הימים ימי יובל לתנועת התחיה הלאומית בישראל ולמפעלה. מלאו חמשים שנה לגלוייו העממיים, הבהירים־הנמרצים הראשונים, של רעיון התחיה ושיבת־ציון בספרות ובחיים; מלאו חמשים שנה לעלית “קומץ הזרעונים הראשון” – ארבעה־עשר הביל"ויים הראשונים, אל הארץ; מלאו חמשים שנה מיום שחלוצי המפעל הנועז של בנין האומה החרבה ומולדתה השוממה תקעו את יתדות אהליהם בערבת החול של עיון־קרא, וקראו לשממה זו בשם־היעוד הנועז “ראשון לציון”.

כל אלה הן לכאורה פעולות קטנות וצנועות, אשר לא הדר מדות וכמות להן ולא תפארת גבורה של מהפכות וזעזועים, – פעולות של מה בכך, מבחינתה של ה“היסטוריה” הרשמית, שענינה הוא – המאורעות הגדולים, הבולטים, אשר בסופה ובסערה דרכם. מחברת קטנה, כתובה גרמנית בידי יהודי רוסי, שלא השיגה את תכליתה ולא עוררה את הלבבות, שאליהם התכוון בעליה; מספר מאמרים של קצת סופרים יהודים בעתונים עבריים ורוסיים; תנועה קלה בתוך המון כבד של נודדים נרדפים, שהיו עמה דמדומים, או הרהורים, ראשונים של תכלית ורצון; ארבעה־עשר משכילים צעירים, שעלו לחוף יפו, ובידם אין כל ומאחוריהם כמעט אין כל; מספר אהלים רופפים בערבה שוממה – מה הם “המאורעות” האלה בתוך ההיסטוריה הדרמתית, הזרועה סערות וזעזועים, של עם, אשר כל העולם כולו הוא במתה, ואלפי שנים – זמנה?

ב“קטנות” התחילה תנועת התחיה בישראל. אבל: “מי בז ליום קטנות?” – קטנות הן בעצם כל ההתחלות, כל פרשות־הדרכים האמתיות בהיסטוריה של האנושות. לא ברעש וברעם, לא בסערת מהפכות ובמערכות מלחמה, אלהיה של זו, אלא בקול דממה דקה של “התגלות” פנימית, של גלוי אמתות גדולות־פשוטות, המרעידות נשמתם של יחידים, ואחריהם – נשמתה של אומה עד נבכי מעמקיה, – של יצירה בצנעה ובחשאי, שנעשית נקודת־מפנה בדרכה. “ההתחלות” ממין זה חבויות בדרך כלל במאפל “קטנותן” ו“אי־חשיבותן”, אין בהן כמעט כדי תפיסת־החושים, ואי־אתה עומד על כל גדלן וחשיבותן אלא לאחר זמן, מתוך הסתכלות טהורה וחודרת לנשמת הדברים ולמוצאם, כדרך שאדם חוזר אחורנית בעקבות הנהר הגדול, כביר הזרם, אל מקורו הנובע בצללי יערים.

ומתוך הזרם הגדול של תנועת־התחיה ומפעל־התחיה בישראל, ששום כח שבעולם לא יעכב עוד את מהלכו ולא יחזירו אחורנית, – מחשבתנו פונה היום, ביום השכרון הזה לאותו המאורע הקטן־הגדול של תקיעת יתדותיה הראשונים של ראשון־לציון, לשעה קלה לאותו מקור נאמן ראשון שלו, לאותו מעין צנוע־מבורך, אשר מידו ובכחו לנו זרמה הגדול של התנועה ומפעלה המהפכני. ברוכה תהיה לנו אותה שעה גדולה של ראשית המפעל, וברוכים יהיו לנו מחולליו היחידים־השרידים, אשר בגורלם נפלה הזכיה ההיסטורית הגדולה להעשות שושבינים לתקופה החדשה לעמם, תקופת התחיה והתקומה.

חמשים שנה עברו מאותו חמשה־עשר באב תרמ"ב – חמשים שנה של יסורין ופורענויות, של מהפכות וזעזועים וחורבנות עברו מאז על העם, למוד הסבל והיסורין. אבל את חשכת האימים של הפורענויות והחורבן, שדוגמתם לא היתה לנו זה מאות שנים, מאיר כיום האור החדש מציון; מפעל הגאולה הלאומית עומד כסלע איתן בתוך נחשול החורבן, – משען ומשגב לעם, לתקות־עתידו.

הנזכיר בשעה זו גם את פרשת הסבל והיסורין של מיסדי ראשון־לציון? הנביע להם תודה והערצה על כך? דומה, שאין הם זקוקים לכך. יפה אמר אחד מזקני הביל"ויים, דוב לייבוביץ, בימים האלה: אַל תדברו על סבל ויסורין; העבודה, ההכרה שזכינו לעשות שליחות היסטורית של האומה היתה לנו תמיד מעין לא אכזב של שמחה וקורת־רוח.

יזכו לשאוב עוד יחד אתנו שנים רבות בששון ממעין מבורך זה של “אתחלתא דגאולה”, אשר מצאו לנו בערבותיה השוממות של המולדת העזובה.

(“הארץ”, ט“ו באב תרצ”ב).

