הערפל הפוליטי, המעיב את שמיה הבהירים של ארץ זו, הולך ומתעבה, ואין יודע ומגיד דבר, מה דמות יערכו מהיום ולמחר כחות וגורמים פוליטיים, שאין לנו עליהם לא שליטה ולא השפעה, לקיומנו ולעתידנו בארץ. אבל אם אין כל הסימנים מטעים, עתידים להסתמן בקרוב מתוך הערפל קוים מעוקמים ומעוותים של דמות לא שערנוה ולא הבאנוה בחשבון עולמנו…

בשנים האחרונות, עם גידול כחו ומשקלו של הישוב העברי בארץ וחזוּק עמדותיו הכלכליות והתרבותיות, נעשינו ל“מציאות” פוליטית, לגורם פוליטי ממשי, שאי־אפשר שלא להביאו בכל חשבון ושקול־דעת בדבר גורלה ועתידה של הארץ. ודומה שהכרה זו של מציאותנו, הנכונה מצד עצמה במדה מרובה, הביאה אותנו לידי הגזמה והפרזה, החורגת ממסגרת המציאות. היינו בעינינו לא כאחד הגורמים ביחסי הכחות, העתידים לקבוע את גורלה המדיני של הארץ, אלא כהגורם, אשר בידו כח ההכרעה. תמימות היתה בנו לראות את עצמנו, את התנועה הציונית ואת הישוב בארץ, כנושא המכריע, אם לא כנושא היחידי, לשאלה הפוליטית הגדולה, השנויה במחלוקת בקרבנו בימים האלה. מי שמתבונן אל הוכוּח הפּנימי שלנו בשאלה זו, יכול לקבל את הרושם, כאילו כל הגורמם החיצוניים, אשר גם להם דריסת־הרגל בארץ הזאת ומאויים ושאיפות בנוגע לעתידה, נסתלקו לצדדין והניחו לגמור את הענין בינינו ולהכריע בדבר כרצוננו וכשקול־דעתנו. יש להודות, שמבחינה אחת מצומצמת היטיבו ה“מחייבים” בשאלת החלוקה, או המדינה, לראות את מציאותנו הפוליטית משראוה ה“שוללים”. בעוד שהשוללים טענו, שאין טעם להסתלק מזכותנו על חלק מארץ־ישראל, מאחר שיש לנו “שטר”: מנדט, התחיבויות בינלאומיות ברורות, על כל הארץ כולה, השיבו המחייבים, כי ממון שבשטר, שאין עמו יפוי־כח של גובינא וכסף במזומן, הם שני דברים, ומאחר שהמדינה החתומה על השטר הודיעה בפירוש ובהחלט, בפי הועדה המלכותית שלה ובפי באי־כחה בג’יניבה, שאין בידה לפורעו, שהמנדט לא ניתן להתגשם, שוב אין בידנו הברירה לבחור בין התביעה כולה שבשטר ובין חלקה במזומנים, ואין לבו אלא לדאוג לכך, שחלק זה שבמזומָנים יהא בו ממש.

אלא שאם צדקו המחייבים בטענתם בנוגע לצד אחד של השאלה, הרי לא צדקו בנוגע לצד השני. התפּתחות הענינים במשך החדשים המעטים שלאחר ציריך וג’יניבה הוכיחה, כמדומה, שלא בידנו הוא לבחור בין המנדט ובין המדינה המקוצצת, ואף לא בידנו הוא “לקבל” את המדינה המקוצצת. נראים הדברים, שהשטר החדש על המדינה המקוצצת, שחתמו עליו לכאורה אורמסבי גור ואידן בג’יניבה, אין פרעונו בטוח יותר מפרעונו של השטר הקודם על המנדט בגבולותיה של ארץ־ישראל כולה. השמועות השונות על בטולה או התרופפותה של תכנית־החלוקה בחוגי הממשלה הבריטית הן אולי מוגזמות ובלתי מבוססות כל־צרכן, אבל טוב נעשה, אם לא נקבל גם את ההכחשות הרשמיות באמון מופרז. דומה שאף ההכחשות להכרזתו הידועה של סטיפן ווייז¹ אין משקלן גדול יותר ממשקלן של כמה הכחשות פוליטיות החלטיות אחרות, שקדמו לפעמים אך זמן מועט להתקימותן המלאה של השמועות עצמן.

התפתחות עניניה של “הפוליטיקה הגדולה” בעולם: התסבוכת הרבה, שאין איש יודע לה מוצא והתרה, הגורמים כבדי־המשקל בעניני ארץ־ישראל, שהוטלו בימים האלה לתוך כף המאזנים, עניני ים התיכון, המשך המהומות בארץ־ישראל, עמדתם התקיפה של הערבים בארץ והתנגדותם הנמרצה לתכנית החלוקה, עמדת המדינות הערביות, שאינן חוששות לכבודה של אנגליה ואינן נמנעות מהתערבות גסה בעניני הארץ. תעמולת השסוי וההסתה האנטיציונית והאנטיבריטית בארץ מצד שליחי המדינות הדינאמיות התוקפניות, שאין המדינות הדימוקרטיות, לקויות הרצון והמרץ ונטולות האיניציאטיבה והדרך הברורה, יודעות להתיצב כנגדן, דאגותיה המרובות והקשות של אנגליה לכל עמדותיה, דרכי תחברתה ומקורות־כחה בעולם, ולבסוף סכנתה של מלחמה עולמית חדשה, שמנבאים לבואה בשנת 1938 – כל אלה ודאי לא הוסיפו לשליטיה של אנגליה לא התלהבות ולא רצון לעמוד בהתחיבויותיהם החדשות ולקיים את תכנית־החלוקה ויהא מה. אל נתפלא ביותר, אם הפוליטיקה האנגלית תאמר לסלק (“לסלק” ולא לפרוע) את חובה לעם ישראל על־פי המיתודה של לבן הארמי ותתחרט מחר על מה שהסכימה אתמול לפרוע לאחר החרטה של שלשום. הרי כך נוהגים בימי הרעה והמבוכה האלה, לאו דוקא מתוך רצון רע וזלזול במתכוון בהבטחות ובהתחיבויות, אלא מתוך מורך וחולשה והנחת הכרח כביכול, שאין להמלט ממנו, אף בענינים גדולים של הפוליטיקה, העתידים לקבוע גורלו של עולם וגורלה של אנגליה. כלום גדולות וחשובות ומכריעות התחיבויות ביחס לעם ישראל מן ההתחיבויות שקבלה עליה אנגליה ביחס לחבר־הלאומים ולמדינות חברותיה־שותפתיה לערבות גומלין ולבטחון קבוצי, כלום טובים וחשובים אנו מחבש, מספרד, מסין? האין נמוקים חשובים מאד, פוליטיים ומוסריים, לצד פרעון שטרותיה של ג’יניבה, לצד קיום ההתחיבות לשמור על השלום בעולם ולהגן על הנעשקים מפני עושקיהם כח, כשם שישנם נמוקים פוליטיים ומוסריים חשובים מאד, המחייבים את קיום ההבטחות וההתחיבויות כלפי עם ישראל?

עמדתו התמוהה של מיניסטר המושבות בחדשים האחרונים בעניניה של ארץ־ישראל, הנעימה של טינא ורוגז ואפילו של קטרוג, הנשמעת בימים האלה בכל תשובותיו בבית הנבחרים בשאלות הנוגעות לעניני הארץ– נעימה שלא נשמעה מעולם בדברי האיש הזה, שהוחזק אדם מוסרי מאד, ג’נטלמן בעל נפש, חובב היהודים וידיד נאמן לציונות, ושיש בה כדי להעיד על רוגזה שבאה להשתיק איזה הכרה של חטא הלוחשת במעמקים – כל זה מעיד על איזה שנוי יסודי, שנתרחש מימי יולי בלונדון ואבגוסט בג’יניבה עד היום; כל זה יש בו כדי לעורר ספיקות חמורים, אם יש עוד ממש ושארית לאותה מדת הידידות, הרצון הטוב וההערכה הנאמנה למפעלנו, שבאה לידי גלוי בדין־וחשבון של הועדה המלכותית (עם כל לקוייו ותקלותיו הממשיות ומסקנותיו שאינן מניחות את הדעת), ואם מדת הטוב (או מעוט הרע), שיש באותו דו“ח, עדיין היא חובה על הממשלה האנגלית, שלכאורה סמכה את ידה עליו והכריזה בגלוי־דעתה הפוליטי־הרשמי, שהיא מזהה את עצמה עם הנחותיו והצעותיו. בימי בוקה ומבוכה אלה למוסר הפוליטי בעולם לא נתפלא, אם יתברר, שמיניסטר החוץ הבריטי, אשר הכריז בג’יניבה על רצונה והחלטתה של אנגליה לקיים את תכנית החלוקה, חזר בו בינתים כדי מאה ושמונים מעלות אחורנית ובטל את רצונו מפני רצונם של כמה וכמה גורמים בלתי אחראיים וגורמי־מחתרת, למן כנופיות המרצחים בארץ, מזימות פוליטיקאים ודימגוגים של התנועה הפאנערבית, התערבות בלתי נמוסית של שליטי מדינות ערב בעניני הארץ, חתירות של אנטיציונים ושונאי ישראל ממרומי המעלה באנגליה, ועד נכליהם ותככיהם של שליחי מדינות עוינות־תוקפניות. כי על כן חובתו הראשונה של מדינאי אנגלי הוא כידוע: להיות “איש־מעשה”, לשמוע בקולה של ה”מציאות" ולא להגרר אחרי עקרים מופשטים וצוויים מוחלטים. מותר לו, ופעמים אף חובה עליו, לחזור בו היום ממה שהכריז עליו אתמול כעל יסוד ועיקר שאין לזוז ממנו בפוליטיקה האנגלית, ובלבד שידע להמנע, עד כמה שאפשר, מן ה“ציניות” שבהתגלות־לב ולשמור היום את החבית הריקה, תוך כדי שפיכת יינה, על מנת לסלקה מחר לגנזי גרוטאותיה של ההיסטוריה. לא נתפלא אם יתברר, שהתפתחות־הענינים מיולי־אוגוסט 1937 עד ינואר 1938 היתה, אם לתפוס לשון פשוטה במקצת, בערך כזו:

ביולי־אוגוסט 1937. א) אין לקיים את המנדט כמו שהוא, אין להשרות שלום בין היהודים והערבים על בסיס המנדט ויצירת הבית הלאומי ליהודים בארץ כולה; ב) אין אנגליה יכולה להסתלק מחובותיה לארץ הקדושה; ג) ולפיכך יש רק דרך אחת להשליט שלום ושקט בארץ, והיא – לצמצם את שאיפות היהודים בשטח, לחלק את ארץ המריבה – בין היריבים.

וביאנואר 1938: א) אין לקיים את המנדט וכו‘; ב) אין אנגליה יכולה להסתלק, וכו’; ג) אף הצעת החלוקה לא ניתנה להתגשם, והתנגדות הערבים והיהודים תוכיח; ד) ובכן יש רק דרך אחת, וכו', והיא – לקצץ בעיקר הבית הלאומי, לבטל את המנדט, או את הסעיפים “היהודיים” שבמנדט, להעמיד את ענין הבית הלאומי על מעמד של “מעוט” נצחי בתוך הרוב הערבי ולהבטיח את זכויותיו של המעוט (כדרך ש“הובטחו”, למשל, לאשורים בעיראק), או, באופן הטוב ביותר, ליתן ליהודים “מדינה”, הקטנה והגרועה הרבה יותר מזו שועדת פיל אמרה להציע להם.

לא נתפלא, אם יתברר, שזו, או מעין זו, היא התפּתחות הענינים בימי הערפל האלה. ולא נתפלא גם, אם יתברר, שיהודים באו להקל למדינאים האנגליים את הקפיצה הנועזה לצד האוריינטציה הערבית הטהורה והתכנית הגלמית לחסול שאיפותיה של הציונות ותקותו של עם ישראל. כי אף זהו מענינה ומתוצאותיה של אותה שגיאה פאטאלית, כאילו ניתן לנו להכריע בשאלות גורלנו ועתידנו לפי רצוננו ושקול־דעתנו, מתוך בחינה ציונית טהורה ובדרך הבידור והוכוּח הציוני הפנימי. אף הוכוּח “היהודי” בענין החלוקה לא עמד ולא יכול לעמוד בתחומי עניניה של הציונות ותחית ישראל. לא ראינו ולא רצינו לראות, שבשעה זו של הכרעה, שהיא גם שעת מבוכה ותהיה על היסודות, עתידים להתעורר שוב, בהיקף הרחוק והמתפורר של ההויה הגלותית, האינסטינקטים האנטיציוניים, הכחות הצנטריפוגליים שבאורגניזם הלקוי שלנו, אשר אמרנו כבר נסתם עליהם הגולל. לא ראינו ולא רצינו לראות, כי אותה ההתאבקות הקשה עם “אצילי ישראל” על יעודי האומה ותקות עתידה, שעברה עלינו בתקופת ההכנה להכרזת באלפור, עתידה להתחדש עלינו עכשיו, בלי המסבות והתנאים המסייעים של הימים ההם, ימי התקוה והאמונה בעזרתם של היהודים במלחמת העמים, ימי העזה ושאיפות־חדוּש כבירות לחולשים על גויים וממלכות, ימי התפארת של “עיקרי ווילסון”, עיקרי מוסר וצדק ושויון ביחסים שבין עם לעם. ראוי להודות על השגיאה הגדולה, ששגו כמה משוללי החלוקה למן השעה הראשונה של הויכוּח הפּנימי שלנו: הם כאילו לא עמדו על אָפיים של “בעלי בריתם” החדשים מן המחנה הבלתי ציוני והאנטיציוני ולא הקדימו לתחום תחומים ביניהם לבין אלה, שלא ליתן להם מראית עין ופתחון פה של זכות לדבר ולישא וליתן על עתידנו בארץ בשם חלק מן המחנה, הרוצה בקיום לאומי והנאמן לשאיפות הציונות, ולהסכים בשמו כביכול לחסול התקוה הציונית למען השלום ו“שלימות” הארץ.

שני המינים של יהודים, המתנגדים לחלוקת הארץ, יש לנו בעולמנו: מאמינים ודבקים בציונות השלימה, המתנגדים ליצירת מדינה ערבית בתחומיה של ארץ־ישראל, וכופרים בציונות ובשאיפותיה, המתנגדים ליצירת מדינה עברית בארץ־ישראל. ויש להצטער על שלא נתחמו התחומים בין שני סוגי המתנגדים האלה לכתחילה בכל הבהירות האפשרית, והאינטרס הטכסיסי כביכול של השעה גשר, שלא מדעת בעליו, גשר על תהומות אידיאולוגיים ושימש עילה לאנשי הכפירה הלאומית לשפות את קדירתם שלהם על אשם הטהורה של נאמני ציון וליתן פתחון־פה לשאיפות החסול וההתנקשות בתקוה הציונית להסתייע כביכול בדעה משותפת של יהודים וערבים. אם נמצאו בין השוללים מאנשי הציונות השלימה תמימים שהאמינו, שאפשר ללכת כברת ארץ מסוימת בדרך ההתנגדות לחלוקה ביחד עם המתנגדים האנטיציוניים ולפרוש אחר־כך מחברתם, חוששני, שמא חלילה עתידה אמונתם זו להתנקם בהם. יפה עשה הועד הלאומי, המוסמך יותר מכל “אצילי ישראל” ואנשי השלום למיניהם לדבר בשם הישוב ומפעלו ויעודיו, שיצא בגלוי דעת חריף ותקיף נגד “המזימות האנטיציוניות, הנרקמות בחוגים יהודיים ולא יהודים”, והכריז בדברים ברורים ונמרצים, כי הישוב והתנועה לא יסכימו לעולם לוותר על זכויותינו ותקוותינו הלאומיות במולדת ולא יתנו את ידם להגבלת גידולנו והתפתחותנו בארץ. אם יש עוד צורך לזוממי החיסול בעלי תאנה של הסכמה יהודית, כביכול, הרי גלוי־דעתו של הועד הלאומי וגלויי־הדעת הדומים לו מטעם ההנהלה המוסמכת של התנועה עשויים להביאם במבוכה. ונראה לי, שדווקא נקודת־השקפתה של הציונות השלימה, הדוחה את הקצוץ בתקותה ואת הצמצום באפשרויותיה של הציונות בשטח, יש לגנות ולפסול את המזימה המתנקשת בצפור נפשה של הציונות, בזכותנו להוות רוב בארץ, ומהראוי, שהשוללים הציונים לזרמיהם השונים ידחו בהחלט את מעשיהם של ה“השותפים” הבלתי קרואים האלה.

ולא זו בלבד. נראה לי, שהסכנות הפוליטיות האורבות לנו מחייּבוּת להמנע בשעה זו מן הפולמוס החריף־הפומבי בענין החלוקה כלפי־פנים. הקונגרס העשרים קבע את הקו לעמדת התנועה והנהלתה במשך ימי המעבר והבירור עד הקונגרס העשרים ואחד. ההכרעה בשאלת־הגורל, הגוזלת את מנוחתנו, תפול בקונגרס הבא. ובינתים יש להמנע מכל מה שעשוי לסייע ידי שונאינו ולשמש הוכחה רצויה לחולשתנו ולקרעינו הפנימיים. צירי הקונגרס העשרים ואחד ידעו בשעתם את אשר לפניהם. ועכשיו אנו זקוקים יותר מבכל שעה אחרת לאחדות פנימית של כל המחנה כולו, כדי לסכל מזימות אנטי־ציוניות של גויים ויהודים כאחד להדוף בכחות משותפים את הסכנה האורבת לנו, תהא מה שתהא דמותה ועמדתה. –

נ. ב. הטלגרמות של סט"א של סופר “הארץ” מלונדון, שנתפּרסמו לאחר שנכתבו הדברים האלה, מחזקות את חששותינו בדבר התפּתחות הענינים בלונדון. יהיו מה שיהיו עיקריה ופרטיה של התכנית החדשה, שבלונדון טורחים להכשיר לה את הקרקע, על־כל־פנים אנו נתבעים לעמוד על המשמר. למיחש מיבעי².

(“הארץ”, כ“ז טבת תרצ”ח).

יותר שנמשך הויכוּח הפּנימי שלנו על שאלת־הגורל החמורה, שאלת המוצא מן המבוי הסתום, שסגר עלינו את דרכנו בימי הרעה האלה – יותר אנו מוכרחים לבוא לידי הכרה, שאין תועלת בכל הוכוּח הזה, לא מבחינת האפשרות של השפּעה פוליטית־מעשית על בחירת הפתרון הרצוי, ואף לא מבחינת הבירור והבהרת המצב והסכויים.

