הוכוחים והחכוכים, שנתעוררו מסביב לענין בית הספר בזכרון־יעקב (ובימים האחרונים גם מסביב לבית הספר בבלפוריה), התרכזו מטבע הדברים בעובדות ובפרטים של המקרה המוחשי, בשאלות פורמליות של ישרנות ונמוסים, ולא היה בהם כדי לגלות ולברר את הפרובלימה הכללית שבדבר, שהיא גדולה וחשובה הרבה מפרטי המקרה. לא זהו עיקר השאלה, אם התנהג המזרחי בקוליגיאליות ובישרנות פורמלית גמורה, בהתאם למנהגים המקובלים, או עשה בערמה ובעקיפין, מעשה מתחרה, שבא לרכוש לו “שוק” חדש ולהוציאו מרשות חברו. אף לא זהו עיקר, אם במקרה זכרון־יעקב כוונתם של ההורים, כולם או רובם, היתה לשם שמים או שהיו כאן גם “חשבונות” אחרים. לא בזה חשיבות הענין. עיקר חשיבותו של ענין זכרון־יעקב הוא בבחינת סימפטום ועדות לפרובלימה צבורית גדולה, שהולכת ומתעוררת בעולמנו, אם כי לא רבים אולי מרגישים בה לעת־עתה בכל חריפותה. זוהי הפרובלימה של בית־הספר הכללי, של תכנו ורעיונו המרכזי, של תכליתו החנוכית. יוּרשה לי לסמן כאן בקוים כלליים, בגבולות האפשריים ברשימה עתונאית, את ענינה של פרובלימה זו. לא כדי להציע פתרונות, אלא רק כדי לרמז על מגמה ודרך לבקשת הפתרון ולעורר אולי מתוך כך את הענין הצבורי והמחשבה הצבורית.

