האידיאולוגיה הציונית דרכה דרך הסינתיזה; לא דוקטורינה אחת פסוקה מבית מדרש אחד, אלא תורת חיים, המאחדת, מצרפת וממזגת ערכים, שאיפות, פעולות לשיטת-חיים לאומית אחת, לסיסטימה אחת שלימה של גלויי כחות-חיים ומגמות-חיים והתגבשותם במפעל. ואף הכלכלה הציונית כך. שיטת “כלכלתנו הלאומית” צריכה אף היא להיות סינתיזה של דרכים, שאיפות, אידיאלים ופעולות. ענינה של האקונומיקה הציונית הוא לא רק ליתן מחיה ליהודים העולים אל הארץ, אלא אף להשרישם בקרקע, להביא מהפכה בסטרוקטורה החברתית והכלכלית, שהביאו אתם מארצות הגולה, ליתן להם יסודות קיום ופעולה חדשים ובטוחים משואה. ועל כן קשים וסבוכים כל כך ועמוסי יסורים הדרכים, ויש עמהם סכנת תעיה ועקלקלות. דוקא הצרכים החמריים של בנין הארץ, האפשרות להרחבת כח קליטתה, ליצירת מקורות רבים ושונים לעבודה ולמחיה – דוקא הצרכים האלה פוסלים את הדרכים “הפשוטות”. על פי עיקר “המשקיות” הטהורה לבד, המקובלת בישובו של עולם, על פי החשבון הפשוט של ה“הומו איקונומיקוס” לא תושג המטרה הזאת, לא תבנה הארץ משממותיה, לא יבנה העם מחורבנו החמרי והרוחני, לא יתחדשו כחות היצירה המשותקים שלו.

זאת ועוד אחרת. אין להעמיד את התורה הציונית על רגל אחת מסוימת, על צורה משקית אחת מסוימת, על מעמד אחד מסוים, בבחינת דין הניין לי ודין לא הניין לי. הכל, כל הכחות והסודות החיים, המצויים באומה, שותפים בתחיתה של זו, בבנין הארץ. ולא רק מבחינת הזכות האישית, אלא אף מבחינת הצורך ההכרחי של המפעל: בלי שותפות זו לא יכון המפעל; בלי המאמצים הרבים והשונים האלה, בלי העבודה המשותפת והאחריות המשותפת של כל חלקי העם לא תתגשם הציונות. כל היסודות השונים של החומר האנושי שלנו, הם ושאיפותיהם ואידיאליהם ודרכיהם, קרואים לשמש לתכלית האחת העליונה, ולפיכך אין “דרך” לציונות, אבל יש לה “דרכים”. אם אין מעמדות פסולים לעבודת הבנין אם כולם כשרים וחייבים בעבודה זו, הרי גם שאיפותיהם ושיטותיהם “כשרות”. אין לגייס את היסודות הרבים והשונים של החומר האנושי שלנו לעבודת העם ולהטיל על כולם חובת אמונה אחת ודרך אחת.

אותה שאלה גדולה גדולה של משקיות בריאה אינה ואינה צריכה להיות, כנוסח הימין הכלכלי שלנו, דרישה סוציאלית, המתכוונת לחלופי המעמדות, נושאי מפעל הבנין בארץ, וחודה מכוון כנגד הפועלים ומפעליהם ואידיאליהם החברתיים דווקא.

תכנה ומשמעה היא דרישה איקונומית, המכוונת לכל המפעלים ולכל השיטות ולכל היסודות הפועלים בבנין; ענינה הוא – פרודוקטיביות, כלכלה בריאה, יצירה כלכלית שיש בה ממש. קיומה של דרישה זו תבוא לא כנגד מעמד מן המעמדות אלא בעזרת כולם, מתוך מאמצים משותפים של כל הכחות והיסודות, הפועלים בבנין הארץ.

דרך הפולמוס הצבורי שלנו מביא לידי כך, שכל אחד מאתנו רואה ומראה רק את הצד האחד של המטבע והצד השני עוטה ערפל. למדנו לראות את הכל בעין אחת, בעין הימנית דווקא או בעין השמאלית דווקא, ואין לנו הכשרון האנושי הפשוט להסתכל בדברים בשתי עינים פקוחות. זה שנים שלימות, שאנו מתווכחים בדבר האנטיתיזות: הון לאומי או הון פרטי, איניציאטיבה פרטית או התישבות לאומית, העיר או הכפר, וכדומה. ועדיין לא למדנו את האמת הפשוטה שאין כאן מקום לאנטיתיזות, אבל יש מקום ויש צורך בסינתיזה, בשתוף דרכים ושיטות, בהשלמת-גומלין. יורשה לנו על כן לחזור, בפעם המאה ואחת, על אמתות אלפא-ביתיות; כי על כן עדיין הן שנויות במחלוקת ונתונות בסימן השאלה.

