א    🔗

לאחר שנסתיימה פרשת הוכוּח והפּולמוּס מסביב לשאלה בדבר הקצבתה של עירית תל־אביב לבית־הספר לילדי העובדים, אפשר וראוּי להכנס לבירוּר השאלה העיקרית, העומדת לפני ועדת החקירה מטעם עירית תל־אביב, לפני הישוּב ולפני התנועה הציונית כולה: חנוּך לאוּמי מאוּחד או חנוּך נפרד לפי מעמדוֹת. יש להכיר טובה לי. שווייגר, שבמאמרוֹ ב“דבר” (“דברים כהויתם”, י' באדר), לא בחר, כקצת מחבריו בשעת הוכוח בעירית תל־אביב, בטכסיס הנוֹח “להקהוֹת את חוּדי הקצווֹת העוקצים” אלא הבליטם והבהירם והכריז בפירוש על “החנוּך הסוציאליסטי הפוליטי הנבדל שלנו, שאנו – כלומר: מעמד הפועלים, או הסתדרות העובדים, – מוֹדים בו בפה מלא ושוּם צורך אין לנו להתכחש לו חלילה או לכסוֹתוֹ”. לשם הבירור העניני טובה לנו עמדה ברוּרה וחותכת זו מן העמדה “המתוּנה”, כביכול, של קצת מחברי ה' שווייגר, שבעצם אינה אלא עמדה של סתירוֹת פנימיות, אם לא של אי־בהירוּת לדעת, של טשטוּש לשם טכסיס.

אם מר י. אהרונוביץ' הכריז בנאוּמוֹ באותו וכוּח, כי הוא אינו מעמדי, ולא עוד אלא שהוא כופר בפילוסופיה של המעמדיוּת, הרי אנו מאמינים לוֹ ברצוֹן; אנו מאמינים לו, כי הוא נאמן לעצמוֹ, לאמוּנתוֹ ולעמדתוֹ מתקופת הזוהר של הפועל־הצעיר. אבל כשהוא בא ומבטיח לנו, כי “בתי־ספר אלה – של הסתדרוּת העובדים – אינם מעמדיים, אין להם תעודה אחרת אלא לחנך ילדים לעבודה”, הרי הוא רואה מהרהורי לבּוֹ ומשאיפתוֹ הוא, הנמצאת בסתירה לשאיפתם ולרצוֹנם המפורש של חבריו. נאמנה עלינו עדוּתוֹ של ה' שווייגר, המדבר לא בשמוֹ אלא בשם התנועה, המעמד, ההסתדרוּת, ואוֹפי רשמי ניתן לדבריו על־ידי המקום שבו באו: “עתון פועלי ארץ־ישראל”: “טשטוּש והתעלמות הם כשבאים להעמיד את יחוּדוֹ של החנוּך שלנו על ‘החנוּך לעבודה’ במוּבן הכנסת מוֹמנט העבודה בבית־הספר” וכו‘. אלא מה? “כן, חנוּך סוציאליסטי! סוציאליסטי ממש”, כי על־כן נושאי תנועת הפועלים בארץ הם סוציאליסטים “והם גם מאוּרגנים בתוך ארגון סוציאליסטי בין־לאומי עולמי”. ולתנועה זו, לסוציאליזם הבינלאומי העולמי, למעמד הפּרולטרי העולמי, צריך לשמש בית־הספר המיוחד לילדי העובדים, צריך לשמש “החנוך הסוציאליסטי הפּוליטי הנבדל”, שמר שווייגר אינו רוצה כלל להעלים עליו. ומר אהרונוביץ’, התומך למעשה (אם לא להלכה) בשאיפוֹת אלה, המגן למעשה על החנוּך הנפרד, על הסמלים והחגים המעמדיים בבית־הספר, על “הסברת המתרחש בישוּב ברוּחה של תנועת הפועלים” (כלומר: על תעמולה מעמדית ומפלגתית בבית־הספר) כתנאי הכרחי לכניסת בתי־הספר האלה לתוֹך הרשת הלאומית הכללית – כבר נמצא בסתירה לא לחבריו בלבד אלא לוֹ לעצמוֹ, לעברוֹ ולעמדתֹו העצמית. כשם שכל שיטת־החנוך הזאת, שהוא סומך את ידוֹ עליה, נמצאת בסתירה יסודית לכל הלך־רוחם ומשאת־נפשם של חבריו מלפנים, של א. ד. גוֹרדוֹן ז"ל, של אליעזר שוחט, של אליעזר יפה, ודומיהם.

ואם יש עוד תמימים בקרבנו, המוכנים ליחד משקל וערך מעשי ל“הלכתו” של יוסף אהרונוביץ' בתוֹך צבּוּר הפּועלים והסתדרותוֹ בארץ – הרי מה שנתפּרסם עד עתה בדבר מועצת הסתדרות העובדים בעניני החנוּך, שנתקיימה בימים האלה, יש בו כדי להעמיד אותם על טעותם. אָפיינית היא עצם העובדא, שמועצה זו, שבאה לדוּן בפרובלימה גדוֹלה, הנוגעת בצפור־נפשה של הציוֹנות והמסעירה את הלבבוֹת בתנועה ובישוּב, נתקיימה בדלתים סגוּרוֹת. וכי אין חשיבותו הגדולה של הענין מחייבת דוקא בירוּר ברבים ובפרהסיה? וכי לא היה הבירוּר העניני הצבורי נשכר, אילוּ היו הדברים נשמעים ברבים? האין זו ראיה, שהיה חשבוֹן טכסיסי דווקא להעלים את הדברים או חלק מן הדברים, מן הקהל הגדול? עכשיו, לאחר שנמצא עתון, שגילה “סוֹדוֹת” מן המועצה – מי יודע, סודות אמתיים, אמתיים למחצה או מסורסים כל עיקרם – מודיעים: “הדיון במועצה יתפרסם ברבים”. ואין צורך לאמר: אינוֹ דומה פרסום של “קוֹמוּניקט” לאחר מעשה, הניתן להשגחה ול“צנזוּרה”. – לדלתות פתוחות. ובינתים מבשר המאמר הראשי של עתון פועלי־ארץ־ישראל, לתשומת לב הצבור האזרחי: “תקות שוא היא… התקוה להרחקת הסמלים המעמדיים מבית־הספר, הרחקת הדגל האדוֹם והחגיגוֹת המיוּחדוֹת הקשוּרוֹת לתורת מארכס” (“דבר”, 23 במארס). הדברים האלה ברורים כל צרכם. ופירושם: לא בתי־ספר, “שאינם מעמדיים, שאין להם תעודה אחרת, אלא לחנך ילדים לעבודה”, כנוסחתו התמימה של אהרוֹנוֹביץ‘, לא זרם חנוּכי חדש, שבא לשם תפקידים לאומיים־כוללים של תחיה ובנין, לגדל דוֹר יבוֹא לשם חיים חברתיים חדשים, להסיר את המחיצות שבין אדם לאדם, שבין האדם לטבע, לעבודה, להחיוֹת את הרוּח האנושית הטבעית, הסוֹלידרית לפי עצם מהותה; אלא חנוּך נפרד לפי זרמים פּוליטיים, חנוּך שישמש מכשיר למעמד, למפלגה פוליטית, חנוּך מעמדי, העומד על סמלים מעמדיים, על חגים מעמדיים, על תורתו המעמדית של מארכס, חנוּך הנתון חוליא בתוֹך השלשלת הרצופה של מכשירים פוליטיים־מעמדיים נבדלים: אמנוּת פרוליטרית, תיאטרון פרוליטרי, ספּוֹרט פּרוליטרי, וכדומה. ויסלח לי אלהים חטאת־שפתי: כשקראתי בימים האלה, לקראת ועידת “הפועל”, דברי עתונאים מן השמאל־שבשמאל שלנו, אשר השפּעתם על המחנה כוּלוֹ הולכת וגדולה בימינו, על שליחותו “המעמדית” של “הפועל”, על הספּורט הנבדל כמכשיר מעמדי, כדרך לגדל מחנה מעמדי מלוּכד, דרוּך עוֹז וכח ומשמעת, שידע להדוף כל התקפה וכו’ וכו' – כשקראתי את הדברים הסתומים והמבולבלים האלה היתה לי הרגשה כבדה: מי יודע, מה עצם משמען של המליצוֹת המעמדיוֹת האלה, והעיקר: כיצד יבינוּן קוראים צעירים נלהבים, היכן יראוּ את האויב המעמדי, שלקראתוֹ יש להתכונן על־ידי ספּורט נבדל…

עכשיו נתחדשה הלכה: גם החנוּך צריך להיות פּוליטי־סוציאליסטי; גם הוא צריך לשמש מכשיר מעמדי, לגדל מחנה מלוּכד, דרוּך עוֹז וכח ומשמעת וכו'; גם בית־הספר צריך להיות חוליא בשלשלת המכשירים המעמדיים־הסיפראטיסטיים, גם הילד ונשמתו צריכים לשמש אמצעי למטרות המעמד והמפלגה…

וכשאתה מביע דאגה וחרדה להתפּתחוּת זו של העניניים בחנוּך, כשאתה קובל על חנוּך נפרד לפי מעמדוֹת, על זרמים פּוֹליטיים בחנוך – מעמידים פני תם ושואלים: היכי תמצי? מה בין זרמים חנוּכיים לזרמים פוליטיים בחנוּך? מה בין סתם הוֹרים, הזכאים לחנך את ילדיהם כרצונם וכצרכיהם, למפלגות פּוֹליטיות? ומשום־מה חנוּכוֹ של “המזרחי” מותר וחנוּכה של הסתדרות העובדים אסוּרה? ומה פירוּשה של “האחדוּת הלאומית”, שאתם דוגלים בשמה, מה בינה לבין ה“טוטאליוּת” המוֹדרנית, העומדת על דכוי הגוונים השוֹנים שבחברה וחלוקי דעות והשקפות?

השאלות התמימוֹת או המיתממוֹת האלה מעידות, עד כמה אנו רחוקים עוד מן האלף־בית ההגיוֹני בבירור מושגים פשוטים. אנו “מתקדמים” מאד־מאד בדרישות, בתכניות ובפסקי־הלכות נועזות, ששוּם אומה ולשוֹן לא הגיעה עוד אליהן, אבל אנו נחשלים מאד בתפיסת העיקרים והיסודות של הדברים. סקירה קצרה על התפתחותו ההיסטורית של ענין החנוּך הלאומי שלנו תסייע אולי להבנת העיקרים ההם.

