לפי טיבו ומזגו היה ד"ר משה גליקסון איש הסינתיזה. הוא בן יהדות המזרח, מושרש בקרקע התרבות היהודית והעממיות היהודית, ספג לתוכו מלא חפניים מקניניה של התרבות המערבית, ממושגיה ומאמות המדה שלה. הוא, איש המזרח, בקש את הדרך לציונות המערב, הוא בקש את המזיגה בין חזונו של הרצל לבין תורתו של אחד-העם. עובדת היותו מהוגי הרעיון העיקריים של הציונות הכללית מסתברת מתפיסתו הסינתיטית ומחתירתו לסינתיזה. תמיד בקש את האזון בין המעשה הבונה למלחמה המדינית, בין החקלאות לבין המקצועות הפרודוקטיביים למיניהם, בין פועל לבין כלל העם.

על מעשה ההגשמה ובנין השקיף מתוך אספקלריה של הנחות יסוד בתחומו של הרעיון. כשם שראה את הציונות כתנועה צבורית, כן ראה אותה כתנועה שבנפש. כשם שבקש את המעשה, כן בקש את תכנו. תורת חיים היתה לו הציונות.

על שלשה עיקרים הכריזו נביאי התחיה הגדולים, ושלשתם נבלעו בדמנו ונעשו כח יוצר, כח מפרה ומחולל ומאיר נתיבות חדשות.

משה הס למדנו: אין תקנה ליחיד מישראל מחוץ לתקנת הכלל; אין לו גאולה ושחרור, אלא מתוך גאולתה ושחרורה של האומה. אמנסיפציה, האומרת לגאול את היחיד על ידי התרת קשריה של האומה, אינה ראויה לשמה, ואין השם שלם, אלא אם כן היא מביאה גאולה לכלל האומה. בא פינסקר וחדש: אל תקרא שחרור אלא השתחררות; אין גאולה אלא גאולת רצון ומפעל. אין אומה נגאלת, אלא אם כן היא גואלת את עצמה. העם עצמו, הוא ולא אחר, יכול וצריך לרפא את הריסותיו ולחדש את חייו הלאומיים הטבעיים מתוך מפעל של יצירה. אם הוא לא יבנה ביתו, שוא ישקדו אחרים על תקנתו.

ומימות הרצל למדנו: הגאולה מן הגלות לא סגי לה בלי גאולה מתקלותיה וקלקלותיה הגדולות של החברה האנושית בכללה. “רוצים אנו לברוא לא רק חברה חדשה, אל גם חברה מעולה מן הקודמת”. דבריו אלה של הרצל נאמרו אולי באקראי וכלאחר יד. אבל הם-הם מעיקרי התחיה. נבואה נזרקה מפיו של המנהיג הגדול. עדים הם דרכיה וצדי דרכיה, ואפילו שביליה העקלקלים של התנועה.

שלשת העיקרים – האידיאות הללו – של הכלל, של המפעל ושל התעודה המוסרית – הם – הם המהפכה העברית הגדולה, הם הקובעים דמות ודרך ליהדות החדשה ולהרגשת חיים החדשה שלה, הם הערבים ליעודנו הלאומי, לתחיתנו ולהתחדשות כחותינו.

ולא אידיאות מופשטות הן אלה, אלא מגמות חיים טבעיות, מגמות פנימיות, שהטביעו את חותמן בפני הדור ונתנו לו את המפעלים והערכים החדשים, שבהם מתגלים ומתגלמים חיי-עולם של האומה.

הטובים ובני העליה שבנו הגיעו לידי “החלטה” ובחירה לאומית, החליטו “לכפוף את צוארם בעול הברזל” של חובה לאומית וצווי מוחלט לאומי.

האידיאה של הכלל נעשתה מקור וגורם לגאולה הלאומית, והאידיאה של המפעל היא דרכה של גאולה זו. בשעה זו של יציקת המטבעות והדפוסים החדשים לכל העולם כולו, כשכל רכושה ותרבותה, כל ערכיה וקניניה, כל סדרי חייה ויחסי חייה של האנושות חזרו וניתנו בכור המצרף הגדול, ויום מחר עתיד, חרף כל הפרכוסים הכעורים, להביא לנו משטרי מדינה חדשים, שיטות-כלכלה חדשות ויחסי-עמים חדשים – בשעה זו חוזרים גם אנו, כביכול, אל האבנים, נותנים אל הכור הגדול כל מה שיש לנו, מה שנחלנו מאבותינו ומה שרכשנו לנו ברגעים של זעזועי-נשמה וגלוי-שכינה ומטילים לתוך כף המאזנים ההיסטוריים את כל אישיותנו, כל כחות-קדומים, כחות יצירה וקרבנות, שאנו שולים ממעמקי-מהותנו, כל כח רצוננו וגעגועינו לתחיה ולגאולה, להכריע את הכף.

בשעה גדולה, ילידת-הצער וכליון-הנפש לגאולה, האומה כובשת לעצמה דרכי-רוח חדשות. בשעת ברכה ועליה, עלית מהות והכרה. היא דולה מעמקי נשמתה כחות-בראשית שלה, מפעילתם ומחדשתם במפעל. זהו מקורה של כל תרבות אנושית, של תרבות מוסרית ותרבות שכלית, וזה גם מקור התרבות החדשה שלנו. מתוך אנרגיה של מפעל, מתוך חירות של רצון וקרבנות, אנו עתידים לחדש את רוחנו ואת יסודות חיינו.

לא לחמדת הנאה ומנוחה אנו מתפללים, אלא לברכת העמל והעבודה. לא “ארץ זבת חלב ודבש”, אלא אדמת-טרשים, שהשקוה זיעת-אפים, עשויה לברוא לב טהור לאומה. אין האילן מתברך ברכת גידול וחוסן, אלא אם כן הוא מכה שרשים מוצקים בקרקע מוצק. היצירה המוסרית, שכל יום וכל שעה זמנה, המפעל והמעשה הטהור, שאין לפניו דברים גדולים ודברים קטנים, הם העתידים לברוא לנו שמים חדשים וארץ חדשה. מה שהיה לנו ענין של התלהבות ותקוה מרוממת, יעשה לנו ענין של עבודה ויגיעה, שאינה יודעת מנוחה.