מלאו חמש־עשרה שנה מיום המאורע הגדול, ששמש נקודת־מפנה בהיסטוריה החדשה של עם ישראל; מלאו חמש־עשרה שנה להכרזת בלפור. בשנים בנובמבר 1917 כתב ארתור ג’ימס בלפור, מיניסטר לעניני החוץ בממשלת בריטניה הגדולה בימים ההם, ללורד רוטשילד את השורות המעטות והסתומות, לכאורה, שעם ישראל כולו קבל אותן בהתלהבות של ששון ותקוה כמגילת החרות והגאולה, וכחות אויבים אדירים התאמצו אחר־כך וחבלו תחבולות וחרשו מזימות במשך שנים ושנים למחוק אותן ולמחות את זכרן מן העולם: “ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי (או, כגירסת התרגום, שנראתה יותר לאחד־העם המנוח: נוה לאומי) לעם ישראל בארץ־ישראל ובמיטב כחותיה תתאַמץ להקל השגת המטרה הזאת. ובתנאי ברור ומפורש, שלא יעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הכנסיות הבלתי יהודיות אשר בא”י או לזכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת".

לא עברו שנים מרובות, וחשיבותה ההיסטורית של אותה הכרזה נראתה לנו, לאחר סערת ההתלהבות הראשונה, פרובלימתית ומפוקפקת מאד. סתמיותה ושניותה הפּנימית נתנו את אותותיהן השליליות. “העין היפה” כאילו נעלמה לגמרי, ובמקומה באה לפרקים קרובים עין זועמת ורעה; הבטחת המאמצים להקל את השגת המטרה נהפכה לאות מתה, הרצון הטוב לקיים את ההבטחה הנאה נחלש ובטל עם המכשולים הראשונים, וכשהגיעו ימי הפורעניות הגדולות, ימי התנקשות הדמים של אויבים ופוליטיקה רשמית של התכחשות וליקווידציה – גברה האכזבה עד כדי כפירה גמורה בהכרזת באלפור, בערכה הממשי ואף בכוונתה הכשרה מלכתחילה. לפני שלש שנים היה עתוננו כמדומה העתון העברי היחידי בארץ, שהזכיר בשנים בנובמבר אותו מאורע.

עכשיו הגיעה, כמדומה, השעה להסתכל הסתכלות שקולה באותו מאורע. אין בנו עוד לא מן ההתלהבות הסמויה של שעה ראשונה ולא מן המרירות הסמויה של שעת צרה וסכנה. אין אנו רואים כיום בהכרזת באלפור את שופרו של משיח, אבל גם אין אנו נוטים לזלזל בה ולתתה לפיסת נייר פסול. אין זה דבר שבמקרה: לפני שנתים, לאחר הדו“ח של ועדת שאו והספר הלבן של פספילד, הכריזו שונאינו מן המנהיגים הערביים בקורת רוח: הכרזת באלפור מתה. עכשיו רגשו שוב והתריעו והתגייסו למלחמה באותה הכרזה “מתה”… עצבנותם הגדולה של מתנגדינו, מלחמתם הזעומה ב”פיסת־נייר" זו – הוכחה הן לחיוניותה ולחשיבותה.

★

הכרזת באלפור לא יצרה את הציונות, כהנחתם של שטחיים ולקויי זכרון. בימים האלה, בשנת היובל לחבת ציון, לתנועה ולמפעל, אנו מרגישים דבר זה בבהירות יתירה. הכרזת באלפור לא יצרה גם את הפוליטיקה הציונית: אף זו עם ישראל יצרה, רצוננו הלאומי ומצוקתנו הלאומית יצרוה; הרצל, הקונגרס הציוני הראשון הם פרקים ראשונים שלה. אבל הכרזת באלפור היתה הישג גדול ונקודת־מפנה בפוליטיקה הציונית. היה זה גלוי ראשון, או דמדומים ראשונים, להודאת עמים בעם ישראל כאומה פוליטית, להודאה בזכות קיומנו ועתידנו הלאומי, בזכותנו לפינה מיוחדת שלנו תחת השמש. הכרזת באלפור, – ואחריה המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על ארץ־ישראל, המתבסס עליה, – פירושה קודם כל: הודאה בקשר היסטורי שבין עם ישראל לארץ־ישראל, וממילא גם הודאה בשיבת ציון “בזכות ולא בחסד”.

ובכחה של הודאה זו – שאף הספר הלבן מיסודם של סמואל־צ’רצ’יל, זה הנסיון הרשמי הראשון לנסיגה לאחור ול“מעוט הדמות”, חזר וקיימה – נעשתה הכרזת באלפור, ותולדתה: המנדט מטעם חבר הלאומים, יסוד מוסד, פוליטי ומעשי, למפעל התקומה והבנין שלנו בפרק ההיסטוריה החדש שלאחר מלחמת העולם. אלמלא אותה “פיסת־נייר”, שסוף סוף חייבה לדבר־מה, אפשר שרצון הגאולה שלנו היה נתקל מתחילת הפרק הזה ברצון “סוביריני” מתנגד, ושערי הארץ היו נעולים בפנינו ללא פותח.