הפּרובלימה של החנוּך הלאומי לזרמיו השונים התעוררה תחילה בציוֹנות, בראשית ימי התנועה, עוד קודם שעמדה בפני השאלה הממשית והענינים הממשיים של בתי־הספר בארץ־ישראל. היא התעוררה בשעתה בצורת השאלה הידועה, שהסעירה כמה קונגרסים וּועידוֹת של ציונים, בלי להביא מתחילה לפעולה של ממש, – בצורת השאלה בדבר “עבודת־התרבות”. והיא היתה מכוונת יותר לגולה ופחות לארץ־ישראל. התנועה הציונית מצאה לפניה, בראשית ימיה, שתי דרכי חנוּך בישראל. מצד אחד: החנוּך המסורתי, העומד על למוּד התורה והקשוּר בערכי דת ומסורת. החנוּך הדתי הזה היה בימים ההם, חוּץ אולי ממקרים מעטים היוצאים מן הכלל והמאשרים את הכלל, החנוּך הלאומי, בה“א הידיעה. הוא היה מעורה בקרקע האומה, במסורת ובהוי שלה, היה עממי ולפיכך לאומי־טבעי, המשיך את שלשלת הקבלה של האומה, הנחיל לחניכיו את הערכים הנצחיים, את אוצרות הרוּח הגדולים שלה, נתן להמונים את דעת התורה, קשר אותם קשר טבעי את העבר הלאומי ונתן בלבם את היעודים הלאומיים, את תקות העתיד הלאומי. החנוך הדתי, שהעמיד דוֹרוֹת של יהודים לאוּמיים עד שרשי מהותם, לא היה זקוּק ל”סמיכות" ולהסכמה מבחינה לאומית; הוא היה החנוך הלאומי. “המזרחי”, הממשיך בעצם הדבר את החנוּך הדתי המקוּבּל, לא חדש מבחינה פּרינציפּיונית כלוּם, לא שנה כלוּם, לא פלג כלוּם ולא היה צריך להלחם מלחמת־כבּוּש על מקומו בתוֹך החנוּך הלאומי. הוא יורשו הלגיטימי של החנוך הלאומי המסורתי.

בצורה פּרדוכסלית אפשר אולי לאמר, שחדוּשוֹ של “המזרחי” היה בחנוּך הלאומי הכללי, החילוֹני, בהסכמתוֹ שנתן, לאחר מלחמה ארוכה ולבטים קשים, לחנוּך זה, שהוא מאוחר בזמן מן החנוּך הלאומי־הדתי ברוחו של המזרחי. כי התנועה הציונית מצאה לפניה בראשית ימיה, מלבד החנוך הדתי־הלאומי המקוּבּל, חנוך “יהודי”, שלא היה לא דתי ולא לאומי, חנוך של יהודים ברוּח “הזמן החדש”, ברוּח השאיפות של “ההשכלה”, של התבוללות ו“אזרחיוּת”. התנועה הלאומית החדשה ביסוֹדוֹתיה ה“חילוניים”, החפשים בדעוֹת, לא יכלה להשלים עם החנוך של ה“השכלה”, העומד על הכפירה הלאומית, אבל היא לא מצאה ספּוּק גם בחנוּך הלאומי המקוּבל, בצורתו הדתית־השמרנית. הלאומיים החדשים, שהם עצמם גדלוּ “על ברכי ההשכלה”, לא יכלו להתכחש לנפשם, לדעותיהם העצמיוֹת, לא יכלו לוותר בדברים שבלב. אותה שעה נולד הצורך בחנוּך לאומי “כללי”, חילוֹני, המודה אמנם גם הוא לפי דרכו, בקשר אל המסורת, בצורך להכיר את ערכי האוּמה, לדעת את התורה, אבל עם זה הוא תובע לעצמו זכות של בקורת חפשית, “מדעית”, ביחס לערכים האלה, זכות של חופש בענינים שבדעות ובאמוּנוֹת. מגמה זו – מרובים מכשוליה ולבטיה מטבע הענינים. שכן קשה למצוא את הגבול, את המדה ואת אַמת־המדה להערכה הלאומית, הדתית או המוסרית לנחלת האומה, לערכי מסורת שלה: קשה למצוא את מדת הטאקט והסבלנות בין דרכי ההערכה השונות האלה, וסכנתה של קיצוניוּת דוחה ותוקפנית היא טבעית לטמפרמנט היהודי. קשה היה לתנועה הלאומית החדשה, שהיתה צריכה להלחם על נפשה ועל עתידה, למצוא את הדרך הנכונה לאחדוּת לאומית ולשלום לאומי בתוֹך חלוקי־הדעוֹת בדברים יסודיים אלה; קשה היה לחרדים, נאמני הדת, להוֹדוֹת ביהדוּתם המלאה של הלאומיים החפשים, וקשה היה ללאומיים החדשים, נאמני חופש הדעות, למצוא את הדרך בין “חָרוּת” ל“חֵרוּת”, בין יחס הכבוד לערכים הדתיים והכרת חשיבותם הלאוּמית, בין דרישותיה של האמוּנה הדתית השלימה ובין דעותיהם החפשיות. המזרחי, מפלגת החרדים בציוֹנוּת, לא יכול מתחילה להשלים עם החנוּך הלאומי־החילוֹני, לא יכול להודות בזכותה של מפלגה חפשית לחנוּך ברוּחה. וזה טעמה וענינה של “מלחמת־התרבּוּת” בציונות בימים ההם. המזרחי בחר אותה שעה להוציא לגמרי את עבודת החנוּך והתרבות מחוג פעולתה של התנועה הציונית, שלא להכשיר את החנוּך החפשי כחנוך לאומי. אבל ההגיון הפנימי של התנועה עשה לאט־לאט את שלוֹ. מצד אחד לא יכלה הציוֹנוּת, שבאה לחדש את יסודות חייה של האומה, לוותר על עיקר החנוך והכשרת הלבבוֹת לתפקידים הלאומיים הגדולים, ומצד אחר לא יכול המזרחי, ולא שום מפלגה או זרם אחר בציוֹנוּת, להתכחש לעיקר הסבלנוּת בדברים שבאמונות ודעוֹת בתוך התנועה, ומה גם שעצם השתתפותו של המזרחי בציוֹנוּת, שלא כחרדים הקיצוניים, מתנגדי התנועה החדשה, היה בנוי על יסוד זה של סבלנות־גוֹמלין ושותפות־עבודה של בעלי דעות שונות לשם התכלית הלאומית הכללית. שנים רבות נמשכה אמנם המלחמה הפּנימית, מתחילה בתנועת “חבת־ציון” ואחרי־כן בציונות, לשם עיקר הסבלנות, תחומיו ומצווֹתיו, ולבסוף נצחה ההכרה בהכרחיותו של עיקר זה לקיוּם התנועה, שלימותה וכושר פעולתה. היתה זו זכוּת היסטורית גדולה למזרחי, שידע להתגבר על עכָּבות פנימיוֹת – ליהודי חרד, אשר אמונתו הדתית היא לו אמת מוחלטת ומקודשת קדוּשה עילאית, קשה הסבלנוּת הדתית למעשה הרבה יותר מאשר לבעל הדעות החפשיות – ולעשות את ענין הסבלנות לשם התכלית הלאומית המשותפת עיקר ותורת חיים לאומה, בנגוד לנטיה המתנגדת של כל שאר חוגי החרדים, כפי שנתבלטה ביחוד ב“אורתודוכסיה של הפּירוד” (“טרענונגס־אָרטאָדאקסיע”) בגרמניה וב“אגודת ישראל” ושאפשר להגדירה בלשון הזעם של הכתוב: “לא לכם ולנו לבנוֹת בית לאלהינו”. קשה היתה מלחמתוֹ וקשים היו לבטיו הפּנימיים של המזרחי לשם הדרך החדשה הזאת של היהדות החרדית, ולא עוד אלא שאי־אפשר היה להמנע מנגודים פנימיים בשטח זה, ומזמן לזמן נראה, כאילו בתוֹך קצת מחוגי המזרחי באה מעין תהיה על העיקר וגוברת הנטיה לצד חרדי־הפירוד…

בועידת ציוני רוסיא במינסק, באלול תרס"ב, נסתיימה מבחינה חיצונית פרשת המלחמה לשם “עבודת התרבּוּת”, לשם פשרה, או מזיגה, של עיקר העבודה המשותפת ועיקר הסבלנות בחנוך הלאומי. בהרצאתו של אחד־העם על “תחית־הרוח” נוסחו העיקרים האלה, נקבעו גבולות החבּוּר והפּירוּד בחנוך הלאומי:

“אין אנו צריכים ואין אנו רשאים לדרוש משוּם מפלגה, שתמסר חנוך בניה לידי מפלגה אחרת, המתנגדת לה בעיקרי השקפתה על האדם וחייו… לחנך בניו הקטנים באופן שיהיו קרובים לו ברוחם לכשיגדלו – זוֹ היא אחת השאיפות הטבעיות שבאדם, וממילא גם אחת מזכויותיו הטבעיות, שאין אחרים רשאים לשלול ממנו. ומאחר שהתחברו תחת דגל הציוניות שתי המפלגות הראשיות שבעמנו, צריכות הן גם שתיהן להכיר היטב את הגבול שבין חבורן ופירודן בכל ענפי החיים, וביחוד בענף החנוּך. שתיהן מחויבות להכנע לפני דרישת־הרעיון הכללי המחבר אותן, וכל מה שיוצא כתולדה מוכרחת מעצם מהותו של זה משותף הוא לשתיהן ואין שום אחת מהן יכולה לשחרר עצמה מחובתה לו. אבל מעבר לגבול הזה הרי הן חוזרות להיות מפלגות נפרדות ושונות, ורשוּת נתונה לכל אחת להתנהג בכל עניניה לפי רוּחה בחירוּת גמוּרה. על־פי הקריטריוֹן הזה מחויבת הציוניות לדרוש משתי המפלגות – והן מחויבות להכנע בהחלט, בלי שוּם אמתלאות – שזו וזו תעשה את רעיון התחיה הלאומית במובנו החדש ליסוֹד החנוך. אבל מן היסוד הזה ומעלה תבנה לה כל אחת את בנינה לעצמה על־פי דרכה ותשלוט בו כרצונה”.