דוגמא לוכוּח שאינו מעלה אלא מוֹריד את רמת הדיוּן ואפילו פוגע פגיעה גסה בכאב הטראגי, האוכל את לבותיהם של ה“מחייבים” ו“השוללים” גם יחד, נתן לנו בימים האלה אחד האישים האחראים לכאורה לגורלו של מפעלנו בארץ, חבר הנהלת הסוכנות מטעם הבלתי־ציונים באמריקה, ד“ר מוריס קראפ, בנאומו בכנוס למען ארץ־ישראל. יש, כידוע, הבדל נוסח וטרמינולוגיה בין המחייבים והשוללים בהגדרת נושא הוכוח. המחייבים מחייבים את המדינה, את יצירת המדינה העברית בחלקה של ארץ־ישראל, ואינם אוהבים להשתמש במונח ה”חלוקה“; ואלו והשוללים, הטוענים בשם ציונות מלאה וארץ־ישראל השלימה, טוענים, כמובן מאליו, נגד החלוקה ולא נגד המדינה. מה שאין כן הד”ר קארפ; הוא טוען בפירוש נגד המדינה העברית; סיסמת המדינה העברית פסולה היא בעיניו. לא עוד אלא שהוא קובל על קפוח – הערכים במצב הקיים: הוא וחבריו “מגנים כל הפליה שהיא נגד הערבים בשאלת “מתן־עבודה”. ארגומנטציה זו ודאי לא תסייע להבהרת המצב, לא תקרב את הלבבות ולא תועיל למאמצים למצוא את הלשון המשותפת ואת הדרך המשותפת, שאנו זקוקים להן כל־כך; ארגומנטציה זו יותר משהיא פוגעת במחייבים, היא פוגעת בשוללים, בהרגשתם הציונית; הללו יוותרו ברצון רב על בעלי־ברית מבני מינו של הד”ר קארפ.

אתה מוצא בוכוח הפנימי שלנו דברים מיותרים ומזיקים, וכנגד זה אין אתה מוצא בו מדה מספיקה של בירור עניני, אנאליזה פשוטה של הענינים הפוליטיים והמשפּטיים, תנאי המנדט ותנאי סיומו, הכרוכים בשאלה שלפנינו והמתנים, או צריכים על־כל־פנים להתנות, את בחירתנו. בכמה ענינים חשובים אנו מתווכחים על דרך ההשערה וההיפותיזה ושוכחים את רוחו וכתבו של המנדט, תנאים מפורשים שלו, המחייבים מסקנות מסוימות גם לשעת בטולו ולאחריה.

ד"ר וייצמן הטעים וחזר והטעים בנאומו בקונגרס העשרים תנאי אחד, שהוא הכרחי לדעתו להסכמת התנועה הציונית לכל תכנית לחיסול המנדט וליצירת מדינה עברית בחלק מארץ־ישראל, – תנאי שרבים ממצדדי ההצעה לא עמדו עליו, והוא: שמדינה זו תהא סובירינית באמת, ולא רק לפי השם בלבד. דומה שלא ביררנו לעצמנו די הצורך את תכנה והיקפה של שאלה זו. פירושה של שאלה זו היא לא, מהי מדת הסוביריניות, שאנגליה רוצה ליתן לנו, אלא מהי המדה, שהיא יכולה ליתן לנו. ולא רק מבחינת “הפוליטיקה הגדולה” והיחסים הבינלאומיים בשעה זו, אלא גם מבחינת החוק הבינלאומי, מבחינת ההתחיבויות המוטלות עליה מטעם חוזי־השלום, ספר הברית של חבר־הלאומים וטופס המנדט על ארץ־ישראל.

הנה לדוגמא, הסעיף השמונה־עשר של המנדט, זו התקלה הגדולה להתפתחות חיינו הכלכליים בארץ, – אותה ה“תקנה” של שוויון ומסחר חפשי בארץ לנתיני כל הארצות המשתייכות על חבר הלאומים (ולמעשה לא רק לאלה בלבד), המסגירה אותנו לתאות הנצול של כל מדינה בעולם ומונעת מאתנו כל אפשרות לנהל פוליטיקה של קומפנסציה ושילומים במסחר החוץ שלנו. אחד הנמוקים החשובים ביותר בשדה הענינים החמריים־החיוניים, שמביאים לטובת הפתרון ברוח הצעתה של ועדת פיל, הוא, שבדרך זו נפטר מאותה צרה של הסעיף השמונה־עשר ונהיה אדונים לגורלנו ולפוליטיקה הכלכלית שלנו ונוכל לקבוע יחסי־מסחר עם המדינות זולתנו על יסוד של שויון גמור וחשבון של ריוח והפסד. נמוק זה הוא, כידוע, אחד הנמוקים העיקריים, אם לא העיקרי, במלחמתו הנלהבה של משה סמילנסקי לפתרון זה. בכל כח הכשרון והטמפּרמנט המיוחד לו מוכיח לנו מר סמילנסקי, שאין לנו תקוה ועתיד כלכלי בארץ, כל עוד לא תוסר מעלינו מועקה כבדה ומשתקת זו של “שערים פתוחים”. ודבר המובן מאליו הוא בעיני מר סמילנסקי ובעיני צבורנו כולו, כי עם חסוּל המנדט תבטל מאליה הפורענות שבתנאיו, ועם יצירת המדינה הסובירינית נוכל לקבוע לנו שיטות ויחסים כלכליים כטוב בעינינו.

ועדיין דבר זה אינו “מובן מאליו” כל עיקר; עדיין אנו צריכים לבירור ולהוכחה, שאותו שעבוד, אשר המנדט מטיל עלינו כיום לטובתה של התאחדות העמים האפיטרופסים, עתיד לעבור ולהבטל בדרך אבטומטית ביום שיבטל משטר המנדט.

חכמי המדע הפוליטי והמשפט הבינלאומי רואים את עיקר מהותו וחדושו של משטר המנדטים בשני עיקרים גדולים שהוא מגלם: א) עיקר השלטון בתורת “נאמנות”, בדרך האפיטרופסות של עם גדול על עם “קטן”, “יתום”, ולטובתו; ב) האפיטרופוס הממונה אסור שתהא לו טובת־הנאה ויתרון לגבי שאר העמים, חברי חבר־הלאומים, שבשמם הוא פועל; ומכאן עיקר שווי הזכויות, חופש המסחר עם הארץ הנתונה למנדט, “שערים פתוחים”. ונראים הדברים, שעיקר שני זה והסעיפים המסתעפים ממנו, המכוונים לטובתם של חברי החבר, עדיפים וחשובים מן העיקר הראשון. אין בו בטופס המנדט הארצישראלי שום סעיפים, הקובעים תקנות ומצוות מסוימות לטובת האוכלוסים לשעה שיסתיים משטר המנדט, אבל יש בו סעיפים, השוקדים על האינטרסים של המדינות חבירות החבר, שלא יקופחו חלילה לאחר שתסתיים תקופת המנדט, שמירה קפדנית זו על האינטרסים האיגואיסטיים של מדינות נכריות אינה נרתעת מפני סתירה לעצם גמר המנדט: מפני פגיעה בחירותה ובעצמאותה של המדינה החדשה. הסעיף השמיני של המנדט קובע, שבמקרה של הסתיימות משטר המנדט בארץ־ישראל תושב ממילא לתקפה שיטת הקפיטולציות בשלימותה, או בצורה מתוקנת שהסכימו לה תחילה המעצמות, עד כמה שלא וותרו בשעתן בפירוש על הזכות להתחדשות הקפיוטלציות. עד כדי כך הגיעה הדאגה האיגואיסטית הפּשוטה לשמירת “אינטרסים”, שעם גמר תקופת המנדט, עם ההודאה הרשמית בזכות עצמאותה ובכשרון עצמאותה של הארץ, מניחים אפשרות לחדש את ענין ה“קפיטולציות”, שפירושו הוא חוסר כשרון לשלטון עצמאי בשדה המשפט. ולא עוד אלא שאותה שיטה של כפיפות עשויה להתחדש בארץ, לאחר שתעבור את האסכולה החנוכית של המנדט, בעוד שהיסוד הראשון לשיטה זו, משטר הקפיטולציות בטורקיה, שארץ־ישראל היתה קודם חלק ממנה, בטל זה כבר בהסכמתן המפורשת של המעצמות האלה בעצמן…

אם יש עוד צורך בראיה לסתירות הפּנימיות בכל ענין המנדטים מטעם חבר־הלאומים, פרי התנגשות אינטרסים ומאויים של מנצחים, שהיו מכוונים בשעתם לכבוש פשוט לפי הנוסח הישן, נטיות אידיאליסטיות מיסודם של ווילסון וחבר־הלאומים; אם יש עוד צורך בהוכחה, עד כמה ענין זה של “שווי־זכויות” ועסקי מסחר בנגוד לאינטרסים של האוכלסים נשמר במנדט בקפדנות רבה – הרי הסעיף השמיני הזה (על התחדשות משטר הקפיטולציות) הוא ראיה חותכת עוד יותר מן הסעיף השמונה־עשר. סעיף משונה זה לא ללמד על ענינו לבד אלא ללמד על הכלל כולו ועל הרוח כולה בא, והוא נותן מקום לחשש חמוּר, אם אין עתידים לקיים את הסעיף השמונה־עשר לאחר שהמנדט עצמו יתבטל.

סעיף כ“ז של המנדט קובע: “הסכמת המועצה של חבר־הלאומים דרושה לכל שנוי בתנאי המנדט”. הסכמה זו פירושה, בדומה לכל החלטות המועצה, הסכמה פה־אחד, ודי בהתנגדותו של חבר אחד במועצה בשביל לדחות את השנוי המוצע (הצעת נוסח המנדט, שהובאה לפני המועצה בשעתה, דברה אמנם בפירוש על הסכמה ברוב דעות, אבל המועצה עצמה מחקה תוספת זו והעמידה גם דבר זה על הכלל והנהוג בכל הענינים לפי ספר הברית של חבר הלאומים). ומה שנאמר בשנוי תנאי מתנאי המנדט, אמור, כנראה, ממילא גם בבטול המנדט כולו, שאף הוא נתון לסמכותה של מועצת החבר. לפי זה יש לשער, שאף הוותור על הזכות, שהסעיף השמונה־עשר נותן לכל המדינות חברות החבר, אינו ענינה של אנגליה בלבד ולא די לשם כך בהסכמתה היא, אלא יש צורך בהסכמת המועצה של חבר הלאומים פה אחד, ודי שאחת המדינות ידידותינו מחבירות המועצה תתנגד לוותור זה, בשביל לקיים אותה צרה של שערים פתוחים במדינה ה”סובירינית" שלנו. על־כל־פנים הדבר טעוּן עיוּן ובירור בדרך המשא־ומתן הפוליטי המוסמך. אותו התנאי שהטעים ד"ר וייצמן בקונגרס בציריך: שתהא הסוביריניות של המדינה העברית סוביריניות ממש ולא נוסח ריק מתוכן, ניתן ענין קודם כל לשאלה חשובה זו.

ודוגמא אחת נותנת מקום לחששות חמורים, בנוגע לסעיף הי“ח, ברוח הדברים האמורים לעיל. ההסכם בין ממשלת ה. מ. ובין האמיר של עבר־הירדן בדבר המשטר המיוחד לארץ זו­ – ההסכם שנחתם בפברואר שנת 1928 ע”י הלורד פלומר והאמיר עבדאללה – מבטל בדרך כלל כמה מן הפרירוגטיבות של הממשלה המנדטרית וקובע למעשה אדמיניסטרציה עצמאית בעניניה הפנימיים של הארץ, אבל הוא מקיים בפירוש את עיקרי שווי־הזכויות וחופש המסחר וכדומה, לפי הסעיפים ט“ו, ט”ז, וי"ח, גם להבא. מבחינת הקטיגוריות של המשפּט הבינלאומי יש ודאי הבדל בין הסטאטוס של עבר הירדן כיום ובין הסטאטוס הצפוי של המדינה העברית העתידה בחלק מארץ־ישראל. על־כל־פנים מכאן ראיה, שקל לבטל בשעת הצורך כל סעיף מסעיפי המנדט, הנוגעים לעניני האוכלסים, קשה לאין ערוך מזה לפגוע, אגב שנויים קונסטיטוציוניים יסודיים, באינטרס קטן של אחת המדינות המשותפות כחבר־הלאומים.

לפרשה זו של שקולי־דעת בנוגע לעתידם של תנאים מסוימים של המנדט שייכת גם שאלת ירושלים והמקומות הקדושים.

אחד הטעמים החשובים ביותר נגד תכנית־החלוקה של ועדת פיל הוא כידוע גורלה של ירושלים. והיתה הנחה, שדבר זה ניתן לתיקון חלקי, שיש לקוות לתקון ההצעה, באופן שירושלים החדשה תכנס לתחומי המדינה העברית. תקון זה אין בו בשום אופן כדי ליתן ספוק להרגשתנו הלאומית־ההיסטורית, הקשורה דוקא בירושלים העתיקה וכרוכה אחריה. אלא שחובת־אמת היא לבדוק ולברר, אם יש בכל פתרון אחר שהוא תשובה חיובית לשאלת ירושלים שלנו. ואף כאן יש ללמוד דבר־מה מאותם התנאים המעטים, שהמנדט קובע בפירוש לשעת בטולו. סעיפים י“ג וי”ד של המנדט עוסקים, כידוע, בעניני המקומות הקדושים, וסעיף כ“ח קובע, כי לכשיסתיים המנדט “תעשה מועצת חבר הלאומים כל מה שימָצא הכרחי, כדי להתמיד ולשמור, באחריותו של חבר הלאומים, את הזכויות המובטחות לפי הסעיפים י”ג וי”ד.".

יהא מה שיהא הפתרון, שינתן עכשיו לשאלת גורלנו ועתידנו – נראים הדברים, שפרובלימה זו של ירושלים העתיקה תפתר על־כל־פנים ברוח ההתמדה ושמירת הקיים לפי הסעיפים י“ג וי”ד. פירושו של דבר: שלטון של “מנדט” מטעם חבר־הלאומים על ירושלים העתיקה בכל התנאים והמסבות.

בכל הענינים האלה וכיוצא בהם אנו זקוקים לבירור עניני, מפוכח ומעמיק. דרך הוכוּח הפנימי המקובל אצלנו אין בו תועלת מרובה מבחינה זו.

(“הארץ”, ג' אדר א' תרצ"ח).

לא בלי מדת־מה של קורת־רוח יכולים אנו לציין, כי אותן התמיהות, הקובלנות והטענות, שאנו: התנועה הציונית, הישוב העברי בארץ, דעת הקהל והעתונות שלנו משמיעים יום־יום באזני השלטונות בארץ ובאזני הממשלה המנדטרית מיום היות שלטון בריטי בארץ־ישראל, השמיע עכשיו הקולונל מיינרצהאגן, אחד האישים החשובים, מאנשי היושר והתבונה המעשית, שבפקידים המדינאיים הבריטיים, אשר מלא בשעתו תפקיד פוליטי חשוב בארץ־ישראל. במכתבו, שנתפרסם בשבעה בפברואר ב“טיימס”, הוא קובע: כי מטרתה האחרונה של הציונות, כפי שרואים אותה היהודים, היא היא המטרה שחזוה לויד ג’ורג' ובאלפור בשעתם; כי אילו בארו את הדבר לכתחילה לערבים בדברים ברורים שאין אחריהם כלום, כפי שהציע הוא בשעתו לממשלתו, כי עתה לא היה השלטון הבריטי בארץ הולך מכשלון אל כשלון ומ“סכסוך אל טירור”; כי ההתנגדות הערבית לציונות קבלה סעד ועדוד, בנגוד להתחיבות המפורשת לטובת הציונות, שאנגליה קבלה על עצמה, בחוגי השלטון והממשלה, בירושלים ובלונדון; כי מעולם לא ניתנה לה לציונות “הזדמנות הוגנת” למלא את תפקידה בארץ; כי אילו היה השלטון בארץ נאמן להכרזת באלפור, ואילו היו הפקידים בממשלה המרכזית מתיחסים בסימפתיה לציונות, “אי אפשר היה לעולם להגיע למדה כזו של אבדן השליטה על ההתנגדות הערבית”; כי הצעותיה של ועדת פיל מסבכות ומחמירות עוד יותר את הפּרובלימה; כי הצעת החלוקה מתכחשת לכוונתה הראשונה של בריטניה ליתן ליהודים את ביתם הלאומי בארץ־ישראל, ולא בחלק קטן ממנה; כי אף הקיצוצים הראשונים בגופה של הארץ: צמצום גבולה בצפון לטובת הצרפתים והפרדת עבר הירדן, – פגעו בכוונה ובהבטחה הראשונה, והקיצוץ החדש לפי הצעת הועדה המלכותית מביא אתו סכנות חמורות לעתידה ולקיומה של המדינה העברית העתידה; כי ארץ־ישראל היא חטיבה אחת מקודשת, שאינה ניתנת לחלוקה; כי חלוקת ארץ־ישראל פירושה קודם כל הפסד ותקלה איסטרטגית לקיסרות הבריטית מבחינת מעמדה בים התיכון ונחלותיה במזרח.

כשאנו קוראים את דבריו אלה של האיש הבריטי המצוין נראה לנו, כי מלבנו הוציא מלים. מסקנתו של הקולונל מיינרצהאגן לעתיד: “עוד לא עבר המועד להצלחתה של מדיניות אמיצה וצודקת”, לקיומו המלא של המנדט ככתבו וכרוחו, לקיום הכרזת באלפור במשמעותה המלאה הראשונה – ודאי אין לך דבר הגיוני וישרני ממנה. הפתרון שקולונל מיינרצהאגן ממליץ עליו: “לחזור למנדט לאלתר ולהודיע לערבים, כי הכרזת באלפור קיימת ועומדת; ומטרתה מדינה יהודית עצמאית בארץ־ישראל”; העצה שהוא משיא לעם ישראל, “שלא יסיחו לעולם דעתם מן העובדא, שארץ־ישראל מכילה את השטח מדן ועד באר־שבע ולאמתו של דבר את הארץ, אשר בה ישבו שנים עשר שבטי ישראל לאחר יציאת מצרים” – ודאי שלא ימצא אף אדם אחד מישראל שיהרהר אחריהם או יטיל ספק בצדקתם המוסרית ובמעשיותם מתוך בחינה עליונה. “דברי הימים מוכיחים, שעם תקיף בדעתו, היודע את חפצו, יצליח”; “דבר הנראה כיום כמדיניות בלתי מעשית יכול לשמש מחר כפתרון” – אמתות בלתי מפוקפקות אלה, שידיד רחוק ודורש טובה מזכיר לנו בשעת צרה ומבחן, עשויות לעודדנו ולחזק את רוחנו במערכה הקשה, שאני עומדים בה.