הנה אנו עולים לבנות את ביתנו הלאומי, והקללה הטראגית, הרובצת על אירופה, קללת סדר-עולם ישן ותקלותיו שנשתרשו, לא תהא לנו לפוקה ולמכשול. העם העתיק ורב הנסיון מכל העמים הוא כיום הזה גם הצעיר מכולם לחיים מדיניים, וטעם זקנים וחירות-עלומים משכימים יחד פתחו לשמור עליו מסכנת החטא והמבוכה. מתחבטת ומתלבטת האנושות בצערה הגדול, שקועה בחטא שנשתרש ונתונה לקרעים שאינם מתאחים, והיא מתפללת מתוך תהום ירידתה לגאולה – ואינה, נושאת עין לישועה – ורחקה ממנה. היתכן שאומה, העולה כיום לבנות לה עולם חדש, לא תזהר מפני הקלקלה הישנה ותבנה על היסודות הרעועים, שנעשו מקור אסון וסכנה לחברותיה? ואם כל אומה כך, אומה, שהשאיפה לאחדות המין האנושי ולגאולתו מצער הקרעים והנגודים היא רוח-אפה ונשמת חייה מתחלת ברייתה, לא כל שכן. האפשר לה ל“מדינת היהודים”, שתגדל את החיה הזוללה, האוכלת את אירופה בכל פה ועושה את תרבותה מדבר שממה – את המיליטריזם התקופני, את האימפריאליזם החמסן? היתכן שנבוא לטמא את נחלתנו מדעת ולהשליט בגבולנו את משטר העושק והגזל, המותרים מן הנימוס המדיני, את הרכושנות הרעבתנית, העומדת על האלמות ושלטון אדם באדם לרע לו?

תקון סדרי החברה בתנאי חיים חדשים ובהסכם לרוחנו הלאומי הוא מעיקרי תעודתנו הלאומית והאנושית.

האידיאולוגיה הציונית דרכה דרך הסינתיזה; לא דוקטורינה אחת פסוקה מבית מדרש אחד, אלא תורת חיים, המאחדת, מצרפת וממזגת ערכים, שאיפות, פעולות לשיטת-חיים לאומית אחת, לסיסטימה אחת שלימה של גלויי כחות-חיים ומגמות-חיים והתגבשותם במפעל. ואף הכלכלה הציונית כך. שיטת “כלכלתנו הלאומית” צריכה אף היא להיות סינתיזה של דרכים, שאיפות, אידיאלים ופעולות. ענינה של האקונומיקה הציונית הוא לא רק ליתן מחיה ליהודים העולים אל הארץ, אלא אף להשרישם בקרקע, להביא מהפכה בסטרוקטורה החברתית והכלכלית, שהביאו אתם מארצות הגולה, ליתן להם יסודות קיום ופעולה חדשים ובטוחים משואה. ועל כן קשים וסבוכים כל כך ועמוסי יסורים הדרכים, ויש עמהם סכנת תעיה ועקלקלות. דוקא הצרכים החמריים של בנין הארץ, האפשרות להרחבת כח קליטתה, ליצירת מקורות רבים ושונים לעבודה ולמחיה – דוקא הצרכים האלה פוסלים את הדרכים “הפשוטות”. על פי עיקר “המשקיות” הטהורה לבד, המקובלת בישובו של עולם, על פי החשבון הפשוט של ה“הומו איקונומיקוס” לא תושג המטרה הזאת, לא תבנה הארץ משממותיה, לא יבנה העם מחורבנו החמרי והרוחני, לא יתחדשו כחות היצירה המשותקים שלו.

זאת ועוד אחרת. אין להעמיד את התורה הציונית על רגל אחת מסוימת, על צורה משקית אחת מסוימת, על מעמד אחד מסוים, בבחינת דין הניין לי ודין לא הניין לי. הכל, כל הכחות והסודות החיים, המצויים באומה, שותפים בתחיתה של זו, בבנין הארץ. ולא רק מבחינת הזכות האישית, אלא אף מבחינת הצורך ההכרחי של המפעל: בלי שותפות זו לא יכון המפעל; בלי המאמצים הרבים והשונים האלה, בלי העבודה המשותפת והאחריות המשותפת של כל חלקי העם לא תתגשם הציונות. כל היסודות השונים של החומר האנושי שלנו, הם ושאיפותיהם ואידיאליהם ודרכיהם, קרואים לשמש לתכלית האחת העליונה, ולפיכך אין “דרך” לציונות, אבל יש לה “דרכים”. אם אין מעמדות פסולים לעבודת הבנין אם כולם כשרים וחייבים בעבודה זו, הרי גם שאיפותיהם ושיטותיהם “כשרות”. אין לגייס את היסודות הרבים והשונים של החומר האנושי שלנו לעבודת העם ולהטיל על כולם חובת אמונה אחת ודרך אחת.

אותה שאלה גדולה גדולה של משקיות בריאה אינה ואינה צריכה להיות, כנוסח הימין הכלכלי שלנו, דרישה סוציאלית, המתכוונת לחלופי המעמדות, נושאי מפעל הבנין בארץ, וחודה מכוון כנגד הפועלים ומפעליהם ואידיאליהם החברתיים דווקא.

תכנה ומשמעה היא דרישה איקונומית, המכוונת לכל המפעלים ולכל השיטות ולכל היסודות הפועלים בבנין; ענינה הוא – פרודוקטיביות, כלכלה בריאה, יצירה כלכלית שיש בה ממש. קיומה של דרישה זו תבוא לא כנגד מעמד מן המעמדות אלא בעזרת כולם, מתוך מאמצים משותפים של כל הכחות והיסודות, הפועלים בבנין הארץ.

דרך הפולמוס הצבורי שלנו מביא לידי כך, שכל אחד מאתנו רואה ומראה רק את הצד האחד של המטבע והצד השני עוטה ערפל. למדנו לראות את הכל בעין אחת, בעין הימנית דווקא או בעין השמאלית דווקא, ואין לנו הכשרון האנושי הפשוט להסתכל בדברים בשתי עינים פקוחות. זה שנים שלימות, שאנו מתווכחים בדבר האנטיתיזות: הון לאומי או הון פרטי, איניציאטיבה פרטית או התישבות לאומית, העיר או הכפר, וכדומה. ועדיין לא למדנו את האמת הפשוטה שאין כאן מקום לאנטיתיזות, אבל יש מקום ויש צורך בסינתיזה, בשתוף דרכים ושיטות, בהשלמת-גומלין. יורשה לנו על כן לחזור, בפעם המאה ואחת, על אמתות אלפא-ביתיות; כי על כן עדיין הן שנויות במחלוקת ונתונות בסימן השאלה.

הארץ לא תבנה בדרך אחת, בשיטה אחת, על ידי מעמד אחד. יש מקום בבנין הארץ לחלוצים ולמעמד הבינוני, להון הלאומי ולהון הפרטי, לחקלאות ולמסחר ותעשיה, לכפר ולעיר.

