הערפל הפוליטי, המעיב את שמיה הבהירים של ארץ זו, הולך ומתעבה, ואין יודע ומגיד דבר, מה דמות יערכו מהיום ולמחר כחות וגורמים פוליטיים, שאין לנו עליהם לא שליטה ולא השפעה, לקיומנו ולעתידנו בארץ. אבל אם אין כל הסימנים מטעים, עתידים להסתמן בקרוב מתוך הערפל קוים מעוקמים ומעוותים של דמות לא שערנוה ולא הבאנוה בחשבון עולמנו…

בשנים האחרונות, עם גידול כחו ומשקלו של הישוב העברי בארץ וחזוּק עמדותיו הכלכליות והתרבותיות, נעשינו ל“מציאות” פוליטית, לגורם פוליטי ממשי, שאי־אפשר שלא להביאו בכל חשבון ושקול־דעת בדבר גורלה ועתידה של הארץ. ודומה שהכרה זו של מציאותנו, הנכונה מצד עצמה במדה מרובה, הביאה אותנו לידי הגזמה והפרזה, החורגת ממסגרת המציאות. היינו בעינינו לא כאחד הגורמים ביחסי הכחות, העתידים לקבוע את גורלה המדיני של הארץ, אלא כהגורם, אשר בידו כח ההכרעה. תמימות היתה בנו לראות את עצמנו, את התנועה הציונית ואת הישוב בארץ, כנושא המכריע, אם לא כנושא היחידי, לשאלה הפוליטית הגדולה, השנויה במחלוקת בקרבנו בימים האלה. מי שמתבונן אל הוכוּח הפּנימי שלנו בשאלה זו, יכול לקבל את הרושם, כאילו כל הגורמם החיצוניים, אשר גם להם דריסת־הרגל בארץ הזאת ומאויים ושאיפות בנוגע לעתידה, נסתלקו לצדדין והניחו לגמור את הענין בינינו ולהכריע בדבר כרצוננו וכשקול־דעתנו. יש להודות, שמבחינה אחת מצומצמת היטיבו ה“מחייבים” בשאלת החלוקה, או המדינה, לראות את מציאותנו הפוליטית משראוה ה“שוללים”. בעוד שהשוללים טענו, שאין טעם להסתלק מזכותנו על חלק מארץ־ישראל, מאחר שיש לנו “שטר”: מנדט, התחיבויות בינלאומיות ברורות, על כל הארץ כולה, השיבו המחייבים, כי ממון שבשטר, שאין עמו יפוי־כח של גובינא וכסף במזומן, הם שני דברים, ומאחר שהמדינה החתומה על השטר הודיעה בפירוש ובהחלט, בפי הועדה המלכותית שלה ובפי באי־כחה בג’יניבה, שאין בידה לפורעו, שהמנדט לא ניתן להתגשם, שוב אין בידנו הברירה לבחור בין התביעה כולה שבשטר ובין חלקה במזומנים, ואין לבו אלא לדאוג לכך, שחלק זה שבמזומָנים יהא בו ממש.

אלא שאם צדקו המחייבים בטענתם בנוגע לצד אחד של השאלה, הרי לא צדקו בנוגע לצד השני. התפּתחות הענינים במשך החדשים המעטים שלאחר ציריך וג’יניבה הוכיחה, כמדומה, שלא בידנו הוא לבחור בין המנדט ובין המדינה המקוצצת, ואף לא בידנו הוא “לקבל” את המדינה המקוצצת. נראים הדברים, שהשטר החדש על המדינה המקוצצת, שחתמו עליו לכאורה אורמסבי גור ואידן בג’יניבה, אין פרעונו בטוח יותר מפרעונו של השטר הקודם על המנדט בגבולותיה של ארץ־ישראל כולה. השמועות השונות על בטולה או התרופפותה של תכנית־החלוקה בחוגי הממשלה הבריטית הן אולי מוגזמות ובלתי מבוססות כל־צרכן, אבל טוב נעשה, אם לא נקבל גם את ההכחשות הרשמיות באמון מופרז. דומה שאף ההכחשות להכרזתו הידועה של סטיפן ווייז¹ אין משקלן גדול יותר ממשקלן של כמה הכחשות פוליטיות החלטיות אחרות, שקדמו לפעמים אך זמן מועט להתקימותן המלאה של השמועות עצמן.

