רק הקרבן מעלה ריח ניחוח לפניו. אבשלום רענו הביא את הקרבן. הוא הגיע לידי ביטול היש של האני, כשם שכל העולם היה בטל ומבוטל בעיניו לעומתה. כל העולם לא היה כדאי לו, אלא משום שחיה היפה נבראה לתוכו. הואיל והיא היתה לו עולם ומלואו, עולם וטעמו, עולם וחנו, היינו, תמצית כל יקר סגולה שבבריאה בדיוקן אחד, מצוה היה עליו לשמור על אוצר יקר זה, לבל ייפגם זיווה אף כדי קורטוב ולבל ייפגע כבודה חס ושלום אף כחוט השערה, לבל ינוח עליה חלילה מבט שיש בו משום חשש חילול. רענו אבשלום, כפי שנשתמע לי מרמזי דבריו בימים ההם, סבור היה, שעולם הגופים הוא משכן הטומאה, שהבריאה הגשמית היא קן של חיות־טרף, שתבל היא מערת פריצים. הגבר פרוץ מברייתו. דרך גבר בעלמה היא דרך נלוזה. יד גבר כי תגע ביד אשה לא תינקה האשה מרע. אפילו מבט גבר באשה מטיל בה זוהמה. הבשרים המה פגרים — סח לי פעם אבשלום בשיחה חטופה אחת, שהיתה כשגגה שיצאה מלפני איש־חמודות ואנין הדעת הזה, שהיה שומר תמיד לשונו מלהוציא מפיו דיבור פסקני ודעה החלטיית. אף נמנע היה מלהשמיע כל דעה. רך וענוג היה מן הדיבור. נלבב היה מגילוי דעת. זאת הפעם היחידה פיו הכשילו. בנוהג הפה מכשיל את האדם דווקא בנקודה התיכונה של נפשו, במה שהוא תמצית עולמו הפנימי, בזה הענין גופו שהוא שוקד עליו לגנזו בחובו. מסתבר שכשל פיו היה בפרט, שהוא יסוד מהותו של התכשיט. נפשו היתה בימים ההם היכל־חרדות.

אני כך סבור. נפש אבשלום רענו נהיה להיכל־חרדות על שום שהוא נתמנה שומר על אוצר הנשמות. הענין היה פשוט ביותר. כל העולם הוא חיה היפה, ואוצר כל הנשמות נכלל בנשמת חיה היפה. אוצר יקר כזה טעון שמירה מעולה. נשמה נפגמת בספירתה הטהורה אף בשל אבק דק של חילול וחולין. רענו אבשלום נצב שומר לימינה. ברמזי־מליו ובמבטיו הנכלמים היה מנער מעל סגולתו היקרה כל אבקה דקה מן הדקה של חולין, בין שיחת־חולין, בין מבט־חולין, כל משב קלוקל, קריצת עין, מגע יד על אחת כמה וכמה. הוא היה אביר, אך לא. האביר אינו כלל ענין לכאן. ביסוד האביר נושא כלים לבחירת לבו הונח פולחן הבשר ודם דווקא, הערצת הגשמי שביופי, אמירת אמן לחמדת הבשרים והגנה מתמדת על כבודה של אשת איש. ואילו אבשלום רענו לא גרס כל עיקר את ההויה העכורה. בחירת לבו נשקפה לו בתואר הכרוב והמלאך, והוא מוכן היה להגן בחלבו ובדמו עליה מפני כל איש, מפני הבעל, כי הוא אויבה הקדמון של האשה יעלת החן. אילו לשון למודים לי להלביש בניב מדוייק כל הרהורי־שכלי המעורפלים, הייתי טורח למצוא תואר הולם את האראל אבשלום, בהתיצבו במערכה לעומת מצוקי הבשרים. הוא שנא את הבעלים וכל פולחן הבעל היה פיגול בעיניו. הוא מסתמא שנא גם את אהבתו, המהולה סיגי החמדה, שהוא היה בעליה. כל תאוה תעבה נפשו. לכן נקט גם מאהבתו, שהתלקחה והלכה בקרבו כמוקדי התאוה. הואיל ולבו היה ערוך כתנור אהבה, ולא היה בו עוד שיור מלבד האהבה, וכל פלגי רוחו זרמו השתפכו לתוך ים האהבה, השתפכו ממילא לשם גם נחלי הבליעל של שנאתו. הוי אומר, הוא אהב את שנאתו ושנא את אהבתו. רבותי, כאן מבוך; סתירה מינה ובה; מלכות ההבאי. אך כלום אין האהבה מעיקרה בת אין שחר ודבר הבאי? אני סבור, כי רענו אבשלום שנכנס להיכל החרדות של אהבתו נתקע להיכל התועים.

— רבותי, קרא מר אויראי בקול רם ונפעם מהתרגשות, בטפחו כלפי מעלה כנף אל כנף כאילו נסתלקה מעליו השליטה על עצמו, התנהגות, שלא הלמה כלל את מסיבת אנשי שלומנו המצוינה בנימוסין, אבירים לא מתו. דור דור ואביריו. אמר לכם אדם חלף תור האהבה, הלכה לעולמה האהבה, דורות מקדשי האשה תמו ואינם עוד, יבוא רענו אבשלום ויטפח על פניהם לאמר: דוד מלך האהבה חי וקיים לעולם. דור לדור יגיד גדלה של האשה ויספר מעשיה. אין לכם דור, שאין נכתבים בו שירי אהבה, אף על פי שלא בכל דור ודור קמים פייטנים מומחים למלאכת השיר, ואף לא בכל דור ודור מצויים בעלנים לקרוא שירים, ומה גם להסתופף הרבה שעות בבתי השיר כפי שנהגו לפנים, לחבוק את חיק השירה. אני כשלעצמי אוהב שירים, שלא נתחברו עדיין. אני אוהב שירים אלמים, ללא מלים, ללא חרוזים, שירים המקרקשים בלב ושוקקים בנפש כיין הטוב; שירים שאינם חכמת הלשון אלא בכי הנשמה. פייטן האהבה שבנשמה היה רענו אבשלום. וכלל לא אמרתי, שהוא לא היה גם מליץ נשגב באהבתו. אלא שאת מליצותיו הנשגבות לא שפך לחיק אהובתו. אדרבה, בחברתה היה ככבשה אלמת, מחריש באהבתו תמיד. אולם בהתיחדו אתי היה חוצב להבות חרדותיו ואנקות־מליצותיו על פחדי אהבתו. מה לכם מטילים בי מבטי־תמהון, כאילו מדבר אני באחד, שדעתו נשתבשה עליו. מה אמרתי? כלום מה אמרתי? אמרתי להבות חרדותיו ואנקות מליצותיו — ומה זה משמע? כן, משמע. משמע, שאף חרדות סתומות ואנקות אלמות מראה להבות להן ויש בהן פעמים כוח המליצה הנשגבה. כן, יש חרדה שהיא להבה ואנקה, שתוכה רצוף מליצה נשגבה. אבשלום רענו היה שותק בצעקות גדולות. וכאן אגב צד השוה בינו למר פלאי ידיד ידידנו. שניהם באו בסוד השתיקה הנמלצה, המדברת בקולי־קולות. איני יודע אם רק בחברתי היה רענו אבשלום שותק בהתגלות־לב כזו ונאנק בהשתפכות כל נפשו, או כי גם בהתיחדו עם כל אחד ואחד מחברינו היה לבו ערום ושתיקתו משוועת עד לב השמים. איני נוטה לדעה, כי אני לבדי הייתי איש־אמוניו. ימי הנעורים עת המערומים היא. הילד יוצא ערום מבטן אמו, וכאדם וחוה בששת ימי בראשית הוא מתהלך ללא בושה בקרב קהל רעיו כולו חתיכת פרהסיה בגופו ובנפשו, בצרכי־גופו ובכל מאוויו. רצוני לומר, הילדות והנעורים הם אמבט חם, שבו משתכשך כל פרט ולהקת פרטים יחדיו בשפך מאוויים ורגשות. הם ארץ טרופית. הבחרות היא אמבט של פושרין או אקלים ממוזג. ואילו הזקנה היא מקוה קרח, הקוטב הצפוני. הילד והנער כל קהל הילדים והנערים הם אנשי־שלומו. הילד נטוע בתוך גילו והוא כולו בן־גיל. כל בני־גילו המה אחיו. כשהוא גדל והולך הוא נתלש מתוך הגיל ונכנס לתוך המין. וככל שהוא גדל והולך ומתקרב אל הזקנה הוא יוצא אף מן המין ונכנס לתוך הפרט המבודד, הנתלש, המושלך, הילד הוא כלל; הנער קהל; הבחור חבר; והזקן פרט מפורט. לפיכך כל שאדם בא בשנים צרור רעיו וידידיו פוחת והולך, עד שהוא מוצג לבדו ככלי ריק. אך אבשלום רענו היה אדם סגולה; אדם ילד לעולם. הילד לעולם הוא גם קהל לעולם; עד זקנה ושיבה אינו מאבד בדרכו אל קברו אף צרור קטן מקהל רעיו וידידיו. אדם־סגולה, סבור אני, חבר הוא לכל ואמוניו נתונים לכל. הוא ממתיק סוד שיח עם קהל אלפים, וכל אחד ואחד מהם מעלה על עצמו, שהוא לבדו זכה להיות איש־סודו והוא לבדו נבחר לשמש אוזן קשבת לוידוייו. כן, איני סבור, שאני לבדי הייתי האוזן השומעת לרמזי לבטיו ומכאוביו. אך האמת ניתנה להיאמר: בימים ההם כבר התחילה חבילתנו להתפרד. נערים היינו אז, ולא עוד נערים. דומה, בגרות מוקדמת קפצה עלינו. כחמה מנרתיקה יצאה האהבה והיתה קופחת על ראשינו ומפאת עצמת חומה הכשלנו חיש מהר. מבלי משים עזבנו את הארץ הטרופית ונכנסנו לתחום הקור. פירוד הלבבות צמח בחשאי ובעקבותיו גדלו בקולי־קולות חילוקי הדעות על ענינים העומדים על הפרק, והם שנתנו בפינו תואנה להתרחק זה מזה. ילדות היתה בנו לסכסכנו זה בזה. בימי הנעורים עושים הרבה מעשי ילדות. שטות יתירה היא בנערים להעמיד על הפרק ענינים, והם עצמם עדיין לא הגיעו לפרקם. תאוות הפולמוס והניצוח קודמת לפעמים לכל יתר התאוות. ואנו צחצחנו פלוגתות בחשק סוער. אך דווקא אני ואבשלום נתקרבנו זה לזה מנה אחת אפים, כדי לפצות את עצמנו, כנראה על הפירוד הכללי.

ואולי שנינו נתקרבנו זה לזה מנה אחת אפים כדי לעמוד במלוכד בתוך סופת האהבה — אף אני נתון הייתי בתוך הסופה המלהטת, אלא, שלא כאבשלום, לא נעשיתי למאכולת — והיאך שהוא בצוותה להחזיק מעמד ולבלי להתמוטט. וכך נצטנפנו יחד לצנפה אחת כשתי צפרים בסחרחורת, המחפשות מגן וחסות זו בצל כנפה של זו, ושתיהן יחדיו נאנקות והומיות לעזרה. אלא אם לצפרים נמשלנו נכון להגיד, כי אבשלום היה יונת־אלם, ואני יונה הוגה, המצפצפת את אהבתה בקנים הגה והי. אני בשפך־ניבים, והוא בהגיון־אלם. וככה, שלובים וחבוקים, היינו משוטטים שעות בימים, שעות בלילות, ברחובות העיר ובסביבותיה, בגבעות ובגיאיות, סובבים הולכים, נסוכי־כשפים, צועדים לקראת שבת מלכתא; הולכים אל מול הדיוקן של חיה היפה; הולכים ומתקרבים אל אופק, המתרחק והולך; מתרפקים זה על זה, קרבים איש אל רעהו כמו התקרבותנו זה אל זה מגבירה את כניסתנו לתוך הספירה של חיה. הרי כל אחד מאתנו נשא את דיוקנה בחובו, מזג את מאור פניה לתוך מקור האורה שבנפשו, שיכן את רוח החן והתחנונים הפרוש על הדרת צורתה בקרב מערכי רוחו, השליטה על החזיון שבנשמתו, ונמצא, כל אחד מאתנו היה מעין שלוחה מאישיותה, ובמידה ששתי השלוחות מתקרבות זו אל זו הן מגבשות בתוכן מנה יתירה מניצוצות החיים של חיה היפה, והן מהוות חיה בכפל מכופל. והנה, הגעו עצמכם, פעם אחת התחולל הדבר הזה. פעם אחת בדמי הלילה התחולל הדבר הזה. אנו בנוהג התהלכנו זה ליד זה וזה אל זה, ושנינו יחד מכוונים את עצמנו בכל מאדנו כלפי חיה באלם ובהמיה, והגדיל אבשלום באנקות־חרדותיו האלמות — והנה פתאום לפתע פתח אבשלום את פיו וחצב לא שתיקות נמרצות, כי אם דברים כמתלהמים. תמה אני, אם מסוגל אני להביע אף שמינית שבשמינית מפועם רגשי ומעוז תמהוני, שטלטלוני בטלטלה אותה שעה בפתחון־פיו. משול היה הדבר בעיני כנס של קריעת ים האלם. אילו בת קול ירדה עלינו אותה שעה ממרום לא הייתי מזועזע יותר. אבשלום שומר פיו, רבן האלם, איש דום מאין כמוהו, נתן עלי בקולו ונשא את דברו בתעצומות־רגש, בלהט הלב, ובשטף מלים, במפל של מלים. רדופים יצאו הניבים מפיו, כאחד בקי ורגיל בחכמת הלשון, מלומד באמנות הנאום, אשר שנים לרוב עמד על דוכנים ושלח את רעמיו באזני המונים. כזהו היה אותו שתקן. רעמים שתק. ברקים נאלמו בקרבו, נפשו בו בלסטראה; רוחו בית־גנזים לחזיזים. מי פלל ומי מלל, כי אבשלום כה ימלל, כה יפלל וכה יהלל בהלל הגדול את חיה היפה. שמעו נא את מענה לשונו. יראתי בפצותו את פיו. מפחד הייתי שמא דיבוק נכנס לתוכו. אויה, מה אני סח? אבשלום ודיבוק. לא, סבור הייתי, שרוח ממרום ירדה עליו. בפתח שיחו שאל כמשתאה: האמנם חיה היפה היא באמת חיה וקיימה, ואינה יצור דמיוננו? הרי לא ייאמן כי היא היא בעולם הזה, וכאחד האדם מתהלכת בתוכנו. לא. אך מקסם לעינים היא, אך חזיון ולא בשר. ואם תמצא לומר, כי היא באמת בת־אדם, כאן בתוכנו עלי אדמות, הלא הבן לא אוכל: איככה זה לא נראתה לפני שנים, לפני שנים, לעיני־בשרנו, לפני שנים, אז, אז, כאשר אנחנו נולדנו כאן, כאן, תחת השמים האלה, בעיר מולדתנו זו. מפני מה לא באה תיכף ומיד אלינו לאמר לנו: הנני! ואם היא בעצמה ובבשרה לא באה אלינו, איככה זה קם ונהיה הדבר, כי דמיוננו לא יצרה מאז משכבר אותה כמות שהיא, חיה זו, זו ממש בהדר חנה ובהוד יפיה? פליאה נשגבה היא ממני: מפני מה לא יצרנוה תחילה בחזון רוחנו לפני שנראתה לנו לעיני־בשרנו? מפני מה לא קראנוה בשמה, לא שאלנוה: אייך, חיה? תוהה אני הכיצד אפשר היה לו לעולם בלי מציאותה של יעלת חן זו? מה טעם היה לחיים בלעדיה? והכיצד כל האנשים האחרים בעולם, כל כל האנשים האחרים בעולם, הן שבערים הרחוקות והן שבערים הקרובות, רואים חיים, ואין פניה של חיה היפה מתהלכת עמהם? אבשלום רעי היה כאיש שעברו יין; לא, חלום; לא, מקסם; לא, יגון־עולמים ותוגת־נצחים. הבן לא אוכל: הרי הכל הכל, כל זה, זה החלל, זה שבמרום, וזה שמתחת, ואני, ואתה, והכל, הכל, הוא חידה סתומה. והרי צריך שיהיה פותר. טמירין מכאן, ואחד מגלה מכאן. סבור הייתי, כי היופי הוא פותר החידות. והנה כפי אשר אחזה לי אני, היופי עצמו הוא חידה מנה אחת אפים. והכיצד אפשר לפתור חידה בחידה? הרי זה שגעון — כך הוא שאג מעצמת מכאובו לתוך החלל, ליד מי המעין המפכים. בעירנו השופעת סחי וכל חלאה היה בכל זאת מעין מפכה מים זכים. אף המים הזכים בתוך חזיון הסחי הכולל שימשו מעין חזון של איפכא מסתברא ויצקו רעל לתוך נשמותינו. זה היה מעין־בכות, סבור אני, ידידי ורעי אבשלום אף הוא נהיה בלילה ההוא למעין־בכות. הוא בפירוש כך צעק מעצמת מכאוביו: הרי זה שגעון. כך אמר: שגעון. איני רוצה להשתגע. אמרתי לו: ידידי, רעי, אבשלום, מה לך, מה לך, חכם עתיק אתה ולא לך להשתגע. אתה איש תחכמוני תהיה כל ימיך. המלאך חכמיאל נשק אותך על שפתותיך כשנולדת. לכן תמיד תהיה חכם. אך רעי אבשלום געה בבכי ואמר: הלא זה גורל החכמים להשתגע. ואלא מי המה המשתגעים? החכמים הם המשתגעים. ואני כלל לא חכם, כל דעת אין בי, אך רבים מכאובי. אני כשחידה מנקרת לי במוחי אין לי שלום בנפשי. אני כשחידה מכרסמת במוחי… אני… חיה היפה חידה היא לי. הבן לא אוכל איככה אפשר לראות אור החיים בלי מאור פני חיה. איככה, איככה? הבן לא אוכל: שם, שם, במקומות אחרים, בכל המקומות האחרים, שאין שם חיה בכוח, מה הם חיים ומה טעם יש לחייהם. כזאת וכזאת דבר רעי אבשלום ליד המעין, ואל מול אור הירח. כן, ליל ירח היה אז. מאז אני ידעתי, ונסיונות הימים הבאים הורוני זאת רוב פעמים, כי כל המצוקות שכובות כחתולות רדומות מקופלות בתוך ליל ירח. הירח הוא רשע מרושע. השמש הוא בעל תאוה, שרפן וטרפן, אך הירח רע ממנו. גזלן קר הוא.

ושוב נשא רעי אבשלום בלילה ההוא את קולו בנהי תמרורים לאמר:

וי לי מראשי, וי לי מרגלי, וי לי מכל אבר, וי לי מיצר לב אנוש הנאלח, וי לי ממין הגבר. אך תאוה אחת לו לפרוע פרעות באשה. תשוקה אחת תפעמהו תמיד לחלל את האשה. סערת דמיו תרדפהו תמיד לבוא אל האשה; אף בחלום שנתו לא ישכב לבו, לא ישקוט דמיונו, לשלוח ידו באשה, לנוולה, לזהמה, לקרוע מעליה את צעיף הטוהר. אני אמש בשנתי חלמתי חלום־זועה ראיתי… אני אמש לא אדע אל נכון אם תפוש־שינה הייתי או תפוש הזיה בהקיץ… אני.. עמוד לימיני, חזקני נא — אמר לי בתחנון מלוחש — הנח ידך לא על שכמי… על מוחי שלי… החורג… החורג… אני מתפחד… איני כשורה. אתמוטט. החזק בי. החזק בי. אמור לי שאני שפוי. אני שפוי. אוי אוי הנני מתפחד, אפשר אין שכלי בי… הנה הנה מוחי מתקפץ… אמש חלום־זוועה ראיתי. חלום של מעדנים. טבלתי בנחל של אפרסמון. איני יודע מה זה אפרסמון. אני מבלבל… בגן־עדן הייתי. טעם גם עדן השתפך בי. עם… היפה… המלכה… הייתי בגן עדז. עברין ופושע אני.

הוא געה בבכי. הוא געה בבכי. זה היה ליל ירח. כלתה רגל איש מרחובות עירנו. אף ליד המעין לא היתה נפש חיה. רעי אבשלום השתטח על הקרקע וגעה בבכי. הוא געה כתינוק, שנעתק בחוזק־יד משד האם; כנער שמתחוהו לבשתו על הספסל וסטרוהו על אחוריו; כגבר שנסחב בשער בת רבים אל עמוד הקלון, ולא על לא עוול בכפו; כזקן המגורש מביתו בידי יוצאי־חלציו; כמלך ליר, כאשר לראשונה זרחה הדעת בהגיונו המסוכסך, כי הוא במו איולתו המיט על ראשו את אסונו. אדם בוכה, צרת לבו משתפכת לתוך דמעותיו. אך רעי אבשלום לא נשא את קינתו על שבר לבו, כי על שברונה של חיה היפה. ולא לבד על שברונה, גם על מרי גורלה של האשה באשר היא. אמנם, הוא את שם חיה היפה נשא על שפתיו, אך משכבר לא היתה עוד זו בעיניו יצור אחד כפי שהוא, אלא צלם־דמות של מין האשה במלואו. וכך קרא בנהמת לבו. בת־פורת זו, פרודה נאה זו… הלא תהיה לאיש… יד איש תהיה בה… יכרסמנה חזיר מיער. היא אוצר כל הנשמות, היא כל האשה… האחת מעולם ועד עולם. לא אוכל שאת זאת… לא אוכל כלכל זאת… מוחי מוחי מתחלחל, מוחי מתחרחר.

אנקות טרופות ומלים מבולבלות יצאו דחופות ומעורבבות מפיו. אך מתוך בליל המלים, שהשתפך מפיו כלבה, נשמעו צלולות ומבוררות ביותר חרדות־תלונותיו, החוזרות ונשנות: מוחי, מוחי, אוי, אויה, מוחי. סופי יהיה רע. וי לי מסופי טירוף הדעת. ושוב אותו פזמון הפתיחה, שאף הוא היה חוזר ונשנה: וי לי מראשי, וי לי מרגלי, וי לי מכל אבר ואבר, וי לי מיצרי, וי לי ממין הגבר. והנה אמת היא, כי פרעות דבריו, חרדות־אנקותיו ובלהות־חלומו, אשר ברוב מנעמיו הילך עליו פחדים, עוררוני באותו הלילה לחזות קשה על המוצאות את רעי בימים הבאים עלינו. היה לי יסוד נכון לחשוש, שמא אין רוחו בו עוד נכונה, שמא צפוי לו השברון ברוחו וסופו חלילה להתמוטט כליל. אולם אני על זאת שעשעתי את עצמי בתקות שוא — מכל השעשועים הרבים ימתקו ביותר לאדם השעשועים בתקות שוא — כי מאחר שרעי אבשלום במו פיו הביע את חרדתו, שמא תיטרף עליו דעתו, מכלל שדעתו צלולה עליו לגמרי. זהו. זהו. כלל אחד מתהלך בפי הבריות: כל המדבר אינו עושה וכל המאיים אינו מקיים. או: מי שכוחו בפיו אין כוחו בידים. מה אתם אומרים על הכללות האלה? לדידי הם גורמים צרות רבות וגדולות. בהם מקור רוב השעשועים בתקוות שוא. מי שמגלה לפנינו את סוד יסוריו אינו מהימן עלינו; מי שמבקש מאתנו עזרה בצר לו מוחזק בעינינו כמתעתע. כיוצא בכך נאחזים רבים בכלל זה, שכל המוציא מפיו דיבור “אני אתאבד”, חזקה עליו שלא יתאבד לעולם. אך זהו שקר גדול. אדרבה… אדרבה… גורו לכם מפני אדם, שיצא מפיו דיבור כזה, ואפילו רק בשגגה. הדיבור מושך אותו, כופה עליו את העשיה. אף אל תפתח פה לשטן הוא כלל. אלא שמשום מה אין משגיחים בכלל זה. אין משגיחים בו, אלא בהיפוכו, והוא שהאומר יוצא ידי חובתו באמירה, ושוב אין הוא בא לכלל עשיה. נוטים אחרי הכלל האחרון דווקא, לפי שהוא נוח יותר ויש בו נקודה מוצקה להיאחז בה לתכלית האשליה. אוהבים אשליות. הכרתי פעם אשה אחת אם לשלושה בנים ולבנות ארבע, בסך הכל אם שבעת הילדים, שהודיעה במעמד כל בני ביתה ובעלה בכללם, שברצונה להתאבד. מסתבר שנמנו וגמרו: מכיוון שהגתה את רעיונה בקול רם, אין כל חשש לחייה. הלכה והפילה את עצמה לתוך הים. אנשים טובים משוה מן המים הזדונים. אמרה: מה בצע שהצילוני זאת הפעם אני שוב אעשה לי את המעשה. שוב לא השגיחו בדבריה. ואכן, היא חזרה ועשתה את המעשה. היא בשלה, והאנשים הטובים בשלהם: משוה מן המים והשיבו את רוחה. חיש־מהר החלימה, כאילו לא היה ולא כלום. לימים אמרה למי שאמרה בלחישה: ואני מדעתי איני זזה. אין לי שיור אלא המים האלה לצלול לתוך התהום. בני־משפחתה וקרוביה הקשיבו לשמועה, בחיוך של היתול קל. משל אמרו, ואולי אמרו זאת באמת: חמדה לה משחק משעשע: להתאבד בכל הפומבי ובעצם היום, שעוברים ושבים מצויים על שפת הנהר, להפיל עצמה לתוך המים על מנת שיראוה וימשוה ונמצאת מאיימת וגם מקיימת וגם נמשית מן המיים, ושבה אל החיים מפעם לפעם כבריאה חדשה לשמחת לב המשפחה. וכך היא נתונה בשמחה מתמדת, כשהיא מרחפת בין החיים והמות. שוב לא השגיחו בה כלל. ולבסוף מצאו את גלגלתה צפה על פני המים. הוא שרציתי להוכיח, שיש גם אומר ועושה. כך בהתאבדות וכך בטירוף הדעת. הרי זה כהרי זו. אף טירוף הדעת הוא התאבדות, ואין בין טורף נפשו בכפו לטורף דעתו ולא כלום. ואני כך נהגתי ברעי אבשלום. מכיוון שדבר אלי בהתגלות לבו, שעומד הוא על סף השגעון, לא נכנסו דבריו לתוך אזני, ואפילו חרדות־אנקותיו ובליל־שיחו לא זעזעוני. סבור הייתי: אך חולי הוא חולי האהבה וישאנו. לבו כתנור בוער אהבה, לכן דבריו מבולעים ומבולבלים וכמו חרוכים. אף אני נכויתי בגחלתה של חיה היפה, אך בי פגעה האהבה רק כצרבת, ובקרבו ערכה תפתה, היינו, גיהנום שבגן עדן. אני חולה הייתי מעט קט, והוא מחלתו אנושה. האהבה האנושה תחולל תהפוכה במוסדי הרוח — ומה תימה כי גם השכל יהיה הפכפך? האוהב תועה־רוח הנהו — ובמה נבדל תועה רוח מחולה הרוח. לכן האוהב אח למשוגע הנהו. ככה שיערתי, ככה עם לבי סחתי, ואת תכניתי לרפואת חליו ערכתי: ידבר רעי הנערץ, ככל אשר יעלה על רוחו. יסיח עצמו עד תומו, יעלה מתהום־רוחו את צפונות הגיונותיו, ידבר, ידבר, ידבר אלי, ואני אהיה לו אוזן קשבת, ושב ורפא לו. המחשכים הם מטעה פוריה לכל גידולי הבר של הרוח. לכן רק טובה תצמח לאדם מלהג־פיו, כי עמו יחד יוציא לאורה את כל גנזי שגיונותיו והם יפוצו כמוץ לפני רוח. תמה אני אם אפילו מוכי־שכל עשויים להרבות להג, באין להם אוזן קשבת. האזנים והפה עושים יחד במלאכת הדיבור. האוזן הלטושה מפתה, מושכת, את הלשון. לכן לה חלק כחלק עם הפה המדבר בכל אמרי התבונה ודברי המשוגה. בימים ההם כל רעינו התרחקו מאתנו בשל להט־דביקותנו בחיה היפה, משל בפרישתם מאתנו בזו לנו, לעגו לנו, שחקו על משבתינו. ואולי טועה אני בדבר, כי יראת הכבוד נכנסה לתוכם מפנינו בשל סערת־רגשנו באהבה. הם לא העיזו להיכנס למחיצתנו. נעלים וקדושים היינו בעיניהם מליארח אתנו לחברה. הנשגב והנקלה מבריחים מהם את הבריות במידה שווה, כשם שמעלת החום הגבוהה ביותר ומידת החום הנמוכה עד לאפס מחלחלים כאחד ליאות לתוך העצמות. אני אז סבור הייתי, שחברינו מתרחקים מאתנו מתוך חולשת הדעת ויראת הרוממות; כעת נוטה אני לדעה, כי הם עשו זאת מתוך זלזול ושאט־נפש. מנודים היינו להם, כמצורעים בעיניהם. כעת, כשאני צופה לאחור, הנני אומר: אכן כמצורעים. והרי זאת תורת המצורע, שנותנים לידו פעמון, המשמיע את קולו על כל פסיעה ופסיעה, כדי להזהיר את הבריות מפניו. ואנו באמת היה לנו פעמון שכזה מקרקש בפינו לגמור את ההלל הגדול על חיה היפה. למען הדיוק: ההלל היה בפי אבשלום, ואני הייתי האוזן השומעת. כיוון שאזני היתה עם פיו, הייתי שותף גמור לו. ואם לי עצמי לא נגלה אז רז זה, הרי היה זה בגדר סוד גלוי אצל כל חברינו, שנהגו בי דין אבשלום. אך לא אני, כי אם הוא היה ראש המדברים בינינו. פיו היה מלא מלים כאילן טעון פירות בשפע, והן נשרו מפיו כפירות שהבשילו בשעת השלכת. הן נשרו מפיו כצפרים שחוטות, צפרים אדומות, צפרי אש, צפרי דם. ההשגחתם פעם בדבר: האש והדם צבעם אדום. כן, כצפרי אש, כגלידי דם. הוא ירק את אהבתו מפיו במלים של דם ואש. אך אני סבור הייתי באיולתי כי רק תמרות עשן הן. מפי אבשלום רעי יצאה זעקת שבר על שברון האדם, על גורל האשה עלי אדמות, על הקלון אשר לדרך גבר באשה. הבריאה כולה דברה מתוך גרונו וערכה תאניה ואניה על אבדנה. תבל יה נהמה מתוך גרונו. שאם לאו לא אדע ולא אבין, עד תכלית לא אדע ולא אבין, איזה כוח על־אנושי עמד לו להיות בלילות ההם ירמיהו המקונן של האשה, לזרוק מפיו גחלים רותחות של קינות והגיגים, לחשוף מתוך מטמוניות רוחו את המלים החמות, החמרמרות, השותתות חרון־אף, אשר חוצבו ממכרות התוכחה הקדמונית, היורקות אש והשותתות דם. מניין, מניין, השתאיתי והשתוממתי, לרעי אבשלום, הרך והמפונק, מלים אוירוליות⁴ כאלו, אשר מלבד שהן עולות מתהומה של נפש הריהן כאילו נופלות כברד מן השמים, מכות את הלב בשגעון ואת הנפש בשדפון. האזינו השמים ותשמע הארץ — אמר משה איש הנבו ואיש התוכחה. אכן, רבות מלים בלב איש. אך יש מלים היוצאות בפי האדם מלב השמים. יש מלים הבוקעות ויוצאות מלב העולם. משל האדם נעשה באמת פה לשמים ולארץ ולכל צבאם. קלי־דעת בזים ולועגים לו ואומרים: הנה הוא מדבר על העצים ועל האבנים. אך הוא מדבר מתוך העצים והאבנים. לב כל הברואים עם פיו אותה שעה. הזמן, המקום, כל הנופים מסביב, אף הרוחות המנשבות, הצפרים הנותנות משק קולן במרום, הכל נושאים את דברם עמו, בחינת משה ידבר ואלהים יען לו בקול. מה? אי אתם תמימי דעים עמי? שמא אני טח דברים תפלים? מה? כלום מה אמרתי? אני אמרתי: אינו דומה דיבור לדיבור. יש דיבור של בין ארבעה קירות. ויש דיבור של בין ארבע כנפות הארץ. יש דיבור של ספרים, של חדרים, של עתוני בקר וערב, של נאומים מלומדים, של שיחות חולין, של יושבי קרנות, של נימוס טרקליני. ויש דיבור של חרדות־לבבות, של בלהות חוצות, של אויר מרומים, של אויר של אויר, של שדות ומדבריות. ומה בכך שזהו קול קורא במדבר? אבל זה קול בכוח, קול בהדר, קול לבאים שואגים, קול עצי היער, קול החיה השואגת לטרף, קול אבשלום השואג לחיה היפה, כי טרוף טורף. רעי, רעי אבשלום, ולואי והייתי אני תחתיך להוציא רוחי באהבתי כמוך, לגווע כמוך אל חיק אהבתך הגדולה, לקדש כמוך בשוועת־חרדות את האהבה בת השמים לעד ולעולמי עולמים. לי, לי, לי, קדשת את שם האהבה עד לנצח נצחים. זכור אזכור תמיד את שוועתך לחלל העולם, את זעקתך למרומים: הככה יעשה לאחותנו יפת התואר? הככה יעשה לאשה מן האיש? הככה? ככה צעקת, ככה שוועת, על גורל אחותך באוצר הנשמות; הלא אחותנו היא. ככה נשאת קינה בנהי תמרורים כדברי הכתוב בתורה ה… יעשה את אחותנו. וככה מרדת קנים הגה והי גם בשתיקתך. תמיד תמיד שוועת והחרשת על אודות חיה אחותנו. תמיד היית מפרפר כצפור פצועה תחת כנפה.

מה אומר ומה אדבר, רבותי? טורח אני להרצות לפניכם תולדותיה של אהבה אחת. אך כלום מותר לעשות זאת. כלום אפשר לעשות זאת? מי אני ומה כוחי לפרוש את מגילת האהבה שפיטני כל העמים בכל הדורות, אשר חוננו ברוח השיר ובכשרון שגב המליצה, לא עצרו כוח לבטא אף אחד מני אלף מחין סגולותיה, מפלאי־מנעמיה ומחבלי־ממרוריה? אמר עליה שלמה: כי רשפיה רשפי אש שלהבתיה, מים רבים לא יוכלו לכבותה ונהרות לא ישטפוה. ואני אומר: האהבה היא לא רק אש. היא אש ומים יחד. היא נחל איתן של לבה זורמת. היא נחל אשרפמון, הנוהג בזעם ובזעף את נחשוליו, כל נחשול אראל וכל נחשול מצוקה, כל נטף ונטף אראלים ומצוקים חוברו בו יחדיו. הבא לבטא בניבים את האראליות והמצוקיות העמוקות כים, הריהו כמי שמבקש לדלות בכפית את הים הגדול. זהו גורל מר וגורל מתוק, הרובץ על הנאהבים מאז ומעולם, כי כאשר תפקדם האהבה בשבט־עברתה ובחסד־תומתה, ישחו השנים עד צואר בנהר די נור, יחוגו, ינועו, כשכורים, יעלו הררי־אושר וירדו בקעות־צער, ישתו עד לרויה מיין המשומר וימוצו את קובעת התרעלה, יחזו מחזות שדי וכל בלהות השטן, ימריאו שחקים, ירדו תהומות, וכמו ינענעו את כל כדור הנפש האנושית ככברה ובמעוף כנף ימריאו עד לשלב העליון בסולם המעלות של הרגשים. אהבה מעין זו, שהיא אמנם יקרת מציאות כפי שהיא יקרת סגולה, נראית לי כאהבה שמימית באמת, כי האש והמים מזוגים בה יחד. נכון: היא יותר אש מאשר מים. כי מן המים יש בה רק יסוד הזרימה, ואילו מן האש ניתן לה הכוח השורף. על שום שהיא אש ומים, יסוד הזורם ויסוד השורף נמזגו בה יחד, היא נידונה לעבור ולהיבטל. שהרי היא זורמת אל קצה ושורפת את עצמה. ולאחר כך, כשהיא מגיעה אל סוף ראשיתה או אל ראשית סופה, והאנשים, שהיו שוכבים דוזים כמו בעילפון, מקיצים מתרדמתם, אין מתקיים בזכרונם מכל מכמני אשרם וסבלם אלא שיור מעט, עמום, חלוש, חיוור. התמצית איננה. העיקר חסר. כל המתיקות התנדפה, פגה גם המרירות. יש איזה זכרון רחוק של חלום או סיוט, דבר־מה אפור. הכל נשרף. נותר האפר. כל סיפורי האהבה, הו, כמה אפורים הם, שיירים קלושים מעל שולחן המשמנים. סבור אני: כל סיפורי האהבה הם עצמות יבשות של לויתן האהבה וכל שירי האהבה הם נוצות מרוטות מעוף החול של האהבה. אפר, אפר, אפר… כל מגילות האהבה, הכתובות מאז ומעולם בידי אמני הלשון בני כל הדורות כך — ומי אני ומה כוחי לתת ניב שפתים לחזיונות רעי אבשלום, בהתעטף עליו נפשו במכאובי אהבתו? אני רק זאת אגיד בניבי העני: רעי אבשלום עלה למרום ושבה שם את האהבה בת השמים, שהיא כמו שמים הורתה, אש ומים, מים של אש. ולאחר שעלה למרום, ירד וטבל בנהר די נור. אף הוא איש שמימי היה. פליאה נשגבה ממני עד היום: אדם שמימי זה, איככה צעד על האדמה. אכן, רק רגליו צעדו על האדמה, אך עיניו היו נשואות תמיד למרום; לשונו התהלכה בשמים וכל חזיונו היה שמימי. הכי כאשה נחזתה לו חיה היפה? כשכינה נשקפה אליו; כשכינה שרתה עליו. היא היתה לו צלם דמותה של השכינה, הפורשת את כנפיה על הארץ ומלואה. ולפי שהיתה מרחפת מעל לעולם נשקפה אליו מכל מראה ומכל חזיון; רוחה היתה שפוכה במרומי השמים ועל הארץ מלמטה, הציצה אליו מתחת לוילון־חלונה גם באין פניה מהלכים שמה, וקרצה אליו במבטיה מבין מפלשי העננים; שמש היה שמה; הירח אמר אני היא; כל כוכב היה כנויה וחניכתה. היא נוגה והיא גדי שברקיע והיא נתיב החלב, היא משחקת לעיניו בתבל ארצה; היא דיוקן הפורח באויר; היא לו חזות הכל, שכינת החיים. שמא יש משום הגזמה בדברי, רבותי? — שאל אויראי ויצא לשהות קלה לנדודי־קפיצותיו מחוץ לסוגר המסיבה של אנשי שלומנו.

אותה שהות נתרחש במפתיע מעשה מוזר במקצת, שהיה בחזקת יוצא־דופן בקהל אנשי־שלומנו המוכתר בנימוסין — הרי זה ענינו של יוצא־דופן, שפעולתו מתחוללת על רקע של נוהג הנוגד לו בתכלית — ומר סבוראי שישב כל אותה שעה בעינים עצומות תפוש שרעפים, ספק מקשיב לסיפור, ספק מצומד בכל חושי הקשב שלו כלפי שיח ושיג המנסר בינו לבין עצמו במעין שפה, שאין בה מלים והאלף בית שלה הן תנועות־ראש, נענועי־ידים ושרבובי־לשון קצרים, נראים אבל לא בולטים ביותר, פקח את עיניו לרווחה, קם מעל מושבו, נזדקף מלוא קומתו ושרבב את לשונו עד קצה גבול ארכה והטיח בזעם:

— כבר קצתי בסיפור המעשה הזה. ידידנו הנעלה מר אויראי באמת נקט לשון גוזמה… כל הפרשה הזאת עיקרה הגזמה. אותו מר אבשלום במחילה מכבודו גוזמאתן היה. מליצות אף אני אוהב. וכי מי אינו נתפס למליצות ולהגזמה מעט? אבל כאן הגזמות לאין שיעור. הלא השערות תיסמרנה. תם אני ולא אדע: מה ענין סיפור המעשה הזה לאהבה? אין זו כלל אהבה, אלא עבודה זרה ואלילות. מאוסה עלי האלילות בכל צורה. מילא, הגזמה מעט. אבל כשמגזימים את ההגזמה, יוצא שקר פשוט.

– הגזמה מוגזמת היא שקר. הגזמה היא שקר. הגזמה כל שהיא היא שקר. אנו שונאים שקר. רבות שמענו מפי מורנו הנעלה בגנותו של שקר. אין אנו עדת דוברי שקרים. אנחנו משלחת מדעית. משרה על שכמנו לסייר את ארץ הבחירה אשר בה מוצא לזהב האמת — נשמעו קולות בערבוביה. כל אנשי שלומנו יצאו מסוגר המשמעת ופרעו את גדר הנימוסין.

פרק י״ח    🔗

כלל גדול קבע המורה, ולדיוקו של דבר לא נקבע הכלל אף פעם במפורש מטעם המורה, אלא היה בגדר מנהג החמור מן הכלל, והוא: המתחיל בסיפור המעשה מצוה עליו לגמרו; ולא די שאין אנשי שלומנו מפסיקים אותו באמצע, אלא שאם המספר נמנע משום־מה מלהביאו לידי סיום מחמת התרשלות או שכחה, טופלים עליו ואומרים לו גמור. ואילו כאן בפרשת אהבה זו נגרמה לה לתקלות נוספות, והללו עלולות לגרור אחריהן קלקול כללי בנוהג ובמשטר. מן הראוי היה לו למורה לעמוד תיכף ומיד בפרץ ולגדור את הפרצה. אלא שהענין נתגלגל באופן בלתי צפוי לגמרי. ועל אף שאון הקולות וערבוב הדיבורים ורוב ההעויות המשונות, שנתלוו להם והשרו מיד על המסיבה רוח של בלבול הדעת, הגובל בהתפרעות כללית, ההופכת אף כל כינוס של מבוגרים למושב דרדקאות בכיתה היוצאת מכליה, לא יכול היה המורה, רבן התכסיסים, המלומד בתחבולות, כרב החובל מנוסה בים הזועף, למצוא תיכף ומיד תקנה לדבר. זקוק היה לשהות מעטה, כדי ליטול עצה בנפשו ולפעול מתוך ישוב הדעת, מבלי להישען רב מדאי על ברקים וחזיזים מאוצר ההשראה. אמנם, דרך כלל הסתמך המורה על חוש ההדרכה שנתברך בו, לפי השגתו. גדולה מזו, אי־שם בירכתי־נפשו, בקרן בן שמן של רוחו, שהיתה בכל זאת קרן זוית מוצנעה, פיעמתו אמונה ביתרון הכשר שניתן לו מברייתו לסלול את המסילה הנכונה של האמת בכל דרכי החתחתים ותהפוכות הנסיבות. הוא פשוט האמין בסתר לבו, שיש בו ניצוץ של רוח הקודש, המנחה אותו למישרים לכוון כל מידה נכונה לאורחא דמהימנותה, אף למצוא את האבחנה הדרושה בכל התרחשות סתומה ומעורפלת, לחשוף את שורש המחלה ולהתקין את התרופה. בכוח אמונתו בעצמו לכוון אל האמת נטל לידו את שרביט הרופא. הרי אף אמת זו היתה קשורה ללבו, שהאמת היא מחסן הרפואות לכל המחלות. אף על פי כן אותו חוש נכון לחש לו, כי הפעם אין הוא רשאי לפעול מיניה וביה — האמת, כלל זה היה בידו, היא ברק, חזיז, בת הפתע — אלא מתון מתון ובשיקול הדעת דווקא. המורה, בדומה לשר צבא בעל עין הנשר להקיף במעוף מבט אחד את כל שדה המערכה, בדק ומצא לאלתר את צד היחוד שבמערכה זו. הוא כך דן: ניחא, האמת היא בחינת סם־רפוי כולל לכל המחלות. ניחא, כל הגופים החולים נתונים לרפוי בכוח האמת. אבל מה דינה של האמת גופה, שנצנצה בה מחלה? מי ירפא את האמת החולה? הרי זו אותה בעיה המנסרת מקדמות ימי אנוש: המלח שומר על הבשר, שלא יהיה ריחו רע. אבל מי ישמור על המלח, שלא יצא לתרבות הריח הרע? אמר הנביא: ונסרחה חכמת חכמיו. וכלום מהי חכמה? הלא היא האמת. הוי אומר: פעמים אף האמת עלולה להסריח. כל גוף נושא בחובו את חידקי מחלתו הקטלנית, כשם שכל גוף מבאיש מתוכו רימה ותולעה. הכי אין ההגזמה תולעת האמת? אכן, כך הוא הענין. כשם שכל גוף יש לו לוז, שממנו הוא צומח, כך יש לו לוז הרקבון, שממנו ניוונו מתחיל והוא מבאיש. ואם גם האמת עשויה להסתאב, הרי אין אמת אך מה משמע אין אמת? מוחו של המורה לא יכול היה לכלכל רעיון זה. בדומה לכך שהגופים מסוגלים להתקיים רק במעלות חום מסוימות, שלמטה ממנה הם קופאים והולכים ולמעלה ממנה הם נמסים והולכים, כך לא היה המוח בקדקדו של המורה מסוגל לשקוט במכונו ולתפוס את המציאות, להשתזר לתוך המציאות, אלא אם כן תוכו היה רצוף תודעת האמת בחינת מהות מאוששת. האמת נראתה לו יסוד ושורש הכל, הכוח המעמיד, השמן למאור והאויר לנשימה. בלי אמת אין קיום, אין מציאות, אין ממשות, אין שמים וארץ, אין תורה, אין נימוס, אין דרך ארץ, אין שום מצוות עשה ושום מצוות לא תעשה. אם אין אמת, מותר לפשוט את הבגדים ולהתהלך ערום ברחובות. אם אין אמת בטלים כל החוקים וכל הדברים שבין אדם לאדם ובין אדם למקום ומותר לסטור לכל פלוני על לחיו, לשרבב לשון בפרהסיה, לחולל כל מיני מעשים תעתועים. האמת היתה לגבי מנדו המדריך והמרפא חולי־רוח, כוח המעצור ובלם, ואף הוא יכול היה להחזיק מעמד כאדם מן הישוב, השומר על גבולות השכל הישר, רק בכוח אמונתו בה… אבל אם האמת עצמה אינה מוגנה מפני העובש, החלודה והריקבון, הרי אין כלל איש־אמת ואין בטחון בשום ענין ומעשה, שלא נתפסת בו לדבר שקר, שלא נעשית סרסור לדבר שקר. אפילו הענין או המעשה הם דרך כלל שרויים בספירת האמת, או מוקפים בענני טוהר של האמת, עדיין אי אתה בטוח בפרטיותיהם שמא הם מאוחזים בסבך השקר. יתכן כי רק צפוי דק של אמת פרוש עליהם, אך תוכם כבר נאכל על ידי תולע, והוא מרקיב והולך. אמנם, עדיין היה עוגן הצלה למורה בהגיון אחד, שהיה מפרפר או מהבהב כשביב־יתום במסתרי־הגיונו, מעין רעיון ירכתים, רעיון ממזר היה כנויו הסודי — היטב ידע המורה להחיש לו מפלט מפעם לפעם משום פיקוח הנפש לאיזור ההפקר של המוח, המגדל ילדי־רוח בלתי חוקיים, זריזים וממולחים, נועזים ופורקי עול, רצים אורח לכל מדבריות הנפש ומערות הפריצים שבה ואינם מדירים עצמם הנאה אף מפרי עץ אי הדעת או טירוף הדעת — ואותו רעיון גנוב, השמור עמו לעת מצוא, נשא בחובו את הבשורה, כי הוא מנדו יש בו באמת בינה יתירה לכוון בכל פרט וענין לניצוץ האמת שבהם. הכרח היה לו להאמין בזאת, שאם לאו לא יוכל… לא יוכל להחזיק מעמד, להיות הוא, היינו, מנדו המורה, בעל הפנים הקפואות והמיושבות. אך עוגן ההצלה ההוא היה שמור עמו לשעת הדחק ואין ברירה, לכשיבואו מי הטירוף עד נפש… לכשבעיניו יראה ובשכלו יבין, שכבר כלו כל הקצין. לעת עתה ישב המורה שהות כל שהיא בעיון מחשבה ובחיפוש תחבולה להשיב בצו מבטו את הסדר על כנו ולהמשיך בנועם שיחו רוח של חן וריכוז הנפש על אנשי־שלומנו. הוא שלשל את מבטו כחכה לתוך מערבל הרוחות, לאחר ששיווה לו בדמיונו דמות חכה בפועל וגלגל שניות מספר מתוך קורת רוח ברעיון: הלא דייג נשמות אני. מתוך כך בא לידי גדלות המוחין, וזו נסכה, כפי שחש בעצמו, תוקף הפלדה לתוך מבטו. ואכן מבטו האדנותי פעל לאלתר כסם של הרגעה. חיש מהר כל אנשי שלומנו חזרו, ככבשים תועות במשוך קול המשרוקית של הרועה, איש למקומו, לקבל שבת המסיבה כראוי לה. כיוון שנתכנסו לתוך האפיק פתח המורה ונשא את דברו

על הגוזמה, בתה המאומצת של האמת

הבו גודל רבותי לגוזמה, בתה המאומצת של האמת, שאילולא היא לא היתה האמת מעוזנו, ובלעדי האמת לא היה קיום לעולם. האמת, רבותי, היא עמוד העולם, עמוד רם ונשגב, העולה לאין ערוך על שיעור־קומתו של האדם, אף של אדם המעלה, קל וחומר של אדם במעלה בינונית, על אחת כמה וכמה של מי שהוא למטה מן המעלה הבינונית. יש שעמוד האמת מיתמר לעילא ולעילא עד כדי גבהי מרומים, שאין למבט בן־תמותה עוד שליטה עליהם. קלי הדעת שבבריות יכול שיטיחו טענה: מה בצע באמת, המתהלכת במרומים ונושאת אולי דברה במרום, אם כאן, בין דרי־מטה, היא נותנת כאוב מארץ קולה? ונמצאת האמת חלילה חזיון־שוא וכל עיקרה ברכה לבטלה. לא די שאינה משמשת לנו מטה־עוז להדריכנו בארחות־מישרים, אין לנו ממנה כל טובת הנאה אפילו מצד מעלת החן והשכל הישר. לכן בואו, רבותי, ונחזיק טובה לגוזמה נושאת השובל הארוך של האמת אומנתה, המלוותה תמיד להיות מליצה ומתווכת בינה לבין בני־תמותה. אכן, האמת בת־מרומים היא והיא שפה נאמנה לגזע ענקים שוכני מרום, העליונים היטב ידברו בה, אך ארוכה מידתה ונשגבה בינתה מן המידות והשיעורים של התחתונים. אם יבוא אדם לדבר בה תמימה כהלכתה, הלא יהיה לעדת שומעיו כאחד זר ונכרי לא מעלמא הדין, המדבר בשפת עם לועז. הבן לא יבינו לו, אף בוז יבוזו לו, ואף הוא לא ישכיל להביע את כל מערכי רוחו, לא כל שכן את יצרי־לבו, כי הלא האדם לא רוח בלבד הוא, כי אם גם בשר. הגעו עצמכם: פלוני איש־אמת הוא, המדקדק עם עצמו שלא להוציא מפיו דיבור שאינו עשוי כולו על טהרת האמת והדיוק; השוקל כל גילוי דעת, כל הערכה, כל משפט, אפילו כל סברה והשערה, במשקל הזהב. הוא שוקד לקלוע אל המטרה כדי חוט השערה ממש בהגדרותיו ובציוניו, לבלי לומר למשל, על טוב מעט, שהוא טוב, קל וחומר טוב הרבה, לבלי להפליג אף כקוצו של יוד בשום דבר. אך מה הועיל הוא בתקנתו? יחיד הוא בשימוש־לשונו, בודד בדיוקיו. שפתו אינה השפה המתהלכת בארץ והוא נמצא מדבר אל עצמו בלבד; לשונו ישלח לשמים, ולא לדרי מטה. כשהוא אומר על הטוב מעט, המכונה בלשון הבריות טוב מאד, שהוא טוב מעט, סבורים הכל אחת מן השתים: או שהוא צר־עין וממעט מתוך רוע לב כל דמות, או, להיפך, הוא אומר על דבר זה שהוא טוב מעט על שום שהוא רע לגמרי. וכך בכל דיבור ודיבור מנכים לו מן האמור או מנכים לו מישרו. מבקש הוא לדבר אמת, רק אמת, ותמיד אמת, והוא דווקא מוחזק שקרן אצל הבריות. משל למה הדבר דומה, לאדם, שאף בימות הקיץ, שנוהגים להקדים את השעון כדי שעה או שעתים בשביל להתאים את זמן השעון לזמן השמש, נתעקש הוא לקיים בשעונו את זמן החורף, ששוב אינו יכול להיות שומר זמן בהתאם למקובל במדינה. הוא לחוד וכל העולם לחוד. אך מי שעומד לחוד כנגד כל העולם, ואפילו גם האמת עומדת לימינו ואין הוא כלל לחוד, הרי הוא בכל זאת לחוד. יחיד ורבים הלכה כרבים. ולמה הלכה כרבים? כי הדעה המקובלת על הרבים הוכחה מסתמא ככלי המחזיק ברכה להם. בלי דעה זו לא היה העולם מסתמא יכול להתקיים. רצוני לומר, העולם האנושי. הרבים גורסים דעה זו לפי שיש בה משום תיקון העולם וטובת הרבים. נחזור לאותו משל עצמו. הרבים אומרים על הטוב מעט, שהוא טוב מאד. ולמה כך? לפי שבטוב מעט לא די להם. הטוב מעט עצמו לא די לו בטוב מעט. אף הטוב מעט שואף לטוב מאד, כשם שכל קטן משתוקק באמת להיות גדול. הואיל וכך כל קטן הוא גדול בתשוקה, היינו, גדול בכוח. שאלה היא: העולם במה נידון? בטוב או בטוב מאד. האם יש להעריך דבר לפי מה שהוא בפועל, או לפי שהוא מה בכוח? חושבני כי בנקודה זו נעוץ עקצה של בעית האמת. אם נאמר שהאמת תופסת רק את הבפועל, ולא את הבכוח, נמצאת לוקה בפחת. היא חופפת רק על חלק מן הדבר, ולא על כל מלואו. האמת בת המרום, אין לה, משמע, כל אחיזה בספירות הנמוכות של החיים. היא האלוהית אינה עוד אנושית. צדקה נעשתה לאמת, שניתנה לה ההגזמה כבת־לויה בעולמנו השפל, שהנהו עמק עכור וכל ההשגות המתהלכות בו הן עכורות. כשם שהאמת הוא משען לעולם, כך ההגזמה משען לאמת. ההגזמה אינה אמת מדומה, כפי שיש סוברים, אלא היא אמת מותנית. ההגזמה היא שפת האם, אם נניח שהאמת היא שפת האב. ואולי נאמר כך: ההגזמה היא האמת הארצית. ולכשתרצו ניתן לומר, שההגזמה היא רוח החיים של האמת ובלעדיה לא זו בלבד שלא היינו מגיעים לעולם לתכלית האמת, אלא כוח הדיבור היה ניטל מאתנו לחלוטין אילו הקפדנו על עצמנו לדבר אמת שמורה, כדרך שהחרדים למצוות מבקשים לקיים מצה שמורה, ללא חשש של משהו חמץ ושל ספק־ספיקא של חמץ, והם באים לידי כך ששוב אינם יכולים לאכול ללא פחד העבירה אפילו כזית מצה. אולם ניתנה המצה שיאכלוה, ולא שאכילת מצה תיהפך למעשה נקמות באדם. ההגזמה, מכיוון שהיא מוסכמת ומקובלת והכל יודעים שהיא הגזמה, שוב אינה בגדר הגזמה, ותחת זאת משמשת היא ידית לאמת כי בלעדיה לא היתה לנו אחיזה באמת כל עיקר. על כרחנו היינו בוחרים לנו שפת אלם. אמנם, האלמים אינם משקרים, אבל גם דיבור של אמת אינו עולה על לשונם.

מר סבוראי, בדומה לכל אנשי־שלומנו, כבר נשתכן במקומו לישיבה מאוששת לכאורה, ולפי מראה־פניו ועיניו המעוצמות היטב היטב ניכר היה שהוא מקשיב בהתענינות מרובה, אלא שלא נמנע בכל זאת מלשרבב את לשונו למלוא ארכה. מעשה זה היה בנוהג סימן מובהק, שדעתו לא נחה עליו עדיין ומדרש הגוזמה שבפי המורה טרם מצא מסילות ללבו. אך המורה ספן מנוסה היה להיאבק עם הגלים הזדונים ולנענע ראשו על כל גל וגל מתוך חוסן אמונתו בקסם היצוק בשיחו לשכך ולהכניע כל בן שחץ, הבוקע ועולה מתוך שצף קצף של הרוח האנושית. המורה משך את שיחו בנחת־לשונו וקשר לרישא של דבריו עיטור של סיפא על גוזמא אחותה של בת השיר

וכך אמר:

הגוזמא אחותה של בת השיר

— היו שאמרו: מיטב השיר כזבו. ואני גורס לא כך אלא כך: מיטב השיר הגזמה. או כך: אמת מוגזמת היא בת השיר. צאו וראו: כל פעם שאדם פותח לדבר שיר, בין הוא קושר שיר הלל לבוראו, בין הוא עונד זר השירה לרעית־לבו, על אחת כמה וכמה שהוא מחבר שיר השירים לשולמית, הוא נוקט לשון גוזמה. הלא דבר הוא. אפך כמגדל הלבנון — הוא יסוד מוסד לכל פרק־שירה. יתכן כי כל מגדל השן של השירה תלוי בקצה האף הלזה. אף לעצמו אינו ענין שירי כלל וכלל. אף לעצמו אינו כלי־שיר, לא כלי זמר, כי אם כלי־שרת לצרכים גופניים נמוכים, גשמיים ועכורים ביותר. בליח האף מצד עצמו אין כל לחלוחיות של שירה. אבל אפך כמגדל הלבנון הוא ענין אחר לגמרי. נראה לי דרך כלל, שהשירה היא לא רק ראי מלוטש לרחשי־לב. היא גם ראי עשוי זכוכית מגדלת, ההופכת כל איזוב בקיר לארז בלבנון, כל ניד־רגש לסערת רגשות, כל צער מעט לים של יסורים. צאו וראו; כל מה שיש לנו בעולם הנפש מן הגדולה, מן החן, מן התפארת, מן ההדר, מן ההוד ומן ההלל וההודיה, ממקור ההגזמה בא לנו. אילו הביאה סגולת ההגזמה לעולם רק את ספר שיר השירים בלבד, היינו צריכים לומר דיינו. אך היא פעלה גדולות ונפלאות מאלה. היא כתבה לנו את כל ספר תולדות האדם ושימשה שורש פורה לכל חזיונות האדם, בין לחזיונות המעשים והאישים מבראשית ובין לחזון אחרית הימים. אילולא ההגזמה לא קם לנו אולי מימות עולם אף אדם אחד גדול בענקים, אלא כל איש ואיש אף מבין אנשי השם אשר מעולם, אשר פינו יקבם בשם אבות העולם, היו נחזים לנו לפי גדלו הטבעי ובצלם־דמותו כמות שהיא. חוששני לומר, רבותי, אדם כמות שהוא אינו כלל בגדר אדם המעלה. אדם כמות שהוא הוא בשר ודם פשוט־פשוט. ואי מזה היינו מסיעים ומביאים לעולמנו השפל אנשי־מידות, חכמי המופת, גבורי התהלה, נגידים ואבירים, מלכים ושרים? הלא היינו עניים ואביונים מאנשים מורמים מעם, ואין צריך לומר יתומים מבני אל מות. והלא כל ההיכלות למושב בני הנצח היו שוממים מאדם. כל המזרח של ההסטוריה האנושית היה ריק לגמרי. בלי גבורים אנשי מעלה, מלכים משוחים בשמן משחת קודש, קדושים יודעים דעת עליון, אבירים מקדשי השם, מהיכן היינו נוטלים חומר לחבר ממנו דברי הימים? בלי כתיבת דברי הימים אין הסטוריה. בלי הסטוריה אין עבר. בלי עבר אין הווה. בלי ההגזמה כל הפנתיאון האנושי היה חרב ונחרב. בלי הגזמה אין שירה, אין גם אגדה. ובלי אגדה, אף מה שאינו אגדה, אין לו טעם וקיום. בלי אגדה שפה לא תהיה לנו. בלי אגדה אנו אלמים לגמרי. טולו את יסוד האגדה מן השפה לא יוכל עוד אדם להשמיע שום דיבור שאינו פסול מחשש הגזמה. כגון שאדם אומר חם לי, קר לי, רעב אני, הנני חולה, געגועים פגעו בי, עצבות נכנסה לנפשי, לבי עלי דוי, כל שאדם מוציא מפיו עלול להיות מוחזק כגוזמה וכהפלגה יתירה. ונמצא שכל אדם כוזב. אך לא, לא, לא, קרא המורה בנעימה נרגשת ונלהבה, שעוררה התרגשות כללית של אנשי־שלומנו, מחמת שלא היו רגילים לראות את מורם ומדריכם, השוקט תמיד על שמריו, יוצא אף לרגע קטן, אף כדי הרף עין, מנוהגו השאנן, אין כל האדם כוזב ואין האדם חס ושלום בדאי ורמאי במזיד. אין האדם אלא בשר ודם, עשוי לפי טבעו, נאמן לתכונתו, היינו, מועט המחזיק את המרובה, שלהבת־יה שנצטמצמה לכדי ניצוץ, יקום בזעיר אנפין, עולם ומלואו בצורת גוף אחד, אל קטן, או אדם גדול. כן, אדם גדול. כל אדם באשר הוא אדם הנהו אדם גדול. כולנו אנשים גדולים. כולנו חכמים, כולנו גבורים, כולנו אבירים, כולנו אנשי מעלה וחכמי מופת: אנשי השם אנו אפילו הננו בני בלי שם; כולנו בני אל מות הננו. אין מות. אין כליון. אין אין. אף מה שאינו ישנו. הכל יש. מה שיש יש. ואף מה שאין הוא יש. הקטן גדול הנהו. ומה שנראה כהגזמה היא אמת לאמתה. מה אנו יודעים על האדם? כלום מה אנו יודעים על מלוא תכנו ואמתו של האדם? מה אנו יודעים על מעמקיו. על נבכיו, על גנזיו, על צפונות חזיונותיו וסגולות־מאווייו? מה אנו יודעים על אודות עצמנו? אילולא אני חושש הייתי אומר, שהאדם הוא אל בלתי נודע לעצמו. אל ולא ידע. אל וכל רחשי־סתרו יחושו שהוא אל. לכן חייב אדם לדבר כאל. לדבר רוממות כאל. כן, אדם תן גודל לדבריך כאל. הרחב את יריעותיך; דבר גבוהה־גבוהה, גבוהה־גבוהה, קרא המורה בקול רם. חצוב להבות לשונך, קרא המורה בלהב לשון, שהשרתה על כלל אנשי־שלומנו התפעלות, רוח שמחה וששון, רוח חן ותחנונים. היה זה רגע גדול בעצרת אנשי שלומנו, רגע התקדש חג ההתלהבות רגע שאף הוא גופו היה טבוע בחותם ההגזמה הגדול — אבינועם סח בלחישה לחזקוני־דובי, שכנו לימינו: ההגזמה הנשגבה, השקר הקדוש. — היה זה רגע של רוממות רוח. כל הריטונים, הריגונים, ההעויות המוזרות של אנשי־שלומנו פגו, ספו, תמו, התנדפו כלא היו. הם נעשו אותו רגע לנפש קיבוצית אחת בחזיון ההתפעלות. ואל הנפש האחת הזאת סח המורה בשפת נגיד ומצוה: וכעת נטה כולנו אוזן להקשיב לסוף המעשה.

והנה סוף המעשה,—אמר אויראי והרים ברגע כמימרא את מרפקיו מעל השולחן, כצפור העושה לה את כנפיה סמוך להמראה, ובהעיפו את מבטיו הנבוכים מסביבו דומה היה כאילו אי שם ממרחק בא הלזה ונפל לתוך עצרת אנשים בלתי נודעה לו, המתדיינת באילו ענינים שאינם נוגעים לו, ועל ידיה נאלץ להפסיק בשליחות שהוטלה עליו לתקן כאן דבר מה בסיפור המעשה, ומפאת ההמולה ובלבול המוח, שנתעוררו על ידי המסובים, נגרם לו קצר בענינו. ברם, לאחר שבטלה ההפרעה ועבר הבלבול הריהו חוזר לענינו — כן, הנה סוף המעשה. נוראות נפלאתי יום אחד כשנתתי עיני ברעי אבשלום. והנה שונה מראהו לחלוטין, כמו נהפך לאיש אחר. הזהו אבשלום? קראתי בנהמת־רוחי, אמנם, ללא מלים. כל כך נהממתי, שנאלמתי. כמו סר צלו מעליו. או כי הוא עצמו נעשה צל. תחילה לא היה נהיר לי לכאורה, מה תמורה התחוללה בו; אבל מיד תפסתי, כי הוא לא הוא. הוא נראה לי עצוב. ומה חידוש היה בדבר? העצבות היתה פוקדת את רעי לעתים, כשם שהשמחה היתה מאירה מפעם לפעם את פניו באור צחצחות. רוחו נתונה לתמורות נמהרות, ויש שהיא מיטלטלת בין נחשולי הגיאות והשפל. אך מעיד אני על רעי אבשלום, שעצוב ממש לא ראיתיו מימי. צרה היא, שאנשים יש המון ושפה רק אחת. מיליוני אנשים מדברים בשפה האחת ומבטאים אותן המלים המתפרשות לכל אחד לפי דרכו. נמצא, שנים אומרים דבר אחד ומתכוונים לענינים שנים⁵. לא באה השפה, משמע, אלא כדי לסתום במלים את האפרכסת של האוזן וליתן לבריות אשליה, כאילו הם יורדים זה לתוך כוונתו של זה. וכך רבים מדברים בשפה אחת ולא בדברים אחדים. הכל אומרים עצבות, למשל, אבל מה פנים מגלה כל אחד במלה זו? זה אומר עצבות ומתכוון לצער או לדכאון, וזה רומז בה כלפי התוגה הקלה; שלישי מטיל לתוכה משמעות של הזיה או חשבון הנפש, רביעי דורש סמוכין בינה לבין רוגז או חרטה ודאגה; יש נותנים אותה ענין לאימה סתומה ואפילו לפחד ברור ומפורש; אחרים דורשים אותה מעין אכזבה מרה. קטני־שכל מגלים סימני עצבות במקום שיש עיון־ מחשבה וריכוז הנפש, הכרוכים, אגב, מלכתחילה או מתלווים בסופה בחדוה חרישית שבלב, שהיא שכנה קרובה לשמחת ההתבוננות וקורת־רוח שבהסתכלות. מגלים פנים שונות וסותרות זו את זו בעצבות — ומהי עצבות לעצמה אין יודעים, כמדומה, על בוריה. הבריות מבלבלים, מבלבלים. אף על פי כן מעיד אני על רעי אבשלום, שמימיו לא נתפס לאותה עצבות במשמעויותיה השונות, שמתייחדות לה בנוהג על ידי הבריות. ראשית, הוא לא ניתפס כלל לעצבות, אלא שיכנה מעט קט ברוחו לעתים. וזהו ענין אחר. רעי אבשלום לא נתפס לעצבות, הואיל והוא לא נתפס לשום מידה. הוא היה בעל המידה, ולא אסיר המידה. והרי זו היתה סגולת היקר של רעי אבשלום, שלא היה נשוא, אלא נושא. עליו אפשר היה להגיד בפה מלא, שהוא חי נושא את עצמו. הוא לא היה מרכבה לדברים, אלא הוא הרכב. לא היה נפעל, אלא פועל. זהו, זהו שאמרתי: נושא את עצמו. נכון יותר לומר: מטיס את עצמו. רעי אבשלום היה טסיין, מטוס בצורת גוף אדם. הוא היה מרחף מעל לדברים, מעל למידות, מעל ליצרים, מעל לכל התרחשות, מעל לעצמו. עליו אי אפשר היה להמשיל את הכתוב, כי האדם עץ השדה, אלא כי האדם עוף השמים. וזה היה יקר־חנו, שלא דבק בו כל אבק של הויה עכורה. הוא לא זחל. לא נולד לזחול. לא ידע זחילה. הוא עוף הפורח, כחלום יעוף מעל לכל. החומר נסתלק ממנו, הגשם חלף הלך לו. כל מידה עכורה לא מצאה לה אחיזה בו, אף לא מידת העצבות. בעצבותו היה רק אפוף תוגה, ולא אפוף, אלא מעופף, היינו, התוגה היתה מעופפת מסביבו ובו לא נגעה. הוא דווקא היה שוקק חדוה ברגעי העצבות, חדוה יתירה מן הרגיל. ולא היתה עצבותו אלא דוק דק מן הדק של צפוי לארון הקודש של שמחתו השוקקת במעמקי לב. עננה קלה של תוגה לבנבנה היתה שוכנת לרגע קט על פניו. אך הנה עמד לעיני רעי אבשלום אותו יום, ולא עננה קלה של יגון על פניו, אלא הוא כולו עמוד הענן של צער ועצבות. נחרדתי. הוא עמד קודר בלחץ יגונו. כן, הגיע עד דכא. נורא היה מראהו. נורא פי שבעים ושבעה אחרי אשר לא הסכנתי בזאת. מימי לא שערתי לי שאפשר לראותו בכך. לא חקרתיו, אף לא שאלתיו דבר. מה אומר ומה אשאל, ועיני ראו בעליל כי רעי אבשלום נשבר. רוחו נשברה בקרבו, ואף לשונו באה עד משבר, ואין לה כוח ללדת מלים. הוא לא הוציא הגה מפיו. עמד רגע או שנים, ואולי שלושה, ולמעלה מכך, דומם, מאובן, כן, מאובן מלבר, אבל, ניכר, מטולטל, מזועזע, מלגו. אגיד ולא אכחד, מושכל ראשון נצנץ אצלי: אין הוא שפוי. זהו. זהו. הנתתם את דעתכם על כך, כמה נוח לו לאדם למתוח על חברו חשד של בלתי־שפוי? הרבה אדם נושא ונותן בדעתו עד שהוא מחליט להטיל בחברו דופי, שהוא, נגיד, שקרן, גנב, חנפן, רשע או גס־רוח. כל משפט שחורצים על תכונותיו של אדם הוא דין־נפשות. אבל באיזו קלות דעת ומהירות הננו מחליטים אחת ושתים, שפלוני הוא חולה־רוח, משוגע ומטורף. את חברינו וידידינו הקרובים ביותר הננו מייחדים בכל רגע בין המשוגעים. כיוון שנצנצו בנו הרהור, פליאה. קושיה כל שהיא, לגבי התנהגותו של אדם, מיד פוסקים: משוגע! ורק לאחר כך מתיישבים בדעה ומחפשים נימוקים וגורמים אחרים להתנהגותו המופרכת, ומכל מקום אין נמנעים מלכנות כל אחד בשם פרא־אדם.

אך רעי אבשלום לא היה אותה שעה בלתי שפוי בדעתו, כי הוא געה לפתע בבכי חזק, בבכי קורע לב. חושבני שמטורפים אינם בוכים הרבה, מכל מקום אינם בוכים בכי כזה, בכי כזה, שאיני יודע כיצד להגדירו, כי טיבו היה סתום ומופלא ממני גם אז. הוא געה בבכי גובר והולך, נמשך ובא, בוקע ועולה מתחתיות הנפש, ואף כאילו נמשך עליו אי משם ממרום, משם, מן העולמות העליונים, ירד עליו הבכי ההוא כשפע עליון, נמשך ובא עליו ויורד לתוכו, כן, נמשך ומהלך מאיזו ראשית עד לאין־אחרית, נמשך, נמשך. שומע אני עד היום את הבכי ההוא מנסר באזני, נמשך ובא אלי, עלי, ולתוכי הוא יורד. אני אז לא השגתי כלל את טיבו ומהותו. ואילו כעת מדמה אני, שענינו נתברר לי כל שהוא. כן, זה היה בכי הבכיות. כשם שיש שיר השירים, כך יש בכי הבכיות, וכשם שנאמר על שיר השירים, שכל השירים הם חולין והוא קודש, כך ניתן לומר על בכי הבכיות, שהוא קדוש כנגד כל הבכיות של חולין. היה זה בכי על הקדושה שחוללה, על השכינה שנסתלקה מן העולם. כן, הרבה בכיות יש. יש בכי הרך הנולד, שהוא פעית הנשמה המסרבת לצאת מן האוצר ולרדת לעולמנו השפל. יש בכי הילד על צעצוע שנשבר, ואין זה צעצוע כלל, כי אם עולם מלא בזעיר אנפין שחרב עליו. יש בכי הנער, שסטירת הלחי, שנשתלחה בו מידי מורו והצלפת הרצועה, שנצטלצלה על אחוריו בידי אביו מולידו, נותנות באזניו קול־חרדות, קול מבשר לבלהות העלבונות, אשר תפקודנה אותו כל ימי חייו עלי אדמות. יש בכי הגבר, שאהבתו שבה אליו בעטיפה של מפח־נפש והעניקה לו תחת כבוד־גבר חרפת־שבר לגאונו האנושי. יש בכי הזקן, הממרר בשיחו על השכול אשר בא עליו כחתף והפך לתל־חרבות את כל אשר טיפח וגידל בימי חלדו להיות לו למזכרת־ אוניו ולגמול על עמלו המפרך. והנה כהרף־עין אחד בא עליו אסונו, הרס ולא חמל את כל מגדל אשרו. אולם רעי אבשלום געה בבכי הבכיות, בבכי הכל־כולל, בבכי על האדם אשר גלה כבודו ויצא ממנו כל הדרו. זה היה בכי, שהוא “קדיש” על האדם, על כל המין הזה. מה לך, מה לך אבשלום, הו, מה לך, דברתי אליו תחנונים ופיוסים, מי המר לך ככה שנפשך יוצאת בבכי? אני סמכתיו לא רק במלים. לבי המה לו. הגיון רוחי היה עמו. נתתי בו פנים שוחקות, אך עיני בקשו בעצב: דבר אלי רעי כאח, הגד לי ואל תכחד, מהי המועקה, שסימניה נכרים בפניך, מהו הדבר הלוחץ על לבך, ולמה נעכרה ככה רוחך? אל נא תכסה מעמי. דבר אלי, כמו אני אתה, ועם נפשך תשוחח. למה נאלמת דום ומרי יגונך תשלח בדמעות? אם המלים כבדו ממך, הבינני נא ברמיזה. וכי מי יבין לרוחך אם לא אני? והוא לי במרי־בכיו: לא תבין, לא תבין. לא אוכל להגיד זאת. חץ ניחת בי. כאן, כאן… בעצם הלב. נפצעתי. נקרעתי. בושתי וגם נכלמתי. קלון עלי… קלון תמיד עלי. כל חיי ירדוף אחרי הקלון הזה… לא אוכל… לא אוכל.