אותה הכרה מהפּכנית: לא בחסד אלא בזכות אנו באים אל הארץ הזאת – נעשתה סוף־סוף, חרף כל הנדנודים והזעזועים ונטיות הטשטוש, כח ממשי, מציאות חיה, שאין להשיבה ואין להרהר אחריה. ושום התנקשות דמים, שום מזימה של אויב לא תזעזע שוב את המציאות החיה הזאת: הישוב העברי בארץ־ישראל הוא הכח הדינאמי, המחיה והמפרה, בארץ הזאת, הוא הכח הפרוגרסיבי, המקדם והמדריך, בחייה הכלכליים והתרבותיים; מידו לארץ הזאת השפע והברכה וההתקדמות בתוך אימת המשבר הכלכלי והפיננסי הגדול, השורר בעולם כולו. המרץ היהודי חולל את הפלא הזה, הוא עשה את הארץ ל“אי” בתוך הים הגדול של מצוקה ומשברים, והוא עתיד גם לשבור את התנגדותם ולנצח את שנאתם של “פוליטיקאים” קצרי ראות. ואף ההשתדלות הרשמית, לגמרי או למחצה, “לגבש” את הבית הלאומי העברי כמו שהוא ולעכב את התפּתחותו באמצעים מלאכותיים – לא תעמוד בפני המציאות החיה ומצוותיה.

★

לפני חמש־עשרה שנה ניתנה הכרזת באלפור; לפני עשר שנים נתאַשר המנדט, שניתן מאת חבר הלאומים לבריטניה הגדולה למשול בארץ־ישראל ולברוא בה את התנעים הדרושים לבנין הבית הלאומי לעמנו. אותה שעה הביעה המורה הגדול של דרך התחיה הלאומית, אחד־העם ז"ל, את חששותיו ודאגותיו לנסיון הגדול, שרצוננו הלאומי נתנסה בו עם אשור המנדט: עיני כל העמים תהיינה נטויות אלינו לראות, אם באמת עוד נשאר בלב הזקן שבעמים אותו הרגש הלאומי החי, המביא עם שלם להקריב הכל בשביל השגת מטרתו הלאומית. ואוי לנו, ואוי לעתידנו, גם בארץ־ישראל וגם בגולה, אם בשעה כזו לא יתרומם עמנו עד לגובה הדרוש ולא יראה במעשיו, כי אמנם עם חי הוא, ובמיטב כחותיו יגש לעבודת בנין הלאומי הגדול, אשר ניתנה לו עתה היכולת לבנות בארץ אבות. –

כשאנו עושים את חשבון נפשנו הלאומי ביום הזכרון הזה לפתיחת התקופה החדשה בדברי ימינו, ודאי אין אנו זכאים להפריז על מדת זכויותינו ולהחזיק טובה לעצמנו על כל “החיל הרב”, שעשינו במשך השנים האלה. ודאי: עם ישראל לא עשה את חובתו לעצמו בכל מלואה. ואף־על־פי־כן – כשאנו סוקרים את העבר, מתמלא הלב בטחון לקראת העתיד.

בטחון אבל לא שלות מנוחה, שיש עמה חבוק־ידים. אַל נתעלם מן הקשיים ומן הפגעים, החיצוניים והפּנימיים, האורבים לנו גם היום. עוד רב לנו הדרך, עוד רבה המלחמה. אבל יבול חמש־עשרה השנים האלה יש בו כדי ליתן תקוה בלבנו, כי עשה נעשה וגם יכול נוכל. הכל תלוי ברצוננו וב“בחירתנו”.

(“הארץ”, ג' חשוון, תרצ"ג)

מלאו עשרים שנה מיום שנפתחה בפטרוגרד הועידה השביעית של ציוני רוסיא, היא הועידה הראשונה, והאחרונה בגדלה, בתפארתה ובתכנה לתנועה הציונית ברוסיא – הראשונה לאחר המהפּכה הגדולה של אביב־העמים ברוסיא הרחבה, – ועידה שהיה לה, ברוב עם והדרת תכונה רבה, אופי של קונגרס, אבל אך קונגרסים מעטים יכלו לדמות לה במעוף וחזון, בהתרוממות־רוח, בהיקף הפּרובלימות ובהעזת הגישה לפתרונן, בחדוות יצירה ובתוקף של רצון דרוך.