נכיר טובה לאנשי האמת והיושר המעטים מאומות העולם, הבאים לעודדנו בשעת סכנה. אבל במדה זו עצמה אנו חייבים באומץ רוח של אמת, ולוא תהא מרה כמות, בהסתכלות ישרה אמיצה בפני המציאות ומסבותיה. אין הנחות עובדתיות אמתיות ואין מסקנות הגיוניות ישרות מאותן שבמכתבו של מיינרצהאגן ב“טיימס”, ההנחות והמסקנות האלה מסייעות ומצדיקות מלחמתנו הקשה. אבל לא האמת שבעובדות ולא ההגיון והיוֹשר שבמסקנות מכריעות את הכף במציאותנו הטרופה.

ולא רק שבשעה טרופה זו בלבד. הסתירות הפּנימיות, ההסוסים והנדנודים בלי קץ, – אותה מחלה יסודית של הפוליטיקה הבריטית בימינו, המביאה תקלה גדולה לעולם כולו, – אינם תלויים ומותנים בפגעים ממשיים מיוחדים של שעת פורענות. דומה שהנטיה היחידה ל“פשרות”, השוברת ומעקמת לעתים תכופות את הקו הישר מביאה ערפל לעולם, אינה דוקא פרי צורך מעשי של המציאות, ויש שהיא באה אפילו בנגוד למציאות ולצרכיה ולובשת צורה של דיליטנטיות מבולבלת, ופעמים היא גם עושה רושם – שלא בצדק – של אונאת דעת ותרמית ומעוררת תרעומת על נכלים ותככים של אלביון בנוסח הידוע.

דוגמא בולטת לכך אנו יכולים למצוא בהתפּתחות הענינים בארץ מצרים שכנתנו. כדאי לעמוד בפרטות על דוגמא זו, שהרבה יש ללמוד ממנה על “השיטה” הפוליטית, שאנו קובלים על תקלותיה בארץ־ישראל. הדמיון שבמהלך ההתפּתחות גדול כל־כך, עם כל השנויים היסודיים שבמצב פה ושם, עד שכל קורא ימצא לכל מאורע ולכל שלב של השתלשלות הדברים הקבלה מפתיעה אצלנו.

אך שנאה המקלקלת את שורת האמת יכולה להכחיש את התפקיד הציביליזאטורי הגדול, שמלאה אנגליה במצרים, את הטובה והברכה המרובה, שהביאה לארץ הנילוס. הכובשים לא “דכאו” את תושבי הארץ ביד חזקה, לא ניצלו את עושר ארצם לטובת עצמם, לא נתנקשו בחייהם הלאומיים ולא זלזלו בערכי הוי ומסורת שלהם, כדרכם של כובשים אחרים, אלא הביאו באמת רווחה להמוני־פלחים, פתחו את מקורות עשרה של הארץ, יצרו אדמיניסטרציה טובה והנהלת־כספים משובחת ולא נטלו לעצמם אלא את הפרידוגטיבות בענין הבטחון של הגבולות ותעלת סואץ ואת הפקוח על היחסים הבינלאומיים של הארץ. אלא שלקוי גדול אחד דבק בשלטון הבריטי במצרים מתחילתו, והוא העדר הבהירות והכנוּת בנוגע ליסודותיו ולנמוקיו של שלטון זה ולמסקנות המעשיות היוצאות מאלה. והערפל הבריטי נפרע לימים מבעליו. לורד מילנר היה לו האומץ לומר בדו“ח הידוע שלו משנת 1920: “מעולם לא נגשנו ביושר לפרובלימה המצרית”. ישרנותם המעשית של הבריטים אינה תמיד ישרנות אינטלקטואלית. עתים נוח להם בסתמיות, בהעדר החלטה ופרינציפּיון קובע דרך. וכשפרצה במארס שנת 1919 – דוקא לאחר נצחונה הגדול של אנגליה במלחמה העולמית, שלא היתה דוגמתו בהיסטוריה! – המרידה המצרית, התחילה פרשה של סתירות ונדנודים בפוליטיקה הבריטית וקפיצה משיטה לשיטה, שהיו בעיני האוכלוסים, מטבע הענינים במזרח, סימן לחולשה וסיבכו יותר ויותר את המצב. מתחילה זלזלו בתנועה הלאומית המצרית, כשבקשה הממשלה המצרית לשלוח משלחת לפאריס להביא את עניני מצרים לפני ועידת השלום – סרבה לה הממשלה הבריטית. וכשפרצו השביתות והמהומות בארץ, לאחר התפּטרותה של ממשלת רושדי פחה, הוכרז מצב צבאי, המהומות דוכאו במשך ימים ספורים. זגלול ואתו שלשה מחבריו שעוררו להתקוממות נאסרו והוגלו למאלטה, ובמצרים השתרר סדר. דוקא אותה שעה פוטר הנציב העליון למצרים, ובמקומו נתמנה לורד אלנבי. הגנרל הליברלי – סוג זה של אנשי צבא גורם לפעמים צרות גדולות ויתרות לבטחון הצבורי… – החליף מיד את מידת הדין במידת הרחמים, בשבעה באפריל שחרר את זגלול פחה, הלה מהר לפאריס למסור את דינה של מצרים למעצמות המנצחות, במצרים נסתבכו שוב הענינים, הממשלה המצרית התפּטרה, ולורד אלנבי לקח את רסן השלטון בידו על־יסוד משפּט המלחמה. והממשלה הבריטית לא ראתה מוצא אחר מן המצב אלא את התרופה המנוסה: מונתה ועדת־חקירה, ולורד מילנר בראשה, “לחקור את סבת המהומות במצרים ואת המצב בארץ ולקבוע, איזו ריפורמה של החוקה עשויה, אגב שמירה על עיקר החסות, לסייע לשלומה ולפריחתה של מצרים, לאפשר התקדמות מודרגת של מוסדות ההנהלה העצמית ולשמור על אינטרסים של זרים”. במאי 1919 נתמנתה ועדת החקירה של מילנר, ובדצמבר יצאה למצרים. כאן קבלו את פניה בחרם. נבהלה הועדה מפני החרם ועברה את גבולות סמכותה. לורד לויד, מי שהיה אחר־כך הנציב העליון למצרים, מאשים בספרו “מצרים מימי קרומר ואילך” את לורד קורזון, מיניסטר החוץ בימים ההם באנגליה, את אלנבי ואת ועדת מילנר בחולשה ובהעדר החלטה. ואת טענותיו של לורד לויד אפשר ליתן ענין מלה במלה לתסבוכת הארצישראלית. השלטונות הבריטיים היו יכולים לדעתו להבין מראש שאין מקום להסכם עם זגלול או עם הוואפד, והיו צריכים להקדיש את כל כחם להשליט חוק וסדר בארץ ולעודד מתוך־כך את היסודות המתונים במצרים, שיתנו את ידם להסכם אנגלי־מצרי; למעשה גילו האנגלים העדר בטחון ויציבות בנוגע למטרותיהם וכוונותיהם, ודבר זה מתפרש תמיד על־ידי איש־מזרח כסימן לחולשה; דוקא בשעה שצבאותיו של הגנרל בולפין השליטו את הסדר ביד חזקה, בא לורד אלנבי ועודד מחדש את הקיצוניים, בשחררו את זזגלול פחה; ועדת מילנר, שניתנה לה הוראה מפורשת להציע סדור לענינים אגב קיום משטר החסות, התבלבלה כל־כך מפאַת החרם, עד שהכריזה כי היא באה להשלים בין דרישות המצרים ובין האינטרסים הבריטיים, כאילו אפשר לספק את דרישות המצרים בלי לבטל לגמרי את משטר החסות, וכו' וכו'. – במארס 1920 חזרה ועדת מילנר ללונדון, בדצמבר פורסם הדו”ח של הועדה, בינתים נהל לורד מילנר בלונדון מו“מ עם עדלי ועם זגלול, לורד מילנר סיכם את תוצאות המו”מ באגרת לממשלה, לורד קורזון הציע לקבל את הצעותיו של מילנר, הקבינט בדק ומצא, שלורד מילנר יצא מגבולות סמכותו והחליט, שהמשא־ומתן שלו אין לו אופי רשמי. בשנת 1921 התחיל ונמשך חדשים וחדשים מו“מ חדש בין מיניסטר החוץ הבריטי ובין ראש הממשלה המצרית, המו”מ לא הצליח, נתפרסם תזכיר של לורד אלנבי למלך מצרים על דרישותיה של אנגליה, שוב פרצו מהומות, שוב נאסר זגלול פחה ושולח הפעם לאיי סשל, ושוב התחיל מו"מ על יסודות חדשים, שוב פסיעה אחת לפנים ושתים אחורנית, שוב ושוב התחמקות ממצוות המציאות, מרצון ההחלטה בשל פוליטיקה ריאלית, כביכול, עד שהפתרון בא כביכול “מאליו”.

דוגמא זו של מצרים מאַֹלפת. כל הפּרשה הארוכה והסבוכה הזאת לא ללמד על עצמה לבד יצאה אלא ללמד על הכלל כולו, על השיטה הפוליטית, בימים כתקונם ובימי רעש ומבוכה, על ה“טימפו”, על מדת הבהירות והמסקניות והנאמנות לעיקרים עליונים, שאתה מוצא בה…

ודאי אין הנדון דומה לראיה, לא הרי ארץ־ישראל כהרי מצרים. ארץ־ישראל פקדון היא בידי אנגליה לשם יצירת הבית הלאומי. המקלט האחרון והיחידי לעם ישראל, הקשור קשר היסטורי נצחי בארץ זו ושהשקיע בבנינה קרבנות ומאמצים לאין קץ, מתוך אמוּן ואמונה בממונים על הפקדון. יש בידי אנגליה לוותר כאן על אינטרסים, או על קצת מן האינטרסים שלה, אבל אין בידה לוותר על האינטרסים החיוניים שלנו, של נושאי זכות הבית הלאומי, על תקות גאולתנו והצלתנו.

ואף־על־פי־כן לא די בו בשקול־דעת פשוט זה בשביל להוציאנו מן הספק ומן הדאגה. אילו היה גורלם של בני־אדם, של עמים ומדינות, נחתך בימינו לפי מדת ההגיון והיושר – לא היינו חוששים לתוצאות המלחמה הכבדה לעתידנו בעולם, שהוטלה עלינו בימי הרעה האלה. עכשיו שלא ההגיון ולא היושר מכריע באותו משחק של ה“כחות” – הלב מלא דאגה רבה: מי יודע, אם יהיה ממש ואם תהא תכלית מהיום למחר במלחמה לשם קיוּם המנדט במלואו, ברוח הנחותיו ומסקנותיו הנכונות מאד־מאד של הקולונל מיינרצהאגן…

(“הארץ”, ט“ו אדר א' תרצ”ח).

א

רושם בל ימחה, רושם מסתורי כמעט של “נורא־הוד”, עשתה ירושלים העברית ביום ג' זה לפנות ערב, בשעת לויתם של חמשת קדושי קרית־ענבים.

במשך שמונה־עשרה שנות השלטון הבריטי והמפעל הציוני המחודש בארץ ראינו כמה מחזות נהדרים־מזעזעים של התגלות רגשות־עם כבירים, עתים רגשות אבל ותוגה לשוֹאה כי באה, ועתים רגשי שמחה והתנערות לנצחון ולחג לאומי. אבל במשך כל השנים הרבות האלה, למן חורבן תל־חי ופרעות ירושלים, בפסח תר“פ, למן יום סאן־רימו באייר תרפ”א ועד היום הזה, לא ראינו אולי עוד בארץ מחזה נשגב של גלוי “השכינה” הלאומית לכל תקפה ותפארתה, כפי שראינוהו בירושלים בחמשה בכסלו זה. ירושלים השמיעה את קולה מתוך דממת־אבל כבושה. היה הוד־יקרות בתמונה זו של העיר המזועזעת־האלמת, השובתת שביתת אבל וזעם ומחאה, על כל בתי מסחרה, מלאכתה ומשרדיה, והמפיקה עם זה חרדה מתוחה ודרוכה עד מעמקי הנפש. ורוח מופלאה זו, שליכדה את ירושלים העברית, רבת הפנים והגוונים, לאחדות רגשית ורצונית אחת, התמזגה כביכול עם רוחו של הנוף הנצחי, רב ההדר והרזים, שנתגלה בכל תוגתו המצודדת לב ביום כסלו יפה זה בין הערבים. המוני ירושלים, רבבות בני העדות הרבות והמגוונות, שמילאו את חוצות העיר וכמה מלין בעיבורה, העידו על רכוז פנימי עילאי שלא מן הרגיל, על אחדות של נשמת אומה בשעת עליה, על סולידריות לאומית אמיצה כבירת־כח, אשר אמרנו כבר אבדה לנו לעולמים. הרחובות הדוממים־האבלים והמלאים עם זה אדם ככלוב מלא עוף נשמו כביכול את הסוד המתרחש במעמקים, את ההתמזגות השלימה של נשמת המונים, גברים ונשים, זקנים וטף, חרדים וחפשים, אשכנזים, ספרדים, תימנים, קורדים, אורפלים, וכו' וכו' – התמזגות באבל ובזעם משותף, באמונה ובתקוה משותפת, ברצון משותף, עז ואיתן כסלע. עדות אלמת זו לאחדותנו הלאומית היתה לא פחות נמלצה מן העדות, שניתן לה פה אחר כך בהספדים שנשאו הרב הראשי והמנהיגים הלאומיים על הקדושים החדשים. לב אחד, לב יהודי טהור, פעם בדבריהם של הרב הראשי רי"א הרצוג ומשה שרתוק, של הרב בלוי, של י. בן־צבי ושל חברי הנרצחים לקבוצה.

אם יש נחמה על הקרבננות הקדושים האלה ועל דומיהם – הרי מדה זו של אחדות לאומית שרשית־עמוקה, המתגלית לעתים בצרה, היא הנחמה.

אותה סולידריות לאומית, הרעידה בחוצות ירושלים בשדמות קרית־ענבים נשמות קרובים ורחוקים עד עמקי השיתין, לא מיסטית בלבד ולא רגשנית־ערטילאית היא. אחדותנו הלאומית ורצוננו הלאומי נתגלו למחרת האסון בצורתם הריאלית, בכל תקפם המעשי־הממשי.

עוד לא יבשו הדמעות הרותחות על החברים היקרים, שנפלו לפני בני־קין, וכבר נכנס חבר הקבוצות לעיין בהצעות בדבר חיזוקן של קבוצת קרית־ענבים וקבוצת “במעלה”. לא עברו עשרים וארבע שעות משעת האָסון, וכבר “הוחלט לגייס מספר אנשים מקבוצות שונות בעמק ובשרון לשם חזוק הקבוצה והמשכת עבודתה במקום, וכן לשם הגברת השמירה”. וגדולה מזו. נתבשרנו: תוקם “גבעת החמשה” בסביבת קרית ענבים לזכר חמשת הקדושים. ואוסישקין, שבא למחנה הקבוצה “במעלה”, לנחם את האבלים על מות חבריהם, שמע, כפי שמוסר עתון פועלי ארץ־ישראל, מפי בא־כח הקבוצה, כי “עד עתה היו אצלם חלוקי־דעות בדבר מקום התישבותם, והיו מתנגדים להתקשרותם להתישבות בהרים, אך עתה הוכרעה השאלה: נכרתה ברית־דמים בין הקבוצה לבין קרקע זו, וכל חבריה החליטו פה אחד על התישבותם במקום זה”. ונשיא הקרן הקיימת, שמצא בטוי הולם לצער הקבוצה ולצער האומה, הכריז: אין להפקיר מקומות, שנתקדשו בדם קרבנותינו, והבטיח ליתן את ידו למפעל, להמציא מכספי הקרן הקיימת את הקרקע ואל אספקת־המים לנקודה־המצבה.

היש “תשובה” טובה מזו להתנקשויות־הדמים של שונאינו?

מה טעם, מה ערך ומשקל לנגודים, לחלוקי דעות ולבבות, המתגלים בתוכנו בימי חולין וחטא, לעומת אותה הסולידריות הלאומית, המיסטית־הריאלית, המתגלית ותובעת את תקונה בימי נסיון, ימי פורענות והתנערות?

(“הארץ”, ח' כסליו תרצ"ח).

ב

…קול דמי אחינו צועקים אלינו מאדמת המולדת. אבל לא לשם מעשי־נקם. ארור האומר: נקום! חלילה לנו להשפיל את כבודנו היהודי־האנושי, לרדת לפראי־המדבר לעשות כמעשיהם. אבל לא ינוח ולא יפוייס הדם היקר, עד אם נמלא את חובתנו הקדושה לבוני־ציון, חלוצי התישבות הכבוש, השמים את נפשם בכפם יום־יום ליצור משען ומשגב חדש למאמצי הגאולה של עם ישראל. לא נצא ידי חובתנו בהמית־הלב, בסערת רגשות או בסערת דבורים בלבד. הדם היקר שנשפך שלשום על אדמת בית־שאן – אזהרה חמורה הוא לנו: אַל נתעלם מחובתנו למשמרנו החדש, רב התלאה והסכנה, בסביבה פראית־פרועה זו; אל נשכח, מה אחריותנו בפני אנשי המשמר, אשר עליהם תפארתנו והרהורי נחמתנו בימי הפורענות האלה. בעצם ימי הזועה ושגעון־הדמים יצאו לכבוש לנו במקום מוכן לסכנה ודאית נקודות־אחיזה חדשות למלחמת קיומנו ועתידנו. בשליחות היסטורית של עמם יצאו, ואחריותם אחריות בטחונם, קיומם ומשקם, על העם, על כולנו. אנו מתגאים בהם, אנו מתפארים במעשה הנועז של יצירת עשר־שתים־עשרה נקודות כבוש חדשות בימי הרעה האלה. אנו מעידים את בנינו הכובשים בשלום על צדקת מפעלנו וטהרתו, על האש הקדושה שבתנועת תחיתנו וגאולתנו. ואמנם שלשלת הנקודות האלה מזרחה לבית השיטה, זו שהיתה עוד לפני זמן מועט נקודת הגבול המזרחי, בואך בית־שאן, להתישבותנו, – שלשלת הנקודות האלה עד טירת־צבי הרחוקה והבודדה, הנתונה בעצם עביה של סביבה פראית־אויבת, מעידה עדות נמלצה על “עזות שבקדושה”, על רוח של חלוציות לאומית נעלה, ששום קרבן לא יכבד ממנה ושום סכנה לא תגדל בעיניה ביותר, ובלבד לעשות את מצותה ההיסטורית של האומה. וחלוציות מופלאה זו מחייבת את כולנו, לא לנו הצדקה להתפאר על המפעל, לשתף, כביכול, עצמנו בו בדבור־פה, אם אין אנו מוכנים לבוא לעזרתה של החזית במערכה הכבדה שהוטלה עליה. אנו, אנשי “העורף”, אין לנו רשות להחזיק טובה לעצמנו על העזתם הקדושה של אנשי ה“חזית”, כל עוד אנו עוזבים אותם לנפשם, לתלאותיהם ולסכנותיהם.