הכפר והעיר. הכפר לא יקלוט את המוני העולים, שאנו מחכים להם, במאות אלפיהם; עם ישראל לא יהפך כולו לעם של אכרים; דרך החקלאות בארץ היא דרך של סבל ויסורין ונסיונות קשים, אפשרויותיה מוגבלות גבולות טבע. ולפיכך אין להעמיד את כל ענינם של הציונות ובנין הארץ על הכפר ועל החקלאות לבד; כל מה שיש בו כדי להרבות את הישוב העברי בארץ ואת עמדותיו הכלכליות – רצוי ומקובל לנו. ולפיכך יבורך לנו כל מפעל, כל נסיון וכל שאיפה לתקנת המסחר, התעשיה והמלאכה, לטובת ההתישבות העירונית. אבל כשבאים להעביר את מרכז הכובד של התנועה והמפעל אל העיר, כשאומרים לבחור בדרך הקלה והנוחה, כביכול, של ההתישבות העירונית ולהעדיפה על החקלאות, הרי זו טעות שיש בה סכנה, ואנו חייבים לדחות סיסמאות חדשות אלה. נחזור שוב אל אמתותיה הראשונות של הציונות, שאנו נוטים לשכוח אותן מקוצר-רוח אגב נצחנות של פולמוס:

א) אין להעמיד את קיומה ותקות עתידה של ארץ על ה“מרקנטיליות” לבד; אין יסוד בריא לכלכלתה של ארץ, שאינה יכולה לספק לעצמה את צרכי בני אדם ההכרחיים ביותר; אומה שאינה מתפרנסת מן הקרקע אין קיומה בטוח.

ב) תחיתה הלאומית של אומה מפוזרת ומפורדת תלויה, מבחינה אנושית מוסרית, בקרקע, בתשובה אל האם-האדמה; שנוי המרכז הפנימי והתחדשות היסודות הנפשיים של איש-האויר התלוש לא יבואו אלא מן האדמה.

ג) אפיה ופניה הפוליטיים-הכלליים של ארץ טבועים לעולם בחותמו של עובד-האדמה; לא העיר אלא הכפר נותן לכל ארץ את צורתה העצמית.

כללו של דבר: ישוב ארץ-ישראל, שיעמוד על העיר, על המסחר והתעשיה לבד, לא יהא לו בסיס כלכלי, לא יצויר כלל, כשם שלא יצויר אילן, שיש לו ענפים ואין לו שרשים. אף לאחר כל המפעלים הגדולים, שנעשו ושעומדים להעשות בקרוב בארץ, – אף לאחר מפעל החשמל של רוטנברג, בנין נמל חיפה ונצול אוצרותיו של ים המלח, אי-אפשר יהיה להעמיד את התפתחותה של ארץ-ישראל על המסחר והתעשיה לבד. אפשרויותיהם של אלה מוגבלות בהכרח גבולות טבע. ד"ר רופין בא לידי מסקנא, שאם נניח, כי בישוב העברי בארץ-ישראל יעסקו בתעשיה¹ שלשים אחוזים למאה מכל בעלי משלוח יד, תהא זו התפתחות אידוסטריאלית גבוהה יותר מזו של אוסטריה, אונגריה, איטליה, וכמעט דומה לזו של צרפת והולנד. היוצא בזה יעלה לנו, מתוך השואה עם הארצות האלה ועם גרמניה, שאם נתפוס כמידה הראויה בשביל הישוב הרך בארץ עשרה אחוזים למאה עוסקים במסחר וכמספר הזה גם בשביל פקידים, רופאים, מורים, שמשים וכדומה, לא נתפוס מידה זעומה ביותר. היוצא מזה, שכחמישים אחוז מישובנו יצטרכו לעסוק בחקלאות. ואף אם נניח, שהתפתחותה הכלכלית של הארץ בכלל ובמשק המטעים בפרט עשויה לשנות את הפרופורציה ולהרחיב במידה הגונה את אפשרויות המסחר, המלאכה והתעשיה, יצא לנו בכל זאת, שאף הרחבה זו קשורה בחקלאות, וסוף סוף שקולה החקלאות כנגד כל שאר המקצועות, או כמעט כנגד כולם יחד. כך אנו חוזרים לאותה הכרה יסודית, שניתנה לנו בבחינת הרגשה אינסטיקטיבית עם ראשית מפעלנו: היסוד והעיקר של עבודת הישוב הוא הישוב החקלאי; סתם “ישוב בארץ ישראל” פירושו ישוב חקלאי.

ארץ-ישראל לא תבנה לא על ידי ההון הלאומי לבד ולא על ידי ההון הפרטי לבד היא תבנה על ידי הקואופרציה והצירוף של שניהם.

ההון הלאומי לא יספיק למפעל הגדול של בנין הארץ, שאין דוגמתו ליוקר, – לא יספיק אף אם יפתחו לנו לבותיהם של מיליוני אחינו בתפוצות הגולה, אף אם יפתחו לנו אוצרות לא שערנום של קרבנות והתנדבות לאומית.

אולם גם על ידי האיניציאטיבה הפרטית בלבד לא תגאל אדמת המולדת ולא יבנו שממות הארץ כולה. משק הנטיעות אינו עוד הישוב בחקלאי כולו. רק חלק קטן מאדמת ארץ-ישראל מוכשר למשק נטיעות. וכשם שקרקעותיה של הארץ שונות, כך גם שיטות עיבודה ודרכי בנינה והחומר האנושי הבונה שונים ויהיו שונים בהכרח. ההתישבות החקלאית מחייבת בחלקה הגדול את יסוד ה“חלוציות”. היא תובעת כל נשמתו של אדם ומטילה עליו קרבנות קשים ומתמידים במשך כמה שנים, אשר ה“איניציאטיבה הפרטית”, ה“חשבון” הכללי הפשוט לא יביאום לעולם.

אנו עוסקים ב“קולוניזציה” ושוכחים אמת פשוטה ויסודית אחת: “קולוניזאציה” היא לא רק ענין כלכלי, אלא גם, ובעיקר, ענין לאומי-מדיני, ואין לעשותה על פי החשבון הכלכלי הפשוט של הוצאה והכנסה. בנוהג שבעולם, קופת המדינה נענית לצרכי המשק ההתישבותי, אשר לפי עצם מהותו הוא בתקופתו הראשונה משק “גרוע” בהכרח; היא נענית לו יותר על פי חשבון לאומי-מדיני ופחות על פי חשבון כלכלי. חובת המסים המוטלת על כל אזרח שלא בטובתו, היא הדרך והתנאי ההכרחי לספוק הצרכים האלה. אנו, אין לנו מטרופולין, שכחו יפה לדאוג ל“מושבות”; אין לנו שלטון מדיני, שיטיל חובות ומסים על היחיד לשם בנין המולדת, ואנו תלויים, אם נאבה ואם נמאן, בהתנדבות החפשית. הלואי ששלטונות הארץ יענו במקצת לצרכי התישבותנו מבחינת הקלות והנחות במסים, הכשרת תנאים כל שהם לעבודתנו אנו – את קופת המדינה לא יפתחו לנו על כל פנים לצרכים אלה. הקרנות הציוניות הן הן לעת עתה הקופה המדינית שלנו. הן ה“סורוגטים” למסים ולחובות של האזרח, שאין להם שלומים כלכליים, דבר זה הוא ודאי מקור חולשתנו הגדולה. אולם אם קשה וארוכה דרך זו – דרכנו היא. אי-אפשר להתישבות החקלאית בחלקה הגדול בלי ההון הלאומי, בלי הקרנות הלאומיות, בלי תקציבים וצורות חברתיות חדשות, לפי שאי אפשר בלי עבודת כבוש והכשרה קשה ומרובה. צרפו לזה את תפקידיו של ההון הלאומי בהכשרת התנאים הצבוריים ההכרחיים לכל ישוב חדש, בספוק צרכי צבור, או צרכי אזרח יסודיים של המתישב כגון עניני החנוך ובתי-הספר, הבריאות הצבורית וכדומה מן הצרכים ההכרחיים, שאין ההסתדרות הציונית יכולה לפטור עצמה מסיפוקם על ידי ההחלטה הפשוטה, הנכונה בלי ספק בעצם הדבר, שחובתם ואחריותם על ממשלת הארץ. יותר מאשר בכל שעה אחרת אנו צריכים אולי לשנן כעת לעצמנו את הדברים הפשוטים האלה. תפקידן של הקרנות הלאומיות שלנו בבנין הארץ גדול וחשוב הרבה, מכפי שהמבקרים ואנשי האופוזיציה רוצים להודות.