על יסוד ההנחות המוסכמות האלה נעשה אותה שעה המעשה הראשון לפתרון שאלת החנוך הלאומי שלנו על בסיס האבטונומיה הפּנימית לזרמים חנוכיים שונים, המאוחדים ביסוֹד הלאומי המשותף; נבחרו שתי ועדוֹת תרבוּת, לחנוך הדתי־המסורתי ולחנוּך הלאומי־החפשי. על יסוֹד ההנחוֹת האלה סודרו לימים, עם התפתחות הישוּב בארץ, יסוּד בתי־ספר מטעם ההסתדרות הציונית והשתלשלות הענינים עם גמר־מלחמת־העולם, – עניני החנוּך בארץ־ישראל. המזרחי, שהיה בתוֹך ההסתדרות הציונית נושא הרעיון של חנוּך לאומי על בסיס דתי ושהיה גם בשעתו נושא ההסכם של מינסק, נעשה ממילא נושא האבטונומיה החנוכית של הזרם הדתי, נעשה, בתוקף ההסכם שעשה בועידת לונדון, בשנת 1920, עם אוסישקין, בעליהם של בתי־הספר הדתיים של ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל. היתה זו שגיאה, שגרמה תקלות רבות לחנוּך הדתי ולחנוּך הלאומי בכלל. עם ההתפּתחות תהליך ההתפלגות בתוֹך התנועה הציונית, עם תגבורת יסוֹד המפלגתיות בתנועה ובישוב, נהפך גם המזרחי, שהיה לפנים זרם רוחני־אידיאולוגי לבד, למפלגה פוליטית וסיגל לעצמו את התכוּנוֹת השליליוֹת של מפלגה. הזדהותו של זרם חנוּכי עם מפלגה פוליטית מסוּימת לא היתה לתועלת לא לזרם זה ולא לחנוּך בכלל; בעלותה של מפלגה על סוּג מסוּים של בתי הספר הכניס מפלגתיוּת במשמע הפוליטי לעבודת החנוּך, הכניס “פוליטיקה” לבית־הספר, הכניס מנהגים של תחרות וריבי־מפלגות, את הנטיה והצורך “להתראות”, לכבוש עמדוֹת ולהכריז על הכיבוּש “בשער בת־רבים”. בעלוּתוֹ של המזרחי על בתי־הספר הדתיים גרמה לידי כך, שחוגים רחבים בישוב, בין של חרדים גמורים ובין של אנשים בעלי נטיוֹת דתיות או למדניוֹת, שהיו מעדיפים ברצון בית־ספר דתי־מסורתי על בית־הספר החילוֹני, התרחקו מבתי־הספר של המזרחי, שלא לזהוֹת את עצמם עם המפלגה הפוליטית. מצד תכנו הלאומי של החנוּך ודאי אין לקבוֹל על בתי־הספר של המזרחי, שכן יסוֹד החנוך הזה הוא המסורת הלאומית, שרשיו מעוּרים בקרקע האומה, והוא מטפח ערכים שיש בהם הרבה מן החיוּניוּת הלאומית, שהאומה שמרה אותם והם שמרו אותה במשך אלפי שנים, ולא עוד אלא שעיקר האחדוּת הלאומית בבחינת עיקר דתי מקובל וגם בבחינת עיקר לאומי־פוליטי של המזרחי, שבו הוא נבדל מן החרדים הקיצוניים, מתנגדי הציוֹנוּת, הוא ממילא יסוד־מוסד בחנוּך זה. אבל אם אין לטעוֹן נגד תכנו העצמי של זרם חנוּכי זה מבחינת האחדות הלאומית, הרי הזדהותו עם מפלגה פוליטית לא היתה, כפי שראינו, לטובת החנוּך, ולא עוד, אלא ששמשה דוגמא ותקדים להתפּתחוּת עתידה כלפּי מגמת הפּירוּד הלאומי והחנוּך “הפּוליטי” מצד הזרם החנוכי השלישי, שעלה לימים על במתנו, הוא חנוּך “העובדים”. אילו ידעו אנשי המזרחי להתרומם עכשיו לאותו הגובה המוסרי, לאותה הכרת האַחריוּת הלאומית, שהביאוּ אותם בשעתם לפעולה המהפּכנית של קבלת עיקר הסבלנות בציונות, היו מוותרים כיום על זכותם לאבטונומיה פּוֹליטית בחנוך, כדי להסיר מכשוֹל זה של זרמים פוליטיים מדרך האַחדוּת הלאומית בחנוּך.

שנים רבות התקיימו בתוֹך רשת החנוך הלאומי שלנו בארץ רק שני סוגים של בתי־ספר: בית־הספר הכללי וזה של המזרחי. בית הספר הכללי מלא בשעתו, בתקוּפת הזוֹהר שלו, תפקיד מהפכני גדול, ששמש לו מקוֹר יצירה והתלהבוּת: הוא החיה לשון שבספרים בפי תינוקות של בית־רבן, השליט את הלשון העברית כלשון הדבּוּר וההוראה לכל הלמודים וגרם להתפּשטותה מכאן כלשון הדבּוּר גם מחוץ לבית־הספר. תפקיד גדול זה בלע את כל מרצוֹ וכח יצירתו של המורה העברי בארץ במשך שנים רבות, ומשנסתיים התפקיד הזה, והלשון העברית החיה חדלה להיות “חדוּש”, באה תקוּפה של רפיפות לבית־הספר הכללי. דומה היה כאילו חסר הוא תוכן מרכזי, אידיאה מרכזית אחת, תכלית חנוכית עליוֹנה. אנו רואים בבית הספר הכללי שאיפה ומאמצים לסינתיזה שקוּלה של הערכים הלאומיים. אבל אין אנו רואים בו יסודות אידיאולוגיים בהירים ומפורשים. ודומה כאילו אף מבחינת התפקידים הציביליזטוריים של הבנין הלאומי מפגר בית־הספר הכללי בהתפּתחותו. ובנין המולדת תובע בינתים את שלוֹ. עם התהליך של הגשמת הציוֹנוּת, עם עלית ההמונים אל הארץ, עם הפּרובלימות המרוּבּוֹת של התישבות והתערות בקרקע המולדת, הולכים ומתרכבים תפקידי החנוּך הלאומי. הכרח הברזל של מציאותנו מחייב יסוֹדוֹת חנוּכיים חדשים לשם יסודות חיים חדשים, לשם תפקידים של בנין ויצירה, לשם הבראת המבנה החברתי והכלכלי שלנו. ונמצאו תובעים לתפקידים האלה של בית־הספר. תנועת־העבודה בציונוּת, שהטילה על עצמה תפקידים קונסטרוקטיביים גדולים בכלכלה הלאומית שלנו, היתה לפה, כרבוֹת כחה, כשרוֹן עבודתה ומספר אנשיה בארץ, לתביעות האלה.

זה ענינוֹ של הזרם החנוּכי השלישי שלנו, שאף הוא נהפך לאסוננו לזרם פּוליטי בחנוּך, ומגמתו לצד החנוּך הנפרד לפי מעמדות, לחנוּך מעמדי מוּבהק, שיש בו תקלה וסכנה לעיקר האחדוּת הלאומית.

 

ב    🔗

יש יסודות חיוּביים, קוֹנסטרוּקטיביים, בזרם החנוּכי השלישי, בחנוּך לעבודה, לתפקידים פּרוֹדוּקטיביים בישוּב, לבנין חברתנו החדשה; יש צורך חיוּני בחנוּך לשם חיים חברתיים חדשים, לשם יחסי־חיים חדשים והרגשת חיים חדשה, לשם יחס חדש אל העבודה, אל האדם־הריע. כל זה אינו ענין לסוציאליזם דווקא, אינו ענין למעמד או למפלגה מן המפלגות, אינו ענין לנגוּד ולפולמוס בין סיעוֹת. כל זה הוא יסוד ועיקר לתעודתנו החנוּכית; כל זה הוא עיקר ענינה של תנועת התחיה בישראל. לא תהא לנו תקוה ולא תהא לנו גאוּלה, אם לא נדע להטהר מחטא־הדורות של הגלוּת, מחיי־קלוקל ובזיון של בני־אדם הקולטים מזונותיהם מן האויר; של פרנסה שאין עמה עבודה, של סרסורים וספסרים, האוכלים עמל אחרים. לא רק התוכן המוסרי והאידיאולוגי של הציוֹנוּת, אף הכרח־הברזל של מציאותנו כופה עלינו דרך זו, מחייב את הבראת הסטרוקטוּרה החברתית והכלכלית של העם במולדת. לא “המעמד” המציא את הדרישות או את הצרכים האלה ולא מן הסוציאליזם הבינלאומי דוקא הם יונקים. אלמלא חולשתו של בית־הספר הכללי וקוצר ידו בפני התפקידים הכבירים החדשים, לא היינו צריכים ולא היינו מגיעים לזרם שלישי בחנוך. כל התפקידים האלה – תפקידים של בית־הספר הכללי הם. ואף של בתי־הספר אשר למזרחי. מאמציו של בית־הספר החדש בארץ־ישראל צריכים להיות מכוונים מעצם טבעו לסינתיזה חדשה של הערכים הלאומיים, ערכי־מסוֹרת וערכי תחיה והתנערוּת. ואילו היתה תנועת־העבודה בציונות, שכחה גדל בתקופת ההגשמה משנה לשנה, מוסיפה לבקש, כאז כן עתה, רק את תקנתם הלאומית־האנושית של המונינו, אילו היה חי בה עד היום רוחו של א. ד. גורדון ולא רוח ה“אינטרנציונלה” ומלחמת המעמדות, ודאי שהיתה מכוונת את כל כחה ומרצה, את כל כשרונה המעשי והארגוני לתקנת המצב בבית־הספר הכללי בארץ, והשפּעתה הגדולה על כל עניני התנועה והישוב ודאי היתה עומדת לה גם כאן, להגביה את בית־הספר הכללי ולהכשירו לתפקידי הבנין הלאומי.

