רקע
משה גליקסון
על "הקונטרולה הלאומית"

שאלה זו של קונטרולה לאומית, כלומר של הדרכה מכוונת והסדר שיטתי־מוסמך לעבודת הבנין בארץ מטעם המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית ושל הישוב – ראויה לבירור עניני יותר ופולמוסי פחות משניתן לה במאמרו של מר מ. ס־קי ב“בוסתנאי” מכ“ח כסלו. הרי שאלה זו פירושה: שאלה של תקלות וקלקלות, העשויה להמיט עלינו שוֹאה ולסכן את כל מפעלנו בארץ, – שאלה של המשך המבנה הכלכלי הרעוע של יהודי הגולה בארץ, שאלה של קליטה בלתי־בריאה ובלתי פרודוקטיבית של העליה, שאלה של ירידה מבהילה ביחס המספרי שבין בני העיר והכפר, של הצטופפות בערים ובפרנסות ה”קלות" להפסדה של ההתישבות בכפר ושל היצירה הכלכלית, שאלה של עליה מופרזת למחירי צרכי החיים ההכרחיים ולשכר־דירה עד כדי למוטט את יסודות קיומם של בינונים וקטני־ארץ שבישוב, שאלה של כפירה בעיקרים לאומיים של הבנין, כגון עיקר העבודה העברית, תוצרת הישוב וכדומה, ועל כולם – שאלת הספסרות הפרועה בקרקעות ובמגרשי־בנין, האוכלת את גופנו כעש. באותו מאמר עצמו, המכוון כנגדי והעושה ללעג ולקלס את דרישתי לפקוּח לאומי, לחיזוק ה“סקטור” הלאומי במשק הישוב, לענין תכניתי, לריסון התאוות האישיות־האנארכיות ול“איטאטיזם” פנימי־לאומי – באותו המאמר עצמו מדבר מ. ס. על “הספקולנטים המתרוצצים כעכברים מסוממים בכל הארץ, מרעילים את האויר, מתחרים איש עם רעהו ומשחיתים כל חלקה טובה”. לנוכח האסון הלאומי הזה תמוה היחס הקל לעצם תביעת הפיקוח הלאומי על חיינו הלאומיים, ואף אם מר מ. ס. אינו מאמין, שיש תקוה ותכלית לדרישה זו.

מר מ. ס־קי הקל לעצמו יותר מדאי את מלאכת הבקורת. אין אני דן עמו על שלא ירד לסוף דעתי ולא עמד על תכנה של “הקונטרולה הלאומית” שדרשתי, על עצם מהותו של ה“איטאטיזם” בכלכלה שלנו, “לא איטאטיזם ממלכתי־ממשלתי אלא לאומי־פנימי”, שטענתי לו. הדו“ח המצומצם בהכרח, שעתונאי־מודיע מוסר בשעה ראשונה מהרצאה שנמשכה למעלה משעה וחצי, ודאי אין בו כדי למצוֹת אפילו את עיקרי הדברים וליתן מושג נכון ממהלך המחשבות של המרצה. על מה יש לטעון? על אשר גם בדברים שבאו בדו”ח בעתון גילה מר מ. ס־סקי פנים שלא כהלכה.

מר מ. ס־קי רואה בדברי יחס שלילי בהחלט לאיניציאטיבה הפּרטית והוא כורך, בהרצאת דברי, את זו ואת הספיקולציה יחד, כאילו אין אני מבחין ואין אני מבדיל כלל בין שני אלה. מהלך מחשבתי הוא, לדבריו, כזה: “לוּ נתנו כח לקרן־הקיימת לגאול את כל הקרקעות בארץ, כי עתה לא נשאר מקום לאיניציאטיבה פרטית ולספיקולציה”; “חלומי” הוא “לרכז אמצעים כאלה, אשר ירשו לקרן־הקיימת לקנות את כל הארץ בלי להשאיר בה מקום לאיניציאטיבה הפרטית וספיקולציה”.

