א

החומר האנושי החדש, שהעליה החדשה מביאה אל הארץ, מחייב לא רק את ההנהלה הציונית לשוב ולעיין בשיטת עבודתה, ליתן את דעתה על החומר האנושי הזה, לסייע לקליטתו בארץ ולהתאימו לצרכיו הלאומיים של הישוב ולמצוותיה של כלכלה לאומית בריאה. העליה החדשה מחייבת גם את הצבור, על כל חלקיו ומעמדותיו, לבדוק ביחסיו ובנטיותיו הכלכליים, להסתלק מנטיות של סימפּתיה ואנטיפּתיה מעמדיות ולקיים רק מדת בחינה אחת: את מדת התועלת הכלכלית, מדת־ההרחבה של יכולת הקליטה ואפשרויות הפרנסה בארץ. יחידים, הדואגים לתקון נשמתם הם, השואפים לחידוּש יסודות החיים שלהם, ודאי רשאים לנהוג מנהג התבדלות, ליצור להם איים סוציאליים מובדלים על טהרת האידיאל האנושי הנשגב של שלטון הצדק והעבודה. ואולם אם רוצים הם לראות עם זה בציונות תנועה של המונים, תנועה, שבאה ליתן תשובה על שאלת “לאן” של רבבות־רבבות יהודים שנה־שנה, אין הם יכולים ואין הם רשאים לעשות את דרכם נורמה וחובה על הכל ולגזור על שאר הדרכים לקליטת־עליה ולבנין־הארץ. הפועל העירוני והכפרי, חבר המושב והקבוצה, רשאים להיות שמחים בחלקם ולברך שבע פעמים ביום את אלהיהם על אשר עלתה להם למצוא את הדרך לתקנתם הלאומית והחברתית כאחת, על אשר נערו מכפות רגליהם את אבק הגלות ואת תקלותיה הסוציאליות בבת־אחת – להתגאות על אלה שלא מצאו את הדרך הזאת ולנהוג בהם זלזול לא יהא ממדת היושר. אם לעליתם ולקליטתם של המונים, של העם אנו מתפללים, הרי אי־אפשר לנו, על־כל־פנים בעתיד הקרוב, בלי “בורסקים” בבחינה סוציאלית, ואַל נא ינהגו ה“בשמים” הסוציאליים זלזול באחיהם הבורסקים. אחת משתי אלה: או שדוחים את המשטר החברתי הקיים, דוחים אותו בהחלט, מיד, בלי שום תנאי ושיור וארכה, או, אם מודים בו ומקבלים אותו לכתחילה, ולוא יהא רק לשם תקופה של מעבר, ועושים אותו שמוש לקליטת העליה ולבנין הארץ, הרי יש ל“הודות” גם בנושאי המשטר הזה ואין לנהוג בהם זלזול.

למעשה הרי צבור הפועלים בארץ מודה במשטר הסוציאלי הקיים; למעשה הרי אין אף אדם אחד בר־דעת בתוך צבור זה, שיצייר לעצמו, שאפשר לקיים בארץ־ישראל, עכשיו ובשעה זו, את עיקרי הסוציאליזם בכל חומר הדין וטהרתו ולפתור עם זה ובדרך זו דוקא את שאלת הציונות והעליה. והואיל וכך, הרי הקפיטל והאיניציאטיבה, הם הסוחר ואיש־התעשיה הם, על־כל־פנים לפי שעה, בעלי־בריתו הטבעיים של צבור־הפועלים, שהטיל על עצמו את הגשמת הציונות ובנין הארץ, ואין יסוד ואין טעם לנהוג באלה מנהג שנוהגים באזרחים ממדריגה שניה.

ודאי: השקפה ריאליסטית זו אינה מחיבת כלל וכלל יחס חיובי לסטרוקטורה הכלכלית הגרועה והרעועה, שהעליה החדשה מביאה אתה בחלקה. ודאי שאין אנו חייבים לנהוג כבוד בכל עסקי־האויר ועסקי־הספּקולציה, שצצים לעינינו ככמהין וכפטריות והעשויים להיות במשך הזמן ל“מחלת־סרטן” לאורגניזם החברתי שלנו. ולא עוד אלא שחובה עלינו להלחם מלחמה צבורית שיטתית בחזיונות האלה, שלא נשתרש בחטא ולא יפשה הנגע עד לבלתי היות לו תרופה ותקנה. ואולם צריכים אנו להבחין בין עסקי־אויר וספסרות ובין מפעלים בריאים וטבעיים בתחומי המשטר הבורגני. הסוחר היהודי, שבא לארץ לא כדי לפתוח ביתן חדש או חנות חדשה על יד מאות אחרות ולא כדי לעשות סחורה במגרשים ובבתים, אלא כדי לפתח ענף חדש של מסחר, כדי להכניס את ארץ־ישראל מצד־מה לתוך הסיסטמה של המסחר־העולמי; איש התעשיה, שבא ליצור או לפתח בארץ ענף תעשיה ולהמציא אפשרות של עבודה ופרנסה לפועל העברי – זכאים לדרוש יחס של כבוד אליהם ואל עבודתם. גם חלוצי המסחר והתעשיה בארץ עניה ושוממה זו חלוצים הם; גם עליהם הוטל משא כבד של יצירה וקרבנות. חוששני לומר: הרגשת “אתה בחרתנו”, החיה בתוך צבור־הפועלים והמכריזה על עצמה בפומבי ובקול רעש גדול, עשויה לשמש עכוּב להתפּתחות ה“חלוציות” בענפי המסחר והתעשיה, שהארץ זקוקה לה כל־כך, ולמנוע דוקא את הטובים מן הציונים האמידים והעשירים מעשות את חובתם לארץ ולבנינה. לא “מלחמת־המעמדות”, כביכול, מרחיקה את האנשים האלה מן הארץ וממפעליה, כטענתם של האידיאולוגים הבורגנים – מלחמה זו היא הרבה יותר חריפה ונמרצה בארצות הגולה, – אף לא מדת הזהירות המסחרית וחשש־הפסד גורמים לכך – גם בארצות־אירופה אין העסקים בטוחים כיום ביותר. הלך־הרוח הכללי, השורר בדך כלל בתוך הצבור הער ביותר שלנו, היחס של זלזול לכל מפעל “בּורגני”, אף במקום שאין יסוד להטיל ספק בכוונותיהם הרצויות של העושים, אינם עלולים לקרב את הלבבות (קראו, לדוגמא, ב“קונטרס” האחרון, במכתב מחיפה, את דברי האירוניה והלעג על ה“תעשיה הכבדה” שלנו, וראיתם, מה היחס למפעלי־האיניציאטיבה בענף התעשיה. הכותב כאילו שמח לאידה של “התעשיה הכבדה”. כאילו לועג למשבתיה, – כאילו תעשיה זו היא אויבתוֹ של הפועל העברי ובנפול ה“אויב” הזה ייטב לו לפועל). יחס זה ודאי אינו עשוי להלהיב את ה“בורגני” המכבד את עצמו לקרבנות ולעבודות יצירה. העסקן הציוני בעל היכולת, התופס עמדה חשובה בצבור בגולה, ואין אדם מטיל ספק בציונותו וברצונו הטוב, אינו יכול להסכים בנקל לקבל עליו מלכתחילה בתוך הצבור הארצישראלי תפקיד של אזרח ממדריגה שניה. מה לעשות? וה“בּוּרגני” אינו עשוי להביא קרבנות בנקל, וקרבנות־כבוד הם אולי מן הקשים ביותר.

הסוחר ואיש־התעשיה הציוני, המוכן להשתתף לפי דרכו בבנינה של הארץ, אינו רשאי לדרוש – ואם איש נבון הוא, ודאי גם לא ידרוש כלל, – שהפועל יסתלק מדעותיו ויתיחס בחבּה אליו ואל המשטר הסוציאלי שהוא מגלם. ואולם זכאי הוא לתבוע לעצמו יחס של כבוד אזרחי. ואם אין צבור הפועלים בארץ דוחה את המשטר החברתי הקיים מיד, מהיום ולמחר, בלי שום תנאי ושיור וארכה, אם מוכן הוא להודות לפי שעה במשטר זה ולעשותו שמוּש לקליטת העליה ולבנין הארץ, אין לו לזלזל בכבודם האזרחי־הצבורי של נושאיו.

ב

לפני זמן־מה בא לידינו לקבול על יחסים לא רצויים מצד חלק מצבור הפועלים אל אנשי המסחר והתעשיה. היינו מקלקלים את שורת האמת, אילו לא היינו עומדים על יחסים דומים לאלה מצד הצבור הבורגני אל מעמד־הפועלים, שהולכים ומתבלטים בימים האחרונים.

מי שמתבונן בעינים פקוחות אל חזיונות חיינו, אי אפשר לו להתעלם מן הרושם, כי “פולמוס המעמדות” שלנו הולך וגובר שוב בימים האחרונים, ואם לא יושם סכר להתפּתחות זו בעוד מועד, עתידים אנו להגיע בקרוב ליחסים ולחזיונות מעין אלה, שהרעילו את האטמוספירה הצבורית שלנו בחורף של אשתקד. תגבורת זו של “פולמוס מעמדות” באה לידי גילוּי לא רק בשדה־האינטרסים הממשיים של נגוּדים וסכסוכים בדבר שכר־העבודה וזמנה וכדומה; הפולמוס מתבלט גם בצורה שאינה הולמת אותו כלל, בצורה של פּרינציפּים טהורים, של דוקטרינות והשקפות חברתיות, שאין מתן שכרן בצדן. הנגוּדים בדבר גרושים או בדבר שעות עבודה הולכים ונהפּכים לפעמים למחלוקת לשם־שמים ולשם ישראל ולתקנת הצבור; נגודי אינטרסים טבעיים משמשים דוקא לעסקני־צבור נושא לפאתוס לאומי וחברתי, להרחיב את הפּרץ ולהטיל אבק־שריפה לתוך עולמנו הקטן, כדרכה של המחלוקת הרתחנית והעצבנית שלנו על עסקי שיטה ופרינציפּים.

דוגמא לדבר הוא – הסכסוך שפרץ בימים האחרונים בין ועד הקהלה העברית של יפו ותל־אביב ובין מועצת פועלי־יפו בדבר זכותו של ועד הקהלה להעסיק פועלים לצרכיו מחוץ ללשכת־העבודה של הפועלים. אין זה מעניננו לפסוק הלכה בנוגע לעצם הסכסוך מצדו הפּרינציפּיוני. אנו מוכנים להניח, כי תקנותיה של מועצת פועלי־יפו, ואף תקנותיו של צבור הפועלים בכלל, אינן חובה על נותני־העבודה הפּרטיים, כי רשאי הוא הקבלן הפּרטי לזלזל ביסודות הארגון ובאינטרסי־הארגון של צבור־הפועלים ולהשתמש לצרכיו דוקא ב“התחרות החפשית” של הפועלים. אין דרכו, ואולי גם אין חבותו, של בעל־הבית הפרטי ושל הקבלן הפּרטי לחשוש לכך, שמא תערער “התחרות חפשית” זו את יסודות קיומו והתפּתחותו של צבור־הפועלים בארץ, שמא היא עתידה לעשותו אבק־אדם מחוסר־כח וישע במלחמת הקיום הקשה. ואולם מה שמותר אולי לבעל הרכוש הפּרטי לא הותר עדיין לביאת כחו הרשמי של כלל הצבור, שעל־פי עצם מהותה אין לה ואי־אפשר שיהיו לה סימפּתיות ואנטיפּתיות מעמדיות ואין לה לא יסוד ולא רשות להכריע את הכף בשאלה השנוּיה במחלוקת בין המעמדות. ועד הקהלה העברית לא היה צריך להעמיד בכל תוקף על דרישת ה“התחרות החפשית”, הפוגעת בעניניו החיוניים של צבור־הפועלים, בסדורו הכללי של המעמד וברמת־החיים שלו. חברי ועד־הקהלה, כאנשים פרטיים, רשאים להתיחס בחבּה גמורה לעיקר ה“התחרות החפשית” ולהשליטו בעניניהם הפרטיים כטוב בעיניהם, ואולם אין הם רשאים להשליטו בעניני הצבור, בעניני הקהלה, עד כדי לעשותו קדושה ולהבטל בשבילו מבנין בית־הועד. לשם־מה באה השתדלות נמרצה זו לבנות את בית הועד דוקא לא על־ידי קבוצת פועלים של לשכת־העבודה? “שלא לתת מקום לערעורים מאיזה צד שהוא”? נימוק זה היה בו אולי ממש, אילו היה כנגד לשכת־העבודה של מועצת פועלי־יפו עומד צבור מסודר של פועלים, שלא יכול להצטרף אל הארגון הכללי של המעמד מטעמים פּרינציפּיוניים חשובים (כדרך שאירע בשעתו בסכסוך שבין מועצת פועלי־יפו ובין “הפועל־המזרחי” בבנינו של שמואל־דויד). עכשיו שההתחרות למועצת פועלי־יפו באה לא מצד צבור מאורגן, העומד מחוץ למחיצתה מפני טעמים פּרינציפּיוניים – מה ראה ועד הקהלה להכנס בעובי־הקורה ולתמוך ב“התחרות החפשית” דוקא, אפילו לאחר שהמתחרים עצמם, קבוצי הפועלים שהזמין הועד, נענו מצדם לדרישתה של מועצת פועלי־יפו? הן כמה עשרות בתים של אנשים פרטיים הולכים ונבנים על־ידי קבוצות של פועלים שעל־יד לשכת־העבודה, ומשם־מה אי אפשר היה לבנות גם את בית־הועד בדרך מקובלת זו ולהמנע מסכסוכים ומבטול עבודה?

אין אנו אומרים להצדיק את עמדתה של מועצת פועלי־יפו לכל פרטיה ודקדוקיה. נראים הדברים, שבמשך המשא־ומתן יצאה זו מן הגדר הראוי ביחס לטוֹן ולנימוּס. הטוֹן של מאמר שליט ודאי אינו במקומו ביחס למוסד צבורי חשוב כועד הקהלה. אם ועד־הקהלה פנה בענין זה במכתב לועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית, אם עשרים וחמשה ימים חכה לתשובה ולא זכה לקבלה – ודאי שועד־הפועל לא נהג מנהג של נמוּס ותרבות. ואולם – אין שגיאותיהם של הפועלים מצדיקות את שגיאותיו של ועד־הקהילה. היחיד רשאי לנהוג מנהג “מלחמת מעמדות”, רשאי לבקש את האינטרס שלו במלחמה, ואף אם בשביל כך יחליש את צבור־הפועלים ואת מוסדותיו המרכזיים. ואולם ועד הקהלה הוא לא מוסד מעמדי אלא מוסד לאומי כללי, ולפיכך אין הוא רשאי לנהוג כך. מוסדות הצבור המאורגן צריכים להבין, שהאינטרסים הלאומיים־הכלליים שלנו מחייבים קיומו של מעמד־פועלים חזק ומאורגן, יהיו מה שיהיו הסימפּתיות וההשקפות הסוציאליות שלנו. אנו יכולים להתנגד להשקפתו של צבור הפועלים, שהוא המעמד היחידי, המגשם את הציונות והבונה את הארץ, אבל רק סומא בשתי עיניו יאמר לכפור בתפקיד הגדול, שממלא צבור זה בבנין הארץ, יאמר לכפור בעבודתו הקשה ובקרבנותיו הגדולים. מה היה מצבנו כעת בארץ, אילו לא עמד לנו בשנים האלה החלוץ החקלאי בעמק והחלוץ העירוני בעבודות הצבוריות ובבנין? אין זה מעניננו כלל וכלל להכביד לפועל העברי את עבודתו ותעודתו ולהרבות את קרבנותיו. אַל נא נשכח את מלחמת־ההרס והחתירה, שמנהלת כנגד צבור הפועלים המאורגן וכנגד מוסדותיו הכפירה הלאומית משמאל. מי שמלחמת־המעמדות לא העבירה אותו על הכרת חובה לאומית ואחריות לאומית יבין, כי הפועל העברי בארץ הוא על כל פּנים בעל בריתה הטבעי – אם לא שליחה ונושא־דגלהּ – של תנועת התחיה והתקוּמה שלנו, – כי האינטרסים של הפועל העברי בארץ הם האינטרסים הלאומיים שלנו, וטובתו – טובתנו הלאומית.

זאת ועוד אחרת: אותו פאתוס של מלחמת־המעמדות, שהחוגים הימניים שלנו שטופים בו, מכביד את הבקורת האמתית ביחס לצבור הפועלים ולמפעליו. במאמרים שנתפּרסמו בימים האחרונים על “סולל בונה”, למשל, יש בודאי הרבה מן האמת והרבה היו יכולים לתקן, אילו היו בגדר פּצעי אוהב, אילו נאמרו הדברים מתוך אהבה, מתוך יחס חיוּבי וכונה לתקן. כלום אין מקום ואין צורך בתקונים? כלום אפשר לו למפעל גדול וחדש בכל מהותו ושיטתו כ“סולל בונה” בלי שגיאות וכשלונות? וכלום מפעליו של מעמד הבורגנים בארץ־ישראל נקיים משגיאות ומכשלונות ומגרעונות? ודאי ובודאי יש מקום ויש צורך בבקורת. ואולם הפאתוס המעמדי של המבקרים מקלקל את שורת הבקורת הרצויה, הבריאה, וגורמת לה לרעה שתתפשט ושיגנו עליה מתוך התלהבות שבפולמוס, על אַפּם ועל חמתם של המבקרים…

(“הארץ”, 30 בדצמבר 1924 – 11 בינואר 1925).

א

מהוּמת הלוקאוּט והשביתות, השוררת בימים האלה בשוק העבודה שלנו, מעידה שוב, כמה לקוּי חוש־המציאות בשני המחנות גם יחד, כמה קטנה המדה של מעשיות, של ראית־הנולד, של כשרון סדורי ואף של הכרת חובה ואחריות צבורית־לאומית במערכות הנלחמים את מלחמת־המעמדות. אנשי המלחמה הזאת, אשר מדת הטמפּררמנט שלהם מרוּבּה ממדת הדעה הצלולה, יודעים לפתוח במלחמה ואין הם יודעים לסיימה בזמנה. כל סכסוך וסכסוך בשוק העבודה שלנו פורץ בנקל ואינו מסתיים אלא בקושי קושין, לאחר זמן־רב והפסד מרובה ומרירות עצומה, באופן שאף ה“מנצח” במלחמה שכרוֹ יוצא על־פי־רוב בהפסדו, בהפסד של נכסים כלכליים ממשיים. ואף־על־פי־כן אין אנו למדים מן הנסיון, יצר הנצחנות מושל בנו ומקלקל את שורת המעשיות והחשבון הפּשוט. אין אנו שוקלים את המעשים כבדי־האחריות עובר לעשייתם, אין אנו מושלים בהם, אלא נותנים להם למשול בנו וביצרינו, בכח ההגיון הפּנימי, הגיון הפרוּד וההרס, הצרור בהם.

כשפּרץ פתאום, לפני שבוע ימים, הלוקאוט בעבודת־הבנין בתל־אביב, העידו מכריזי הלוקאוט על עצמם, כי הם עושים מה שעושים באונס ולא ברצון, כי אין הם מוצאים תחבולה אחרת כנגד “שלטון האגרוף והשוֹט”, כנגד “ההפרעות והשביתות וההתנפלויות מצד מועצת־פועלי־יפו”. אותה שעה שאלנו, בלי ליטול לנו תפקיד של דיין ופוסק, אם צדקו מכריזי הבּויקוֹט או לא צדקו בעצם הענין, שאלה פשוטה אחת: ניסו נותני־העבודה, קודם שהחליטו להשתמש באמצעי חמוּר וקיצוני זה, לפנות תחילה למוסדותינו המרכזיים, להנהלה הציונית או לועד הלאומי, “שהם יודעים להודות בסמכותו בשעת־הצורך בבחינת תריס בפני פורעניות השביתות”. שורת ההגיון היתה מחייבת, כי אלה הטוענים בשם “בנין הבית הלאומי”, בשם “העבודה בשקט ובמנוחה” וכנגד “ההפרעות” ו“השביתות” לא יכלו להימנע מעשות תחילה את הנסיון האחרון למצוא דרך פשרה ושלום. בכרוז שפרסמה "אגודת עובדי הבנין לצבור העובדים היא מעידה, כי אחת מהצעותיה, שהציעה למועצת פועלי־יפו, היתה: יסוד “ועדה מפשרת, שלה ימסרו כל הסכסוכים בין הצדדים”. ברור איפוא, שהדרך לכך היא דרך ההודאה בסמכות העליונה של מוסד לאומי מרכזי – של ההנהלה הציונית או של הועד הלאומי, – ששני הצדדים יכירו בה במקרה של סכסוך והתנגשות האינטרסים.

ואולם, מה שהיה מתחילה בבחינת ספק נעשה לנו בינתים ודאי גמור. ה“ה סופרסקי וד”ר רוזנבאום, חברי המשלחת של הציונים הכלליים, שבאו בדברים עם ההנהלה הציונית ועם הועד הלאומי בענין הסכסוך, מעידים מפי העומדים בראש המוסדות האלה, כי נותני־העבודה לא פנו אליהם כלל בענין זה. וגדולה מזו: התאחדות בעלי התעשיה מעידה בפה מלא, כי בהכרזת הלוקאוט מצד קבלני הבנין היא רואה “צעד נמהר”. ונאמנה עלינו עדותם של בעלי־התעשיה, שאינם חשודים חלילה על חבה סובייקטיבית יתירה לפועלים.

בתנאים האלה קשה לאדם אובייקטיבי ליחס ערך רב לדקלמציה המתוקה על “בנין הבית הלאומי” ועל “העבודה בשקט ובשלוה” ועל “ארץ האבות והבנים, שלכל ישראל יש חלק בה”. אלה שהביאו עלינו על־ידי "צעד נמהר צרה זו של “לוקאוט”, שפריו הוא, לפי עדותם של יודעי־דבר, הפסד כלכלי של שמונה מאות לירות יום־יום, מלבד הפסד מוסרי־צבורי, הגדול עוד מזה, מה צדקתם לפנות אל הצבור ולבקש מאתו, שיבוא לעזרתם, “עזרת העם והארץ”.

ואם אין להצדיק את מעשה ה“לוקאוט” מבחינת הטכסיסים, מבחינת תנאי־המציאות והדעה הצלולה וראית־הנולד, הנה גם עצם השאלה העיקרית, השנויה במחלוקת, שאלת לשכת העבודה הנייטראלית, אין בה עוד כדי להצדיק את המלחמה החריפה, תהא מה שתהא דעתנו על עצם הדרישה ועם כל יחסנו החיובי אליה מבחינה לאומית. שאלה זו צריכה על־כל פנים עיוּן ובירור עניני, ועדיין אין לנו הלכה פסוקה, שתהא חובה על הישוב כולו. ולא עוד אלא שאין בנידון זה הלכה פסוקה ומנהג אחד, המקובל בכל העולם התרבותי כולו. יש מקומות, ש“לשכת־העבודה” היא ברשותו של השלטון העירוני, ויש מקומות, שהיא ענינה של הסתדרות־הפועלים, וזו אינה מוותרת בשום פנים על זכותה “להסדיר” את שוק־העבודה כרצונה וכצרכיה. עד כמה שידוע לי יש בארץ־ישראל בתוך צבור־הפועלים עצמו דעות שונות בענין זה. על־כל־פנים זוהי שאלה, שטעונה בירור ווכוח והסכם, ואין לפתרה בכח הפאתוס המעמדי בלבד, בכחם של לוקאוטים ושביתות ופקודות מצד אחד. יש מנהיגים של פועלים, החוששים לעשות את כח הארגון של צבור הפועלים ענין לאכספּרימנט; חוששים הם, שמא לא יעלה הנסיון יפה, שמא לא תצליח לשכת־העבודה הנייטרלית להשליט שיטה וסדר בשוק העבודה ושמא תקום בסופה של יצירה חדשה זו, שלשמה נתבעים הפּועלים לבטל את לשכת־העבודה שלהם, אנארכיה בשוק העבדה, התחרות פרועה ללא מדה וללא עכוּב, יצירת “לומפנפרוליטאריאט”, שאינו נתון לסדוּר, לפעולה משותפת ולעזרת גומלים. מנהיגי הפועלים רואים זכות ואף חובה לעצמם לדאוג לעניני חבריהם, לארגונם ולמוסדותיהם. ועדיין אין הכרע לאומי בדבר. שאלת לשכת העבודה, כשאלת כל היחסים שבין פועלים לנותני עבודה, תובעים סדור כללי על בסיס לאומי מוסכם. ולעולם יש לזכור, שאף האינטרסים הכלליים של הישוב מחייבים, שיהיה לנו מעמד־פועלים חזק, מאורגן יפה ובעל עמדות כלכליות ותרבותיות הגונות, שיקלו לו את מלחמת קיומו הקשה. הן לעולם נוח ומוטב לצבור, שיהיה לו עסק עם קבוץ מאורגן ועם מנהיגים אחראים שלו משיהיה לו עסק עם האנרכיה והרפיפות וההפכפכנות של אבק־אדם. האומנם יש עוד צורך להטעים אמתות אלפאביתיות כאלה?

אפשר שאין יסוד לחששותיהם של הפועלים בנוגע ללשכת־העבודה הנייטראלית, ואולם ודאי שלא יעמידום על טעותם על־ידי שירעיבום ויגזלו מהם את עבודתם. ההבנה הנכונה לא תבוא אלא בדרך הברור העניני, בדרך ההתפּתחות של יחסים נורמליים ותרבותיים בין המעמדות, בדרך ההסכם הלאומי הכללי. ודבר זה מחייב קודם כל השלטת הענינים הממשיים והדעה הצלולה והכרת האחריות הזהירה והמחמירה על עצמה על הרגש הנלהב ועל הנצחנות הסמויה ועל פולמוס מעמדות, שפורץ בקלות־יתרה ומסתיים בקושי־קושין.

המדות השליליות האלה, פגעו גם בצבור־הפועלים; והשביתות האחרונות בחיפה יוכיחו.

ב

ודאי אין לדמות לוקאוט לשביתות. ה“לוקאוט”, הפסקת־העבודה והשמדת נכסים כלכליים לא מתוך לחץ אלא לשם לחץ, לא מתוך הכרח ואונס אלא לשם “סולידריות” מעמדית של נותני־עבודה, הרעבה מוסכמת ומשותפת של הפועלים, כדי להכריחם לעשות את רצון בעליהם – דבר זה יהיה לו תמיד ריח רע מבחינה אנושית־מוסרית. ה“לוקאוט” הוא אמצעי חריף וקיצוני, שקשה למצוא לו סימפּתיה בתוך הצבור, אשר אין לו נגיעה ישרה לענין הסכסוך, ולפיכך אין מרבים להשתמש בו בעולם. מה שאין כן שביתה. כנגד עיקר השביתה אין לטעון מבחינה אנושית־מוסרית. השביתה היא האמצעי העיקרי של הפועל במלחמתו־קיומו, לפעמים הדרך היחידה לכבוש לו תנאי־חיים אנושיים תרבותיים במקצת. הרכוש היחידי, ה“סחורה” היחידה של הפועל הוא כח־עבודתו, והוא זכאי להמנע מהביא את סחורתו אל השוק, כשהוא רואה הכרח בכך. בדבר זה יודה ראשית־כל הליברליזם הכלכלי, זה התובע לרכוש “משחק” חפשי של הכחות, אם אין הוא רוצה במוסר של הוֹטנטוֹטים.

כשאנו קובלים על מהומת השביתות, השוררת בימים האחרונים בעולמנו, אין אנו טוענים כנגד עיקר זכות־השביתה, הפּרינציפיונית לחוד וזכות מעשית לחוד. הזכות המעשית מותנית על־ידי התועלת המעשית הצפויה לה. מלחמת־מעמדות לא די לה בזכות הפורמלית – זו אינה מכריעה את הכף –, דרושה “עצה וגבורה למלחמה”. שאלת השביתות היא ראשית־כל שאלה של אסטרטגיה וטכסיס, של חוש־המציאות ודעה צלולה, של ראיה נכונה והבנה במצב הממשי, ביחסי הכחות הממשיים הפועלים בתוך הצבור. ענין השביתה צריך להיות בידיהם של בעלי־מוח קר ודעה מיושבת, היודעים לנהוג זהירות בכלי־הזין החד הזה ואין הם נבהלים להוציא את אבק־השריפה שלהם לבטלה.

אין להתעלם מן הרושם, כי מועצות־הפועלים שלנו אינן יודעות לנהוג תמיד זהירות באבק־השריפה. השביתה צריכה ויכולה להיות לפי עצם מהותה אמצעי אחרון במלחמתו של הפועל, שכן הפסדה – הפסד נכסים כלכליים, הפסד סימפתיות – מרובה וודאי, וכשמנופפים יום־יום ושעה־שעה חרב־פיפיות זו, לצורך ושלא לצורך הכרחי, יש שתפגע בבעליה או שתקהה ולא תפעול שוב את פעולתה. שביתות שנעשו נוסח־חיים קבוע, מין פזמון טרדני, המזמזם בלי הרף באזניך, דבר שאתה יכול לחכות לו בכל עת ובכל שעה, כגשם הזה בימות הגשמים, הולכות ונשבתות מכחם הראשון ואין בהם לא כדי לעשות רושם ולא כדי לעורר סימפתיה לבעליהן – והרי הסימפתיה הצבורית אף היא דרושה לו לפועל בתנאי־חיינו במלחמתו לקיומו ולעתידו.

דבר זה אין פועלינו מביאים בחשבון כלל, כנראה. סימן לקהות פּסיכולוגית שאינה מצויה הוא, שכל פעם שמכריזים שביתה מודיעים על־כך בטופסים מודפסים, שמכניסים אליהם את התורף בכתב. דבר זה בלבד עושה רושם של “מיליוריזם”, כביכול, בתורת שיטה במלחמת־המעמדות. של גיוס נצחי ומצב מלחמה מתמיד, שנעשה מטרה לעצמו. אף בני אדם, המתיחסים בדרך כלל בחבה לפועל העברי ולצרכיו, אינם יכולים להתגבר על רושם זה.

