יותר שנמשך הויכוּח הפּנימי שלנו על שאלת־הגורל החמורה, שאלת המוצא מן המבוי הסתום, שסגר עלינו את דרכנו בימי הרעה האלה – יותר אנו מוכרחים לבוא לידי הכרה, שאין תועלת בכל הוכוּח הזה, לא מבחינת האפשרות של השפּעה פוליטית־מעשית על בחירת הפתרון הרצוי, ואף לא מבחינת הבירור והבהרת המצב והסכויים.
דוגמא לוכוּח שאינו מעלה אלא מוֹריד את רמת הדיוּן ואפילו פוגע פגיעה גסה בכאב הטראגי, האוכל את לבותיהם של ה“מחייבים” ו“השוללים” גם יחד, נתן לנו בימים האלה אחד האישים האחראים לכאורה לגורלו של מפעלנו בארץ, חבר הנהלת הסוכנות מטעם הבלתי־ציונים באמריקה, ד“ר מוריס קראפ, בנאומו בכנוס למען ארץ־ישראל. יש, כידוע, הבדל נוסח וטרמינולוגיה בין המחייבים והשוללים בהגדרת נושא הוכוח. המחייבים מחייבים את המדינה, את יצירת המדינה העברית בחלקה של ארץ־ישראל, ואינם אוהבים להשתמש במונח ה”חלוקה“; ואלו והשוללים, הטוענים בשם ציונות מלאה וארץ־ישראל השלימה, טוענים, כמובן מאליו, נגד החלוקה ולא נגד המדינה. מה שאין כן הד”ר קארפ; הוא טוען בפירוש נגד המדינה העברית; סיסמת המדינה העברית פסולה היא בעיניו. לא עוד אלא שהוא קובל על קפוח – הערכים במצב הקיים: הוא וחבריו “מגנים כל הפליה שהיא נגד הערבים בשאלת “מתן־עבודה”. ארגומנטציה זו ודאי לא תסייע להבהרת המצב, לא תקרב את הלבבות ולא תועיל למאמצים למצוא את הלשון המשותפת ואת הדרך המשותפת, שאנו זקוקים להן כל־כך; ארגומנטציה זו יותר משהיא פוגעת במחייבים, היא פוגעת בשוללים, בהרגשתם הציונית; הללו יוותרו ברצון רב על בעלי־ברית מבני מינו של הד”ר קארפ.
אתה מוצא בוכוח הפנימי שלנו דברים מיותרים ומזיקים, וכנגד זה אין אתה מוצא בו מדה מספיקה של בירור עניני, אנאליזה פשוטה של הענינים הפוליטיים והמשפּטיים, תנאי המנדט ותנאי סיומו, הכרוכים בשאלה שלפנינו והמתנים, או צריכים על־כל־פנים להתנות, את בחירתנו. בכמה ענינים חשובים אנו מתווכחים על דרך ההשערה וההיפותיזה ושוכחים את רוחו וכתבו של המנדט, תנאים מפורשים שלו, המחייבים מסקנות מסוימות גם לשעת בטולו ולאחריה.
ד"ר וייצמן הטעים וחזר והטעים בנאומו בקונגרס העשרים תנאי אחד, שהוא הכרחי לדעתו להסכמת התנועה הציונית לכל תכנית לחיסול המנדט וליצירת מדינה עברית בחלק מארץ־ישראל, – תנאי שרבים ממצדדי ההצעה לא עמדו עליו, והוא: שמדינה זו תהא סובירינית באמת, ולא רק לפי השם בלבד. דומה שלא ביררנו לעצמנו די הצורך את תכנה והיקפה של שאלה זו. פירושה של שאלה זו היא לא, מהי מדת הסוביריניות, שאנגליה רוצה ליתן לנו, אלא מהי המדה, שהיא יכולה ליתן לנו. ולא רק מבחינת “הפוליטיקה הגדולה” והיחסים הבינלאומיים בשעה זו, אלא גם מבחינת החוק הבינלאומי, מבחינת ההתחיבויות המוטלות עליה מטעם חוזי־השלום, ספר הברית של חבר־הלאומים וטופס המנדט על ארץ־ישראל.
הנה לדוגמא, הסעיף השמונה־עשר של המנדט, זו התקלה הגדולה להתפתחות חיינו הכלכליים בארץ, – אותה ה“תקנה” של שוויון ומסחר חפשי בארץ לנתיני כל הארצות המשתייכות על חבר הלאומים (ולמעשה לא רק לאלה בלבד), המסגירה אותנו לתאות הנצול של כל מדינה בעולם ומונעת מאתנו כל אפשרות לנהל פוליטיקה של קומפנסציה ושילומים במסחר החוץ שלנו. אחד הנמוקים החשובים ביותר בשדה הענינים החמריים־החיוניים, שמביאים לטובת הפתרון ברוח הצעתה של ועדת פיל, הוא, שבדרך זו נפטר מאותה צרה של הסעיף השמונה־עשר ונהיה אדונים לגורלנו ולפוליטיקה הכלכלית שלנו ונוכל לקבוע יחסי־מסחר עם המדינות זולתנו על יסוד של שויון גמור וחשבון של ריוח והפסד. נמוק זה הוא, כידוע, אחד הנמוקים העיקריים, אם לא העיקרי, במלחמתו הנלהבה של משה סמילנסקי לפתרון זה. בכל כח הכשרון והטמפּרמנט המיוחד לו מוכיח לנו מר סמילנסקי, שאין לנו תקוה ועתיד כלכלי בארץ, כל עוד לא תוסר מעלינו מועקה כבדה ומשתקת זו של “שערים פתוחים”. ודבר המובן מאליו הוא בעיני מר סמילנסקי ובעיני צבורנו כולו, כי עם חסוּל המנדט תבטל מאליה הפורענות שבתנאיו, ועם יצירת המדינה הסובירינית נוכל לקבוע לנו שיטות ויחסים כלכליים כטוב בעינינו.