ואמנם מתחילה לא גלתה תנועת־העבודה בציוֹנוּת שום שאיפות סיפאראטיסטיוֹת ביחס לחנוך. ספרות־העבודה בשנים הראשונות לאחר המלחמה עסקה בשאלות החנוּך מבחינה לאומית כללית; היא עמדה על התפקידים החדשים של בית הספר החדש מבחינת הצרכים של הבנין הלאומי. וכשנוסדו בתי־הספר הראשונים בנקוּדוֹת החדשות של התישבות־העובדים, היה זה דבר טבעי ומובן מאליו, שבתי־הספר האלה בישוּבים המיוּחדים של תנועת־העבודה, במושבים ובקבוּצוֹת, נוֹצרוּ ברוּחם של המתישבים, – בתי־ספר לשם חנוּך לעבודה ולחיים חברתיים חדשים, ואף אילו נוסדו בתי־הספר האלה מלמעלה, על־ידי אורגנים לאומיים עליונים, לפי שיטת האפיטרופסוּת – אי אפשר היה ליתן בתי־ספר אחרים לקבוּצים של בני־אדם, הבונים לעצמם את “חברתם” לפי רוּחם, החיים והעובדים יחד על קרקע משותפת ומסייעים זה לזה בעבודתם המשותפת.

אבל תנועת־העבודה הלכה וגדלה. קומץ האידיאליסטים, שעמדו לבנוֹת תאים קטנים של חברה אוֹרגנית חדשה, נהפך למחנה פרוליטרי גדול; אנשי הקבוּצוֹת והמושבים בטלו ב“ששים” בתוֹך רבבוֹת עירוניים, שהביאו אתם מארצות מוצאם ומסערות הימים את תורת המעמדוֹת ומלחמת־המעמדות. תנועת־העבודה “התקדמה” בצעדי־ענק. במקוֹם הסוֹציאליזם הקוֹנסטרוּקטיבי־האוֹרגני של “הפועל הצעיר” (שלא היה לו אפילו צורך ב“פירמה” הסוציאליסטית), בא הסוציאליזם הפוליטי־המיכני של מפא“י והסתדרות העובדים. במקום שאיפה חיה בלב לבנין חיים חדשים, באו הסיסמאוֹת, במקום האוּמה בא המעמד, באה המפלגה, במקום אוֹרגניוּת חדשה – באה ה”אוֹרגניזציה“, באו קליפוֹת ונוּסח, באה כתתיוּת צרת־אפקים, המתנשאת על הבריוֹת, מקימה מחיצות חדשות בין אדם לאדם ודוגלת ב”אתה בחרתנו" חדש. המעמד, הפרוליטריוֹן – הוא סיסמא, הוא האליל. מושגים כ“סוֹלידריוּת לאומית”, “כלל־ישראל”, “שלום לאומי” – נעשו לרבים מלים של גנאי, ניתנו ללעג ולקלס בפי חלק גדול של תנועת־העבודה. הכל לשם המעמד ובשם המעמד: אמנות נבדלת, תיאטרון נבדל, ספּורט נבדל. ולבסוף הגיעה תורת הסיפרטיזם המעמדי עד שערי בית־הספר. בתי־ספר מיוחדים ל“ילדי העובדים”, אף בערים ובמושבות – זוהי הדרישה. ולא בתי־ספר לבד, אלא אפילו גני־ילדים מיוּחדים לילדי העובדים. את המחיצה בין מעמד למעמד יש להקדים ולהעמיד על־יד עריסוֹת התנוקות. ילדים בני שש, תנוקות בני שלש או ארבע מילדי העובדים – אָסוּר להם “להתבולל” בילדי המעמד האחר בבית־ספר משותף או בגן־ילדים משותף. “לא לכם ולא לנו לבנות בית לאלהינו” – בנוסח חדש. אין ילד בן פועל וילד בן חנוני יכולים לשבת על ספסל אחד. גסוּת־הרוּח וגאוות־כסילים של עשירים מטומטמים הביאו לפנים את בעליהם לבקש בתי־ספר מיוּחדים ל“מעמדם”. עכשיו זכינו ל“אריסטוקרטיה” חדשה בחנוּך: בתי־ספר מיוּחדים ל“ילדי העובדים”. כאילו לא די לנו באסוֹן הלאומי הגדול של מחיצוֹת מעמדיות בין הגדולים, העושות את חיינו לגיהנום ומעמידות בסימן־השאלה את כל תקות עתידנו הלאומי – והנה באים להעמיד חיץ מעמדי בין תנוקות. גם בית־הספר צריך לההפך למכשיר מעמדי, גם נשמת הילד צריכה להיות לרכוּש מעמדי. מוחו הרוֹפס של התנוק העברי בארץ העברים צריך להיות נתון לכתחילה בתוֹך האַטמוספירה של סיסמאות מעמדיות, של סמלים מעמדיים, של חגים מעמדיים, למען ידע עם דמדומי־הכרה ראשונים, כי בן הוא ל“מעמד”, למעמד הפּרולטרי הבינלאומי העולמי, כי נבדל הוא ונפרד וטוב לאין־ערוֹך מן הילד שכנוֹ, בנו של החנווני, השייך למעמד העושקים והמנצלים.

יאמרו: אין אלה אלא דברי גוזמא והבאי. הדגל האדום, חג האחד במאי והסברת המתרחש אינם מחייבים דוקא מעמדיוּת גלמית המוֹנית, המטיפה לשנאה ולמלחמת־אזרחים, ואדרבה, בתי־הספר שלנו מגדלים ילדים נאמנים לעם ולארץ ולתפקידי התחיה הלאומית, וכו' וכו'.

אין אני בא לידוֹת אבן במוסדות החנוּך הקיימים של הסתדרות העובדים. נראים הדברים, שרבים מן המוֹרים והמחנכים במוסדות האלה, או אפילו רוּבּם, עושים את עבודתם מתוֹך טאקט פּדגוגי ולאומי ואינם מכניסים את ה“פוליטיקה” של השוּק לתוֹך בתי־הספר. אבל עצם השיטה של חנוּך נפרד לפי מעמדות יש בה סכנות פּדגוגיות ומוּסריות ולפיכך גם לאוּמיות גדולות. המוסדות האלה עדיין חדשים הם בקרבנו, שיטת הסיפּרטיזם בחנוּך עדיין לא השתרשה בעולמנו, רוב המורים עדיין הם, כנראה, מחניכי התנועה הלאומית מתקופתה התמימה ולא הספּיקו עוד להסתגל ל“רוח הזמן”. אבל בשעה שתנתן הגושפּנקא הרשמית לחנוּך המעמדי הנבדל, בשעה שינתן לוֹ חפצו הקרוב, העומד על הפרק: סמינריוֹן מיוחד למורים לילדי העובדים, יתפּתחו הדברים מאליהם, בתוקף ההגיון האימננטי שלהם, לפי “רוח הזמן”, לפי דרישות “החנוּך הסוציאליסטי הפּוֹליטי”, לפי צרכי “המעמד”. ואַל יחשוב לי אלהי־האמת לעוון אם אומר, כי גם עכשיו לא כל המורים והגננות של מוסדות העובדים נאמנים במדה אחת מרגיעה על טקט לאומי וחנוּכי. רבים יודעים גם עתה לספּר פּרטים אָפייניים מפּירוֹת החנוּך הנפרד, ולאחר ה“נצחוֹן” המקוּוה ודאי יגדלו המאמצים המעמדיים של המחנכים ויביאוּ פרי ישוה להם. ושוב: עצם העובדא של חנוּך נפרד לפי מעמדות הוא גורם פסיכולוגי עצום, שאי־אפשר לו להחטיא את פעולתו על נפש הילד. בענינים דקים כאלה לא הדברים עצמם הם העיקר אלא האטמוספירה שמסביב לדברים.

וראוי להודות על האמת: האשוּר הלאומי לחנוּך הנפרד על־פי מעמדות ניתן להלכה זה כבר; הוא ניתן מבחינה פרינציפּיוֹנית באותה חוּקת־החנוּך הרשמית שלנו, שנתקבלה בקונגרס בציריך ושקבעה למעשה את שלטון המפלגות בחנוּך. קוֹצר ראות פלילי של המזרחי, שנתן את ידו לחטא הלאומי הזה, משוּם שהוא עצמו רצה באבטוֹנוֹמיה חנוּכית פּוֹליטית, ורשלנותם ושטחיוּתם של הציונים הכלליים, שמעולם לא התעמקו בפרובלימות של החנוּך הלאומי, נתנו ידים לאותה חוּקה, שכל ההתפּתחוּת החדשה לצד מגמת הפּירוּד והחנוּך המעמדי אינה אלא תוצאה “הגיוֹנית” שלה. ההישג הגדול הראשון והמכריע ניתן לה למגמת הסיפּרטיזם בחנוּך לאחר־כך בקונגרס בפראג. לפני פראג נהנו בתי־הספר של הסתדרות העובדים במושבים ובקבוּצוֹת מעיקר שווּי הזכויות של הזרמים השונים בחנוּך, אבל לא היתה רשות להסתדרות העובדים להתחרות בבתי־הספר מן הסוגים האחרים בערים ובמושבות, לפתוח שם מוסדות חנוּך מיוחדים לילדי העובדים בתוֹך רשת החנוך הכללית של כנסת ישראל או על חשבונה של זו. בא הקונגרס בפראג ו“תקן” את חוקת החנוּך של כנסת־ישראל: מעכשיו חל עיקר שווּי־הזכויות גם על מוסדות חנוּך מיוּחדים להסתדרוּת העובדים בערים ובמושבות. עירית תל־אביב, שסרבה זמן רב לקבל תקנה זו, העמידה את עצמה מתוֹך־כך בנגוּד מפורש להחלטת הקונגרס, ועכשיו, שנשתנו יחסי־הכחות במועצת העיריה החדשה, הוחלט כידוע ענין התמיכה למוסדות החנוּך של הסתדרות העובדים בחיוּב, מכיון שאף קצת מן החברים, המתנגדים בעיקרוֹ של דבר לחנוּך המעמדי הנפרד, ראוּ חובה לעצמם להכנע להחלטות הקונגרס והועד הלאומי. ועדיין השאלה העיקרית: חנוּך לאומי מאוחד או חנוּך נפרד לפי מעמדות – תלויה ועומדת וניתנה ענין לועדה מיוחדת של העיריה לענות בה, כשם שניתנה ענין לתנועה ולישוּב לשוּב ולעיין בה לאור מגמת ההתפּתחות החדשה ולדרוש מאת מוסדותינו המחוקקים את תקוּן חוקת החנוּך בהתאם לצרכים הלאומיים העליוֹנים. והמשא־ומתן בין הסתדרות העובדים ובין הנהלת הועד הלאומי, שנסתיים או שלא נסתיים בימים האלה, ענינוֹ הוא תנאים מסוּימים, שהסתדרות העובדים מתנה לשם העברת מוסדות החנוּך שלה לרשת הכללית. התנאים האלה, השנוּיים במחלוקת, הם כידוע: ענין הסמלים והחגים המעמדיים בבית־הספר ו“הסברת המתרחש”, וכו‘. כפי שראינו ממאמרו הראשי של “דבר” בימים האלה, “תקות שוא היא התקוה להרחקת הסמלים המעמדיים”, וכו’. מודיעים אמנם, שמועצת ההסתדרות המיוחדת, שנתקיימה בימים האלה, החליטה שלא לעמוֹד בפירוּש על התנאים האלה. ואין בזה סתירה להודעתוֹ הנמרצה של עתוֹן פועלי ארץ־ישראל. פירוּשוֹ של דבר: אף אם לא יקבל הועד הלאומי את התנאים, ואף אם הסתדרות העובדים תראה הכרח לעצמה לוותר על התנאים המפורשים האלה, לא ישתנה מתוֹך כך כלום למעשה. הסתדרות העובדים לא תראה בסירוּבוֹ של הועד־הלאומי אסוּר ומניעה לקיוּם הסמלים וכו‘, הללוּ יתקיימו למעשה בלי ההיתר מצד הועד הלאומי, ואך “תקות שוא היא… התקוה להרחקת הסמלים המעמדיים מבית־הספר, הרחקת הדגל האדום והחגיגות המיוּחדות, הקשוּרוֹת לתורת מרכס” (“דבר” כנ"ל). הכרזה תקיפה זו לתשומת לבו של הצבּוּר האזרחי ודאי לא תחטיא את פעולתה: הועד הלאומי לא יבוא להתנוֹת מצדו תנאים מפורשים, שירחיקו את הסמלים המעמדיים וכו’ מבתי הספר של הסתדרות העובדים, וההסתדרות כמנהגה תנהג.