★

עברו אך כשלושה חדשים מיום שנפל הדבר הגדול ברוסיא רבתי: פתאום נשברה זרוע רשע והיתה הרוחה לרוסיא ולעמיה הרבים והשונים, ובכללם, ויותר מאשר לכולם, למיליונים היהודים, שהתענו יותר מכל אומה אחרת תחת ידו של שלטון הזדון. היה זה רגע גדול, אפשר לאמר: רגע קדוש, שמעטים דוגמתו בהיסטוריה האנושית. אך אתמול רדה עוד מטה הרשע באף ובחימה בעמי רוסיא כולם, ובעם ישראל בפרט וביחוד. אך תמול שלשום יצאה גזירתם של רשעי ארץ, של ינושקיביץ וניקולאי ניקולאיביץ, לעקור משורש מאות ערים ועיירות של ישראל ולזרות את מאות אלפי יושביהן כמוֹץ הרים לכל ארבע הרוחות; אך תמול־שלשום, נכתמו המוני בית ישראל בכתם של בוגדים ומרגלים, וקצף אין־אוֹנים של “גבורי־מלחמה” כושלים ונסים מנוסת חרפּה התנקם בהם, בנשיהם ובטפּם, והפקיר את כבודם ואת דמם; אך תמוֹל־שלשום יצאה גזירת־אדרינוס על הלשון העברית, על אידיש, על כל מלה באותיות מרובעות; אך תמוֹל־שלשום נאסרה, דוכאה ונרדפה כל תקוה ומשאַת־נפש לגאולה לאומית, לתחית ישראל במולדתו. ופתאום היתה הרווחה. נשבר עוֹל הברזל, ושמים וארץ שמחו, כביכול, במפּלתם של רשעים. רוּח של אביב, של אַחוה, של חירוּת והכרת כבוד אדם וערכו, עברה על רוסיא כולה, ואף המדוכאה והנרדפת שבאומות שאפה רוח זו, אף ליהודים היתה אוֹרה ושמחה. וראו זה פלא: אף בשעת חדוה ראשונה זו לא הוּכּו יהודי רוסיא בשכּרון, לשכוח את עצמם ונפשם, את מהותם העצמית ואת תפקידיהם העצמיים, בתוך סערת התקומה הכללית וחלום האַחוה הגדולה; לא עמדו לקנות להם שויון זכויות וערך במחיר יעודיהם הלאומיים ועתידם הלאומי, אלא עמדו לבנות בנינם הלאומי מתוֹך שלוה וחירוּת אזרחית, לכנס ולגבּש, להפעיל ולהפרוֹת את כחותיו הקבּוציים של העם לשם הגאוּלה השלימה במוֹלדת הרחוקה־הקרובה.

★

זה היה אָפיה ההיסטורי המיוחד של ועידת ציוני רוסיא בפטרוגרד בסוף מאי 1917, אשר שני עמודי התווך של התנועה הציונית, מנחם אוסישקין ויחיאל צ’לינוב, עמדו בראשה והטביעו בה את חותמם; זה היה ערכה הגדול, ערך כבוד ותפארת וזכוּת עולם ליהדות הרוסית. היתה זו נקודת־הגובה, תקופת הזהב והזוֹהר הקצרה בדברי ימיו הדרמתיים של הקבוץ היהודי הגדול־האומלל הזה.

★

לא ארכו ימי הטובה והאוֹרה. קצר, קצר מאד היה האָביב ההוא, אביבם של עמי רוסיא, שרבים אמרו לראות בו סמל וראשית וערובה לאביב העמים כולם. ימי התקוות האנושיות הגדולות, שהתעוררו אותה שעה, עם סוף מלחמת־העמים ועקבות השלום הבא, ימי ארבעה־עשר עיקרי ווילסוֹן, ימי חזון השלום הנצחי וברית העמים, ימי ההתעוררות הגדולה לכפר את עוון הדורות ולתקן עולם במלכות הצדק והיושר הסוציאלי – עברו גזוּ כחלום. הגיעו שוב ימי ירידה, ימי כשלון וחרפה לאנושות. העריצות והאֵלמוּת, פולחן הכח הגס והתעמרות אדם באדם ועם בעם, נעשו שוב, ובמדה גדולה הרבה יותר משהיו, מנהגו של עולם. דכוי האדם, דכוי חרוּתוֹ האישית, כבודו האישי, מצפונו המוּסרי – נעשו מעתה עיקר ויסוד ל“משטר”, לסדר־עולם המקוּבּל. ודרך רשעים צלחה. יותר שאומה ומדינה “התקדמו” בדרך העריצות, האלמות והאגרוף המזוין, יותר גדל פחדה, ואפילו חינה וכבודה בעיני העמים זולתה, יותר גדלה השפּעתה ונשמע קולה בפוליטיקה הבינלאומית, יותר עושה דוגמתה שמוֹת בנפש העמים, בנטיותיהם ובהשקפותיהם המוסריות. עריצות, חמסנות צינית ואגרוף רשע מצד אחד, שפלות ידים ורוח, חולשה של פחדנוּת נקלה ומשוא פנים לרשעים מצד אחר – אלה הם העיקרים והמניעים העליונים ביחסים הבינלאומיים באירופה שלאחר המלחמה. ורוסיא הגדולה הולכת בראש “ההתפּתחות” הזאת. רוסיא, שהיתה הראשונה לחזון הגאולה החדשה, לחרוּת האדם ולאַחוות העמים, נעשתה זמן מועט לאחר ימי אביבה ההם מבצר ומשגב לעריצות הגרועה והשפלה ביותר. המהפכה השניה של שנת 1917, מהפכת אוקטובר, הפכה את הארץ לגיהנום לעמיה כולם, ולעם ישראל בפרט. לא קם עוד בעולם משטר של דכוי ורשע וזדוֹן, של התעללוּת באדם, בנפשו ובכבודו, כמשטר הדמים של רוסיא הבולשביסטית, הדוֹגל לשוא בשם הצדק הסוציאלי וחרוּת האדם. ולא קם עוד משטר רב סכנות, משטר של שמד ואבדוֹן לעם ישראל ולרוחו, כמשטר זה, המתהלל בשקר בעיקר שחרוּר העמים. ברוסיא האדומה נגזרה כליה, נגזרה שריפת נשמה על עם ישראל, נתחדשה גזירת אדרינוס על הלשון העברית ונגזרו גזירות חדשות, גזירות ענויים ורדיפות ויסורי גיהנום, על דת ישראל ותורתו, על יעודיו הלאומיים, על הנאמנות לתקות־התחיה הלאומית ושיבת ציון…

כך עלתה לה, ליהדוּת רוסיא הגדולה, רחבת־הלב וכבירת המעוף והחזון של ימי האביב ההם; כך עלתה להן לתקוות המזהירות, לאפקים הרחבים ולתכניות הנעלות של אותו יום גדולות…

★

והרבה חליפות ותמורות הגיעו מני אז לעם כולו; הרבה ימים גדולים וימים קטנים עברו מאז על ציון ועל הציונות.