אני מוכן להניח, כי רושם זה הוא מוטעה ביסודו; כי אין פועלים מכריזים שביתה “לשמה”, מתוך אהבה ל“מלאכה” זו; כי נימוקים חיוניים חשובים מביאים אותם בכל פעם לידי־כך. די להביא בחשבון את היוֹקר המאמיר על צרכי החיים ההכרחיים, בשביל להוכח, כי דרישתם העיקרית של הפועלים בשביתות האחרונות – העלאת שכר־העבדה – יש לה יסוד ממשי. ואף־על־פי־כן יש בכל תנועת־השביתות החדשה סימן ועדוּת לליקוּי חוּש־המציאות. בכל התנועה הזאת נעשים דברים שלא כצורתם הראויה ולא בזמנם הראוי. דומה שאין מנהיגי השביתות יודעים להעריך כראוי את מצב הענינים הממשי. את יחסי הכחות הממשיים. דומה, שהכל נעשה על־פי “דין”, על־פי מדה של אידיאולוגיה מופשטת, על־פי קו הנדסי ישר, ואין כאן ממדת הגמישות החיונית, הרואה דברים כהויתם וכהתהוותם. הן סכסוכים חיוניים אינם נפתרים לפי רצונו וצרכיו והשקפותיו של צד אחד לבד; הן ממידת־האסטרטגיה היא להביא בחשבון ולהעריך יפה־יפה את עמדתו של הצד השני. וכאן היתה כנראה טעותם של המנהיגים האחראים לשביתות שבחיפה. הם מדדו את מפעלי התעשיה הגדולים בחיפה במדה שמודדים את קבלני־הבנין שבתל־אביב ולא הביאו בחשבון את ההבדל המהותי שביניהם. הם לא ראו, או לא רצו לראות, כי העדר היסוד הטבעי, השליט במלחמת־המעמדות, העדר האינטרסים החמריים האישיים הפשוטים של נותני־העבודה במפעלי התעשיה שבחיפה, מיחדים אופי יוצא מן הכלל לעמדתם של נותני־העבודה, – יוצא מן הכלל גם לטובתם וגם לרעתם של הפועלים – ומחייבים יחסים אחרים, שלא ממדת הרגיל, בין שני הצדדים. אילו היו מנהיגי הפועלים רואים דברים כהויתם המיוחדת להם, ודאי היו נמנעים מכמה וכמה שגיאות איסטרטגיות בכל הסכסוכים האלה. שגיאה איסטרטגית היתה זו “להאריך את החזית”, לפתוח במלחמה בכל מפעלי התעשיה הגדולים בבת־אחת ולהפעיל מתוך כך את ה“סולידריות המעמדית” של נותני־העבודה. שגיאה אסטרטגית היתה זו להתעקש שלא לחכות עוד ימים מועטים, עד שהנהלת “נשר” תקבל תשובה מחוץ־לארץ מבעלי העסק בדבר דרישות הפועלים, ולהכריז שביתה מיד. שגיאה אסטרטגית היתה זו לדחוק את השעה, בעוד שרק לפני שבועות מועטים העלו את משכורת הפועלים שאינם בעלי מקצוע מעשרים לעשרים וחמשה ג“מ ליום. שגיאה אסטרטגית היתה זו להכריז שביתה ב”נשר" בשם הדרישה, שיעלו את שכר־העבודה לשלשים ג“מ ליום וב”טחנות־הגדולות" בשם הדרישה, שיעלו את השכר משלשים וחמשה ג“מ ליום. שגיאה אסטרטגית היתה זו שלא להביא בחשבון את “ההתחרות של הטחנות הגדולות האחרות בארץ, המשלמת לפועליהן שכר־עבודה רק 12 או 15 ג”מ ליום”.

אילו היו מנהיגי השביתות יודעים להסתכל לתנאי־המציאות, ודאי לא היה קשה ביותר למצוא מוצא מן המצב. סופר ה“קונטרס” מחיפה מספּר, כי באחת הישיבות של באי־כח שני הצדדים הציע מנהל הטחנות הצעה רשמית למחצה, שהסכסוך ימסר לועדה של באי־כח הפועלים וההנהלה “בהכרעת גוף נייטרלי”, ולעת־עתה ישובו הפועלים לעבודה. משום־מה לא נעשה דבר־זה? אותו הסופר מספר כי דברו גם על קביעת “אינדקס” מסוים למשכורת המינימלית של הפועל ולהעלאת המשכורת לפי מדת עלית־המחירים של צרכי־החיים. והרי הצעה זו היתה יכולה לשמש בסיס יפה לדרך פשרה – ומשום מה נשתקע הדבר?

נראים הדברים, שהלחץ משמאל מכביד ומסבך את עמדתם של מנהיגי הפועלים. ואולם אם מנהיגים הם ולא מונהגים, עליהם לדעת לעמוד בפני לחץ זה.

התפּתחות רצויה של יחסים נורמליים ותרבותיים בין המעמדות לא תבוא אלא על־ידי השלטת המעשיות והדעה הצלולה והכרת־האחריות המפוכחת והזהירה על יצר הנצחנות ועל הפולמוס הסמוי ועל ה“אידיאולוגיה” הפּשוטה ביותר. ודבר זה הוא חובתם של שני הצדדים גם יחד. גם של נותני העבודה. אין העומדים בראש מפעלי־התעשיה בחיפה רשאים לעשות כעת פוליטיקה של “ברוגז” ושל נצחנות מעמדית. מה שדורשים מאת הפועלים יש לדרוש גם מהם: הכרת חובה צבורית־לאומית, הכרת אחריות, המבליגה על הרגש הסמוּי והמחמירה קודם־כל על עצמה.

(“הארץ”, 9 – 10 בפברואר, 1925)

הועידה לעניני הסכסוכים בין הפועלים ובין נותני העבודה, שהתקיימה שלשום בירושלים, לא הביאה אתה שום שנויים ממשיים, לא הכריזה בסופה על “שביתת־הנשק” ואפילו לא הביאה עדיין להפסקת הלוקאוט והשביתות הקיימות. ואף־על־פי־כן היה בה תועלת מרובה לבירור המצב ופתחה פתח למשא־ומתן עניני בשאלות העומדות על הפּרק. עיקר תועלתה של הועידה היה עצם קיוּמה. העובדא, שבאי־כח שני הצדדים המדיינים זה עם זה נכנסו לדון ולדיין במסבה אחת ובהשתתפות המוסדות הלאומיים המרכזיים על עיקרי השאלות והנגודים, המהוים את “מלחמת־המעמדות” שלנו, יש לה חשיבות גדולה לפי מצב הענינים אצלנו. עד עכשיו ידענו רק מתוֹדה פשוטה אחת בפולמוס זה: באי־כח שני הצדדים היו שולחים חצים ואבני בליסטראות זה לתוֹך מחנהו של חברו, וודאי שזהו צעד גדול לפנים, אם במקום זה נתכנסו לדון יחד “על־יד השולחן הירוק” ולברר בירוּר עניני את חלוּקי הדעות והמעמדות.

ואף אמנם נתבררו בועידה הדעות והעמדות השונות בירור יפה. בנאומיהם של ה"ה בן־גוריון ורובאשוב מצד אחד ושל סופראסקי, שושני וגליקמן מצד אחר באו חלוקי הדעות לידי בטוי פּרינציפּיוני ברור ובהיר. נתברר, כי שטח־הנגודים אינו גדול במדה שאפשר היה לשער על־פי חריפות הפולמוס המצוי בעולמנו. שני הצדדים מודים, שהיסוד והתנאי הראשון ליחסים נוֹרמליים בין שני המעמדות היא יצירת “חוקה” להגנה על צרכיו היסודיים של העובד. נותני־העבודה מודים בעיקר דרישותיהם הכלכליות של הפועלים: שכר־עבודה שאינו יורד למטה מן המינימום של הקיוּם, שמונה שעות עבודה, אחריוּת ממקרי־אָסון, מס מקביל לקופת־חולים של הפועלים וכדומה. כל אחד מן הצדדים מודה בזכּות ובתועלת הסוציאלית־כלכלית אשר בארגוּן של הצד האחר, וכל אחד מהם מוכן להודות ביפּוּי כחם של מוסדות הארגון אשר לצד האחר וגדוֹלה מזו. הפועלים אינם דוֹחים אפילו את עיקר ההצעה בדבר לשכת עבודה נייטרלית – זה סלע המחלוֹקת של הלוקאוט התל־אביבי – והם מוכנים לחלק עם הצד האחר את הדאגה למחוסרי עבודה. ואף־על־פי־כן עדיין גדולים הנגוּדים, אם לא בשטח הכלכלה, הרי בשטח הפּוליטיקה הסוציאלית. נותני העבודה מכירים בהסתדרות העובדים הכללית, אבל הם ממאנים להודות בזכותה לבא בכחו ולדבר בשמו של כל צבור הפועלים כולו. הם טוענים לזכותו של הפועל להשאר מחוץ לארגון המעמדי – וה' סופראסקי הטעים, כי בין העולים החדשים מרובים הפועלים, על כל פנים הפועלים “בכח”, המסרבים מטעמים שונים להצטרף אל הארגון המעמדי – ולזכותו של נותן העבודה להעסיק כרצונו פעולים מסוג זה. מנהיגי הפועלים הודיעו, שאין הם יכולים להסכים בשום אופן לדבר זה, שיש בו כדי לשים לאַל את כל מפעל הארגון של הפועלים ולהביא לידי התחרות פרועה בשוק העבודה. ה' בן־גוריון הסביר בדברים ברורים, כי הסתדרות העובדים “מוכרחת” לתבוע לעצמה זכות מונופולין על ארגון מעמד הפועלים.

נגוּד גדול וקשה אולי גם מזה התגלה בשאלת־השעה השניה, בשאלה בדבר המוסד המפשר העליון. נותני העבודה טענו לאוֹרגן הקבוע על־יד המוסדות הלאומיים המרכזיים שלנו, ששני הצדדים יהיו כפופים לו בכל מקרה של סכסוך, והחלטותיו יהיו תמיד חובה עליהם. כנגד זה טענו מנהיגי הפועלים, שאין הם יכולים לוותר על עיקר השביתה והמלחמה לתקנת מצבו של הפועל ולמסור לכתחילה ולכל המקרים גורלה של מלחמה זו בידי מוסד נייטרלי, שאין לפועלים השפּעה מכריעה עליו. אין הפועלים ומנהיגיהם מאמינים במציאותם של בני־אדם נייטרליים, העומדים ממעל למעמדות ולאינטרסים שלהם, ולפיכך אין הם יכולים להתפרק את כלי־זינם היחידי ולהפקיד את גורלם בידי אנשים מן החוץ.

עמידה זו היא ודאי מובנה מבחינת מלחמת־המעמדות והטכסיסים המקובלים במלחמה זו בכל העולם. ואולם אין ספק, שיש בה עכוב גדול ל“שלום־בית”, שעוד במשך כמה שנים יהיה לנו בו צורך הכרחי לשם בנינה והתפּתחותה של הארץ, לשם תגבורת פעולתה של “האיניציאטיבה הפּרטית”, שאף מנהיגי הפועלים רואים בה תועלת וברכה מרובה. יאמרו מה שיאמרו על ה“תמימים”, האומרים לשנות כאן מן המנהגים הפסוקים והמקובלים בעולם: תעודתנו בארץ־ישראל היא מיוחדת במינה, ותנאי עבודתנו הם מיוחדים במינם. בלי הפרימאט הלאומי, בלי עיקר החובה והמשמעת הלאומית, בלי העדפת עניני הכלל על עניני הפּרט, האישי והקבוצי, לא תהא לנו תקומה בארץ, לא תהא אחרית למפעל, שהפועלים הם הראשונים להקדיש לו את כחם ואת מרצם ואת חייהם והם המביאים את הקרבנות הגדולים ביותר לשמו. אַל־נא נתבייש מפּני המלעיגים. אף אותם מאתנו, הנושאים את נפשם לבנין על יסודות חדשים, לתקון העולם ולשלטון הצדק בחברה – ואולי דוקא אותם מאתנו – לא יוותרו כלום ממשאת נפשם, אם ישמעו לפרימאט הלאומי. כי זו, ולא מלחמת־המעמדות על פי הנוסח המקובל בעולם, היא הדרך ליצירת ביתנו החדש, ליצירת היסוד והתנאים הראשונים לקיומו של בית זה. דרך הפּרימאט הלאומי אל המשטר הסוציאלי.

מנהיגי הפועלים מודים בהפסד, שהשביתות וההשבתות מביאות לארץ ולהם עצמם, מודים בתועלת שיש במוסד מפשר עליון. אבל מכאן מתחייבת המסקנא ההגיונית: אין להם אלא להעמיד את המוסד הזה על יסוד מוצק, ליתן לו את הקביעות ואת ההשפעה ואת הסמכות, אשר רק הן יעשוהו לכח חי ופועל.

הועידה הירושלמית לעניני העבודה היתה התחלה יפה. נקוה, שהועד שנבחר שלשום ימשיך את עבודתה של הועידה ויביאה לגמר הרצוי. (“הארץ”, כ“ו שבט תרפ”ה)

צרת הלוקאוט והשביתות עדיין במקומה עומדת. נשנה הפעם שוב אותו החזיון, שאנו רגילים בו בחיינו: הסכסוכים בין הפועלים ובין נותני־עבודה פורצים בנקל ואינם מסתיימים אלא בקושי גדול ולאחר זמן רב והפסד מרובה לשני הצדדים וקלקלות גדולות לחיינו הכלכליים ותגבורת ההתמרמרות והאיבה, המכשירות קלקלות חדשות לעתיד.

ביום ט' בשבט הופיע פתאום על במת חיינו ועד זמני של “אגודת עובדי הבנין” והכריז הפסקת עבודה בתל־אביב ויפו. למחר נכנסו שני הצדדים, להצעת הועד הפועל של עירית תל־אביב, למשא־ומתן בהשתתפות השלטון העירוני שלנו – והעלו חרס בידם. העתונים, דעת קהל, הסתדרות הציונים הכלליים התחילו צועקים אל המוסדות המרכזיים שלנו. ההנהלה הציונית והועד הלאומי מינו ועדה של שלשה חברים לבירור הסכסוכים, ועדת השלשה התחילה דנה ומדיינת עם שני הצדדים. בכ“ב בשבט, לאחר הישיבה השלישית של ועדה עם שני הצדדים, הסכימו באי־כח הקבלנים להכנס לבוררות בלי שום תנאי ולחדש מיד את העבודה. ואולם עכשיו לא די היה בזה: כדור השלג הלך וגדל בהתגלגלו במדרון. רוח של “מלחמת־מעמדות” תקף את שני המחנות. ה”חזית" נתארכה. אחרי תל־אביב באה חיפה. מדת ההתלהבות הלכה וגדלה מיום ליום. בכ"ט בשבט התקיימה מועצה מיוחדת, שנקראה מטעם הועד הלאומי ושהשתתפו בה באי־כח בעלי התעשיה ונותני העבודה, הסתדרות העובדים הכללית ומוסדותינו המרכזיים. המועצה ביררה לכאורה את השאלות בירור עניני ופרינציפיוני ובחרה בועדה, שהוטל עליה לעבד חוקה מסוימת לעניני העבודה. ועדת העבודה מלאה את ידי ועדת השלשה הנזכרת לעיל להמשיך את בירור הסכסוכים בתל־אביב. ועדת השלשה נכנסה שוב לישיבה, או לישיבות, עם באי־כח שני הצדדים והחליטה מה שהחליטה. שלשום, באחד באדר, פרסמה ועדת השלשה את החלטותיה, ואתמול הודיעה מועצת פועלי יפו, כי אין היא מודה בהחלטות אלה, כי ועדת השלשה עברה על סמכותה, נכנסה לבוררות בלי הסכמת באי־כח מועצת פועלי יפו, הכניסה בפסק הדין שלא ברשות את שאלת לשכת העבודה, ולפיכך – “ממשיכה בינתים מ.פ.י. את פעולותיה בענין הלוקאוט”. פירושם של דברים בלשון בני אדם פשוטה: ולפיכך נהפך הלוקאוט לשביתה.

זהו המצב כיום, שלשה ועשרים יום לאחר מעשי השגעון והחטא הלאומי־הצבורי של הכרזת ה“לוקאוט”.

וכשבאה עלינו צרה זו של “לוקאוט” הכיר הצבור בחלקו הגדול, כי האחריות למעשה כבד תוצאות זה היא על מכריזי הלוקאוט. אף התאחדות בעלי־התעשיה לא נמנעה מלסמן מעשה זה כ“צעד נמהר”. כי על כן ברור הדבר: “עצם הענין של בטול עבודה, בין בצורת שביתה ובין בצורת הלוקאוט, הוא חטא לאומי במצבנו הכלכלי והמדיני”, והאחריות למעשה החטא היא על הפותח בדבר. ואולם בשעה זו אין לפטור את מועצת פועלי־יפו מן האחריות להמשכת המצב הזה. הקבלנים הודיעו, שהם מוכנים להשמע לבוררים ולחדש את העבודה מיד. הקבלנים קבלו עליהם את פסק־הדין. לעמדה זו לא יכול להתיחס בחבּה שום אדם, שאינו מצווה ועומד על אמת מפלגתית פסוקה ושאינו מודה, כי המפלגה או המעמד צדקו בריבם לעולם, בכל המקרים, בלי יוצא מן הכלל.

ודאי יש לה למועצת פועלי יפו נמוקים מעשיים משלה להתנגד לפסק־דין זה. אפשר שפסק־הדין אינו מוצדק בכמה מפרטיו. טענתה של מועצת פועלי־יפו כנגד החלטת ועדת השלשה בענין לשכת העבודה אינה בלתי מבוססת. מכיון ששאלה זו היא אחד מעיקריה של חוקת־העבודה הכללית, שניתנה ענין לועדת העבודה, לא היה טעם וצורך לדון עליה במקרה פרטי זה, ובדין רשאים הפועלים לדרוש, שבענין זה ישאר לעת עתה המצב הקיים ולא יקדימו ליצור עובדות קודם שתקבע ההלכה בחוקה הכללית. אולם דרך קונטיטוציונית אחת היתה לה למועצת־פועלי־יפו: למסור מודעה, שהיא מערערת על החלטתה של ועדת השלשה, להביא את הדבר לפני ועדת העבודה או לפני המוסדות המרכזיים, ולקיים לפי שעה את פסק־הדין, בלי שינתן לו מתוך כך תוקף של פּרצדנט. דרך אחרת אין. הסירוב לקבל את פסק־הדין מבטל את עיקר הבוררות. אין אדם, או צד, יכול לפסוק דין על עצמו בדבר שהוא נוגע בו, ואף אם טעותם של הדיינים מסתברת מאליה.

ודאי: אפשר להעמיד את נגודי המעמדות והאינטרסים לא על שורת הדין אלא על שורת הכח הממשי. ואולם במקרה זה צריכים היחסים להיות ברורים. במקרה זה אין טעם להכנס לועדות משותפות, לדבר על בוררות, לשתף את המוסדות המרכזיים בסכסוכים.

אפשר שמועצת פועלי־יפו עומדת על נקודת ההשקפה הפשוטה, העירומה והמסקנית של מלחמת־המעמדות. אבל אם כך אין לה אלא לעמוד על נקודת־השקפה זו תמיד, בכל המקרים והשאלות. אין לאחוז את החבל בשני ראשיו.

וכדאי היה לדעת: היש קונטאקט מספּיק בין מועצת פועלי יפו ובין מנהיגי הפועלים? האמנם מוכנים הללו לקבל על עצמם את האחריות לעמדתה של זו? האפשר לקיים על־יד עמדה זו את דעותיהם של המנהיגים בעניני הציונות, העיקר הלאומי, הארגון הלאומי? וכי אין סתירה בין עמדה זו ובין יחסיהם אל ההסתדרות הציונית, אל הקונגרס הציוני, אל הועד הלאומי, וכו'?

(“הארץ”, ג' אדר תרפ"ה)

א

זה לנו כמה חדשים,שנגע קשה הולך ופושה בגופנו הצבורי, ואין חולה ואין מרגיש ואין נותן דעתו לסכנה. העליה החדשה, אשר אליה התפללנו ואליה נשאנו את נפשנו כולנו, משמשת גרם ואפשרות למקצת בני אדם, מתושבי ארץ־ישראל הקבועים ומן העולים החדשים, לתלות בה “עסקים” נפסדים ומפסידים שלהם, העתידים להעשות לנו צרה וסכנה גדולה. הגיעה השעה לגלות את הנגע ברבים, כדי למצוא לו תקנה ותרופה. אם נחריש בשעה זו ומצאנו עוון.

….מי שלא ראה איך קונים ומוכרים עתה קרקעות בארץ־ישראל, לא ראה התחרות בזוּיה ונתעבה מימיו…. בבואי שמה לפני שלשה ירחים נמצאו שמה רק שתי חברות של ספּקולנטים קוני־קרקעות, כדי למכרן חלקים־חלקים, וכבר אז ראינו, כי עתידה הספּקולציה להיות למוקש להישוב. עתה הנה באה ונהיתה. במשך זמן קצר פרו ורבו הספּקולנטים באופן מבהיל… מלבד מחנה גדול של סרסורים ופקטוֹרים קטנים… וכולם מתחרים ומתגרים זה בזה… מפקיעים שער הקרקעות באופן נורא ומביאים חכמה בלב בעלי האחוזות… גם הנכרים מילידי־הארץ התחילו כבר להתערב בעניני ‘הרעיון הגדול’ שלנו; גם מהם קמו לנו כבר ‘בעלי־טובה’ המתעסקים בישוב ארץ־ישראל"…

הדברים האלה נכתבו לפני שלשים וארבע שנים (אחד־העם, “אמת מארץ־ישראל”). וכמה גדול הכאב וגדולה הכלימה, אם גם היום, לאחר־עשרות שנים של תנועה לאומית וחנוּך לאומי, לאחר עשרים ושבע שנים של ציונות מדינית והסתדרות עולמית, עכשיו, שבע שנים לאחר הכרזת בלפור, בעצם הימים המכריעים של בנין “הבית הלאומי”, ימי־הדין ליכלתנו המדינית, למשמעת אזרחית, לחובה ולאחריות צבורית שלנו, – כמה גדול הכאב, אם כיום הזה קיים אותו המצב, שעליו התריע המורה גדול בשנת תרנ"א, אם כיום הזה עדיין דברי הזעם והתוכחה של אחד־העם במקומם עומדים.

אדמת המולדת, אשר אמרנו: היא תגאל אותנו מחיי חרפה ודלדול, היא תחדש את יסודות חיינו ותתן לנו לב חדש ורוח חדשה, היא תשיב כבוד־עם וכבוד־אדם לחבר קבצנים, המשוטטים כצללים וחיים חיי בהלה בעולם שאינו שלהם – אדמה זו הולכת ונעשית לעינינו אובייקט לספסרות מגונה, “עסק” לסרסורים הולכי־בטל ולספסרים, העושים עושר מצרכיהם ההכרחיים של בני־אדם.

לפני עשרים וארבע שנים נפל דבר גדול בישראל. נוסדה הקרן הקיימת לישראל לשם קניית אדמה בארץ־ישראל בתורת קנין עולם לעם ישראל. אותה שעה רחב לבנו ורעד מגיל ומגאון. ראינו בהתעורר רוחה העתיק המקורי של האומה, אשר הכריזה על שלטון הצדק בעולם; ראינו בהתחדש מסורת לאומית נהדרה, פרי היצירה הסוציאלית המקורית של האומה, אשר הכריזה בשחר־ילדותה: “והארץ לא תמכר לצמיתות… כי לי כל הארץ”. ביצירת הקרן הקיימת ראינו סימן ועדוּת לחדוש היסודות העתיקים של חיים לאומיים עצמיים, אשר בצרו לאומה מקום־כבוד בהיסטוריה של האנושות.. אמרנו: מתחילת בניננו החדש נמנע ממארתה הגדולה של האנושות, מזכות הקנין הפּרטי המוחלט על האדמה, המביאה לספסרות ולניצול, ל“רינטה” של הולכי־בטל, לגזילת הרש בעיר ובכפר ולשלטון האדם באדם לרע לו. הארץ, האדמה לא תהא קנינו הפרטי המוחלט של היחיד. היסוד, יחסי הבעלות על קרקע, יהיה מוצק ומוסרי והוא שיעמוד לנו להמנע גם משאר הקלקלות החברתיות, האוכלות את האנושות בכל פה…

תמימות היתה בנו בימים הטובים ההם. מאז נבלו פרחי תקוותיהם של ימי־הנוער. התפּכחנו מן ה“הזיות” וה“דמיונות” והחלטנו, שאין לנו להתנשא לשנות סדרי עולם. העם לא נתן לקרן־הקיימת מכחו ומהתלהבותו עד כדי לעשותה גורם יחידי לגאולת האדמה. לקרן־הקיימת נתבצרה פינה צנועה: ההתישבות הלאומית במקומות ובתנאים, המצריכים קרבנות, אשר ליחידים אין שוה להביאם. אין דוחקים את רגלי הקנין הפרטי והאיניציאטיבה הפּרטית בקנית־אדמה, כשם שאין דוחקים את רגליהם בשאר ענפי הכלכלה. ואף־על־פי־כן קוינוּ, שאותה מאירה של ספסרות בקרקעות לא תהיה בנו. הן אל הארץ הזאת עולים אנשים, אשר שאר־רוח להם, רוח של שאיפות לאומיות ויעודים לאומיים. הן גם באים הנה כדי למצא תקנה לאומית לנפשם, כדי להצטרף למפעל הבנין והתקומה של האומה. האלה ישכחו את עיקר שאיפתם ואם אלה יבגדו ברוח, אשר העלתם וקבצתם הנה? ואם עומדים הם לבנות את בנינם על היסודות המקובלים בסדרו של עולם – הרי מדת־מה של הכרת חובה ואחריות לאומית ודאי נשתמרה בלבם. מדת־המשמעת הלאומית־הצבורית, שהם רגילים בה מיום היות תנועה של תחיה בישראל, ודאי תעמוד להם למנוע אותם מן ההפקרות ומן האנארכיה הצבורית, העשויה לערער את יסודות קיומנו בארץ.

קוינו וטעינו. לא עלתה בידנו להמנע מן הספסרות בקרקעות, מן ההפקרות ומן האנארכיה הצבורית. אותה חזות קשה, שחזה אחד־העם בימי הבהלה של שנת תרנ“א, נתקימה בנו גם היום – בהבדל אחד. הספסרות של שנת תרנ”א היתה מכוּונת לכפר, לקרקע־ההתישבות, ואלו הספסרות של היום עסקה בעיקר בעיר ובסביבתה, בשכונות, ב“ערי־גנים”, ובסתם מגרשים עירוניים. הספסרים החדשים “אנשי־מדות” הם, אנשים בעלי אַמת־מדה אירופית־אמריקאית: השגותיהם גדולות ותיאבונם גדול, משהיו לחבריהם בימי טיומקין. שדות־הכפר אינם לוקחים עוד את לבם. האפשרויות מצומצמות שם. על קרקע להתישבות מעטים הקופצים מאנשי הכסף. כל הענין הזה של התישבות חקלאית מחייב עמל ויגיעה מרובה וקרבנות גדולים ותקוותיו דלות ומצומצמות. מה שאין כן עסק המגרשים בעיר ובסביבתה בימים האלה, ימי עלית אלפי אנשים מן המעמד הבינוני ומאות או עשרות אמידים. היש צורך גדול לאדם מצורך הדירה? ובכן: היש עסק טוב מבנין בתים או אפילו מקנית מגרשים סתם בעיר, ביחוד בעיר־העליה הראשית תל־אביב ובסביבתה? מחירי הדירות הולכים ועולים, ברוך־השם, מיום ליום, כגדל העליה וכרבות הדרישה עליהן. הבית נותן לבעליו הכנסה יפה וקלה, שאין למצוא דוגמתה בשום מקצוע כלכלי אחר בארץ. ודרכם של בני־אדם, שהם נוטים ל“מלאכה” נקיה וקלה, להרגל הנוח, לקו התנגדות הפחותה ביותר. ותרבינה הדרישות לדירות, לבתים ולמגרשים, – ותרבינה גם הדיות, שהתנפלו על הטרף הזה למהר שלל ולשבוע את דם התמצית של התושבים ושל העולים החדשים גם יחד. תל־אביב נעשתה מין “בורסה שחורה” לעסקי מגרשים ובתים. קבוצה קטנה של ספסרים גדולים וקטנים, שהתמחו או שמתמחים בקנית קרקעות, משתדלת לרכז בידה את כל שטחי־החולות אשר בסביבת תל־אביב, מקרוב ומרחוק, ומסביב להם יחוג ינוע המון שוקק של סרסורים קטנים, הקולטים מזונותיהם מן האויר; אלה ואלה מעלים את המחירים במדה מבהילה, קונים היום ומוכרים מחר ברווחים עצומים, שאינם כלל בגדר רווחים מסחריים, ואין הם עוסקים חלילה בעבודת תרבות שצריכה לגופה: בהכשרת הקרקעות, באזוּן המגרשים, בתקון דרכים, בהעברת מים וכדומה. עבודה כזו אינה עסק לסוחרים חרוצים שאין להם פנאי. אלא עומדים ומוציאים את שטחי החולות מרשות לרשות מהיום ולמחר, מרבים במחירם בשעת קניה ללא חשבון וללא צורך, רק מתוך בהלה ופזיזות ופחד, שמא יקדימום אחרים, מעלים עליהם רווחים באַמת־המדה של ימי־המלחמה ומפקיעים את השערים מיום ליום במדה, שאין דוגמתה גם באמריקה.

כיצד מרכזים את קניתם של שטחי החולות הללו? לא בדרך של “סינדיקאט”, המאַחד את הקונים ומביא אַחדוּת וסדר בקניות, אלא בדרך התחרות ובזבוז כספים והפקעת־שערים, שאין ה“מתחרה”, ביחוד עם הוא “מוסד” או “חברה” שיש לה אופי צבורי, יכול לעמוד בהם.

הנה דוגמאות לדבר:¹

מצפוֹנה לתל־אביב, בקרבת מגרשי הבנין שבידי יהודים, עמדו למכירה שטחי־קרקע הגונים במחיר 80 – 100 לי"מ הדונם. באי־כחן של חברות הקרקעות, שיש להן אופי צבורי, נהלו זמן־רב משא־ומתן עם בעלי הקרקעות, עמדו על המחירים ולא הסכימו להוסיף עליהם כדי 5 – 15 לירות לדונם, כדרישת הבעלים, לפי שלא ראו צורך הכרחי בהוספות אלו, ולא היה להם ספק בדבר, שסוף־סוף יסכימו המוכרים למחירים המוצעים. עם זה עמדו במשא־ומתן עם המוכרים בדבר תנאי־התשלומים והציעו תשלומים לשיעורים במשך זמן־רב בערך, כדי שהחברות הקונות את הקרקע יוכלו גם הן מצדן ליתן הנחות כאלה לקונים יחידים או לאגודות לבנין בתים שאמצעיהם מועטים. והנה באה אותה קבוצה או אותן קבוצות של ספסרים, הם וסרסוריהם וסרסורי־סרסוריהם והוסיפו מיד על המחירים כדרישת המוכרים, ואף למעלה מזה, מפני התחרות הסרסורים המרובים ביניהם לבין עצמם, וקבוצה אחת של הקונים עמדה ומכרה מיד ליד את הקרקע שעלתה בחלקה בהוספה של חמשים אחוזים למאה. וכדאי לציין שני פרטים אלה, המעידים על הנימוסים ועל ההשגות, השוררים בחוג זה: א) הקונים, שהסכימו ליתן הוספה מבהילה זו מיד ליד, הם באי־כחה של חברה, שגם לה יש אופי צבורי, כביכול; ב) אחד מחברי הקבוצה המוכרת הוא גם חבר אַקטיבי של החברה הקונה…

ואם הקרקע נמכרת מיד ליד, תיכף לרכישתה, בהוספה של חמשים־ששים אחוזים למאה, אין תימה, אם גם הקונה השני, שקנה אותה לשם עסק, אינו מסתפּק בריוח נורמלי, וכך יוצאת זמן מועט אחרי הקניה הראשונה הוספה של 150 ושל 200 אחוזים למאה. (ומעשה בעולה חדש אחד, מאנשי הרוח והספר, ששמע כי אחד הסוחרים מוכר מגרשים באחד השטחים שעל גבול תל־אביב בעשרה גרוש האַמה, הלך לאותו סוחר לקנות מגרש לעצמו, והלה סח לו, שאמנם לפני שבועים היה מוכר את המגרשים ההם בעשרה גר"מ האַמה, ואולם בינתים מכר את כולם לאחר, והלה מוכרם עכשיו בעשרים גרוש האַמה).

והנה עוד דוגמאות: פרדס אחד בסביבת מרכז בעלי־מלאכה נמכר במחיר 160 לי“מ הדונם, וסמוך לו נמצא עוד פרדס אחד, שלפני זמן מועט דרשו במחירו 140 – 150 לי”מ הדונם. בא סוחר אחד מחו“ל וקנה אותו, לפי שיטת הקניה החדשה, ב־300 לי”מ הדונם, ולשם רכוּז והרחקת מתחרים, קנה גם את הפרדס הראשון מדי קונהו בשלש מאות לי“מ הדונם, וכך יצאה הוספה של קרוב לתשעים אחוזים על המחיר הראשון, וזה כעבור ששה חדשים בערך מן הקניה הראשונה. כרמים בסביבות תל־אביב, שעוד לפני זמן־מה דרשו במחירם 40 – 60 לי”מ הדונם, הולכים וקונים עכשיו ב־ 100 – 150 לי“מ הדונם. שדה, שלפני ששה חדשים הוצע למכירה בשלשים לי”מ הדונם, נמכר עכשיו במאה ועשר לי"מ הדונם. ודוגמאות כאלה אפשר להביא לעשרות.