אנקותיו סתמו את מליו ודמעותיו כמו כיבו בזרמן את ניצוצות הגיונו. שוב ניטל ממנו כוח הדיבור לאורך־שעה, וכאילו עיניו נהיו לו לפה ומררו שיחן בפלגי־דמע; אולי כל אברי גופו, שיצאו כביכול במחול ויטוס הקדוש, פתחו פיות לרוב, לתנות את קינתו על השבר הגדול שהתחולל בנפשו. תמה אני על הדבר, כי דווקא בשעת צרה, השוברת את כל גופו של אדם, תש כוחו של הפה, המשמש לפי יעודו שליח צבור כל האברים, וזכות הנציגות ניתנת לעינים הזכות, הרכות, השמימיות. לכאורה אדם כוחו גדול בפה. מתברר, כי הפה הוא פוחז וקל־דעת. עיקר מלאכתו בצעצועי־מלים ובשעשועי־לשון, בדברים הנוגעים לענינים של מה בכך. ואילו בשעת משבר, בכל שעה רצינית וגורלית, כשעל הפרק עומד ענין שבו תלויה חיותו של אדם, הפה נעשה לא־יצלח גמור; ואילו העינים יוצאות לחזית ופועלות בשליחות כל הגוף וכל הנשמה. העינים צוחקות, העינים בוכות, מתחננות, שואלות. טוענות, משקפות נבכים. מגלות טמירין, שותות מתוך תהומה של נפש ומעלות משם כל הצער, הסבל, היגון, העלבון, האכזבה המרה. אין כעינים כלי־שרת משוכלל להביע אכזבה, אכזבה האנושה מכל חולי, המרה מכל צער, הסתומה מכל ניב־שפתים; אכזבה שיש עמה שריפת הנשמה, שהרס הגוף בא לאחריה ממילא. אני אל אבשלום: פתח פיך, אבשלום, ודבר אלי, ספר לי, מה הכאב, מה החולי. דבר נא. אולי ירוח לך. והוא בבכיו ממרר וכל מלה טבולה בדמע, היוצאת מפיו, נמשכת משם כמו במלקחים. לא אוכל דבר… לא אוכל.., בושתי וגם נכלמתי… ראיתיה… הו, ראיתיה… במו עיני… מי יתנני עיור אין עינים… עיור לו הייתי…

לאחר כך… שעה מרובה לאחר כך, אחרי אשר זרמי־בכיו, פלגי־דמעותיו וסופות־אנקותיו, גרפו מעליו כביכול את השכבה העליונה של חרפת הבושה. היינו, הומוס הצניעות, עצר כוח לפתוח את פיו ולמשוך במלקחים מלים, אם כי מגומגמות, ובכל זאת מפורשות מקצת. אך המלים נשרו כעת מפיו כצפרים מתות ונאמרו כמעט בלי קול. זהו. זהו. בלי קול. כי קולו כולו היה תפוס לגניחות, לאנקות, הפורצות מפיו דחופות ובלולות וקטועות. משל היה לאדם, שזה עתה ירד מעל שולחן הניתוח ובשרו עוד מתחתך לו מחמת האיזמל, שתחילה היה תקוע בו בפועל, וכעת הוא נעוץ בתוך הדמיון, המגביר את רגישות הבשר פי כמה וכמה, משל הדמיון גופו נהפך לאיזמל, ואף הוא מבקע ומחתך, ונמצא ששני איזמלים עוברים בבת אחת בין הנתחים. ושוב נאלם דום, כאילו מאמץ הדיבור הכפיל את שיתוקו. נצבתי לפניו יחיל ודומם למוצא־פיו. אך תחת מלים זרמו אל תוך אזני אנקות משוועות. לכן אף אני אחזתי את המלקחים באצבעותי ומשכתי מחביון־רוחו, משוך והלוך, רמזי־מלים וחצאי־מלים וקטעי־ניבים. אני זאת עשיתי למען אחי ורעי. וככה אמרתי: למען אחי ורעי אבשלום אדברה אני בעדך. חזקה עלי מצוות־לבי להסיחו, ויהי מה, כדי להקל מעט מעל לבו סבלו, צערו ובשתו.

היטב הקשבתי לקטעי מליו וניביו, שיתפתי את דמיוני להגיוני וחיברתי רמזי הפרטים עד שיצאה לי מעין מסכת. מעשה שהיה כך היה. פעם בזהרורי בוקר עבר רעי אבשלום בסביבת הבית שבעיבורה של העיר סמוך לשפת הנהר. אמרתי: פעם בזהרורי בוקר… מה שיך פעם? רעי אבשלום היה מצוי שם בסביבה ההיא ברוב שעות היום, ערב ובוקר וצהרים. רגליו הוליכוהו לשם, עיניו הם משוטטות שם, כל מורשי־רוחו היו מרחפים שם. כסבורים אתם, שהיה מהלך ובא לשם מפעם לפעם כדי לכוון אולי שעת כושר של הופעתה מחוץ לכתלי הבית ולראותה מקרוב בעיני־בשרו או להעיף עליה מבט מרחוק? סבור אני, שהיפוכה של סברה זו נכונה היא. הוא היה מהלך ובא לשם על מנת שלא לראותה במוחשיותה. חושש היה מזימון כזה של הבטה בה עין בעין, פנים אל פנים. היא בעליל היתה מקור חרדותיו, וכל פעם שבבואתה נצנצה אליו בהילוכה המתקרב ובא כדי שהות של רגע או שנים, מיד היה טוען את רגליו בין כתפיו וחומק ונעלם מעיניה. הוא כל כך היה דבוק בה אף מרחוק, שלא היה עוד כל קרוב, שאפשר לעבור עליו כדי להיות סמוך לה. הוי אומר: לא על מנת כך יצא לשם לשחר לבוקר כדי לשמור את מצעדיה. אדרבה הוא יצא לשם בהשכמה, ואף בטרם אור, כדי לשאוף אויר עולם בקרבתה בזהרורי־יום בסביבת־ביתה, הרוויה אויר נשמתה. אגלה לכם דבר מה שסח לי, אם איני טועה, ברמיזה, ואתם רבותי אל תלעגו לי ולרעי, אשר זכרו כה יקר לי. אמר לי אבשלום, שלא האנשים שואפים אויר העולם, אלא, להיפך, העולם שואף אויר האנשים וכל זמן בעולם רווי חיי הנשמות של הגופים המתהלכים אותו זמן עלי אדמות. זה בזמן. והנה במקום. קיימא לן, שהנשמות משקות את האויר. העולם גדול ורחב ידים. אף ים הנשמות גדול. כל נשמה מושלת בכיפתה ושופכת את רוחה על המקומות הקרובים לשיכונה. כך סבור היה רעי אבשלום. משמע, סביבת הנהר, מקום שכינתה של חיה היפה, כולה שוקקת חיות שלה. השמים, הארץ, כל אילן וכל אבן, כל קיר וכל ארובת עשן, כל ענן עובר ושט בשמים ממרום, הכל שם שקוי לשד החיות של חיה היפה. רעי אבשלום הגה אהבה נואשה לרעית־לבו. הוי אומר: הוא הגה אהבה נואשה לכל הסביבה, אשר רוחה של חיה היפה שפוכה עליה. שכינת חיה היפה שפוכה שם על הכל. לכל אשר ישא את מבטו יראה את האיקונין שלה. כל שיח, כל אבן, כל ענן, כל גרגר־עפר, יאמרו חיה. כל עצמי הבריאה היו שם צלמיה. כל הרוחות לחשו שם את שמה. והנה רעי אבשלום היה מהלך ובא, כדי להסתכל במקום שפת הנהר, משכן חיה היפה, ולהגיד בקר טוב לצפרירים הלוחשים את שמה. עדיין לא נראתה שם אותה שעה רגל אדם. שנת השחרית המתוקה עוד פרשה כסות הלילה על כל האנשים במיטותיהם. לא היתה לכאורה שעה נוחה מזו להתייחד בחלל העולם, על גפי מרומי הבריאה, עם רעית לבו, כל בה חיי רוחו. הלא חיה היתה לו חזות הכל, והכל חזות שלה. והוא החוזה. בגפו יבוא, בגפו ילך, בגפו ישוב מן הראיון אשר זימן לה בטרם יום. מה מתקו עליו שרעפיו אותה שעה. לרוח הבקר, בטרם אור, לרוח חיה היפה, הלוך ילך. והנה חזיז ורעם! לפתע, לפתע, נראתה אליו. הה, לו עיור היה! לא את פניה ראה, כי אם את… היא ישבה שפופה… פנים של מטה אל מול הנהר… לא, לא, הוא לא סח לי דבר זה… הוא לא הביע לו זאת בשפתיו… שוב ניטל הדיבור מפיו. העוית תקפה אותו… כל אבריו רעדו… הוא לא דבר… אני הבינותי שורש דבר… הבינותי… יודעים אתם, במקומותינו בימים ההם, בערי השדה הנדחים… אנו כה מנותקים היינו מדרך המלך של מסילות הברזל, מרוחקים מכל ארחות הישוב ואף ממנהגים של בני אדם מן הישוב. אצלינו לא ביוב, לא תיעול, לא שום־שום מחסה ומסתר לענינים הללו… יודעים אתם… שהצנעה יפה להם… מוזרים היו המנהגים בימים ההם… ואולי לא מוזרים. כלל וכלל. הכל יודעים שאדם הוא בשר ודם ויש לו צרכי גוף, וכשם שמכניסים לתוך הגוף באכילה ושתיה כל מיני פסולת שבחמרים, כך מן הראוי להוציאם ולהרחיקם משם. ומה בכך? וכי אין אוכלים ושותים בצבור? ומה יש? כל שבא מן הצבור ילך לו בצבור… אני מערבב דעתי שלי בהווה, שאולי אינה כלל דעתי שלי, אלא יומרה שלי, כן, יומרה שלי, פחזות שלי, להכעיס שלי, לתיאבון שלי, עוית שלי, עוית של המחשבה שלי… רצוני לומר, מחול ויטוס הקדוש של מוחי… כלום רק הגוף יש לו מחול כזה והמוח לאו? כן, כן. אך איו דבר זה ענין לכאן. ואין זה מעניני להידרש לזאת עכשיו, שאני בא להרצות את הקורות של רעי אבשלום. רעי אבשלום. לא היה בדעה זו כלל וכלל. הוא סבור היה, שהאדם הוא בית המקדש; כל האדם בית המקדש; כל כל האדם בית המקדש; ממזרח אדם ועד מערבו, ממבואותיו ועד מוצאותיו… כל האדם הוא אל קטן… אל קטן. המסכן! הוא ראה חלום אלהי. נערים היינו. והוא אבשלום נער תכשיט. בן פורת היה. אף זהו מוסר הגורל ומהתלה מרה, ששמו היה אבשלום. הכיצד שמו אבשלום? והוא לא ידע שלום בעצמותיו. הולם אותו שם אחר… שם אחר.. אמרתי ששמו אבשלום. ואני ככה אקרא לו, ככה אכנהו: חזיאל. זה שמו וזה זכרו בלבי. זהו, זהו. אני מדי אהגה בו תמיד אכנהו בשם חזיאל. משוגה היתה עמי, שקראתי לו תחילה בשם שאינו שמו. חזיאל מחמדי. הוא קרא בתורת משה ובה כתוב לאמר, היינו, בספר “דברים” כתוב לאמר: והיה בשבתך חוץ ושבת וכסית… כמה סתומים ומעולפים הדברים כאן. למדנו בתורת משה: שמור פיך ולשונך, שמור עיניך, שמור לבבך, שמור כל אבר ואבר מערות דבר. כפורת על הכל. פרוכת על הכל. פרוכת על השולחן, פרוכת על ארון הקודש, פרוכת על המשכן… והנה פתאום לפתע הוסר הלוט, הורמה העטרה, נתפרעה הפרוכת, נקרע המסך, נתקרעה הפורפוריה. הקדושה נתחללה. חשכו עיניו מראות; רוחו פגה; נשימתו נעצרה; ברכיו כשלו. הוא כמעט צנח בחליו להיות בנופלים כאחד נכפה.

רעי אבשלום המסכן לא היה כאחד האדם, וכמו לא היה כלל נצר מגזע האדם, לא חוליה בשרשרת הדורות. יונק מארץ ציה היה, מתחתיו צמח, לא הלך בחוקות העולם, כי אם חוק ביקש לחוק לעצמו. לא ידע התכשיט, כי דור אל דור יביע אומר וכי דור אל דור ינחיל כל טוב סלה וכל מגרעת. כל הוד וכל סחי בו. מורשה ומלואה, הנמסרת במקומות המיושבים והמתוקנים בצנורות התרבות ונימוסים היפים, ניגרת כאן בישובים הנדחים גם דרך ביבין של שופכין ונצברת בערימות הזבל ובתלי האשפה והסחי ובקופות הבאשים, העוטרים את העיר ומתנוססים לדראון במורדותיה ובעבוריה, דור אל דור ינחיל את מתנת חלקו ואין מכלים, זקני העיר ופני העדה, גברים, נערים, נשים וטף, נפנים לכאן. מנהג עתיק יומין הוא ואין פוצה פה ומצפצף להתריע על החרפה הזאת. תמה אני אם אין בדבר משום שריד פולחן לאלהי הפעור. או כי יש בו משום תבונת החוש הקדמון לפרסם בעירוב תבשילין זה את שויון האמת, השולט במין האדם, את היסוד המשפחתי המכריע בכל, ללמדך שאם בפנים של מעלה גובר הפירוד ופרצופיהם של בני אדם שונים זה מזה, הרי בפנים של מטה קיימת אחדות גמורה, לא נבדל אדם מאדם, איש מאשה וגדול מקטן, לכל הצרכים. שוב אנו רואים, כי לא כלמעלה למטה. מה שלמעלה עולה למעלה למעלה, ומה שלמטה יורד למטה למטה. יכול שמוחו של אדם פורח באויר, אך יסוד מוסד שבו, השתות שלו נמשכים לתתא. הוי אומר: סדן האדם חד הוא. כל בני איש הם איש אחד: כל הברואים האנושיים משפחה אחת. זהו, זהו. אני כעת בשכלי מבין, מבין הכל. דורות ראשונים חכמים היו. הם לא הביטו אל השמים שבאדם, כי אם אל יסודו שלו; ויותר ממה שכתבו את התורות על לוחות של עץ ובמגילות של קלף, הם חרתו אותן על תלי האשפה וקופות הזבל והגלל. זהו. זהו. חוש קדום הורה לדורות ההם את נתיבם, והוא, נתיב מששת ימי בראשית, בטרם חלו הפלגות באדם לחיי בשרים מכאן ולחיי רוח מכאן, בטרם קם שרביט המלך להתגרות במטה האב, בטרם יצאה חמת הבושה הכוזבת מנרתיקה של התרבות להתכחש למוצאי הדברים אשר ככה ערבו לחכם בבואם אליהם פנימה מעל השולחן הערוך. סלחו לי, רבותי. מערבב אני יוצרות והוגה מחשבות לאחור. הגיונות, שסיגלתי לי במרוצת הימים והתכתים באש יסורי וצרפתים בכור הנסיונות ורחצתים מן החרפה והגועל אשר אפפו אותם לפני כן, אני נותנם ענין לתקופת חיים בימי נעורי, שבה לא היתה לי כל השגה על אודותם.

בימי הנעורים, רבותי, אין אדם מסוגל כלל לתום כזה, לחוסר־בושה כזה, להשלמה כזו עם הרעיון, שהאדם הוא חימת מלאה סחי והבריאה חיק של אשפה. אני סבור זאת; אני חושב כך. אנו כשהיינו נערים לא הודינו כלל בזכות קיומה של המדמנה. אולי על שום שבוססנו תמיד בבוץ הממשי וכל המראות בבית ובחוץ היו עכורים וכל ההוי שלנו מלוכלך, ואפילו חלקת היופי שלנו העניות מנוולתה, הרינו וגדלנו בחובנו כיסופים עזים לזוהר הטוהר ולחן הנאצל. נערים היינו וכבר השגנו מידה זו של אנינות הדעת והזדככות הרגשות, הנופלות אולי בחלקם של הבאים בימים כגמול על מאמצים ארוכים ברוב שנים לשבירת היצר ולהשלמת הנפש. כולנו היינו בעלי מדריגות. אך מה אנו ומי אנו לעומת אבשלום רענו, אשר כמו היה מקודש מבטן אמו. זיותן היה, מלאך טהור, אדם ולא אדם, מפונק מאד. נפשו האראלית טבלה בחזיון הזוהר תמיד. והיא בקשה לה מחסה מן ההויה העכורה בשפריר חביון דמיונותיו. לא יכול אבשלום רעי לכלכל את הקלון הזה, לישא את החרפה הזאת, לראות את האדם והנה הוא דומן. גם זה הוא מוסר האל לפקוח עיני התם להכיר את הבריאה בצלמה ובטבעה אשר קורצו מן החומר העכור, מתוך הנקודה הנאצלה אשר כל בה חיי רוחו והיא קדשי הקדשים של נפשו. את חיה היפה בחרה ההשגחה העליונה ללמד את אבשלום הזיותן תורת החיים עלי אדמות. ותחת אשר עד כה נחזתה לו הבריאה כדיוקן של מעלה נשקפה אליו בזהרורי הבקר ההוא בבבואה של מטה, בשפל המיאוס והסחי.

כך היה הדבר. היה כפי שהיה. רעי אבשלום לא יכול לעמוד בזאת. הוא נתחלחל. הוא נאנק, יבבותיו גאו־גאו. כל אנקה ואנקה זכורה לי וכל יבבה ויבבה חקוקה על לוח לבי. אך ראו פלא, דבר אחד נשכח ממני: האם ניכרו בו אותה שעה סימנים של קלקול כל שהוא בשכל? הוא בכה הרבה על ידי. ומה יש? כלום הדמעות באות ממקור טירוף הדעת? אדרבה, ממקור צלילות הדעת, כי אף הן זכות וטהורות. שוטים אינם בוכים. אך חכמים דמעותיהם קרובות. מוגי־לב אינם בוכים, וגבורי־רוח בוכים הרבה. צאו וראו, כמה מררו בבכי גבורי יון הקדמונים. רעי אבשלום היה גבור, חכם ויפה. לכן עיניו זלגו פלגי דמעות. ואני לא לבד שלא עצרתי כוח לפתוח פי בדברי ניחומים, אף אני בכיתי עמו. ולפי שעיני מלאו דמעות לא הסתכלתי היטב במראהו, אף לא הבטתי אליו. לכן לא אדע מה היה מבע פניו בשעה ההיא. לא אזכור גם כן כמה רגעים, או אולי שעות, ארך מחזה הנהי ההוא. הלך לו רעי מעמי. אף ימים הלכו להם; שבועות וחדשים חלפו. וכאן תקופת־בינים מטושטשת לגמרי בזכרוני. לא אזכור, למשל, אימתי העתיקו הורי חיה היפה את מושבם לביתם החדש, שנבנה לתלפיות למרגלות הסלעים, העוטרים את העיר מעברה השני. והנה רואה אני את עצמי כבן ט״ו, ולמעלה מזה. ואף רעי אבשלום כמוני, כי שוי־גיל היינו. אך זאת אזכור, כי אבשלום רעי לא היה עוד בימים ההם מהולל ברוב תשבחות, כמו לשעבר. משל סר חנו, פנה הודו, פג זיוו. לא זה אבשלום מאז. לא עוד תכשיט בפי כל. זכורני, רבים הביטו אז אליו בעיני־רחמים: הזהו אבשלום? כל הבריות, משמע, אוהבים יפעה, נפשם תשיש על הפריחה וכל אות כמישה הוא להם לדאבון לב. רעי אבשלום לא קיים את התקוות שתלו בו כל רואיו משחר־ילדותו.

שמעתי אומרים שהאהבה היא כגשם־נדבות להפרות את תלמי הלב. אך, אהה, הקורות לרעי אבשלום הוכיחו לי, שאין כל יסוד לדעה, המוצאת באהבה מקור־ברכה להתפתחות האישיות. אדרבה, רעי אבשלום, שתקוות רבות כל כך נתלו בו מנערותו, לא עלה למעלה למשכיל בהשפעת סערת האהבה שצררתו בתוכה. יתכן שאהבה זו, שפגעה בו, היתה חזקה מדאי מלהיות לגשם־נדבות ונעשתה משום כן מבול שוטף, שגרף מעליו את השכבה הדשנה של נפשו ועקרה את נצני החן והשכל הטוב בעודם באבם בקרב־רוחו. בעצם אביבו באו עליו זלעפות הסתו. נמשלה האהבה כנראה לתורה ולכל סגולת חמדה, שעתים היא נעשית סם חיים ועתים סם מות. סבור אני, שהיפים, הזיותנים, ראוי להם להיזהר היטב־היטב, שלא יפלו בפח האהבה. אין האהבה ענין משלהם, לא תהיה תפארתם על דרכה. הם מפוארים לעצמם, ואין תפארת לתפארת. דינם להיות נאהבים; אך תפקיד המאהבים אינו הולמם כלל וכלל. כלום קלה היא מלאכה זו להיות אדם ביקר, אדם בהוד, להיות, נאמר זאת בפשטות, אדם יפה? היופי משא לעיפה על בעליו, עבודת פרך ממש. ואומנות המאהב אף היא נטל קשה עד למאד. נמצא, היפה אינו מסוגל לאהוב, כי אין האדם עוצר כוח לעשות שתי מלאכות קשות בבת אחת. אהה, רעי אבשלום הציץ ו…נפגע. איני זוכר בדיוק את השתלשלות המעשים לפרטיהם, אם בבת אחת נשחת הודו ונעמם זיוו ונתמעטה דמותו ובא קהיון על כל מעלות רוחו וסגולותיו התרומיות, או כי לאט לאט ירד ממדריגתו וכוחות נפשו נצטמצמו ונידלדלו כאותו קנקן, שנתהווה בו סדק זעיר ביותר והנוזל שיש בו ניגר טיפין־טפין. אך זכור אזכור כי יום אחד נעשה פתאום לפתע ברור לכל, שאבשלום התכשיט אינו זה שמתמול שלשום. לא זה האבשלום — ענו ואמרו כולם פה אחד. מכל מקום אני הבחנתי בדבר זה לפני שהענין נגלה לרבים. היטב ראיתי כי לאחר שנעמם זיוו, סר חנו; וקשה מזאת: סבר פניו העליז ניטל ממנו וחוט של עצבות ומרה שחורה נמתח על מראהו. על כל מראהו, על הילוכו, על לבושו, על מבטו, על קצב קולו. הוא היה עצוב בעצבונו, בדברו יגונים, באנקותיו, שהיו מתמלטות מפיו כמו בשגגה, בגעיות הבכי, שהיו תוקפות אותו לפרקים. אך עצב קודר ממש היה משתפך בפניו בצחוקו דווקא. בכיו ציערני. אך צחוקו, זוכר אני, פגע בי כמדקרות בבני מעי. יש צחוק… רבותי… יש צחוק היוצא מפינו, שהשטן עצמו שוחק בו על משבתנו. יש צחוק, שהוא בכי כפול שבעה. יש צחוק, שממנו, כן, ממנו, בדיוק ממנו, מתחיל הטירוף…. הוא הנקודה הראשית… השפיר… שממנו זה הענין הביש מתהווה… הוא־הוא… סבורני כי ברעי אבשלום הענין הביש התחיל בה בנקודה דווקא… אלא שהאחרים לא הרגישו תחילה בדבר… לא הטו אוזן קשבת לפרץ הצחוק המשונה מפי התכשיט, כשם שרבים לא נתנו תחילה את מבטם על היגון השפוך בפני עלם חמודות זה, שהיה כל ימיו מנורת המאור של גילה וריבה ושמחת־חיים. אך אני בכל זאת ימים רבים נפתיתי לתקות שוא, כי אין עצבות זו אלא רוח רעה חולפת על סף לבו, עננה קלה אשר חמדה לה שבת במראה פניו. חזק היה בטחוני בתכשיט, כי לא יכזיב, וכי שכינת החן והחסד, הזיו והזוהר, לא תסתלק ממנו לעולם. אגיד ולא אכחד: מלכתחילה נראתה לי רוח העצב, שפקדה את רעי אבשלום, לוית־חן ותוספת־קישוט לו. ואולי, סבור הייתי, יהא דבר זה גם למקור־ברכה לו. הן טוב לגבר כי ישא עול מעט בנעוריו, וכי יטעם גם ממרורי החיים, חושב הייתי לעתים: רעי אבשלום יפה הנהו מדאי מלהיות אדם השלם. יפה הוא כשושן ודרכו תהיה תמיד סוגה בשושנים, כל רואיו ילבבוהו ויחמדוהו וכל משאלות לבו יתנו לו — ואיככה יראה את החיים ברוב עניניהם? הלא דבר לא יהיה לו עם האדם, פגעי בני אדם לא ידע, ולא חלק לו עם האדם. לכן סבור הייתי, כי צער מעט יוסיף לו אותו תבלין, אותו קורטוב מלח, שבלעדיהם כל תבשיל טעמו תפל. דבר זה למדתי גם מטבע הגוף, שכל זמן שהוא בקו הבריאות הגמור ואין לו שום מיחוש, הוא גם את עצמו אינו חש ואינו מרגיש כלל בבריאותו. אך מיחוש מעט הוא בנותן טעם להרגשת הבריאות. אף הוא משמש מזכרת לגוף להישמר מצנים ופחים ומכל המזיקים הרעים. נמצא, המיחוש שומר על האדם מפני המחלה. וכך עצבות מעט מזככת את השמחה מסיגי ההוללות. ואולי, ואולי, ואולי, סבור אני, דרושה לכל אדם, לכל אדם, טיפה קטנה, טיף־טיפה, של טירוף כדי לשמור עליו מפני השגעון. ראיתי חכמים שבבני אדם, והם מצויים במיוחד בקרב עם האיים, השומר תמיד נתיבות השכל הישר, חי בחסכון גם את חיי הנפש, ונוהג מעשיות קפדנית גם בנכסי הרוח, שמתוך חרדה יתירה על מלאי הזהב של השכל הישר, השמור באוצרם, הם נזהרים משימוש־יתר במטבעות השכל הטוב, אלא מגלגלים מפעם לפעם בדבורים חסרי־שחר ומחליפים בחשק זה עם זה מלים של הבאי; נראים כמשתגעים בשביל שלא ישתגעו ממש. וכי לא מתוך בינה יתירה בני אדם משתטים? ככה, סבור הייתי, חומד לו רעי אבשלום לצון מעט. סבור הייתי. אהה, טעיתי. טעיתי לגמרי.

לא אאריך עוד, רבותי. אני חוזר לסיפור המעשה והנני בא לידי סיומו. אני פוסח על כמה מקרים. סיפור המעשה אינו תלוי מפרטי המקרים והמעשים, אלא מסך הכל של הקורות, ועיקר בו סוף המעשה. סוף המעשה כך היה. ראשית סיפורי חלה בזמן שהיינו עוד נערים. בינתים גדלנו, בגרנו, הצמחנו שפמים. בדקתי ומצאתי כי השפם הוא סוף הנעורים. והוא שומר הסף של הבחרות. אדם נער עד חתימת שפם. מכאן ואילך בחרות קופצת עליו. תור הנערות, סבור אני, הוא מאיזו בחינה גם תור הילדות, ואילו תור הבחרות מצפצף גם בקול הזקנה.

בגיל שש עשרה נתפרדה חבילתנו ורוב חברינו עזבו את עירנו והלכו לנוע על הכרכים הגדולים. עיירותינו הנדחות שכולות הן. לרובי בניהן אין בהן מחיה ונגזרה הגלות עליהם. אני הלכתי לחפש לי בסיס־קיום לכרך אחד בדרום, ואילו אבשלום לכרך אחד שבצפון. מפי השמועה נודע לי, כי לימים באה גם חיה היפה בגלגולי הנסיבות לגור בכרך ההוא. אמרתי מפי השמועה ובדגש חזק, כי מכאן ואילך אין בידי כל ידיעות מכלי ראשון. אלא שלא כל הידיעות שבידי על הענין הזה שאובות מן השמועה. קצתן נתחדשו לי מדעתי בדרך ההשערה ועל ידי הבנת דבר מתוך דבר. מה שנתחסר לי מן השמועה המפורשת מלאתי על ידי קטעי־דבורים ורמזי־סברות וילדי הדמיון; מה גם שהחוליות גופן נתונות בידי כמעט כולן משכבר. הנפשות הפועלות נודעות לי בראשי־קויהן ואף גופי המעשים מבוררים לפני בראשי־פרקיהם. לא הייתי צריך אלא לטיח מעט כדי להדביק את הענינים זה אל זה וללכדם לשרשרת. והנה המשך הדברים והוא סוף־מעשה. פעם נזדמנו יחד אבשלום התכשיט וחיה היפה שם בכרך ההוא למסיבה אחת כגון זו שלנו, למשל. איני יודע אם דרך מקרה או כי יד מכוונת היתה בדבר. אף איני יודע אם זו היתה להם פגישה ראשונה בכרך ההוא או קדמו לה כמה פגישות אחרות. מסתבר שזו היתה ראשונה. אך דבר זה ידוע לי, כי התכשיט שהתייצב מבלי משים בקרבת יפת התואר, האבן השואבת לכל מערכי רוחו ורחשי־לבו, לא השגיח בה כלל, לא הביט אליה ולא דרש בשלומה. עיניו היו משוטטות כלפי מעלה. עיניו? כולו היה משוטט ומרחף כלפי מעלה. כולו היה נשר הממריא למרום, יודעים אתם, רבותי, יש אנשים, הכרתי כמה מהם, הצועדים ברגליהם רק למראית עין, ובאמת יש להם כנפים סמויות מן העין, והם כצפרי השמים בכנפיהם יעופו, יעופפו, באין רואה. הם ניצבים על האדמה, אך רוחם ישאם למרום ועם רוחם גויתם… יודעים אתם… יש טייסנים בלתי נראים… כזה היה גם אבשלום התכשיט. והנה הוא עמד בקרבת חיה היפה, אך הוא עף לו למרום. המריא כך… בכנפים… אליה לא הביט אף במעוף עין, ובה לא נגע אף במעוף־כנף. עמד ולא הוציא הגה מפיו. שעה ארוכה? שעה קצרה? איני יודע. לא הייתי באותו מעמד. הוא היה נבוך, נכלם. נחרד. לא האמין למראה עיניו, כי חיה היפה קמה גם נצבה לעיניו. הוא פחד מאד. לא חייך כלל. הוא שנשמתו רחצה תמיד בנחל עדנים של חיוכים, לא קידם אותה בבת־שחוק מעטה. הוא ניצב לקראתה כבול־עץ, איש חסר־לב וחדל־רגש. אך פתאום לפתע השתפך חיוך רחב, ומסתמא מטופש, ממושך מאד, על פניו, וכפי שאני משער לי, אף געה בצחוקו — רעי אבשלום היה לו הרגל, כפי שזכור לי, לגעות בצחוקו, כאילו לא היה אדון לו ולא מחוללו, אלא משועבד לו, נדחף על ידו. זכור לי גם כן, שהייתי לפעמים מהרהר אחרי מידה זו שלו ומוצא בה טעם לפגם. אלא שרעי אבשלום נמנה היה עם ילדי השעשועים של הטבע, שכל פגם לזולתם נראה אצלם לוית חן. אף דבר זה זכור לי, שמתוך צחוקו, בשוליו, ואולי גם באמצעו, היה משתמע לפעמים מעין דרדור יבש, ואגב כך צרחני מקצת, שהאוזן סולדת ממנו ומתלווית לו לעתים גם נעימה של שובע־רצון, של שישו בני מעי, שכל פעם שאתה מוצאה אצל מי שהוא מתלקח בך שביב של רוגז, של כעס, של שנאת חנם, מותר לומר, של שנאה על לא דבר, החמורה שבשנאות. ואילו צחוקו של התכשיט לא עורר מימיו כל סלידה או אפילו קורטוב טינה בלב. לפי המסופר והמשוער בפגישה ההיא נתעוררה סלידה אצל חיה היפה מצחוקו הגועה, והיא סחה לו בזלזול קנטרני: תמהה אני על התקפת צחוק זו שבאה עליך פתאום… דומה אתם לאדם שנתבשר זה עכשיו על זכיה בגורל… שפר עליך חלקך, משמע… רואה אני, שהשמחה במעונך — הפטירה בנופת נשיית, שמתקה מהול מרירות. כן, ענה בהתגלות־לב, שהיתה גולת הכותרת במכלל מעלותיו. אני שמח. אני באמת שמח להיות שוב בקרבתך. איככה תשמח — אמרה בהטעמה היתולית ותלתה בפניו מבט, שחדשי ההפסקה, ואולי היו אז שנות ההפסקה, לא אזכור את הדברים על בורים, זרעו בו ניצני הבגרות, ומבטה לא היה עוד רק רך כלשעבר, כי אם גם שנון, ולא רק שוחר ומלטף, כי אם גם בוחן ושופט, ואתה לא ראיתני כלל, אף לא הבטת אלי אפילו מבט למחצה לא הטלת בי… אני, כפי הנראה, איני שווה אצלך אף מעוף־עין אחד. הלא בז אתה לי, לא כן? הגעו עצמכם, רבותי, וכי מה יכול היה התכשיט להשיב לה מיניה וביה, להפריך את דיבורה חסר השחר? הוא פשוט געה בצחוקו. שום דבר מן הדברים שנתרחשו שם אותה שעה אינו ידוע לי ממקור ראשון… אני הכל מכלי שני ושלישי וקצת מדמיוני. הנני מניח מדעתי, כי רעי אבשלום אותה שעה גלגל את רעמי־צחוקו בעוז ובלהט. ואלא מה יכול היה לעשות באותו מעמד מוזר? כל פעם שאדם שומע מפי חברו איזה דיבור של הבאי, של הבאי גמור, של הבאי שבהבאי, יוצא עד כדי כך מגדר התבונה כל כך לא מתקבל על הדעת, שאי אפשר ואף לא כדאי כלל להטריח את השכל כדי להפריכו, אין הוא כלל בתוך חוג שיפוטו של השכל, מה שייך? ההגיון אינו כלל בר פלוגתא שלו; ממילא הוא מוציא מבית הגנזים שלו את הצחוק להכות את ההבאי בפולסין שלו. הצחוק הוא הנשק הסודי שלנו. אין כמוהו ראוי לשמש שבט לגו כסילים. מה שלא יעשה השכל הישר, יעשה הצחוק. עצבי הצחוק מעצמם יוצאים לעמוד בפרץ כל פעם שהשכל מתפרק מכלי־זינו. בצחוק אדם מכה לא רק את זולתו. כי אם גם את עצמו, אם הוא גופו נכשל באיולת. געה אבשלום התכשיט בצחוק על יעלת החן. על נפשו שפך את חמת צחוקו.

ובתום צחוקו, ואולי בתוך־תוכו, בעצם געייתו, מבלי להסב אליה את מבטו, מלמל: ואני אראך, בעיני רוחי אסתכל בך. אני כדי להביט בך עיני יוצאות תחילה מחוריהן, פורחות, עולות, לגבהי־מרומים, ושם אני צופה בך. צחקה חיה היפה בצחוק, שחדשי ההפסקה, ואולי שנות ההפסקה, הדבר אינו זכור לי כראוי, עשוהו בוגר, למדי, ואמרה במורת־רוח גלויה: תמהה אני, שאתה עומד לנגדי בהקיץ. הרי נוח היה לך מסתמא להיאחז בשעה זו בחבלי שינה, משערת אני לי, כדי להסתכל בי מתוך שנתך ולראותני בחלומך.

היפה היתה גם חכמה מחוכמת, ולכשתרצה גם חכמה להרע; וככוחה לחלקות־לשון כן כוחה לשלוח חץ שנון ללב האיש המדבר אליה בהתגלות־לבו. אכן, עקצה אותו וידעה במה עקצה. אבשלום התכשיט, בן עירנו היה בלב ובנפש, בכל הגיונו ובכל הלך־רוחו. הבנים היפים, הזיותנים, הם גם בנים נאמנים למקום מולדתם וכל חן מקומם בהם, תמצית המהות של עירם יצוקה בישותם. עירנו חולמנית היתה, כי מעודה היתה אפופה חבלי־שינה, כל קול־שאון לא חדר לתוכה להקיצה מתרדמתה; צפירות מכוניות לא נשמעו בחוצותיה; קול הקטרים לרכבות לא הגיע עדיה; פעמוני בתי החרושת לא הזעיקו את הפועלים לעבודתם; אפילו פרות בהמון לא המו בה, רק השכוי לעת בוקר וקול שופר בירח אלול ובימים הנוראים השביתו לרגע את הדממה הנסוכה בחללה. ואני מדי דברי בזאת זכור אזכור, שאפילו הצפרים בסביבותינו היו מנעימות את זמירותיהן בלחש־מלוחש, כאילו בורא העולם ייחד למקומנו שבט־צפרים מלחיש. האומר שירה בצקון־לחש, כאילו ממתיק סוד. זהו. זהו. אנשי־לחש היו כל תושבי־עירנו; אבשלום התכשיט לחשון מאין כמוהו. הוא היה הם־הם ביסודו שלו; הוא גופו הזיון חלום, ובאיצטגנינות החלום היה צופה בעולם האל. הוא התהלך כחולם, הגיונו חלומו, אהבתו לא כל שכן, שהיתה טבועה בחותם החלום. רבים בני הישובים הנדחים, אשר חונכו מנוער לחלומות, כיוון שמעתיקים את מושבם לערים ההומיות, מיד הם קורעים מעליהם את כסות הלילה, שהלבישתם אמם מולדתם, קורעים מעליהם את חיתולי הילדות, משנים את טעמם, ממירים את הלך־רוחם, טובלים עצמם בתוך ים הרעש של הכרכים הסמבטיונים. וסמוך לטבילה מקבלים עליהם את דת הכרכים וסוגדים לנימוסיהם, הולכים בחוקותיהם ועונים אמן אחרי קול המון סואן. אך לא איש כאבשלום התכשיט ישנה טעמו וימיר רוחו. לא איש מהם ומהמונם הוא אבשלום ויכזב. אבשלום רעי נמנה עם אנשי המעלה אלה — והם מעטים בכל עת ובכל מקום — שאינם מסוגלים להיות מומרים ולהשתחוות לשום צלם זר. צלמם בם ורוחם יורה להם את דרכם. נשמת אל שדי תאלפך — אמר צדיק אחד על עצמו, להשמיענו, שהוא בכל שואל לעצת נשמתו והיא תאלפהו, תדריכהו, אך שום מרות מן החוץ אינה מסוגלת להוציאהו ממעגלותיו, אשר גדרו לו טבעו, מזגו, חינוכו, אמונתו ושורש־נשמתו. אבשלום רעי היה איש שורש נשמה ומולדתו מולדה בתוכו פנימה. לכל אשר הלך נתלוו אליו שרשיו ועירו הקטנה, החולמנית, מהלכת אחריו, כי הוא ילד התמיד. היטב אשר הבחינה בו חיה היפה, שעיניה הזוהריות אצלו נשיקות ועקיצות כאחת. הוא, נאמן בית מולדתו, הסתכל בה במשקפת החלום. יש מחניפים לחלומות, יש מפחדים מפני החלומות, ויש בזים להם. אך על הרוב נוהגים בחלומות יחס רב־אנפין, שמעורבים בו חיבה, אימה, צפיה, ובוז גם יחד. חיה היפה לא יצאה, כנראה, מכלל אנשי התערובות ההם. היא קיימה באבשלום אביר החלומות כבדיהו וחשדיהו, לבביהו ועקציהו, משכיהו ודחיהו. קרתני נחמד זה, רואים אתם, הביא עמו לכרך הרועש את חן הבלחש ואת המסתורין של נחבא אל הכלים ופרוש, שהוא לעולם בן חורג למציאות… הקרתניות היא בעלת דו־פרצופין. פני הדיוט לה מכאן, ודיוקן האציל מכאן. ענין זה, רבותי, היה תמיד מופלא בעיני: מפני מה אותו סבר פנים, אותו הילוך, אותם נימוסים, תנועות והעויות, המשווים לזה דמות של הדיוט ונחות דרגה, דל וכושל, והם מכריזים על כל צעד ושעל על מוצאו הנמוך והאביוני, אוצלים לזה הדרת־פנים של אפרתי מלידה, אציל ברוחו ואביר הטעם הטוב לפי חינוכו. פלא, אני ראיתי בחיי כמה חכמי הנוי יודעי חן, וכולם קרתנים בני קרתנים היו. משל אותם ישובים נדחים ומרופשים, הזרועים קני דלות ובקתות עוני, הפרוצים לשממות, הקרועים ובלואים ומלוכלכים ומצולקים, כולם פצע וחבורה ומתום אין בהם, קללת העצלתים שפוכה על פניהם, הם דווקא עוצרים איזה כוח, איזה כוח־סגולה, לגדל אישי־מעלה זכים וטהורים, בעלי מידות תרומיות, אראלים, המרחפים בעולמות העליונים. חידה היא ותהי לחידה. איכה יהפך הרפש ליפעה ודלות שחורה לנשמה יתירה? איככה זה יצמח מתוך העזובה הזאת בן המלך החולם המכושף? פלא על כל פלא: בישובים הדלים ההם, היושבים פרזות, ללא בתי חומה הבנויים חדר לפנים מחדר, ללא שערים סגורים על מסגר, ללא דלתות נעולות ללא תריסים מוגפים, ללא וילונות על החלונות, ללא פעמונים מצלצלים לכניסה פנימה, ללא גדירות מסביב לבית; אדרבה, כל בית נתון בחוץ והאנשים שוכנים כמו בחוץ, הגופים במערומיהם כמעט ואף הנשמות כאילו מוקעות לחוץ וכל אשה יודעת מה מתבשל בקדירת חברתה, גדלים בכל זאת אנשי המסתורין מאז ומעולם, אישים שומרי סוד, אשר כל זר לא בא בסוד נפשם ואין מבין לרוחם, בחייהם נבדלים הם לעצמם ובצאתם מן העולם יוליכו עמהם לתוך קברם את מסתרי הגיגיהם, איש מימיהם לא תיכן את מערכי רוחם ולא בא עד שורש־נשמתם. אכן, אנשי שורש הם והשורש הלא נעוץ הוא לעולם במעמקים. כנגד זה הכרתי רבים ילידי הכרכים הגדולים, שאפילו אנשי ערך הם, אין כל דבר סתר יצוק בהם. אמנם, תוכם אינו כברם, אבל תוכם ברם.

אין בהם כל פינת סתר. אמנם, אין בהם אש שלהבתיה, אבל אין בהם גם אמת צל. הכל אצלם גלוי ושקוף, אם כי אינם נמנעים מן השימוש במסכה. אדרבה, הם שמים מסוה על פניהם, אבל לא על מנת לכסות על סוד כמוס שבהם. או על כל מה בעל ערך ממשי שיש בהם, אלא אדרבה כדי לחפאות על מה שאין בהם או על הריקנות המצפצפת בנשמתם. בדקתי ומצאתי, שרוב אנשים מכזבים ומשקרים רק משום כך שאין להם אמת להגידה. אילו היתה להם איזו אמת קשורה ללב היתה האמת עצמה מדברת מאליה מתוך גרונם. כיוון שאין להם שום ודאי של אמת בלבם, ואינם יכולים כלל לשאול בעצת לבם, אלא נאלצים לבחור להם בשכלם ממש איזו אמת, על כרחם מגמגמים בלשונם ומגמגמים בלבבם, מכזבים ומשקרים. השכל, שנעשה אדון ועליו נתונה המשרה שאינה הולמתו, להתוות דרך, על כרחו שקרן וכזבן. השכל, רבותי, הוא טיפש, אומר אני, שוטה גמור, וכל השוטים סוטים מדרך האמת. ולא כן אבשלום רעי. שוטה לא היה מימיו, לכן האמת היתה תמיד נר לרגליו. והנה לתוך כרכיות זו, שהיא עולם של סוד ללא מסתורין ושל נימוס ללא כבוד — כל המשקר פוגע בכבוד האמת שהכל נברא בצלמה, ונמצא, הוא חותר תחת כסא הכבוד של הבריאה כולה — בא לישב רעי אבשלום, שהיה כגוזל מכונס תחת כנף אמו האמת, והקרתניות, קנו החמים, היתה מעון נאמן לו. הוא אף בשבתו על אדמת מולדתו היתה רוחו מהלכת במרומים והגיונותיו נשאוהו תמיד אל למעלה בקודש. כעת הוא נעקר מאדמת מטעו ובא לנכר. הוא נעקר ממחצבתו ושרשיו עמו, וכך הוא הלך ושרשיו אחריו. לא נקלט בחיי הכרך. לא נקלט. אני שם לא הייתי עמו, אך אני יודע זאת. כך היה המעשה, ולא יתכן כלל שהיה לא כך. הקרתני בכרך, אם אינו נכפף, הוא נשבר. רעי אבשלום לא היה חלקו עם הנכפפים. על כרחו נידון להישבר. בני הכרכים גדלים וחזיון עולמם גדל עמהם, מבגיר והולך. כל זמן שהם ילדים, מתעטפים בבגדי משי וארגמן. לאחר כך לובשים מדי־חול ובוזקים אבק של חולין על כל חזות עולמם. אך אבשלום רעי היתה בו מידת הקרתנים, שאינם קורעים מעליהם את הפורפוריה לעולם וכל ימיהם מסתכלים באספקלרית ילדותם. אז, אז, בימי הילדות, היה אף העולם ינוקא, רך וענוג; הירק היה מוריק עד בלי די והשלג הלבין לאין שיעור וגבול; היום אפילו בסגרירותו היה יום בהיר בשחקים והלילה עמוק באפלו. כזה נשקף העולם לכולנו. לאבשלום על אחת שבע, כי הוא היה ילד על אחת שבע, ילד הילדים. הבריאה התנוססה לעיניו בבתוליה. אהה, רעי אבשלום לא שינה את טעמו, לא המיר את הלך רוחו, לא יצא עוד מאיצטגנינותו, לא פשט מעל עצמו את מדי הילדות ולא הפשיט את העולם ממחלצות־תומו. אף בנכר דבר בשפת האם מולדתו, בשפת הקרתני הרך והענוג.

חיה היפה הטיחה עליו בצחוקה הנמרץ, שהיה קשיש הרבה מכפי גילה ואמרה: בעיני רוחך תביט אלי. חוששתני כי רק ברוחך תהגה לי אהבה. כן, ענה לפי תומו, ברוחי אשחרך. היא צחקה בצחוק משובה ואמרה בלצון מרירי: וכי רק רוח אני ולא בשר? או כי אמרת: גם ברוחך? היינו, פי שנים תאהבני. אחת בגוף ואחת בנשמה… רעי אבשלום המסכן! גחלת האהבה אשר מימיו לא העלה אותה על שפתיו ואף לא הגה אותה במחשבתו — הנפש הנלהבה לא תהין, לא תוכל כלל, להפיק מתוכה אהבה ליצור הנערץ. דלה היא בעיני עצמה. כל הפקה היא אדנות. ואילו האהבה היא ביטול עצמו במציאות הנאהב. בדומה לירא אלהים החרד מאד, שאינו מעז להגות את השם המפורש, כך האוהב הגדול נשרף בלהבת אהבתו. האהבה היא נירונה — הנה היא מגולגלת בפיה כגחלת עוממת או כאוד דעוך לגמרי. הוא עמד דום, ככבשה נאלמה. כעת לא היה עוד מבטו שמוט לצדדין כמתחילה, אלא פרח כלפי מעלה, פרח ועלה לעילא ולעילא, משל היו עיניו שתי צפרים והוא קרא להן דרור: עופו לכן! אף חיה שתקה כמה ששתקה. ואף על פי שעיניו היו משולחות מקנן ראה בעיני בשרו ממש וכי אין זה כך? יש שהעינים עצומות, מסולקות, והן מביטות ורואות. אף אבשלום רעי ראה אותה שעה ממש, שעיניו התעופפו כלפי מעלה, עוית של בכי בפיה. ולאחר כך שמע גם את קול תחנוניה: מה לך מחריש? הגד לי מלה. מלה אחת טובה השמיעני. הכי לא תזכרני מאז?.. אנו עוד ילדים היינו. הכי לא אהבתני אז? הלא יפה הייתי אז. לא כן? “את היפה בנשים”, אמר, ולא בקולו. “לא ידעתי כלל שאתה מסוגל להיות שקרן כזה. לא, ליצן רע אתה, שהנך אומר לי זאת. אני כעת כעורה וגועלית — הטיחה כנגדו במרי־זעם ופניה המעוותים נתכערו להחריד. אבשלום ראה את הדמות הנעוה, שזקנה וכיעור קפצו עליה לפתע, בעינים־לא־עינים. לאחר כך השפיל את מבטיו מן המרומים וראה אותה שנית בעליל כזאת. פניו החווירו וקולו רעד. מה מלים את אמרת? הלא את היפה בנשים… לא נולדה עוד כמותך. אני מאז ראיתיך ועד היום בך אהגה… את לי אור החיים, חזות הכל. אני ככה אהגה בלבי: מאז ומקדם ברא האל את העולם בשביל… שמקץ יובלות… שמיטות… תקופות ארוכות תיוולד חיה היפה בעולם. את עלית לפני האל במחשבתו כשברא את העולם… אני ככה אהגה בלבי תמיד: את אחת ואין שניה. את צלם כל היש ותמצית כל הטוב… תכלית הבריאה. בלעדך מה טעם, מה חן, מה דמות לכל? מי ידמה לך ומי ישוה לך. הו — קראה בחרדת־אימה והטילה את כפה על פיו להסותו — הלא אשמע דיבורים משונים מפיך, מלים מוזרות חסרי־שחר. לועג אתה לי… להתעלל בי רצונך….או…כי..או כי חושיך נתבלבלו ודעתך נשתבשה עליך”… מסתבר שהפסוק האחרון פרץ מפיה בשגגה… ובוודאי לא מתוך שיקול הדעת. אבל כיוון שנאמר חזר ונשנה בפיה, ספק בשוגג וספק במתכוון, כדי להטיל על ידי החזרה נעימה של מהתלה קלה בדבריה. אך הוא משול היה אותו רגע לצפור, שחץ פגע בה ומכתה אנושה; ומחמת שהיא צפור קלת־כנף עוד היא מפרחת ועולה ועד לערפלי־מרום, מגבירה חילים במעופה, כמו פצעה האנוש נוסך בה אונים חדשים.

כך הוא עוד עצר כוח לשוות לפניו סבר של שכל טוב והוא סח לה בקול צלול ומתון: כי, נכון דברת. היטב בחנת אותי. אני, כנראה, באמת מבולבל קצת.. דעתי נשתבשה עלי, ואני, כמדומה, כולי איני בסדר. אפשר אני כאן… בעולם הזה, תועה לגמרי… תועה־לבב אני מסתמא. לא, אמר כסח אל עצמו, אינני חולה רוח… ואולי… וכי אני יודע? חיה.. את יפה. ראיתיך תמיד היפה בנשים…

הוא פתח בדקלום בהצהרה חגיגית, בקול חם, בעינים מלוהטות, אך הסיפא של דבריו נאמרה כאילו באפס־חשק ובקול עמום וחסר חיות, ועיניו היו כבויות. אף היא ענתה לו ספק בחום מלבב וספק בקפידה קרה: אבל אתה שקרן חסר־בושה הנך. בשפת חונף תדבר אלי, כמו כל הגברים האחרים, החולקים לי מחמאות. אומר אתה, שראיתני תמיד היפה בנשים. אבל כלום ראיתני פעם? וכי הצצת אלי מימיך? הלא אף מבט לא העפת עלי. וכי גוף אני לך? אף לא כדמות הגוף נראיתי לך. כתמונה אני נשקפת לך. וכלל לא נדמיתי לך כאשה.

ואתה גם עכשיו אינך מביט אלי. מי יתן ותתן עינך בי לפחות הפעם ותראני כמו שהנני. וכי מה אני? לא כלומית אני. אשה כמו כל האחרות. וכי מי אני? בחורה כעורית — וזה הכל. למה לא תביט אלי… אלי ישר… בעינים פקוחות לגמרי… שתראני כמו שהנני. וכי מה יש בי? הנה אני כפי שהנני. מצח צר. חוטם עקלקל. פרצוף מארך. עינים עכבריות עוד יש בי טיף־טיפה של חן. מושכת אני קצת בחורים, לפי שצעירה אני. סבורים שיש בי רעננות. אינם רואים שאני שמנמונת משום שאני יודעת להסתיר זאת… אני מתלבשת כך, שאין רואים ואין מרגישים בי זאת… סופי שאהיה אשה שמנמונת וגועלית כאמא שלי. מה אתה מביט ככה כאילו ש… אני יודעת מה… כאילו שהעלבתי אותך… כאילו שפגעתי בדבר מה קדוש לך…? מה יש כאן קדוש. אין בי שום דבר קדוש… לא שום דבר סודי. אני לעת עתה גוף יפה… וחצאית.. וכל זו שאני ככה מלמעלה. ועד למטה שלי… כל הכל שהוא שלי… הוא כל כך חסר ערך… רק את העינים הנני מאחזת… סבורים עלי שאני כזאת וכזאת… ואני כלל לא כזאת וכזאת, כי אם פשוט גועלית… לו הכרת אותי כפי שהנני היית גם בז לי. אני בטוחה בכך… אני פשוט מרחמת עליכם הגברים… כולכם טפשים הנכם… חושבת אני שדעתכם של כולכם משובשה עליכם… לזאת אני אמרתי לך, שאתה, כנראה, מבולבל קצת או בדומה לזה… לפי שאני עוד קצת שנים, בטוחה אני, אהיה דומה לאמא שלי והיא מכוערת לגמרי…

יודעים אתם, רבותי, כל דו־שיח הוא זמר דו־קולי, דואית, הוא ערוך על פי תוים ועשוי בקצב מסוים בין שכל אחד פורט לו לחוד על מיתר משלו. בין ששניהם פורטים בבת אחת או בזה אחר זה על אותו מיתר עצמו. אבל פעמים חל קלקול בדואית, שאין השניים כלל ערוכים ומכוונים זה אל זה, אלא כל אחד פורט לו לחוד לגמרי ללא כל תיאום. דו־שיח נהפך לשני חד־שיחים, שכל אחד פונה לעברו. מעשה זה מתחולל על הרוב ברגע שכול ואבדן גדול, ששתי נפשות הקשורות זו לזו נקרעות זו מעל זו ביד גורל אכזרי ותוך כדי ההתקרעות נתהוו בשניהם פצעים שותתי דם ומעכשיו לכאורה הדמים שותתים אלו לאלו, אבל הנפשות מפרפרות במכאוביהן זו ליד זו ולא זו אל זו, אם כי חבל סמוי מן העין קושר עוד את השתים לאחדים, ולא עוד אלא מושכן זו אל זו והמשיכה מחריפה את הכאבים. ככה פרפרו כעת חיה היפה ואבשלום התכשיט זה ליד זו והוסיפו לקיים דו־שיח, שלא היה עוד אלא בגדר מלמולים שניים או שתי שוועות־כאב של שני חרשים. הוא אליה כמו מדבר בחלום־שנתו: את היפה בנשים… כרוב את, מלאך, חזיון ולא בשר… והיא לו בקול רך וענוג מהול לעג מרירי ורסיסי צחוק דוקרניים: אין זאת כי תרוממני למען תשפילני. תקראני מלאך, כרוב, חזיון, כי לא אשה אני לך. מי גבר יחשק במלאכה? הגברים מחזרים אחרי הנשים ולא אחרי מלאכות. תמהוני אתה, בחיי. מוזר ביותר: מרצה אני לפניכם רוב דברים כאילו אני גופי הייתי שם באותו מעמד ועד־שמיעה הייתי. אך לי נודעו הדברים מכלי שני או שלישי, וקצת אני מבין מדעתי. היטב הכרתי את רעי התכשיט ויכול אני להגיד את שיחו, אם כי לא הייתי שם אותר, שעה. אף דבוריה של חיה היפה שהגיעו אלי עד מפי עד, ניכרים שהיא באמת אמרה אותם. ואל נכון נפלו ביניהם עוד דיבורים ואולי גם מעשים בלתי ידועים לי. אך זאת אדע… וכעת לא אאריך עוד… מגיע אני לסיום הסיפור, ידידי הנעלים. כן, אני זאת אדע כי דו השיח, שהיה מנסר כמה שנים, תחילתו בעיר מולדתנו הנדחת וסיומו המבהיל בכרך הדרומי, נעשה בשתי שפות נבדלות לגמרי. זה מעשה בשנים שניגנו יחד בשני קצבים שונים זה מזה לגמרי. יפה היתה חיה, היפה בנשים, בן־פורת היה אבשלום התכשיט, ואף על פי ששניהם יפים היו, הרי שונים היו כל כך זה מזה. לעולם אין ההתנגשות בין היופי והכיעור גורמת חבלה כזו, העשויה להיעשות במערכת הקרב שבין שני סוגי יופי שאינם תואמים זה לזה. האוייב הפנימי הוא הגדול שבמזיקים. מי האיש, אשר ישמע סיפור קורותיו הנוגות של רעי אבשלום, ודבר המכשלה אשר פגעה בשכלו הצלול מיד חיה היפה, חזיון־חלומו, לא יעלה במחשבתו את הרעיון כי אדון כל הרוחות או שטן כל בשר, השליך במחשבה תחילה את חיה היפה מאוצר הנשמות אל עולמנו השפל, כדי שתהיה כפתן חרש לאבשלום התכשיט בדרכו אל היכל החרדות, לעכר את רוחו ולחבל בשכלו? כן, אף היופי הוא מוסר אלהים או מטה זעמו של השטן. אף היופי.

כן, שניהם יפים היו; אך שונים היו זה מזה. אמנם, היו לפעמים תמימי־דעים ועתים גם תמימי־דרך, אולם תמימי־זמר לא היו. והרי עיקרו של אדם זמרת נפשו, הניגון המפעם כל אומר וכל הגה שלו. כמה טועים הבריות האומרים, שאדם ניכר בכוסו או בכעסו, בהגיונו או בכיסו, בהילוכו או בתנועותיו. ולא הוא. אדם ניכר בניגונו. והניגון בוקע ועולה לא רק מקולו. הוא זורם גם ממבטו, מבת־צחוקו, משתיקתו, מנצנוצי השתיקות שלו ומגינוני חרדותיו, מכל רמזי סלידותיו… הניגון עמוק מן השכל. הוא הרוח באנוש. סבור אני, רבותי, שכל החכמים והשוטים מאז ומעולם נתפסו לטעות אחת, שהם דנים על בריאות הנפש ומחלותיה לפי מידת החבלה, שנתהוותה בשכלו של בר נש ואומרים: פלוני שפוי בדעתוֹ, מכלל שנפשו היא בקו הבריאות; ופלוני דעתו נשתבשה עליו — ובכן, חולה־רוח הנהו. לדידי לא השכל קובע אלא הניגון. יכול שיהא אדם בריא ושלם בשכלו, חזק בהגיונו שפוי לגמרי מצד המוח שבקדקדו, אך אם ניגון נפשו אינו עשוי כשורה, הוא טעון בדיקה, שמא מטורף גמור הנהו. וי למי שניגונו נשתבש עליו. בדקתי ומצאתי, ששוטים או משתטים בניגון מרובים מאשר השוטים או המשתטים בשכל. מאידך גיסא השוטים בניגון מצליחים יותר להחביא את חליים לאורך ימים, מן השוטים בשכל. רבים מתהלכים בין הבריות כשפויים לכל דבר. ובסתר־נפשם הם פוזמים ניגון חסר־שחר. אלא שאין שום אדם מסוגל להיות מטורף בסתר לאורך זמן. סוף כל מבולבל בצנעה להתגלות. מצאנו לרבים, שהיו נסתרים שנים רבות, צדיקים נסתרים, חוזים נסתרים, מתנבאים נסתרים, מכשפים או בעלי מופתים נסתרים, עד שהגיעה שעתם להתגלות. וכשהם מתגלים הרי אחת משתי אלה: או שהם מרעישים את העולם במעשי פלאים, עד שמתלקטים מסביבם חסידים ומעריצים למאות ולאלפים וקוראים לפניהם קדוש, חכם, נביא, עושה נפלאות ומגלה טמירין; ולפי שרבים מקיפים אותם בענני כבוד וביראת הכבוד, שוב אין רואים במעשיהם המוזרים ובהעויותיהם המשונות אלא פלאי־חכמה וקדושה; והואיל והרבים מספרים בשבחם, תהלתם גדלה והולכת, ואחרי הרבים מחרים מחזיקים ההמונים ורצים אחריהם, ואף רצים לפניהם. או שאין הם מצליחים, ואף אינם רוצים להצליח, שיתאסף מסביבם קהל חסידים ומעריצים, אלא משמשים לרגעים מטרה למבטי הסקרנים העוברים והשבים, או לקריאות הלעג של כנופיות הפרחחים, הרצים אחריהם. הללו בני אדם רצים אחריהם, והללו בני אדם רצים אחריהם. אך שונה מזלם של הללו משל הללו. רעי אבשלום התם והישר, התכשיט בעל החלומות, אשר נפשו הנאצלה קורצה מהיכל החרדות, לא זכה למוניטין, של אחד קדוש וחכם הזוהר. הוא לא הגיע למעלת שחקן־כוכב על במת התהילה. הוא נעשה זמר נודד ברחוב. איש הזמירות היה מעודו ונפשו אמרה תמיד שירה. אך שירו לא הושר. יש בישי־מזל, ששירם נפסק באמצע. ויש בישי מזל, ששירם משתבש מתחילתו. ביש־מזל כזה היה רעי אבשלום, הנשמה הטהורה והנאצלה. איני יודע את פרטי המעשה כהויתם. אך מה לנו ולפרטים? עיקר הוא גוף המעשה. מסתבר שכמה וכמה פגישות מתוכננות או אקראיות נזדמנו להם עוד בכרך הגדול, ועוד היו דברים בינו לבינה שאינם ידועים לי לדיוקם. שמעתי, למשל, כי פעם חיבר לכבודה שיר או פזמון, שבו גמר עליה את ההלל, שהיא רוח ולא חומר, אש ללא בשר, ושריח גופה כריח גן עדן. ולאחר שקרא באזניה את פתשגן הכתב, עמד וחבקה וגפפה ולחצה אל גופו להריח את בושם גן העדן הטוב, ועד שהוא מריחה בחטמו נעץ את שניו בחזה, ששיעורו, כפי שאומרים, ראוי היה אז להתכבד ונשכו בשניו החדות. היא געתה תחילה בצחוק, תוך כדי כך בשוועת אימה ובחרון־כאב, הציצה בו, בחנה אותו במבטה וחיפשה במאה־פניו בבואה דבבואה של בדיחות הדעת ומשובה. אך, אהה, פניו לא הפיקו כל סבר לגלגני. כסבורה היתה חיה היפה והשובבה, שאין זה אלא מעשה מוקין חרוץ, המעמיד פני תם גמור אגב התקנדסותו, כדי להוסיף לפרחחיות תבלין של רצינות מלאה חן. אך אבשלום רעי תם וישר היה עד תוך נפשו, ובשום נסיבה שהיא לא עסק בתעלולים מאחזי עינים. הוא פעל תמיד ביושר גמור ובהגינות ללא דופי. ומידת ישרו זו היא שעמדה לו לבלי להניח לבת חלומו, אשר ביקרה חפץ תמיד, אף רגע כמימרא מקום לטעות בו. בדומה לצדיק, לחוזה, לנביא, לקדוש הנסתר, אשר בהגיע לו תור ההתגלות, הריהו מחריד מרבצם כוחות נסתרים, כדי לעשותם שליחים רצים לפרסם בעולם את טבעו ולהוציא לו מוניטין כראוי לו, כך נהג, כך פעל אבשלום התכשיט הכשר והישר. חיש מהר שלף את האולר מכיסו והשתער בחמת־כוח על חיה היפה לנעוץ אותו בבשרה. האם לבשרה שלח את הסכין? או שמא לרוחה? ושמא השיאו דמיונו המרחף בעולמות העליונים, לשלוח את הסכין כדי לבחון בו את המראה ולדעת מה זה, מה זה, גוש חומר, לא זה, לא זה, לא זה, כי אם אך רוח המרחף בחלל. האדע? מה אדע ולא תדעו גם אתם? פרטי המעשים לא נודעו לי. אך אחת אדע: חכם גמור היה רעי אבשלום, איש החן והשכל הטוב. אולר היה לו בידו ובו נחש ינחש, בו ביקש כאהרן במטהו לעשות אותות ומופתים גדולים בארץ. חכם גדול היה אבשלום, אך ניגונו נשתבש עליו. רעי אבשלום רך וענוג היה, לב טוב, נשמה זכה ואצילה. לא כמוהו יעשה עול. לא הוא איש ויחבל חס ושלום. לא, לא, שום חבלה לא נתגלגלה חס ושלום ממנו לחיה היפה. היא אז כבר היתה בחורה כהלכה, בשרנית, גברתנית קולנית בוודאי. חזקה היתה ממנו. נאבקה עמו. הכריעתו. את האולר שלפה מידו. בזרועותיה סגרתו. לקולה נזעקו רבים. היכל החרדות, שנשקף אותה שעה כגבר אימתן, נתפס בידים אמיצות, הושם בסוגר. שנים היה כלוא בתוך הסוגר. אומרים, שכל השנים לא פסק מפיו שיר ההלל לכבוד בת־חזונו. זה היה מזמור שיר היכל החרדות לאוצר הנשמות. לימים נתבקש ההיכל לישיבה של מעלה, והנשמה החרדה שבה למקום־כבודה באוצר הנשמות.

 

סדרה חמישית    🔗

פרק י"ט    🔗

שוב נכנסו אנשי שלומנו לדון בנושא שנתעקם והלך, הן בעצם מהותו והן באופן טיפולם בו, כפקעת זו שככל ששוקדים יותר להתירה, סביכתה גדלה. ומוזר ביותר: הם נמשכו אל הנושא שהיה מעורר בכל אחד מהם לפי דרכו אימה ומטיל בו צמרמורת. יצאו בצוותה ואף הפליגו למרחקים, לחקור חידה, שקננה בחובם פנימה. אך אין אדם רואה, כנראה, מהרהורי לבו, אלא אם כן משתקפים לו במראות מן החוץ. ואולי כל אחד מהם הסיח באמת את עצמו מתוך מקרים ומעשים, שלא היו ולא נבראו אלא בחזיוני־רוחו. נמצא, הם הלכו למרחוק, כדי למצוא שם את הקרוב ביותר, את עצמותו. אך הם הלכו לשם לא במישרים, אלא בעקיפי־עקיפין, התהלכו כחולמים, מציאות ודמיון נתערבבו בעיניהם עתים כמו בחלום ועתים כבסיוט. טעם מתיקות לחלום. מר הוא הסיוט. וכשהנפש זרועה כלאים חלום וסיוט, הריהי שרויה בהויה קדחתנית, שחום וקור, זחיחות הדעת ושפל הרוח, הברקות של נהורא מעליא וענני־איפול, שכל טוב ובלבול מוח, משמשים בה בערבוביה, או לסירוגין. האישיות מתפרדת או מתכפלת בכפלים והאדם כולו נעשה מיצר שהחזיקו בו בעלים רבים, קדירה דבי שותפי, שאין זה יודע מה מבשל בה זה, או שזה וזה משתפים יחד בתבשילים שונים, ואף לאחד לא איכפת אם הטעם של תבשיל חברו נוגד לחלוטין לשלו. מר אבינועם, שהיה, כפי שהגדיר אותו פעם בחריפות מר אביעזר נוי אגב מציצת סוכריה בפיו, חובש, כן, חובש, שעיקר מלאכתו הקזת דם על ידי קרני־אומן, המשיל פעם בשנינות מנוסחת דרך שאלה כדרכו על חולי־רוח את חזון אחרית הימים. וכך אמר: וכי לא נקלע אל הנקודה התיכונה באמרנו, שאצל חולי הרוח כבר נתקיים חזון אחרית הימים, ובקרב כל אחד מהם גר זאב הטירוף עם כבש השכל הטוב ומשתעשע יונק ההגיון על פתן השגעון? ולא היה אותה שעה בין אנשי שלומנו אחד חולק על דבריו. ואכן, חזון זה נעשה מציאות בהלך־רוחם של אנשי שלומנו, שכל אחד מהם היה לו יתוש מנקר במוחו, או מין שממית הטווה קורי־שגיון, או מין צרצר המטרטר לו הבלותות משונות, רעיון־דיבוק, שהוא מעין ברז פתוח מקצת, המטפטף שגיונות ופחדים. ואותה שעה ממש, שסיוטים, המחשיכים עליו את העולם, מתהלכים בפינת סתר שבנפשו. מוחו הוגה בבהירות דעות נכונות וחוש תאב־דעת משחר חזיונות וסובר אותם לפי מידות ההגיון, שהחכמה נדרשת בהן. גדולה מזו: אותה האפלה נפשית, התופסת חלק מן הישות ומחריפה את עירנותה בחלקות הבלתי מנוגעות שלה, משל כל המרץ ההגיוני, שנחסך מצד הלילה של האישיות, נספג כולו לתוך הצד היומי ומקנה לו כוח הפועל כפלים לתושיה. החלקה הבריאה, המסגלת את כל כוחותיה של החלקה החולה, לא די שהיא מוסיפה חיות, קונה לה גם יתרון הכשר בתפיסה, בכושר הבטוי, בכוח הזכרון ובלהט הדמיון. אין תימה, שאנשים אלו, שהם לרגעים בעלי העויות של קונדסים ולרגעים בהולים ומבוהלים כשוטים, או קצרי־השגה כמטומטמים, היו דרך כלל הוגי־דעות נועזים, חקרנים נלהבים, נוקבים ויורדים לתוך עמקן של בעיות ולנות בתוך סוגיות חמורות, שקדנים מאד לטפל בנושא שנזדמן לפניהם ללא ליאות. שום ענין לא היה זר להם, אך לעתים כל אחד כמו זר לנפשו. ואף על פי שהיו מבררים כל דבר, שנשתלב דרך אגב לתוך הנושא הראשי, לא נתפס אף אחד מהם לאותה מידה של פיזור הדעת, המשכיחה מן הלב את הענין העיקרי שממנו נפתח הדיון.

בפירוש זכרו גם הפעם במסיבתם החמישית, שחלה, אגב, בהפסקה של שבועים, מפאת איזו מניעה מצד המורה, שאיש לא ידע את ענינה – דרך כלל אין מהרהרים אחרי המורה לגלות אצלו את הדברים, הטעונים, לפי דעתו, כסוי – שהענין הנתון לדיון הוא: מהו השגעון ומה מקורותיו. ברם, כיוון שנשתלבה לתוכו פרשת אהבה שוב לא היו בני־חורין מלירד לעמקה של סוגיה זו, שיש בה, כנראה, צוהר להשקיף לתוך מסכת השגעון. והרי כבר היה מעשה ומנדו המורה סח בלחישה למי שסח, וזה סח לחברו לקרוב מאנשי שלומנו, וחברו לחברו הקרוב, וכך איש מפי איש, עד שנקבעו הדברים בלב כל הידידים.

על האהבה והשגעון

כשם שהחכמה היא פרדס, כך הטירוף הוא פרדס. הרבה שערים לפרדס. האהבה היא השער הראשי בפרדס, ומכל מקום מקומה יכירנה בין השערים הראשיים בו. מכאן אנו למדים, שכל מה שיש בשער, יש בפרדס גופו. מה באהבה יש, מלבד אהבה לעצם האהוב, גם אהבה לאהבה – פעמים אדם בא לידי אהבת נפש לא מתוך זיקה של אהבה לאותה נפש, אלא מתוך זיקה לאהבה עצמה – הנתפסת דרך מקרה בנפש זו שנזדמנה לפניו. היינו, אדם אוהב על שום שיש לו צורך באהבה – כך גם בשגעון יש אהבה לשגעון. אין אדם נעשה משוגע רק מחמת חוסר־שכל, אלא גם משום עודף־שכל, שמתוך שפע שכל הוא מתרפק בסתר לבו באהבה רבה על אי־שכל. וכשם שאין כמעט אהבה צרופה לגמרי, אלא לעולם מעורבים בה סיגי תאוה, כך גם אהבה לשגעון נושאת בחובה רסיסי תאוה, העלולים להתגבש לידי לבה של תאוה. אהבת השגעון מהבהבת בלב כל חכם. כי החכם מבין הכל ומשתוקק להכיר בגופו הכל. לכן הוא שוגה גם באהבת האיולת. בלבד שלא תתלקח אהבת השגעון לתאוה עזה. השכל מחייב שהפרישות מן האהבה היא תריס בפני הסטיה מן השכל הישר.

מר סבוראי פקח את עיניו וסקר בהן את כל המסובים, אלא שהללו היו מפולבלות ומשובשות, מחמת ההתייגעות, כנראה, להפקיען מן ההרגל להתבטל מן ההצצה, משל לאדם המסתכל הרבה בשמש, ששוב אינו מסוגל לראות בצל. לאחר כך שרבב את לשונו כהלכה ופתח ואמר:

– יש בדעתי להעיר, שספור המעשה על אבשלום היכל החרדות ששמענו במסיבה הקודמת, אין בו כדי תרומה כל שהיא לבירור זיקת הגומלין שבין האהבה למקורות השגעון. טעמי עמי. אין אבשלום, לפי טבע מהותו וכלל סגולותיו, יכול לשמש צלם־אב לטיפוס הגבר המתמכר לאהבת אשה. אבשלום הוא אביר ולא מאהב. המאהב הוא אוהב האשה ואוהב עצמו בנשימה אחת. הוא כל עיקרו בא לידי אהבת האשה, משום אהבת עצמו. ואין צריך לומר, שהמאהב משתוקק לבוא על גמולו באהבה. הוא דורש אהבה, תובע אותה בפיו או בדמעותיו, בתחנוניו או בגניחותיו. הוא עובד את אלהי האהבה על מנת לקבל פרס. והיפוכו באביר, שאינו דורש כל טובת־הנאה לעצמו, אף לא הנאצלה ביותר. הוא נותן כל עצמו בחנם ואינו מצפה לא להשבת אהבה ולא להחזקת־טובה לו. הוא פולחן ושירות, משמש בקודש. כל עיקרו ויתור ומסירות־נפש, עולה כליל. וזה כל חנה ויקר־סגולתה של הנאהבה לאביר, שהיא נעלה ונשגבה ממנו, מתנוססת בגבהי מרומים לא יגיע עדיהם לעולם. אולם אביר, שהושבה אהבה אל חיקו, מה אביר הוא? מה ערך לקרבנו. כל מעמדו נתערער וקדושתו נתחללה. טיף־טיפה של שלמונים פוסלת בעולה ומוציאתה לכלל שלמים. אביר רק על שום כך הוא אביר, שאין יצור־חפצו נוטה אליו חסד אף מעט, אדרבה, הא נוטה אליו בוז; קשה מזה אף בוז לאו. אין הוא נותן עליו את דעתו כלל ואינו מזכו אף במבט. אילולא אני חושש, שמא אין שכלי עומד לי כל צרכי לשפוט נכוחה, הייתי אומר, שהאביר לא די שאינו אוהב את עצמו, אינו אוהב גם את גברתו. הוא רוחש לה הוקרה, הערצה, יראת הכבוד ויראת הרוממות, אבל לא אהבה. אין הוא מעיז כלל לאהוב את היצור, שהנהו מרום ונשא, כגבוה השמים מעל הארץ, הרוח מן החומר, הנאצל מן המגושם. כן, האהבה והאבירות הן שתי משניות שונות נבדלות זו מזו ואף מתנגדות זו לזו, ואי אפשר ללמוד כלום מזו על זו. אבשלום התכשיט הנהו ללא ספק צלם־דמותו של האביר כהלכתו, לכן סבור אני, שפרשת אבשלום אינה כלל מאירה לנו נתיב בסוגיה אפלה זו, שאנו דנים בה והיא: השפעת הגומלין של האהבה והשגעון. מרגיש אני, שיש כאן עוד כמה נקודות הטעונות בירור לשם הבהרת הפרשה… העינים שלי נעצמות והולכות. מוטב לי לעצום אותן. ואצלי זה ככה… כשעיני פקוחות, כל הנקודות העיקריות נשמטות ממני ואני שוכח מה לדבר… וכשעיני עצומות איני יכול לדבר ואיני רוצה כלל לדבר.

מר בארי הציץ בראי הקטן ואמר:

– אין שכחן גדול ממני. אולם כאן זכורה לי נקודה חשובה אחת, שאין לפסוח עליה כלל. והיא: יסוד החשק שבאהבה. כל אוהב הוא חושק. אבל אם נניח, שהאביר אינו חושק כלל ברעית־לבו, הרי מלכתחילה אין לערבב את שתי הפרשיות הללו. לעולם אני חושש לנקוט לשון ודאי. אבל בענין זה איני חושש כלל ואני אומר, שאצלי הדבר הוא בגדר ודאי, שאין כל סמיכות בין הפרשיות אהבה ואבירות.

– ואני נוטה הנני לדעה, שאף כאן אין לנקוט לשון ודאי – אמר אבינועם – אלא שאם אני אומר כך, נמצא שאני גם כן תופס לשון ודאי, באמרי, שאין כאן ודאי. לכן אהיה נזהר בלשוני ואגיד כך: רבותי, שמא נאה לנו לנקוט גם כאן לשון שמא ולומר, שאין זה מן הנמנע שקיימות כמה נקודות־מגע בין האהבה לאבירות. שמא, אומר אני, אין להניח כלל על הדעת, שהאביר אינו אוהב כלל… וכי יתכן שכך הוא הדבר? אם אביר אינו אוהב, מהו? הרי לא יתכן לומר עליו, שהוא שונא חס ושלום, או שהוא נצב לעומת רעית־לבו אדיש, קר, זר? מה? מאידך גיסא נדמה לי, שאין גם לומר, שאין האוהב אביר במידה כל שהיא. כל אוהב יש בו ניצוץ של אביר. שאם לאו, מהו? אם האוהב הוא כל עיקרו אוהב עצמו וחושק, הרי הוא חמדן פשוט. ואין שם התואר אוהב הולמו כל עיקר. על כרחנו אנו אומרים, שאוהב הוא באמת אוהב, היינו, הוגה אהבה, אף הוגה רחשי־יקר, חולק כבוד, כן, אף מעריץ. לא כן? ואם כן, אז מה נשתנה האוהב מן האביר? הרי כאן בעיה… משמע, בעיה… ואם בעיה, הוי אומר: ענינים כאן, שהם מוטלים בספק.

