אין אני מבין את הטינא והרוגז, שמגלים רבים מן הצבור האזרחי שלנו ביחס לעצם החג, או החגיגות, של האחד במאי בארץ. החג הוא לפי עצם מהותו – יהיו מה שיהיו גלוייו החיצוניים בדורנו ותהא מה שתהא הפראזיולוגיה המעמדית־המלחמתית שדבקה בו – חג של אמוּנה, חג של תקוה ובטחון. ומדות אלה הרי הן מדות “יהודיות” למופת. הבטחון היהודי והתקוה היהודית הם סגולות מוסריות מיוחדות במינן. ענינם הוא לא לבד הרוחה האישית של היחיד, קשה־היום ונכה־הרוח. הבטחון היהודי מגמת־תודעה יסודית היא, המכוונת לכלל כולו, להתעלות כללית של חיי האדם על פני האדמה. התקוה היהודית היא הסגולה האָפיינית של ה“שומרים לבוקר”, מבשרי המחר, ו“הרבה עמה פדות”. ותקוה זו לעתיד לבוא, לגאוּלה העתידה של האנושות, לחינם עושים בה נושאי דגלה המוֹדרניים מעשה אוֹנס וכוֹפין עליה את הכפירה החמרנית. שרשה העמוק ביותר הוא האמונה היהודית, האמונה בהשגחה אלהית, אמונה בסדר עולם מוסרי, שאלהים חיים ומלך עולם ערב לו. ולכשתמצי לומר הרי עצם האידיאָה הסוציאליסטית היא, בשרשם של דברים, אחת מצורותיו של הרעיון המשיחי, בחינת אמוּנה שבלב ו“דת” חיה, הלוחשת מתחת לערמות האפר של דוקטרינה וטכסיסים ושולחן ערוך של מעמד. ולא עוד אלא שאף עיקר “הסוֹלידריות הבינלאומית”, אם לתתה ענין לא למעמד אחד מסוּים דוקא בנגוּד למעמדות אחרים (ולהתיר מתוֹך כך מלחמת־אזרחים עם כשאוסרים מלחמת־עמים), אלא למין האנושי כולו, הרי הוא מידה יהוּדית עתיקה. הרי הוא אותו האוּניברסליזם היהודי, המתגלה לא רק בחזוֹנם של מיכה וישעיהו ל“כל הגויים” באחרית הימים, אלא גם באותה ברכה אנושית פשוטה: “ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל”, ובאותו צער אנושי “בינלאומי” פשוט: “על כן אבכה בבכי יעזר… אריוך דמעתי חשבון ואלעלה”, או: “על מואב איליל ולמואב כולה אזעק”…

★

אלא שדוקא אותם השרשים היהודיים־האוניברסליים, הנותנים טעם ושחר לחג הזה, מחייבים לדחות כמה מגלוייו החיצוניים, שיש בהם מן ההתכחשות לשרשים האלה ולכל “שרשיות” בכלל.

יותר מדאי אני מוצאים בהאחד במאי הארצישראלי מן החקוּי השטחי לצורות חיצוניות־נכריות, שנתרוקנו מתכנן או אפילו מהוות נגוּד לתוכן המוסרי־הראשוני של החג; יותר מדאי נגררים האנשים אחרי שגרות לשון, הלכות ומנהגים, המקובלים בתנועה הסוציאליסטית ובקומוניסטית בעולם; יותר מדאי השתררה גם בהאחד במאי שלנו המהומה החיצונית של שפעת קלגסים, מפקָדים, גופים מלוכדים, גושים־מלבנים, המונים דוהרים־דולקים בשורה, מקהלות־כּרוֹזים, דגלים ומדים, וכדומה מן הגלויים החיצוניים של “נשמת”־הדור, של גוּשים־גלמים, יודעי תרועה, פסוקים ומשמעת, הפטורים מן המחשבה האישית ומן האחריות האישית. אין “הצנע־לכת” בחגיגות האלה, אין מקום להגוּת היחיד, לחשבון עולמו ונפשו, אין מקום להשפּעה חנוכית, מעצבת אוֹפי ואישיות; דומה שכל עיקרן אינן מכוונות אלא להשפעה של טשטוּש שבשויון דוקא, של דעה אחת, שפה אחת ודברים אחדים – לנוסחאות ולהלכות פסוקות, שאין עמהן בקוֹרת ומחשבה, לתורת־מעמד מלומדה. אתה מוצא כאן גבוּב של גבבא, רעש ותכונה רבה, “אסיפות, נשפים, מסבות, שיחות, מפקדים, תהלוכות, חגיגות” (מלשונו של המודיע לתומו ב“דבר”), ועל כולם – נאומים, נאומים עד אין קץ. כל זה אולי טוב מאד מבחינה “חנוכית”־מעשית. ודאי: זוהי הדרך, ביחוד בימינו אלה, להשפּיע על המונים, לרתמם בתלם הרצוי, להכניס למוחותיהם קצת אמתות פסוקות, שאסור להרהר אחריהן – השפּעה חנוּכית ממש, שתעמוד לו לאדם הצעיר, לרצונו החפשי ולכח יצירתו ביום מבחון, אין כאן.