וכך נזכה בארץ המאמצים הלאומיים המשותפים לשם התכלית הלאומית המשותפת, בארץ החנוּך המעשי לממלכתיוּת יהודית, – ליצירה חנוכית, ששוּם אומה ולשון לא זכתה עוד לדוגמתה, ל“חנוּך סוציאליסטי־פוליטי נבדל”, כפי שמכריזים עליו בפה מלא. בגרמניה, בימי המבוּכה והתסיסוֹת הגדולות וההתרוֹצצוּת הפּרועה של מפלגות, שהביאו בסופם לחורבנה של הריפּובליקה הוויימארית, עמדו הקומוניסטים והכריזו על מטרתם: “להעמיד את בית־הספר החילוֹני על בסיסה של הפילוסופיה המרכסיסטית כבית־ספר פרולטארי של עבודה” (עיין מאמרו של ד“ר י. ד. ברקסון: “לשאלת הזרמים בחנוּך”, “הארץ”, ט”ו תמוז תרצ"ה). ואנו – אנו עברנו כבר את תקופת ההכרזות; אנו עומדים כבר ב"ה בתקופת ההגשמה…

 

ג    🔗

היש צורך ב“חנוּך הסוציאליסטי הפוליטי הנבדל”, בחנוּך מעמדי מובהק ומפורש, בדגל האדום ובחג האחד במאי ובכל שאר הסימנים לקשר בולט ל“אינטרנציוֹלה”, לתנועה הסוציאליסטית הבינלאומית, לפרולטריון הבינלאומי – היש צורך בכל זה לשם חנוּך מוסרי־סוציאלי, חנוּך לרעיון הצדק הסוציאלי, לבנין חברה חדשה, לחדוּש היסודות של חיי העם? האידיאולוגים של החנוך הנבדל לילדי העובדים עונים בודאוּת גמורה: כן, זו ורק זו היא הדרך. יש לוֹ לצבּוּר הפועלים השקפת־חיים ותורת־חיים משלוֹ, מסכת של ערכים, שהוא “נושאם, יוצרם, מבטאם, מגשימם”, ואת היסודות האלה אי־אפשר להכניס לחנוּך הכללי שלנו; אי־אפשר “לארוג אל תוֹך המסכת הנפשית והאידיאולוגית של החנוך האנושי־הישראלי הכללי שלנו את היסודות האלה: חייב כל אדם לחיוֹת ולהתפּרנס רק מיגיעוֹ בלי נצל באיזו צוּרה שהיא עבודת־אחרים. ומשטר החיים שלנו, שאינו בנוּי על יסוד הצדק הפּשוּט הזה, ואשר בו מוציאים מאות מיליונים אנשי עמל ועבודה את גופם, נשמתם וכחותיהם למכירה בראש כל שווקים, במחיר לחם וכסוּת, ואין דורש ואין מבקש, וחייהם וחיי־ילדיהם ילידי־התחתיוֹת מתנוונים וכלים ברעב, בעירום, בתחלואים… ובה בשעה טובלים ומתפרעים בני־אדם בעתרת עושר, שלא הם יצרוּהוּ ובהבלי־מותרות וטרופי תפנוּקים, ובה בשעה מטעינים באניות אוצרות מזוֹן וכל מצרכי חיי אדם, פרי יגיעם ועבודתם של אותם האוֹבדים והנמקים בעוֹני ודאבוֹן, ומובילים ומשליכים במי הים… משטר החיים הזה הלא הוא תהוֹם חטאת־אדם ודראון אדם” (מדברי ה' שווייגר ב“דבר”). ומי יחדיר, מי יתן להחדיר את ההכרה הזאת ואת מסקנוֹתיה ההכרחיות לתוֹך מצפּוּנוֹ “של הדוֹר העברי הגדל בציוֹן עד היותן להרגשת־חיים אינטנסיבית ולקו מתוה בכל האוריינטציה החברתית, וביחוד בכל אורח־החיים וההוי וההנהגה האישית והמוסרית”? האחרים לא יתנו, “לא התאחדות האכרים ולא התאחדות הציונים הכלליים”. צבור הפועלים הוא לבדוֹ “חי בהכרה הנוקבת הזאת, בכל דרכיו ידענה ובכל ארחותיו ומפעליו יגלמנה, חותר לגלמה”, אי־אפשר לוֹ שלא להחדירה ולהשליטה בחנוך ילדיו. ומכאן ההכרח ב“חנוּך פוליטי־מעמדי נבדל”, בחנוּך “סוציאליסטי ממש”. כי על כן “רוֹב מנינם של נושאי התנועה הזאת נושאים גם בכבוֹד ובגאוֹן עליהם את השם סוציאליסטים, והם גם מאוּרגנים בתוך ארגוּן סוציאליסטי בינלאומי עולמי”.

זוהי, בלשונו של ה' שווייגר, בפסוקים חותכים שלוֹ, תמצית האידיאולוגיה של החנוּך הנפרד לפי מעמדוֹת. וליתר תוקף והסברה הוא מדבר אלינו ב“חזוֹן”, דרך משל של אוּטוֹפּיה קטנה לעתיד לבוא: לימים יחפרוּ בככר סדוֹם וימצאו כתובות מאליפות על־גבי לוחות של חרס בדבר פולמוס־דעוֹת, מעין זה שלנו כיום, בסדוֹם העתיקה. מצד אחד: אנשי־סדוֹם, הידועים באָפיים המוּסרי ובהשגותיהם המשפּטיות ומצד אחר: אברהם העברי, הוא ומשפּחתו וחניכיו, אשר אהלוּ עד סדום. ובאדיבותו הרבה מחלק מר שווייגר, בדרך של הקבלה היסטורית, את התפקיד בינינו, הצבּוּר האזרחי בישוּב, ובינוֹ וחבריו: לנו התפקידים של אנשי־סדוֹם, המדברים גם הם על מרוּת לאומית והרמוֹניה חברתית, ולו ולחבריו התפקיד של אברהם אבינו, המהפכן “הנבדל”, שהוא “מעבר מזה וכל העולם כולו מעבר מזה”, והוא וחניכיו מדברים על מעמדות נבדלים ומחנכים את ילדיהם בחנוּך מעמדי נבדל…

אילוּ היינו נוֹטים לפולמוּס־סופרים, היינו יכולים לשאוֹל כאן: האמנם כך, בדיוּק ובהחלט, נתחלקו התפקידים של אנשי־סדוֹם ואברהם העברי בתוֹך הישוב העברי בארץ? האמנם זהוּ המצב בישוּב, כפי שמתאר אותו מר שווייגר?

האמנם קיימת תהוֹם כזו “בכל אורח־החיים וההוי וההנהגה האישית־המוּסרית” בין צבּוּר הפּועלים ובין כל שאָר חלקי הישוּב? האמנם צבּוּר־הפּועלים, כל אלה “הנושאים בגאוֹן את השם סוציאליסטים”, או שיש להם בכיסם כרטיס־חבר של הסתדרות העובדים, הוא כולו זכאי, “חי בהכרה הנוֹקבת הזאת, בכל דרכיו ידענה ובכל אורחותיו ומפעליו יגלמנה”, ואלוּ הצבּוּר האחר, זה שאין לוֹ בכיסוֹ כרטיס־חבר של הסתדרות העובדים, הוא כוּלוֹ חייב, חי על נצוּל ועושק, קשוּר וכרוּך אחרי אותו משטר־חיים מנוּול, “תהוֹם חטאת־אדם ודראון־אדם”, ותומך בו? אפשר לשוּב ולשאול: האמנם כל צבּוּר הפועלים כלוֹ מקיים למעשה בחייו את העיקרים ההם: חייב כל אדם לחיוֹת ולהתפּרנס רק מיגיעוֹ, ניצוּל עבודת אחרים באיזו צורה שהיא הוא חטא וקלוֹן, “אין שוּם צדקה וזכוּת לאדם אף על שעל אדמה אחד יותר מאשר הוא ובני־ביתו מעבדים ביגיע כפּיהם שלהם למחית נפשם” וכו' וכו'? האמנם אין למצוא בהחלט מקרים או נטיות לניצוּל עבודת אחרים באיזו צורה שהיא בתוֹך צבּוּר הפּועלים עצמו, כגון בקבוּצוֹת קבלניות, או אפילו בקבוּצים חקלאיים? או שמא ענין חלוקת העבודה, התור בהתישבות וכדומה – הוא תמיד ובהחלט כשורה, על טהרת הצדק והשויוֹן? או שמא אין לראות סימנים בולטים מאד להתהווּת שכבה “אריסטוקרטית” בתוֹך צבּוּר הפועלים – שכבה של מנהיגים, מזכירים ופקידי־מנגנוֹן, שתנאי־חייהם, הקלים והנוֹחים הרבה יותר מאלה של שאָר חבריהם למעמד, אין בהם כלל משוּם “הגשמת סדרים חברתיים אחרים לתקומת כל האדם בחיי עבודה־יצירה ובשויוֹן כל האדם”?