הכרזת באלפור, שבאה לעם ישראל, כעבור חדשים מעטים לאחר ועידת פטרוגרד, כבשׂוֹרת המשיח; המנדט הבריטי על ארץ־ישראל מטעם חבר הלאומים לשם בנין הבית הלאומי לישראל בארצו; שיבת ציון החדשה, עלית מאות אלפי יהודים שבי גולה, עלית רבבות חלוצים, חלוצי העבודה וחלוצי ההון והמרץ, למעשה הגאולה והבנין לענפיו השונים: לחקלאות, לחרושת, לבניה, לסלילת דרכים, ולכל מלאכה ועבודת־כבוש ומפעל־העפלה; בנין מאות נקודות־ישוּב חדשות, בנין הכפר העברי החדש, בנין ערים גדולות ומפוארות; מבנה כלכלי חדש להמוֹני ישראל בארץ, העומד על הקרקע ועל היצירה הכלכלית הראשונית; יצירת רשת שלמה של מוסדות לחנוּך עברי מלא, מגן־הילדים ועד לאוניברסיטה העברית בירושלים; חנוּך דור חדש, אשר לא ידע רוח דכא ומוֹרך ולא טעם את שפלותם ומרורותיהם של חיי גלות; עמידה איתנה על קרקע המולדת והתערות באדמתה, רוח גבורה עילאית של עם, היודע לעמוד בפני אויבים רבים ועצומים ולהתגבר על כל נחשול דמים וסערת התקפה; כח רוחני ומוסרי, כח כלכלי ותרבותי גדל ועולה, שגם אויבים ו“ידידים” מתכחשים מוכרחים להודות במשקלו ולהביאו בחשבונם – זהו מצד אחד המאזן החיובי הגדול לציון ולמקוראיה בעשרים השנים האלה, זו תקופת ההגשמה לציונות, תקופת היוֹתה צורך וגורם חיוני־אישי, תקות־חיים והצלה לכל יחיד מישראל בתפוצות הגולה.

★

ומצד אחר – תהום של כליון וחורבן, של רדיפות אכזריות, של התנוונות וירידה אחרונה פערה את פּיה על המונינו בארצות רבות ושונות. נחשול של פרעות־דמים במזרחה של אירופה, מאות קהלות ישראל נשמדו מתחת שמי ה', מאות אלפים שיכּלה חרבּם של זוֹבחי־אדם, מיליונים נתנו לחרפת רעב והתנוונות, התמוטטו יסודות חייהם הכלכליים, המונינו נעשו “מיותרים” במדינות החדשות והמתחדשות שלאחר המלחמה, תקוותם היפה להיות שותפים שווי־ערך עם שאר אזרחי המדינה בבנין החיים החדשים נהפכה להם למפּח־נפש, דחיקת רגליהם, הרחקתם מכל עמדות הכלכלה ושרוּת המדינה והצבור נעשתה שיטה ועיקר מדיני עליון, ששוקדים עליו לקיימו בקפדנות זעומה ובאכזריות רשע, כבודם האזרחי, זכויותיהם האזרחיות האלמנטיות של אחינו בארצות האלה ניתנו למרמס, ויש שאף דמם הותר: מפרוסקורוב ועד פּשיטיק, מלבוב ועד בּריסק – אותה הדרך, אותה השיטה; וב“ארץ הפילוסופים והמשוררים” גדל ושגשג זרע הרעל של משטמה פרועה, של שנאה גזעית חשוכה ואכזרית לישראל, להחשיך על צבור יהודי גדל־האיכות וכביר הרוח וכח היצירה את עולמו ולתתו לבז, למשיסה ולשמצה, וטומאתו של משטר הזדון וההתקלסות בוקעת ועולה על פני ארצות קרובות ורחוקות, ועד איטליה, ארץ חמדה ושלוה לישראל מתמול־שלשום, תגיע: זכותו של אגרוף־הברזל מסייעתה בימי הרעה והשפלות האלה…

★

והשפלות התהוֹמית של ימי הרעה האלה הדביקה אותנו גם במולדת. ואם לא יכלה להתנקש כאן בכבודנו האנושי והלאומי, הרי התנקשה וחזרה והתנקשה בקיומנו, בבניננו, בעתידנו הלאומי. שסאים וסכסכנים רעי־עין, המתנשאים להיות מנהיגים לעמם, שילחו שבנו פעם אחר פעם אספסוף פרוע ומשוסה, להטביע את תקותנו בדם. ושליטי הארץ הזאת, הם ושולחיהם אשר נתמנו אפיטרופסים לנו ולבנין מולדתנו, שכחו את חובתם הראשונה: לשלוט, לדאוג לשלום ולבטחון בארץ, להגן על התושבים השקטים, אנשי העבודה והסדר, מפני אנשי דמים ואלמות, וסייעו בחולשתם ידי פושעים וזורעי מהומות: “רוח הזמן” היתה גם בהם, שפלות ידים ורוח בפני הזדון המשתולל, חולשה של פחדנות ומשוא פנים לאלמים – היתה גם להם לחכמה פוליטית עליונה. וכך נתנו גם הם את ידם למזימות ההתנקשות במפעלנו ובתקות עתידנו הלאומי. בנפשנו, בתקות הגאולה וההצלה של עם ישראל, הם אומרים לקנות את “השלום” בארץ, את “הסימפתיות” של הסכסכנים והאלמים, אשר נפשם לא תדע שבעה.