במסבת העתונאים מטעם קרן היסוד, שנתקיימה לפני זמן מה, נשמעה הקריאה הנמרצה לישוב לבוא לעזרתה של התישבות־הכבוש החדשה שלנו. אין הקומץ של תקציב־ההתישבות הרגיל, כפי שנתקבל בקונגרס בציריך, מספיק לצרכיה הדחופים, צרכי קיום וביצור ובטחון של התישבות זו. מאות אידיאליסטים נלבבים יכולים לשים את נפשם בכפם, לעלות למקום הסכנה ולהתבצר ב“חפירות־הגנה”; יכולים אחרים לסמן על מפות הארץ את מחנות האהלים וחוטי־הברזל הדוקרנים האלה כנקודות־ישוב חדשות – לא די בזה לשם ישובים שיש בהם ממש. ואין חובה גדולה וקדושה לצבור בשעה זו מחובת הדאגה לקיומן, לבטחונן להתבצרותן המשקית של נקודות־הכבוש האלה.

אין אנו יודעים, עד כמה הועילה אותה תביעה נמרצה של עסקני קרן היסוד; יש לחשוש שקריאת החרדה לגורלה של התישבות הכבוש אבדה, כנהוג, בסערת הימים האלה. הדם היקר, שנשפך עכשיו על אדמת בית־שאן, מוסיף תוקף־אימים לאותה תביעה. דם ברית הוא בינינו ובין האדמה הזאת; אַל נפר ואַל נחלל את הברית.

אולי בידנו הוא לדאוג לכך, שקרבן זה יהיה האחרון בחבל הכבוש של בית שאן.

שלשלת הזועות מוסיפה חוליות על חוליות. אחרי השבוע של זועת קרית־ענבים בא השבוע של זועת ירושלים. ומי יודע, איזו משתי הזועות האלה קשה לנו יותר. גדול הכאב על אסון קרית־ענבים, וגדולה החרפה של מעשה ירושלים. ומה נגיד ולא הוגד אף בזה? מה נוסיף על דבריהם וכרוזיהם הנמרצים של מוסדותינו הלאומיים העליונים, של ההנהלה הציונית והנהלת הועד הלאומי? הישמעו דבריו של סופר יותר משישמעו דבריהם של מנהיגים מוסמכים־אחראים? היש יותר משקל לארגומנטים של איש “מן הצד” משיש לדברים הנוגעים אל הלב מפי האב השכול, ר' דוד ילין? וכי לא די באותו ה“לאו” הנמרץ, שהוד קולו נשמע מלהבות אש והולך מן העולם עד העולם: “לא תרצח!”, – וכי לא די בקדושת שמו של ישראל, בקדושת יסורינו ועצמותנו הרוחנית־המוסרית מדור לדור, בשביל למנוע מאתנו זועה זו?

הרגשת הלב אינה נותנת לבוא, בענין מחריד זה, בנמוקים מעשיים של תועלת והפסד. צרמו ופגעו הדברים, שנאמרו באחד מעתונינו על “ההתנגדות הנפשית למעשי נקם, אשר באו שלא לצורך”. היש מקום לעצם האפשרות של “צורך” כזה? ואילו היינו יכולים לקנות לנו את ה“נצחון” או את השלום במחיר זה של דם נקי – האומנם היינו נשמעים ל“צורך”, היינו מתכחשים לנפשנו, היינו מזהמים את דמות דיוקנו של ישראל בדם? הכזה יהיה קיומנו הלאומי? האין בדרך זו משום זעזוע יסודות ועקירת שרשים, משום שריפת הנשמה הלאומית"

“אם זהו המשיח – ייתי ולא אחמיניה” – ידועה מימרא זועמת זו שהשמיע אחד־העם בשעתו, כשנמצא בפעם הראשונה במחננו מי שראה “צורך” כזה. ואין הדברים האלה מליצה של רוגז בעלמא. מפי אחד מאנשי הרוח שלנו בא לידי לשמוע בימים האלה דברי תהיה וספק על עיקר “התחיה הלאומית”, אם כזו תהא דרכה.

לחשש זה ודאי אין יסוד. יהיו מי שיהיו עושי הנבלה בירושלים ונבלות אחרות כיוצא בה – אין אחריותם על הצבור כולו, וּודאי אף לא על איזה צבור חלקי שהוא בישוב. היו בתוכנו שבקשו להתנחם: ודאי אין אלה אלא מעשי פרובוקציה מן החוץ. ואמנם שמועות כאלה פשטו תיכף למעשה המתועב. הלואי שלא תהא זו אשליה עצמית. הלב שוטה הוא ומבקש תמיד נחמה ותקוה, אף בשעה שאין שום יסוד ממשי ל“תקוה”. אבל כשם שאין ממש, כנראה, בגירסא זו של פרובוקציה, כך ודאי אין ממש בהנחה, אשר ממשלת הארץ נוטה לה, כאילו כאן לפנינו “ארגון” של פושעים, כנופיא יהודית מאורגנת לשם מעשי טירור בערבים. ואף־על־פי־כן גדולה הכלימה. גדולה הכלימה, שנמצאו יחידים מישראל, שהתפרקו את עדיים מהר חורב, את ה“לא תרצח!”, מטעמים אידיאליסטיים, כביכול.

היו ימים, שמשורר האומה הגדול שפך את חמתו על “עם עברתו וחמלתו”, הפושט את צוארו לשחיטה כעגלי הטבחה הללו. הזעם הלוהט על עם שפל רוח וברך, שנושן במכאוביו והשלים עם חיי בשתו ואינו יודע אפילו להתקומם נגד רוצחיו־מעניו, הוא אחד המוֹטיבים הנמרצים ביותר בשירתו של ביאליק. הימים ההם, ימי עיר ההרגה, עברו לבלי שוב עוד; “עגלי הטבחה” נעשו בינתים בני־אדם בעלי קומה זקופה, היודעים להגן על חייהם ועל כבודם. ויותר מכל יודע חלוצה של האומה השבה לתחיה, הישוב העברי בארץ, כבוד לאומי מהו וגבורה לאומית מהי. במשך החדשים הרבים של התקפות־הדמים בארץ ידע הישוב לעמוד בכבוד במערכה וגילה גבורה אנושית־אמתית, זו שיש עמה מכבוש היצר ומהכרת חובה מוסרית עליונה. במשך ימי הרעה האלה ידע הישוב להבחין בין התגוננות ובין מעשי נקם והתקפת חפים מפשע, ידע לקיים את זו ולפסול את אלה.

האמנם זע עכשיו דבר־מה בלבו וברוחו של הישוב, האומנם עורער יסוד מוסרנו הקבוצי, תש כחנו המוסרי?

היה לא תהיה כדבר הזה. הישוב העברי בארץ לא יתן את ידו לתורת השקר, תורת האלמות והרשע, הרווחת בימים האלה בסביבתו הוא ובעולם הגדול בכלל, ולא ישלים עם מעשי פשע של יחידים מטורפים, אוֹבדי דרך ושכל. לא נהיה עוד לעולם לא עגלי־טבחה ולא טבחים, לא נצא בדרכה של הברבריות המודרנית.

דרכו של הישוב תהא דרך הגבורה העילאית של התישבות־הכבוש ולא דרך הגבורה הטמאה של שופכי דם נקיים.

(“הארץ”, ט“ו כסליו תרצ”ח).

קשה, קשה מאד לכתוב בשעה רותחת וצווחת זו על אותו הנושא האיום, הלוחץ את הלב כמו בצבת של ברזל; אבל קשה עוד יותר שלא לכתוב על נושא זה, להחניק את הכאב שבלב ולהפנות לנושא אחר מנושאי השעה.

מיום שהתחוללה, לפני עשרים וששה חדשים ויותר, השואה הגדולה והופקרנו לכחות־השחור של שנאת־פראים ותאוות־השמד, אשר סביב שתו עלינו לסכל את תקות גאולתנו והצלתנו האחרונה במולדת ולהטביעה בדמנו – מאז ועד היום עברו עלינו יסורים ופגעים ואסונות מרבה להכיל, אבל אף בימי הרעה האלה היו לנו אך שעות מעטות כשעה זו לסערת־רוחות כללית־מעמיקה בישוב, לזעזועי המונים, למפלגותיהם ולפלגותיהם, עד עמקי מצולותיה של הנפש. סבך של פגעים, של תקלות וסכנות ודאגות חמורות ליום מחר ירד עלינו פתאום עם אסון ראש־פנה כברד־אבנים, ואחריתו מי ישורנה.

לא היתה לנו, לכאורה, כשעה הזאת שעה של סולידריות פנימית, של שותפות־גורל מכרעת ומכנעת, של כאב וזעם לאומי מאחד בשעה זו; ועם זה לא היתה לנו כשעה הזאת שעה הרת סכנות של פירוד לבבות ודרכים, של העדר לכוד ומשמעת לאומית, של מחלוקת פנימית, של תגובה היסטירית, שאין עמה שקול־דעת והכרת אחריות, לזעמה של השעה.

הישוב מאוחד קודם־כל בהשתתפותו העמוקה בגורלו הטראגי של הצעיר האומלל, בהרגשת הזועה בפני המערכה האחרונה של דרמה אנושית מסעירה. הוא מאוחד ביחסו האנושי־היהודי המכריע, פרי מסורת מוסרית עתיקת־ימים, שהובלעה בנפשו ובדמו, למיתה בידי אדם בכלל, למיתת בית־דין בפרט ולמיתה על חטא שבמחשבה שלא יצאה לכלל מעשה ביחוד; הוא מאוחד בהרגשת הצער והכאב על לקוי שורת הרחמים במסבות המיוחדות האלה, שהיו מחייבות מכל בחינה אנושית אפשרית את מדת הרחמים והחנינה יותר מאשר בכל הזדמנות אחרת.

שלמה בן־יוסף לא היה פושע שטבעו בכך, לא היה אדם בעל יצרים שפלים, שפגיעתם רעה בחברה האנושית ואין להם תקנה אלא חבל התליין. אדם אומלל היה, תועה ואובד דרך במבוכת הימים האלה, קרבנם של שעה טרופה בעולם ושל גורל עמו, האומלל והמעונה שבין כל העמים אשר על פני האדמה. הצעיר האומלל הזה, אשר הרוב הגדול והמכריע של הישוב ושל עם ישראל בעולם פוסל אמנם את דרכו ואת מעשהו, זכה בכל־זאת לסערה של סימפתיות בישוב ובתפוצות ישראל. כי על כן עשה מה שעשה מתוך אידיאליזם מוטעה, מתוך דגש לאומי, שסולף בתוקף מציאות אכזריה, מתוך אהבת־קרבן של אדם נלהב ומסוער, אשר הרגשת הכאב על יסורי עמו והקצף על מרדפיו־מרצחיו סלפו את דרכו והעבירוהו על דעתו. התנהגותו הנאה בשעתו האחרונה־האיומה, אומץ־הרוח הכביר, שגילה בפני התליין, מעידים עדות שאין להזימה על כח מוסרי חשוב.

בן עשרים ואחת היה האידיאליסט האומלל התועה הזה, אשר חרף את נפשו למות מיתה מנוולת על “חובה” לאומית מוטעית. פירושו של דבר: הוא גדל ועמד על דעתו בתקופה טרופה של מלחמות ומהפכות וזעזועים ופריצת כל הגדרים של מוסר ומסורת־תרבות; הוא נשם משחר טל ילדותו את האויר הטמא של “אירופה” המודרנית, אירופה של “דיקטטורה”, של התעמרות אדם באדם ועם בעם; הוא ראה בעיניו את ענות עמו ויסוריו, הגדולים מני ים. ההתעללות הבהמית באחיו מצד בני “הגזע העליון”, רדיפות אכזריות ושפלות תהומית, אשר ההיסטוריה של ימי הבינים מליטה נוכחן את פניה בבושה, מעשי חמס ואלמות של חיות טרפניות־דורסניות, גזל משפט־אדם וכבוד־אדם, שפיכות דם נקיים – אלה היו לחם חוקו ואויר נשימתו של הנער והבחור היהודי בשנות העשרים והשלשים למאה העשרים הזאת. אין אנו חיים בחלל ריק מאויר. האטמוספירה אשר מסביבנו טובעת בנו את חותמה, ביודעים ובלא יודעים. האמונה באדם ביצר לבו הטוב, בקדושת כבודו וחירותו האישית, בשלטון הצדק והיושר בעולם לא יכלו להכות שרשים בלבו של הנער הסלוצקאי, בן האומה הנרדפת על צואר כחית־ציד. אבל דבר־מה מן האידיאליזם היהודי הנצחי, מן התקוות והיעודים הלאומיים־האנושיים, לחש והמה בלבו בתוך חשכת־תהומות של הדור. הוא עלה אל ארץ “ביתו הלאומי” של עמו, על מנת להצטרף לבוני המולדת. אבל גם כאן מצא אש של שנאה וחמת־נקם לוהטת מסביב, פראי המדבר מתנקשים בחייהם, בפרי עמלם הכשר בתקות עתידם של אחיו – ואין עומד בפרץ במדה מספיקה ובכשרון־המעשה המספיק. הוא ראה, שיד רשעים ומרצחים רוממה, ויד השלטונות קצרה לשבור את זרועם ולהגן על אנשי השלום והעבודה, ואף אין נותנים להם לאלה להגן על עצמם, על חייהם וחיי טפם, בנשק בפני מרצחים מזוינים; הוא ראה ושמע יום־יום ושעה־שעה את מעשי הדמים של הכנוּפיות השכירות והמשתוללות בארץ ובסביבתו הקרובה ביותר – ולבו התחמץ בקרבו. האמונה בכשרונם, ואולי גם ברצונם הטוב, של השלטונות לעמוד בפרץ ולהשיב את השלום ואת הבטחון לארץ האומללה נכרתה מלבו. אבל הוא לא מצא את הדרך הקשה, הארוכה היחידה, למעשה הבנין והגאולה, – את דרכם של אנשי חניתא, טירת צבי ושאר נקודות־הכבוש בחזית־האש של התישבות הגבורה, רוח תועה השיאתו, כדוגמת קומץ צעירים אחרים, בני גילו ונטיותיו, לבקש דרך אחרת, דרך גמול ונקמה. ודאי: רוח זו רוח עועים היא, ודרך זו – דרך תועים היא. דרך התגובה האימוציונלית הסמויה, שאין עמה לא שקול דעת וחשבון מעשי ולא משמעת לאומית, היא קודם כל חטא לאומי כבד. אבל יש להטיל ספק בדבר, אם אפילו בניו של עם בריא, איתן ושלם כעם האנגלי, למשל, שלא טעם יסורי גיהנום של “גלות” ויסורי בנין של “בית לאומי”, היו עומדים כולם במבחן קשה במסבות כאלה. הן יש שאף אנשים אנגלים מתקוממים, מתוך הרגשה אנושית פשוטה, נגד מצב הענינים העלוב, הקיים בארץ, ומדבריו הנמרצים של ציר בית־הנברחים הבריטי, איש היוֹשר החברתי הנעלה, המפקד וודג’בוד, שקרא לישוב העברי בארץ ליטול את גורלו בידו ולהגן על עצמו בנשק, יכלו צעירים נלהבים להסיק מסקנות לפי דרכם נגד שיטת ההבלגה והמשמעת הצבורית המקובלת בישוב.

בן־יוסף לא רצח נפש. ורגלים לדבר – רבים בישוב העברי בטוחים בזה בטחון גמור, ודומה, שפרטים מסוימים של המעשה מאשרים הנחה זו – שאף לא התכוון למעשה רצח. על־כל־פנים לא נפגע איש ולא ניזוק דבר. ואף־על־פי־כן בא פסק הדין החמוּר, פסק־דין של מיתה בתליה. אין להתפלא אפוא שעורר תמהון וצער בישוב העברי כולו.

אין משיבים על החוק; אין משיבים גם על הרע ההכרחי של תקנות שעת חירוּם, של מצב צבאי ובתי־דין צבאיים. ואף־על־פי־כן חרדו הלבבות וסוערו הרוחות לפסק־הדין החמור על שלמה בן־יוסף. ההכרה המשפּטית־המוסרית של היהודי, שבעצם לא השלימה מעולם, אף בימים קדומים, עם מיתות בית־דין (“סנהדרין ההורגת… אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית; רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילוּ היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם”), לא יכלה להשלים עם פסק־דין של מיתה על מחשבת־פשע, שלא יצאה לכלל מעשה. דעת הקהל היהודית התקשתה למצוא במקרה זה צדוק מוסרי־מעשי לשמוש בתקנה החמורה של שעת־חירום, שכל עיקרה לא באה אלא לשם מלחמה בכנופיות המרצחים ומניעת ההתפּשטות של מעשי טירוֹר. הרי הישוב העברי בארץ, הצטיין והשתבח בפי רבים בכל ימי הפורענות האלה, חרף חטאיהם וכשלונותיהם של יחידים מעטים, בגבורתו המוסרית, בכבוש יצרים של נקמה, ב“הבלגה”, שכבר נעשתה מונח מקובל בלשונות שונות, ודאי אינו זקוק למדה זו של “השפעה” בדרך הענשים החמורים הקיצוניים, “למען ישמעון וייראון”. ולא עוד אלא שמדה פאטאלית זו של “שווי־משקל”, הנוהגת בדרך כלל בארץ זו לאסונה הגדול והמגיעה לפעמים עד כדי משפּט אחד לפושעים־מרצחים, המזעזעים את שלומה ואת יסודות קיומה של הארץ, ולעבריינים מהכרח מן היהודים, – מדה זו עשויה להביא לידי פעולה הפוכה מזו שאליה מתכוונים. כל כמה שמעציב הדבר, הרי יתכן, שימצאו צעירים יהודים, חמומי־מזג ותועי־דרך, שיראו דוקא במדה זו עדוד מוסרי לעצמם וראיה לצדקת “שיטתם”. המשטר הצבאי ובתי־דין צבאיים שבארץ לא באו לשם מלחמה ביהודים. לא היהודים הם, ולא מהם יצאו, מסכני השלום הצבורי, מסכני חייהם ובריאותם של יהודים, אנגלים וערביים גם יחד, ולא הם הראויים לכתם זה של מיתת תליה למען שלום הצבור. –

וכך חרד והזדעזע הישוב כולו, על כל חלקיו ומפלגותיו, ואף מתנגדיה החריפים־הקיצוניים של שיטת הנקמה בכלל, לפסק־הדין החמור, לפרספּקטיבה המדכאה של תלית יהודי בארץ־ישראל מטעם בית־דין (בפעם הראשונה לאחר חורבן הבית! כפי שהטעים סניגור הנאשם, הד"ר ג’וזף, בשעת בירור הדין) למען שלום הארץ, – הזדעזעו תפוצות ישראל, הזדעזעו מוסדותיהם המרכזיים והמקומיים של התנועה הציונית והישוב: הסוכנות היהודית, הרבנות הראשית, הועד הלאומי לכנסת ישראל, עיריות ומועצות מקומיות, מוסדות תרבות גבוהים, וכו' וכו'. מאמצים עצומים נעשו, בירושלים ובלונדון, לעורר את מדת הרחמים, להציל את הנפש הרכה ממיתה מנוולת, להסיר את כתם התליה מעל הישוב. רק מקצת מן המקצת מן המאמצים והנסיונות המרובים האלה נתפרסמו בקהל. כל זה לא הועיל. (אף בשעה קשה זו חובה עלינו לציין, לצערנו ולחרפתנו, כי קלות־הדעת המפלגתית של צבור אחד מסוים לא נמנעה אף בשעת האסון והכאב הכללי מלעשות את חשבונותיה הספציפיים עם מתנגדיה, לא נמנעה מלהוציא דבּה על ראשי הצבור ומוסדותיו, ואף הרב הראשי לארץ־ישראל, זה איש הרוח והלב הגדול, אשר לא נח ולא שקט בכל ימי הרעה האלה והקדיש מאמצים לא־אנושיים להצלת הנדון, לא נוקה משבט פולמוסם הנקי).

