כל הימים האחרונים סבלתי יסורי נפש מרובים מאוד. לא יכולתי לראות, היאך הולכים ומופצים בקהל הגדול בדרכים לאלפים דברים מוטעים בלתי נכונים, היאך נשתלים והולכים ומכים שרשים בתודעה האנושית, וכמה קשה לעקור אותם, וכמה קשה להכחיש אותם בכוחם של ההגיון ועובדות של ממש. ראיתי, היאך התולדה רוקמת אגדה חדשה שכל כולה שקר כביר, שהמלחמה האיומה נעשית עכשיו מצד פלוני או אלמוני לא על עסקי עצמו חלילה אלא על עסקי העיקרים הנעלים של אנושות, יושר ואמת. ותשוקה עזה תקפה אותי להרוס אגדה זו כל זמן שהיא בירקותה עומדת, כל זמן שלא היתה עדיין בשר מבשרו ודם מדמו של הדור החדש. ואף זה שבתי וראיתי, שכוחה של אגדה גדול מכוחו של הגיון, משום שקודם הוא הרצון למחשבה, משום שהרצון הוא אבי המחשבה.
אך פרצה המלחמה מיד תפסו אלה הבקיאים במצבו האמתי של עמנו בין האומות השליטות, מה נוראה היא ההפיכה העומדת להתחולל בשמי ישראל. מי שהציץ במפה האירופאית בצד מזרח של המלחמה מיד הרגיש, שהאשמדאי בכבודו ובעצמו מבקר עכשיו את יהודי פולין וגליציה ובמקצת את יהודי ליטא. השמועות הרופפות בדבר ישועות חדשות, ההבטחות שהיו מרחפות בחלל האויר, שאיש לא ידע, מפי מי שמע אותן תחילה, לא היה בהן בשום פנים כדי להרגיע את רוחנו.
עברו שלשת החדשים הראשונים ורק עכשיו באים אלינו הפליטים הראשונים, הנמלטים והנצולים, אשר ראו במו עיניהם מקצת מן החורבן היהודי, והנה נודע הדבר, שכולנו טועים היינו ואפילו מי שעמד על המצב בכלל. נודע הדבר, שרואי השחורות שלנו ראו לבנות, שכן המציאות, המציאות האיומה, המשתקת את המחשבה והמקהה את ההרגשה, עולה על כל מוראותיו של דמיון שחור משחור של רואי השחורות, שהפחד העלה לפנינו במכחולו המורעל.
קראתי את תיאורו של חורבן לבוב בעתון “וורהייט" מידי מ. ריכטר. ה“קינות” החדשות נכתבות בדמות תיאורי-עתונים. איני יודע מה פעולה הן פועלות עת אחרים. אבל לי נדמה, כי המקונן העתיק ירמיהו הנביא הוא עצמו קם מקברו וצוה את הסופר לכתוב: “כתוב! אפשר ויעוררו דבריך את לב הבריות, כתוב מלים ספורות, תאר תיאורים קצרים כאשר חננך אלהים, כתוב פסוקים קצרים וחותכים. לפנים, כאשר עמד ברוך בן נריה לימיני הוא היה כותב למעני, וכשהתחלתי את הפרק השלישי מקינותי: “אני הגבר ראה עני בשבט עברתו” אנוס הייתי אף אני לכתוב פסוקים קצרים. רעיונותי לא יכלו עוד לשטוף במרוצתם, לא יכולתי ללטשם. נתתי להם שיהיו פורצים כאנחה מלב נשבר, כשברים של שופר מרוסק. כתוב ושלח את דבריך לעתונים, כי נעולים בתי כנסיות ובתי מדרשות, ועליהם גופם אפשר לקונן את הקינה “איכה ישבה בדד”. ואם פותחים אותם בשבתות ובימים טובים – הרי ימים אלה אסורים בקינות, כי כך צוה אלהים: לכבוש כל צער וכל כאב בימי חג ומועד”.
וכשהגעתי לאותו מקום שהמקונן החדש – הסופר – מספר על טורים ארוכים של סוסים, מיוגעים ומעומסים, ששרכו את דרכם דרך רחובות לבוב, ומראם היה מעורר רחמים יותר מאשר האנשים שנגררו אחריהם – רק אז נצנץ לי האור, רק אז נתעורר משהו בהכרתי והבינותי ללבם של האומללים בשעת החורבן.