תפקידם של הסרסורים הקטנים בכל הבהלה המגונה הזאת קובע ענין מיוחד לעצמו, והרבה חומר חשוב יכול למצוא כאן חוקר המדות והפסיכולוג והסופר המחבב דברים שבהוּמוֹר. כל הסרסורים האלה אָצים־רצים יום־יום מבוהלים ונחפּזים להתחרות ולהתגרות זה בזה, וכמה וכמה מהם משכימים לפתחוֹ של מוכר אחד, וכל אחד מהם מוסיף לו על המחיר, כדי לעבור את חברו, וכל זה גם בשעה שרובם יש להם אך קונה אחד, אותו הקונה עצמו, או שאין להם קונה כלל… וכבר זכינו לכך, שקמו לנו “בעלי־טובה” אף מן הנכרים, כמו בימי ה“אמת מארץ ישראל”. אחד מנכבדיהם הולך ומתקשר עם בעלי הקרקעות, ועם ה“חוזים” בכיסו הוא מוכר את הקרקעות מיד ליד בהוספת־רווחים עצומים. עורך־דין ידוע משלהם נעשה אף־הוא ספסר בקרקעות, אף הוא הולך ומוסיף על המחירים, הולך ומפקיע את השערים על חשבון העולים החדשים.

וכבר הלכה ופשתה הרעה והגיעה עד הגולה. נמצאו אנשים טובים בפולין ובליטא, שעושים סחורה באדמת ארץ־ישראל. יש ספסרים חרוצים בארץ־ישראל, היודעים, הם וסוכניהם, לנצל את חבּת־העם אל הארץ, עד כדי להעמידה בסכנה. ויש שמוכרים אותו המגרש או אותה חלקת האדמה פעם ופעמים. לא תמיד, כמובן, במחשבת זדון ומתוך רמאוּת פשוטה, אלא גם מפני חוסר סדר וסדור. ואולם יש גם אנשים חרוצים, המוכרים מה שאין להם, מה שהיו עומדים לקנות, או התקשרו לקנות והקניה עדיין לא נגמרה ואולי סופה להתבטל, וכדומה.

והתוצאות העגומות, הצפויות לנו מכל המהומה הזאת, תוצאות כלכליות, לאומיות ומדיניות, לא יאחרו לבוא.

ב

תנאי הכרחי לקיומנו ולאפשרות־קיומנו בארץ הוא – מדת ההסתפּקות במועט, מדת הקמוּצים עד לגבול הקיצוני. “תקציבינו”, של הכלל ושל הפּרט, צריכים להיות צנועים ומצומצמים כמדת אפשרויותיה של הארץ. אין עפרות זהב בארץ־ישראל, ואף עפרות תל־אביב אינם עפרות זהב. הארץ יכולה לפרנס את עובדיה הנאמנים, מכל החוגים והמעמדות ומשלחי־היד, בכבוד אבל בצמצום. כל אדם מישראל, שקבל עליו את עולה של ארץ־ישראל, הכל, הסוחר ואיש התעשיה הקטנה, הפועל ובעל המלאכה, המורה והפקיד, צריכים לחשב כל ימיהם חשבונות של פּרוטות, להשתדל ולהתאַמץ, שלא לצאת מתחומי ה“תקציב”, המצומצם עד כדי מדת־רזון. כולנו צריכים להתחכם לשמור על “שווי המשקל” שלנו, כאדם המהלך על גבי חבל או על גבי כלונס דק.

הספסרות בקרקעות ובמגרשיה עשויה לערער מיסודו את שווי המשקל הכלכלי שלנו. ולא רק בתוקף השפּעתה הפסיכולוגית, לא רק מפני שהיא מכניסה דימורליזציה לתוך הצבור ומגדלת את הפסיכולוגיה של בּוּרסא, שאינה במקומה בארץ עניה זו, את הנטיה להתעשר מעסקים קלים מהיום ולמחר. גדולה מזו פעולתה הישרה על כל משק בית צנוע של הישוב העברי בארץ. הספסרות בקרקעות, במגרשים ובבתים, מעלה ראשית־כל במדה מבהילה את שכר הדירה, זה הצורך ההכרחי הראשון לכל יחיד ולכל משפּחה. מחירי הדירות עולים אצלנו בהרבה על המחירים הקיימים בערי אירופה הגדולות. וחוסר הבטחון והקביעות שבמחירים אלה מבטל כל אפשרות של תקציב קבוע להוצאות הבית. והן התקציב הזה אינו ואינו יכול להיות בתנאי חיינו גמיש למדי, עד שלא להפגע כלל מהוספת כמה וכמה אחוזים מדי פעם בפעם. צרה גדולה לכל יחיד ולכל משפחה בארץ־ישראל היא עלית המחירים על צרכי אוכל, שהגיעה לנו בחדשים האחרונים. ואם תצטרף לזה גם הצרה המתמידה של עליה מוסיפה והולכת על שכר־הדירה – יתערערו לגמרי היסודות הצרים של כלכלתנו הלאומית. ועד כמה שכר־הדירה הגבוה ביותר עשוי להזיק לכל העליה החדשה, למנוע מאת העולה החדש, בעל האמצעים המצומצמים, את האפשרות להתקיים בארץ, אין צורך להטעים לחוד.

מדה יפה אחת יש ביהודי ארץ־ישראל, שאינה מצויה בקרב יהודי הגולה ושמסייעת הרבה ל“בנין” הארץ – זוהי שאיפתו של כל יחיד לפינת בית משלוֹ דוקא. שאיפה זו היא לא רק נטיה אנושית טבעית; יש בה גם סימן יפה לרגש המולדת ולהשפּעתו של רגש זה על חיינו. כל אדם מישראל, שקשר את גורלו האישי בארץ זו, מרגיש בצורך הטבעי להתקשר אל המקום, להתערות ולהכות שרשים בקרקע. מי שהוא תמיד אֶמיגרנט בכח, נוטה יותר אחרי הרכוש המטלטל ואין לבו לנכסים, שיש להם אחריות וקבע. חזקה על חברי האגודות השונות לבנין בתים, על בוני השכונות השונות שבירושלים וביפו, בחיפה ובטבריה, שהרגשת המולדת, הרגשת האזרח והתושב מושלת בהם מדעתם ושלא מדעתם. שאיפה זו, שבכחה נבנתה תל־אביב הישנה – זו שעדיין לא ידעה בנינים־קסרקטין לשם שכר־דירה –, שבכחה נבנו נורדיה ותל־נורדוי, בית הכרם ותלפּיות, בת־גלים ונוה שאנן, יש בה הרבה מברכתה של תרבות, במשמעה העמוק והנעלה של מלה זו; היא ערבה ליצירת “מסורת”, להתגבשות צורות־חיים ודפוסי־חיים קבועים; יש בה מיסוד הפסיכולוגיה של האכר ואיש־הקרקע. ואולי זוהי הדרך והמעבר ל“שנוי־ערכין”, להשתרשות, לאותה הרגשת־חיים תרבותית־מסרתית מוצקה, שהגרמנים מיַחדים עליו את השם “בודנשטנדיגקייט”.

והנה קם אויב עצום ליצירה חדשה זו של ארץ־ישראל החדשה. הלואי ואתבדה: חוששני, שמגפת הספסרות עתידה להשמיט את ה“קרקע” מתחת לאותה שאיפה, עתידה להביא כליה על אותה דרך־בנין. דומה, שכל האגודות השונות לבנין־בתים ולשכונות־חדשות, כל ההסתדרויות של שכנים, של יושבי אהלים וצריפים וכדומה, הקיימות בתל־אביב, כל העולים החדשים בעלי האמצעים המצומצמים, הנושאים עין לפינת־בית על אדמת המולדת – כולם כבר יכולים לגנוז את תקוותיהם ושאיפותיהם לימות המשיח, לימי תקון העולם במלכות הצדק הסוציאלי. וכי אפשר להם לאנשים “הקטנים”, המתפּרנסים בצמצום מעבודתם הקשה, וכי אפשר לו לסוחר הפעוט ולחנוני, למורה ולפקיד, לפועל ולבעל־המלאכה לעמוד בפני אותה חיה זוללה, שאינה יודעת שבעה? היעיזו עוד לחלום היום ומחר על קנית מגרשים, שהתנינים הגדולים נתנו בהם את עיניהם הצמאות? מהיכן יקחו את מאות הלירות במזומנים, הדרושות כיום לשם קנית מגרש צנוע בקצה גבולותיה הרחוקים של תל־אביב?

עוד לפני זמן־מועט היו האנשים “הקטנים” יכולים להתאַחד לאגודה, לרכוש על־ידי אחת החברות הצבוריות, העוסקות בגאולת־האדמה או בהכשרתה, שטח מתאים בקרבת העיר ולשלם את מחיר המגרשים לשעורים במשך זמן־ארוך בערך. החברה היתה קונה את האדמה, אם לא בשער הזול, הרי על כל פנים במחירים “טבעיים” ומתקבלים על הדעת, ולאחר שהיתה מעלה לקוני־המגרשים היחידים הוספה על המחיר “בּרוּטוֹ” כחמשים או כששים אחוזים למאה לחשבון הרחובות והמגרשים הצבוריים, ולריוח מסחרי הגון – ויש שהיו עוד מרננים אחריה, כי ריוח זה הוא הגון יותר מדאי – היה עולה המגרש בשמונה או בעשרה גרוש האַמה בתשלומים לשיעורים. כך נבנתה, למשל, תל־נורדאו (דבר זה לא הפריע אמנם את קצת מחבריה – שאמרו מתחילה למסור את מגרשיהם לרשותה של הקרן־הקימת ולסייג סייגים כנגד הספסרות והעלאת שכר הדירות! – מלמכור עכשיו את מגרשיהם בשלשים גרוש האַמה…). דומה, שאותה תקופה עברה עכשיו, בעטיה של קבוצת הספסרים, לבלי שוב עוד. מהיום ולמחר לא ישתנה שוב המצב לטוב. מחירי החולות כיון שעלו שוב לא ירדו בנקל. מעכשיו לא יתנשאו עוד ה“קבצנים”, מן התושבים הקבועים ומן העולים החדשים, להיות “בעלי בתים” בארץ־ישראל. אדמת המולדת לא להם היא, לא לעולה החדש, המחונן את עפרותיה ואשר נשא לה את נפשו מרחוק, ולא לעובד, המתפּרנס בצמצום מיגיע־כפּיו או מעמל מוחו; אדמת־המולדת היא לעלוקות, הסובאות את דם בניה…

והפסד בלתי אמצעי זה, שהמסחר בקרקעות מביא לעבודת הישוב והבנין, אינו ההפסד היחידי. ההפסד המוסרי והדימורליזציה הצבורית, שהוא מביא ושהוא עתיד עוד להביא לנו, להשגותינו ולהרגלינו הכלכליים, לא ימדדו ולא ישקלו ולא ימנו במספרים. ומי יודע מה תהא פעולתה החוזרת של ספסרות זו על הגולה. ספסרינו אלה, היודעים, כאמור, לנצל גם את חבּתם של יהודי הגולה אל הארץ, אינם חוששים להעמיד בסכנה חבּה זו, שאין אנו יכולים עדיין להתקיים בלעדיה. ארץ־ישראל זקוקה לחבּתו ולקרבנותיו של עם ישראל כולו. חבּה זו, עד כמה שהיא נעשית כח פועל ומתגלית במעשים, יונקת מן הנטיות המוסריות והאידיאליות שבלב, מן הירושה היהודית העתיקה, פרי חנוּכם של נביאים, החיה בחביון נשמתו של אדם מישראל, מדעתו ושלא מדעתו. וכי לא יהא זה נסיון קשה ביותר לאותה חבּה, אם ארץ־ישראל החדשה תעמיד קן לספסרות מגונה ומופקרת? מה צדקה תהא לנו לתבוע מאת המוני בית ישראל קרבנות לבנין המולדת, אם “בנין” זה יפרנס את הדיות הטורפות? ומה יאמרו ידידינו הטובים, אותם החוגים מישראל, העומדים ומחכים, כדבריו של ד"ר ווייצמן בועידת ציוני גרמניה, לכשלון מפעלנו בארץ־ישראל, בשעה שהמים הזידונים האלה יגאו – והם הולכים וגאים מיום ליום – וקול שאונם והמונם יגיע למרחקים?

ומה יאמרו ידידינו הטובים מן החוץ, אלה היושבים ומחבלים תחבולות להביא כליה על תקותו האחרונה והיחידה, על מפעל הצלתו של עם ישראל, בשעה שיגלה קלוננו ברבים? אין טומנים את המרצע בשק. כל המהומה הפרועה הזאת סופה לצאת מרשותנו המצומצמת לרשותה רבים. וכי לא ישתמשו בה שונאינו ומנדינו לשם קטרוג עז וקשה, שסופו למצוא מסלות ללבבות קרובים ורחוקים? וכי לא תועמד אותה שעה בנסיון קשה גם חבּתם של חסידי־אומות העולם, של אנשי הלב והרח, הרואים חובה אנושית לעצמם לתמוך במפעל התחיה של העם העתיק?

ואנו – האמנם נשב ונחכה במנוחה לאותה שעה? האמנם ניתן לשאת זו, שתפשה בגופנו הצבורי עד לבלתי היות לה תרופה?

*

ואי התקנה?

ראשית כל במלחמת־הצבור. אין הצבור חסר כח וישע לעומת יחידים חותרים תחת יסודות קיומו. סוף־סוף כל הספסרים האלה אינם אלא קבוצה קטנה של יחידים, המנצלים את סבלנות הרבים.

כי אמנם ישראל “קדושים” הם, עם ארך אַפּים וסובל ומעלים עין מסוררים. לא שמענו, כי יתעוררו שכנים ויושבי צריפים ועולים חדשים לתבוע את עלבונם מידי עושקיהם.

והן בנפשם הדבר, באפשרות קיומם והתערותם בארץ.

לא שמענו, כי יקומו רבנים וגדולי תורה להתריע על גזל הרבים ועל חלול־השם.

והן יש בין הספסרים האלה גם יהודים “חרדים” המשכימים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות; הן יודעים הם הרבנים ומורי הוראה בישראל כי מפקיעי שערים ואוצרי פירות הם בכלל פושעי ישראל, הפסולים לעדּוּת ולשבועה, וכי הספסרות בקרקעות אינה טובה מן הספסרות בלחם לשעת חירוּם ובצוֹרת: גם לנו היום שעת־חירוּם וצרות לקרקע.

לא שמענו, כי יתעוררו עסקנים מבעלי הבתים האמידים לעמוד בפרץ ולהתריע על קלקלה, העשויה לחתור תחת יסודות קיומם של אלפים ורבבות מישראל וליתן את שמנו לשמצה.

והן ראוי היה להם לדאוג לכבוד המעמד, שהם מדברים בשמו ושוקדים על תקנתו.

לא שמענו, כי ימצא סוחר ובעל־בית, שימנע מלברך בשלום את חברו על חטא הספסרות, שדבק בו.

והן יש להם לאנשים האלה טמפּרמנט ואומץ־רוח למלחמה ביחס לקלקלות, הבאות מבני המעמד האחר.

לא שמענו, כי העתנוות הימנית שלנו, זו המקובלת והחביבה על החוגים ההם, תתעורר ותגיד לאנשים האלה את פשעם.

והן יודעת היא עתונות זו לפעול גבורות ולעשות מלחמות כנגד האגף השמאלי של הצבור וכנגד כל מוסד מן המוסדות וכל פקיד מן הפקידים שלנו, הראוי לכך לדעתה. הן יודעת היא לפקוד על אלה חטאים, שהם קיסמים דקים לעומת קורות בית־הבד של המספסרים בקרקעות.

לא שמענו גם – וזהו הדבר המתמיה ביותר – שמוסדותינו הלאומיים, המרכזיים והמקומיים, ההנהלה הציונית, הועד הלאומי, עירית תל־אביב – יתעוררו על הצרה והסכנה וישתדלו לעצור את המגפה בעוד מועד ואפשרות.

והן, דומה, חובתם הראשונה של המוסדות האלה היא לעמוד בפני כל סכנה צבורית, לקדם את פני הרעה.

מן ההכרח שכל זה ישתנה עכשיו. הצבור צריך להתעורר ולהתאַחד, כדי להעמיד את מזיקיו על מקומם הראוי להם. הכל, כל חוגיו ומעמדותיו של הישוב, המוסדות הלאומיים המרכזיים, העתונות לכל סוגיה ונטיותיה, חייבים במלחמת מצוה זו. תברא נא מסביב למזיקים אטמוספירה של הגנה צבורית נמרצת ומאוחדת בפני התקלה הזאת, עד שירגישו יום־יום ושעה־שעה בחטא, שהם חוטאים לעמם ולארצם.

וכשתברא אטמוסיפרה זו, כשתשתרש הכרת־החטא והקלקלה בלבבות, שוב לא יהיה קשה ביותר למצוא את הדרכים והאמצעים הממשיים לתקנת־המצב. מוסדותינו המרכזיים צריכים לשוב וליקח בידם את האיניציאטיבה ואת הקונטרולה בענין גדול זה, שנשמטו מידם. ענין קנית הקרקעות צריך להיות מרוכז בידי ועד אחראי של באי־כח המוסדות המרכזיים, החברות הצבוריות לקנית קרקעות, האגודות וההסתדרויות לבנין בתים ושכונות כדומה. ועד זה ישמש סינדיקט מאוחד של הקונים ויתקן תקנה יסודית בדבר ריוח מסחרי מקסימלי, שאין לעבוד עליו. יש לאסור – אם לא אסור חוקי, הרי על כל פנים אסור מוסרי – על יחידים לקנות קרקעות ומגרשים מחוץ לרשותו ולהשגחתו של אותו ועד מרכזי ולמעלה ממדת צרכיהם האישיים. בגבולות תל־אביב, ששם עיקר מקומה של הקלקלה, דומה, לא יהיה אפילו קשה ביותר לקבוע קונטרולה חוקית מטעם העיריה על כל עניני הקניות והמכירות (עירית תל־אביב יכולה, אגב, גם לתקן תקנות, בדרך של פוליטיקה סוציאלית בריאה, שיקלו את דבר הבנין בתחומיה ועל גבולותיה הקרובים והרחוקים). ואולי יש מקום גם לתקנה ארצית־כללית של המצב, בדרך מתן החוקים של הממשלה, שתקצץ במקצת בנידון זה את כנפיה של “האיניציאטיבה הפרטית” החרוצה ביותר. הממשלה יכולה למצוא דרכים לצמצם את הספסרות בקרקעות, כשם שהיא יכולה לצמצם את הספסרות בלחם בשעת חירוּם ובצוֹרת.

ואולם, ראשית כל צריכה לבוא ההתעוררות הצבורית.

הטקטיקה של שתיקה אינה במקומה. אם אנו נשתוק, לא ישתקו האחרים. ומוטב שנדבר אנחנו משידברו הם.

יתעורר נא הצבור ויעמוד על כבודו ועל האינטרסים החיוניים שלו.

אַל ניתן לשאת הזאת לפשות בגופנו הלאומי.

(“הארץ”. 13 – 15 יאנואר, 1925).

ארגון היסודות ה“מרכזיים”, הבלתי־מפלגתיים בעצם, של הצבור התל־אביבי לקראת הבחירות לעיריה הוא בלי ספק חזיון חיובי. יש אמנם להצטער, שהיסודות האלה אינם מאורגנים בכל ימות השנה, ורצונם הקבוצי אין לו בדרך כלל לא דמות ברורה ולא אחיזה הסתדרותית. אילו היה לנו מרכז מאורגן, בעל רצון מסוּים ומחשבה מסוּימת וכשרון להגן על רצונו ומחשבתו, לא היינו מגיעים אולי להרבה מחזיונות הכיעור שבמלחמותינו הצבוריות. על־כל־פנים טוב שהארגון בא, או עומד לבוא, בשעה קשה וחשובה זו לעירנו ולגורלה בעתיד.

הצבור מחכה בדין ובצדק לפרוגרמה של ה“מרכז”, לראשי פרקים של רצונותיו ושאיפותיו, הנחותיו ועקירותיו. הסימן השלילי, שניתן עד עכשיו לארגון זה, ־ “לא ימין ולא שמאל” – ודאי אינו מספיק. ואולם דומה שיש כאן בטוי מעומעם ומגומגם לרעיון נכון בעצם: הארגון הצבורי שלנו, השלטון העירוני ומשקו אינם צריכים לעמוד על אינטרסים קבוציים צרים, על נגוּדי מעמדות וחשבונותיהם וסכסוכיהם. למעלה מכל הענינים והסכסוכים האלה עומד האינטרס הלאומי־הישובי הכללי, שהכל שותפים בו והכל חייבים באחריותו. רעיון זה של הבלטת הענינים הכלליים והעדפתם, אם אין הוא מליצה ריקה, העשוּיה גם לשמש בשעת צורך והזדמנות עלי־תאנה לאינטרסים קבוציים מצומצמים, מחייב שיטה חברתית מסוימת. הוא מחייב את עיקר ה“קואליציה”, את עיקר שתוּף הכחות ואחוּדם; הוא מחייב יחס חיובי גמור לכל הכחות והיסודות הפועלים בתוך הצבור, ולא רק במשמע הדמוקרטיה הפורמאלית, אלא גם במשמע של עזרה פועלת, של תעודות סוציאליות חיוביות. האידיאה של מרכז מאַחד, של העדפת עניני הכלל על ענינים מעמדיים וקבוציים מצומצמים, לא יהא בה ממש, לא יהא לה זכות־קיום וכח־קיום, אם לא תהא עמה המסקנא הברורה של תכנית פעולה מתאימה, של תפקידים סוציאליים חיוביים, המוטלים על העיר. מרכז, העומד על העיקר הלאומי הכללי, על חובת סולידאריות לאומית ואחריות לאומית, אינו יכול להסתפק בשלטון עירוני “ליברלי”, הרואה לפניו רק תפקידים של משטרה וקבלנות משקית מוניציפאלית לצרכים משותפים לבד והנוהג בכל השאר מנהג של Laisser faire. מרכז לאומי אי־אפשר לו בלי פרוגרמה סוציאלית – הפסולה אמנם בעיני הימין שלנו לא פחות מן הפרוגרמה הסוציאליסטית, – בלי חובת סולידאריות ואחריות ועזרה פועלת ביחס לכל חלקי הצבור הזקוקים לכך, ביחס לכל מחוסרי עבודה ופרנסה. שכן חובה סוציאלית זו היא חובה ישובית־לאומית.

ה“מרכז” בא לשם אחוּד הכחות ושתופם, לשם המטרות הכלליות־המשותפות. ואולם אם בשביל כך יתרחק מן השאלות המפרידות ויתעלם מן הענינים השנויים במחלוקת או מחזיונות הכיעור שבמחלוקת זו – יחטיא את עיקר מטרתו. הוא לא ימלא את חובתו האזרחית־היסודית, אם לא יקבע מראש בדברים ברורים את יחסו לשני הענינים, שהטילו את הסערה ואת המבוכה לעולמנו הקטן: זכות ההגדרה העצמית של הישוב בעניניו הפנימיים, והיסוד הדימקרטי הראשון של שווי־זכויות גמור בארגון הצבורי שלנו.

אין זה מענינו של ה“מרכז” לעשות חשבונות פוליטיים עם מי שהוא ולגבות חובות ממי שהוא. אנו צריכים לשכוח ולהשכיח הרבה ממה שנפל בינינו. אבל לאחר כל מה שאירע במלחמה מסביב לעיריה הקיימת, אי־אפשר לעבור בשתיקת־תמימים על הענינים האלה, בלי לקבוע עמדה פרינציפיונית טהורה, בחינת “יתמו חטאים ולא חוטאים”. וה“מרכז” לא יהיה ראוי לשמו ולתעודתו, אם יתעלם מחובה זו. ה“מרכז” חייב להכריז על חובת משמעת ולויאליות ביחס למוסדות הנבחרים שלנו, שליחי הצבור החוקיים והאחראיים, על חובת השמירה והזהירות ביחס ל“אוטונומיה” שלנו, לזכותנו הטבעית לבנות לנו את חיינו הפנימיים כרוחנו וכצרכנו וכרצון רוב הצבור. ה“מרכז” צריך לקבוע יחס שלילי ברור, ודאי, בלתי־מותנה ובלתי מפוקפק, לכל נסיון של ערעור וחתירה מתחת ליסוד ראשון זה של בנין חיינו בארץ.

וה“מרכז” חייב להכריז גם על העיקר הדמוקרטי הפשוט והיסודי של שווי־זכויות גמור בבנין חיינו בארץ. כל נסיון לערער את היסוד הזה, לקפח זכויות אזרחיות יסודיות של מי שהוא מאתנו או לתלותן בצנזוס של נכסים ומסים – בנפשנו הוא, בנפש מפעל התקומה והתחיה של עם ישראל. תנועת התחיה העברית, העומדת על יסוד ההתנדבות והחירוּת המוסרית, אי־אפשר לה לדוּר בכפיפה אחת עם נטיות של דכוּי ועושק זכויות. הנטיות הללו עשויות רק לזרוע את זרע המרירות וההרס מבפנים ולפסול אותנו ואת מפעלנו בחוץ, בעיני עם ישראל שבגולה ובעיני העולם הגדול, הזר.

אם יעמוד בו ב“מרכז” המתהווה אומץ־רוח והגיון פנימי, כדי להסיק את המסקנות האלה מן העיקר הלאומי, אשר בשמו הוא דוגל – והיה לברכה לנו ולחיינו הצבוריים. העיקרים האלה בהם זכות־קיומו וכח־קיומו; ועליהם הוא חייב להכריז בשעה זו בדברים ברורים, ואף אם בשביל כך יצטרך לצמצם קצת את חוגי בוחריו. מי שאין לבו שלם עם התנאים האלה – אל ירדוף אחריו ה“מרכז”, אם אין הוא רוצה להיות מעין בליל עכוּר של שאיפות ומטרות, שאין עמהן לא דעה ולא מחשבה צבורית, או אגודה משותפת להשגת מנדטים בעיריה.

שעת נסיון היא ליסודות המרכזיים שבצבור, למחשבתם הצבורית ולרצונם הצבורי.

(“הארץ”, ה' תשרי תרפ"ז).

אם חשיבותו המעציבה והמדאיגה של מעשה שמחת תורה הוא בבחינת סימפטום לנטיות חולניות, שפשו בתוך חלק מצעירינו – הרי כמה חזיונות־לוי, שנטפלו לו אחרי כן, מוסיפם דאגה על דאגה. על עצם העובדה המכלימה, שעוררה צער והתמרמרות בקרב חוגים רחבים של הישוב, היינו יכולים אולי להתנחם: אך מעשה נערים יחידים הוא, שאין אחריותו על שום צבור וקבוץ ואין לו ולכיוצא בו שורש וקרקע בחיינו. אך הנה נמצאו גם למעשה זה “טרובדורים”, נמצאו “תיאורטיקנים”, האומרים לעשות את השגעון ל“שיטה”.

ביום הששי שעבר נדהמו הקוראים לראות בראש “דואר־היום”, בבחינת הענין המרכזי של השעה, “מניפסט” קצר, שנים־שלשה משפטים, באותיות של קדוּש־לבנה ובטון של פקודת־היום לצבא, שבא לעודד את עושי מעשה הגבורה. א. א., ה“סופר” שנטל לעצמו את התפקיד של נותן התורה הפאשיסטית לדור הצעיר בארץ־ישראל, פותח בסיסמא המדריכה “טוב למות בעד ארצנו”!, והוא שולח את ברכתו, ברכת תל־חי, לבחורים ש“עשו שפטים בשליחי מוסקבה”. “אל מורך, כה לחי! צפצפו על הצמחונים”! ־

לשון “נקיה”, והעיקר – ברורה.

לא היינו עומדים על המניפסט הזה של אדם שקפח את שווי־משקלו המוסרי – הזכות לכל אדם “להשתגע לפי דרכו” – אלמלא העובדא, שהעתון הרוצה להיות “עממי”, המתימר והשואף להביע את נטיות־לבם של חוגים רחבים בישוב, סמך את ידו על המניפסט, המתיר את מעשי־האלמות בבחינת שיטה של “מלחמה”, וייחד לו מקום־כבוד במרכז עניני השעה, שנמסרו לתשומת לבו של הקהל. יודע עתון זה את נפש “השוק”, ואם הוא מציע לו “סחורה” זו, סימן שיש עליה קופצים, אם הרבה ואם מעט.

ואחרי המניפסט – “הבסוּס העיוני”, ב“פנקסו של פאשיסטן”, המבשר את בוא המשיח “הרכוב על גבי טאנק”.

כל זה היה מבדח, אילו לא היה מעציב כל־כך.

השתא דקשישנא – לדרדקי. בשנת תרפ“ט, לאחר כל זעזועי עולם שעברו עלינו, לאחר כל חבלי גלות וחבלי גאולה של עם עולם, הרי אנו – אנו ה”צמחונים“, ה”מרפים" את ידי הנוער וכו' וכו' – צריכים לחזור על האלף־בית האנושי והיהודי שלנו, על אלף־בית זה, האיתן והאדיר מכל התורות הבולשיביסטיות והפאשיסטיות החדשות, שקצת מחמומי המוח בני העשרים רוצים לזכותנו בהן.

אם יש בינינו קלי דעת ומשקל מוסרי, המוכנים לזנות אחרי האלכוהל המודרני של האלמוּת ולהשבע לתורת השקר של מוסקבה ורומי, לא תהיה תפארתם על דרך “גויים” זו.

לפני שש שנים, בשעה של רוגז ורתיחת־הדם, אירע, שנעשה מעשה, או פשטה שמועה בדבר מעשה, הפוגע פגיעה קשה באותו אלף־בית שלנו. אותה שעה עמד המורה הגדול של דרך התחיה וקרא בזעמו: “אם זה הוא המשיח – ייתי ולא אחמיניה”.

ולא מלבו לבד הוציא קריאת זעם זו. אין אנו מאמינים ואין אנו מחכים למשיח, שיבוא רכוב על גבי טאנק; אין משיח לישראל, אשר כחו באגרוף וידיו מגואלות בדם. הפלא הגדול של תחית אומה סחופה ומדולדלת, אשר נקרעה לפני אלפי שנים ממקור חיותה, לא יתרחש בכח האגרוף. אם לאגרוף – אוי ואבוי לה לאומה עלובה זו. הפלא הגדול יבוא רק מתוך התחדשות הכחות הרוחניים והמוסריים הגדולים, אשר ייחדו את נשמתה ואת מהותה העצמית של אומה זו והגדילו את שמה בעולם. ידענו לעמוד בכל נסיונותיה ומצוקותיה של הגלות – מפני שלא למדנו את תורת האגרוף והאלמות. דמנו נשפך כמים במשך אלפי שנה, ושמנו לא נמחה בכל־זאת בגויים, מפני שאנו לא שפכנו דם. בדמנו אנו ולא בדם אחרים חיינו. אמונתנו בתקון האדם, בעתידו המוסרי, עמדה לנו להחיותנו כיום הזה. עם ישראל ידע, “כי בידו שמורה האמת הגדולה, שעתידה להתפשט בכל הארצות ולשים קץ לפראות, לאכזריות, לשפיכות־דמים בכל העולם, ואז ישב גם הוא לבטח בארצו ויראה בעיניו את נצחונו הגדול, נצחון תורתו המוסרית אשר עליה הורג במשך אלפי שנה”. והיא שעמדה לנו ליתן בנו כח־חיים ורצון־חיים עד היום הזה. ואם יש יום, שתגבר בקרבנו הנטיה לעשות ליקווידציה לאותה תכונה ולאותה דרך המיוחדות לנו, אם יבוא יום, שכולנו נשמע לסיסמא הפשטנית “נהיה ככל הגויים בית ישראל” ונקבל את תורת האגרוף והאלמות שלהם – אותה שעה ייבש מקור חיותנו ולא יקום בנו כח לחולל את הפלא הגדול ואת המהפכה הגדולה של התחיה הלאומית. אם לאגרוף ולאלמות – מה אנו, מה חיינו ומה כחנו.