אותה המחלוקת הידועה בציונות: מה עדיף ממה, ההון הפרטי או ההון הלאומי, התישבות פרטית או התישבות חלוצית – אינה קיימת, אינה צריכה להתקיים בשביל הציונות הכללית האמתית, בשביל הציונות העממית, שבאה לאחד, לגייס ולהפעיל את כל הכחות, שיש להם ערך ויש בהם צורך לבנין העם והארץ, מפני שהגשמת התפקידים הגדולים של בנין לא תבוא בכחותיו של מעמד אחד בלבד, אלא יש צורך במאמצים משותפים של כל חלקי האומה, של כל המעמדות יחד.

והרי למעשה יש שתוף אינטרסים בבנין המיוני, שרק העוורון המפלגתי או המעמדי יוכל להתעלם ממנו. ולא רק מבחינת הנצח, מבחינת העתיד הציוני, אלא פשוט מבחינת האינטרסים הממשיים של כל חוג בישוב ובציונות. צבור הפועלים מעונין בהון הפרטי ובאיניציאטיבה הפרטית, מעונין בהתפתחות התעשיה, בהתפתחות המטעים, בהתפתחות הבנין שהאיניציאטיבה הפרטית מביאה אתה. כל זה מרבה את יכולת הקליטה של הארץ, יוצר אפשרויות-עבודה חדשות בשביל פועלים יהודים, מרים את רמת-החיים של הפועל. אין הציונות הכללית מסכימה בדיעבד ומאין ברירה לאיניציאטיבה הפרטית, אלא היא מתיחסת אליה יחס חיובי לכתחילה. משום שאין דרך בבנין הארץ, ויש רק דרכים, ומשום שיש תפקיד לאומי גדול לאיניציאטיבה הפרטית. הרי ראינו מה עשתה האיניציאטיבה הפרטית בארץ במשך השנים האחרונות. היא גאלה רבבות דונמים אדמה, נטעה אלפי דונמים פרדס, השקיעה מאות אלפים פונטים בתעשיה, יצרה מאות בתי חרושת ובתי מלאכה. אבל כשבאים ואומרים: האיניציאטיבה הפרטית, ורק היא בלבד, תביא לנו את הגאולה, היא תבנה את הארץ, עברה שעתם של החלוציות, של ההון הלאומי, – הרי גם זו אינה ציונות כללית, משום שגם זו רואה רק שטח מצומצם לפניה. לא כל ארץ-ישראל היא איזור המטעים, גם היום יש עוד תפקידים גדולים בהתישבות החקלאית להון הלאומי, לחלוציות. יש אזורים של הפלחה, של משק מעורב, שהאיניציאטיבה הפרטית לא תביא להם גאולה. חקלאות זו מחייבת סבל רב, קרבנות מרובים, מאמצי לא אנוש, אשר האיניציאטיבה הפרטית לא תעמוד בהם. לא רק בעבר בלבד היו תפקידים כאלה לחלוציות ולהון הלאומי. עוד לא נסתיימו תפקידינו בעבודת ההתישבות בארץ-ישראל.

ועוד זאת: כל קולוניזציה אינה ענין כלכלי לבד, אינה ענינם של המתישבים היחידים לבד, אלא היא קודם כל ענין לאומי-מדיני, המצריך הון לאומי, קרבנות לאומיים. את הדבר הזה היו צריכים לזכור קודם כל אנשי המפלגה הממלכתית שלנו. אם בכל העולם נעשית עבודת ההתישבות בכח המדינה, בכח המרכז המוסמך של העם, בכח המרות הלאומית העליונה, שכחה יפה להטיל מסים על היחיד ולכוף אותו על חובתו הלאומית-המדינית, הרי אצלנו צריכה למלא את התפקיד הזה המרות הלאומית העליונה שלנו, אשר אמצעיה הן התנדבות לאומית, הון לאומי של רשות. לא די לדרוש מאחרים משטר קולוניזציוני, ומה אם הדרישות לא יועילו, כשם שלא הועילו עד עכשיו? את ה“משטר” הזה אנו צריכים ליצור בעצמנו, בכח מפעלנו וקרבנותינו, אנו צריכים למלא את התפקידים הממלכתיים האלה, אחריותם של אלה היא על ההתנדבות הלאומית, על “ההון הלאומי”.

ומרות לאומית עליונה בעניני כלכלה אין פירושה רק תפקידים מסוימים בנוגע להתישבות, אין פירושה רק עזרה לעלית החלוצים ולהתישבותם על קרקע לאומית, יש גם צורך בקונטרולה, בהדרכה ובהשגחה על ההון הפרטי. יש צורך בקואופרציה של ההון הלאומי וההון הפרטי בבנין הארץ, ופירושה של קואופרציה זו היא לא רק השלמת גומלין אלא גם השפעת גומלין. המשק הלאומי שלנו, כלל כל המעשים והמאמצים לבנין הארץ, ראוי לו שיהיה משק תכניתי, היודע להמנע מהתחרות, מפעולות תפלות או כפולות וסותרות זו את זו. ויש בצורך קודם כל בקונטרולה על ההון הפרטי, שלא ישכח את האינטרסים הלאומיים הכלליים, ולא תהפך לפעמים הפעולה הפרטית לרועץ לשאיפה הלאומית הכללית. החזיונות השליליים בחיינו הכלכליים, הבאים מאותה נטיה טבעית של ההון הפרטי “להיות אדון לעצמו”, ידועים ואין צורך לעמוד עליהם. ענין הספסרות בקרקעות, הנטיה לזלזל בעיקר העבודה העברית, הם דוגמאות מובהקות לקלקלותיה ולתקלותיה הגדולות של “חרות הפעולה האישית” ונטית הבצע של היחיד, העלולה להעשות סכנה לאומית. ועוד בימים האחרונים היינו עדים לתופעה מאלפת בנידון זה. ההון הפרטי, שנוצר בארץ בעזרתו של ההון הלאומי, בכח הקוניונקטורה, שיצרו הציונות והפעולה הלאומית בארץ, עמד לבקש לו שדה חדש ל“פעולה האישית החפשית” שלו. הוא הלך לקפריסין, במקום שאין “מרות לאומית” וחובת עבודה עברית וכדומה, ליצור שם מרכז חדש לפרי ההדר ולהעמיד מתוך כך התחרות להתפתחות תעשית ההדר בארץ-ישראל.