★

יום הזכרון העשרים לועידה הפטרוגרדית, ערב הקונגרס העשרים, מצא את הציונות ומפעלה תוך לבטי סכנה ונפתולי מערכה מכריעה, מצא את המוני העם בגולה תוך חשכת תהומות של יסורי גיהנום.

★

אבל עדיין לא תש כחנו ולא נשבר רוחנו. רוחה של ועידת פטרגורד, רוחה של האמונה הגדולה ביעדינו הלאומיים ובעתידנו הלאומי, חיה בקרבנו.

ועדיין לא נואשנו אף מן התקוה לראות בתקומתה של היהדות הרוסית, נושאת דגלה של אותה אמונה גדולה בימי האביב ההם; עדיין לא נואשנו מן התקוה לשוב ולראות את היהדות הרוסית המשוחררת במערכותינו, שותפים לבנין ולתקומה במולדת.

(“הארץ”, 28 במאי 1937).

בימים האלה חגגה ההסתדרות הציונית בגרמניה את חג מלאות ארבעים שנה ליצירתה. היום הזה תאריך הוא ויום זכרון לא רק לציונות הגרמנית אלא לתנועה הציונית כולה.

ההסתדרות (או כפי שהיא קוראת לעצמה: ההתאחדות) הציונית בגרמניה חשיבותה גדולה לא רק מבחינת משקלה האיכותי, העולה בהרבה על חשיבותה המספרית – ציוני גרמניה נתנו לתנועה, ביחוד בתקופת הזהב שלה, את המפקדים ואת הקצינים, – ואף לא רק להיותה משמשת דוגמא ומופת להסתדרות, היודעת פרק בהלכות סדר, חובה ומשמעת – היא כמדומה ההסתדרות הארצית היחידה בציונות, שידעה להכניס ולהחזיק במשך עשרות שנים תחת צל קורה אחת, בכחו של רעיון עליון מאַחד, את הסיעות והזרמים השונים בציונות: – לא זו בלבד אלא חשיבות היסטורית יתירה וקסם אנושי מיוחד נתיחדו להם לציוני גרמניה הראשונים מבחינת מקומם המיוחד במינו בחזית הציונית.

★

לא היתה זו תגלית גדולה ביותר, כשחובבי־ציון הראשונים מיהודי המזרח גילו את מחשבת שיבת־ציון: לא היה צורך אלא להפוך את חלום־הדורות לחזון־הימים, להסיק מסקנות מפעל ומעשה מאותו חלום־הדורות, שהיה חי בלבו ובתפלותיו של כל אדם מישראל. ההנחות הקדומות ההכרחיות לרצון לאומי: רגש לאומי טבעי, הוי לאומי־עממי, אם אמנם לקוּי וקלוש, קשר אמיץ עם ירושת־הדורות, עם דת ישראל, דעת התורה והלשון העברית – כל זה היה חי וקיים במדה מרובה או מעוטה בתוֹך המונים גדולים. יהודי המזרח בהמוניהם היו רחוקים מן הטמיעה הלאומית להלכה ולמעשה במדה אחת, ואין פלא שלבם נמצא פתוח לקראת בשורת הגאולה והתחיה; לא לחינם הרגיש הרצל למן השעה הראשונה, שהללו יבינו אותו וילכו אחריו.

אבל היתה זו התגלות ממש, מאורע־חיים יסודי, המזעזע נשמתו של אדם עד עמקי השתין וכובש לפניו דרכים חדשות שלא בטובתו, כשקצת אנשי לב ורוח מיהודי־המערב, ומיהודי גרמניה בעיקר, עמדו וגילו יום־אחד את נשמתם היהודית, את רצונם הלאומי. מי שבא לידו בימים הראשונים הטובים ההם לבוא במגע עם אותה שכבה דקה של ציונים אקדימאים בגרמניה – ודומה שחוץ מציונים אקדימאים לא היו, או כמעט שלא היו כלל ציונים אותה שעה בגרמניה – יודע, כמה גדול היה האושר, כמה גדולה היתה עלית־הנשמה, עלית מהות והכרה, שבאו על האנשים האלה בשעה שנגלתה להם שכינתם הלאומית.