אם אין העיקרים והאידיאלים המוסריים, ירושת־הדורות של האומה, לוקחים את לב צעירינו, ילידי שעה פרועה ומזועזעת בעולם, הרי ישמעו, לכל הפחות, לדרישותיה של “פוליטיקה ריאלית”, אשר בשמה הם דוגלים. ה“ריאליסטים” האלה, הרואים את עצמם חפשים מן המשפטים הקדומים והמסתכלים, לדבריהם, בעולם בעינים פקוחות, צריכים לשאול את עצמם, היש מקום אצלנו, בתנאי המציאות שלנו, לתורות ולמיתודות של מוסקבה ורומי, היגדל כחנו וכבודנו בעולם, בעולמו של ישראל ובעולם הגדול, אם האגרוף ישתרר בקרבנו, ופולמוס של אלמות יהא לחם חוקנו? מפעל כמפעלנו, העומד על חבתם והתלהבותם של המוני בית ישראל בעולם – האפשר לו במחיצתם של מעשי אגרוף ואלמות? הפוליטיקה החיצונית שלנו, הזקוקה לאטמוספירה של כבוד וסימפתיה, – כלום יכולה היא להתקיים ולהצליח מתוך מהומות של בעלי אגרופים ומנפצי־שמשות?

אין אנו סבורים, שיש בתוכנו צבור מסוים ומאורגן, האחראי לכל הנטיה המעציבה והנפסדת ההיא; אין אנו אומרים להטיל את האחריות למעשה שמחת תורה על ברית טרומפלדור, או על איזו “ברית” אחרת. אבל אם יש בתוכנו מי שיכול להשפיע על אותם מצעירינו ה“מודרניים” ביותר, העשויים לקלוט לתומם את תורות־השקר של פשיסטים שבנו – הרי חובתם היא לעמוד בפרץ.

אם יש להם לצעירים ממין זה מנהיגים ודבּרים, המחנכים אותם לפי דרכם, שיראו את עצמם כצבא של חלוצים לתחית העם במולדתו, – הרי חובתם של אלה ללמד את חניכיהם ראשית כל משמעת וכבוּש־היצר.

המשמעת, ולא הפראזיולוגיה “הצבאית”, ולא המשחק הריק של פאראדות ותהלוכות בסך, היא עיקר חובתו של אדם, הרואה את עצמו חייל במערכת התחיה של עמו.

(“הארץ”, ב' חשון תרפ"ט).

פתאום, כמו על־פי החוק המסתורי של השנות המקרים, עבר עלינו נחשול של סכסוכי־עבודה, של שביתות והשבתות, של פולמוס־מעמדות, – לפי שעה: פולמוס־דברים ומלחמת־נייר, כנהוג בראשית־מדון, אבל אחירתם – מי ישורנה? והסכסוכים רבים ושונים – סכסוכים במפעלי תעשיה, סכסוכים בחקלאות, סכסוכים במסעדות, סכסוכים בין פועלים ומעבידים, סכסוכים בין פועלים ופועלים (הסכסוך בסביבת הדר), סכסוכים הנוגעים יותר לצדדים עצמם וסכסוכים הנוגעים יותר לארגונים העומדים על גביהם (סכסוך המסעדות). וקשה לעמוד על ה“חוק” הפנימי של כל הסכסוכים האלה, על הסבות והגורמים שהביאו לנחשול זה. במציאותנו הכלכלית ודאי אין למצוא את הגורם הטבעי לנחשול פתאומי זה: הימים האלה אינם לא ימי עליה יתירה ולא ימי ירידה מיוחדת בכלכלתנו, שום דבר לא נשתנה ולא נתחדש לכאורה בנידון זה בימים האחרונים דוקא. אולי אפשר למצוא את הסבה “הטבעית” לגאוּת זו של “פולמוס־המעמדות” בתקופת החום הגדול, שאנו עומדים בה?

אין זה מעניננו, ואף אין הדבר ביכלתנו, לברר, להחליט ולהוציא משפט, מי האשם בכל מקרה מן המקרים האלה. אין גם תועלת ב“פסקי־דין, שהצדדים אינם נזקקים להם ולא יקבלו אותם. האופי המשותף לכל הסכסוכים האלה הוא, מצד אחד, התערבות בלתי מוצלחת ביותר, התערבות עצבנית ופסקנית, של המוסדות והארגונים משני הצדדים (ב“גלוי־הדעת” של אלה, שהעתונות אינה מספיקה ליתן את כולם, יש הרבה “ספרות”, הרבה רתחנות של פולמוס, האשמות והערכות חריפות, ומעט מאד מן הבירור העניני והפרינציפיוני) – ומצד אחר: “ריגולציה” ותחוקה חד־צדדית על־פי עיקרים, שלא תמיד הם מתאימים למציאותנו הכלכלית, נטיה יתירה של כל ארגון לפסוק הלכה לעצמו ולעשות דין לעצמו ולהטילם חובה והכרח על הצד השני. אין לנו חוקת־עבודה כללית מוסכמת, שתהא חובה גמורה על שני הצדדים, ועל הישוב כולו, ובינתים כל צד מחוקק לו את חוקת העבודה שלו והוא אומר להטילה על הצד השני שלא בטובתו. ענין לשכות־העבודה, למשל, אפיין, או הרכבן, תפקידיהן וזכויותיהן אינו מוסכם עוד כלל וכלל בין הצדדים, ובינתים סבורים אנשי לשכות העבודה של הפועלים בכל מושבה וכפר, שהם זכאים לא רק לשמור ולהגן על הארגון שלהם כלפי פנים ולהלחם לו בדרך הבירור וההסברה כלפי־חוץ, אלא גם לכוֹף את הצד השני על כל סעיפי ה”שולחן ערוך" שקבעו לעצמם, ואין הם רואים, שכל סדוּר חד־צדדי של יחסי־העבודה, שהצד השני לא נעשה שותף לו ואין הוא יכול להשפיע עליו, אינו חובה על הצד ההוא ואין אחריותו עליו. סדור היחסים יכול לבוא רק אם בדרך של חוקת־עבודה לאומית־כללית, העומדת על יסוד ההנחה, שעניני העבודה הם לא דברים שבין שני הצדדים לבד, אלא הם ענין לאומי וציוני כללי, ואם בדרך ההסכם המפורש והחפשי של הצדדים, ואינו יכול לבוא, על־כל־פנים בתנאי המציאות שלנו, בדרך הדקרט והגזירה של צד אחד: קבלו דעתנו וחוקינו. בחוגים רחבים של הצבור יש סימפתיה רבה למלחמתו של הפועל לעיקר העבודה העברית והם רואים את מלחמתו כמלחמתם. אבל אין הם יכולים לקבל את כל פסקי ההלכות והמנהגים של מוסדות הפועלים כחוקים שאין להרהר אחריהם. סכסוכים מעין מעשה הדר אין בהם כדי להוסיף כח ומשקל לחוקי־העבודה של לשכות ההסתדרות ולעשותם חובה על אחרים. –

הספרות של גלויי־הדעת לא תוסיף כלום מבחינת הבירור הפרינציפיוני של שאלות־העבודה החמורות ולא תתן כלום מן הבחינה המעשית לישוב הסכסוכים הרבים והשונים. על־ידי פולמוס לא יכלו את פולמוס־המעמדות. אף ההכרזות הכלליות של אלה, המגנות את השביתות, ושל אלה, המגנות את ההשבתות, לא יועילו ולא יתקנו הרבה. יאָמרו הדברים בפעם האלף ואחת: אין תקנה לקלקלה גדולה זו של סכסוכי־עבודה ופולמוס־מעמדות אלא בחוקת־עבודה כללית של הישוב, שתהא חובה על הכל ותקבע נורמות ברורות ומסוימות לעניני העבודה וליחסיה. על הצורך החיוני שבדבר עמד לכאורה הישוב כולו זה כבר, אלא שתמיד נמצאו עכובים ומעכבים משני הצדדים גם יחד. הנטיה לסדור חד־צדדי של הענינים, שאינו מביא בחשבון את רצונו, את עניניו, את דעתו ונטיותיו של הצד האחר, גדולה ביותר גם פה וגם שם. ויחס הזלזול, שחוגים “תקיפים” שבישוב נוהגים במוסדותינו הלאומיים העליונים, מעכב גם הוא את יצירת חוקת־העבודה הכללית של הישוב, המחייבת משמעת וכפיפות למרוּת לאומית עליונה. ואלה הבועטים בעיקר העבודה העברית, ודאי לא יקבלו ברצונם הטוב חוקת־עבודה לאומית, אשר אותו עיקר משמש לה יסוד היסודות. כנגד אלה אין עצה ואין תחבולה אחרת אלא לחץ צבורי מתמיד, לחץ של ממש בחיי יום־יום, לחץ ניכר ומורגש בכל יחסי הצבור, מוסדותיו ומפעליו. מלחמה לעיקר העבודה העברית, לשלטונו של עיקר זה בחיינו ללא תנאי והגבלה, מציאותם של חוגים “נייטרליים” רחבים, שיצאו למלחמת־מצוה זו ולא יסתפקו ב“סימפתיה” ובהחלטות אפלטוניות לטובת העבודה העברית – זהו תנאי קדום הכרחי לסודר עניני העבודה שלנו, ליצירת יחס האמון מצד אחד ויחס החובה והמשמעת מצד אחר, שאי־אפשר בלעדיהם להסדר לאומי־כללי של עניני העבודה.

(“הארץ”, כ“ז באב, תרצ”ב).

אופי מוזר ותמוה, בלתי חיוני ובלתי מוצדק במציאותנו, יש להם לסכסוכים החדשים והחריפים במקצוע הבנין, שנעשינו להם עדים בימים האחרונים ושדוגמתם לא היתה לנו עוד, כמדומה, מימי הסכסוך הידוע בבנינו של שמואל דויד. אדם מן החוץ, שיבוא לדון על־פי הסכסוכים האלה ורשומיהם, וביחוד על־פי החריפות והרתחנות הפולמוסית שבספרות הויכוח משני הצדדים, – על המצב בשוק העבודה אצלנו בכלל ובענף הבניין בפרט, יכול לבוא לידי מסקנא: א) כי פורענות קשה של חוסר־עבודה עוברת שוב עלינו; ב) כי חיינו הכלכליים נתונים כולם בתוך אש לוהטת של פולמוס־מעמדות פרוע. בשיחה שהיתה ביום ו' שעבר לבאי־כח הסתדרות העובדים עם ממלא מקום מושל המחזור מר מקלרן, להזמנתו של זה, בענין הסכסוכים, שאל ה' מקלרן שאלה אפיינית מאד: האין סבת המהומות בחוסר־עבודה. אין תימה בדבר. המחשבה הפשוטה של אדם מן החוץ, אשר השבילים העקלקלים של מלחמותינו הפנימיות אינם נהירים לו, נפנית מאליה לצד זה. אבל אם אין להניח כוונה רעה בשאלה זו, הרי הרושם הטבעי, שגרם לשאלה, עשוי להביא על־כל־פנים לידי תוצאות רעות. חומר לקטרוג, לשטנה, לסלוף המצב ודאי יש כאן. ואף ברושם, שהדברים עלולים לעשות על הגולה, ודאי אין לזלזל. כיצד ישתקפו המאורעות בטלגרמות, במכתבים של “הסופרים המיוחדים” מארץ־ישראל ובכותרות של מערכות העתונים – אנו יכולים לראות מראש. וטוב היתה עושה עתונותנו בארץ, אילו היתה נמנעת מסייע מצדה ידי המגזימים ומטילי־האימה, אילו היתה נמנעת לפחות מליתן מקום בעמודיה לספרות הגדירות של הסכסוך, לכל המון המודעות החריפות וגלויי־הדעת הממולחים, שיותר משהם מבררים ומסבירים – הם מסבכים ומסכסכים ומעוררים רוגז.

לא לנו לדון על עצם ההתנגשות על יד מקומות הבנין. הללו הם ענינו של בית־הדין. השופטים גילו בפסקי־דיניהם מדה מרובה של מתינות ותבונה מעשית: ההיסטיריה שב“גלויי־הדעת” לא השפיעה עליהם. אבל מאחורי המאורעות האלה מתבלטות שתי שאלות צבוריות חשובות, התובעות את תקונן: א) תפקידם של הפועלים כקבלנים (המשרד לקבלנות, הקבוצות הקבלניות של פועלים); ב) החרם על פועלים, חברי הסתדרות העובדים הכללית, כאמצעי לחץ על מנהיגיהם לשם פתרון השאלה הראשונה במגמה הרצויה ל“ארגון קבלני הבנין”. יש טעם והגיון בעצם טענתם של הקבלנים כנגד התפקיד של קבלנים, שנטלו לעצמם פועלים ומוסדותיהם בענף הבנין (ואלמלא ה“ספרות” שבדבר, אלמלא החריפות הפולמוסית, נעדרת הטעם והמדה, שיסוד השנאה והקטרוג מרובה בה על יסוד הבירור העניני, היו הדברים עושים רושם יותר גדול). התפקיד הכפול של מוסדות הפועלים: לשקוד על תנאים הוגנים בעבודת פועלי הבנין אצל קבלנים פרטיים ולהתחרות עם זה את אלה כקבלנים בקבלת העבודה – יש בו סתירה פנימית, שאפשר אולי לישבה מבחינה “היסטורית”, מתוך צרכי המציאות בענף הבנין לשעבר (הכנסת פועלים בלתי מומחים לעבודה, למוּד המקצוע וכדומה), אבל אין להתעלם מתקלותיה ומקלקלותיה למקצוע כולו, לקבלנים ולפועלים גם יחד, בתנאי השעה הזאת. והרי בתוך הפועלים עצמם רבים הקובלים על כפילות זו ועל קלקלותיה. במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל לשאלת פועלי הבנין, שנתקיימה בימים האלה, נשמעו דברי בקורת חריפים על שיטת הקבלנות של פועלים ומוסדותיהם. היו שקבלו על התחרות פרועה של הקבוצות הקבלניות ביניהן לבין עצמן, על התעוררות אינסטינקטים של ניצול וספיקולציה מסחרית בתוך הפועלים עצמם; והיו שקבלו בפירוש על הקושי לנהל משא־ומתן עם קבלנים פרטיים, בעוד שהסתדרות העובדים מופיעה עם זה כמתחרה אתם בקבלת העבודה. אבל אם יש הגיון וטעם בעצם דרישתם של הקבלנים לבטוּל התחרות זו – הרי אין להצדיק בשום פנים ואופן את החרמת הפועל חבר הסתדרות העובדים כאמצעי לחץ על ההסתדרות ב“משא ומתן” אתה לשם הסכם הרצוי להם לקבלנים. אם ועד ארגון הקבלנים מודיע: “אנו מכריזים שלא החרמנו את הפועל מטעם שייכותו לאיזו הסתדרות שהיא… אנו רק… החלטנו שעד חתימת ההסכם לא להכניס בעבודתנו מאותם העובדים הסרים למשמעת ה”קיציסים" וכו' – הרי יש כאן יותר מסגנון רע בלבד; יש כאן “תמימות” רבה, עוורון ביחס למציאותנו. האמנם חשבו האנשים האלה, שבדרך זו יכריחו את ההסתדרות לעשות את רצונם? כלום לא יכלו לראות מראש, מה יהיו תוצאותיו ההכרחיות של נסיון זה – להרחיק את הפועל חבר ההסתדרות מעבודת הבנין?

אין איש יכול להצדיק בשום פנים ואופן מעשי אלמות, אף לא כאמצעי מלחמה בחרם (והרי אף מנהיגי הפועלים מסתלקים מאמצעי זה ומן האחריות לו). מי שמשתמש באמצעי זה – חותר תחת יסודות קיומנו והתפתחותנו בארץ. אבל גם החרם על סוג מסוים של פועלים אינו בשום פנים אמצעי־מלחמה כשר. וארגון הקבלנים לא היה צריך להשלות את עצמו, שהפועלים יגיבו על חרם במלחמה פרלמנטרית כשרה… אף הצטרפותו של הפועל המזרחי לחבריו מהסתדרות העובדים במלחמה זו היתה צריכה לפקוח עיניהם של הקבלנים לראות, שלא כל הצדק כולו הוא על צדם. ואף הדרישה החדשה, שהקבלנים רצו לכפות עליה את ההסתדרות: למסור את הזכות למנות בורר מכריע, במקרה ששני הצדדים לא יבואו לידי הסכם, לעירית תל־אביב, אינה דרישה מעשית, על־כל־פנים בשעה זו. אפשר שיחס החשדנות לעירית תל־אביב מצד צבור הפועלים אין לו יסוד, אבל הוא קיים במציאות בשעה זו, ואין להרחיקו בדרך הגזירה והכפיה. מה שיש לדרוש גם עכשיו בהחלט, זהו שלעירית תל־אביב תהא הסמכות להתערב בסכסוכים, שיש בהם תקלה צבורית־ישובית, שיהא בידה ליתן כוון עניני־חוקי לכל סכסוך, לצוות על הפסקת עבודה בשעת צורך הכרחי, במקרה של סכסוך שיש בו סכנה לשלום הצבור, על מנת להחיש את דבר הבירור או ישוב הסכסוך. אבל אין לדרוש לה סמכות של הכרעה אחרונה. אין לדרוש סמכות כזו למוסד מוניציפאלי־מקומי, העומד מטבע הדברים בתוך הענינים בפנים (לא שמענו, שסמכות כזו תנתן לאיזה שלטון עירוני שבעולם). סמכות כזו ראויה להנתן מבחינה פרינציפיונית למוסד לאומי עליון, למוסד העליון של הישוב המאורגן. מפני חטאינו לא זכינו לכך, שהאורגן העליון של הישוב, הועד הלאומי, ישמש אינסטנציה עליונה להסדר עניני העבודה ויחסיה; לא זכינו לחוקת־העבודה הלאומית, שתהא חובה מוחלטת על כל הישוב כולו ותמנע את עצם האפשרות של סכסוכי־עבודה מזיקים, כאלה שנעשינו להם עדים נטולי־אונים בימים האלה. קוצר־ראות עקשני ונטיות אנארכיות, מורשת מסורת של הגלות, מושלות בנו ומעבירות אותנו על הכרת החובה הלאומית…

זעזועים רבים יעברו עוד כנראה על חיינו החברתיים והכלכליים, עד שנמצא את המוצא מן המבוך הזה של “פולמוס־מעמדות”, את הדרך למרוּת לאומית עליונה בעניני העבודה.

(“הארץ”, י“ז תשרי תרצ”ג)

שאלה זו של קונטרולה לאומית, כלומר של הדרכה מכוונת והסדר שיטתי־מוסמך לעבודת הבנין בארץ מטעם המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית ושל הישוב – ראויה לבירור עניני יותר ופולמוסי פחות משניתן לה במאמרו של מר מ. ס־קי ב“בוסתנאי” מכ“ח כסלו. הרי שאלה זו פירושה: שאלה של תקלות וקלקלות, העשויה להמיט עלינו שוֹאה ולסכן את כל מפעלנו בארץ, – שאלה של המשך המבנה הכלכלי הרעוע של יהודי הגולה בארץ, שאלה של קליטה בלתי־בריאה ובלתי פרודוקטיבית של העליה, שאלה של ירידה מבהילה ביחס המספרי שבין בני העיר והכפר, של הצטופפות בערים ובפרנסות ה”קלות" להפסדה של ההתישבות בכפר ושל היצירה הכלכלית, שאלה של עליה מופרזת למחירי צרכי החיים ההכרחיים ולשכר־דירה עד כדי למוטט את יסודות קיומם של בינונים וקטני־ארץ שבישוב, שאלה של כפירה בעיקרים לאומיים של הבנין, כגון עיקר העבודה העברית, תוצרת הישוב וכדומה, ועל כולם – שאלת הספסרות הפרועה בקרקעות ובמגרשי־בנין, האוכלת את גופנו כעש. באותו מאמר עצמו, המכוון כנגדי והעושה ללעג ולקלס את דרישתי לפקוּח לאומי, לחיזוק ה“סקטור” הלאומי במשק הישוב, לענין תכניתי, לריסון התאוות האישיות־האנארכיות ול“איטאטיזם” פנימי־לאומי – באותו המאמר עצמו מדבר מ. ס. על “הספקולנטים המתרוצצים כעכברים מסוממים בכל הארץ, מרעילים את האויר, מתחרים איש עם רעהו ומשחיתים כל חלקה טובה”. לנוכח האסון הלאומי הזה תמוה היחס הקל לעצם תביעת הפיקוח הלאומי על חיינו הלאומיים, ואף אם מר מ. ס. אינו מאמין, שיש תקוה ותכלית לדרישה זו.

מר מ. ס־קי הקל לעצמו יותר מדאי את מלאכת הבקורת. אין אני דן עמו על שלא ירד לסוף דעתי ולא עמד על תכנה של “הקונטרולה הלאומית” שדרשתי, על עצם מהותו של ה“איטאטיזם” בכלכלה שלנו, “לא איטאטיזם ממלכתי־ממשלתי אלא לאומי־פנימי”, שטענתי לו. הדו“ח המצומצם בהכרח, שעתונאי־מודיע מוסר בשעה ראשונה מהרצאה שנמשכה למעלה משעה וחצי, ודאי אין בו כדי למצוֹת אפילו את עיקרי הדברים וליתן מושג נכון ממהלך המחשבות של המרצה. על מה יש לטעון? על אשר גם בדברים שבאו בדו”ח בעתון גילה מר מ. ס־סקי פנים שלא כהלכה.

מר מ. ס־קי רואה בדברי יחס שלילי בהחלט לאיניציאטיבה הפּרטית והוא כורך, בהרצאת דברי, את זו ואת הספיקולציה יחד, כאילו אין אני מבחין ואין אני מבדיל כלל בין שני אלה. מהלך מחשבתי הוא, לדבריו, כזה: “לוּ נתנו כח לקרן־הקיימת לגאול את כל הקרקעות בארץ, כי עתה לא נשאר מקום לאיניציאטיבה פרטית ולספיקולציה”; “חלומי” הוא “לרכז אמצעים כאלה, אשר ירשו לקרן־הקיימת לקנות את כל הארץ בלי להשאיר בה מקום לאיניציאטיבה הפרטית וספיקולציה”.

היש צורך לומר, של“אבסורדום” כזה: לשלול לגמרי את האיניציאטיבה הפרטית ולהעמידה בשורה אחת עם הספסרות הפרועה לא הגעתי עוד? בדברי הטעמתי וחזרתי והטעמתי את הברכה הגדולה, שהאיניציאטיבה הפרטית וההון הפרטי הביאו לבנין הארץ. הזכרתי את זכויותיהם של אלה בשבירת המשבר בישוב לפני כמה שנים, הזכרתי את בנין השרון, את בנין תל־אביב, אשר עם כל לקוייו ומגרעותיו בנין הוא, עמדה לאומית גדולה מאד וחשובה מאד. אבל “עם כל הברכה הגדולה, שהיא ההון הפרטי, יש בו גם קלקלות הרבה”, ולפיכך “יש צורך בפיקוח לאומי, במרוּת לאומית גם בכלכלה”, כשם שאנו דורשים קונטרולה לאומית על העבודה. גישתי לענין האיניציאטיבה הפרטית אינה איפוא “פשוטה” כל כך, כפי שיוצא מדבריו של מר מ. ס.

ולעצם הענין. מר מ. ס־קי שואל: “מהו הכח אשר יעשה את המרוּת הזאת חוק ולא יעבור”? הקשה מר ס. לשאול. ודאי אין בידינו “כח” לקום ולהחליט יום אחד על “איטאטיזם” ממלכתי־ממשלתי בכלכלתנו; אין בידינו לגזור גזירות על היחיד ולכוף על קיומן בכח המשטרה. אבל אפשר שיהא בידינו, אם יהא ברצוננו, ליצור תחליף לאותו משטר, ליצור מה שקראתי “איטאטיזם לאומי־פנימי”, לקיים פיקוח לאומי ורגולציה לאומית בכלכלתנו במדת־מה, לסייע מתוך מאמצים לאומיים ל“תכניתיות” במשקנו. הדרך לכך היא קודם־כל בחיזוק ה“סקטור” הלאומי שבמשקנו הכללי. קרנות לאומיות עשירות, בעלות יכולת והיקף הון לאומי הראוי לשמו היו יכולים לא רק להשלים את אשר יחסיר ההון הפרטי לפי עצם טבעו, לא רק למלא תפקידים “ממלכתיים”, המחייבים הפסד ממון, השקעות שאין עמהן הכנסות, קרבנות, אשר להון הפרטי אין שוה להביאם; הם היו יכולים גם להשפיע לטובה על המבנה הכלכלי שלנו בכללותו, לתקן את הדיספרופורציה האיומה שבין העיר לכפר, המעמידה את כל בניננו על כרעי תרנגולת, להקליט חלק חשוב מן העליה בקרקע ובפרנסות פרודוקטיביות. ה“סקטור” הלאומי שבמשק העברי בארץ היה יכול, אילו לא היה דל ועלוב כל־כך, לשמש במדה מרובה על־ידי עצם היותו ובכח הדוגמא, כח מכוון ומדריך, קובע צורה ו“חוק” גם ל“סקטור” הפרטי שבמשק. סוף־סוף יש גם בפעולותיהם של ה“יחידים” נושאי משטר האיניציאטיבה הפרטית־החפשית, על־כל־פנים של רובם, מיסוד הרצון הלאומי והשאיפה הלאומית, ולכתחילה הם מתכוונים להצטרף לשיטה מושכלת של בנין לאומי. ודאי אין אנו ממלכה ממש ואין לנו “כח”. אבל כלום אל הטלנו על עצמנו בדרך כלל תפקידם של ממלכה ממש ושל כח ממש? הרי זהו כל ענינה של הציונות ושל הסתדרותה, זו “המדינה” בדרך, שאנו אומרים למלא וממלאים למעשה תפקידים ממלכתיים בכח הרצון הלאומי וההתנדבות הלאומית. כלום כל עניין הקולוניזציה אינו תפקיד ממלכתי? וכי די בהם ב“אינטרסים” של היחיד וב“חירותו” כדי לבנות ארץ? כלום נשבת כבר לגמרי מלבנו הרצון הלאומי, כלום אפסה הכרת חובה ואחריות לאומית בישראל? כלום אין לנו באמת בעולמנו אלא כנופיא של “ספקולנטים המתרוצצים כעברים מסוממים בכל הארץ”?

ודאי, כחה של החובה הלאומית ושל ה“אפילציה” האזרחית אינו מספיק כדי לרסן תאוות אישיות־אנארכיות. אף בעלי הכוונות הטובות שבין העולים החדשים עתידים להכשל ולהתנוון מבחינה לאומית ומוסרית, אם לא ימצאו לפניהם כח לאומי־אזרחי, שיש בו ממש, אם עיקר “המשחק החפשי של הכחות”, המקודש בחוגים שמר מ. ס. “נותן ניב שפתים להגיגי לבם”, יהא ה“ריגולטור” היחיד בחיינו הכלכליים והחברתיים; אם לא נדע להעמיד על עצמנו מצוות לאומיות, מצוות לארגון לאומי ומשמעת לאומית, אם לא ניצור לנו בעצמנו, בכח הרצון החפשי וההתנדבות החפשית, את ה“כח” שאנו זקוקים לו, את ההון הלאומי, את המוסדות המרכזיים החזקים, בעלי יכולת וסמכות לאומית עליונה החזקה לתנועה ולמפעל הבנין. כל השלשלת הזאת: מרוּת לאומית וסמכות לאומית עליונה, הנהלה ציונית חזקה, כנסת ישראל, הון לאומי וסקטור לאומי של המשק, הודאה בעיקר הפיקוח הלאומי על עניני ההון והעבודה גם יחד – כל אלה שלולים ורתוקים יחד. ואין זה דבר שבמקרה, כי חסידי אמונת־היחוּד של האיניציאטיבה הפרטית, של משחק הכחות החפשי, של חירות־היחיד הגמורה – שוללים את כל השלשלת הזאת גם יחד, או שהם מודים במקצת וכופרים בהרבה, נותנים את הדברים לשעורים ועל תנאי, ולכל־היותר הם מודים בהם הודאת־פה ומזלזלים בהם למעשה. מהו חלקם של החוגים, אשר מר ס־קי הוא דבּרם ומנהיגם, בהון הלאומי? הם מודים לכאורה בעיקר ההון הלאומי ובחובה לעבוד לשמו, אבל מבחינה פסיכולוגית, הייתי אומר כמעט: על־פי טבעם האורגני, אין הם מוכשרים להתלהב לעיקר זה, כשם שאין הם יכולים להתלהב לעיקר ההסתדרות הלאומית של הישוב, עד כדי להתגבר לשמו על קצת קשיים ולבטים, הכרוכים בו, ולוותר על קצת נוחיות של “חירות” לשם המשמעת הלאומית. ואף זה אינו דבר שבמקרה, שמעריצי האיניציאטיבה הפרטית־החפשית, אנשי ה“ליברליזם” הכלכלי ה“מנצ’סטרי”, העומד על עיקר האמונה Laisser faire, laisser passer" (במשמע זה הימניים שלנו, אשר המלה “ליברליזם” היא לעג ושנינה בפיהם, הם “ליברלים” גדולים), אין להם צורך בהנהלה ציונית חזקה, בעלת יכולת וסמכות. כך הוא בימי ההנהלה “השמאלית”, וכך היה גם בימי ההנהלה האזרחית, ואף בימי איש־המעשה־והמשק המובהק לדעתם הם, הארי סאקר. הנהלה ציונית שתנהל באמת, שתשפיע על החיים הכלכליים, תדריכם, תכוונם מתוך תכנית מחושבת ולשם מטרה לאומית עליונה – הנהלה ש“תתערב” בחיים הכלכליים ובחירוּת הפעולה של היחיד, אינה כלל וכלל לפי רוחם ונטיותיהם, לפי “השקפת־עולמם” של האנשים האלה. ההבדל היסודי שביחס לעיקר הפיקוח הלאומי על החיים הלאומיים הוא לא בזה, שהללו (“המתקדמים” במרכאות של אירוניה בלשונו של מ. ס. ) מאמינים באפשרות הקונטרולה, והללו (מר מ. ס. וחבריו) אינם מאמינים בה, אלא בזה, שהללו רוצים בפיקוח הלאומי והללו אינם רוצים בו, כשם שהללו רוצים בפיקוח לאומי, במרוּת לאומית, בהסדר לאומי בעניני העבודה, והללו אינם רוצים בכך (אם כי לכאורה הם מודים בעיקר זה להלכה) ומסייעים למעשה ידי יריביהם מן האגף האחר, שאף הם מודים הודאת־פה בקונטרולה ועומדים למעשה על העיקר המקודש של “משחק כחות חפשי”…

האין זה דבר תמוה, שמתנגדים קיצונים ל“מארכסיזם” ולתפיסת־ההיסטוריה החמרנית מודים רק ב“כח” ולועגים לכל ענין האפילציה הלאומית, ל“הטפת מוסר”, להשפעתם של מוטיבים לאומיים ותביעות לאומיות על מפעל הבנין – ממש כאנשי “השומר הצעיר” ופועלי־ציון" שמאל?…

ואין אנו, המתקדמים, מתכוונים כלל לקונטרולה לאומית בכחה של “הטפת מוסר” בלבד. כלום אין מקום להשפעה ישרה ומעשית על החיים הכלכליים מצד מפעלים כלכליים־ישוביים של ההון הלאומי, מצד ה“סקטור” הלאומי שבמשק הישוב? כלום אין מקום ללחץ לאומי־ישובי בכחם של מוסדות האשראי הציוניים? וכי לא יתואר למשל לחץ צבורי בענין הספסרות הפרועה, כדרך שאנו מוצאים לחץ צבורי בענין הלשון העברית וכדומה? מדוע לא יעלה על הדעת, כי הנהלה ציונית חזקה, בעלת יכולת חיובית חשובה, תדע להדריך, בכחם של מפעלים ממשיים ופעולות ממשיות, את מהלך הבנין ולכוונו באיזו מדה שתהא לאפיקים רצויים? מדוע לא יעלה על הדעת, שמועצה כלכלית מוסמכת, שתתקיים על־יד המוסדות הלאומיים המרכזיים ושישתתפו בה באי־כח הצבור, באי־כח החיים הכלכליים לענפיהם השונים, כפי שדרשה כותב הדברים האלה בהרצאתו בועידה, תדע לקנות לה לאט־לאט כח והשפּעה במשמע הפיקוח וההדרכה הכלכלית?