– ספק ספק… הספק הוא עסק ביש – אמר מר חזקוני דובי ונאנח מעומקא דלבא – ספק, משמע, פנים לכאן ולכאן. ספק, משמע, עין אחת פוזלת לכאן ועין שניה לכאן. ספק… איני אוהב אותו. פעמים נראה לי – הוא הנמיך את קולו, ודומה היה שאינו מתכוון כלל להשמיע את דבריו לזולתו, אלא סח הוא עם עצמו – שהספק אינו מחצה על מחצה, אלא שנים על שנים. אין הספק מחלק, אלא כופל. הספק הוא תבלול על עיני הרוח. שונא אני תבלול.

– אני סבור כך: הספק הוא מגדל הפורח באויר – העיר אויראי.

– זהו. זהו. כמה שנאמר בקהלת. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך – מלמל המאירי.

– אבל אין ספק – אמר מר אלמוג שבא הפעם למסיבה ועל אמת היד קשור לו שעון מעורר, שהילוכו נשמע בפעימות בלתי פוסקות. ואכן, הוא נתן מבטו בלוח השעון ושהה עליו בשתיקה קצת – למשל, שהשעון מורה כעת חמש שעות, שלושים ושתים דקות, ושתי שניות..

– עד שאתה אומר זאת נתווספה לך מינה ובה שניה אחת. בהרף־עין זה ממש קפץ המחוג הקטן – קרא אלימור, ואף הוא קם ממושבו ופתח לדלג ולקפץ.

– רבותי, נחזור לעניננו – אמר מר אביעזר נוי וקולו נמזג עם מציצת הסוכריה. – אני, דעתי שלי, שאין כל הבדל בין האביר לאוהב. הרי זה כהרי זה, והרי זה כהרי זה. לא זו אף זו. כזה כן זה כהנים גדולים הם. זאת אומרת, לפעמים אינם כלל כהנים גדולים, אלא קטנים, אבל כהנים הם מכל מקום. ואם כך, הרי תשאלו: מה בכל זאת בין זה לזה? אומר אני כך: האביר הוא האוהב המושלם. והנה זה הכל. אוהב סתם יכול שהוא אוהב למחצה, לשליש ולרביע, אולם האביר הוא האוהב השלם והגמור. לכן סבור אני, שאין לעמוד על סוגית האהבה כראוי, אלא אם כן חוקרים תחילה מהי שלימות. אבשלום התכשיט הגיע למעלת השלימות באהבה. ואני סבור, שהשלימות היא צרה גדולה. אני רוצה לומר: מחלה. ובאמת רציתי לומר, שאף השאיפה לשלימות היא ענין ביש, הגורר אחריו צרות־צרורות. צרות הן מחלות. קודם כל פוגעות הן בקו הבריאות של הנפש, כלום מה משמע שלימות? וכי יש גבול לשלימות? ואם אין גבול, הרי השואף לשלימות חייב ללכת, ללכת, לטפס, לטפס, עד אין סוף… כשהולכים לאין סוף הנשמה יוצאת… ופעמים השכל יוצא. וזה פשוט לגמרי. כל יש בשיעור מוגבל, סופי לגמרי… וזה שואף לאין סוף, הרי זה מפחיד…

– מפחיד באמת… ואף אין־סוף, הכל מפחיד – נתעורר ואמר מר פלמוני. הוא באמת נתעורר, היינו, הקיץ מתרדמתו. מר פלמוני היה במסיבת אנשי שלומנו מעין פנים חדשות. אף על פי שעבר את שער הברזל בפרוס השיחות על נושא השגעון, והיה מיסב עם הידידים כל ארבע המסיבות הראשונות שהוקדשו לנושא זה, לא הוציא עד עכשיו הגה מפיו, ואולי לא שיתף עצמו אפילו בהקשבה, הואיל והיה על הרוב אחוז חבלי־שינה בפועל ממש. מר פלמוני כשמו כן הוא; היינו, הוא בן בלי שם בתוך החבורה. לכאורה היה כל אחד מאנשי־שלומנו שרוי בתוך הצוותה כבחדר־חולים משותף בבית החולים, שעל גבי מיטתו של כל אחד תלוי לוח ובו תפריט מפורש של שמו, כתובתו, מחלתו על תולדותיה ותהליכיה. אך נמצא אחד פלמוני, שהיה אלמוני לגמרי, לא נודע לא בשמו ולא בקורותיו או בתולדות מחלתו. אפילו אותה סוכנות מודיעין חשאית, הפועלת על ידי שליחיה הולכי רכיל המתנדבים, לא הצליחה לאגור אפילו שנים שלושה גרגירים מצטרפים לאיזה גרעין מציאותי, הראוי לשמש מעין לוז שבשדרה, שאפשר לרקום מסביבו בכוח הדמיון היוצר מסכת כל שהיא. ישן היה האיש, וכל מקרי חייו צעדו על בהונות רגליהם, אט־אט ובלחש גמור, שלא להפריע את שנתו.

והנה פתאום נתעורר לשמע המלה מפחיד ופתח ואמר

– כן, כן, מפחיד… הכל מפחיד. בי היה מעשה. אני פעם אחת עמדתי בגזוזטרה של ביתי… בגזוזטרה של ביתי עמדתי. ככה עמדתי… עמדתי… בגזוזטרה. אני בין ארבעת כתלי חדרי ישבתי ויצאתי לרגע קטן אל הגזוזטרה ונצבתי שם. ככה כרגיל… עמדתי. השקפתי אל החוץ… הגזוזטרה שלי נשקפת לרחוב. ושם ברחוב… שם ככה. רחוב. אחד מכאן. רחוב שני מכאן. באמצע שדירה. בשדירה עצים. עץ ועוד עץ. כל עץ פורש צל. בין העצים צל מעט ושמש מעט. כרגיל. ראיתי רחוב. עוד רחוב. שמים ראיתי. מלמעלה שמים. מלמטה אדמה. אנשים עוברים ושבים מכאן ומכאן. פעמים כלב רץ אי לאן. בהול מאד. עסוק משמע. חתול גם כן עובר. צפור יורדת ממרום ומתיצבת על אמיר האילן. שוב אני רואה חלונות מנגד. וילונות. אילן מצטייר על קיר, פורש עפאיו, יד ואצבעות… מראות של כל יום. ואני כאן, פתאום כאן, הצצתי ככה, ולרגע קטן, לא רגע, דקה, לא, שניה; פחות מכדי שניה; הרהור נצנץ בי: הנה. הנה. יש עולם עולם בנוי. עולם על מכונו. ותיכף ומיד: אבל מי, מי הוא… אשר עשה את העולם? אוי מי, אבוי, מי? לא אני… ידי שלי… היא עצמה, צנחה על מצחי… שם נתהפך לי דבר מה… נתפחדתי. איני יודע מי עשה את העולם. מה זאת? ומי זה? נורא. חשבתי. הרבה יש למעלה ולמטה… שמים ואדמה… אנשים צועדים כאן וכאן… הנה גם כלב… כלב! צעקתי בקול… יודעים אתם, היה לא טוב. הנה יש עולם, גדול עד מאד… ואני לא כלום. לא מבין כלום… שמים ואדמה ושמש וצל ואילנות, צפרים, ואיני מבין. והנה גם כלב… ואת הכלב גם כן לא… לא… לא… את הכלב גם כן לא לא… זה היה עלבון. סטירת לחי לי על הנשמה… זה היה צחוק. זה היה…

מר פלמוני געה בבכי, לא היה זה בכי, אלא יבבה, יללה ממושכה. כלב נבח מתוך בכיו. ובבכיו רטן:

– אז התפחדתי… והמום הייתי שאין אני מבין את הכלב. אילו ידעתי, כך חשבתי, כלב מה קא משמע לן, כלב זה מה… מה כלב זה… מה כלב זה… כי אז אולי ידעתי גם מי אני, מי, מי, מי אני… אף התפחדתי שמא… שמא ינבח לי כלב מגרוני… וכי לא נבחתי כעת ככלב? – שאל והבכי זרם מפיו בנחשול גובר והולך:

– איני יכול… איני יכול… כך… איני יכול כשאיני מבין זאת…

– כלל גדול בידי אנשי שלומנו: כבוד לאיש הממרר בבכי! דרך ארץ בפני הדמעות הניגרות מעינים! יכול שאחד מהם נוהג פעמים סבר פנים של זלזול או ביטול בדברי חבר, שהרי אפילו גדולי בעלי הנימוסין אינם מלאכי השרת ועוברים לפעמים על מידה של דרך ארץ. אבל כיוון שדמעות ניגרות מעיני חבר, מיד כל הפנים לובשים ארשת של בינה יתירה מהולה רגשת נפש, וקרני ליבוב ורחמים רבים יוצאות מהם ומתמשכות על האיש, שצרת לבו השתפכה בסילון של דמע. הדומיה היא אחד מעיקרי־גילוייה של יראת הכבוד. אף מפאת בכי פלמוני היה גשם נדבות, שהצמיח שתיקה נרגשה, חרדה, שוקקת חמלה רבה, מהולה ביראת הכבוד שריחה החריף מלא את החלל. ואולי היתה השתיקה רוויה לא רק יראת הכבוד, כי אם גם יראת הדבר ההוא, התקוע בנקודת הלב של כל אחד מאנשי שלומנו; יראת האימה הסתומה, המפעפעת במסתרי כל אחד ומוצצת את נשמתו; יראה מפני הפחד להסתכל לתוך רפיון הנפש של עצמו; חלחלה מפני הפגישה עם השוטה היושב נחבא לו בתוך הישות ועלול להגיח משם בכל רגע ולרוץ חסר־רסן ופרוע ברחובות ובגני הכרך ההומים ולצעוק פנו דרך למשוגע. הם הביטו אל האיש הפלמוני, המוריד דמעות כרסיסי גשם כבדים. הם לא הביטו אליו, אלא שמטו את מבטיהם לצדדין. הם הביטו ולא הסתכלו. חוששים היו להשהות את מבטיהם. הפנו אליו את מבטיהם בסקרנות מהססת נרתעת, בדומה לאנשים הנצבים למראשותי הגוסס ומשתוקקים להתחקות על כל ניד וניע של החיים היוצאים ואימה מונעת אותם מלהסתכל בצלמם שלהם, המשתקף בנפש הגוססת. הם לא השקיפו עליו, אך הוא פלמוני, שהקיץ מתרדמתו ופקח עיניו ופתח פיו, נראה לעצמו מושקף ושקוף, מוצג בלב הראוה. ולפי שנפתח פיו הותרה לשונו, ועם שטף דמעותיו השתפכה גם נפשו בזרם מלים:

– אני מפוחד מאד תמיד… עושה לילות כימים ומפחד. לילות נדודים, לילות ללא שינה, לילות ללא שינה. כמו בכפית שמוזגים לתוכה סמי־מרפא טיף, עוד טיף ועוד טיף, כך מוזגים לי בכפית טיפות שינה. אני לא ישן… לא ישן… פעם היה מעשה כך… מה אני ספרתי לכם תחילה… מעשה בגזוזטרה. ולא כך היה המעשה. הגזוזטרה היא אולי גם כן. אבל זה נכון, שפעם אחת בלילה הקיצותי וראיתי את עצמי תלוי על בלימה… בלימה… בלימה. בלימה. אין דבר. ריק. ריק מסביב. ריק. ריק מאדם. ריק מעצמי. ריק. ריק. פשטתי את ידי וגששתי הרבה… ואני חפשתי… ולא מצאתי כלום. פעים־פעים: אין אלהים…לא השכל אמר לי אין אלהים. השכל אומר אם הוא אומר, מה איכפת. השכל אומר כך ואומר כך – ולא איכפת. השכל הוא כלב נובח. השכל כלב. יאמר מה שיאמר, פעמים הרבה סח לי השכל אין אלהים. ואני אומר לו: אתה טיפש וכסיל, שוטה ורשע וגס רוח. אבל אני אז לא בשכל… אני אז בכל הישות שלי… אני אז התהפכתי על משכבי לכאן ולכאן, חפשתי וגששתי ולא מצאתי אלהים. לא היה אלהים בלבי, לא בידי וברגלי, לא בכל עצמותי, לא היה אלהים. נורא. קפצתי מעל מיטתי. ומה עשיתי? צנחתי על הקרקע. התפתלתי על הקרקע. הייתי כל מה שהדמיון מעלה לו. הייתי כל יצור שבעולם. הייתי בהמה חיה סוס כלב חתול עכבר קטן תולע ואמרתי: טוב, אני תולע, אבל שיש בי מציאות האלהים. בפירוש הגיתי רעיון זה: מוטב אהיה כלב המרגיש במציאות האל מלהיות אדם אין אלהים בלבו ולא בכל עצמותיו. מוטב אהיה זבוב קטן… אהיה מה שאהיה, ואלהים עמדי ובי… אני אז לא ישנתי… כל הלילה…איני ישן בלילה… בלילה אני שותה שינה בכפית קטנה… וכשזה… זה… לוחץ עלי זה לוחץ לא על מוחי בקדקדי לבד… זה לוחץ לי על הלב… איני יכול… איני יכול… אני מתפחד…

ושוב פרץ סילון של דמעות מעיני האיש, שהיה תחילה נחבא אל הכלים, פלמוני ללא שם וללא לוח התולדות מודבק לערש הדוי בבית החולים הקיבוצי. נבעו צפונותיו של מר פלמוני. אנשי־שלומנו היו נפעמים מאד, חרדים ונבוכים, בדומה לתרנגולות בלול שפרץ תן וטרף אחת מהן. ואילו ניתן שכל לתרנגולות היו יודעות, שהטורף זמם לעשות לכולן מה שעשה לאחת. ואולי יש שכל לתרנגולות באמת. אנשי־שלומנו ידעו גם ידעו. היטב נגע עד לבם מראה האיש המסכן, אשר הלילות לו נדודים והמסיבות שינה. דומה, הם כל כך נשטפו ברגשי רחמנות, שנשתכחה מלבם, לשהות קטנה מכל מקום, מגמת מסיבתם. אך אחד היה כאן שעינו פקוחה ודעתו ערה תמיד, וחוש של אומן פדגוג דרוך בו ללא הרף. צדקה נעשתה לו, שאבינועם העוזר על ידו הנהו לא רק יד־ימינו, כי אם גם משנה־שכלו, התופס בכל הרף עין כל הרף רעיון של המורה. והמורה כללות בדוקים ומנוסים בידו והם: כל קו טעון התויה עד תומו; בחרת נתיב, לך בו עד סופו. סוגיה שנכנסת לתוכה אל תצא ממנה עד שתבררה לפרטיה. וכלל החלוץ לכל הכללות והוא: האמת תורה דרכה. כיוון שאדם שואף לאמת ומכוון לבו אל האמת מסייעים בידו להגיע אל האמת. אשר לאמת, סבור היה המורה, חייבים לנהוג בה עקיבות ביתר חומרה ולהגיע עד תכליתה ממש, שאם מפסיקים חקירת הענין לאמתו באמצע, אין משיגים אלא מחצית האמת או שליש, ואף פחות מכך, ממנה ואין סכנה גדולה ליושר החיים וליושר ההגיון – דעתו של המורה היא, שיושר החיים ויושר ההגיון שלובים יחד ותלויים זה בזה – מאמת מקוצצת. וכך היה אומר המורה על

דבש האמת למחצה

אין אמת מלאה ואמת שאינה מלאה. אמת שאינה מלאה, אינה אפילו פירור של אמת. אדרבה, היא שקר שלם. דבש האמת מצאת אכול דיך. אך מקצת דבש של אמת אינה אמת ואינה דבש. היא רעל. משל למה הדבר דומה: לאבוקה ביד חרש שוטה וקטן, הנושאת עמה סכנה של שריפה. ואילו חרש שוטה וקטן המהלכים בחושך ואין אבוקה בידם סכנתם פחותה יותר. וכך השקר הגמור, אף על פי שהוא מביא חושך גמור, יש לו מעלה זו, שאין בו ניצוץ האמת העושה את מהלכו שלא כדרכו וממנו מתלקחות שריפות בעולם. מכאן אנו למדים כמה גדולה תקלתם של חזיונות־שוא וכל מיני חלומות, שרובם דברי הבאי ומיעוטם תוכן חי. המיעוט הזה, אותו פירור אמת שיש בהם, הוא שנותן בהם טעם לפגם, טעם להרעיל. היין שנעשה חמוץ והדבש שנתעבש הם אמת מקוצצת, שסורה רע.

לא עלה כלל בדעתו של המורה לקצץ בבירור הסוגיה “שגעון מהו והיכן מקורותיו” על שום שאנשי שלומנו, המהלכים דרך כלל בתלם ההגיון ומקיימים דיונים בסוגיות חמורות מתוך דעה צלולה כמעט, אף נוהגים זה בזה על הרוב הידור־נימוס, פרצו לפתע את גדר הנימוס הטוב ועזבו מעט קט את מסלול הדעה המיושבת; ולא עוד אלא שנמצא אחד מהם שיצא לגמרי מכליו וזנח משטר ונוהג ונתפטפטה עליו דעתו ופתח בשפך־שיח מחמת שנפתח בלבו מעין הגנזים של פחדים וחרדות רדומים והרהורים מבולבלים, שהמפקח מעליהם את הגל שוב אינו אדון להם וסופו שהוא מקדיח את התבשיל. המורה היה מאריה דחושבנא בלשון יראי שמים, המבינים כהלכה פרק בתורת הנפש. הוא היה בעל חשבון חרוץ ומהיר במלאכת החשבון. בדק ומצא, שבכל ממלכת הבריאה נהוג משק, שרובו מחיה וכלכלה, פריחה וגידול, ומיעוטו תמותה וקלקלה, כמישה ושלכת. ואולי המידה היא הפוכה: מיעוטו חיים ורובו מות, מיעוטו צמיחה וגידול ורובו מפל ומפולת. מכל מקום אין לך טפח חיים, שאין בו חלקה קטנה או גדולה של מיתה, ואין לך כזית לידה, שאין בו משהו כיוצא בו, בין פחות בין יותר ממנו, של הפלה. הבריאה עשויה במשקולת, כף מאזנים מכאן וכף מאזנים לכאן. בכף האחת זרע חיים, בכף השניה גרעיני־נפלים. מכאן ממש, ומכאן הבאי וסרק. כך בבריאה, כך בנברא וכך בנזר הבריאה. כיוון שבא המורה להסתכל באדם, בתוכו של אדם, בתוך־תוכו, במלכות־נפשו, ראה לחרדתו, שכנגד כל קב של מציאות ממשית וחיים כהלכתם, מצויים בו תשעה או תשעים ותשעה קבים של חיים מדומים, מחשבות נפסדות ורגשות שלא כדרכם. ביתר פשטות ובאכזריות יתירה הביעו רעיון זה חכמים קדמונים, שיצאו והורו, כי אדם הראשון היה מוליד שדים רוחות ולילין. אדם הראשון! ואין לך אדם שאינו אדם הראשון. מטמון של סרק ומלאי ללא שיעור של הבאי, מקננים בלב כל אדם. סרק במחשבה, דבור ומעשה. הבאי בחלומות, ברגשות, בתאוות ובהגיונות שוא, שוא, שוא, פחת, פחת, פחת. הבל, הבל, הבל. הבל־הבלים. ומניין כל ערימות ההבל, הסרק וההבאי, הממלאים חלל כל לב? זו היתה בעיה חמורה, שעל מדוכתה ישב המורה כל ימיו. צריך היה להבין; להבין תחילה בתוך מחשבתו כדי שאפשר יהיה לו להבין בזאת גם את זולתו: מי ערם את גל האשפה הזה בלב אנוש? הוא בהגיון־רוחו היה מנקר כצפור תמיד לתוך הנקודה ההיא. וכצפור החוטפת פירור ובורחת, חוטפת וחומקת מפחד הענין. מי ברא את הסרק בקרב ולב אנוש? חוש אמר לו, כי מכאן, מנקודה זו, משתלשל ומתמשך חוט החיבור לנקודה אחת רחוקה־רחוקה, והיא, השגעון. תתפוס את החוט ותאחז בו ותעבור את המבוך ההוא, תצא אי שם לדרך האור. כלום מהו שגעון? מנה יתירה של הבאי, שנצטברה בלב שלא נטאטא כל צרכו. מכלל שצריך לטאטא כל יום, כל שעה, גלי־הבאי. ואם לאו נעשים לערימה של שגעון. רבים מטאטאים כל יום וכל שעה בנפשותיהם: בצעקות, בצחוקים, בבכיות, במשחקים, בעשיית ספרים הנותנים מוצא למלאי של איולת, במחולות־עם, בקטטות, במלחמות, בתחרויות, בהתגוששיות, בכל מיני מעשי־תעתועים. משתגעים אלה שלא התקוטטו, שלא התגוששו, שלא עשו מעשי מוקינים ולולינים, שלא חיברו ספרים ולא עלו על דוכנים להיות קוביוסטוסים רוחניים ומשחקים בקלפים של רגשות. משתגעים הישרים בלבותם, בעלי השכל הישר והצועדים בארחות ישרים. משתגעים אלו שאינם מכים, שאינם מתאגרפים, שאינם מקבלים תארים ואותות־הצטיינות, שעינם חסה על כל פחת, פחת, פחת, פחת, הוא כל האדם. כל המרבה בפחת הוא המאושר באדם. כל המרבה איולת מובטח יותר כנגד טירוף הדעת. ומה הוא פחת? הוא מעשר, שאלהים משלם לשטן. כיוון שנצנץ רעיון זה במוחו של המורה ביקש למחוא כף מעצמת צהלתו, לקרוא בקול גדול ואדיר: ברקאי. הוא אז בשעת מולד הרעיון היה מהלך ברחוב. ואילולא כוח המעצור העצום, העומד לו בכל שעת־דחקו, והוא שעשאו מדריך לבריות נכאי לב ורופא לחולי רוח, היה הוא עצמו פורץ בשאגה צוהלת כאן בלב הכרך ומצעק: ברקאי, יחי מנדו, יחי אני. יחי האדם הגדול מנדו, שהגיע להתגלות גדולה ובידו ניתן המפתח לרפא את המחלה הקשה מכל החלאים, המרבה חללים יותר מכל המחלות האחרות בכללן, והיא מחלת הנפש. ראשית: כל מחלה אחרת פוגעת בזה ואינה פוגעת בזה, ואילו מחלת הנפש אין אדם בארץ שאין זו מחלחלת בו. שנית, כל מחלה, כיוון שהיא פוגעת באדם הוא מתעורר לגלותה בעיני יודעי דבר ולשאול עצה מהם כיצד לרפאותה. מחלת הנפש אין אדם מרגיש בה אפילו לאחר שנפגע בה, וכשהוא מרגיש בה, אינו מתעורר כלל לבקש אצל מי שהוא תרופה כנגדה. אדרבה, הוא טורח במידה שיש לו עוד קורטוב דעה צלולה להחביאה מעיני זר. המורה מנדו כבר עשה שנים מרובות ברפוי חולי הרוח, ועדיין לא היה מעשה בכל שנות נסיונו הרב, שאחד נפגע יבוא אליו מדעתו וברצונו לומר לו מטורף אני. אין אדם אומר מטורף אני מחמת שאינו אמיץ לב כל צרכו לגלות את נגע־שגעונו. מאידך גיסא בטוח כל אחד, שכל האנשים משוגעים הם בסתר ולמה הוא דווקא ילך לדרוש ברופא. ואילו המשוגעים בפרהסיה הם דורשי טובתו של מין האדם, כי הם מגלים את הסוד הגלוי, שהואיל והוא סוד גלוי אינו בא לידי גילוי לעולם. מכאן נצנץ במוחו רעיון, שאף הוא עורר בלבו נחשול של קורת־רוח, והוא: ממה נפשך, אם אלהים משלם מעשר לשטן, מכלל שהשטן אינו גנב או גזלן ושודד דרכים סתם, אלא אף הוא בא בדין ופועל לפי החוק, וכל מלכותו שלו, הזרועה חטא, איולת, סרק, הבאי, שגעון וטירוף הדעת, נתונה לו מטעם הבורא, וזכותו עליה חקוקה בטבע הבריאה. מלכות כחוק מן הדין שתקבל תקציב בטוח ומשוריין. זהו תקציב השטן. חלקי הסותר שבבריאה, ערימות ההבל שבאדם, גלי האשפה שבנשמות, חלקות הטירוף שבמוחות, השקר שבפיות, השוא שבלבבות, הפטפוט, הפטפוט, הפטפוט, אינם כלל בגדר תאונות וסטיות, מעשים יוצאי־דופן ומקרים לא טהורים, אלא הם אגפים מחויבי המציאות בתוך ההיכל הכולל. האיפרכיה של השטן פועלת מטעם האל, הזן ומפרנס אותה ואף היא עיניה תלויות תמיד למקור השפע העליון, לבל יחסר לה המזג. מסתבר שאין היא יכולה גם כן להגדיש את סאתה. ההשגחה נותנת ועינה צופיה. הכל במידה ובמשקל. השגעון הוא לחם־חוק; הסרק הוא דרך הטבע; החוק יש לו אפיק; הדרך יש לה סוף. וזוהי מידת הדין. כל דין עשוי במידה. ומה תפקידם של יודעי החוק? הם שומרים על החוקים. החוק שומר, אבל גם השומר צריך לשומר. הדין נתון במידה ואנשי־מידות מפקחים על המידות עצמן, שלא תהיינה מחוקות או גדושות. ברקאי! כל רעיון בעל שיעור־קומה מוליד כיוצא בו בצלמו ובדמותו. וזהו רעיון מפרה. רעיון גורר רעיון. כשם שיש שופטים ודיינים, הממונים על החוקים וחכמי מידות, הבודקים מידות ושיעורים, כך יכול שיש דיינים מומחים, הממונים מטעם ההשגחה העליונה לשמור על תקציב השטן שלא יעבור את גבולו. תמה הוא מנדו המורה, שאין בתי מדרש לחכמי דת ודין בעסקי המכס של השטן. סבור הוא, שאם אין בתי שבת תחכמוני לתלמוד מלאכת מחשבה זו, מצויים חכמים מעצמם, המחוננים בחוש בוחן מלידה, חכמים ללא מדים, כהני האל ללא בגדי כהונה. מנדו מחונן ברוח האל. הוא בא כוח האל בעסקי תקציב השטן. יש בו רוח חכמה בינה ודעת לכלכל את הענינים הנוגעים לאיפרכיה של השטן. בינה יתירה יש בו. רוח הקודש מפעמת אותו. בכוח הרוח הזאת הוא פועל לרפא חולים, ואף רפא ירפא. ובלבד שיתן תמיד אוזן קשבת לליחושו של החוש הנטוע בקרבו. חוש, חוש, חוש. לעולם החוש מנחה אותו בדרך הנכונה להועיל. שוב נצנץ בו רעיון גואל: הבו גודל לרעיון פורה. רעיון גורר רעיון. ובלבד שיהא אדם מוכן ומזומן לשמש כלי־קיבול לרעיונות פוריים. טוב החוש הנכון שיש לו שותף טוב, והוא, השכל הישר. החוש הוא חוש ואין הוא מטעה כלל, אבל, יכול שהחוש נרדם לו. אין הוא מטעה וגם אינו מדריך ואינו מוליך לשום מקום. אולם השכל הער מעורר גם את החוש להיות חי ורב־פעלים. שכל ער אפשר שעיניו פקוחות, אבל רגליו נכות או מתנהלות בעצלתים. הוי אומר: אף השכל הער זקוק לדרבן. כוח הרצון הוא הדרבן. כמלאך הממונה על הצמיחה מכה הוא על השכל ואומר לו: גדל! מלמד שאין השלטון ניתן על הנפשות, אלא למי שנתייחדו בו ג' דברים, ואלו הם: חוש נכון, שכל ער וכוח הרצון. החוש נותן בידו כלי שרת לנחש מקום חיותו של השטן; השכל מוסר לו עוגן להשליכו לתוך מחוז התבונה, הוא מלכות האל; כוח הרצון מעניק לו את כושר הסבל וההתמדה להחזיק מעמד לאורך זמן בתוך מלכות השכל ולהתקין שם חגורות־הצלה לבריות למשותם מן המים הזדונים של התוהו, הסרק והטירוף. הללו היו עיקרי משנתו של המורה, שנתגבשו אצלו אותו זמן מתוך עיון־הלכה בתורת הנפש ומתוך טיפולו ברפואה המעשית בחברת אנשי שלומנו.

עיקרים אלו הנחוהו תמיד; כל שכן שהיה מתעצם בהם כל פעם שאני־שיט שלו נתעקם ונשתלשל לבוא בין השוניות. על אחת כמה וכמה שהיה נשען עליהם בכל כוח רצונו וחוסן בטחונו בשעת־דחק זו. הוא תפס את השור בקרניו ואין לו ברירה אלא לאחזו בחוזק יד. הוא עורר את אנשי שלומנו לדון בנושא, שהם גופם משמשים נושאיו, והדיון יתקיים על אף כל המעצורים. אף שפך־שיחו של פלמוני לא הטיל בו מבוכה. אדרבה, העניק בו יתרון־בטחון לאחוז בהגה. הפטפוט הוא הרופא של עצמו. האיולת, שניתן לה ניב־שפתים, היא פורקן. כל הסרק הלזה זורם ובא לתוך קופת התגמולים של השטן. אבל יש חוק, שיעור ומידה. ישתגעו להם אנשי שלומנו, כפי השיעור הדרוש. ולשם מה הוא כאן, הוא כאן, מנדו המורה להועיל? הוא כאן נציג השכל הנאצל. הוא כאן מושל בחסד האל. הוא כאן, כיוון שהוא פורש את כנפי רוחו כלפי מעלה הוא שואב מלוא כנפים שפע עליון וכל ישותו מתמלאת שכל טוב. שכל טוב בראשו, שכל טוב בלבו, שכל טוב בכל עורקיו וגידיו; כל עצמותיו תאמרנה שכל טוב; שכל טוב מפיק מבטו; וכשהוא מעביר לנגד עיני אנשי שלומנו את פניו אשר בסברם קפאה גבורת התבונה, מיד הכל נכנעים לרוח האל ושפע שכל מתמשך על כל תועי לבב. המורה בטח בכוחו ועל רוח קדשו נשען. וכך הוא פעל גם עכשיו. הוא העיף את מבטו המחונן ברוח הקודש על כל אנשי שלומנו ונתן בהם את עוז רצונו המגי – וחיש מהר הכתה המתפרעת שבה ונכנסה למסלול של ישוב הדעת… פלמוני נדם. שוב אחזוהו חבלי־שינה, אף קול נחרתו נשמע. נשמע ונפסק, כמו לפי פקודה, כיוון שאנשי־שלומנו פתחו שוב את הדיון.

– והיכן אנו עומדים בדיוננו? – שאל מר אבינועם, שהשכיל לכוון תמיד להרהורי לבו של המורה ואף לשעת הכושר להביעם במלים. ואכן, אף ניסוח משפטו דרך שאלה היה טבוע בחותם הסגנון המקובל על המורה, שלא היה מעולם מורה הלכה בפני תלמידיו, אלא מביאם על ידי רמזים מנחים לידי הליכה בעקבותיו – שמא יש מי זוכר באיזו נקודה בדיוק הפסקנו…

– לא נמצא מי שישיב לאלתר על השאלה, אם משום שדרך מקרה נתעלם הנושא לפי שעה מן הזכרון של כל אנשי שלומנו, ואם משום שכולם יחד היו כל כך צמודים אל הנושא, שלא היה עוד ריווח בינם לבינו כדי לשכן בו את הזכרון. הרי כך היא המידה: אדם רואה ויודע ושומע ומבין רק דברים, שהם ממנו והלאה. ענין הקשור ללבו, או שלבו תקוע בתוכו, שוב אינו ניתן להיתפס בשום חוש. הוא אני עצמו ואין אני מכיר את עצמו. עין הדבוקה בקיר שוב אינה רואה את הקיר. אך למרבה הפלא מר פלמוני, שהיה שקוע לכאורה בחבלי־שינה, נתעורר לפני כל האחרים, בדומה לאותו דרדק שאינו מקובל על מורו בכיתה מחמת שהוא קצת עצלן וקצת חושם, והוא מפתיע על הרוב את מורו ורבו בתשובה מהירה על שאלה, שכל התלמידים האחרים מתקשים בפתרונה. וכך אמר מר פלמוני:

– אם איני טועה הפליגו ידידינו הנעלים בפולמוס על נושא האהבה והאבירות. היה מי שביקש, וליתר דיוק מר סבוראי הוא זה שביקש, להפריד לחלוטין בין זו לזו, ובפירוש אמר: לא הרי זו כהרי זו. ואילו ידידנו הנעלה מר אביעזר נוי הביע את דעתו שלו, שאין בין אוהב לאביר אלא הבדל של דרגה, ולא של איכות. דהיינו, האוהב הוא אביר לא מושלם, ולהיפך, האביר הוא האוהב המושלם. דומה, שכך סח ידידנו הנעלה מר אביעזר נוי, אם לא טעיתי בפשט דבריו. מתוך כך בא הוא עצמו לידי הגדרת טיבה של השלימות, מידתה ושיעורה. לא כן? אם כן, הרי מסתבר, כי מן הדין הוא באמת לברר כל ענינה של השלימות. ואם לא ירדתי לסוף דעתו של מר אביעזר נוי הריני להודות לו מראש אם יואיל בטובו להעמידני על טעותי.

מר אביעזר נוי הביע את קורת רוחו היתירה מן הניסוח הקצר והממצה, שניתן על ידי פלמוני המצויין בלשון הלימודים שבפיו לרעיונו המעורפל, שהוא עצמו לא השכיל להלבישו במלים מחכימות כל כך. רצונו להוסיף רק נופך זה, שעלה, אמנם, במחשבתו גם בפתח דבריו, אלא שבתוך דיבורו נשתכח ממנו, או שנבלע בשטף מליו, והוא: ראוי לפי דעתו לעיין בענינה של השלימות בכללותה, ולאו דווקא בזיקתה לסוגית האהבה. השלימות היא מידה. ואין מבינים מידה על בוריה, אלא אם כן מודדים בה כמה ענינים בבת אחת או בזה אחר זה. החכמה נקנית על ידי היקש וגזירה שוה ודמוי דבר לדבר. פשיטא שהעולם הוא בדיוק, כפי שנחזה בחלומו של יעקב, היינו, סולם, וכל הדברים שבעולם עשויים מדריגות על גבי מדריגות, שלבים במעלה הסולם. האוהב שואף לעלות בסולם עד שיגיע למעלת האוהב המושלם. אף הקדושה היא דרך במרומי המדריגות אל השלימות. וכי מהי אמנות אם לא כור המצרף לזרות הלאה את הסיגים ולזקק את מלאכת המחשבת עד למעלת השלימות. שמא ראוי לנו לבחון את הליכותיהם של האמן, האוהב והקדוש, בזה אחר זה וזה לעומת זה, בדרכם אל השלימות, כדי ללמוד אולי מתוך כך קצת הלכות בחכמת הנפש, וביתר יחוד בנקודה זו שהיא נושא דיוננו, היינו, בזיקת הגומלין שבין תחלואי הנפש והכיסופים למידת השלימות.

מר חזקוני דובי יצא לערער על הצעתו של מר אביעזר נוי, המרחיקה לכת, והיא, לכרוך בדיון אחד את האוהב, האמן והקדוש. סבור הוא, שתפיסת המרובה אינה תפיסה. המרובה מתחיל מן השלושה. שניים אינם מרובה. ואם לתכלית הדמוי, אין לנו טוב לכך מן השניים. כשמעמידים שניים זה לעומת זה מבינים יותר את זה וגם את זה, כי זה בא ללמד על זה. ואילו שלושה הבאים כאחד, לעולם השלישי תוקע עצמו מפעם לפעם בין השניים, מסכסך ומבלבל. סבור הוא בהחלט, ש“אם נדון בבת אחת על השלושה נעלה חרס בידינו, אך אם נצטמצם בשניים, למשל, באמן ובאוהב – היוצאים, אגב, על הרוב רכובים זה על גב זה, מאחר שאין שום יצירה גדולה בתחום האמנות, שאין בה יד האהבה באמצע – אין ספק שנעלה מתוך גנזי המעשים אילו דברים המאירים עיני השכל”… אילולא הוא חושש מפני טורח הציבור היה מביא לפני הידידים הנעלים פרשת חיים של אחד אמן, שהתמכר לאהבת אשה, ומה שעלה לו בעצמת תשוקתו להשיג שלימות בשני התחומים, האהבה והיצירה. פרשה זו דרך מקרה כבר עלתה אצלו על הכתב. הנה היא עמו בכתובים… בתיקו. “שמא יש מי מערער על זכותי להוסיף ולהעסיק את ידידינו הנעלים בסיפור מעשה, לאחר שכבר היה לי הכבוד לספר כמדומה, אחד… תכלת… תכלת… שכחתי את שמו”. – הפטיר מר חזקוני דובי במעין יבבה, שנתגלגלה לפתע לצחוק אדיר בנענועי־גוף חזקים – דומה שכבר ספרתי סיפור מעשה אחד.

מר סערוני רטן:

שני סיפורי מעשיות כבר שמענו מפי מר חזקוני דובי… הסיפור השני הוא… הוא… הוא… – אף בו פגעה השכחה…

– אם איני טועה – אמר מר אלימור ברוב נימוס – סח לנו מעשה הבאר והירח מר אויראי.

דעת רבים לא היתה נוחה מהנחתו של מר אלימור. ברור היה, שלא מר אויראי סח את סיפור המעשה בבאר והירח. אלא ששם המחבר של סיפור ההוא נשתכח מלב הכל, כנראה. הרבה היו מדיינים בענין עד שנתעורר מר בארי ואמר:

– אם איני טועה, אני סיפרתי לפניכם מעשה הטבעת והבאר.

פרק כ    🔗

עד שהיו מדיינים בכלל ובפרט הוציא מר פלמוני את הכתבים מתיקו ופרש לפני המסובים את מגילת

תמונת השלימות

א.

אני את הצייר אלחנני הנודע לתהלה לא ראיתי מימי פנים אל פנים, אבל בפרצופים מעשה מכחולו הסתכלתי הרבה. אמרו עליו, שבכל פרצוף מצוייר, שיצא מתחת ידו, נשתקפה בבואה של פניו. ועוד אמרו עליו, שאפילו בדיוקנאותיו הנשיים נצנצו קוים מצלם דמותו. הדבר מופרך לכאורה מצד השכל הישר, שהרי מה ענין קוים גבריים באיקונין נשיי. אבל שמועה זו היתה נפוצה ביותר, ומן הסתם היו לה רגלים. ובכן, אף השכל על כרחו ענה אמן. מכאן ראיה, שהכתוב בספר “בראשית” ויברא אלהים את האדם בצלמו וכו', זכר ונקבה ברא אותם, אינו יוצא כלל מידי פשוטו. בכל פרצוף של אדם יש פנים לכאן ולכאן, לצד הזכר ולצד הנקבה, ועל הרוב הקוים הגבריים והנשיים משמשים בו בערבוביה. סח לי פלוני ממכרי בעל טביעות עין יתירה: צא וראה, בני־זוג המאריכים ימים בנישואין ומגיעים לזקנה, נעשים דומים זה לזה בסבר הפנים, ואף משתווים יחד בתואר ובמראה, בתנועה ובהעויה. מכלל שהאיש והאשה אינם שני מינים או שני סוגים נבדלים לגמרי. זן שבשניהם חד הוא. ואם תמצא לומר שני זנים הם, מכל מקום הוכח, כמדומה, למדי, שיש פרצופים של ערב־רב הכוללים בתוכם כל הגינונים מזן אל זן. איש ערב רב היה, משמע, הצייר רב המוניטון אלחנני. זכורני, היו שגילו בפרצופו של הצייר אלחנני פנים של… איני יודע היאך לנסח זאת… פנים של מין שלישי. אומרים שיש מין שלישי. קוראים אותו בשם אנדרוגינוס. אין טיבו של זה נהיר לי כלל. חש אני בשמועה זו, שהיו, אגב, אומרים אותה תמיד בלחישה, ריח של רכילות מתוך צרות עין, שנוהגים האנשים הקטנים בכל אנשי השם. מחפשים בכל איש המעלה פגם כל שהוא, מום ודופי. בנרות ובלפידים מחפשים. וכשמחפשים מוצאים. אני לעצמי איני רואה כל תמיהה בסבר נשיי, שמוצאים לפעמים בפני גבר. חושבני שפייטנים ואמנים בני כל הדורות דומים מעט או הרבה בהבעת פניהם לנשים. ומן הסתם דרך הטבע הוא, כי אמנים ופייטנים עם של נשים הם. כנגד זה רואה אני כפליאה יתירה דבר זה, שאמן מצייר כל ימיו רק דיוקן אחד, בין הוא שלו בין של אחר, בין הוא מצייר אחד ממש בין הוא מבליע לתוך כל פרצוף־פנים, המצטייר על ידו, את הדיוקן האחד המרחף תמיד בחזיונו. הכי רק ברכה אחת לברוך הכשרון? מכל מקום היה אלחנני מהולל ברוב תשבחות על שום יתרון הכשר שנתברך בו לצייר קלסתרים כהלכתם וכמהותם על מלוא קויהם ושרטוטיהם, מבלי לאבד אף תג דק מן הדק. אמרו עליו, שהוא דולה מתוך גנזי הנפש את עצם טיבה ויוצק אותו לתוך הדיוקן ללא פחת, עד שהכרת הפנים מגלה את כל האופי. דיוקן של אלחנני, אמרו כל חכמי הטעם, הוא ממש ראי הנשמה; כל קויה הטמירים של האישיות נראים בו כבמחזה. זכורני, מביני דבר בדקו ומצאו את מקור־כוחו באמנות הדיוקן, והוא לאו דווקא בטביעות־עינו היתירה של אלחנני – אף זו לא היתה קלה בעיניהם – ובחכמת הפרצוף, שחונן בה פי־שניים מכל חבריו למקצוע, אלא בעיקר בחוש מיוחד שנפל בחלקו למזג סממנים בתואם שאין דומה לו, לכללם יחד ולפרטם מיניה וביה לגווני־גוונים דקים ורוחניים כמעט, המקבילים להפליא לתכונות הרוחניות של בר נש, שאף הן אינן מחוסרות דוק דק של חומר, כגון שיש מידות־נפש לבנות ומידות שחורות, סגולות־רוח זהובות וסגולות־רוח כעין הכסף או ארגמן; ואפילו השכל הבינה והדעת יש להם עטיפות גשמיות במקצת, עשויות צבע; ולכן באמת אפשר לומר: לזה שכל לבן ולפלוני שכל שחור, אדום, ירוק וכל כיוצא בזה גוון. מלמד שגוף ונשמה, חומר ורוח, נשמה וקלסתר־פנים הם היינו הך.

אין צריך לומר, שכל תמונה מעשה ידי הצייר אלחנני מדברת בעדה ובעד מי שאשאל; כלומר, היא מכרזת על האמן שעשאה, מאחר שחותמו בה וסיגנונו חקוק בסגנון־מלאכתה. מי שראה תמונה אחת משל אלחנני וקבע בזכרונו את סדריה וסממניה, חזקה עליו שיכיר כל תמונה אחרת משלו אפילו לא נודע לו ממקור אחר של מי היא. כל התמונות של אלחנני הן קרובי־משפחה. כולן הן אחת וכל אחת היא כולן. כיוון שמסתכלים בדיוקן המצוייר, מיד אפילו מי שאינו בעל הבחנה דקה בטבע האמנות עומד על טבעו של בעל הדיוקן, אם מוצאו מארץ החוילה שם הזהב או חוצב ממקור הכוסף וכליון הנפש; אם מכורתו הברזל והפלדה המוצקים או שיסודו מעפר הרכרוכי והעכרורי. ואולי גובר בו כל יסוד אחר, כגון הרוח, האש, המים, כלומר, הרחף, הלהב או הפחז, התרוממות הרוח, התלהבות הנפש וקלות הדעת. וכדרך שנחקקים בתמונה טבע ואופי, כוח ורפיון, חן חיצוני ושכל טמיר, כך נשקפות בה כבראי מלוטש סגולות הנפש ומידותיה התרומיות והנאצלות, כגון אם שפר עליה גורלה והיא שמחה בחלקה וכל ימיה חגים לה, או שהיא שרויה בצער ואין לה בעולמה אפילו שעה אחת של קורת רוח; ולא עוד אלא שאפילו טיף־טיפת מרה שחורה, הגנוז אי שם בירכתי ישותה, צף ועולה על חלקת הפרצוף בקסם מכחולו. הלא אשף הוא, מגלה טמירין מאין כמוהו בחסד הכשרון. אין צריך לומר, שהצייר אלחנני, כיוון שזכה לכתר שם טוב, אף כתר העושר נענד לראשו. בנתי וראיתי שהכבוד והעושר ירדו כרוכים לעולם. אין זה בלי זה, כשם שאין זה בלי זה. הכל חולקים כבוד לעשיר על שום שהכל חולקים לו כבוד. וכך הכל הכל מהללים את המהולל, על שום שהכל מהללים אותו. וכשם שהכל רוצים להיות מקורבים לעשיר, אפילו אין להם כל טובת־הנאה ממנו, כך הכל רוצים להצטייר על ידי הצייר בעל שם, אפילו אין הם נמצאים נשכרים על ידי הצטיירותם במכחולו. אדרבה, הם מפסידים, שהכל רואים את פרצופם ואת נפשם בקלקלתם. ולפי שהכל היו משתוקקים לראות דיוקן שלהם עשוי בידי הצייר אלחנני, היו משלמים לו בשכרו ככל אשר ישית עליהם טבין ותקילין. אלא שבין הרבים הרוצים היו רק מעטים הזוכים לראות את קלסתר פניהם מצוייר בידי אלחנני המהולל.

הצייר אלחנני אמן גדול היה, עשיר ומהולל היה, אבל נשוי לא היה. וענין זה היה מדרש פליאה בעיני רבים. ניתנה האמת להיאמר: אני בענין זה לא הייתי מקיים אחרי רבים להטות. בעיניהם פליאה, ובעיני – לאו. סבור אני, שהרווקות היא ענין פרטי לגמרי ואין נאה לזולת להרהר בה כלל. אבל הבריות הרהרו אחרי הצייר המהולל והיו תוהים ושואלים: הייתכן? מה לזה שהוא מתהלך בגפו? בנוהג שבעולם, המפורסמים אינם כלל של עצמם, אלא נחשבים לקנין הקהל. הואיל והם שייכים לכלל, הכל בודקים וממשמשים בכבשוני חייהם ותובעים מהם דין וחשבון אף על דברים שבצנעה. ובכן היו באים מי בתביעה ומי בטענה ומי במענה: מפני מה אדם זה, שקבל מידה הנדיבה של הטבע סגולות הכשרון והחן, העושר והכבוד, והוא רואה בכל הטובה, לא נתקיים בו דבר הכתוב מצא אשה מצא טוב? הכל ניתן לו בשפע, ואשה כלל לא. שמא אין אשה כערכו? מה? שמא אלמן העולם מנשים יפות? מה? דאגות פרנסה אין לו, ולמה לא ישא אשה. היכי תמצא? ומתי יעשה לביתו? הכיצד כל גבר שבעולם רואה חיים עם אשה – והאמן הלזה לאו. מאידך גיסא, מה טעם יש לו בכל כבודו, עשרו ותהלתו, באין לו אהבה בתענוגים? אין לך גבר, אפילו דל וביש גדא, עני שבעניים, שאינו בעל בעמיו ושאין לו עזר כנגדו. מין זה, כלומר, מין נשים, אינו חסר בעולמנו, וכל הרוצה הולך ונושא לו אשה – והלזה, על שום מה הוא מתבטל ממצוה ראשונה? שאלות אלו וכיוצא באלו היו מטיחים רבים כנגדו, איש בלשונו וכפי חיתוך דבורו, הדק או הגס, מי במלים מפורשות ומי ברמזי־חיוך ובקריצות־מבט. מוזר ביותר: רוב הבריות נוטרים טינה, ומהם אף שנאה, לעם הרווקים. האם זו היא שנאת חנם? או שמא הקנאה מדברת מתוך טענותיהם ורינוניהם כלפי הרווקים, הפורקים מעל עצמם עול דרך ארץ ונראים בעיני הבריות כהולכי בטל, אנשים שאינם מן הישוב.

זכורני, לא הרבו, מכל מקום לא הרבו לאורך ימים, לטפול על הצייר המפורסם טענות וקושיות ונזדרזו להתקין, דומה, כל עיקר מדעת עצמם, מענות ותירוצים. רואה אני, שאין אנשים יכולים לעמוד הרבה באיזו קושיה והם מעדיפים עליה כל תירוץ דחוק. הקושיה, סח לי פעם אחד ממכרי, היא פצע פתוח, שותת דם. התירוץ הוא מכל מקום חתיכת צמר גפן, שאם אינה סותמת את הפצע כולו, היא עוצרת את הדם. אף את רווקותו של אלחנני לא הניחו בתיקו, אלא עמדו ונתנו לה טעם ונימוק, ולא טעם ונימוק אחד, אלא שניים, ואולי שלושה, ומסתמא כמה וכמה. כפי שנראה לי, היו כל הטעמים יחד כרוכים ואחוזים זה בזה כקליפות הבצל, נובעים זה מזה. דרך משל, בדקו ומצאו, שהוא רווק עקרוני. אבל; מה טעם הוא עקרוני? ודאי יש טעם. שוב בדקו ומצאו, שיש טעם. חיפשו בגנזי־תולדותיו והעלו דבר, שהיה בלאו הכי בגדר סוד גלוי, והוא, שהצייר אלחנני המהולל לא נולד מהולל כלל וכלל, כלומר לא נכנס להיכל התהלה בצעדים מאוששים, אלא, אדרבה, הילוכו היה כרוך בכשלונות ובמעצורים מרובים. מלכתחילה לא האירה לו ההצלחה פנים. הארת פני ההצלחה לגבי אמן, פירושה, הארת פני המבקרים, אשר להם העוז ועל שכמם המשרה להכתיר אמנים ולהעלותם לאיגרה רמה, או, להיפך, להצליף עליהם בשבט הבקורת הקטלנית ולהורידם לבירא עמיקתא. מר אלחנני היה שרוי שנים רבות בבירא עמיקתא. תמונותיו נידונו בחומר הביטול והשלילה, והוא עצמו, בשל דרכי־ציורו הנלוזות, ללעג ולקלס. כיוון שגלה ממנו כבוד, גלו ממנו גם הלקוחות; ולפי שלא היו קופצים על תמונותיו היה שרוי בעוני ובדחקות. העני הוא מר־נפש. מר־נפש הוא חמוץ־פנים. הנשים, בידוע, אינן מחבבות גברים חמוצי־פנים. מר אלחנני לא נשא חן בעיני הנשים וכל אהבותיו הושבו ריקם. מכאן קפץ רוגזו עליהן עד שיצא והורה, שענבי הנשים חמוצים הם. אף נמצא ידען אחד, שעסק בחפירות העבר של מר אלחנני, והעלה משם פרשת אהבה ברורה ומפורשת, קודרת ביותר, אהבה אומללה, שפגעה בו וטרדה אותו כמחלה נואשת ימים ושנים, ובה היה הוא לבדו הנפש הפועלת; ואילו בחירת־לבו לא השגיחה בו כלל, ואולי נטתה אליו מתחילה חסד, וחיש מהר בחלה בו והביעה לו בגלוי את זלזולה, ויש אומרים, אף את לעגה השנון. וכל כך מררה את חייו עד שלבו נעשה עליו כגוש של מרור לגבי המין הנשיי. פשוט, נסתם מקור אהבתו ונעשה קר ואדיש לחמודות הנשים. הוא לא שינה את טעמו באהבת נשים גם לימים, לאחר שנתחוללה תמורה כבירה ביחס הבריות ליצירותיו, אם משום שהמבקרים שינו עליו את דעתם לטובה, ואליהם נצטרפו גרוריהם שבין המבינים, ואחריהם בא גם שינוי ערכין בדעת הקהל; או, להיפך, תחילה נמשכו אחריו ההדיוטות ועשוהו דבר שבאפנה, ושוב לא היתה ברירה למבקרים אלא לענות אמן אחרי קול ההמון, כדרך העולם. בין כך וכך וקרנו של מר אלחנני רמה ודיוקנאותיו נעשו סחורה חריפה, ואין צריך לומר, שאף הנשים התחילו נוהות אחריו. אך אלחנני כמנהגו נוהג: מביט על מין הנשים מגבוה ומתרחק מהן ומחמודותיהן. הוא כעת נהג כך בהידור חינני ובגינוני שובבות והיתול דק מן הדק, ובמראה פנים לאה ומוטרד, המצוי אצל אנשי השם, שטורדנים טופלים עליהם כזבובים, והם מרגישים עצמם תמיד כצבאים מורדפים, ובכל זאת הם מחייכים; אויה, הם מחייכים, ואף שוחקים הרבה ומאירים פניהם לכל אדם. אך כל עין רואה, שאף בשחוקם יכאב לבם וכל המין האנושי הזה מוקצה מחמת מיאוס להם. כך היה מר אלחנני רב המוניטון מבהיק את חיוכיו החמקמקניים, שאילולא הוד הפרסום החופף עליהם היו לצנינים בעיני הכל.

ובסך הכל, אומרים, הוא שונא נשים. אחרים נתנו טעם לשבח לרווקותו של מר אלחנני, כי נמשל האמן למלאך. האמנות היא שליחות ואין מלאך עושה שתי שליחויות. כל בשר ודם מסוגל לאחוז בזה וגם מזה לא יניח ידו: להיות בעל לאשתו ובעל בעמיו, לישא ריחיים על צוארו ולסבול כל דאגות הפרנסה, ואף למלא צרכי הרוח, ואפילו להילחם בטחנות של רוח; להיות שורר בביתו וגם מעורב עם הבריות; לעסוק בהויות העולם הזה ולישא בחובו חזון עולם טוב יותר. אך האמן אינו ראוי לשמו, אלא אם כן הוא נאחז בעסק האחד שלו בכל נפשו ובכל כושר העשיה שלו, עד שאינו יכול עוד להיפנות לשום ענין שבעולם. כן, האמנות היא ריכוז כל הכוחות בנקודה אחת, צמצום עצמו, ויתור על הכל לשם השגת התכלית האחת. האמן אינו בשר ודם, אלא מלאך; ולא מלאך כי אם שרף. הוא נשרף באש היצירה, עולה כליל על המזבח. מה לו אשה, מה לו בנים ובני־בנים, מה לו כל העולם הזה? כל התענוגות שווים אצלו כקליפת השום. אין לו עולם אלא זה שבחזונו. אין הוא גורס חיים לחוד ועבודה לחוד, חובה לחוד ואהבת־בשרים לחוד, עול תורה מכאן ועול דרך ארץ מכאן. עבודתו היא חייו; אהבתו למלאכת מחשבת היא חובתו הקדושה; יצירתו היא רעיתו, בת־זוגו מששת ימי בראשית. האחרים הללו טענו, כי מכל מקום לגבי מר אלחנני גלוי וידוע לפניהם, שהוא משחר ימיו התמכר אל אהבת האמנות, מימיו לא הלך לבו אחרי האשה ואף דעתו לא נתן עליה; לא יצא כלל מדלת אמות של יצירה. כיוון שהדעות בענין מר אלחנני היו מחולקות מן הקצה אל הקצה, נעשה הצייר המהולל סלע המחלוקת בין שני צדדים, שבנוהג הם מתנצחים זה עם זה בפולמסי־דברים הן בשיחות פרטיות בין אדם לחברו והן בדיונים פומביים, ואפילו במדרשי־חקירה בעתון האמנותי וברמזי בדיחות וחידודים במדור העוקצין והרכילות שבעתונים המצויירים. כמה מוזר הדבר, שגנזי החיים האישיים המיטמאים אף במגע קל, נסחבים תמיד לרשות הרבים וכל הקדוש יותר חילולו גדול יותר. אין הדברים הללו נעשים, כמובן, בלי מנה גדושה של צביעות וגניבת הדעת. יושבי־קרנות מחטטים בדברי הרכילות שלהם בחייהם הפרטיים של אמנים ויוצרים לא לטובת סקרנותם של עצמם, אלא לטובת הכלל כביכול, ומתוך חרדה לקיום המין. הללו מכאן טענו: היתכן? מה משמע אמן מפורסם, שכל העינים נשואות אליו בהערצה וביראת הכבוד, מתהלך לו בעולם ככה… בגפו… זה שהנהו אבוקה לרבים שרוי ביחידות בין כתלי ביתו? כל אמן ויוצר הוא איש המופת. ומה מופת הוא נותן לבריות בחייו הרווקיים? העולם בנוי בתים; החברה עשויה תאים־תאים, קנים־קנים… ובא זה, האהוב, המהולל, הנערץ, ומקלקל את השורה… אין זה הולם את הנוף האנושי… מכאן הוא מצייר נופים ומכאן הוא מקלקל את הנוף… בעלי הצד השני סבורים היו, כי מנהגו של עולם כך הוא מאז ומקדם, שהאמנים והיוצרים, מכיוון שהם בתורה ובחכמה אינם בדרך ארץ. כל האריות שבחבורתם בכל הדורות לא נשאו נשים, לא הניחו אחריהם בנים, לא עשו נפשות לעצמם, פרקי־יצירתם הם זכרונם; כשרונם הוא גחלתם עלי אדמות; חיבוריהם אומרים אחריהם קדיש. מה לגאוני הרוח ולאהבת האשה? הם מאהבי אין־סוף. לא להם לחבוק רעיה. הם חובקים בזרועותיהם את עולם הנאצל.

הואיל ושני הצדדים לא באו לידי עמק השוה, צמח, ואולי ממילא צמח, מתחתיו צמח, צד שלישי, והוא מבני כת הרכילות, כת זו שימיה כימי המין האנושי והיא תעמוד לבטח עד אחרית הימים. שני הצדדים מתווכחים זה עם זה בקול ובקולי־קולות, בעל פה ואף בכתב, בשטין ובין השטין והרכילנים כמנהגם; ברינון־סתר ובדרכי־לחישה. מוזר, קול הלחישה גבוה יותר מכל הקולות. הדיבור מוגבל בדלת אמות שבין הפה לאוזן; הצעקה יש לה גבול כדי מרחק מסויים; אך הלחישה זוכה לקפיצת הדרך, היא מקרקרת קירות, עוקרת הרים ומבטלת מרחקים. מקצה הארץ ועד קצה ומן העבר הרחוק ועד ימינו תקיף שלטונה של הלחישה. והלחישנים כך אמרו, כלומר, רמזו: דברים בגו. אין זה רווק עקרוני אלא רווק לפי גופו וטבעו. וכיוון שהגיעו לנקודות החן הללו, הגנוזות בגוף ובטבע, יצאו והוסיפו רמזי־רמזים וקריצי־קריצות על הענינים הללו שיש בהם סטיה מן המיניות כשורה, וניתנו לדמיון מרחב־משחק לאין שיעור. ולאחר שחיטטו בדברים שבצנעה הוסיפו כמה נפכים שבקנאה קטנונית מעסקי־ממונות, כגון שגילו את אפיו הקמצני וטבעו העקשני והרגליו הנוקדניים וגינוניו הקנטרניים בחיי יום־יום, שבגללו שום אשה אנינת הנפש לא היתה יכולה לחיות עמו בכפיפה אחת. מוזר ביותר, האדם הוא גוף ונשמה. הגוף חש בצער והנשמה מתכווצת ורע לה כשפוגעים בה. אף על פי כן אין שום אדם נותן את גוו למכים, אבל הוא מוכן ומזומן תמיד לספוג מלקות בנשמתו; ולא עוד אלא שרבים מפצירים בחבריהם לירד לתוך נשמתם ולהרביץ להם סטירת לחי על הנשמה. מאידך גיסא המכה את רעהו באגרופו חושש משום העבירה, ולאחר המעשה מתחרט; ויש שהוא חוזר בתשובה וטורח בעצמו לתת לו פצוי. ואילו אנשי יושר ובעלי מצפון פוגעים בנשמות, הולמים, מוחצים אותן ואינם מהרהרים אפילו חרטה. אדרבה, הם מחזיקים טובה לעצמם שמקדשים בבריונות שלהם את השם. איזה שם? שם האמת, שם המוסר הקדוש, שם של האל במרום. עושים פרעות בנשמות ולשם שמים. וכלי חבלה לכך יש להם והוא דווקא מוצנע, הלא היא הלשון. היא מוצנעת ודיבורה בצנעה וקולה בלחש, אך מוחצת ואינה חומלת. לשון הרע היא כלי הזין הקטלני שבעולם, ומשום־מה אינו נחשב כלל כלי־זין. בכלי־זין זה הכו רבים, ואפילו מבין מליצי ישרו, את האמן המהולל. הגיעו הדברים לידי כך, שנמצא מי ששאל, ודווקא בקול רם: מי שאינו בצער גידול בנים, איכה יהיה בצער גידול תמונה? וכלום אין האמנות עיקר צער וחבלי לידה? כן, האמן אלחנני נעשה נושא לליחושים מאוסים.

מוזר ביותר, אבל הענין הוא כמעט בגדר כלל, שהבריות בכל הדורות אוהבים להכות בלשון את בני העליה. לכאורה קיים פולחן של אנשים גדולים ומפורסמים, ורבים מתאבקים בעפרם, ומספרים בשבחם, ואין נמנעים אפילו מלהוסיף להם מן הדמיון על המציאות, ולראות את מעלותיהם בזכוכית מגדלת ולהודיע ברבים ובהגזמות גדולות את המופתים והנפלאות שלהם; אבל תוך כדי כך הם מותחים עליהם בקורת גנבנית, בודקים בחורים ובסדקים של חייהם וממשמשים בכליהם, כדי למצוא בהם פגם ופסול, ואף בודים עליהם כל מום רע ודופי. כך עשו גם למשה הישר באדם והענו באדם. הביטו אחריו. היו מרננים אחריו. קיימו בו העריצהו וחשדהו. מכאן האדם הגדול הוא בעיניהם מלאך מן השמים מכאן שד משחת. מרננים את תהלותיו ותשבחותיו, ומרננים אחריו. ענין זה תמוה בעיני ביותר. יש כאן דבר והיפוכו. האנשים רוצים ואינם יודעים מה שהם רוצים. לכאורה הם רוצים בקיום אנשים גדולים, אבל הם רוצים להוכיח תמיד, שאף האנשים הגדולים קטנים הם. הלא חידה היא. הרבה טרחתי לירד לסופו של הענין ולא יכולתי. הענין מציק לי מאד. אני לפי טבעי איני יכול לעמוד בכל כגון זה. הקושיה היא פצע פתוח שותת דם. החידה פצע, שהאילוח כבר פגע בו. אבל אני בסתר לבי חושב לי, שכלל אין אוהבים אנשים גדולים ואין לעולם צורך בהם. ברם, הואיל ויש בהם יתרון הכשר, משנה כוח ועודף מרץ, וכל קטני כוח ומוח מפחדים מפניהם, שמא יתפסו את העולם לעצמם ולא יניחו לאחרים לחיות, עושים הנמושות שבכל הדורות יד אחת להחניף להם בפה אחד לגדלם ולרוממם לעילא ולעילא ולתת להם כבוד מלכים ושרים ואדונים, ופעמים אף כבוד אלים, כדי להביאם מתוך הגדלת דמות להמעטת מהותם ומתוך זקיפת ראש כלפי מעלה לידי פשיטת רגל כלפי מטה. כמה שנאמר בספר התנ"ך על הגויים וישגיאם למען לאבדם. והבריות בגנזי מחשבתם סבורים, כי לא רק אחרי גאון שבר, כי אם גם בתוך כל גאון שבר. רוממות המאורות הגדולים בפיהם ובלבם יחשבו, שכל הלויתנים הם דגי־רקק. זוהי מחשבתי שלי על הענינים האלה. אלא שפקח אני ואיני מגלה לזולתי. אילו הבעתי דעה זו בקול רם היו השומעים בינם לבין עצמם עושים באצבע עיגול כלפי מצחם לרמוז מי אני, כלומר, ששכלי אינו כשורה. לכן אני שומר פי ולשוני מלדבר על ענינים אלו בהתגלות רוחי.

עד שיושבי קרנות והמבקרים המחזרים על הגרנות של בעלי הכשרונות והולכי רכיל סתם, מדיינים ומלחישים ומרכילים בחייו הפרטיים של הצייר המהולל, בא מעשה וטפח על כל הפיות והלשונות. נזדמנה ובאה לעירנו יפהפיה אחת, רכה בשנים. הללו אומרים: כבת עשרים והללו כבת י"ח. ואני כשהסתכלתי בהדר־צורתה אמרתי בלבי: מה הטפשים הללו מונים לה את שנותיה, אומדים ומשערים ומתמקחים זה עם זה? מה לפרודה יקרה זו ולשנים? מידה מגונה יש באנשים להביא במנין את שנותיהם של מכריהם, לעשות חקירה ובדיקה לגבי כל אחד אימתי חל מולדו בעולם, ואם אינו מחביא מהם קצת שנים, כאילו שנותיו של הזולת הן ענין שאף לנו יש בעלות עליהם, ומשל האדם הנהו סוס העומד למכירה והטעון בדיקה, אם אינו מתקרב והולך לגיל הסוס הזקן, שאינו עוד בגדר סחורה חריפה. כל הרוצה להטיל פסול בזולתו מלעיז עליו, שהוא מתכחש לגילו, ואפילו בנים ובנות קורצים עינים מאחורי גביו של אב זקן או אם זקנה לרמוז, שכל כמה שהם זקנים הם זקנים עוד יותר, כי מנין שנותיהם גדול יותר מכפי גילם הרשמי. צרות עין היא זאת ואיולת גם יחד. אין הטפשים מבינים, כי לא כל אחד הוא לפי טבעו בא בשנים. יש כאלה שאינם באים כלל בשנים, אלא הם לחוד ושנותיהם לחוד. ודעתי שלי היא, שכל אחד הוא למעשה בן הגיל המקובל עליו להלכה. ואם פלוני אומר בן עשרים, בן שלושים, ארבעים או בן שבעים אני, הלכה כמותו, אפילו לוח הזמנים עומד ומעיד כנגדו. אני לאדם ולא ללוח. עד כאן באנשים דרך כלל. אך מה אומר ומה אדבר כמה מרובה טפשותם ואף נבזותם של אותם הבריות, שבקשו להניח יפהפיה זו על גבי הלוח ולגלגל על גבה מערך השנים. פרודה יקרה זו מה לה ולשנים? כלום מרות הזמן על יפה־נוף? היופי הוא מעל לזמן. אין יופי אלא זה, שאין שן הזמן פוגעת בו. חילול הקודש הוא להזכיר בנשימה אחת יפהפיה ומנין השנים. לגאון אין גיל. ומי גאון כיופי? לאמת אין שנים. ומי אמת כחן? השנים הן פצעים, הן קמטים, הן יסורים. והיופי הוא בריא ושלם. כן, בריא ושלם, אומר אני, שהרי היופי לאמתו הוא גם תם, היינו, בריא ושלם. איני גורס יופי חולה. איני רוצה בו. ואני כשהסתכלתי ביפהפיה ההיא ראיתי ברגע כמימרא, שזהו יופי מן הסוג המושלם. כלי שלם. כלי יקר. יופי ללא שנים, כל התום עובר בו כחוט השני. ואף על פי כן הבריות הללו, הבריות המשונות הללו, עמדו מאחורי גבה, אמנם, בריחוק של יראת הכבוד ודרך ארץ, עמדו, כן, עמדו ושמו את שנותיה, מבלי לדעת שהם מחללים; ואולי בידיעה גמורה, מאחר שאוהבי חילול הם.

קפץ עלי רוגז השנים ועיקר שכחתי; לספר לפחות שמינית שבשמינית את תהלת חנה ויפיה. אך אמת היא; שקר כל דיבור על חן והבל הוא כל תיאורי היופי. היופי אינו לתיאור. לא תעשה לך פסל. כל פסל הוא פסול. מכל מקום כל תמונה היא רק מסכה. כך אני סבור. ולא כך היא דעתם מסתמא של אמני הדיוקן. לא כך בוודאי היתה גם דעתו של אלחנני הצייר המהולל. כל אמן אוהב את תוצרתו אמנותו. אך אין בדעתי להקדים את המאוחר. עדיין לא הגיעו הצייר והזיוותנית לידי קשרי־היכרות כל שהם.

אמרתי זיוותנית מלה סתם, כדי לסבר את האוזן וכדי לצאת ידי חובת הגדרה כל שהיא. אך מה מלה יתומה ערטילאית זו עשויה להקנות לנו מושג ויהא קלוש וחיוור, מהדר זיוה ותפארתה? מוזר ביותר, לכאורה אדם אין כוחו אלא בפיו, אך כל פעם שהוא עושה את פיו שליח ללבו, ואפילו רק לחושיו או להגיגיו, כמה כושל וחסר־אונים הנהו. לפה אין כל כלי־זין אלא המלים, והמלים לא זו בלבד שהן משומשות, נדושות, סחוטות, בלות מיושן, וכולן הן צמחים ופרחים, שגדלו בדורות אחרים ובאקלים־נפשי אחר, זמורות זר בימינו, הרי מלכתחילה לא היה להן ליח מספיק כדי לתת לחלוחיות של חיות לכל אותם הרעיונות והרגשות, שהן מתדפקות ומתרפקות עליהם ומבקשות לתת להם שיכון בתוכן. אומרים, דרך משל, יפה דבר זה; אבל מה הפירוש? סוגי היופי הם לאין שיעור, והמלה היא רק אחת. המלה היא נרתיק־סדום למושג, מאחר שמכניסים לתוכה מושגים מיצרניים רבים ואין בה כלל ריווח לכולם. אילו האדם שותף באמת ליוצר העולם, היה כל אדם מן הדין נעשה אדם הראשון ומחדש בכל יום מעשי בראשית במלכות הלשון. שוב לא היה ניאות ונכנע להשתמש בנרתיקים מן המוכן, אלא מתקין לכל סוג של יופי משלו, למשל, לכל גוון של עצם, כפי שהוא נחזה לו באיצטגנינותו, מלה משלו, והיה כל אחד, כשם שהוא בעל לאשה ובעל בעמיו גם כן בעל ללשון. איני יכול להביע עצמי אלא בלשוני. ולשון אין לי. לפי שהנני אלם גמור. אמרתי על היפהפיה שהיא זיותנית. וכי יש לי ברירה? יפהפיה אינה אומרת כלום, וזיותנית בוודאי אינה אומרת כלום. ובכל זאת אומר אני, שהיא היתה זיותנית. כך היה המעשה. כשראיתי אותה לראשונה מיד, בהרף עין ראשון, חשך עלי העולם ונשתפכה הרגשה בכל ישותי שהריני כבן אדם שלא ראה מאורות מימיו. בחושך ישבתי ובמחשכים התהלכתי. כעת, ברקאי! האח, חמותי ראיתי אור! אמרתי בלשון הכתוב בספרו של הנביא. אותו רגע נצנץ במחשבתי: היא זיותנית. לכן אני קורא לה בשם זיותנית. ואני רק פעם אחת הייתי מרואי פניה. רק פעם אחת, ולא עוד. והיכן? נחשו. נחשו. הלא בבית המשכית, בבית הנכות, רצוני לומר, בבית הראוה לתערוכת מעשי־מכחולו של הצייר המהולל מר אלחנני. פעם אחת הצצתי בה וחשכו עיני וחמקתי משם. קמתי וברחתי על נפשי. על מאור עיני ברחתי. הייתי בהרף־עין ראשון כאיש־אין -עינים. אילו הוספתי להסתכל בה, סופי שהייתי נעשה איש־אין־שכל. יוצא מדעתי. לא רציתי להשתגע. לא רציתי. אותה שעה הרהרתי כך במחשבתי: הנה ראיתי במו עיני חזיון אין משל לו עלי אדמות, אצפנהו בזכרוני ואחקקהו על לוח לבי. אך מה לב יש לאיש־אין־שכל? באין שכל אף הלב יוצא בדימוס. למשוגעים אין לב. ואני פרודה יקרה זו שמתי למשמרת בלבי. לא עוד ראיתיה בחיי. הדברים הכתובים כאן קלוטים מפי השמועה. אבל גם השמועה הטובה תדשן עצם של סיפור המעשה. מדבר אני שוב בפסוק מן התנ“ך. אוהב אני את התנ”ך, כי הוא זיותן.

ברקאי! מצאתי. אמרתי, שהיפהפיה היתה זיותנית, לפי שהיא היתה אשה תנ“כית. אינני יודע מה דמות לאשה התנ”כית, אבל יודע אני, שדמותה היא לא מעולם הזה. אינני יכול להעלות על דעתי, כי רבקה, רחל, ואפילו לאה, ואין צריך לומר שרה, חנה, פנינה, תמר, שולמית, וכל אשה אחרת ששמה נכתב בספר התנ“ך, היו נשים ככה, כלומר, נשים העוברות ושבות ברחובות ובשווקים בכל ערי העולם בימינו. לא יתכן. נשים תנ”כיות הן גזע־נשים שונה לגמרי ממין הנשים, המתהלך בעולם הזה בדורותינו. לא אדע מה דמות אשוה לנשים התנ“כיות. הן רסיסי האל, אם כי בנות האדם. הן אותן הנשים, עליהן מסופר ב”בראשית", שבני האלהים ראו את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים. מצאתי, ברקאי, עוד מלה אחת סתמית, שאינה אומרת כלום, ולי היא בכל זאת אומרת דבר מה, ואולי הרבה מאד. היא היתה טובה. זיותנית וטובה. כמה מעטות הנשים הטובות בעולם. מנינן פחות אפילו משל היפות. על אחת כמה וכמה יקרות מציאות הנשים, שהן יפות וטובות כאחת. והיא הזיותנית היפה יפה וטובה. כל הרואה אותה הלא יאמר נסיכה היא, כי היא נסוכת חן. חן במראיה, חן בכל תארה. רכה ומעונגה. אני מחולק עם שקספיר, מחולק לגמרי עמו, בדברו על הנשים לאמר: “עד מתניהן משכן האלהים ולמטה זבול שטן”. חלילה. חלילה. אשה אלהית היא כולה משכן. כל הצופה בה יגביה שבת, ימריא למרום, ישא עיניו אל על, ישכח עולם ומלואו, לא יראה עוד מעלה מטה. מה לו לשקספיר החוזה לדבר סרה באשה לאמר: “למטה זבול שטן, שם אופל, שם תפתה, שם בור גפרית ותבערה וחרכה וצחן”. הו, מה לו לשקספיר? מדי אהגה בזאת עיני מחשיכות, שכלי מיטלטל, הגיוני מתהפך.

היא היתה הזיותנית הטובה, משכן מכף רגל ועד ראש. כך ראיתיה, כך חזיתיה; אני השקפתיה; במבט האחד החדרתיה ושקפתיה מני קדם ועד אחרית. ראיתיה עד תומה ובגאון־תומה. תומה היה גאוני. כן, יש תום שהוא גאון. יש גאון למושכלות, יש גאון לרגשות ויש גאון לתום, לטוהר, לאי־דעת רע, לאי־דעת כיעור, אף לאי־דעת יופי. כל דבר שהנהו הוא לאמתו, אינו יודע עצמו. היופי הוא כביכול נעלה מכל ואף מעצמו. היופי אמתו נעלה מעצמו, ולכן אינו יודע עצמו. התום לאמתו לא כל שכן שאינו בדעת עצמו. היא היתה תמה, ברה, לאמתה. כשהצצתי בה אמרתי לנפשי: הנה היא הלא יודעת דבר.