והרי זהו כמעט רישום ראשון, מונוגרפיה ראשונה שנכתבה על פי המציאות, ומה יהיו פני הדברים הבאים?
ובשעה כבדה כזו ממאן הלב לקבל נחומים, לא מפי קרובים ולא מפי רחוקים. עדיין רחוקים אנו מן הסוף, עדיין דולקים נרות החלב, הקינות לא נגמרו עוד ועדיין לא הגיעה שעתה של הקריאה בקול: “השיבנו… השב ימינו כקדם”. עדיין חי הוא הצער, צריך לשתות אותו עד תמציתו, אין אנו רוצים שיתנדף וילך בדבורים שלא הגיעה עדיין שעתם, בדבורים נדושים, דברי נחמה של חול.
וכשאני שומע עכשיו, כיצד מתפלפלים יהודים: אלה בכל לבם ומוחם לגרמניה, אלה לאנגליה, צרפת ורוסיה, וכשאני שומע עכשיו את קולו של זנגביל, כיצד הוא מתרתח ואומר דברי-נבואה על הצאר הרוסי ועל מטה הקסמים אשר בידו, כשאני שומע, היאך הוא קורא להם לבני ישראל להעמיד מחנות משלהם להכות באויב – באויבו של זנגביל – ולהביא בזה מופת חותך על הפטריוטיות שלהם לאנגליה – כשאני שומע כל אלה כל חמשת חושי משתתקים והולכים.
גראהם, סופר-המלחמה של ה“טיימס” הלונדוני – ואפילו לא מחסידי ישראל אלא שהוא אחד מטובי העתונאים, שחייבים אנו להקשיב לדבריו, הביא ידיעות חדשות מפולין, שהוא יושב עכשיו בתוכה ושוקד על תלמודם של היחסים אשר בין פולין והיהודים. והוא מחוה בגלוי את דעתו: שני המיליונים וחצי מבני ישראל מצוה עליהם לחפש בעוד מועד מקום חדש לשבתם תחת שמי ה'… ברם אין אנו זקוקים לדעתו של גראהם, דיינו במקרא העתונות שלנו…
והריני להודות, ביאוש הגדול, שאנו כולנו רוויים בו, נצנצה לפנַי קרן של נחמה, הרגשתי בלבי הרגשה של מקצת נקמה.
ואל נא תכעסו עלי ושמעוני נא!
הרגשתי בנפשי לא אותה נקמה, השופעת ממקורות פראיים ביותר של נשמתנו, שעברו אלינו בירושה מדורות פראיים, לפני שהבורא תיקן וליטש את נשמתו של אדם, לפני שהבדיל הבורא בין אור לבין החושך, בין ארץ לשמים, בין אדם לחוה. לא זו נקמה הרגשתי בנפשי, שאין לה אלא תאוה אחת בלבד – לראות באידו של האויב ואפילו אין בו מועיל למשהו נעלה יותר, קדוש יותר. אני נתמלאתי רוח נקמה אחרת, היא הרוח היוצאת מ“אל נקמות” באמת, שהבריות לא עמדו עדיין על טיבו, טיב נקמה שלו, ותפסו אותו לפי גסות-דעתם. הם ראו את נקמתו בחינת נגוד, בחינת הפוכה של מידת הטוב המוחלט, הרחמים והסליחה. לא הבינו הללו, שאין אלהי האמת יכול להיות רכרוכי ולראות בשויון נפש, איך גובר השקר, הוא אינו סולח לאחד בפה ואחד בלב, לחנופה ולצביעות, לא ישא למי שיעבוד אלהים אחרים על פניו ועל ידו, שאלמלי עשה כן היה מחריב את אמתו של עצמו.
והרי כמעט אלפּים שנה עומדים ומנקרים את עינינו בתורה חדשה, העומדת על הטוב המוחלט ועל הסליחה לכל. זה אלפים שנה בערך עומדים ומונים אותנו, שאנו אנשי פיגורים, סרבניה של התולדה העולמית, שאינם רוצים להודות בהתקדמות של האנושות בת התרבות. אנו קשי-העורף, שדחו את האלהים מעל פניהם בשעה שעזב את כסא הכבוד וירד אלינו אל האדמה.