הארץ לא תבנה בדרך אחת, בשיטה אחת, על ידי מעמד אחד. יש מקום בבנין הארץ לחלוצים ולמעמד הבינוני, להון הלאומי ולהון הפרטי, לחקלאות ולמסחר ותעשיה, לכפר ולעיר.

הכפר והעיר. הכפר לא יקלוט את המוני העולים, שאנו מחכים להם, במאות אלפיהם; עם ישראל לא יהפך כולו לעם של אכרים; דרך החקלאות בארץ היא דרך של סבל ויסורין ונסיונות קשים, אפשרויותיה מוגבלות גבולות טבע. ולפיכך אין להעמיד את כל ענינם של הציונות ובנין הארץ על הכפר ועל החקלאות לבד; כל מה שיש בו כדי להרבות את הישוב העברי בארץ ואת עמדותיו הכלכליות – רצוי ומקובל לנו. ולפיכך יבורך לנו כל מפעל, כל נסיון וכל שאיפה לתקנת המסחר, התעשיה והמלאכה, לטובת ההתישבות העירונית. אבל כשבאים להעביר את מרכז הכובד של התנועה והמפעל אל העיר, כשאומרים לבחור בדרך הקלה והנוחה, כביכול, של ההתישבות העירונית ולהעדיפה על החקלאות, הרי זו טעות שיש בה סכנה, ואנו חייבים לדחות סיסמאות חדשות אלה. נחזור שוב אל אמתותיה הראשונות של הציונות, שאנו נוטים לשכוח אותן מקוצר-רוח אגב נצחנות של פולמוס:

א) אין להעמיד את קיומה ותקות עתידה של ארץ על ה“מרקנטיליות” לבד; אין יסוד בריא לכלכלתה של ארץ, שאינה יכולה לספק לעצמה את צרכי בני אדם ההכרחיים ביותר; אומה שאינה מתפרנסת מן הקרקע אין קיומה בטוח.

ב) תחיתה הלאומית של אומה מפוזרת ומפורדת תלויה, מבחינה אנושית מוסרית, בקרקע, בתשובה אל האם-האדמה; שנוי המרכז הפנימי והתחדשות היסודות הנפשיים של איש-האויר התלוש לא יבואו אלא מן האדמה.

ג) אפיה ופניה הפוליטיים-הכלליים של ארץ טבועים לעולם בחותמו של עובד-האדמה; לא העיר אלא הכפר נותן לכל ארץ את צורתה העצמית.

כללו של דבר: ישוב ארץ-ישראל, שיעמוד על העיר, על המסחר והתעשיה לבד, לא יהא לו בסיס כלכלי, לא יצויר כלל, כשם שלא יצויר אילן, שיש לו ענפים ואין לו שרשים. אף לאחר כל המפעלים הגדולים, שנעשו ושעומדים להעשות בקרוב בארץ, – אף לאחר מפעל החשמל של רוטנברג, בנין נמל חיפה ונצול אוצרותיו של ים המלח, אי-אפשר יהיה להעמיד את התפתחותה של ארץ-ישראל על המסחר והתעשיה לבד. אפשרויותיהם של אלה מוגבלות בהכרח גבולות טבע. ד"ר רופין בא לידי מסקנא, שאם נניח, כי בישוב העברי בארץ-ישראל יעסקו בתעשיה¹ שלשים אחוזים למאה מכל בעלי משלוח יד, תהא זו התפתחות אידוסטריאלית גבוהה יותר מזו של אוסטריה, אונגריה, איטליה, וכמעט דומה לזו של צרפת והולנד. היוצא בזה יעלה לנו, מתוך השואה עם הארצות האלה ועם גרמניה, שאם נתפוס כמידה הראויה בשביל הישוב הרך בארץ עשרה אחוזים למאה עוסקים במסחר וכמספר הזה גם בשביל פקידים, רופאים, מורים, שמשים וכדומה, לא נתפוס מידה זעומה ביותר. היוצא מזה, שכחמישים אחוז מישובנו יצטרכו לעסוק בחקלאות. ואף אם נניח, שהתפתחותה הכלכלית של הארץ בכלל ובמשק המטעים בפרט עשויה לשנות את הפרופורציה ולהרחיב במידה הגונה את אפשרויות המסחר, המלאכה והתעשיה, יצא לנו בכל זאת, שאף הרחבה זו קשורה בחקלאות, וסוף סוף שקולה החקלאות כנגד כל שאר המקצועות, או כמעט כנגד כולם יחד. כך אנו חוזרים לאותה הכרה יסודית, שניתנה לנו בבחינת הרגשה אינסטיקטיבית עם ראשית מפעלנו: היסוד והעיקר של עבודת הישוב הוא הישוב החקלאי; סתם “ישוב בארץ ישראל” פירושו ישוב חקלאי.