ועדיין דבר זה אינו “מובן מאליו” כל עיקר; עדיין אנו צריכים לבירור ולהוכחה, שאותו שעבוד, אשר המנדט מטיל עלינו כיום לטובתה של התאחדות העמים האפיטרופסים, עתיד לעבור ולהבטל בדרך אבטומטית ביום שיבטל משטר המנדט.
חכמי המדע הפוליטי והמשפט הבינלאומי רואים את עיקר מהותו וחדושו של משטר המנדטים בשני עיקרים גדולים שהוא מגלם: א) עיקר השלטון בתורת “נאמנות”, בדרך האפיטרופסות של עם גדול על עם “קטן”, “יתום”, ולטובתו; ב) האפיטרופוס הממונה אסור שתהא לו טובת־הנאה ויתרון לגבי שאר העמים, חברי חבר־הלאומים, שבשמם הוא פועל; ומכאן עיקר שווי הזכויות, חופש המסחר עם הארץ הנתונה למנדט, “שערים פתוחים”. ונראים הדברים, שעיקר שני זה והסעיפים המסתעפים ממנו, המכוונים לטובתם של חברי החבר, עדיפים וחשובים מן העיקר הראשון. אין בו בטופס המנדט הארצישראלי שום סעיפים, הקובעים תקנות ומצוות מסוימות לטובת האוכלוסים לשעה שיסתיים משטר המנדט, אבל יש בו סעיפים, השוקדים על האינטרסים של המדינות חבירות החבר, שלא יקופחו חלילה לאחר שתסתיים תקופת המנדט, שמירה קפדנית זו על האינטרסים האיגואיסטיים של מדינות נכריות אינה נרתעת מפני סתירה לעצם גמר המנדט: מפני פגיעה בחירותה ובעצמאותה של המדינה החדשה. הסעיף השמיני של המנדט קובע, שבמקרה של הסתיימות משטר המנדט בארץ־ישראל תושב ממילא לתקפה שיטת הקפיטולציות בשלימותה, או בצורה מתוקנת שהסכימו לה תחילה המעצמות, עד כמה שלא וותרו בשעתן בפירוש על הזכות להתחדשות הקפיוטלציות. עד כדי כך הגיעה הדאגה האיגואיסטית הפּשוטה לשמירת “אינטרסים”, שעם גמר תקופת המנדט, עם ההודאה הרשמית בזכות עצמאותה ובכשרון עצמאותה של הארץ, מניחים אפשרות לחדש את ענין ה“קפיטולציות”, שפירושו הוא חוסר כשרון לשלטון עצמאי בשדה המשפט. ולא עוד אלא שאותה שיטה של כפיפות עשויה להתחדש בארץ, לאחר שתעבור את האסכולה החנוכית של המנדט, בעוד שהיסוד הראשון לשיטה זו, משטר הקפיטולציות בטורקיה, שארץ־ישראל היתה קודם חלק ממנה, בטל זה כבר בהסכמתן המפורשת של המעצמות האלה בעצמן…
אם יש עוד צורך בראיה לסתירות הפּנימיות בכל ענין המנדטים מטעם חבר־הלאומים, פרי התנגשות אינטרסים ומאויים של מנצחים, שהיו מכוונים בשעתם לכבוש פשוט לפי הנוסח הישן, נטיות אידיאליסטיות מיסודם של ווילסון וחבר־הלאומים; אם יש עוד צורך בהוכחה, עד כמה ענין זה של “שווי־זכויות” ועסקי מסחר בנגוד לאינטרסים של האוכלסים נשמר במנדט בקפדנות רבה – הרי הסעיף השמיני הזה (על התחדשות משטר הקפיטולציות) הוא ראיה חותכת עוד יותר מן הסעיף השמונה־עשר. סעיף משונה זה לא ללמד על ענינו לבד אלא ללמד על הכלל כולו ועל הרוח כולה בא, והוא נותן מקום לחשש חמוּר, אם אין עתידים לקיים את הסעיף השמונה־עשר לאחר שהמנדט עצמו יתבטל.