סטירה קשה מזו, מן המלחמה של ימינו, לא היה יכול לטפח על פני המתהללים ומתפארים, התולים את עיניהם בגאוה לשמים, אפילו אלהים עצמו. מה נאים היו דברי החן והקילוסים, שהשמיעו מלכי אירופּה אחד לכבודו של חברו, אותה שעה שהתחילו לגלות סודות מן החדר ואת הגנוז בלבם על חבריהם.
תורתם בדבר הסליחה הכללית פשטה את הרגל. כתבו שטרי חוב אחד על חברו וחתמום בחותם אהבת-הנוצרים, וכשהגיעה שעת הפרעון, עמדו והניחו את אלהים ואת תורתו בקרן זוית, הכריזו שמיטה לאידיאלים הנעלים ביותר של האנושיות והושיבו על כסא המלוכה את אליל המלחמה, שהוא יכריע בריבם בברזל, באש ובדם.
עלי לבקש סליחה אצלך, ה“מולך”, מחילה ממך, הרחמן! חטאתי לך, שנאתיך בכל זיעי נשמתי בעד הקרבנות החפים מפשע, שהיית בולע וחוזר ובולע אותם. אלהי ישראל הגדול והנורא נאה היה לו בשר איל במקום יצחק, ואילו אתה לא יכולת להסתפק בכך ונתאוית לקרבן אדם לכל סעודה וסעודה. עתה רואה אני, שאתה, זולל תינוקות שלא חטאו, אתה עצמך תינוק שלא חטא לעומת האליל, שלרגליו כרעה ונשתחותה עכשיו כל אירופה הנוצרית.
והיא היא הרגשת-הנקם שלי. יחרב ההיכל, יתמוטטו ויפלו האֵלים, שלא היה בידם לעשות במשך דורות מרובים את האדם אנושי יותר, שבכוחו להמית באדם את החיה הטורפת שבו. התנחמתי ואמרתי: “כהנה וכהנה תאכל החרב”, תאכל ותזלול כאות נפשה, יירקו התותחים אשה של גיהנום, ובלבד שיכחד השקר. אפשר ותתן האנושיות אל לבה ונקיפת-לב קשה תתקפנה…
ואם תאמר: הרי גם החפים מפשע יסבלו? מה לעשות, ודאי אי אפשר אחרת, ונזכרתי אותה שעה בנקמה אחרת, בנקמתו של שמשון.
דלילה, עינים יפות לך, בוערות בשלהבת האהבה, אבל רמית אותי ובגדת בי. בראשונה הוכו עיני בסנוורים בראותי אותך, וסוף שנקרת את עיני בידי הפלשתים שלך. נקם אקח בעד שתי עיני, אלפות את העמודים, עליהם עומד כל הבנין כולו שלך, היכל הקודש שלך, תמות נפשי עמך, עם פלשתים.
ואף מקצת-נחמה זו יחידה רוצים ליטול ממני. באים ומספרים לי דברי-הבאי, שבמלחמה זו יש אומה אחת, זו או חברתה הנלחמת על האמת.
וחרדה אוחזת אותי וחודרת בשר ונפש: העמים ישחטו זה את זה ואפילו לא יברכו “על השחיטה”, אחר כך יקברו את מיליוני ההרוגים, ואפילו “קדיש” לא יאמרו אחריהם, וכשישתרר השקט אחרי הסער, יתכנסו האומות הלוחמות בהיכלותיהם ומאלפי פעמונים ישמע הקול המסית והמדיח: “יהי כבוד אלהים בשמיו ושלום על הארץ ולנחת רוח לאדם…” אַל תלעגו ליסורים, אל תלגלגו לענויי הנפש כשרואים כיצד גובר השקר על האמת ואתה אנוס לעמוד ולהעמיד פנים שמחים. שכן אין אדם רוצה להודות בחולשתו, וכשאנו מרגישים בחולשתנו ללא גבול, אנו מעמידים פנים של גבורה כבירה.
17 נובמבר 1914.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.