כללו של דבר: אי-אפשר לנו בלי הון לאומי, בלי מרות לאומית עליונה בחיינו הכלכליים.

הדקלרציה (הצהרת בלפור) היא קצרה ופשוטה, ואפילו כללית וסתמית ביותר. יש כאן הודאה ברורה בזכותו של העם העברי על ארץ מולדתו ההיסטורית, אבל אין כאן הגדרה ברורה בדבר תכנה וגבולותיה של אותה זכות.

ראוי לנו, שנדע את דרכנו, ואף המאורע הגדול אל¹ נא יסמא את עינינו: לא הדקלרציה של הממשלה האנגלית, ואף לא פסק-דינו של קונגרס השלום יחזירו לנו את ארץ מולדתנו, אלא עבודתנו אנו, עבודת הבנין והיצירה, שאינה יודעת מנוחה ולאות. הדקלרציה האנגלית פותחת פרספקטיבות רחבות לעבודת הגאולה שלנו, אבל עצם העבודה תעשה על ידנו. ארץ אינה ניתנת במתנה, אף אינה נקנית מתוך כבוש במלחמה, אלא היא הולכת ונכבשת טפח אחרי טפח בזיעת אפיהם של בניה-בוניה. נצחון גדול נצחה היום תקותנו הלאומית: כרוזה של הממשלה האנגלית מבשר לנו, כי בית-דין העמים הבא עתיד להודות בזכותנו ולהכשיר מתוך כך את התנאים הפוליטיים ההכרחיים לעבודת התחיה שלנו. עכשיו אין לנו אלא להשתמש בנצחון לשם המשכה של המלחמה הגדולה שלנו, מלחמת הכבוש מתוך עבודה. הדקלרציה האנגלית לא רק מכריזה על זכותנו אלא גם מזכירה לנו את חובתנו. השעה הגדולה מטילה עלינו תעודה גדולה. אנו נתבעים לעבודת הגאולה, גאולה של מפעל ויצירה. ועבודה זו מעכשיו כל יום זמנה. הגיעה שעת הסדור וההכשרה של העליה החדשה.

אם דבר זה נלמד מן הדקלרציה האנגלית – עתידה זו שתשמש פרשת דרכים והתחלת תקופה חדשה בדברי ימי ישראל.

הגיעה השעה לשתוף הפעולה והתאמתה הגמורה בין שני גורמי הבנין האלה, ההון הלאומי וההון הפרטי. הגיעה השעה לחלוקת עבודה ותפקידים על פי עיקר שליט עליון אחד: תועלת המפעל הלאומי הכללי. אף הקפיטל הפרטי צריך להודות בעיקר הפקוח הלאומי העליון, בעיקר הפוליטיקה הכלכלית הלאומית. דבר המובן מאליו הוא, שאין פירוש הדברים “אפיטרופסות” לפעולת היחיד והתערבות בעניני יום-יום של משקו. עיקר הריגולאציה הלאומית פירושו, ראשית, התאמה מעשית ותכליתית לשם משקיות רציונלית, להמנע, כאמור, מבזבוז כחות לבטלה, מפעולות כפולות או סותרות זו את זו, מהתחלות שאין להן יסוד ותקוה; פירושו – הדרכה, עזרה פוליטית, עזרה מעשית בדרך האינפורמציה, חקר המציאות הכלכלית, וכדומה. ופירושו, שנית, קונטרולה וערובה שלא תהפך הפעולה הפרטית לרועץ לשאיפה הלאומית הכללית; פירושו תריס ושמירה בפני רדיפת-בצע מזיקה, בפני נטיות האנארכיה של האיגואיזם הכלכלי, בפני ריכוז קרקעות בידי יחידים להפסד כח הקליטה של הארץ ומקורות המחיה שלה לעולים חדשים, בפני נגע הספסרות והפקעת השערים של קרקע המולדת.

ההתישבות החקלאית היא היסוד לכל מפעלנו בארץ, דבר זה הוא מן המפורסמות, שאין חולק עליהם ואין מהרהר אחריהם. ואסון לאומי הוא לנו, שדוקא מקצוע זה הוזנח בשנים האלה. אין לזלזל אמנם במעשים שנעשו; ודאי שכל עבודת ההכנה וההכשרה, הכשרת הקרקע והכשרת החומר האנושי, יש לה חשיבות גדולה ועתידה היא להביא עוד פירות מן הבחינה הלאומית הכללית. ואולם לא די בזה. השנים האלה לא הוסיפו על רכושנו החקלאי הממשי. לתקון מעוות זה צריכה להיות מכוונת כל תשומת לבנו. כל העבודה הישובית של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה. המפעלים, המכוונים לשם הכשרת הקרקע והאנשים, המשקים המיוחדים לשם לימוד והשתלמות, תחנות הנסיון וכו', הם ודאי חשובים, הם תנאי קודם חשוב למעשי ההתישבות. אבל התנאי אינו עוד עצם המעשה. הקונגרס צריך לדאוג לכך, שבעתיד הקרוב יתרבה בארץ שטח האדמה המעובדת בידי יהודים, יתרבו נקודותינו הישוביות, היסוד החקלאי העברי, העובד את האדמה ומוציא לחם ממנה. הקרן הקימת לישראל וקרן היסוד לא תמלאנה שתיהן את עיקר תעודתן, אם פעלן הראשון, היסודי, לא יראה במשך השנים הקרובות; אם לא ירבו בעתיד הקרוב במדה הגונה את שטח הקרקעות שברשותנו ואת הישובים החקלאיים שבארץ, אם לא ישקיעו סכומים גדולים בקנית אדמה ובהתישבות של עובדים על הקרקע.