ולחנם לועג מר ס־קי לדוגמאות שהבאתי לאפשרות ההשפעה הישרה של ההון הלאומי לתקנת המצב. ודאי: קרקעותיה של הקרן הקיימת במפרץ חיפה לא יכלו לבטל את כל ענין הספסרות ושערורית ההתחרות בחיפה בכלל. אבל הנגע האיום הזה של הספסרות במגרשים לבתים ולמפעלי תעשיה היה ודאי גדול וקשה פי כמה וכמה, אלמלא אותו המפעל הגדול של הקרן הקיימת. הריזרבה החשובה של אלפי דונאמים קרקע לאומית במפרץ חיפה לא הצילה את עיר ה“עתיד” שלנו לגמרי מגלוייה של אותה מחלה ממארת, אבל היא יצרה את האפשרות לשכן מאות משפחות של עובדים ו“קטני־ארץ” בקרבת עיר עבודתם, לשכן עשרות ומאות מפעלים בינונים וקטנים של תעשיה ומלאכה בקרבת העיר. מה היה מצב כל המשפחות והמפעלים האלה אלמלא הריזרבה הקרקעית הזאת, או אילו היתה בידי “האיניציאטיבה הפרטית” החפשית, מה היו במצב זה גידולי־הפרא של הספסרות ושל ההתחרות החפשית – אין אני צריך, כמדומה, לומר למר מ. ס., כשם שאין אני צריך לספּר לו, מהו המצב בתל־אביב ומה היה יכול להיות המצב הזה, אילו היתה לתל־אביב ריזרבה קרקעית לאומית חשובה כזו שנמצאה לחיפה. לעת עתה בורחת התעשיה מתל־אביב לשדות רחוקים מבלתי־יכולת לעמוד בברכתה של “ההתחרות החפשית” במגרשים, ואלו בחיפה יש עוד על־כל־פנים מקום למפעלי תעשיה רבים, בינונים וקטנים. בתל־אביב הולכים ומתמוטטים יסודות קיומם של המונים, החיים על עבודתם ועל הכנסות קבועות ממצומצמות והקשורים מפאת עבודתם אל העיר; העליה המבהילה של שכר־דירה, וממילא גם של מחירי כל צרכי החיים ההכרחיים, מזעזעת ומערערת את שווי־המשקל בתקציבו של האדם הבינוני והקטן; אף התקוה המעודדת לד' אמות ולפינת בית “משלוֹ” – תקוה זו, שהעמידה עד הזמן האחרון פרק נאה כל־כך בהוי החדש של העיר העברית החדשה –, היתה כבר לנחלת העבר האגדי. ואלו בחיפה, במפרץ חיפה, יש עוד אולי תקוה גם ליהודים, אשר ה“קוניונקטורה” לא אינתה להם לעסוק בספסרות. וכל־כך למה? משום שבחיפה היתה למעשה להון הלאומי מקצת מן המקצת של “קונטרולה” על “השוק החפשי” על־ידי עצם מציאותה של הריזרבה הקרקעית הלאומית. הזכאי אדם כמר מ. ס. לזלזל בדבר הזה?

היש צורך לומר, שדרך זו של פיקוח לאומי על השוק החפשי וההתחרות החפשית בכחו של סקטור לאומי, בעל יכולת והיקף, במשק – אין לה שום שייכות ל“דיקטאטורה”, ושקונטרולה לאומית אין פירושה דוקא “אבדן החופש לארץ ולעם”, כפי שמר ס. מסביר לנו? יש מקום ל“חוק”, לחוק לאומי־פנימי, שעם או צבור הראוי לשם זה מחוקק לעצמו, גם בלי “דיקטאטורה”. ולא רק אצל המתוקנים שבהם אלא גם אצלנו. מותר, כמדומה, לדבּר גם אצלנו על “חוק” מוסכם ומקובל של שלטון לשוננו הלאומית בחיינו הצבוריים ובחנוּך ילדינו; מותר גם לדבר על חוק העבודה העברית, שגם הוא מוסכם להלכה, אם גם אינו מקובל כל־כך למעשה, אלא שההלכה משפיעה סוף־סוף והיא גם עתידה להשפיע יותר ויותר על המעשה. ומשום מה אי־אפשר לדבר על “חוק” של קונטרולה ומשמעת לאומית בחים הכלכליים, ביחס לעצם יסודות הבנין?

מה מ. ס. בטוח כל־כך בחוק הברזל ובאמת הנצחית של האיניציאטיבה הפרטית החפשית בהחלט, עד שאינו מסוגל כלל להאמין באפשרות של משטר אחר וסדרים אחרים, אם אין כח השעבוד, הדכוּי הכפיה מסייעם. הוא שואל: “ומה הצליח לעשות עד עתה רוזוולט, ומה תקנה “הקוטנרולה” הלאומית שלו”? ־ האמנם לא הצליח כלום ולא תקן כלום? ונצחונו הגדול בבחירות האחרונות בארצות הברית – גם הוא אינו מוכיח כלום, אינו אלא מקרה בעלמא?

אבל מר מ. ס־קי מבקש גם הוא תקנה לקלקלותיה ולסכנותיה של החירות האישית, שאין עליה מרוּת ואחריות. אלא שהוא גורס: במקום “קונטרולה” ובמקום “דיקטטורה” (שהיא תנאי הכרחי לדעתו לקונטרולה ממשית) “יצירת תנאי־חיים כאלה, אשר ממילא, מאליהם, ידריכו את האדם בכוון הרצוי”. הייתי יכול אמנם להשיב על זה: אם כן, ההבדל שבינינו אינו אלא הבדל במלים ובמונחים, שכן מהי אותה הקונטרולה הלאומית בעזרתו של ההון הלאומי והסקטור היהודי במשק, שלה אני טוען, מהי, למשל, ריזירבה של קרקע לאומית לצרכי ההתישבות העירונית והכפרית, אינפורמציה והדרכה מטעם מועצה כלכלית פעילה ומוסכמת של הישוב, שתתקיים על־יד מוסדותינו המרכזיים, עזרה פינאנסית־אשראית, ארגונית, פוליטית ויורידית למפעלים פרודוקטיביים ולפעולה פרודוקטיבית מטעם האורגנים והמוסדות של התנועה הציונית – מהו כל זה אם לא “יצירת תנאים” לכלכלה לאומית בריאה? והיכן יקח הוא, מר ס., את ה“כח” ליצירת התנאים שהוא רוצה בהם, אם לא בהון הלאומי ובמשמעת הציונית, אם לא ברצון הלאומי, ב“החלטה” הלאומית, המעמידה עלינו מצוות, שהיא יסוד היסודות לציונות? מה מ. ס. קובע אמנם בפירוש שני “תנאים” כאלה לתקנת המצב: א) הקרן הקיימת צריכה לשנות שנוי יסודי את שיטתה ודרכי עבודתה ("הקרן הקיימת יכולה היתה לארגן את האמצעים האלה – הדרושים לגאולת הקרקע – לוּ הייתה מוכרת תמיד, ברווחים קטנים את אשר קנתה – ומוסיפה לקנות ולקנות); ב) יש ליתן לאכרים את החופש להביא לצרכיהם מן הגולה פועלים חקלאיים כרצונם. ("לולא עמדה הסוכנות על שמירת “זכויותיה” והיתה נותנת לאכרים את האפשרות להביא משפחות של פועלים חקלאיים מן הגולה, היה מעשה זה יוצר תנאים להצלה מן הסכנה של עזיבת הכפר – יותר מכל “קונטרולה” לאומית ויותר מן “הרגולציה” הלאומית ויותר מן “המשמרות”).

בנוגע לדרישה השניה אין בדעתי כלל להתווכח עם מר מ. ס־קי. אין אני טוען לאיטאטיזם ביורוקרטי; אין אני סבור, שאת הכל צריכים ויכולים לעשות המשרדים הרשמיים דוקא, ואין לי שום משפטים קדומים בנוגע למעשיותו ולרצונו הטוב של צבור האכרים. הפעולה העצמית וההגדרה העצמית של צבור האכרים עשויות להיות לברכה לכלל כולו ולהצטרף לתכנית מושכלת של בנין לאומי־כלכלי, ובתנאי אחד: שיודה גם הוא הודאה גמורה בצורך להצטרף לתכנית־הבנין הכללית ובמסקנא היוצאת מזה, בעיקר המרוּת הלאומית. משום כך הייתי דורש גם בענין המוחשי הזה של הבאת משפחות פועלים חקלאיים מן הגולה, על־יד זכות הפעולה העצמית של צבור האכרים, גם מינימום של פיקוח מטעם המוסדות המרכזיים, שלא יהיה מקום לחשש של שמוש לרעה בפעולה זו, להפסדם של אינטרסים לאומיים כלליים. הרי יצוייר, למשל, שאכרים ישתמשו בסרטיפיקטים, שינתנו להם לצרכי משקם, כדי להביא סתם קרובים מחוץ־לארץ, שישתקעו בערים, והפרובלימה החמורה של עזיבת הכפר והתרוקנותו מפועלים עברים תעמוד במקומה.

ואשר לדרישת הריפורמה היסודית בשיטת עבודתה של הקרן־הקיימת, הרי הצעתו של מר מ. ס. פירושה ערבוב מושגים, פרינציפים תפקידים שונים, שכל אחד מהם חשוב כשהוא לעצמו, אבל אין לערבבם יחד מין בשאינו מינו. יש תפקידים להון הלאומי, אשר ההון הפרטי לא יוכל למלא אותם לפי עצם טבעו, ויש תפקידים להון הפרטי, שאין להטיל אותם על ההון הלאומי. וכמה תמוה הדבר, שדוקא אלה, המאמינים באל האחד של האיניציאטיבה הפרטית והמזלזלים בהון הלאומי (“מה יושיענו זה”?), נוטים להטיל כל תפקיד גדול וחשוב לטובת האיניציאטיבה הפרטית וההון הפרטי (ובכלל זה תפקידים שלפי עצם מהותם הם צריכים להיות ענין להון הפרטי) על ההון הלאומי דוקא. מה שמר ס. דורש מאת הקרן הקיימת הוא דבר חשוב מאד וגדול מאוד, אבל הוא ענין למוסד, העומד על הון פרטי, למוסד הבנוי אמנם על הפעולה המשותפת של רבים לתועלת הרבים, אבל הוא עומד על יסודות מסחריים, בהתאם לטבעו של ההון הפרטי (המעטים הם המפעלים הכלכליים, העומדים על שתוּף הפעולה של רבים, בעלי־מניות, בעלי אובליגציות וכדומה, והמביאים תועלת לרבים, והמבוססים עם זה על עיקרים מסחריים טהורים?). תכנית העבודה, שמר מ. ס. רוצה להטיל על הקרן הקיימת היא בעצם תכניתה ותפקידה של חברה כ“הכשרת הישוב” ושל חברות דומות לה. חברת הכשרת הישוב עשתה עכשיו דבר ישובי גדול מאד; בפעולתה ובמאמציה נפתחה החולה להתישבות יהודית. היא היתה יכולה ודאי לפעול הרבה יותר במשך שנות קיומה הרבות, היא היתה יכולה לפעול הרבה לגאולת הקרקע לצרכי המשק הפרטי וההתישבות הפרטית בכפר ובעיר – אילו היו לה האמצעים הדרושים והאורגניזציה המתאימה לכך. משום מה לא יבואו אנשי האיניציאטיבה הפרטית הטהורה להטיל על עצמם את התפקיד החשוב ליצור את הבסיס הרחב הזה לחברת הכשרת הישוב, או ליסד חברה אחרת, או חברות אחרות, בעלות יכולת, לצרכים אלה על יסודות מסחריים, המקובלים בישובו של עולם?¹ היכן כח היצירה, כח האיניציאטיבה שלהם? מדוע הם אומרים להטיל תפקידים אלה על הקרן הקיימת דוקא, להוציאה מעולמה המיוחד לה, ליטול ממנה את נשמתה, את תפקידה הראשון, שעליו תפארתה של תנועת התחיה בישראל: להנחיל לפועל ולעני מישראל, הראוי והמוכשר לכך, חלקת אדמה לעבדה ולאכול את פריה? משום מה עינם צרה ב“כבשת־הרש”, משום מה יש לשלול את עצם האפשרות של קיום סקטור לאומי (ולוא יהיה קטן במדתו) בתוך רשת ההתישבות הכללית? והרי זהו למעשה פירושה של אותה דרישה, לעשות את הקרן הקיימת מכשיר למקח וממכר בקרקעות לצרכי האיניציאטיבה הפרטית. תנועה כתנועה הציונית, העומדת בעיקרם ובסופם של דברים על התלהבות לאומית ועל קרבנות לאומיים (הרי אף מר מ. ס. מתאבל על כבוד של חלוציות כי גלה מישראל בימינו – מתאבל לחינם: הן לא שמם עמק יזרעאל ולא תשם החולה ולא ישם לעולם הנגב) – תשלם מחיר יקר מאד, תשלם בנפשה, אם ישתרר בה שלטון האיניציאטיבה הפרטית המוחלטת ללא שארית כל שהיא ל“סקטור” לאומי בעבודת הבנין. אין אנו יודעים עדיין, אם לא נעמוד בקרוב בפני נסיונות קשים ומרים, שיחייבו פעולה לאומית דוקא בבנין, קרבנות גדולים של חלוציות, חזוּקו ובצוּרו של אותו הסקטור הלאומי, שעכשיו אנו נוטים לזלזל בו בחכמתנו הרבה…

לחינם הקל מר מ. ס. לעצמו את מלאכת הבקורת. אותה שאלה של קונטרולה לאומית, של הדרכה מכוונת ורגולציה שיטתית־מוסמכת לעבודת הבנין בארץ – שאלת חיים היא לנו. על־כל־פנים ראויה היא לבירור עניני יותר משניתן לה לצערנו במאמרו של מר מ. ס־קי.

(“הארץ”, י“א טבת תרצ”ה).

החלטות הועד הפועל הציוני בעניני העבודה עשויות, אם כל הצדדים – מעבידים ופועלים מכל הסוגים – יקיימו אותן באמת ובלב תמים, לתקן במדת־מה את המצב הפרוע הקיים – תקנה יסודית לעניני העבודה, אמת ציונית־פרינציפיונית, שאינה מסתפקת במועט ואינה נותנת את דרישותיה לשעורים של טכסיס, אין בהן. אין אנו קובלים על תפיסת מועט, כשאין יכולת אובייקטיבית לתפוס את המרובה, ואין אנו מזלזלים בתקנא פורתא, בפסיעות מדודות אבל בטוחות קדימה. אבל נראה לנו, שהחלטות הועד הפועל בעניני העבודה אין עמהן בטחון אפילו של פסיעות מדודות קדימה, משום שאין בהן אלא פשרה בעלמא ואין הודאה בעיקר בצדה.

התכלית, שאליה שואפות ההחלטות האלה – בצוּר “העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בעיר ובכפר”, הבטחת “תנאי־עבודה הוגנים לעובד העברי מתוך התחשבות עם צרכי המשק המתפתח”, קביעת “פוריות מספיקה בעבודה”, הבטחת “חלוקת עבודה צודקת בין כל העובדים היהודים בארץ ומניעת סכסוכים והתחרות וריב־אחים בין הפועלים וארגוניהם” – תכלית זו היא ודאי נאה וחשובה מאד, אבל האמצעים שקבע הועד הפועל להשגת התכלית הזאת הם דלים וקלושים ביותר.

הועד הפועל לא קבע את העיקר הפשוט, הברור והמסקני של חוקת־עבודה לאומית; הוא לא הכריז על חוקת־עבודה כללית לישוב, העומדת על הכלל הגדול של מרות לאומית בעניני העבודה; הוא רק הכריז על “הצורך החיוני בהקמת משטר של הסכמי־עבודה בארץ”. ההבדל ברור. ולא כנגד עיקר ה“הסכם” אנו טוענים: אף ההודאה בעיקר המרות הלאומית מחייבת הסכם, או הסכמה קודמת; חוקת־העבודה הלאומית אינה יכולה לעמוד מיסודה על הכפיה אלא היא ענין להסכמה ולהודאה מרצון טוב. השאלה היא, מה יהא תכנו של ההסכם, לשם מה יגויס הרצון הטוב, תגויס הכרת החובה והאחריות הציונית. ונראה לנו, שדוקא הדרך שבחר הועד הפועל לשם גיוס הרצון הלאומי אינה מעשית. אפשר אולי – כולא האי ואולי! – לגייס אותו רצון לשם דבר גדול, לשם השלטת העיקר של מרות לאומית עליונה, המשתלטת על התרוצצות אנארכית ועל יצרים אישיים וקבוציים נפסדים, וּודאי אי־אפשר לגייס אותו לשם פאליאטיבות קטנות המשאירות תמיד מקום ל“חשבונות” של ריוח והפסד. בן־גוריון אמר בנאומו הגדול בועד הפועל: “בכוונה איני מדבר על חוקי־עבודה או חוקת־עבודה… אין לנו רשות לשחק במליצות ובמלים יפות, שאינן הולמות את מציאותנו”. ואולם הרי יש לנו “חוקים” פנימיים שלנו, של הציונות, שאנו תובעים להם תוקף ויפוי־כח כללי־החלטי. חוקים ממין זה הם: הלשון העברית, העבודה העברית. גם על החוקים האלה אין אנו יכולים “לכפות”, אבל הם בגדר הכרח־פנים של הציונות. בן־גוריון עצמו מוסיף ואומר: “אולם יש בידנו, ומצות בנין הארץ מחייבת אותנו לכך, שנטיל על כל יהודי ועל כל ארגון יהודי בארץ־ישראל, שיש להם איזו זיקה שהיא לתנועה הציונית ולאחריות לאומית – לסייע להקמת משטר של הסכמי־עבודה. ועלינו לחייב את כל המפלגות הציוניות וחברי ההסתדרות הציונית לתת ידם להסכמים אלה, ואם לא כן – יוצאו מתוך ההסתדרות הציונית”. אפשר להטיל ענשים – ואפילו ענשים חמוּרים כהוצאה מן ההסתדרות הציונית! – על עבירה על עיקר גדול כעיקר המרות הלאומית בעניני העבודה (כשם שאפשר להטיל עונש כזה על כל פגיעה חמוּרה אחרת במשמעת הלאומית והציונית, כגון בעניני פוליטיקה, עליה וכדומה), ואי־אפשר להטיל ענשים כאלה לשם שמירת סעיפים של “הסכמים”, שאין מאחוריהם עיקר מרכזי מוסכם ושוה לכל־נפש. אפשר לכפות ולהעניש לשם עיקר, ואי־אפשר לכפות לשם מצוה ארעית, שניתנה לשעורים, לתנאים ולזמן ואין לה תוקף של חובה מוחלטת. אפשר מבחינה ציונית לכפות, למשל, על בוררות־של־חובה מתוך הפרינציפיון הכללי של מרות לאומית, ואי־אפשר לכפות ולגרש מההסתדרות הציונית על “בוררות מחייבת, שכחה יהיה יפה לתקופת ההסכם”, – כלומר לשם חוזה פרטי, שאפשר לעשותו ואפשר שלא לעשותו, שהיום הוא קיים ומחר הוא בטל. מה ערך וממש יש בהחלטות־מסגרות, שאין בהן לא הודאה בעיקר עליון מחייב ולא תוכן מסוים? החלטות הועד הפועל מנסות לנסח את “העיקרים שיונחו ביסוד ההסכמים” שבין עובדים ומעבידים ובין ארגוני העובדים ביניהם לבין עצמם, ו“עיקרים” אלה שאינם עיקרים – תכנם סתום, כמעט דקלרטיבי בלבד, וה“דיקלרציה” העיקרית, שאך היא לבדה היתה יכולה לשוות להם ערך ומשקל, הדקלרציה על חוקת־העבודה הלאומית, נעדרה כאן. ואפינית החלטה זו של הועד הפועל: “הועד הפועל הציוני מטיל על הנהלת הסוכנות להמשיך יחד עם הנהלת הועד הלאומי בבירור הפרטים ובמו”מ עם הצדדים המעונינים על מנת להביאם לידי הסכם בשאלה, שבה הדעות מחולקות בועדה (כלומר בועדת הועד הפועל), והיא: שאלת היחסיות של הבחירות ללשכות העבודה של הפועלים ושאלת ההרכב של הלשכה הראשית מצד הפועלים". עיקרים עליונים: מרות לאומית, חוקת־עבודה כללית, שתהא חובה מוחלטת על כל הצדדים, לא נתן הועד הפועל, ובשאלות הממשיות הראשונות לא יכלו חברי הועדה המעטים לבוא לידי הסכם. והא בהא תליא…

אין שלימות ואין אומץ־רוח בעמדתו של השמאל שלנו בענין זה של יחסי־העבודה. הרבה הדוֹגמתיות המעמדית עושה: אי־אפשר להניח למוסדות לאומיים את ההכרעה בעניני העבודה; אין בני־אדם נייטרליים בעולם; ומלחמת־המעמדות מה תהא עליה? הרבה גם הלחץ משמאל שבשמאל עושה. הנואם מטעם “השומר הצעיר” בוכוח הכללי בועד הפועל דבר דברים נאים ונמרצים על המרות הלאומית בעניני העליה; מי שפוגע במרות זו, מי שחותר תחת סמכותה העליונה של ההסתדרות הציונית בענינים האלה – נפסל בדין מן העליה. אבל מי שגורס עיקר זה של מרות לאומית עליונה גם בעניני העבודה – אינו אלא ריאקציונר ומבלה עולם. והרי העליה והעבודה שתיהן צורך חיוני הן להמוני היהודים שבגולה, שתיהן מחיבות את “הקואופרציה”, את שתוף הפעולה והאחריות של כל חלקי האומה ומעמדותיה במדה אחת. גדול הלחץ על מנהיגיה של הסתדרות העובדים מצד נאמני הדוקטרינה של מלחמת־המעמדות. ולחץ זה פועל את פעולתו. הועדה ליחסי העבודה, שמינה הועד הלאומי לפני זמן־מה, הגיעה לכאורה להצעה מוסכמת, הקובעת, “כי מחובת ארגוני נותני העבודה וארגוני הפועלים לבוא לידי הסכם ביניהם על חוקת עבודה הוגנת ומתאימה לכל ענף־עבודה”, וכי “חלק בלתי נפרד מחוקות־עבודה מוסכמות בין המעבידים והעובדים צריך להיות הסעיף על מסירת כל סכסוך בין שני הצדדים לבוררות זבל”א או למוסד בוררות לאומי מוסכם". החלטות הועד הפועל בעניני העבודה הן צעד לאחור אף בהשואה להנחות אלה, שאף הן אין בהן כדי ספּוק פרינציפיוני גמור.

“יתכן ויתכן – וזהו צו השעה הגדולה והחמורה בתולדות הישוב והציונות – שכל הצדדים והמפלגות ימצו את האמת באמונה המשותפת לכולן, יגלו בתוך הנגודים וחלוקי־הדעות את השרשים המאחדים אותם, ומתוך הזיקה הכללית למפעל לאומי אחד יכירו ויגבירו את שותפות הגורל והיעוד והאחריות, שריתקה אותנו יחד בתנועה ציונית ובהסתדרותה”.

אם אין הדברים הנאים האלה של בן־גוריון דברי מליצה בעלמא, הרי הם מחייבים לבדיקת עמדתו של השמאל בעניני העבודה, כפי שנתגלתה בהחלטות הועד הפועל.

עדיין הניח הועד הפועל מקום לאספת הנבחרים של כנסת ישראל להתגדר בו.

(“הארץ”, כ“ה ניסן תרצ”ד)

הרצאתו המקיפה של בן־גוריון על משטר בוררות, שנתפרסמה אתמול ב“דבר”, מחייבת מפאת חשיבותה (וחשיבות זו מתיחדת לדברים גם מצד אומרם, המוסמך לדבר בשם צבור הפועלים ובשם ההנהלה הציונית כאחד, וגם מפני שהעמדה המובעת בהרצאה זו היא בחלקה החיובי עכשיו, לאחר החלטות הקונגרס הי"ח והמושב האחרון של הועד הפועל הציוני, העמדה הרשמית של ההסתדרות הציונית) לשוב ולנסח דרך סיכום את ההבדלים וחלוקי־הדעות שבינינו בענין זה ולהשיב על כמה מטענותיו ומפרכותיו של מנהיג הפועלים על עמדתנו, שהיא, כפי שמר בן־גוריון מסביר בפרטות, עמדת הצבור האזרחי בכללו.

אנו מסכימים בהחלט לדעתו של מר בן־גוריון, כי “רעיון חובת הבוררות אינו המצאתם המקורית של מנהיגי הציונות הבעליבתית”, וכי “בוררות כפויה הוצעה וגם נעשתה לחוק כבר לפני הרבה שנים בכמה ארצות”, אלא שחודה הפולמוסי של קביעת־עובדא זו היה צריך להיות מכוון לא ל“ציונות הבעליבתית” אלא לחבריו ולשכניו של מר בן־גוריון משמאל לו. לאלה, הצועקים השכם וצעוק מעל כל הבמות והגגות, כי בוררות חובה פירושה פאשיזם, ריאקציה שחורה, דכוי ושעבוד, כדאי לספר, כי “טעות היא לחשוב, שארצות הדיקטטורה או המדינות הפאשיסטיות הן־הן שהנהיגו את שיטת הבוררות; דוקא הארצות הדמוקרטיות ביותר התקינו חובת־הבוררות”; כי “שתי ארצות דמוקרטיות, שבתוכן הגיעה תנועת־הפועלים למדריגה גבוהה – בימים ההם למדריגה הגבוהה ביותר – של ארגון, השפּעה וכח”, זילנדיה החדשה ואוסטרליה, הנהיגו בשעתן את חובת־הבוררות, והפועלים הם שתמכו בחוק הקובע חובה זו.

ואולם לתועלת הענין כדאי להוציא מראש משטח הבירור את התבלין הפולמוסיים. אם מר בן־גוריון מטעים – לא בלי טעם לואי של פולמוס וזלזול –, כי עיקר חובת־בוררות, כפתרון לשאלת היחסים בין עובדים ומעבידים, “משותף לכל המפלגות הבעליבתיות, החל מהמתקדמים וגמור ברביזיוניסטים”, אפשר לטעון נגד זה, ראשית, שעובדה זו יותר משהיא מעידה על שתוף נטיות ואינטרסים של “המפלגות הבעליבתיות”, היא מעידה אולי על צדקתן של הדעות הללו; שנית – הדעה המשותפת בנוגע לעיקר הבוררות של חובה אין פירושה עוד דעה אחת ביחס לכל תסבוכת הפרובלימות של העבודה ויחסי־העבודה. וגם זה כדאי אולי להטעים: עיקר הריגולציה הלאומית בעניני העבודה, או עיקר חוקת־העבודה הכללית של הישוב, לא נתחדש בבית־מדרשם של הרביזיוניסטים, כפי שאפשר אולי להניח על־יסוד דבריו של מר בן־גוריון, אלא כל מערכת המחשבות האלה בעניני העבודה ואף כל הטרמינולוגיה הזאת נוסחו כבר, בעתון זה ועל־ידי כותב הדברים האלה, עוד קודם שהיתה מפלגה רביזיוניסטית בעולמנו. כיוצא בזה אין לקבל את טענתו של בן־גוריון: “הן אין זה מקרה, ששום מפלגה ציונית בעלבתית לא דנה אף פעם על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת עבודה מחייבת; הן אין זה מקרה, שהעתונות הבעלבתית לא הפנתה אף פעם את תביעת חוקת העבודה לצד המעבידים”. עד כמה שהדברים מכוונים לעתוננו, אין צורך, כמדומה, להזכיר, שלכל־הפחות במדה זו עצמה שאנו באים לצבור הפועלים בתביעות ובבקורת חמורה על עמדתו הפרינציפיונית בענין יחסי העבודה, אנו באים בבקורת כזו ובדרישות כאלה למעבידים; ועוד לפני זמן מועט נאמרו בועידה של “מפלגה ציונית בעלבתית” אחת, בועידה הארצית של הציונים הכלליים בא"י – בהרצאתו של כותב הדברים האלה – דברים ברורים מאד וחריפים מאד “על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת־עבודה מחייבת”. כי בענין זה אין באמת הבדל מהותי בין מנהיגיו של צבור הפועלים ובין מנהיגי התאחדות האכרים, למשל. אלה ואלה דוחים את העיקר הפשוט והמסקני של מרות לאומית בעניני העבודה.

הנגד זה יש הבדל גדול בין עמדתנו אנו ובין העמדה המשותפת לשתי הקצוות. בן־גוריון וחבריו דוחים את עיקר המרות הלאומית וחוקת העבודה הלאומית הכללית, והם רוצים ליצור את היחסים הנורמליים בין שני הצדדים על יסוד “הסכמים” (בלשון רבים, ממקרה למקרה) “חוזים קולקטיביים” חלקיים, ו“קביעת סעיף של בוררות מחייבת” בחוזים אלה “מתוך הסכם”, – בוררות ש“כחה יפה לכל תקופת קיום החוזה”. אנו רוצים לא ב“הסכמים” רבים, התלויים במקרה, המוגבלים הגבלת תוכן וזמן, הנתונים תמיד לשקול־דעתם ולרצונם או אפילו לשרירות־לב ולקפריסה של בעלי החוזים, אלא רוצים אנו בהסכם אחד, בהסכם לאומי כללי, בחוזה קולקטיבי אחד של הישוב כולו, שיעמוד על עיקר המרות הלאומית בעניני העבודה. אנו רוצים בחוקת־עבודה כללית של הישוב, שתקבע פעם אחת נורמות לכל יחסי העבודה ותהא חובה על הכל. “לא בוררות מחייבת לתקופת ה’הסכם‘, העומד על חוזה פרטי, התלוי ברצונם החפשי של ה’צדדים’, שהיום מקיימים אותו ומחר מבטלים אותו – אלא בוררות של חובה וקבע, כעיקר אורגני של אותה חוקת־העבודה הכללית”.

