רקע
שלמה צמח
שאלות ותשובות

סופר־אמן שמלאכתו הכתיבה וכלי־תשמישו לשון־אומתו הריהו מתחילת ברייתו בן־אדם ששאלות־מן־הישוב, כלומר מציאוּת של חיים וסבכיה ודאגותיה וסתמיה, אינן פוסקות מלהטריד אותו, ועל־כרחו שהוא טורח ומבקש להשיב עליהן תשובתו. אלא שאין להן תשובה, לשאלותיו של סופר־אמן, אלא בלבוש זה של הרצאת־דברים שהוּא מַלבּישן; וּבתוֹך אותו גלגוּל של שאלוֹת־תוֹכן, שמתגלגלוֹת מאליהן בתשובות־צורה, מקום־לידתה של ספרות; או בלשון־חכמים – באלה מקום משכנה של הדיאלקטיקה שביצירה. טרדת השאלה היא “כיצד” גדול זה שעומד לפני אדם ומסַמא עיניו ונותנו בתוך החושך. אלא שחפץ הראִיה תקיף עליו כל־כך, שהוא מקלף את הדוֹק מעל העינים ומחזיר להן מאוֹרן; וכבר יש רמז למעמד הפוך וכפול מעֵין זה בדברי חז"ל – “מי שנתון בתוך החושך רואה מה שבאור, ומי שהוא נתון באור אינו רואה מה שבחושך”.

במקצתם אין הדברים אמוּרים לשירה וסיפוּר בלבד. בכל מקום שאַתה מוֹצא מוֹראָה של החשכה על אדם סוֹפר, ואפילוּ אינוֹ אָמן, ויראה זוֹ מביאתוֹ ליציאה לאוֹר, שם אַתה מוֹצא ממידוֹתיה של ספרוּת, כלוֹמַר גלגול שאלה שהיא תוכן בתשובה שהיא צורה. משנחרדה, למשל, נפשו של אחד־העם1 מפני מציאוּתה של היהדוּת בשעתוֹ, מאחר שרפתה ידה מנשוא צרכי החיים והקיום, הואיל ונשרף בדור של כפירה ומדע כל שמנה של הדת הישראלית, וממילא באה חשכה לעולמה; ומשהתחילה השאלה להטרידוֹ – כלוּם באפשר שיהיוּ רוַח והצלה ליהדוּת בתוך מציאות חדשה זו ותמורותיה, שעסקן לא במופלא שבחיים אלא בעוּבדוֹת של ממש ובתופעות טבעיות ובסגוּלות דברים, הרי על־כרחוֹ שתלבש תשובתו צורות־לשון חדשות, ושתעלה מתוך חשכת הפטפּוּט, שקדמה לתשובה, אור סגנונה של פּוּבּליציסטיקה עברית, ותחַיה ותרענן כל מַהוּתה. ואם בתחום, שעולמו עולם ההרהור וההגיוֹן כך, בשירה ובסיפּוּר שמקום חיוּתם צורות ודימויים על אחת כמה וכמה.

והנה בשעה שיל"ג, האריה הגדול, נזדעזע מפני הבּטלה בעיירה היהודית בזמנו ומפני עניוּתה ושפל־מדרגתה (לפי חשבונו של יעקב לשצ’ינסקי, קרוב לשבעים אחוּז של הישוּב היהודי בתחום־המוֹשב, קודם שיצאוּ איכּרי רוּסיה מעבדוּת לחירוּת בימי אלכסנדר השני וקודם שהחרושת התחילה פּוֹשטת במדינה, היו “רודפי קדים, רועי רוח ונשיאים” – כלומר מלמדים וראשי־ישיבות ובטלנים בבתי־מדרשות ושוחטים ורבנים ומורי־הוראה ומנקרים ושדכנים ובדחנים וקברנים וצדיקים ושמשים ובלָנים ואברכים סמוכים על שולחן חותניהם ומגידים ופושטי־יד וכיוצא באלו שעל הציבור פּרנסתם, ושלושים אחוּז בלבד היו עוסקים בהויות העולם, במלאכה ובמסחר) ושר שירו:

וְלֹא תִמְצְאוּ אִכָּר, אִישׁ חַי, רַב פְּעָלִים!

בַּעֲלֵי־הַמְלָאכָה יִהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים;

בִּמְקוֹם מַנְהִיג עֵדֶר, מַצִיב הַדָרְבָן,

יִהְיֶה נָבִיא אוֹ כֹהֵן מַעֲלֵה קָרְבָּן;

אִישׁ וָאִישׁ יֹאמַר: לֹא אֶחֱרֹשׁ, לֹא אָדוֹשׁ

כִּי בֶן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים אֲנִי וְגוֹי קָדוֹשׁ

וּבְכֵן לֹא יִשָׁמַע קוֹל עוֹשֵׂי בַמְלָאכָה,

כִּי קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵל וּבְרָכָה,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהֲקוֹת נְבִיאִים

פֹּשְׁטִים עֲרֻמִים, הֹזִים וּמַבִּיעִים,

רֹדְפֵי קָדִים, רֹעֵי רוּחַ וּנְשִׂיאִים.

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַחַת שָׁמָיִם?

בשעה ששאג האריה הגדול שאגתו בטורים האלה, שעוד לא דממה בת־קולם ולא פג טעמם עד היום הזה, וראוּיים הם אפילו בימינוּ ובארץ זו שיתנו אותם באותיות מאירות־עינים בכל פּרשת־דרכים ובכל מקום של פּוּמבי – הרי בשירה עוד לא עמדוּ לו במקצת צוּרות זמנוֹ אף־על־פּי שטורים כאלה לא ידעה השירה העברית לפניו. אבל משיצא מתחומי המחאה ואמר ליתן תמונה של ממש לירידה ולניווּן הללו, מיד שקע בחשכת האֵלם וכאילו נשברו כל כליו ונתרוקנו ידיו. בשום פנים אי־אפשר היה לו להביא לידי הסכם בין המליצה התנכית הרוֹממה והנשׂגבה לבין נמיכוּת זו שבמעמד המציאות השפלה. ולא נוֹשע עד שפּרץ כל הגדרות וממעמקי חשכתו חצב אבני־אוֹרה אלוּ:

"ערב פסח היום – – –

"כל הפתחים פתוחים, כל התריסין מסולקין, כל המיטות והשולחנות והספסלים והמלתחות מוּצאים החוּצה ומוּטלים בצידי הרחוב איש לפתח אהלו, והאמהות והשפחות, שלמוֹתיהן מפוּשלוֹת בחצי עד שתוֹתיהן, כורעות כחויא וחבילי זרדין בידיהן והן מגרדות ומקרצפות פשוּטי כלי־עץ בכל עוֹז עד שפך זיעה עליהן. שׂטה מעליהן, קוֹראִי היקר, ועבוֹר.‘עוצם עיניו מראות רע – זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה’.

“בין המשקוף והמזוזות יבכו החלונות, עיני הבית, על כבודם כי גָלָה; על עֶדים שהתנצלוּ, הלא היא שכבת האבק והרפש אשר יתעלם עליהם כל ימות השנה, ועתה הנה נערה שוֹבבה ניצבת שם על הזיז הבּוֹלט שָפה ומשפשפת אותם בסמרטוט ומדחת אותם במים והשופכין יוֹרדין ושותתין בשני סילוֹנוֹת של דמעות ניגרוֹת”.

והרי לפניך התשובה, כמעט במילואה, על השאלה שהטרידה אותו; והרי הכורח “לחזות נכוחה” שהוא ראשית חדשה לכל מה שיבוא; הרי אותה המציאות־כמוֹת־שהיא ושאין מנוס מפניה, ושהדבקוּת בה כוס־יגוֹנים וכוֹס־ישוּעוֹת כאחת; והרי חשׂיפה של אוֹרה וטבילה מטהרת בסמליו של ממש זה – זו הנערה השובבה המדחת את הרפש מעל החלונות במים ושאינם אלא סילונות של דמעות ניגרוֹת. אבל כשאתה מבקש את מרכז־האחיזה להפיכה זו, בגוף ובנפש ובתפיסה ובענין ובתביעה שיוצאת ממנה ובמקום שלשם היא מוליכה, הרי אין לה שיוּר וקיוּם, להפיכה זו, אלא בשינוי שבמענה לשון ובדפוסיה ובצורותיה ובמקורותיה, שכּן הללו לבדם בית־קיבול מוחשי לחליפות ולתמוּרות הגדולות האלה. ובתוך שוּרות אלה וצירוּפי תיבוֹתיהן מקום לידתו של תל זה ששנים רבות כל העינים פונות אליו, וכאן בית־הגנזים לכלי־היוצר של הפּרוֹזה העברית לדורות שיבואו2.

הוא הדין אצל מנדלי מוכר ספרים. הדאגה בלב איש וחרדתו הן מעיינות־יצירה וכוחות מחַדשים בספרות ולא ידיעה וחקר דבר. כל זמן שסבוּר היה ש. י. אברמוביץ (בן־דורו של יל“ג הוא אף־על־פי שבשלשלת־היוחסין יל”ג עוֹמד לפניו), כי טוב ונאֶה ללמד בני־נעוּרים בינה ודעת, אבל השאלה הגדולה והמרה, כיצד יוצקים מן האחריות הכבדה ללבבות של בני־אדם ההולכים בתוהו לא־דרך וכיצד מראים להם בחוש את הפשטות שבדאגותיהם ואת הממש שבירידתם ואת הפרוּץ שבמעמדם, לא החרידה עוד את נפשו ולא נתבע עוד ליתן תשובתו לה, הרי לא חש בהפיכה שעשה גורדון ולא ראה את הדרך שהוֹרה לו. שרוּי היה ש. י. אברמוביץ בישן ופוסע בו בטוּחות בהילוך משונה זה שחבריו היו מהלכים לפניו, ואפילו כשהוא עוסק במדע־הטבע הריהו מדבר כמוֹתם ולשונו אותן מליצות אטוּמות ושדוּפות ומרוחקות ממעגלי החיים והמציאות. “התולדה, הוא כותב, אשת־החַיִל, תשלח ידה בכישוֹר ותטוה מרבבות חלקי־הצמח הדקים פתילי־דשא וציצי־חן להלביש את האדמה”; והפשט של דרוּש זה: תאי צמחים מצטרפים לרקמות הללו לאברים – קנים, עלים ופרחים.