ראשית דאגתנו, ראשון ועליון לצרכינו הלאומיים, הוא בנין החיים החדשים במולדת הלאומית, תקנת הישוב העברי בארץ-ישראל. השעה שעת נסיון קשה, אבל גם שעת תקוות מזהירות לישובנו, שמשפעו יונקת כל הגולה הלאומית. עשרות שנים עברו מיום שהנחנו את אבן-הפינה הראשונה בבניננו זה. הזדקפה קומתנו הכפופה, וכבודנו הלאומי שב אלינו. בעמל אין קץ החילונו לקומם הריסות דורות ולהחיות שממות יובלות. והנה הגיעה שעת משבר ושעת תקוה כאחת לעבודת בנין זו. הסערה שעברה על האנושות נגעה גם בארץ חמדתנו לזעזע את בניננו הרך, ופרי עבודתנו היה למשיסה. אבל עצם רכושנו הלאומי, מתנת המולדת המתעוררת לתחיה, לא ניתן לכליה, כשם שאין להביא כליה על הקשר הפלאי, המקשר את האומה, את השכבות העמוקות ביותר שבנשמתה אל המולדת העתיקה. את השפעתו הגדולה של הישוב, השפעה תרבותית כלפי פנים והשפעה פוליטית כלפי חוץ, לא ישמידו שום מעשי אלמות ועריצות שבעולם. וחובתנו היא לדאוג לכך, שהשפעה זו עוד תגדל ותתחזק בתוקף המאורעות האחרונים. קרבנותיו החדשים של הישוב בארץ ישראל צריכים להצטרף ל“חשבוננו” הלאומי.

יש צורך בהרחבת הגבולין. המסחר והתעשיה צריכים לתפוס מקום חשוב בפוליטיקה הישובית שלנו. יש צורך בעזרה מאורגנת לאיניציאטיבה הפרטית במקצועות האלה; יש צורך במוסדות לקרדיט למסחר ולתעשיה, לצרכי השקעה ומחזור, במדה רחבה הרבה יותר ממה שיש לנו, יש צורך בקרדיט אפותיקאי בזול ובתנאים נוחים לבנין בתים ובתי-חרושת בערים, יש צורך בעזרה שיטתית ליצירת התנאים הנחוצים למפעלי החרושת: המצאת מגרשים לבנין, כח מניע וכדומה בתנאים נוחים בעזרת המוסדות העירוניים והמרכזיים. יש צורך בעבודה פוליטית לשם השפעה על הפוליטיקה הכלכלית של הממשלה, שתהא מכוונת לצרכיה של התעשיה החדשה ותגן על תוצרת הארץ על ידי שיטות מכס ומסים מתאימה, ואולם אל יבואו להעמיד את התעודות האלה בנגוד לתעודה העיקרית, המרכזית: להתישבות החקלאית. אם אין חקלאות עברית, אין גם מסחר עברי ותעשיה עברית, ומי שגורס, להלכה או למעשה, התישבות עירונית במקום התישבות חקלאית, מסחר ותעשיה במקום עבודת האדמה – אינו אלא טועה ומטעה את הרבים. יסוד ושורש מפעלנו היא החקלאות.

ואין פירושו של דבר המשך עבודת ההתישבות החקלאית בצורות ובגבולות שעד עכשיו. יותר מאשר בכל מקצוע אחר יש כאן צורך ב“הרחבת גבולין”. עבודת ההתישבות החקלאית אינה צריכה להצטמצם בחוגים, אשר המרכז החקלאי הוא בא-כחם. יש מקום להעביר חלק מן העליה החדשה מבעלי-הבתים ובעלי-המשפחות, לחקלאות ממש ולמשקים חקלאיים למחצה בקרבת הערים. בני-ברק ומגדיאל, חסידי יאבלונה וחסידי קוז’יניץ יוכיחו.

יש ברכה בתנועה זו, יש בה כדי להרבות את עמדותינו החקלאיות למחצה, ודי בדבר זה, כדי לחייב את ההסתדרות הציונית לתמוך בה עד מקום שידה מגעת.

ארבעה העיקרים של שאלות ארץ-ישראל המעשיות: העליה והעבודה, ההתישבות החקלאית, בנין בתים וקרדיט, קשורים וכרוכים זה בזה. שאלת העבודה תלויה בהתישבות החקלאית ובבנין בתים, ושני אלה אי-אפשר להם בלי סדור ענין הקרדיט על יסודות לאומיים ישוביים רחבים. מבחינת-מה אפשר לאמר, כי שאלה זו של הקרדיט היא בשעה זו מרכז הכובד של שאלותינו המעשיות. לעת עתה חסרים עדיין חיינו הכלכליים בארץ עיקר גדול, תנאי ראשון להתפתחות טבעית – את הקרדיט לסוגיו השונים. אנו קובלים על מעוט יכלתנו במקצוע היצירה הכלכלית, על העדר איניציאטיבה פרטית, אנו מתאוננים שאין הברכה שרויה במעשינו, ושוכחים, כי חסרים אנו את העיקר, את העורק החי של הכלכלה הלאומית, את מחזור הדם של החיים הכלכליים. אף בארצות עשירות ומפותחות אין החקלאי ואין בעל-הבית ואין איש המסחר והתעשיה יכולים להתקיים בלי אותו מחזור הדם, בלי הקרדיט בצורותיו השונות. רוב מה שהחקלאי משקיע באדמתו ובעל-הבית בביתו ואיש-התעשיה¹ בתעשיתו, הוא משקיע לא משלו, אלא משל אחרים, ממון “לאומי” וממון “עולמי”, הזורם ועובר דרך צנורותיהם של המוסדות לקרדיט אפותיקאי, תעשיתי ומסחרי, להשקות ולהפרות כל פינה. אין תקנה ליצירתנו הכלכלית במקצוע החקלאות, אלא אם כן יסודר תחילה ענין הקרדיט האפותיקאי והתעשיתי על יסודות לאומיים-ישוביים רחבים.

וזוהי החשובה שבתעודות המעשיות של הקונגרס. נעזוב לפי שעה את הויכוחים על “שיטת” ההתישבות, עבודת ישוב לאומית ואיניציאטיבה פרטית מה עדיף? נראה לי, שבשעת נסיון זו אין לנו לבקש דרך, אלא דרכים. כל מה שעשוי לחזק את עמדתנו ולהרבות את חילנו האנושי והחמרי בארץ, רצוי לנו, ובלבד שיעשה באמונה ובכשרון, בלב טהור, בנפש ערה, מתוך הכרת חובה ואחריות כלפי הכלל, על כל פנים דבר אחד ברור לנו: העבודה הלאומית, גאולת הארץ, הכשרת הקרקע והחומר האנושי, יצירת המוסדות לקרדיט קרקעי ותעשיתי מכספי העם, על ידי קרן היסוד, כל זה הוא צורך הכרחי של השעה, ולוא יהא אפילו כדי לפתוח פתח לאיניציאטיבה פרטית, שלעת-עתה עיקר חסרונה הוא – שאיננה…

לב טהור, נפש ערה ודעה צלולה נחוצים לנו בימים הגדולים האלה. הלואי שתהא בנו עזות שבאמת לשוב ולבדוק את ערכינו ואמתותינו לאור המציאות והנסיון.

