ארגון היסודות ה“מרכזיים”, הבלתי־מפלגתיים בעצם, של הצבור התל־אביבי לקראת הבחירות לעיריה הוא בלי ספק חזיון חיובי. יש אמנם להצטער, שהיסודות האלה אינם מאורגנים בכל ימות השנה, ורצונם הקבוצי אין לו בדרך כלל לא דמות ברורה ולא אחיזה הסתדרותית. אילו היה לנו מרכז מאורגן, בעל רצון מסוּים ומחשבה מסוּימת וכשרון להגן על רצונו ומחשבתו, לא היינו מגיעים אולי להרבה מחזיונות הכיעור שבמלחמותינו הצבוריות. על־כל־פנים טוב שהארגון בא, או עומד לבוא, בשעה קשה וחשובה זו לעירנו ולגורלה בעתיד.
הצבור מחכה בדין ובצדק לפרוגרמה של ה“מרכז”, לראשי פרקים של רצונותיו ושאיפותיו, הנחותיו ועקירותיו. הסימן השלילי, שניתן עד עכשיו לארגון זה, ־ “לא ימין ולא שמאל” – ודאי אינו מספיק. ואולם דומה שיש כאן בטוי מעומעם ומגומגם לרעיון נכון בעצם: הארגון הצבורי שלנו, השלטון העירוני ומשקו אינם צריכים לעמוד על אינטרסים קבוציים צרים, על נגוּדי מעמדות וחשבונותיהם וסכסוכיהם. למעלה מכל הענינים והסכסוכים האלה עומד האינטרס הלאומי־הישובי הכללי, שהכל שותפים בו והכל חייבים באחריותו. רעיון זה של הבלטת הענינים הכלליים והעדפתם, אם אין הוא מליצה ריקה, העשוּיה גם לשמש בשעת צורך והזדמנות עלי־תאנה לאינטרסים קבוציים מצומצמים, מחייב שיטה חברתית מסוימת. הוא מחייב את עיקר ה“קואליציה”, את עיקר שתוּף הכחות ואחוּדם; הוא מחייב יחס חיובי גמור לכל הכחות והיסודות הפועלים בתוך הצבור, ולא רק במשמע הדמוקרטיה הפורמאלית, אלא גם במשמע של עזרה פועלת, של תעודות סוציאליות חיוביות. האידיאה של מרכז מאַחד, של העדפת עניני הכלל על ענינים מעמדיים וקבוציים מצומצמים, לא יהא בה ממש, לא יהא לה זכות־קיום וכח־קיום, אם לא תהא עמה המסקנא הברורה של תכנית פעולה מתאימה, של תפקידים סוציאליים חיוביים, המוטלים על העיר. מרכז, העומד על העיקר הלאומי הכללי, על חובת סולידאריות לאומית ואחריות לאומית, אינו יכול להסתפק בשלטון עירוני “ליברלי”, הרואה לפניו רק תפקידים של משטרה וקבלנות משקית מוניציפאלית לצרכים משותפים לבד והנוהג בכל השאר מנהג של Laisser faire. מרכז לאומי אי־אפשר לו בלי פרוגרמה סוציאלית – הפסולה אמנם בעיני הימין שלנו לא פחות מן הפרוגרמה הסוציאליסטית, – בלי חובת סולידאריות ואחריות ועזרה פועלת ביחס לכל חלקי הצבור הזקוקים לכך, ביחס לכל מחוסרי עבודה ופרנסה. שכן חובה סוציאלית זו היא חובה ישובית־לאומית.
ה“מרכז” בא לשם אחוּד הכחות ושתופם, לשם המטרות הכלליות־המשותפות. ואולם אם בשביל כך יתרחק מן השאלות המפרידות ויתעלם מן הענינים השנויים במחלוקת או מחזיונות הכיעור שבמחלוקת זו – יחטיא את עיקר מטרתו. הוא לא ימלא את חובתו האזרחית־היסודית, אם לא יקבע מראש בדברים ברורים את יחסו לשני הענינים, שהטילו את הסערה ואת המבוכה לעולמנו הקטן: זכות ההגדרה העצמית של הישוב בעניניו הפנימיים, והיסוד הדימקרטי הראשון של שווי־זכויות גמור בארגון הצבורי שלנו.
אין זה מענינו של ה“מרכז” לעשות חשבונות פוליטיים עם מי שהוא ולגבות חובות ממי שהוא. אנו צריכים לשכוח ולהשכיח הרבה ממה שנפל בינינו. אבל לאחר כל מה שאירע במלחמה מסביב לעיריה הקיימת, אי־אפשר לעבור בשתיקת־תמימים על הענינים האלה, בלי לקבוע עמדה פרינציפיונית טהורה, בחינת “יתמו חטאים ולא חוטאים”. וה“מרכז” לא יהיה ראוי לשמו ולתעודתו, אם יתעלם מחובה זו. ה“מרכז” חייב להכריז על חובת משמעת ולויאליות ביחס למוסדות הנבחרים שלנו, שליחי הצבור החוקיים והאחראיים, על חובת השמירה והזהירות ביחס ל“אוטונומיה” שלנו, לזכותנו הטבעית לבנות לנו את חיינו הפנימיים כרוחנו וכצרכנו וכרצון רוב הצבור. ה“מרכז” צריך לקבוע יחס שלילי ברור, ודאי, בלתי־מותנה ובלתי מפוקפק, לכל נסיון של ערעור וחתירה מתחת ליסוד ראשון זה של בנין חיינו בארץ.
וה“מרכז” חייב להכריז גם על העיקר הדמוקרטי הפשוט והיסודי של שווי־זכויות גמור בבנין חיינו בארץ. כל נסיון לערער את היסוד הזה, לקפח זכויות אזרחיות יסודיות של מי שהוא מאתנו או לתלותן בצנזוס של נכסים ומסים – בנפשנו הוא, בנפש מפעל התקומה והתחיה של עם ישראל. תנועת התחיה העברית, העומדת על יסוד ההתנדבות והחירוּת המוסרית, אי־אפשר לה לדוּר בכפיפה אחת עם נטיות של דכוּי ועושק זכויות. הנטיות הללו עשויות רק לזרוע את זרע המרירות וההרס מבפנים ולפסול אותנו ואת מפעלנו בחוץ, בעיני עם ישראל שבגולה ובעיני העולם הגדול, הזר.
אם יעמוד בו ב“מרכז” המתהווה אומץ־רוח והגיון פנימי, כדי להסיק את המסקנות האלה מן העיקר הלאומי, אשר בשמו הוא דוגל – והיה לברכה לנו ולחיינו הצבוריים. העיקרים האלה בהם זכות־קיומו וכח־קיומו; ועליהם הוא חייב להכריז בשעה זו בדברים ברורים, ואף אם בשביל כך יצטרך לצמצם קצת את חוגי בוחריו. מי שאין לבו שלם עם התנאים האלה – אל ירדוף אחריו ה“מרכז”, אם אין הוא רוצה להיות מעין בליל עכוּר של שאיפות ומטרות, שאין עמהן לא דעה ולא מחשבה צבורית, או אגודה משותפת להשגת מנדטים בעיריה.
שעת נסיון היא ליסודות המרכזיים שבצבור, למחשבתם הצבורית ולרצונם הצבורי.
(“הארץ”, ה' תשרי תרפ"ז).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.