התפתחות עניניה של “הפוליטיקה הגדולה” בעולם: התסבוכת הרבה, שאין איש יודע לה מוצא והתרה, הגורמים כבדי־המשקל בעניני ארץ־ישראל, שהוטלו בימים האלה לתוך כף המאזנים, עניני ים התיכון, המשך המהומות בארץ־ישראל, עמדתם התקיפה של הערבים בארץ והתנגדותם הנמרצה לתכנית החלוקה, עמדת המדינות הערביות, שאינן חוששות לכבודה של אנגליה ואינן נמנעות מהתערבות גסה בעניני הארץ. תעמולת השסוי וההסתה האנטיציונית והאנטיבריטית בארץ מצד שליחי המדינות הדינאמיות התוקפניות, שאין המדינות הדימוקרטיות, לקויות הרצון והמרץ ונטולות האיניציאטיבה והדרך הברורה, יודעות להתיצב כנגדן, דאגותיה המרובות והקשות של אנגליה לכל עמדותיה, דרכי תחברתה ומקורות־כחה בעולם, ולבסוף סכנתה של מלחמה עולמית חדשה, שמנבאים לבואה בשנת 1938 – כל אלה ודאי לא הוסיפו לשליטיה של אנגליה לא התלהבות ולא רצון לעמוד בהתחיבויותיהם החדשות ולקיים את תכנית־החלוקה ויהא מה. אל נתפלא ביותר, אם הפוליטיקה האנגלית תאמר לסלק (“לסלק” ולא לפרוע) את חובה לעם ישראל על־פי המיתודה של לבן הארמי ותתחרט מחר על מה שהסכימה אתמול לפרוע לאחר החרטה של שלשום. הרי כך נוהגים בימי הרעה והמבוכה האלה, לאו דוקא מתוך רצון רע וזלזול במתכוון בהבטחות ובהתחיבויות, אלא מתוך מורך וחולשה והנחת הכרח כביכול, שאין להמלט ממנו, אף בענינים גדולים של הפוליטיקה, העתידים לקבוע גורלו של עולם וגורלה של אנגליה. כלום גדולות וחשובות ומכריעות התחיבויות ביחס לעם ישראל מן ההתחיבויות שקבלה עליה אנגליה ביחס לחבר־הלאומים ולמדינות חברותיה־שותפתיה לערבות גומלין ולבטחון קבוצי, כלום טובים וחשובים אנו מחבש, מספרד, מסין? האין נמוקים חשובים מאד, פוליטיים ומוסריים, לצד פרעון שטרותיה של ג’יניבה, לצד קיום ההתחיבות לשמור על השלום בעולם ולהגן על הנעשקים מפני עושקיהם כח, כשם שישנם נמוקים פוליטיים ומוסריים חשובים מאד, המחייבים את קיום ההבטחות וההתחיבויות כלפי עם ישראל?

עמדתו התמוהה של מיניסטר המושבות בחדשים האחרונים בעניניה של ארץ־ישראל, הנעימה של טינא ורוגז ואפילו של קטרוג, הנשמעת בימים האלה בכל תשובותיו בבית הנבחרים בשאלות הנוגעות לעניני הארץ– נעימה שלא נשמעה מעולם בדברי האיש הזה, שהוחזק אדם מוסרי מאד, ג’נטלמן בעל נפש, חובב היהודים וידיד נאמן לציונות, ושיש בה כדי להעיד על רוגזה שבאה להשתיק איזה הכרה של חטא הלוחשת במעמקים – כל זה מעיד על איזה שנוי יסודי, שנתרחש מימי יולי בלונדון ואבגוסט בג’יניבה עד היום; כל זה יש בו כדי לעורר ספיקות חמורים, אם יש עוד ממש ושארית לאותה מדת הידידות, הרצון הטוב וההערכה הנאמנה למפעלנו, שבאה לידי גלוי בדין־וחשבון של הועדה המלכותית (עם כל לקוייו ותקלותיו הממשיות ומסקנותיו שאינן מניחות את הדעת), ואם מדת הטוב (או מעוט הרע), שיש באותו דו“ח, עדיין היא חובה על הממשלה האנגלית, שלכאורה סמכה את ידה עליו והכריזה בגלוי־דעתה הפוליטי־הרשמי, שהיא מזהה את עצמה עם הנחותיו והצעותיו. בימי בוקה ומבוכה אלה למוסר הפוליטי בעולם לא נתפלא, אם יתברר, שמיניסטר החוץ הבריטי, אשר הכריז בג’יניבה על רצונה והחלטתה של אנגליה לקיים את תכנית החלוקה, חזר בו בינתים כדי מאה ושמונים מעלות אחורנית ובטל את רצונו מפני רצונם של כמה וכמה גורמים בלתי אחראיים וגורמי־מחתרת, למן כנופיות המרצחים בארץ, מזימות פוליטיקאים ודימגוגים של התנועה הפאנערבית, התערבות בלתי נמוסית של שליטי מדינות ערב בעניני הארץ, חתירות של אנטיציונים ושונאי ישראל ממרומי המעלה באנגליה, ועד נכליהם ותככיהם של שליחי מדינות עוינות־תוקפניות. כי על כן חובתו הראשונה של מדינאי אנגלי הוא כידוע: להיות “איש־מעשה”, לשמוע בקולה של ה”מציאות" ולא להגרר אחרי עקרים מופשטים וצוויים מוחלטים. מותר לו, ופעמים אף חובה עליו, לחזור בו היום ממה שהכריז עליו אתמול כעל יסוד ועיקר שאין לזוז ממנו בפוליטיקה האנגלית, ובלבד שידע להמנע, עד כמה שאפשר, מן ה“ציניות” שבהתגלות־לב ולשמור היום את החבית הריקה, תוך כדי שפיכת יינה, על מנת לסלקה מחר לגנזי גרוטאותיה של ההיסטוריה. לא נתפלא אם יתברר, שהתפתחות־הענינים מיולי־אוגוסט 1937 עד ינואר 1938 היתה, אם לתפוס לשון פשוטה במקצת, בערך כזו:

ביולי־אוגוסט 1937. א) אין לקיים את המנדט כמו שהוא, אין להשרות שלום בין היהודים והערבים על בסיס המנדט ויצירת הבית הלאומי ליהודים בארץ כולה; ב) אין אנגליה יכולה להסתלק מחובותיה לארץ הקדושה; ג) ולפיכך יש רק דרך אחת להשליט שלום ושקט בארץ, והיא – לצמצם את שאיפות היהודים בשטח, לחלק את ארץ המריבה – בין היריבים.

וביאנואר 1938: א) אין לקיים את המנדט וכו‘; ב) אין אנגליה יכולה להסתלק, וכו’; ג) אף הצעת החלוקה לא ניתנה להתגשם, והתנגדות הערבים והיהודים תוכיח; ד) ובכן יש רק דרך אחת, וכו', והיא – לקצץ בעיקר הבית הלאומי, לבטל את המנדט, או את הסעיפים “היהודיים” שבמנדט, להעמיד את ענין הבית הלאומי על מעמד של “מעוט” נצחי בתוך הרוב הערבי ולהבטיח את זכויותיו של המעוט (כדרך ש“הובטחו”, למשל, לאשורים בעיראק), או, באופן הטוב ביותר, ליתן ליהודים “מדינה”, הקטנה והגרועה הרבה יותר מזו שועדת פיל אמרה להציע להם.

לא נתפלא, אם יתברר, שזו, או מעין זו, היא התפּתחות הענינים בימי הערפל האלה. ולא נתפלא גם, אם יתברר, שיהודים באו להקל למדינאים האנגליים את הקפיצה הנועזה לצד האוריינטציה הערבית הטהורה והתכנית הגלמית לחסול שאיפותיה של הציונות ותקותו של עם ישראל. כי אף זהו מענינה ומתוצאותיה של אותה שגיאה פאטאלית, כאילו ניתן לנו להכריע בשאלות גורלנו ועתידנו לפי רצוננו ושקול־דעתנו, מתוך בחינה ציונית טהורה ובדרך הבידור והוכוּח הציוני הפנימי. אף הוכוּח “היהודי” בענין החלוקה לא עמד ולא יכול לעמוד בתחומי עניניה של הציונות ותחית ישראל. לא ראינו ולא רצינו לראות, שבשעה זו של הכרעה, שהיא גם שעת מבוכה ותהיה על היסודות, עתידים להתעורר שוב, בהיקף הרחוק והמתפורר של ההויה הגלותית, האינסטינקטים האנטיציוניים, הכחות הצנטריפוגליים שבאורגניזם הלקוי שלנו, אשר אמרנו כבר נסתם עליהם הגולל. לא ראינו ולא רצינו לראות, כי אותה ההתאבקות הקשה עם “אצילי ישראל” על יעודי האומה ותקות עתידה, שעברה עלינו בתקופת ההכנה להכרזת באלפור, עתידה להתחדש עלינו עכשיו, בלי המסבות והתנאים המסייעים של הימים ההם, ימי התקוה והאמונה בעזרתם של היהודים במלחמת העמים, ימי העזה ושאיפות־חדוּש כבירות לחולשים על גויים וממלכות, ימי התפארת של “עיקרי ווילסון”, עיקרי מוסר וצדק ושויון ביחסים שבין עם לעם. ראוי להודות על השגיאה הגדולה, ששגו כמה משוללי החלוקה למן השעה הראשונה של הויכוּח הפּנימי שלנו: הם כאילו לא עמדו על אָפיים של “בעלי בריתם” החדשים מן המחנה הבלתי ציוני והאנטיציוני ולא הקדימו לתחום תחומים ביניהם לבין אלה, שלא ליתן להם מראית עין ופתחון פה של זכות לדבר ולישא וליתן על עתידנו בארץ בשם חלק מן המחנה, הרוצה בקיום לאומי והנאמן לשאיפות הציונות, ולהסכים בשמו כביכול לחסול התקוה הציונית למען השלום ו“שלימות” הארץ.