מוזר ביותר, כל רחשי לבי והגיוני למראיה צמחו גם בלב הצייר המהולל אלחנני. כל מה, שאני מספר כאן מפרשת אהבתו לזיותנית, שמעתי מפי איש מהימן מקורב אליו. וכל מה שהוא סיפר לי על הנחשול הראשון מרגשותיו ומרעיוניו של הצייר עולה בד בבד עם הנחשולים, שקם עלי בהרף־עין ראשון. התום זה כוחו להכות בתמהון לבבות רבים ושונים זה מזה. אך מי אני ומה אני להזכיר את עצמי, בן בלי שם, בנשימה אחת עם הצייר המהולל מר אלחנני? אני, פעם אחת הצצתי בהדר מראיה ולא העזתי עוד להביט אליה. חוש נכון לחש לי כי צורה תחתונה דומה לצורה העליונה, וכי היופי, כאל, לא יראה אדם את פניו וחי. היטב ידעתי, שהיופי משגע, וכי כל באי היופי לא ישובו למעגלות השכל הישר. אך הצייר אלחנני העיז ללכת שבי אחרי הזיותנית. כיוון שהציץ בה הביט אליה ונסתכל בה וזיק האהבה הראשון יצא חיש מהר ללהב גדול. הואיל והביישנות מלפפת תמיד את רגש האהבה העז והסוער – רגש האהבה העז והסוער הוא לפי טיבו דבר והיפוכו, שהרי אין אהבה נאמנה בלי הכנעה והתבטלות הישות – והכיצד תיתכן הכנעה עזה והתבטלות עצמית סוערת? ולפיך כפילות זו שיש בה שמינית של שקר מביישת את בעליה – שם הצייר מסוה על פניו להעלים רגשת־נפשו. הוא, אמן המסכות, לא טרח מסתמא הרבה להתקין לעצמו מסכה של אדישות, יוהרה ושעמום־מעט בארשת הפנים. כל פעם שנמצא דרך מקרה, ואולי בזימון שאינו מקרי כלל, בחברתה, ובנוכחות גרוריו המעריצים, שנתלוו אליו בכל מקום של פומבי. הבעה ליאה זו של אחד מהולל, ליאה ומשועמם מן ההערצה הטורדנית, שזרמה אליו בלי הפסק, דרך ביבין של שבחים, מפי עדת הטורדנים, היתה מקננת בין כך וכך בפניו. ליצנים אמרו עליו, שהוא כל כך נתמחה בהעמדת פנים, שהפנים המועמדים תפסו אצלו מקום של פרצוף ראשון, ואילו זה שמלידה ירד אצלו למעלת פרצוף־משנה. כן, הוא שם מסוה גם על סערת רגשו באהבתו, והיה מצעד לידה בקומה זקופה ובסבר־פנים ריבוני של איש רם המעלה, המגלגל ברוב אדיבותו זכות לכל בן לויה או בת לויה להיטפל אליו. ובפירוש נסתבר: זו טפלה לו. ראיתי בני אדם, שאינם כלל גדולים, ואף הללו מחוננים בסגולה לנהוג כך כאילו הם טופלים לעצמם, היינו, עושים ממש טפל את כל זולתם, ואת עצמם עיקר. אך לעולם יש עין רואה. לכן אין דבר נסתר לאורך זמן. לא יצאו ימים מרובים וכבר ריננו לשונות רבים, כי הצייר רק קומתו זקופה, אך רוחו נמוכה ולבו שבוי. מהי אהבה? היא שאור החיים. היא אור החיים. היא תמצית החיות. היא טל של תחיה. היא גחלת ותוחלת. הה, היא סם מרפא, סם יקר, נדיר ביותר. כריסי הרדיום, המרפאים תחלואים רבים. רוב מנין של בני אדם, איני מהסס לומר צ"ט חלקים מהם, יושבים בחושך ולא ראו מאורות האהבה מימיהם. אמנם, אין אדם שלא נתאוה תאוה ושלא ראה חיי בשרים עם אשה, בפועל או בדמיון, ושלא התעלס בעגבים, אף הללו מצויים יותר בדמיון מאשר במציאות – אך כמה מעטים האנשים, שזכו לבוא בסודה של האהבה העזה על מנעמיה וממרוריה, על רון חזיונותיה ובכי מכאוביה, על בושם צפיותיה ועל פעימות הלב בחרדותיה, על פריחת גן עדנה ועל התפתה הערוך בה, על עליות הנשמה ועל נפילות המוחין שבה, על נביחות יצרי לב הנתונים לנחושתים ועל משק רגשות וחזיונות בעלי־כנף הממריאים לגבהי הטוהר והזוהר. הלא זו האהבה, אשר כל טועמיה חיים זכו. אהה, מה מעטים האנשים אשר בחלקם נפלה פרודה טובה זו. באמת אמרו: הרבה חכמים, אמנים, מלומדים, ורבי כשרון, מצויים בעולם; אך האוהבים לאמתם בני־עליה הם, יחידי סגולה בכל דור ודור. אולם רבים הם בכל דור ודור המתגעגעים על האהבה ומשתוקקים להיכנס לפחות למחיצתם של האוהבים, להתבשם מריחם, לשמוע סיפורי מעשיות על תולדות אהבם. ומה תימה שכל מקום, שלפי השמועה נצנץ שם רסיס מן הרדיום יקר המציאות הזה, נעשה לאבן שואבת להמון סקרנים וסיירנים, העטים אל השלל לחטוף פירור, אם אפשר, של מן שמים זה. לחמם את הנפש, לשאוב חיות מעט. קר להם לאנשים בעולם, קר ומשעמם להם. לכן מכל העברים מתעופפים ובאים אנשים לראות בחידוש הזה, בפלא הזה, כי הנה התחולל נס ושתי נפשות דבקו זו בזו לאהבה. תיאבון הדעת וצמאון הרגש לאהבה חידדו את החושים של אהבת הבריות להריח טרף אהבה גם מרחוק ומתוך רמזי־רמזים. ככה התקהלו הציידים גם בקרבת הצייר המהולל, שהיה ממילא מוקף תמיד כלבי־צייד. כלום יש ביזה ערבה לנפש ממלקוח־מעט מעל שולחן גבוה של אחד כהן גדול בהיכל האמנות? כן, רבים כבר ידעו, כבר ניחשו, כבר בשרו, כי הנה קם הדבר והיה: אלחנני המהולל שונא הנשים, הרווק העקרוני, קשר אהבה ליפהפיה, ובלחישה רמזו, כי לא יעברו ימים מרובים והוא יקדשה לאשה כדת וכדין. אין הדברים מתחוללים כל כך מהר, כפי שהם מתנבאים בתוך מחנה הרכילנים. טרם בא מועד. עדיין עמדו בערב החג הגדול, הצפוי למרדפי חדשות. ולעת עתה עדיין היה מקום לבעלי הלשונות להתגדר בו לרמזי־לחישות. קודם כל צמחה קושיה חדשה, קושיה חמורה ביותר, המחייבת הסבר, ומכל מקום דיון לשם הסבר; מכיוון שעכשיו נעשה גלוי וידוע לכל, שאף האמן המהולל אינו אלא בשר ודם רגיל ואורח גברים לו, מה ראה להתרשל בנישואין עד גיל מאוחר בחייו? יש אומרים שהוא בן ארבעים, ואחרים מוסיפים על מנין זה נופך של חמש ומעמידים אותו על גיל ארבעים וחמש, מהדרים מן המהדרים מכריזים ומודיעים, שהוא בן חמשים ממש. קושיה גוררת קושיה. תינח נתאחר להיכנס לחופה. אבל מה זכות לו לקשיש זה לבוא בברית הנישואין עם בחורה יפת תואר, ששנותיה לא הגיעו אפילו למחצית משנותיו? שתי קושיות חמורות. ואותי הפליאה ביותר קושיה שלישית: מה להם לבעלי הקושיות ולעניניו הפרטיים של הצייר המהולל? מוזר ביותר, לקושיה זו הייתי יחיד לגמרי ולא נמצא מן הקהל שנצטרף אלי.

שוב ראיתי את הבריות בקלקלתם, מבלי לומר בנבזותם, שלכל ענין וענין הם מערבבים את פרשת השנים. הם סוחבים אחריהם את השנים כקטע את קביו וכאסיר את שלשלאותיו. הה, השנים, הסמרטוטים הבלים האלו, מה להם לבריות, שאף את הנפשות היקרות ואת כל הכל הם עושים אותן עטיפות להם? אילו שכל לבני אדם היו מבינים, כי השנים אינם אלא קשקשים, קליפות יבשות, הנושרות מאליהן מעל לנשמות. עד שהללו מניפים את שוט השנים על הצייר המהולל עמדו הללו והפכוהו לכיוון ההפוך דווקא, וכך העמיקו לשאול: מאחר שנתבדו כל ההשערות על העיכובים המשונים, שנתייחסו לצייר המהולל בדברים שבינו לבינה, הרי חוזרת הקושיה למקומה: מה טעם התרחק הצייר המהולל כל ימיו מחברת נשים וגמר אומר לראות חיים עם אשה רק במוצאי תור עלומיו, היינו, בערוב יומו כמעט? שמא לא נזדמנו לפניו בעבר נשים יפות כמו ריבה זו, שאין בה כלום חוץ מפרצוף מרוח יופי, שכל חנו בא ממקור הנעורים החולפים, ובהגיע תור הנעורים לקצו פנה הודו פנה זיוו. מעכשיו התחילו רבים לכוון את חוד הזלזול כלפי זו, שתחילה הכל גמרו עליה את ההלל, והיו שהגיעו לידי קטרוג גמור בענינה ואמרו: וכי לא מצא לו אמן רם המעלה שכמותו אשה נאה מזו, או לפחות יחסנית גדולה מזו? הרי היא בת בלי שם. אין יודעים את כלל יחוסה ומוצאה. היא זה מקרוב באה לעירנו. ואם לדון לפי קרובי המשפחה שלה אין היא כלל נכבדה לפי מולדה. (היא התארחה בבית דודה אלמנה, שלא נתייחדה בין המשפחות המיוחסות בעירנו). ומכאן יצא קטרוג חדש על הצייר, שגמר אומר לבוא בברית הנשואין – ויש בדבר זה משום מעילה בשליחותו האמנותית. מה משמע? ריחים על צוארו ויעסוק באמנות? מוזר ביותר, הבריות, לפי כל הסימנים, עיניהם צרות באנשי מעלה, המשרתים בכל היכל שהוא, בין היכל הקודש בין היכל הנאצל, ולעולם הם מחפשים בהם מומים ופגמים. יעשו מה שיעשו – אין המעשים נראים להם. יתנהגו בתכלית הפשטות – יאמרו עליהם, שהם צבועים ומעמידים פנים; יתירו לעצמם שמינית של גאוה הרי הם יוהרנים, הנוהגים סלסול בעצמם. יהיו יושבי־אוהל, הריהם מוחזקים כתלושים שאינם מבינים כלום בהויות העולם הזה; יהיו מעורבים עם הבריות מותחים עליהם חשד שמתכחשים לעצמם, שהם גונבי דעת; קשה מזה, בתוך תוכם אינם כלל בעלי נשמה יתירה. ואם אמנים הם מלעיזים עליהם, שאינם אלא בעלי־מלאכה. אף על סבר־פניהם וכלל מראיהם באים דקדוקי־תביעות. הם נמוכים – שואלים: מפני מה אינם בעלי־קומה, שהרי בידוע אין השכינה שורה אלא על בעלי קומה. הם גבוהים – מתרעמים עליהם, שיש להם מראה סרדיוטות ושהם בעצם מראיהם מבזים את מעמד תלמידי החכמים. וכך, בין שהם רווקים ובין נשואים, ומה גם עומדים בברית הנישואין בפעם השניה או השלישית, לעולם באים אליהם בתואנות ובטענות על שום מה הם נראים כך ולא כך. יש להם, כנראה, לבריות דפוס מוכן ומתוקן בחזיונם לצלם דמותו של איש הרוח שאינו כלל בנמצא בעולם הזה. אנשי הרוח לעולם גורמים אכזבה לרואיהם. הה, אנשי הרוח. איזה צירוף־מלים שרירותי וגס. כלכל לא אוכל אותו. אף איני מבין את משמעו הנכון, ומי הוא ואיזהו האיש, שמקומו יכירנו בגזע־אנשים זה. סבור אני, אף האחרים אינם יורדים לסוף משמעו של תואר זה. אינם יורדים, ואף על פי כן הוא עולה על כל לשון בפליאה מעט ובזלזול הרבה. אומר אני: לא נבחרו כל אנשי המופת שבעולם אלא בשביל שהבריות יעשו אותם למשל ולשנינה; ומכל מקום בשביל שיעמדו תמיד למשפט הקהל. וזה הוא הסדר הערוך והמקובל בכל הדורות: מכאן תלמידי חכמים ואמנים, היושבים בקתדראות ועל האבנים בבית היוצר; ומכאן המוני הדיוטות היושבים כסאות למשפט. ואילו בחיים הפרטיים, בני העליה היכן שהם יושבים, אין ישיבתם נאה בעיני רבים. ישבו באהלי דלים, הרי חכמת המסכן בזויה. יהיה מושבם במרומי המעלה – אומרים שהם פרשו למגדל השן. ופעמים מוחצים אותם בשני השבטים, כגון שחכם רואה בעוני ויושב במרתף ואומרים עליו, שהוא נתייחד לו בהיכל השן. על דרך המליצה כמובן. אבל כלום מהלומה על דרך המליצה אינה פוגעת?

נוח היה להם, ואף קשה היה להם, לרכילנים, להכות בלשונם את הצייר המהולל אלחנני. הוא לא היה מסכן ולא פרוש מן הבריות, אף לא מעורב עם הבריות, ואין צריך לומר רודף אחרי הבריות. הם רדפו אחריו. הכל בקשו את קרבתו, ומכל מקום את קרבת מכחולו. והוא לא עמד לפניהם למשפט. מצד מקצועו היה הוא שופטם. שליט הרוחות היה, ובוודאי שליט הפרצופים. הכל צריכים למר דיוקנאי. ובאמת לא שפטו אותו. ויתכן שלא העבירו עליו אפילו את תער הבקורת, אלא התלבטו להבין את ענינו והשתוקקו מאד לבוא בסוד חייו הפרטיים. לכאורה היתה מסכת חייו גלויה ופרושה לפניהם. הוא לא היה איש נחבא אל הכלים ושמוט לקרן זוית. זה שנים רבות עומד הוא במרכז הראוה ותופס את המקום המכובד, אפשר לומר, את המקום הראשון במעלה, במדור הרכילות של העתונים המצויירים ושאינם מצויירים. מדור זה, אגב, משמש מעין לשכת מודיעין גלויה על בסיס של מלאכת ריגול חוקית, מאושרה מטעם החברה. לא היה לבלר במדינה, שלא עשה מטעמים מפך הסממנים, מקור־אמנותו, ומן הפכים הקטנים שבהוי חייו הפרטיים – ואף על פי כן, מוזר ביותר, עיקר שבחייו נשמט מרשת הריגול הפרושה לרגליו תמיד. אין הקהל יודע עד היום רווק הוא על שום מה, ולמה, למה, התרחק כל ימיו מחברת נשים, עד שבאה אלמונית זו, שאין יודעים מי היא ומה סגולה יקרה מצויה בה, מלבד חן קצת, ושמה עליו מצור ולקחה אותו שבי בלהטוטים משונים מסתמא. ענין זה אומר דרשני. וכשיש ענין כזה, כלום עשויים הדרשנים להתבטל במלאכתם.

הם לא נחו, לא שקטו, לא נמנעו מלחפש הסבר אחרי הסבר לתעמולה זו. לקורת רוחם נתחוור אצלם, שנתעלם מהם דבר פשוט לגמרי. מרוב עצים של תשובות לא ראו את היער גופו.

והנה נמצא פקח אחד, אותו פקח יחיד הנחבא כמעט תמיד, ולימים הוא מופיע ובא ולעולם הוא מופיע ובא, כאילו הוא מגיח ממחבואיו, ובמאוחר קצת, אם כי לא מאוחר לגמרי, והוא פתח ואמר: תמה אני על פקחים שכמותכם, היושבים על אותה מדוכה ואינכם מבינים את הדבר הפשוט, כי מר אלחנני לא נשא אשה, ואולי גם לא התעלס באהבים עם אשה, על שום שנפשו חשקה ביצירה, לא נתפנה לשום עיסוק אחר. דוקו בדברי: אין אני בא בפיטומי מלים, כגון אותם טפשים שיצאו לדרוש גזירה שוה בין האמן למלאך, ששניהם אינם מסוגלים לעשות שתי שליחויות. לדידי יכול אדם לעשות כמה וכמה שליחויות, ובלבד שתהיה שעתו פנויה להן. ובידוע שאהבה צריכה זמן. אהבה אין עושים על רגל אחת ובנשימה אחת. אהבה מחייבת טיפול ממושך וחזרות לרוב. הקיצור, אהבה צריכה זמן. אך מי אמן שיש לו מקור ברוך בנפש, והוא בעל שפע של כוח יצירה, יכול לבטל זמן לרוב, הדרוש לו למלאכתו, על עסקי אהבים. לדידי אין הוא רשאי כלל לעשות זאת, כי אין האמן של עצמו, אלא קנין הקהל. וכי מה משמע בעל כשרון? אדם שניתן לו כשרון לפקדון, והוא שומר שכר שלו. ובכן, מר אלחנני היה שומר נאמן לפקדון. ימים ושנים היה פועל בשליחותו במסירות הנפש ובמסירות הגוף. מכאן ראיה, שאנו צריכים לעקור משרשה את גירסת האכזבה באהבה. וכי מניין אכזבה בענין שלא היה לו פנאי כלל לעסוק בו? תמצאו לומר, שלא נזדמנו לפניו נשים יפות לשעבר? אף זו לאו. וכי חסרות היו יפהפיות בעירנו. ומה גם ששמעו של מר אלחנני הלך למרחוק ויעלות־חן רבות מקצוי המדינה היו בקהל הצופים בתערוכותיו. אלא מה? אף על פי שפנאי לא היה לו, טביעות עין יש לו, ובחכמת הפרצוף מי ידמה ומי ישוה לו. יכול הוא להכיר לפי קוי הפנים את תוי האופי ומערכי הרוח. טבעי הדבר, שלא נתפתה לסימני־נוי חיצוניים ולכווני־חן של נשים יפות או מתיפיפות, שנתנסו בציד גברים. אלא הוא אמר: אפילו כלה שעיניה יפות, כולה צריכה בדיקה, אם היא באמת רעיה כלבבו, קרובה לו בשרשי־הויתה. ואם היא זו המזומנה לו מששת ימי בראשית. כיוון שהופיעה הזיותנית, מיד כשהציץ בה הכיר, כי זו היה האחת. בת הזוג המשומרת לו. ואני אומר לכם במלוא הבטחון, שסופה לקדשה לאשה. אומר אני לכם שלא אתבדה. איני אמן צייר דיוקנאות, אבל קצת בקי בחכמת הפרצוף הנני. ורואה אני שהשניים הללו הם בני־זוג, והוא מר צייר נוטה לה אהבה, וכמים הפנים לפנים כן לב אשה אל גבר. ומה גם גבר מהולל בתשבחות.

אותה שעה לא נמצאו עוררין על דברי הפיקח. ולא עוד אלא שכל שומעיו נתאחדו כולם בדעה אחת ללמוד ממעשה הצייר אלחנני, לפי הסברתו המאירה עינים של מר פקח, כמה דברים, שיש בהם משום תורה שלימה. ואלו הם. א. הגברים דעתם קלה ואין לך גבר שאינו עלול ליפול בפח אשה בעלת פרצוף מרוח־יופי, ובלבד שהיא תתן את דעתה עליו לפרוש רשת לרגליו. יוצא מכלל זה, כנראה, הצייר המהולל אלחנני, שמלבד מה שהוא אמן גדול הוא גם גדול בקשיות־עורף. ב. כל גבר חייב לשנן לו כלל זה: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו, ואל תפן לקלסתר־פנים אלא תכן את רוחה של המיועדה להיות בת זוגך, וחכה תחכה לה אפילו תתמהמה לבוא. ג. ראית דור שהגטין מרובים בו. דע לך שזה דור לא חכם, שאין מצויים בו בקיאים בחכמת הפרצוף הרואים ללב. באשר בכן תוי הפנים הם אותיות של אלף בית בספר הנפש. בורים שאינם יודעים כראוי צורת אלף וצורת בית בפרצוף, טועים ומשבשים בכל עסקי הנפש. וכשנפש מדברת אל נפש לועזית אין הבנה ביניהן. כיוון שתש כוח השכל, גובר הרגש. רגש, בלי עין השכל הפקוחה, הולך בתוהו לא־דרך ונמשך אחרי התאוות החולפות והמראות העוברים ונעשה משועבד ליצרים השוטים. משוטים אין נחת. לשוטים אין נחת. רק השכל נותן אושר. השכל שוקל; השכל מברר, מתאם ומתכנן. מי שיש לו שכל, אינו נכנס סתם ככה לחופה ולקידושין, וממילא אינו צריך להיות אץ לבוא בעסקי־גטין. כללו של דבר, חסר־שכל, אף חסר־טעם הנהו. ד. וזו היא מסקנה הגיונית, המתחייבת מן האמור לעיל: אשרי הדור ששרויים בו דיוקנאים מומחים וחרוצים, המפליאים לעשות באמנותם, שעל ידי מעשי־מכחולם המשוכללים, המוצגים לראוה, הם מלמדים את הבריות פרק בחכמת הפרצוף. בני אדם לומדים להבין פרצוף־פנים, המשמש להם ראי לחיי הנפש ולמערכי הרוח. כל המרבה להסתכל בדיוקנאות של אמנים גדולים, שכלו מחריף וכוח־הבחנתו גובר. הוא רואה נכוחה. ושוב אין הוא נושא אשה ללא ידיעה ובחירה. אין הוא נופל בפח האהבה אלא צועד לבטח ולמישרים בטוב טעם ובשכל בוחן. כל הזהיר נשכר בנתיב־אהבתו.

והפטיר אותו פקח:

– ואתם צאו וראו, כמה גדולה מעלתה של אמנות הדיוקן. לא די שהיא מעניקה אושר שבקורת־רוח לכל הצופים במפעליה, היא משמשת בית־ספר טוב לנישואין.

והואיל ובכל צוותה של אנשים יש פעמים שעה אחת של הסכם הלבבות ושיתוף המוחות לדעה אחת, ענו ואמרו כל השומעים בפה אחד לפקח:

– יפה דרשת ובחכמה דברת. יכול שהאמנות היא השער לאושר.

והפקח, שזחה דעתו עליו מפאת הסכמת הקהל, שלא פילל לה, עמד בתוקף על דעתו לומר:

– לא רק השער לאושר, אלא מקור האושר.

ב.

אני כותב את פרשת האהבה של הצייר המהולל אלחנני, שכיניתיה בשם תמונת השלימות, לא בשביל לעשות לי שם בין הסופרים ולא בשביל להגישה לקריאה אפילו למנין מצומצם של אנשים מבין מכרי. אין לי שום תקוה, שמי שהוא יתענין לקרוא מה שכתב עלום־שם שכמותי. ספרים שאין להם זכות־אבות, היינו, זכות מחברים מפורסמים, הם אורחים לא קרואים. רצוני לומר, שאין מכניסים אותם לשום בית, ואם הם נכנסים אין קוראים בהם. אני כותב לעצמי ולטובת עצמי. אני כותב משום שאיני יכול לישון בלילה. אני כותב כדי להרוג את שעות הלילה המתנקשות לי להרגני. אני כותב כדי שלא אשמע בלי הרף באזני את התיק־תק שאינו פוסק. אני כותב כדי שלא אחיה, כלומר, שלא אחיה את מצוקת הלילה. אני כותב כדי שלא אהיה אני, כי אם הצייר אלחנני. אני נותן את נפשי תחת נפשו, שאילולא זאת הייתי טורף נפשי בכפי. לכן גמרתי אומר להוציא בכל לילה ולילה את נפשי בדימוס, ובאין לי נפש הנני פטור מלעשות בה מעשה. אני כותב ובלבי תפלה: מי יתן וארדם הלילה. הו, מה טוב להירדם. טיף־טיפה של שינה בלילה מתוק מכל תענוגות החיים. סבור אני שכדאי להיוולד בשביל השינה הטובה. הואיל ואיני סופר ולא למדתי אמנות הכתיבה, משובשים אצלי סדרי הסיפור. וכי סדר הוא זה, שהקדמתי לפרשת האהבה של הצייר המהולל סיפור המעשה הארוך על כל דברי הרכילות, שאנשים זרים טפלו עליו בענין רווקותו? מה ענינם של הבריות לכאן? האהבה מתחוללת בין שתי נפשות הפועלות בה. כל האחרים אינם אלא צופים או מציצים מן החרכים בה; נדחקים למחיצתם של בני הזוג, השמים את נפשם בכפם ומעמידים את כל החיים על הקלף האחד הזה, או עומדים בסתר פינתם ובולשים אותם. תורת הסיפור מחייבת ללכת מן העיקר אל הטפל, ולא להיפך והרי השניים הם העיקר. לא כן? אך אני איני סופר ולא באתי לספר. אני נחנק. הלילה הוא חתול שחור הממליט עכברים. כל רגע של ליל נדודי שינה הוא עכבר מאוס. לכן אני יושב וכותב סיפור המעשה של הצייר אלחנני ומה שעלה לו בתמונת השלימות של אהבתו. זה מה שאני עושה הוא סיפור אל עצמי. כמו שאדם משחק בקלפים עם עצמו. אבל אתחיל בסיפור המעשה גופו.

הצייר אלחנני זכה בגורל. הוא הגיע אל שפתו את גביע האהבה ועשה עליו קידוש. הוא זכה. לא רבים הם הזוכים, אם כי רבים משתוקקים בלב ונפש להרים במו ידם את כוס הישועות הזאת. ואולי אין נפש אנושית, שאינה נושאת בחובה את חזון האהבה הגדולה. חזון. חזון. סתום החזון הזה לרבים, לרבים. רק יחידי־סגולה זוכים בגורל הזה. הצייר אלחנני זכה למנה אחת אפים באושר האהבה. ולמה? שכך הוא. מהי האהבה? גלוי השכינה. לכן סבור אני כי לא טוב לגבר שיאהב בנעוריו. אין לאדם שתי אהבות בחייו, כשם שאין לו שני לבבות, שני שכלים, שתי נשמות, שני גופים, שני אבות, שתי אמהות. וכשם שאין לו שני אלים. אך מה מבין הנער בהתגלות השכינה אליו? נער הוא מלהבין. נער־לא־בינות מרגיש חום, צרבת, להט, המית מעים, תיעוב האוכל, מיחוש הלב, פחד, חלחלה, דכאון, פיק ברכים, סחרחורת הראש, כל מיני חלאים ומרעין בישין, בפקוד אותו מחץ האהבה; אך את העיקר אינו מבין ואינו מרגיש: את מחזה שדי, את חזיון האל. משול הוא לאליפז התימני בספר “איוב”, האומר בתום שיחו כי “בשעפים מחזיונות לילה” “אלי דבר יגונב”, “פחד קראני ורעדה וכמו רוח על פני יחלוף, תסמר שערת בשרי, יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע”. וכך הוא הנער, כאשר תהיה עליו יד האהבה. היא תהיה עליו אף תטלטלהו טלטלת גבר, ואולי גם תרד לשכון בתוכו, אבל לא תמלא את כל חלל ישותו ולא תזעזע את תהום נפשו, לא תאיר את כל מחשכי רוחו, לא תרקידהו על במתי האושר, לא תמריאהו לשמי מרום אל זבול הנאצל, לא תטעימהו את מתק השגב ואת נועם ההתגלות, לא תביאהו לידי השגת החיים שמעל לחיים, לא תשמיעהו את מנגינות הספירות העליונות, לא תכרה לו אוזן לשמוע קצב הבריאה ואת השיר אשר בפי נשמת כל חי, לא תעקרהו מסוגר האני לשתלהו בקרב נשמת העולם. מה ידע ומה יבין הנער מן הדביקות בחיי החיים? אין אהבה אלא ממקור הדעת ואין הדעת אלא מתוך יגיעה ולימוד במסכת החיים. אל הנער, סבור אני, דבר אהבה יגונב, יפלחהו כברק או יהממהו כרעם, אבל אל תוכו לא יכנס. הוא רואה תמונה ללא קול. הוא לא יכיר את מראהו של זה הנפח העליון העומד במפחיה שלו ומתיז עלינו רסיסי אש ללהטנו. נער הוא מלאהוב. איני כופר בדבר, שהנער עשוי להיות חולה אהבה ולהתהפך במכאוביה. אבל לא המחלה סימן לאהבה, כשם שלא השיגעון סימן לשכל. ואולי כך: המחלה היא סימן לאהבה, אבל אין היא האהבה עצמה. וגם השגעון הוא סימן לשכל ואין הוא השכל עצמו. אולם הצייר אלחנני זכה בגורל. הוא העלה את הצגת הבכורה של אהבתו לא בנעוריו, אלא בשנות בינה. הנער האוהב, מאחר שלא נתבגר לאהבתו יכול שלבו ישרף באהבתו לאפר וכל הוד־חזונו ייהפך למשחית ולא תהיה לו עוד תקנה לעולם. לכן אהבת הנערים היא פורענות קשה, סבור אני. אין טוב לגבר אשר ידע אהבה בנעוריו, בטרם נשא עול בנעוריו. מזל הוא, שאהבים אינם אהבה. ודרך כלל נערים אינם עוברים כלל את גבול האהבים. מן הסתם סבור אני, רוב מנין של אנשים אינם עוברים את הגבול הזה כל ימיהם. לכן אולי מעטים הנשרפים. אבל כמה מעטים, הו כמה מעטים, אשר ראו את האהבה בשבט עברתה ובחסד מתקה. הצייר אלחנני ראה את האהבה הגדולה פנים אל פנים. האהבה הגדולה פירושה: התמה, השלימה, המלאה, המאירה. ומן הדין היא שתהיה ראשונה ואף אחרונה. אהבה ראשונה, שאינה אחרונה, אף ראשונה איננה. היא כצל יחלוף. אפילו לא כחלום יעוף. אהבה ראשונה, שהיא גם אחרונה, נופלת רק בחלקו של הגבר, שכבר הגיע לשנות בינה. נכון יותר: לשנות עצה. ואולי ואולי מותר להפליג ולומר, שכבר התיצב ברגלו האחת על סף הזקנה, היינו, שהאדם מרחף, אם אפשר לומר כך, בין שנות החמשים לשנת הששים. בחייו. וזה היה בדיוק אותו גיל שעמד בו, לפי המשוער, הצייר אלחנני. כיוון שנצנצה בי מחשבה זו נתחוור לי מצד מה, למה הבריות טרחו כל כך לעשות חשבון השנים של הצייר. אין הבריות טפשים כל כך, כנראה. אף אינם סקרנים בטלים כלל. הם רוצים ללמוד פרק באהבה. כל אלה שאינם זוכים להתנסות באהבה בחיי־עצמם, צופים ומסתכלים ובולשים אצל אחרים, כדי ללמוד לפחות מפי הראיה או השמיעה. כל ימינו אנו לומדים אהבה. על מנת כך נולדנו ללמוד תמיד אלף בית של אהבה. ולגבי מסכת זו מנין השנים הוא עיקר גדול. דרך אגב, הלילה בשעה שאני כותב את השורות הללו נצנצה בי מחשבה: לא בכדי להוטים כל הבריות אחרי קריאת סיפורי מעשיות של האהבה. קור קור קור. הרומנים הם תנורים קטנים, שאינם מחממים כלל את האויר, אלא את הגב הצמוד להם. כיוון שהגב המחומם מתרחק מן התנור, מיד הוא חש צמרמורת של צינה. רבים מצטננים למעשה. הרומנים לא יביאו גאולה לאדם.

אין אהבה שלימה אלא אם כן היא שותה ממעינות כל הגילים בבת אחת. וכזו היתה אהבת הצייר אלחנני אל רעית לבו. הוא אהב אותה בכיסופי הנערים, בחשק לב גבר ובטעם זקנים. טל הילדות ויין הבחרות וגשם־נדבות של לב הבוגר הנדיב, ופניני המלקוש בזרוח השמש מבין מפלשי העננים לרגע קט – והלא זו היא דמות הנעורים הנוצצים לרגעים בין מפלשי העננים של השנים – יחדיו השקו את רגשו. מה מאד יעגם לב אנוש בהשתכנם יחדיו בקרבו זהרורי אילת השחר, קרני השמש הלוהטות של יום בהיר בשחקים ונגוהות חיוורים מאדימים של האור הנערב. לא יוכל לב צר לכלכל לטף הרוחות אשר לאביב הרענן, אף כי בליל המנעמים של ריחות מפרחי אביב וריחות דשנים מפרי הקיץ הבשל.

וכל הדברים האלה באו כתומם על אלחנני. סערת מאווייו ינקה תעצומות־עוז גם מבאר התבונה, והתירוש התוסס של אהבה ראשונה, הנושאת בחובה גם את הבשורה של האחרונה, היה מהול במזג טוב עם היין המשומר של סערת האמן, אשר נהמם למראה, כי היצור החי, הנצב לנגד עיני בשרו, עולה בחן וביפעה על דמות חזונו, אשר טיפח וריבה במשך ימים ולילות, בהקיץ ובחלום, בחזות החושים ובדמיון היוצר. כיצד אבטא והיאך אגדיר אותו רעד מיוחד, אותה צביטת הנשמה אין משל לה, אותה חרדה בת בלי שם, המלפפים את הגבר הבא בשנים, שנפשו נתלקחה באהבת נערה רכה בשנים. הבדל הגילים מקנה לאהבה טעם מתיקות, שיש לה לוית־טעם של מרירות, וטובע בה חרדות וחלחלות לאין שיעור, אף מחלחל לתוכה יסורי חרטה והרהורי תשובה ומוזג לתוכה גם טיף־טיפה של עברינות והסגת גבול בחינת מים גנובים. גנובים מפני מה? כי הגבר הקשיש רואה את עצמו בלוית נערתו כאחד מבריח מכס, שכל הברואים האנושיים מביטים אחריו בחשד ונוטרים לו טינה על הביזה שבידו. כל אדם הוא בן גילו וקנין דורו. אהבת בן חמשים לבת עשרים היא אות קין על מצח הגבר, כי גזילת דור הבא עמו. אך מה לגזלן וליראת החטא? לבו נוקפו, אך הוא את הגזל יבצע. בין כך וכך כל אוהב נקיפות לבו נמהרות הן. ולבו של זה נקיפות פי שנים לו. אין ניבים בפי להלביש בהם את טוב טעמה של אהבה אשר כזאת, המתרקמת מלב אל לב בין השניים, שהם תמימי־דעים תמימי־רגש ולא תמימי־גיל. מה יחוש האיש, אשר אהבתו הראשונה היא אחרונה לו ובת זוגו המיועד להיות אשתו ולה תואר הרעיה, נאה לה גם תואר הבת, אף כל רואיהם יאמרו הלא בתו היא? הכי לא יחוש כי נס נעשה לו, נס האהבה, אשר רק אחת תפקוד את האדם בחייו – היינו, את האדם אשר זכה בגורל הזה – ורק אחת היא האשה, יחידה בדור, אשר חוננה בנפש סגולה להתעלות למרומיה הזכים של אהבה כזאת. אל נכון יפסוק האיש על עצמו את הכתוב בספר האהבה, הנשגב מכל מגילות האהבה, אשר נכתבו מאז ומקדם, הלא הוא הספר אשר לשלמה, לאמר: אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה. אכן, הזיותנית היתה בת יחידה לאמה, כשם שהיתה, לפי הרגשת רבים רואיה, בת יחידה לדורה. אחת היתה. אף תמה. אף ברה. חפה מכל דעת רע. נקיה מכל השגה במזימות האדם. עיניה היונות הכריזו על טוהר רוחה. לא, הן לא הכריזו. הטוהר נשקף, ואפילו נחבא לו, אבל לא הכריזו. הוא היה כעצם השמים לטוהר.

“תכלת, תכלת” קרא מר חזקוני דובי וצחק אל תוכו. ולפי שמר חזקוני דובי התיר לעצמו קריאת־בינים קצרה זו, נסתבר ממילא, שהגיע תורה של אתנחתה קצרה. כלי הנפש של האדם אף הם בחזקת כלים הם. כלי ריקן אתה ממלא אותו, כלי מלא אינו קולט עוד. האתנחתות הן חלק הכרחי בכל המערכות. אף ליריות התותחים בשדה־קטל יש קצב של טעינה ופורקן, ואנשי שלומנו זקוקים היו לפורקן מעט. דבר זה לא היה כתוב בספר הברית של אנשי שלומנו, אבל היה מובן מאיליו. מסתבר, כיוון שמר חזקוני דובי אומר “תכלת תכלת” עונה כנגדו מר בארי “שחור שחור”. מר המאירי פוסק פסוק מקהלת. מר אלימור עושה כמה קפיצות. מר סבוראי משרבב לשון. מר אויראי מכוון יפה יפה את השעון. כל אחד עושה את שלו ואין מכלים. צדקה נעשתה ברגע נופש זה גם למר פלמוני, שבינו לבינו הוא מנמנם מקצת. ולא נתעורר אלא כשהסוכריה של מר אביעזר נוי גרמה לו משום מה בולמוס של עטישות. מר פלמוני פתח את הקריאה במקום שנפסקה תחילה. אלא שחזר על המשפט האחרון “כעצם השמים לטוהר” כדי לשלב יפה חוליה בחוליה.

לא ייאמן כי יסופר, מלכתחילה היה, כנראה, לבו של הצייר אלחנני סולד ממראה הבחורה הזאת, שנזדקרה לעיניו מפעם לפעם בכל מקום פומבי, ודומה שהיה נוהג בה שאט־נפש גלוי. ואולי אין כל פליאה בדבר. סבר־פנים של ביטול, אמנם, דק ומעודן, נתון על רוב בעטיפה של נימוס מופרז ופשטות יתירה, הוא דרך הטבע אצל האנשים המפורסמים. הוא צבע המגן שלהם מתוך שהם נמשלו לעצמם כחיות טרף, שהכל רודפים אחריהם ליהנות מזיו־צורתם, להתחמם לאורם, ואולי גם להפיק טובת־הנאה מהם. משום כן, סבור אני, כל אנשי השם חשדנים הם. אכן, מסכנים הם, שחשדנים הם. כסבורים הם, שאיש אינו רוצה בהם, אלא לעולם כל אחד רוצה איזה דבר מהם; שאין הבריות מתקרבים אליהם, אלא להנאת עצמם. חושדים הם ברצון לטובת־הנאה של כל הגברים, על אחת כמה וכמה את הנשים. עלוב ביותר האמן המהולל, כשנדחקת למחיצתו – המהוללים הללו לעולם אין נכנסים, אלא נדחקים למחיצתם – אשה יפה שהרי אין לו בטחון כלל, שזו מבקשת את קרבתו, ולא את קרבתו של שמו המהולל. בכל הנסיבות יש לו יסוד לחשוש, שאין היא מתכוונת כלל ללביבות, אלא לאגדה דווקא; ושלא אחרי גברותו הלך לבה שבי, אלא אחרי פרסומו. אותה אדישות, אותו סבר־פנים של ביטול, שהוא ממשיך על עצמו, הם באמת רפואה לקדם בה את המכה. ולמרבה הפליאה, מכת האהבה לא פגעה בו מלכתחילה. הוא סמוך ובטוח היה לאחר ההבטה הראשונה, שאין בכוחה של זו להצטייר אפילו בירכתי עולמו הנפשי, ומה גם לזעזע את מוסדיו. מעינו הבוחנת לא נעלם חין־יפיה. אבל מה? ובכן? יפה. ניחא. חוט של חן משוך עליה. אבל זה חן קר ויופי טהור מדאי. יופי טהור. אני מדי אהגה בדבר חלחלה תאחזני. יופי טהור הוא למורת־רוח רבים. אין הבריות סובלים יופי טהור, תם, נקי מדופי, מזוכך מחשקיות גסה. על יופי כזה אומרים, שהוא משעמם. אוהבים יופי שטני, דימוני, סרבני, שחצני, יצרי, מזוהם, מלוכלך. בכך חשקה נפשם. הם רוצים ביופי שהוא סמל הכיעור. איני יודע כיצד להגדיר זאת. הם רוצים ביופי שאינו יופי, העושה את עצמו פלסתר. הם רוצים בשקר. לכל אשר אלך ולכל אשר אפנה רואה אני, כי לב האדם הולך אחרי השקר. השקר הוא אדון העולם, מקור החיים. רזי לי, השקר הוא המשיח. יופי נקי שנוא על הרבים. וכבר היו מרננים צרי עין וקטני המוחין אחרי הזיותנית, שאין בה כל יתרון חן ויופי. יש לה פרצוף מרוח־יופי. כל הסימנים מוכיחים, שמלכתחילה היתה זו גם הרגשתו של הצייר המהולל. הוא הראה לה בגלוי אותות מורת־רוח כאלה, המבצבצים בפני האדם מבלי דעת, ואף על כרחו, בהתנגשו מצח אל מצחו עם ענין המצודד לכאורה את לבו, אך צופן בחובו נצני אכזבה קשה העתידים לפגוע בו. אהבת הזיותנית לא פגעה בצייר המהולל, לא כברק הפולח ולא כרעם הדופק. חושבני שאהבה שהיא בחינת יריה ממבט ראשון היא הרסנית פחות מן האהבה, המתגנבת ובאה במחתרת, צומחת לאט־לאט, וכאילו יוצאת לעולם בשפיר של היפוכה, היינו, של אדישות, ואף של מורת־לב. איני יודע בדיוק היאך ואימתי התחוללה התמורה בנפשו, אם במרוצת הימים או בהילוך שבועות וחדשים. אך אחת אני יודע: הוא לא נפל בשבי; הוא נלכד ומבלי־דעת. ולאחר שנלכד והתמוטט – התאהבותו, שצמיחתה היתה אטית, תקפה אותו בשעת בשלותה כהתמוטטות כל מוסדי הישות, מעין מפולת האני – כבר ניטלו ממנו תיאבון הדעת וכושר ההסתכלות במוצאות אותו. איכה ידע את אהבתו וכל מקריה, אם את נפשו לא ידע עוד? לפתע שמע בת קול דופקת ואינה פוסקת בלבו: זו היא. הנה היא. רעיתי שלי. המיועדה לי. היא תכלית חיי; היא האמת שלי. היא האחת. היא ואין בלתה. הוא לא היה זקוק להוכחות, לא נצרך לראיות. שכלו יצא בדימוס, אך רוחו הוכיחו, מבשרו חזה, כשרון היצירה, שנסתתם לפתע מעינו בקרבו, היה האות והמופת. הגעו עצמכם, אשה יפה הופיעה במחיצתו ואין הוא מתעורר בלהט לצייר את דיוקנה. מוזר ביותר – כל אחד רואה את העולם באיצטגנינותו שלו. פילוסוף טפש אחד חובב נגינה ומעריץ את בטהובן – כל חובב בוחר לו משום־מה נושא להערצתו לעשותו אלוהות לעצמו ולהעמידו עליון על כל העצמים האחרים הנתונים בשכנותו בתוך אותה ספירה – אמר פעם, שאלהים ברא את העולם במחשבה תחילה, כדי שלעתיד לבוא יופיע בטהובן ויחבר את הסימפוניה התשיעית. בסוגרים: פילוסופים הביעו את השטויות הגדולות ביותר. כל פילוסוף הגדול מחברו שטויותיו גדלות יותר. וכך כל אמן מתיימר לראות את עצמו עמוד התווך של מקצועו באמנות, ואת אמנותו תכלית הבריאה. הצייר אלחנני סבור היה מכל מקום, שכל הנשים היפות נוצרו בשביל לשמש לו דגמים לתמונותיו. והנה זאת הפעם הראשונה נצב לפניו גוף יפה־תואר, שאינו אומר ציירני. ולא עוד אלא שאילו נצנץ בו חשק לציירה היה דן את עצמו דין מחלל הקודש. גדולה מזו, אילו היה מבליג על העיכובים הסולדניים וכופה את עצמו לישב על האבנים, חש הוא, שלא היה פועל כלום. פשיטא שהיה מתחקה על סיבתו של דבר, מתחקה בחרדה ובפחד. אמנים עם של נשים הם, שאין להם בטחון עצמי אפילו כזית. האשה היא אשה לפי שיש גבר, וכל זמן שיש גבר בצדה, החולק לה מחמאות ומודיע לה את קסמיה וחמודותיה. ואם לאו – דעתה מתחלשת עליה וכוחה תש, חנה פג, הודה פונה. וכך האמן הוא אמן כל זמן שיש לו קהל צופים ומעריצים, או שיש לו מתפעלים העומדים ומכריזים עליו, שהשכינה שורה עליו. אמן חייב לעבוד, לעבוד, לעבוד, כל יום וכל שעה, כדי שיהגה כבוד לנפשו ויאמין בכוחותיו. אם אין המוני מעריצים ומבקרים מחניפים מביעים את תהלתו ומודיעים לו את גדולתו צריך שמעשי ידיו בפועל ממש, היינו, מעשי ידיו האחרונים של זו השעה, יעניקו לו מחמאות וירמזו אליו אותות־עידוד. אמן פועל בטל, הוא גברא קטיל. כל סבל משאות כבדים נאמן ומכובד על עצמו יותר ממנו. אמן מתבטל חזקה עליו, שרוח הקודש נסתלקה ממנו. וכשם שאשה זקנה אין לה עוד אורח כנשים, כך אמן הולך בטל אין לו עוד אורח כאמנים. כן, כן, בדיוק כאשה. האשה בבשר ודם חיה, אבל אין לה עוד אורח כנשים. וכך אמן שניטלה ממנו הוסת הוא חי, אבל כשרונו מת. הרבה כשרונות מתים ועוזבים אחריהם לאנחות את בעליהם בחיים. אבל לא היה כמקרה הזה בתולדות חייו של אלחנני. מיום שעמד על דעתו לא חסר השמן למאור בצפחתו ולא דעכה בו אש הקודש. פריונו החריד גם אותו, אבל אנוס היה, מעונה היה; כוח היוצר היה כוח החיים שבו, אויר נשימתו. הוא לא חיפש בחיים מקור להשראתו, כי אם בהשראתו מקור לחיים. מיום שעמד על דעתו גמר אומר, שאין הוא כאחד האדם, שאין הוא אולי אדם כלל. הוא לראש לכל צייר והוא… חדל־אישים. כדרך שהנזיר קם כעלות השחר ממיטתו בתאו על מנת ליפול על רגליו לפני קונו, להתפלל אליו ולעבדו, כך אלחנני היה מקיץ משנתו בהשכמה ואף מעורר את השחר, כדי להתמכר בכל חושיו, בנפשו ובמאודו, לאמנותו, זו היא תפלתו. וכשם שחרדים ויראי־שמים לא די שהם מתפללים עם הותיקים, קמים גם בלילה לערוך חצות, כך אלחנני אף בלילה לא שכב לבו ועל משכבו היה מתהפך בשעפים בלילות להסתכל בצלמים יצורי־דמיונו. אני בסוגרים רושם לי כאן חוות דעתי על תכונות האמנים ומעלות רוחם. באמת אני נבוך ולא אדע לחרוץ משפט אמת. יש שהאמנים נראים לי כממלכת כהנים, ויש כפחותים שבין הבריות. עתים הם קמים כעדת נזירים לפני, ועתים כעדת שעירים ויהירים. לכאורה הם ממיתים עצמם באהלה של אמנות ומסתגפים על ידי עבודת־פרך במלאכת־מחשבתם, אבל, צא וראה, כמה הם שקועים בסלסול החושים, בפינוק היצרים ובטיפוח התאוות. לעולם הם ממעטים את חלבם ודמם כדי להפיח רוח־חיים בעצמים דוממים, לדובב את האלם, להפריח את השממה, ולהרים את קרנו של קטון־נברא ולתת לו מהלכים ביצירה האמנותית בקרב מרומי הבריאה, לברוא נפשות חדשות, לזרוע אור בכל אופלן ולהחזיר נשמות לפגרים מתים. אך מאידך גיסא, כל אמן לעצמו במציאתו החיה נראה לנו לפי מעמדו, הליכותיו ונוהגו, גוש של אנוכיות צרה; אני דרוך אל מרכזו הנתון בתוכו פנימה; מין תם מועד המתיימר בסתר נפשו, שכל העולם לא נברא אלא על מנת לספק לו צלמי־דמות לברואיו־נפשותיו. דומה, הדבר הוא באמת כך, כל אמן הוא משוגע גדלותו. ובכן האמנים מה הם: קדושים מנוולים? חכמים? שוטים? פרושים? רשעים? בעלי נשמה יתירה או בעלי תאוה יתירה? אנשי־רוח או פרועי־חושים? בני האור או עטלפים וינשופים? מתקני עולם או מרדפי־צללים? עובדי האל או עבדי השטן? בעלי רוח הקודש או אנשי רוח עועים? חכמי מדריגות המרחפים בעולמות העליונים או אנשי עולם התחתון, המשוטטים תמיד בפינות האפלות ובמבואות המסואבים של האנושות? מלאכים או מפלצות? איני יודע. יתכן שהם מפלצות מעודנות, או בני שחץ המחוננים בשאר־רוח; ערב רב של קדושה וטומאה, רוח הקודש וסיטרא אחרא. מכל מקום חרוצים הם. כן, חרוצים. גדולי האמנים חרוצים ומתמידים היו. ואולי עיקר הגדלות ביצירה מקורו ביתרון החריצות ובכושר ההתמדה. אלחנני היה אמן גדול ומהולל, כי הוא היה חרוץ ומתמיד באמנותו במידה שאינה מצויה. אמנות היא עקשנות. ולעקשנות בוודאי לא היה דומה לו.

לא ייפלא, לא ייפלא, שאלחנני הגדול נוראות נפלא, ואף נחרד, נתחלחל, כשראה את עצמו פתאום לפתע בטל ממלאכתו יום אחד, יום שני, יום שלישי, והנה יום רביעי, אף חמישי; הה, זה למעלה משבוע אין הוא נוטל את המכחול לידו; אינו רואה צלם־פנים לא במראה ולא בחזון; אינו מסתכל בנוף; אינו עולה על האבנים; אינו מוזג סממנים; אינו מעלה כלל במחשבתו מעשה רקח, כל מיזוג וצירוף. הוא, שכל ימיו לא נראה לו העולם אלא בתבנית של לוח צבעים ושל פך הסממנים. הוא אשר קול היה דופק תמיד בלבו: קום ועשה. אל תתבטל אף לשעה. זכור ואל תשכח: תעזבנה יום תעזבך יומים. שכיר יום של האל אתה. שכיר יום ושכיר לילה. כל זמן שאתה מצייר, אתה חי. הסחת את דעתך לרגע קטן מעיסוקך בעולם הזה אשר למענו נולדת, הרי זה כאילו שבקת חיים לכל חי. מת אינו קם לתחייה. אין אדם יכול לומר: אתאבד לרגע אחד, לשעה אחת, ליום אחד, ולאחר כך אחזור בי מן ההתאבדות. לא. לא. יש דברים שאין להם עוד תקנה. הבטלה של האמן היא בכללם. והגית בה יומם ולילה – פשוטו כמשמעו. אמן אתה ביום ואמן אתה בלילה, אמן בבית וברחוב, בשנתך ובחלומך, ואף בחבקך את האשה. הוא לא חבק אשה כעת. הוא כן חבק. פתאום לפתע ראה את עצמו חובק בזרועותיו את הזיותנית. הוא היה חולם והאשה בחלומו. הכי לא אמנות אשת חיקו – והוא בגד באשתו.

אני מבין כך. לעולם אין האדם רואה את הדבר המציק לו בצלם־תבניתו, אפילו אותו מציק מוצץ את דמו, אלא הוא חש ומנחש אותו לפי אילו סימנים ורמזים ובבואות שלו, הנתונים כדי מהלך קטן או גדול ממקום הכאב. דרך משל, אילו נחש כרוך על עקבו של אדם אין הנשוך מרגיש מלכתחילה בפועל ממש בגוף הנושך אותו ברגלו, אלא קודם כל הוא חש איזו אי־נוחיות כללית בגופו; מדמה הוא שיש לו שן חולה בפה, יתוש עקצו בסמוך לעין, ואולי כאב־בטן פגע בו. חמת המציק אינה עולה כלל על דעתו. אימתי הוא מרגיש בה? לאחר חיפושים וגישושים בסמוך וברחוק לחלקה החולה הוא מגיע ובא לשם, ופעמים מאוחר מדאי, כשהמחלה נעשתה אנושה. כך עמד אלחנני על האהבה הנואשה, שנתחוללה בתוכו וכבר נשתקעה שם במחתרת ושמה לו את ארבה, לא עליה מעצמה, אלא לפי צללי הבטלה שנגרמו על ידה. אילו היתה זו בטלה מחמת עייפות גופנית או ליאות רוחנית, מעין הפוגה, שיש בה משום פורקן לפי שעה של המתיחות, המבשר כדממה את הסער, עליה במתח היצירה. אילו כך. אבל זה לא היה כך. בטלה של הפוגה צופנת בחובה כוח הפועל גם כן. הבטלה הפעילה נושאת ברכה. אולם אלחנני חש אולי לראשונה בחייו טעם חדש של מין בטלה סבילה, שכלה פריון־ידים והתבטלות הישות, תאוה לעצלתים, מיאוס לעבודה, שאט־נפש לכל המלאכה הזאת של עשיית פרצופים ונופים, הקרויים בלשון אנשים מלומדה תמונות חיות, ולמעשה הם פגרים מתים. אפילו בגדר נפלים אינם, כי רק צורות יש להם, לא גופים; ורוח חיים בוודאי אין להם. הוא סלד כעת מתמונות, מצורות, מנופים. באימה הסב את פניו גם מנוף־חייו בעבר, שנראה לו מדבר צללים ללא נאות דשא של חיים. עז היה חשקו לשקוע לתוך אפס־מעשה, אפס־מלאכה ואפס־מחשבת. ואותו כליון־נפש לאין־דבר ולאין־נוף־וצלם הצמיח בו ניחוש החרדות, כי נפשו נעשתה משכן לישות זרה, המשרה עליו מרוחה, השופכת עליו את רוחה, המחוללת בו אותות ומופתים חדשים, אוחזת בהגה חייו ונותנת להם כיוון חדש. נסתלקה מעליו שכינת היצירה ונגלתה אליו שכינת האהבה – זה היה מברק ראשון, שפקד אותו. ובמברק כתוב לאמר עוד: עובר למברק נשלחה אליך אגרת כתובה ביד נעלמה, והיא קפולה ומונחה במחבואי נפשך, וכמו ספר החתום היא לפניך. פתח אותה וקרא בה. אך לא אלחנני קורא, אשר ירוץ באגרות כתובות אליו בידי הזולת; ולא הוא, אשר יכנע חיש מהר לצו מן החוץ. הזיותנית כבר ישבה בפני־פנימיותו, ינקה, מצצה את לשד נפשו, והוא עוד השלה את עצמו, כי היא מבחוץ. אף שומרים הציב בכל מבואות נפשו לחסום בפניה את הדרך. הוא כבר ניחש והבין, ששומרי־ראשו לא יעצרו כוח להקים את המחסום – הכי לא היה עייף ויגע ורפה אונים ויורד מגדולתו וכל כולו אינו עוד של עצמו, אלא מוסגר לידה? – לכן התחכם להעמיד למפגע לה בדרכה שומרי־ראשה, למנעה מלבוא בגבולותיו כביכול מתוך חרדה לכבודה, שלא יחולל על ידו. הוא כך שח לה במרי־רוחו: השמרי לך מלקרב אלי, היפה בנשים, סובי־סובי ולכי לך, הזיותנית, מלשחר את נוי ולהיכנס למחיצתי. הכי לא ידעת, הכי לא שמעת מי אני? רקח אני, טבח אני במקדש הבריאה; בא אני בדמים; בשרים אני מבקע; גופים אני מנתח; מחלצות אני קורע; מערומים אני חושף; צלמים אני עושה; פרצופים הנני מצייר; כל עריה אני מוקיע; מסכים אני קורע; את מה שבצנעה אני מוציא לפרהסיה. אין לפני גדר וסייג. איש־פרעות הנני. לא אראה פרצוף חי מבלי לפוררו לקוים ולפורטו לתגי־תגים. אף לא אראה עוד קלסתר־אדם חי, אשר לא אשוה לו דמות הקיבוציות הטיפוסית. לא אראה אדם בלתי אם בדל־אדם או טיפוס אדם הכולל. הה, חבלן, רצחן, אני. נפשות אקעקע לעשותן לדמויות וקלסתרים אפלסתר לגלגלם לדיוקנאות. אשפוך דם פרט באדם כלל. אטחון פנים הדק־הדק ללוש מן הקמח לחם הפנים כמוצג בבית הנכות לצורות. באדם אמאס, אך אוהב פסל ומסכה. זרה לרוחי הדביקות, אלא אם כן לתכלית המלאכה האמנותית. לא אראה פרצוף, אלא על מנת לחקור את יסודותיו איזה מהם בר־קיים ואיזהו רץ ושב, איזהו קבע ואיזהו ארעי. לא אתבונן באדם, אלא בצלם האדם. את כל הבריאה אני דורש כמין חומר לציור. שובי, שובי לך, השולמית; פני וסובי לך מעמי, כי חלל אחלל את הדר זיוך ואת חין מראיך. אשלח בך את המאכלת, כי אני השוחט. איש טמא־עינים אנכי. איככה אביט בצורתך הטהורה? נעלה את מהיות לי לגברת ונגידה אף כי רעיה ואשת־חיק. קומי ולכי לך, היפה בבנות. אני פגע רע, נגע צרעת.

ככה שח אלחנני המהולל אל הזיותנית, ולא בסתר רוחו ובאין־מלים, אלא בקול רם; כן, בלהבות, אשר חצב בלשונו. מבלי דעת היה מדבר, עתים מנהם ומצעק, מצעד בחדריו ונואם כמו לפני קהל עם ועדה; בשבתו אל שולחנו לסעודת יומו, בהסבו על דוכנו לאמץ את ידו לשוא וברוב יגיעת בשר ורוח לשרטט קו או תג במכחולו, שפתותיו מרחישות ואף פולטות צווחות משונות של פסוקים החוזרים ונשנים בדקלום המכה את הנפש בשממון: סובי ולכי לך מעמי המנוגע. הכי לא ידעת הכי לא שמעת מי אני? רוכל פרצופים הנני, אין לי לב. אין בי רגש. אין בי אף טיפת חיים אחת טהורה. אני כולי טביעת עין ולא עוד. מקצועי הוא עולם נפשי. את כל ילדי הבריאה אני משקיע כלבנים בבנין עולמי. עולם ומלואו אינו משמש אצלי אלא חומר היולי למכחולי. השמעת? איני כלל במעלת אדם. האדם שבי הלך לעולמו והאמן הוא מצבה על קברו. הנני בר מינן חי. לא המתים יהללו יה האהבה ולא בר מינן יחבק אשה. קומי ולכי לך. עלי בסערה מעלי, כי אני אין־איש. ככה הגה, ככה דבר, ככה צעק באזניה בנהמת רוחו. רעיוניו המנסרים בקול ובקולי־קולות חזרו ונשנו כפזמון מייגע, כמין פה ענק המוצץ בלי הפוגה סוכריה גמלונית, במציצה מחרישת אזנים, הייתי אומר. ואני מוסיף כאן דרך אגב דבר שאינו כתוב במחברתי: לא כגון סוכריה זעירה זו הנתונה בנוהג בפיו של ידידנו הנעלה מר אביעזר נוי.

מחשבות בלב, הגיונות במוח, רחשים ברוח, פחדים וחרדות, הם לחוד, ועולם הנפשי לאמתו הוא לחוד. הפה, המוח, השכל, הרגש, אפילו הלב, עשויים לנאום נאומים ולדקלם דקלומים. הנפש אינה מדקלמת לעולם. עולם הנפש דובר אמת תמיד. ונפשו של אלחנני כבר היתה קשורה בנפשה של הזיותנית. אף קולו מלבו היה דופק ואומר לה: הרי את מקודשת לי לעד ולעולמי עולמים. ושוב בקע קול ועלה ממעמקי נפשו: היא־היא, בת זוגי מששת ימי בראשית. ראה הצייר והתבונן, שהנפש היא המרכזיה של האדם ובה נתונה לשכת המודיעין, המשגרת ידיעות לכל חלקי הישות. ואף שכלו הגיד לו: כן, היא־היא. בפירוש דן בענין הזה מתוך שיקול הדעת, בשכל צלול, צלול לגמרי, בדק ומצא: אכן, היא־היא. היא שלו והוא שלה. וזה כך פשוט. אין הוא אלחנני הצייר המהולל. הוא אדם. אדם מסכן. בא בשנים. צמא לאהבה. נפשו יוצאת לאהבת אשה. והנה הופיעה ובאה כלילת החן, שתפארת לו ממנה. אין הוא אלחנני הצייר המהולל. ולא עלה כלל בדעתו אף קורטוב של תשוקה, שקלסתר־פנים נושא־חן זה, הוא נושא לציור. לא, לא. מציירים בשר ודם ולא קלסתר־פנים אלוהי. אין הוא מעיז כלל להסתכל בצורתה בחינת חומר לציור. אין הוא מסתכל בה, כי אין הוא רואה… אין הוא רואה… סולם הזוהר השופע מאישיותה מכה אותו בסנורים… עיור הוא לנגדה…

האמן עולה בסולם. כדרך שהבנאי מטפס לעמוד על פיגום והטיס ממריא והצפור עושה כנף והחוזה בכוכבים מצעד ובא למרומי מגדל הצופים, כך נישא האמן תמיד לעלות במדריגות, מן הנמוכה עד לגבוהה ממנה, ומן הגבוהה לגבוהה יותר, וכך עד לאין שיעור. אולם אלחנני הצייר לא השתוקק עוד לשום שבח ועליה וכל הישג במקצועו היה כעת ממנו והלאה. אילו נשאל כשלמה בשעתו מאת יוצר האדם “שאל ממני מה אתן לך”, לא היה מבקש לב שומע לשפוט, לב חכם ונבון, כי אם לב מרגיש אהבה שלימה לברה, לתמה, לאחת ויחידה. ואולי כך היה אומר: הבורא, רוח קדשך קח ממני, טהרני מכשרון הציור ומתאוות היוצר; עשני כלי ריק מכל סגולות האמן, אך מיכל טוב, נאה ומתוקן לשפע אהבה לזו אשר לה נאה ולה יאה להיות נאהבה לנצח, לזו אשר זרחה לעיני כעמוד הזוהר, כשמש של טוהר. אך הוא לא נשאל מפי השכל העליון. לכן לא היה גם בגדר שואל דבר. הוא דבר לא שאל מעם נפשו ולא מאומה לנפשו. לא שאל ממנה ולא שאל אותה. לא חקרה, לא בניב מפורש ולא ברמזי־מלים לדעת עד מה מנטיות לבה. בדומה לאנשי־שם שבין האמנים, שלבם גס בקהל אנשים, הצובאים תמיד על פתחם ונדחקים למחיצתם, והם מסגלים לעצמם חיתוך־דיבור וסבר־פנים פושרים וממוזגים ומרפרפים, ספק אדישים ספק מוטרדים, ספק מזלזלים וספק מבולבלים ופזורי־נפש, ומתוך כך הם נוטלים לעצמם זכות להעליב את נחותי הדרגה – והרי הכל בגדר נחותי דרגה לעומתם – על ידי מחמאות גסות ולבטלם מתוך שבחים מופרזים, לנהוג קמצנות לגבי כל פרט על חשבון ההענקות הנדבניות לצבור, וכל תרומה קטנה לאחרים הם מגישים מתוך החזקת טובה לעצמם, ואינם מתנזרים אפילו מן המותרות, שכל קטני אדם מתביישים להשתמש בהם בחברת הזולת, והוא השעמום, היה גם אלחנני נוהג היתר לעצמו להיות יהיר בפשטותו, גס־רוח כלפי מטה משום דביקות כלפי מעלה, מטיל בכל אחד עוקצין של נדיב, ועל הכל אינו חושש להיות משעמם. אדרבה, דומה כמתגנדר בתהליכי השעמום, שהוא מפעיל בפרהסיה, וכאילו משתעמם ברבים לתיאבון. והנה את ההרגלים הללו, שנעשו אצלו טבע שני ממש, צריך היה לעקור. נאלץ היה לשנות את כל ארחו, את שיחו, את שיגו, את סבר־פניו, את חיוכו – הה, זה החיוך של המפורסמים השזור כולו קרני־תוהו, משאות שוא, רהב וראוה – את מבט עיניו, את שתיקתו, אף את גזרתו, בין היא זקופה דרך חציפות, בין היא מתכופפת במחושב, כאילו בלחץ גדלותו של הכוח היוצר הרובץ עליה משא לעיפה, הכל צריך היה לשנות מעיקרו, כדי לחזור אל תור המעלה של אדם פשוט, אדם מן השורה ומן הישוב, אילן אחד ביער האנושי, אילן הנטוע במכורתו, השייך לנופו, לגזעו, למינו. הוא אלחנני הצייר המהולל זקוק היה לכוח תקיף, עליון, גדול מאד, שיטילו לתוך כור המצרף כדי שייברא בריאה חדשה ולהיות אדם. לעת עתה אין הוא יודע אפילו צורת אלף בהתנהגות אנושית. הוא חי שנים הרבה, חי היה, כן הביא מפעלי אמנות לעולם, אך הוא עצמו הנהו טירון גמור במסכת דרך ארץ, נער הוא; לא איש אשר דרך גבר נהירה לו.

הוא היה נבוך ואובד דרך, אובד־עצות, אובד עצמו. הוא היה לא־הוא; לא־הוא. אלחנני הצייר המהולל נעשה פתאום לפתע בור ועם הארץ, הדיוט, מטומטם. משל לאדם שקם פעם משנתו וראה בעצמו ששכח את האלף בית. פשוט אינו יודע צורת אלף. אם אלף היא אלף ואם בית היא בית…

– בי היה מעשה זה – נכנס סערוני לתוך הדברים. ולמען הדיוק הוא לא נכנס באמצע הדברים, אלא נזדרז הטיל את הרישא של פסוקו לתוך אתנחתה קצרה של פלמוני, אף צירף אליה בקשת סליחה והתנצלות בדיבור חינני ורב־נימוס והפטיר בקריאתו, – כן, בי גופי היה פעם מעשה, ואני אז לא קמתי משנתי אלא… כך ישבתי לי לתומי בעצם היום והשקפתי מבעד לחלון. זוכר אני, כאילו תמול היה הדבר, אם כי המעשה היה, אם איני טועה, לפני שנים הרבה. גשם טפטף. גשם דק דווקא. מין גשם דק, היורד בטיף־טיף, כל טיפה לחוד כאילו אינה מורגשת… וכשאדם מהלך ברחוב אותה שעה, אפשר שאינו מרגיש כלל בטפטוף; אבל פתאום הוא רואה שבגדיו מתרטבים… ראשו, אם אין כובע חבוש לו, לח. זה פשוט גשם והוא לא ידע. כך כשמהלכים ברחוב. אבל כשאדם יושב בחדרו ומשקיף מבעד לחלון הוא רואה את הטיפות הנושרות ומקישות על גבי זגוגית החלון… הוא מתבונן בהן… יושב ומתבונן בהן, כאילו זה כל המעשה המתחולל בכל הבריאה… מדמה הוא שטיפות הגשם הן שליחים־רצים, והן מספרות את גוף המעשה על כל והכל… ואני אז ישבתי והסתכלתי. ופתאום אחזני פחד מחמת שהייתי בספק, אם אלף היא באמת אלף ובית היא בית. חשבתי, חשבתי: האם אלף היא אלף? רציתי להעלות בזכרוני צורת אלף ולא יכולתי; צורת בית ולא יכולתי. ואז ההיסוס התחיל ניגר לתוכי אף הוא טיף־טיף, ואני הייתי בהיסוס ולא ידעתי עוד שום דבר. משום שאלף לא ידעתי. אומר אני לכם: הכל בא מן האלף והאלף היא הכל. מאז נשתבש עלי זכרוני והשכחה משתלטת עלי מפעם לפעם.

– אצלי מעשים בכל שעה – אמר אויראי – אני מביט ורואה כמו אותיות פורחות בחלל; אלף בית גימל, עד סוף כל האותיות. כצפרים הן פורחות, עפות־חגות ומסתובבות לכאן ולכאן, משיקות בכנפיהן זו לזו וזו על גבי זו. פעמים הצפרים מתערבבות זו בזו, ואיני יודע איזו זו ואיזו זו. ונעשה מטושטש ואיני רואה עוד כלום.

– אני מה לי אלף מה לי בית – פרץ גם אבינועם נוהג ומשטר – אני פעמים מביט בקיר, צופה ומביט ושואל: קיר מה טעם? ולמה זה דווקא קיר? ומי יאמר לי שזה קיר? שמא זה לא קיר כלל אלא חתול שחור.

– עתים בלילה אני מקיץ משנתי ומרגיש ליחות בפני. חתול לקקני בלשונו או עכבר רקק בי. רגש מאוס הוא לישון במיטה בקרב עדת חתולים. פעמים אני קופץ ממיטתו והחתולים רודפים אחרי. רואה אני לא חתולים הם, כי אם כלבים, או כלב אחד מגודל. בחלומי כל החתולים נעשים כלבים.

– אני על הרוב חולם, שהנני מטפס על קיר והקיר גבוה־גבוה, ארוך כמו כל העולם, ועל מערומי מאחורי שוט מצליף.

– הרגשה משונה יש לי לפעמים, שכל העולם הוא בתיקו.

– ואני רואה את העולם כמו מיתר דרוך, כולו מיתר מתוח, וכל הכל תלוי במיתר הדק. מוזר, לא כן? – סח מר אויראי.

– אני פעם חלמתי, שהעולם מראהו כאצבע משולשת גדולה, גדולה. ואי שם רחוק בערפל התנוססה יד ענקית… בנתי שזוהי יד האלהים – אמר בארי וצחקק הרבה לתוך עצמו.

– אני פעם ראיתי את עצמי בחלומי קשור לשרשרת. אני מהלך והשרשרת מהלכת אחרי. הסתכלתי בעצמי אם אני כלב או משהו בדומה לזה, תוכי קטן, או כל מה שהוא שקושרים אותו לשרשרת. ולא ידעתי בדיוק. ואני החלטתי שזה אני כלב וקשור ליד אלהים. אלהים ברצותו מקצר את השלשלת וברצותו מרחיב אותה. וכשהוא מקצרה אני חש, שהעניבה מתהדקת לצוארי. מזלי שהקיצותי משנתי חיש־מהר – הודיע אלימור והיה מקפץ ומהלך ומסתכל לאחוריו – אני מביט כמה שיעורה של השרשרת – הפטיר מר אלימור.

חזקוני־דובי געה בצחוק עז.

– מצאתם לכם חלומות משונים. אני אמש פקדני חלום אחר לגמרי חלום טוב ונחמד. ראיתי אשה יפהפיה. דקל. שערה ארוך־ארוך יורד לה עד לארכובות רגליה… ואין כל לבוש לבשרה… אך שערה מכסה את כל הגויה. שער־ארוך־ארוך. יער ארוך של שער, עפאים־עפאים. ומבינות לעפאים מנצנצים מחשופים. נפלא היה המראה.

– אני בשנתי חולם תמיד, שאני נוסע ברכבת. יצאתי מן הקרון לעבור לקרון שני. רואה אני: זה לא הקרון שלי ולא הרכבת שלי. וזו הרכבת שאינה שלי נוסעת בכיוון הפוך מדרכי. רוצה אני לצאת ואיני יכול להזיז רגל.

– אני איני מאבד את הרכבת, כי אם את המזודה שלי. החזקתיה בידי והיא איננה. פעם היה לי חלום כזה: אבדה לי המזודה ובה אלהים. בכיי היה מר.

– סובב סובב הולך הרוח ועל עקבותיו שב הרוח – פסוק זה נאמר כפי שמסתבר מפי המאירי.

השיחה נתערבלה. כל אחד מאנשי שלומנו דבר על הענין ושלא לענין. היה מי שזרק את מליו לתוך העדה והיה מי שהשמיע מה שהשמיע לתוך אזני עצמו. שונים היו הנושאים, שהעסיקו, כנראה, את המוחות אותה שעה, אבל המלים אלף בית נשתלבו כמעט לתוך כל דיבור ודיבור. ודומה, שכל אחד מן המשתתפים בשיחה המעורבלת משך חוט גלוי או סמוי מן העין מאותה נקודה אלפאביתית.

הואיל וכל מערבולת בשיחה, בדומה לגיאות בנחל ורתיחה בקדירה, מעלה מתוכה שצף של פסולת, סיגים דלוחים. מקצת זוהמה, מפלי קש וקשקוש. כגון קריאות־בינים והערות־אגב שלא מן הענין, משלים שבאקראי, אסמכתות מוטעות ומבולבלות ופרקי־חידוד להתהדר או לקנטר, שעיקרם מלאי של הבאי ולהג רב – ולאמתו של דבר, החידוד ניזון כל עיקרו מבלבול־מוח ואוולת וכל שטות היא בעצם בדיחה שלא עלתה יפה – נמצא גם בקרב אנשי־שלומנו מי שזרק לתוך הבלבוליה הכללית פרק מבדח קצר, שצף ועלה, כנראה, אותה שעה מתוך מחסן הגרוטאות של זכרונו לפי איזו סמיכות הפרשיות לדיבורים הניתזים כאן כקיסמין מתוך יער המלל, והוא מעשה ברופא לחולי־רוח. המאירי היה בעל סיפור המעשה ברופא לחולי הרוח. הוא את סיפור המעשה זרק לתוך הרעש הכללי בקול רם, בקול רם מאד, כדרך שזורקים כדור אגב בעיטה חזקה ברגל כדי שיקפוץ למעלה־למעלה, למעלה מכל כדור אחר, מאחר שאף יתר אנשי־שלומנו היו מתחרים זה בזה בגלגול כדורים לעילא ולעילא.

ובכן, מעשה שהיה כך היה, שאג מר המאירי בקול גדול ואדיר. נכנס מר רופא לאגף החולים המועדים להשתולל. הם דווקא אותה שעה הסבו להם בנחת ליד השולחן בסעודת הצהרים. מרק אכלו. איש וכף המרק מורמה בידו. כיוון שראו את האיש בסינורו הלבן נכנסה בהם רוח תזזית וכולם כאחד שפכו את הכפות על הסינור הלבן. הטיחו את המרק בסינור הלבן. לאחר כך קרא אחד מהם בשצף־קצף: מה מרק הגישו לנו היום? מרק דליל כזה… לא מרק הוא זה, כי אם… בואו, חברה, ונבשל את בעל הסינור הלבן… נשחוט אותו, נחתוך אותו נתחים־נתחים ונשימו בתוך הקדירה… ויהיה לנו מרק סמיך. הדיבור פרץ מפי האיש ורבים קפצו ממקומותיהם וזנקו אל הרופא. ואי מזה הופיע גם סכין ביד… וכבר נצנץ ברק הסכין. מר סינור לבן אוי ואבוי לו. אך מר סינור לבן היה פיקח… פיקח גדול היה. חכם ובעל המצאה. חכם מהיר היה. אומר אני לכם, לא די להיות חכם סתם. צריך להיות חכם מהיר, חכם מיניה וביה. חכם בעל המצאה. הסינור הלבן נפל על המצאה, וכך אמר:

– הדין עמכם, רבותי. המרק דליל. תוספת בשר לא תזיק. אלא מה? אם תשחטו אותי ותזרקוני כמו שהנני בבגדי לתוך המרק תקלקלו את המרק. בגד אינו ניתן לאכילה, רבותי. בגד מקלקל את טעם המרק. תנו לי, רבותי, אני זאת אעשה. אפשוט תחילה את הבגדים… ולאחר כך תעשו בי מעשה.