היש צורך לומר, של“אבסורדום” כזה: לשלול לגמרי את האיניציאטיבה הפרטית ולהעמידה בשורה אחת עם הספסרות הפרועה לא הגעתי עוד? בדברי הטעמתי וחזרתי והטעמתי את הברכה הגדולה, שהאיניציאטיבה הפרטית וההון הפרטי הביאו לבנין הארץ. הזכרתי את זכויותיהם של אלה בשבירת המשבר בישוב לפני כמה שנים, הזכרתי את בנין השרון, את בנין תל־אביב, אשר עם כל לקוייו ומגרעותיו בנין הוא, עמדה לאומית גדולה מאד וחשובה מאד. אבל “עם כל הברכה הגדולה, שהיא ההון הפרטי, יש בו גם קלקלות הרבה”, ולפיכך “יש צורך בפיקוח לאומי, במרוּת לאומית גם בכלכלה”, כשם שאנו דורשים קונטרולה לאומית על העבודה. גישתי לענין האיניציאטיבה הפרטית אינה איפוא “פשוטה” כל כך, כפי שיוצא מדבריו של מר מ. ס.

ולעצם הענין. מר מ. ס־קי שואל: “מהו הכח אשר יעשה את המרוּת הזאת חוק ולא יעבור”? הקשה מר ס. לשאול. ודאי אין בידינו “כח” לקום ולהחליט יום אחד על “איטאטיזם” ממלכתי־ממשלתי בכלכלתנו; אין בידינו לגזור גזירות על היחיד ולכוף על קיומן בכח המשטרה. אבל אפשר שיהא בידינו, אם יהא ברצוננו, ליצור תחליף לאותו משטר, ליצור מה שקראתי “איטאטיזם לאומי־פנימי”, לקיים פיקוח לאומי ורגולציה לאומית בכלכלתנו במדת־מה, לסייע מתוך מאמצים לאומיים ל“תכניתיות” במשקנו. הדרך לכך היא קודם־כל בחיזוק ה“סקטור” הלאומי שבמשקנו הכללי. קרנות לאומיות עשירות, בעלות יכולת והיקף הון לאומי הראוי לשמו היו יכולים לא רק להשלים את אשר יחסיר ההון הפרטי לפי עצם טבעו, לא רק למלא תפקידים “ממלכתיים”, המחייבים הפסד ממון, השקעות שאין עמהן הכנסות, קרבנות, אשר להון הפרטי אין שוה להביאם; הם היו יכולים גם להשפיע לטובה על המבנה הכלכלי שלנו בכללותו, לתקן את הדיספרופורציה האיומה שבין העיר לכפר, המעמידה את כל בניננו על כרעי תרנגולת, להקליט חלק חשוב מן העליה בקרקע ובפרנסות פרודוקטיביות. ה“סקטור” הלאומי שבמשק העברי בארץ היה יכול, אילו לא היה דל ועלוב כל־כך, לשמש במדה מרובה על־ידי עצם היותו ובכח הדוגמא, כח מכוון ומדריך, קובע צורה ו“חוק” גם ל“סקטור” הפרטי שבמשק. סוף־סוף יש גם בפעולותיהם של ה“יחידים” נושאי משטר האיניציאטיבה הפרטית־החפשית, על־כל־פנים של רובם, מיסוד הרצון הלאומי והשאיפה הלאומית, ולכתחילה הם מתכוונים להצטרף לשיטה מושכלת של בנין לאומי. ודאי אין אנו ממלכה ממש ואין לנו “כח”. אבל כלום אל הטלנו על עצמנו בדרך כלל תפקידם של ממלכה ממש ושל כח ממש? הרי זהו כל ענינה של הציונות ושל הסתדרותה, זו “המדינה” בדרך, שאנו אומרים למלא וממלאים למעשה תפקידים ממלכתיים בכח הרצון הלאומי וההתנדבות הלאומית. כלום כל עניין הקולוניזציה אינו תפקיד ממלכתי? וכי די בהם ב“אינטרסים” של היחיד וב“חירותו” כדי לבנות ארץ? כלום נשבת כבר לגמרי מלבנו הרצון הלאומי, כלום אפסה הכרת חובה ואחריות לאומית בישראל? כלום אין לנו באמת בעולמנו אלא כנופיא של “ספקולנטים המתרוצצים כעברים מסוממים בכל הארץ”?