אבל לא בשאלות אלו וכיוצא באלו העיקר. העיקר הוא, שכל המיתוֹדה הפּשטנית הזאת: אנו הצדיקים ואתם הרשעים; מצד אחד: “אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו”, ומצד אחר: “ואנכי וביתי נעבוד את ה'” – טובה אולי לתעמולה, שאינה בודקת באמצעים ואינה חוששת לדימגוגיה, אבל היא פסולה בהחלט ל“חנוּך”. אין אמת בהנחות פשטניות אלה, שה' שווייגר וחבריו אומרים להחדירן ולהשליטן בחנוּך ילדיהם, ועל־כן לא יהא בהן ממש, לא תהא בהן תועלת לחנוך החדש לשם החברה החדשה. במיתוֹדה חנוּכית פשטנית זו אפשר לעשות את החניכים רק לבעלי־מוּם מוסריים, ללמדם לשקר לנפשם ולראות את עצמם כמלח־האומה, ליתן בלבם גאוה ריקה, המקימה מחיצות חדשות בין אדם לאדם, שאינן טובות בעצם מן הישנות, להרגילם ליחס של בּוּז ושנאה לזולתם.

אין אנו סבוּרים, שהסוציאליזם הפּוליטי, המרכסיסטי, יכול לשמש דחיפה וכח מניע לחנוּך מוסרי אמתי בישראל. שכּן אין הוא עומד על אַחדוּת המין האנושי אלא על פּילוּגוֹ למעמדות. אין הוא עומד על האהבה, על העיקר הגדול: בנים אתם לה' אלהיכם, אלא על השנאה. על שנאת־מעמדות ומלחמת־מעמדות. אין הוא פונה לנשמתו של אדם, אין הוא מעמיד במרכז את האדם, את ערכו העצמי, את רצונו, את חירוּתוֹ, את אחריוּתוֹ המוסרית, אלא הוא מעמיד במרכז איזה הכרח־ברזל של “חוקי־התפּתחות”; הוא כופת את האדם בעבותות של הכרחי־חוּץ ושעבודי־חוּץ, כמוהו כקפּיטליזם בונה על כפיה ואוֹנס, על אפּיטרופּסות מלמעלה, על הסתדרות מיכנית של בני־אדם, על אוֹרגניזציה של חובה, על שלטון ושררה. חירוּת היחיד, חופש המצפּון והדעה העצמית – אלה הם דעות קדומות “בּורגניות”; “ליברל”, “ליברליזם” – אין לך מלים של גנאי גרועות מאלה. המעמד, המפלגה, המנגנון – הם הכל; היחיד אינו ולא כלום. ובתורת פצוי על כל הפרשה הזאת של שעבודי־חוץ ודכוי האישיות, באה החנופה, המשקרת להם לפועלים, מנשאת אותם למעמד־סגולה, אשר לו הצדק העליון והיתרונות הגדולים “בכל אורח החיים וההוי וההנהגה האישית־המוסרית”, ונותנת אותם למהפּכנים ולמחדשי סדרי עולם, אף־על־פי שבעצם אין להם להמוני הפּרולטריים, לפי תורתו של מרכס, לטרוח הרבה, כדי לקרב את הקץ, ודי להם שישבו ויחכו עד שתבוא הריבולוציה ש“ממילא”, בת־“הפּרוצס”, ותעשה אותם “ריבולוציונרים”.

אנו אין אנו יכולים לראות בקשר אל “האינטרנציונלה” כח חנוכי חיוּבי, מעצב אישיות ואופי, לדור יבוא בישראל. אנו רואים ב“אינטרנציונליזם” של תנועת־העבודה שלנו “רצידיבוּם” של מחלתנו הלאומית הנושנה, של מחלת ה“אמנציפּציה”, אשר אמרנו כבר נתרפאנו ממנה מימי האבטואמנציפּציה של פינסקר ואילך; אנו רואים בו גלגוּל חדש של האמונה בגאולה שתבוא לנו מן החוץ, בעזרת ה“פּרוצס” של ההתקדמות האנושית. אין אנו מודים בטובה החנוכית של סיסמאות “האינטרנציונלה”, של ההימנון שלה, המוּשר בפי ילדי העברים בארץ העברים בחגים ובכנוסים מעמדיים: “אש הנקמות הלב לחכה”, “עולם ישן עדי היסוד נחריבה”, וכדומה; אין אנו מודים אפילו בפעולתה החנוכית־המוסרית של התורה: “רק לנו, עמלי־כפים, האדמה וברכותיה, ולכל הולכי־בטל – לא כלום” משוּם שאין אנו סבורים, שכל מי שאינו עמל־כפּים ממש, הוא הולך בטל ויש לדונוֹ במיתת־רעב; כל־שכן שאין אנו מודים בסיסמת־הגידוּף, המשוה מלך עליון ומלך אביון: “אין רב ריבנו ומושיע: לא אל, לא מלך, לא גבור”. אין אנו רואים בכל הסיסמאות האלה, זה סמל הקשר עם “הארגון הסוציאליסטי הבינלאומי”, – תורת חיים לנער ולנערה מישראל בתקופת־גורל זו של מאמצים ראשונים־אחרונים לתחיה לאומית, לבנין לאומי, לאחדוּת לאומית של אוּמה פזוּרה, שסוּעה וקרוּעה.

אין אנו מאמינים, – נסיוננו ההיסטורי המר זועק אל השמים נגד “אמוּנה” זו – כי הסוציאליזם הפוליטי, המפלגתי, המעמדי הוא דרך לתחית־הרוּח ולהכשרת הלבבות. אין אנו מאמינים ב“שלחן־ערוך” של כתה ומפלגה, שאינו בא לטפּח יחסי אדם טבעיים, יחסים בלתי־אמצעיים שבין אדם לאדם, אלא הוא בא להבליט נגוּדים וקרעים בין אדם לאדם, בין מעמד למעמד, ולפסוק פסקי־הלכה: דין הניין לי ודין לא הניין לי. אין אנו מאמינים ב“אני מאמין” פּסוּק ומנוסח, המתנשא להיות “מדע”; אין אנו מאמינים, כי עתידה של האנושות הוא ענין ל“מדע”; אין אנו מאמינים בכח היצירה של נוסחאות מקוּבּלים ומוכנים לתשמיש־לשון לכל מי שצריך להם; אין אנו מאמינים בגאוּלה שבדרכים כבוּשוֹת, שנשבתו מטהרתן הראשונה, באידיאלים שנהפּכו ל“הלכות”, בתורה שבלב שנהפכה לדוֹקטרינה ולדוֹגמה; יראים אנו את המיכניוּת המתה, את הצורה הקפואה, את השטחיוּת ואת השבלונה של “פּסוק לי פסוּקך”.

אין אנו מאמינים בתכנו המוּסרי של הסוציאליזם המעמדי. די בה בדוגמא של רוסיא הסובייטית לפקוֹח את עינינו. חותמו של הסוציאליזם המעמדי מתנוסס על דגלה של העריצה במדינוֹת. המשטר של אונס וכפיה, של התעללות בכבוד האדם, באישיוּתוֹ, בחירוּתוֹ המוסרית, המשטר הרודף על דעות ואמוּנות, הגוזר גזרות־אדרינוס על לשון וספרוּת, המתעלל בחברינו לשאיפות לאומיות וליעודים לאומיים על נאמנותם לעמם ולתקות עתידו – המשטר ששפך דם אדם אולי יותר מכל משטר עריצים אחר בעולם, דוגל בסוציאליזם המעמדי.

לא, הסוציאליזם המעמדי אינו יכול לשמש יסוד לחנוּך שלנו; אין מקום בבית־הספר שלנו לסמל ולחגים של הסוציאליזם המעמדי.

חנוּך הדור הבא שלנו לתפקידיו הלאומיים – פירושו חנוּך לסולידאריות לאומית, למדה גדולה של ענותנוּת, של יחסים אנושיים טבעיים בין ילד לילד, בין אדם לאדם, ללא הבדל “מעמד”; פירושו: חנוּך ליחס של כבוד לאישיוּת בכל התנאים והמסבות, חנוּך לחירוּת מוסרית, לאחריות אישית.

וה“סוציאליזם” מה תהא עליו? איזה סוציאליזם? זה העומד על תורתו של מארכס, על תפיסת־ההיסטוריה החמרנית, על תורת המעמדות ומלחמת־המעמדות, לא יבנה, הלואי שלא יבנה מבית־הספר שלנו.

אבל יש סוציאליזם מסוּג אחר, סוציאליזם שאין לו צורך ואין לו ענין במטבעות של מפלגות, שאינו עומד על נגוּדים של מעמדות ואינו צריך לחשוֹש ל“נגוּדים” להכרה הלאומית ולחובה הלאומית – הסוציאליזם העומד על יסוֹד הרצון, הראוי, החזוֹן הנבוּאי; הסוציאליזם האמתי, המושרש בקרקע המסורת של האומה, הסוציאליזם של ישעיה ועמוס, ירמיהו וחבקוּק, הסוציאליזם העומד על אותו הצווּי המוחלט, שנשכח זה כבר מלבותיהם של כל הסוציאליסטים ואנשי תורת־המעמדות שבעולם: הוה עושה כך, שאישיוּתך אתה וכל אישיות זולתך ישמשו לעולם מטרה לעצמה ולא רק אמצעי בלבד – סוציאליזם זה יש לו, הלואי שיהיה לו, מקום בבית־הספר העברי בארץ־ישראל. והלואי שיבנה ממנו.

“תחיתו של העם היא־היא תחיתה של החברה האמתית; העם, ולא המעמד הגדל על תורת המלחמה ו”אתה בחרתנו“, עתיד להעשות, אם יחנכוהו לשם כך, אותה החברה האמיתית, או הקבּוּץ האורגני של בני־אדם, החיים והעובדים על קרקע משותפת והמסייעים זה לזה בחיים, שלו אנו מקוים”.

