אופי מוזר ותמוה, בלתי חיוני ובלתי מוצדק במציאותנו, יש להם לסכסוכים החדשים והחריפים במקצוע הבנין, שנעשינו להם עדים בימים האחרונים ושדוגמתם לא היתה לנו עוד, כמדומה, מימי הסכסוך הידוע בבנינו של שמואל דויד. אדם מן החוץ, שיבוא לדון על־פי הסכסוכים האלה ורשומיהם, וביחוד על־פי החריפות והרתחנות הפולמוסית שבספרות הויכוח משני הצדדים, – על המצב בשוק העבודה אצלנו בכלל ובענף הבניין בפרט, יכול לבוא לידי מסקנא: א) כי פורענות קשה של חוסר־עבודה עוברת שוב עלינו; ב) כי חיינו הכלכליים נתונים כולם בתוך אש לוהטת של פולמוס־מעמדות פרוע. בשיחה שהיתה ביום ו' שעבר לבאי־כח הסתדרות העובדים עם ממלא מקום מושל המחזור מר מקלרן, להזמנתו של זה, בענין הסכסוכים, שאל ה' מקלרן שאלה אפיינית מאד: האין סבת המהומות בחוסר־עבודה. אין תימה בדבר. המחשבה הפשוטה של אדם מן החוץ, אשר השבילים העקלקלים של מלחמותינו הפנימיות אינם נהירים לו, נפנית מאליה לצד זה. אבל אם אין להניח כוונה רעה בשאלה זו, הרי הרושם הטבעי, שגרם לשאלה, עשוי להביא על־כל־פנים לידי תוצאות רעות. חומר לקטרוג, לשטנה, לסלוף המצב ודאי יש כאן. ואף ברושם, שהדברים עלולים לעשות על הגולה, ודאי אין לזלזל. כיצד ישתקפו המאורעות בטלגרמות, במכתבים של “הסופרים המיוחדים” מארץ־ישראל ובכותרות של מערכות העתונים – אנו יכולים לראות מראש. וטוב היתה עושה עתונותנו בארץ, אילו היתה נמנעת מסייע מצדה ידי המגזימים ומטילי־האימה, אילו היתה נמנעת לפחות מליתן מקום בעמודיה לספרות הגדירות של הסכסוך, לכל המון המודעות החריפות וגלויי־הדעת הממולחים, שיותר משהם מבררים ומסבירים – הם מסבכים ומסכסכים ומעוררים רוגז.

לא לנו לדון על עצם ההתנגשות על יד מקומות הבנין. הללו הם ענינו של בית־הדין. השופטים גילו בפסקי־דיניהם מדה מרובה של מתינות ותבונה מעשית: ההיסטיריה שב“גלויי־הדעת” לא השפיעה עליהם. אבל מאחורי המאורעות האלה מתבלטות שתי שאלות צבוריות חשובות, התובעות את תקונן: א) תפקידם של הפועלים כקבלנים (המשרד לקבלנות, הקבוצות הקבלניות של פועלים); ב) החרם על פועלים, חברי הסתדרות העובדים הכללית, כאמצעי לחץ על מנהיגיהם לשם פתרון השאלה הראשונה במגמה הרצויה ל“ארגון קבלני הבנין”. יש טעם והגיון בעצם טענתם של הקבלנים כנגד התפקיד של קבלנים, שנטלו לעצמם פועלים ומוסדותיהם בענף הבנין (ואלמלא ה“ספרות” שבדבר, אלמלא החריפות הפולמוסית, נעדרת הטעם והמדה, שיסוד השנאה והקטרוג מרובה בה על יסוד הבירור העניני, היו הדברים עושים רושם יותר גדול). התפקיד הכפול של מוסדות הפועלים: לשקוד על תנאים הוגנים בעבודת פועלי הבנין אצל קבלנים פרטיים ולהתחרות עם זה את אלה כקבלנים בקבלת העבודה – יש בו סתירה פנימית, שאפשר אולי לישבה מבחינה “היסטורית”, מתוך צרכי המציאות בענף הבנין לשעבר (הכנסת פועלים בלתי מומחים לעבודה, למוּד המקצוע וכדומה), אבל אין להתעלם מתקלותיה ומקלקלותיה למקצוע כולו, לקבלנים ולפועלים גם יחד, בתנאי השעה הזאת. והרי בתוך הפועלים עצמם רבים הקובלים על כפילות זו ועל קלקלותיה. במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל לשאלת פועלי הבנין, שנתקיימה בימים האלה, נשמעו דברי בקורת חריפים על שיטת הקבלנות של פועלים ומוסדותיהם. היו שקבלו על התחרות פרועה של הקבוצות הקבלניות ביניהן לבין עצמן, על התעוררות אינסטינקטים של ניצול וספיקולציה מסחרית בתוך הפועלים עצמם; והיו שקבלו בפירוש על הקושי לנהל משא־ומתן עם קבלנים פרטיים, בעוד שהסתדרות העובדים מופיעה עם זה כמתחרה אתם בקבלת העבודה. אבל אם יש הגיון וטעם בעצם דרישתם של הקבלנים לבטוּל התחרות זו – הרי אין להצדיק בשום פנים ואופן את החרמת הפועל חבר הסתדרות העובדים כאמצעי לחץ על ההסתדרות ב“משא ומתן” אתה לשם הסכם הרצוי להם לקבלנים. אם ועד ארגון הקבלנים מודיע: “אנו מכריזים שלא החרמנו את הפועל מטעם שייכותו לאיזו הסתדרות שהיא… אנו רק… החלטנו שעד חתימת ההסכם לא להכניס בעבודתנו מאותם העובדים הסרים למשמעת ה”קיציסים" וכו' – הרי יש כאן יותר מסגנון רע בלבד; יש כאן “תמימות” רבה, עוורון ביחס למציאותנו. האמנם חשבו האנשים האלה, שבדרך זו יכריחו את ההסתדרות לעשות את רצונם? כלום לא יכלו לראות מראש, מה יהיו תוצאותיו ההכרחיות של נסיון זה – להרחיק את הפועל חבר ההסתדרות מעבודת הבנין?