ודאי, כחה של החובה הלאומית ושל ה“אפילציה” האזרחית אינו מספיק כדי לרסן תאוות אישיות־אנארכיות. אף בעלי הכוונות הטובות שבין העולים החדשים עתידים להכשל ולהתנוון מבחינה לאומית ומוסרית, אם לא ימצאו לפניהם כח לאומי־אזרחי, שיש בו ממש, אם עיקר “המשחק החפשי של הכחות”, המקודש בחוגים שמר מ. ס. “נותן ניב שפתים להגיגי לבם”, יהא ה“ריגולטור” היחיד בחיינו הכלכליים והחברתיים; אם לא נדע להעמיד על עצמנו מצוות לאומיות, מצוות לארגון לאומי ומשמעת לאומית, אם לא ניצור לנו בעצמנו, בכח הרצון החפשי וההתנדבות החפשית, את ה“כח” שאנו זקוקים לו, את ההון הלאומי, את המוסדות המרכזיים החזקים, בעלי יכולת וסמכות לאומית עליונה החזקה לתנועה ולמפעל הבנין. כל השלשלת הזאת: מרוּת לאומית וסמכות לאומית עליונה, הנהלה ציונית חזקה, כנסת ישראל, הון לאומי וסקטור לאומי של המשק, הודאה בעיקר הפיקוח הלאומי על עניני ההון והעבודה גם יחד – כל אלה שלולים ורתוקים יחד. ואין זה דבר שבמקרה, כי חסידי אמונת־היחוּד של האיניציאטיבה הפרטית, של משחק הכחות החפשי, של חירות־היחיד הגמורה – שוללים את כל השלשלת הזאת גם יחד, או שהם מודים במקצת וכופרים בהרבה, נותנים את הדברים לשעורים ועל תנאי, ולכל־היותר הם מודים בהם הודאת־פה ומזלזלים בהם למעשה. מהו חלקם של החוגים, אשר מר ס־קי הוא דבּרם ומנהיגם, בהון הלאומי? הם מודים לכאורה בעיקר ההון הלאומי ובחובה לעבוד לשמו, אבל מבחינה פסיכולוגית, הייתי אומר כמעט: על־פי טבעם האורגני, אין הם מוכשרים להתלהב לעיקר זה, כשם שאין הם יכולים להתלהב לעיקר ההסתדרות הלאומית של הישוב, עד כדי להתגבר לשמו על קצת קשיים ולבטים, הכרוכים בו, ולוותר על קצת נוחיות של “חירות” לשם המשמעת הלאומית. ואף זה אינו דבר שבמקרה, שמעריצי האיניציאטיבה הפרטית־החפשית, אנשי ה“ליברליזם” הכלכלי ה“מנצ’סטרי”, העומד על עיקר האמונה Laisser faire, laisser passer" (במשמע זה הימניים שלנו, אשר המלה “ליברליזם” היא לעג ושנינה בפיהם, הם “ליברלים” גדולים), אין להם צורך בהנהלה ציונית חזקה, בעלת יכולת וסמכות. כך הוא בימי ההנהלה “השמאלית”, וכך היה גם בימי ההנהלה האזרחית, ואף בימי איש־המעשה־והמשק המובהק לדעתם הם, הארי סאקר. הנהלה ציונית שתנהל באמת, שתשפיע על החיים הכלכליים, תדריכם, תכוונם מתוך תכנית מחושבת ולשם מטרה לאומית עליונה – הנהלה ש“תתערב” בחיים הכלכליים ובחירוּת הפעולה של היחיד, אינה כלל וכלל לפי רוחם ונטיותיהם, לפי “השקפת־עולמם” של האנשים האלה. ההבדל היסודי שביחס לעיקר הפיקוח הלאומי על החיים הלאומיים הוא לא בזה, שהללו (“המתקדמים” במרכאות של אירוניה בלשונו של מ. ס. ) מאמינים באפשרות הקונטרולה, והללו (מר מ. ס. וחבריו) אינם מאמינים בה, אלא בזה, שהללו רוצים בפיקוח הלאומי והללו אינם רוצים בו, כשם שהללו רוצים בפיקוח לאומי, במרוּת לאומית, בהסדר לאומי בעניני העבודה, והללו אינם רוצים בכך (אם כי לכאורה הם מודים בעיקר זה להלכה) ומסייעים למעשה ידי יריביהם מן האגף האחר, שאף הם מודים הודאת־פה בקונטרולה ועומדים למעשה על העיקר המקודש של “משחק כחות חפשי”…