★

אם חובבי־ציון והציונים הראשונים במזרחה של אירופה היו, מבחינת העילה הקרובה, שהביאה אותם למחשבת ציון, בגדר גרי אריות – יזכר תפקידם של הפּוגרומים בדרום רוסיא בראשית שנות השמונים בהתעוררות תנועת חבת ציון, – הרי היו ציוני גרמניה הראשונים בבחינת גרי־צדק. שבט הנוגש לא הורגש עוד בימים ההם בגרמניה. כבר נתנה אמנם התנועה האנטישמית את אותותיה, אבל לא עלתה עוד על דעת איש לראות בה סכנה של ממש למעמדו האזרחי המוצק של היהודי בגרמניה, לעמדותיו הכלכליות והתרבותיות או אפילו להשפּעתו היתירה, המנהגת בכמה מענפי החיים.

לא מתוך חשש סכנה בלתי אמצעית ובקשת גאולה לעצמם נענו ציוני גרמניה הראשונים לקריאתו של הרצל, אלא מתוֹך רגש של כבוד – בנידון זה דומה היה דרכם לדרכו של פינסקר, אשר שאלת הכבוד הלאומי היתה לו עיקר העיקרים ושמשה לו כח דוחף ומאיר נתיבות, – מתוך הכרת חובה וסולידריות עם המוני בית ישראל במזרחה של אירופה, אשר אחיהם הם, המחזיקים במעוז האמנציפציה והטמיעה, התכחשו להם, כפרו במציאות כל קשר אתם, חוץ מן הקשר הדתי הרופף. מבחינת הצורך החיוני־הממשי היתה זו יותר ציונות בשביל אחרים, בשביל המוני אחים נרדפים, ואלו להם עצמם היתה זו יותר ציונות של עיקר אמונה, של הודאה בלאומיות הישראלית, שלא מצאה לה כלים משלה ולא נתגבשה בחייהם האישיים לצורות־ חיים יהודיות חדשות, אבל היתה כאן על־כל־פנים מדה גדושה של אידיאליזם: לא קלה ולא נוחה היתה עמדתם של ציוני גרמניה בחיי החברה והצבור בתוך אחיהם, שרעמו פנים ברובם הגדול על השגעון של לאומיות יהודית, העשויה לעורר קטרוג ו“רשעות” ולהטיל צל על כשרותם הפּטריוטית של יהודי גרמניה.

★

אבל ההגיון הפּנימי של הציונות עשה את שלו. ברבות הימים פשטה התנועה לרוחב והכתה שרשים בעומק. יותר ויותר נתרבו היחידים בין ציוני גרמניה, שהציונות נעשתה להם תוכן־חיים אמתי, שבקשו להתאים את חייהם להודאתם, שלא מצאו ספּוק בלאומיות הפורמלית של נוסח והודאה בכלים הלאומיים החיצוניים, אלא בקשו את הדרך ליהדות המוגדרת הגדרות מהות ותוכן. לאט־לאט גברה השפּעתו של אחד־העם בין ציוני גרמניה, לאחר שבמשך שנים רבות שמשו מעוז ומשגב לציונות ההרצלית הטהורה. לפני כחצי יובל שנים נפתח להם לציוני גרמניה מקור־השפעה חדש ליהדות של מהות בתורתו של מרטין בובר. ומלחמת־העולם העמיקה בלב הדור הצעיר את מעניתה של הפּרובלימטיקה היהודית הגדולה, עשתה את הציונות לרבים מהם לשאלת חיים וגורל. גרמניה היהודית הצטרפה אף היא לארצות הגולה, שהעמידו את תנועת החלוץ לצורותיה ולזרמיה השונים. יצוּין הדבר, שרבים נוטים לטעות בו, שעליה גרמנית, אמנם במדה קטנה, נכנסה למסכת חיינו ובניננו עוד לפני הקטסטרופה של שנת 1933.

★

התקופה האחרונה בתולדות הציונות הגרמנית, זו התקופה הרותחת והצווחת, הקצרה ביותר והמכרעת ביותר, תקופת ארבע שנות שלטונו של הנציונל־סוציאליזם, עדיין היא תוססת לנגד עינינו. נסיון גדול נתנסתה הציונות הגרמנית בתקופה קשה זו ועמדה בו. היה לה הצער הגדול לראות בהתאמתותה האיומה של הדיאגנוזה הציונית למחלה היהודית, למצב ישראל בעמים. נתקיימו כל נבואותיה השחורות של הציונות על מצבה המדולדל, המוכן לפורענות ולאסונות, של אומה תלושה, המשוטטת כצל בעולם שאינו שלה והתלויה בחסדם של אחרים. האסון הגדול, שהפך בן־לילה קבוץ גדול, כביר כח חמרי ותרבותי, ל“פאריאס”, למתועב גוי, לנטולי זכויות אדם יסודיות, זעזע את הנפגעים, פקח את עיניהם לראות את אמתה הגדולה, האכזרית והמעודדת כאחת, של הציונות. הציונות החזירה ל“פאריאס” האלה כבוד־אדם, היא נהפכה להם למקור נחמה ותקוה. מנהיגי הציונים בגרמניה זכאים מעתה לדבר לא רק בשם הסתדרותם אלא הם באי־כחם הטבעיים של יהודי גרמניה כולם בשעת מבחן זו. עתונם המרכזי של ציוני גרמניה עלה בימים הרעים האלה בחשיבותו ובערכו להמוני היהודים בארץ לרמה עליונה, שעתון יכול להגיע אליה: הוא מעמיד חזון לעם.

