אם חשיבותו המעציבה והמדאיגה של מעשה שמחת תורה הוא בבחינת סימפטום לנטיות חולניות, שפשו בתוך חלק מצעירינו – הרי כמה חזיונות־לוי, שנטפלו לו אחרי כן, מוסיפם דאגה על דאגה. על עצם העובדה המכלימה, שעוררה צער והתמרמרות בקרב חוגים רחבים של הישוב, היינו יכולים אולי להתנחם: אך מעשה נערים יחידים הוא, שאין אחריותו על שום צבור וקבוץ ואין לו ולכיוצא בו שורש וקרקע בחיינו. אך הנה נמצאו גם למעשה זה “טרובדורים”, נמצאו “תיאורטיקנים”, האומרים לעשות את השגעון ל“שיטה”.

ביום הששי שעבר נדהמו הקוראים לראות בראש “דואר־היום”, בבחינת הענין המרכזי של השעה, “מניפסט” קצר, שנים־שלשה משפטים, באותיות של קדוּש־לבנה ובטון של פקודת־היום לצבא, שבא לעודד את עושי מעשה הגבורה. א. א., ה“סופר” שנטל לעצמו את התפקיד של נותן התורה הפאשיסטית לדור הצעיר בארץ־ישראל, פותח בסיסמא המדריכה “טוב למות בעד ארצנו”!, והוא שולח את ברכתו, ברכת תל־חי, לבחורים ש“עשו שפטים בשליחי מוסקבה”. “אל מורך, כה לחי! צפצפו על הצמחונים”! ־

לשון “נקיה”, והעיקר – ברורה.

לא היינו עומדים על המניפסט הזה של אדם שקפח את שווי־משקלו המוסרי – הזכות לכל אדם “להשתגע לפי דרכו” – אלמלא העובדא, שהעתון הרוצה להיות “עממי”, המתימר והשואף להביע את נטיות־לבם של חוגים רחבים בישוב, סמך את ידו על המניפסט, המתיר את מעשי־האלמות בבחינת שיטה של “מלחמה”, וייחד לו מקום־כבוד במרכז עניני השעה, שנמסרו לתשומת לבו של הקהל. יודע עתון זה את נפש “השוק”, ואם הוא מציע לו “סחורה” זו, סימן שיש עליה קופצים, אם הרבה ואם מעט.

ואחרי המניפסט – “הבסוּס העיוני”, ב“פנקסו של פאשיסטן”, המבשר את בוא המשיח “הרכוב על גבי טאנק”.

כל זה היה מבדח, אילו לא היה מעציב כל־כך.

השתא דקשישנא – לדרדקי. בשנת תרפ“ט, לאחר כל זעזועי עולם שעברו עלינו, לאחר כל חבלי גלות וחבלי גאולה של עם עולם, הרי אנו – אנו ה”צמחונים“, ה”מרפים" את ידי הנוער וכו' וכו' – צריכים לחזור על האלף־בית האנושי והיהודי שלנו, על אלף־בית זה, האיתן והאדיר מכל התורות הבולשיביסטיות והפאשיסטיות החדשות, שקצת מחמומי המוח בני העשרים רוצים לזכותנו בהן.

אם יש בינינו קלי דעת ומשקל מוסרי, המוכנים לזנות אחרי האלכוהל המודרני של האלמוּת ולהשבע לתורת השקר של מוסקבה ורומי, לא תהיה תפארתם על דרך “גויים” זו.

לפני שש שנים, בשעה של רוגז ורתיחת־הדם, אירע, שנעשה מעשה, או פשטה שמועה בדבר מעשה, הפוגע פגיעה קשה באותו אלף־בית שלנו. אותה שעה עמד המורה הגדול של דרך התחיה וקרא בזעמו: “אם זה הוא המשיח – ייתי ולא אחמיניה”.