נגד עמדה זו טוען מר בן־גוריון: “חובת בוררות לא תתכן בלי שלשה תנאים מוקדמים: א) עבודה מאורגנת מוּכרת בחוק… ב) חוקי הגנת העובד… ג) כח כפיה ממלכתי”. “בלי כפית המדינה לא תתכן חובת בוררות”, ולפיכך… “כל המדבר על הקמת משטר בוררות בא”י במובן של בוררות כפיה… אינו אלא מתעתע".

עמדה זו, התולה צרכים חיוניים עליונים של הבנין באמצעי כפיה, בכח ממלכתי דוקא, היא תמוהה מאד מצד באי־כחה של תנועה, הדוגלת בשם החלוציות, רצון הבנין הלאומי, השליחות ההיסטורית של האומה. הן אל יעלה על דעתם של בן־גוריון וחבריו לתלות את עיקר דרישת העבודה העברית, למשל, או את הדרישה הפרינציפיונית לפקוּח לאומי על ההון הפרטי ועל האיניציאטיבה הפרטית, או כל דרישה אחרת לחובה לאומית – באמצעי כפיה ובכח ממלכתי דוקא. ודאי: המעבידים יסרבו, כפי שטוען מר בן־גוריון, לבוררות של חובה, לעיקר המרות הלאומית וכו' וכו'. אבל מאימתי נעשו הסכמתם או סירובם של המעבידים קריטריון עליון לפסוק מה שיש לדרוש ולעשות ומה שאין לדרוש ולעשות?

והרי זהו אפיה המיוחד של תנועתנו, שהיא נוטלת לעצמה תפקידים ממלכתיים, בלי שיהא בידה כח ממלכתי; במקום אמצעי־כפיה אנו יכולים להעמיד רק את הרצון הלאומי, את הלחץ הצבורי, את ההחלטה הלאומית. בראשית היה ההסכם, אבל על יסוד ההסכם הלאומי הראשון אנו בונים, אנו מוכרחים לבנות את בניננו המדיני. הרצון הלאומי החפשי, העומד על ההתנדבות הלאומית, מוכרח לצמצם את חירות היחיד. אם בן־גוריון אומר, ביחס לחוזה הקולקטיבי: “עובדת הארגון צמצמה למעשה את חופש הפעולה של הצדדים”, הרי אנו דורשים, שעובדת הארגון הלאומי, הרצון הלאומי הכולל, “תצמצם למעשה את חופש הפעולה של הצדדים”, של שני הצדדים גם יחד. והדרך לכך היא החוקה הלאומית הכללית.

מי יקבע את החוקה הזאת? הרצון הקבוצי המגובש שלנו בדמות המוסדות המוסכמים העליונים של התנועה והישוב, המוסדות הרפרזנטטיביים ובאי־כח “הצדדים” גם יחד.

זוהי ודאי דרך קשה, אולי קשה מאד. אבל דרך אחרת אין. זוהי בכלל דרך בניננו הלאומי.

(“הארץ”, ט' אדר א' תרצ"ה).

בצוק העתים האלה כדאי לציין חזיון חיובי אחד בחיינו הציבוריים, העשוי, בתנאים מסוימים, לשמש לנו עדוד ונחמה. בלי להפריז על המדה ובלי להגזים על מדת הטוב (שלא לבוא מתוך כך לאכזבה), יש לציין, שדבר-מה זז ביחסינו הפנימיים-המסורתיים. דומה כאילו היתה רוח אחרת בישוב ובציונות, כאילו התפכחו סיעותינו ומפלגותינו משכרון הפולמוס הרתחני, ובני-אדם התחילו מבקשים “סגנון” חדש ליחסים שבין אדם לחבירו ובין מפלגה לחברתה. פגעי השעה עוררו כנראה את הלבבות, עוררו את הכרת הסכנה המשותפת והאחריות המשותפת, את הרצון והצורך בלשון משותפת. כמה עובדות ונסיונות של הימים האחרונים: מאמציו של ד"ר וויצמן לשם השלום הציוני, לשם כניסת התאחדות האכרים לתוך “המשטר הציוני”, וההד שמצאו מאמצים אלה בתוך צבור זה, האספה היפה של באי-כח הישוב והמפלגות עם ראשי הסוכנות בענין המועצה המחוקקת, מסבת העתונאים עם חברי הנהלת הסוכנות והשיחה הגלויה וכבדת-התוכן במסבה זו, ואחרון-אחרון חשוב: אספת החקלאים בפתח-תקוה לשם הגברת העבודה העברית במושבה – כל אלה הם סימנים טובים לדמדומי הכרה חדשה, הכרת הסולידריות לגורל ולאחריות, בתוך הישוב והתנועה.

אבל לא מחכמה יהיה הדבר, אם נציין את העובדא מתוך קורת-רוח ונסתפק בזה. לא יהא ממש ולא יהיו תוצאות לרוחות מנשבות אלה, אם לא נסיק מהן מסקנות פוליטיות, מסקנות של חובת-מעשה. אין לבנות הרבה על רוח טובה, שעוברת לפעמים על צבורנו בלי משים ובלי מעשה. אותם הדמדומים הראשונים לא יאירו את נתיבותינו, אם לא תזרח לנו שמשה של ההכרה החדשה במלואה, בכל מסקנותיה המעשיות.

באותה מסיבת העתונאים עם חברי הנהלת הסוכנות השמיע בן-גוריון דברים נאים על אפיה וחובתה של השעה, על חובת עתונותנו, על הצורך לעקור את שנאת-החינם ולמצות את המשותף למפלגותינו ולסיעותינו, על הצורך להבין איש את לשון חבירו, במקום להטיל חשד, להרחיק את הלבבות ולהגביר שנאה.

לא נמצה את עומק הדין עם בן-גוריון: הצדקו לגמרי טענותיו נגד עתונותנו, או יש בהן ממדת הדין החמורה יותר מדאי. בצדק העיר מישהו באותה מסבה, שהטון וסגנון הוכוח בעתונותנו נשתבח בהרבה בימים האלה לעומת הטון והסגנון בשנים הקודמות. בעצם הדברים ודאי צדק בן-גוריון: עדיין יש לבקש הרבה, ולא רק מאותו הצד, שאליו פנה בקובלנותיו; גם מן העתונות שלו ושל חבריו אפשר לבקש עוד שנויים לטובה מבחינת סגנון-הוכוח הרצוי, מבחינת יחסי תרבות וכבוד למתנגד, שאותם מבקש בן-גוריון מאת ה“אופוזיציה”.

אבל לא זהו העיקר; העיקר הוא במצוות המעשיות, שמחייב אותו הרצון הטוב ושבלעדיהן אין לו לזה שום ערך ושום ממש פוליטי. השעה היוצאת מגדר הרגיל מחייבת אמצעים ודרכים היוצאים מגדר הרגיל, מחייבת אומץ-רוח אזרחי להסתכל במציאותנו בעינים פקוחות, לבדוק “אמתות” מקובלות, לשנות ערכין, שנתקדשו קדושת דוקטרינה ומפלגה.

מפי בן-גוריון אנו שומעים בזמן האחרון דברים של טעם על חובה לאומית וציונית, על משטר הקואליציה, משטר השותפות לפעולה ולאחריות, על הצורך בוותורי גומלין, וכדומה. יש רק חסרון קטן אחד בכל הדברים היפים האלה: שהם מכוונים בעיקרם ובשלימות התביעה לאחרים, ואלו בשעה שבן-גוריון פונה בתביעה זו לחבריו – הדברים חוורים במקצת, אין בהם ממדת השלימות שבתביעה הקטגורית והם נתונים לשעורים ולהגבלות. כחה של התביעה הלאומית לא הגיע עדיין לידי כך, שתוכל לעמוד בפני התביעה המעמדית, בפני עיקרי אמונה ופרוגרמה של המעמד.

באותה מסבה של העתונאים דרש מר בר-דרורא, עורך “דואר-היום”, שני דברים יסודיים לתקנת יחסינו הפנימיים: תקון חוקתה של כנסת-ישראל, כדי למצוא דרך לשתוף כל חלקי הישוב בועד הלאומי, וסדור יחסי העבודה על יסוד חוקת-עבודה לאומית, כפי שהוחלט בקונגרס בלוצרן. תביעה זו כוללת באמת את הדברים העיקריים, שאי-אפשר בלעדיהם לתקנה יסודית של המצב, למשטר ציוני בישוב ולמשטר של קואליציה אמתית בציונות. התביעה הראשונה – לשתוף כל חלקי הישוב במוסדות הנבחרים של כנסת ישראל – טעונה הגהה יסודית. אם כוונתו של הדורש היא לשנוי חוקתה של כנסת-ישראל ברוח דרישותיה של התאחדות האכרים: כלומר לבטול היסוד הדמוקרטי של בחירות שוות, ודאי שאין הדבר מתקבל על הדעת. העיקר הדמוקרטי הפשוט והגדול של שווי זכויות ושווי חובות לכל אדם מישראל בישוב ובתנועה – הוא יסוד מוסד בבניננו הלאומי, שאין לזוז ממנו בשום פנים. אלא שהמשטר הפרלמנטרי-הדימוקרטי, שהוא הכרח וחובה לנציגות הפוליטית של ההמונים בישוב ובתנועה, מניח מקום ומחייב השלמה בענפי-חיים אחרים על-פי שיטה אחרת לתקון מגרעותיו של משטר זה. כבר בא לידנו לטעון כמה פעמים ליצירת מוסד מרכזי של הישוב והתנועה לעניני הכלכלה – שהם המקור העיקרי לנגודי האינטרסים ולחלוקי דעות ושאיפות, – מוסד שיבנה לא על היסוד של בחירות כלליות-דימוקרטיות אלא על יסודות קורפורטיביים של ביאת-כח החוגים הכלכליים השונים. ענין המועצה הכלכלית העליונה, שאף עליו הוחלט בעיקרו של דבר בלוצרן – עשוי ליתן מקום לחוגים הכלכליים השונים להשפיע בענינים מכריעים אלה בתוך המסגרת הלאומית הכללית ולהביאם מתוך-כך לשותפות הפעולה והאחריות עם שאר חלקי הישוב. ובתנאי אחד, כמובן מאליו: שמוסד זה יהיה בן סמך ופעולה באמת בענינים כלכליים.

ואשר לדרישה השניה – בדבר סדור יחסי העבודה על יסודות לאומיים – הרי היא תנאי קדום הכרחי לקואליציה אמתית בישוב ובתנועה, למשטר של משמעת ישובית, אחריות ציונית וחשבון לאומי בחיינו. מאחורי דרישה זו עומדים חוגים רבים ושונים בישוב, אפשר לומר כל החוגים האזרחיים, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל. ואף-על-פי-כן הענינים יגעים מאד, הקלקלה הגדולה של משחק-הכחות החפשי, כלומר: של התרוצצות אנארכית, מקור פגעים וזעזועים ושנאת אחים ונזקים חמריים ומוסריים לאין קץ, במקומה עומדת, וכל הרזולוציות וההחלטות של הקונגרסים ושל מושבי הועד הפועל אינן אלא נייר לצור על-פי צלוחית. אף המשא-והמתן בלוצרן ואף הועדה המיוחדת ליחסי העבודה מטעם הועד הפועל הציוני, שנבחרה בלוצרן, לא הועילו ויש לחשוש שלא יועילו גם בעתיד לתקנת המצב, משום שהעיקר חסר: הרצון הטוב למצוא את הפתרון הרדיקלי היחיד לשאלה זו, ההודאה בעיקר הפשוט והמסקני של מרות לאומית בעניני העבודה. באי-כח מפלגת הרוב בציונות, אשר עליה עיקר האחריות למשטר-הקואליציה, מנהיגי הפועלים, שאינם נמנעים מן “האפילציה הלאומית” ומן התביעה הלאומית ביחס לעיקר העבודה העברית, נעשים ריאליסטים ואנשי מעשה כשמגיעים לשאלת יחסי העבודה, והם פוסלים את הפרינציפיון הפשוט של מרות לאומית ביחסים אלה, משום ש“אין לנו כח של כפיה ממלכתית” ומשום שה“צד השני” לא יסכים לכך. אין צורך בכח של כפיה ובהסכמה קודמת של הצד השני בנוגע לעיקר התביעה של עבודה עברית, אבל יש ויש צורך בכך בנוגע לתביעת המרות הלאומית ביחסי העבודה. מתעלמים מן הסתירה הבולטת שבדבר, כשם שמתעלמים מאמת המציאות הפשוטה: שלא תהא תקנה ולא ימצא פתרון רצוי לשאלת העבודה העברית, כל עוד לא תפתר שאלת יחסי העבודה; שואלים שאלת תם: היתכן להכריח אותנו על חובות, שהצד השני אינו מודה בהן (כאילו מישהו אומר באמת לכפות על צד אחד חוקה והסכם, שהצד השני יסרב להודות בהם), ונמנעים מתוך כך לפתוח פתח לפתרון רדיקלי של הקשה והמרה שבשאלותינו, נמנעים למלא את החובה הפשוטה, המוטלת קודם-כל על המוסדות המרכזיים שבתנועה ועל מפלגת הרוב שלה – להעמיד את הפרובלימה הלאומית הגדולה על יסודות לאומיים, להתחיל בדבר, לשמש מתוך כך דוגמא ומופת לצד השני ולהוסיף כח מוסרי ללחץ הצבור עליו. אמתלאות קלושות ומלאות סתירות פנימיות אלה, המשמשות כסות עינים לעמדה מעמדית מובהקה, לעמדה הפוסלת את רעיון המרות הלאומית בעניני עבודה, את עיקר בוררות-החובה הלאומית, כמינות בורגנית, כפאשיזם וריאקציה, – מעכבות את הפתרון הרדיקלי והיחיד לשאלות העבודה שלנו, את הפתרון הלאומי, וחוסמות מתוך כך את הדרך למשטר של קואליציה אמתית בציונות, שלכאורה הכל, בלי יוצא מן הכלל, מודים בהכרחיותו בימי מבחן וזעם אלה.

כל הדברים הטובים והנכונים על חובה לאומית, על פטריוטיזם ציוני, על שותפות לגורל ולאחריות, על הכרח הוותורים והשלום – לא יהיו אלא דבוּרים בעלמא, כל עוד לא יוסר מעל דרכנו המכשול העיקרי הזה. כל עוד לא נמצא את הלשון הלאומית המשותפת בעניני העבודה.

“המעשיות” המחוכמת, האומרת לרפא את המחלה הקשה הזאת של יחסי העבודה שלנו בתרופות-אליל, בהסכמים חלקיים וארעיים ביחס לפרטים ממדריגה שניה ושלישית, או בנסיונות משרדיים של “המנגנון”, לא תתן ולא תוסיף לנו כלום, לא תקח לבבות ולא תקרב אותם.

בפתרון הלאומי של שאלת יחסי העבודה – המפתח לפתרון הלאומי הציוני של כל שאר שאלותינו ויחסינו.

(“הארץ”, כ' טבת תרצ"ו)

חבר הנהלת הסוכנות מר גרינבוים עמד בימים האלה ב“הארץ” על הפרובלימה הגדולה של הדכאון הכלכלי, שאנו נתונים בו, או המשבר הכלכלי, שאנו עומדים בפניו. וראויים הדברים, מצד חשיבות עצמם ומצד חשיבות אומרם, שיתנו עליהם את הדעת, יבררו אותם בירור נוסף ויסיקו את מסקנותיהם המעשיות.

יזקף הדבר לזכותו של מר גרינבוים, שלא חשש לקרוא לילד בשמו ולדבר בפה מלא על משבר כלכלי. יש בזה מאומץ הרוח האזרחי. הטעמים, שהניאו עד עכשיו את עסקני הצבור ואת העתונות מהשתמש בשם המפורש הזה, מובנים וחשובים מצד עצמם. היו נמוקים פסיכולוגיים טבעיים לדבר: הלב היה מסרב להודות פתאום בסכנה האורבת לנו ולמפעלנו, אשר שגשוגו העצום בשנים האחרונות מילא אותו חדוה ותקוות מעודדות. היו גם נמוקים פוליטיים, פנימיים וחיצוניים, לדבר: היינו חוששים מפני ההד המוגזם של הדברים בתפוצות הגולה, מפני דרך התגובה העצבנית, ההיסטירית, שאנו מצטיינים בה תמיד; היינו חוששים גם לתוצאות פוליטיות חיצוניות: שמא נתן מתוך-כך אמתלא ופתחון פה להצר עוד יותר את צעדינו, לקצץ עוד יותר בעלית היהודים אל הארץ. ואין כאן, ולא היה כאן בעינינו אף רגע אחד, משהו מנגוד פנימי, מן הסתירה בין הרצון לעליה גדולה ורחבה לבין הכרת הצמצום האובייקטיבי-ההכרחי של אפשרויות העליה בשעה זו. אין אנו מודים בסתירה זו. ולא רק מפני שהכרח אובייקטיבי אחר, גדול ועצום פי כמה וכמה, – ההכרח של אימת-חורבן וסכנת כליה להמוני בית ישראל בתפוצותיהם, מכריע את הכף לצד רצון העליה והמאמצים לשמה, אלא בעיקר מפני שגם בשעה זו של ראשית משבר עדיין מרובות האפשרויות להרחבת מפעלנו בארץ, להשקעות חדשות ולהעסקת ידים עובדות חדשות, וקודם-כל מפני שדוקא העליה היהודית, המביאה אתה הון, מרץ, איניציאטיבה ומאמצי יצירה, היא הדרך, כפי שנמצאנו למדים מן הנסיון, להרבות יצירה כלכלית וכח קליטה בארץ, ואלו הקצוץ בעליה היא הדרך הבטוחה להרבות דכאון, הססנות ושפל כלכלי.

כל הנמוקים האלה היו טבעיים, היו מובנים וחשובים מצד עצמם, ואף-על-פי-כן לא היתה זו מן החכמה, אילו היינו מוסיפים לנהוג טכסיס של שתיקה, אילו היינו עומדים בסירובנו להודות בסכנת המשבר, המתרחש ובא עלינו. שכן סירוב זה היה מביא למעשה לידי סירוב לבקש את הדרכים האפשריות וההכרחיות לתקנת המצב.

מבחינה זו טוב עשה מר י. גרינבוים, ש“תפס את השור בקרניו” ופתח בבירור גלוי של המצב ומצוותיו. אלא שעיקר גדול אחד חסר בבירור זה. ראוי היה לו למר גרינבוים, מאחר שבא לגולל לפנינו את פרשת המשבר, לנתח תחילה את אָפיו ומהותו של משבר זה, לשאול קודם כל את השאלה העיקרית, המכרעת: היש כאן לפנינו משבר הכרחי, שאין מנוס ומפלט ממנו, משבר המותנה בחוקי-הברזל של הכלכלה, משבר של צמצום הכרחי לאחר הרחבה מוגזמת ובלתי טבעית, לאחר הרחבת הייצור הכלכלי שלא לפי מדת הצרכים והאפשרויות של השוק – או שמא גרמו למשבר סבות ותקלות מקריות, שאין עמהן הכרח אובייקטיבי ושבטוּלן בידי אדם? אילו היה מר גרינבוים מקדים ושואל שאלות מעין אלה, היה ודאי בא לידי מסקנות, העשויות להרגיע את דעת הקהל, להרחיק את החששות הקשים ביותר ואת התקלות הפסיכולוגיות, שיש בעצם הדבורים על משבר. אנאליזה מדוקדקת של המצב הכלכלי בארץ היתה מוכיחה, קודם כל, כי הכח הדינאמי העיקרי להתקדמותה הכלכלית של הארץ: העליה היהודית, המביאה אתה הון, איניציאטיבה, כח יצירה כלכלית ואפשרויות מורחבות של שוק פנימי ליצירה זו – לא ירד ולא נחלש מצד עצמו, ואדרבה, אותם הגורמים, המעמידים את הכרח-הברזל של עלית המונים לארץ-ישראל, – המצוקה האיומה בתפוצות ישראל, מלחמת-הכליה שנגזרה עלינו בארצות ההמונים היהודים – הולכים וגוברים. ועדיין לא נדלו הרזרבות העצומות להרחבה כלכלית פנימית של הישוב; עדיין אנו מוציאים שנה-שנה מיליונים ממש למצרכים של חקלאות ותעשיה מתוצרת חוץ או מתוצרת זרה, ואין אנו טורחים לגייס את הרזרבות האלה להרחבת הייצור שלנו בענפי הכלכלה השונים, להגדיל ולהפעיל את האפשרויות הפוטנציאליות העצומות להשקעות חדשות ולהעסקת ידים עובדות חדשות. כשנעיין היטב בתופעות חיינו הכלכליים ובגורמיהן נמצא, כי הירידה הכלכלית, שאנו נתונים בה, באה בעיקר מפני חטאים ושגיאות שלנו, של בנין המשק העברי בארץ, ומפני חטאים וחוסר רצון טוב מצד ממשלת הארץ. ואין כאן המקום להאריך בזה.

מר גרינבוים לא עמד על הפרובלימה העיקרית הזאת של אופי המשבר, לא טרח להסביר את מהותו ולהסיק את מסקנותיו. הוא עומד רק על צד אחד, או על סימפטום אחד, של המשבר – על חוסר עבודה לפועלים, שהולך ומתרבה בארץ, והוא רואה בעצם תקנה אפשרית אחת פשוטה למצב: כבוּש העבודה שבידי המשק העברי בכלל ובפרדסנות העברית בפרט לרשותו של הפועל העברי, או אפילו פחות מזה: הרחבה ניכרת של העבודה העברית בפרדסנות. אין צורך לומר, ששאלה זו של העבודה העברית בענף מטעי ההדר היא שאלה גדולה וחשובה עד מאד לתקנת המצב בעבודה. אלא שמר גרינבוים לא הראה לנו את הדרך לפתרונה מתוך גישתו הפשטנית ביותר לדבר, שאינה על-כל-פנים במקומה במסבות השעה הזאת. המצב ברור מאד ופשוט מאד בעיני מר גרינבוים: מספר קטן של בעלי פרדסים שליט באפשרויות עבודה עצומות; בידם להכניס בקלות לעבודה עוד חמשת אלפים פועלים יהודים ולחסל מתוך כך את חוסר-העבודה; אלא שהם מתנכרים לחובתם, לטובת הכלל, לצרכי הגולה הרעבה לעליה, לדעת הקהל, לדרישות העם, – “וכמעט שאין עצה ואין תחבולה נגד בעלי אפשרויות-עבודה אלה”.

ומה תקנתנו? אנו זקוקים לפעולה “גדולה ומקפת”. ומהי פעולה גדולה ומקפת זו? הדברים כלליים ביותר וסתומים במקצת: “לא עזרה לפועלים אלא חזוּק מפעלי העבודה שלא יחלשו ויצירת אפשרויות עבודה חדשות”. הכוונה היא ליצירת אפשרויות-עבודה חדשות על-ידי ההון הלאומי. “אם התערבותנו תביא לידי התוצאות החיוביות הראשונות, אפשר להניח, שההון הפרטי, המחכה עד יעבור זעם, ישוב ויכנס גם הוא לתוך מפעלי החיים האקונומיים”. כללו של דבר: “אנו צריכים להכריז גיוס ומלחמה לשם חיסולו של חוסר-עבודה. בשנות המשבר הקודם גייסנו הון עצום לשם מתן סיוע, הפעם עלינו לגייס הון לא פחות עצום לשם הרחקת סכנת הסיוע. ואת הדבר הזה נוכל להשיג על-ידי אינטרוונציה מעמיקה ומקפת בכל שדות פעולותינו האקונומיות”.

וזהו בעצם הכל.

ושוב, אין אנו צריכים לומר, שאף אנו רואים תפקידים גדולים, תפקידים מכריעים, להון הלאומי לתקנת המצב הרעוע ולבנין הארץ בכלל. אלא שלשם כך יש צורך בשותפות הפעולה של ההון הלאומי עם ההון הפרטי. ההון הלאומי לא ייעשה כח מניע בעל משקל והשפעה מכרעת בחיינו הכלכליים, אם לא ימצא את הדרך לעבודה שיטתית משותפת עם ההון הפרטי, עם החוגים הכלכליים השונים שבישוב. ונראה לי, שגישתו הפשטנית ביותר של מר גרינבוים לפרובלימות של העבודה וחוסר-העבודה – ומר גרינבוים הוא לא סתם פובליציסטן אלא הוא האיש האחראי לפעולה ולפוליטיקה של ההנהלה הציונית בעניני העבודה – עשויה לחסום דרך זו של שותפות הפעולה והאחריות בפני חוגים כלכליים מסוימים.

מר גרינבוים רואה את המצב הרע בעבודה במושבות המטעים, כאילו אינו אלא פרי הרצון הרע והכפירה בחובות לאומיות וישוביות מצד הפרדסנים לבד. עמדה זו אינה נכונה, משום שאין בה האמת המלאה, ועל-כל-פנים אין בה תועלת מעשית בשעה זו. מאמציהם של נשיא ההסתדרות הציונית, של ההנהלה הציונית ושל מר גרינבוים עצמו בשעה זו של תקלות וסכנות פוליטיות וכלכליות להביא את החוגים השונים בישוב לידי שתוף עבודה ואחריות – לא יהיו נשכרים על-ידי אותה אמת של מר גרינבוים, הנוטה לצד אחד ומתעלמת מן הצדדים האחרים, והעשויה לעורר, בצדק או שלא בצדק, אצל הנפגעים ממדת הדין החמורה רגשי מרירות ועלבון, כאילו אומרים להתאנות להם ולהטיל עליהם אחריות לתקלות ולפגעים, שאין בטוּלם בידם.

אין זה מעניננו ללמד זכות על פרדסנים המתנכרים לעיקר העבודה העברית. אבל לא תהא זו מן החכמה המעשית, אם נתעלם מן הקשיים והמכשולים השונים, כלכליים ופסיכולוגיים, המכבידים את השלטת העבודה העברית בחקלאות ושאחריותם על כולנו, לא על נותני-העבודה בלבד. המכשולים החמריים היו קיימים ועומדים גם בימי השפע לפרדסנות העברית, כל-שכן שאי-אפשר להתעלם מהם עכשיו, בימי המבחן והפגעים הרעים לענף ההדרים; והרי בהזדמנויות אחרות ידע מר גרינבוים בעצמו לעמוד על המכשולים האובייקטיביים האלה ולבקש להם תקנה בדרך הפעולה הלאומית השיטתית. והרי זה טעמן ומשמעותן של ההחלטות השונות, של הקונגרסים ושל הועד הפועל הציוני, בדבר פעולת-סיוע-ועדוד שיטתית מטעם ההסתדרות הציונית להשרשת העבודה העברית בחקלאות. כל הפעולות והמפעלים שעלו במחשבה: מפעלי שכּוּן, מטבחים ציבוריים, עזרה למשקי עזר לפועלים החקלאיים מצד זה, ועזרה של אשראי בתנאים נוחים לאכרים ולפרדסנים, הנאמנים לעבודה העברית, מצד אחר – אין תעודתם אלא להקל לפועל החקלאי את תנאי-קיומו הקשים – הקשים מסבות אובייקטיביות, שלא ב“אשמתו” של נותן העבודה אלא מפני האפשרויות המצומצמות של המשק, מפני התנאים של עבודה עונתית, וכדומה –, לסייע לו להתערות בכפר, למצוא כאן את עתידו, את לחמו ולחם ביתו, ולוא יהא בצמצום אבל בבטחון. ההון הלאומי התחיל עושה דבר-מה בשנים האחרונות בשטח זה. אבל מי כמר גרינבוים יודע, עד כמה ההתחלות הקטנות האלה רחוקות מליתן ספוק לצרכים הרבים והדחופים, עד כמה אנו רחוקים עוד מלגייס בדרך זו רזרבות ואפשרויות חשובות של עבודה, שהולכות לאבוד מחוסר עזרה ופעולה לאומית. במושבות-השרון, הנאמנות לעבודה העברית, גדולה הצווחה: פרדסנים רבים הולכים ונחנקים מפני המצוקה שהשתררה עכשיו בענף ההדרים, עבודות הכרחיות רבות מוזנחות, מחוסר כסף ואשראי, להפסדם הגדול של בעלי הפרדסים ושל הפועלים, המבקשים עבודה ואיננה, גם יחד; הפרדסנים מחכים בכליון עינים לבנק החקלאי הלאומי מטעם הסוכנות היהודית, – כלומר לעזרה באשראי מטעם ההון הלאומי לאכרים ולפרדסנים, הנאמנים לעבודה העברית – ואיננה. מר גרינבוים יודע כמונו כולנו, שהאחריות הבלתי אמצעית לעובדא המעציבה של ההפחתה היחסית הגדולה בשנים האחרונות במספר הפועלים העברים בחקלאות היא לא על האכרים והפרדסנים בלבד אלא במדה מרובה גם על הפועלים עצמם, שלא עמדו בנסיון של ימי השפע והעדיפו – כמוהם כאנשי “המעמד הבינוני” – את הפרנסה הקלה והנוחה בעיר על הפרנסה הקשה והזעומה בכפר. את פירותיה המרים של אותה תנועת הבריחה מן הכפר אנו טועמים עכשיו, בימי המצוקה והשפל בשוק-העבודה: לא דבר קל הוא לשוב ולכבוש את העמדות שהופקרו – עכשיו בימי השפל והירידה לענף הפרדסנות בכלל! ואף-על-פי-כן אין אנו דנים עם העוזבים את המערכה, אין אנו מתווכחים עם הטבע הטבוע באדם, עם נטיתו לילך אחרי קו ההתנגדות הפחותה ביותר, עם ה“חוקים” הכלכליים הנוהגים בעולם. רק ביחס לנותני-העבודה אנו נוטים לתפוס עמדה של צווי לאומי מוחלט, של דרישה פרינציפיונית טהורה. עמדה זו היא ודאי נאה וסימפתית מבחינת השלימות ומצוי המדות, אבל אין בה מן התועלת המעשית בשעה שבאים לבקש תקנה למצב הגרוע, בשעה שחותרים להקים “משטר ציוני” בישוב, משטר של שתוף הפעולה והאחריות של כל חלקי הישוב לשם התפקידים הגדולים של שעה מרה זו. כשאני בא לנהל משא-ומתן של שלום והסכם – אסור לי להופיע עם זה כקטיגור זועם.

מר גרינבוים אינו מחשיב ביותר, כנראה, את הגורמים הפסיכולוגיים, ועל-כן אינו עומד גם על הגורמים ממין זה, שהביאו לקלקלות הגדולות בעניני העבודה ואינו מבקש תקנה להם.

ד"ר ווייצמן אמר בישיבת הועד הלאומי, שנתקיימה לפני ימים מעטים: העבודה העברית בחקלאות יותר משהיא פרובלימה כלכלית היא פרובלימה פסיכולוגית. והדין עמו. שאלת העבודה העברית היא במדה מרובה מאד שאלה של יחסים, של יחסים אישיים-אנושיים, של יחסי תרבות וכבוד בין הצדדים, של יחסי זהירות ואחריות למשק, לאפשרויותיו ולעתידו. ובנידון זה ודאי אי-אפשר לנקות את צבור-הפועלים, או חלק ממנו, מאשמה. עדיין הללו רחוקים מיחסים כאלה. אף טענות האכרים בדבר פריון-עבודה בלתי מספיק יש להן על מה לסמוך, כפי שנמצאנו למדים גם מהודאתם של מנהיגי פועלים (שנאמרת אמנם בשפה רפה ובעקיפין). אין זה דבר שבמקרה, שפריון העבודה של הפועל העברי עולה ויורד, הכל לפי טיב המושבה; הוא עולה במושבות, השטופות בחטא העבודה הזרה, ויורד במושבות העבודה העברית הטהורה…

לא תהא תקנה לעיקר העבודה העברית במושבה, כל עוד לא תמצא תקנה ליחסי העבודה, ואין סדור יחסי העבודה אלא סדור לאומי, סדור על יסודות לאומיים, על הבסיס של מרוּת לאומית. מר גרינבוים מבטל דרך אגב את עצם השאיפה לכך; הוא לועג ל“אנשים הטובים, המדברים על מרות לאומית בעניני עבודה, ע”ד הטלתה על נותני-עבודה ועל מקבליה, כשאין אפשרות להטילה על קומץ פרדסנים בשאלה שאין בה בעצם חלוקי-דעות כלל". מר גרינבוים מרחיק לפי זה ללכת מעסקני הפועלים המובהקים, שהללו מתיחסים בספקנות ובקרירות למרות הלאומית ביחסי העבודה, בדרישותיה המסקניות (אם כי אין הם כופרים לכאורה בעיקרה), וטוענים למרוּת לאומית בנוגע לעצם העבודה העברית במשק העברי, ואלו מר גרינבוים כופר בעיקר המרות הלאומית בעניני העבודה, והוא מתיאש גם מעיקר העבודה העברית במשק העברי ומן התועלת שבאפילציה הלאומית בענין זה.