שני המינים של יהודים, המתנגדים לחלוקת הארץ, יש לנו בעולמנו: מאמינים ודבקים בציונות השלימה, המתנגדים ליצירת מדינה ערבית בתחומיה של ארץ־ישראל, וכופרים בציונות ובשאיפותיה, המתנגדים ליצירת מדינה עברית בארץ־ישראל. ויש להצטער על שלא נתחמו התחומים בין שני סוגי המתנגדים האלה לכתחילה בכל הבהירות האפשרית, והאינטרס הטכסיסי כביכול של השעה גשר, שלא מדעת בעליו, גשר על תהומות אידיאולוגיים ושימש עילה לאנשי הכפירה הלאומית לשפות את קדירתם שלהם על אשם הטהורה של נאמני ציון וליתן פתחון־פה לשאיפות החסול וההתנקשות בתקוה הציונית להסתייע כביכול בדעה משותפת של יהודים וערבים. אם נמצאו בין השוללים מאנשי הציונות השלימה תמימים שהאמינו, שאפשר ללכת כברת ארץ מסוימת בדרך ההתנגדות לחלוקה ביחד עם המתנגדים האנטיציוניים ולפרוש אחר־כך מחברתם, חוששני, שמא חלילה עתידה אמונתם זו להתנקם בהם. יפה עשה הועד הלאומי, המוסמך יותר מכל “אצילי ישראל” ואנשי השלום למיניהם לדבר בשם הישוב ומפעלו ויעודיו, שיצא בגלוי דעת חריף ותקיף נגד “המזימות האנטיציוניות, הנרקמות בחוגים יהודיים ולא יהודים”, והכריז בדברים ברורים ונמרצים, כי הישוב והתנועה לא יסכימו לעולם לוותר על זכויותינו ותקוותינו הלאומיות במולדת ולא יתנו את ידם להגבלת גידולנו והתפתחותנו בארץ. אם יש עוד צורך לזוממי החיסול בעלי תאנה של הסכמה יהודית, כביכול, הרי גלוי־דעתו של הועד הלאומי וגלויי־הדעת הדומים לו מטעם ההנהלה המוסמכת של התנועה עשויים להביאם במבוכה. ונראה לי, שדווקא נקודת־השקפתה של הציונות השלימה, הדוחה את הקצוץ בתקותה ואת הצמצום באפשרויותיה של הציונות בשטח, יש לגנות ולפסול את המזימה המתנקשת בצפור נפשה של הציונות, בזכותנו להוות רוב בארץ, ומהראוי, שהשוללים הציונים לזרמיהם השונים ידחו בהחלט את מעשיהם של ה“השותפים” הבלתי קרואים האלה.

ולא זו בלבד. נראה לי, שהסכנות הפוליטיות האורבות לנו מחייּבוּת להמנע בשעה זו מן הפולמוס החריף־הפומבי בענין החלוקה כלפי־פנים. הקונגרס העשרים קבע את הקו לעמדת התנועה והנהלתה במשך ימי המעבר והבירור עד הקונגרס העשרים ואחד. ההכרעה בשאלת־הגורל, הגוזלת את מנוחתנו, תפול בקונגרס הבא. ובינתים יש להמנע מכל מה שעשוי לסייע ידי שונאינו ולשמש הוכחה רצויה לחולשתנו ולקרעינו הפנימיים. צירי הקונגרס העשרים ואחד ידעו בשעתם את אשר לפניהם. ועכשיו אנו זקוקים יותר מבכל שעה אחרת לאחדות פנימית של כל המחנה כולו, כדי לסכל מזימות אנטי־ציוניות של גויים ויהודים כאחד להדוף בכחות משותפים את הסכנה האורבת לנו, תהא מה שתהא דמותה ועמדתה. –

נ. ב. הטלגרמות של סט"א של סופר “הארץ” מלונדון, שנתפּרסמו לאחר שנכתבו הדברים האלה, מחזקות את חששותינו בדבר התפּתחות הענינים בלונדון. יהיו מה שיהיו עיקריה ופרטיה של התכנית החדשה, שבלונדון טורחים להכשיר לה את הקרקע, על־כל־פנים אנו נתבעים לעמוד על המשמר. למיחש מיבעי².

(“הארץ”, כ“ז טבת תרצ”ח).