האין זה דבר תמוה, שמתנגדים קיצונים ל“מארכסיזם” ולתפיסת־ההיסטוריה החמרנית מודים רק ב“כח” ולועגים לכל ענין האפילציה הלאומית, ל“הטפת מוסר”, להשפעתם של מוטיבים לאומיים ותביעות לאומיות על מפעל הבנין – ממש כאנשי “השומר הצעיר” ופועלי־ציון" שמאל?…

ואין אנו, המתקדמים, מתכוונים כלל לקונטרולה לאומית בכחה של “הטפת מוסר” בלבד. כלום אין מקום להשפעה ישרה ומעשית על החיים הכלכליים מצד מפעלים כלכליים־ישוביים של ההון הלאומי, מצד ה“סקטור” הלאומי שבמשק הישוב? כלום אין מקום ללחץ לאומי־ישובי בכחם של מוסדות האשראי הציוניים? וכי לא יתואר למשל לחץ צבורי בענין הספסרות הפרועה, כדרך שאנו מוצאים לחץ צבורי בענין הלשון העברית וכדומה? מדוע לא יעלה על הדעת, כי הנהלה ציונית חזקה, בעלת יכולת חיובית חשובה, תדע להדריך, בכחם של מפעלים ממשיים ופעולות ממשיות, את מהלך הבנין ולכוונו באיזו מדה שתהא לאפיקים רצויים? מדוע לא יעלה על הדעת, שמועצה כלכלית מוסמכת, שתתקיים על־יד המוסדות הלאומיים המרכזיים ושישתתפו בה באי־כח הצבור, באי־כח החיים הכלכליים לענפיהם השונים, כפי שדרשה כותב הדברים האלה בהרצאתו בועידה, תדע לקנות לה לאט־לאט כח והשפּעה במשמע הפיקוח וההדרכה הכלכלית?

ולחנם לועג מר ס־קי לדוגמאות שהבאתי לאפשרות ההשפעה הישרה של ההון הלאומי לתקנת המצב. ודאי: קרקעותיה של הקרן הקיימת במפרץ חיפה לא יכלו לבטל את כל ענין הספסרות ושערורית ההתחרות בחיפה בכלל. אבל הנגע האיום הזה של הספסרות במגרשים לבתים ולמפעלי תעשיה היה ודאי גדול וקשה פי כמה וכמה, אלמלא אותו המפעל הגדול של הקרן הקיימת. הריזרבה החשובה של אלפי דונאמים קרקע לאומית במפרץ חיפה לא הצילה את עיר ה“עתיד” שלנו לגמרי מגלוייה של אותה מחלה ממארת, אבל היא יצרה את האפשרות לשכן מאות משפחות של עובדים ו“קטני־ארץ” בקרבת עיר עבודתם, לשכן עשרות ומאות מפעלים בינונים וקטנים של תעשיה ומלאכה בקרבת העיר. מה היה מצב כל המשפחות והמפעלים האלה אלמלא הריזרבה הקרקעית הזאת, או אילו היתה בידי “האיניציאטיבה הפרטית” החפשית, מה היו במצב זה גידולי־הפרא של הספסרות ושל ההתחרות החפשית – אין אני צריך, כמדומה, לומר למר מ. ס., כשם שאין אני צריך לספּר לו, מהו המצב בתל־אביב ומה היה יכול להיות המצב הזה, אילו היתה לתל־אביב ריזרבה קרקעית לאומית חשובה כזו שנמצאה לחיפה. לעת עתה בורחת התעשיה מתל־אביב לשדות רחוקים מבלתי־יכולת לעמוד בברכתה של “ההתחרות החפשית” במגרשים, ואלו בחיפה יש עוד על־כל־פנים מקום למפעלי תעשיה רבים, בינונים וקטנים. בתל־אביב הולכים ומתמוטטים יסודות קיומם של המונים, החיים על עבודתם ועל הכנסות קבועות ממצומצמות והקשורים מפאת עבודתם אל העיר; העליה המבהילה של שכר־דירה, וממילא גם של מחירי כל צרכי החיים ההכרחיים, מזעזעת ומערערת את שווי־המשקל בתקציבו של האדם הבינוני והקטן; אף התקוה המעודדת לד' אמות ולפינת בית “משלוֹ” – תקוה זו, שהעמידה עד הזמן האחרון פרק נאה כל־כך בהוי החדש של העיר העברית החדשה –, היתה כבר לנחלת העבר האגדי. ואלו בחיפה, במפרץ חיפה, יש עוד אולי תקוה גם ליהודים, אשר ה“קוניונקטורה” לא אינתה להם לעסוק בספסרות. וכל־כך למה? משום שבחיפה היתה למעשה להון הלאומי מקצת מן המקצת של “קונטרולה” על “השוק החפשי” על־ידי עצם מציאותה של הריזרבה הקרקעית הלאומית. הזכאי אדם כמר מ. ס. לזלזל בדבר הזה?