הוא דבר אליהם בהגיון, בשכל טוב. נתקבלו הדברים על דעתם והניחו לו להתפשט. בין כך וכך פרץ ופתח בחזקה את החלון וקפץ החוצה ערום… הציל את נפשו. אומר אני לכם, גדול כוחה של המצאה. סובב סובב הולך הרוח…

דברים כגון אלה מצויים בכל חברה, אומרים יודעי־דבר, שבמרכזו של הדיון נתונה בעיה העומדת ברומו של עולם, כיון שאחד מראשי המדברים הביע פסוק המוסגר, מעין הערה מן הצד, טפלה לכאורה לגוף הענין, שנראתה לו משום מה נוגעת בזיקה כל שהיא לנושא הראשי, מיד בא בר פלוגתא ותופסו, במימרה מקרית זו, עוקרה מן השולים ושותלה לתוך המרכז, חולק עליה ודורשה כמין חומר; אף יתר המשתתפים בויכוח זונחים את הנושא הראשי ומגלגלים בטפלה לאין שיעור. ועדיין כל בעלי הדינים, סבורים, שהם שקודים להבהיר אותה בעיה מרכזית, ששימשה נקודת מוצא לדיון. מדעת או מבלי משים כדי לצאת ידי חובה המנקרת בלב ולשכך את המצפון ההגיוני, הם מערבבים מפעם לפעם דיבור או חצי דיבור מיסודו של הנושא הראשי, שאינו משתלב עוד לתוך הויכוח. בין שהויכוח עשוי דואית ובין שהוא מנסר במקהלה, הקולות מבולבלים והקצב צריר. ברם, אין כל מקום לחשוש, שמא הפרעה לפי שעה זו עלולה לגרום תקלה גמורה בנוהג האנושי ולהפוך כל דור לדור הפלגה, בדומה לדור אחד בונה המגדל שעלה לו כך. משברים מעין אלו שכיחים בכל חברה הגונה. משברים באים, משברים הולכים, ושיחת הבריות לעולם מתקיימת מתוך ישוב הדעת. יפה סח על כך המורה מנדו בשעתו, והוא שטבע את הגיון המשברים בשיחה המעורבלת, ואף שילב לכאן את משל דור הפלגה. וכך אמר במשאו על

מענין לענין ובאותו ענין

מידה היא לדבר על הענין. אבל נוהג הוא לשלב בדיבור על הענין גם פרק קצר שלא מן הענין, היינו, מה שאינו שייך לגמרי אל הענין, או ששייך הוא אולי מבחינה כל שהיא, עמומה וקלושה ביותר, אל הענין. כיוון שהבריות נוהגים כך מן הסתם דין הוא שיהיה כך, ויש הגיון בדבר. הסטיה דרך כלל מידה אנושית היא. לעולם נאה לו לאדם לילך בדרך הישר. אבל משעמם להתקדם ללא הרף באותה דרך עצמה ואילו כשצועדים ובקו הישר דווקא אין מתקדמים כלל. מדמים שמתקדמים, ולאמתו של דבר מדשדשים במקום אחד. העינים, כשהן לטושות בקו אחד דרוך למישרים, אינן רואות כלום. טבע העינים שהן פוזלות במקצת לכאן ולצאן. אף עיני הרוח כך. פזלניות הן. זה הכלל: המביט נכחו אינו רואה; המהלך למישרים אינו צועד. כל מה שאינו עקלקל אינו ישר כלל. אין ישר כסולם והוא עמידתו מעוקלת. יפה להלך בדרך הישר. אבל הסטיה לשביל מפעם לפעם היא הכרחית. ובלבד שאפילו כשנוטים מדרך המלך לשביל תהיה הדעת מכוונת תמיד כלפי הדרך הישרה. ממה נפשך, מהלך אדם בדרך המלך עיניו פוזלות ממילא לצדדין. ותחת זאת כשהוא מהלך בשביל צדדי עיניו פוזלות כלפי הדרך הראשית. האדם שם במקום שעיניו שם. והוא מהלך תמיד אחרי עיניו. ובעצם לא הרגלים, אלא העינים, מהלכות. תדעו לכם, בכל שיחה שבין אדם לחברו, ושל הנואם עם הקהל, מצויות סטיות לדברים צדדיים, דרך אגביים, השייכים רק מאיזה צד, או שאינם שייכים כל עיקר אל הנושא. אבל מה משמע אינם שייכים? כיוון שהדברים נטפלים ומשתלבים, מכלל שהם שייכים. או נאמר כך: אף שאינו שייך הוא שייך. כל דבר הוא עצמו בצירוף דבר, הנתון עמו ביחסי שכנות, בין קרובים בין רחוקים. הכל שייך. ואף מה שאינו שייך. לכן כל השיחות בין הבריות, דוקו ותמצאו, יש בהם דרך ראשית ושבילים צדדיים. משולה השיחה לארמון, שיש בו בנין ראשי ואגפים שונים, אגף ליד אגף. לעולם אין אנו יודעים מה עיקר ומה טפל. ובלבד שהאדם יכוון את לבו כלפי הדבר הנחשב אצלו כעיקר. הכל הולך אחרי המחשבה. אלא שאין מחשבה בלי רצון מכוון. הוי אומר: עיקר הכל להיכן הרצון נוטה. הרצון הוא הקו הדרוך. כל הסטיות אינם אלא משברים, קצרים או ארוכים, אבל חולפים. שיחה מחייבת סבלנות. סבלנות מצד המדבר, סבלנות מצד השומע. סוף הנושא הראשי להיות ראשי.

– סובב סובב הולך על סביבותיו שב הרוח – העיר מר המאירי, שהיה אותה שעה בין השומעים.

פרק כ"א    🔗

המשבר נסתיים; הקריאה בפרשת האהבה נמשכת.

מר פלמוני, הנתון טרף בלילות למחלת המלכים, והיא שינה טרופה, או נדודי שינה לאין גבול, נתברך תחת זאת בסגולה יתירה לנמנם בשיעורים קטנים במסיבת אנשי־שלומנו בפרקי ההפסקות והאתנחתות, הקצרים או הארוכים, בישיבה זקופה או בראש כפוף, הצמוד לידו, השעונה על גבי השולחן; משל אין שכינת השינה נותנת לו את חסדיה אלא בצבור. כל משבר בקרב אנשי שלומנו משמש לו בנוהג כר לראשו, וההמולה הפרועה, המנסרת אותה שעה, היא מעין שיר ערש, המוזג לתוכו בקצב העז את סם השינה המתוק. עד שכל הידידים חלמו בהקיץ וגלגלו בספורי חלומות בפרק ההפסקה, שארך הפעם יותר מן הרגיל, הפליג בעל המגילה עצמו במסעותיו על פני ארצות התנומה. וכשנתעורר היה מראהו כשל חולה במעלות חום גבוה, שנפלה עליו תרדימה, שהפיגה ממנו את חומו וחוללה משבר במחלתו. סבר־פניו היה צוהל ורענן. וכשפתח לקרוא במגילה היה קולו שלו וצלול.

– כן, היכן אנו עומדים במגילה? מר אלחנני היה נבוך, אובד עצות, אובד דרך, אובד עצמו, שכח את האלף בית. כן, את האלף בית שכח. כך כתוב אצלי. נכון? ומה שלא נמצא אצלי כתוב, ואני אומר לכם זאת עכשיו בעל פה – לא כל שבעל פה ראוי להיות בכתב – הוא נעשה מטומטם, גולם במחילה. ואם גולם, מה שייך… כן, אם גולם, הרי ראוי הוא שהאשה תתן בו עין. נשים אוהבים גולמים. נשים יפות על אחת כמה וכמה. אבל גם דבר זה אינו כתוב אצלי במגילה. כל כגון זה אין כותבים שחור על גבי לבן. אני חוזר וקורא מן הכתוב.

הצייר הגדול אלחנני הוא כעת איש פשוט. בכל הוא פשוט. שוב אינו ביישן יהיר, אלא ביישן פשוט; לא עוד ענוותן למראה עינים, כי אם ענו פשוט, שפל רוח באמת. הוא אצל עצמו אינו עוד הצייר המהולל אלחנני, אלא אלחנני פשוט. ושוב אין הוא נראה כאחד הכורע תחת משא גדלותו, אלא כורע נופל בתכלית הפשטות תחת משא אהבתו. הוא אהב כנער, כשואב־מים, כעגלון, כדוור, כפרופיסור זקן, ככלב, כן, ככלב ו… כאלחנני פשוט. הוא אמר לעצמו פעם ועוד פעם והרבה פעמים, ולא בלבד במחשבתו, כי אם במלים היוצאות מן הפה, ופעמים גם בקולי־קולות – מענין מאד. יש אנשים המדברים אל עצמם. אני חושב, שכל המאוהבים מדברים אל עצמם. הטעם פשוט. לא הרי האוהב כהרי הבעל, למשל. האוהב מזווג עם רעית לבו תמיד, בכל עת ובכל שעה. הוא נושא אותה בחובו. הוא־היא. שניהם נפש אחת, וכל נפש מהם היא שתים. לכן האוהב מדבר אל עצמו. כי נפש מדברת אל נפש – כן, מר אלחנני היה מדבר אל עצמו וכך היה אומר: היה היה אלחנני הצייר המהולל ואיננו עוד. שוב אין הוא אלא אלחנני פשוט. מת אלחנני הצייר. יחי אלחנני האוהב. סיפורי לקוי בחוסר סדר ומשטר לפי שאיני בקי במלאכת הסיפור. לא סיפרתי, למשל, עד עכשיו, שאלחנני והזיותנית היו נפגשים לעתים. אין בידי להגיד, אם הפגישות נעשו באקראי או במחשבה תחילה. לדידי אין אקראי. אין מקרים. הרשות נתונה למקרה, ובלבד שהוא צפוי ומבוקש על ידי האדם. הרצון הוא אבי הכל. הוא רצה בה. כיוון שאף היא נזדמנה ובאה, מכלל שאף היא רצתה בו בין פגישה לפגישה היתה צפיה. העיקר כמה מצפים והיאך מצפים לראיון. אלחנני היה מחפה בחרדות, בפחדים, בכליון־נפש. לבו היה מרחף בלי הרף בין התקוה והפחד. הו, היה צועד בחדריו וגונח, האהבה היא בשורה או פורענות, שמש מרפאה או שמש שורפת. רוח צח עלי שפיים או רוח קטב מרירי. קול שופר החירות או קול תרועת מלחמה, הקידוש הגדול או הקדיש האחרון על האישיות. לא לי הבשורה; לא לי שופר החירות; לא לי יין הקידוש. אולם יאוש האוהב הוא רק עדי רגע. האוהב לעולם אינו אומר נואש. אוהב, האומר נואש, שוב אינו אוהב השלם. האוהב, האומר נואש, הוא אוהב למחצה ולשליש. אף היאוש הוא סם רפואה. מכיוון שאדם התייאש מאיזו משאלה, פרק מעל עצמו אותה ואת כל הסבל הכרוך בה, את כל המכאובים והפחדים. לכן האוהב השלם אינו מתייאש, אלא מפרפר, מפרפר ואינו פוסק, בין האמונה ליאוש, בין התקוה לאכזבה. האוהב לאמתו חי על עברי פי פחת וכל חייו תלויים בחוט השערה, הוא חוט התקוה הדק מן הדק. יש חיים גם על עברי פי פחת. ואני חי. אני חי. אני חי – קרא אלחנני באנקה נואשה.

אף על פי שאלחנני נתן גט־כריתות לאמנותו, צייר היה בכל מוסדי־רוחו. אמנים אפילו על פתחו של גיהנום הסבל אינם נעתקים משרשי מהותם. צמודים הם. תחילה היה אלחנני צר תמונות של דיוקנאות, כעת הוא צר תמונת האהבה בשלימותה. קו לקו ותג לתג עד כלילתה. מימיו לא צייר שתי תמונות בפרק־זמן אחד. הוא עסק בכל מלאכת מחשבת בכל מאודו. כעת היו מעיניו נתונים לאריגת חוטים למסכת הפגישות עם הזיותנית. הפגישות הראשונות הן פתיחתות והכנות למסכת האהבה. אבל גם ההכנה לתמונה נאה לה שתיעשה תמונה לעצמה. הפגישות הראשונות הן האצבעות של דיוקן האהבה, וחותמן טבוע תמיד במסכת. יש פגישות ויש פגישות. אפילו פגישות שבאקראי אינן דומות אחת לחברתה. יש פגישות עבות כשקים ויש כחוטי משי דקים. אלחנני אנין הטעם שקד על הרקמה הדקה בכל. ואין צריך לומר, כשהגיע תור הפגישות להיעשות לראיונות, נתחייב אלחנני האמן להקפיד על עידונה של המלאכה, שאף כל מה שהוא בה בכוונת מכוון יהיה זרוע באור של היסח הדעת וההפתעה. קל וחומר שהיה שוקד היטב היטב לפרוש על פגישותיהם מסך של זהירות ממראית עין, מחשש חילול. כל פעם ששתי נפשות רוקמות יחד מסכת האהבה נדחקים למחיצתם זרים כדי לבלוש בדברים שבינו לבינה, ואם אין ניתנת להם דריסת הרגל מקרוב, הם מציצים מן החרכים במרחקים. וכאן פירצה רבה מצאו, והיא הבדל הגילים שביניהם, ויש מקום למשמש במבטים. האוהב מלשינים לאין שיעור כרוכים אחריו ומלפפים אותו. כל מבט עיניו, כל ארשת־פניו, כל תנועה והעויה שלו, מכריזים עליו: הנה האיש שלבו אינו ברשותו. צריך היה לפקד על קלסתר־פניו לשמש לו סתר־פנים, לצנן את המבט, לשכך את הרטט שבקול, לעמעם את החיוך, לרסן את נקיפות הלב. הה, כן לשים יד על הלב, מסכה על הפנים, אפר על העינים. גילו היה בשל, וכמוהו אף אהבתו בשלה עד תומה. הפירות הבשלים נשירתם מהירה. הוא עצר את נשימתו בשביל לעצור ניביו, שלא יתמלטו מפיו כוידויים בשלים. רבות היה משוטט ברחובות הכרך, צופה ומביט אחריה, שמא תופיע בתוך קהל העוברים והשבים, פתאום לפתע תעבור לידו, מבלי משים יראנה, ישתומם למראיה ויברכה לשלום בחן־חן ויגיד לה… מה יגיד לה? יגיד לה… הנה לא פללתי לפגשך… אם איני טועה שמה של הגברת הוא… לא. חלילה לו לסובבה בכחש… לדבר אליה בלב ולב… הוא כך יאמר לה, פשוט, פשוט: גברתי, לא אכחד ממך, אהבתיך. ואולי כך יאמר לה בתכלית הפשטות ובניגון: כולך יפה רעיתי ומום אין בך. אמת ערומה ובבת אחת, ללא עקיפין. וזו היא אמת כמות שהיא.

בפגישת האקראי הראשונה שלהם, שלא באה לו כלל בהיסח הדעת, אלא, אדרבה, עלתה לו בצפיה רבת־סבל ורוויית פילולים וניחושים, רצופה תפילות ותחנונים מאת בורא העולם, ומאמץ נפשי לאין שיעור, בריכוז כל כוחות הרצון להתגשמות המשאלה האחת – האשה נקנית בתפילה, בדורון ובמלחמה, וכולם ממקור הרצון – לא היה גלוי לב כלל וכלל; אף לא דבר אליה בלב ולב לסובבה בקשרים, שכל האהבות מרופדות בהם אלא עמד דומם, נבוך, אובד־עצות אובד־לשון, אובד־עצמו. הרגע המיוחל, כיוון שבא, עורר בו חיל ורעדה. הוא כך עשה. התייצב בקרן רחוב, הצופה לארבע רחובות הומיות בטבורו של הכרך, ועיניו משוטטות לארבע הכנפות. וכך דן: אביט לכאן ואביט לכאן, לכאן ולכאן… שמא תופיע כאן או כאן. לא יתכן, שלא תופיע אי כאן או אי כאן. מה שייך? אנשים לעשרות, למאות, לאלפים, עוברים ושבים כאן – והיא דווקא לאו. זו היא שעה של בין הערבים… שעה חמש, שעה חמש ורבע. בין חמש לשש. היום פונה לערוב… האנשים פונים מעסקיהם לבוא אל בתי־משתאות ובתי־תה לנוח מעמל היום. נשים יוצאות מעוטרות בתלבשתיהן להתראות. נשים יפות מאחרות לצאת, אבל הן מופיעות, הן מתנוססות בראשי הומיות, הן מבקרות בבתי הקפה לשמוע אל מנגינות הכנר הכושי ולהקשיב למשק המחמאות בשפתים או במבטי הצופים. נשים יפות משתוקקות לפרהסיה כחמניות לחמה. נשים יפות, כאמנים, זקוקות לפרסום. נשים יפות כל חלל הכרך הוא משכנן. היכן היא היפהפיה? למה אחרו פעמיה? לבו חצב להבות: איה? פיו רטן: איה? הוא רגז. זעם. למה היא לא באה? התחנן לפניה והפציר בה: בואי, בואי. הצייר אלחנני המהולל עומד כאן על אם הדרכים ומצפה לך. הנה, הנה, רבים צופים בי, ואני צופה בך. אכן, רבים מן העוברים והשבים, שהכירו את צלם־דמותו של הצייר המהולל לפי תצלומיו בעתונים המצויירים, נעצרו בדרכם והביטו אחריו. הענין היה קצת־קצת משונה בעיניהם. עומד הוא כאן ועיניו משוטטות לכאן ולכאן. אך, יודעים אתם, אין מקשין על צייר מהולל בשל הליכותיו המשונות. האמנים הם עם של תמהונים. ואולי דבר בגו. צייר מן הסתם על פרצופים הוא עומד ומתחקה, דגמים הוא מחפש. מעשי־משובה של אמנים מי ידע ומי יבין? היו הבריות נעצרים לרגע, עומדים מעט, מתבוננים בצייר, תמהים מקצת ומתרחקים בהעמדת־פנים, שאינם רואים ואינם מרגישים, מחמת יראת הכבוד לאדם המעלה. והוא עומד וכלל אינו מבחין, כמדומה, בעצמו, שהוא עושה תנועות משונות והעויות מוזרות, מגלגל מבטים לכאן ולכאן, כלפי מעלה וכלפי מטה. אילו עבר בקרבתו אחד תוכן־מחשבות היה בוודאי מנחש, ובדין, כי הצייר המהולל מחולל כעת מעשי־כשפים, מרכז את כל כוח הרצון, משביע רוחות, צולל לתוך החלל, חולב את הבריאה כשם שחולבים עטיני הפרה – אשר לי הריני מודה ומתוודה, שהבריאה נראית לי על הרוב בתבנית הפרה ולה עטינים ובכל חמודות החיים חש אני טעם חלב – כדי להוציא מתוך האויר את הזיותנית. הוא רצה לבראה בכיסופיו אליה. אך, יודעים אתם, תחילה לא הרגיש במעשיו. כיוון שהרגיש נשא מיד את רגליו וברח מכל ארבע כנפות הרחובות לסימטה צדדית. פלא: הזיותנית הופיעה שם. שם ולא כאן. לא חשוב. היא לא הופיעה לא שם ולא כאן אלא הגיעה ביעף על כנפי כיסופיו. בתפילותיו משה אותה מתוך מצולות הים האנושי של הכרך. היא באה לפי תומה, עברה לה בדרכה, נעצרה לידו בענוה, באי דעת דבר. מבטה היה זרוע האור הגדול של אין דעת דבר, הזורח בעצים, בצמחים, בפרחים ובפרות הדשנות והטובות. תחילה קד לפניה בשחקת־נחת. לא עצר כוח לדכא את שחקת הנחת בשפתיו. לאחר כך ברכה לשלום. ולאחר כך ניטל ממנו הדיבור. אמרה לו:

– איני מעיזה לבקש מכבודו דבר. אבל אני אבקש. אם טוב הדבר לפניו ילך נא עמי כברת דרך. אני בשליחות מדודתי… ענין יש לה ברחוב הסמוך… אם זכאית אני לכבוד זה להיות בת־לויתו של כבודו לכברת דרך קטנה.

אמר: כן, אני הולך. סח בקול יבש. החיוך נשר מעל פיו כצפור שחוטה. כל המלים פרחו מזכרונו כצפרים חיות. שתק. והיא אמרה בטוב־טעם אי דעת דבר:

– כבודו הוא צייר… תהלתו בפי הכל. רבים ספרו לי על אודותיו. אני מימי לא הייתי בבית היוצר של אמן לראותו במלאכתו… להסתכל בילדי־רוחו עד שהם עוזבים את קנם לשוטט בתערוכות לראוה.

ימים, פגישות, ראיונות. ימים שעקרו הרים; פגישות שביטלו מחיצות; ראיונות שקרבו לבבות. ימים כסיוטי לילות. לילות קטרים של תקוות, של ספיקות ובושות משונות. הדבר אשר לו ציפה בפחדי־חלומותיו קם ונהיה. וכשאלה אותו רעיתו שוכבת־חיקו בתום מבט, שאינו יודע לשאול וכל רז מרחשי רוחו לא נעלם ממנו: וכעת, הלא תשוב?… לא הבין כלל רמזי־מליה. חזרה ושאלה בהטעמה: כעת הלא תשוב לבית היוצר לא כן? הוא לא הבין, כנראה, את השאלה גם כשנשנתה, שהרי לא נמצאו לו מלים להגידן לה. ואולי הבין גם מתחילה. הבין כהלכה, הבין במיצוי, השיג את השאלה בהבנה מלאה, גדולה ורחבה, ששוב לא יכול היה להבינה. אני כאן כתבתי משפט קשה, ואולי סתום לגמרי. כי מה משמע השיג את השאלה בהבנה גדולה ורחבה, ששוב לא יכול היה להבינה? כלום אין זה דבר והיפוכו? אבל מה אעשה ואני סבור, שנכון אמרתי. אדם מסוגל להשיג רק מה שהוא מבין בשיעור קטן. מה שהוא בשיעור קטן נכנס לתוכנו, נעשה מוקף על ידינו, והוא נמצא מובן. הבנה משמעה הקפה. העין מקיפה את העצם והיא רואה אותו, היינו, מבינה אותו. אולם עצם הממלא את כל העין סותמת את ראיתה. וכך הבנה גדולה, הממלאה את כל הישות, היא למעלה מן ההבנה. האם מחבקת את הילד ונושאת אותו בזרועה. כיוון שהילד גדל, שוב אינה יכולה לשאתו. כיוצא בכך רגש עצום אין הלב מסוגל להכילו. וכך השכל הגדול, מוחין דגדלות, הם למעלה מכוחו של אדם. אני סבור, שהחכם מאד אינו כלל חכם, כי הוא אינו שליט על שכלו, אלא שכלו שליט עליו. שכלו גדול ממנו. ואמת היא שהשאלה היתה גדולה, גדולה כמו חתולה, כמו נמרה היתה גדולה, טופלת עליו ומקיפה אותו וחונקתו בצוארו. ועכשיו, כששמע אותה מפי הזיותנית, נתחלחל ולא הבין כלום. חשב, חשב וביקש לצעוק בנהמת־רוחו: הנה הנמרה בידי הזיותנית התמה, הברה, הלא־יודעת־דבר. כיוון שנצנצה בשכלו ההבנה, אמר באופן חד וחלק: לא. הזיותנית געתה בבכי מר. "אני סרבתי לכל הבחורים, שהיו מחזרים אחרי, והתמכרתי לך באהבת עולם. יען כי אתה אמן גדול. שאר רוחך וכוחך ליצירה קסמוני. תשוקה עזה פיעמתני להיות עזר כנגדך… לסוכך עליך מפני עדת הסקרנים והטורדנים המדריכים את מנוחתך… חפצתי היות הדום לרגליך כשהשכינה שורה עליך. דמיוני נשאני, כי פעם אולי אזכה להמשיך עליך שפע עליון ואתה בזכותי, כן, גם בזכותי, תמריא למרומי ההשראה ותביא לעולם יצירת־מופת, אשר תעלה על כל הישגיך מאז בטרם הכרתני… אני סבורה הייתי – היא לא הוסיפה עוד לדבר. דמעותיה סתמו את מליה. דמעה אחת קטנה פעמים אוצרת בחובה מה שאין להיאמר במלים למאות. והיא בכתה גם בכתה. כל מה שייאמר ושלא ייאמר זרם בבכי הזה. כל השוועה וכל הטענה והמענה, החרטה והאכזבה, אנקת הנפש וכל הדוי שבחשבון הנפש, זרם בבכי הזה. הוא הבין. הבין כל כך, שאימה אפפתו מלהבין. זו בכתה בת הנעורים, החובקת בזרועותיה גבר בא בשנים, זו בכתה אשה, אשר נתנה חסד נעוריה תמורת חסד הכשרון המבורך, שמקורו נסתתם. זו בכתה נפש, שגורלה סובבה בכחש. זו בכתה נפש, אשר יפיה הוא כמעין המתגבר בראותה, כי בגלל מעינה דלל מעין כשרונו היוצר. זו בכתה אשה ברה, תמה, בדמעות זכות, שהיו מהולות גם רסיסי־דמע דלוחים בשל מיקח טעות שנפל בחלקה. היטב הבין את הטענה, את התביעה, את שוועת ההתמרמרות, כי שכלו היה כברק נמהר. אך לבו קפא חיש מהר כאבן, שלא יהממנו הרעם. כעת חזר בו מדיבורו הראשון ואמר בפיוס: כן. מיד נעצר זרם דמעותיה ועמוד השחר זרח בעיניה. שוב שאלה: ואיזוהי תמונת הבכורה אשר עלתה במחשבתך? נוף או דיוקן? – הפטירה בערמומיות מבויישת, שכתונת הפסים של תום, העוטפת אותה, שתה לא לוית חן נאצל. והוא ענה: לא נוף, לא דיוקן, כי אם חזיון. תמונת השלימות.

תמונת השלימות, כפי שעלתה בחזונו של אלחנני, נועדה להיות אחת שהיא שתים, פרצוף אחד בשני אנפין. פן אחד עשוי בד, ועל הבד קוים, חלל, אויר, אור, אש דם, חיוכים, זהרורי־מבטים; גנזי־נפש מזוגים בסממנים לגוונים וגווני גוונים; תוי־גויה, השקויים הלך רוח והגות אשר תואר בשרים לה; כתמי שמן כגחלי אש; יצור אנושי־נשיי, כלל־נשיי ונשיות סגולה יחידה אין משל לה; אם בתולה תמיד; רעיה גאיונה; עתרת חמדה, אשר הוד הקדושה חופף עליה; צורה עליונה, שכל דבר ארצי אינו זר לה; בת זוג הצמודה לבן זוג וקלסתר פניה מפיק רבונות, שמקורה ברוך למלא את כל משאלות לבה; אשה רחמניה, ממרה, שוקקת ונושאת שלוה; בשר ודם ואש ורוח הקודש. אשה בת החלום. יפים הם החלומות על שום שאינם רק חלומות, אלא בבואות של החיים בהקיץ. תמונת השלימות על הבד, סבור היה אלחנני, לא תשיג את רום מעלתה, היינו, להיות כלילת השלימות, אלא אם כן, מלבד יניקתה ממעינות החלום, תשתה גם ממעין החיים הממשיים ותהיה צמודה לדיוקן המציאותי. האהבה מטפישה והאהבה מחכימה. יש אוהבים, הזורקים לתוך קופת התגמולים של האהבה את שכלם הישר וממשכנים את כל הגיונם והגותם, נעשים אנשים שטחיים ופוחזים; ויש אוהבים, הנוקבים ויורדים בדרך אהבתם סוגיות עמוקות ואינם באים לארץ הבחירה של אהבתם, אלא על ידי גלגול מחילות ותהומות של מצוקי־נפש. הואיל וצערם הוא תהום רבה, משפטם ההגיוני הוא כהררי אל. אלחנני השכיל באהבתו. היטב הבין כעת, שכשם שמציאות אטומה ללא חרכים, שמנצנצים בהם חלומות, היא מות, כך חלום, שאינו מעורה בקרקע של מציאות ואינו יונק משד המציאות הוא חזיון־שרב, דבר בדים. התמונה על הבד נאה לה, שתהא עולה בד בבד עם דיוקן שבחיים. הוא לראש לכל נתן את מעיניו לציר את תמונת־אהבתם במציאות מדי יום ביומו כתמונת השלימות. וזה היה הפן השני של התמונה. לא, הראשון במעלה.

הוא צייר את תמונת אהבתם המציאותית בשלל צבעי הקשת של לב גבר נדיב באהבתו, ותבונת אמן, החסה על כל קו ותג, שמא יתבזבז לבטלה. ערבב ביד בטוחה את הסממנים היטב הדק נעורים רדומים המעולפים בערש הבגרות המקיצים בפליאה. את קן הצרעות של החרדות והפחדים הסתיר בחביוניו. את התשוקות הנובחות קשר ככלבים בשרשרת התום הבתולי המבוייש. בחכמת אמן פדגוג הדריך את החמודות הפורצות. שמר על הנשמה, לבל ימצצוה רב מדאי הבשרים, ועל הבשרים, לבל יהיו נמקים בבשתם, בהגיעם את קובעת התאוה. וכשם ששקד על הדר־חנה וסגולתה של התמונה, כך טרח לשוות לה מסגרת הוד והדר, ההולם אותה. מסגרת עשה גם למסגרת, כסייג לסייג, וכל מסגרת מעשה חושב. אהבתם רוממתם מעל לחברת האדם. אך בבינתו כי רבה זכר אלחנני ולא שכח, כי העולם אינו מבול וקן האהבה אינו תיבת נח, כי רק דרך הנשר בשמים, אך לב אדם נמשך תמיד אל האדמה הורתו, ואף הבודד במועדיו ובחגיו יחשק בחברה, אף כי האשה הצרורה לפי טבעה בצרור כל בנות חוה, ורב יתר האשה היפה, שהדר־חנה הוא רוח האל אשר יפעמה ויציק לה לאצול ממנה לכל הנבראים בצלם. לכן השכיל אלחנני לבנות את קן אהבתם תחתיים, שניים ושלישיים ולהקים את משכנם קומה על גבי קומה; ובבנין עזרה לקהל, טרקלין ליחידי הסגולה מבין הקרואים ואוהל מועד קדשי הקדשים. סבור היה הצייר החכם אלחנני: החיים אינם חג,אף אינם חול וחולין; הם חול המועד; גשר צר בין חג לחג. על הגשר הצר הזה כונן את צעדיהם. אומן פדגוג היה וביד בטוחה של גבר רב־בינות הוליך למישרים את רעית לבו. אני כאן כמאמר המוסגר אגיד דברים שבעל פה, שאין להעלותם כלל בכתב רזי לי. אדם הראשון נולד לפני חוה. ללמדך שהיה קשיש ממנה. אדם היה קשיש מחוה, לפי מה שאפשר לשער, בארבעים שנה לפחות. הרי כך נאמר בספר “בראשית”: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא לו עזר כנגדו. בא האל והפיל עליו תרדימה ונתן לו מן הצלע את חוה. מלמד שאדם היה לכל הפחות בן ארבעים בהולדתה של חוה, כי הוא אז בר־דעת גמור, היינו, כבר הגיע לשנת בינה לכל הפחות כדי להבין לטיבו ולאפיו של כל נברא ולתת את השם ההולם אותו. אדם כבר היה בעל שם עד שנולדה לו חוה. אדם קשיש היה מחוה, ואולי כדי יום אחד של אלהים. כן, אדם היה קשיש מחוה. ולכן אומר אני, כי מידתה של האהבה נאה ומתוקנת, כשהיא מתרקמת בין בני־זוג, שהגבר קשיש מן האשה. שוטים סבורים, שהגבר הוא בעל ולא עוד. ואני אומר: הגבר הוא גם אוהב ואב, מורה ומדריך, אומן־פדגוג. רק הגבר הקשיש מן האשה מסוגל לשמור את דרך עץ החיים מקדם לגן עדן האהבה, לשמור על כרוב האהבה מפני להט החרב המתהפכת של התאוה. בני־זוג צעירים דומים באהבתם לאני שיט, התועה בלב ימים ללא קברניט, שסופו טביעה במים הזידונים. אך הבעל, שהוא גם אב, שומר על עובר האהבה לבל יוולד נפל.

אלחנני השומר לא ינום ולא יישן לשמור על טהרת הקן ועל חיותו. כצפור המתקינה את קנה מכל פירור של מפל – עלי־טרף, גזרי־עץ, צרורות־עפר, קלחי־קש, נוצה כל שהיא – כך רפד מצע אהבתם חזיונות, הגיונות, רגשות, סמלים, לתוך כוסית של שעת חיים אחת, עשוי לשכר נפשות. רקח ובשם היה וכל מלאכתו נעשתה בתבונה רבה, בחן הזהירות, בחכמת הצמצום, בגלוי מעט על מנת לכסות הרבה, בשמירה על אש הקודש, שלא תתלקח ללהב אש זרה. הוא עצמו קרא לכל הנחשים והמדוחים להעלותם בחכה בשיעור ובמידה לבל יחסר המזג, מחשש חבלה בחיים. רזי לי, רזי לי. כל מגילת האהבה מגילת גנזים היא. לבי מלא דעת בענין הזה, שאיני יכול ואיני רשאי להודיעה ברבים. האוהב הוא הקרוב מכל קרוב, כי הוא והנאהבה נהיים לבשר אחד. אך בקרוב מכל קרוב לא תחשק עוד הנפש. ובאין חשק באהבה תש כוחה ופג קסמה. לכן האוהב הקרוב מכל קרוב תמונות בשר ורוח, זכרונות, וידויים, יין הרקח של הנשמה שטיף טיף ממנו, הנמזג מועל בשליחותו, אם אינו פועל בחזקת מדיח ומפתה, אף מאנס. אהבה בלי מדוחי גיהנום האהבה שוב אינה גן עדן. אוהב, שאינו רחוק במידה שהוא קרוב, אינו אוהב. האהבה היא שבירת החבית לשם השמירה על יינה. האוהב הוא הקרוב הרחוק והזר שאר הבשר. איככה אדבר בזאת? אני לא בעדי אדבר. אני מספר את הקורות לצייר המהולל אלחנני. על סף לבו ישבתי. כל התעלומה בצייר אלחנני נגלתה לפני.

חלומות וזכרונות הילדות, אף זכרונות בכלל, הם דברים, שכל הבא להעלותם מתוך גנזי נפשו, הוא בוררם בתבונה ובערמה. אין ממש בהם, אך הם כל החיות. הם מדברים שוא ושקר, והם אוצר האמת. מתוך האוצר הזה העלה אלחנני פניני זהב ופניני זכוכית – אין האשה אומרת די בזהב טהור. תאות נפשה גם לזכוכית – ועשה מהם קישוטים ועיטורים במסגרת. חכם גדול היה אלחנני. אף את המועקה שבחשקים הפך לצדקה בתוך הוידויים. מה יפית ומה נעמת – קרא לה בבכי עצור. והיא לו בצחוק פורץ: אתה עשיתני יפה. אתה יצרתני כזאת. עוד בטרם נבראתי ציירת את דיוקני בתוך היכל הנשמות. עיקר שכחתי: כל פעם שאנו מגיעים לפרשת האהבה היד מושטת מאליה לארון הספרים להוציא משם את ספר שיר השירים, השופע פסוקי אהבה בתענוגים, שיש בהם כדי לרפד קנים, למאליפות של זוגות נאהבים ונעימים בני כל הדורות. דור הולך ודור בא, וארץ הבחירה של האהבה עומדת במתכנתה. אף פך הסממנים ולוח הצבעים במידתם עומדים כמעט, ואף על פי כן אין דור בלי חידוש. כל דור מוסיף נופך משלו לתוך תיבת המכאובים והתענוגות של פנדורה. כנגד כל נופך נוסף יש נופך נחסר, זה נכנס וזה יוצא. דורו של אלחנני עקר ממסכת האהבה את חוט השני של האמונה באחד ורקם לתוכה את חוט הרבוי, התרבות. אלחנני שתים עשה: קשר לרעיתו את כל עיטורי החיבה החן והליבוב, שנענדו מפי הרועה לשולמית, האחת, התמה, והברה, וקרא באזניה לנחשים הרדומים בחביוני הנפש של בן הדור, העורכת גלות בנכר הפיזור, המתרפקת על תרבות יצרים רעים וחטאים גם בבכי הנשמה על שכינתא בגלות, הזונה אחרי אלים רבים מתוך דביקות באחד. משל להורים אמידים, המאכילים את ילדיהם עתים משמנים ועתים פת במלח, ומלבישים אותם מחלצות ובלואות לסירוגין, כדי להרגילם מכאן חיי־מחסור ובמלבושי־עוני, שיוכלו לעמוד גם בימי מסה, ולהטעימם מכאן תענוגות ככל אשר תשיג ידם ולשמחם בנעוריהם, כך הובילה בנתיב הקרעים אל מעגל הדביקות. והוא שלמדה לקח, כי בן זמננו הוא לא לבד נפש רצוצה, כי אם גם ממריאה אל על; לא רק עניה סוערה, כי אם גם נוחמה; לא רק מטולטלת בכף הקלע של חזון ומציאות ומרחפת בין התקוה ליאוש, כי אם גם קרובה יותר מנפשות כל הדורות בעבר לכף התקוה הטובה ולהשגת אותו מעמד מרומם ונאצל שבו החזון והמציאות משתפכים יחד לתוך הים הגדול של חיים מעל לחיים, והמציאות עצמה עולה לקומה שניה מעל לעצמה. הוא היה אוהב כהלכתו; לכן חצב מליצות רמות ונשגבות, הפיח כזבים קדושים, הביע מלים כנשיקות, השפיע עליה גשם־נדבות של מחמאות ונטלה בחיקו ונשאה על כנפי אש אמריו לספירות מרום ושתלה על הררי הדמיונות ונטעה בגן עדן של הזיות ועורר בה כל כיסופי לב אנוש לאלהות, אשר בקרבו תקנן. בלב תמים ועקוב כאחד קרא לה אחותי כלה וגברת ובת האלהים. וכן אמר לה, כי היא לא אחת מבנות חוה, המתהלכות בדורותינו בתבניתן כאשר היא, כי אם אשה בת קדם, הרוכבת בערבות, ומפני גלגלי מרכבתה הדוהרים יחתו גברים וברדתה אליהם עלי אדמות לה יכרעו וישתחוו ואל משמעתה יסורו. הוא דבר גבוהה־גבוהה, כי רוחו בו היתה נמוכה־נמוכה; אצל לה את כל תארי הקדושה, כי טמא היה לעצמו; רוממה בלשונו, כי שפלה נפשו בקרבו ולעתים באר מים חיים נחזתה לו דלוחה ביסודה שלה. הוא היה ביסודו שלו אדם עצוב, נכא, שמקור־חייו דלל, או כי אכזב היה מברייתו. אך בכשרון היוצר הנביע בחובו מעינות אשר לא מארצות החיים המה. אין זאת כי פלגי החיים ופלגי היצירה נפרדו מאז ומקדם, ואם כי למראית עין ישוקו יחדיו, אך יצרורו זה לזה. הו, מה מלים העליתי על הכתב? מלים לא בשכל. חושש אני, שמא אין להן כל שחר. פשיטא שאין להן שחר, כי מימי לא מצאתי אותן כתובות בשום ספר. סבור אני כי מה שלא נאמר לפני אינו ראוי שייאמר על ידי, אך יצר רע דוחפני ואומר לי: כתוב. העלה בכתב כל מה שיעלה על דעתך, אם בהגיון ואם באיולת. אף ההבאי והסרק הם חלק מחיינו הנפשיים. כל שבאדם הוא אנושי, לא כן? מה מאד השתוקק אלחנני להיות אדם, אדם פשוט, בכפיפתו עם הרעיה. היטב ידע: סר ממנו צל האמן. חסל פרשת יצירתו. אמן איננו עוד. ואם לא יהיה לו כעת אורח האדם, מי הוא ומה הוא? חדל־אישים.

הוא לה בחלקות לשונו ובנועם מדברותיו והיא לו בחרדת־לב ובמרי־שפה ואף במרייה:

– השמע לאזניך מה שפיך מדבר. הלא אלה תשימני ואני אפילו אשה יפה אינני. וכלל אינני אשת חיל. הנני מוגת לב. הו, הו, דבש וחלב תחת לשונך. אני פשוט מפחדת לשמוע אותך בדברך אלי על אודותי. שבחים הרבה תתן לי, לפי שאפסיה הנני בעיניך. לצון אתה חומד לך. צמרמורת בבשרי בשמעי אותך. אני נעשית עצובה, כשאתה מדבר אלי נשגבות.

כשפיה אומר עצובה, פנים נעשים קודרים. תמה הוא: מניין הקודר־הקודר הזה בפני הזיותנית? מהיכן הוא מגיח ויוצא? באיזו פינה טמירה שבנפשה נחבא הוא? הכי לא זרוע בנשמתה האור, השפוך על פניה? ארשת השלוה פגה בה אותה שעה. התום בל ידע דבר חומק. דוק של אדישות מתפרש על פניה. יש אדישות ויש אדישות. יש אדישות נעדרת כל ממשות, מסולקת מן היש, פרושה מן הזולת, אדישות מתה. ויש אדישות חיה, פורחת, תוקפנית, רבת־פעלים, מדכאה. מאיימת. וכשהזיותנית לובשת אדישות, נראה קלסתר הפנים השלו והטהור שלה מעין נרתיק מצופה שלוה של פחדים קדורנים, קן של צרעות שפקחו מעליו את הגל. אי משם יוצא וצף נחשול של כיעור ומשתפך על פניה. לאמתו של דבר, רק הפנים היפים עשויים ללבוש כיעור מחריד. הכיעור המתמיד אינו מחריד כלל. הוא יש – והיש אינו מחריד. אבל היופי, הלובש פתאום לפתע מראה מפלצתי, מופיע, נושא אימים. היופי הלובש צורת היפוכו מציג לפנינו מחזה הגלגול, הנושא בחובו מסתורין. אך תוך כדי דיבור זה נקרעת מעליה מסכת הכיעור והוד יפיה הפורח צומח ועולה בכוח־משנה, משל מסכת הכיעור לא היתה אלא מסך שנתפרש על בית היוצר של היופי, לבל יראוהו בעלותו על האבנים ללידת עצמו, ובשיתו נוספות על תעצומות זיוו וצחצותיו, בדומה לאיפור של השחקן, המשמש כל עיקרו קיר־מגן על האישיות היוצרת, לבל יראוה בעשותה מלאכתה להשחיז היטב את סגולותיה וכושרותיה. היופי עושה תמיד בלהטיו, אף גילויי הכיעור, הצומחים בו, הם אחד מלהטוטיו, וככה יפה שבעתים, נחרדה מאד, מזוהרה לאין חקר, אומרת היא בקול לח נוטף דמעות:

– אל נא תאהבני הרבה. אתה בדברך ככה אהבה לי מפחידני גם.

– לא אוכל להפחידך – עונה הוא בשקט מעושה, – כי אין פחד בי.

אבל הוא עוצם את עיניו ופניו נראים מפוחדים ביותר. ואולי על שום שעיניו עצומות. פנים ללא עינים נראים מפוחדים.

– ואיככה יכול אני לעורר בך פחד? שואל הוא – במה? – והוא נוסך לתוך קולו שקט, ואף חמדת בדיחה.

– אתה כל כך חזק אוהבני, ולכן תפחידני, שמא תשנאני… בבוא יום – אומרת היא בקולה התם, אף הוא, כעיניה, טהור מכל דעת דבר. – אני כלל לא ראויה לאהבה עזה כזו.

בשביל שלא להתחלחל הוא מחייך, כאדם המקשיב בפנים שוחקות לדבור של שחוק.

– דבר־הלצה נחמד אמרת – סח הוא בפה מלא שחוק, ואף בשחוקו יכאב לבו. סבור הוא: אין זו עבודה קלה לזקן, המהלך בלוית נערה רכה על עברי פי תהום, להעמיד פנים שמחות ולהנעים קול תחת להזהירה בקול חרדות מפני הסכנה.

והיא לו במענה לשונה:

– לא אהבתי הלצות מעודי.

הוא גועה בצחוק רם.

– אמרת מעודי… כאילו מעוד ארוך ארוך מאחוריך… ואת הלא נערה רכה בשנים.

אך היא לא צחוק עמה. היא כולה מכף רגל ועד ראש כובד־ראש. איזה בטוי מצחיק. דבר זה רשמתי לי לעצמי. והיא אומרת אליו כך:

– זה מה שאמרתי, שעתיד אתה לשנאני, לא אמרתי סתם ככה. זה כתוב… כתוב…

– איפה זה כתוב.

– כתוב, כתוב. נחש־נא, איפה כתוב? והכי אני מניין לי לדעת את הכתוב? זה אתה פתחת לפני את הכתוב בספר החמודות והוא שיר השירים. ובו פסוק מפורש.

עדיין לא הביעה את הכתוב. אין הזיותנית נמהרה בדיבורה. אף בנשיקותיה אינה נמהרה. לעולם אין היא מגישה דבר, אלא תורמת. אט־אט היא מקריבה כל בה וכל מעצמה כגביע מלא, שלא יישפך מאומה. בידה מגש של זהב עשוי פיטורי ציצים של קוצים. אראלה היא, היושבת בין מצוקים. הוא מפציר בה הרבה להגידו לה ובלבו יחשוב: מי יתן ותכלאנו בחובה. אך היא לא תוכל עוד הצפינו. הנהו הכתוב המפורש: מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. וכי מה? השולמית תקבל מכות. זה גורלה.

ופתאום לפתע יעלת החן, אשר עיניה זכות מכל דעת דבר, דולה ומעלה מתוך זוך השאנן משפט־אימים לאמר. וכי אין זה כך? היופי אינו אלא רדיד. כל מוצאיו מפשיטו מעל הפנים. וכשרואים את הפרצוף ללא הרדיד, כמה הוא מאוס ונאלח, מכים, הו, מכים.

אלחנני המסכן. הלום יין האהבה תמיד, והנה הוא המום רעם המלים. איככה נחבאו ענבי רוש אלו בין עלי השושן? רעיון־אימים זה איכה נשתכן כפטרית־רעל בתוך נווה שאנן זה? הנה כי כן, יש זוך שאינו שקוף כלל. או כי גם הזוך אוצר במעמקיו את מחשכיו. איני אומר, כי מר אלחנני הגה מחשבה זו כצורתה אותה שעה. אפשר לא זו היתה מחשבתו. אך אני חושב כך. אני תמיד על ענין זה כך: מה אפל יותר: האור או האופל? מה עמוק יותר: הים הגדול או האגם? מה כוזב יותר: החלום או ההקיץ? מה עקום יותר: השכל הישר או טירוף הדעת? רבות חידות בלבי, ועדיין לא פתרתי אפילו אחת מהן.

אלחנני נהמם; לכן נאלם. אך הזיותנית… כן, נזכרתי… בכל סיפור המעשה לא פרשתי את שמה. הכי היתה בת בלי שם? היא לא היתה בת בלי שם. אך היא היתה בת אל־שם. לא, לא, בת על־שם. היא היתה הנערצה. שם המפורש של הנערץ הוא חילול. מעיד אני על מר אלחנני, כי מימיו לא קרא לה בשמה הפרטי. לא העיז. הוא קשר לה כל מיני כנויים של חיבה וליבוב; הכתירה בכל השמות של נשי־קדם, המהוללות ביפין. אך את שמה לא העלה על שפתיו. לא העיז. הזיותנית, כיוון שפתחה לדבר חפצה בהתגלות רוחה.

– הלא תגיד לי, הלא תבינני, חכם שלי, למה שומרי החומות הכו את השולמית בהתהלכה ברחובות העיר? למה פצעוה? מה עוול מצאו בה? הכי לא משום ששנאוה? והם שנאוה על שום שהיא אהבה. כן. ואת הרועה המלך על שום מה לא הכו? את השולמית מכים. אותה מכים. למדני נא בינה, חכם גדול שלי, למה הכו שומרי העיר את שולמית?

החכם הגדול היה אולי חכם מדאי להגיד פשר דבר. לכן פתחה הזיותנית והגידה לשכל מליה.

– אגיד לך, חכם שלי, למה הכו את השולמית, כי שלמה האוהב הפליג בשבחה רב מדאי. רב מדאי. אין תואר החן שלא טפל עליה. הוא אמר לה יפה את, יפה את. הוסיף ואמר: יפה את כלבנה. שוב הוסיף ואמר: כחמה, שוב אמר: כולך יפה ומום אין בך. הוסיף ואמר: כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה. כיוון שפתח בהפלגה היה מגזים והולך עד לאין שיעור והגיע לידי הגזמה משונה. טפשית לגמרי, והיא: צוארך כמגדל השן, אפך כמגדל הלבנון. הוסיף בדותות על בדותות. שלמה היה שקרן גדול. לא, לא, – הפטירה בשחקת־נחת – צייר היה. צייר בעל דמיונות. בעל דמיונות ושקרן. לעולם קצת־קצת והרבה־הרבה שיקר לשולמית שלו. ואילו היה לוחש כל השקרים המתוקים האלה לאזנה של שולמית שלו לבדה – מילא. אבל הוא היה במחילה מכבודו שקרן גם ברוב עם. היה מהלך ברבים מאיש לאיש ופיו מלא תהלות ותשבחות לשולמית היפה בבנות. את כל הנשיקות שלהם פרסם ברבים. לכל החמודות שלה הוציא מוניטון. ואולי הוא לא היה מספר תהלתה של השולמית בפומבי, אלא, אדרבה, סח עליה בלחישה לטוב שברעיו, והטוב שברעיו גילה סוד זה לרעו הקרוב. וכך מאיש לאיש, והענין עשה לו כנפים בקהל רב. יש אחת כזאת וכזאת, היתה כזאת מימות־עולם, יפה, ברה, לבנה, חמה, יחידה לאמה, יחידה בקרב כל בנות חוה, אין משל לה. אף אל השומרים הסובבים בעיר הגיעה השמועה על אודות השולמית. הלחישה קולה רם מן הצעקה. הכל התענגו על השמועה כי אחת כזאת הופיעה בעולם, כלילת יופי. היופי היא תאות כל נפש ויופי האשה האחת לאיש האחד היא קנאת כל גבר. החלום על אשת הפלאות קסם לכל. אף כי לשומרים בלילות. המסכנים הללו, הסובבים בעיר בלילות ללא טיף טיפה של שינה, הירח מעל לראשם והגעגועים בלבם, סובבים־הולכים בחוצות העיר, הוזים וחולמים; מן הירח נוטפים אליהם הגעגועים וממנו כל ההזיות והחלומות; כל מלאכה לא יעשו, לכן הם שוגים בבדיות ובספורי מעשיות, איש לרעהו יספרו דמיונות וחזיונות מתעתועי־לבם על דברים שלא היו ולא נבראו. כל האנשים בלילות ללא שנת יאהבו את הפלאות, מעשי־פלא ואנשי־פלא. והנה נפוצה שמועה בקהל עם על אשת־פלאות, אשר באהבתה ישגה שלמה תמיד וישקנה מנשיקות פיו, אחת היא לאמה, ברמה כחמה, יפה כלבנה, קולה ערב, מראיה נאוה, כמגדל דוד צוארה, בפעמי בת נדיב תצעד, מטופפת ברגליה וראשה תשא ברמה, גאיוניה בכל חזותה, אין משלה לתואר ולחן בכל בנות האדם. מה מאד עלץ לב כל גבר לשמועה, ושבעתים צהלו השומרים בלילות. כי הם בלילות אין חפץ בהם ישעשעו תמיד זה את זה בספורי־בדים, והנה קם הדבר ונהיה לא בדמיון ולא במשל, כי אם ביצור נשיי חי, פלא־יופי, המתהלך עלי אדמות, נאוה, חבצלת השרון, שושנת העמקים, נופת תטופנה שפתיה, דבש וחלב תחת לשונה וריח שלמותיה כריח לבנון, שערה כעדר העזים, שניה כעדר הרחלים, זאת קומתה דמתה לתמר ושדיה כאשכולות… ועל הכל ריחות ניחוח הנודפים ממנה. הלא היא כולה פרדס רמונים עם פרי מגדים, נרד וכרכום, קנה וקנמון, עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים. אמנם, איש מן השומרים בלילות לא ראה אותה בעיני־בשרו, כי המלך שלמה, כך מספרת השמועה, התחפש כרועה למען לנסותה אם תלך אחריו לא באשר מלך הנהו, כי אם בנטית לבה; ואחרי אשר נטתה אליו חסד עקב חנו ויפיו, ואהבתו נדבה, גילה לה סודו, אשר מלך ישראל הנהו. אך גם לאחרי זאת לא הביאה אל ארמונו, למען לא תהיה לו כאחת הנשים או הפלגשים הרבות, אשר לו, להימאס עליו אחרי שבעו את אהבתה, כי אם הקים לה בחגוי הסלע בסתר המדרגה נוה שאנן, אשר קורותיו ארזים ורהיטיו ברותים, אשר מראהו כאהלי קדר, עשוי יריעות שלמה, מעשה חושב, שחור מבחוץ ומפואר מבפנים במרבדי יקר וכל כלי חפץ. והיא שם לבדד תשב, ורק שומרים העמיד מבחוץ, לבל יכנס כל זר פנימה. אך הוא מפעם לפעם, כאשר תכל נפשו אליה, בוא יבוא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. ולמען יעמוד טעם אהבתם תמיד בתום אוניה, לבל תיהפך לאהבת אנשים מלומדה, נשבעו יחדיו שבועת אמונים לבלי להעיר ולבלי לעורר את האהבה עד שתחפץ. שנים הם הנשבעים, אך לא השנים יעמדו תמיד בשבועתם, כי יש אשר לב הגבר עקוב או הפכפך הנהו. אף שלמה המלך או הרועה – באמת איני יודעת, אם שלמה היה מלך שהתחפש כרועה, או רועה שהתחפש כמלך. אך אחת נכונה, כנראה, כי הן המלך והן הרועה יש שהם בבוגדים. אהה, שלמה אשר לראשונה היה מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, עומד אחרי כתלי ביתה של השולמית, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, ונפשו בו מקפצת מאושר למשמע זמרתה של השולמית בצפיתה לאמר “קול דודי הנה זה בא”, פתאום היתה עליו רוח אחרת ונפשו נקעה מן השולמית. לא עוד יפקוד את נוהו מפעם לפעם לשיר באזני השולמית את השיר לשמעו ירחב ויפחד לבה לאמר “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה הראיני את מראיך השמיעי את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה”. יום ירדוף יום ולילה לילה. הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארץ, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח – ושלמה איננו. אחרו פעמי שלמה לבוא. שולמית לבה עליה דוי, נפשה יוצאת אל דודה. שולמית חולת אהבה. ימים תעשה כלילות בחזיונות ודמיונות. חולמת היא בשנתה וחולמת בהקיץ. מה מאד טפש לב האשה. כאשר ירחק ממנה הגבר, יקרב אליה רב יתר. וכאשר ירחק ממנה מאד, אל קרב לבה ירד ובחובה יקנן. שכורה שולמית, כמו היתה בבית היין. אשר נמנע ממנה בעליל ידריך את מנוחתה ללא הפוגה, כמו הנה הוא מגיע ובא בלא הרף. היא תחוש את קרבת שלמה, כמו שמאלו תחת לראשה וימינו תחבקנה. הלומת־חום מצעקת היא: סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים. שולמית המסכנה! אילולא היא נסערה ככה ברוחה, נפעמה לאין קצה, חפזיה עד בלי די, אילו כוחה עמה לצפות באורך־רוח ולאורך־ימים, היה אולי שלמה מחדש עמה את אהבתו לה כבימים מקדם. אך היא לא עצרה כוח לצפות לשלמה בדומיה. אחרי אשר על משכבה בלילות בקשה במיטתה את שאהבה נפשה, בקשה אותו ולא מצאתו, קמה ויצאה לסובב בעיר בשוקים וברחובות, לבקש שם את שאהבה נפשה. את שלמה לא מצאה. אך תחת זאת מצאוה השומרים הסובבים בעיר. והה, מתלאה! נערת הפלאות, גברת החזיונות ומלכת הדמיונות, אשר היתה כאגדה בת השמים, הנה היא מתהלכת עלי אדמות, כעוטיה היא, משוטטת באפס־כוח ואף באפס־חן, לאמר באפס אותו חן צחצחות, אשר הוא בחזיון כל גבר כמן שמים, כשקוי האלים. והנה לא כחזיון היא עוד בעיניהם, כי אם כאחת מבנות האדם אף לא גאיוניה; חפזיה היא, נסערה. אין בה אף אחת מכל החמודות, אשר שיוו לה בעלי הדמיונות. אכן, היא יפה; אך לא כמהללם. לרגע היא יפה, ולרגע, התעיף עינך בה, ואף היופי גז, והיא כאחת הנשים המרדפות אחרי מאהביהן. יש שהיא נראית בעיני השומרים כאחות קטנה ושדים אין לה. אשה אחת מני רבות. איכה נפל הילל בן שחר ויהי ליצור דל ועלוב. שולמית בעיני השומרים בלילות לא היתה עוד חזיון מצמיח כנפים, הממלט מעליהם, בהמתיקם שיח בה, את תלאות נדודיהם, ומרגש מעל לבם את ענני הקדרות והשממון, כי אם מקור למפח־נפש. כל דבר נכזב נושא דאבון לב; אף כי היופי הנכזב, אשר בו כל חזיון גבר. הזאת השולמית, אשר קומתה דמתה לתמר? שאלו זה לזה. הלא מתהלכת היא שחוחה, קדורנית, נוגה מאד, נכאה. לא שושנת העמקים, היא, כי אם אלון בכות מעמק הבכא. אמנם, לרגע תתאושש השולמית מלכת הלבבות ותנסה דברים אל הגברים הזרים, אשר יביטו אליה בתמהון מהול רוגז, לאמר: אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש… אך אוי ליופי נאשם, אשר נגזר עליו להיות כמתנצל. יופי, אשר לא יכה בתמהון להעתיק מלים מן הפה, כי אם יעמוד למשפט הצופים בו, עני מדוכא הנהו, עלוב מאין כמוהו. והשופטים לא ידעו רחמים בדין. שבעתים יתאכזרו ליופי שהכזיב. השומרים בלילות, אביוני־אדם אלה, לא נחלה להם ולא היכל־שן, לא כסף וזהב, לא שם להם בגבורים ולא תהלת חכמים לראשם. רגליים הם בין בני אדם. מדי לילה בלילה יכתתו את רגליהם בחוצות ובשוקים, יגעים בגוף ומוכי שממון בלב. ורק השולמית כאבוקת היופי הגיהה לפניהם בדמיונם את חשכת הלילות והפיגה את שממונם, מזכרת להם מארצות החיים אשר בגן העדן. והנה היא כאשר היא, בעליל ולא בדמיון. הה, מתלאה. זה אל זה ישאלו השומרים: מי זאת עולה מן המדבר? הזאת שולמית? לא אבוקת־אש היא, כי אם תמרות עשן. אכן, מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, אך לא חן ולא תואר לה. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטר לזו, אשר רבות כמוה, ויפות ממנה לאין ערוך, מתהלכות בחוצות עירנו. היא אף זאת עשתה לתעתע לבבות, כי שמה לה סתר־פנים בהתעטפה ברדיד, לבל יראוה בתבניתה ובתארה כאשר היא. בואו ונקרע מעליה את הרדיד ונביט בה בצלמה ובדמותה לבל נוסיף עוד לשגות בדמיונות. כיוון שקרעו מעליה את הרדיד וראו שאין בה אף מעט מסגולות היופי, שהדמיון אצל לה על שוא, עמדו ושפכו עליה חמת־זעמתם במכות. כן, במכות. הכוה, פצעוה, כאשר יחבל האיש בכל האלילים מעשי־ידיו לשברם ולנתצם כאשר לא ימלאו את משאלות לבו. כל האלילים אחריתם רעה. כל האלילים, חכם שלי. אלילי היופי לא כל שכן. ביופי שהכזיב עושים נקמות. אף אתה תעשה בי נקמות. תשנאני. תשנאני – הפטירה בנחת הדיבור ללא כל אות דאגה או חרדה בארשת פניה, משל היא סחה דברים שהם סדר העולם.

אף בפני אלחנני לא נראו אותות חרדה או תמהון, בהקשיבו לדבריה. מבלי דעת נקשר בזויות פיו אותו חיוך פושר, לאה, חיוך־מגן של המהולל המשמש לו שפריר חביון לשאר רוחו ושומר הסף להיכל חזיונותיו, כנגד העינים הבודקניות של הבריות הפורצות גדרי הנימוס להסיג גבולו של איש הסגולה. הוא לא היה עוד אמן. אך הוא מי שהיה אמן רב המוניטון, אדם גדול אשר לו נאה ולו יאה להסתופף ברשות היחיד סגור ומסוגר. הוא לא חפץ, ואף לא יכול, לדבר בהתגלות־לבו אף אל בחירת לבו. הוא לא היה עוד אמן, אך הוא היה אמן. רוחו קורצה מן החומר הנאצל, הנאצל והמורם אף מן האמת. אמן אינו דובר אמת. אמן רוכב בערבות השוא. מיטב האמנות כזבה. זו היא דעתי שלי. זו היתה אולי גם דעתו של מר אלחנני, אם כי דעתו לא היתה מודעת לו. לכן לא פתח לדבר אל רעיתו אמת לפי תומה, להיות לבו ערום כנגדה, כאשר נפתחו לפניו שערי־לבה. ההלצה, הבדיחה, החיוך, הדבור הדו־משמעי הם השערים לבריחה מן האמת. פעמים אדם שואל לחברו “מה שלומך”. כיוון שהלה אינו רוצה להגיד לו את הנכון, הוא פוטרו בדבר חידוד, שהוא על הרוב פסוק, כגון שהוא אומר לו אין שלום בעצמותי. כשהוא שואלו לקו הבריאות, הריהו משיב לו: בריא כשור. הוא שואלו למצב רוחו, הריהו אומר לו אני שמח להיות עצוב. וכך בחידודים הוא משתמט, אומר לו הרבה על מנת שלא להשמיעו כלום. הפסוקים מבריחים תמיד את המכס. הבדיחה היא תחבולה של השתמטות. וכלום אין האמנות כלל כל הבדיחות להשתמט בהן מחובות החיים. כל אמן הוא שתמטן. אף אלחנני לא עצר כוח להגיד אמת אל רעיתו, לכן דבר אליה בחיוכים ובמילי דבדיחותה. הנה, אך פתחה פיה והאירו דבריה. תמה הוא: מניין מנה גדושה כל כך של חכמת חיים ובינה בנפש האדם, בתוך צרור השנים המעט אשר לה? אמנם נכון הדבר, כי לא בישישים חכמה, וכי לא רק הימים יורונו לקח. יש דברים שאדם יודע אותם, ואין הוא יודע כלל, מהיכן הוא יודע אותם. אין צריך ללמוד כל דבר ודבר לחוד, כדי לדעת אותו, אלא די להכיר את הדבר הכולל, וממנו מקישים על כל דבר ודבר לחוד, כשם שאין צורך להכיר את כל האנשים בעולם. מאחר שהמכיר אדם אחד על בוריו מכיר ממילא כל אדם לחוד. אף על פי כן… ואף על פי כן… סבור הוא, שפעמים אין לדון מן הכלל על הפרטים. סבור הוא, שיש יחידי סגולה, הנבדלים לגמרי מן האנשים מן השורה. שונים הם בכל מהם. שונים בהגיונם, שונים במזג־רוחם, שונים באהבתם, שונים בהלך־רוחם, שונים גם באכזבתם. רצונו לומר, יש אנשים, שהאכזבה אינה פוגעת בהם כלל. שורש נשמתם הוא ממעין לא אכזב. יש בני לא אכזב, שכיוון שקשרו אהבה לנפש אחת הם דבקים בה לעולמים. אנשי־לא־אכזב אישי התמיד הם; לא ישנו דעתם, לא ימירו רוחם. סבור הוא, שהאנשים נחלקים לשני סוגים, לאו דווקא לשחורים ולאדומים, לטובים ולרעים, לחכמים ולטפשים, לדוברי אמת ולשקרנים, אלא לאנשי־תמורה ולחדלי־תמורה, היינו לאלו העלולים להיות מומרים ולאלו שאינם מסוגלים להיות מומרים. הוא לא יהפך לבו לשנוא אותה, כל עוד נשמתו בקרבו. לא הוא איש, אשר לבו יתהפך. הוא לא יעניק לה מהלומות כשומרים לשולמית. אשר לתהלת השולמית בפי שלמה סבור הוא, שהרועה לא הגזים אף במעט. הוא רק נשא את דבריו על שולמית בהתגלות לבו. וכי הוא מה אמר? הנך יפה רעיתי, כולך יפה רעיתי ומום אין בך. אף קשר לה כל מיני כינויי חיבה וליבוב ולא נחה עליו דעתו עד שקרא לה יונתי, תמתי, פרדס רמונים ושושנת עמקים – אבל מה הגזמה בדבר? ההגזמה בפי האוהב היא השפה הנאמנה. ההגזמה היא שפת האם של האהבה. אוהב שאינו מפליג בשבחי תאריה של חמודתו, לשוות לה כל חן וכל נועם וכל מטעם, לגדלה ולנשאה מעל לכל חזיון־פאר, הריהו כאילו אינו אומר לה ולא כלום. כשם שהמליצה אינה הולמת את השיח והשיג בעניני חולין, כך הדבור כפשוטו ללא מחלצות הניבים הנאוים והמתלהטים במתק שיח האהבה אך חסר שחר הנהו. לא הגיון בו ולא הגות בו. אף אמת אין בו. אין האמת שמיכה, שכל הנוטל אותה יכול להתכסות בה, או בגד תפור לפי גיזרת כל הקהל. אין אמת לכל. אמת לכל היא לולב היבש, ערבה חבוטה, גרוגרת סחוטה; היא תבשיל ללא מלח או מלח ללא תבשיל. האמת צומחת מתוך כל פרט ביחסו לפרט זולתו. אמת האוהב אינו⁶ אמת המלומד או השופט, גובה המכס או השמאי. אוהב שאינו מוצא באהובתו את כל תשעת הקבים של יופי שירדו לעולם, טעון בדיקה, שמא אינו ראוי לשמו. לא שמא אלא בוודאי אינו ראוי. אוהב שאינו מוכה בסנוורים, שאינו פורץ כל גדרי ההגיון, השיעורים והמידות המוסכמים על הבריות בכלל שיחם ושיגם, אינו כלל במעלת האוהב. וכי מה סח הרועה במהללו לשולמית? צוארה כמגדל השן, אפה כמגדל הלבנון, בטנה ערימת החטים וכיוצא באלו הגזמות שאינן נהוגות בשפת יום יום. אבל כלום האהבה היא דבר יום יום? לאהבה עינים גדולות, לכן נאה לה לשון מדברת גדולות. אפה כמגדל הלבנון – רבותה היא? הלא זרת קטנה משלה מרום הוא בעיניו מכל המגדלים הגבוהים והיא כולה לפניו כעולם ומלואו; כל חיי רוחו בה והיא חזות הכל ומשמע הכל והגות הכל. היא לו השמש הזורחת; היא לו הירח; היא לו כל עצי השדה, כל הנהרות וכל הימים, השמים והארץ וכל צבאם. היא מכלל כל טעם טוב וכל ריחות ניחוח. שלמה שספר בשבחה של השולמית שהיא פרדס רמונים, מור ואהלות וכל ראשי בשמים, תפס את המועט, ובאמת מיעט את דמותה. הלא היא טעם החיים ותכלית הבריאה. היא כל בה. האחת, היחידה השלימה והמושלמה. היא השבת של חייו, וכשם שבשבת כלה אלהים לעשות את עולמו, כך בשבת האהבה עולה הבריאה כולה לכלל תמונת השלימות. הכי לא שר הפייטן גון מייספלד בשירו “שאני ידידה” לאמר: שאני ידידה לא אירא. איך אל או איש ידע לי, יכני ארץ. דברה כוכב אמת הוא, לפיו אצעד. שאני ידידה לא אחמוד זהב… לישב אתה ושים אז יד ביד זה טוב אדמה מעל כל אושר יחד". שיווה לה פייטן אחרון זה לגברת לבו דמות אלה, אשר תגבר גם על איתני מרום ומצוקי מטה, בדומה להמנון לאלהים אשר בפי דוד בן ישי לאמר: "ה' רועי לא אחסר, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק… גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי… אין מנוס. אין מנוס באהבה מן הפולחן לאלהות. פשיטא שהאוהב רוכב בערבות הדמיון ומדבר גבוהה־גבוהה. לכן אף שלמה יכנה את הנערה השחרחורת בשם שולמית וככה ידבר אליה: שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך. כשמה כן היא: תכלית השלימות, עמוד הבריאה, מעוז החיים. בלעדיה השמים ירדו ארצה, האדמה נוע תנוע, מוט ימוטו מוסדי הרים והשמש לא עוד תזרח. בקלסתר פני הרעיה נחקקו כל צלמי הבריאה וכל הקלסתראות באדם. עינה עין היקום. לא במליצה חידות ידבר. מבשרו יחזה זאת. כל הדברים האלה באוהו עד תומם.

הוא דבר אליה בשים שכל והגיון־לב ואף בתומת־נפש. אך, הה, מתלאה. דומה היה עליה כממשל משלים וחוזה משאות ולרגעים כמו חומד הוא לצון מעט קט. גורל עצוב. יש מי שנולד תחת כוכב תועה, ובכל אשר יאמר ובכל אשר יעשה יהיה מראהו כתועה־לבב. כאשר אחזה לי אני גורל נוגה זה גנוז לפייטנים ולאמנים במיוחד. הפייטן, מאחר שרוח השיר תפעמהו וזה דרכו לדבר שיר ולהמריא לספירות הדמיון, אפילו יצעק מנהמת לבו “אוי ואבוי” על פצע אנוש, המקנן בקרבו, אפילו פצעו יזוב דם לעינים, לא יפנו אל מכאובו כי אם אל חין שיחו ויאמרו אך שר בשירים הנהו. וככה הוא גם חלק האמן, המושך במכחול או הפורט עלי מיתרי הכנור, כי על כל צרה ויגון אשר ימצאוהו יראוהו כאחד המתהפך בתחבולותיו להעמיד פנים ולצייר דיוקן או להשמיע ניגון. לא בכדי היה הצייר המהולל אלחנני שם לו כל ימיו סתר פנים וסתר־לשון ולהשמיע כל דבור במהתלה מעט, משל הוא יורד מרום מעלתו אל דרי מטה להקשיב לשיחם ולשיגם לעשות צדקה עמהם. אף כעת בהמתיקו שיח עם האשה על דברים העומדים ברומו של עולם אהבתם, ובצעדו אליה מתוך ישימון בדידותו על גבי חודים של פחדים וחרדות, וחרף כל החפץ העז להסיח עצמו באזניה מעומקא דלבא, מראהו כחומד לצון וטעם מרירות בפי האשה בדברו אליה. הרבה ההרגל עושה והרבה הלך הרוח שהנהו יסוד האדם. והוא עמוק הנהו אף מן האמת הבוערת בעצמותיו. הלך הרוח הוא כל האדם. קל וחומר כל האדם המבורך או מקולל בכשרון היוצר. הוא דבר כפי שדבר, מאחר שלא יכול היה לדבר אחרת. הרבה קלסתרים צייר בימיו, חיים רבים ושונים שיכן בחובו, שפע נשמות המשיך על עצמו, אך את אופן דבורו, לא יכול היה להחליף. נבצר ממנו לקפוץ מעורו. הוא התחנן לפניה – לפניה, כי לא היה עוד עצם קרוב ממנה להתחנן לפניו ולהתפלל אליו: למדיני נא שפת האדם. הוריני נא לדבר בלשון פשוטה־פשוטה. הה, מי יתן ואשוב ואחדש בקרבי את גמגום הילד, את טוהר שיחו של הנער, את להט מדברותיו של העלם, כדי להגיד לך במלים הפשוטות כמים, כדשא, כפרח, כפרי הטוב, מה נכון הרגש אשר לבי יהגה לך. אך שכחתי דבר נכוחה. לא עוד ילד הנני, אף לא נער, לא עלם. פגישתנו אחרה לבוא. ואני זקן. זקן. הזקן הנהו לא רק נכה־רגלים, כהה־עינים ורפה אונים. הוא גם נכה־דיבור, כהה־הגיון ורפה־שכל. כבד־פה הנהו. נעתקו מלים מפי. לא אומר אני שלמה. אך אני כשלמה. מי יתן ואוכל להגיד לך במלים נאמנות עד מה יקרת לי מכל יקר ונפלאת בעיני מכל חמדה.. כל תמונת־נוף וכל דיוקן מעשי ידי לא ישוו לך. כל דמות אשר עלתה על הבד מאז ומעולם בידי גדולי הציירים בני כל הדורות לא יערכו לך. מה אני ומה כוחי, אם חסר אונים הנני להעלות על הבד נקודת חן אף אחת במלואה מצלם דמותך? אך מה ענין לו ולאמנות? לעולם לא ישלח עוד את ידו לצייר תמונה. פרשת האמנות נסתיימה בחייו. כל הענין הזה כעת מופרך בעיניו. תמה הוא: הכיצד בזבז את חייו על דברים בטלים כמעשי מכחול? אין לו אלא נחמה זו, שאילולא הוא לשעבר עוסק באמנות וקונה לו שם לא היתה הזיותנית, פרודה יקרה זו, מזדמנת ובאה אליו. נמצא, הוא לא טרח ימים ושנים אלא בשביל לקבל אותה בשכרו. אבל אין הוא מבין: איככה חי רוב ימיו כמו במדבר שמם, ללא אהבה וללא שמחה? מה טעם היה לחייו? משתאה ומשתומם הוא, שכל כך הרבה שנים עברו עליו ללא הענין האמתי. כעת נראית לו מסכת חייו חצויה לשנים: עד התגלותה ולאחריה. ואיככה מתק לו אור השמש וערבים היו לחכו טעם המים וטעם היין וכל המטעמים האחרים כאשר פניה לא התהלכו עמו? ואף משעשע היה את נפשו בתקות שוא לקנות לו שם עולם ולזכות לחיי עולם – והוא לא טעם אפילו טעם חיי שעה. הה, זדון לב גאה של אמנים, המדמים עצמם כבני הגזע העליון, אף חובשים לראשם כתר היצירה, כאילו הם באמת שותפים ליוצר העולם. בוש ונכלם הוא בזכרו זאת. כל עולם היצירה התלוי על בלימה, ולאמתו של דבר הוא עולם התהו, עולם של קרעים, של קוים, של תגים. כעת יצא מן התוהו ונקשר בדביקות לצורה המאירה, לתמונת השלימות, אשר לא יד אנוש עשאה, כי היא יצירת המופת של האלהים.

ג.

הדמעות זלגו מעיניה. לא היה עוד מועיל בדיבורים. הדיבורים פותחים את השער להיכל הלב. אך הנה כבר נפתח השער ונכנסו פנימה וזהו היכל תועים. שם בחוץ הבינו היאך שהוא איש את שפת רעהו. ואילו כאן בפנים – מבוך. היא מררה בבכיה ופיה סח:

– וכי אני בוכה? איני בוכה כלל. רק דמעות ניגרות מעיני. הן דמעות גיל. גיל מעט. ואולי גם צער מעט. לא, לא צער הרבה. רק מעט – דברה אל נפשה, וכמו מפיגה חרדה שבלב.

ביקש ממנה להגיד לו, על שום מה הצער המעט. הפציר בה להסיח עצמה, שמא איזו דאגה נקשרה ללבה. אמרה לו:

– אני אליך גלויות אדבר. שתי חרדות לי. זאת האחת: אתה גדולות תדבר על אודותי. הלא תפחיד אותי. הכי גדולה הנני? אני קטנת־נפש. אתה תקראני שמש; כוכב תכנני; כרוב ומלאך הנני בעיניך. פעם אמרת לי, שאני זוהר. מאורה שמי בפיך. ואני יש בי גושי־אופל, פינות של חושך. נשמתי חשוכה. אתה אינך מכירני. חוששת אני כי לצון אתה חומד בי. תדבר אלי כמו טפשיה מאד הנני ואיני מבינה, כי תהתל בי. משטה אתה בי. אתה מאד מביישני. אל נא תוסיף לדבר אלי מהתלות להעליבני. זאת האחת. והשניה… אני אף אותה אגיד לך…

– אך היא לא יכלה לדבר עוד מפני פרץ בכיה, אשר נחשוליו גאו. ואף לאחר ששפלו הגלים לא עצרה עוד כוח לדבר על הענין ההוא, השני, המעיק… מעיק… על לבה… מציק לה. ותחת זאת שבו והתמלטו מפיה מלים בתלונה מהולה ביבבה על הענין ההוא, שהביעה לפניו את חרדתה לפני כן:

– ראה, בקשתיך, אל תשבחני רב מדאי. ואל תאהבני הרבה. איני שווה באהבה כזו. למה תדבר אלי מחמאות על יפיי? אני כלל איני יפה. כעורה אני. ורק למראית עין הנני יפה. ופינות אופל בי לרוב.

לא ייחד כל שאלה על פינות האופל, שנרמזו לו בפיה מפעם לפעם, לא זכר ולא פקד. הוא הבכור בשנים, ובוודאי גם באהבה. ומעמו יידרש להיות רב החובל לאני השיט של אשרם ולשמרו מפני השוניות האורבות לו בלב הים הזועף. ראשית חכמה באהבה להעקיף מכשולים. הכי אין האהבה אבן שואבת לכל אבני־נגף? חכמת משנה באהבה לפרוש חופה של חדוה על כל מראה־נוף של עצבות, לגלות בכל טרוניה או תרעומת פנים של בדיחות הדעת. פעם אמרה לו בקפידה:

– אל תקראני זיותנית, כי אם אפלולית.