אין אנו מסכימים להשקפתו הפסימיסטית של מר גרינבוים בענין זה (כשם שאין אנו יכולים לצערנו להסכים, מצד אחר, לדעתו האופטימיסטית, שבידנו לחסל את חוסר-העבודה בלי עזרתם של כל החוגים הכלכליים שבישוב, לרבות צבור האכרים, על-ידי גיוס הון לאומי עצום). אין אנו מתיאשים מן העבודה העברית, ואפילו מן העבודה העברית המלאה, במושבות המטעים. ודאי יש בין הפרדסנים מתנכרים וכופרים בכל חובה לאומית, שאין להם תקנה עולמית ושאינם ראויים, אם לדבר בלשונו של משה סמילנסקי, שהארץ תשא אותם. אבל אין אנו גורסים את ההנחה הפשטנית, שכל צבור הפרדסנים, או רובו, הם מלאכי חבלה ממש, כשם שאין אנו גורסים את ההנחה המהופכת, שכל צבור הפועלים, או רובו, הם מלאכי השרת. יש גם בקרב הצבור הזה של פרדסנים, כמו בכל צבור אחר בישוב, אנשים בעלי מצפון ציוני, וגם את “ההון הלאומי” הזה אנו חייבים לגייס לשם פתרון שאלת העבודה העברית ותקנת המצב בישוב. חטאיו הגדולים של צבור זה בענין העבודה העברית הם במדה מרובה חטאים שלנו, חטאים של הזנחה ושל יחסים, של הזנחת חובת העזרה הכלכלית והעדוד המוסרי להשלטת העבודה העברית, מצד התנועה ומנהיגיה, מצד הצבור כולו, וחטאים של יחסים בלתי מחוכמים, אם לדבר בלשון נקיה, מצד צבור הפועלים ומנהיגיו.

ועיקר החטא של יחסים – הוא בזלזול בהסדר הלאומי של היחסים האלה, בכפירה – הגמורה ושאינה גמורה, המפורשת והחשאית – בעיקר המרות הלאומית בעניני העבודה.

לא מהיום ולמחר יסכים צבור האכרים והפרדסנים לעיקר זה לכל מסקנותיו. אבל לא נוסיף תוקף והשפעה לדרישה הפרינציפיונית, אם אנשים אחראים כגרינבוים ומנהיגי מפלגת הרוב בציונות יתיאשו ממנה, יזלזלו בה, להלכה או למעשה, או יודו במקצת ויכפרו במקצת. תקפה ויפוי-כחה של הדרישה הלאומית יהיו תלויים קודם כל בדוגמא החיובית של המנהיגים והמפלגות, נושאי משטר “הקואליציה”, אשר עליהם האחריות למצב הענינים בציונות.

ואולי ראוי לציין: מר גרינבוים המתיחס בלעג לדרישת המרוּת הלאומית בעניני העבודה, אינו מביע בדבר זה את דעת המפלגה, אשר עליה הוא נמנה. באותו גליון “הארץ”, שבו באו דבריו האירוניים על “האנשים הטובים, המדברים על מרות לאומית בעניני עבודה”, נתפרסמה החלטתה של ועידת התאחדות הציונים הכלליים בארץ-ישראל בענין יחסי-העבודה בישוב. ההחלטה מסתמכת על דרישות צירי ההתאחדות מארץ-ישראל בקונגרס בלוצרן ואומרת: “היא – הועידה הארצית – מטילה על באי-כח ההתאחדות בועדת העבודה של הועד הפועל, בועד הפועל עצמו ובאכסקוטיבה – לעמוד על דרישות ההתאחדות בדבר יצירת חוקת עבודה כללית של הישוב, שעיקריה יהיו – הדאגה לצרכי הפועל ולצרכי המשק גם יחד, הגנה על העובד ברוחה של פוליטיקה סוציאלית פרוגרסיבית, שמירת יחסים הוגנים בין הצדדים, פריון עבודה נאות ומניעת סכסוכים וזעזועים במשק”. ולהלן מונה ההחלטה, כ“צעדים ראשונים לסדור יחסי העבודה על יסודות של מרות לאומית”, את הסעיפים האלה: “חוזים קולקטיביים בין נותני העבודה וארגוניהם ובין הארגונים המקצועיים של הפועלים, עיקר בוררות החובה כחלק אורגני ויסודי לכל חוזה קולקטיבי, לשכות עבודה משותפות ומוסדות קבועים לתווך ולבוררות בהשתתפות באי-כח המוסדות הלאומיים בלשכות ובמוסדות התווך והבוררות כצד שלישי מכריע”.

החלטה זו נתקבלה בועידה הארצית של התאחדות הציונים הכלליים בארץ-ישראל פה אחד; כל הועידה כולה הצטרפה לעמדתם של “האנשים הטובים, המדברים על מרות לאומית בעניני עבודה”; כל הועידה כולה מצאה, כי ענין יחסי העבודה בישוב, כענין העבודה העברית עצמה, הוא ענין לאומי כללי, ואחריותו על כל הצבור כולו ועל מוסדותיו המרכזיים; כי אין להניח את הסדר יחסי העבודה ל“משחק-הכחות החפשי”, אין להניח, שהצדדים “המעונינים”, או הצד התקיף משניהם, יהיה מי שיהיה, הפועל או נותן-העבודה, יכריע בסכסוכי עבודה.. .

אנו מקוים, שעמדה זו, ולא עמדתו הספקנית-האירונית של מר גרינבוים, תנצח בתנועה ובישוב ותסייע להרחיב ולהשליט את העבודה העברית בכל ענפי המשק העברי, לחסל את חוסר-העבודה ולהצעידנו קדימה לקראת חסול השפל והמשבר הכלכלי כולו.

(“הארץ”, ט“ז שבט תרצ”ו).

א.

הועידות השנתיות של התאחדות האכרים כבר קבעו לעצמן מקום מיוחד ואופי מיוחד בתוך כנוסינו הצבוריים והמפלגתיים השונים. הסגולה המיוחדת, המציינת את הועידות האלה, היא – רוח המעשיות בבירור הענינים, העניניות הנמנעת מרוב דברים, מוכוחים יתירים, משפת-יתר ומטמפרמנט-יתר, המציינים כל-כך את ועידותינו הפוליטיות השונות.

ולא שאין חלוקי דעות ונגודי טמפרמנט בתוך צבור האכרים, חברי ההתאחדות. גם כאן, כמו בכל צבור אחר, אתה מוצא את ההבדלים הטבעיים שבין זקנה ובחרות, שבין קיצונים למתונים, בין רדיקלים לאופורטוניסטים. אתה מוצא כאן, קודם כל, חלוקי-דעות והבדלי נטיות בשאלות פוליטיות, בענינים לאומיים כלליים, ואפילו נגודי אינטרסים במדת-מה.

ואף היקף הענינים, העומדים לדיון ולבירור בועידות האלה אינו קטן ואינו מצומצם כלל וכלל. די להעיף עין על הדו"ח, שהכין מרכז ההתאחדות לועידה, שתפתח הערב, בשביל לראות, כמה מרובות, מגוונות וחשובות הפרובלימות המשקיות, הארגוניות והפוליטיות, שהתאחדות האכרים נתקלת בהן ומטפלת בהן, עד כמה הן מתרבות ומסתבכות משנה לשנה.

ואף ערכם הישובי הכללי של הענינים האלה ודאי אינו קל. אך סמיות-עין או שטחיות קלת-דעת או מדת המפלגתיות המקלקלת את השורה יכולה להתעלם מערכו וממשקלו הגדול של צבור האכרים בחיינו הכלכליים, בבנין הארץ, בהקלטת עליה המונית. חשיבותן של העמדות הכלכליות, הבאות בכחו ובכח כחו של צבור האכרים היא לא רק בכמוּתן אלא גם בהתמדתן וביציבותן, בערכן להבראה יסודית של המבנה הכלכלי אשר להמוני העולים.

והפעם נתוספו לועידת האכרים עוד כמה ענינים חשובים לדון בהם; קודם כל מתיחדת חשיבות יתירה לפרובלימה של עלית עובדים לצרכי הישוב החקלאי על-פי הזמנתו, או בחירתו, של צבור האכרים. הנסיון שעשתה התאחדות האכרים השנה בענין זה יש לו חשיבות רבה גם בתורת נסיון חדש להקלטת עולים מסוג חדש בחקלאות, גם מפאת תוצאותיו האפשריות בענין היחסים שבין פועלים לנותני-עבודה.

ואם אחרי כל אלה נקבעו לועידה רק שלש ישיבות במשך יום ולילה אחד – הרי זה סימן טוב למעשיותו של צבור האכרים, הראויה לשמש דוגמא ומופת לשאר החוגים, הסיעות והמפלגות שבישוב.

אבל עם כל החשיבות הכלכלית הגדולה, שיש לו לצבור האכרים בישוב ובבנין הארץ, עם כל הסגולות הטובות, שאנו מוצאים בועידותיו השנתיות, לא תהא חשיבות לאומית-ישובית יתירה לועידה זו, וערכה לא יעלה על ערך אספה כללית של חברת מניות רגילה, אם לא ימצא לה, להתאחדות האכרים, אומץ-הרוח לצאת סוף-סוף מן העוגה הצרה, שעגה לה לעצמה בחיי הישוב והתנועה הציונית. ראוי לה לועידת האכרים, המתכנסת הפעם בשעה חמורה, שעת חששות ודאגות לסכנות פוליטיות וכלכליות אפשריות, שתתן את דעתה על דברי האזהרה והתוכחה מאהבה, שהשמיע נשיא ההסתדרות הציונית בנאומו שלשום במסבת התאחדות הציונים הכלליים, – על דבריו הנמרצים של ד“ר ווייצמן על “משטר החיים הציוניים, אשר עליהם מבוסס הבית הלאומי”. “רואה אני”, אמר ד”ר ווייצמן, “בכפר חוג שיצר ושיוצר ושעליו מוטל למלא תפקיד ישובי חשוב מאד, והוא כאילו עומד מן הצד, וכולנו יודעים ומבינים, שאין לו לחוג זה הזכות לעמוד ברגל אחת מבפנים וברגל השניה מבחוץ”. “כולנו” – חוץ מן החוג הזה עצמו, לצערנו הגדול ולאסונו של הישוב כולו. ד"ר ווייצמן דרש, שגם החוג הזה, צבור האכרים, “יתאחד עם שאר החוגים במשטר הציוני האחד”. התשמע דרישתו זו של המנהיג, אשר אין כמוהו בעל הרגשה אינטואיטיבית בצרכיה ההכרחיים של השעה?

ודאי: אין להתעלם מן העובדא, שיש תביעות מסוימות לצבור האכרים מאת התנועה ומאת הארגון הלאומי של הישוב; ואין לזלזל בדרישות אלה, אין לפסול את כולן מתוך התנגדות אפריורית, אבל אי-אפשר לו לצבור האכרים להתבצר בעמדתו השלילית כלפי המוסדות הלאומיים המרכזיים. הקונגרס בלוצרן פתח פתח, ולוא יהא פתח קטן, ליחסים הוגנים בתוך התנועה וההסתדרות, ליחסי שלום ותרבות בין החוגים השונים והסיעות השונות, לעבודה משותפת ולאחריות משותפת לשם המטרה הלאומית העליונה. ואי-אפשר לו לצבור האכרים לעמוד גם היום בבדידותו, בהתנכרותו לתנועה ולמוסדותיה המוסמכים.

שתי החלטות חשובות, שנקבעו בלוצרן מבחינה פרינציפיונית ועדיין לא יצאו לכלל מעשה, יש בהן כדי לסייע לצבור האכרים למצוא את הלשון המשותפת עם הישוב כולו, עם התנועה כולה. ההחלטות האלה נוגעות ליצירת המועצה הכלכלית העליונה על-יד המוסדות המרכזיים ולקביעת יחסי-עבודה מסודרים על יסודות לאומיים.

אין לו לצבור האכרים אלא לדרוש את קיומן המלא והדחוף של החלטות אלה; אין לו אלא להצטרף לאותם החוגים הרחבים בתנועה, הרואים בשני הענינים האלה הכרח ציוני חיוני, דרך לשתוף הפעולה והאחריות של כל הכחות הקונסטרוקטיביים שבתנועה ובישוב.

אי-אפשר שועידה זו לא תזיז סוף-סוף את צבור האכרים מעמדתו השלילית, שתקלותיה גדולות לישוב כולו ואף לצבור האכרים עצמו.

(“הארץ”, י“ד כסלו תרצ”ו).

ב.

ההרגישו צירי ועידת האכרים ואורחיה המרובים אמש, בשעת נאומו של נשיא ההסתדרות הציונית, וביתר דיוק: בשעת דו-השיח הדרמתי בין מנהיג התנועה ובין מנהיגה של התאחדות האכרים, בחשיבות הרגע והמעמד?

ד“ר ווייצמן, המנהיג המחונן, היודע תמיד לתפוס את העיקר ולכוון אליו את כל מרצו וכשרון-פעולתו, עשה אתמול מאמץ היוצא מגדר הרגיל, לקרב את הלבבות בישוב ובתנועה, להכניס את צבור האכרים לפעולה משותפת עם שאר חלקי הצבור בציונות ובכנסת ישראל, ולהסיר מעלינו מתוך כך את צרת הפירוד וההתפוררות. ד”ר ווייצמן בא לשם כך לועידת האכרים, בקש מגע-מישרין עם הצבור הזה ופנה אליו בדברים פשוטים ונלבבים, להעמידו על חובת-השעה הגדולה, חובת האחדות הלאומית-הממלכתית, חובת העבודה המשותפת לשם התכלית המשותפת. מנהיגה של התנועה הציונית לא שעה לעסקי פרסטיג’ה וכבוד, לא חשש, שמא יאמרו השטחיים והעזים שבצבור זה: ראה ד“ר ווייצמן, שפורענות מתרגשת ובאה, ולפיכך בא אלינו לבקש את עזרתנו. בדברים ברורים ופשוטים, בהתגלות לב גמורה, כמדת הכנות ההירואית שלו, דבר ד”ר ווייצמן אל ועידת האכרים, דבר על צרות ופגעים, פוליטיים וכלכליים, אפשריים, ובקש את עצתה ועזרתה, בקש מאתה, שתתן את ידה לנסיון למצוא דרך משותפת בישוב, שתבחר בועדה מיוחדת לשם משא-ומתן עם המוסדות המרכזיים ועם “הצד האחר” לשם דרך שלום והסכם.

ד"ר ווייצמן עשה את חובתו כמנהיג, אשר עליו האחריות והדאגה למצב. הוא עשה את שלו. היעשה גם צבור האכרים את שלו?

עם כל עמדתו השלילית של מנהיג האכרים להצעתו של נשיא ההסתדרות הציונית לא תעלה על הדעת כלל, שדבריו המדודים, הגלויים והנלבבים של ד“ר ווייצמן יצאו לבטלה. גם מר משה סמילנסקי דבר בהתגלות-לב; הוא דבר על חבתו האישית למנהיג, על הערצתו לקו הפוליטי שלו ועל – התנגדותו הגמורה לקו “הפנימי” שלו. הוא הסביר את הטעמים הידועים – שהשמיע גם בנאומו בפתיחת הועידה –, המביאים אותו ואת חבריו להתנגד לשותפות-עבודה עם המוסדות הלאומיים המרכזיים, קבל על נטיות הפירוד וההתבדלות של “הצד האחר”, – על החנוך המובדל, על הספורט המובדל, האמנות המובדלת, המביאים לפירוד לבבות, והבטיח, שצבור האכרים יענה בכל לבו לדרישת האחדות ולכוד הכחות, בו ברגע שתבוא דרישת-אמת לכך. ובינתים היה תוכן תשובתו של מנהיג האכרים: “לא ירד בני עמכם”. ואף-על-פי-כן, עם כל הרושם הקשה והמסקנא המדאיגה מדבריו של מר סמילנסקי, היתה הרגשה, שדבר-מה זז מכל-מקום, שמאמציו הנאים והנאמנים של ד”ר ווייצמן לא יצאו לבטלה.

נחטא אל האמת, אם נזלזל בכל טענותיו של סמילנסקי. נטיות הסיפאראטיזם המעמדי מצד שמאל, המוצאות את ביטויין בחנוך מעמדי, בספורט “פועלי”, בתיאטרון פרוליטרי וכדומה, הן ודאי צרה ותקלה לאומית גדולה. אבל דרך המלחמה הממשית בסיפאראטיזם שמאלי אינה בהתבדלות ימנית. אם מר סמילנסקי מוצא לקויים בשיטת הדמוקרטיוּת – הדין עמו, אבל אם הוא טוען לבטולה של שיטה זו בעולמנו, הרי הוא אומר “לשפוך את הילד עם מי-הרחצה”. אין לנו ואי-אפשר שתהא לנו בדרך כלל שיטה אחרת לסדור ענינינו הפנימיים חוץ מן השיטה הדמוקרטית, השיטה העומדת על העיקר הגדול של זכויות שוות וחובות שוות לכל אישי הכלל. תנועה העומדת על הרצון הלאומי – אי-אפשר לה בלי היסוד הדמוקרטי.

וכנגד זה יש ויש מקום לתקון לקוייה של השיטה בדרך ההסכם והרצון הטוב.

מר סמילנסקי מבחין ומבדיל בין הענינים הפוליטיים-החיצוניים, שהם לדעתו ענינה המיוחד של ההנהלה הציונית, באת-כח העם כולו, ואחריותם עליה לבד, ובין הענינים הכלכליים, אשר בנוגע אליהם הוא תובע את זכות ההגדרה העצמית לישוב, על יסוד אינטרסים ממשיים-מציאותיים, ולאו דוקא על-פי העיקרים הדמוקרטיים. ונראה לנו, שכאן אפשר למצוא, מתוך רצון טוב וכונה טהורה, פתח לתקנת המצב. בדברינו לקראת ועידת האכרים כבר נגענו בשתי החלטות חשובות של הקונגרס הציוני בלוצרן, שיש בהן כדי לפתוח פתח ליחסים הוגנים בתוך התנועה והישוב, ליחסי שלום ותרבות ועבודה משותפת בין החוגים השונים והסיעות השונות. אלה הן ההחלטות הנוגעות ליצירת המועצה הכלכלית העליונה על-ידי המוסדות המרכזיים ולקביעת יחסי-עבודה מסודרים על יסודות לאומיים.

מועצה כלכלית עליונה מוסמכת היא צורך חיוני הכרחי לישוב ולמפעל הציוני. מועצה כזו, שתעמוד לא על יסוד בחירות דמוקרטיות אלא על עיקר הרפרזנטציה הקורפורטיבית של חוגים כלכליים שונים: חקלאים, בעלי תעשיה, בעלי מלאכה, פועלים, וכדומה, עשויה למלא את לקוייהם של המוסדות הפוליטיים-הפרלמנטריים וליתן לצבור האכרים את האפשרות לתפוס את המקום הראוי לו ואת ההשפעה הראויה לו בסדור הענינים הכלכליים בארץ. ואין צורך להטעים, שהסדר יחסי העבודה על יסודות לאומיים, על יסוד העיקר של מרות לאומית בעניני העבודה, על יסוד חוקת-עבודה כללית של הישוב, שתקבע מתוך הסכמת כל הצדדים, עשויה להפיג בהרבה את מרירותן של מלחמת-המעמדות וההתבדלות המעמדית בעולמנו.

יענה נא צבור האכרים לדרישתו של נשיא ההסתדרות הציונית וידרוש עם זה כתנאי קודם הכרחי את קיומן המלא והדחוף של החלטות לוצרן, את יצירת המועצה הכלכלית ואת הסדר יחסי העבודה על יסודות לאומיים. חוגים רחבים שבתנועה ובישוב יתמכו בכל לבם ובכל כח השפעתם בדרישות האלה, וצבור האכרים לא יהא בודד כל-כך בחיינו הפוליטיים והצבוריים, כפי שנראה לו לכאורה.

(“הארץ”, ט“ז כסלו תרצ”ו).

ג.

ועידת התאחדות האכרים התקיימה הפעם ברוב עם ותכונה והצטיינה בהיקף ובהינף של הענינים. הישוב בארץ, לרוב פלגותיו ומפלגותיו, ואולי גם רבים במחנה הציוני בתפוצות הגולה, ליוו את כנוסה ועבודתה בענין רב, ומהלך הועידה הצדיק בדרך כלל התענינות מיוחדת זו: הועידה העידה על “שנוי-ערכין”, שבא בתוך חלק גדול של צבור האכרים בנוגע לענינים גדולים של הישוב והציונות, על עירנות רבה לשאלות היסוד והשעה של הציונות, על שנויים יסודיים ביחסים למוסדות המוסמכים העליונים של התנועה ושל הישוב המאורגן. לקח השעה הטרופה לא יצא לבטלה. הזעזועים העמוקים במציאותנו הפוליטית והכלכלית, שבאו עלינו בשנות ראינו רעה אלה ושמצאו את תיאורן הנאמן ואת נתוחן האכזרי בהרצאתו של משה סמילנסקי, עוררו לבבות שאננים ופקחו את עיניהם לראות את תהום הסכנה ואת תקנתה האפשרית היחידה: התלכדות הכחות לשם הגנה והצלה. פורענויותיה הגדולות של השעה הביאו את צבור האכרים להכרת הצורך החיוני-הכרחי הכפול: להתגבר מצד אחד על חלוקי-דעות ופרוד לבבות בפנים המחנה ולגבש את כחו המאוחד לשם מאמצים משותפים, שהשעה מצריכתם, ולחתור מצד אחר לשיתוף הפעולה והאחריות של החלקים והזרמים השונים שבישוב ובציונות. אחוד שתי פלגות האכרים, התאחדות האכרים והסתדרות החקלאים הלאומיים, למחנה אחד, שנתקיים בימים האלה ושמצא את בטויו הארגוני הראשון בועידה זו, מצד אחד, והפסיעות הראשונות לשתוף פעולה ממשי עם המוסדות המרכזיים של הציונות ושל כנסת ישראל, שהתחילו עם משלחת האכרים לקונגרס העשרים בציריך מצד אחר, – אלה הם גלוייו הממשיים של אותו צורך חיוני כפול למעמד האכרים, לישוב ולציונות כולה. בועידה זו של התאחדות האכרים נתגלתה שוב, בפעם הראשונה לאחר שנים רבות של הזנחה והתעלמות, הכרת-יסוד אחת שאי-אפשר בלעדיה לתקומת עם ישראל ולבנין מולדתו, – הכרת ה“הרמוניה של האינטרסים” הלאומיים, הקיימת בהכרח ובפקודת הגורל והמצוה לנו את דרכנו בתוך כל התפלגויותינו למעמדות ולמפלגות, בתוך כל נגודי האינטרסים וחלוקי-הדעות ולמעלה מהם.

סימן טוב הוא לעירנותו הציונית של צבור האכרים בימי מבחן אלה, כי אותה השאלה החמורה בדבר גורלנו הפוליטי לעתיד, – שאלה שלכאורה אין לה קשר ושייכות לעניניה המקצועיים של התאחדות האכרים – עוררה את הלבבות והסעירה את הרוחות בועידה זו, אשר תפקידיה הממשיים, החשובים והמכריעים בגורלו האישי של האכר והפרדסן מהיום ולמחר, היו מרובים כל-כך. שאלה גדולה היא אמנם, אם היה טעם וצורך לדון בשאלה גדולה זו בועידת האכרים דוקא, אם ועידה של התאחדות מקצועית, המצווה לשקוד על לכוד הכחות ועל אחדות הפעולה לשם צרכים מסוימים-מוגבלים, היא הבמה הנאותה לדון בשאלה פוליטית, העשויה לפלג את המחנה ולהתיש את כחו שלא לצורך ולא לתועלת, מכיוון שבמה זו אין בה כדי לקרב את פתרון השאלה אף כמלוא נימא. ואמנם, כמה מן הנואמים בועידה טענו טענה זו בכל תוקף ההטעמה, ואף-על-פי-כן לא התרחקו גם הם מדרך החתחתים, אף הם לא חסו על הזמן המועט שהיה ברשותם ולא נמנעו מן הוכוח הפוליטי. משה סמילנסקי, מנהיגו רב-הכשרון של צבור האכרים, האחראי יותר מכל אדם אחר לגורלה ולכח פעולתה של ההתאחדות, לא נמנע מלהקדיש את עיקרה ורובה של הרצאתו המקיפה לשאלת החלוקה, או המדינה. ואין פלא בדבר; גורלה של שאלה זו חשוב בעיניו לאין ערוך מגורלה הארגוני של התאחדות האכרים, כי על כן רואה הוא בתכנית החלוקה את המוצא האפשרי היחידי מן התקלות והסכנות החמורות שבמצב הקיים, את הדרך והערובה היחידה לקיום תקותה של הציונות, וכל הפאתוס הציוני שלו, כל הטמפרמנט הצבורי והפובליציסטי שלו נתונים בימים האלה לתעמולה נמרצה-נלהבה לפתרון-הצלה זה. ותעמולתו הנמרצה של סמילנסקי לטובת התכנית הביאה מטבע הענינים את שולליה בועידה לוכוח חריף נגד הנחותיו ונמוקיו של סמילנסקי, אם כי בכמה מקרים לא יכול אפילו המסתכל מן השוללים להמנע מן הרושם, שיותר משיש כאן אופוזיציה לעיקר החלוקה, יש כאן אופוזיציה לסמילנסקי ולשתוף-הפעולה עם המוסדות הלאומיים העליונים ועם המפלגות והחוגים השונים שבישוב ובתנועה. דבר זה הביא הפסד לעצם הוכוח, – אשר הרצאתו של סמילנסקי ומכתבו של אוסישקין, שנגע עד הלב ועודד את השוללים, היו עשויים סוף-סוף להעמידו על גובה הגון, – ונתן בו טעם לפגם. בדבריהם של כמה מנואמי האופוזיציה, שקבלו על משלחת האכרים לציריך, נשמעה פחות ההתמרמרות על התמיכה שנתנה זו להצעת החלוקה ויותר המחאה על עצם העובדא, שמשלחת של אכרים הלכה לקונגרס הציוני ופגעה מתוך-כך לדעתם בכבודו, בעצמאותו ובדרכו המיוחדת של צבור האכרים. נעימה רעיונית-עצמאית לא הכניסו הנואמים האלה לוכוח, ותחת זה הכניסו נעימה פוליטית-סיפארטיסטית, כאילו ראו את עיקר תפקידם בהתקוממות נגד ה“פשרנות” הצבורית (כלומר: נגד נטית האחדות הישובית והאחריות הלאומית), שגילו מנהיגי-האכרים הותיקים בשעת צרה זו. זה טעמה וזה ענינה של ההתנגדות, שהבליטו הללו לכל נסיון של התקרבות אל מנהיגי הציונות והמוסדות העליונים, של התנגדות להלך-רוח של הסכם ופשרה במשא-ומתן עם הסתדרות העובדים בעניני העבודה העברית וכדומה. ב“אופוזיציה” ממין זה הצטיינו ביחוד כמה צירים מצעירי המושבות. והם שהכניסו לועידה את הדיסוננס של “שלימות” עקשנית אנטי-צבורית. השמרנים הקיצוניים, ה“דיי הארדס”, שבצבור האכרים הם דוקא מאנשי הדור השני לחלוצי החקלאות בארץ. הללו גילו “גבורה” גדולה גם בימי הרעה האלה: לא למדו כלום ולא שכחו כלום. אדם כחפץ, מעסקני-ההתאחדות הותיקים, שאינו חשוד חלילה על חבה יתירה להסתדרות העובדים או למנהיגים הציוניים, ראה הכרח לעצמו להטעים את חשיבותה ההיסטורית של הועידה מבחינת ההתקרבות והאחדות הלאומית של חלקי הישוב השונים, להעיד על הרושם העמוק, שעשה עליו ועל חבריו נאומו של בן-גוריון, “דברים היוצאים מן הלב, שראוי להם להכנס אל הלב”, ולתבוע מאת הועידה לדאוג לכך, “שהיד המושטת לא תשאר תלויה באויר”. וכנגדו נמצאו צירים, מצעירי הדור, שלא עמדה להם מדה פשוטה של נמוס וסבלנות לשמוע במנוחה את דברי ברכתו של נשיא האכסקוטיבי הציונית ושהפסיקוהו פעם ופעמים בקריאות-בינים…

ויש שאתה שואל את עצמך: היודעים הם ה“דיי הארדס” הצעירים האלה – מה שהיו צריכים לדעת לפי סגולות גילם וגורלם המבורך של אנשים מישראל, שרגליהם עמדו על קרקע המולדת משחר ילדותם –, היודעים הם להעריך את מפעל הגבורה של התישבות פועלים, חפשים וחרדים, בחזית-האש של בית-שאן בעצם ימי הדמים והסכנות הודאיות? או שמא אף מפעל זה פסול בעיניהם, משום שבן-גוריון ו– סמילנסקי ספרו בשבחו?

האמת מחייבת להטעים, שלא הקיצונים והחריפים שבמחנה האכרים, הפוסלים – כמוהם כ“אגודת ישראל” – את שאיפות האחדות וההסכם הלאומי, הטביעו את חותמם על הועידה. אדרבה, אפיה המובהק של ועידה זו הוא, כאמור, בעירנות ציונית רבה, בנטיה בולטת לשתוף פעולה ואחריות עם שאר החוגים והסוגים שבישוב. תהא זו אשליה עצמית, אם נקוה לתוצאות מהפכניות מנטיות אלה מהיום ולמחר. החלטותיה הזהירות-המתונות של הועידה, עם כל הערך החיובי אשר לרובן, אינן מצדיקות תקוות מופרזות אלה. אף אלמלא האופוזיציה ה“שמרנית” שבועידה – ושום שלטון, ובפרט שלטון שמרני לפי מהותו כ“שלטון” של אכרים, אינו יכול שלא להביא בחשבונו את קיומה של האופוזיציה – אי-אפשר היה לחכות לקפיצות גסות בהתפתחות יחסינו הפנימיים. קודם כל משום שענין ה“יחסים” אינו ענינו של צד אחד לבד. עיקר העבודה העברית, למשל, הוא ודאי אחד היסודות הראשונים לבנין הציוני, להשתרשותנו בקרקע המולדת. אבל לא תהא תקנה שלימה לעיקר זה, כל עוד תהא התביעה מופנית לצד אחד, לאכרים נותני העבודה לבד. לא תהא זו ממדת הדין והאמת לראות בצבור האכרים בלבד את המכשול בדרך הגשמתה של התביעה הלאומית. בן-גוריון תבע מאת הועידה פתרון לשאלה זו, ועם זה הוסיף ואמר: “לא אתם בלבד הנתבעים, נתבע גם צבור הפועלים, נתבע כל הישוב היהודי”. וכלום זכאים אנו לומר, שהללו עשו את שלהם, נענו לתביעה בכל מלואה? האפשר להתעלם מטענותיו של מר י. ספיר, בהרצאתו על המשא-ומתן בעניני העבודה בקטיף, האפשר להתעלם מן המציאות? זאת ועוד אחרת. ענין העבודה העברית תלוי בענין יחסי-העבודה, בלי תקנת יחסי-העבודה לא תהא תקנה יסודית לעיקר העבודה העברית. וכלום יכול צבור הפועלים להתפאר: ידנו לא היתה בתקלה זו ואין עלינו שום חטא ואחריות לאנארכיה ולפגעים שביחסי-העבודה שלנו?