היש צורך לומר, שדרך זו של פיקוח לאומי על השוק החפשי וההתחרות החפשית בכחו של סקטור לאומי, בעל יכולת והיקף, במשק – אין לה שום שייכות ל“דיקטאטורה”, ושקונטרולה לאומית אין פירושה דוקא “אבדן החופש לארץ ולעם”, כפי שמר ס. מסביר לנו? יש מקום ל“חוק”, לחוק לאומי־פנימי, שעם או צבור הראוי לשם זה מחוקק לעצמו, גם בלי “דיקטאטורה”. ולא רק אצל המתוקנים שבהם אלא גם אצלנו. מותר, כמדומה, לדבּר גם אצלנו על “חוק” מוסכם ומקובל של שלטון לשוננו הלאומית בחיינו הצבוריים ובחנוּך ילדינו; מותר גם לדבר על חוק העבודה העברית, שגם הוא מוסכם להלכה, אם גם אינו מקובל כל־כך למעשה, אלא שההלכה משפיעה סוף־סוף והיא גם עתידה להשפיע יותר ויותר על המעשה. ומשום מה אי־אפשר לדבר על “חוק” של קונטרולה ומשמעת לאומית בחים הכלכליים, ביחס לעצם יסודות הבנין?

מה מ. ס. בטוח כל־כך בחוק הברזל ובאמת הנצחית של האיניציאטיבה הפרטית החפשית בהחלט, עד שאינו מסוגל כלל להאמין באפשרות של משטר אחר וסדרים אחרים, אם אין כח השעבוד, הדכוּי הכפיה מסייעם. הוא שואל: “ומה הצליח לעשות עד עתה רוזוולט, ומה תקנה “הקוטנרולה” הלאומית שלו”? ־ האמנם לא הצליח כלום ולא תקן כלום? ונצחונו הגדול בבחירות האחרונות בארצות הברית – גם הוא אינו מוכיח כלום, אינו אלא מקרה בעלמא?

אבל מר מ. ס־קי מבקש גם הוא תקנה לקלקלותיה ולסכנותיה של החירות האישית, שאין עליה מרוּת ואחריות. אלא שהוא גורס: במקום “קונטרולה” ובמקום “דיקטטורה” (שהיא תנאי הכרחי לדעתו לקונטרולה ממשית) “יצירת תנאי־חיים כאלה, אשר ממילא, מאליהם, ידריכו את האדם בכוון הרצוי”. הייתי יכול אמנם להשיב על זה: אם כן, ההבדל שבינינו אינו אלא הבדל במלים ובמונחים, שכן מהי אותה הקונטרולה הלאומית בעזרתו של ההון הלאומי והסקטור היהודי במשק, שלה אני טוען, מהי, למשל, ריזירבה של קרקע לאומית לצרכי ההתישבות העירונית והכפרית, אינפורמציה והדרכה מטעם מועצה כלכלית פעילה ומוסכמת של הישוב, שתתקיים על־יד מוסדותינו המרכזיים, עזרה פינאנסית־אשראית, ארגונית, פוליטית ויורידית למפעלים פרודוקטיביים ולפעולה פרודוקטיבית מטעם האורגנים והמוסדות של התנועה הציונית – מהו כל זה אם לא “יצירת תנאים” לכלכלה לאומית בריאה? והיכן יקח הוא, מר ס., את ה“כח” ליצירת התנאים שהוא רוצה בהם, אם לא בהון הלאומי ובמשמעת הציונית, אם לא ברצון הלאומי, ב“החלטה” הלאומית, המעמידה עלינו מצוות, שהיא יסוד היסודות לציונות? מה מ. ס. קובע אמנם בפירוש שני “תנאים” כאלה לתקנת המצב: א) הקרן הקיימת צריכה לשנות שנוי יסודי את שיטתה ודרכי עבודתה ("הקרן הקיימת יכולה היתה לארגן את האמצעים האלה – הדרושים לגאולת הקרקע – לוּ הייתה מוכרת תמיד, ברווחים קטנים את אשר קנתה – ומוסיפה לקנות ולקנות); ב) יש ליתן לאכרים את החופש להביא לצרכיהם מן הגולה פועלים חקלאיים כרצונם. ("לולא עמדה הסוכנות על שמירת “זכויותיה” והיתה נותנת לאכרים את האפשרות להביא משפחות של פועלים חקלאיים מן הגולה, היה מעשה זה יוצר תנאים להצלה מן הסכנה של עזיבת הכפר – יותר מכל “קונטרולה” לאומית ויותר מן “הרגולציה” הלאומית ויותר מן “המשמרות”).