★

ועוד זאת: האחד במאי נהפך לו לצבור הפועלים שלנו הפעם ל“יומא אריכתא” כפול ומשולש, דוגמת חתונה בבית צדיק של חסידים. כאילו לא די לו לסוציאליזם העולמי בשעות הטובות האלה ביום אחד של חג, והרי המהדרים – ומי מהדרים בסוציאליסטים כבני ארץ־ישראל? – מוסיפים מחול על הקודש, מוסיפים אור ליום החג, וערב־חג, ואפילו ערב־ערב־חג. האחד במאי חל ביום א‘, אבל "זריזים הקדימו ופתחו את פרשת החגיגות בליל שבת או ביום ה’ בערב" (“דבר”). פתחה חיפה בנשף “ברית פועלי ארץ־ישראל” (יהודים וערבים) ביום ה' בערב. “החגיגות בחדרה החלו ביום ו' לפנות ערב” (“דבר”). בירושלים “פתחו השנה את חגיגת האחד במאי מפלגת פועלי ארץ־ישראל והבחרוּת הסוציאליסטית בנשף שערכו באולם אדיסון בליל שבת” ו“ביום השבת הורגש החג ביותר” (כנ"ל). ראשון־לציון: “בנשף “הפועל” בליל שבת החלה החגיגה ובנשף ההסתדרות במוצאי החג סוימה” (כנ"ל). קצורו של דבר: מחיל אל חיל. ולא הרגישו האנשים הטובים, שבדברים כאלה כבר אמרו: כל המוסיף גוֹרע. על־כל־פנים הרי נפגע כאן עיקר הסולידריות הבינלאומית של מעמד־הפועלים. ספק גדול הוא, אם מעמד הפועלים בעולם (מחוץ לגרמניה של היטלר ולרוסיא של סטאלין) חגג ושמח הרבה השנה באחד במאי, על־כל־פנים לא חגג ולא שמח בשלשים באפריל ובעשרים ותשעה ואור לעשרים ותשעה באפריל, כפי שחגגו ושמחו פועלי ארץ־ישראל היהודים.

★

אין אני יודע, אם הנואמים מטעם השומר הצעיר ופועלי־ציון לשתי פלגותיהם הזכירו לטובה ולברכה ולהלל, כדרכם, את “הבנין הסוציאליסטי” במוסקבה, ואם ברכו את “הבנין” באומץ־רוח ובפה מלא או מתוֹך מבוכה ובשפה רפה. אין אני יודע גם, אם רבים מן החברים “הימניים” העיזו לגנות ולזעום. יוסף שפּרינצק העז. הוא דבר בירושלים על אנקת המיליונים, הנישאת אלינו גם מן הקרמל המוסקבאי, אשר שום תזמורת צבאית לא תשתיקנה. יישר כחו. היו ימים ששפה ברוּרה כזו ביחס למוסקבה מצד מנהיג של פועלים בארץ היתה מן הנמנעות. הזמנים משתנים – לאט־לאט, סטאלין טורח לפקוח עיני עורים. נקוה, שיבואו ימים ואף השמאל שבשמאל שלנו יפקח את עיניו ויפתח את לבו להעריך את משטר־הדמים והטומאה, המתנשא להביא גאולה סוציאליסטית לעולם, כראוי לו ולתועבותיו.

חג האחד במאי, חג הסולידריות האנושית, חג חירותו וכבודו של האדם, אי־אפשר לו שלא יעורר הרגשות כאב וזעם על שפלותו המוסרית של הדור, על תועבות הדיקטטורה לצבעיה השונים, על מאירת הטירוֹר, החוּם והאדום גם יחד, שפשטה בעולם.

★

בימים האלה באה לידי מעין “תיאוֹריה” של הטירוֹר, אַנאליזה חריפה וחודרת של מסבותיה, גורמיה ו“חוקיה”, שניתנה בלי קצף וקנאות, בלי סערת מחאה ובלי תשואות הסכמה, אלא מתוֹך התבוננות שקטה, כאדם המתבונן בחוקי הקו והשטח הגיאומרטיים.