אלא שבהמשך הימים אי־אפשר לו שיתעלם מן השאלה המרה הזאת ועל־כרחו שתגע עד נפשו. בתקופתו עמדה השאלה בתוך האויר כעננה כבדה בקדרותה. ומשהתחילה להחריד את מנוחתו באמת, לא מצא לה תשובה אחרת אלא זו שמצא לה יל"ג. ומטבע הדברים שיהיה כן. לעולם לשאלה אחת, כשהיא נכבדה וגדולה, תשובה אחת: ראשית־כל חייבים “לחזוֹת נכוֹחה”, ובראִיה נכוֹנה זו כבר גלוּמה התשוּבה. אלא בשביל סופר מעולם לא היתה הראִיה לעצמו בלבד, ולעולם דברים שנראים לו נראים גם לאחרים. לפיכך יצא מנדלי וכתב, לא על “תולדה אשת־החַיִל השולחת בכישור ידיה”, אלא בזה הלשון: "הקרליני היה יוֹשב וקוֹרא בספר לאוֹר העששית שהיתה דוֹלקת לפניו על השולחן, וצבורות־צבורות של ספרים ושל קונטרסים וניירות מימינו ומשמאלו. וכיוָן שהרגיש בי, נתן לי שלום וזימן אותי בסבר פנים יפות לישב על הכסא כנגדו ופתח ואמר:

– בשביל ששמעתי מסַפּרים עליך, רבי מנדלי, שאתה יודע את רוח בני ישראל ודרכי חייהם גלוּיים לפניך נתאַוויתי להשיח עמך על ענינם, והשעה צריכה לכך. היהודים, כמו שידעת, היו היום לשיחה בפי הבריות והכל עוסקים בהם, הללו מחייבים והללו מזכּים. והריני מתוַדה לפניך, שאני איני יכול לעמוד על אָפיה של אומה זו, החביבה לי, ואני מוצא בה הרבה דברים שהם סותרים זה את זה".

בשעה שנכתבוּ שוּרות מנוּפּוֹת ופשוּטות וּמעוּלוֹת הללו ניתנה התשוּבה לשאלת־הזמן הקשה והחמוּרה, ובאותה שעה אף הכיר היהוּדי שבתחוּם־המושב הרוסי, כלומר רוב בנינו ורוב מנינו של העם היהודי, את עולמו ואת מעמדו. לכאורה החזירה והטילה אותו כתיבה זו לתוך חשכתו, שהרי העבירתוּ, לנגד עיניו, בקלקלתו ובכיעוּרוֹ, אלא שדוקא מתוך חשכה זו ראה את אורו, ואין לך ראִיה של אמת יתירה הימנה;

הואיל וכך מטולטלים הם שביליה של ספרוּת ופרשותיה: כשהיא רואה את האורה מתוך החשכה הריהי מראה אותה גם לאחרים. וזכות גדולה זו חתומה במפורש בשמו של מנדלי ובדין היא חתומה כך. ואף־על־פּי שנדמה לי, שבעיקרו של דבר גדול כוח יל“ג מכוחו, משום שלב גורדון רוגש וסוער מלבו של מנדלי ושדות־השאיבה שלו אולי עמוקים משדותיו, הרי לא הספּיקה לו השעה, הואיל ולא זכה לאריכוּת־ימים, לכלות את כל מלאכתו אשר עשה ולהביאה אל האחדוּת ואל השלמוּת כאשר הביאה מנדלי שנתבּרך בימוֹת־זקנה זוֹהרים וּבהירים וּבשׂיבה טובה. ואף־על־פי שהיה חוֹפן כל ימיו מלוא חפניו מגרנוֹ של יל”ג, הוא מיסדו של בית־המדרש והוא שעומד בראשו.

מה שאירע בדפוסי החיים שבמציאוּת, במאכלים שאדם אוכל ובדירה שאדם דר בה ובמלבוּשים שהוא לובש ובמלאכות שהוא עוסק בהן ובכל המנהגות שהוא נוהג ובכל המעשים שהוא עושה, בין ברשוּת־היחיד ובין ברשות־הרבים – אירע בעולמו הרגשי של היהודי בימים ההם. קללת הבטלה היתה בכל מקום והכזב שולט על כל הלבבות, כאילו כבוּ הנרות הדולקים בנשמה ואין שיור אלא לפתילתם המפחמת והמעלה ריחה הרע. ובתוך החשכה הזאת עמדה השאלה הקשה והמרה – “כיצד מרגישין נכוחה?”, כשם שעמדה במציאוּת מבחוּץ “כיצד חוֹזים נכוחה?”. בשירה העברית, שהיא בית־קיבּוּל טבעי בשביל התשוּבוֹת לשאלה זו, היתה מנשבת רוּח כּוֹזבת של רגשות שאינם רגשות אלא סתם דברי־הבאי שאין להם ערך ומשקל. בין שירת יל"ג, שידעה את דרכה למישרים, ובין שירת בּיאליק, שמקום לידתה אותה טרדה גופה שהטרידה אותו הרוח הכוזבת הזאת, אתה נתקל בלהקות של פּייטנים, כביכול, שאפילו רגש אחד של אמת אין בפיהם. כשאתה קורא עתה בפיוטים האלו, שכבר נשתכחו מן הלבבות, דומה שתחום־המושב היהודי שרוּי ברוב טובה ובשפע ברכה ונחת וחופו חוף־מבטחים ואין לבו פּנוּי אלא לדמדומי געגוּעים של חלומות והזיות – למתק כספן העצב של קרני־ירח בלילות ולתכלת סגוליות של עיני אהובות מעולפות־סוד־מרחקים, שכּן כך היו שרים אז:

תַּלְתַּלֶיהָ – קוּרֵי זָהָב,

רַצֵי יָם מוּל שֶׁמֶשׁ פָּז;

בִּצְחוֹק פִּיהָ – גְבִיעַ שׁוֹשָׁן –

צָפוּן סוֹד יָהּ, קֶסֶם רָז.

והנה שׂם אלוהים בפי נער אחד מווֹהלין את התשוּבה לשאלה קשה ומרה זו, והיא שלימדה בני ישראל כיצד מרגישין נכוחה. אבל דרכו של ביאליק, בשעה שיצא להביע רגשות של אמת, – וכאמור אין לספרות תשובה להשיב לשאלות־תוכן אלא בדפוּסים של צורה ועל־כרחו שיהא לבושם תמורות בלשון, – לא היתה קלה כל־כך כדרכו של מנדלי בתחומי הפרוֹזה. זה, משיצא מתחומי “התולדה אשת־החַיִל השולחת בכישוֹר ידיה”, מיד מוּנחים לפניו צירופי דיבורים מן המוּכן במשנה ובמדרש וברמב“ם ובכל שאר המקומות, וכל מלאכתו לסַגלם ולמַזגם יחד למסיבותיהם החדשות ולתכניהם החדשים. בשירה כלום לא היה מן המוכן. ורוח־הקודש של ביאליק לחשה לו והזהירה בו, שבעברית ירדו לשון־מקרא ולשון־שירה כרוּכות מן השמים ואין להפריד בין הדבקים ולא יבוּלע להם. הוה אומר, מתוך החשכה עצמה, מתוך חרוזי גוֹטלוֹבּר ולוּבּוֹשיצקי ונח פינס גוּפם אתה מצוּוה לחצוֹב את האוֹר – בכפיפה וּבנטיה בפנימיוּתוֹ של המשפּט המקראי וּבשינוּי סדריו וצירופיו מבית ברשותך ובידך להעלות כלי־התשמיש בשביל הרגש האמיתי שאתה בא להביעו. ואפילו דברים שאינם בפסוקי־מקרא הללו ואתה עושה אותם בידים מחמת הצורך וההכרח, חייבים להיות במַתכּוּנתם של פּסוּקים אלה ובצביונם, כדי שייבּלעוּ בתוך אויר המקרא ולא יכירו בהם כי באו אל תוכו. אבל בשעה שהשמיע ביאליק לפני ששים וחמש שנה, ביום ז' אדר תרנ”ב, את הטורים האלה:

אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –

הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם־סוֹף לַמַהְפֵּכָה?

הֲיָשֹׁךְ הַסַעַר וִיפֻזְרוּ הֶעָבִים

וְנָגַהּ הַסַהַר וְנָגְהוֹ כוֹכָבִים?

אַבִּיטָה אֶל אֶרֶץ אַף־אֵפֶן לְמָעְלָה –

אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב – רַק סוּפָה וָלָיְלָה.

הרי החצב מן החשכה את האור, את האור הגדול; וכבר נתישבה השאלה הקשה והמרה, “כיצד מרגישין נכוחה?” שהטרידה את עוֹלמוֹ.