אין בידינו לגזור גזירות על היחיד ולכוף על קיומן בכח המשטרה, אבל אפשר שיהא בידינו, אם יהיה ברצוננו, ליצור תחליף לאותו משטר ולקיים פיקוח לאומי וריגולציה לאומית בכלכלתנו במדת מה, לסייע מתוך מאמצים לאומיים ל“תכניתיות” במשקנו. הדרך לכך היא קודם-כל בחיזוק ה“סקטור” הלאומי שבמשקנו הכללי. קרנות לאומיות עשירות, בעלות יכולת והיקף, הון לאומי הראוי לשמו היו יכולים לא רק להשלים את אשר יחסיר ההון הפרטי לפי עצם טבעו, לא רק למלא תפקידים “ממלכתיים”, המחייבים הפסד ממון, השקעות שאין עמן הכנסות, קרבנות, אשר להון הפרטי אין שוה להביאם; הם היו יכולים גם להשפיע לטובה על המבנה הכלכלי שלנו בכללותו, לתקן את הדיספרופורציה האיומה שבין העיר לכפר, המעמידה את כל בניננו על כרעי תרנגולת, להקליט חלק חשוב מן העליה בקרקע ובפרנסות פרודוקטוביות. ה“סקטור” הלאומי שבמשק העברי בארץ היה יכול, אילו לא היה דל ועלוב כל כך, לשמש במדה מרובה על ידי עצם היותו ובכח הדוגמא, כח מכוון ומדריך, קובע צורה ו“חוק” גם ל“סקטור” הפרטי שבמשק. סוף סוף יש גם בפעולותיהם של ה“יחידים” נושאי משטר האיניציאטיבה הפרטית-החפשית, על כל פנים של רובם, מיסוד הרצון הלאומי והשאיפה הלאומית, ולכתחילה הם מתכוונים להצטרף לשיטה מושכלת של בנין לאומי. ודאי אין אנו ממלכה ממש ואין לנו “כח”. אבל כלום לא הטלנו על עצמנו בדרך כלל תפקידים של ממלכה ממש ושל כח ממש? הרי זהו כל ענינה של הציונות ושל הסתדרותה, זו “המדינה” בדרך, שאנו אומרים למלא וממלאים למעשה תפקידים ממלכתיים בכח הרצון הלאומי וההתנדבות הלאומית. כלום כל ענין הקולוניזציה אינו תפקיד ממלכתי? וכי די בהם ב“אינטרסים” של היחיד וב“חירותו” כדי לבנות ארץ? כלום נשבת כבר לגמרי מלבנו הרצון הלאומי, כלום אפסה הכרת חובה ואחריות לאומית בישראל? כלום אין לנו באמת בעולמנו אלא כנופיא של “ספקולנטים המתרוצצים כעכברים מסוממים בכל הארץ”?

… דבר אחד ברור לנו: לא תעודות-חוץ הן עיקר בשעה זו, אלא תעודות-פנים; לא הצלחתנו או כשלוננו ב“דאונינג סטריט” שבלונדון יכריעו את כף-המאזנים ההיסטורית, אלא כחותינו הפנימיים, כחות מפעל וקרבנות. והלב תוהה ומהסס: הימצאו לנו די כחות ליצירה הענקית?

ה“משבר” – זה השם והדמות לשעה מכריעה זו, זה עצם מהותה וצביונה. משבר עובר על האומה. מאות מקהלות ישראל נשמדו מתחת שמי ה', מאות אלפים נעשו קרבנותיה של החיה הצהובה, ומיליונים נדונו לדלדול ולהתנוונות, לעניות מנוולת, לירידה גופנית אחרונה.

ומשבר עובר גם על מפעלה המתהוה של האומה, שארית תקותה ונחמתה במצוקה הגדולה; הגיעה שעת משבר לעצם עבודת הבנין בארץ-ישראל.

רגילים לראות במשבר זה מצוקה כספית בלבד. הארץ היא דלה ועניה, המלחמה הגדולה עוד הרבתה את עניה, הרבה נהרס ונחרב בעטיה של זו. הרבה עמד מגידולו ומהתפתחותו, נסתתמו כמה מצנורות הפרנסה, נקרעה הארץ מעל השווקים לפירותיה ולחמרי-תעשיתה, פסקה הפעולה הישובית המרחבת, המרבה את הרכוש הלאומי ומחיה את המלאכה ואת המרכולת, אוכלסי ישראל נתמעטו בארץ, והיוקר מאמיר מיום ליום, ועיקר פרנסתם של בני-הארץ הוא על הכסף הבא מן הגולה, ביחוד מאמריקה – ופתאום, קודם שנרפאה הארץ מפצעיה, קודם שעברו פורענויותיה של המלחמה והוכשרו התנאים לחיים כלכליים טבעיים, פסק השפע מן החוץ, והמשפיעים החליטו להעמיד את כל העבודה הישובית כולה על שיטה, שעדיין אין לה כאן מקום ועל כל פנים לא די בה עוד בשעה זו ובמסיבות אלה: על השיטה, הנהוגה בישובו של עולם בכלל, על מלחמת-הקיום הערומה בנוסח אמריקה, על האיניציאטיבה הפרטית ועמל איש איש לנפשו.

בעצב ומתוך זעזועים קשים נולדה ההשקפה הציונית, בעצב ומתוך זעזועים קשים גדלה והתפתחה, עד שנעשתה לתפישת-עולם עצמית, לשיטת חיים שלמה. כמה מחלות ילדות עברו על התנועה, עד שהגיעה לתקופת-הסינתיזה של יצירה. היו ימים שהציונות לא היתה לרבים מן המחזיקים בה אלא דבר שב“קבלנות” לבד, דוגמת מפעל של משא-ומתן ומסחר. המטרה היתה פשוטה: רכישת הארץ מידי בעליה, ואף האמצעים היו פשוטים: תעמולה לשם נדבות-כספים, מוסדות פיננסיים ודיפלומטיה. עברו עשרות שנים של חבלי גידול והתפתחות, של זעזועים וניגודים פנימיים: עברה תקופה שלימה של לבטי-מחשבה בגולה, של עבודת-חלוצים בארץ. ולא לשם דבר שקבלנות בלבד היו כל מעלותיה ומורדותיה, כל חלומותיה ומעשיה של התנועה במשך דור שלם. הקבלנות נעשתה תנועה של תחיה והתחדשות היסודות. המטרה היא תחית האדם העברי, העשותו ליוצר בתוך צבורו הטבעי. והאמצעים: כנוס הכחות הלאומיים, חזוקם וסדורם, השלטת היסוד הלאומי והצורה הלאומית בכל עניני החיים, בענינים פוליטיים ובשאלות כלכליות, בפרובלימות תרבותיות ובפרובלימות מוסריות. הציונות החדשה, הסינתטית, גוזרת כליה על הגיטו הרוחני, על יהדות המצטמצמת בקרן זוית, והיא תובעת שיטת-חיים לאומית שלמה, המקיפה כל צרכיו של אדם מישראל. כי יודעת היא: רק התוך הצטברות האנרגיה הלאומית, רק מתוך תחית-הלבבות והתעוררות כל הכחות הנרדמים במעמקי הנשמה הלאומית, אפשר לחולל את הפלא הגדול: לחדש את היסודות הלאומיים, שנתערערו בסערות הדורות. ומכאן כל ענינה של עבודת-ההוה בצורותיה השונות: העבודה הפוליטית, המלחמה לשם הזכויות הלאומיות, עבודת החנוך והתרבות הלאומית בגולה. ומכאן קודם כל עבודת הישוב הלאומית, שדרכיה רחוקים מן הדרכים המקובלים בישובו של עולם, כרחוק אידיאל לאומי ממפעל כלכלי רגיל – עבודת-ישוב זו, שתעודה כפולה לה: כבוש-עמדות ויצירת נכסים חמריים מצד אחד; ה“חנוך הלאומי”, הכשרת החומר האנושי על ידי עצם עבודת-הבנין, יצירת האדם-העברי החדש, המעורה בקרקעו ויונק משרשיו, יצירת יחס חדש אל העולם, אל הטבע והחיים, אל האדמה, אל העבודה – מצד אחר.