אין איש יכול להצדיק בשום פנים ואופן מעשי אלמות, אף לא כאמצעי מלחמה בחרם (והרי אף מנהיגי הפועלים מסתלקים מאמצעי זה ומן האחריות לו). מי שמשתמש באמצעי זה – חותר תחת יסודות קיומנו והתפתחותנו בארץ. אבל גם החרם על סוג מסוים של פועלים אינו בשום פנים אמצעי־מלחמה כשר. וארגון הקבלנים לא היה צריך להשלות את עצמו, שהפועלים יגיבו על חרם במלחמה פרלמנטרית כשרה… אף הצטרפותו של הפועל המזרחי לחבריו מהסתדרות העובדים במלחמה זו היתה צריכה לפקוח עיניהם של הקבלנים לראות, שלא כל הצדק כולו הוא על צדם. ואף הדרישה החדשה, שהקבלנים רצו לכפות עליה את ההסתדרות: למסור את הזכות למנות בורר מכריע, במקרה ששני הצדדים לא יבואו לידי הסכם, לעירית תל־אביב, אינה דרישה מעשית, על־כל־פנים בשעה זו. אפשר שיחס החשדנות לעירית תל־אביב מצד צבור הפועלים אין לו יסוד, אבל הוא קיים במציאות בשעה זו, ואין להרחיקו בדרך הגזירה והכפיה. מה שיש לדרוש גם עכשיו בהחלט, זהו שלעירית תל־אביב תהא הסמכות להתערב בסכסוכים, שיש בהם תקלה צבורית־ישובית, שיהא בידה ליתן כוון עניני־חוקי לכל סכסוך, לצוות על הפסקת עבודה בשעת צורך הכרחי, במקרה של סכסוך שיש בו סכנה לשלום הצבור, על מנת להחיש את דבר הבירור או ישוב הסכסוך. אבל אין לדרוש לה סמכות של הכרעה אחרונה. אין לדרוש סמכות כזו למוסד מוניציפאלי־מקומי, העומד מטבע הדברים בתוך הענינים בפנים (לא שמענו, שסמכות כזו תנתן לאיזה שלטון עירוני שבעולם). סמכות כזו ראויה להנתן מבחינה פרינציפיונית למוסד לאומי עליון, למוסד העליון של הישוב המאורגן. מפני חטאינו לא זכינו לכך, שהאורגן העליון של הישוב, הועד הלאומי, ישמש אינסטנציה עליונה להסדר עניני העבודה ויחסיה; לא זכינו לחוקת־העבודה הלאומית, שתהא חובה מוחלטת על כל הישוב כולו ותמנע את עצם האפשרות של סכסוכי־עבודה מזיקים, כאלה שנעשינו להם עדים נטולי־אונים בימים האלה. קוצר־ראות עקשני ונטיות אנארכיות, מורשת מסורת של הגלות, מושלות בנו ומעבירות אותנו על הכרת החובה הלאומית…

זעזועים רבים יעברו עוד כנראה על חיינו החברתיים והכלכליים, עד שנמצא את המוצא מן המבוך הזה של “פולמוס־מעמדות”, את הדרך למרוּת לאומית עליונה בעניני העבודה.

(“הארץ”, י“ז תשרי תרצ”ג)