מבחינה זו, מבחינת הדרך לאחדוּת הלאומית, לסולידריות ולאחריות משותפת, מבחינת ההכשרה לתפקידי־הבנין הלאומי וליצירת החברה החדשה, יש לדרוש ריפורמות יסודיות בבית־הספר שלנו, לכל שלשת זרמיו, ובחוקת החנוך של כנסת ישראל.

 

ד    🔗

הפתרון שניתן לפני שלשים וארבע שנים, בימי הועידה הציונית במינסק, לשאלת החנוך הלאומי שלנו ושנתקבל, לכאורה, כעיקר קובע חוק וצורה בעבודת החנוך של ההסתדרות־הציונית בארץ, אומר במלים קצרות: שווּי זכויות ו“אבטונומיה” לזרמים השונים בגבולות היסוד הלאומי העליון, המשותף לזרמים האלה, וחובתו ואחריותו על כולם במדה אחת.

פּירושו של דבר: האבטונומיה הפּנימית של הזרמים השונים בחנוך אי־אפשר לה לפגוע ביסודות הלאומיים המשותפים, אי־אפשר לה ל“אבטונומיה” שתהפך ל“אבטרקיה”, לשלטון עצמאי גמוּר של המפלגות ביחס לתוכן החנוך; היסוד של אַחדוּת לאומית בחנוּך אינו יכול להיות, כתפיסה המקוּבּלת למעשה בימינו, היסוד העלוּב והמדולדל של “אחוד” בענינים אדמיניסטרטיביים וכספיים בלבד (למעשה עדיין אנו רחוקים גם מן ה“אחוד” המצומצם הזה).

היסוד האמתי, יסוד מהוּת ותוכן, המשותף לזרמים השונים בחנוּך הלאומי, עומד על שלשה דברים:

א) קשר חיוּני־טבעי – ולא רק קשר של ידיעה לבד או של כבוד ל“יקהת־אם” – ליצירתה הרוחנית של האומה מדור לדור, לקנינים ולערכים הרוחניים המיוחדים לה, – ערכי דת ומסורת, חזון ומוּסר, תורה ודעת, – “תורה” במשמעה העמוק, היהודי־המקורי, שאין לו דוגמא בשום אומה ולשון: לא דת ואמונה בלבד, לא חוקים ומצוות בלבד, לא חכמה ומוסר בלבד, אלא צירוף, או מזיגת, כולם יחד ולמעלה מזה. תפיסתם או הגדרתם של הערכים האלה עשוּיה להשתנות ממפלגה למפלגה, כשם שהיא משתנית בגוונים מאיש לאיש, וכשם שהיא מתפתחת התפּתחות תכנים וצורות מתקוּפה לתקוּפה, אבל הקשר החי, היחס החיוּבי־החיוּני לערכים עצמם, סיגוּלם הנפשי – הם יסוֹד ושורש לכל חנוך לאומי.

“סיגול נפשי” ולא חנוּך מלולי “לטובת” הערכים האלה. חנוּך מלולי לשם הלאומיות הוא רחוק מן החנוך הלאומי, כשם שהחנוך המלוּלי לשם “סוציאליזם”, הוא רחוק מן החנוך החברתי האמתי. חנוך לאומי אינו זה של “דבוּרים” לאומיים, של הפראזה הלאומית, אינו זה המרבה “לדבר” על היהדות ועל הלאומיות ולשבח לפני הילדים את עמם ואת סגולותיו המיוחדות (כשם שחנוּך סוציאלי אינו זה של הפראזה הסוציאליסטית המעמדית־הפוליטית, אינו זה המרבה לספּר בשבחו של ה“המעמד” או של ארגוּנוֹ הפוליטי־הבינלאומי, העתיד להביא גאולה לעולם). חנוּך מלולי כזה הפסדוֹ המוסרי מרובה משכרוֹ, בהיותו עלוּל לגדל את הנטיה למליצה הריקה והמתרברבת, את הגאוה הלאומית (או: המעמדית) הריקה, העשויה לההפך לשוביניזם לאומי (או לשוֹביניזם סוציאלי, אם מוּתר לאמר כך). החנוך הלאומי פירושו קודם כל מבחינה זו: תורה ועבודה, תורה שיש עמה עבודה, שתקשר ממילא את החניכים בחבלי אהבה וכבוד לעמם ותתן בלבם את הרצון ואת הצורך לעבוד עבודת עמם ותחיתו.

ב) כל חנוּך לאומי, הראוי לשמו, מחייב גם קשר חי ליצירות האנושיות הגדולות; לא ידיעות מקוטעות ומגוּבבות משבעים לשון ומאלף מקצועות, אלא יסודות של היצירה האנושית, הערכים והצירוּפים הכוללים של גלויי הרוח האנושי ודרך התפּתחותו ב“מסננת” לאומית. (“איזהו חנוּך לאומי אמתי? זה שמביא את הילדים לקלוֹט את רוח אומתם שלא מדעתם, בהכניסוֹ ללבם את הקנינים האנושיים הכלליים בצורה לאומית” – אחד העם).

ג) החנוּך הלאומי במולדת – פירוּשוֹ קודם־כל חנוּך לשם בנין האומה במולדת, לשם תפקידים ממשיים, פּרודוקטיביים, בבנין הלאומי, – חנוּך לשם הבראת המבנה החברתי והכלכלי של האומה במולדת, חנוּך לשם חדוּש יסודות־חיים ודרכי־חיים, חנוּך לעבודה, לחיי חברה חדשים, חנוּך של הכשרת הלבבות והידים כאחד.

שלשת היסודות האלה הם היסוד הלאומי בחנוּך, היסוד המשותף, שחובתו ואחריותו על כל הזרמים כולם. היסוד המשותף הזה – פירושו מזיגת היסודות החיוּביים אשר בבתי־הספר מן הסוּגים השונים, הנוטים כל אחד לצד אחד, מבליטים כל אחד צד אחד של היסוד המשותף, על חשבונם ולהפסדם של שאר הצדדים. למעשה נטל לו כל אחד משלשת הזרמים עיקר אחד מן השלשה להתגדר בו, והנטיה לצד אחד הטביעה את חותמה הפגום אף על העיקר הנבחר עצמו ונתנה בו מטעמה של מפלגה וקנאת־מפלגה. ואין תקנה לדבר אלא בסינתיזה שקולה חדשה של ערכים אנושיים־יהודיים.

השאיפה לסינתיזה חיובית חדשה זו, לאינטגרציה לאומית בחנוּך, עדיין רופפת היא בעולמנו, כשם שיסוד האינטגרציה רופף הוא בכלל בציונות. הלא זהו אסוננו הגדול, שעל־יד יסוד ההתפּלגות הפּנימית, שהוא אולי יסוד טבעי הכרחי בכל התפּתחות אוֹרגנית, לא ידענו להעמיד את היסוד ההכרחי השני לקיוּמוֹ ולהתפתחותו של כל אורגניזם חי, את היסוד של איחוּד וחבּוּר המפולג לשם התפקידים החיוּניים העליונים. היסוד הטבעי של התפּלגוּת לפי תפקידים מיוּחדים לצרכי התנועה כולה קבל בתקופת־ההגשמה בציונות צורה מוגזמת ומופרזת, העשויה להעמיד בסכנה את האַחדוּת האורגנית־החיוּנית של התנועה.

אבל ההגיון הפּנימי, הצורך החיוּני ההכרחי של התנועה, של מפעל ההצלה שלנו, עושה, עתיד לעשות, את שלוֹ. הכרת הצורך להמריץ ולחזק את יסוד האינטגרציה בציונות עתידה לכבוש את הלבבות; הסימנים לדמדומי הכרה זו הולכים ומתרבים מיום ליום, אם כי ודאי יעבור עוד זמן רב מדמדוּמים ראשונים אלה עד שתזרח שמשה במלואה: עדיין מרובים וחזקים ביותר כחות ה“התמדה” והרישול, הכחות ה“צנטריפוּגליים”, אשר נטית החולשה לדיפרנציאציה מוגזמת שלטת בהם, והם השליטים בחיינו הפּנימיים.

ונראה לנו, שתפקיד זה של הגברת עיקר האינטגרציה בחנוּך, של חזוּק היסוד הלאומי המשותף בכל זרמי החנוּך שלנו, הוא קודם־כל תפקידו של בית־הספר הכללי (כשם שהשלטת יסוד האינטגרציה בציונות כולה היא קודם כל ענינה ותעודתה של הציונוּת הכללית).

בבית־הספר הכללי אנו מוצאים, כמרומז לעיל, מדת־מה של שאיפה ומאמצים לסינתיזה חדשה־שקוּלה של היסודות החיוביים שבבתי־הספר מן הזרמים השונים. אבל לא די במאמצים אלה. ודאי אי־אפשר לומר, כמו שיש טוענים דרך פולמוס, שסימנו של בית־הספר הכללי הוא שלילי. חנוּך שאין עמו לא אידיאלים דתיים חיוּביים כדוגמת בית־הספר של המזרחי ולא אידיאלים חברתיים־מסוימים, כדוּגמת בית־הספר של העובדים. ודאי שהוא שואף, לפי עצם מהותו, לאחד יסודות חנוכיים־חיוביים שונים. אבל עם זה קשה להגדיר את אָפיוֹ המיוחד ומטרתו המיוחדת. ד“ר ברקסון, שהיה במשך כמה שנים מנהל עניני החנוך בארץ, קובע באחד ממאמריו, ש”בתוֹך המערכת של בתי־הספר הכלליים נכללים בתי־הספר העומדים בין שני הקצווֹת: בין בית־ספר “המזרחי” מצד אחד ובין בית־ספר “העובדים” מצד שני. במקרים מסוימים בית־הספר הכללי הנהו חרדי; ובמקרים אחרים הוא מתקרב לטיפּוס בית־הספר של “העובדים”. בית־הספר הכללי נוֹטה לבטא את דעותיהם של ההורים והמורים באותו מקום יותר ממה שהוא דוגל באיזו אידיאולוגיה מפורשת". היינו רוצים לראות את בית־הספר הזה קובע פרצוּף ודרך ברוּרה לעצמו. לא לצד הפּירוּד ושלילה של החנוך הימני והשמאלי בכל המסיבות: אין בית־הספר הכללי, המרכזי, שולל מצד עצמו את החיוּב שבחנוך הימני או השמאלי; הוא רק שולל את השלילה שבאלה, את הנטיה לצד אחד־יחיד, את מדת “להוציא” שבהם. ואף לא בדרך הקיום והחיוּב המקרי לצד אחד, לפי נטיותיהם של “ההורים והמורים באותו מקום”, אלא כנושא אידיאה מרכזית, סינתיטית בחנוך, המקיימת את התכנים החיוּביים מימין ומשמאל ומוסיפה עליהם תכנים לאומיים־אנושיים כלליים משלה. ושוב: “לא בדרך הלקטנות והצרופים החיצוניים אלא בדרך הסינתיזה, המזיגה הרוחנית הפּנימית”. חנוּך לאומי־כללי אין פירושו חנוך העומד על הלאומיות הפורמלית־החילונית לבד, אשר סימן היחוּד שלה הוא זה של צוּרוֹת לאומיות: ארץ, לשון וכדומה לבד ואין עמה הגדרת תוכן ומהות. החנוּך הלאומי הכללי הוא זה, המחייב ערכים ותכנים לאומיים־אנושיים שונים, המקיים את האידיאלים החיוּביים, המסורתיים והחברתיים, אשר בזרמים החנוּכיים השונים וממזגם לאידיאה אנושית־עברית אחת, שיש בה כדי ליתן מאורה ומרוחה על כל רקמת החנוך הכללי, לפרנס את נשמתו, את מחשבתו הלאומית, את הרגשתו הלאומית ואת רצונו הלאומי של החניך, לעצב את אָפיוֹ ואישיותו ולהכשירו למלא את תפקידו בבנין החיים החדשים של עמוֹ. ולשם כך צריך בית־הספר הכללי להתגבר על “הכלליוּת” המופשטת שלוֹ; הוא צריך להתגבר גם על הבּוּשה המשכילית, או המרכסיסטית, מפני דברים שבדת ובמסורת, וגם על הפחד “האזרחי” מפני דברים שיש בהם ריח של “תקון־עולם”.