כשמתרחשים מאורעות הפיכה והכרע כאלה בפרוזה ובשירה של ספרות, שבמקום “התולדה אשת־החַיִל” וגומר כותבים “בשביל שמסַפּרים עליך” וגומר, ובמקום “תלתלי קוּרי־זהב” כותבים “אביטה אל ארץ אף אֵפן למעלה – אין חזוֹן, אין קשב – רק סוּפה ולילה”, אין תימה שהבאים לאחר מאורעות אלה הולכים בתוך האור שנתגלה, ופחתה החשכה באותם דמדומי־שחר ומעטה טרדתה, הואיל וכבר ניתנה התשובה לשאלה שהזמן ציפה לה בקוצר־רוח. נולד מה שמכוּנה בשם בית־מדרש והנוסח שלו. וחובשי בית־מדרש זה יושבים בחצי גוֹרן עגולה ומקיפים את המרכז הנוֹגה ונהנים מזיווֹ ושואבים מאוֹרוֹ וחוֹסים בו ומתקבּצים סביבותיו כעין אותן שבע בנות־אטלס שהיוּ לכוכבים בתוך ההיקף המוּאר לפי שיעוּר־קוֹמתוֹ ולפי עצמת כוחותיו. ואין מידת עצמוּתוֹ וחירוּתוֹ של אדם שתנוּעתו קרובה למרכז דומה לעצמוּת אדם ולחירוּתו שתנוּעתו מרוחקת מן המרכז. ואף־על־פּי־כן בית־מדרש כאן, תנועה סביב מרכז אחד המַאציל מן הרוח אשר עליו ונותנה על העוטרים אליו. לפיכך כשאני קורא את “אריה בעל־גוּף” של ביאליק, מיד אני מכיר שגדולתו של ביאליק אינה נראית בסיפּוּר הזה, אף־על־פּי שאני מודה כי הרבה דברים נאים ומשוּכללים נבראו כאן ואף־על־פּי שהעשירוּת שבסגנונו וכוחות האמצאָה והצירופים הגדולים של ביאליק לא ניטשטשוּ בדברים. כוונתי לומר, העיקר בסיפּוּר הזה מכוחו של מנדלי שנטרד ושאל והשיב. אלא שבתוך עצם מהלך של נתינת תשובה נבראים כלי־תשמישה של ספרוּת, והללוּ כשרים לענינים רבים, ויכוֹל כל אחד ואחד לטלטל כלים הללו, ואפילו רשאי הוא להקציעם ולהשביחם ולהשתמש בהם לפי דרכּוֹ ולפי צרכּוֹ. אבל לא הם, כלי־התשמיש, המַכריעים במַהוּתם של דברים אלא הרוח שהתקינה אותם, ורוח זו בפרוֹזה מסוּימת של ביאליק משל מנדלי היתה, ולפיכך אף מה שנתחדש בהיקפה ומה שנתוֹסף עליה נבלעו בתוכה ונצטרפוּ אליה להרבות את זכוּתה. ובאלה כוחו של בית־מדרש.

אבל בהמשך הזמנים, ובכוח אותו גילוּי שנתגלה גופו, הואיל והתערב עם החיים ונתן מהשפּעתו עליהם ושינה מהלכם והוליכם אל מקומות חדשים מרוּחקים מן המרכז ומאוֹרוֹ, עולים בהויוֹת עוֹלמם של בני־אדם כתמי אפלולית שקצרו קרני־האוֹרה שיוצאות מן המרכז להגיע אליהם ולהאיר להם, ואף כלי־התשמיש שנבראו בתוך כתלי בית־המדרש אינם מתוקנים כל־צרכם למחוק את האפוֹר שבאפלולית זו. כשהעין מרגילה וּמאַמנת את עצמה לראות נכוחה, הריהי מתאַווה לראִיה זו בכל מקום ומקום ואינה רוצה לשייר חוֹר וסדק שרוּי באפלה. ונמצא, שבתוך כתלי בית־המדרש פּוֹרצוֹת ועולות כעין שאלות־משנה המטרידות עולמו של הנזקק להן ותובעות תשובתן. אותו ביאליק, שב“אריה בעל־גוף” די לו בתשוּבת רבּוֹ, משבא לפרשת “ספיח” אנוס היה לבקש חיוּת ורוַח ממקום אחר. ואם אצלו כך, שמסיבוֹתיה החיצוֹניוֹת של ההויה שהוּא עוֹסק בה קרוֹבוֹת כל־כך לעולמו של מנדלי, אצל אחרים, שאָרחוֹת־החיים שאליהם הם נטפּלים שונים כל־כך מעולם זה בזמן ובמקום ובאופי ובמזג – על אחת כמה וכמה.

מעֵין זה אירע לשמואל יוסף עגנון. ודאי תלמיד מובהק הוּא בבית־מדרשו של מנדלי. לא זו בלבד שלא תתוֹאר מציאוּתו בלא משנת רבּוֹ, אלא תלמיד ותיק הוא שמעולם לא החזיר פּניו והלך ממנוּ וגירסת רבּוֹ גירסתו. והנה חזרתי וקראתי את “מסעות בנימין השלישי”, ומיד בעמוּד ראשון, בהקדמה, מצאתי מקומות שנדמה לי עגנון כתבם: “ואני, מנדלי, שכל כוונתי תמיד להועיל לאחינוּ בני ישראל כפי מיעוט כוחי, לא יכולתי לכבוש את רוחי ואמרתי: עד שאחינוּ הסופרים, אשר קטנם עבה ממתני, יתעוררו מתרדמתם להעתיק כל סיפּוּרי המסעות של בנימין מתחילתם עד סופם ולזכּוֹת בהם את ישראל, אשתדל להדפּיס מהם לפי שעה קיצור המסעות. ובכן אזרתי כגבר חלצי ויגעתי, אף־על־פּי שזיקנה קפצה עלי ותש כוחי, לא עליכם, להוציא מתוך האוצר הגדול ענינים טובים ומועילים לבני ישראל ולסַפּר אותם בלשוני על־פּי דרכי”. אלא שבין יהדות ליטא לבין יהדות גליציה כאילו נשתבשו כל הדרכים.

מנדלי כתב מעיירוֹת ליטא, יהדוּת זו המצוּינת בתוֹך שאר שבטי תחוּם־המוֹשב הרוּסי בלמדנוּתה ובבקיאוּתה וקרקע גידוּלה ספרוּת ההלכה וכל מפרשיה. בליטא אפילו פּשוּטי־העם יודעי־תורה ולומדי־תורה היו. יהדות קפּדנית שאינה מוַתרת לעצמה ואינה מוַתרת לאחרים; יהדות כבדת־ראש בנהגָהּ וסדוּרה באָרחוֹת־חייה, וקלוּת־ידה של החסידות עברה עליה ולא נגעה בה. פּיקחת ופיכחת ואף־על־פּי שעוקצנית היא ובדחנית וחריפה לעולם שולט עליה השׂכל הישר וזוֹך הרהוּרו ובהירות דיבוּרו. יהדות חסכנית ויודעת־חשבון ומהוגנת במַשׂאָה־וּבמַתנה ומסתפּקת במועט, בורחת מפּני הבזבוּז ומפּני התפאֶרת והפּוּמבּה הגדולה ואפילוּ קיוּם מצווֹת־חוֹבה בלבד ואסוּרוֹת בהנאָה. וכיון ששרוּיה היא בעניוּתה על־כרחה שתהא מדירה את עצמה מהנאוֹת עולם־הזה ונכנעת לנקיון מוסרי, ולא בכדי פּתחה שערים לנזירוּת חמוּרה בישיבוֹתיה. ואם אַתה בּוֹחן וּבוֹדק סגנוֹנוֹ של מנדלי ודרכי־ההבעה שלו, הרי מידוֹתיהם של הללוּ – המידות שמנינוּ בבני־עדתוֹ.

ההיפך הגמוּר היה שבט גליצאי זה שביהדוּת פּוֹלין. ודאי מרוּבים בו גדולי־תורה, אבל קהל ישראל בהמוניו לא היוּ למדניים. לא יצאוּ מוֹניטין לישיבוֹתיה דוּגמת מיר וּווֹלוֹז’ין וּבעלי־המוּסר של סלוֹבּוֹדקה. הרבה מן הרחבוּת בלבו של הגליציאי, אבל גם מן הקלוּת בו ואף ליצן הוּא מטבעוֹ ושמח בחלקו. דומה מַערים הוּא עליך ובסופו של דבר שלם לבו עם חברו. כלל וכלל אין בו ממידת הנזירוּת והסיגוּפים ואינו מתרחק וּבוֹלם תאוות בּשׂרוֹ. מַאריך הוּא בסעוּדתוֹ ומַרבּה בשתייתוֹ. פּיקח הוא על־פּי דרכו אף־על־פי שמשׂים הוּא עצמו תם. חם מזגוֹ ונפשו רוֹגשת ואין חוּמרוֹת־החיים חביבות עליו ומאד משתדל הוא להתחַבּב על הבריות. נמשך הוא אחרי המוּפלא שבהויות העולם וּמַפליג בהנאָה יתירה לתחומי הגוזמאות והדמיונות ובזבזן גדול הוּא בדיבוּרו. מועטת קפידתו, והגם שאין דעתו קלה אין ראשו כבד עליו. שחקן גדול הוא ומתיקוּת זו שבהליכוֹתיו ורוֹך זה והנאתו היתירה מן המצווֹת והתחטאוּת זו והתרפּקוּת זו – דומה שמפריז הוא במידות אלו וחשודות הן בעיניך בסקירה ראשונה, אבל לאמיתו של דבר טוב־לב ורוּח נוחה ועדינוּת־נפש במשאוֹ־ובמתנו עם הבריות ואין הוּא משׂים עצמו כך, אלא כך מידות אָפיוֹ. ומה תימה שכלי־תשמיש הללו שנבראו בבית־היוצר של מנדלי לא היו, כמוֹת שהם, מתוּקנים כל־צרכם שיגבלו ויכיירוּ יהדוּת זו ואָרחוֹתיה?

