על שלשה עיקרים הכריזו נביאי התחיה הגדולים, ושלשתם נבלעו בדמנו ונעשו כח יוצר, כח מפרה ומחולל ומאיר נתיבות חדשות.

משה הס למדנו: אין תקנה ליחיד מישראל מחוץ לתקנת הכלל; אין לו גאולה ושחרור, אלא מתוך גאולתה ושחרורה של האומה. אמנסיפציה, האומרת לגאול את היחיד על ידי התרת קשריה של האומה, אינה ראויה לשמה, ואין השם שלם, אלא אם כן היא מביאה גאולה לכלל האומה. בא פינסקר וחדש: אל תקרא שחרור אלא השתחררות; אין גאולה אלא גאולת רצון ומפעל. אין אומה נגאלת, אלא אם כן היא גואלת את עצמה. העם עצמו, הוא ולא אחר, יכול וצריך לרפא את הריסותיו ולחדש את חייו הלאומיים הטבעיים מתוך מפעל של יצירה. אם הוא לא יבנה ביתו, שוא ישקדו אחרים על תקנתו.

ומימות הרצל למדנו: הגאולה מן הגלות לא סגי לה בלי גאולה מתקלותיה וקלקלותיה הגדולות של החברה האנושית בכללה. “רוצים אנו לברוא לא רק חברה חדשה, אל גם חברה מעולה מן הקודמת”. דבריו אלה של הרצל נאמרו אולי באקראי וכלאחר יד. אבל הם-הם מעיקרי התחיה. נבואה נזרקה מפיו של המנהיג הגדול. עדים הם דרכיה וצדי דרכיה, ואפילו שביליה העקלקלים של התנועה.

שלשת העיקרים – האידיאות הללו – של הכלל, של המפעל ושל התעודה המוסרית – הם – הם המהפכה העברית הגדולה, הם הקובעים דמות ודרך ליהדות החדשה ולהרגשת חיים החדשה שלה, הם הערבים ליעודנו הלאומי, לתחיתנו ולהתחדשות כחותינו.

ולא אידיאות מופשטות הן אלה, אלא מגמות חיים טבעיות, מגמות פנימיות, שהטביעו את חותמן בפני הדור ונתנו לו את המפעלים והערכים החדשים, שבהם מתגלים ומתגלמים חיי-עולם של האומה.

הטובים ובני העליה שבנו הגיעו לידי “החלטה” ובחירה לאומית, החליטו “לכפוף את צוארם בעול הברזל” של חובה לאומית וצווי מוחלט לאומי.

האידיאה של הכלל נעשתה מקור וגורם לגאולה הלאומית, והאידיאה של המפעל היא דרכה של גאולה זו. בשעה זו של יציקת המטבעות והדפוסים החדשים לכל העולם כולו, כשכל רכושה ותרבותה, כל ערכיה וקניניה, כל סדרי חייה ויחסי חייה של האנושות חזרו וניתנו בכור המצרף הגדול, ויום מחר עתיד, חרף כל הפרכוסים הכעורים, להביא לנו משטרי מדינה חדשים, שיטות-כלכלה חדשות ויחסי-עמים חדשים – בשעה זו חוזרים גם אנו, כביכול, אל האבנים, נותנים אל הכור הגדול כל מה שיש לנו, מה שנחלנו מאבותינו ומה שרכשנו לנו ברגעים של זעזועי-נשמה וגלוי-שכינה ומטילים לתוך כף המאזנים ההיסטוריים את כל אישיותנו, כל כחות-קדומים, כחות יצירה וקרבנות, שאנו שולים ממעמקי-מהותנו, כל כח רצוננו וגעגועינו לתחיה ולגאולה, להכריע את הכף.

בשעה גדולה, ילידת-הצער וכליון-הנפש לגאולה, האומה כובשת לעצמה דרכי-רוח חדשות. בשעת ברכה ועליה, עלית מהות והכרה. היא דולה מעמקי נשמתה כחות-בראשית שלה, מפעילתם ומחדשתם במפעל. זהו מקורה של כל תרבות אנושית, של תרבות מוסרית ותרבות שכלית, וזה גם מקור התרבות החדשה שלנו. מתוך אנרגיה של מפעל, מתוך חירות של רצון וקרבנות, אנו עתידים לחדש את רוחנו ואת יסודות חיינו.

לא לחמדת הנאה ומנוחה אנו מתפללים, אלא לברכת העמל והעבודה. לא “ארץ זבת חלב ודבש”, אלא אדמת-טרשים, שהשקוה זיעת-אפים, עשויה לברוא לב טהור לאומה. אין האילן מתברך ברכת גידול וחוסן, אלא אם כן הוא מכה שרשים מוצקים בקרקע מוצק. היצירה המוסרית, שכל יום וכל שעה זמנה, המפעל והמעשה הטהור, שאין לפניו דברים גדולים ודברים קטנים, הם העתידים לברוא לנו שמים חדשים וארץ חדשה. מה שהיה לנו ענין של התלהבות ותקוה מרוממת, יעשה לנו ענין של עבודה ויגיעה, שאינה יודעת מנוחה.

הנה אנו עולים לבנות את ביתנו הלאומי, והקללה הטראגית, הרובצת על אירופה, קללת סדר-עולם ישן ותקלותיו שנשתרשו, לא תהא לנו לפוקה ולמכשול. העם העתיק ורב הנסיון מכל העמים הוא כיום הזה גם הצעיר מכולם לחיים מדיניים, וטעם זקנים וחירות-עלומים משכימים יחד פתחו לשמור עליו מסכנת החטא והמבוכה. מתחבטת ומתלבטת האנושות בצערה הגדול, שקועה בחטא שנשתרש ונתונה לקרעים שאינם מתאחים, והיא מתפללת מתוך תהום ירידתה לגאולה – ואינה, נושאת עין לישועה – ורחקה ממנה. היתכן שאומה, העולה כיום לבנות לה עולם חדש, לא תזהר מפני הקלקלה הישנה ותבנה על היסודות הרעועים, שנעשו מקור אסון וסכנה לחברותיה? ואם כל אומה כך, אומה, שהשאיפה לאחדות המין האנושי ולגאולתו מצער הקרעים והנגודים היא רוח-אפה ונשמת חייה מתחלת ברייתה, לא כל שכן. האפשר לה ל“מדינת היהודים”, שתגדל את החיה הזוללה, האוכלת את אירופה בכל פה ועושה את תרבותה מדבר שממה – את המיליטריזם התקופני, את האימפריאליזם החמסן? היתכן שנבוא לטמא את נחלתנו מדעת ולהשליט בגבולנו את משטר העושק והגזל, המותרים מן הנימוס המדיני, את הרכושנות הרעבתנית, העומדת על האלמות ושלטון אדם באדם לרע לו?

תקון סדרי החברה בתנאי חיים חדשים ובהסכם לרוחנו הלאומי הוא מעיקרי תעודתנו הלאומית והאנושית.