בנוגע לדרישה השניה אין בדעתי כלל להתווכח עם מר מ. ס־קי. אין אני טוען לאיטאטיזם ביורוקרטי; אין אני סבור, שאת הכל צריכים ויכולים לעשות המשרדים הרשמיים דוקא, ואין לי שום משפטים קדומים בנוגע למעשיותו ולרצונו הטוב של צבור האכרים. הפעולה העצמית וההגדרה העצמית של צבור האכרים עשויות להיות לברכה לכלל כולו ולהצטרף לתכנית מושכלת של בנין לאומי־כלכלי, ובתנאי אחד: שיודה גם הוא הודאה גמורה בצורך להצטרף לתכנית־הבנין הכללית ובמסקנא היוצאת מזה, בעיקר המרוּת הלאומית. משום כך הייתי דורש גם בענין המוחשי הזה של הבאת משפחות פועלים חקלאיים מן הגולה, על־יד זכות הפעולה העצמית של צבור האכרים, גם מינימום של פיקוח מטעם המוסדות המרכזיים, שלא יהיה מקום לחשש של שמוש לרעה בפעולה זו, להפסדם של אינטרסים לאומיים כלליים. הרי יצוייר, למשל, שאכרים ישתמשו בסרטיפיקטים, שינתנו להם לצרכי משקם, כדי להביא סתם קרובים מחוץ־לארץ, שישתקעו בערים, והפרובלימה החמורה של עזיבת הכפר והתרוקנותו מפועלים עברים תעמוד במקומה.