אמוֹר מעתה, אף־על־פּי שעגנון מבית־מדרשו של מנדלי וממנו קיבל תורתו ובדרך שהורה הוא הולך, וגם אסף כל מה שנתחדש בבית־מדרש זה (למשל, ב“נפש רצוּצה” של ש. בן־ציון), הרי לא היה לו באפשר לצאת בעקבותיו פּסיעה אחר פּסיעה, שכּן הטרידה אותו שאלה אחרת שאיש לא שאל אותה לפניו – כיצד “חוֹזים נכוחה” בחייה של עדה אחת בישׂראל על המיוּחד והעצמי שבה; ועל־כרחוֹ שיתחבּט בראשית דרכו (הואיל ואין לשאלות־תוכן בספרוּת אלא תשוּבות של צוּרה הגוררת תמוּרות בלשון) בלבטי לשון וסגנון. לא עמדה לו לשונו של מנדלי בלמדנוּתה ובסגפנוּתה ושהיתה מקפּידה עם עצמה שכל דיבור ודיבור יהא מביא עמו תוספת של משמעות. מידות חמוּרוֹת הללוּ לא היו ממידותיה של העדה שבא עגנון להתעסק עמה; זו דוקא אינה למדנית כל־כך ובזבזנית היא מטבעה ואינה שוקלת כבדם של דיבוּריה ואינה מדקדקת במנינם. וכשפּירסם עגנוֹן סיפּוּרו “עגוּנוֹת”, מיד כל האזנים נפתחוּ לקול שיצא מדפּים מועטים אלה ושלא שמעוּ עוד מימיהם דוּגמתו.

אמת, בשעה שהשאלה ששאל הציקה לו הרבה, קצרה רוּחו, וּפעם אָמר עגנוֹן להיפּטר ממצוּקתוֹ בשיבה אל המליצה התנכית, שהיתה בת־ארצוֹ. נדמה היה לוֹ, כיוון שאינה לשוֹן בית־המדרש ממילא נאה היא לתכליתוֹ. והלך וכתב סיפּוּר המַעשׂה בן ע"ד עמוּדים בזה הלשוֹן: “אמי שבה אל מיטתה ואָבי השקה אותה סמי־מַרפּא ותשת. ותקח את ידוֹ ותשיתה על לבּה ותאמר תוֹדה. כנטפי הדמעה כן נטפוּ הסמים על ידוֹ. ואמי שאפה רוּח ותאמר אליו קודם לך אל חדר־האוֹכל ואָכלת ארוּחת־הערב. ויאמר לה (עוד אין כאן “אמר לי” “אמרה לו” של המדרש שיבוֹא לאחר זמן) לא אוּכל לאכוֹל. ותפצר בו מאד וילך אל חדר־האוֹכל ויאכל לחם דמעה וישב. ותתחזק אמי ותשב על המיטה ותקח את ידוֹ שנית ותשלח את האָחוֹת הביתה ועל אבי ציותה לאמור לא תבוֹא. ותקטֵן את אוֹר המנוֹרה ותשכב”.

כתיבה זו לא עלתה יפה ולא האריכה ימים, ועגנוֹן משך ידוֹ ממנה ובחכמה עשה כך. לא זו בלבד שהרצאת־דברים זאת, שמלאה גייסות של פּעלים מהוּפכים ושהכריעה תחתיהם כל שאר אברי המשפּט, קטלנית היא ומרבה שעמום שאין הקורא יכול לעמוד בו, אלא גם צוּרות־לשוֹן אלו לעצמן אינן לתכליתן, אינן משיבוֹת לשאלה שהטרידה את כותבן. אם השיבה לתנך אמרה להשתמט מחוּמרת למדנוּתו של מנדלי, הרי לא תיקנה כלום. גם המקרא לא היה שגוּר בפיהם של פשוּטי־העם במולדתו של עגנון, אף־על־פּי שיצאו מתוכה וייזל ולעטעריס ודומיהם. דוקא בליטא היתה ידיעה זו נחלת הרבים, ואפילוּ הפּשוּט שבבחוּריה, משווליהם של חייטים וסנדלרים, ידע לקרוא פּרשת השבוע על טעמיה ועל כל כללי דקדוּקה. וכשאַתה מוסיף על האמוּר, שאין עגנון עצמו בקי כל־כך במקרא ובמפרשיו, כשם שבקיאים היו בהם, למשל, יל"ג, מנדלי וביאליק, ואין בידו לשאוב מן המקרא כל אוצר הניבים הגנוּזים בתוכו ולהטותו בכל עשרו ושפעתו לרצונו, אלא משועבד הוּא לצוּרות חיצוֹניוֹת מוּעטות (וו המהפך וכדומים לו), הרי ודאי וּודאי שלא יכלה ההצלחה להאיר לו פּניה בדרך זו.

אבל מאחר שהשאלה ששאל לא פּסקה מלהטריד עולמו ומאחר שסופר־אמן הוא עגנון, ולא אמן סתם אלא אמן חשוב ומבורך, סופו שמצא תשוּבה לה. עגנון חזר אל בית־מדרשו ולקח משם מן הדברים שנתחדשוּ בו וסיגלם לצרכי מסיבותיו. נטל את הפּסוּק המנדלאי הלמדני והחמוּר והתחיל מגלגלו באויר ומשתעשע בו. מיעט בתוכו את יסודות המשנה והרמב"ם והִרבּה ביסוֹדוֹת המדרש והאגדה. ושינוּי זה שבהרכב היסודות לבדו כבר הפחית לא מעט מאחריוּתוֹ הכבדה של הפּסוּק הזה. אלא שעגנון עוד הגדיל לעשות. היה מערב בו מאִמרוֹתיהם העממיות של יראים וצדיקים ואף הוסיף על אלה מדרכי ההרצאה שבקטעיהם הסיפּוּריים המצוּיים בספרי “שאלות ותשוּבות” של רבנים ומורי־הוֹראָה ובמעשים הנפלאים של חסידים וקדושים – אותה לשון שכבר נתפּקקוּ כל חוּליוֹתיה ואין חוק ומשפּט בסדריה וכולה שברי־כלים ופתוֹתי־דפוּסים, שנתאַחוּ בנס חיוּתוֹ של הכרח ובקסם תמימוּת־הלב של מדבּריה, הואיל וכך היתה לשונם של בני־אדם אלה. בליל זה של דיבוּרים ומאמרות וצירוּפים וסגנונות התיך עגנון בתוך האוּר שלו למתכת אחת ואחר היה מרקעה וטובע מטבעותיו.

מה שיצא מן המצרף הזה היה לשון רוֹחשת וּמפעפעת בתסיסה אטוּמה וחתוּמה, וכל תנוּעת האויר שלה מבפנים, בתוך עצמה; ואפילוּ כשהיא תוֹפחת ומַגביהה נפחה מועטת תוספתה במשקל. ודאי רוֹך בסגנון־פסיפס זה וגמישוּת רבה בשטף המלים שלו ומוקף הוּא הילה של חן ונוֹעם וּפינוּקים וריח של מתיקוּת מבסם אותו, אבל בתוך תוכו ניטלה ממנו חובת המשמעות הואיל וקסם המשחקים מחפּה עליו בכל מקום ובכל שעה. יש בדרך־דיבור זה מן הניתוּר ומן ההידוס, ואף־על־פּי שמבחוּץ דומה נמשך סגנונו לאִטוֹ, אחוז ולבוד, וכאילו מוליך הוא נהרות אמריו כשמן, הרי מבית אין בכוחו לעמוד ולשהות על ענין אחד ולתהות עליו ושדבר יתארע בו לדבר וכל חשבונו יתמַצא. אין בו ממידת החריטה והגיבול לעמקו של קו ולעקלתוניו כשהאיזמל החד מפשפּש בשיש הקשה. כשאתה מונה מספּר המלים שבאוצרו וצירופיהן וצירופי־צירופיהן אינך מוצא שם עשירות גדולה, אלא שהוא מבזבז מעותיו הקטנות ומגלגלן וחוזר ומגלגלן ונראה הוא לך גביר אדיר. אבל גדול מאד כוחו של סגנון זה בנועם הזעזוּעים של גוּפים קטנים המתנוֹעעים וּמתגלגלים זה על זה וּלשוֹנם מַרחישה רננוֹת![3] ויתר על־כן: מידות אלה שבסגנונו של עגנון, כשהן מעמידות פניהן בעֵדה שבאו להעלותה מן התוהוּ אל הקיים שבספרוּת, אין כמוֹתן לשלמוּת ולאמת ולנוֹי ולרחש החיים ולחן ההויה בשביל התכלית שאחריה הן מבקשות. עכשיו לאחר שכתב עגנון כפי שכתב, ברי לך שבדרך אחרת ובלשון אחרת אי־אפשר היה ליתן דמוּתם ותכנם של יהודי שיבוש הללו. והואיל והיתה בפי עגנון התשוּבה האחת לשאלה שהטרידה אותו, קלטוּ הדברים לתוכם ערכי־ספרוּת גדולים וכבדי־משקל; ודוּגמת כל ספרות של אמת העושה בתוך שלה, ואפילו, לכאורה, מצוּמצמים גבוּליה לנפה אחת קטנה, אף זו עוברת את תחומי העראי שבזמן מסוּים ושבמקום מסוּים ונכנסת לתוך תחומים עליונים שהם נחלת כל הזמנים וכל המקומות.

