… דבר אחד ברור לנו: לא תעודות-חוץ הן עיקר בשעה זו, אלא תעודות-פנים; לא הצלחתנו או כשלוננו ב“דאונינג סטריט” שבלונדון יכריעו את כף-המאזנים ההיסטורית, אלא כחותינו הפנימיים, כחות מפעל וקרבנות. והלב תוהה ומהסס: הימצאו לנו די כחות ליצירה הענקית?

ה“משבר” – זה השם והדמות לשעה מכריעה זו, זה עצם מהותה וצביונה. משבר עובר על האומה. מאות מקהלות ישראל נשמדו מתחת שמי ה', מאות אלפים נעשו קרבנותיה של החיה הצהובה, ומיליונים נדונו לדלדול ולהתנוונות, לעניות מנוולת, לירידה גופנית אחרונה.

ומשבר עובר גם על מפעלה המתהוה של האומה, שארית תקותה ונחמתה במצוקה הגדולה; הגיעה שעת משבר לעצם עבודת הבנין בארץ-ישראל.

רגילים לראות במשבר זה מצוקה כספית בלבד. הארץ היא דלה ועניה, המלחמה הגדולה עוד הרבתה את עניה, הרבה נהרס ונחרב בעטיה של זו. הרבה עמד מגידולו ומהתפתחותו, נסתתמו כמה מצנורות הפרנסה, נקרעה הארץ מעל השווקים לפירותיה ולחמרי-תעשיתה, פסקה הפעולה הישובית המרחבת, המרבה את הרכוש הלאומי ומחיה את המלאכה ואת המרכולת, אוכלסי ישראל נתמעטו בארץ, והיוקר מאמיר מיום ליום, ועיקר פרנסתם של בני-הארץ הוא על הכסף הבא מן הגולה, ביחוד מאמריקה – ופתאום, קודם שנרפאה הארץ מפצעיה, קודם שעברו פורענויותיה של המלחמה והוכשרו התנאים לחיים כלכליים טבעיים, פסק השפע מן החוץ, והמשפיעים החליטו להעמיד את כל העבודה הישובית כולה על שיטה, שעדיין אין לה כאן מקום ועל כל פנים לא די בה עוד בשעה זו ובמסיבות אלה: על השיטה, הנהוגה בישובו של עולם בכלל, על מלחמת-הקיום הערומה בנוסח אמריקה, על האיניציאטיבה הפרטית ועמל איש איש לנפשו.

בעצב ומתוך זעזועים קשים נולדה ההשקפה הציונית, בעצב ומתוך זעזועים קשים גדלה והתפתחה, עד שנעשתה לתפישת-עולם עצמית, לשיטת חיים שלמה. כמה מחלות ילדות עברו על התנועה, עד שהגיעה לתקופת-הסינתיזה של יצירה. היו ימים שהציונות לא היתה לרבים מן המחזיקים בה אלא דבר שב“קבלנות” לבד, דוגמת מפעל של משא-ומתן ומסחר. המטרה היתה פשוטה: רכישת הארץ מידי בעליה, ואף האמצעים היו פשוטים: תעמולה לשם נדבות-כספים, מוסדות פיננסיים ודיפלומטיה. עברו עשרות שנים של חבלי גידול והתפתחות, של זעזועים וניגודים פנימיים: עברה תקופה שלימה של לבטי-מחשבה בגולה, של עבודת-חלוצים בארץ. ולא לשם דבר שקבלנות בלבד היו כל מעלותיה ומורדותיה, כל חלומותיה ומעשיה של התנועה במשך דור שלם. הקבלנות נעשתה תנועה של תחיה והתחדשות היסודות. המטרה היא תחית האדם העברי, העשותו ליוצר בתוך צבורו הטבעי. והאמצעים: כנוס הכחות הלאומיים, חזוקם וסדורם, השלטת היסוד הלאומי והצורה הלאומית בכל עניני החיים, בענינים פוליטיים ובשאלות כלכליות, בפרובלימות תרבותיות ובפרובלימות מוסריות. הציונות החדשה, הסינתטית, גוזרת כליה על הגיטו הרוחני, על יהדות המצטמצמת בקרן זוית, והיא תובעת שיטת-חיים לאומית שלמה, המקיפה כל צרכיו של אדם מישראל. כי יודעת היא: רק התוך הצטברות האנרגיה הלאומית, רק מתוך תחית-הלבבות והתעוררות כל הכחות הנרדמים במעמקי הנשמה הלאומית, אפשר לחולל את הפלא הגדול: לחדש את היסודות הלאומיים, שנתערערו בסערות הדורות. ומכאן כל ענינה של עבודת-ההוה בצורותיה השונות: העבודה הפוליטית, המלחמה לשם הזכויות הלאומיות, עבודת החנוך והתרבות הלאומית בגולה. ומכאן קודם כל עבודת הישוב הלאומית, שדרכיה רחוקים מן הדרכים המקובלים בישובו של עולם, כרחוק אידיאל לאומי ממפעל כלכלי רגיל – עבודת-ישוב זו, שתעודה כפולה לה: כבוש-עמדות ויצירת נכסים חמריים מצד אחד; ה“חנוך הלאומי”, הכשרת החומר האנושי על ידי עצם עבודת-הבנין, יצירת האדם-העברי החדש, המעורה בקרקעו ויונק משרשיו, יצירת יחס חדש אל העולם, אל הטבע והחיים, אל האדמה, אל העבודה – מצד אחר.

והנה עמדו לה, לתנועתנו, אנשים חדשים, אשר לא נשאו את חליה ולא סבלו את מכאוביה בשנותיה הראשונות, והאנשים האלה חוזרים ומביאים לה עכשיו לתומם את מחלות-ילדות, אשר אמרנו: נרפאנו מהם כליל.

אין הם מבינים כל צרכם, מה טיבה של עבודת-ההוה, ומה צורך יש בה. עצם עבודת-הישוב תעשה, לדעתם, “כדרך העולם”, על יסודות חוקי-הברזל של האיקונומיקה. ההסתדרות הציונית יכולה להסתלק וליתן להמוני-העם שירכשו להם את הארץ בכחם ובעמלם. אין מקום לעבודת ישוב לאומית, אלא להתישבות פרטית של אנשים, המבקשים עבודה ומזונות לעצמם והדואגים איש-איש לנפשו. אין מקום ל“תקציבים” לחקלאות, לעבודת החנוך והתרבות וכיוצא בזה. האיניציאטיבה הפרטית היא ראשית הכל וסוף הכל.

לא לחינם קרא וייצמן בועידת לונדון את קריאת-היאוש: “עם ישראל, איך”? ואולם, לא בעם האשם. וגדולות פרוטותיו של עם מ“דולרים” של יחידים.