בית־הספר הכללי שלנו – הגיעה השעה להכיר ולהביע את הדבר – עומד על פרשת דרכים. תפקידו המהפכני הגדול, ששמש לו בשעתו מקור יצירה והתלהבות, – תחית לשון שבספרים בפי תינוקות של בית רבן, השלטת הלשון העברית בבית־הספר כלשון הדבור וההוראה לכל הלמודים, והתפשטותה מכאן כלשון הדבור מחוץ לבית־הספר – נתמלא זה כבר, ושוב אין בו כדי לשמש תוכן חיים ושאיפה ויצירה לבית־הספר במולדת המתחדשת. תוכן אחר, אידיאה מרכזית אחרת, תכלית חנוכית חדשה, שיש בה כדי לפרנס את נשמת המורה והתלמיד גם יחד, עדיין לא קנה לו בית־הספר הכללי שלנו. ומצד אחר אין בית־הספר שלנו יכול להרשות לעצמו את דרך החיצוניות והשטחיות שבהרגל ושב“שבלונה” דוגמת בתי הספר של אומות הקופאות על שמריהן, המשמשים בתי מלאכה להקנית ידיעות. אם הטובים שבאומות העולם קובלים על הריקנות ועל הדלות הרוחנית והנפשית שבבתי־ספרם בימינו, הרי אין במצב זה על־כל־פנים סכנה לקיומם הלאומי. הדור הבא שלהם אינו מוזמן למעשה הפלא הגדול והמאמצים הגדולים של יצירת מולדת. הוא מוצא את “שולחנו” הלאומי, את המולדת, את הנכסים הלאומיים ואת צורות־החיים הלאומיות, ערוך לפניו. ואם מלמודי בית־הספר לא תמלא הנפש – הרי הוא מבקש ומוצא לו ענין מחוץ לבית־הספר: ספורט, שעשועים, נוסח־החיים של הימים על הטימפו שלהם וכבושיהם הטכניים. מה שאין כן בית־הספר שלנו והדור הבא שלנו. מצד אחד אין בהם בחיינו, לא ברמת ה“ציוויליזציה” שלהם ולא בצביונם התרבותי, כדי ליתן לנער ולנערה מישראל תוכן ואחיזה שיש בהם ממש מחוץ לבית־הספר. וכי יש בהם בחיינו התרבותיים והאזרחיים כדי למלא את נפשו של הצעיר, כדי ליתן לו תוכן חנוכי יוצר אישיות? ומצד אחר חובה והכרח לו לבית הספר שלנו לא רק ללמד אלא גם לחנך. התפקיד הגדול של חנוך עם, של הכשרת הלבבות, של עצוּב האופי – על בית הספר הוא. ומהיכן יקח את הרוח ואת הכח לכך? מהו אותו התוכן החי והמחיה, אותו הרעיון המרכזי והפשוט עם זה, שיעשה לוז של שדרה ושל חוט־השדרה לבנינו? לפני עשרות שנים מעטות, כש“בית הספר ביפו” ואחריו הגימנסיה “הרצליה” היו איים עבריים קטנים, ותלמידיהם היו “חלוצים” בודדים לדבור העברי, היתה בהם בתלמידים האלה מהרגשת החלוציות; הם ראו את עצמם שותפים למוריהם ביצירת הפלא הגדול של לשון עברית חיה. עכשיו אין הרגשת חלוציות לא למורה ולא לתלמיד (ודאי, לא מקרה הוא, שאנשי המרץ והפעולה שבתוך המורים מבקשים להם על־פי־רוב שדה פעולה והשפעה מחוץ לכתלי בית־הספר; העסקנות הצבורית של רבים מן המורים באה, כנראה, למלא איזה חלל ריק שבלב). הלשון העברית חדלה מהיות “חדוש”, וחדוש אחר לא נמצא עוד לבית־הספר. הלאומיות הפורמלית אינה תוכן (“לאומיות פורמלית” – פירושה אותה הלאומיות החילונית, העומדת על סימן היחוד של צורות לאומיות: ארץ, לשון וכדומה, – לאומיות שאפשר לסמנה בסיסמא הפשוטה: “נהיה ככל הגויים בית ישראל”, ואין עמה הגדרת תוכן ומהות). הפטריוטיות של דבוּרים והכרזות אין בה כדי ליתן שרשים של מהות. השאיפה לארץ־ישראל ולעברית חיה היתה יכולה להעשות תוכן־חיים, כח מחולל ומאיר נתיבות ומעורר נשמות עד מעמקיהן – בגולה, כל זמן שהיה בה מן ה“פאתוס של מרחק”, מן היופי ומן הקסם הרומנטי של חזון ומשאת־נפש רחוקה. ארץ־ישראל שבמציאות והעברית שבמציאות – את הדבר הפשוט הזה צריכים גם אנו, דור “השואפים” שבציונות, להבין סוף־סוף – קפחו את הקסם שבאילוסיה, ששכינתה בגבהי מרומים; אין בהן עוד כדי לשמש לבחור שבתל־אביב ובבית־הכרם ובהדר־הכרמל אידיאל רווי־געגועים, מעצב אופי ואישיות. ארץ־ישראל ועברית זו ניתנות להם מן המוכן, בלי יסורין ומלחמה, בלי רומנטיקה של שאיפת־געגועים. ומה יהא סוף־סוף התוכן החנוכי החי של בית־הספר הכללי שלנו? חיי תרבות ומדע אינטנסיביים משלנו אין לנו עוד; ספרות עברית ואמנות עברית אנו יכולים ליתן לדור הבא רק באיפת רזון זעומה. חיינו הצבוריים והאזרחיים אינם מושכים את הלב, אין בהם כדי לשמש נושא לשאיפה, מרכז לחקוי. מהי ומה תהא אפוא אותה הלאומיות החילונית, שאין עמה לא אידיאלים דתיים ברורים ולא אידיאלים חברתיים מסויימים, אשר בית־הספר הכללי שלנו עומד עליה? מה תתן לאומיות זו לנער הארצישראלי מיסוד הצער והשאיפה והמלחמה, שהוא לבדו יסוד ומניע לחנוך, דרבן לגלוי כחות של רוח ונפש?