לא הועילו כל המאמצים וההשתדלויות. ננעלו שערי הרחמים, ננעלו שערי ההגיון ושקול־דעת מעשי, ננעלו גם שערי האינסטנציות המשפּטיות. יצוינו לזכרון האיטאפות האחרונות של מאמצי ההצלה. יום אחד לפני הוצאת פסק־הדין לפועל חרדה דעת־הקהל לשמועה, כי נתגלתה עדות חדשה, השופכת אור חדש לגמרי על כל אותו מאורע, והסניגור של הנדון פנה בבקשה למי שצריך, שישובו לעיין בדין לאור העדות החדשה. הבקשה נדחתה. ביום האחרון פנה הסניגור למועצת המלך בלונדון, על יסוד תקדימים דומים, בבקשה להרשות להביא את הענין לבירור אחרון לפני המועצה. ה. מ. הנציב העליון נתבקש, כפי שהודיע ד“ר ג’וזף, לעכב את הוצאת פסק־הדין לפועל ליום אחד, עד שתתקבל הפקודה בדבר עכוב ההוצאה לפועל מאת מועצת המלך. הבקשה לא נתמלאה. ה. מ. לא היה מוכן להתערב בדבר. ד”ר ג’וזף מודיע: “אני מבין שמועצת המלך הודיעה לה. מ. בטלגרמה, כי הניירות בדבר בקשה לרשיון ערעור מוגשים זה עתה אל מועצת המלך”. ואף־על־פי־כן לא עוכבה הוצאת פסק־הדין לפועל.

דומה כאילו היתה סכנה צפויה לשלום הארץ הזאת ולשלטונה, אילו היה בן־יוסף חי עוד יום אחד בבית הכלא בעכו…

לא הועילה גם הבקשה הטלגרפית של האם האומללה לימים מספר של ארכת־התליין, כדי שתספיק לבוא להפרד מאת בנה טרם יעלה לגרדום.

דעה אנושית מקובלת היא, שיש להקפיד ולהזהר, על גבול החיים והמות, שלא לפגוע חלילה ברשותם של החיים אף כמלוא נימא. אסור להקל להולך למות את מכאוביו ויסוריו, כשיש לחשוש, שמא יקצרו אמצעי ההקלה את חייו כהרף עין. כיוצא בזה מקפידים, כנראה, שלטונות הארץ הזאת, שלא לנגוע חלילה ברשותו של המות ולא לחסר את נחלתו כשעה קטנה…

וראוי לציין גם את הפּרט האפייני בדבר ה“וידוי”. כשנתבקשה הרבנות בחיפה לשלוח בלילה האחרון לחיי בן־יוסף רב לבית האסורים בעכו, לעודדו לדרכו האחרונה ולשמוע מפיו את “ודויו”, כנהוג, הודיע הרב בחיפה ואחריו הרב הראשי לארץ־ישראל. שאין עסקי אבלות והדומים להם נוהגים בראש־חודש, שהוא יום חג ושמחה לפי דת ישראל. הוצאת פסק־הדין לא נדחה למחרת החודש, ובן־יוסף הוצא להורג בלי הנחמה המעטה האחרונה של ודוּי ודברי עדוּד של רב, בלי שניתן לו לראות בשעותיו האחרונות פני יהודי, ידיד או קרוב וגואל… אותו בוקר ניתנה פקודה, שלא ליתן ליהודים להכנס לעכו עד שעה תשע וחצי לפני הצהרים. ואף הדרך בין טבריה לראש־פינה, מקום קבורתו של בן־יוסף, נסגרה בשעת ההלויה בפני נוסעים יהודים, ורק לשליחי העתונים המעטים ניתן, על־פי רשיון מיוחד, ללכת לראש־פינה להשתתף בלויה. עד כדי כך החמירו בהלכות קבורה של הרוג מלכות זה.

ואנו נזכרים: ימים ספורים קודם לכן נפלו שנים מאנשי כנופיות המרצחים בשעת התנגשות־התנקשות בשומרי הבטחון ליד גבול הצפון. ולמרצחים האלה נערכה לוית כבוד ופאר בצפת העיר, בהשתתפות הצופים הערביים, תלמידי בתי־הספר הערביים וקהל גדול. ואישיות רשמית, ראש עירית צפת, בראשה. אותה לוית־פאר, מתן כבוד והערצה פומבית למרצחים, הותרה בצפת הפרועה. מה שאין כן לויתו של הצעיר האומלל בראש־פינה האומללה. המקרה רצה, שערב היום המר והנמהר הזה בקרו באי־כח היהודים בגליל העליון, ובכללם גם באי־כח ראש־פינה, אצל סגן מושל המחוז בצפת, והלה “מסר לבאי־כח היהודים את השתתפותו בצערם על הקרבנות האחרונים שנפלו בגליל וציין לטובה את התנהגות היהודים בימי מבוכה אלה…”

לא לשם פולמוס נאמר כל זה; אין בנו בשעה זו מחדוות הקרב. אבל אין אנו יכולים, אין אנו רשאים להאפיל על הרגשות הלב; אין אנו רשאים להתעלם מן הסכנות הצפונות לנו בהרגשות מרות אלה. לא אשמתנו היא זו, אם יחסי האמון והאמונה של הישוב ושל עם ישראל בעולם לאנגליה ולשליחיה בארץ. לחכמתם הפוליטית ולרצונם הטהור, עומדים יום־יום במבחן חדש. יש סכנה, למה נכחד, לתגבורת של נטיות אנטי־אנגליות בתוך חלק מצבורנו. השמשות המנופצות בבית הקונסול הבריטי בקוֹבנוֹ הן הוכחה ראשונה לדבר.

אנו מוקפים אויבים בנפש בעולם כולו, ואף במולדת, בארץ מקלטנו וגאולתנו האחרונה. אנו זקוקים, גם מבחינה נפשית גם מבחינה מעשית, למקצת ידידות, ליחס אנושי כלשהו של טאקט וכבוד מצד אותה האומה, אשר אלהי ההיסטוריה הטיל עליה את תפקיד הכבוד לשמור על יחסי שלום ויושר בין עם לעם ואשר גורלנו וגורל “ביתנו” קשור בגורלה קשר בל ינתק. בתוך האוירה של פסימיזם ושנאת־אדם לא יצמח הפלא של תחית אומה וארץ. האטמוספירה של אמון ואמונה בינינו ובין העם השליט בארץ הזאת הכרח הוא לנו, וברכה בה גם לעם ההוא. ואי־אפשר לה לאטמוספירה זו בלי הרגשת טאקט, בלי הבנה ורצון טוב. ולא הצד החלש בלבד מצוּוה על הטאקט ועל הרצון הטוב. מעשה בן־יוסף אינו מעיד לא על הבנה ולא על רצון־הבנה. דבר “נוח” הוא לשחות עם הזרם, שהציף בימינו את העולם כולו; אין יחס החבה והכבוד לעם ישראל דבר שבמוֹדה כיום. כשאירע הנס ובעצם ימי הרעה האלה התעורר אחד המעטים, אשר בידו גם כח שלטון גדול גם מדה גדולה של יושר אנושי, וקרא לבאי־כח עמים וממלכות לטכס עצה, מה לעשות לרבבות פליטי חרב ורדיפות המבקשים מנוח לכף רגלם, – כשהזמין רוזוולט לועידת איוויאן לתקנתם של מאות אלפי היהודים, פליטי גרמניה ואוסטריה ושכנותיהן, נענתה אנגליה להצעה ומינתה לשליחה את החבר האנטיציוני המובהק שבממשלתה, את לורד ווינטרטון, הרואה תפקיד־חיים לעצמו לסכל את תקוותיה של הציונות ולסייע לאויביה הערביים, כאילו התכוונה לנעול דלת מראש ובהחלט בפני כל תכנית של עלית פליטים לארץ־ישראל.

האין בכל זה מאותות הזמן, סימנים מבשרים רעה ל“יחס”? האמנם אין בכל זה אלא דבר שבמקרה, בקוצר דעת והבנה, בהעדר שיטה, בהיסח־הדעת של שעה טרופה וכבדת דאגות וטרדות?

אכן, סבך חדש של פגעים, של תקלות ודאגות חמורות, ירד עלינו בימים האלה, ואנו נתבעים לזהירות מרובה, לדעה צלולה ולשקול־דעת מעמיק שלא נלך אחרי הרגשות סמויות שבלב. הללו יועצים גרועים לעם עני ודל בימי הרעה האלה.

(“הארץ”, ב' תמוז, תרצ"ח)

לפני שבועים, כשהחרידתנו זועת המערכה האחרונה של הדרמה ראש־פינה־עכו, וסערת־רוחות קמה בישוב, על כל מפלגותיו ופלוגותיו, היתה לרבים מאתנו הרגשת־נחש כבדה: הנה הועמדנו בפני סבך חדש של פגעים, של תקלות וסכנות ודאגות חמורות ליום מחר, ואחריתו מי ישורנה. ידענו: אנו נתבעים לזהירות מרובה, לדעה צלולה, לשקול־דעת מעמיק, שלא נגרר אחרי הרגשות סמויות שבלב ולא נביא אסון על עצמנו.

לא עברו ימים מועטים – וחששותינו הקשים ביותר נתאמתו. אַל נרמה את עצמנו ואַל נעשה שקר בנפשנו. אנו צריכים בימי הרעה האלה למדה גדולה של גבורת־אמת: במשך הימים המעטים האלה נטרפה עלינו המערכה, מערכת הכבוד והגבורה, הושלכנו אחורנית, נתערערו עמדות גדולות וחשובות שלנו, והסכנות לקיומנו ולעתידנו בארץ הזאת הולכות ומחמירות.

ולא נועיל ולא נקל לעצמנו, אם נתעלם מן הסכנות האלה.

עשרים וששה חדשים ויותר החזקנו מעמד במערכת־האימים. נתגלינו לאפתעתם של ידידים ואויבים, לקורת־רוחם של אלה ולחרון אין־אונים של אלה, כעם גדול, עם חכם ונבון, כביר כח ורוח, היודע למשול בגורלו ולעמוד בפני כל סכנה ומזימת כליה. ידענו לעמוד בפני שנאת פראים יוקדת ותאות־השמד, בפני מעשי דמים והרס לאין קץ, לעמוד במבחן הכבד של קרבנות נפש ורכוש ופרי מאמצי יצירה לאין גבול, התגברנו על יסורים ופגעים ואסונות מרבה להכיל, ורוחנו לא נפל ורצוננו לא נשבר ודגלנו לא נכתם לא בפחדנות ושפלות־ידים ולא בתועבות־נקם של פראי המדבר. החזקנו מעמד מעטים כנגד רבים, ״חלשים״ כנגד ״גבורים״, אנשי האת והמעדר כנגד אנשי הסייף והרובה והפצצות, שום נקודת ישוב ותרבות שלנו לא נחרבה ולא נעזבה בימי הדמים, ולא עוד אלא שהוספנו בעצם הימים האלה עשרות נקודות־כבוש חדשות בחזית האש של גבולות המדבר.

פרשת הגבורה של התגוננות הישוב בעשרים וששת החדשים האלה, התגוננות אמיצת־רוח ונקית־כפים, שלא הוכתמה במעשי נקם ולא נגעה לרעה בחפים מפשע; הגבורה השקטה, השתקנית והמתמדת של הפועל והאכר, של השומר והשוטר, של הנהג והנוטר העברים בעריה ובכפריה של הארץ, בנקודותיה המבודדות והמרוחקות, בכבישיה ובשביליה; פלאי האומץ והמאמצים של ״התישבות הגבורה״ בקצה הצפון, בעמק בית־שאן ובעמק הירדן – האין בכל זה מאגדת פלאים של חלום וחזון נעלה בימי השפל והדלדול האלה בעולם? הרבים הם בימינו מפעלים של גבורה טהורה כמפעלים האלה? יש בה בפרשה נהדרה זו של עמידת הישוב במערכת שנות תרצ״ו־תרצ״ח כדי לגדל את כבודנו בעיני אחרים, והעיקר: בעיני עצמנו, כדי לעודד את הרוחות ולחזק את האמונה, שנתרופפה אולי בלב רבים מתוך עמל נמלים ויסורי בנין מתמידים־מדכאים במשך עשרות שנים. וסימן טוב הוא לנו, שכל זה היה בעינינו כמעט כדבר טבעי ומובן מאליו; פועלינו ונהגינו, שוטרינו ונוטרינו ידעו לעשות את חובתם בלי להחזיק טובה לעצמם, ידעו לחיות בשתיקה ולמות בשתיקה, ידעו לעמוד בכל נסיון קשה, ולבם ורוחם היו אתם כתמול שלשום. עמדת כבוד זו של הישוב היתה לנחמה ולמשיבת־נפש להמונים מישראל בימי החורבן והזועה האלה בתפוצות הגולה: אין האומה יתומה, שאלה הם בוני עתידה; אין הדור יתום, שזהו הנוער שלו.

והנה נהפך עלינו הגלגל. נטרפה עלינו מערכת הכבוד; נתערערה עמדה גדולה של נחמה ותקוה. נמצאו בחורים מישראל בארץ־ישראל – בחורים מעטים אולי לפי הערך: תמה אני, אם מספרם מגיע לשני אחוזים מן הנוער העברי בארץ, אבל פעלם ו״הדרם״ התחילו מתבלטים להוותנו מאד־מאד, – אשר אותה גבורה צנועה־שקטה, שאין עמה מן הרעש ומן ההוד של גבורה חדשה, ״ממלכתית״, לא לקחה את לבם. הללו מאסו בדרך הארוכה ורבת־הקרבנות של התגוננות טהורה וכשרה וסמכו את ידם על הדרך ״הקצרה״ של ״פעולת־מישרין״, של מעשים מזהירים־מזעזעים, של מעשי־נקם ללא הבחנה בין מרצח לחף מפשע. ואשר יגורנו בא לנו: קרבנה הראשון של רוח עועים זו, קצו המר והנמהר של שלמה בן־יוסף, זה האידיאליסטן התועה, שהלך לתומו אחרי אמונה מסולפת ובחר, לאסונו ולאסוננו, בגבורה מוטעית, הוסיף תוקף ומראית־עין של ״קדושה״ לאותה רוח רעה. שגיאתם הפטלית של השלטונות, שלא השכילו לאחוז במדת הרחמים במסבות שהיו מחייבות מדה זו יותר מאשר בכל הזדמנות שהיא, אותה המדה המדהימה של קוצר־ראות, המיוחדת לשלטונותיו והמביאה אותם לנהוג על־פי העיקר הגלמי־הפורמליסטי של ״שויון״ אף בשעה שהוא נהפך מן העיקר המשפטי של שויון בפני החוק לעיקר פוליטי של ״שווי־המשקל״ – אותה שגיאה התנקמה לא בבעליה אלא בנו… כרוזיהם הנמרצים ואזהרותיהם החמורות של מנהיגי הישוב והתנועה לא הועילו. אנשי הגבורה ״הממלכתית״ העילאית, הפוסלים, יחד עם עיקר ההבלגה וההתגוננות הטהורה, כל מרות לאומית ומשמעת לאומית ואינם מודים אלא במרותו של מנהיג ובמשמעת לפקודותיו, ודאי אינם נזקקים למצוותיהם ולבקשותיהם של המנהיגים ״הבוגדים״, של ההנהלה הציונית, הועד הלאומי לכנסת ישראל, הרבנות הראשית, העיריות והמועצות המקומיות. אין שום יסוד להטיל את האחריות למעשי הטירוף החדשים על המפלגה הריביזיוניסטית, כולה או רובה. אין להתעלם מן העובדא, שבשעת לויתו של בן־יוסף דבר בא כחה הרשמי של המפלגה בפירוש על הפרת המשמעת המפלגתית, שהיתה במעשהו של בן־יוסף. שלטונות הארץ, האומרים להלחם במעשי טירור מצד יהודים בדרך הפשוטה של מאסרי עסקנים ריביזיוניסטים בסיטונות, מקילים לעצמם יותר מדאי את תפקידם. רבים מאלה פוסלים, כידוע, מעשי טירור, אם כי מתנגדים הם, מטעמים ״טכסיסיים״, להכרזות ולהתחיבויות מפורשות על כך, העשויות, לדעתם, לעודד את הטירוריסטים הערביים ולהזמינם, כביכול, להמשיך את מעשיהם. אבל אם אין המפלגה הריביזיוניסטית אחראית במישרין למעשי־הטירור, שמיחסים ליהודים, הרי היא אחראית ואחראית לערעור המשמעת הלאומית והציונית בישוב. את העובדא המדאיגה, שחוגים מסוימים בישוב מזלזלים במוסדותיו המוסמכים העליונים ובמצוותיהם, בועטים בכל מרות צבורית ומוכנים ליתן יד לכל פירצה ומגמת ״שבירה״, להרבות הפקרות והתרוצצות אנארכית בחיינו הצבוריים – את העובדא המדאיגה הזאת יש לזקוף במדה מרובה על חשבון ״החנוך״ הריביזיוניסטי.

ולא זו בלבד אלא שאת השפּעתו של ״חנוך״ זה אתה מוצא במדת־מה גם בכמה חוגים, שבעצם אין להם דבר לדוקטרינות ולשאיפות הפוליטיות של ריביזיוניסטים ולא ענין במלחמותיהם הצבוריות, ולכאורה הם רוצים, כשאָר חלקי הצבור, בשקט וביחסים הוגנים בין המפלגות השונות, והם עצמם נמנים על מפלגה ממפלגות־הסדר האזרחיות. יש מדת־מה של סימפתיה, ופעמים אף של עדוּד לריביזיוניסטים בתוך חוגים, שלכאורה היו צריכים לראות עצמם אחראים למצב בישוב ובתנועה, לפסול את דרכי ה״שבירה״ ופריקת עול של משמעת לאומית ולהתרחק מכל מה שעשוי לחתור תחת יסודותיה ומוסדותיה של משמעת זו.