ומיד נעשה דבור זה בפיו נושא לקצת חידודים:

– ומה עוד תצוי עלי? אל תקראני יפהפיה, כי אם כעורית. לא כן? ואל תקראני רעיתי, כי אם רעתי; לא אשתי כי אם צרתי, ולא חפצי־בך, כי אם אי חפצי בך.

לא חקר לאופל, כי הוא התרחק בשיחו ושיגו עמה מכל מבוא סתום ופינה נידחת שבנשמות. הוא אז באהבתו לזיותנית התכחש לגמרי למלכות האופל. האדם, סבור היה, הוא אדון לעולמו הנפשי. ברצותו הוא יוצר אור, וברצותו הוא בורא חושך. ברצותו הוא עושה את היצר הרע מושל בכיפה, וברצותו הוא ממליך על הכל את היצר הטוב. רבותי, וכי אין פליאה בדבר? אין משועבד מן האהוב ואין כמוהו לשעשועי אשליות, כי בן חורין הנהו. מר אלחנני בימים ההם לשיטתו: יכול כל אדם להיות מה שהוא רוצה. לכשירצה הוא חכם, לכשירצה הוא טיפש; לכשירצה הוא יושב אוהל האמנות ולכשירצה הוא מקים לו אוהל תם של אוהב. לכשירצה הוא מתעטף בטלית של אורה. אכן, כך עלה לפניו ברצונו. אך הזיותנית לא רצתה ולא יכלה לעשות שקר או תום בנפשה. היא היתה צעירה מדאי מהיות תמימה; היתה יפה מדאי מלהתעלם מתולע הכיעור המקופל בכל יופי. נפשה שתתה דם ונכאים: כל העולם מלא כיעור – והיא לבדה יפה? העולם מלא חורבות, עלים נדפים, אילנות מעוקמים, פרחים נובלים, שנודף מהם ריח רע, כלבים מדובללי־שער זקנים וחולים, ישישים ידועי־חולי, גושי־מיאוס, אשפתות, אשפתות – והיא לבדה זיותנית? היטב ידעה, יפה ניחשה, את משבתיה. אך הוא רב החובל שלה, החכם שלה, האמן המהולל, לא חש, לא ניחש, לא תיכן את הגות רוחה הכבדה.

האשה בחדשי הריונה הראשונים דמעותיה קרובות. היא גועה בבכיה על דבר ועל לא דבר. על מה בוכה האשה בחדשי־הריונה הראשונים? אולי לבה בוכה בקרבה על הנפש הנולדה, שהחרידה מאוצר הנשמות להלבישה בשר וגידים ולהוציאה לאויר העולם הקר, הזר, מוכנה ומזומנה לסבל לאין שיעור ולפורענות לאין קץ. ואולי מטר־דמעותיה, אך גשם־נדבות הוא להשקות את תלמי הרך הנולד, כי בעמק הבכא הזה של עולמנו שום דבר אינו צומח וגדל בלי משקה הדמעות, ורק הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. ואולי פלגי־דמעותיה שפודים הם, הנשלחים וננעצים ללב הגבר, אשר השיא עליה את החטא הזה והסיתה והדיחה. הכי לא כל נערה המאורסה נחשבת לעצמה נערה שנתפתתה? על הפתוי, מקור אסונה, אולי תבך האשה ותמרר בבכיה בחדשי־הריונה הראשונים. על אשר נואלה ועל אשר חטאה לברוא את הנפש תרדנה עיניה פלגי מים. אך, ראה פלא, בתום חדשי־הריונה הראשונים תשנה לפתע את טעמה ולא עוד תמזוג לבעלה, האהוב־השנוא עליה, כוס של דמעות רותחות, כי אם תתקין מנת־עונש חדשה. בשוטים יבשים של גניחות ומבטי־אלם צוננים חרדים תייסרהו, בקול יבש תנחית אל קרבו רמזי־מלים חדים כחצים. לא טוב לגבר לראות בבכי האשה. דמעותיה הן כצרבת ללבו. אך יובש קולה יחרידהו שבעתים. לעולם אפשר לפייס ולשכך את הדמעה. הדמעות הן מקור פיוס ורפאות לעצמן. הדמעות נשתות בנשיקות. הבכי הוא כזעקת־שבר בעבי היער, שעצם הזעקה מפיג את הפחד. אך מה סם־תרופה יש כנגד הקול היבש, הנותן בת־קול של יבושת בנשמה? הדמעה החמה דנה ברותחין, אך היובש הקר מטיל צינה לתוך הלב. יש ליובש מראה, קול וריח. לכן היובש הוא לצנה בנפש ולצנינים בעינים.

תמה היה אלחנני למקור בכיה של הזיותנית בחדשי־אשרם הראשונים. זקן מדאי היה מהיות נבון, ולמוד־נסיונות מדאי מלדעת, שיש דבר מה עתיק גם מן הנסיון, ושלעולם אין בנסיון משום מצוי הנעלם. הואיל ונשים בוכות הרבה בהריונן, סבור היה, שאף הזיותנית חשה אל נכון פרפורי העובר במעיה. אך על זאת חס היה לשחר מפיה דעת, כשם שכל בעל נס עומד ומצפה, שייגלה לו הנס מתוך היסח הדעת, כדי שייתרחש לו נס בתוך נס. לכן היה מנענע ראשו בדומיה ובצפיה מתוקה על כל נחשול ונחשול של דמעותיה. הוא כללות אלו נקט בידו: אל תעיר ואל תעורר; אל תדרוש ואל תנחש; אל תחקור במופלא ואל תהא דוחק את השעה. הוא, שהיה בועט תמיד בכללות וביקש לעשות את הפרט, את יחיד הסגולה, מושל בכיפה; ואף נטל לעצמו זכות לראות את הבריאה כמסכת של קוביות פרטיות – וכאן מאמר בסוגרים לי לעצמי. היכן קראתי דבר זה, שאלהים משחק בקוביות? דומה, קראתי דבר זה. שאם לאו לא היה רעיון משונה כזה צומח כלל במחשבתי. איני אוהב רעיונות מוזרים. כל המוזר והתמהוני אינו לפי רוחי – כיוון שניתנה לו בת־זוג שכח את משנתו הפרטית ונעשה אדם כללי, העושה את דרכו בין פסי הכללות וחיפש לו מפלט בחביון הכללות מן האמת הערומה. הוא נחבא לו, עשה חמקמקות. סבור היה, שהיא הרתה ללדת תינוק חי. אך היא הרתה ללדת יגון מת. יגון מת תקלתו קשה מצער חי, שוקק, גדל ורבה. כל שהוא חי סופו למות. הצער החי והשוקק גדל ומתפתח עד כליונו. אך היגון המת אין לו עוד תקנה. כיוון שאינו חי אין לו כלל כוח למות. החי קם עליו יריב מקרב החיים להפילו. אך המת מעיקרו אין לו כל אוייב להכריעו. במתים חפשי. המת חפשי מן המות. העצם בגרון הוא יגון מת, לא לבלוע ולא להקיא. רעיון כרסם את לב הזיותנית, שהיא המיטה עליו עקרות ביצירה, העתיקה אותו ממעינות היצירה, סילקה מעליו את שכינת היצירה, כי למען שמה וקידוש אהבתם פרש מן האמנות; ולא עוד אלא שיצא לערער על זכות קיומה ועל מקור הברכה האצור בה. פעם סח לה פרק וידוי, ואולי בשגגה התמלט מפיו פרק זה, שכל מלאכת מחשבת היא מאוסה ונמאסה עליו. האמנות סורה רע מעיקרה. אין היא חיים, אלא בין השמשות של חיים. בין השמשות נבראו השדים והמזיקים. האמנות היא שד, הרע שבמלאכי החבלה. כל כזית אמנות הורס כזית חיים. לא, לא כך אמר; בפירוש אמר כך: זבוב אמנות אחד עלול לשלוח את ארסו בגביע של חיים מלא וגדוש. האמנות היא סיטרא אחרא של החיים. היא סם המות. הרבה דמעות שפכה על דבורים אלה בסתר. יגון מת צמח בקרבה; יגון שאין לו הפוגה ולא סיכוי להפוגה. יגון המזהם את נפשה ומעכר את רוחה, נוטל ממנה את בטחונה ברגשה. הרהורים רעים טורדים אותה לרגעים, הרהורי חרטה ואכזבה. הכי לא הלכה אחריו על שום שהוא אמן מהולל, על שום שהוא מחונן בכשרון גדול? אילולא הוד האמן החופף עליו, הלא אך גבר זקן הנהו. משער אני לי, כי את הרעיון הזה הגתה במפורש אולי רק פעם אחת ויחידה, ואולי רק שתי פעמים יחידיות, או שלוש פעמים יחידיות, ולא הרבתה להגות בו. אפילו בינו לבין עצמו אין האדם מסוגל לעמוד בלב ערום ולכנות כל דבר בשמו. האמת מטילה אימה. האמת היא עתיקת יומין; מראש מקדם בראה האל, וקשה לחיות לפי העתיקות. אין העתיק־יומין הולם חיי כל שעה ושעה. החיים מתחדשים בכל עת, והאמת אין בה שום חידוש. לא כן השקר, הבורא חדשות נפלאות בכל רגע ורגע. האמת חיה וקימה. לכן היא כה מאוסה. השקר יוצר את עצמו תמיד יש מאין. וזה חנו וקסמו. האמת מכשפה בלה וזקנה. פחדים היא מטילה בנו. משער אני, שאף הזיותנית היתה בורחת מפניה באימה ופחד. רק שתים שלוש פעמים יחידיות סברה במפורש, שהנישואין שלה עם גבר זקן, שפרש בגללה מן האמנות, שהיא מקור חנו ותהלתו, היו מיקח טעות, וכך אבד אשרה בענין רע. אבל היא באה על גורלה בטענה: מה בצע לה באהבה, שאין עמה חדות יצירה לבן־זוגה הנערץ והמרומם? היא אחת תשאל אותה תבקש לחזות עמו בנועם יצירתו, להיות עזר כנגדו, לאמן רב המעללים; להיות לא רק בת זוגו על משכבו, כי אם גם מקור השראתו.

ולמה, אויה, למה סגר מלפניה את עולם־חזונו ומדי נסותה אליו דברים על הענין הזה, ישיב לה בשפת־ערומים, ספק אומר דבר מה וספק משתמט ומסרב. סבורה היתה שהוא מתחכם ומתהפך בתחבולותיו מתוך שחוק וקלות ראש, שיש בהם משום זלזול דק מן הדק של אדם רק המעלה, במי שאינו כיוצא בו. אך לא, הוא לועג לה בגלוי לפי שהיא נקלה בעיניו. בורה היא ואינה שווה לדבר אליה כאיש אל רעיתו הקרובה לו במעלה ולשתפה בחייו הרוחניים, להיות לו חברה.

מעין הדמעות אכזב הוא וכל הפותח שערי הדמעות בנפשו סופם שיינעלו מעצמם. רחמי־הדמעות נסגרו אף לזיותנית. לא עוד הסיחה את צרת לבה בבכי, אך שפכה את חמת־יגונה בשטף הדמעות היבשות, החרדות, הקשוחות, הלא הן הגניחות האלמות, תוכחות המבטים, ויובש הקול, אשר נתן את אותותיו אף בניבים הרכים, הדודיים. אולם הלב, שהנהו חרש למשק אשר למטר הדמעות, מצטמק ואף נחבל מאד בשל סופת הגניחות ויובש הקול המחרחר מן הגרון כמו מכדור נפוח שנתקרע. הגניחות פעלו על הלב כברד המכה בשדפון והקול הצרוד צרם את האזנים וכאילו הצריד את קול המונה של ההויה. דומה היה עליו, שכל העולם רץ על גלגלים חורקים. אני בענין זה יש לי מאמר המוסגר לעצמי. לא הכרתי אישית את אלחנני המהולל ואת רעיתו היפה בנשים. כל הדברים הכתובים כאן קלוטים מפי השמועה. לא עמדתי על סף לבו ואת מחשבותיו לא תכנתי. אך בפרט זה של עולם על גלגלים אני קרוב־משפחה לו, ויכול אני להיות הלחשן שלו בכל כגון זה. ענין זה נהיר לי כל צרכי. בי הוא דופק, בלבי הוא מקנן, את שכלי הוא מכרסם. לא אגזים אם אומר עלי מה שהמליצו על דנטה, שהוא היה בגיהנום. אני הייתי באותו גיהנום של עולם על גלגלים. מה נורא ואיום. לדבר על זאת לא אוכל, אף לא לרמוז רמז של ממש. זהו ענין שהוא כולו שלי. זר לא יבין זאת. עולם על גלגלים. אויה, היאך להסביר זאת? הרגשה זו, השגה זו, תפיסה זו, אימה זו, אימה בשכל ופחד בבשר ובדם בשל עולם על גלגלים. לא עולם עומד על מכונו, אלא עולם על גלגלים. לא עולם זה, אשר יש בו דבר כי הוא זה, אלא עולם רץ ושב, דוהר, עולם במסעותיו, ששום דבר אינו הוא זה. הנה טרחתי להלביש את הרגשתי במלים עוממות, פושרות, כדי להעלות בבואה קלושה ביותר מהשגה מפליצה זו של עולם בהילוכו ודברים במרוצתם, ולא הבהרתי כלום. אדרבה טשטשתי. את העיקר רצחתי. סחרחורת. עולם על גלגלים אינו עולם קיים כל עיקר. אין זה עולם בדמות שרשרת עשויה חוליות, הקשורות זו לזו, שאין הן נייחות, אלא נוהרות זו אבחר זו, ללא הפוגה. אף התנועה הבלתי פוסקת היא מעין מנוחה, מאחר שהתנועה גופה רצופה אתנחתות. אם אין אתנחתות אין שום דבר שהוא נע. אף עולם על גלגלים אין בו כל דבר, כי אין הוא כלל עולם יש, אלא מתהווה בלי הרף. הוא היולי לעולם. והואיל ואינו הווה אף לרגע, אינו גם מתהווה, כי ההתהוות היא משיכת הדבר אל עצמו. אך בעולם על גלגלים אין דבר נמשך אל עצמו אלא נמשך מעצמו, חומק ובורח, בחמקמקות לאין שיעור מתהווה מעין מראית עין של הויה, אשליה של יש. אך היש אינו כלל יש. אילו היה יש לא היה עשוי כלל להיות לא־יש, ומושג האין לא היה כלל במציאות. אך בעולם על גלגלים, שהוא מסע הבריחות, אין כלל רצון ליש. באין רצון ליש אין יש. ובאין יש דברים, אף דבר אין. הוי אומר: היש אינו כלל יש. האין בלבדו הוא ההויה לאמתה. כשאין יש אף אני איננו, כי אם אני כאן הכל כאן. כיוון שהכל אינו כאן, אלא נוהר לשם, אין כלל כאן ואין שם, אין דבר ואין לא־דבר. אם אין דבר, אף מקום אין. ואם אין מקום מה פשר המסע ולהיכן נוהר כל מה שנוהר? בעולם על גלגלים הכל מקסם־שוא ומאחז־עינים. עולם הנוסע על גלגלים אין בו כלל גלגלים, ואין עולם, ואין אני, לא אתה, לא איש, לא אשה, לא בעל ולא רעיה. לא חיים ולא מות, לא אהבה… אויה, מה אני סח? אני מלבי סח. לעיני עולם על גלגלים תמיד, ואני נופל על פני. העולם נופל, ואני נופל, כי הכל נפול, וכל המפולת הזאת בי, ואני נושא אותה, והיא נושאת אותי, ואת גליונות הנייר עליהם אשפוך את אותיותי. תמה אני: מי היד הכותבת את השורות האלו, ומי הכוח, המניע את היד הזאת, ומניין באו אל לבי מלים… אויה, אני נופל… אין בי כוח לשאת את זאת. כל העולם הנוסע על גלגלים אין לו קיום, אלא על גבי חוט דק מן הדק של מחשבתי שבראשי… סחרחורת… סחרחורת… חבלי־תנומה אופפים אותי… עוד מעט וארדם… או אז אולי אנוח. העגלון, עצור בסוסים!.. אני הולך לישון. העולם נוסע על גלגלים וממרומים יורד אלי זמר: שכב, הרדם, בני… אני… ישן…

מר פלמוני נרדם, כנראה, סמוך לפיסקה זו, שכן כמה כתמי־דיו היו שפוכים על הגליון, ואותיות רבות ואולי גם מלים ופסוקים שלמים יצאו מטושטשים ומעורבבים. השינה אפפתו כאן גם בשעת הקריאה. ואף על פי שלא ארכה הרבה מסכה, כנראה, כמה נטפי־ארגעה לתוך נפשו, שנתנו את אותותיהם גם בתוי־פניו. שכן, לפני לגימת השינה הקצרה היו פניו מחווירות והולכות וידיו מרעידות. מנדו חד העין ועמו אבינועם יד ימינו, כבר נתעוררו לקדם את התקפת הנפילה, שהיתה פוקדת אותו, לכל כל הסימנים מפעם לפעם. אך קצת נטפי־שינה שימשו טיפות־ארגעה לו. תנומתו הקצרה השביעה נעימות גם את כל אנשי שלומנו, שניתנה להם שעת הכושר להיפנות איש לעסקי־נפשו על כל המשובה והמשוגה שבהם. פשיטא שהמורה וסגנו לא נתרשלו אף הפעם אף לרגע קט מהשגחה מעולה על שעת הנופש, שלא תצא לתרבות רעה של הילולא פרועה.

– האם ישנתי הרבה? – שאל פלמוני, שהקיץ ועיניו היו עוד עצומות, וכל מראהו של נים ולא נים.

מר אויראי העלה לפניו את שעונו המעורר, הקשור אל אמת ידו. אך פלמוני לא הסתכל כלל, מאחר שעיניו היו עוד עצומות. אולם הוא קרא בקול רועד מהתרגשות:

– איני יודע אם ארכה לי תנומתי או לאו. מסתבר שארכה. אני חלום ראיתי. דברים מופלאים ראיתי בחלומי. ראיתי את העולם לא על גלגלים. ראיתי עולם על עמדו עומד. עולם מוזר ראיתי. ראיתי אנשים נצבים, המוני־אדם, המונים לאין קצה, נצבים. בשורה הם נצבים. שורות ליד שורות. אדם אל מול פני אדם נצב. עינים מול עינים, פיות מול פיות, מצח מול מצח, כך בדיוק, זה מול זה. הם מביטים לא זה אל זה, כי אם זה לתוך זה פנימה. שאלתי: מה אתם עושים? ענו לי קולות בהמון: אנו חיים יחד. שאלתי: מה משמע? ענו ואמרו קולות בהמון: אנו חיים הרבה־הרבה חיים בבת אחת. אמרתי להם: איני מבין, מה אתם סחים. ענו ואמרו לי קולות בהמון: אם יש לך שכל תבין. קח לך שכל ותשמע פשר דבר. לקחתי שכל ושמעתי פשר דבר מפי אנשים הנצבים בהמון. וזה היה דברם: הבט וראה, אנו לא קהל אנשים כי אם אישקהל. אנו כאן אישמון. אנו כאן ענקמון. אנו כולנו איש אחד, וכל איש מאתנו הוא כולנו. אנו חיים ונושמים לא זה מול זה, כי אם זה את זה. קח שכל ותבין. לקחתי לי שכל ובנתי. אמרתי: מבין אני, כי אתם לא אנשים נפרדים, הרואים זה את זה, כי אם הנכם זה בתוך זה. שמעתי קולות צוהלים ואומרים: אתה חכם מאד. אנו לא אנשי־בינות, שכל אחד מבין את חיי זולתו. כולנו איש אחד. קח שכל ותבין. לקחתי שכל ואמרתי: אם כך אין אתם מתים כלל. אכן, חכמת מאד – שמעתי קולות. אין אנו מתים לנצח, כי אם חיים בנצח, ומתים לרגעים. שאלתי: מה פשר הדבר? ענו לי קולות בהמון: קח שכל ותבין. אמרתי: לקחתי שכל ואיני מבין פשר דבר. ענו לי ואמרו: שא עיניך והבט מסביבך. מה אתה רואה? אמרתי: צללים אני רואה, משוטטים בחלל. אתם כולכם נצבים כמו פסלי אבן והצללים משוטטים. אך את פשר הדבר אינו מבין. ענו ואמרו בקול יחד. קח שכל ותבין. אנו נצבים כולנו יחד וחיים לעולמי עולמים. אך גם החיים לעד רצופים הפסקות. אמרתי: אני מבין. כשם שאין תנועה בלי מנוחה, כך אין מנוחה שהיא החיים לעד בלי פסקי־מות. כן – אמרו – אנו איננו קוראים לזה מות, אלא שינה, תנומה קצרה. החיים לנצח מעייפים מאד. והתנומה הקצרה, שהיא מות קטן, מפיגה את העיפות. אף על פי שאנו כולנו איש אחד לחיים ולמנוחה, הננו נפרדים למות ולתנועה. ובבוא יומו של אחד להיאסף לתוך השינה, הוא נהפך לצל משוטט. וכך הוא נעקר מן המנוחה ויוצא לתנועה. שאלתי: וזה ששבק חיים, איככה הוא קם לתחית המתים? ענו הקולות: זה פשוט מאד. כל אחד הנוטה למות מחיה, לפני האספו לתוך השינה, מת אחד או צל אחד, באשר אין לנו מתים. זאת אומרת, שאלתי, ההולך למות מצוה על הצל את החיים? אתה אומר זאת מחמת הרגל־לשון מן העולם התוהו, עולם על גלגלים, שאתה שרוי בו. אך אנו חיים לא בעולם של תוהו, כי אם בעולם האמת שכולו חיים. בעולמנו אין מות. לכן אין צוואה. אין ציווי ואין בקשה ואין תחנונים, לפי שאין לנו פחד. כל הפחדים כבר נעקרו מאתנו. ולפי שאין האדם מפחד, אין הוא סגור, אלא כולם פתוחים זה אל זה. הלב פתוח, הגופים פתוחים, הפיות פתוחים, המוחות פתוחים. ולפי שכל האדם פתוח הרשות נתונה לכל אחד להיכנס לתוך כל אחד ולתוך־תוכו, ועד לשרשי עצמותיו, היינו, להשתפך לתוכו, כפי שהשמש משתפכת לתוך החלון והיין נמזג לתוך הכוס וכל הנחלים משתפכים אל הים. כך אדם משתפך לתוך אדם. כל האדם, כל הגוף, כל הנשמה, כל החיות. אדם נכנס לתוך אדם, כדרך שבעולם התוהו אדם נכנס לתוך בית וגוף יורד לתוך קבר. אדם ההולך לישון, היינו, למות קטן, נכנס תחילה לתוך צל ומחיה אותו וחיש מהר יוצא ממנו. אמרתי: עולם משונה אני רואה, עולם הפוך. ענו ואמרו לי בקולי־קולות: לא עולם הפוך הוא, אלא עולם לאמתו. עולם לא על גלגלים. עולם לא עובר. עולם עומד. עולם שאין בו חלוף, ורק החלוף הוא בן חלוף, תחת זאת כל מה שבעולם התוהו הוא בחזקת עובר, אצלנו הוא נצב וקיים לעד. שאלתי: כלפי מה ירמזו מליכם? ענו ואמרו לי: כלפי הזמן, למשל. הזמן שלנו אינו מהלך אלא נצב, וכנגד זה המקום עתים מהלך ועתים רץ, רץ ושב. שא עיניך וראה. נשאתי עיני וראיתי: אכן, כך הוא הדבר. המקום נוסע, והזמן עומד. המקום נוסע. במו עיני ראיתי: עצים, אבנים, רגבים, כל הדוממים, מהלכים ובאים. ובלב העולם ראיתי שעון גדול עצום משתרע למרחקי־מרחקים ומחוגיו יציבים, ללא ניע וזיע. שאלתי: למה העצים והאבנים וכל הדוממים מהלכים? אמרו לי: הם מהלכים להיות אנשים. אמרתי: יפה מאד. לכן הם בהילוך תמיד. ולמה האנשים אינם מהלכים להיות אלהים? ענו ואמרו לי: לפי שהאלהים מתהלך בינינו. שאלתי: ואיה מקום כבודו של האלהים? ענו ואמרו לי: לפי ששאלת לא תראהו. אנו אין בינינו שואלים, כי אנו חיים מאד. אמרתי: שכל יש לי, ואיני מבין, מפני מה החיים מאד אינם שואלים לאלהים. ענו ואמרו לי: החיים מאד שואלים לאדם. אמרתי: גם דבר זה אינו מובן לי: מפני מה החיים מאד שואלים לאדם, ולכן אינן שואלים לאלהים. על שאלה כפולה ומכופלת זו לא ענו לי קולות בהמון, כי אם אחד גבוה מאד ומראהו משונה, ולא ידעתי אם הוא אדם או חיה או עוף או צפור – כן, אותה שעה נשאתי את עיני למרום וראיתי צפרים, תבניות של צפרים מרובות לאין שיעור, והצפרים אינן עפות, אלא כמו קפואות הן, וכגוונא שהאנשים מלמטה עומדים שורה מול שורה, כך הן מלעילא נצבות זו מול זו בשורות – לחש לי על אזני: מסופקני, אם תוכל להבין לשכל מלי, לפי שאתה בן העולם התחתון, עולם לא עולם, עולם על גלגלים, עולם הפוך, בו העצים והאבנים נצבים דוממים, והאנשים מהלכים, והצפרים עפות, וכל יצור באשר הוא אל עבר פניו ילך, ורק חיי עצמו ידע בכל נפשו ובכל מאדו, ואילו את זולתו ידע בידיעה, שהיא לגמרי חיצונית, שכלית מאד. לכן כל יצור בודד לו, בגפו יבוא ובגפו יצא; את זולתו רק ישכיל, אבל אותו לא יחוש, ואת חייו לא ירגיש. ומאחר שלאדם יש מלבד חיי עצמו גם שכל מעט, וחיי עצמו קטנים וחולפים הם, חולפים תמיד, וגם בטרם יחלופו, כי בני חלוף הם, לכן בשכל יבקש להשכיל את אלהים חיים. קטן לב האדם מלהכיל את האלהים הגדולים, אבל רחב הוא לאין שיעור לכלכל חיי אנשים רבים לאין שיעור, ובלבד שיתרחב לבו באהבה גדולה, כי רק האהבה מרחיבה את הישות האנושית עד בלי די. כמים הפנים לפנים, כן לב אדם אל רעהו. וככל שהוא מרחיב את לבו, כן רעהו מרחיב את לבו לקראתו, והם יוצאים ונכנסים זה לתוך זה, וחיים זה את זה, וזה בקרב זה. החיים נותנים חיים. החי הרבה כוחו מתעצם והולך לחיות בכפלי־כפלים. קח לך שכל ותבין. אנו צמאים ורעבים לחיים אנושים לאין שיעור וגבול. אנו מועסקים תמיד ללדת חיים ולהוליד חיים. כל השופך חיי אדם באדם, חיים ישפכו לתוכו לאין קצה ותכלה. ויען כי אנו חיים תמיד אדם באדם, והחיים שוטפים אותנו, ואנו עושים לנו תמיד נתיבה בים החיים האנושיים הגדול, אין אנו נפנים לחקור באל המופלא מאתנו. קח לך שכל ותבין. אנו החיים לעד, אין לנו פנאי לאלהים. אין אנו מחפשי האל, אין אנו דורשים לאלהים ואין אנו חוקרים אותו. הוא מתהלך בתוכנו, אך אתם בני תמותה, מחמת ששעתכם דחוקה מאד ואין לכם עת לחיות – עתכם נוסעת תמיד כעולם על גלגלים, ואתם בהולים מאד, טרודים ומבוהלים, ועל מעט הזמן כגולגולת של סיכה אתם מרכיבים אל אשר תבראוהו לכם בדמיונכם, תכנוהו, תדמוהו ולא תדעוהו, אף לא תחישוהו. נתתי קולי בצעקה לתוך אוזן היצור, שהוא ספק אדם ספק חיה עוף או צפור: הראני את פני האל, ואם אין מת אנכי. צחק אלי היצור לתוך אזני בלחישה, שנתנה בי שאגות כל חיות הארץ, לאמר: אתה, בן עולם הפוך, ומה מועיל שאתה לוקח לך שכל להבין? גם שכלך הוא באיפכא מסתברא. הראני את פני האל, ואם אין מת אנכי. הלא ככה אמרת. לא כן? השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. מה איכפת לי שתמות? אדרבה, מות. בן מות אתה בין כך וכך. יסודך מעפר וסופך לעפר. הלא תמות, למען תחיה. אתה תשוב לעפרך למען תצא כליל מן העולם התוהו, שאתה שרוי בו, לעלות לעולם החיים האמתיים. קח שכל ותבין. אילו בקשה כזו, שיצאה מפיך כעת, היתה שטוחה בפני בשר ודם בן העולם התחתון, היה משיב פניך ריקם ואומר לך “לא”, וחסל. אפילו הוא מלאך השרת שכוחו לחולל נפלאות היה מסרב לך. אך אתה הבעת את משאלתך באזני בן עולם האמת, ולא יתכן להשיב את פניך ריקם. בקשתך תתמלא. על כרחך תתמלא. כי בעולם האמת כל בקשה וכל משאלה הן הגשמה. דבר שיצא מפיך לאוזן בן עולם האמת לא ישוב ריקם. בעולם האמת אין ריקם ואין שלילה ואין לאו. הכל הן, הן, הן. הרם את ראשך והבט, למען תראה את פני אלהים חיים. ויהי באמרו זאת ואתחלחל ומוראות גדולים אפפוני. ויאמר אלי האיש: היראת? אמרתי: לא אירא ולא אפחד. וידבר אלי האיש רב הדמויות: במו פיך שקרת. אתה ירא. אתה חרד. אתה רועד. אתה מתמוגג מאימה ופחד. אתה הולך תמס. אבל לא הפחד יפחידך, כי אם השקר שהוצאת מפיך. ואכן, חיל ורעדה אחזוני. הרימותי את עיני ולא ראיתי מאומה, מאומה לא ראיתי, כי אם אור גדול. אור צחצחות, אור חרדות, אור עצום ונורא, שלא היה עוד אור, כי אם חושך. ידעתי שזהו אור בראשית. אבל עיני הוכו בסנורים, ולא ראיתי מאומה בלתי אם חיה גדולה גדולה כעולם ומלואו. היטב ידעתי, שאין בי מאור עינים ולא שכל בקדקוד, לראות עולם ומלואו, להקיף את ארבע כנפות הארץ במעוף־מבטי; ובכל זאת סמוך ובטוח היה לבי, כי חובק אני בזרועותי עולם ומלואו וכי מבטי מקיף את השמים והארץ וכל צבאם. ראיתי… כן ראיתי ערפילית עצומה, ובתוכה כקשת בתוך הענן חיה גדולה, ומתוכה דמות חיות לרוב וענן גדול ראיתי, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, וארבעה פנים לכל חיה, וארבע כנפים. ועוד ראיתי: נחלי אש ולפידים ומרכבה אצה אצה ועוד מראות לרוב, ככל המחזות אשר נגלו ליחזקאל על נהר כבר. היטב ידעתי, כי רוח החיה באופנים. ודמיתי בנפשי, כי אני יחזקאל… השתאיתי והשתוממתי על שום מה אני יחזקאל ושמי פלמוני. ואחרי כן היה רעש גדול. לקחתי שכל ובנתי, כי זוהי מרכבת האל, הדוהרת בהמולה. נוראות נפלאתי, ומאומה לא ראיתי עוד. ויהי בנסוע מרכבת האל שמעתי קול משק אדיר בסמוך לאזני והוא מחריש אזנים ואירא מאד. ואיקץ, וכעת איני יודע כמה ארכה שנתי ואם ארכה. הזמן עמד ואני איני יודע.

– כבודו נמנם בסך הכל ארבע דקות ארבעים ושבע שניות – אמר מר אויראי והסמיך את שעונו המיטאורולוגי סמוך לעיניו.

– ואני סבור הייתי, שיובלות שנים עברו עלי שם בעולם האמת.

– ואנחנו כאן צפינו להמשך הקריאה במגילת כבודו, מר פלמוני הנעלה. דומה שכך, לא כן, רבותי? – אמר מר אבינועם.

– הנני ואקרא – סח מר פלמוני כמו אל נפשו – עשינו אתנחתה קלה.

– אנו כאן עשינו אתנחתה קלה – העיר מר אלימור – ואילו כבודו, שעלה לעולם האמת, היתה לו קפיצת הדרך בזמן. יובלות עשה שם.

– באמת מוזר – העיר מר אלמוג – שאנו חיים בעולם הפוך וסבורים, שהמקום עומד והזמן מהלך. הרי זו טעות התפיסה. תמה אני שאין המוח בקדקוד מתהפך מחמת טעות זו.

– אנו פשוט חיים בטעות. טעות אחת שהיא שתים. הכל טעות, טעות. תכלת, תכלת – קרא חזקוני־דובי בקול מעומקא דלבא.

– המשך המשך – קראו קולות רבים של אנשי שלומנו בבת אחת – המשך המגילה.

מר פלמוני נענה לדורשיו ופתח בקריאה.

כן, היכן הפסקתי בקריאה? היא בכתה לפניו ונפשה בתחנוניה; אף נפשו. שתים בקשה ממנו: לשוב ולבקר בהיכל־יצירתו ולהועיד גם לה מקום בקרבתו, להיות צופה ומביטה אליו בכהנו באמנותו, לישב במסבו, צלו לימינו. אף שתה נוספות על מליה בקשה עוד אחת קטנה, והיא, לבל יבחר במענה־לשונו אליה שפת־מהתלות, כמנהגו מאז ללבוש מסוה על פניו בצאתו אל הקהל ולהביע מיני דבורים גולשניים, המשתמעים לכאן ולכאן, כדי להסיח את דעתם של הבריות הטורדניים מעולמו הרוחני הזוהר, השופע הוד־רוממות, שאר־רוח וחדות היצירה. וכעת אנו פותחים בקריאה כפי מה שכתוב.

וכשהזיותנית הציקה לו בדבורים, ברמזי־מלים, בחיוכים תחנוניים ובמבטים תוכחיים, ענה לה אף הוא בשפת המבטים, בגמגומי־מלים, במעין דבור מעורפל, שהסתום מאפיל גם על האמור שבו: היא דורשת ממנו להסיח עצמו בדברים, שהם בגדר תעלומה לו גופו… ואם יש בענין הזה משהו מושכל אצלו, הרי אף הוא אין הבטוי הולם אותו. אין כל מניע לומר מלים, אבל כלום האמירה מוציאה דבר מה מן הכוח אל הפועל, מחוללת איזה שנוי, הורסת איזו מחיצה מן המחיצות, שאין לאדם כל חלק בעשייתן, אלא הן כפויות עליו בידי הטבע, הן בגדר גזירות והאדם על כרחו עומד בהן. וכי בכל אדון האדם לעצמו? יש שטחים בתחומי נפשו, שאף לו אין כל שליטה עליהם. יש תהום שבנפש, שאין מגלים אותה אף לידיד שבנפש, אף לא לרעיה אהובה… אף לא לבת זוג מששת ימי בראשית. אף לא לבת־זוג שהיא בת יחידה לנשמה מעולם ועד עולם. אמנם, מתעלסים באהבים גם על עברי פי התהום, אך אין אדם נושא אשה על מנת לעשותה בת בריתו גם לשכול ולאבדון המקננים בקרבו. מימיו לא אמר גבר לאשה אהובה: הרי את מקודשת לי ולתהום שבי, כדת האהבה המושלת על הרוחות ועל הבשרים. על כל אחד נגזר ליפול חלל עקב שברו שלו, הפרטי לגמרי. הנאהבים שותפים רק לאושר ולא לאסון. אין שותפות לכל. כן, אין חברים לתהום. יש מערת המכפלה לגויות המתות של הנאהבים בחייהם, אשר גם במותם לא יפרדו; יש זבול המכפלה לחיי־אושר יחדיו; אבל אין ערשי־דוי למכפלה, שיהיו שניים המפרפרים יחד בכאב האחד. המכאוב פוקד כל איש לחוד. כל אחד בודד בשברו. ואילו השניים האלה, אחד מי שהיה אמן מהולל והאחת זיותנית, הם בענין זה… זה… של משבר בכוח היוצר, בלתי מאוחדים כלל וכלל… המשבר הלזה הוא מכאוב פרטי לגמרי, תהום שנפערה בנפש אחת ולשניה אין כלל השגה עליה. אי אפשר שתהיה לה השגה. ואילו אפשר היה להקנות עליה השגה לזולת, גם כן לא היה זה מן המידה. אדם בגפו מציג כף רגלו גם על עברי פי באר עמוקה כתהום; עומד ואינו חושש, או חושש ומבליג על פחדיו. כיוון שהוא רואה נפש יקרה לו, כגון בנו יחיד או רעיתו יחידתו, קרבה והולכת אל עברי פי הבאר. כל קוממיותו וכושר הבלגתו מסתלקים ממנו והוא פורץ באזעקה. לכן אל נא תהא הזיותנית שרויה עמו ברוגז בשל המלל המגומגם שבפיו. יש דברים שאין מסיחים בהם.

– כגון על המשבר בכוח היוצר – הטיחה כנגדו בקפידה עצורה – ועל שום מה אין לשתף בו את האדם הקרוב? ואלא מה? רק לפינוקים קרובים?

מה מר מן המר הנוטף מן הפה המתוק? היא מררה לו גם בלי דיבורים של מרירות והציקה לו ברמזי־מבטיה ובסבר פנים נכזב. מעכשיו היו בעיניה כל דיבוריו אליה על נושא רע־מזג זה תירוצים ואמתלאות, העלמה על איזו שארית סודית, שגנז לעצמו בחובו לשימושו הפרטי במחשבה תחילה להרחיק אותה מן השותפות בה. האשה נעלבה עד לעמקי־רוחה. הכי לא את כל עצמה נתנה לו? הגבר מייחד עצמו בתוך חדרי־נפשו, משמע, חדר של התבודדות, ורק האשה מסגירה לגבר את כל בתי־נפשה, ערומה לו בכל, מופשטה מכל, אף מכסות הבושה. קנאת ביתה ההרוס ביד הגבר תאכל אותה תמיד. ואף הזיותנית היתה אשה מרת־נפש. יכול הגבר לעמוד בבכי האשה, הממררת לפניו בשיחה. מליה מובישות לפעמים את דמעותיה, שותות אותן, כיוון שרואה האשה, שדבורה צורר את בכיה, הריהי פורקת מעליה את כלי זין הלשון ומרכזת את כל כוח המחץ על הנשק האחד, והוא הבכי, והבכי אינו כלל בכי, הרוחץ את עצמו בדמעותיו, אלא בכי ללא דמע, בכי אלם, חנוק, יבש, חורך, אוי, אוי, שוב עולם על גלגלים, המשמיע חריקה. אומר אני: הנישואין הם מלחמה. הם חזות קשה וחזית־דמים. עתידות כל המלחמות להיבטל מן העולם, והמלחמה בחזית הנישואין תשתולל לעולם. אין עצה וגבורה במלחמה הזאת וכנגדה. אף הגבור בה יאמר חלש אני. אף אמן מהולל, או כל איש בעל מעמד רם, הוא כאחד האדם בה. עתים הוא נופל שדוד, עתים כורע תחת משא נשקו, ועתים כאחד טוראי מוג־לב הוא בורח מן המערכה. אך דין כל עריק להיתפס. כמה וכמה פעמים ערק הצייר המהולל מר אלחנני מן המערכה, ואליה הוא שב, צולע על ירכו וצולע בלשונו. מלקק את פצעיו ומטפל ללא הרף בתחבושת. אין רשות היחיד באהבה. אין האדם באהבה דומה לכלב, החוטף עצם שמנה ומתייחד לו בפינתו לאכול ביחידות. אין יחידות בנשואין. פלא־פלאים: התענוג הנעלה והמתוק מכל, הנופל בחלקו של אדם, הוא דווקא ענין של שותפות. עוול, עוול, עוול, אומר אני, עוול שעשה לנו הטבע. ראוי היה לכל בר נש לראות את החיים הטובים, המתוקים, ההם, עם עצמו לבד, להתעלס באהבים עם עצמו, עם עצמו; להיות איש לא לאשה, כי אם לעצמו; להיכנס לחופה עם נפשו, עם יחידתו שלו, עם בת זוגו הפנימית, אשר אתו יחד היא שותה מן התהומות שבנפשו. מן הדין היה שאדם תאומים יוולד. תאומים לחיים ותאומים לתהום השכול והאבדן, כמה שכתוב בספר בראשית “זכר ונקבה ברא אותם”. אך אין דין בטבע, אין הגיון, אין שכל. אומר אני: הטבע הוא משוגע.

העריק נתפס.

בן־אדם, של קולמוסך מידך, כי המקום הזה שאתה דורך עליו הוא קדוש או… קדש. סגרו דלתות, הגיפו תריסים, האפילו, האפילו; אנו נכנסים לתוך מדור החשאין שבאהבה, שאורו זרוע בתוך אפלו, וככל שתגבר החשכה כן יגדל אורו, ועד לסנורים. אנו במשכן האהבה, בחדר המיטות. ביחוד השלם של הבשרים נהרס החיץ גם בין הנשמות ולבבות נפתחים להסיח עצמם בחשק הוידוי; האמת עולה כפורחת; נפשות דולות זו מתוך זו, כמתוך באר עמוקה, גנזי־נסתרות. ההתוודות היא תאוה. הנשמות מתחרות בגופים: מה הם קרעו מעליהם את כל הלבושים, אף הן זורקות בסערת־חשק רוב קליפות להתערטל עד ללא שיור ולהביא את נפש הרעיה בסוד כל הנשגב והנעלה, נקלה והשפל, שבמטמוניות. כוחות רדומים, מאוויים גנוזים, השגות עמומות, משאלות נכלמות, תאוות רזין דרזין, הרובצים בתחתיות האפלות, פורצים מן המחשכים אל האורה, אשר תוכה רצוף הויה עכורה טרם אנושית, חדלת שכל, עוורונית, בהמית, חיתית קמאית־או תתאית. מעגל האור בתוך מעגל החושך הוא כאופן בתוך אופן כמו לא באה האורה אלא לשמש לזו עיטור, המגביר כוחה, בדומה לאותה זיקוקית של המכונית הרצה אורח, המכה בסנורים את אוחז ההגה במכונית הבאה לקראתה. כל נפש נסערה להביא אל רעותה, המתרפקת עליה בדודים, כמו על מגש התענוגות או המכאובים המתוקים, את כל עצמה, במלוא אשרה, אהבתה, זדונה, שגיונה, סרחונה ושגעונה. עד למצולות מדוחיה. ותשוקה זו מצמיחה כושר ביטוי ללא שיעור ומידה. המלים נושרות מן הפיות כענבים בשלים ונבלעות כבכורה בטרם קץ. הניבים הם סמוקי־לחיים כתינוקות לאחר הרחצה. בפסוקים, השוקקים חיות, יש מן ההפתעה וההתגלות. כל החויה הנפשית היא בתולית. אף הרוח זבת דם. הנאצל והמגושם שופעים בצנורות מקבילים ודמים בדמים נגעו. מה מפשט? המפשט הוא בבשרים המפשטים. כל ערכי הרוח עולים לגבעות התאוה ויורדים לתוך קברות התאוה. אין דיבור שאינו רווי דודים. הפיות המעלים הבל מיוחם, מתעלסים באהבים של מלים־נשיקות־חיבוקין־זיווגין. אותה שעה בשהייתם בצוותא לפני ולפנים של מעגל האור החשוך במשכן אהבתם סח לה פעם מר אלחנני בצקון־לחש דברים מכבשוני מחשבתו ומלאכת־מחשבתו ללא עמעום והעלמה.

– שתדע לה: האדם עשוי משברים. האמן על אחת כמה וכמה. כל אמן הוא תועה לבב ושוגה במדוחים. האמן הוא רצחן, בלשון ההיפך קוראים לו יוצר – והוא הורס. אין בונים משכן, אלא אם כן הורסים תחילה משכן. יצירת יש מאין אינה בידי בשר ודם. אין פרק־יצירה בא לעולם אלא על ידי פרק־הריסה. שוברים לוחות ומתעשרים מפסלתם. החמרים מוגבלים הם. החיים נתונים בקיצוב. הרוצה לחדש חיים צריך לחבל בחיים. מחבר המחזות עושה נפשות; ואין עושים נפש בלי להרוג נפש. כך: עין תחת עין, נפש תחת נפש, דיוקן תחת דיוק. העושה פסל או מסכה שולח את ידו באדם החי. האמנות היא רצח. קודם לכל האמן שולח ידו בנפשו. הוא ממית עצמו מפעם לפעם, כדי לקום לתחיה חדשה. סדרת יצירותיו היא סדרת לידותיו. אמן אסור לו לברוא פעמיים אותה דמות עצמה, לצייר פעמיים קו או תג אחד. כל שעות חייו הן שעות עליה או ירידה לו. אין עמידה. הוא הלך לעולם; מגשש תמיד. אין הוא חי כלל, אלא סוקר, חוקר, מברר, מפצל, מפורר, מנתח. בדומה לאותו ילד המפרק את הצעצוע שבידו, כדי לעמוד על מבנהו. האמן הוא אברהם ויצחק בנפש אחת, המובילה את עצמה לעקדה. שתדע לה; כל אמן, כשמסתכלים בעין בוחנת בקלסתר פניו, בתויו, באשרת הפרצוף, רואים בו שהוא נצר מגזע הפושעים. אוייב החיים הנהו; אף אוייב עצמו. תמה הוא: אם אמן מסוגל לאהוב חבר, קרוב, אשה, בן. כל ימיו היה תמה: כיצד בני אמנותו, מכריו חובקים בנים. בן – הרי זה יצירה, ועל הרוב כה עלובה, כושלת. אברהם בקש מאת אלהים זרע. אך אברהם, שהוא יצחק, מאחל לעצמו עקרות. כל אמן הוא לפי עצם טבעו עקר, אפילו הוא מוליד בנים. ואולי על שום כך הוא חושק להפראה בשדה הרוח, שהוא מורגש לעצמו בחינת עקר בזרע הבשר.

וזהו מאמר המוסגר לי לעצמי, הדברים הללו, שלחש מר אלחנני לזיותנית בחשכת משכנם, כמו מלבי יצאו ורוחי בם. בדקתי ומצאתי, שבהרבה אמהות טבועה העקרות באפיין. דרך מקרה נפתח רחמן, אבל לפי עצם מהותן הן בחזקת עקרה לא ילדה, וכנגדן חשוכות־בנים שהאמהות ניגרת מהן כחלב מעטיני פרה שופענית, ההריון הוא מקרה, אך העקרות והפוריות הן תכונות. האמהות והאבהות אינן נמדדות לפי כושר ההולדה ומנין הצאצאים. הן ברכה, והברכה אינה במדידה ובמנין. אף סבור אני, שהרצון הוא אבי הכל. הוא גם אבי האב. רצוני לומר לא זה אב, שדרך מקרה הביא בנים לעולם, אלא זה שתשוקת הזרע היתה מפעמתו בחזקה, שהרצון להיות אב הוא יסוד בישותו. אין זאת, כי הטבע הוא ממלכת המקרים. היה לי חבר, שהחזיק בדעה, שהטבע הוא הפכפך וכל מעשיו להכעיס. אך אני סבור, שהטבע הוא משוגע. עד כאן מאמר המוסגר.

כן, סח הצייר המהולל מר אלחנני לרעיתו החמודה בחשכת משכנם. אין כל האנשים דומים זה לזה בכל הדברים, ואף לא בשום דבר. לכאורה הכל נולדים פעם אחת, ואינו כן. האמן לאמתו, היינו, האמן השאפן, בעל היומרות החזקות, הנושא את נפשו לגדולות, החומד נצורות חדשות בכל עת ובכל שעה – ואין אמן ראוי לשמו אלא זה – נולד כמה וכמה פעמים. הוא נולד ומת חליפות. אמנם, הוא חי הרבה מנות־חיים, אך הוא גם מת כמה וכמה מיתות. וקשה מן המיתות הוא משבר הנשמה, אשר יש והוא פוגע באמן ומכה אותו עד חרמה ממש. שתדע לה: יש משברים שכיחים, כגון רוחות מצויות הללו, הבאים והולכים; גורמים נענועים או זעזועים וחולפים להם. פעמים צפון בהם מקור ברכה לרענן את הישות. אך יש משבר חדפעמי כסופה העזה. הגודעת אלונים וגם עוקרת שרשים. המדובר הוא במשבר המשברים, שהוא בגדר מפנה גמור בחיי האדם, המרוקן את הנפש ושורף את הנשמה פשוטו כמשמעו. כיוון שמשבר זה בא, כל האדם משתנה בשרשו; עולם נפשו הקודם נהפך עליו לתוהו ובוהו. מעכשיו ואילך הוא כתינוק שנולד. אהה, כזקן שנולד. משל לאילן שנגדע ונחצה לשנים, ששוב אינו מסוגל לצמוח ולגדל פירות.

נפש האדם משולה לחבית מגופה. יינה תוסס, הומה מתפרץ לצאת, אך היא כיונה הומיה אלמת. אין היא מצפה אלא ליד אשף להסיר את הסכר מעליה. כיוון שניטל ממנה המגוף הריהי שופעת ומשתפכת ואינה פוסקת. אף הצייר מר אלחנני, שהיה לו תמיד אורח בשיחו ושיגו, עם הבריות, כאחד בלדר, חכם הרזים, שליח מלכות האפרתים, המתהלך בקרב בני־תמותה פשוטים ומשכל אליהם את לשונו, ומתוך הרגל שנעשה אצלו טבע, וטבע שנהפך לשאר־רוח, לא היה מסוגל עוד להסיח לפי תומו אף עם רעיתו האהובה, שינה את טעמו ופרץ מגדרו לאחר שנתעורר פעם בחשכת הלילה להאיר לפני רעיתו את נתיבות רוחו וארחות הגותו. וידוי גורר וידוי, ניתנה האמת להיאמר: הוא נשבר במשבר הגדול, האחרון, הכולל, שפגע בו. רק הציץ בזיותנית ונפגע ונשבר. במעוף־מבטו הראשון נהפכו עליו מיד כל סדרי עולמו הנפשי והוא הרגיש בפועל ממש, שנהפך לאיש אחר. כשהסתכל בהדר־זיוה חש ממש, שמכחול הציירים נשמט מידו. ברק פלח את הגיונו; הקיץ הקץ על אלחנני הצייר. פתאום לפתע נעשתה בעיניו כל מלאכת־חייו דבר בטל, חסר־שחר, טפשי לאין שיעור. כך בפירוש אמר לה: טפשי מאד, לפי שמועה אחת. ואילו לפי שמועה אחרת הוציא מפיו את המלים: מעשה חסר־דעה. אף הוסיף ואמר לפי גירסה זו, שהרהור היה מלפפו תמיד, כי כל אמן הוא חסר־דעה ומטורף, אלא שלא היה נותן הרבה את דעתו עליו ומגרשו ממחשבתו. אולם לאחר שהסתכל בה, ביופי החי, ונתחוור לו לאלתר בוודאות קטלנית, שלעולם, אפילו ישב ימים ושנים על כל קו וקו שבדיוקנה הזוהר, לא יצליח להעלות על הבד אפילו בבואה קלושה מיפעתה הנאצלה, נתקע אותו רעיון לתוך מוחו ולא זז משם, והיה מנקר בו בלי הרף, שאמנים הם מטורפים, הם שוגים במשאות שוא ומדוחים. שקר היצירה והבל האמנות. אין זו אלא רדיפה נואלה אחרי צפור גן עדן, שלא הציגה מימיה כף רגלה על אדמתנו הנאלחה. כל מעללי האמנים אך תוהו המה, מקסם כזב, עמל ורעות רוח. מימי קדם ועד ימינו לא קם חכם־חרשים להוציא מתחת ידו יצירה מתוקנת, מושלמת. הצייר רודף אחרי הצפור ומכחולו צד את צלה, את צל־צלה. מה? “כסבורה את שחולשת הדעת שלי לפי שעה פגעה בי ודוברת מתוך גרוני?” לא, רגעי ירידה ונפילת המוחין היו מצויים אצלו בכל עת. מנוסה הוא בכל כגון זה, שקוראים בעלי המקצוע בשם ליקוי המאורות, שעת שפל בכוח היוצר. אבל תודעה זו שצמחה בו כעת, היא לגמרי ענין אחר. אין זה מצב־רוח; אין זה תקר; אין זה קלקול של בורג… זוהי התרוקנות עד היסוד, שריפת הנשמה, השתנות המהות. “אני לגמרי איני זה שהייתי תחילה”.

לבו נפתח כפצע השותת דם; דבוריו קלחו לתוך אגן הלילה כברז המטפטף, כרחש־בכאים של הרוח בין העפאים. ומפאת המולת נפשו שנשתפכה במלים לא נשמעו בכיה של הזיותנית ומשק דמעותיה הזולגות על הכר. עד שפתחה את פיה ואמרה בנהם רוחה:

וי לי וי מכל דבור שלך. צייר גדול היית, שופע חדות יצירה, רואה חיים עם האמנות אהובתך, מהולל בפי כל, נחת־רוח לך מפעלי רוחך והנאה מהם לעולם; גאות עמנו היית; גאון מדינתנו; כל יושבי עירנו התאבקו בעפרך; אורחים מקרוב ומרחוק התדפקו על דלתותיך; טורדנים רדפו אחריך להשיגך לכל מקום ואתה נחבאת מפניהם בסתר משכנך להתעלס באהבים עם תמונות יפות מעשי ידיך, הרבה, הרבה, תמונות יפות… חיים טובים ראית עם יצירתך, אך טוב היה לך. באתי אני, פרצוף מצוחצח וכל כוחך תש ושכינתך נסתלקה. רוקנתי אותך. הצגתיך ככלי ריק. את כשרונך רצחתי, עלובה שכמותי. תחת לרוממך ולנשאך אל הפסגות הגבוהות, הורדתיך, השפלתיך. הנה מה שגרמתי לך… נבובה אני. בורה אני. טמטומית. לא שפע טוב יצא ממני עליך, כי אם שפע רע. אויה מפחדת אני, כי דעתי תיטרף עלי.

תחילה נגרו דמעותיה לתוך אגן הלילה כרסיסי טל חרישיים, והנה פרצו ושאגו כנטפי חלב. מהו חלב? דם שנעכר ונעשה חלב. מהו חלב? חלקיקות חיים. החיים פכפכו מתוכה בבכי אל אגן הלילה. שניהם חרגו בלילה ההוא ממוסרותיהם ויצאו מכליהם, ולא זה אל זה, כי אם זה מן זה. אברהם, שהוא יצחק, נעשה יצחק ולא עוד. יצחק בכה אל כוח היוצר שנעצר; רבקה בכתה על יפיה העקר, אשר תחת להצמיח שפע חיים וכשרון, הוא מטיל לתוך נפשות צופיה עופרת של דכאון ומקצץ כנפים. היא ידעה מום זה שבה. נגע צרעת הוא יפיה. כל הנוגע בו הוא מנוגע. בת עשרים היתה וכבר נצטבר מלאי של סודות בקרבה, שהשגיחה עליו בשמירה מעולה בפני אומן פדגוג וחכם שלה, שלא יגונב אף קורטוב מהם אליו. אלחנני שוכב חיקה, שמשכן אצלה את כל כוח היוצר שנתברך בו, לא ידע מה שידעו לספר כל הזרים זה אל זה בלחש מלוחש על אודותיה, והוא, שרבים חללים הפילה בהדר־חנה. כל מי שדבק בה לאהוב אותה באהבה נאמנה ורבת פעלים בנשמה, סופו שעשה את דרכו לבית המשוגעים. השמועה אמרה, ששלושה ממאהביה, שפגעו בהם דרך הילוכה בשלוש ערים רחוקות זו מזו, נכלאו בבתים לחולי־רוח. אחרים אמרו: חמשה. והיו שסברו: שבעה. כן, שבעה. אני נוטה לשבעה. שבעה זהו מספר המתקבל על הדעת. שבעה הוא מספר, החוזר כגלגל. שבעה יש בכל הענינים שבעולם. שבעה ימות השבוע, שבע שנים בשמיטה, שבע חכמות, שבעה דברים בגולם. לעולם שבעה. כן. שבעה גברים כבר שלח יפיה לבית חולי הרוח. יופי אומלל יש לה. יופי עקר. לכן בכתה בלילה. היה הוא בוכה מכאן כיצחק, שעמד לו בקרן זוית אחת. והיא, כרבקה, עמדה לה בקרן זוית שניה ובכתה. כל אחד לנפשו בכה לו, דברים נפלאים אני מוצא. שניים לעולם אינם מדברים יחד, כי אם בזה אחר זה, ובכל זאת הם מגלגלים שיחה יחד. אבל יכול ששנים בוכים יחד ובבת אחת ממש, ואף על פי כן לעולם אין השנים בוכים כאחד, אלא כל אחד את נגע לבו הוא מבכה. עוד דבר פלא. אימתי בני אדם קרובים זה לזה יותר מבשעה שהם שוכבים יחד? ובכל זאת הנה יחד במיטה ומספרים זה עם זה – ומה? הקולות קרובים זה לזה, אבל הדיבורים פעמים רחוקים זה מזה, כאילו הם מדברים בשח רחוק. זה אוחז שפופרת מכאן וזה מכאן, והמהלך ביניהם הוא אולי אלפי פרסאות. אין כלל דו־שיח, אלא כל דו־שיח הוא שני חד־שיחים. כזה הוא הדו־שיח, שהיה מנסר בלילות ההם בין מר אלחנני והזיותנית. כל אחד השמיע מרי־שיחו לנפשו. הזיותנית היא רעיה, אשת איש, חברה, ובקשה להיות לעזר כנגדו, והוא אמן לפי מערכי רוחו ועד שרשי הגיוני ועוצם חזונו ולהט כיסופיו לא ראה חיים אלא באיצטגנינות האמן, ולא טבע את עינו בבריאה אלא בחינת נוף. אף השגת הבורא, הפולחת כברק כל ילוד אשה ברגעי סגולה, היתה מנצנצת בחובו בחזיון יוצר־אשף, המצייר מששת ימי בראשית בכל שעה את הבריאה־תמונתו. אף פרץ־מריו באמנות וקריאתו להתקוממות על מדוחיה נבעו ממקור יצר האמן, שהיה משעבדו ומעבידו בפרך גם בהרימו את דגל המרד כנגדו. ידיו שבתו כעת מכל מלאכת מחשבת, אך רוחו לא שבתה ולבו לא התבטל ממנה. נול שבנפש לא פסק את הטוי; והדמיון רקם; חזונו דפק על דלתות הנעלם. משול היה לאפיקורס ולא לכופר. הכופר יתכן שלא היה מאמין מימיו, או שבעט באמונתו ועקרה מלבו וזרקה אחרי גיוו, ושוב אין לו כל זיקה אליה, אף לא זיקה של כפירה. ענינה הוא ממנו והלאה לחלוטין. אך האפיקורס יושב בחביון אמונתו, לן בתוך סוגיותיה, קשור אליה בטבורו, ודווקא על שום שקשור ומשועבד לה, הוא טורח לפרוק מעליו את עולה ולנתק את כבליה. לכן הוא משמיע דעות אפיקורסיות, מקשקש באזיקיו על מנת לנתקם, אבל צליליהם ערבים לאזנו. הוא מתעלס באהבים עם אמונתו על ידי שזורק לתוכה טיפות של כפירה, כדרך שמשתעשעים עם כלבלב אהוב ואף עם ילד, מתוך שחולקים לו מהלומות לטפניות. האפיקורסים על הרוב מקיימים את המצוות המעשיות של אמונתם. ויש אומרים, שזקני האפיקורסים הם הם שלומי האמונה ולעומת הצעירים הם צדיקי הדור. הכפירה היא ניתוק. האפיקורסות היא תפנוק. הכפירה היא התרחקות גמורה. האפיקורסות היא התעצמות בבסיס מרוחק על מנת לעשות משם זינוק ולקפוץ לאחור לשם התקרבות יתרה. אלחנני היה אפיקורס לאמנות וכל מעיניו בה. לכן בניגוד לשכלו הישר ולחוש האומן־פדגוג שבו, שהורו לו למנוע מן הזיותנית הרכה והענוגה את הגישה אל פינות האופל של הנפש ולבלי לעורר בה בטרם עת את הניחושים הרדומים על להט החרב המתהפכת בקרבת כל גן עדן לעומת הכרוב, הנה שלא מדעת, וכמו אנוס על ידי זר פנימי הדוחף אותו, ובעיקר מתוך כוונה טובה להסיר לעיניה את קצה הלוט מן המסתורין שבנפשו, כדי שלא ייקרע בבת אחת כולו, להיות לה למזכרת־חרדות כל ימיה, ובמעין חכמה נואלה – כן, חכמה נואלה. יש חכמה נואלה, כשם שיש מתוק מרירי וצדקה פושעת. יש, יש, אומר אני. וזה במאמר המוסגר – כן, במעין חכמה נואלה, שלחשה לו לאותו חכם וצייר מהולל, כי מן השכל הוא להגמיע גם לילד טיף־טיפה מן המר־המר וללחוש לו לאט־לאט ובהדרגה קצת אמתות אפלות, ואף להודיע לו בפירוש שיש מזיקים, כדי שיישמר מפני המזיקים, סח לה פרקים קצרים – שנשתרבבו ויצאו לאריכות יתירה שלא מדעתו ועל כרחו – על מסכת מחשכים, ואף שנן באזניה. הוא פתח כאילו מן הצד וסיים בזוית. האמנות היא מאמץ להשיג את לבנת הספיר, מסע אל הנעלם, חתירה אל הצורה העליונה; היא מחזה שדי. תחילתה באמונה, שהיצור מסוגל להשיג את יוצרו ואף להידמות אליו. האמן מאמין שאלהים מתגלה אליו. בלי אמונה בהתגלות אין מסכת יצירה. ראוי היה לו לכל אמן ליצור רק תמונה אחת, כי אין אלהים מתגלה לאדם אחד אלא פעם אחת. באה השיגרה ועושה את המלאכה בלי גילוי שכינה. האמן, העוסק כל ימיו במלאכת מחשבת, הוא אחת משתי אלה: או מופקר הנכנס לקדשי קדשים בלי רוח הקודש, או נפתה להאמין בעצמו, שהוא התגלמותו של רוח הקודש, היינו, אל בבשר ודם, כפי שהשיא את עצמו להאמין אותו איש, או כפי שהשיאו עצמם אחרים לתלות בו אותה אמונה בעצמו. נמצא האמן, הוא שוטה או רשע, בעל מלאכה או משוגע, פתי מאמין בעצמו או גס רוח, הנכנס לפני ולפנים ללא ניצוץ אמונה במציאות הקדושה. אמן ישר־לב לעולם אינו מאמין בעצמו, שהוא מוכשר להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. כל פעם שהיו מספרים בשבחו בגלוי, לבו היה בוכה במסתרים. תכונה זו טבועה בו מעצם ילדותו. כשהיו צובטים את לחיו ואומרים לו “ילד טוב אתה”, מיד דמעות היו מצטברות בעיניו. מה טעם שבחים מביאים לידי בכי? לפי שהמשובח אינו בטוח כלל, שהוא ראוי לשבח. אף הילד יודע, שאין הוא טוב, אפילו גומרים את ההלל בפניו, מאחר שאין ילדים טובים. אין ילדים טובים. כל ילד יודע שאין ילדים טובים. וכל אמן יודע שאין אמנים טובים. מימיו לא נתפתה לשבחים. הוא מכיר את מיעוט כוחו. יהיר הוא מלבר, אף ענו ונכנע בעומק לבו. אמנם, אין הוא נקי מן הרהב. הוא נקלע ומטולטל תמיד בין מוחין דגדלות לנפילות המוחין, אך יודע הוא את אפסותו. מתיחות מתמדת זו מעייפת מאד, נוטלת אותה מנת־מעט של שלות הנפש, שבלעדיה החיים נעשים סבל שאינו פוסק. סבור הוא, שאין האמנות אלא מכשלה, לא הנאה ממנה לבריות ולא קורת רוח לעושיה. כל קריאת “האח” ו“הידד” לאמנים, אינן אלא אפנה והעמדת פנים. אין הבריות צריכים כלל לאמנים. הם צריכים חייטים, סנדלרים, אופים, שוחטי־בקר, מגדלי־דבורים, מלמדי תינוקות, מבשלי סמים משכרים, עושי בובות וצעצועים, תעשיינים של שפתונים לנשים, מוקיונים וציידי־דגים, מומוסים וחכמי־מזמוטים, אולי גם פרופיסורים היושבים בקתדראות ומפיצים ברבים את למדנותם המופלגת על כפתורי־מלבושיו של תות אנך עמון, ועל צבע זקנו של נפוליון השלישי, שרבים מחוקרי דברי הימים נושאים ונותנים בו בחיבוריהם, אם צהוב או אדמדם חום שחום היה, ולא הכריעו חכמים עד היום. אבל אין הם צריכים אמנים, ובדין, אין הם צריכים כי האמנות מקברת את בעליה. כלומר עושה אותם פגרים מתים בחייהם, ומדרשי האמנות בפי למדנים וחקרנים, המשמשים כביכול בעלי הלכה בתורת האמנות, מחטטים בגויות האלו כאמודאים היורדים למצולות לדלות פנינים ומרגליות ומרוב חיטוט בגופים עולים אדי רעל ההורסים נשמות. וכך כל מהלך באמנות, הניזון מהלך־רוחם של עושיה, מפיץ על פי דרכו רוח קטב מרירי להרעיל נשמות הדור. רק הסתכל בהדר־חנה של הזיותנית, תמונתו המושלמת של היוצר העליון – ואין שני לו או דומה לו וכל הדיבורים על האמן בחינת שותף ליוצר העולם הם הבל וריק – הבין מיד, כי בא הקץ על אלחנני האמן. הוא לא ישלח עוד את ידו אל פך הצבעים. לא יבחש עוד בסם המות. חסל. חסל. הוא לא יחמוד עוד בצל הזה, המתיימר להיות עצם. צל מחוצף, השולח את לשונו ומפרשי ארסו בכל צל המערטל כל גוף. אלפי תודות הוא חייב לזיותנית. תודה לה שהיא חיה וקימה בעולם; שהיא כזאת ולא אחרת; שהיא הופיעה ובאה אליו להיות לו מלאך הגואל להוציאו מבית המכאובים, מן הגיהנום הזה. צדקה עשתה עמו, כי לא רק ממצרים הוציאתו, אף הביאתו לארץ הבחירה של השלוה. כעת שבתה עליו נפשו. לא עוד ירדוף אחרי הצל, המוציא את האדם מן העולם; שומר נפשו ירחק ממנו. בזכותה נגאל מן הרהב והגיע לחוף־מבטחים של השלום. כעת שלום ברוחו, שלום בעצמותיו, שלוה בנפשו והשמחה בכל מאדו. חיפושיו אחרי הצורה, אשר אדם לעולם לא ישיגנה, תמו ונשלמו. אשר לקנינים, ממון ונכסים, שהאמנים מקבלים בתמורה בעד נשמה יתירה, שוב אינו זקוק להם. יש לו די. כבר צבר כסף לרוב לפרנס את הזיותנית ברווחה. משול הוא בעיניו כעת לאדם שטוף בשכרות, ששאל ברופאים הרבה ושתה סמי־רפואה לאין שיעור, ולא עלתה לו ארוכה; והנה נתרחש לו נס, כן, נס נתרחש לו. נס שבדרך הטבע. הנסים הגדולים מתרחשים תמיד דרך הטבע. ומהו הנס? נשא עיניו למרום וראה שמש בזהרה מנסרת והולכת ברקיע ומאירה לארץ ולדרים עליה. משל בפעם הראשונה בחייו ראה את אור השמש ונתחוור לו בעליל, שיש שמש, והשמש היא צדקה, והשמש היא מתוקה מאד, אין מותק כמתקה, ואין יין משכר טוב מטעם קרניה. בבת רגע נתפכח משכרונו ושמע תרועה גדולה בנפשו: למה לי יין, למה לי שכר, למה לי סמים משכרים? הרי יש שמש, השופעת אור מתוק לעינים. ולא רק שמע קול, כי אם הרגיש את הטעם של השמש, המשתפך בכל עצמותיו. לא זו אף זו מתוך שהרגיש את נועם המתיקות של השמש, צף ועלה מתוך־תוכו גועל לכל שכרון שאינו שופע מן השמש. תיעוב נכנס בו לכל משקה משכר. לבו בן, כי כל המשקאות משכוהו, מצצוהו, הגבירו את צמאונו, רק על שום ששימשו לו תחליפים מפתים ומדיחים, צללים ובבואות. קרני השמש. הצללים הם מקור כל צער; מהם כל מכשלה. הם מבטיחים, מפתים, מגרים, זורעים תקוות, שקוצרים אותן באכזבות. עמד אותו שכור ונפץ את צלוחית המשקה. אף הוא אלחנני הצייר ישבר ויפוצץ את צפחת הסממנים, לאחר שנגלתה אליו השמש בחן־הדרה. שוב אין בו מחסור, אין בו רהב, אין בו חרדות, שבתה עליו נפשו, ויכל אלחנני את כל תמונותיו.. וישבות בחיק האשה, אשר מששת ימי בראשית ועד אחרית הימים לא קמה כמוה ולא תהיה כמוה.

ד.

אני כותב מגילת אלחנני והזיותנית מפי השמועה. כל השמועות קלוטות מן האויר. בכל שמועה יש קורטוב שקר, ובכל שקר יש גם קורטוב אמת. וזהו הענין. מה שהשמועות מביאות הוא שלנו. מה שהוא שלנו הוא אמת, אבל כשאנו נכנסים לתוך תחומה של האמת אנו נמצאים שוב מבולבלים ונבוכים, כי האמת עצמה במחילה מכבודה מבולבלת היא. יכול שאדם מדבר אמת, אבל האמת שלו מדברת שקר. יכול שאדם מתכוון לדבר אמת, ואומר שקר, ויכול שאדם מדבר אמת גמורה ושלימה, ולא עוד אלא עוברת על גדותיה, ודווקא משום כך פתן השקר כרוך בעקבה. סבור אני, שאמת יתירה היא שקר. אמת בת מאה ועשרים אחוז היא בוודאי שקר. כשאדם מדבר אמת מאד, הריהו מלשין על עצמו. והמלשין על עצמו ומתוודה דרך הלשנה על חטא גדול או קטן, סימן, שהוא מתחת לוידוי על חטא זה מסתיר חטא אחר. נח לפעמים לטפול על עצמו חטא גדול, כדי להעלים חטא קטן, לפי שבני אדם מתביישים בחטאים קטנים יותר מבחטאים הגדולים, אף מתחרטים הם הרבה יותר על הקטנים מאשר על הגדולים. הו, אמת, אמת, היכן את, ואיפה אמצאך? בכל מקום אפשר אולי למצאך, ולא במיטה. שניים השוכבים יחד מדברים על הרוב אמת או משתוקקים להגידה, ועל כרחם משקרים. זה הכלל: אמת בצירוף מיטה היא שקר. מר אלחנני אמר על משכבו לרעית חיקו, שכיוון שבאה היא באה שבת אליו והשלווה נכנסה לתוכו. הוא שקר. מימיו לא היתה נפשו רצוצה כל כך כבירחים האלו, שהדבש הנוזל מתענוגותיהם היה מהול וידויים לאין ספור. ואני כאן במאמר המוסגר לא לענין, ואולי לא לגמרי לא לענין, רעיון זה.

הוידוי אינו משמש כלום. או שבשימושו הוא משיג את ההיפך ממבוקשו. ואולי זהו באמת מבוקשו לחזור ולמלא את הלב אותם הדברים, שהוא נתרוקן מהם על ידי הוידוי. הפורש את חטאו, למשל, מטהר את הלב ממנו, על מנת להכשירו על ידי כך לשמש כלי קיבול לחטא חדש. מה תימה, שלאחר שהצייר אלחנני פתח לפני רעית־לבו את שערי לבו לרווחה והוקיע לפניה את רחשי־הגותו הטמירים על קלקולה של אמנות ועל דרכיה הנלוזים של יצירה שטפו לפתע נחשול חזק של כיסופים לאותה טיפה מרה־מתוקה של התעלפות הנפש, לאותו שכרון החושים ומחול הדמיון ומשחק המרנין של השכל, המלפפים את האדם בהיות עליו רוח היוצר. למראה הפליאה לא נקפו מוסר־כליות כל עיקר על שום שהוליך שולל בוידויו המכלה את עצמו את הזיותנית ועשה שקר בנפשה לאמר לה, כי האמן, אשר קנן בקרבו, שבק חיים והוא עצמו נהפך לאיש אחר. הוא לא דבר אליה שקר כלל. אוהב לעולם אינו משקר, כי אם מדבר אמת תמיד, אלא שהאמת שלו היא שקר לעולם. וכאן אני בא לעיקר רעיוני. מחריד: דברים שבשכל, הנאמרים בשעת דודים, אין בהם כל ממש. כיוון שנכנסים לזבול דדודים יוצאים מתחום המושכלות ובטלים ועוברים כל החוקים, הגודרים את המסילה אשר בה יתנהלו מערכי רוח אנוש. לכאורה הצנעה החמה, האופפת משכב הדודים, מקנה גם להבל הפה חום יותר ומבשילה כל דיבור ודיבור עד תום האמת, אך אין הדיבורים המשכביים ההם טובעים רישומים עמוקים בלבבות ואין השפעה יתירה יוצאת מהם על מערכי החיים ביומיום. משל החיים הליליים והיומיים נוהרים בשני אפיקים מקבילים, הנמשכים לאין סוף, ללא כל חיבור לעולם. אין זאת אלא שכל מה שגידולו בחום חזק, נובל מהר. ואולי ילדי הרוח הלילית בורחים לאור היום כרוחות רפאים נכלמים מן הפרהסיה, פלסתר לעצמם. מאז ומקדם מספרת אשה עם בעלה בלילות על כל כבשוני הדברים שבינו לבינה, ואף על פי כן עד היום כל אשה היא כספר החתום לגבר, וכל גבר הוא יצור הרזים לאשה. שמא דווקא על שום שהם נהיים לבשר אחד אינם מסוגלים להתקרב זה אל זה גם ברוח אף כמלוא הנימה. האחדות בבשרים סותמת את מקורות הרוח, ואכן רוב השפעות רוחניות בין הגבר לאשה עושות את דרכן לא בצנורות הנשואים. איש ואשה השרויים תמיד תחת קורת גג אחת ושכנים תמיד על הכר האחד ורואים זה את זה תמיד במאווייהם ובצרכיהם הנמוכים, שוב אינם מסוגלים להיפנות זה אל זה, כדי להתייחד עם חיי הנשמה של הזולת. ומה גם להתיצב זה לעומת זה בריחוק של יראת הרוממות. כלי יקר, ששותים מתוכו מים עכורים, אינו נראה כלל כשר למזוג לתוכו שמן זית זך של חכמה נאצלה. על אחת כמה וכמה יין המשומר של רוח הקודש. שום אחד מבני הזוג אינו מקבל זכות לייחד לעצמו מדור חשאים, שהוא בחינת קדשי קדשים. הנישואין הם שותפות לכל, וממילא הם עזרה לחולין, ללא פינת סתרים.