זוהי הפרובלימה הגדולה של בית־הספר הכללי שלנו, זוהי שאלת החיים והגורל שלו. מימינו ומשמאלו הולכת ומתהוית רשת של בתי־ספר, שמתאמצים על־כל־פנים ליתן תשובות על כל השאלות האלה, – של בתי־ספר, שאינם מצטמצמים בגבולות הלאומיות הפורמלית, שאינה מספיקה עוד בבחינת אידיאל חנוכי, אלא הם רוצים ליתן לחניכיהם תכני־חיים מסוימים. והוא, בית־הספר הכללי, המרכזי, דומה כאילו קפא ועמד על נקודה שעבר זמנה ואינו מוצא, או ביתר דיוק: אינו מחפּש דרך ומוצא למרחב.

אין אני סובר, שבתי־הספר של המזרחי ושל ועדת התרבות נותנים את התשובות לכל השאלות האמורות; אין אני סובר, שהם נותנים לחניכיהם את האידיאלים הדתיים או החברתיים בבחינת תוכן חנוכי חי ומחיה. הרבה מן המיכניות ומן השטחיות שבנוסחאות ושבהלכות פסוקות דבק גם באלה וגם באלה. בתי־הספר של המזרחי סובלים מן הנגודים והסתירות שבין הסביבה ובין בית־הספר, בין מעשי ההורים ובין תורת המורים; הדתיות שבהם נוטה מטבע הענינים להיות דתיות חיצונית יותר מתורה שבלב. ובתי־הספר של ועדת־התרבות נוטים אף הם כנראה לרחף על השטח העליון של הדברים, לעשות אידיאלים חברתיים להלכות סוציאליסטיות, להפוך תורה שבלב לדוקטרינה שבתכנית, לעשות את תורת־האדם לתורת־המעמד. אלה ואלה סובלים מן התלאות שבהתחלות, מחוסר נסיון, מחוסר מורים הוגנים לתפקידם היצירי. ודומה שהם סובלים גם מן ה“פוליטיקה”, מן הנטיה והצורך “להתראות”, לכבוש עמדות ולהכריז על הכבוש ב“שער בת רבים”. על־כל־פנים יש להם לבתי־הספר מימין ומשמאל יתרון גדול על בית־הספר המרכזי, שהם דוגלים בשם רעיון חנוכי מרכזי, שהם שואפים לתוכן חנוכי חי, לתורת־חיים. ועל־כן אל יתפלאו אנשי המרכז ובית־הספר המרכזי ואל יקבלו על מזמות וחתירות וכדומה, אם יש בהם בבתי־הספר מימין ומשמאל ממגמת הכבוש וההתפשטות (אוי לו לאידיאל, שאין עמו נטיה וצורך במלחמת־כבוש), ואם מגמה זו הולכת ומצליחה בתוך הצבור. אין זה לא צביעות ולא חשבון של טובת־הנאה, אם רבים מן ההורים החפשים בדעות נוטים לחנוך המזרחי – פירוש זה של תופעה שבמציאות הוא פשטני ביותר. יש כאן סבה עמוקה יותר; יש כאן מן ההרגשה, כאילו התרוקן בית־הספר הכללי מתכנו, יש כאן מן השאיפה האינסטינקטיבית לתוכן חנוכי חיובי. ונראה לי, שאלמלא הנטיות המעמדיות־האזרחיות, אלמלא החשש לסוציאליזם ולתורת־מעמדות, ואלמלא יחסם השלילי של בתי־הספר “השמאליים” לדת ולמסורת – היו כמה מן ההורים המשכילים והחפשים בדעות בוחרים לבניהם גם בבתי־הספר האלה, על שום תכנם החנוכי החיובי.

