הימים ימי יובל לתנועת התחיה הלאומית בישראל ולמפעלה. מלאו חמשים שנה לגלוייו העממיים, הבהירים־הנמרצים הראשונים, של רעיון התחיה ושיבת־ציון בספרות ובחיים; מלאו חמשים שנה לעלית “קומץ הזרעונים הראשון” – ארבעה־עשר הביל"ויים הראשונים, אל הארץ; מלאו חמשים שנה מיום שחלוצי המפעל הנועז של בנין האומה החרבה ומולדתה השוממה תקעו את יתדות אהליהם בערבת החול של עיון־קרא, וקראו לשממה זו בשם־היעוד הנועז “ראשון לציון”.

כל אלה הן לכאורה פעולות קטנות וצנועות, אשר לא הדר מדות וכמות להן ולא תפארת גבורה של מהפכות וזעזועים, – פעולות של מה בכך, מבחינתה של ה“היסטוריה” הרשמית, שענינה הוא – המאורעות הגדולים, הבולטים, אשר בסופה ובסערה דרכם. מחברת קטנה, כתובה גרמנית בידי יהודי רוסי, שלא השיגה את תכליתה ולא עוררה את הלבבות, שאליהם התכוון בעליה; מספר מאמרים של קצת סופרים יהודים בעתונים עבריים ורוסיים; תנועה קלה בתוך המון כבד של נודדים נרדפים, שהיו עמה דמדומים, או הרהורים, ראשונים של תכלית ורצון; ארבעה־עשר משכילים צעירים, שעלו לחוף יפו, ובידם אין כל ומאחוריהם כמעט אין כל; מספר אהלים רופפים בערבה שוממה – מה הם “המאורעות” האלה בתוך ההיסטוריה הדרמתית, הזרועה סערות וזעזועים, של עם, אשר כל העולם כולו הוא במתה, ואלפי שנים – זמנה?

ב“קטנות” התחילה תנועת התחיה בישראל. אבל: “מי בז ליום קטנות?” – קטנות הן בעצם כל ההתחלות, כל פרשות־הדרכים האמתיות בהיסטוריה של האנושות. לא ברעש וברעם, לא בסערת מהפכות ובמערכות מלחמה, אלהיה של זו, אלא בקול דממה דקה של “התגלות” פנימית, של גלוי אמתות גדולות־פשוטות, המרעידות נשמתם של יחידים, ואחריהם – נשמתה של אומה עד נבכי מעמקיה, – של יצירה בצנעה ובחשאי, שנעשית נקודת־מפנה בדרכה. “ההתחלות” ממין זה חבויות בדרך כלל במאפל “קטנותן” ו“אי־חשיבותן”, אין בהן כמעט כדי תפיסת־החושים, ואי־אתה עומד על כל גדלן וחשיבותן אלא לאחר זמן, מתוך הסתכלות טהורה וחודרת לנשמת הדברים ולמוצאם, כדרך שאדם חוזר אחורנית בעקבות הנהר הגדול, כביר הזרם, אל מקורו הנובע בצללי יערים.

ומתוך הזרם הגדול של תנועת־התחיה ומפעל־התחיה בישראל, ששום כח שבעולם לא יעכב עוד את מהלכו ולא יחזירו אחורנית, – מחשבתנו פונה היום, ביום השכרון הזה לאותו המאורע הקטן־הגדול של תקיעת יתדותיה הראשונים של ראשון־לציון, לשעה קלה לאותו מקור נאמן ראשון שלו, לאותו מעין צנוע־מבורך, אשר מידו ובכחו לנו זרמה הגדול של התנועה ומפעלה המהפכני. ברוכה תהיה לנו אותה שעה גדולה של ראשית המפעל, וברוכים יהיו לנו מחולליו היחידים־השרידים, אשר בגורלם נפלה הזכיה ההיסטורית הגדולה להעשות שושבינים לתקופה החדשה לעמם, תקופת התחיה והתקומה.

חמשים שנה עברו מאותו חמשה־עשר באב תרמ"ב – חמשים שנה של יסורין ופורענויות, של מהפכות וזעזועים וחורבנות עברו מאז על העם, למוד הסבל והיסורין. אבל את חשכת האימים של הפורענויות והחורבן, שדוגמתם לא היתה לנו זה מאות שנים, מאיר כיום האור החדש מציון; מפעל הגאולה הלאומית עומד כסלע איתן בתוך נחשול החורבן, – משען ומשגב לעם, לתקות־עתידו.

הנזכיר בשעה זו גם את פרשת הסבל והיסורין של מיסדי ראשון־לציון? הנביע להם תודה והערצה על כך? דומה, שאין הם זקוקים לכך. יפה אמר אחד מזקני הביל"ויים, דוב לייבוביץ, בימים האלה: אַל תדברו על סבל ויסורין; העבודה, ההכרה שזכינו לעשות שליחות היסטורית של האומה היתה לנו תמיד מעין לא אכזב של שמחה וקורת־רוח.

יזכו לשאוב עוד יחד אתנו שנים רבות בששון ממעין מבורך זה של “אתחלתא דגאולה”, אשר מצאו לנו בערבותיה השוממות של המולדת העזובה.

(“הארץ”, ט“ו באב תרצ”ב).