השיחות הלילות הגלויות לא יישרו כל ההדורים בין אלחנני והזיותנית. אדרבה, הם החריפו את הניגודים. הוא התבוסס בבטלה והתעלס בתפנוקים ובלשונו הכה, חירף וגדף את מערכי האמנות. בתוקף מלים הוציא את גזר דינה של האמנות לכליון נצחים וחיוה דעה פסקנית, שכל פרקי היצירות מימות ראשונים ועד ימינו אינם אלא נפלים של רוח אנוש, נסיונות שנכשלו, דמויות בדים וחזיונות שוא, משחק ילדים מעורר רחמים, כנביחות הכלב כלפי הירח, מקרה נואל וחולף בתולדות העולם האנושי, מאמץ נואש לחקות באין־אונים את הבריאה ולהביא לעולם בצד ילדי הטבע ילדי־רוח חוורים, דלים ועלובים. אך משול היה לשתיין, המבזה בדבורו את היין, מקלל את נוטע הכרם ובחמת זעמו משבר את קנקן היין; אך מה מועיל במעשים תעתועים אלו, ושפתיו היבשות הצרובות נוהות אחרי המיץ הלח, בנפשו עוברת ללא הפוגה תרועת היין, מתוך כל ריח נודף אליו ריח היין והוא בין כך וכך נוע ינוע כשכור ולא מיין. אם אין היין ניגר לתוך פיו, הריהו ניגר בתוך כל רעיוניו וכל מעיניו ביין. אלחנני לא שלח עוד ידו אל המכחול, אך המכחול נשלח לתוך נפשו. צייר גדם, הנפעם מאהבת אמנותו, אם אינו עושה במלאכתו בכוח ידיו, כלום אין עיניו עושות במלאכה וכל חושיו והגיוניו אינם יושבים על האבנים? כך ישב אלחנני וגם בלילות לא שכב לבו. הזיותנית שמא ניחשה, שלבו אינו כפיו, ושמא לאו. אך מכל מקום היתה שרויה בצער ועיניה היו נוטפות יגון ואף מאור פניה נעמם. היא נצרה את מרת נפשה בחובה. אולם לב מר מבלי משים עובר גם אל השפתים. לא יכלה עוד לכבוש בקרבה את תלונתה המרה, שכבה לו, ומידה זאת לו, שהוא פרש מאמנותו הגדולה, טעם חייו ומקור גאותה. ולא אשה מן השורה זכתה לאושר הזה להיות בת־לויתו בחיים של האמן רב המוניטין. אך אשרה נהפך לה לבלהה, בזכרה כי ידה בכך. בגללה הוא פרש מאמנותו הגדולה שהעניקה אושר לאנשים הרבה כל כך. בגללה. עוד הגידה לו בלחישה, בלחישה לגמרי, בלחישה זו המשוועת בקול אדיר וחזק שאין כיוצא בו בשום צעקה: אימה מהלכת בקרבה שמא… שמא… לא תוכל עוד להעריצו… אף לא לאהבו… כמתחילה… אם הוא יתבטל עוד ממלאכתו לאורך ימים. הכי לא הלך לבה שבי אחרי כשרונו הגדול? הכי לא נכנעה לרוחו היוצרת? אשה היא, ואין האשה מסוגלת לאהוב כהלכה בלי רגש הערצה. הגבר נערץ על האשה רק כל זמן שהוא פועל בעוז, מעפיל… מאמין בכוחותיו ומעורר הערצת הרבים. כל גאותה עליו, כי הוא מפליא לעשות בחזיון הדיוקן… אין כמוהו… לא קם כמוהו בין חכמי החרשים מאז ומעולם. הוא גילה בחינה בחכמת הפרצוף, בחינה סגולה, אין משל לה… הוא גאון. והנה הגאון שלה הולך בטל, שוכב בטל, לקה בעצלתים. לבה עליה דווי, ניטל ממנה טעם החיים. אשרה מורעל. מר לה מר.

הבדיחה היא הפקחות של עת צרה, השכל של שעת הדחק, השגעון של ההגיון. וכן אני סבור, שהיא הרמאות של היושר, מן המיצר קראתיך, בדיחה – יאמר אדם, כשם שפושט־רגל נמלט אל הבדיחה לעשותה תריס בפני בעלי חובותיו, ודל שמח פוטר בה לעתים את האשה והטף התלויים בו מן המזונות, כך השועים והקועים וכל אנשי מעלה, אף אנשי שאר רוח, כל המחוננים ביתרון הכשר או ביתרון זכויות, שקטני ארץ תולים אליהם את עיניהם לקבל שפע מהם, משלמים על הרוב במילי דבדיחותא ובחכמת הליצנות והשעשועים את התרומה שהם חבים לעולם ונמנעים לתתה, אם מחמת קמצנות הנפש ואם מחמת רוע הלב. כל בעיה קשה וסוגיה חמורה, הפוגעת באדם ואינו יכול לפרנסה, הוא טורח ליישבה בדוחק על ידי הבדיחה. הבדיחה היא התיקו הנצחי של כל שאלות הנצח. ליצנים הם בתוך תוכם תרצנים, ששיכלו את תירוציהם, אם בדרך המלך ואם בשבילים צדדיים, ומכל מקום הם תועים בדרכים. אלחנני היה לא רק תועה דרך, אף תועה בלב. הוא שרוי במיצר ומצוקים באו עליו, לא היה לו שיור אלא הבדיחה. הוא כך אמר לזיותנית: הרי את כהרי דלילה. היא לטשה עליו עינים נסערות שאף צבען היה כיס הסוער מלהט השמש ממרומים.

היא חשבה לבכות, והוא געה בצחוק. אכן, דלילה, ובהיפוכה הגמור. דלילה עשתה בלהטיה לבזוז את תלתליו של שמשון ואת, זיותנית, מה מאד תשתוקקי להצמיח לי את תלתלי, שנגזזו מעלי ביד נעלמה. אך כל הבדיחות היומיות כוחן תש בלילה, ויש שהן נראות נעוות דמות וחסרי שחר. משולה הבדיחה על ערש־דודים ככתר במיטה, דל ומדולדל, פרש בלי ראש, ברק בלי עין, חיוך יתום ללא פה. לא חמדה הזיותנית לצון לא להגידו ולא לשמעו. לבה בכה גם בצחוק עיניה, "אתה שלי, כלום אינך שלי? הלא שלי אתה. לא, לא שלי בלבד, כי אם של כל העולם. לפי שאת שלי, כולך שלי, שלי עד למאד, רצוני לראותך כנס מתנוסס על דוכן רם, על גפי מרומי העולם, שאתה האיש שלי תהיה נודע לשם בכל ארבע כנפות הארץ, שתהיה צייר של כל העולם של כל הזמנים. אני אשה רודפת כבוד, חשקה נפשי בתהלתך לעולמים, ושתדע לך, לחשה לו פעם פשוט־פשוט, נשים אוהבות גברים מפורסמים. ואני משחר ילדותי הגיתי בזאת, חלמתי על זה, כי כשאגדל אינשא לבעל, אשר שמו מהלך לפניו למרחקים. מיום ליום יגדל שמו. והנה משאלת נפשה ניתנת לה. מזלה האיר לה פנים והיא זכתה להיות קרובתו, רעיתו, בת לויתו של אלחנני המהולל. היא הגיעה למרום שאיפתה. האמנם לכך הרימה מזלה מאשפתות בשביל שממרומי גאונה יבוא עליה השבר הזה? “דמעתי על לחיי, יען כי בכי בלבי. ואילו אתה משיב על נהמת רוח בדבור מבדח, בהלצה חכמנית. צחוק תעשה בי. זהו צחוק של קלות ראש. לבך כבר נעשה גס בי. קצת בי. נקלה אני בעיניך מלהכניסני לתוך מערכי רוחך ולשתפני בלבטיך.”

מה שלא עשתה הבדיחה ביקש לתקן בדבור ישר, בשכל טוב ובלב גלוי.

– יש דברים שאין להסיחם. יש דברים שאינם כלל בגדר דברים, שאינם אפילו בגדר רעיונות או רגשות. הם פחות מכך או יותר מכך. שמא תאמרי: הם הרהורי־לב? אף זה לאו. חזיונות, דמיונות, רחשי הגות, הגיגים, רחשושים? לא, אין להם שם ולא דמות. הם כברקים הפולחים את הישות; הם זעזועים, רעידות הנפש, שפת אנוש לא תכילם. וכי צריך הוא לציין עילות, גורמים? יש מדור חשאין באדם, שאין מרות הסיבתיות חלה עליו כלל. בני בלי שם הם גם בני בלי חוק. לשום חוק אין שליטה עליהם, אף לא לחוק ההגיון. הם מרחפים באיזה אויר העליון או אויר התחתון של הנפש. מדור החשאין הוא רשות היחיד לגמרי. אין שום אשנב נפתח מתוכו אל הזולת. הוא אטום. אין הוא חושש לומר, שמדור החשאין נתון מחוץ לחיי המינים. בכל מזדווגים, לתוך כל העורקים חודר הזיווג, ועד ללשד העצמות נתפס הוא, אבל אין הזיווגין תופסים במדור החשאין. זהו מדבר הבדידות, שם כל אחד וכל אחת הם לגמרי בגפם. סבור הוא: כל הבריאה היא חיבור. פעמיים שתיים ארבע, הן יסוד ההגיון – והרי לך חיבור. החיבור הוא בכל, ולא במדור ההוא. שחור על גבי לבן שוב חיבור. כל צבע מרכב וכל הצבעים מתחברים זה עם זה. העולם עומד על החיבור. אך מדור החשאין אינו בחיבור. החיבור מחזיק את עצמי הטבע, את גלמי הבריאה, את האויר, את המים, את האש את פרקי ההגיון. וו החיבור פועל בלי הרף בכל, בלב העולם מקנן מנור והוא טווה ווין המחברים. הפרעה קלה במלאכת המנור הוא תקר בהויה… כן, תקר. בלי הוו הכל מתפורר. אין האדם שלם ואין השכל שלם ואין הנפש שלימה בלי החיבור. הוא אלחנני, למשל, אין לו שלות הנפש, אלא אם כן הוא אוחז בחוט הנמשך מששת ימי בראשית עד אחרית הימים. פשיטא שאלחנני ימות. אבל כל זמן שהוא חי, הוא מחזיק בחוט אי שם, באיזו נקודה ממנו, מתוך הדעת ששני קצותיו נוגעים זה מכאן מבראשית וזה מכאן באחרית. הוא מדבר לא אל הענין ולא בנקודת העיקר לפי… שאין לדבר על כל כגון זה. מבינה היא? מה שבאמצע הרי הוא אמצע. לא כן? הקיר החלק כל נקודה שלו אמצע, לפיכך אי אפשר לטפס עליו. אבל אם אדם חי בעולם ורואה חיים על פי השכל הישר, לא בדעה מבולבלת, הריהו צריך להיות אי בזה בקצה לאחוז את החוט בראשיתו ואף באחריתו. אי אפשר לחיות מן האמצע. אין עמידה באמצע. ושוב סבור הוא להגיד לה, שאין לחיות אפילו גרגיר קטן של חיים מבלי לחיות את החיים כולם, ואין להשיג אף פרט עולם, מבלי להיות מחובר עם כל העולם, כדרך שהעומד בדלת אמות שלו, היינו על גבי נקודה, זוטה של כדור הארץ הוא עומד שם ממילא על כל כדור הארץ. הנקודה היא נקודה, בתנאי שהיא חלק מן הכל. והחלק של הכל, הוא הכל. זהו. לפי שהוא מדבר אליה בגלוי לב ובלוי המוח הוא מבלבל בלשונו… בוודאי הוא מבלבל. וכי אין היא סבורה, שאין דעתו צלולה עליו לגמרי?

אבל מה יעשה ואין הוא משיג מציאות של שום עצם, אלא אם כן הוא תופס אותו בחינת בראשית, הכלולה בתוכו ומקיימת אותו? דרך משל, כשהוא רואה אילן אין הוא מביט רק עליו, כי אם גם לתוכו, נוקב ויורד ליסוד בו, עד הקדמון שבו, העתיק יומין, הגנוז בחובו, האילן הכולל. רצונו לומר, כשם שבכל אדם שהוא מעיף עליו מבט, הוא קולף את הקליפות החיצוניות עד שמגיע לאדם הראשון שבו, וזה לפי, שכל הברואים הם נפש אחת, וכל העצמים חטיבה אחת. אולם השטחים החיצוניים מפרידים. זה הכלל: הפנימיות מחוברת, החיצוניות מפרידה. ורק מצד הפנימיות המשותפת לכל, אדם משיג עצם ונפש מחוברת לרעותה. סבור הוא, שהשגה, הבנה וידיעה, אינן משמשות כלום. אלו הן בחינות שעל פני השטח. כשאני אומר אתה מובן לי, ידוע לי, מושג לי, איני אומר לו ולא כלום. אבל אם אני אומר “אתה אני ואני אתה” זוהי בחינה של ממש. היינו, אני ואתה מעורים בתוך הקדמון המשותף. אין בינינו שום מחיצה, אין עלינו כל קליפה; גרדנו מעלינו את השטח. שתדע לה: השטח הוא מקרי, התוך הוא מהותי; השטח יחסי, הפנימיות היא המוחלט; השטח הזדמנותי, היסוד הוא הכרחי. רק מה שהוא בגדר הכרח המציאות, יש לו מציאות. העולם החיצוני כולו בדים. אין בו שום חיות. שתדע לה: אין האדם מרגיש ממשות החיים אלא בישותו, כי הוא לבדו המוכרח לעצמו. את החיים שמחוץ לו הוא משער ואינו מרגישם אלא במידה שבאים במגע עם עורו, בשרו ואישיותו. כשם שאין הוא מרגיש אלא את מותו, ולא את מות זולתו, כך אין הוא מרגיש את חיי הזולת, כי אם את חייו. הוא מת לבדו וחי לבד. רק האם מרגישה את החיים של ילדה, על שום שהיה לשעבר מקופל בתוכה כעובר. רק אדם בחינת עצמו שרוי כל ימיו בממלכת הבבואות, אולם תשוקתו אל העצם. היצירה מתחילה מן החתירה אל העצם; חותמה תפיסת הקדמון, יסוד הבראשית. מעשי יצירה ומעשי בראשית שלובים יחד. אין האמן מצייר אדם, אלא את האדם הקדמון, היינו, כל אחד כפי שהוא בדיוקן הקדמון.

הזיותנית מקשיבה לשיחו בעינים מלוהטות, אך צינה מפעפעת בגופה. זוהי צינה של שמחה מהולה בחרדה. עלץ לבה בקרבה שככה לה, לשמוע תורה בענינים, שהם מכבשני היצירה, מפי חכם חרשים גדול; אך סתרי־תורה שבדבריו מהליכם עליה אימים. אין היא משיגה משכלה מה משמע עתיק יומין שבאילן; מהו אדם הראשון שבאדם; מה משמע יסוד הבראשית של כל עצם; וכיצד קולפים ומגרדים עד שמגיעים אל החיות. מבין אני יפה לרוחה של הזיותנית, שחלחלה פגעה בה למשמע דבריו הרוויים חכמה חריפה אף מוזרה.

מפי השמועה לא נודע לי כלום – אין השמועות מביאות לנו בכנפיהן דברים שבהלך הרוח ולא שום דברים רוחיים. הן לגודל הפלא מעמיסות על כנפיהן הרכות רק חמרים גסים ומגושמים – בענין החרדה ההיא. אך אני משכלי מבין זאת. כל חכמה חריפה מעוררת חרדה ופעמים גם חלחלה. וזהו מאמר המוסגר. החכמה מחרידה. החכמה היא יוצאת דופן. החכמה היא ענינו הפרטי של כל אחד, ואין זה מבין את חכמתו של זה. לכן סבור אני, שהחכמה היא שער לשגעון. הזיותנית לא היתה חכמה. היא היתה יפה. היופי והחכמה הם שתי רשויות נפרדות לגמרי. סבור אני, שהיופי במחיצתה של החכמה מתכווץ ונחרד. הזיותנית קצת הבינה וקצת לא הבינה מה החכם שלה סח. פתאום לפתע נתחלחלה אימה לתוכה. החכם שלה כה זר לה, שונה ממנה, היפוכה הגמור, וחששה נצנצה בה שמא אין דעתו צלולה. האנשים על הרוב מוחשדים זה בעיני זה. עתים אדם חושד את חברו שהוא גנב, עתים שהוא רמאי, עתים שהוא צבוע או רע־לב, צר עין וקנאתן, אבל יש אנשים, אמנם, מעטים הם, שאין מניחים כלל מקום לבריות להחשידם בכלל המידות האלו ואף לא באחת מהן. וכנגד זה אין אף אחד, שאינו עלול להתחשד על טירוף הדעת בסתר. מה פליאה בדבר? מרננים אחרי אנשי המעלה שבכל הדורות, שלא היו שפויים בכלל אני, למשל, בדקתי ומצאתי, שסוקרטס הגדול הוא בכבודו ובעצמו לא היה בסדר מבחינת צלילות הדעת. כל מעשיו הנלוזים הם הוכחה לכך. בולמוס הפולמוס, שהיה מושכו תמיד בלשונו, הוא מופת חותר לכך. אדם משוטט ברחובות ובשווקים להסיח את הבריות. לתוך כל כנופיה הוא תוקע את עצמו. במקום שניים הוא השלישי ובמקום תשעה הוא העשירי למנין. טורדן כדבעי. הטורדנות הוא לעולם סימן היכר לטירוף הדעת. בשר ודם פשוט, כשהוא טורדן, שמא אינו אלא לפי תומו ולפי איוולתו, אבל חכם טורדן היורד לחייהם של הבריות בויכוחים שהוא כופה עליהם בכל עת, בכל משתה ובכל לויה, בכל מושב רעים ובכל מעמד אנשים ברחוב, בדוק אחריו. שמא אין מוחו בשורה. לא שמא אלא ודאי. סבור אני: כל חכם חזקה עליו שהוא מטורף, ומה גם שמעשיו או דיבוריו וכלל התנהגותו מעידים עליו. עד כאן סוקרטס, אבל הוא לא היה כלל יחיד בדורו, קל וחומר בדורות. בשעתו של סוקרטס היו חכמים רבים, שהרנינו את חכמתם בחוצות והיו במחילה פטפטנים גדולים. אילו באתי למנותם אין גליונות הניר ואין זמני מספיקים.

הזיותנית אשת חיל היתה. השכילה להבליג על האימה המפעפעת בלב. רכה בשנים היתה, אך מחוננת בחוש נכון. אמרה לעצמה כך: עם חכם תתחכמי, ואף היא דברה אליו בלשון ערומים וכך אמרה:

– הרבה דברי חכמה שמעתי ממך כעת… מהם נשגבים מבינתי. מי יתן ואהיה ראויה להבין שיחות פשוטות שלך… בורה אני, ומה שאמרת בענין האילן והקדמון ושצריך לקלוף את השטח – מה אני בעיניך… מה אני הייתי בעיניך אז… בפעם הראשונה… כשהסתכלת בי. הכי גם אני הייתי לך כאילן זה שקולפים אותו בשביל לראותו אילן מששת ימי בראשית. הכי גם בי חשפת את האשה הקדמונית?

בקשה להתחכם, אבל קור רוחה לא עמד לה עד הסף. היא געתה בבכי מר.

העינים הנפקחות לדמעות הזולגות סותמות מעט קט את מקור הבינה בלב, ושוב אין האדם מסוגל אותה שעה לקלוט דברי הגיון והסברה. לכן אין להטיף שכל לאדם בשעת בכיו, כשם שאין זו מן החכמה לרצותו בשעת כעסו. אמנם, אלחנני לא נמנע מלהשיב לה לאלתר רמזי־מלים של התרשמותו העזה ממראה פניה במעוף מבטו הראשון, ועל התמורה החזקה, שהתחוללה ברוחו בו ברגע ממש, אך מלכתחילה נזהר היה בדיבורו שמא יכשל בלשונו להביע משהו מן המיחוש, המשוטט כעין מחט בתוך המוח שבקדקדו. אוי, המיחוש המפעפע במוחין. הוא שוב אינו מסוגל לדבר במיצוי על שום ענין עם הזיותנית, מבלי לחוש אותו במודגש. הוא לא היה מסוגל עוד להתייחס עמה בשיחה ארוכה על איזה ענין, כי כל יחוד־שיחה מושכו אל הענין ההוא המשוטט בתוך מוחו. אך בשיחות מפוזרות, שניביהן היו צפופים דווקא ומליהן עתים מגומגמות ועתים חדות רב מדאי, סח לפניה כמה דברים מכבשוני־רוחו שנצטרפו יחד למעין מסכת־צבעונין קודרת.

במעוף מבטיו הראשון עליה נשקפה לפניו כיצור בראשית וכך נחקקה דמותה בקרבו: קדמוניה. הרגל או טבע משונה היה לו משחר־ימיו: כל פעם שהוא רואה איזה עצם במבט ראשון, אינו בטוח כלל שהוא רואה אותו ושהעצם באמת קיים. ההיסוס מחלחל בחובו לגבי עצם המציאות ולגבי מציאות כל עצם ועצם לחוד, ורק לאחר שהסתכל וחזר והסתכל בגוף של דבר הוא מאשר בתודעתו את קיומו. ואילו בטביעות עין ראשונה בזיותנית שמע בת קול של ודאות עולה ממעמקיו: הנה היא; הריהי חיה וקיימה בהחלט. היא נראתה לו מציאות ודאית, הכרחית. כיוון שהציץ בה חש מיד את כנפו של המוחלט. אותו רגע נשתקע בתודעתו, שהיא שלו והוא שלה. השלוה שהשתפכה בכל ישותו, כתוצאה מאותה ודאות, שימשה לו ראיה מכרעת נוספת. כל פעם ששלוה באה לנפש סימן לאדם, שהוא נכנס לתוך מעגל המוחלט. ששת ימי החול הם מקרי העולם, אך השבת היא המוחלט שבהויה. ושוב הסתכל בה וראה אותה בחינת מברק, שנשלח אליו מן העולמות העליונים. לא בכדי נתאחרה להיוולד אחריו בעשור משולש של שנים. היא לא באה לעולם אלא מפני שבמשך שנים ראה אותה בחזונו, צייר את דמותה בהגיון־רוחו. היא הגשמת חלומותיו, תוצרת כיסופיו, פועל רוחו. אכן, היא בת זוגו מששת ימי בראשית. אף אדם הראשון לא היה בן גילה של חוה. מצלעו נולדה חוה. כל רעיה נאמנה היא נולדה של הגבר. אין לאדם בעולם הזה, אלא מעשה ידיו, פעלי רוחו. כל בעל הוא גם האב לאשתו. מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת. האשה, עזר כנגדו, היא שבת של הגבר. לכן הוא מצוה לטרוח עליה, להמשיכה מתוך אוצר הנשמות בתפילותיו, בגעגועיו, בחזיונותיו, במאמציו הרוחניים, ביגיעות ממושכות. עשור שנים משולש היה הוא מצפה ומייחל להיולדה, מתחנן לעליונים להורידה אליו. וזה היה רעיונו שפלח את מחשבתו כברק למראיה: הנה היא. שלי ולא של זולתי. ותוך כדי כך: הנה היא, היא, היא. פקדו חיש מהר רעיון: ואני איני אני. עדיין לא הייתי אני לאמתי. כל חיי, הגיגי ופעלי בעבר עד לרגע הזה בתוהו יסודם. חייתי חיים שאולים, חיי לא שלי. אותה שעה נתחוור לי באופן מדהים ענינה של אמנות. האמנות היא הטלת זיווגין בין העצמים. הנופים הם חופה; מיזוג הסממנים הוא קידושין. נמצא, האמנות היא חתונה של תמיד. נישואין שאינם פוסקים. לכן הם עבירה. לא זו בלבד, שכל תמונה חדשה היא בגידה בזו שקדמה לה, וכל יום חדש של עיסוק במלאכת מחשבת היא מעילה ביצירה של תמול, אלא אמנות כל עיקרה תפילת שוא וברכה לבטלה. האמן הוא הרפתקן. כל יצירה שלו הרפתקה חדשה. הרפתקה היא ממידתה של סיטרא אחרא. הרדיפה אחרי הרבוי עוקרת את היחידיות. אילו צייר, למשל, מתמכר כל ימיו לציורה של תמונה אחת ולתיאור מראה נוף אחד. אבל מרבה אמנות, מרבה חורבות ומגדל הריסות. כל יצירה חדשה עושה פלסתר את זו שקדמה לה. אין זיווג אלא חד פעמי. אין בת זוג אלא אחת. כיוון שאדם מגלגל בנושאים ובנופים רבים ומחפש תמיד צורות חדשות, הריהו עובד אלילים. הרי שהאמנות היא עבודה זרה. השכל מחייב, שלא ניתנה אמנות אלא לרווקים. אמן נשוי יוצא מכלל אמן. הוא כעת אחת ישאל אותה יבקש: לישב בהיכל הבטלה הזוהרת. כבר שחט את יצר הרע של עשיית פסלים ומסכות. האמן איש ציד הוא, הרודף תמיד אחרי פרפרים של צורות יפות. כסבור שהוא יוצא לצוד, ובאמת הוא ניצוד. כל הרודף הוא נרדף, והעושה מעשי זיווגין בין עצמי הבריאה הוא עצמו קרוע ומפורר. כיוון שהסתכל בהדר־דיוקנה לחש לו חוש נכון: די. תם ונשלם. חסל סדר צייד. כעת איש תמים תהיה. תם ונשלם. זרוק אחרי גיוך כל חטאות הנעורים במכחול הצייד; צא ממעלה התהלה, זה מעגל השוא. מעכשיו תהיה יושב בסתר אישיותך. לא עוד איש תלפיות תהיה, כי אם איש לאשתך. משול הוא לאדם שמכר את כל נכסיו־דניידי – שגרמו לו טרדות ופיזור הנפש לאין שיעור וקנה תמורתם יהלום אחד, שאין הפסדו קרוב ואין שמירתו קשה. עולם ומלואו נתן בלב ונפש חפצה תמורת הזיותנית חמודתו. מה לו תמונות, מה לו נופים, מה לו דיוקנאות, מה לו תשואות הקהל? לו רק שלות הנפש שקנה לעצמו על ידי הויתור על כל קניני השוא תהיה כרוכה גם בשלוה אחרת. לו רק עלתה ארוכה למיחוש שב…

– למיחוש שב… לאיזה מיחוש רמזת? לא, אתה לא רמזת כלום. אמרת מיחוש…לא, לא אמרת… – והזיותנית בראה מאורי אש בעיניה לשרוף בהם את הפחדים שנתחלחלו לתוכן – אתה לא אמרת כלום… לא אמרת כלום – חזרה כמה פעמים על לא כלום, מתוך אמונה תמימה, הפוקדת כל אדם בשעת צרה, שהמלים מכילות כוח מגי לבער בו צרות מוחשיות או לקדם סכנות באות.

– כן, אמרתי לא כלום – חזר אחריה, כתלמיד המשנן את פרקו מפי רבו.

– וסימן תתן לי שלא אמרת כלום אם… אם תקום פעם ביום מן הימים… לא לאלתר, כי אם לאחר זמן… תקח את מכחול הקסמים לידך לצייר את דיוקני שלי. מדברת אני לאחר… לאחר.. שחשק היצירה ישוב ויתעורר בך, אמן גאון שלי, וכשרונך יחולל פלאים גדולים מאלה שפעל עד כה, אחרי אשר גם השלוה באה אליך, כפי שאמרת… וכי לא אמרת שאני הקדמוניה שלך, המוכרחה, המוחלטה, שלך, המציאותית מאד, המראשיתית… הלא כן אמרת – הביעה לפתע משאלה, שתוכה היה רצוף תביעה מבודחת במקצת ומחופה שחקת־נחת, שימוש־לשון ושימוש־סבר־פנים דו־משמעיים, שסיגלה לעצמה מבלי משים בהשפעתו, ודווקא על שום שלבה היה קורא תגר על נוהגו הזלזלני בזולתו לדבר ולחייך מגבוה. היא בקשה ממנו דבר זה, שהיה כנראה רחוק מלהתקבל על דעתו, ואף אולי נעלה מיכלתו לפי שעה, משום שיצר דוחף תמיד את האדם לבקש את הנמנע; אף משום שרגש השררה הנשיי השיאה לנסות את מידת השליטה שניתנה לה עליו; ואולי גם מחמת אותה אמונה תמימה בכוחן המגי של המלים, שכשם שהן מסוגלות לבטל בהבל היוצא מהן סכנות, כך מוכשרות הן לשנות הלך־רוח מן הקצה אל הקצה ולעקור החלטות מן השורש.

בניגוד מה שאפשר היה להעלות על הדעת, אף בניגוד מה שהזיותנית העלתה על דעתה, ואולי גם מבלי שהוא גופו עיין היטב בדעתו, פתח ואמר:

– כן, כמצותך אעשה.

– האם בשגגה יצאו הדברים מפיו? הכי פעל כאן יצר הלהכעיס כלפי עצמו, הממריץ את האדם להתיצב כצר לעצמו ולכפות על עצמו את הנמנע? או כי אהבתם הגיעה אותה שעה לפרשת דרכים זו, שאין בה אלא משעול צר ביותר, ואין השנים יכולים עוד לעמוד זה בצד זה, אלא אחד על כרחו ממעט את דמותו וכופף את קומתו, מתכווץ ומצטמק, ואף חיותו מצטמצמת, כוח רצונו תש, ואין הוא מסוגל עוד להיות סמוך על עצמו. כיוון שקיפל את מפרשי אישיותו והקטין את האני, הריהו באמת כקטן, האוחז בסינור אמו. מר אלחנני המהולל הגיע, כנראה, לדרגת ההתקפלות הזאת וקבל את מרותה של הזיותנית.

– כן הנני מוכן ומזומן – חזר כתלמיד המשנן את פרקו.

– שתציירני כפי שאני באמת, ולא כפי שאני נשקפת בעינים המאוהבות שלך – אמרה הזיותנית בנעימה־פינוקית, שהיתה מלפפת כל דיבור שלה, והרגשת הריבונות הטילה בה טועם מיוחד.

כן – ענה ואמר בהסכמה שממילא, שהיתה לכאורה רק חזרה על משאלתה, ולאמתו של דבר שימשה פתיחה לתוספת דברים שלא עלו כלל במחשבתה, ואף לא היו בתחום השגתה – הנה מה שאני אעשה… אעשה דיוקן פלא. דיוקן הדיוקנאות. רצוני לומר, דיוקן שדיוקנאות רבים עוברים בו במחזה. דיוקן הכולל. הקדמון… דיוקן פי־שנים, אשר בו נשקפים בד בבד חזיון מה שכבר היה לעולמים וחזיון של אשר לא קם כמוהו; דיוקן כראי מלוטש לכל ארשת בת הרגע ולסבר התמיד; החלוף והקיים לעד יחדיו בו נשקו. איככה אגיד לך מראש את סדרו ומשפטו, והוא כחזיון חלום מרחף לעיני… לבטא לא אדע… לא אוכל להגיד זאת… רואה אני את דמותו ברחוק עמום, כנגוהות חיורים ראשונים של אילת השחר המפציעה מבין רוכסי ההרים.

– ואני רוצה שתציירני כמות שהנני, כפי שהנני, כפי שאני גם מכוערת לפעמים, ולא רק יפה. אין אשה יפה שהיא תמיד יפה. אף ביופי יש כיעור מעט, לא כן? שאילוּלא מעט הכעור שביופי אף היופי אינו כלל יופי, לא כן? אני סבורה: אין היופי מושלם אם הוא חסר דבר מה.

– חכם שלי תקראיני, אך את החכמה… הרבה חכמת ממני – סח הוא לה בהתפעלות – יפה אמרת, נפלא דברת. היופי הוא יופי על שום שהוא כולל את כל היסודות, אף של הכיעור. היופי הוא יפה, הוא טוב, הוא חכם, והוא גם מכוער מעט קט, טיפ־טיפה. אילולא טיפת הכיעור שבו לא היה הוא יפה לאמתו, מאחר שהיה חסר יסוד ההפתעה. הכיעור בתוך היופי הוא חניה קלה, הרף־עין של נופש. היופי זקוּק לנשימה של שניה, לשם החלפת כוח. ונשימה זו היא הכיעור שבו. יופי עומד הוא חזרה בלתי פוסקת על עצמו, המכה את הצופה בשממון. אבל הנה רגע כמימרא כיעור ורגע ארוך יופי – וזהו יופי המחליף כוח, מעורר התפעלות מפעם לפעם, ולעולם אין העין גסה בו ואין הלב מתקהה עליו. הוא כמעין המתגבר.

– ואתה תציירני בכל הכל שבדיוקני, קוסם שלי, וכמות שהנני, בכל נקודות החן ונקודות המיאוס שבי; בקיים ועומד וברץ ושב שבי; בכל ארשת של ארעי ובארשת התמיד של פרצופי. לרגע תחלוף על פני בבואה גועלית, תשוקה נקלית, בת־מראה של הזקנה הממשמשת ובאה עלי; סבר פנים של רוע לב, הבעה של טפשות… שתדע לך, אני גם טפשה, ויש שאני טפשה הרבה, כסילה נורא… שהכל ישתקף בתמונה לעין הבוחנת. לא כן? וזכור היטב היטב, לבל תציירני רק בעיני מאוהבות… לא בעינים מאוהבות… כי אם בעינים פשוטות לגמרי… בעיני האמן שאין דבר נסתר מהן…

הזוכרת את מה שנאמר בשיר השירים – הפטיר הוא בשיחה זו מתוך בדיחות הדעת – לבבתני אחותי כלה, לבבתני באחד מעיניך. ואני לא כך אעשה. אני אלבבך במלאכת הציור בשתי עינים, בעין האהבה ובעין כל בשר.אכן זו תהיה תמונה־תמונותים – אמרה בצהלת קול ובמחיאת־כף – זו תהיה מלאכת מחשבת, שדוגמתה לא נעשתה עדיין ביד אמן. פי שנים תאצול מרוחך הגדול על פרצופי.

– אמן כן יהי – ענה אחריה כתלמיד החוזר על פרקו.

ד.

משול היה הצייר אלחנני בראשית מלאכתו בתמונת הזיותנית לאותו חכם יהודי קדמון, שעלה מבבל לארץ ישראל והתפלל על עצמו, שתלמודה של בבל תשתכח ממנו, כדי שייעשה כלי־קיבול ראוי לקליטת תורתה של ארץ הקודש. אף מר אלחנני שקד להסיח את דעתו מכל אפני הציור ולזנוח כל דרכי שימוש הסממנים הנהוגים אצלו מיום שעמד על דוכן האמן, ולהתוות לעצמו ביגיע בשר ורוח דרך חדשה בכל העשיה האמנותית, לטבוע כל קו וכל תג על טהרת החידוש כאחד טירון, כמתחיל גמור. הוא ביקש להיטהר ולהתקדש ולהיצרף מכל סיגי ההרגל, מכל חכמת אמנים מלומדה, בהיכנסו לארץ הבחירה של האהבה, לתאר את תמונת האהבה המושלמת כתמונת השלימות. הוא ביקש להתחיל הכל מבראשית כדי לצייר תמונת בראשית. באימה, בחרדה ובמיחוש המוחין ניגש אל המלאכה. אכן, משימה גדולה נועזה, אל־אנושית כמעט, נטל הצייר אלחנני על עצמו, והיא, להשחיל בתמונה אחת, פועל־רוחו, את החוט מן הראשית עד האחרית, לנעוץ וו החיבור לתוך לב הבריאה, כדי שיקום חד אל חד ויהיה כולו חד, חד וחלק. סבור היה שאם ישכיל לעשות את הדבר ההוא… ההוא… להשחיל את החוט מן הראשית עד האחרית, יעבור חוט החיבור גם דרך קפלי מוחו המעורער והגיונו שוב ישכון לבטח על מכונו. הוא תפר בחוט את כל פרקי הבריאה לעשותם לאחדים, ואילו הוא גופו פרקים־פרקים נושרים ממנו. וכי אין זו הרגשה משונה? אדם יושב ותופר את העולם לעשותו עצם אל עצם, והוא עצמו חש אותה שעה את האני שלו כמין עץ בשלכת, עלים נדפים ממנו, חלקי־ישות נושרים מתוכו. מר אלחנני, היה, סבור אני, גבור חיל. כי הוא החזיק מעמד ימים, שבועות, חדשים, רבים. הוא הסתכל בהדר זיוה של הזיותנית השרויה במחיצתו – לכן עצר כוח. עתים היה מכחולו מרעיד בידו. וכי אין הצייר בונה צורות ומחריבן, שוב בונן וחוזר ומחריבן? האמנות היא תיקון והיא הרס. המכחול ביד כאיזמל ביד. נוטל הצייר עצם או דיוקן ומניחו על שולחן הניתוח, חותך ומחתך בו, קולף ומגרד וטוחן טחינות, עושה קרעים. אומן הניתוח שולח את האיזמל בבשר החי. אבל אפילו מנתח חכם חרשים, כלום מסוגל הוא לנתח את בנו יחידו, את רעיתו בבת עינו, את עצמו ובשרו? הה, מה קשתה המלאכה בתחילה על הצייר אלחנני. משל לא אחז מימיו מכחול הציירים בידו. אך הוא גזר אומר לעשות במלאכה ויהי מה. כל חומר הוא בן־מרי כלפי האמן. דיוקן הזיותנית האהובה לא כל שכן, אך אלוהים אמר: יהי אור. ואלחנני הצייר המהולל אמר: תהי תמונה. במאבקו הקשה והמפרך עם המשימה, אשר נטל על עצמו, שאב גדלות המוחין ממעין הבטחון בכשרונו היוצר. לא זו אף זו. ממקור הסכמת הבריות שענדו לראשו כתר התהלה. וכי בכדי, לחש לעצמו ברגעים של חולשת הדעת, אלחנני הוא, הצייר המהולל? קול המון כקול שדי. יצא לו שם כאחד הגדולים באמני כל הדורות. ואכן, גדול הנהוּ. את פועל רוחו יבצע; את שאיפתו יגשים; תמונת השלימות קום תקום. ובלבד שיעמדו לו אורך הרוח וכוח ההתמדה. קו לקו ותג לתג יצייר. ימים ושעות ישב על כל קו ותג. גורו לכם תוהו וערב־רב, הנני עליכם, אני אני אשים בכם סדר ומשטר. שתי אספקלריות הוא מחזיק בידו; אחת בת רגע ושניה חותמה התמיד. באחת יצוד את בן החלוף, ובשניה יעלה בלהטים את ילדי התמיד. כל הצופה באחת יראה את דיוקן היחוד, וכל הצופה בשניה יחזה את הקדמוניה. זה יהיה דיוקן, אשר כמוהו לא נעשה ביד אנוש מאז ומעולם. הוא חדשה יברא. בתמונת השלימות יחוברו יחד חן הסגולה אשר לקלסתר הפנים הזיותני, וחן האשה במשפטו ביסודו הנשיי; הוד הנערה, זיו הכלה, יפעה למאהבת, דשנות האם, רחימאות האחות, מקסם הזרה הנצחית, כל ההפכים בה. לרגע, לרגע, מוחו נהפך בקרבו, מצטנף לצנפה כחתלתל, מקפץ ונהפך לרגע, לרגע, רסיסי זכוכית רוחשים בתוך מוחו… לרגע, המיחוש הלזה הנה הוא מחלחל בו… משא לעיפה נערם על הגיונו. והוא ממלאכתו אינו מתבטל. עשה יעשה וגם יוכל. אין הוא חושש לכשלון. שבע יפול אמן וקם. פעם כתב עליו מחבר מסות אחד, שההשגחה זיכתה אותו לא רק בעין נשר, כי אם גם בקשיות עורף של שור הבר, וכל המסתכל ביצירותיו ראוי לו לשים עינו גם על אלחנני היוצר, כפי שהוא בתארו, במבנה גופו, בחוסן אבריו. ללמדך שאין נשמה יתירה בלי עצמה גופנית יתירה, ואין שיעור קומה רוחני בלי שיעור קומה של הגידול הגופני. הנה כי כן, חרץ המבקר משפט כאחד מורה הלכה, כשרון כולל גם בריאות הגוף, תבונת כפים, עקשנות, אופי תוקפני, עזות מצח, תאוות חזקות, יצרים ולאו דווקא טובים. ועל הכל, שקידה והתמדה. מבקרים נקלים, הסוגדים לאפנה ונישאים עם הזרם, המשנים את טעמם לפי משב הרוח של ההצלחה, לעולם אין הללו מגלים כשרונות, אלא מתריעים על כשרונות שנתגלו באיזה אופן שלא על ידיהם. ולעולם הם מהללים את המצליח. אבל כלום מצליח מי שאינו מהולל? יש כאן מעגל קסמים. גלגל הסתירות חוזר בכל הענינים שבעולם. הללו שמררוהו ושטמוהו תחילה, נעשו משבחיו לאחר כך, כשנהפך עליו הגלגל לרווחתו. הם סתרו את כל פסקי דיניהם, שהוציאו עליו לפנים, ולא חששו כלל לסתירות. הכל חיים בתוך הסתירות ואין חוששים מפניהן. אף הצייר אלחנני – כן, זה אני – חי בסתירות ובהן נתחשל רוחו. הסתירות הן רוחות־פרצים, המחסנות את הגוף. אין הוא חושש כלל מפני רוחות הפרצים, המנשבות בנפשו ובתוך מוחו. ועניתם את נפשותיכם, זו היא אמנות – אמר אחד מן התרשישים שבאמנים. אל פחד מפני העינויים. עמול, אלחנני, עבוד בפרך, חזק ואמץ. וכי אין אתה אלחנני הצייר המהולל?

רצוני לרשום כאן הערה אחת בדרך אגב. אלחנני, כפי שהשמועה אומרת, היה נוהג לדבר על עצמו בשיחו עם הבריות לשון נסתר. כגון שהיה סח לפלוני ממקורביו: האם קרא כבודו כיצד הרביצו בכתב עת פלוני בצייר אלחנני. הה, שפשפוהו כהוגן. את עצמותיו פרקו אחת לאחת, מתחוהו על הספסל והספיגוהו ארבעים חסר אחת. כך עשו לו לצייר אלחנני. ולא זה עיקר, שאף הפעם סח מר אלחנני כמנהגו בלשון סגי נהור, ורוב הקילוסין ושבחי השבחים, שקשרו לו עולים אצלו לכלל הרבצה ושפשוף והספגת מלקות, אבל זה עיקר, שהאמן אלחנני היה בעיני מר אלחנני הבשר והדם כל כך מרומם מעל עצמו, מופשט כביכול מאישיותו הגופנית, כאילו מרחף מעל גבו כחטיבה נושאת עצמה, עד שעשוי היה בדעה צלולה לגמרי להפשיט את אלחנני האמן ממר אלחנני האדם, ולדבר עליו בלשון נסתר ממש. תמה אני, אם מפאת שקידתו המתמדת להקים את מפעלו הרוחני כמו רמים, נצב באיתן, שוקק חיים בפני עצמו אף מאיר ומשפיע לכלל הבריות, לא נעשה באמת במרוצת הימים אגב השתקעותו הנמרצה לתוך מפעלו, אישיות כפולה, בנויה קומותים, האדם מלמטה והאמן על גבו, ולא די שהוא תובע מן הבריות לראותו יצור כפול ופועל דרך כפילות, אלא שנעשה דו־אדם, בעל דו פרצופין ומפולג לשתי רשויות נפרדות, הנושאים ונותנים זה עם זה מתוך יחד של דרך ארץ הדדי, ועל הרוב ניתנת זכות עדיפות לאישיות היוצרנית, כי היא רמת המעלה. אין תימה, שמר אלחנני, כפי שנודע לי מפי אחד ממקורביו, נוהג היה לעתים לחזור גם במחשבתו, ופעמים לשנן בקול, פסוק זה: אני אלחנני הנני בן־דמותו של הוד מעלתו אלחנני הצייר המהולל. אני אלחנני, אני ולא אחר. וביתר קיצור: אני הוא אלחנני. ציינתי כאן פרשיה זו, הואיל ובה צפון, לפי דעתי, המפתח לחידה זו; הכיצד עמד מר אלחנני באותה משימה נועזה, אל־אנושית כמעט, שנטל על עצמו לתכנן מלאכת מחשבת, שזורה סתירות מבעיתות בתוך דכאון נואש כזה, ורוחו לא נשברה, אף דעתו לא נשתבשה עליו, וכל שכן שענני השגעון הקודר לא טפלו עליו חיש־מהר. סבור אני, ששניות שבו הצילתו במשך ימים רבים מן הפורענות. הוא היה הוא ולא־הוא. הוא היה אחד למטה ואחד למעלה. הוא היה קומת הקרקע וקומת בית. כולו נתון ברצוא ושוב. עתים דעתו האישית מטולטלת עליו, ואותה שעה דווקא שלוות נחת שורה במוחין העליונים שלו. עתים פוגעת נפילת המוחין באמן שבו, ואילו מר אלחנני האדם שרוי בנהורא מעליא של צלילות הדעת. מר אלחנני מסוגל היה להאריך ימים ושנים במשחק המחבואים עם עצמו, כי היה לו שכן קרוב לחפש אצלו מפלט. מלבד מה שהיה גוף היה נרתיק ומקלט. הוא היה נשוי עם עצמו, ובתוך תוכו היתה לו רעיה, עזר כנגדו. אומר אני: אשרי האמנים. יכול אמן להיות זמן רב בלתי שפוי בדעתו בסתר גמור. אין בודקים את האמן מבחינת שפיון הדעת. אדרבה, טיפה של שגעון משמשת שלט פרסומת לאמן. אמן שאינו משוגע במידה כלשהיא, לעולם לא יעשה לו שם בעולם בין הגדולים.

מר אלחנני היה בעל שם. פשיטא שאיש לא התחקה על מידת צלילות הדעת שבו. אף רעיתו הזיותנית לא מתחה עליו כל חשד, לאחר שהיא עצמה ביטלה בהבל פיה את רמזי מליו על המיחוש המקנן במוחו וגזרה אומר, שהוא לא אמר כלום. הוא עצמו, כיוון ששקע לתוך עבודתו בציור תמונת השלימות, הפליג מן המיחוש שלו והלאה, ושוב לא היה צריך להשכיחו מלבו, אלא דעתו הוסחה ממנו מאליה. מלאך המות ומלאך השגעון, שניהם סולדים ומרתיעים וניסוגים לאחור מפני מעלת תקפה של הרוח היוצרת. סבור אני: אפילו אדם שכל חושיו נשתבשו עליו ושממית של טירוף הדעת טווה במסתריו את קוריה, אם רוח גאון מפעמתו ויצר היצירה פועל בו בתעצומות־אוניו, מסוגל לחולל יצירה לתפארת ולפלאות, להמריא אל ספירות הרוח הנשאות ולמדוד תהומות. השכל הקטן הוא צורך הויות החיים הנמוכות. הטיולים בפרדס המסתורין יכול שהם נעשים ללא השגחתו של השכל הקטן, המעשי, ההגיוני. די להם בשכל הנאצל. אך כלום מהי דעת עליון אם לא שגעון התחתון? לא הכרתי את מר אלחנני פנים אל פנים ולא באתי בסוד הלך רוחו בימים ההם. הריני שח קצת מפי השמועה והרבה מהרהורי לבי. משער אני, שמר אלחנני היה ימים רבים בלתי שפוי בסתר, היינו, גם בסתר מעצמו. הרבה סודות כמוסים יש באדם, הסתומים גם ממנו עצמו. היה אלחנני מה שהיה, אך הוא לא ידע, הזיותנית לא ניחשה, הבריות הקרובים לא פיללו. הוא שקוד על מלאכת המחשבת המרחפת לפניו בחזיון דמיונו. חזק ואמץ, מר אלחנני – היה לעולם קורא אל עצמו ובינו לבין עצמו, עבוד, עמול, ותמונת השלימות קום תקום. וכי מה תמונה, מעשי ידי אמן, תדמה ותשוה לתמונת השלימות. לא הרי הדיוקן של מדי יום ביומו כהרי דיוקן הסגולה, אשר בו יחוברו יחד להשתקף באספקלריה נאמנה כל יציב וכל בן יעף שבקלסתר, כל יסוד מוסד בו וכל תמרות החן והמתאבכים ועולים ממנו, כל ערבות הדשא המשתרעות עליו, וכל עדרי הצאן המשוטטים בין הדשאים, המכרכרים והמפזזים, כבשה אחת לא נדחה, שיה אחת לא נעדרה. זו תהיה מלאכת מחשבת בחינת לעילא ולעילא ובה מזיגה נאותה של חיי רגע וחיי עולם, תומים של טבע ואורים של שכל, גוית אשה במלואה, מכף רגלה ועד שער ראשה, אם כל חי, נושאת תנובה כאם אדמה, שופעת מפלי־בשרים כנהרות איתן, הרים לה ועמקים בה, כל אבר בה שד, ולשד כל פרי בה, אך תמיד חופת הטוהר, כתכלת השמים מעל להרים הירוקים, פרושה מעל לראשה. שכלו נמוג אך רוחו היוצרת גאתה. הוא שקד על מלאכת המחשבת בעוז־רצון ובעזות־פנים, בהתלהבות הנשמה ובדביקות החושים. היה שרוי בהלך רוח של כיסופים וגילופין. לרגע מדמה היה, ששכלו נעשה דק מן הדק, כחוט השערה דק… הנה… הוא רופף… והולך. אך אלחנני האדם גוער באלחנני האמן ונותן צו בקול: צור, צייר, ודום מההגיון. דום דום מהגות. דום.

הוא היה פנלופוס. הוא הגבר, אשר היה לו אורח כפינילופה האשה. בייחלה בצפיה מכלה עינים לאישה הנודד בדרכים: שרטט קווים ומחקם, צר צורות ועקרן לאלתר, בנה דמויות והרסן, חיבל בכל מה שהעלה בתבונת־כפיו, פורר כל שחבר. הוא היה פינילופה ובן זוגה הנודד בגוף אחד, כי רוחו היתה נעה ונדה ובדמיונו היוצר ניער ככברה את כדור הארץ של נשמת הזיותנית ומדד בשעלו את מפת עולם של פרצופה, על מרחביה ומרומיה, על ששת ימי המעשה ועל החגים והמועדים, על עפרות החול ועל רסיסי הזהב הנוצצים; עקר הרים וגילה עמקים ועמוקות, מזג צבעים ודמדם דמדומים, גולל אור מפני חושך ועשה בדמויות ימים כלילות. ערבב אמת וחזון, לווה מן הבשר ותרם לרוח, ואת הנאצל שפך על החומר, אחת ביקש אותה שאל, לעשות בלהטיו ולברוא קלסתר פנים, שאור הנערב מבין השמשות של הנשמה זרוע בו תמיד, וכל־כולו רחף, יצור הבינים, דמות אדם הממריאה אל המלאך או כרוב הרואה בחלומות התרקמות הבשרים, בריאה של נס, פלא שבדרך הטבע.

הצייר אלחנני היה שרוי אותם הימים בתחום הבינים, חי בדמדום ופועל כסהרורי, צמוד למלאכתו בהלום־חזון, שכור מיין הדמיונות; מוחו לא שבת ולבו אף בלילות על משכבו לא שכב. ימים עברו, שבועות וחדשים חלפו, וכוחו לא עמד לו לברוא אפילו בבואה קלושה מן הדמות שעלתה בחזונו. בשיחותיו המורגלות עם הצייר אלחנני היה מרצה לפניו את חלקי הסותר והבונה של המלאכה הזאת, וטוען לפניו בנועם הטעמה, שכל טרחותיו הן לעת עתה רק בגדר תכונה, חיפושים וגישושים, אתחלתות, טיוטות. עוד רב המהלך עד גמר המלאכה, עד פרשת ויכולו של תמונת השלימות. הנס שבדרך הטבע טרם התחולל, אבל בוא יבוא. אך טרם בא. לא התחולל הנס. אהה, רואה הוא בצרת לבו, כי גם טבע הענין מתרחק והולך ממנו, היינו, טבע המלאכה, כאילו משתכח והולך ממנו. הוא כעת מבין פחות בעצם מלאכת הציור מכפי שהיה בידו לפני כן. בשקידתו היתירה להגיע למצוי הדמות, חומקת הדמות עצמה. את הקו המושלם לא מצא, ותחת זאת נשתבש עליו הפשוט. הוא שכח את המלאכה פשוטה כמשמעה; נפגמו חושיו; כלי עבודתו שוב אינם נשמעים לו. הוא נושא את נפשו אל הגדולות, חותר לבחינת לעילא ולעילא, אך רוח האנוש הבינונית חותמה. זנח את רעות הרוח ואת הרהב של החברה האנושית, ונפל בפח חזיונות השוא והרהב האישי, לדמות את עצמו בן יחיד לאלהים, אחד אמן העליון, התופר במכחולו את חוט הראשית והאחרית, חייטו של עולם. איזה מעשה נואל לצייר דמות הדמויות, פרצוף הפרצופים, אשת הנשים. משל יש דיוקן, שהוא אוצר כל הדיוקנאות.

הוא ערך צייד על הצורה העליונה, רדף אחרי תמונת השלימות, והחיים ברחו ממנו. הזיותנית נצטיירה פרפרי־יופי ונקודות־חן, חלקי־ישותה, ניצודו מפעם לפעם במכחול האמן ועלו על הבד, עלו וירדו, נמחקו, נשחטו. אך גזירה היתה מלפני מר אלחנני הצייר, אשר נגידים ידבר תמיד, לבל תעיף הזיותנית את מבטה על הבד בשעת התהוותה של מלאכת המחשבת. יש דברים, סח מר אלחנני לזיותנית, שאין מראים אותם בהתהוותם אף לקרוב הקרוב. מצויים מבואות סתומים, פינות אופל, מדורות צרים כאלה, שאין בהם ריווח אלא לאחד. היחיד נכנס ויוצא. שניים לאו. הוא חייב את הזיותנית בהן־צדקה לבלי להעיף אף טיף־טיף של מבט לעת עתה על הבד, שהתוהו ובוהו שולטים בו. שתדע לה: תוהו ובוהו אף הוא מדור ליחידים בלבד. אין חברים לתוהו, כשם שאין שני מטורפים עושים שותפות אחת. הזיותנית עמדה בהבטחתה ולא הציצה. ואילו הציצה היתה בוודאי תוהה ונחרדת למראה הדמויות המוזרות, המקפצות ועולות על הבד. מר אלחנני עצמו היה סולד הרבה מנפלי־דמויותיו, מן השופכין המפלצתיים, שהיו פורצים לפעמים מתחת למכחולו, משל העולם הוא מערת פריצים, ודמיונו היוצר בית משוגעים. וזה אני במאמר המוסגר. יתכן, שאותם הימים כבר היתה דעתו משובשת עליו לגמרי; ויתכן שעדיין היתה צלולה ואף ברורה מאד. השגעון הוא, סבור אני, ענין שכולו פליאה; יוצא דופן מכל הגדרות והכללות. אי אפשר כלל לתחום תחומים בתוך מוחו של בר נש עד היכן מגיע בו שלטונו של ההגיון, ומהיכן מתחילה הסטיה מן השפיון. יכול ששתי הרשויות משמשות בערבוביה; ויכול שמתחולל באדם מעין חילוף משמרות, והוא עתים שוטה ועתים פקח. אף יכול שאדם עשוי להיות מטורף ויודע טירופו בבת אחת. כל הבלתי־שפויים, סבור אני, מכירים בטיב עצמם והם עושים את עצמם לחוכא ואיטלולא. וזה טעם הצחוק היוצא פרצים־פרצים מפי חסרי־דעה. אבל אין זו אלא בערות לדרוש את השגעון כחוסר־דעה. אדרבה, כיוון שמשתבשת דעתו של אדם, הריהי מרחיבה והולכת, מעמיקה ומחריפה. משל למה הדבר דומה, לעין המסתכלת באור השמש החזק, המכה אותה בסנורים, עד שאין היא רואה כלום. אבל עין מסונוורת זו אין בה שום צד השוה לעינו של סומא ממש. כך המשוגע מסונוור מאור השכל החזק ומה ענינו לשוטה חסר השכל? לכן, סבור אני כי מר אלחנני בימים ההם עמד ברום מעלתו של שכלו השופט והיטב הבין את הקלקול שפגע בו. בשאיפתו להשיג את הנמנע הגיע לידי כך, שנמנע ממנו כל הישג. רצונו בשעטנז הגדול; לחולל מעשי אונס בטבע, שאינה סובלת כלאים ומענישה כל עברין על חוקיה בעקרות. הנה הוא הענין. יש נדיר ויש תדיר, ואין זיווגים של השנים עולה יפה. אין מרכיבים קבע על ארעי וארעי על קבע. אלא שאם כך, אומרת האמנות, למה זה אנכי? כלום אין כל מלאכת מחשבת מלאכת זיווגין, ואין כל יצירה מעשי מרכבה?

אכן, אין האמנות רק מדרש הסמוכין וחיבור הקרובים, אלא גם מיזוג הניגודים והשגת האפשרי בתחומי שני ההפכים בנושא אחד. הטבע, והאדם בתוכו, כלול מיסודות הסותרים זה את זה. הסתירה מקיימת כל עצם. הנשמה מאוחזת בגוף; הצורה טבועה בתוך החומר הגלמי; האש בפתילה; האור בשמן. החיים שופעים מתוך ההיולי והנעורים פורחים לתוך הבלאי והזקנה. המציאות לעולם הולכת למות וכל היש מצעד על סף חדלונו. מה עשה מר אלחנני? הריהו תר וחותר אל יקר המציאות – ובין כה וכה המציאות חומקת ממנו. אין נוף בלי משיגי הגוף ואין רוחני בלי תערובת הגשמי הגס. החומר הוא צבת לרוח. הזיותנית אינה כולה יצר הטוב. יש בה יצרים רעים, תשוקות נאלחות. אמר מר אלחנני איש השכל הטוב אל אלחנני הצייר המהולל: בבקשה, מה לך מחפש רק אחרי האור הגנוז? צא וראה כמה סחי ותלאה צפונים במחבואי הזיותנית. הרבה קוים אתה מוחק, כי אימת המגושם עליך, אבל הרי את החיים הנך מוחק; את האמת הנך מוציא מהמשחק. היה גבר בעוז. אל פחד. צייר אותה בצביונה שלה, אשה כמות שהיא, דלילה אלוהית, כרוב נקלה, חן מדיח, יופי אכזרי, גן עדן בוער כגיהנום, מפלצת מעודנת, עדנה התלויה על חוט השערה של הבליה. כן, אשה כפי שהיא שדה־שלחים ושדה־בעל; אשת־איש ואשת־עם; גבירה לשפחה ושפחה לגבירה; חוה מצלע האדם, הנארחת בסתר לחברת הנחש, ובין מפלי בשריה נשמע משק השירה בפי מלאכי־עליון; בת טובים רבת תככים וצדקנית מרושעת; אכלנית וסרבנית; יפעה נלוזה. הנה כי כן, חוק לצייר, משפט לאמן הדיוקן לעשות עירוב תבשילין של הנאצל והמגושם, הנשגב והנקלה, לחצוב כל קורטוב יופי מתוך גושי כיעור. אין דרגה של עליית נשמה, שלא קדמה לה שכיבה למעצבה בשפל המדריגה.

מה מאד נחרד ונשתומם אלחנני למראה הצורות המעוותות, שקפצו לרגעים על הבד מתחת למכחולו. היו מהן שעוררו בחילה ונשאו עמהן בזוי לצלם הנשיי. דומה היה עליו, כאילו ליצן רע עומד על גבו ומושך במכחולו לשפוך על הבד דמויות נעות ומפלצתיות. קו לכאן וקו לכאן – והנה פרצוף אשה המונית יוצא לשחק לפניו; מחק כל שהוא – ודמות פתיה או זקנה בלה לעיניו. לא הבין אלחנני מה מעשים מתחוללים לעיניו, ולפי שלא הבין השיאו יצר תקיף לצאת לקראת הנחשים ולחולל במו ידיו תעלולים משונים. הוא לא יצא מתחומי הדיוקן, כפי שהוא מסוייג בגבולות טבעו, ואף על פי כן כמה מרובים ומוזרים היו צאצאיו ובבואותיו. הדיוקן הזוהר היה כביכול בהריון מתמיד, ורוב עיבוריו רעי־מראה, גלמי־כיעור, משחתי־מזג, ברואים נקלים ומחפירים. אהה, אף סבר פני היצאנית לא נעדר בתוך ערב הרב של הפרצופים הבליעלים. הוא רגז, זעם, חרק שן וזעק חמס; אמנם, זעקה ללא מלים; בשפתיו לחש: חמס, חמס. אך חשקו למלאכה לא תש אף במעט. אדרבה, מפעם לפעם היה גובר חילים להדביר את צלמי הרוע, לבערם מן ההויה, למגרם ולשברם, לעקרם מן השורש. הוא מקדש עליהם מלחמה במכחולו, מוחק ומגרד, משבר קוים, עוקר תגים, מתקן פגמים, משמיט קוץ של כיעור מכאן ומשכן נקודה של חן מכאן; זורע אור של פיוס על כל כתם אופל, מוזג רסיסי אצילות לתוך הויה עכורה והופך כל קמט ועוית של חולין לציר מבשר שבת ויום טוב. אדיר חפצו היה לשוות לתמונת השלימות מסכת של קיום עובר לחג, של חיים על סף החג ושל מציאות, שבה החג בכל רגע ורגע הנה הוא בא. היטב ידוע מר אלחנני, כי החג שכבר בא שוב אינו חג, אלא סמוך הוא למוצאי החג. החג הא חג רק בפרוס החג, כשם שחן האור בצפיה אליו, ולאו דווקא בו גופו. ערב חג ארוך כציר תמונת השלימות היה משא נפשו.

כיוון שנצנץ במחשבתו רעיון הערב הארוך, נתיישבה עליו דעתו במקצת מן הפחדים, שהגיחו מן הצלמים הגועליים, שזנקו בפחזות מבישה ממטמוניות קלסתר הפנים של הזיותנית.

הוא מצא טעם ונימוק לצידוק הדין, אף על פי שכל הדמויות הנתעבות שופעי הכיעור והרוע שרויות כולן ומקופלות כביכול בתוך פנימיות פרצופה, אין אלו פרצופות שלה ולא בבואת נפשה, אלא קליפות ונרתיקים הגונזים בתוכה את החן הנאצל. היופי כך הוא עשוי: סולם המעלות, שכל מדריגה לעצמה היא חומר היולי, מתוכו נחצב היופי, אך החומר ההיולי על שום שהוא חומר עכרורי נותן טעם לפגם במעלה ועושה אותה לגבי העליונה חולין. בזכות החולין טועמים טעם של ערב חג בכל מעלה ומעלה. כל העריבות והמתיקות של מלכות היופי בערב הזה. הכיעור הוא שמש נאמן של היפה. רק חוט השערה דק מבדיל בין גס לנאצל, בין היפה לכיעור. זה משהו הבונה הכל. כוחו של אמן לדלג ולקפץ על המשהו הזה, ואין האמנות אלא שליטה על המשהו. עוד אחת מעט הוא יקפוץ יגיע, ישיג. אלחנני. זכור ואל תשכח, אתה אמן רם המעלה, חד בדרא, אין כמוך. קום ועשה. עמול. עמול. אל רתיעה.

הזיותנית לא קיימה הן־צדקה. היא הציצה בגניבה. בקשה סליחה; עיניה זלגו דמעות של התנצלות. לא יכלה לעמוד בנסיון. הנחש הסיתה לנגוע במבט עין. וכי מה סבור היה החכם שלה, שהיא תעצור כוח ימים רבים, שבועות וחדשים, להדיר את עצמה הנאת־מבט מתמונת השלימות? וכי כוח ברזל כוחה? אשה היא וסקרנית. לאחר שהפיסה מקצת את דעתו בכמה פסוקי וידוי ועל חטא, הטיחה לו גם כמה דברי כבושים. הוא מכל מקום לא היה צריך להביאה לידי הניסון החמור. הוא לא היה צריך לחייבה בהן־צדק… קל לו לומר לבלי להציץ. העינים הן ברשות עצמן, ואי אפשר לצוות עליהן. היא לא יכלה עוד להאריך את רוחה. ולאחר שגמרה עליו את פרשת הרוגז, פתחה לפניו דף מן התוכחה בספר נפשה.

הכי באמת צפים מפעם לפעם בקלסתר פניה פרצופים גועליים כאלה, כפי שהם מנצנצים לעתים על הבד לרגל המלאכה אשר לפניו? עתים היא מביטה ואינה מאמינה למראה עיניה. הזאת היא, או יצור דמיונו, השוגה בהבלי סחי ומיאוס? האם כזו יראנה בעין האהבה או בעין השנאה הרעה? היכן ראה מימיו פרצופים נשיים גועליים כאלה? סבורה היא כי רק בדמיון חולה עלולים להופיע ברואים משונים שכאלו, שהנפש היפה סולדת אף להעיף מבט עליהם. כעת מבינה היא משמעות השמועות המשונות, שהיו נמסרות בשעתן מפה לאוזן על אודותיו, ואף אליה הגיעו. צעירה היתה, פתיה שכמותה, ולא תפסה את ענינן. לא השגיחה בהן. סבורה היתה, שהבריות מרננים אחריו כל מיני בדותות מתוך שמקנאים בו, שהוא מאושר ומהולל כזה. כסבורה היתה, שהבריות מתאווים תמיד להוציא שם רע על כל אנשי השם ולטפול עליהם מידות מגונות… סטיות מיניות, נגיד… כדי להוכיח, שאמנים גדולים אם לאו דווקא אנשי־מופת בחייהם הפרטיים… לכן הם בודים כל מיני רכילות… והנה מתברר, שאם הבריות מרננים, סימן הוא שיש יסוד לכך. לא כל השמועות קלוטות הן מן האויר.

– מה דברים היו מרננים אחרי ומה שמועות שמעת? שאל ברוב תמהון. מימיו לא הגיעה אליו שום שמועה רעה על אורח חייו. – דברי רכילות אלה, שאת רומזת עליהם, אימתי שמעת אותם?

– לפני זמן התוודעותנו… ימים לפני כן… שמועות רבות היו מתהלכות אז בין הבריות על אודותיך… בדברים שבצנעה.

– מה משמע בדברים שבצנעה… שבצנעה? – הביע את המלה ואף חזר עליה בשפתיו כביכול, כמי שפגעה בו כויה והוא ממשש בידו את מקום הכויה, כאילו משישה זו עשויה להמתיק קצת את הכאב, ולאמתו של דבר היא מחריפה אותו – מתאוה אני לדעת מה הן העבירות שעברתי בדברים שבצנעה… שבצנעה. – שינה ושילש את המלה המחרידה, כמי שחוזר ובודק במגע ידו את מקום הצרבת, כדי לברר מפני מה מגע בצרבת מגביר את הכאב.

הזיותנית פתחה את פיה במעין בולמוס של דבוּר להטיח בפניו את כל המדוחים ומעשים־תעתועים בדברים שבצנעה, שהשמועות זקפו אותם על חשבונו. משל אותו מטען גדול של רכילות ולשון הרע, שנשאה בחובה במשך כמה שנים, מבלי לבטאו ברמיזה בפני בן־זוגה, ששימש נושא להם, תקף עליה בבת אחת ותבע לעצמו פורקן במלים דחופות ומבוהלות ובדברים מתלהמים. היא הברה, התמה, החפה מכל דעת דבר כביכול, שלא השמיעה עד אז באזניו שום מלה גסה, שטהרת לשונה במלים מבוררות, כשרות וצנועות, נקיות מכל רמז של דופי, שיקפה לפניו כבראי מלוטש את נקיון דעתה וכשרות נשמתה, יצאה כעת אליו במענה־לשון גס כסובין, יבש כעצמות, אפור כיומיומיות. היא קראה לדברים בשמותיהם כמלומדי מדע בדיוניהם המקצועיים ו… כהבריות הללו, שעסקי מין הם מקצועם המפרנס. מנתה לפניו אחד לאחד את המעשים המגונים, שטפלו עליו, ופרשה אותם בניבים של ימות החול ואף של ימות השוק, נטיות שלא כדרכן וסטיות רעות מאד… הלא הוא שונא המין הנשיי משום איזו אהבה נכזבה, שפגעה בו בצעירותו ועשאתו מר נפש. ועל שום כך מסתמא היה רווק רוב שנותיו… אף אמרו שלא על שום כך בלבד…

– ואלא על שום מה? – שאל בסקרנות של מי, שידו חוזרת ונמשכת למקום הכויה.

– על שום, אמרו עליך שקמצן גדול אתה… ולא על שום כך בלבד.

– אלא על שום איזה טעם נוסף? ומהו הטעם?

– על שום… שאתה עוגב על גברים… זה היה קול שאינו פוסק.

– אף מידה זו מצאו בי? ואת כעת עומדת ומריקה את כל דברי הניבול ההם באזני, ואינך מעלה כלל על דעתך, ששמצה זו וכל דברי הבלע האלו לא יצאו אלא ממקור חמת זוחלי־עפר על בעלי הכנף? וכי אינך סבורה, שכל רכילות ולשון הרע הן דרך הטבע גם שקר?

– כסבורה הייתי כך, אבל איני בטוחה כלל בכך. וכי למה להם לבריות להמציא בדותות? עתים סבורה הייתי, שהבריות שמו עליך עלילת דברים ואין כל ממש בדיבותיהם… אך מה אומר ומה אדבר כעת, לאחר שהצצתי פעם, ועוד פעם, כמה פעמים לא יכולתי לשלוט ברוחי והצצתי, לדמויות הנקלות שבהן ציירת אותי… בכולן אני בליעלית, גועלית, תאוותנית נבזה… אשה פרוצה… חימת מלאה…

– הסי – צעק בנהמת־זעם.

– כיוון שאתה עודך מעיז להסותני הנני ואדבר… דבר אדבר. לתוך אזניך אצעק. על כרחך אשלח את דיבורי, שיהיו חודרים לתוכך לכליות ולבטן. שתדע לך… לבלי להטיל זוהמה בדיוקן… נאהבתך. לא רעיתך ובת זוגך אני, כי אם נאהבה אני לך. רק בנאהבה אפשר לחלחל לתוך פרצופה מיאוס וזיהום הרבה כל כך… לצייר דמויות מפלצתיות כאלו אי־אפשר כלל מפרצוף של רעיה, שנושאים אותה כחוק וחולקים לה כבוד כראוי לבת זוג. כך עושים לאשת חיק שהיא פלגש… פלגש אני לך ולא…

הוא עמד דומם, מבוהה, כאילו נהמם מעצמת המהלומה עד לשיתוק. סבר־פניו היה ריק ועיניו דעוכות. דומה היה אותה שעה, כאילו בינת־אנוש נשתפכה מתוכו החוצה כדרך שזונק במרוצה מתוך הפצעים שטף־דם. אך לגודל הפלא לא פגעה המהלומה העזה במיחוש שבמוחין ולהחריפו ביותר עד כדי לטרף עליו את דעתו. משער אני, שהשפעה רפואית יצאה דווקא מן המהלומה על המיחוש שבמוחין. מסתמא, סבור אני, ניסוג לו המיחוש הצדה ונחבא לו מפאת הזעזוע, שנגרם למר אלחנני במלואו. פעמים אחד שוכב משותק במיטתו, כיוון שפרצה שריפה בבית ורכושו הדל נהפך למאכלת אש וכל היקום מתחת רגליו נשמט, הריהו קם לפתע ומהלך ברגליו כאחד בריא וחזק. השיתוק חלף והלך לו מפאת אסון העולה עליו. הרבה מחשבות משוטטות בראשי על ענין זה. פעם קראתי מעשה שהיה באדם אחד בעולם העתיק, איני זוכר היכן קראתי, ומה שמו של אותו אדם, אף אינני יודע אם זה היה איש חי או גבור אגדי, שבינקותו נידרדר וצנח מעל מקום גבוה ורק כפשע היה בינו לבין ריסוק־אבריו. כיוון שלא פרחה נשמתו מעצמת הנפילה נתרחש לו נס, ועל ידי הזעזוע, שנגרם לו, נעשה גאון־עולם. פעמים פועל הזעזוע לחדש רוח נכון באדם ולעורר בו מעין המתגבר של כוחות חיים, בדומה לרעידת הארץ המקיצה כוחות גנוזים בבטן האדמה להוציא צמחיה דשנה להפליא. משום כן יתכן לומר שהתדהמה, שנגרמה למר אלחנני על ידי פרץ דברי השמצה מפי הזיותנית, שימשה לו במידה כל שהיא סם מרפא למיחוש המוחין, וכוננה בהם את כפות המאזנים של חלקי הסותר והבינה המעורערים בהגיונו, ואכן, קמעה־קמעה לבשו פניו הבוהים סבר הרה־חימה ובתוך עיניו המרוקנות צמחה ירוקה משולהבת, מאדימה והולכת, ממנה ניתזים זיקוקי דם ואש. ידו כאילו פעלה על דעת עצמה וזרקה בחמת זעם את המכחול שבתוכה ובנענועי גוף געה פיו בנהם:

– ואת, יונה תמה, גנזת בחובך במשך ימים, שבועות, חדשים ושנים את כל דברי הבלע האלה, את כל הרכילות הזאת, שלשונות רעות הפיצו על אודות האיש שהוא קרובך.., עצמך ובשרך… ולא ספרת לו אף פעם, אף לא ברמז כל שהוא… לא פצית פה… בלבך שמרת את הזוהמה הזאת… בלבך… לא גלית את אזנו כדי שיסיר מעל עצמו, אם אפשר, את גל הדיבות הזה… שמרת ענין זה לעצמך… החזקת אותו במסתרים לשמש בו כנגדי לעת מצוא… חרב החזקת בהיחבא מתחת לכנף אהבתנו, למחצני בבוא העת… לעשות נקמה בי. עשית לך מחתרת במחיצתי… יונה תמה את למראה עינים, ושבע תועבות בלבך, עמי ראית חיים בתענוגות ועלי חרשת מזימת־מות. ארבת לי כל הימים. הה, בגידה, הה, מעל. איכה אשר זאת?

למרום נשא את כפיו המרעידות בעוית, נשאן למעלה למעלה, ואף כל גופו כאילו נתלש מעל הקרקע והתרומם למעלה, עד התקרה, ועיניו הנסוכות שגעון שוטטו ברחבי התקרה כמחפשות בה וו, מסמר, וגנח עמוקות:

– עמי התהלכת, עמי ישבת, עמי שכבת, ותחת כבודי האנושי חתרת. באזניך עשית קשר עם הלשונות הרעות. את הקשבת. עדות גבית. חומר־אשמה כנגדי אגרת. את החרב לטשת לנעצה בי בבוא העת. הה, בגד, הה, מעל. איכה אשר זאת?

רגעים בזעמו; פניו ברוגזם; עיניו בנסך הדם; פיו בזעקת־שברו; מליו בפרץ־געשן. אך לפתע פתאום נשתנה טעמו וכל שצף־קצפו פג. עיניו נתלחלחו והפיקו ארשת כניעה של בעל־חיים מוכה וחיוך של נאשם בעיניו צמח בשפתיו, שטף ועבר כאלומת־קרנים לכל ארבעת כנפות פניו, נעימת תחנונים חלחלה בקולו, וכל שיחו נעשה צקון־לחש:

– הגידי לי רעיתי, יונתי, תמתי. למה עשית לי זאת? למה התנכלת אלי? מפני מה התאכזרת לי ככה? על שום מה שמרת בלבך ימים רבים דיבת הבריות עלי ולא גלית את אזני אף פעם מתוך חרדה לכבודי… אילו הבאתיני בסוד הלחישות הרעות, אפשר הייתי מטכס עצה לרחוץ בנקיון את שמי וכבודי, להסיר מעלי לזות־שפתים. למה למה עשית לי ככה? הסבירי לי בשים שכל… אני מסוגל להבין דברי שכל… אף לסלוח, אם בשכל…

היא עמדה דמומה, הלומה. פניה הנקיים מכל שמץ דעת דבר הפיקו יסורים של נפש רצוצה, הנסחבת ביד חוקר אכזר לתוך כור הענויים, להציל מפיה גנזי דברים, שאין לה כל מושג עליהם.

– איני יודעת למה – יצאו מפיה מלים מלוחשות, כשניים הנעקרות במלקחים.

יד החוקר האכזר היתה עוד נטויה.

– אולי זאת תגידי לי, אם אשאלך… בתום־לב הגידי לי… מה הרהורים צמחו במחשבתך אז… אז… כשהשמועות על אודותי הגיעו לאזניך… האם השגחת בהן? האם הטלת בהן פקפוק לפחות? האם האמנת במקצתן וכפרת במקצתן? משום חשש אמיתותן מאסת בי, או להיפך, סיטרא דמסאבותא זו, שהעלילו עלי, היא שמשכה אותך להתקרב אלי? דברי אלי לו הפעם, ולא בלב ולב… משתוקק אני לדעת זאת למען אבין מי אני מי את ומה מעמדי בעולם…

– איני יודעת.

עדיין עמדה לו טביעות עינו החדה לבחון כליות ולב. היא באמת לא ידעה. אפילו כשפתחה את פיה לדבר היה מראה פניה כאילמת או… כסהרורית. לא היתה אדונה לרוחה. לא היא היתה היא. אך קולה היה כולו שלה. מדמה היה, שהוא רואה את קולה ואד חמים עולה ממנו. קולה שוקק תמיד חום. כל הגה היוצא פיה לו צלצלי תרועה כשל נשיקה. תגיד הזיותנית מה שתגיד, תגיד בלהה, מתלאה, הלקאה, חלחלה, תדבר חמס, תשלח לשונה בכל הקדוש, כל אומר היוצא מפיה הוא נשיקה לעולם. קולה אומר שירה אף בשעה שפיה מלא אלה וקללה. רוח באנוש מי ידע מסתריך? אשה יפה מי יתכן את רוחך? את בת השטן – והאלים יאהבוך.