אותה חבּה משונה לריביזיוניזם ולדרכיו לא היתה כדאית, ככל תעיה משונה אחרת של הטעם הטוב, לעורר ענין מיוחד, אלמלא הסכנה שיש בה בימי המבוכה האלה. לקוי חוש הראיה והפרופורציה – אף זו אחת ממחלותינו ״הלאומיות״ – סייע לכך, שאותה מדה של תגובה היסטירית למאורעות השעה, שכבר גרמה לנו צרות ורעות, השתלטה שוב על חלק מצבורנו: ההשתתפות הטבעית בגורלו הטראגי של הצעיר האומלל מראש־פינה שיוותה מעין הוד של גבורה וקרבנות גם על חבריו. העדר חוש בקורת מינימלי מונע כביכול רבים מן הצבור להבחין בין סימפתיה אנושית זו ובין התורה המסולפת ורבת־הסכנות, שעלה לצעיר האומלל בחייו.

היש צורך להסביר, להוכיח: מה בין גבורת הבנין וההתגוננות של חניתא, של טירת־צבי, של גבעת־עדה – לגבורת ההרס והטירור בנוסח הידוע לנו כל כך? מה טעם, כי נשחית דברים על אוזן לא שומעת? הללו, רודפי עטרת ״הגבורה״ הגויית, אינם נזקקים לא לנמוקים מן היושר האנושי האלמנטרי ומערכי המוסר הנצחיים של עם ישראל ולא להוכחות מן ההגיון ומן החשבון הפוליטי והמעשי הפּשוט.

קשה היה לנו מתחילה לדון בענין הרע הזה מבחינה פוליטית־מעשית; הרגשת־הלב התקוממה נגד הנמוקים המעשיים של תועלת והפסד בענין המחריד הזה. כי על כן שום חשבון של תועלת ו״נצחון״ אינו כדאי לנו, שנתכחש לשמו לנפשנו, לעצמותנו הרוחנית־המוסרית, לקדושת יסורינו מדור לדור; שום ״חשבון״ מעשי לא יביא אותנו ליתן את ידנו לתורת האלמות וזרוע הרשת, הרווחת בימים האלה בעולם. אין אנו יכולים אפילו להשלים עם הרעיון, שנמצאו יחידים בישראל, המכתימים את דגלנו במעשי דמים, ורבים מאתנו נוטים להאמין, שאין כאן אלא מעשי פרובוקציה מן החוץ. ואולם מי יתן ושמעו האנשים האלה, יהיו מי שיהיו, לפחות לקולה של התבונה הפוליטית־המעשית. הטחו עיניהם מראות, מה עלתה לנו ומה יעלה לנו בסופה של דרך זו? כבר הגענו לכך, שהתחילו מדברים וכותבים, ולאו דוקא אויבים ומבקשי תואנות, על כנופיות של טירוריסטים משני הצדדים. שום דבר לא חיזק עוד במשך כל ימי הרעה האלה את ידי אויבינו מן הערבים ומתנגדינו מן הפקידות הבריטית גם יחד כמהומות־הדמים, שנזקפות על חשבוננו. הועמדנו במדריגה אחת עם שופכי דם נקיים שמלאכתם בכך. על כל קרבן נקי משלהם, שיוכלו, בצדק ושלא בצדק, להטיל את אחריותו עלינו, נשלם תשלומי שבעים ושבעה. על־ידי דרכי מלחמה אלה ודאי לא ישתנה לטובה לא מצבנו הפוליטי ולא מצב הבטחון בארץ. דומה שתינוקות בשוק צריכים להבין את האמת הפּשוטה הזאת. האמנם עינים להם לאנשים האלה ולא יראו את אשר מתחולל מסביבנו?

כשירו בסביבה של ישובים יהודיים באוטו ערבי ופצעו פצעי מות שני הורים עולי רגל מטנגנייקה, סרב הלב להאמין, כי יד ישראל באמצע. אחד הפצועים האלה, שהובא לפני רופא יהודי לטפל בו, לטף ונשק את ידי הרופא, התחנן לפניו, שיצילו ממות ושאלו שאלה אנושית פשוטה: למה עשו לי כן בארץ הקודש? ההודי האמלל מת מפצעיו. אבל שאלתו הפּשוטה־המזעזעת הומה בלב, תובעת את עלבון האדם, את הצער וחוסר־הישע של היצור, תובעת ואינה נותנת מנוחה: למה עשו לו כן בארץ הקודש? למה נשפך הדם הזה? קין, למה רצחת את אחיך?

בדמנו אנו קדשנו את הארץ האומללה והיקרה הזאת, כרתנו אתה ברית נצח. קשה להאמין כי דמם של שני האנשים ההודים מטנגניקה נשפך בידי יהודי. על־כל־פנים לא יוסיף הדם הזה תוקף וקדושה לאותה ברית־דמים.

אַל תטמא הארץ ואַל תטמא בריתנו אתה בדם נקי.

(״הארץ״, ט״ז תמוז תרצ״ח).

היש בידי הסופר העברי בארץ־ישראל בימי הזועה והסיוט האלה להפנות לכל נושא שהוא חוץ מן הנואש האחד: מעשי הדמים והזועות עצמם? הניתן לו, מצד אחר, להביע לכל־הפחות את כל אשר בלבו ליתן דמות ובטוי למערכי לבו של הצבור, לאימת השעה ולזעמה, ללקחה ולמסקנותיה?

זכורני: בסתיו של שנת,1915 אף הם ימי אימים ופורענות שחורה לעם ישראל, וביחוד ליהודי רוסיא, נעשה נסיון) שלא הצליח) להפיג במקצת את אימת האלם וזעם הבדידות, שהשתלטו אותה שעה בעולמנו בחמת המציק, ולהוציא בפטרוגרד שבועון בעברית. בדרך פלא, בתוקף התוהו והערבוביא, שהשתררו במערכות השלטונות הנבוכים, עלה בידי בן־ציון כץ להשיג רשיון להוציא שבועון עברי בפטרוגרד, שנמצאה מחוץ לחזית המלחמה, וגזירותיה לא חלו עליה לכאורה, וּועידה מיוחדת של ציוני רוסיא הטילה עלי את עריכת השבועון )אותו ה״נס״ לא ארך אמנם זמן־רב, והשבועון נאסר על־ידי השלטון הצבאי בפטרוגרד קודם שהספקנו להוציא את הגליון הראשון). אגב עסוקי בעבודת־ההכנה פניתי לאחד־העם, שישב אותה שעה בלונדון, ובקשתי מאתו, שישתתף בשבועננו. אחד־העם ענה לי )במכתב שנתפּרסם בכרך ה׳ של אגורתיו), כי מכיר הוא בצדקת דרישתי, ואף־על־פי־כן חושש הוא, שלא יהא בידו להענות לה. ״דוקא בעת הזאת, יותר מבעתים הקודמות, אני חושב, שלא לפי כבודנו הוא לדבר ׳בלחש׳, ברמזים על דבר השאלות הגדולות, שזרמו עלינו בזעף כזה. מעודי לא אהבתי דרך הכתיבה הזאת, אבל עכשיו איני מוכשר לגמרי להשתמש בה. ובכן נולדת השאלה: אם אפשר בעת הזאת לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר. ואם זה אי־אפשר, הנה אני לעצמי בוחר יותר בשתיקה״. ומעין זה כתב בימים ההם גם לד״ר קלוזנר, לאחר שנפסק ״השלח״: ״יש שתיקה, שהיא אומרת הרבה יותר מכל מיני דברים, ביחוד מכל אותם הדברים הקלושים, שרק הם לבדם יכולים להאמר בתנאים של עכשיו. ישלוט נא בקרבנו אותו ׳קול דממה דקה׳, שבו הרגיש אליהו הנביא קרבת האלהים״.

מי מלל לנו, כי עשרים שנה לאחר גמר מלחמת־העמים, עשרים שנה ויותר לאחר הודאתם של עמים וממלכות בזכות המולדת של עם ישראל, לאחר ״אתחלתא דגאולה״ וראשית בניננו המחודש, נעמוד שוב, ב״ביתנו הלאומי״, תוהים ונבוכים בפני השאלה הנוקבת: אם אפשר לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר, ואם לא מוטב לנו לבחור בשתיקה תחת לדבר דברים קלושים?

יום־יום יורדים עלינו בזעף מאורעות־הדמים כברד אבנים כבדות, והמאורעות האחרונים הזריחו אור־אימים חדש על פרשת פורענויותינו. בישיבת הועדה הישובית מטעם הועד־הלאומי לכנסת ישראל, שמשתתפים בה באי־כח הועד הלאומי, הרבנות הראשית, ראשי עיריות ומועצות ושליחי המפלגות השונות, ניתן בטוי להרגשת הישוב בנוגע לטיב המאורעות החדשים. הוחלט, בתוך שאר הדברים, ״לאחוז בכל דרכי ההסברה, כדי לחסן את כל שדרות הישוב בעמדה הזאת (של התגוננות טהורה, שנקטו הישוב ומוסדותיו המוסמכים במשך כל תקופת המאורעות) ולהסב את לב הממשלה והצבור לצביון הפרובוקאציוני של התנקשויות קשות, שאירעו בזמן האחרון, ולדרוש חקירה יסודית, שתגיע עד שרשי המעשים הללו״.

הישוב העברי בארץ, מוסדותיו העליונים ועתונותו לא נמנעו במשך כל ימי המבחן והפורענות להלחם מלחמה נמרצת לטהרת דגלנו ועמדתנו, לעמדת הכבוד והגבורה של התגוננות, שאין עמה מעשי נקמה ופגיעה בחפים מפשע; לא נמנעו מהלחם מלחמה צבורית חריפה בכל אפשרות של תעיה, בכל מקרה בודד של סטיה מן הקו הכללי הזה. לא כסינו דבר ולא טשטשנו דבר, אדרבה, נודה על האמת: מתוך הרגשת־תיעוב אורגנית לכל מעשי אלמות ושפיכות־דמים, מתוך חרדה גדולה ונאמנה ל״לא תרצח״ היהודי הנצחי – היתה בנו אולי מדה יתירה של עצבנות, של פחד מוגזם, שמא לא נעמוד חלילה סוף־סוף במבחן הקשה של הפורענות הממושכת, ומתוך כך הגענו במקרים מסוימים לכנוּת מוטעית, לקוצר־ראות של אנשים, החרדים בכל נימי נפשם לדרכם ולאמתם, ולא ידענו לעמוד על צביונם של כמה ממעשי ההתנקשות, כפי שהוא הולך ומתברר כיום לכל אדם בעל־עינים פקוחות וכפי שהועדה הישובית מעירה עליו את הממשלה ואת הצבור.

העתונות העברית, הממלאה במשך כל ימי הרעה האלה את חובתה הקשה באמונה ובלב תמים, הטורחת לשם הבטחון, השלום, המשמעת האזרחית ועבודת ישוב ותרבות שקטה, ואין לה משאלה אחרת אלא לסייע במיטב יכלתה והבנתה לשלטונות להשליט את החוק ואת הסדר בארץ האומללה, – עתונות זו היתה יכולה לשרת שרות את הצבור, את השלטונות ואת הארץ כולה, אילו ניתן לה לעשות את חובתה במנוחה, לומר, מתוך כנוּת ולוֹיאליות גמורה, את אשר בלבה ולסייע מתוך כך גם לשלטונות וגם לצבור לעמוד על צביונן האמתי ועל מסקנותיהן ההכרחיות של זועת־הדמים החדשות. אלא שגרמה מבוכת־הימים, ויחס השלטונות לעתונותו – דוגמא נוספת לעיקר ״שווי־המשקל״ המהולל, – יחס של חשדנות והתעלמות מתפקידיה החשובים ומהשפּעתה הטובה, משתּק במדה מרובה את כושר פעולתה ומעמידה בפני הדילמא החמורה: לדבר דברים קלושים או לשתוק ולהסתפּק ב״קול דממה דקה״, שאינו נשמע בסערת הימים האלה…

אנו נתבעים מטעם הועדה הישובית, המייצגת את מוסדותיו האחראים של הישוב, ״לעמוד על משמרות ההגנה הישובית בכל אתר ואתר, לחזקן ולבצרן, ולהמנע מכל פגיעה באנשים חפים מפּשע״. ועם זה אנו נתבעים לעמוד על ״הצביון הפּרובוקציוני של התנקשויות קשות, שאירעו בזמן האחרון״.שני הדברים האלה גם יחד מחייבים מסקנות מסוימות, שהן בקום ועשה. מפעל ״כופר הישוב״ לצרכי הבטחון, וקודם כל לצרכי בטחון הכפר (״נפשות לכפר – לאַמץ את עמדותיו, אמצעים לכפר – לחזק את מלחמתו״), יסייע לבצר את משמרת ההגנה הישובית, לקיים ולחסן את עמדת הכבוד של התגוננות נקית־כפים וטהורת־לב. ואנו נתבעים קודם־כל לבדוק בדיקה מעולה את יחסינו הפּנימיים. לבקש ולחזור ולבקש את הדרך ללכוד שלם של המחנה, לעמידתנו במערכה כאיש אחד, לעמדה אחת, שלימה ונאמנה, ״אין פרץ ואין יוצאת״, של הישוב, שלא ידענו למצוא עד עתה. מי יודע, אם אין גם אנחנו, הרוב הנאמן ובעל המשמעת הלאומית בישוב, אחראים במדת־מה לפרצות בחומה, אם לא עצבנותנו היתירה, אם לא דרכי הפולמוס הפּנימי שלנו גרמו במדת־מה להרחבת הפרצה.

הרוב הגדול והמכריע בישוב עומד ויעמוד בכל תוקף, בכל כח אמתו ונאמנותו ליסודות, על עמדת הכבוד והגבורה האמתית של התגוננות טהורה. עמדתו הפּרינציפּיונית מוצקה; הוא לא יזוז ממנה כמלוא הנימא. אבל דוקא על הרוב, התקיף בחסנו המוסרי ובכחו המספרי, החובה לבקש ולמצוא מסילות ללב המעטים, העומדים מחוץ למערכה המלוכדת, לבקש לשון משותפת ודרך משותפת עם אלה, ולוא יהא גם במחיר וותוּרים אוֹרגניזציוניים־חיצוניים, שלא נתקדשו קדושת עיקרים ויסודות; דוקא עליו, על הרוב, קודם־כל החובה להיות מתון בדין, לא לבקש אויבים במקום שאינם ולא לדון אופּוזיציה של חיצי־מילם שנונים כבגידה שבמעשי פשע.

כבר בא לידנו להטעים, שבלוית שלמה בן־יוסף, בעצם השעה הסוערת ההיא, לא נמנע הנואם מטעם המפלגה להזכיר, שמעשהו של בן־יוסף היה מעשה של הפרת המשמעת המפלגתית. כיוצא בזה ידוע, שרבים מבין חברי המפלגה הריביזיוניסטית, שהוחזקו מתנגדים לקו ״ההבלגה״, אינה מתנגדים לעצם הקו, אלא להכרזות המוטעמות בדבר הקו הזה, שהם רואים בהן, לפי דרכם, טעות טכסיסית. ואַל נתעלם קודם כל מן המעשים, העשויים לכפר על הרבה דבוּרים של הבאי ושטות; כמה בית״רים מקיימים למעשה, בחייהם ובמותם, את קו ההתגוננות הטהורה, כמה מהם עומדים ונופלים על משמרות ההגנה הישובית כאחיהם השומרים, הנוטרים והפועלים מן המפלגות וההסתדרויות האחרות! מגילה ארוכה של שמות קדושים וגבורים תרמה בית״ר לפרשת הגבורה והקרבנות של עשרים ושבעת החדשים האיומים האלה. שלשה שבועות לאחר שנתלה בן־יוסף נפל צבי שיבר במערכת־הכבוד בכרם של זכרון־יעקב. ונראה לי, שקרבנותיהם של אלה, המוקפים אטמוספירה של טינא ושל פולמוס זועם, ושאף תנאי חייהם ועבודתם קשים אולי, מסבה זו עצמה, מאלה של חבריהם מן המחנות האחרים, – משקלם כבד יותר מקרבנותיהם של זולתם. האמנם אין עצה ואין תחבולה לבוא עם האנשים האלה, המקיימים למעשה את קו־ההתגוננות הכללי, לידי הסכם גם להלכה, לארגון משותף ולדרך משותפת? וכי בשביל שבין חבריהם למפלגה ובין גרוריה נמצאים אוילים פושקי־שפתים ומאריכי לשון – נדון את כולם יחד במדה פסקנית אחת כאויבים שאסור לדבר אתם לשלום?

כמה כרוזי עתק ונבלה, שנתפּרסמו בימי המבוכה האלה, בשעת מעשה בן־יוסף ולאחריו ולאחר כל מעשה דמים ותועבה, הביאו מטבע הענינים את הצבור המתון להתחזק בעמדתו השלילית הגמורה לגבי המחנה, אשר ממנו יצאו מעריצי הנקמה. אלא שעובדא אחת קטנה, העובדא, שבשעת חפוש אצל אחד מזריזי הקומוניסטים נמצאו ברשותו של זה מספר גדול של אכסמפלרים מאחד הכרוזים החריפים של נ. מ. ל. (כביכול: נוער מהפכני לאומי) – עשויה להזריח אור חדש על אָפיים ומקורם של כמה מן הכרוזים ההם, מחייבת אותנו אף כאן ליתן את דעתנו על הצביון הפרובוקציוני שבדבר…

יודע אני: לא במהרה ולא בנקל יכון השלום האזרחי הפּנימי שלנו. יודע אני את פרשת הנגודים והקרעים והסכסוכים של מעמדות ומפלגות, העושים אותנו לעדר ואת חיינו לגיהנום; יודע אני ביחוד את התהום הפעורה בין ריביזיוניסטים ובית״רים מצד אחד, ובין הנוער והפועלים ממחנה השמאל מצד אחר. יודע אני גם, אין טעם ואין תועלת לעצום עין לדעת, כמה גדולות התקלות והסכנות. שהביאה לחיינו הצבוריים עצם הנטיה ל״שבירה״, הפרישה מן המחנה הציוני ״הישן״, הקנאות הקיצונית ל״דוקטרינה״ ול״מנהיג״. יודע אני את כל זה, ואין אני בא לדון כאן על כל תסבוכת שאלותינו ויחסינו הפנימיים, אין אני מציע דרך ל״שלום אמת״ בין מפלגותינו, לסדור כללי של כל ענינינו ויחסינו, יחסים פוליטיים, אורגניזציוניים וסוציאליים, להסדר יחסי עבודה, נציגות במוסדות המרכזיים, וכדומה. אין אני מדבר אלא על הפרובלימה המצוצמת של הסכם ושתוף בענין החיוני המרכזי, הקרוב לכולנו ויקר לכולנו במדה אחת; אני מדבר על הסכם ודרך משותפת לשם הגנה משותפת נגד אויב משותף.