בדרך זו של סינתיזה חיוּבית־יצירית, ורק בדרך זו, יוכל בית־הספר הכללי לחדש את כבודו ואת כחו מתקופת־הזוֹהר שלו, למלא שוב תפקיד לאומי גדול, דוגמת אותו התפקיד המהפכני, ששמש לו מקור יצירה והתלהבות בימים ההם; בדרך זו יוכל לחדש את רוחו ואת יסודותיו של החנוך הלאומי בכללו, לשמש דוגמא מאירה למוסדות החנוך משאר הסוגים.

כי־על־כן כל בתי־הספר שלנו לסוגיהם השונים זקוקים לאותה סינתיזה חיוּבית חדשה של הערכים הלאומיים, שהיא־היא היסוד הלאומי המשותף בחנוך, אשר חובתו ואחריותו על כל הזרמים החנוכיים כולם.

ומכאן דרישות הכרחיות לשנויים יסודיים בחוּקת־החנוּך של כנסת־ישראל.

החובה והרצון לקיים את היסוד הלאומי המשותף בחנוך אינם שוללים את הזרמים החנוכיים השונים, את קיומם וזכות קיומם של בתי־ספר מסוגים שונים, אבל הם מחייבים: א) שההתפלגות לזרמים חנוכיים שונים לא תזדהה עם ההתפּלגות למפלגות פוליטיות, כלומר: בתי־הספר לסוגיהם השונים אינם צריכים להיות ענינן ונחלתן של מפלגות פוליטיות; ב) אותה ההתפלגות ל“זרמים” אסור לה שתתחיל בגיל הילדוּת הרך ביותר. תינוקות ה“גנים” וילדי המחלקות הראשונות של בית־הספר העממי אינם עוד אובּייקט לאידיאות חנוכיות מפולגות; אין מקום לגני־ילדים נבדלים לפי מעמדות או לפי “מגמות חנוכיות”, כביכול; אין מקום לבתי־ספר נבדלים בתחומיהן של ארבע או חמש שנות הלמוּד הראשונות, אין מקום לחנוך נבדל לילדים שלא מלאו להם עוד עשר שנים!

חוקת־וויימאַר, שהריפּובליקה הגרמנית חקקה לעצמה לאחר המהפכה של שנת 1918, מכריזה על חופש ההורים לחנך את ילדיהם בבתי־הספר כלבבם, אבל עם זה היא קובעת את היסוד המשותף לחנוך הלאומי כולו – את בית־ספר־היסוד (גרוּנדשוּלע) בן ארבע מחלקות, לילדים מבני שש עד עשר, שהוא צריך להיות אחד־יחיד ומשותף לכל בני העם. היסוד הוא משותף, ומן היסוד הזה ולמעלה יכול כל “זרם” לבנות לו את בנינו לעצמו.

האין אנו זקוּקים לכל־הפּחות לאותה מדה של אַחדוּת לאומית, שהגרמנים הרגישו בהכרחיותה בימים ההם?

אין אנו מתעלמים מן הקשיים הרבים והמכשולים הקשים שבדרך התקוּנים האלה; אנו יודעים את הטענות, שבאות להצדיק את שלטון המפלגות בחנוּך, אנו יודעים להעריך את נמוּקיהם של אנשי “המזרחי”, למשל, כי אלמלא האפּיטרופּסות של הסתדרותם לא היה החנוך החרדי מתרחב ומתפתח כראוי לוֹ, כי אין הם יכולים לסמוֹך על יוֹשר לבם ורצונם הטוב של אחרים, כי בתי־הספר המיוחדים של החרדים מחייבים פעולה עירנית מאומצת, ולא די להם ביחס “הוגן” של מנהלים ומפקחים מטעם רשוּת לאומית עליונה, שאין להם ענין נפשי מיוחד בהתפתחותם של בתי־הספר האלה. טענות אלה ומעין אלה יהיו מוצדקות במדה מסוימת גם בפי באי־כח השמאל. כל הדברים האלה ודאי טעונים עוד בירור ועיוּן מדוקדק, מחייבים שקוּל־דעת מרובה ביחס לדרכים המעשיות. יש צורך הכרחי קודם כל להבטיח לחוּגים השונים בישוב, להורים ולמורים, את ההשפּעה הראוּיה להם לחזוּקוֹ ולבצוּרוֹ של הזרם החנוכי הקרוב יותר ללבם. דבר אחד ברוּר על כל פּנים: הזדהות הזרמים החנוכיים עם שלטון מפלגות בחנוּך אינה לטובת החנוך הלאומי, לטובת היסוד הלאומי המשותף בחנוך. ערבוּב העיקר היפה של חופש המצפּון וסבלנות בדברים שבאמוּנוֹת ודעות עם הנטיה לשלטון המפלגות בחנוך הוא רעה רבה ותקלה גדולה לעיקר האחדוּת הלאומית בחנוך; הוא אחד הגורמים העיקריים להגברת מגמות הפּירוּד הלאומי בחנוּך.

זה טעמן וענינן של החלטות הועידה הארצית של התאחדוּת הציונים הכלליים, שעוררו קטרוג עצום כל־כך בחוגי השמאל.

“הועידה רואה בתגבּוֹרת המגמות האלה (לפירוד ולחנוך מעמדי וכתתי) סתירה ליסוֹד האחדות הלאומית בחנוך וסכנה לאחדות הלאומית של הישוב והאומה. הועידה מוֹדה הודאה מלאה בעיקר שווי־הזכויות של זרמים חנוכיים שונים, אבל היא דוחה בהחלט את זכות קיומם של זרמים פוֹליטיים בחנוך בתוֹך הרשת הכללית של כנסת ישראל ועל אחריוּתה של זו. הועידה מטילה על באי־כחה במוסדות המרכזיים של התנועה (הציונית) ושל כנסת ישראל, לחתור לשנוי יסודי של חוקת־החנוך של כנסת ישראל, באופן שיובטחו היסודות הלאומיים המשותפים בחנוך, בדרך ההתפּתחות והמזיגה של היסודות החיוּביים אשר בבתי־הספר מן הסוּגים השונים, וברשות לאומית עליונה אחת. הועידה רואה צורך הכרחי להוציא את בתי־הספר מן הסוגים השונים ומזרמים חנוכיים שונים מרשותן של מפלגות פוליטיות”.

דומה שהדברים ברורים כל צרכם, ולאחר הבירוּר מפורט והעניני, כפי שאני מקוה, שניתנו במערכת המאמרים האלה, לא יוכלו גם חסידי החנוך הנפרד לחזור על טענתם, כי “הדברים מאד בלתי־ברוּרים” ו“לפקפק, אם יש בכלל תוכן מסויים להגדרות אלה”, המבחינות בין זרמים חנוכיים שונים לזרמים פוליטיים בחנוך.

יש לקוות, שההנחות האלה של התאחדות הציונים הכלליים לא יהיו נחלתה של התאחדוּת זו בלבד. הישוב כולו נתבע לקבוע את עמדתו בשאלה גדולה זו של חיינו הלאומיים ועתידנו הלאומי. זכוּתוֹ וחובתו היא לבקש תקנה למצב המדאיג, בלי להבהל מפני הקשיים המרוּבּים והמכשולים הקשים שבדרך התקוּנים.

שמענו התראה חמוּרה: אם לא נקבל את מצב הדברים הקיים כמו שהוא “בכל הויתו וכורח־הויותו”, אם הציונים הכלליים והקרובים להם יחתרו באמת לשנוי המצב הקיים והמגמה הקיימת – עתידה עמדה זו להוסיף “הסתכסכות ודיזאורגניזציה ישובית־לאומית”.

יתכן. יתכן שדחית המגמות של פּירוּד לאומי וחנוּך מעמדי תביא באמת לידי זעזועי־פולמוס בישוב.

יתכן, שהזרמים “הפוליטיים” ינצחו גם הפעם את הכרת החובה הלאומית, את דרישות ההגיון והשכל האנושי הפשוט.

יתכן, שכח השפעתם של מנהיגי “הזרמים הפוליטיים”, שכח הלחץ של המפלגה וה“מעמד” ישתיקו את הרהורי הלב ואת נדנוּדי המצפּון הלאומי של חברים “מן השורות”, ידו של המעמד תהיה שוב על העליונה, והכל יהיה כשהיה.

יתכן, אבל אין זה פוטר אותנו, את נטוּלי־ה“מעמד” בישוב, לבקש תקנה למצב, להתקומם בכל כח מצפּוּננו נגד מגמת הפּירוד וההתפּוררות הלאומית.

כי בנפשנו היא.

(“הארץ”, ב‘, ג’, ד‘, ז’ ניסן, תרצ"ו).