אבל פּרשה זו של עגנוֹן פּרשה של חתימה היא. אחרית היא ולא ראשית. כמה וכמה מפתחות לבית־מדרשו של מנדלי היו מסוּרים בידו של עגנון, והיה נכנס לשם ויוצא משם דרך כל מבוֹאוֹתיו לרצונו. אלא שלאחר כל כניסה ויציאה אנוס היה על־פּי הדיבור לזרוק את המפתח שבידו באותה שעה לשמים, שזר לא ישתמש בו. לפיכך כל מי שיתאַווה לכתוב כמוֹתוֹ, לא זו בלבד שיהא פּחות ממנו, אלא שיבלה עולמו ולא יהיה כלוּם. מ“עמק הבכא” של מנדלי יצאה “הכנסת כלה” של עגנון. כשם שיצאו מאותו מקור “נפש רצוּצה” של ש. בן־ציון ו“התלוּש” של י. ד. ברקוביץ – כלומר דברים חיים הנושאים את עצמם אף־על־פּי ששלשלת־יוחסין אחת להם. מעגנון לעולם לא יצא סופר שיהא שקוּל בכבדוֹ כנגד עגנון כשם שעגנון שקוּל בכבדוֹ כנגד מנדלי. ואף המעשה הוכיח כך. הללוּ שחיקוּ את עגנון מעשה־קוֹפים עשוּ ואפילוּ דומה בחזקה ובלא רשות לקחוּ מה שלקחוּ (חשדים שבשום פּנים אינם עולים על הדעת אצל ש. בן־ציון וברקוביץ ועגנון כלפי מנדלי)3, והעידו על עצמם שמתחת לכתוּב שאינו שלהם אין כלוּם משלהם. אלה הם דברי־ספרים ולא דברי־ספרוּת. הואיל וצוּרות לשון וסגנון מסוּימות תשובות הן לשאלות מסוּימות, שאלות־תוכן, שמטרידות עולמו של סופר־אמן ושעדיין לא ניתנוּ תשובות להן, אבל משאָפסוּ הללוּ, אין ריקניוּת זו מתמלאָה מגרנוֹ של אחר. מי שלבו נבוּב גם סיפּוּריו ריקים. וכיון ששאלות הללו שעמדוּ לפני מנדלי ובית־מדרשו כלוּ ואָפסוּ בימינוּ, ושאלות אחרות, ודאי קשות מן הראשונות, עומדות עכשיו במרכזה של ההויה היהודית, הרי על אלו אין להשיב בסגנונות ובלשונות שהשיבוּ לשאלות שאינן בנות־מינן.

גם חיים הזז, אף־על־פּי שכתיבתו של עגנון ודאי כבר היתה נגד עיניו בימי־נעוריו, תלמיד מובהק הוּא בבית־מדרש זה וממנוּ קיבל כל תורתו. אלא השאלה שהטרידה אותו קשה ומסוּבכת וטרגית עד אין שיעור, ומכל בחינותיה, מן השאלה שהטרידה את עגנון, הואיל וקרבת השואל למרכז ישובו של מנדלי יתירה. לא זו בלבד שעסקו באותן עדוֹת־יהודים בתחוּם־המושב הרוסי שעסק בהן מנדלי וכל הבאים אחריו, אלא שיהדות שניהם אחת. שוב יניקה מן המדרש ומן המשנה ומן התלמוּד ומן הרמב“ם, הרבה־הרבה רמב”ם, כלומר מן ההלכה הישראלית; שוב אותו בחוּר בקי וחריף, שלימוּדו דף גמרא עם רש“י ותוספות ושאר מפרשיו עד מהר”ם שיף ושקימט בבחרוּתו את מצחוֹ על “ודו”ק" של מהרש"א – שוב אותו דבר שהיה מכוּנה בפי הלוֹמדים בשם “בישרא דתורא” (בשר השוֹר)4. אלא השאלה ששאל חיים הזז, הגם שבמַהוּתה שאלת מנדלי היא – קיוּמה של גולה הפּזוּרה על־פּני אלפי מילין, מגדותיו של נהר דוֹן עד הדניֶפּר והבּוּג, ומאוכלסת היא בריבוא ריבואות של יהודים צפוּפים בעיירותיהם ואחוּזים ולבוּדים בכל אָרחוֹת־חייהם – אף־על־פּי־כן אחרת השאלה ביסודה. אין הסכּנה ענין לדורות ואין שעתה מרוּוחת, שכּן לא סכּנוֹת ירידה וניווּן כאן, הולכות לאט ושפּסיעותיהן מדוּדוֹת בתהליך התמוּרות של הזמנים, אלא עצם החוּרבן והשמד לפניו ושכל פּסיעה שלהם פּרסא, וכאילו רוּח תזזית, שבדרך הטבע אי אתה יכול לעמוד כנגדה, דוחפת את היהדוּת מאחוֹריה אל סילוּקה הגמוּר. עכשיו לא “בסתר רעם” – קולו בגלגל וברקיו מרוצצים מסוף התחום עד סופו ולא באפשר היה להזז לכתוב בשלוה ובנחת ובישוּב־הדעת כדרך שכתב מנדלי: “בימי הספירה, בחמישה־עשר יום לעומר, נכנסה לעירנוּ שיירה של אנשים ונשים וטף, קרוּעי־בגדים ומתגודדים ודמעתם על לחים – והם מהכפרים והמושבות בסביבותינוּ, כוּלם בוכים וּמסַפּרים את מַכאוֹבם: אוי ואבוי! חלוּ בהם ידי שפעת הקלגסים היחפים, שסוּ כל מחמדיהם ואת נויהם השמוּ, והם נשארו בעירום ובחוסר־כל ונמלטוּ על נפשם”.

אָמרתי למעלה שעגנון לקח את הפּסוּק המנדלאי וגילגל אותו ככדוּר בתוך האויר והשתעשע בו. גן זה נעוּל היה לפני הזז. יכול ואָדם רשאי להצמיח נטעי שעשוּעים ולהעלותם למדרגת אמנוּת רבת־חן, כשהציבור מפוּיס עם הרשוּת העומדת על גבו והוא מרים את הוד קיסרו וחוֹסה בצלוֹ ועמו אותו בטחון שעל מי־מנוּחות הוא מנהל חייו ואינו מסוּכסך לא מתוכו ולא מבּרוֹ. חיים הזז ניפּץ את כלי־היוצר של מנדלי אל החוֹמה הפּרוּצה שעמד לפניה, ואחר הלך ואסף את חרסיהם והתקין לו כלי־יוצר משלו. מכאן אותה נימה דקה כחוּט־השׂערה של טירופים, של ערבוּביה זו, כגלי אבנים מנוּפּצוֹת שבמפּוֹלת, שהוא מערב בפסוקו שלעולם אבניו אבני־שתיה; אותו גוון לא מוּשכל בשפעתו בקטעי דפוסיו, כשהם יוצאים בסך ברהט המיוּחד להם, דוֹהרים־דוֹלקים, מלבו הסחרחר.

אבל הזז לא בן ליטא העניה והדלה שגזרה על עצמה את הפּרישה אלא בן אוּקראינה הוא, העשירה והמשוּפעת בנכסים ומשתוֹבבת מעט ברוב טובתה. צלוּלה ילדוּתוֹ של הזז ביערות־ארצו העבותים, על גרגריהם ופטריותיהם, וברכת תבוּאות שדיה על ראשו. וירכתי העיירה נושקות בבקתות האיכּרים ובגניהם וזמרת מקהלות בחוּריהם ובחוּרותיהם הקצובה והנוגעת עד הלב מתדפּקת על גגות הבתים בעיירה. וששה ימים מימות השבוּע מסרסרים יהודים בין הכפרים ובין העולם ומעוֹרבים אלוּ עם אלוּ במַשׂאָם־וּמַתנם, מוכרים וקוֹנים, לוֹוים ומַלוים. ובכל בית יהודי ערוּך השוּלחן והמזוה והמַרתף מלאים מכל טוב, ואפילוּ העניוּת אין פניה מנוּולוֹת כל־כך במקומות אלה. מכאן אותו אֶרוֹס רוֹתח הדוֹחה בשתי ידים את הפּנים החמוּרוֹת והסגוּפוֹת בפסוּקו של מנדלי. מכאן אותו רהט יצרי־לב האוהבים והחוֹמדים המתערב עם שאון נפלי המַפּוֹלת, ואותן תאוות גשמיות לצרכי הגוּף העוֹדפוֹת ואותה להיטוּת אחרי ההרפּתקה שלעולם אינה כובשת את עצמה ושאפילוּ יש בה מקצת מן האכזריוּת ומן הבעיטה בזהירות ובצמצוּם שהאחריוּת מצמצמת – ושאת בת־קולם של כל אלה אַתה שומע בפסוקוֹ של הזז.