ובכן הגיעה שעתו של בית־הספר הכללי להסתלק מעולמנו? חס וחלילה! ומה תקנתו? לא לקבל קצת למודים מימין ומשמאל, לא להוסיף קצת “למודי־דת” – בדין ובצדק טוען המזרחי, כי נקודת־הסכסוך אינה ב“למודי דת” ובמדתם, כי בכלל אין מקום בבית־הספר העברי לשניות זו של למודי קודש ולמודי חול, כי עיקר הענין הוא ברוח הכללי, באידיאה המרכזית של החנוך. בית־הספר הכללי צריך “לקיים את שניהם”, את התכנים החנוכיים החיוביים מימין ומשמאל. לא בדרך הלקטנות והצירופים החיצוניים, אלא בדרך הסינתיזה והמזיגה הרוחנית הפנימית. סימנו של בית־הספר הכללי אי־אפשר לו שיהיה שלילי: חנוך שאין עמו לא אידיאלים דתיים חיוביים ולא אידאלים חברתיים מסוימים. (ודוק: “אידיאלים דתיים חיוביים”, ולא יחס של “כבוד” לדת ולמסורת, שאין עמו הרגשת־חיים ותוכן־חיים. יחס של כבוד לבד אינו עוד כח פועל ומחולל; יחס של כבוד – חובת תרבות הוא גם לגבי רגשותיו הדתיים של הנכרי). סימנו צריך להיות חיובי: חנוך הנוטל משתי האגפים את החיוני ואת היצירי שבהן המקיים את האידיאלים החיוביים, הדתיים והחברתיים, מימין ומשמאל וממזג אותם לאידיאה אנושית־עברית אחת, שהיא הרוח החיה בכל מערכת החנוך והיא הנותנת מאורה ומרוחה על כל דבר קטן וגדול שברקמת החנוך הכללית. בית־הספר הכללי, המרכזי, אינו שולל את החיוב שבחנוך הימני והשמאלי; הוא שולל רק את השלילה שבו, את הנטיה לצד אחד־יחיד, את ההתעלמות מן הצדדים האחרים.

ולשם כך צריך בית־הספר הכללי לחדש את רוחו ואת כחו החיוני. לשם כך הוא זקוק לאומץ־רוח, להעזה שבמפעל. בית־הספר הכללי צריך להתגבר על הבושה המרכסיסטית, או המשכילית, מפני דת ומסורת. הוא צריך לשים קץ למדת ההתבוללות הגויית והחקוי השטחי, שדבקה גם בנו והעושה את תורת־ישראל פרשיות־פרשיות קטועות של שרידי ספרות עתיקה. אוצרות הרוח של עם ישראל אינם ניתנים למי שעושה אותם ענין לחקירות בהיסטוריה של ספרות עתיקה ונותחם איברים־איברים לפי מצוותיה של בקורת־המקרא. תורת־ישראל לא ניתנה להתפס תפיסת לב ונשמה אלא בשלימותה האורגנית, כנתינתה מסיני. ובשלימותה זו תנתן לילדינו. ואל ידאגו מורינו ל“אמת המדעית”. לא במארטי היא. אמתה של תורה, של תורת־חיים, של ערכי אנוש נצחיים, מדתה אחרת ודרכיה אחרות. לא כפרגמנטים מבולבלים של שרידי־ספרות עתיקים – כתורת־חיים תנתן תורת־ישראל לילדי ישראל.

שאלת בקורת המקרא אינה אלא דוגמא ופרט. הכלל הוא:

בית־הספר העברי בארץ־ישראל צריך לחשב את דרכו. הוא צריך לקשור את פתילתו בערכי־חיים עתיקים־רעננים. הוא צריך לשאוף לתוכן־חנוך חיובי, לאידיאה חנוכית מרכזית, אנושית־עברית, היונקת ממעינות העבר ופניה אל העתיד.

(“הארץ”, כ“ח חשון תרפ”ט).