ולא מלבו לבד הוציא קריאת זעם זו. אין אנו מאמינים ואין אנו מחכים למשיח, שיבוא רכוב על גבי טאנק; אין משיח לישראל, אשר כחו באגרוף וידיו מגואלות בדם. הפלא הגדול של תחית אומה סחופה ומדולדלת, אשר נקרעה לפני אלפי שנים ממקור חיותה, לא יתרחש בכח האגרוף. אם לאגרוף – אוי ואבוי לה לאומה עלובה זו. הפלא הגדול יבוא רק מתוך התחדשות הכחות הרוחניים והמוסריים הגדולים, אשר ייחדו את נשמתה ואת מהותה העצמית של אומה זו והגדילו את שמה בעולם. ידענו לעמוד בכל נסיונותיה ומצוקותיה של הגלות – מפני שלא למדנו את תורת האגרוף והאלמות. דמנו נשפך כמים במשך אלפי שנה, ושמנו לא נמחה בכל־זאת בגויים, מפני שאנו לא שפכנו דם. בדמנו אנו ולא בדם אחרים חיינו. אמונתנו בתקון האדם, בעתידו המוסרי, עמדה לנו להחיותנו כיום הזה. עם ישראל ידע, “כי בידו שמורה האמת הגדולה, שעתידה להתפשט בכל הארצות ולשים קץ לפראות, לאכזריות, לשפיכות־דמים בכל העולם, ואז ישב גם הוא לבטח בארצו ויראה בעיניו את נצחונו הגדול, נצחון תורתו המוסרית אשר עליה הורג במשך אלפי שנה”. והיא שעמדה לנו ליתן בנו כח־חיים ורצון־חיים עד היום הזה. ואם יש יום, שתגבר בקרבנו הנטיה לעשות ליקווידציה לאותה תכונה ולאותה דרך המיוחדות לנו, אם יבוא יום, שכולנו נשמע לסיסמא הפשטנית “נהיה ככל הגויים בית ישראל” ונקבל את תורת האגרוף והאלמות שלהם – אותה שעה ייבש מקור חיותנו ולא יקום בנו כח לחולל את הפלא הגדול ואת המהפכה הגדולה של התחיה הלאומית. אם לאגרוף ולאלמות – מה אנו, מה חיינו ומה כחנו.

אם אין העיקרים והאידיאלים המוסריים, ירושת־הדורות של האומה, לוקחים את לב צעירינו, ילידי שעה פרועה ומזועזעת בעולם, הרי ישמעו, לכל הפחות, לדרישותיה של “פוליטיקה ריאלית”, אשר בשמה הם דוגלים. ה“ריאליסטים” האלה, הרואים את עצמם חפשים מן המשפטים הקדומים והמסתכלים, לדבריהם, בעולם בעינים פקוחות, צריכים לשאול את עצמם, היש מקום אצלנו, בתנאי המציאות שלנו, לתורות ולמיתודות של מוסקבה ורומי, היגדל כחנו וכבודנו בעולם, בעולמו של ישראל ובעולם הגדול, אם האגרוף ישתרר בקרבנו, ופולמוס של אלמות יהא לחם חוקנו? מפעל כמפעלנו, העומד על חבתם והתלהבותם של המוני בית ישראל בעולם – האפשר לו במחיצתם של מעשי אגרוף ואלמות? הפוליטיקה החיצונית שלנו, הזקוקה לאטמוספירה של כבוד וסימפתיה, – כלום יכולה היא להתקיים ולהצליח מתוך מהומות של בעלי אגרופים ומנפצי־שמשות?

אין אנו סבורים, שיש בתוכנו צבור מסוים ומאורגן, האחראי לכל הנטיה המעציבה והנפסדת ההיא; אין אנו אומרים להטיל את האחריות למעשה שמחת תורה על ברית טרומפלדור, או על איזו “ברית” אחרת. אבל אם יש בתוכנו מי שיכול להשפיע על אותם מצעירינו ה“מודרניים” ביותר, העשויים לקלוט לתומם את תורות־השקר של פשיסטים שבנו – הרי חובתם היא לעמוד בפרץ.

אם יש להם לצעירים ממין זה מנהיגים ודבּרים, המחנכים אותם לפי דרכם, שיראו את עצמם כצבא של חלוצים לתחית העם במולדתו, – הרי חובתם של אלה ללמד את חניכיהם ראשית כל משמעת וכבוּש־היצר.

המשמעת, ולא הפראזיולוגיה “הצבאית”, ולא המשחק הריק של פאראדות ותהלוכות בסך, היא עיקר חובתו של אדם, הרואה את עצמו חייל במערכת התחיה של עמו.

(“הארץ”, ב' חשון תרפ"ט).