מן המפורסמות הוא בתולדות המגפוֹת ובתקוּפות אנדרלמוסיה בחיי העמים, שאֶרוֹטיקה להוּטה ופרוּצה לעולם בת־לוָיה לשעות מַפּוֹלת וחוּרבן; טירוף־דעת של חמדת־בּשׂרים לעולם מזעזע את נפש המרוּבים כשאָפסה כל תקוה מלבם וצל כלָיה ומיתה מרקד לפניהם. ודומני רשאים לומר, שמוּשג האֶרוֹס שגבוה היה בתקוּפת זהרה של תרבוּת יוָן, נמַך עד מדרגת חמדת־בּשׂרים בלבד בימים שהתחיל מחשיך עוֹלמה של יוָן וניטל ממנה בטחוֹן קיוּמה. ומכאן כשביקש הזז מפלט במרוחק, באֶכּסוֹטי, בעצם לא עשה מעשה שיצא מגדרוֹ ולא הרחיק כל־כך לכת: חטרוֹ זרק באויר וזה עמד על עיקרוֹ. הלך הזז אל עדה יהודית בתימן, עדה דחוּיה וסחוּפה בבדידוּתה ובשפלוּת מעמדה ושחיי עתידותיה היו לאחר־יאוּש וסגרוּ עליה, ושמסורת דורות וקדוּשתה, שנתנוונוּ בקפאון הבלים וטירופים, נתחבּרוּ אל תאוות־גוּף והיוּ מערבים תחוּמיהם זה עם זה. לפיכך, לאמיתו של דבר, אין בין “צל הפוך” או “דלתות נחושת” לבין “יעיש” אלא שינוּי במקום ובמסיבות. הואיל וסוֹפר־אמן בעל שיעוּר־קוֹמה כהזז לעולם נאמן לעצמו ואפילוּ פּוֹרש הוּא לצדדין בדרכו הוא הולך, ביודעין ובלא יודעין. שינוּי כאן בנוֹשא ולא בתוֹכן.

כשדיברתי כל הזמן ב“שאלות־תוֹכן” לא התכּוונתי לנוֹשׂאיהם של שירה וסיפּוּר שהספרוּת עוד לא נגעה בהם. לחידוּשים אלה אין ערך מרוּבה. כוונתי לענין שהיקפוֹ גדול יותר ושרשיו ברבדי החיים עמוּקים יותר. אחד מחכמי הנוֹי בדוֹרנוּ גוֹדר את ההפרש שביניהם בזה הלשון: “תוֹכן (content), בניגוּדוֹ לנוֹשׂא (subject־matter), אפשר לאמרוֹ בלשונו של פירס (Pierce) – ‘דברים שהמעשה מוֹרה אותם אבל אינו מַציגם לראוָה’. התוֹכן עמידה עיקרית היא של כלל האוּמה או של תקוּפה או של מעמד במעמדות החברה, ריצוי דתי או פילוסופי – וכל אלה ערוכים שלא־ביודעין על־ידי אישיוּת אחת ומצוּמצמים בתוך מעשׂה אחד. ודאי מַחשׂוֹף לא־רצוֹני זה, שחתוּם ומעוּמעם הוּא במידה מסוּימת, אם בתוך יסוד הצורה או בתוך יסוד הרעיון, מוטעם הוא או כבוש הוא בדעת. מכונת־אריגה ודאי גילוי רב־רושם היא של רעיון־המשׂימה, של תשמיש בכלים; וציור ‘מוּפשט’ ודאי הבעה רבת־רושם הוא של צורה צרוּפה, אלא שבשניהם התוכן מועט מאד”. ולזאת כוונתי כשאָמרתי – אין בין “דלתוֹת נחוֹשת” או “צל הפוּך” ובין “יעיש” ולא־כלוּם. שכּן אף־על־פּי שנוֹשׂאם שונה תכלית שינוּי תכנם אחד. ואני נוטל רשות להעיר אזנו של הקורא שישמור בזכרונו הפרש המשמעוּת שבין זה לזה.

עכשיו שסיפּוּרי הזז לפנינוּ, יודעים אנו ומכירים שלא היתה תשוּבה אחרת אלא תשוּבתוֹ, ואפשר זה בשעות סילוקו של תחוּם־המושב היהודי אין דנים אותו אלא בדינוֹ. יקרא אדם דפּים ראשונים ב“ריחַיִם שבורים”, שיר־מזמור זה לגגותיהם של משכּנוֹת יהודים, ויעמוד על היראה ועל החרדה שלב כותבם ירא וחרד על עיירתוֹ בערבו של חוּרבנה. הון־תוֹעפוֹת החתוּם באוֹצרוֹתיו וכל כלי־החמדה הגנוּזים בהם מפזר הזז ברהט אמריו וּביד נדיבה בשעות־פּרידה אלוּ; וריחַיִם הללוּ אף־על־פּי שכבר שבוּרים הם על־פּי הרגלם סוֹלת מנוּפּה וּמעוּלה הם טוֹחנים. יש צמחים בחולות ציה ושממה שגידוּלם סמוּך לקרקע ואין קוֹמתם אלא טפחים אחדים. שנים רבות חשׂוּכי־פרחים הם ואוֹסמים הם בבשר עליהם העבים והדוֹקרנים את עסיסם ושומרים אותו ליום־כלוּלוֹת. ופתע־פּתאום, בתוך חשכת ליל אחד, פּוֹרץ מן האמצע, מלב הצמחים, בעצמה רבה ובכוח גדול, גבעוֹל כגזע האילן ורואה אתה בעין ובחוּש כיצד הוּא מתגבה ועולה באויר ושולט על כל סביבותיו, ועד מהרה קומתו קומת ארז. ומשהגיע לכל רוּמוֹ מתעטף הוּא לכל אָרכּוֹ באשכולות פּרחים, בשפע כזה ובצפיפוּת כזאת וברהט ובפרכוּס־צמיחה כאלה, כאילו אל שׂמחוֹת חתנים וכלות הוּא מצפּה והריהוּ מבזבז לפניהם כל צבעי ציציו וכל בשמי ריחוֹ. ולאמיתוֹ של דבר, אין מקלעות־פּרחים הללוּ אלא זרי־בכוּת על קבר בעליהם. מעין פּריחה כזאת היתה פּריחתו של הזז. על חוּרבנה של העיירה פּרח ונס גדול היה שם.

אבל גם הזז אחרון הוא, ענף טעון פּירות כבדים באילן רב־פּארות שעלה עליו הכּוֹרת. יהדוּת זו לא תטריד עוד בשאלותיה. באש עלתה לשמים במשרפות־זדים ואפרה הקלוּי מפוּזר אל כל רוּח. כסלוֹן איננה ואף שיבוּש איננה, אין מאוּמה. ודאי וּודאי גדולה התורה שניתנה לנוּ למוֹרשה, ומצטרפת ירוּשה זו אל שאר המקוֹרוֹת שבלשוֹננוּ, וכל סוֹפר עברי ביום הזה ובעתיד לבוא חייב לשאוב מהם. כשם שיל“ג ומנדלי ודומיהם הלכוּ אל מדרש ומשנה ותלמוּד ולמפרשיהם ולמפרשי־מפרשיהם ונבנו מהם בשעתם, כך חייב סופר צעיר בימינוּ לילך גם למנדלי ולביאליק ולברקוֹביץ ולעגנוֹן ולהזז ולהיבנות מהם. אבל כל מי שאומר לצאת בעקבות הזז ולכתוב כמוהו, על־כרחו שיהא מפנה לבו לבטלה. את מלל אמריו ואת סדרי צירופיהם יכולים הזריזים לחקוֹת, אבל לא ייוָשעוּ מן החיקוּי הזה. אדרבא, יהיוּ נענשים עליו בדברים של ריקנוּת ובמיעוט הדמוּת5. הואיל ואין בין המקום וטרדת שאלותיו, שיצא משם הזז, לבין המקום שאנו מצוּיים בו ולא־כלוּם. ומה שאמרתי על עגנון נאה גם לומר על הזז: ממנדלי (ואולי חובה להוסיף – ומשלום־עליכם; אלא שלום־עליכם עצמו קרא למנדלי בשם “סבא” ואחת השלשלת) יצאוּ ריחַיִם שבוּרים” – כנף־רננים אחרונה שגפּיה השיקוּ על יהודי תחוּם־המושב שעה אחת קודם שנסתלקוּ מעולמם; וזכות זו של הזז, שליחוּת גדולה זו שהגורל הטיל עליו יעמדוּ לו עד סוף כך הדורות, – אבל מ“ריחַיִם שבוּרים” לא יצא דבר שיהא שקוּל כנגד סיפּוּרי הזז באותו משקל שסיפּוּריו שקוּלים כנגד סיפּוּרי מנדלי.