ואשר לדרישת הריפורמה היסודית בשיטת עבודתה של הקרן־הקיימת, הרי הצעתו של מר מ. ס. פירושה ערבוב מושגים, פרינציפים תפקידים שונים, שכל אחד מהם חשוב כשהוא לעצמו, אבל אין לערבבם יחד מין בשאינו מינו. יש תפקידים להון הלאומי, אשר ההון הפרטי לא יוכל למלא אותם לפי עצם טבעו, ויש תפקידים להון הפרטי, שאין להטיל אותם על ההון הלאומי. וכמה תמוה הדבר, שדוקא אלה, המאמינים באל האחד של האיניציאטיבה הפרטית והמזלזלים בהון הלאומי (“מה יושיענו זה”?), נוטים להטיל כל תפקיד גדול וחשוב לטובת האיניציאטיבה הפרטית וההון הפרטי (ובכלל זה תפקידים שלפי עצם מהותם הם צריכים להיות ענין להון הפרטי) על ההון הלאומי דוקא. מה שמר ס. דורש מאת הקרן הקיימת הוא דבר חשוב מאד וגדול מאוד, אבל הוא ענין למוסד, העומד על הון פרטי, למוסד הבנוי אמנם על הפעולה המשותפת של רבים לתועלת הרבים, אבל הוא עומד על יסודות מסחריים, בהתאם לטבעו של ההון הפרטי (המעטים הם המפעלים הכלכליים, העומדים על שתוּף הפעולה של רבים, בעלי־מניות, בעלי אובליגציות וכדומה, והמביאים תועלת לרבים, והמבוססים עם זה על עיקרים מסחריים טהורים?). תכנית העבודה, שמר מ. ס. רוצה להטיל על הקרן הקיימת היא בעצם תכניתה ותפקידה של חברה כ“הכשרת הישוב” ושל חברות דומות לה. חברת הכשרת הישוב עשתה עכשיו דבר ישובי גדול מאד; בפעולתה ובמאמציה נפתחה החולה להתישבות יהודית. היא היתה יכולה ודאי לפעול הרבה יותר במשך שנות קיומה הרבות, היא היתה יכולה לפעול הרבה לגאולת הקרקע לצרכי המשק הפרטי וההתישבות הפרטית בכפר ובעיר – אילו היו לה האמצעים הדרושים והאורגניזציה המתאימה לכך. משום מה לא יבואו אנשי האיניציאטיבה הפרטית הטהורה להטיל על עצמם את התפקיד החשוב ליצור את הבסיס הרחב הזה לחברת הכשרת הישוב, או ליסד חברה אחרת, או חברות אחרות, בעלות יכולת, לצרכים אלה על יסודות מסחריים, המקובלים בישובו של עולם?1 היכן כח היצירה, כח האיניציאטיבה שלהם? מדוע הם אומרים להטיל תפקידים אלה על הקרן הקיימת דוקא, להוציאה מעולמה המיוחד לה, ליטול ממנה את נשמתה, את תפקידה הראשון, שעליו תפארתה של תנועת התחיה בישראל: להנחיל לפועל ולעני מישראל, הראוי והמוכשר לכך, חלקת אדמה לעבדה ולאכול את פריה? משום מה עינם צרה ב“כבשת־הרש”, משום מה יש לשלול את עצם האפשרות של קיום סקטור לאומי (ולוא יהיה קטן במדתו) בתוך רשת ההתישבות הכללית? והרי זהו למעשה פירושה של אותה דרישה, לעשות את הקרן הקיימת מכשיר למקח וממכר בקרקעות לצרכי האיניציאטיבה הפרטית. תנועה כתנועה הציונית, העומדת בעיקרם ובסופם של דברים על התלהבות לאומית ועל קרבנות לאומיים (הרי אף מר מ. ס. מתאבל על כבוד של חלוציות כי גלה מישראל בימינו – מתאבל לחינם: הן לא שמם עמק יזרעאל ולא תשם החולה ולא ישם לעולם הנגב) – תשלם מחיר יקר מאד, תשלם בנפשה, אם ישתרר בה שלטון האיניציאטיבה הפרטית המוחלטת ללא שארית כל שהיא ל“סקטור” לאומי בעבודת הבנין. אין אנו יודעים עדיין, אם לא נעמוד בקרוב בפני נסיונות קשים ומרים, שיחייבו פעולה לאומית דוקא בבנין, קרבנות גדולים של חלוציות, חזוּקו ובצוּרו של אותו הסקטור הלאומי, שעכשיו אנו נוטים לזלזל בו בחכמתנו הרבה…

לחינם הקל מר מ. ס. לעצמו את מלאכת הבקורת. אותה שאלה של קונטרולה לאומית, של הדרכה מכוונת ורגולציה שיטתית־מוסמכת לעבודת הבנין בארץ – שאלת חיים היא לנו. על־כל־פנים ראויה היא לבירור עניני יותר משניתן לה לצערנו במאמרו של מר מ. ס־קי.


(“הארץ”, י“א טבת תרצ”ה).



  1. ואין פירושו של דבר שההון הלאומי אינו יכול או אינו חייב להשתתף ביצירה כזו, כשם שהשתתפה בכמה מפעלים כלכליים אחרים בארץ וסייעה מתוך כך לקיומם ולהתפּתחותם, ומבחינת הקונטרולה הלאומית ודאי שדבר זה הוא הכרחי, אם אין אנו אומרים להסתפק בבנקים פרטיים לחקלאות ולבנין ובשיטת עבודתם. יש אולי רק להעיר, שמי שרוצה לקבל מאת קרן היסוד צריך גם ליתן לה, ליתן ולדאג לכך, שגם אחרים יתנו. דבר זה לא הבינו עד עתה “אנשי האיניציאטיבה הפרטית” די הצורך.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!