…“הכלל היסודי הנכון הוא: או לקנות את לבותיהם של הבריות בהסברת־פנים של ידידוּת או לבערם מן העולם. על עוולות קטנות הם עשויים להתנקם בך, מה שאין כן העוולות הגדולות”… רק יצורי־מעצמה חדשים יש להם אומץ־הרוח להתקפה ללא רחמים, לטירור אכזרי. כדי להחזיק במדינה שכבשוה, מן ההכרח להשמיד את כל דור המושלים הקודמים. כל התחלה של שיטת־שלטון חדשה צריכה להצדיק את עצמה על־ידי עירוף גולגלות. מעשה שטות הוא לכוֹנן משטר של עבדוּת בלי לרצוח את בניו המעולים ביותר של ברוטוס, כשם שמעשה שטות הוא להכריז על החופש בלי לדון את העריצים בחנק. מי שרוצה להגיע למהפכות ולחדוּש יסודות אלה בדרך שלום ובלי שפיכות דמים, אינו יודע את יצר הכח והשלטון שבלבו של אדם. על־יד כל שלטון חדש בראשיתו עומד בית־דין, אשר אין לו ואי־אפשר שיהיה לו דבר אל המשפּט והצדק. כל שלטון חדש הוא יורש כסא המלוכה מתוֹך מעשי פשע. ומעשי פשע מחייבים. השולחן ערוך של הטירור הוא: השמד את הפמליא הפוליטית הראשונה במעלה שלפניך וקנה לך, אם אפשר הדבר, את השניה במעלה. הקטנים שבקטנים והבלתי־מפלגתיים יבואו מאליהם… רצח בלי דימגוגיה, רצח בלי “תיאטרון”, רצח בלי התמרמרות מוּסרית של שופטי שקר, רצח בלי האשמות כזב ודבּוֹת של תהומות־שאוֹל, אינם מספּיקים; את אלה כבר ידעו גם הקדמונים. הרצח החדש לשם השלטון הכרח לו שיהיה דבר שבווירטואוזיות. יותר משהוא מעשהו של התליין, הוא מעשהו של השליט העושה חשבון. העליות לגרדום צריכות לבוא בבת אחת, בהמון. הן צריכות להבריק בתוֹך חשכת האימה הכללית כדברת אש של אזהרה הנראית מרחוק; הן צריכות להביא את אויבי המשטר לידי שתוּק גמור. מן ההכרח שכל המתנגדים, הנרדפים ושאינם נרדפים, יראו את עצמם כמעונים, כנדונים, שכלתה אליהם הרעה.

תיאוריה זו של הטירור, אנאליזה חריפה זו של דרכו, של חוקתו ו“הכרחיותו”, בימי מהפכות וזעזועי עולם, לא אתמול ניתנו. את הדברים האלה כתב לא אחד ממשרתיו הספרותיים של סטאלין, לא אחד מאנשי ההכלה של היטלר. הדברים האלה נאמרו לפני ארבע מאות שנים ויותר; על פי ניקולו מכיאבלי נוסחו¹. אין מכיאבלי מעריך את הדברים, אין הוא משבחם ואינו מגנם; הוא קובע את העובדות ואת חוקיהן, את דרך הטבע של יצרי בני אדם ותאוותיהם, את מהלך ההתנגשות של כחות ויחסים הקיימים בחברה, את דרך מלחמתם של אישים ומעמדות, נושאי אינטרסים שונים ורצונות שונים, לשלטון, – את מלחמת הכל בכל. זוהי המיכנקיה של ההיסטוריה, שיש עמה כביכול הכרח ברזל של חוק טבע, כפי שנתגלתה לריאליסטן הגדול, נטול האידיאלים והאילוסיות, בן דוֹרם של אדירי האלמוּת וענקי הפשע, אשר ההיסטוריה האנושית מליטה את ראשה בפניהם. טול מזה את רוח הפּרצים הסוררת, את אוצרות הכח ויצרי האלמות המובהקים, המדהימים באיתנותם, של אנשי הרינסנס, – ולפניך תפיסת ההיסטוריה החמרנית בגלגוּלה החדש, “המדעי”, הטבועה בחותמו הגאוני של מארכס, שניתנה ענין לתהליך של התפּתחות כחות־הייצור הכלכליים ולמלחמת־המעמדות בתוֹך החברה, ושנעשתה, לאסונה של האנושות, יסוד ובנין־אב לתנועה הסוציאליסטית. –

שטן התקופה, רוח האלמות והכפיה ושלטון האדם באדם לרע לו, המזעזע את יסודות קיומנו, נין ונכד הוא למטריאליזם ההיסטורי מימי מכיאבלי ועד היום הזה. אף הסוציאליזם, הבונה את בנינו על אותה מיכניקה נטולת־נשמת־שדי, פונה, מתוך נגוּדים פנימיים וקרעים מהותיים, ליצרי בני אדם, לאנכיות המעמדית, לתאות הנקמה והשלטון; הוא מטיף לדיקטאטורה של המעמד, לצבאיות מעמדית, להשמדת האויב המעמדי – למלחמת האדם באדם.

ומכאן כל התעיה, השממון, החולשה והריקנות המוסרית, שבאו על הסוציאליזם בימינו אלה; מכאן “המהפכנות” ההמונית־הגלמית, נטולת האהבה והסבלנות; מכאן מלחמת־אחים אכזרית בתוך המעמד, – מכאן דרך המדרון לפאשיזם האדום והחוּם גם יחד.

אלה הם פני הדור, ואלה הם פני התנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית בחודש מאי של שנת 1938.

(“הארץ”, ג' אייר תרצ"ח).