ובדרכי־עקיפין אלה באתי אל תוכו של ענין שנתתי לפני לענות בו. אם אמת בגדר שגדרתי בראשית דברי, שהדאָגה הגדולה שבלב הסוֹפר־האָמן (השאלה או התוכן) אין לה דרך הבעה בספרוּת אלא בצוּרות, והואיל וכלי תשמישו של סופר אינם צבעים ומכחוֹל ולא שיש ואיזמל אלא דיבוּרים של בני־אדם, הרי נמצא שהצוּרות המַבּיעוֹת לעולם מביאות עמן תמוּרות בלשון – אם אמת בגדר זה שגדרתי על־כרחך אתה אומר: עד היום הזה לא נבראה עוד ספרוּת של ארץ־ישראל, ומה שיש אינו אלא סימן ורמז לה. חלילה לי להקל ראשי ולזלזל בכבודם של הסופרים הצעירים (קמעה־קמעה חולפות השנים ובטבע הדברים שתואר “צעיר” פּוֹחת והולך ומיטשטש והולך עם רבות הימים), שארץ זו מולדתם והעברית לשונם. מודה אני בכוחותיהם ושמח לכשרונותיהם ונהנה מיכלתם. אבל כוחות, כשרונות ויכולת אינם אלא זריזוּת של עשיה מסוּימת, ומידה זו בת־לוָיה בלבד, בת־לוָיה חשוּבה ונכבדה מאד, ליצירה, ולא הרוּח המחַיה אותה וקובעת מַהוּתה הפּנימית. דוקא בזריזוּת יתירה מצוּינים היו יהודים בגולה משהתחילוּ נטמעים בין הגויים. הזריזוּת עסקה בנושאים בלבד ואין ידה מגעת עד תכנם. ודאי אי־אפשר לו לתוכן בלא נוֹשׂא, הרי בו נקוּדת המגע והאחיזה של התוכן בממש. אבל אפשר ואפשר לנושא בלא תוכן. לפיכך כוח וכשרון ויכולת יכול שבסופם אף מוּפשטים הם בספרוּת ועוקרים זיקתם הטבעית למכוֹרה ולאוּמה וללשון. ובשביל שיהיוּ דברי נשמעים מוטב שאָביא דוּגמה אחת. קסטלר חשוּב בימינוּ כסופר גדול ורב כבודו בכל הארצות והביקורת אינה פּוֹסקת מלסַפּר בשבחוֹ. ולקסטלר זה, שיהודי הוּנגרי הוּא, אין לשון משלוֹ. ההוּנגרית, שפת מולדתו, ודאי שאינה לשונו. פּעם, אומרים, כתב גרמנית והיוּ מתרגמים דבריו לאנגלית; עכשיו, אומרים, למד לכתוב בידיו אנגלית, אלא שסגנונו אינו משוּבח וידי זרים־מסגננים מתקינות אותו. לקסטלר אין מכוֹרה ואף אוּמה אין לו, אזרח הוּא בתוך כל העמים ובתוך כל הארצות. וכוחו וכשרונותיו ויכלתו ודאי רבים מאד. אלא שמידת הזריזוּת כל מידתו בספרוּת וכל עסקו בכתיבה־על־נושאים (קוֹמוּניזם, מלחמת חירוּת בספרד, מחתרת לח"י בארץ־ישראל וכיוצא באלו), והדאגה הגדולה שבלב, התוכן האוֹרגני, מעולם לא הטרידה אותו, מעולם לא שאל שאלות־תוכן ומעולם לא ביקש בתוך לשון עמו וארצו תשוּבות להן.

והרי דוקא הספרוּת פּחוּתים בה יסודות כלליים השוים לכל עם ועם, ואינה כשאר האמנוּיות (ציוּר ופיסוּל ומוּסיקה וריקוּד ובנייה) שכלי־תשמישן אין להם מַשמעוּת קודם לשימוּשן ושוים הם בכל מקום ומקום (אין בין צבעים, עץ ואבן וקולות כינור ופסנתר, ואפילוּ אין בין גוּף האָדם היוצא במחוֹל ותנוּעות אבריו ושריריו שבמקום זה לבין אותם הכלים במקום זה ולא־כלוּם); הוֹאיל וספרוּת ממוּזגת לכל עמקה בלשוֹנם של בני־אָדם שמשתנה מאוּמה לאוּמה, ואפילוּ מחַייצת היא בין ספרוּת של אוּמה זו לאוּמה זו. אף־על־פּי שאני יודע פּירוּש־המלים ב“אדמת־שממה” של אֶליוֹט, ודאי תפיסתי פּחוּתה בהרבה בשירה זו מתפיסתוֹ של אנגלי דוֹמה לי במעמדוֹ ובהשׂכּלתוֹ וּבמזגוֹ וּבטעמוֹ.

והנה כמעט כל הסיפּוּרים שנכתבוּ בספרוּת הצעירים בחמש־עשרה השנים האחרונות כתיבתם כתיבה על נושאים היא. לספרוּת זו אין לשון משלה, כלומר אין תוכן בדבריה או ששיעוּרוֹ מועט מאד בהם. משתעשעת היא בדיבוּריה וממירה אותם חדשים לבקרים. פּעם משחקת היא ב“סלֶנג”, כביכול, וּמתגנדרת בשיבוּשיה ובמיעוּט השׂגוֹתיה. נוֹשׂאָה “משלטים” ומעין רישוּם של קבע לה: פּסגוֹת גבעות או חגוי סלעים וג’יפּים ובחוּרה מדברת בטלפוֹן וכמה בחוּרים תועים מתוַכּחים בענינים של מה־בכך ו“דוֹפקים” פלחים בכפרי הערבים, עד שנתיגעה בו ומשכה ידה ממנו. עכשיו נטפּלה ספרוּת זו לחיקוּי סגנונות של אחרים (לכל הפּחות מאַמנת היא ידיה לכתוב עברית כהלכה) ונושאיה מן הרכילוּת ומן התעמוּלה שבכתבי העתים – שחיתוּת־פּקידים וסכסוּכי־עדוֹת ויוהרה של גדלנים מקוּפחים או רברבנות של כובשי־עולם שאין דבר נבצר מהם. אבל כשאני קורא ב“מלך בשר ודם” של משה שמיר (שהוא בכל־אופן לפי פּרסוּמו ראש החבוּרה) שלושה עמוּדים כתובים בנוסח עגנוֹן, ומיד בסמוּך להם שלושה עמודים בנוסח הזז (הביקורת מכנה אנדרלמוסיה זו בשם “סגנון־בית־שני”), הרי תמה אני על כוחות וכשרונות ויכולת הללו, אבל אי־אפשר לי להיפּטר מן הצער המעוֹרב בתמיהה זו, כיוון שמחוּורים לי המקורות שכוחות אלו שואבים מהם – שוב אותה זריזוּת ואותו השׂכּל־ידים ושהם היפוּכם הגמוּר של כתיבה־של־אמת, ושהתקוה שיעשעה כל ימַי את נפשי: דוֹר זה שעריסתו עמדה במוֹלדת עברית יהא פּנוּי מהם.

ועוד סימן בזריזוּת – קלוּת־ידה בסוּגי הספרוּת. פלוֹבּר שכתב “מאדאם בּוֹבארי”, טוֹלסטוֹי שכתב “אנה קרנינה” או ג’וֹיס שכתב “אוּליסס” לא על־נקלה יהפכו רוֹמניהם על פּניהם ויעשוּ אותם מחזוֹת. כמעט שאי־אפשר להתקין רוֹמן דוּגמת “האדום והשחור” לבמה. כל תכנו יפרח באויר ולא יישארוּ אלא סכסוּכי אהבים מתוּקים וקרתניים שאין להם תוך וכוֹבד; או טוֹל דוּגמה הפוּכה: ברנארד שוֹ שכתב מחזות, מעולם לא עלה על דעתו לשנות דמוּתם וליתן אותם בצוּרה נאראטיבית, סיפּוּרית. כשהחיבוּר בין הכותב לכתיבתו אוֹרגני הוּא, על־כרחו שהסוּג הספרוּתי שבחר בו אף הוּא יהא מחוּבר מתוך הכרח פּנימי, ושאין ההכרה שולטת בו, אל הצוּרה הזאת. ובמקום זה, בתוך כוחות־המשיכה שבין התוכן לצוּרתו, נקוּדת־האיחוּי של שני חצאים שנתאַחוּ לאחד שלם. אבל כשאני רואה “צעיר” (בעצם אין כאן ענין של זיקנה ונעוּרים, כשנפל פּוּשקין חלל בדוּ־קרב היוּ שנותיו פּחוּתות משנוֹתיהם של כמה וכמה “צעירים” שבמחננוּ, ואף־על־פּי־כן כבר עשה את כל מלאכתו והמיר כל לשון רוּסיה ותוכן חייה והפכם על פּניהם, וגם ביאליק הצעיר עשה כן), שכתב סיפּוּר ולאחר שבוּעות אחדים אני קורא שכבר התקין אותו למחזה, הרי פּתוּחים כאן שלושה דרכים בלבד: אם שהמחזה משוּבּח מן הסיפּוּר, הרי אַתה שואל, על שוּם מה לא כתבוֹ הסוֹפר לכתחילה כך; או שהוּא פּחוּת ממנוּ – ושוּב אַתה שואל על שום מה קילקל דבר מתוּקן יותר; או ששניהם קלוּשים ואין ענינך בהם. מכל־מקום דבר אחד ודאי לי – בשום פנים אי־אפשר ששניהם, אם חשובים הם, יהיו שוים בערכם בשתי הצוּרות ושכבדם יהא מעוּין בהן במשקלוֹ. אלא שהזריזוּת, שאינה מחוּברת אוֹרגנית בכתיבתה, כל הדרכים פּתוּחים לפניה – רצונך הרי הנושא לפניך בצוּרת סיפּוּר, רצונך הריהו מחזה; ובספרוּת של נושאים אפשר ואפשר ששניהם שוים בערכם ובמשקלם.