משמרת ההגנה על הישוב, על חיינו וחיי טפּנו, על העמדות הכלכליות והתרבותיות, שקנינו לנו בדם לבנו ובזיעת אַפּינו, על כבושי הגבורה והמאמצים, שכבשנו מידי השממה ועזובת־הדורות, – משמרת זו אינה ענינם של מפלגות ומעמדות, אינה תלויה ב״השקפת־עולם״ ואינה נתונה לחלוקי דעות ופרוגרמות. הנה נפלה שמועה בצבור, שמשמרת ההגנה והשמירה שני מחנות בה, ואין הם יכולים להתאחד משום שהחלק האחד, הקטן, האופוזיציוני, אינו נזקק למוסדותינו הלאומיים העליונים ואין הוא רוצה בפקוחו העליון. אין צורך לאַבּד אף מלה אחת לשם וכוּח עם ההשקפה המסולפת הזאת. יש לנו הסתדרות לאומית עליונה אחת, ירושתו הגדולה של הרצל, היא הסתדרות הציונית, ״המדינה בדרך״, ואלה הדוגלים כביכול בשמו של הרצל ובועטים ביצירתו ונלחמים בה, מעידים על עצמם, שהם נושאים את שמו של המנהיג הגדול לשוא. אבל אין זה מעניננו ולא עכשיו השעה להעמיד את האנשים האלה בעל־כרחם על טעותם. הוכוּח הפּרינציפּיוני והעניני על כל שאלותיה הגדולות והקטנות של ״המדינה בדרך״, העומדת להיות בקרוב למדינה ממש, בוא יבוא בשעתו. ואם יש בינתים דרך, ולוא תהא דרך פשרה וּותור אורגניציוני, לאַחד את משמרת ההגנה והשמירה וללכדה ל״חזית אחת״ – הרי חובה עלינו לבדוק דרך זו בעין יפה ומתוך רצון טוב ללכד את המערכה בשעת סכנה זו. אם יאותו האנשים האלה, המסרבים למרותה של ההנהלה הציונית, לקבל את מרותם של מוסדות־הישוב העליונים – יש להסתפּק בזה, ובלבד שיסתמו הפרצות שבחומתנו.

כי נתונים אנו במצור, וכל פרצה, קטנה או גדולה, בחומה בנפשנו היא.

(״הארץ״, כ״ח תמוז תרצ״ח).

א

חרדו וזועזעו המוני בית ישראל בעולם בימים האלה מפאַת הרוחות המנשבות במטרופולין של הקיסרות הבריטית. חרדו לא בלי יסוד, לא משום עצבנות יתירה וחששנות בעלמא. יש טעם ויש יסוד לחרדה. ניתוח הסיטוּאַציה הפוליטית בעולם, ניתוח האותות, העובדות והלחץ של אלף האטמוספירות, אשר באו עלינו בימים האלה, מצדיקים את החמורות שבדאגות

עורער היסוד לכל רגש של בטחון ויציבות, עורער האמון, עורערה האמונה ברצונה, או ביכלתה, של ״בעלת בריתנו״, האפיטרופסית לבנין ביתנו הלאומי, לעמוד בהתחיבותה ולשמור על ״הפקדון הקדוש״ של הציביליזציה שהופקד בידה; עורער הבטחון בעיקרים מסרתיים־מקודשים של הפוליטיקה הבריטית.

אך תמול־שלשום ידענו וידע כל אדם בשוק, מה הם העיקרים המוצקים האלה: שמירה קפדנית על ״שווי־המשקל״ של המעצמות ביבשת אירופה, שלא יפגע על־ידי תקיפות יתירה של אחת מהן; יתרון כח של אנגליה על הים; בטחון תחבורת הדרכים עם הודו ועם הקיסרות; קדושת החוזים הבינלאומיים והתחיבויות הומניטריות־מוסריות, ובכללן ההגנה על עמים חלשים, מעוטים מדוכאים, וכדומה.

מה נשאר לה עוד לפוליטיקה הבריטית כיום מכל העיקרים המסורתיים האלה? באוקטובר 1938 נסתיים הפרוצס של חורבן ״שווי־המשקל״ ביבשת אירופה, בטלה בטול אחרון קדושת החוזים הבינלאומיים, פסקו התחיבויות הומניטריות, חדלה הגנה על עמים חלשים מטעם בריטניה הגדולה. חוסלה מסורת כבירה של דורות, חוסלה מתוך חולשה ושתוק מוסרי, מתוך פחד אין־אונים, מתוך רפיון־רוח ושפלות־ידים, – חוסלה בגלוי, בהחלט, בידי שליטיה של בריטניה הגדולה עצמה, החוסן והתוקף המסרתי של השלטון הבריטי בעולם נשתמר רק במפנהו השלילי: במסקניות הליקווידציה, בשלימות הקפיטולציה.

סמל מפליא לאירוניה של ההיסטוריה: פרשות־הדרכים המובהקות לפוליטיקה הבריטית, לעיקרוני אתמול והיום, קשורות גם שתיהן לשם צ׳מברליין. אנגליה, החולשת על גויים וממלכות והרואה את עצמה אחראית לגורלם, אנגליה, הרואה בכח שלטונה, ב״אימפריאליזם״ שלה תעודה מוסרית נעלה: לשמור על עיקרי הצדק, הכבוד והחירות ביחסים שבין עם לעם, – אנגליה זו סמלה ובטויה האָפייני בדור חולף הוא ג׳וזף צ׳מברליין, אביו של ראש הממשלה הבריטית בימינו, אשר ״תפקידו״ ההיסטורי הוא לחסל את מסורת השלטון הבריטי, את אהבת־השלטון ואחריות־השלטון של העם האנגלי בעולם… ובין ימי האב וימי הבן נקשרו תפקידים אָפייניים־היסטוריים בשמו של אוסטין צ׳מברליין, בנו הבכור של ג׳וזף, ואף התפקידים האלה רחוקים תכלית ריחוק ממגמת ההסתלקות מן האחריות הבינלאומית, שנעשתה עיקר עליון וחכמה פוליטית עליונה בשיטתו של אחיו הצעיר. אוסטין צ׳מברליין היה רחוק גם מן האימפריאליזם של אביו, אשר סכנת חמרנות וחמסנות היתה אורבת לו, גם מנטית ההצטצמות והמורך, הבוחל באחריות, של אחיו. אוסטין צ׳מברליין הוא שחתם בשעתו בשמה של אנגליה על חוזה לוקארנו, ודאי לא עלתה על דעתו של אוסטין צ׳מברליין, שבאוקטובר 1938 ימות חוזה לוקארנו, ואתו עיקר הערבות והאחריות הקולקטיבית, ואחיו נוויל ישמש קברן לחוזה ולרוחו…

מת רוח לוקארנו, עברה ובטלה מן העולם מסורת של דורות, עבר ובטל רצונה של אנגליה לשלוט, לנהג עולם, לקבל עליה אחריות לגורלו; בטל הרצון להתחיבויות הומניטריות, בטלה קדושתם של חוזים והתחיבויות. ואנו, שלבנו וגורלנו קשורים בעיקרים הבלתי־מודרניים והבלתי־ריאליסטיים האלה, – מה כחנו, מה זכותנו, כי יעמדו בפני רוח הזמן?

וכמה עובדות ואותות מדאיגים ומחרידים. ודאי: לא כל השמועות יש בהן ממש, אבל די בעובדות, בסימנים האָפייניים לרוחות החדשות, כדי לעורר דאגה רבה. יש בארומטר מצוין לדעת הקהל, וממילא גם למגמות הממשלה, באנגליה, הלא היא העתונות. הגדול והחשוב שבעתוני אנגליה, ה״טיימס״, זה המכשיר המופלא במינו לדעת־הקהל האנגלית, המהוה נכס מנכסיה הלאומיים של ממלכת האיים, מעיד עדות שאי־אתה יכול להזימה על התמורה, ברוחה של ״מינכן״, שבאה, או שעומדת לבוא, בפוליטיקה הארצישראלית של אנגליה. ה״טיימס״ לא היה מעולם ממתנגדי הציונות ומפעל ההצלה והגאולה של עם ישראל בארץ־ישראל; אדרבה, פעמים רבות לא מנע מאתנו את עזרתו החשובה בשעת נסיון ופורענות. אף במשך שלשים חדשי הזועות האלה היה ה״טיימס״ כמה פעמים לפה לנו, לקובלנותינו ולדרישותינו. הנעימה היסודית ביחסו של ה״טיימס״ לעניני ארץ־ישראל היתה זו: אין אנגליה יכולה להתכחש להתחיבויותיה; אין להכנע לאלמים ולטירוריסטים וליתן פרסים פוליטיים בעד מעשי פשע; אין לעזוב את היהודים לנפשם, אין להפקיר את מפעל הישוב והתרבות שלהם בידי אנשי המדבר. ה״טיימס״ לא נמנע מלהאשים את שלטונות ארץ־ישראל בחצאיות וברפיפות, בחוסר מרץ ופעולה מספיקה לדכוּי הטירור ולעדוד היהודים והיסודות המתונים שבין הערבים. ה״טיימס״ הוא שדרש החלטה מהירה וברורה ברוח הצעותיה של ועדת פיל ומעשים דחופים להגשמתה. והנה היתה רוח אחרת עם עתון־הסיטי החשוב. יום אחד נדהמנו לרמזים ברורים של העתון, כי כל ענין הבית הלאומי, שהוא כנגד רצונו של העם הערבי, יש בו בעצם פגיעה במוסר האנושי, – נדהמנו לראות, כי ה״טיימס״ תומך, אם אמנם בשפה רפה, ב״פשרה״, המכוונת לספּק את תביעותיהם של הערבים; נדהמנו לראות כי ה״טיימס״ ראה צורך לעצמו לנסות להסיר במקצת מעל ה״מנהיגים״ את האחריות לתועבת טבריה… וה״גרייט בריטיין אנד ניר איסט״ דורש בפשטות רבה סמוכין בין ״מינכן״ לארץ־ישראל, מכריז על חובתה של אנגליה ״לבחון את התוצאות האפשרויות מהסכם מינכן לגבי ארץ־ישראל״ ומביע את התקוה הצינית, כי היהודים ״לא ישכחו, כי גם ארץ־ישראל המודרנית היא פרי חוזי השלום בדיוק כמו שהיתה צ׳יכוסלובקיה״. כמה עתונים אחרים מודיעים, כי ״יש בידם להבטיח״, שהממשלה עומדת להסתלק מן החלוקה ולהעדיף תכנית אחרת לפתרון הבעיה הארצישראלית. גם העתונים המעטים, המתיחסים בידידות לציונות, אין בפיהם דברי עדוד ותקוה ליהודים. אף ה״מנצ׳סטר גארדיאן״ כותב: ״אי אפשר להתעלם מן הדעה, שהולכת וגוברת מיום ליום, שממשלת אנגליה תבקש פתרון שונה מזה של תכנית החלוקה״. ואין צורך לומר: לא עצם ההסתלקות מתכנית החלוקה עשויה לעורר צער ודאגה אלא הנזיד האחר שמזידים לנו במקומה כ״פתרון״ לשאלה. הפרטים אינם ברורים ואינם ידועים, אבל על אָפיוֹ הכללי של ה״פתרון״ מעידות לא רק שמועות דחופות ותכופות אלא גם כמה נסיבות ועובדות מאלפות. אָפיינית היא המבוכה, או ההפכפכנות החדשה בשאלת מוקדם ומאוחר ודחיפות המעשים: בירור הפוליטיקה של הממשלה או דכוי הטירור. חדשים וחדשים טענו וקבלנו, קבלו מנהיגינו ומוסדותינו המוסמכים, קבלה העתונות ודעת הקהל היהודית בעולם, ועל ידם סייעה העתונות החשובה באנגליה ובעולם, כי המצב הפוליטי המעורפל, השהיות והדחיות אין קץ בענין ההחלטה האחרונה בדבר פתרון השאלה מרבים מבוכה וצרות בארץ, מסייעים ידי הטירוריסטים ומחזקים אותם בתקותם הנועזה ל״נצח״ את אנגליה. הממשלה לא יכלה סוף סוף להתעלם מן הטענות האלה, וכבר שמענו מאה פעמים ואחת, כי הנה־הנה, בימים הקרובים ממש, תסיים הועדה הטכנית את עבודתה, תגיש את הדו״ח שלה, והממשלה תקבע ותפרסם את החלטה. עכשיו אנו שומעים: מועצת והמיניסטריון החליטה, שאין תועלת לנסות להגשים איזו תכנית שהיא לפתרון הבעיה קודם שיושם קץ למעשי והחורבן.

ושוב: ודאי אין צורך לקבל ידיעה זו כאמת מוחלטת ומדויקת בפרטי פרטיה. אבל כל הסימנים מעידים, שזוהי הנטיה בשעה זו, ודעת־הקהל באנגליה מאוחדת בתמיכתה בנטיה זו ״לדכא את הטירור תחילה״. היש מי שיתנגד לעצם הרצון ״לדכא את הטירור״? יש רק להצטער, שרצון זה לא הספיק ולא פעל פעולה שלימה עד עכשיו, במשך שנים שלימות של זועות. עכשיו אנו שומעים: ״הטירור בארץ ידוכא בלי רחמים״. ואנו מתפללים בכל לבנו: יהי רצון, שמחשבה טובה זו תצא למעשה, ובהקדם האפשרי. ״דיילי היראלד״, המוסר בענין זה הודעות חשובות של סיר צ׳ארלס טיגארט אומר: ״יתכן שלשם כך יהיה צורך לאחוז באמצעים יוצאים מן הכלל, כמו הכרזת מצב צבאי חמוּר״, וברור הדבר, ״שהממשלה הבריטית תסכים לאחוז באמצעים נמרצים כאלה, אם יראו השלטונות בארץ־ישראל צורך בכך״. אין זה אלא דבר טבעי, שהדבר ניתן לשקול־דעתם של השלטונות בארץ, מדאיגה רק הידיעה שמוסר העתון החשוב: ״הצבא קובל על פקידים אזרחיים, המסרבים לעבוד עבודת־גומלין אתו״. בנסיבות אלה אין בטחון, כי די יהיה בה באותה החלטה פריניפּיונית ״לדכא את הטירור בלי רחמים״, וכי אותו שקול־דעת של השלטונות במקומיים יפעל במהירות ובהחלטיות ובמעשיות הרצויה. עשירי נסיון אנו. די להזכיר את נסיונותינו המרים בפרדסים ידועים, המשמשים סתרה למרצחים ומקור לרציחות ולשפיכות דם נקיים מיום ליום ומחודש לחודש…

סיר הארולד מק־מייכל, נציבנו העליון, יביא אתו, בשובו אל הארץ, ״יפוי כח לאחוז באמצעים נמרצים יותר להחזיר את הסדר בארץ״. אבל לא לתכלית זו בלבד באו השיחות במשרד המושבות. העתונים מודיעים, כי השיחות האחרונות היו מוקדשות לשאלות הפוליטיות העיקריות, והודעת משרד המושבות אומרת, כי ״מר מקדונלד וסיר הארולד בדקו בדיקה יסודית את המצב בארץ, כהכנה לקבלת הדו״ח של ועדת וודהיד, שמחכים לו במשך החודש הזה״. ושוב אנו שומעים: ״כשימסר הדו״ח של ועדת וודהיד תהיה עוד שהות לממשלה לבחון אותו בתשומת־לב״. לא הטלנו ספק בדבר, ש״תהיה עוד שהות לממשלה״ – הרי השהות והשהיות הן מעיקרי שיטתה הפוליטית,– אבל בינתים הענינים מעורפלים במקצת. התפקיד הקרוב המרכזי הוא, כאמור, לדכא בלי רחמים את הטירור; שקול־הדעת, כיצד לדכא, לשלטונות הארץ הוא, הצבא קובל, וכו׳, ועל סיר מק־מייכל הוטלו, כנראה, בלונדון תפקידים וסמכויות, שאין להם נגיעה ישרה לדכוי הטירור והשייכים יותר לפרובלימה הפוליטית. ה״דיילי טלגרף״, עתון רציני לכל הדעות, הודיע שלשום: ״לפני נסיעתו מלונדון יפגש סיר מק־מייכל… עם באי־כח הערבים והיהודים, ובעיקר עם תופיק סווידי וד״ר ווייצמן״. מה הן השגותיו והצעותיו של האדון סווידי ידוע לנו היטב, וליתר בירור באו דבריו בשיחתו עם סופר ה״דיילי היראלד״. ה׳ סווידי מוצא, כי ה״הגיון״ מחייב להפסיק מיד עלית היהודים אל הארץ, שאם לא כן לא יבוא פתרון כלל לשאלת ארץ־ישראל, כי היהודים ישתלטו בכל הארץ, וארץ־ישראל תהפך למדינה יהודית, ולא עוד אלא שאם תמשך עלית היהודים – ״יופיע היטלר חדש בארץ־ישראל״. מה תועלת ממשית יכולה לצאת לפי זה מן השיחות עם ה׳ סווידי ומתורת ״ההגיון״ שלו – נבצר מאתנו לדעת.

כללו של דבר: הערפל הלונדוני לא פוזר גם לאחר השיחות והמגמות החדשות. מצד אחד מעידים העתונים מן המחנות השונים, כי תכנית החלוקה מתה. הלחץ על היהודים הולך וגדול. לתפקיד הכבוד הזה התגייסו לא רק המדינות הערביות, בין שהן בעלות ברית לאנגליה ובין שאינן בעלות ברית, – התגייסה ״הועידה הפרלמנטרית״ בקאהיר, המאַיימת על היהודים ועל האנגלים גם יחד באש השנאה והנקמה של העולם הערבי, התגייס ״ועד ההגנה על ארץ־ישראל בסוריא״, התגייסו כל מיני עסקנים ערביים, שלמדו פוליטיקה, מוסר וסגנון מהיטלר; נתגייסו גם, להבדיל, אישים בריטיים חשובים, רבי־הכהונה, עתונים בעלי משקל, עתונאים מלומדים, כהמזרחן מר בארבור, הדורש מאת היהודים דבר קטן: שיוותרו וישחררו ״את אנגליה וצרפת מהמכשול האחרון, המפריע להן לנסח מדיניות, אשר תבטיח את רצונם הטוב של העמים הערביים באסיה ובאפריקה הצפונית ואת אהדתם במקרה שתפרוץ מלחמה כללית״… והממשלה הבריטית – דומה כאילו קצרה ידה, או קצר רצונה, לשים סכר בפני הלחץ הערבי בנוסחו של היטלר. המופתי עושה מה שעושה, והממשלה האנגלית יודעת מהו עושה, ואין אומר הרף: ״המחאה הידידותית״ בפני הממשלה בעלת הברית בפאריס לא פעלה כלום ולא שינתה כלום; הממשלות הערביות, הקשורות קשר ברית וטובת־הנאה לאנגליה, מתערבות בעניני ארץ־ישראל כטוב בעיניהם ואינן מקפידות על הסגנון ועל הנמוסים המקובלים; בארץ ״ידידותית״, הנתונה להשפּעתה והתלויה בחסדה של אנגליה, מתקיימת ועידה ״פרלמנטרית״, המאַיימת על אנגליה ועל הישוב העברי בארץ־ישראל בסגנונם של הדיקטטורים המודרניים – ואין פוצה פה ומוחה. ואדם מן השוק, שרזי הפוליטיקה הגבוהה נעלמו ממנו, נלאה להבין, הטובים או רעים הדברים בעיני רבי־המדינה האנגלים…

אלא… שסוף־סוף עדיין לא הוכרעה הכף, ותמה אני, אם מישהו מגדולי אנגליה וחותכי גורלה בעצמם יודע היום, כיצד תוכרע הכף מחר.