במסבות אלה אין להתפלא, אם החלטות הועידה בעניני העבודה והיחסים הפנימיים בישוב הן חוורות במקצת, ועיקר חשיבותן החיובית אינו בתכנן הממשי אלא בזה שהן מהוות פסיעות ראשונות בדרך חדשה, בדרך של סולידריות וערבות-גומלין לאומית.

קשה ומלאה חתחתים במציאותנו דרך האחוד ולכוד הכחות הצבוריים, – קשה דרך זו אפילו בפנים המחנה עצמו ואין צורך לומר ביחסים שבין מחנה למחנה: נטיותינו האינדיבידואליסטיות, דוקטורינות מעמדיות ומפלגתיות, הסוכנות בנו, מדת האינרציה בעניני הצבור, המזדווגת יפה עם הפראזה הרדיקלית והמהפכנית, ואף עם הטענות והקובלנות על החטאים האלה, שאנו מוצאים בזולתנו דוקא – לא בנקל נתגבר על כל אלה. מה שספר ה' איזקסון בהרצאתו בשאלות האחוד של הקואופרטיבים לממכר פרי-הדר הוא דוגמא מעציבה ומדהימה לנטיות ההתגודדות וההתפוררות, העושות שמות בתוך כל חוג וצבור שלנו, המאוחד לכאורה בעניניו ובשאיפותיו. סוף-סוף הגיעו, או עומדים להגיע, לאחוד הקואופרטיבים של הפרדסנים האזרחיים, ועדיין “תנובה-אכספורט” ו“יכין” מבחוץ, כאילו מצוה לקיים “נגודים מעמדיים”, אפילו בשעה שאין להם טעם ויסוד והפסדם ודאי. וכשהביע סמילנסקי בהרצאתו את הברכה, או את התקוה, שנזכה בעתיד לועידה כללית של כל צבור החקלאים בארץ, ללא הבדל שיטה משקית וצורה חברתית, היה בעינינו כמתנבא לימות המשיח…

לא מהיום ולמחר יביאו המגמות החיוביות החדשות, שנתגלו בועידת האכרים, את פרין המלא. ואף-על-פי-כן – נוע תנוע.

(“הארץ”, י“ג טבת תרצ”ח).

א

סימן טוב הוא לישוב האזרחי, שנתעורר בעצם הימים האלה של הערפל הפוליטי לדאגה ולהכרת הצורך הדחוף במעשה קבוצי לתקנת המצב הכלכלי הירוד בישוב בכלל ובעזרה קונסטרוקטיבית למחוסרי פרנסה מן החוגים האזרחיים בפרט. כנהוג, קדם לו, לישוב האזרחי, צבור הפועלים להתעוררות ולמעשה לתקנת המצב הכלכלי. בועידה החקלאית ובמועצת הסתדרות העובדים ניתן בטוי ובירור למצוקתה הגדולה ולצרכיה הדחופים של השעה, והמאמץ הנאה של פדיון העבודה – העשוי להביא, בעזרת ההנהלה והמוסדות הכספיים של ההסתדרות הציונית, עבודה ורווחה לאלפי פועלים והראוי משום כך לחבתם ולתמיכתם של כל חלקי הישוב – תוצאותיו היפות בימיו הראשונים הן עדות ממשית נמלצה לעירנותו, להרגשת אחריותו ולכח רצונו המלוכד של צבור זה.

והנה התעורר גם הצבור האזרחי, או חלק ממנו, לדאגה לתקנת המצב. התעוררות זו באה לידי גלוי במועצה של התאחדות הציונים הכלליים, שנועדה שלשום, ובמדת-מה גם בכנוסה של ברית הציונים הכלליים, שנתקיימה לפני זמן-מה. אמנם, שני הכנוסים האלה גם יחד נכשלו בשגיאה אחת: את רוב זמנם ומרצם הקדישו לוכוחים בשאלה הפוליטית הגדולה, הרובצת עלינו כסיוט כבד בשעה זו, והוכוחים האלה לא הביאו אתם מטבע הענינים לא חדוש כל-שהוא מבחינת הבירור העיוני ולא תוצאות מעשיות כל-שהן. יש לציין שבמועצת ההתאחדות לא היתה בעצם שום נטיה להסתכסך בוכוח על נושא זה, ואלמלא קדם גרינבוים והטיל על המועצה את הוכוח שלא בטובתה – רובה ועיקרה של הרצאתו הארוכה היו תעמולה לטובת “החלוקה” או “המדינה” –, ודאי שהמועצה היתה בוחרת להקדיש את השעות הספורות שהיו ברשותה לבירור הענינים הממשיים, התובעים את תקונן: עניני הכלכלה והמשבר, עניני עבודה ויחסי-עבודה, עניני החנוך, שאלות ארגוניות של הציונות הכללית, שאלת האחוד, או שתוף-העבודה, עם חוגים וארגונים שונים, פוליטיים וכלכליים, של הישוב האזרחי, וכדומה. ואמנם נראה לנו, וכדאי להטעים דבר זה לצורך העתיד, שבירורה של הפרובלימה הפוליטית הגדולה, עם כל חשיבותו והכרחיותו, אינו ענין למפלגות דוקא ואין מקומו בתוך תחומי המפלגות, אלא הוא ענין לבירור ולשתוף-פעולה מחוץ לתחומי המפלגות ולמעלה מהן. בתוך כל מפלגה ומפלגה נחלקו כידוע הדעות בשאלה גדולה זו (רק “השומר הצעיר” יוצא מן הכלל), ואין המפלגות יכולות להכריע בדבר ברוב דעות, שכן אין זו שאלה הכרוכה דוקא בשיטה ובאידיאולוגיה של מפלגה ושפתרונה מותנה בהכרח באלה. ובמקום שאין הכרעה אין טעם לבירור, העשוי לההפך, באופן הטוב ביותר, לפטפוטי-מלים בעלמא, אם לא להביא לידי התפלגויות חדשות (על הראשונות אנו מצטערים…), להזנחת הפעולה הציונית החיובית וההכרחית בהחלט, בכל התנאים והמסבות שהם, ולהחלשת כח-הלחץ הפוליטי שלנו כלפי-חוץ.

על כל פנים יש לציין כחזיון חיובי, כי מועצת ההתאחדות מצאה הפעם ענין, כאמור, באותן השאלות הממשיות-הכאובות ונתנה את דעתה ביחוד על שאלת המשבר הכלכלי. ויש לציין גם התקדמות חשובה בהבנת הפרובלימה הכלכלית של הישוב האזרחי ותפקידי העזרה הקונסטרוקטיבית לחוגים אלה. התקדמות זו אנו מוצאים כיום בהנהלה הציונית בכלל ובנציגותה של התאחדות הציונים הכלליים בהנהלה בפרט.

זכוּר עדיין ענין “בצור”, זה המפעל החשוב הראשון לבצור עמדותיו הכלכליות של הישוב בשעת צרה. כדאי אולי להזכיר את הפולמוס, שנתעורר עם יצירת “בצור” בדבר אפיו של מפעל זה, מצד אחד, ובדבר דרכי העזרה הקונסטרוקטיבית לזקוקים לה בחלקי הישוב השונים, מצד אחר. בצבור ובעתונות נשמעו אותה שעה קובלנות מרות על חוסר פעולה ואיניציאטיבה מטעם המוסדות הלאומיים העליונים לתקנתם של מחוסרי פרנסה בתוך החוגים האזרחיים שבישוב. בהנהלה הציונית, ואין צורך לומר בין מנהיגי הפועלים, היתה רווחת תיאוריה מיוחדת, שתקנתם של מחוסרי-פרנסה תבוא ממילא, אגב תקנתם של מחוסרי-עבודה. כותב הדברים האלה, שלא הסכים לתיאוריה זו, הקשה לשאול אותה שעה: “היכן הם החוגים האזרחיים שבישוב? מדוע לא יתעוררו אף הם לפעולה ולמאמצים, לפעולה משותפת עם צבור הפועלים, אבל לפעולה מקיפה יותר ורחבה יותר, לפעולה לאומית וישובית כללית, לפעולה קונסטרוקטיבית ושיטתית לתקנתם של כל החוגים בישוב הזקוקים לכך ומתוך אפשרות של השפעה על אופי המפעל, כוונו ודרכו?” וכלפי מוסדותינו העליונים: “משום-מה לא יתעוררו המוסדות הלאומיים-המרכזיים שלנו לכנס את אנשי הישוב לחלקיו ולסיעותיו, את החוגים הכלכליים השונים שבישוב, הם ומנהיגיהם וארגוניהם ומוסדותיהם, למועצה מיוחדת, כדי לטכס עצה בדבר חובתה ואפשרויותיה של השעה, בדבר פעולה משקית-כללית של הישוב והתנועה לתקנת המצב הכלכלי?” על השאלות האלה ענה מר גרינבוים, כי האיניציאטיבה למפעל “ביצור” היא משל הסוכנות; כי המחשבה בדבר תקנת המצב “על-ידי סדור עבודות בנין וסלילת-כבישים” “נתעוררה בתוך הסוכנות והבשילה עד שנהפכה לתכנית ברורה ולהחלטה”; כי שלשה שותפים בחברת “ביצור”, שנוסדה לשם המפעלים האלה: הסוכנות, הסתדרות העובדים ואפ“ק, ואלו המחשבה, האיניציאטיבה היא משל הסוכנות. “ואם הוכרז על החברה הזאת במועצת ההסתדרות אין זה מוכיח כלל, שהסוכנות והאפ”ק נגררו אחרי ההסתדרות”. ההנהלה הציונית, ומר גרינבוים בכלל, לא דאגה אותה שעה לשוות לכתחילה למפעל צורה כללית, לא ראתה צורך לגייס לכתחילה את הכחות הצבוריים השונים, לשתפם במפעל, באחריותו ובהנהלתו, אלא נהגה כסניף, או כאורגן, של הסתדרות העובדים, מסרה לה לזו את האיניציאטיבה ואת התכנית ואת חלקה הכספי בשותפות, ורק לאחר מעשה פנתה לקהל הגדול לעורר אותו לחתום על האובליגציות של “בצוּר”. ומר גרינבוים טען: “צבור הפועלים עושה מאמצים לשם חיזוק קרן חוסר-העבודה שלו, – מדוע לא יעשה יתר הישוב אותם המאמצים לשם חיזוקה של קרן היסוד, שמכספה, המשמש לתקציבה של הסוכנות, נלקח הסכום שהכניסה זו לשותפות? מדוע לא יבוא לעזרתה של החברה החדשה בקנית האובליגציות שלה? הלא כל הישוב כולו יהנה מפעולתה, אם במישריו ואם בעקיפין”. ואשר לגורלם של מחוסרי-פרנסה, “הרי תקון מצבם של הפועלים והפחתת חוסר-העבודה יביאו גם לתקון מצבם הם ולהגדלת פרנסתם”, – מעין מה שכתב “דבר” בימים ההם על “התפיסה המוטעית בדבר שני חוגי נצרכים – מחוסרי-העבודה ומחוסרי-פרנסה – הזקוקים כביכול לטפול מיוחד”.

כדאי להזכיר נשכחות אלה לא רק כדי לציין את ההתקדמות, שבאה מאז ועד היום בתפיסת הענינים החיוניים של הישוב האזרחי, אלא גם משום שההכרה החדשה עדיין לחיזוק היא צריכה; עדיין יש צורך בבירור יסודי של ענין העזרה הקונסטרוקטיבית לחוגים האזרחיים שבישוב.

במסבה של עסקנים מן החוגים הכלכליים, שנתקיימה בימים האלה בביתו של ה' הופיין, עורר מר אל. קפלן את המסובים לפעולה לשם עזרה קונסטרוקטיבית לחוגים האזרחיים שבישוב, הנתונים במצוקה, על-ידי קרן היסוד. הפעולה המיוחדת לטובת החוגים האלה צריכה להעשות, לפי תכנית זו, באמצעות קרן היסוד על-ידי תוספת מאמצים של העסקנים ותוספת תרומות של התורמים, באופן שהסכום העודף על הכנסותיה הרגילות של קרן היסוד בארץ-ישראל יוקדש למטרה מיוחדת זו. תכנית זו, העומדת על ההודאה בעיקר הצורך בפעולה מיוחדת לתקנת החוגים האזרחיים שבישוב, ודאי היתה ראויה לעזרתו של הצבור, אבל אין בה כדי ספוק כל הצורך הגדול והדחוף הזה. ונראים הדברים, שמר גרינבוים אינו מוצא ספוק בתכניתו של חברו להנהלה, והוא מתכוון למפעל מיוחד בהיקף גדול יותר, אם כי לכאורה אין הוא מכריע, “אם נעשה את הדבר, כרצון ה' קפלן, בתוך מסגרת קרן היסוד או, כמו שעושים הפועלים, לחוד” (מן הדו“ח על הרצאתו של גרינבוים ב”הארץ"). הוא תובע מאת הציונים הכלליים ומאת הצבור האזרחי בכלל מאמצים גדולים ליצירת הכח הקולקטיבי-האזרחי, שעד עכשיו איננו במציאות. “במועצה זו של התאחדות הציונים הכלליים יש להחליט על הפעלת כחנו יחד עם שאר הכחות שמחוץ לצבור הפועלים המאורגן. יש לרתום את החוגים האלה לפעולה ממשית, להתמסרות, לקרבנות בשביל הכלל, שהם שייכים לו”. ה' גרינבוים מתנה “שהמאמץ הזה לא יביא נזק לקרן היסוד”, אבל עצם הפעולה, המכוונת לגיוס כחות חדשים, לגיוס סכומים גדולים לשם עזרה קונסטרוקטיבית ומלחמה בחוסר עבודה, אינה ענין לקרן היסוד דוקא.

על עצם תכניתה של העזרה הקונסטרוקטיבית לא שמענו כלום מפי ה' גרינבוים. ולא עוד אלא שהוא מטעים – כאילו לשם התנצלות על הזנחה לשעבר – העדר איניציאטיבה והצעות שיש בהן ממש מצד החוגים הנוגעים בדבר. “אנו דורשים (מאת מחוסרי-פרנסה): תציעו הצעה ונעזור לכם, אך התשובה אינה עולה יפה”. צבור הפועלים שותף אקטיבי הוא במערכה נגד חוסר-עבודה, יש לו איניציאטיבה, יש לו תכניות, יודע הוא לגייס לא רק מרץ צבורי אלא גם אמצעים כספיים חשובים. מה שאין כן הצבור האזרחי. במלחמה בחוסר-פרנסה אין שותף למוסדות הלאומיים, אין כח מאורגן, שיבוא לעזרתם, אין שותף לאיניציאטיבה מעשית, אין שותף אפילו להצעות.

הערכה זו של מצב הענינים, הנכונה מצד עצמה, היתה מביאה עד עכשיו את מוסדותינו הלאומיים לידי המסקנא הפשוטה־האכזרית: ובכן, אין עצה ואין תחבולה, אין לעשות כלום לטובת החוגים האלה, ואת המצוקה הפכו לצדקה והתנחמו בתיאוריה של עזרה “ממילא”, אגב תקנת מצבו של צבור הפועלים. עכשיו מסיק מר גרינבוים, ביחד עם חבריו למפלגה ועם הצבור האזרחי כולו, מסקנא אחרת: ובכן יש ליצור, לגבש ולגייס את הכח האזרחי-הקולקטיבי, והוא מציע להתאחדות הציונים הכלליים לבוא בדברים עם ברית הציונים הכלליים, עם התאחדויות העולים לארצותיהם וכדומה, לשם המאמץ המשותף, וכך החליטה אמנם מועצת ההתאחדות ואף הוסיפה מה שהחסיר מר גרינבוים, כנראה בטעות: ועם החוגים הכלכליים השונים שבישוב.

אלא שמכל-מקום העובדא, שאין לה להנהלה הציונית תכנית מסוימת לעזרה הקונסטרוקטיבית לחוגים האזרחיים – אינה מעודדת ביותר ואינה מבשרת גדולות לתקנת המצב. בדין העיר ה' אלייניקוב בוכוח, שהאיניציאטיבה והתכנית לפעולה הן קודם כל מענינם ומתפקידם של המוסדות המרכזיים, מענינם של באי-כח הציונים הכלליים בהנהלה הציונית.

בחוגים הכלכליים השונים נשמעת בימים האלה דרישה אחת נמרצה לתקנת חיינו הכלכליים, – הדרישה לשיטת אשראי מתוקנת על יסודות לאומיים-ישוביים רחבים, כשיטה כללית, והדרישה למאמצים מיוחדים, בתורת הוראת שעה, לשם מתן אשראי ברבית מועטת ובתנאי תשלום נוחים לחוגים אזרחיים רחבים בישוב, כדי לחלצם ממצוקת השעה ולסייע להם להחזיק מעמד. לשם פעולה עממית רחבה בשדה האשראי לתקנתם של פרדסנים וחקלאים, בעלי בתים וסוחרים בינונים וזעירים, חנוונים ובעלי מלאכה – יש צורך לגייס סכומים הגונים לשם קרן-ערבות, שתבטיח למוסדות האשראי בכל מקרה ומקרה אחוז מסוים של סכנת-הפסד ותרחיב מתוך-כך את אפשרויותיו ותקל את תנאיו של האשראי העממי. הצעה מעשית נאה הביא בנידון זה מר אליינקוב לפני מועצת ההתאחדות של הציונים הכלליים: יש להכנס לשותפות-פעולה לשם המפעל הקונסטרוקטיבי המבוקש עם המוסדות האזרחיים של הקואופרציה לאשראי, אשר ברשותם קרוב לשלש מאות אלף לא“י תרומות-חברים, ולעוררם, שימריצו את חבריהם להוסיף על מניותיהם הראשונות כדי חמשים אחוז למאה, וכך תווצר קרן ערבות הגונה, שבעזרתה אפשר יהיה לגייס כחצי מיליון לא”י לפעולות אשראי מיוחדות, שהשעה מצריכתן. החלטת הכנוס בדבר פעולה משותפת עם חוגים וגורמים שונים, לשם יצירת קרן לעזרה קונסטרוקטיבית למחוסרי פרנסה, נותנת את האפשרות לבדוק הצעה זו והצעות אחרות כיוצא בזו על-ידי אישים ומוסדות מוסמכים ובעלי יכולת. ברם עיקר חשיבותם של הדיון ושל ההחלטות בעינינים האלה היא אולי פחות בהצעות הממשיות הקיימות ויותר בעצם ההתנערות וההתעוררות של הצבור האזרחי לתקנת המצב בדרך המאמצים הקבוציים, בדרך של יצירת הכח הקבוצי והאמצעים הקבוציים.

ומכאן תוצאות לשנוי משטר ולחדוש יסודות בחיינו הכלכליים.

(“הארץ”, ה' טבת תרצ"ח).

ב.

אם יש ממש ואם יהיו תוצאות להתעוררות הצבור האזרחי לשם עזרה קונסטרוקטיבית למחוסרי פרנסה, הרי עיקר חשיבותה של התעוררות זו היא בפתח שהיא עלולה לפתוח לחדוש יסודות בחיינו הכלכליים. תקלותיו הגדולות של המשבר הכלכלי אזהרה ולקח הן לנו, – אזהרה שלא לחזור על שגיאות העבר, לקח להתיצב על דרך חדשה.

יותר ויותר גוברת הכרת הצורך החיוני-ההכרחי בתכניתיות משקית על יסוד ישובי-לאומי רחב, בשיטה של פקוח לאומי ואיניציאטיבה לאומית בחיינו הכלכליים, בשותפות פעולה של ההון הלאומי וההון הפרטי, של האיניציאטיבה הלאומית והאיניציאטיבה הפרטית. צרת המשבר הביאה רבים מאתנו להודות בעל-כרחם בעיקר הסולידריות והאחריות הלאומית בעניני כלכלה ומשק, בעיקר ההרמוניה הטבעית-ההכרחית של אינטרסי הישוב למעמדותיו ולפלגותיו, – עיקר הפסול כל-כך להלכה בעיני חסידי הדוקטורינה המעמדית, ולמעשה בעיניהם של אנשי היצרים המעמדיים משמאל ומימין. מצוקת השעה למדה אותנו את תורת האחריות – אחריות הפרט לגורלו של הכלל, ואחריות הכלל לגורלו של הפרט. בימי הרעה האלה הגענו לידי כך, שאף החסידים הנלהבים של האיניציאטיבה הפרטית, של “חרות” היחיד ו“משחק הכחות החפשי”, התחילו מדברים על הסדר ישובי-לאומי של חיינו הכלכליים; אף מתנגדיה הקיצוניים של התערבות הכלל בעסקי הפרט התחילו תובעים פקוח, עזרה, איניציאטיבה מטעם המוסדות המרכזיים, הפוליטיים והפיננסיים, של הציונות בכל ענפי חיינו הכלכליים. התעוררות זו של הצבור לתקנת המצב הכלכלי הירוד בדרך האחריות הקבוצית והמאמצים הקבוציים – פירושה למעשה, במסקנותיה הטבעיות, שנוּי יסודות בחיינו הכלכליים, משטר של “איטאטיזם” פנימי, אם ניתנה רשות להשתמש במונח זה במשמע מושאל. לא משטר של אפוטרופסות, של שלטון מגבוה, כדרך המדינות הטוטאליטריות בימינו, אלא שותפות העבודה והאחריות של הצבור והמוסדות הלאומיים העליונים, גיוס הכחות הקבוציים של הישוב לפעולה ולאחריות, הפעלת החוגים הכלכליים השונים לשם תכלית משותפת עליונה אחת.

ולא לחינם נתעוררה, או נתחדשה, בימים האלה הדרישה ליצירת המועצה הכלכלית העליונה. עובדא אָפיינית ומאַלפת היא, שאף איש כמשה סמילנסקי הצטרף עכשיו לתביעה בדבר יצירת המוסד העליון של התנועה והישוב לפקוח לאומי ולתכניתיות משקית. מר סמילנסקי מנמק אמנם את התביעה – אשר כותב הדברים האלה טוען לה זה שנים על שנים ושהוא עצמו היה מתיחס אליה תמיד בספקנות, אם לא בלגלוג של בטוּל – בתנאים הפוליטיים המיוחדים של השעה, בצורך להתכונן לקראת התמורה הפוליטית הגדולה, לקראת העצמאות המדינית והכלכלית, העומדת לפי אמונתו אחר כתלנו; אבל עצם התביעה כחה יפה אף בלי אמונה זו, שאינה הכרח וחובה על הכל, ומוטב שלא לתלות “תניא בדלא תניא” ולא להחליש מתוך כך את משקלה ותקפה הכללי של התביעה. ודאי לא נטעה אם נניח, שהכרת צורך במועצה כלכלית עליונה של הציונות והישוב באה לו למר סמילנסקי במישרין ולא בדרך החזון לעתיד אלא מתוך הרגשת פגעיה של השעה והצורך בתקנתם בדרך הפעולה הקבוצית. למעשה אין זכות קיומה של המועצה תלויה בצרכי השעה ואין חשיבותה מצטמצמת במאמצים לתרופות ארעי בתקופת-משבר. “המועצה הכלכלית” פירושה תכניתיות משקית על בסיס ישובי-לאומי, – פירושה מוסד צבורי חי לפעולה כלכלית תכניתית ומשותפת של המוסדות הלאומיים המרכזיים, הקרנות, הבנקים, הגורמים הכלכליים השונים בישוב, הם והסתדרויותיהם ומוסדותיהם. תפקידו של מוסד כלכלי כזה הם: פוליטיקה כלכלית ופיננסית מחושבת לצרכי חיי-עולם וחיי-שעה בדרך של שותפות ההון הלאומי וההון הפרטי לפעולה; יצירת מפעלים בעלי חשיבות ישובית, כדוגמת המפעלים שנוצרו בשנים האחרונות בישוב: מפעלי הים, מפעלי שכון, ביצור וכדומה; שיטת אשראי מתוקנת לבצור המצב ולמניעת זעזועים במשק; דאגה שיטתית ופקוח שיטתי מרוכז בענין תוצרת הארץ, בחקלאות ובתעשיה (אילו היה ענין זה של תוצרת הישוב כשורה, אילו היינו יודעים לעשות שמוש לצרכינו את כל אפשרויותיו של השוק הפנימי שלנו לגבי מצרכי החקלאות והתעשיה, כי עתה לא היינו מגיעים אולי לירידה זו. על-כל-פנים יש כאן מקום להתגדר בו יותר משיש בכל מפעלי ההתגייסות וההתנדבות יחד); עבודה שיטתית ומאוחדת, בהשגחת המוסדות הלאומיים העליונים, לשם השפעה על הפוליטיקה הכלכלית והפיננסית של הממשלה ולשם מניעת פעולות סיפרטיסטיות (בכמה ענינים חיוניים ודאי שהשפעתו של מוסד כלכלי צבורי מרכזי היתה גדולה יותר מהשפעתם של מוסדות פוליטיים טהורים); פקוח ודאגה לעניני העבודה ויחסי-העבודה, וכדומה.

פגעיה של שעת משבר זו הוכיחו, כאמור, גם לספקנים, כמה גדול הצורך במוסד צבורי מרכזי לענינים הכלכליים של הישוב. הצבור עמד על הצורך ב“התערבותם” של המוסדות הלאומיים בחייו הכלכליים, וראשי המוסדות עמדו על הצורך להפעיל את הצבור, לגייס את רצונו ואת עזרתו לפעולות ולמפעלים, שהשעה צריכה להם. ואף-על-פי-כן עדיין גדול המרחק שבין ההלכה והמעשה, עדיין לא הביאה ההכרה הנכונה אל המעשה הנכון. במסבת העתונאים מטעם קרן היסוד, שנתקיימה לפני זמן-מה, דבר מר קפלן על הצורך ההכרחי בפקוח לאומי ובהסדר לאומי של החיים הכלכליים. ומה הן המסקנות המעשיות מהכרה זו? היכן הוא האורגן המוסמך והמוכשר לגייס דרך קבע את רצון הצבור, למלא את תפקידי הפקוח וההסדר? משום מה אין עוד אדריסה קבועה לצבור, אין עוד מוסד מקשר בין המנהיגים וראשי המוסדות ובין הצבור, והללו פונים בשעת הצורך אל הישוב באמצעות צנורות ארעיים וקלושים של מסבות פרטיות, כרוזים אל הקהל, ועדות בני יומן לצרכי-ארעי, וכדומה? משום-מה לא נוסדה עד היום הזה המועצה הכלכלית? כמה פעמים כבר הוחלט על יצירתה? לא היו עוד לישוב ולציונות כימים האלה, התובעים את האיניציאטיבה הצבורית בכל ענפי חיינו הכלכליים, התובעים פעולה שיטתית של עדוד ועזרה וארגון לתקנתם של כל חלקי הישוב. הסכנות החמורות, האורבות לנו בימי הרעה האלה, מבליטות בכל יום ובכל עת ובכל שעה את הצורך ההכרחי במוסד ריגולטיבי עליון לכלכלתנו הלאומית. ואף-על-פי-כן אין “העגלה” זזה ממקומה, ואי-אתה יכול להפקיע עצמך מן הרושם, שב“ספירות העליונות” אין, כאז כן עתה, התלהבות לכל הענין הזה של מועצה כלכלית…

והנה הפרובלימה הגדולה של עבודה ויחסי-עבודה, שלרבים מאתנו היא כבר בבחינת “לאחר יאוּש”, וכבר פקעה זיקתם אליה מקוצר-רוח ומצער אין-אונים על הטמטום שאין לו תקנה, כביכול, הסוכן בנו בענין זה. הגענו לידי כך, אוי לאותה בושה, שהשנה, השנה! לא יעשה הקטיף במושבות בידי יהודים. התחבטו בדבר התאחדות האכרים והסתדרות העובדים, נטפלה לדבר מחלקת-העבודה של הסוכנות היהודית, וכולן העלו חרס בידן: הצדדים לא באו לידי הסכם בדבר שכר-העבודה. רחוק אני מלהטיל אשמה על צד מן הצדדים. המצב העגום בענף הפרדסנות ידוע, וההפרש בשכר-העבודה, השנוי במחלוקת, שאלת-קיום הוא אולי לכמה מן הפרדסנים. ומצד אחר, ודאי אין לקנא בפועל החקלאי וב“פרנסתו” התלויה בעבודה עונתית. זכותו היא על-כל-פנים לקבוע ל“סחורה” היחידה שברשותו, לכח-עבודתו, את המחיר הטוב בעיניו, ואין איש יכול לדרוש ממנו, שיסתפק במועט שבמועט (אף-על-פי שהשכל הישר אומר לכאורה, שטובה עבודה בשכר מועט מחוסר לחם, והדברים יגעים ומסובכים). בין כך ובין כך לא מצאו שני הצדדים את הלשון המשותפת, אולי מפני שצד אחד אינו “מאורגן” במדה מספיקה ואינו ניתן כל-צרכו להשפעת מנהיגים, ואלו הצד השני מאורגן יותר מדאי, וגם זו אינה הקלה למשא-ומתן, ואולי מפני ששני “צדדים” הם, שכל אחד מהם עינו לאינטרסים שלו, אין עליהם מרות לאומית עליונה, אין חובה של חוקה מקובלת ומוסמכת, ואין צד שלישי מכריע, בעל תוקף וסמכות של קבע, שאין לערער עליהם. וכך מוכרח היה ה' גרינבוים להודיע בצער, בכנוס התאחדות הציונים הכלליים: “אינני בטוח, שהקטיף יעבור בשקט, וששה-עשר אלף מקומות-העבודה בקטיף יעמדו, כולם או רובם, לרשות הפועל היהודי”.

בדרך כלל אין הישגי ההנהלה הציונית בפרשה כאובה זו של יחסי-עבודה גדולים ביותר. מר גרינבוים יכול לספר רק, בהרצאתו באותו כנוס, על השאיפה להגיע ללשכות-עבודה מאוחדות, אלא שאף מה שהושג בענין זה – ולאו דוקא על-ידי ההנהלה הציונית – פגום הוא מבחינה פרינציפיונית: לשכת-העבודה המאוחדת בתל-אביב, שנוסדה על-פי הסכם בין הסתדרות העובדים ובין אגודי-עבודה אחרים, עומדת על נציגות אגודים פוליטיים ועל מפתח מסוים לחלוקת-העבודה בין האגודים האלה, ואלו ההנהלה הציונית תובעת חלוקה אישית, על-יסוד זכות-העבודה לכל יהודי, ואין תביעתה נשמעת. בין כך ובין כך עדיין לא זכינו בכלל ללשכות עבודה משותפות בכפר, אלא יש לנו לשכות-עבודה נפרדות ופוליטיקה נפרדת של אגודים-אגודים. ואשר לסכסוכי-עבודה – עומדת ההנהלה הציונית להציע תקנון מסוים לתווך במקרי סכסוכים. וזה הכל לעת-עתה. זהו כל מה שנתחדש ותוקן בפרשה כאוּבה זו בימי הסכנות והחתחתים האלה…

אנו עומדים בשעה השתים-עשרה. תקלותיו הגדולות של המשבר הכלכלי אזהרה ולקח הן לנו, – אזהרה שלא לחזור על שגיאות העבר, לקח להתיצב על דרך חדשה.

הנשמע לקח?

(“הארץ”, ו' טבת, תרצ"ח).