ודאי תוכן זה, שהסכמנוּ לגדרו: “עמידה עיקרית הוּא של כלל האוּמה או של תקוּפה או של מעמד במעמדות החברה, ריצוי דתי או פילוסופי”, אינו רשות הרבים. הדברים שבסוף הגדר – “וכל אלה ערוּכים שלא ביודעין6 על־ידי אישיוּת אחת ומצוּמצמים במעשה אחד” – חשיבוּתם כחשיבוּת הדברים שבראש הגדר. כל כתיבה של סופר־אמן רשוּת־יחיד היא, דברים־שבלב היא וחתוּמה בחותם העצמוּת של הפּרט ורחשי עולם דמיונו ורגשוֹ. אלא שהכפילוּת והשניוּת שבהליכות היצירה מקומן בסתירה זו שבין שתי הרשוּיות האלו, ושהיצירה מישבת אותה. בספרוּת לא זו בלבד שאין בפרט אלא מה שיש בכלל, אלא גם אין בכלל אלא מה שיש בפרט. דומה עמידה כפוּלה זו לכמה ברכות וּמצווֹת, שהיחיד האוֹמרן והעוֹשׂן לעצמו, מוֹציא באמירתוֹ ובעשׂייתוֹ את הרבים. אף כאן הסוֹפר היחיד, ביִחוּדוֹ, מוֹציא את כלל האוּמה או את רוּחה של תקוּפה או את הוויתוֹ של מעמד בחברה. ונמצא, דאגת היחיד וחרדת נפשו ממילא דאגת הרבים וחרדת נפשם. והנה אַחדוּת עליונה זו, סוד היצירה הרוממה, ושמצד החוּץ היא מתגלה בתמוּרות בלשון ושאנו מכנים אותה בשם תוכן – אחדוּת זו ספרוּת־הנושאים חסרה אותה. הואיל ואין דאגה בלבה ואין שאלה בפיה ואין נפשה חרדה.

לא באתי לרפּוֹת ידים. חילוּפו של דבר: באתי להוציא את הענינים מתוך הרעש וההמוּלה שסביביהם ולהעמידם על המחשבה ועל העיוּן, שכּן בתחוּמים אלה הכל נשׂכּרים. אין אָדם יודע מה תהא דרך חברוֹ ומה צפוּן לו בעתידו. הליכה זו של הסופרים הצעירים אולי תעיה ארוכה היא וחיפּוּש־דרכים. בּאלזאק ביזבז כוחותיו וכתב הרבה שנים רוֹמנים פּחוּתים שבפחוּתים, עד שפּגע פּנים אל פּנים בשׂטן של תקוּפתוֹ, בממוֹן ושלטוֹנוֹ, והוּא שנתן פּחדוֹ עליו ונפקחוּ עיניו ונתגלוּ לו החיים ותכניהם, ופתח בפרשה חדשה רבת־עלילה וירד למעמקים שלא ירד איש לשם לפניו. אבל לפי שעה אין לי אלא מה שעיני רוֹאוֹת וחוֹבה לומר דברים כמוֹת שהם נראים לי.

דומני, אחד יש בחבורה זו, וכוונתי ליזהר, שתפס לכל הפּחות את הענין ורוחו אינה שקטה. אלא מן ההתחלה נכנע להשפּעות מן הפּרוֹזה של גנסין בסוך ימיו, והסתבך בה ועדיין לא יצא מסבכוֹ. מצוּקתוֹ של גנסין מצוּקת ימי־מעבר ושיבוּש־דרכים היתה, ופסוּקוֹ הממוּתח והמעוּכּב והמעוּנה קינה חשאית של יחיד הוּא. יחיד בשעמוּמוֹ ובבדידוּתו ובאזלת־ידו, ומהיכן יקח כוח פּסוּק עייף ונבוך זה, אף־על־פּי שניגוּן נוּגה מנגן בו חרש־חרש, לשמש חיים סוערים ושוקקים ורותחים ורבי־מַעשׂ כחיי ארצנוּ? פּסע יזהר פּסיעה ראשונה שכזבה ועוד לא מצאה הרגל מסילתה. מכל־מקום מופרש הוא משאר בני החבורה ואין הזריזוּת מידתו ואין לדעת מה הגביע שבאמתחתוֹ. אבל לא ייתכן שלא יקום אדם בישראל ולא יעמוד כנגד החיים האלה, ולא ישאל את שאלתו החמוּרה, חיים אלה מהם ועל שום מה הם ולהיכן הם הולכים ומה תכליתם? ואם יתמהמה, בוא יבוא ולא יאחר, ואשרי אומה המחדשת ימי ילדוּתה שאינה מביישת את זקנוּתה מימי קדם ודורות עולמים!



  1. היתה בידי ליתן במקום שמו של אחד־העם, או להוסיף בצדו, את שמו של מ. ל. ליליינבלוּם, לפני חדשים אחדים קראתי עשרות מכתבים שכתב ליל"ג ועדיין לא ראוּ אור. ובשעת קריאתם לפי מנין הזמנים עד־ראִיה אתה לתמוּרות שבלשונו: כל שהוא נטרד והולך בשאלות האומה ודאגותיה, וטרדה זו מוציאתוֹ מעולם אחד, המשכּילי, ומכניסתוֹ לעולם אחר, החוֹבב־ציוֹני, מרבה דיבורו לקלוט מן הממש, ולשונו שהיא מליצית בראשיתה של חליפת־המכתבים נעשית ברורה ובהירה ופשוטה יותר ויותר באחריתה. אבל אילו אני מפרט בענינים אלה, היו הדברים מתגלגלים מאליהם בחיבור של מאות עמודים, במחקר על תולדות השתלשלותו של הסגנון העברי בשמונים השנים האחרונות, ולא לכך התכוונתי. מאותו טעם גופו איני מביא ראָיוֹת מן המקורות, שיבואוּ לסייע את הרעיון שבמאמרי, אלא מועט שבמוּעט, ובמקום ההכרח; סומך אני על הקורא, שהסופרים שאני מעלה שמותיהם (ביאליק וש. בן־ציון ושלום עליכם וברקוביץ ועגנון והזז ושמות הסופרים מילידי הארץ) ידועים לו וספריהם פתוחים לפניו ושמוּרים בזכרונו.  ↩

  2. והרי דוגמה מלשונו של יל“ג מעולם המחשבה וההגיוֹן: ”חסרון הכשרון ברוב בני ישראל לעבודת־האדמה ולשאר העבודות המיגעות שנתגלה בפומבי בשנה הזאת באמריקה ובארץ־ישראל, איננו בא מזה לבד שלא היו לבני ישראל קרקעות ושדות לעבדם, אלא גם מזה שמתחילת החינוך מרחיקים את התינוקות מן ההתגוששוּת ומן ההתעמלוּת ומכל העבודות שמאַמצוֹת את הגוּף ומשנסות את המתנַיִם. מבן ד' עד בן י“ח מתישין כוחו וממזמזין מוחו של הבן בחדרי־עיפּוּש ובהלכה של עמעום, ומי”ח והלאה בחופת־חתנים ובצער גידול בנים, ומלמדים ודרשנים עם תועי־לבב ישתלו על לב שומעיהם את העיקר המפסיד, שכל ישראל בני־מלכים הם וזילא בהון מילתא במה שהאיכּרים והיוגבים עוסקים".  ↩

  3. הרי דוגמה אחת לחיקוי עקר זה: “אילו נמלכתי בדעתי אותו רגע אפשר שדעתי היתה אומרת לי שאצדד את עצמי מן החלון ואסתתר בפינת הבית או במרתף, שכּן אפשר שבעוד רגע כדור אחד נכנס לתוך חלוני אף־על־פּי שהוא סגוּר, אבל פּעמים אבריו של אדם עושים מעשה ורגליו מוליכות אותו למקום שרוצות, כאילו ניתנה להן דעה משלהן לעשות מה שעושות ואינן רואות להימלך במי שגדול מהן”.  ↩

  4. יעיין הקורא ב“דורות הראשונים” במקום שרב בא לעיירה, ולומדיה מקיפים אותו בקושיות ובסוּגיות עד שמוציאים רוחו ממנו. לא זו בלבד שה“לוֹמדוּת” נושאו של אירוּע זה, אלא קורא שלא שנה ולא למד בשום פנים לא יתפּוס את הכתוּב שם ולא יעמוד על דקוּת הדברים וחריפוּתם.  ↩

  5. והרי דוּגמה לגיבוּב דברים של חיקוּי זה: “ירדוּ לעמקו של אמבר ושפטו במלוא רחבו ובלשו בכל המסדרוֹנוֹת והריחוּ בכל הפּינות והמסתורים לראות מה פּריקה נודעה להם ואם יפה היא לטעינה; אם לא רחב הוא יתר על המידה, אם לא משוּפע הוּא, אם לא מפוּלש הוא, אם פּתחוּ פּעוּר אל רוּבו או אל מקצתו, אם מחזיק הוא הרבה או מעט. אָמדוּ מידותיו והעריכוּ כמה שעות יש לטענו: כמה פּעמים פּרישה וכמה פּעמים בנייה, היכן ישאירוּ רוָחים והיכן יאָזנוּ קרקעו. זה אומר בכה וזה אומר בכה, זה אומר יש כאן להניח קורה כדי שהמסד יהא איתן וזה אומר לא, כי יש לשים שתי תיבות זו על־גבי זו; זה אומר יש שש בגובה וזה חמש; זה אומר פּעמַיִם פרישה של אמבר וזה אומר שלוש. זה אומר…” וכן בלי הרף גיבוּב של מה־בכך.

    .  ↩

  6. גם מידה זו, שהדברים “ערוּכים בלא־יודעין”, וכאילו באים־מאליהם ויוצאים ממסתרי הפּנים – מידה גדולה ועיקרית היא בגדרו של “תוכן”. פּעמים בספרוּת עושים פּייטנים ומסַפּרים, בימי־מַעבר וטשטוש־גבולים, לשון משונה בידים ובדעת, לשם גנדוּר בחריפוּת־החידוּשים לעצמה. אבל הואיל ואין מתחת לשון עשוּיה זו כרחם של תכני־מציאוּת בכל היקפם של החיים ובכל מרחבם, ואין הכוֹרח צפוּן בנפש היחיד שהיא פּה לרבים בלא־יודעין – אין בלשון משוּנה זו אלא מעין מעשה־צעצוּעים שבחרושת של צורפים, ופחות ערכה ופעמים אפילוּ קלקלתה מרוּבה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!