והנה עמדו לה, לתנועתנו, אנשים חדשים, אשר לא נשאו את חליה ולא סבלו את מכאוביה בשנותיה הראשונות, והאנשים האלה חוזרים ומביאים לה עכשיו לתומם את מחלות-ילדות, אשר אמרנו: נרפאנו מהם כליל.

אין הם מבינים כל צרכם, מה טיבה של עבודת-ההוה, ומה צורך יש בה. עצם עבודת-הישוב תעשה, לדעתם, “כדרך העולם”, על יסודות חוקי-הברזל של האיקונומיקה. ההסתדרות הציונית יכולה להסתלק וליתן להמוני-העם שירכשו להם את הארץ בכחם ובעמלם. אין מקום לעבודת ישוב לאומית, אלא להתישבות פרטית של אנשים, המבקשים עבודה ומזונות לעצמם והדואגים איש-איש לנפשו. אין מקום ל“תקציבים” לחקלאות, לעבודת החנוך והתרבות וכיוצא בזה. האיניציאטיבה הפרטית היא ראשית הכל וסוף הכל.

לא לחינם קרא וייצמן בועידת לונדון את קריאת-היאוש: “עם ישראל, איך”? ואולם, לא בעם האשם. וגדולות פרוטותיו של עם מ“דולרים” של יחידים.

מדה יפה אחת יש ביהודי ארץ-ישראל, שאינה מצויה בקרב יהודי הגולה ושמסייעת הרבה ל“בנין” הארץ – זוהי שאיפתו של כל יחיד לפינת בית משלו דוקא. שאיפה זו היא לא רק נטיה אנושית טבעית; יש בה גם סימן יפה לרגש המולדת ולהשפעתו של רגש זה על חיינו. כל אדם מישראל, שקשר את גורלו האישי בארץ זו, מרגיש בצורך הטבעי להתקשר אל המקום, להתערות ולהכות שרשים בקרקע. מי שהוא תמיד אמיגרנט בכח, נוטה יותר אחרי הרכוש המטלטל ואין לבו לנכסים, שיש להם אחריות וקבע. חזקה על חברי האגודות השונות לבנין בתים, על בוני השכונות השונות שבירושלים, ביפו, בחיפה ובטבריה, שהרגשת המולדת, הרגשת האזרח והתושב מושלב בהם מדעתם ושלא מדעתם. שאיפה זו, שבכחה נבנתה תל-אביב הישנה – זו שעדיין לא ידעה בניני קסרקטין לשם שכר דירה, שבכחה נבנו נורדיה ותל-נורדוי, בית הכרם ותלפיות, בת-גלים ונוה-שאנן, יש בה הרבה מברכתה של תרבות, במשמעה העמוק והנעלה של מלה זו; היא ערבה ליצירת “מסורת”, להתגבשות צורות-חיים ודפוסי-חיים קבועים; יש בה מיסוד הפסיכולוגיה של האכר ואיש-הקרקע. ואולי זוהי הדרך והמעבר ל“שנוי-ערכין”, להשתרשות.

מי שמזלזל בקרנות, עושה מעשה של קלות דעת שאין לה כפרה. מי החותר תחת הקרנות, תחת הסימפתיה של ההמונים לקרנות, עושה מעשה פשע לאומי. הקרנות הן לעת עתה חוט-השדרה של כל החיים הכלכליים שלנו ושל כל המפעל הציוני. ואף לעתיד יהיו להן לקרנות תפקידים חשובים. ההון הלאומי יהא תמיד בבחינת חלוץ העובד לפני ההון הפרטי. תמיד יהיו לקרנות תפקידים ותעודות, שלהון הפרטי לא יהיה שווה להביא את הקרבנות הדרושים לשמם.

X

הפוליטיקה שלנו צריכה להיות פוליטיקה ממשית, אותה הפוליטיקה שנהל וייצמן, הפוליטיקה האפורה במקצת של יצירת ערכין, של יצירת נכסים מתוך עמל ומאמצים, של יצירת בסיס פוליטי מתוך רבוי אוכלסים, מתוך רבוי עמדות וביצור עמדות.

X

כל השלשלת הזאת: מרות לאומית וסמכות לאומית עליונה, הנהלה ציונית חזקה, כנסת ישראל, הון לאומי וסקטור לאומי של המשק, הודאה בעיקר הפיקוח הלאומי על עניני ההון והעבודה גם יחד – כל אלה שלובים ורתוקים יחד. ואין זה דבר שבמקרה, כי חסידי אמונת היחוד של האיניציאטיבה הפרטית, של משחק הכחות החפשי, של חירות-היחיד הגמורה – שוללים את כל השלשלת הזאת גם יחד, או שהם מודים במקצת וכופרים בהרבה, נותנים את הדברים לשעורים ועל תנאי, ולכל היותר הם מודים בהם.

X

אנו רואים תפקידים גדולים, תפקידים מכריעים, להון הלאומי לתקנת המצב הרעוע ולבנין הארץ בכלל, אלא שלשם כך יש צורך בשותפות הפעולה של ההון הלאומי עם ההון הפרטי. ההון הלאומי לא ייעשה כח מניע בעל משקל והשפעה מכרעת בחיינו הכלכליים, אם לא ימצא את הדרך לעבודה שיטתית משותפת עם ההון הפרטי, עם החוגים הכלכליים השונים שבישוב.

X

החנוך הלאומי במולדת – פירושו קודם כל חנוך לשם בנין האומה במולדת, לשם תפקידים ממשיים, פרודוקטיביים, בבנין הלאומי – חנוך לשם הבראת המבנה החברתי והכלכלי של האומה במולדת, חנוך לשם חדוש יסודות-חיים ודרכי-חיים, חנוך לעבודה, לחיי חברה חדשים, חנוך של הכשרת הלבבות והידים כאחד.