סעיף כ“ז של המנדט קובע: “הסכמת המועצה של חבר־הלאומים דרושה לכל שנוי בתנאי המנדט”. הסכמה זו פירושה, בדומה לכל החלטות המועצה, הסכמה פה־אחד, ודי בהתנגדותו של חבר אחד במועצה בשביל לדחות את השנוי המוצע (הצעת נוסח המנדט, שהובאה לפני המועצה בשעתה, דברה אמנם בפירוש על הסכמה ברוב דעות, אבל המועצה עצמה מחקה תוספת זו והעמידה גם דבר זה על הכלל והנהוג בכל הענינים לפי ספר הברית של חבר הלאומים). ומה שנאמר בשנוי תנאי מתנאי המנדט, אמור, כנראה, ממילא גם בבטול המנדט כולו, שאף הוא נתון לסמכותה של מועצת החבר. לפי זה יש לשער, שאף הוותור על הזכות, שהסעיף השמונה־עשר נותן לכל המדינות חברות החבר, אינו ענינה של אנגליה בלבד ולא די לשם כך בהסכמתה היא, אלא יש צורך בהסכמת המועצה של חבר הלאומים פה אחד, ודי שאחת המדינות ידידותינו מחבירות המועצה תתנגד לוותור זה, בשביל לקיים אותה צרה של שערים פתוחים במדינה ה”סובירינית" שלנו. על־כל־פנים הדבר טעוּן עיוּן ובירור בדרך המשא־ומתן הפוליטי המוסמך. אותו התנאי שהטעים ד"ר וייצמן בקונגרס בציריך: שתהא הסוביריניות של המדינה העברית סוביריניות ממש ולא נוסח ריק מתוכן, ניתן ענין קודם כל לשאלה חשובה זו.
ודוגמא אחת נותנת מקום לחששות חמורים, בנוגע לסעיף הי“ח, ברוח הדברים האמורים לעיל. ההסכם בין ממשלת ה. מ. ובין האמיר של עבר־הירדן בדבר המשטר המיוחד לארץ זו – ההסכם שנחתם בפברואר שנת 1928 ע”י הלורד פלומר והאמיר עבדאללה – מבטל בדרך כלל כמה מן הפרירוגטיבות של הממשלה המנדטרית וקובע למעשה אדמיניסטרציה עצמאית בעניניה הפנימיים של הארץ, אבל הוא מקיים בפירוש את עיקרי שווי־הזכויות וחופש המסחר וכדומה, לפי הסעיפים ט“ו, ט”ז, וי"ח, גם להבא. מבחינת הקטיגוריות של המשפּט הבינלאומי יש ודאי הבדל בין הסטאטוס של עבר הירדן כיום ובין הסטאטוס הצפוי של המדינה העברית העתידה בחלק מארץ־ישראל. על־כל־פנים מכאן ראיה, שקל לבטל בשעת הצורך כל סעיף מסעיפי המנדט, הנוגעים לעניני האוכלסים, קשה לאין ערוך מזה לפגוע, אגב שנויים קונסטיטוציוניים יסודיים, באינטרס קטן של אחת המדינות המשותפות כחבר־הלאומים.
לפרשה זו של שקולי־דעת בנוגע לעתידם של תנאים מסוימים של המנדט שייכת גם שאלת ירושלים והמקומות הקדושים.
אחד הטעמים החשובים ביותר נגד תכנית־החלוקה של ועדת פיל הוא כידוע גורלה של ירושלים. והיתה הנחה, שדבר זה ניתן לתיקון חלקי, שיש לקוות לתקון ההצעה, באופן שירושלים החדשה תכנס לתחומי המדינה העברית. תקון זה אין בו בשום אופן כדי ליתן ספוק להרגשתנו הלאומית־ההיסטורית, הקשורה דוקא בירושלים העתיקה וכרוכה אחריה. אלא שחובת־אמת היא לבדוק ולברר, אם יש בכל פתרון אחר שהוא תשובה חיובית לשאלת ירושלים שלנו. ואף כאן יש ללמוד דבר־מה מאותם התנאים המעטים, שהמנדט קובע בפירוש לשעת בטולו. סעיפים י“ג וי”ד של המנדט עוסקים, כידוע, בעניני המקומות הקדושים, וסעיף כ“ח קובע, כי לכשיסתיים המנדט “תעשה מועצת חבר הלאומים כל מה שימָצא הכרחי, כדי להתמיד ולשמור, באחריותו של חבר הלאומים, את הזכויות המובטחות לפי הסעיפים י”ג וי”ד.".
יהא מה שיהא הפתרון, שינתן עכשיו לשאלת גורלנו ועתידנו – נראים הדברים, שפרובלימה זו של ירושלים העתיקה תפתר על־כל־פנים ברוח ההתמדה ושמירת הקיים לפי הסעיפים י“ג וי”ד. פירושו של דבר: שלטון של “מנדט” מטעם חבר־הלאומים על ירושלים העתיקה בכל התנאים והמסבות.
בכל הענינים האלה וכיוצא בהם אנו זקוקים לבירור עניני, מפוכח ומעמיק. דרך הוכוּח הפנימי המקובל אצלנו אין בו תועלת מרובה מבחינה זו.
(“הארץ”, ג' אדר א' תרצ"ח).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.