מר אלחנני נתן את לבו אותה שעה להבין ענין זה בשים שכל. העולם דו־פרצופין הנהו. זהו הענין. כל עצם הנהו הוא־ולא־הוא בבת אחת. כל דמות היא כפל־יש. רעיונו הוגה תמיד קומותים. אדם, אתה צריך לטפס תמיד במעלה הקומות של זולתך. תמה היה: כפל זה למה? משום מה אחד אינו אחד, אלא שנים? דומה היה, שמתחוור לו, מה טעם צמח סדק במוחו, הגורם לו מיחושים קשים. זה הוא גופו מתפלג והולך להיות שניים בפועל.

מר אלחנני, לחש לו הרהור אותה שעה, שוב אינך אחד. אלא זוג. חיוך רחב של קורת־רוח השתפך בפניו.

הסתכל וראה, שכל העצמים עמדו וכפלו את עצמם.

– כמוני כמוהו. תכלת – תכלת – קרא מר חזקוני דובי וגעה בצחוק, המטפס ועולה על גבי עצמו קומה מעל לקומה.

על כך ענה ואמר מר פלמוני:

– אין הנדון דומה כלל לראיה. כבוד מעלתו מר חזקוני דובי רואה כפולות, היינו, מלכתחילה רואה במקום דבר אחד שני דברים. ואילו מר אלחנני ראה בעליל דבר אחד, עצם אחד, אדם אחד, אך שכלו הגיד לו, שאין זה אחד אלא שנים. וזהו ענין אחר לגמרי. העין רואה אחד, והשכל אומר שנים. הדברים לא נתפלגו בממשותם לעיניו, אך השכל הטיל בהם פילוג. זהו, אם לומר זאת, כך הוא. כגון למשל שנוטלים גרזן ומבקעים עץ אחד לשנים. כך יש שהשכל פועל כמו גרזן. אני עצמי מרגיש. יש וחוטב עצים צומח לי בראש והוא מבקע ומשסע לי כל דבר.

– אצלי זה לא כך. אצלי פעמים דופקים לי מסמרות לתוך המוח. הך הך – קרא סבוראי בעינים עצומות ושרבב לשון.

– אצלי לא דופקים מסמרות, המסמרות צומחים לי מתוך הראש – קרא מר אלימור – ואני על זאת מקפץ והולך לנער מתוכי את המסמרות.

– אני לא כך אלא כך. אני פעמים סבור שהאדמה מצמיחה לי מסמרים מתחת לרגלים, לכן אני מתרומם ופורח באויר ואין מסמר פוגע בי – סח מר אויראי בשיח חרישי עם עצמו.

פלמוני שנהג תחילה אורך־רוח באנשי שלומנו, שנכנסו לתוך דבריו, בא סוף סוף לכלל רוגזה בשל הידידים המפריעים לו בקריאת המגילה. הוא נזף בהם:

– בדקתי ומצאתי שיש בני אדם בעלי דמיון מופלגים. קלקול כל שהוא, ששומעים בסיפור המעשה על זולתם, מיד הם תולים אותו בעצמם. דמיונם משחק לפניהם וכל תחלואה ומתלאה הם מפשפשים ומוצאים בעצמם. כל מרעין בישין הם ממשיכים על עצמם. נפשי סולדת מבני אדם אלה. חששנים הם, טורדנים לעצמם ולזולתם, טרחנים וכרכרנים. אין הנידון דומה לראיה. אתם, רבותי, שוגים בדמיונות. מה לכם ולמסמרים בראש? לא שמענו תחילה מכם בענין מסמרים ולא כלום. מה שאין כן הצייר המהולל מר אלחנני, שמשור נתקע לו בראשו והיה מנסר ומנסר ואינו פוסק מלנסר. הוא מושך במכחולו, והמשור מנסר לו. הוא מערבב סממנים, והמשור מפריד. כל מה שהוא פועל משמש לו המשור כוח הפועל לסתור. זה היה עסק ביש באמת. מה יאמר ומה ידבר ולפני מי יסיח את צרת לבו? שמא באזני הזיותנית. הלא היא רעיתו. לרעיה אין מספרים כל כגון זה. הרעיה חברה היא להתחבר עמה, ולא שום ענין אחר. לא שפר חלקו באותם הימים על מר אלחנני. אך הוא בן־חיל הוא, אומר אני. החליט להחזיק מעמד וכן עשה. החזיק, הבחור. הוא עם נפשו שח, וכך אמר: זוג אני וזוג אהיה. שני פלגי־גוף בי. פלג גוף אחד אינו שפוי; פלג גוף שני הוא חכם מחוכם. בפירוש זכר, שזה שמו בפיה: חכם שלי. חכם שלי, סח לעצמו, אתה חכם וחכם תהיה עד הסוף. משוגע בסתר וחכם בגלוי. אני מעלה דברים אלה על הנייר, כאילו עמדתי במחיצתו ועל פתחי לבו ישבתי. ואני כל זה מפי השמועה. אולם בטוח אני, שכך היה המעשה. והוא באמת נטל את המושכות בידו ונעשה רב החובל של אני השיט שלו, כמה שאומרים. המשיך סבר שכלי על פניו ושחקת נחת על שפתיו ועיניו הביטו בהגיון רב. הוא היה בר דעת לגמרי. תמה היה, שהיא נצבה לפניו מכונסה ומצונפה ועיניה נבעתות, כחוששת מפני תקף או תקיפה או התקפה, ואיני יודע כיצד להגיד זאת. היא היתה מאד נפחדה. והוא אליה במתק שיח:

אל תראי מפני. אני אליך שלום אדבר. רק תחינה אחת אפיל לפניך, יקירתי… תגידי לי, זו היא בקשתי, מה יש בלבך עלי כעת, כפי שאני עומד אצלך ומביט אליך בעינים נושאות שלום, שלום, מה את חושבת בזה הרגע על אודותי?… האם יש ממש מעט… נא, קורט אמת… גרגיר קטן של אמת… בכל השמועות הרעות שהתהלכו… המתהלכות מסתמא עד היום. תגידי לי בתום־לבב.

היא חייבה עצמה הפעם למתינה רבה. צללית של תוגה פשטה על פניה. וזה היה סימן שהיא נמלכת בדעתה. אזלה נהורא מעליא מפניה, משל עננה קלה כסתה את שמש נשמתה. ואף זה היה סימן, שהיא הוגה רעיון. לא בכדי היה אלחנני מומחה גדול בחכמת הפרצוף. היטב הכיר בזיותנית תכונה זו, שכל פעם שהיא נתבעת לייגע מקצת את מחשבתה, מיד אור פניה מתמעט, משל שכלה משמש לה מקור קדרות. שעה ממושכה, שנראתה ארוכה מדי לרוחו המתוחה, שקלה בדעתה ואמרה במעין תוקף בטחון:

– איני יודעת.

הרבה אנשים מכיר אני, המביעים “איני יודע” במעין תוקף של ודאי. משונה מאד. דברים משונים ומתמיהים ביותר מצויים בעולם. ואילו באתי למנות אפילו את מקצתם איני מספיק. אלא שאיני פטור מלהזכיר כאן במאמר המוסגר שניים־שלושה מהם, המתמיהים הרבה. תמה אני: למה אנשים אומרים “איני יודע” כמין בשורה לרבים, ואת ספיקותיהם הם מביעים בבטחון־יתר, ואת חסרונותיהם הם מפרסמים ברבים בנעימה של החזקת טובה לעצמם; וכשהם רוקקים הם עושים זאת טרזנית בהעמדת פנים של מי שעוסק במלאכת מחשבת; ועד שמשמיעים מלה גסה הם מקדימים בקשת סליחה מאת השומעים. ממה נפשך, אם ניבול פה הוא עבירה, מה מועיל בבקשת הסליחה. ועוד תמוה בעיני: למה אנשים מפיחים עשן מפיהם בסיגריות, ומה שכל יש באספי הבולים שלהם. אבל יש דברים מתמיהים במידה רבה מדאי, מלפרט אפילו רק מקצת מקצתם.

הזיותנית! היא אמרה איני יודעת, ובאמת היתה אינה יודעת. אפשר אי אז ידעה אף ידעה, אבל אותה שעה, שאמרה איני יודעת, היתה באמת אינה יודעת. לא אמרה שקר ואף לא עשתה שקר בנפשה. מלך פורץ גדרים. מלכה לא כל שכן. מלכת היופי על אחת כמה וכמה. יופי אינו משקר לעולם. השקר אסור מטעם החוק. אולם היופי נעלה מן החוק. הוא הלאין־חוק. הכיעור הוא החוק. לכן כל היוצא מפי היופי הוא אמת ויציב. הזיותנית מלבד שהיתה יפת תואר חוט של תום היה מתוח על כל גרמי גיוה ומערכי רוחה, וכל הגה שלה צף ועלה מתוך תהומו של תום. וזה לי לעצמי מאמר המוסגר. רזי לי. בענין האמת והשקר. פרשה זו מנקרת תמיד במוחי, תמיד, תמיד, תמיד. מהו עולמנו? עולם האמת או עולם השקר. תמצא לומר: השקר. היתכן? הכיצד שקר קיים? והיאך יעלה על הדעת שאלהים יקיים עולם של שקר? תמצא לומר: עולם האמת הוא עולמנו – היכן הוא האמת, בחוצות? בשוקים? בבתי המשפחה? על הדוכנים? במורשונים? בכתבי העת היומיים, הקרויים עלונים והם לאמתם עלים נדפים, שריח השקר נודף מכל שורה, מכל מלה, מכל אות? כן, היכן האמת. שמא בכנסיות בפי המטיפים, המדברים בשם שליחים מימי קדם, שאלהים עתיק־יומין נתגלה להם והם בשגגה או בצדיה מרחיקים עדותם? וי, וי, היכן היא האמת? לא מארץ תצמח ולא על גפי מרומי קרת תתנוסס. דוכן הנואמים יאמר: לא בי היא. אלמימר הכהן צופה מבוייש אלינו, כאשר נתקרב למחילתו לחפש עליו את עקבותיה. לשוא נתלה את עינינו אל הפיאה הנכרית של השופט להיאחז בציציותיה במצעדנו על עברי פי הפחת של השקרים, כדי לצאת למסילת האמת. אף אם נכה על הכפתורים ונרעיש את הספים של כל המקדשים, של בתי התפלה לאלהים ובתי המדרש לתורת האל, והמכללות שבקתדראותיהם מכהנים רבי החכמות והמדעים, לא נגלה מקום מחבואה של האמת. והיכן היא האמת? כלום אי אמת כלל, לא היתה ולא נבראה, וכל ענינה הוא להד"ם? כלום עולמנו הוא באמת עולם השקר? אין עולמנו עולם השקר. ממה נפשך, אם עולמנו הוא עולם השקר ואין אמת כלל, אף השקר איננו. אין השקר שקר, אלא על שום שיש מציאות לאמת, כשם שאין החושך חושך אלא משום שיש דבר שונה ממנו, המכונה אור. מתוך הדבר אנו למדים על קיום השונה. השונה מקופל בתוך הדבר. האמת מקופלת בתוך השקר. האותיות אלף מם תו מאירות מתוך האותיות שין קף ריש. אותיות אלו מאוחזות בתוך אלו ואותיות אלו מאחזות את אלו. אילולא יש מציאות לאור הרי החושך אור. זהו. אור. מאופל. האור גנוז בתוך האופל. יצורים הצומחים בתוך המאפליה רואים את החיים בתוך החושך, עושים את נתיבם בין הררי־אופל ואינם תועים, לפי שפנס האור מקנן בחובם. הם נוהרים בתוך האשמנים לאור עצמם. הזרחן שבהם מאיר להם. נמצא, שהחושך הוא אורם. וכך בענין האמת. במקום שאין אמת, השקר על כרחו זורח מתוכו. אין עולמנו עולם השקר. והיכן מקום שכינתה של האמת לכל שוחריה? בעיה היא ותהי לבעיה. איש חלוש הדעה אני, מוחי רופס. מה שקוראים מוח בקדקוד הוא אצלי שן חולה נעה… איני מעלים מעצמי: מוחי הוא בבחינת גר ותושב. רגע הוא עומד על מכונו ורגע הוא עריק. הוא לובט לבטים. לא לי מר טרפון – זה שמי. ברקאי. הייתי פלמוני והנה אני מר טרפון. שם מצויין ההולם אותי יפה. לא לי, מר טרפון, לפתור בעיה עולמית כזו. אני באמת איני יודע היכן מקום האמת. אבל אני בטוח בהחלט שיש אמת. מוכן אני לעלות על כל הגגות ולקרוא יחד עם כל התרנגולים בעולם: קוקוריקי, אמת יש; לנבוח עם כל הכלבים שבעולם: הב, הב, יש אמת; ולנהום עם כל הדובים ולשאוג עם כל האריות: יש אמת. אך לאמת אין מקום. לאמת יש רק אדם השוכן בתוכה. בכל קופה של תבן יש גרעין של אמת; על כל ערימה של אשפה יושבת אמת; בכל פעיית עולל יש אמת; ובכל שוועת היולדת בציריה יש אמת; ובכל נשיקה מצלצל קול האמת; בכל יש בבואה של אמת. אכן, משולה האמת לבבואה שבראי. זו נראית ואינה נאחזת ביד. כל הרודף אחריה אינו משיגה. לכן, סבור אני, אין אמת ויש אמת. אין אמת דבר, אשר ייאמר עליו כי הוא זה. האמת היא זרחן. בכל מקום מתנוצץ, שם היא. אין אמת מציאות לעצמה. היא נוגה־נגדו של האדם. ויותר מאשר בכל העצמים שבעולם זורחת ונוגהה ונוצצת האמת בתום. לכן כל שהוא צף ועולה מתוך עיצומו של תום, מתוך איזור או אוצר אי הדעת שבנפש – כן, יש אוצר אי הדעת, כפי שיש אוצר הדעת, והוא אוצר התמימות, העמוק לאין שיעור מאוצר הדעת, קדום ועתיק יומין ממנו, פורה ומפרה ממנו, נושא ברכה ואושר ממנו – מתוך הבתולים הנצחיים של הרוח – כן, יש בתולים אף במוצאי הבתולים, יש בתולים החוזרים ונשנים, יש מעין הנובע של תום בתוליי בנפשות נאצלות, שאינו מכזיב אף עד זקנה ושיבה. ואני סבור, שענין הבתולים, שאינם פוסקים אף בתקופת האמהות, הוא סוד גדול ועמוק. והוא סוד ליודעי חן. רוח אנוש בכל הזמנים היתה משוטטת כדבורה מסביב לפרח מסתורי זה. הרבה דבש מתוק ומרירי מאד אצלה לנו דבורה זו. אויה, אני מסתבך ומערבב ענין בענין. מוחי לובט לבטים. – אני על האמת סח, על האמת השותה ממעין התום. ברקאי! אם כך, יש אמת. כל זמן שיש תום ותאום ותהום, יש אמת. מצחיק מאד: מגבעות בעיות עולם אני חוזר אל הזיותנית. בה קנן התום המושלם, אשר כל אחד מצופיו אומר: הוא תאומי ותהומי. מוזר הדבר, כל הרואה את הזיותנית אומר לה בסתר לבו “הרי את מקודשת לי”. כל הגברים נתנו עינם בה ואמרו לה “הרי את”. אך כלום יש אומר בלי אוזן קשבת לו? יפת־תואר היא גם טובת לב וטובת עין, נושאת אושר לכל. לכן, סבור היה מר אלחנני, שהזיותנית לפי טבע ברייתה היא אשת עם. קהל המון עמים אומר לה “הרי את”. והיא לה יונה תמה.

הסתכל מר אלחנני הצייר המהולל, רבן של טביעות עין במבטו החודר כליות ולב, אל פני הזיותנית, ואף אל אדי החום והתום הבתולי, המיתמרים ועולים מקולה בדברה “איני יודעת” ונתחלחל למראה, כי הנצבת נכחו היא אמתית עד תהום ותום בה לאמתו; כי לא אחת הנשים היא, אשר תשבנה בבתוליהן רק עד אשר יבוא הגבר אליהן לקרוע מעליהן את הלוט, ולפרוש במקומו את פרוכת הקידושין; לא אחת הנשים היא, אשר אין דעת בהן היא רק פתיון לגבר לפרוש חכה, עד כי תמעדנה רגליו לילך עמה אל החופה; לא אחת הנשים, אשר חוט של חן המתוח על פניהן הוא פרגוד של משי, תקות חוט השני ואשר מחבוא להן עד יעבור טעם הדבש המתוק מן הירח הנוטף דבש. לא הזיותנית אחת מהן. כי תומה הוא מבוא סתום וחנה מסך הברזל ובתוליה תעמודנה בעינן. כל עוד רוח חיים באפּּה. אויה, מה יאמר ומה ידבר אליה ועל אודות מה ישאל את פיה, היא הטהורה כבדולח והחזקה כחלמיש, אשר כל טפח משי בה הוא חומת פלדה גם בהפיחה כזבים, טהורה היא ככרוב ותמה כיונה. לא עליה חלים חוקי האמת והיושר ולא למענה נכתבו עשרת הדברות, ולא ממנה יידרש דין וחשבון ולא היא בהרי את לי. היטב זכר, כי במעוף־מבטו הראשון עליה ארשה לו לאשה ובסתר לבו סח לה “הרי את שלי”, והיא לא היתה שלו כי שלו. על שום שהיא לאלתר שלו, שוב אינה שלו עולמית, לא נועדה זאת לאחד, כי יעודה היא לכל, כשמש הנושאת צדקה לכל, כזמר המנעים לכל, כתמונה אשר כל רואיה חיים זכו עמה. הכי יתן עליה בקולו כרעם: דברי, שקרנית שכמותך, דברי אלי אמת עד תום, אשת עגבים; גלי לפני לבך, אשה סוררה, אשת רכיל, נוטרת ונוקמת? מה יגיד לה לקלוע אל המטרה והיא, לשים תחבושת על המכה הטריה, על הפצע שנגלע בלבו ושלא יגליד עוד עולמית? הלא היא יונה תמימה, יונה תמימה – סח בחירוק שנים וידו שלוחה למעלה אל שער ראשו לתלוש מלוא החופן – וכל מענה־לשון השופע ממקור התום נפתל ועיקש הוא שבעתים מן הדיבור היוצא משפתי־מרמה. אך הזיותנית עמדה דומם, ישבה דומם, צעדה דומם, וכך דומם עמדה וישבה וצעדה חליפות. שפתותיה היו קמוצות. דומה היה עליו, שאף במלקחיים לא תיפתחנה. היא שותקת, שותקת הבליעלית. כמו תלתה מנעול על פיה. אך כלום רק פיה נעול? אף אזניה אטומות. התום הרשעי הזה, כשם שאינו מדבר, כך אינו מסוגל לשמוע. אלם וחרש הנהו. מעכשיו שוב אין מליץ ביניהם. אין וו המחבר. ניתק חוט האיחוד. ניתק החוט, ניתקו כל החוטים, כל העצמים נתערערו, ודומה היה עליו כעשויים להתפורר. מר אלחנני צפה וראה. האחד הלוך לו. הקיר, הכסא, השולחן, הוא גופו, הזיותנית, כל חפץ באשר הוא, מחולק, מקורע, מפורר. מוחו נתערפל. אימה אחזתו: מה יהיה אם יקרע גם החוט, החוט המאחז את חלקי הסותר והבונה של המוח… מה יהיה? או אז מוחו יתהפך… לא לא לא – שאג הוא בעצמת מכאוב – אני לא… אני אחזיק מעמד. אני חזק. אני אלחנני. היודעת את מי אני? אני אלחנני הצייר המהולל. אני אמן… נטלתי על עצמי את המשימה הנועזה לצייר את תמונת השלימות ואעשנה. הנה זה אני.

ה.

הצייר אלחנני החזיק מעמד. כלה ונחרצה היה מעמו לצייר את תמונת השלימות – ויהי מה. וזו עלתה לפניו ברוב חזיונות ודמיונות ולבשה צורות כל הברואים בעולם התחתון ובעולמות העליונים. חליפות נגלתה אליו בצלם הדרקון ובדמות האלה: חציה צפור גן עדן וחציה מכשפה בלה; נוראה־הוד כחתולת בר מימי קדם וחית־תפנוקים, אשר כל מפלי בשרה הם מזרקות יין תענוגות; בדיוקן של אם חולצת שד, בחזיון של כרוב טהור, הרוחץ את פעמיו בנחל דם, ובצורת עולל רך דו־פרצופי, זכר ונקבה בצלם האחד, המחזיק ביד האחת גביע הקידושין וביד שניה חרב, החולץ שד אל פי עצמו ובתוי פניו טבוע אל־מחסור, אשר לא ייחל עוד לדבר ולא חפץ עוד לו בדבר, כי כל מאוייו על סיפוקיהם יבואו ממקורו הברוך, בשרו ודמו של עצמו. בצנעה היה קצת־קצת מטורף. הוא ידע זאת. אלמוני ישב בחובו והיה מגלגל את מוחו מפעם לפעם כמין כדור. הסביר ענין זה כך: האלמוני משחק בתוך מוחו בכדור־רגל. אולם בו בזמן היה לגמרי־לגמרי מיושב בדעתו ופעל בתחומי אמנותו על טהרת השכל. הרי זה כך, כלום הגנב, למשל, העובר על לא תגנוב, יוצא לפרוע בכל חוקי האדם והטבע? הוא עבריין רק לגבי לאו יחיד זה. יתכן כי בכל תחומי החיים האחרים הוא אזרח כשר וישר, שומר חוקים ואף זהיר בכל מצוה קלה כבחמורה. וכי אין גנבים יראי שמים עומדים לתפילה לפני שהם יוצאים למבצע הגניבה, להתחנן לפני בורא העולם שישלח ברכה והצלחה במעשי ידיהם? הגנב הוא משל; המטורף הוא הנמשל. עולם הקנין הפרטי על כל סייגיו וסייגי־סייגיו נראה לבעל טבע הגנב כבית כלא, מיטת סדום. על כורחו הוא מחפש לו פירצות להימלט משם. שום ענשים אינם מעכבים אותו. אף עולם ההגיון החמור הוא בית־כלא לרבים. ואכן רבים, רבים מאד, רבים יותר מכפי המקובל, מחפשים דרכים במישרים או בעקיפין להימלט מן המחנק ההגיוני, לפי שעה או לפי מקום, לנשום לרווחה. חכמים ושוטים, ילדים וזקנים, אמנים ושחקנים, בעלי דמיון ובעלי־חלומות, שקרנים וגוזמנים – הכל בורחים מן הכלוב הצר. ולמה הבריות שופכים קיתונות של בוז על המטורפים דווקא? כלום המשוגע הוא עבריין לגבי כל חוקי ההגיון? לאו דווקא. הוא דרך כלל עבריין בנקודה זו או פלונית, פורע חוק זה או אחר, אבל שומר מצוות ההגיון אף הוא. ולא עוד אלא שכל מצוה הגיונית, שהוא מחזיק בה, הריהו מדקדק בשמירתה הרבה יותר מן השפויים. מה עושים השפויים? זוקפים לחובתו אף את הדקדוק הזה. כל מעלה הם הופכים לחסרון.

מר אלחנני אמן היה, רב־תנובות וגדל־תבונות. במקום שאתה מוצא את כוחו היוצר ודמיונו השופע, שם אתה מוצא גם את הגיונו הטוב ושיפוטו הבהיר. יש אמנים, שכשרונם אוכל את הגיונם ובשל יתרון העירנות של חושיהם נאחז שכלם בחבלי־תנומה. ולא כן מר אלחנני, מושלם היה, חוזה וחוקר, חולם ומאד ער, מתון וסוער, שש אלי קרב עם האיתנים ונוהג ישוב הדעת במיזוג סממנים; הוא עצמו נתון תמיד בתוך מערבל, ובכל זאת אינו מנענע ראשו על כל גל וגל, אלא בוחן ובודק במתינה כל שעל ושעל. משול היה כל ימיו בעיניו כאילו מברייתו הנהו הוא וזולתו, העומד ומשמש לפניו ועינו צופיה בו; ולא די שמשמשו עורך דינו ועושה חשבונותיו ובוחן תכניותיו, הריהו בשעת הצורך עומד ונעשה שופטו ועל כל שעה של בטלה הוא מייסרו קשה, וכשאין דבריו נשמעים מצליף עליו בשוט, מזרזו ואומר: קום, עצל, ועשה, עלה על האבנים וצייר, כי עליך המלאכה לגמור. וכי קלה היא זו להיות אלחנני, רבן הציור, חכם חרשים אין דוגמתו? עבוד, עבוד, עבוד. אל תתבטל. הימים עוברים. הזקנה דופקת. הזקנה, הזקנה. אם לא עכשיו אימתי? מי שיש לו רב, ממנו יידרש הרבה. חטוף ופעל, חייך בוערים. הצל מן הדליקה. יש אלחנני אחד, יחיד ומיוחד בעולם והכוחות המשטינים עינם צרה בו. כל יום של בטלה לאלחנני הוא ביזתם של המזיקים. כן, כן, אלחנני, או אתה או הסיטרא־אחרא. אם אתה לא תגביר חיילים, תהיה ידו של השד על העליונה. אתה לבדך תפשת את הענין, הגעת לעיקר של חכמת הציור, יודע לעשות במלאכת מחשבת. הכל מזייפים את הקלסתר, אך לך לבדך נגלה רז זה לצייר תמונה, שחותמה אמת וטבע, חזון, צורה עליונה. זמנך אינו שלך, כשרונך אינו שלך, אתה עצמך אינך שלך, שכיר־יום הנך לשר היצירה. כל שעה של בטלה גנובה היא עמך מאוצר הזהב של הזמן העליון. זמנם של אחרים הוא הזמן התחתון. זמנם של אחרים הוא של חול, של אבן, של נחושת, של כסף, ורק זמנך הוא של זהב. אסור לך לאבד זמן. כך חי מר אלחנני הצייר המהולל כל ימיו בעולם הזה. הוא מהלך על האדמה ושוט ממרום מצליף עליו מלמעלה ומזרזו לעבוד, לעבוד, למעט את חלבו ודמו בעבודה. קל וחומר, שהיד מחזיקה השוט היתה נטויה עליו בתקופת חייו שלאחר נישואיו עם הזיותנית, שהיתה משופעת בימי בטלה, שכמה חדשים ממנה נשתבשו לו בבטלה גמורה. כעת, כיוון שנתאושש מפיזור הדעת ושמיטת הרוח היוצרת שהשתלטו עליו וגמר אומר להתנער מתפנוקי העצלתים, ששימשו עילה נסתרה לנימוקיו והמדומים, שהשיאוהו לפרוש מן היצירה, ולחזור אל המלאכה; אם כך, חייב הוא להגביר את שקידתו כפלי כפליים, לחדש את רוחו, להשליט על עצמו שכל טוב והגיון ישר; להירתם לעבודה ויהי מה.

הוא נרתם. הוא נרתם למלאכת מחשבת ו… לאהבה הגדולה. הוא דן כך: אלחנני נחרד, אבל לא נכזב מן האהבה. הוא נבעת מפני התום המוחץ, אבל חלילה לו לשים דופי בו. כל דבר יש לו סיטרא אחרא משלו. הכל הוא חרב פיפיות. האהבה היא חולי והיא רפואה. התום הוא סם חיים ויכול שנעשה סם מוות. השלימות היא תוצאה מאחדות ניגודים. אי לזאת נטל על עצמו את המשימה לצייר תמונת השלימות. ולא היה זה כלל מן המשוער, שמר אלחנני יתמרד על האהבה, כשם שלא היה כלל בגדר האפשר שהצייר המהולל מר אלחנני, שנשמתו נחצבה מהיכל היצירה, יפרוש מן האמנות על פי איזו החלטה שכלית. אף הזיותנית זכורה לטוב, שלבה הרחמן וגומל החסדים לא נתן לה להניח את האמן המהולל בשממון־בדידותו. אדרבה, לאחר השיח והשיג המעציב, שנפל משום שגגה מחרידה בינו לבינה, נתעוררה להגביר עליו פיוסים ותפנוקים ולהכפיל אותות אהבתה אליו. וכשהזיותנית הניחה כף ידה הענוגה על מצחו, מיד שכך המערבל שבנפשו, נתאושש החוט, נתפרו חלקי הסותר והבונה לאחדים, גזו שגיונות המוחין ותעתועי הלב, נדמו המצוקים, תמו הבלהות, חשק היצירה גבר חיילים, הבריאה עמדה על מכונה וכל דבר נתון על אפנו. שוב הוא אדון להגיונו ומוסדי רוחו נצבים באיתן. נפשו חשקה בצלילות הדעת. מה מאד השתוקק להיות שפוי גמור, לחזור ולהיכנס לתוך מעגל השכל הישר, להיות צפון בתוכו, כמה שכתוב בספר התהלים יצפנני האל בסכה. בדק ומצא, שאין כל טעם והגיון לעשות אפליה בין מיחוש גופני למיחוש שבמוחין. מה כל חולי שבגוף נתון לריפוי, אף חולי שבנפש כך. ובלבד שהנגוע במחלה יתן באמת את לבו ודעתו להבראה וירצה בהחלמה. חולה המייאש את לבו מן הריפוי, כל התרופות שבעולם לא ירפאוהו. אך הוא רוצה, רוצה מאד להיות שפוי בדעתו, למען האמנות משא נפשו ולמען הזיותנית, אשר כל בה חיי־רוחו. בימים ההם הגה את הרעיון הפשוט־הפשוט: כל מידה נכונה אינה קיימת במציאות אלא לפי שיעור השאיפה אליה. אין אמת אלא שאיפה לאמת. אין אמנות אלא כליון־נפש אליה. אין צדק אלא דרך אליה. כך אין שכל אלא לפי התשוקה לעשותו קנה־מידה ומפלס הדרך. הואיל ואין שכל מוחלט, אין כלל בעלי שכל גמורים. לכל אדם ניתן השכל מעין עלה תאנה לכסות בו את ערות השגעון, המקנן במוחו ובכל יצוריו. משל לקרחת גדולה, שיש בטבורה קמצוץ שער דליל, המפזז ומרחף ומרקד לכאן ולכאן, ומכסה חליפות נקודה זו או זו שבקרחת. כך השכל, שהוא רקדן, פוקד לרגעים מקומות שונים של קרחת השגעון הגדולה שבנפש ומכסה טפח כאן וטפח כאן חליפות. מבשרו חזה זאת. הטירוף היה מחלחל תמיד בהגיונו… ואף על פי כן השכיל לשים על פניו מסוה של בעל שכל ואף נתעצם בהגיונו והביא לעולם יצירות משובחות, שחזון ושכל חוברו בהן יחדיו. השפיון הוא רצון להחזיק בו. הוא גם מעכשיו ולהבא נוטל על עצמו לעשות את דרכו בתוך מעגל השכל הישר. אין תרופה טובה לרוח עועים מן העבודה. עמול, עמול, מר אלחנני, ותינצל מצפרני השגעון. העבודה היא חיינו ומקלטנו מן הטירוף.

שוב עלה על הדוכן ואחז באיתן במכחול הצייר ודרך את דמיונו היוצר כחץ מקשת לקלוע אל הנקודה ההיא, שממנה נמתח החוט הדק מן הדק הרץ אורח מעל לפחתות ולמהמורות ולבקיעים ומעפיל הרה, הרה, אל קרית השלימות. ארוכה הדרך ונפתלת וזרועה חתחתים, ולא לרגלים הליאות להיטיב צעד בהן, אף לא לרוח הנכאה לעמוד ללא חת בכל מכשלותיה, ורק האיש, אשר לו רגלי האילה, ישים לו בה נתיב. הנה כי כן, לאילות ולצבאים קלי הרגלים נועדה דרך החתחתים, לעבור בה ולשים אי בזה מסילה צרה בואכה אל מעלת השלימות. בפירוש אמר, ובשים שכל הטיל דגש חזק, ברגלי האילות והצבאים, ללמדך, כי אפילו כנפי הנשר לא תסיענה אל מחוז החפץ, והוא מעלת השלימות. רק לקלי הרגלים המירוץ הזה, ולא לבעלי כנפים. מר אלחנני הצייר המהולל היה מבני הנשרים בעיניו מעודו. הוא האמין, כי כל ההוד וההדר, הזוהר והטכס, הגדולה והתפארת, לנשרים שבאדם. הוא האמין בנשריות; האמין בכשרון, ברוח היוצרת, במתות האל אשר נפלו חבלים בנעימים למבורכים מתוך אוצר של מתנת חנם; נשא את רוחו לכנפים, אשר תשאינה אותו למקורות הברכה. אך האמונה בכנפים כבר נכרתה בלבו. תמורה התחוללה ברוחו. שוב אין הוא מאמין בכשרון, אינו נותן אימון בהישגים של בחנם. אין בחנם. אוצר של מתנת חנם הוא אוצר הגזילה. הכשרון יכזב תמיד. רק מה שנרכש בעמל בשרים וביגיעות הרוח הוא קנין בר־קיים. אין הגאון אלא כושר ההתמדה, השקדנות והעקשנות. מה כנפים? הכנפים ממריאות אל על ומסיעות מן האדם והלאה. ואין האמנות אלא למען האדם; צמיחתה מן האדמה, כדרך כל פרי מגדים. האח, רגלים, הבו גודל לרגלים המצעידות אותנו על האדמה. בכל פסיעה ופסיעה, אנו אוצלים נשיקה לאמנו אדמה, ואנו מקבלים שכר בעד כל פסיעה ופסיעה. אין לאמן אלא שכר הליכה, שכר טירחה, שכר כיתוּת הרגלים, שכר הפצעים השותתים דם בדרכים הנפתלות הזרועות חתחתים, כדי לסלול את המסילה הצרה לעבור בה בואכה אל מעלת השלימות. וכך היה מצעק בתוך נשמתו הצייר מר אלחנני: דע לך מר אלחנני, אין דבר אלא דם. הדם הוא הנפש, הנפש הוא מקור היצירה. פשיטא שיש שכל, יש רוח, יש כשרון, יש חזון, יש לב. אבל הנפש היא אם היצירה. מבין אתה מר אלחנני? יכול שיהא אדם רם המעלה בסגולות רוחו; יכול שיהא אביר הכשרון, עז בחושים, מבורך בעין הנשר ובכנפי נשר, חכם גדול, חריף ובקי ועוקר הרים, מפליא לעשות בכלי הכשרון, אבל אם אינו בעל־נפש כל מלאכת־מחשבתו היא מלאכת רמיה וברכה־כשרונו ברכה לבטלה. הנפש היא אם היצירה. ומה נפש? מהי, מהי, מהי נפש? מי יגיד. מי יבין שמועה, אם ידבר אליו המגיד? נפש היא רזין דרזין. אין ניבים לומר מהי נפש. היא כסא־כבוד של האדם, היא הדיין העליון שלו, הניגון שלו. מצויים גאונים, שאין להם ניגון משלהם, אולם הניגון הוא עמל. ועניתם את נפשותיכם – זו היא אמנות. רק מי שממית את עצמו באהלה של אמנות נכנס לתוך אהלה, ואם לאו הוא מבחוץ. האמנות היא דם. כעת הוא בא בסודו של ענין זה. עבוד, עבוד, מר אלחנני, עמול, עמול, עמול בפרך. יעמוד מר אלחנני על דוכנו. יעמוד, יעמוד חתן תורה. הוא חתן תורה הוא חתן בראשית. לעולם צריך להתחיל מבראשית; תמיד מבראשית. לא לוחות, כי אם שברי לוחות. מה שלא נשבר אינו ולא כלום. רק מן הפסולת של השבירות מתעשר האמן. עבוד, עבוד, עבוד. קפוץ ודלג על כל מהמורה, שחה ועבור כל מכשלה. שים נפשך בכפך וצייר. צור צייר ודום. צור צייר ודם. נפשו זבה דם, מוחו שותת דם, מכחולו שותת דם ואש וארגמן, דם ואש ואור. אור יהי! וגם אופל! הוא קופץ, הוא קופץ, קופץ ומדלג, עד שתבוא הקפיצה הגדולה המכרעת אל הנקודה, שממנה נמתח החוט הדק מן הדק… הה ראשו, ראשו. המיחוש שבראשו… מחריף והולך. אמנות היא מסירות הנפש, סיכון השכל. ויתכן שאמנות היא שגעון. היא קרבן לאל או לשטן. כל פעם שאמן מתקרב אל ויכולו, אל שבת חייו, מתגברים המעצורים ומחריפים המכשולים. זה השטן. מתיצב בדרכו. השד בא. השד הנה בא – מצעק מר אלחנני בפיו, בפיו, בפיו. זה כך, מר אלחנני, כך. כל פעם שמתקרבים אל המשתה מופיע גם השטן בתוך בני האלהים, כמסופר בספר איוב, ותובע לעצמו חלק. במשתה צבעים על אחת כמה וכמה תובע השטן לעצמו חלק. שד, שד, מה חפצך? שואל אלחנני. אתה תובע לעצמך נתח שמן. קצת שקר, קורטוב זיוף. לא, לא, אפילו פרוסה קטנה לא אתן לך. לך לך, שדון ממני. שדי קרע שטן – קורא אלחנני הצייר המהולל וקורע בד אחרי בד. באמנות אין קטן וגדול. אפילו משהו פוסל בה. אמנות היא פסח חמץ, חמץ, חמץ – מצעק אלחנני. פגם קטן במלאכת מחשבת היא חרפה גדולה. ידי לא תהיה במעל הזה. לפעול, לפעול, לפעול. לקפוץ ולעבור על אותו משהו, על הכמעט־כמעט. אמנות היא משהו… משהו הוא גולת הכותרת. הוא מביאנו אל הנקודה, שממנה מתחיל החוט הדק מן הדק הרץ אורח אל… לעבוד, לעבוד, לעבוד. חזק ואמץ, מר אלחנני. אל רתת. אל ליאות. חזק ואמץ, מר אלחנני. זירז את עצמו והידק את הקשת לשלוח את החץ. אין לך דבר העומד בפני הרצון, מלים שכבר נאמרו לעולמים החוזרות ונשנות תמיד, השגורות על כל לשון, מלים נדושות, מלים סחוטות, אבל בהן כלולה האמת. האמת היא זקנה. אך היא האמת. היא האמת. עבוד, עבוד, מר אלחנני. חזק ואמץ. אל ליאות. תפוש מר אלחנני הרף־עין זה, העויה זו, מבט זה, תפוש חביבי את המשהו. תפוש, הוא צועק. קם על רגליו ומאיים באגרופיו על השד המתנכל לגזול ממנו את המשהו. הוא משוה רגליו כאילות לרדוף אחרי השד ולהוציא מידיו את הביזה. הוא עייף מאד. הוא היה עייף מאד. ימים נהרו, שבועות צעדו בסך, אל הנקודה, ממנה נמתח החוט, שהוא רץ אורח, הרה, הרה, במעלה השלימות. כדלת הסובבת על צירה סבב הכל על ציר המשהו. כל הגיוניו היו דרוכים אל המשהו. המשהו נתהווה לדבר העולה לאין ערוך על המשהו. המשהו צמח וגדל כאילן רב ענפים. ויש שהיה עושה כנף כעוף המתעופף. נצנץ וזרח ופרח וסליק. הנה הנה. הנהו, שלח ידך ותפוש אותו, תפוש, תפוש – והוא חמק. אלחנני המסכן, נפשו היתה מרחפת בין התקוה והאכזבה, ורוחו נקלעת בין הגיאות לשפל. הנה הוא ברחף, והנה הוא בדחף. נדנדה. יכול הוא בכאן ויכול בלכאן. חציוני הוא תמיד והפלגות בכל. תמה הוא לעתים: מה העבודה הזאת לו לייגע עצמו במה שנבצר ממנו, שהוא אולי למעלה מגדר יכלתו של בר נש, לצייר דיוקן, כפי שהוא בתדיר ובנדיר, במראה עין הבשר ובחזיון עין האהבה, בצביונו כפי שהוא ובכל צאצאיו ובבואותיו, בחלופים בילדי התמיד שבו, בארעי ובקבע. מוזר הדבר: הקבע אינו כלל קבע, והקיים אינו קיים כל עיקר. וכי אין העולם כעוף המתעופף? כל החי למינהו הלוך ילך תמיד. החיים זורמים, ואף הדומם משנה צורתו בלי הרף. השכל הטיפש הציב גבולות בין הדברים ועשה לכל פרט משבצת והפך את הבריאה כולה למעין גן החיות, ובו כל חי למינהו, זה בכלוב, זה בלול, זה בדיר, זה במכלאה, זה בתוך הסורג, זה צמוד בנחושתיים, זה קשור ככלב לשרשרת, זה נתון במצודה כדגים, זה עכביש שוכן כבוד בקרן זוית וטווה את קוריו, זה עכבר הטמון בתוך חורו, זה אריה במאורתו וזה צפעוני, אשר נחבא לו בנקיק הסלע, וזו ציפור אשר בנתה לה קינה. שכל, שכל, שוטה, סבור כך. ואין זה כך. גבולות רק לים; אך כל שיש בו רוח חיים זורם ויוצא אל חוץ עצמו. כשם שעזה תשוקתו לקיים את צביונו שלו, כך אדיר חפצו להתערב עם שונים, להיטמע בתוך דומים ושאינם דומים לו, לשחר כל מחוז נעלם ממנו, להתמזג בפועל ממש עם כל ילדי הבריאה. החיים הם חתונה. האדמה היא ערש דודים. הרקיע מלמעלה חופה. השמש חתן, הכוכבים שושבינין לחתן ולכלה. הלבנה כלה. יצר הפלגות מכאן וחשק האחדות מכאן. שכל טיפש, מה אתה מבין, אימתי נעשים הפירודים ואימתי מתהווים הזיווגין. בשכל אין להבין כלום. השכל רואה את הנולד, אך לשכל אין כוח המוליד. הוא חכם לאחר המעשה, והמעשה לא על ידו ייעשה. שכל, שכל טפש. יוצר רק התם. יפה רק התום. צור צייר ודום. ותום. שוב ושוב דרך את הקשת, מתח את מיתרי הרוח אל הנקודה ההיא, שממנה ואילך מתחיל החוט הדק מן הדק, שהוא רץ אורח במעלה השלימות. לפעול במסירות הנפש, במסירות הלב, במסירות הכל. הפקר, הפקר, הכל. הפקר החיים, הפקר הכבוד, הפקר השם הטוב, כפרא קדמון לפעול – ותמונת השלימות בוא תבוא. היא תהיה תמונת־שיא, גולת הכותרת של מלאכת מחשבת עלי אדמות. פעם הבריק בו הברק: יחי אלחנני גאון באמנים, ולעזאזל אלחנני הבשר ודם. אלחנני האמן יעלה מעלה מעלה ואלחנני בשר ודם ירד מטה מטה. אמן, כן, יהי.

אלחנני חלום חלם: תמונת השלימות קמה ונהיתה, והוא משוטט ברחובות קרוע ובלוי וחסר דעה, כל העוברים והשבים מביטים עליו בעיני־חמלה, יען כי טפש לבם מלהבין, כי את נפשו על תופעות סגולותיה ומחמדה ואת כל עושר רוחו, הערה לתוך התמונה, לא נותר לו עוד למען עצמו ולא כלום. הנה כי כן: תחי תמונת השלימות, לעזאזל אלחנני בשר ודם. לתמונה ציוה את החיים, את החן, את היופי, את הכבוד, את התהלה, את השמחה – לכן נטל עליו להלך שחוח קודר, צל ולא אדם. החכמה תאיר את פני התמונה, והוא חסר־דעה. לאחר שהביא לעולם את הבשורה, כי יקר המציאות לא חזון־בדים הנהו, לא דבר לו עוד עם המציאות. הוא גילה את אשר לא היה עדיין לעולמים, ושוב אינו בן העולם הזה. הוא חי לפי שלא מת. בנתם, שוטים שכמותכם? אלחנני ברצונו הטוב הוציא את שכלו בדימוס, ובדעתו יצא מדעתו. אלחנני זרק את השכל ואינו רוצה בו. הכל נתן למען התמונה. כן, היה מצעק בקולו, בזכרו את חלומו, מבלי לדעת, אם פקדו בשנתו או בהקיץ, את הכל מוכן אני לתת בעד התמונה. שא ידך קודש, אלחנני, ואמור: הנני מוכן ומזומן לקדש על תמונת השלימות ולהתקדש למענה.

במסירות נפש עבד גם לפני כן, בטרם פקדוֹ החלום, ובחירוף נפש ממש התמכר אל המלאכה מן החלום ולאחריו. בדומה לסגפן ירא שמים, העושה שפטים בעצמו על כל נדנוד של הרהור עבירה, ולעתים גוזר על עצמו דין מות, ויש שבדמיונו הוא מוציא אל הפועל בעצמו כל ארבע מיתות בית הדין, פושט את צווארו לשחיטה, טועם טעם חנק, נידון בסקילה ונשרף על קידוש השם, כך שחט נפשו, כדי לטבול את מכחולו בדם, וערך מדורה בחובו לזכך כל קו ותג בכור המצרף של האש, וערם על כנפי חזונו תלי־אבנים מחורבן העולם, פעל, פעל, פעל בעוצר הנשימה, לבלי לאבד אף הרף עין, אף ניד של העויה – והכל על קידוש השם. הוא חש מחנק. אך את מלאכתו עשה בדביקות, בהתלהבות, ומבלי לדעת נפשו והגיונו פזר נתן הכל לתמונה. את הכל העלה למוקד על מזבחה, אף את להט חשקו לעשותה מלאכת מחשבת. רבים גבורים שהיו, שהביאו קרבן. אך מה מעטים היו הגבורים בכל הדורות, שכבשו בקרבם גם את יצר הקרבן והביאו אף את קרבנם לקרבן. אברהם הוליך את יצחק לעקידה, כיוון שאמר לו אלהים קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים, מיד הוא חבש את חמורו ולקח את שני נעריו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה, ויקח בידו את האש ואת המאכלת, ויבן את המזבח, ויערוך את העצים, ויעקוד את יצחק בנו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. אך כשקרא אליו מלאך מן השמים למנעו מן המעשה הנורא ואמר לו אברהם, לא שמע בפעם הראשונה את קול המלאך. לא שמע. על שום שלא הטה אוזן לשמוע. ולא נדרש לו, אלא לאחר שקרא לו בפעם השניה אברהם. דומה הדבר, שלבו לא נפנה כלל אל המלאך בדברו אליו. ראיה לדבר: המלאך נאלץ לחזור על כל דיבור שלו פעמיים באזני אברהם, היינו, לשדלו בכפל־דיבורים, כדי למנעו מן הקרבן. וכך אמר לו המלאך: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה – הרי כפל־לשון. ושוב סח לו המלאך “כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני”. בחכמה דבר אליו המלאך, כדי שיקבל עליו את מצותו. היטב ידע המלאך, כי תשוקת הקרבן כבר נתחלחלה לתוך־תוכו של אברהם ושוב אין הוא מסוגל להיבטל מן המעשה. לכן שדלו בדברים לאמר, שדבר קרבנו כבר נודע והוכח וכאילו כבר נעשה, כי מחשבתו מצטרפת למעשה. וכל כך היה אברהם תפוש למחשבת הקרבן, שדיבורו של המלאך לא נכנס כלל לתוך אזנו. ורק לאחר כך נאמר: “וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו”. רק כוחו של מראה־עינים יפה היה להפנות גם את לבו מקרבן בנו אל קרבן האיל. מה שאין כן תחילה, כשנתבע להביא את יצחק לקרבן, לא נשען כלל אל מראה־עיניו ולא דרש מן האל להראות לו את ההר, כי אם הסתפק ב“והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר לך”. אכן לאחר כך ראה את המקום מרחוק. מספר אני את רחשי־רוחו של הצייר אלחנני, וכלל לא נודע לי, אם ענין אברהם ויצחק והעקידה עלה במחשבתו. אמת היא: זהו מאמר המוסגר, ששילבתי למען עצמי לפרשת הצייר אלחנני. איני יכול להימנע מן המאמרים המוסגרים. סבור אני: כל אדם הוא מאמר המוסגר בעולם הזה. תולדות העולם הן מסכת אחת, וכל הנפשות מששת ימי בראשית ועד אחרית הימים, הן נפש אחת. ואילו כל יחיד בפני עצמו אינו אלא מאמר המוסגר בתוך כלל המסכת. אף על פי כן מסיח על הרוב כל פרט את דעתו מן המסכת כולה, והמאמר המוסגר נראה בעיניו כמאמר הראשי בלוח העתים של בורא העולם. אף אני כך: שוכח לפעמים את פרשת אלחנני, שהיא נפש סיפורי, ומשלב לתוכה מאמרים מוסגרים משלי, כאילו הם עיקר המעשה.

חוזר אני לגלגל בילדי־רוחו, או בילדי־דמיונו, של מר אלחנני. הוא צייר היה בלב ובנפש, בחושים, בשכל, בלשד עצמותיו. כהן גדול של האמנות היה, מוקדש מרחם. אך לא רק כתר הכהונה חבשו האל לראשו; אף כתר האהבה נענד לו. ושני הכתרים האלה היו עתים צוררים זה לזה ועתים עושים שלום ביניהם. הוא צייר את רעיתו נאהבתו. מאחר שהיה צייר לפי שורש נשמתו מוכן ומזומן היה לעשות במלאכת מחשבתו עד יציאת נשמתו. אולם מאחר שרוח האוהב, אשר פיעמתו, היתה חזקה כרוח השיר וככוח היוצר, ואף גברה חיילים משניהם, הלא הוא נקרא פעמיים אל הדוכן וקרבנו נדרש ממנו פי שניים, והוא להעלות לקרבן גם את הקרבן. כל אמן מצווה לקחת לו מפעם לפעם כלי־גולה ולערוך גלות בעולם התוהו להמית נפשו ולחבל את הבריאה כולה, כדי להקים על משואות נפשו והריסות העולם בנין כמו רמים, לעשות בריאה חדשה, אך האוהב הלא ימית מיתות לאין שיעור למען אהבתו; תרומות ומעשרות לרוב ממיטב בכורות נפשו ומחלביהן יביא לשוות בהן הוד והדר לרעית־חזונו. לכן היה מר אלחנני משווע בנהמת רוחו: יהי חושך. מוחי בקדקדי דום, שכלי הסתלק, לעזאזל כוחי השופט!

לעתיד לבוא, כשיופיע אחד צפנת פענח לעשות חפירות בגנזי־הגיונו של מי שהיה לשעבר אלחנני הצייר המהולל, ולחשוף את שפוני רוחו, סבור אני, יחרוץ משפט כזה: היה היה איש אחד אלחנני. ויהי האיש ההוא צייר מהולל ושמו הלך למרחוק. למרחוק הלך שמו, אך אליו עצמו מקרוב לא הגיע. אכן היטב ידע, כי הוא הנהו אלחנני הצייר המהולל, שהכל מקטירים לשמו. אך לבו לא נתנו להאמין בזאת. הכל הביעו לו שבח, והוא עשה נפשו טבח. את מאור שכלו כיבה, למען ירד למצולות האופל, לדלות משם את פנינת הקסמים, את תמונת השלימות. וכך היה המעשה. הוא אלחנני בראשיתו היה אמן; לאחר כך נתעלה להיות אוהב. ושוב נתעלה למדורי הסהרורי. הוא היה שכור. הוא היה מטורף לאמנות, משוגע לאהבה, מופקר לכוח עליון. הוא איש אראלים, שערך מסע לארצות המצוקים. אביר היה, שקדן ועקשן. שבועות וירחים חלפו, שנים נגוזו, וגעש רוחו לא שכך, ידו לא ידעה ליאות על הבד לצייר את תמונת השלימות. זה היה דיוקן לעילא ולעילא, כפי שעלה בחזונו, אשר אל הזמן ישור וגם יכול יוכל; אשר בקרב השוטף עמוד יעמוד משגבה לעד. כן, רוחו לא נפלה על אף כל כשלונותיו ואכזבותיו. רוחו לא נפלה, כי אם, אדרבה, גאה גאתה והמריאה ללא הרף אל על. הוא עשה את מלאכתו בעמל לא אנוש ובת־שחוק המלאך ריחפה על שפתיו. כל רואיו אמרו עליו: הלא רוחו בו חובלה. והיו שאמרו, כי מברייתו לא היתה רוח נכונה בקרבו. לזות־שפצים טפלה עליו רבות, וידו לא שבתה מן המלאכה. הנה, לחשו הבריות זה אל זה מפה לאוזן, שחוק המלאך מרחף על פניו, אך סבר התבונה האנושית כבר נמחקה מצלם־דמותו. והוא בשלו: ידיו עושות במלאכה ולא תרפינה. כל הבריות דיברו עליו, והוא לא דבר עוד אל איש. דברים רבים ושונים היו מרננים אחריו, עתה כמו אז, אך אליו, דומה, עתה כמו אז, לא הגיעה הרינה. אולם לזיותנית יגלה לפעמים בלחישה, כי יתכן, שדעתו נשתבשה עליו מעט־קט. יתכן, סבור הוא, שירטה לו הדרך מן הנקודה והלאה, ושוב אין רוחו נוהרת על גבי הקו המשוה של השכל. יתכן, סבור הוא, שנשתכחו ממנו מידות ושיעורים במיזוג הסממנים. ויתכן, סבור הוא, שבלהיטותו אחר דיוקן הסגולה, אשר לא קם כמוהו, הרגיז עליו את השד והלה יצא לשחק לפניו בערב־רב, של פרצופים המשתפכים יחדיו בלולים ומבוללים. ויתכן, שעין הבשר ועין האהבה זו צרה בזו וזו צוררת לזו ושתיהן כאחת עושות בלבול במוח. יתכן, אכן, יתכן. כי הוא כאן על הבד עומד ומצייר בית־משוגעים גדול של אלהים, מין עולם התוהו, מראה־נוף מקושקש של שדים, כן, של שדים. אך לבו סמוך ובטוח שתוהו ובוהו זה עבור יעבור ותחתיו יציץ ויפרח עולם החן, תעלה ותבוא התמונה כלילת השלימות, אשר תשמח לב אלהים ואנשים, שוש ישיש המדבר ותגל הציה. אין הוא חסר אלא לתפוס את הנקודה ההיא, שממנה החוט הדק מן הדק, שהוא רץ במעלה השלימות. אין הוא חסר אלא לקפוץ על המשהו. –

מגילת הצייר המהולל רב המוניטין באה כאן לקצה. מה אספר עוד על מקריו של מר אלחנני ועלילותיו – והרי כל קורותיו נסתיימו לפני שהקרתה אליו ההשגחה את בת זוגו מבראשית, את הזיותנית, אשר החשיכה את עולמו בעדו? מר אלחנני היה שקדן מאין כמוהו. שנים רבות ישב על האבנים להביא לעולם את תמונת השלימות; אך, כפי שהבריות היו אומרים, השד היה מנצח על מלאכתו, מזיקים משכו במכחולו, ולא היו עוד בידו אלא הנחות ועקירות, היינו, הנחת קו או תג ועקירתם לאלתר, שרטוטים ומחיקות, וחוזר חלילה. כל עשייתו היתה גלגל החוזר של חרטות. חזונו נזרע כלאים ותמונתו הצמיחה עשבים שוטים. כל המראות בבריאה ירדו עליה בדמות כתמים. הנקודה עברה ובטלה. המשהו ברח. הבריות אמרו, שהוא כמעט־כמעט הגיע למחוז חפצו לצייר את הדיוקן המושלם. וליצנים הפטירו: חבל שהוא כמעט־כמעט בלתי שפוי. האמת היא כי ברדיפתו אחרי תמונת השלימות נתערערה עליו תמונת העולם. אילולא אני חושש מפני הלכות פסוקות, הייתי מכניס לכאן מאמר המוסגר משלי, והוא, כי מכאן אנו למדים מוסר השכל, שאסור לרדוף אחרי תמונת השלימות, וכל הרודף אחרי התמונה יוצא לתרבות רעה, בין של רשעות וזדון בין של טירוף הדעת. כלל גדול הוא: כל הגמור פסול. אסור להיות צדיק גמור, אסור להיות אמן גמור, אסור להיות חכם גמור, אסור להיות גומל חסדים גמור. האסונות והחורבנות נגרמו על ידי הצדיקים הגמורים וגומלי החסדים הגמורים, שבקשו לגאול את העולם מכל צרה ויגון, לתקן את העולם במלכות שדי, שיהיה עולם שכולו טוב. עולם שכולו טוב לא נתכונן על ידיהם, אך עולם של בינונים נחרב בינתיים. וכשם שצדיק גמור מביא פורענות לישוב, כך אמן גמור מערער את מלכות האמנות ומביא מהומה וערבוביה לתוכה. החכם הגמור סופו שדעתו מתבלבלת עליו, אף מבלבל הוא את דעתם של הבריות. העולם קיים בזכות הבינונים, והמידה, שראוי לה להיות מהלכת בעולם, היא מידה בינונית. דברים אלו אני לא דורש למען עצמי, כי אם לטובת זולתי. אני הנני פלמוני. יבלת צמחה לי במוחי. יבלת על גבי הרגל – מילא. היא טורדת קצת את הרגל. אבל יבלת במוח היא עסק ביש. אדם, שיש לו יבלת במוח, הוא לכאורה אדם מן הישוב לגמרי, דעתו מיושבת עליו, שכלו צלול, כוח שיפוטו מתון, הגיונו זך, חושיו פועלים כהלכה, הוא רואה יפה, שומע היטב, דן על הכל כהלכה, מבין הכל. אך כל מה שהוא רואה ושומע, מבין ומרגיש, מסתנן מבעד ליבלת. זה כמו יבלית בין העשבים, שקשה לנכשה והיא אופפת כל שיח ומתלפפת לכל. היבלת שלי היא, יבלת מטיילת. הנה היא כאן והנה היא שם. הנה היא פורשת את צלה על טביעות העין, והנה היא מטילה את ארסה לתוך חוש השמיעה. לכל היא חודרת. אין לי מנוס ממנה. לכאורה אני בר דעת גמור, אך בתוך כל פרקי הדעת שלי מעורבים קוצים. מוחי מלא קוצים, ורע מכל, שיש לי קוץ בנשמה. וזהו עסק ביש. לכן מלתי אמורה, שאין אני דורש לעצמי. אני כאשר אבדתי אבדתי.

רצוני לומר, שזה פלא, אבל באמת פלא, פלא גדול, ענין המטורפים הנסתרים. כשם שיש בני אדם, שהם רשעים בלבם ומעמידים פני צדיקים, כך יש מטורפים בסתר, שבינה יתירה עומדת להם להתהלך בין הבריות כל ימיהם כשפויים גמורים. משל למי שיש רגל מלאכותית עשויה בדקדוק נאה, שאין מכירים בה, או פה מלא שניים תותבות ואין מבחינים בהן, כך יש שכל מלאכותי, פקחות תותבת. מעצמי אני שופט. אני כזה. יכול אני לרמות את כל העולם, שלא יכירו בי. ולפי השערתי מצויים רבים־רבים מאד, הנושאים בחובם סוד של טירוף דעתם ושומרים לעצמם את הסוד הזה. אף מר אלחנני הצייר המהולל היה מאותם הימים ואילך שומר סוד זה. ואולי מברייתו היה כזה, ולא הבחינו בו, עד שבאה הזיותנית ובהדר־זיוה ובאור הצחצחות, השופע ממנה, האירה את כל מחשכי הגיונו. והשמועה אומרת, שנתגלגלה לו רווחה וברכה על ידי הזיותנית, והיא שהיתה לו למלאך הגואל. הבריות סבורים, שעד שבאה אצלו הזיותנית, כבר היה מר אלחנני נתון על עברי פי פחת של השגעון, כי מרוב שקידה להערים כל ימיו על אחרים ולהעלים מהם את נגע לבו והמיחוש שבמוחו, תש כוחו ונתרופפו בלמיו, וכבר היה קרוב להתמוטטות. נמצא שריווח והצלה עמדו לו ממנה. היא שחררה אותו מתחבולות ההתגוננות ועשתה את מלאכתו לאחוז בתכסיסי הסחה והערמה, לשמור עליו מן העין הרעה ומן הלשון הרעה. קודם כל חסמה את הדרך אליו בפני קהל הטורדנים והסקרנים ולא נתנה דריסת רגל לשום איש במחיצתו. נאה דרשה על הבדידות, שהיא זכותו הטבעית של האמן. לא צדקה עושים לאמן, שמניחים לו לישב בדד באהלה של יצירה, אלא חוב משלמים לו. כשם שאסור לדרוך ברגל גסה על ערוגות הפרחים, כך חטא לפרוץ לתוך רשות היחיד של האמן. כל ההורס לתוכה מחלל את הקודש. אמנם, מפעם לפעם היו זרים באים ודופקים על הדלת ונדחקים בתחנונים ובריטון תובעני להיכנס פנימה, וטעמם ונימוקם עמם: אנו מעריצי האמן וחייבים אנו לו שלמי תודה; תנו לנו להסתכל בצורתו, להגיד לו יישר כוח, ללחוץ את ידו רבת החייל, להודיע לו שהוא מורנו ומאורנו, אשרי לדור שככה לו, שאמן כזה שוכן בתוכנו. מה? אין מתירים לגשת אליו? מי זה עומד בינו לבינינו? והיה מעשה שאחד מטירוני האמנים, פרחח כזה, עלה לרגל להסתכל בפני האמן המהולל, דפק על הדלת, וכשלא ניתן לו מבוקשו, גער בזיותנית, שיצאה בבהלה אל האיש המרעיש בקולו על סף הדלת, וכך אמר לה: מי את ומה זכותך לגזול מאתנו את מורנו ורבינו האמן הנערץ, אשר את מימיו אנו שותים וכל יצירותיו המתהלכות בעולם הן לנו כלוחות הברית של האמן בינו ובין דורו ולנו הצעירים הם כאורים ותומים ללמוד מהן מלאכת מחשבת? הגברת היא רעיתו של האמן. אך לאמן בחסד עליון אין אשה, אין ילדים, אין אחים ואחיות; הוא גופו אינו שלו; הוא שייך לכלל; הוא פקדון האל בידי בני דורו והוא נחלת כל הדורות. אך הזיותנית, שנתברכה בכל הסגולות הטובות, חוננה גם בלשון־לימודים להביע את הגיונה, אם במענה רך ואם בדברים כמתלהמים וכמסמרות נטועים, באופן שרוח כל הבריות נוחה ממנה, הכל לפי טיב בן שיחה ולפי צורך השעה. והיא שהסבירה לאיש ואיש, כפי מראהו ומעמד שכלו, בטוב טעם ודעת, כמה חייבים כל דורשי שלומו של האמן המהולל לבלי לדרוש לשכנו, ועד שמעריציו באים אצלו לחלוק לו כבוד, מוטב שיפרשו ממנו לחלוק לו נחת רוח. רצונו של אמן הוא כבודו וכוחו היוצר הוא תהלתו. וכשצעקו הבריות, היתכן? וכי העולם הוא מדבר והאמן דקל, שצמח מתחתיו בארץ ציה, אין לאמן אלא ממה שהבריות נותנים לו. כל אמן הוא שליח צבור, והוא בעל חוב לעמו, לארצו, לדורו, לקהל מעריציו. את לשדם הוא יונק. משול הוא לדבורה זו, המוצצת את הפרחים ועושה דבש. ואם כך, הדבש של מי ולמי הוא? של הדבורה. כלל לאו. הדבש הוא של הפרחים. אף יצירות האמן גופו הם קנין הקהל. אמן המתבודד באהלו גוזל את הרבים. הכי לא חכמתו תאיר פניו? אנו רוצים להסתכל בהדר־פניו. שלנו הוא האמן. שלנו. אך הזיותנית לא רק יפת תואר היתה, כי אם גם אשת חיל. בטח בה לב בעלה, שלל מלים לא יחסר בפיה. היא לא דרשה צמר ופשתים, אך נאה דרשה תלי תלים של דרשות על הבד, על האמן ועל הפלשתים. חגרה בעוז מתניה ותאמץ לשונה להשיב מלחמת שפתים שערה. עוז והדר לבושה בחכמת הבטוי, ותשחק לכל בעלי הפולמוס. פיה פתחה בחכמה ותאמר. כן, כן, נודע בשערים בעלה ומהולל שמו כאמן הדור. אף היא סבורה, שהוא קנין הדור; אבל אין זאת אומרת, שהוא גם למקנה לדור, ושמצווה הוא להיות אסקופה הנדרסת לפרסות כל שור וחמור. כך בפירוש אמרה, דברים בוטים כמדקרות, שנשמעו אצלה כשיחה מתוקה, משום שהיא עצמה היתה נשמה מתוקה וכל היוצא מפיה טעמו מתוק, אפילו תוכו צרוף צרור המור של מר מני מר. אף היטב הסבירה, שאין דומה אמן בצעירותו, בראשית דרכו, בשלבים הראשונים של סולם המעלות, שבאותם הימים, חובה עליו להיות שרוי בתוך הבריות והוא ממילא נמצא מעורב עמהם, כדי להסתכל בצורותיהם, להתבונן בטבעיהם ולהתחקות על הליכותיהם, ולאגור בתוך הזכרון צלמי־דברים וגלמי־חמרים ומראות־נופים לעשות את נפשו מחסן מלא מזן אל זן בריות שונות ומשונות, לאמן בתור בגרותו. הנעורים לאמן הם תקופת הזריעה. ולאחרי זאת באה עת הקצירה. יפה הפרהסיה לזריעה ונאה הצנעה לקצירה. הנוהג בעולם האמנות הוא נוהג בעולם האנשים. אדם נכנס לעולם בקולי־קולות ויוצא בחשאי. ושוב נכון הוא, שכל זמן שאמן צעיר הוא זן ומפרנס את נפשו, זן ומפרנס את עיניו ואת כל חושיו, אוכל לתיאבון צלמי־פנים, שותה נופים, מוצץ נשמות, כל מיתרי־רוחו דרוכים לקלוט ולספוג קוים ותגים, המשמשים חומר־גלם לפרצוף הכולל, לדיוקן השלם. כיוון שהשלים את מלאכת האגירה, הספיגה והקליטה, ונעשה משכן לנפשות רבות, שוב אין הוא בגדר יחיד, אלא הוא עצמו צבור, הוא המון־עם, הוא עולם ומלואו. כיוון שהוא עולם שוב אין לו מקום בעולם, כי הוא עולם בפני עצמו. מאז ואילך רשאי הוא לפרוש מן הצבור ולהיכנס לתוך מעגל הבדידות. על כרחו הוא מתבודד. אין שני עולמות יכולים לדור בכפיפה אחת. מר אלחנני עלה ונתעלה למרומי הסולם, ושוב אין איש ראוי לעמוד במחיצתו.

כזאת וכזאת סחה הזיותנית בדברי טעם והשכל ואף בגערה ובזעם. הכל לפי צורך השעה ולפי טבע האורחים הסקרניים והטרדניים, ולא היה איש מעיז עוד להציק לה בדברים. כל הטרחות לא טרחה אלא בשביל להטיל מחיצה של דרך ארץ ויראת הרוממות בין הצייר המהולל והקהל. בזכות חנה ומראה־תומה ונועם לשונה הצליחה באמת הזיותנית להציל את הצייר המהולל מעין רעה של סקרנים, אבל כל חכמתה לא עמדה לה להצילו גם מלשון רעה. וזה לי מאמר המוסגר. צא ולמד, פלמוני, מה בין העין ללשון. לעין הוצבו גבולות. אף העין הרואה למרחוק, אינה מסוגלת להשיג כלום מחוץ לתחום ראיתה. אך הלשון אין לה תחומים וגבולות. היא מקרקרת כל הקירות והורסת את כל המחיצות. לא זו אף זו. לעולם העין והלשון מחולקות זו עם זו. ראית אדם, שעינו יפה ולשונו רעה, למשל, אל תאמר, שהשקר מחלחל בנפשו ואין תוכו כברו ושהוא אחד בפה ואחד בלב, וכיוצא מן הגינונים, שבנוהג אנו מטילים במי שנמצא בו, שחוש אחד סותר בו את חברו. אבל אמת היא שהסתירה אינה משמשת כלום. יכול ששני החושים, המכחישים זה את זה באדם אחד, כל אחד לעצמו דובר אמת. אדם שעינו יפה ולשונו רעה, שכלו טוב ומטיב ולבו רע ואכזרי, או, להיפך, לבו רך וחומל ושכלו חד ואכזר, אינו כלל וכלל שקרן וצבוע. אלא הוא כך לפי שהוא כך. מכאן אתה למד, שהבריות הללו הצובאים על פתחם של אנשי השם, דוחקים ונדחקים להסתכל בצורתם וגומרים עליהם את ההלל בפניהם וגם שלא בפניהם, ולאחר כך שולחים בהם את לשונם בעקימת־חוטם ואומרים, שאותו חכם, אותו אמן, אותו צדיק מופלא שעורר בהם רחשי הערצה מרחוק לא הניח את דעתם מקרוב, ואף גרם להם אכזבה במראה פניו ובכל התנהגותו, אינם כלל רמאים ומאחזי עינים. הם באמת רואים מה שהם רואים ומדברים מה שהם מדברים ומעקמים את חטמם לפי מה שהם מעקמים. הם רואים לחוד, מדברים לחוד, ומעקמים לחוד. כל פרט לחוד הוא אצלם נכון, אלא שהפרטים בצירופם אינם הולמים זה את זה, ויוצאת כעין סתירה. ברם, לעולם אין האנשים חוששים לסתירות. הם חיים בתוך הסתירות ומתים לתוכן. לאמתו של דבר הם רואים סתירה בעצם הדבר, שחכמים וצדיקים ואנשי־מידות בכלל, היינו אנשי־רוח ובעלי נשמה יתירה, חיים בעולם ונוהגים כבשר ודם, אוכלים ושותים וכל כגון זה. השכל הישר והבריא מחייב, שאנשים רוחניים נאה להם להיות מתים. אדם גדול מתקבל על הדעת, כשהוא נפטר מן העולם, יצור האגדה, אבל אדם גדול בגוף חי הוא יצור משונה. לכן אין צדיק בעירו, אין נביא וחכם ואמן בעירו. תחילה הם משתוקקים מאד להסתכל בצורתו של המפורסם; כיוון שנכנסים למחיצתו ורואים אותו בצלמו הגופני, מיד הם מתאכזבים, מעקמים חטמם ואומרים בטענה: האם זהו? לא פיללנו כלל שהוא כזה… סבורים היינו ש… ואף על פי שהחכם ניזוק על ידי ראייתם ונופל בעיניהם ממדריגתו, הם רוצים לראותו מעורב ביניהם; ואם הוא יושב אוהל ונחבא אל הכלים, הם מותחים עליו חשד, שהוא יהיר ורע־לב ושונא הבריות. וזהו בדיוק מה שעשו כעת לצייר המהולל מר אלחנני. כיוון שדפקו על דלתו ולא ניתנה להם דריסת הרגל במחיצתו, ולא יכלו לאכלו בעיניהם, הכוהו בלשונותיהם. אמנם, גם לפני כן, כשהיה מסביר פנים לבריות ובא בקהלם, היו מלעיזים עליו ומפיצים על אודותיו כל מיני שמועות רעות, אולם הם עכשיו רגנו עליו מתוך בטחון גמור בטעמם ובנימוקם לשטנתם אותו. הם כך אמרו: צאו וראו ללזה, כל זמן שהיה נצרך לנו, לממוננו, לתהלות ולתשבחות שהשפענו עליו לפרסם את שמו בעולם, העמיד כנגדנו פנים שוחקות והתהלך אתנו כאחד משלנו, נתקרב אלינו להנאתו ואף עשה צדקה עמנו לצייר את דיוקנאותינו. כיוון שקנה עושר, זכה לתהלה, נשא לו אשה צעירה יפת תואר, ונפלו לו כל החבלים בנעימים, אין הוא רואה עוד צורך לשים מסוה על פניו ונתגלה לפנינו בכל סורו הרע: גאה, יהיר, מתבודד ושונא הבריות. אכן, אין הנאה לעולם מן האנשים הגדולים. אמן העולה לגדולה יורד ממעלות האדם, ושוב אין לו דבר עם האדם. בני הנצח שונאים לילדי הזמן. שמועה גוררת שמועה. כיוון שעברו ימים רבים ודלתי ביתו של הצייר אלחנני המהולל היו נעולות בפני הבריות, פשטו שמועות משונות, שהצייר המהולל שוב אינו מסוגל להסתכל בצורת אדם, ואין הוא נותן את מבטו אף בפני הזיותנית, לפי שיצא לחלוטין מן החברה האנושית ונתחבר על משפחת בעלי חיים. בפירוש אמרו, שביתו המרווח של הצייר המהולל נעשה מעין ביבר של חיות ויש בו אוסף גדול של כלבים, חתולים, עכברים, כל מיני שקצים ורמשים, לציירם על הבד. אמת היא, שבתוך כלל השמועות הרעות ניתנו מהלכים גם לשמועה אחת, שדרשה את הצייר המהולל לשבח, והיא, שהוא על שום כך פרש מחברת הבריות, שלא לראותם בקלקלתם. הוא כל כך נתמחה בחכמת הפרצוף, שכיוון שהוא נותן מבטו באדם, מיד הוא נוקב ויורד לתוך גנזי נפשו ורואה את כל צפונותיו, בוחן ובודק ממש את כליותיו, ונמצא שהוא עלול לשרוף את הבריות במבטיו. לכן הוא מתרחק מהם מחמת רחמנות. אך שמועה טובה זו בטלה בששים ליעוזים וריגונים. מילא, הבריות בשלהם –ואלחנני בשלו. הוא נאבק עם השד, נלחם עם הקליפות; מחפש את הנקודה, שממנה מתחיל החוט הדק מן הדק, שהוא רץ אורח במעלה השלימות, מחפש ואינו מוצא. ידו אמונה, רוחו עשויה ללא חת וללא ליאות, המשהו הנעלם קורא אליו, והוא נשמע אל הקול ועושה את דרכו הרה־הרה. דרך לאין סוף הוא מסע לאין סוף ומעשה לאין סוף. ולפי שמעשה לאין סוף אינו כלל בגדר סיפור המעשה, הריני מציב כאן נקודה. ואומר די. הקץ לסיפור המעשה על אלחנני הצייר המהולל. הקץ למעשה הציור של אלחנני המהולל. הקץ, הקץ. כך היה מעשה. כיוון שראה מר אלחנני, שאין קץ לדרכו הארוכה והמייגעת, וככל שהוא מעפיל ועולה, חומקת הנקודה ממנו הרחק, הוא מושח במכחול והוא מוחק, מגרד, מוזג צבעים ומערבב, בוחן ובודק, בונה וסותר, ואין קץ לדבר, קול דברים ישמע ממרומי ההר ואליהם לא יגיע, ואף את התמונה לא יראה עוד בעיניו המפולבלות, גמר אומר לעשות צעד מכריע ולכבוש בשצף־קצף את הפסגה, פשוט־פשוט לעלות ולהגיע להר, ויהי מה. רוחו נשאתו בכנפי הנשר למרומי ההר, לגבהי מרומיו, עד לקצה חודו. הנה, הנה, קצה החוד. אך אין חוד, שאין חוד למעלה ממנו. וכך הוא מחוד אל חוד, חד לחד, גד לגד, גד גדי יגידנו. חד, חד. הוא זנק בכוח עצום ולפתע… נשמט ונידרדר לאחור. חודי סכינים ננעצים בבשרו והוא מידרדר. סכין. סכין – קרא בקול לא־אנושי, נהם כחיה. – היכן הסכין? הנה הסכין – קרא בקול צוהל של אדם־חיה. בסכין חתך לגזרים את התמונה, הנשקפה כמעט־כמעט במעלות השלימות. הסכין בידו ורגליו מקפצות מבעד לחלון. הצייר המהולל מר אלחנני הנודע בשערים רץ בשערי העיר וסכינו השלופה בידו. ואני, פלמוני, מה אומר ומה אדבר? וכי ספרתי את מעשה הצייר המהולל מר אלחנני בשלימותו? שפת־עלגים בפי. קטנתי מלהביע אף מקצת מן המראות והשמועות, אשר מלאו את רוחי ושוקקו בלבי, כאשר נגשתי לכתוב את המגילה.

ברכי נפשי את האדם, כי גדלת מאד בענותך ובמכאובך וקטנת מאד להגידם.