כנגד כל העובדות והאותות והגורמים האלה אתה מוצא גם עובדות וגורמים בכף האחרת. ההכרעה הפוליטית לא תבוא בלי השתתפותו והסכמתו של הפרלמנט הבריטי; נגד נטיות הליקווידציה התעוררה דעת־הקהל היהודית בעולם, התעוררה דעת־הקהל הפוליטית הכללית באמריקה.

על משקלם ואפשרויותיהם של הגורמים האלה בעולם נבוך ומסוכסך זה יש לעמוד לחוד.

ב

ההישג הפוליטי הגדול של הציונות בתקופתנו: העשותה לענין בינלאומי, לנושא המשפּט הבינלאומי – משקלו ירד ופחת במדה מרובה במבוכת הימים האלה. הבסיס הבינלאומי המשפּטי של הבית הלאומי לישראל בארץ־ישראל חדל משמש לו ערובה בטוחה ותריס בפני פורענויות פוליטיות אפשריות. ביחסים הבינלאומיים נצח בימינו עיקר חדש: הכל מותר, אין תריס, אין עכוב ועכבה; נצח העיקר, שעוד אתמול־שלשום היה גנאי ופסול גדול בעיני הבריות ועליו רגזה הארץ בשנת– 1914 העיקר של ״פיסת־נייר״. הותרה הרצועה לא רק למדינות־הטרף התוקפניות והמבקשות מלחמה אלא גם למדינות הדימוקרטיות, המבקשות את השלום. הללו קורעים חוזים בינלאומיים לשם חמס וטרף, והללו – למען ״השלום״. אילו היינו סבורים, כאנשי הציונות הפוליטית הטהורה, שכל עתידנו ועתיד ביתנו הלאומי תלוי בדוקומנטים הפוליטיים שבידינו: בהכרזת באלפור, במנדט – כי עתה היינו בונים על חול נע. כל הסיסטימה של יחסים בינלאומיים, שנוצרה לפני עשרים שנה, בסיסה עורער. חוזה וורסייל, אשר עליו עומדים עיקר הבטחון הקולקטיבי, חבר הלאומים, שיטת המנדטים, והמנדט הארצישאלי בכלל, אינו קיים עוד למעשה. וכבר רמזו לנו, כאמור, שלא נשכח, ״כי גם ארץ־ישראל המודרנית היא פרי חוזה השלום בדיוק, כשם שהיתה צ׳יכוסלובקיה״, כלומר: כשל עוזר ונפל עזור, ואם בארזים נפלה שלהבת, וכו׳.

אלא שלא הדוקומנטים הרשמיים הם עיקר אלא העובדות, יחסי הכחות הממשיים, שבעין ושבפוטנציה, הגורמים שיש בידנו ובמאמצינו לגייס. הגורמים האלה הם: הישוב העברי בארץ, כחו החמרי והמוסרי; רצונו הלאומי של עם ישראל; המצוקה היהודית הגדולה כים, הקטסטרופה שהגיעה למיליוני היהודים בעולם; ולבסוף – קצת הסימפתיה שיש לנו עוד, או שאנו יכולים לעורר ולהפעיל מתוך מאמצים היוצאים מגדר הרגיל, בעולם נבוך ומסוכסך זה, ובכלל זה גם בחוגים בעלי השפּעה פוליטית חשובה.

מבחינה זו של סימפתיה ועזרה אפשרית מן החוץ יש, קודם כל, חשיבות מרובה לעובדא, שההחלטה האחרונה בדבר הפוליטיקה הארצישראלית של אנגליה מהיום ולמחר לא תפול בלי השתתפותו והסכמתו של הפרלמנט הבריטי; כיוצא בזה יש חשיבות מרובה להתעוררות שקמה בענין זה באמריקה, לפעולה הנמרצה של פוליטיקאים, הטוענים לזכותן ולחובתן של ארצות הברית ל״התערב״ בעניני ארץ־ישראל, וכן גם לפעולתם של רבי הכנסיות הנוצריות, המבקשים הגנה ועזרה ליהודים מתוך נמוקים אנושיים ונוצריים. יש חשיבות מרובה לתנועה נאה זו – היש לה גם חשיבות מכרעת?

הפעולה באמריקה מסתמכת, כידוע, על הזכויות שיש לארצות הברית על־פי החוזה המיוחד, שנעשה בשנת 1924 בין אנגליה וארצות הברית בענין המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. גלוי־הדעת, שנתפּרסם מטעם מזכירות המדינה בוואשינגטון, מעיד לכאורה, שאותה פעולה השיגה את מבוקשה, וממשלת ארצות הברית מוכנה לעמוד על זכויותיה ולעכב בידי הממשלה המנדטרית להביא יסודיים במנדט שלא בהסכמתה. וכאן ראוי לנו שנברר לעצמנו, מה הן הזכויות והאפשרויות ל״התערבות״, שניתנו לארצות הברית על־פי אותו חוזה, מה אָפיין ומדתן.

כשנתפּרסם בארץ דבר גלוי־הדעת של מזכירות המדינה בוואשינגטון, שמענו מתחילה שני נוסחאות; לפי הנוסח של הרדיו הארצישראלי יוצא, כי ממשלת ארצות הברית החליטה למסור לממשלת בריטניה את חות־דעתה על כל שנוי אפשרי במנדט, העשוי לפגוע בזכויות ובאינטרסים של נתיני ארצות הברית בארץ־ישראל; ואלו לפי הנוסח המפורט יותר, שנתפּרסם אחר־כך, עומדת הממשלה הוואשינגטונית להגן על זכויותיהן של ארצות־הברית לפי חוזה משנת.1924 ההבדל הוא ברור, ואין להתפלא, אם רבים היו נוטים לראות בנוסח של הרדיו הארצישראלי כוונה לטשטש או להפחית את הרושם של אותו גלוי־דעת. דעת־הקהל נוטה בדרך כלל לתפיסה זו: נשיא ארצות הברית נתן בשעתו את הסכמתו המפורשת להכרזת באלפור, אמריקה הסכימה לשיטת המנדטים ולאָפיוֹ המיוחד של המנדט הארצישראלי, על עיקר הבית הלאומי היהודי המונח ביסודו, ולפיכך היא רואה את עצמה אחראית לשמושו ההוגן ולקיומו של המנדט, אף־על־פי שאין היא חברה לחבר הלאומים. ודבר זה הביא לאותו החוזה המיוחד משנת 1924, המבטיח לארצות הברית את השפעתן ואת אפשרות אחריותן לגורלו של המנדט הארצישראלי.

יתכן, שתפיסה זו היא מוצדקת מבחינת הלך־הרוח הפוליטי בימים ההם – בלשונו של החוזה אין זכר לנמוקים האלה. כשאנו קוראים את החוזה הזה, את הקדמתו ואת שמונת סעיפיו הקצרים, יש לנו הרושם הברור, שענינו ותכליתו הם לא אפשרות של השפּעה אמריקאית על קיום המנדט, בנין הבית הלאומי והפוליטיקה של הממשלה המנדטרית, אלא ענינה הוא הגנה על האינטרסים של ארצות הברית בארץ־ישראל, במדה שהגנה זו ניתנת על־פי סעיפים מפורשים של המנדט למדינות המשתתפות בחבר הלאומים ולנתיניהן.

דומה שהנושא העיקרי של אותו חוזה בין ממשלת ארצות הברית ובין ממשלת הוד מלכותו הבריטית הוא – טובת ההנאה לפי סעיף י״ח של המנדט. ההקדמה לחוזה אינה מדברת על תפקידן של ארצות הברית בקביעת שיטת המנדטים, על יחסן לעיקר הבית הלאומי, וכדומה, אלא היא מטעימה את חלקה בנצחון על גרמניה ובעלות בריתה (״מכיוון שארצות הברית הועילו, על־ידי השתתפותן במלחמה בגרמניה, למפלתה של זו ולמפּלת בעלות בריתה ולוותורן של אלה על הזכויות והחזקות בטריטוריות שיצאו מרשותן, אבל לא אשרו את ספר הברית של חבר־הלאומים, שנכנס לחוזה השלום של וורסייל״, וכו׳). הסעיף העיקרי של החוזה הוא סעיף ב׳: ״ארצות הברית ונתיניה יהיו להן, ויהנו מן כל הזכויות והתועלת, המובטחות לפי סעיפי המנדט לחברי חבר הלאומים ולנתיניהם, חרף העובדא, שארצות הברית אינן חבר לחבר הלאומים״). סעיפים אחרים קובעים, שאין לפגוע בזכויות הקנין הפּרטי, שרכשה לה אמריקה בטריטוריה של המנדט; שהממשלה המנדטרית תמציא לממשלת ארצות הברית העתק מן הדו״ח השנתי שלה, שנתחייבה עליו לפי סעיף כ״ד של המנדט; שנתיני ארצות הברית יורשו ליסד ולכלכל בארץ המנדט מוסדות חנוכיים, פילאנתרופיים ודתיים; שחוזים בדבר הסגרת פושעים, שקיימים או שיתקיימו בין ארצות הברית ובין בריטניה הגדולה, יהיו חלים גם על ארץ־ישראל. הסעיף השביעי, החשוב ביותר בשבילנו, בדבר זכויותיה של אמריקה בנוגע להכנסת שנויים בתנאי המנדט – אינו מטיל על אנגליה את החובה הפּשוטה להמלך באמריקה ולהזדקק להסכמתה, כל פעם שתאמר לשנות סעיף מסעיפי המנדט, אלא הוא מדבר על שנויים, שיש בהם כדי לפגוע בתנאים שנקבעו בחוזה. ״שום דבר הכלול בחוזה הזה לא יפגע על־ידי איזה שנוי שהוא, שיבואו לעשות בסעיפי המנדט, כפי שהובאו לעיל (ההקדמה מכילה את כל טופס מנדט), אלא אם כן תבוא הסכמת ארצות הברית לשנוי כזה״. ציטטה מגלוי־הדעת של מזכירות המדינה בוואשינגטון, שהביאה סט״א בטלגרמה שלה, מעידה, שאין ממשלת ארצות הברית נוטה ליתן לסעיף ז׳ זה פירוש מרחיב, כפי שהיה רצוי לנו. ציטטה זו (אנו מוסרים אותה בלשונה העברית של סט״א) אומרת בתוך שאר הדברים: ״אין אמנם בידי הממשלה האמריקאית לעצור ולמנוע שנויים ותקונים במנדט, אולם יש ויש בידה לסרב ולמאן מלהודות ומלהכיר בזכות להפעיל על אינטרסים אמריקאיים איזה שנוי שהוא, אם ממשלת ארצות הברית לא נשאלה לכתחילה לתת את הסכמתם לשנוי זה¹.

כללו של דבר: אותה עזרה פוליטית חשובה, שאנו יכולים לקוות לה מידי ארצות הברית, אף היא גבולותיה קבועים לה, שלא כרצוננו וכהרהורי לבנו האופטימיסטיים, ויותר משהיא ענין לדוקומנט רשמי ולתביעה משפּטית פשוטה, היא ענין לרצון פוליטי ולהשפּעה פוליטית, והללו מותנים בעיקר על־ידי מאמצים שלנו, על־ידי כח של לחץ, מרץ והתמדה שלנו. לא מהיום ולמחר יבוא הפתרון לפרובלימה המסוכסכת, לחיוּב או לשלילה. במשך זמן רב בערך יהיה עוד מקום ויהיה צורך בעירנוּת דרוכה, בפעלתנות מאומצת, בגיוס כל כחות הנגוד, והעיקר בגיוס כח היצירה והמפעל שלנו. עבודה פוליטית גדולה נעשתה בימי המבחן האלה באמריקה. רק ״אופּוזיציה״, שאינה חוששת לאמת ואינה בודקת באמצעים, יכולה להתעלם מן הפעולה האמיצה והנהדרה, שעשו המנהיגים בשעה זו. ״הועד המיוחד לשעת חירום למען ארץ־ישראל״ – עדות נמלצה לסוֹלידריות הלאומית שלנו, המתעוררת בשעת צרה ומקיפה את כל בית־ישראל, – לא בנס נברא ולא מאליו בא לעולם, אבל הוא עשה עבודה רבה וחשובה לגיוס דעת־הקהל, היהודי והכללי, וגיוס העתונות הכללית, לגיוס אנשי־רוח, גדולי המדע ורבי־הכהונה, לגיוס מדינאים בעלי השפעה לשם הגנה על ״כבשת הרש״, על תקות הצלתו האחרונה של עם ישראל. דעת הקהל הפרוגרסיבי והדימוקרטי, המעוררת על עוול ועל עלבון אדם ועם, אינה אמנם כח מכריע בימינו, אבל אף אינה כח מזולזל ומבוטל לגמרי. סוף־סוף לא כמדינות הדיקטטורה – המדינות הדימוקרטיות, ולא כגרמניה וכאיטליה – אנגליה. הנטיה להסתלק מן האחריות ומן ההתחיבויות, להפּטר מדאגות ״מיותרות״ קיימת ועומדת, ואם לא יעמידו כנגדה כח מנגד ומעכב, היא עלולה להוסיף לעשות שמות בעולם. אבל עדיין ישנו בעולם לכח זה; עדיין יש לו מקום. אנו אין לנו אלא לדאג לכך, שלא להקל לאותה נטיה את נצחונה. רצוננו הלאומי, כחותינו החמריים והמוסריים, כחנו ליצירה ולהתגוננות, מצוקתנו האיומה – אלה הם הגורמים כבדי־המשקל, שאנו יכולים להטיל לתוך כף המאזנים. אין העולם יכול, אין אנגליה יכולה להתעלם מיצירת המרץ, הכבוד והגבורה של עם ישראל במולדתו; אין היא יכולה להתעלם מן הקטסטרופה, שהגיעה לעם ישראל בתפוצותיו, אין היא יכולה להתעלם מגורלו של עם גדול, כביר הרוח וכח היצירה ורב הזכויות בהיסטוריה של האנושות ותרבותה, לעמוד על דמו, להפקירו לכליה, לשמצה ולמשיסה; אין היא יכולה להביא מיליונים בני אדם, תאבי חיים ויצירה, לידי יאוש, לגדל בלבם את אש המשטמה ותאות־ההרס. בריטניה הגדולה, שידעה בשעתה להרעיש עולמות ולגייס את כל כחה ומשקלה לטובת כושים מנוצלים ומעונים בקונגו, לא התעוררה לחומלה על קרבנותיה של הברבריות המודרנית, לא התעוררה על רדיפות דמים וגזירות־כליה, שניתכו על מיליונים אנשים ונשים וטף, בני עם תרבותי עתיק. בריטניה הגדולה לא עשתה כלום כנגד השתוללותם של רשעי ארץ, כנגד התועבות בגרמניה ובאוסטריה, כנגד ההתעללות הרשעה באיטליה; היא לא עשתה כלום להצלתם של פליטי חרב ורדיפות אכזריות – היא הפכה את ועידת איוויאן לפארסה. האמנם תבוא עכשיו לגזול מעם זה את מקלטו האחרון, את האפשרות האחרונה לחיי אדם, לחיי עבודה וכבוד, – את מולדתו העתיקה המחודשת, שהובטחה לו ״בזכות ולא בחסד״, שהשקיע בתחיתה מאמצים וכחות־יצירה כבירים, שלשמה ובתוכה הוא עומד במערכת הכבוד והגבורה שנים־על־שנים, שגילה במדה מפליאה את כחו ליצירה טהורה, להתגוננות אמיצה ונקית־כפים?

כחנו החמרי והמוסרי, רצונם הלאומי של המוני בית־ישראל – אי־אפשר להם שלא יבואו בחשבון ובמשקל. ובתנאי אחד: אחדות לאומית, לכוד הכחות, התמדה ליצירה ולהתגוננות טהורה ואמיצה. קצת הסימפתיה, שאנו יכולים עוד לגייס בעולם, הגורמים הפוליטיים, שאנו יכולים להפעיל לטובתנו, דעת־הקהל הנאורה בעולם – כל אלה יענו לנו, יפעלו את פעולתם, אם אנו בעצמנו נעמוד במבחן; אם לא יפול רוחנו ולא תרפינה ידינו במערכה הכבדה, אם נדע להפעיל את העם מקצהו, לפתוח את לבו למפעל הכבוד והגבורה, מפעל הגאולה וההצלה, שהישוב העברי בארץ עושה בימי הרעה האלה בחזית־האש הזאת; אם נדע, לבסוף, להתגבר על הקרעים והנגודים הפנימיים, ללכד את השורות, למצוא את הלשון המשותפת ואת הדרך המשותפת, ולעמוד כחומה בצורה נגד כל התנקשות ומזימה של אויבים וידידים כוזבים.

מנבכי הדורות בוקע ועולה אלינו, דור מאוחר וכבד־ירושה, קול מעודד ומנחם, קולו של אלהי האומה בפי נביאו בשעת מבוכה ומפנה היסטורי:

תחזקנה ידיכם, השומעים בימים האלה את הדברים האלה… כה אמר ה׳ צבאות: הנני מושיע את עמי מארץ מזרח… כי לפני הימים ההם… וליוצא ולבא אין שלום מן הצר ואשַלח את כל האדם איש ברעהו. ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה… כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ את יבולה והשמים יתנו טלם, והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה. והיה כאשר הייתם קללה בגויים, בית יהודה ובית ישראל, כן אושיע אתכם והייתם ברכה. אַל תיראו, תחזקנה ידיכם… עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבותיה… אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו… ואיש את רעת רעהו אַל תחשבו בלבבכם…

(״הארץ״, י״ט, כ״ד תשרי, תרצ״ט).