בתקופה זו נכנסת היהדות הגרמנית לתפקידה הגדול בבנין הארץ; בתקופה זו חלה העליה ההמונית מגרמניה, חלים הנסיונות וההישגים הנהדרים של שדוד־מערכות וחדוּש המבנה הכלכלי לאנשים אמידים ובעלי השכלה אקדימית, – חלה הסתגלותם של חלוצים מסוג זה לחיי קבוצים וקבוצות, חלה יצירת רמות השבים, נהריה, כפר שמריהו, מגד, שבי ציון.

★

אין אנו משלים את נפשנו. יודעים אנו: רבים מהמוני היהודים בגרמניה, שהפנו את מחשבתם לציון ולתקותה, ורבים מעוליהם החדשים, שבחרו בדרך ציון, טעות היתה בידם: הם אמרו למצוא כאן את הגאולה הקרובה, הם בקשו כאן את קו ההתנגדות הפחותה ביותר. וכשהגיעו ימי המבחן הקשה, ימי השפל הכלכלי, מהומות הדמים והמזימות הפוליטיות, ירד חינה של הציונות ושל ארץ־ישראל בעיני רבים שם, נפל רוחם של רבים כאן, והם היו או יהיו הראשונים לעזוב את הארץ בימי צרה וצוקה.

אבל דרך העולם הוא. גם תנועת התחיה של עם ישראל נתונה לחוק הגאוּת והשפל. יש מקום לבקש מאת אחינו העולים הגרמנים, מן הבלתי־ציונים שבהם, יתר הסתגלות למציאותנו, יתר הבנה בתנאינו המיוחדים, יתר חבּה ורצון טוב להתערות בקרקע הקשה הזה של המולדת. ויש מקום לבקש גם מאתנו עצמנו: יתר סבלנות, יתר הבנה, יתר חבּה וידידות ביחס לסוּג העולים הזה, שלא זכה להביא אתו את ההכשרה הנפשית־העממית הרצויה, להקל לו את חבלי ההסתגלות ולסייע לו ל“הטמע” בתוכנו ולהבלע לתוך מסכת חיינו ובניננו ככל עליה אחרת שקדמה לזו. אלפי הציונים מעולי גרמניה, אלה שמצאו עוד “בימי הטובה” את הדרך לעצמם ולעמם, ודאי אין להם להתבייש מפני כל עליה אחרת.

זכותה ההיסטורית הגדולה של הציונות הגרמנית בתנועה ובמפעל תעמוד לה על כל פנים ללא ערעור ופקפוק.

(“הארץ”, כ“ח סיון, תרצ”ז).

עד שאנו מתחבטים בדאגותינו הקטנות, שנראות לנו, בתוקף נטיתנו להגזים, כקטסטרופות ממש, אנו מסיחים את הדעת מהמוני בית ישראל במרכזים הגדולים של הגולה, הנתונים בצרה ובחרפה, בלחץ חמרי ומוסרי, אשר אין מנוס ומפלט ממנו והמגיע באמת למדת קטסטרופה וחורבן. בדין ובצדק קובלים עלינו ידידנו עסקני הצבור מן העולים החדשים, אשר עוד לפני שנים מעטות עבדנו יחד אתם את עבודת העם, כי אין הם מכירים אותנו עוד, כי יבש לבנו, כי נסגרנו בד' אמות שלנו ואין לנו דבר וענין בגורלם של מיליוני אחינו בגולה.

לפי מצב הענינים בשעה זו קרובים אנו עוד במקצת לגולה אשר בפולין. העליה החדשה מקרבת לכאורה את הלבבות. אולם דומה, שגם ביהודי פולין אין לנו עסק אלא עד כמה שהם משמשים נושאים לתנועת־העליה החדשה. אנו דנים אותם ואת עליתם, כל אחד מאתנו מתוך נקודת ההשקפה שלו, עד כמה הם כשרים ורצויים לנו, עד כמה יש בהם תועלת לבנין הארץ. לכל היותר יש לנו עוד נגיעה ויחס ישר אליהם, עד כמה שהם נתבעים על העזרה לקרנות הלאומיות שלנו. אנו שולחים “משלחות” לפולין, אנו עושים שם תעמולה לקרן־היסוד, לקרן־הקיימת – ובזה מסתיימים יחסיה של ארץ־ישראל החדשה לשלשת מיליונים היהודים אשר בגולה הפולנית. ואלו חייו הפּנימיים של צבור גדול זה בשעה גדולה זו הם לנו – למה נכחד? – כספר החתום, שאין אנו יודעים ואין אנו מנסים לקראו. אין אנו מרגישים בפרוצס הגדול של שנוי ערכים חברתיים, תרבותיים ומוסריים, אין אנו מרגישים בזעזועים הגדולים, שעוברים על היהדות הפּולנית במשך השנים האחרונות ומשנים את דמותה ואת תכניה. אין אנו רואים את מצוקתה הגדולה, אין אנו רואים אפילו את הגלוי והבולט והמנקר את העינים ביותר. אנו שומעים ומשמיעים יום־יום על מקרים מזעזעים, המעידים על מצוקה וחולשה, המגיעה עד כדי יאוש – ועוברים לסדר היום. המאַבדים עצמם לדעת נעשו פרק קבוע בעתונותה ובחייה של היהדות הפּולנית – של יהדות בריאה, המושרשים בקרקע המוצק של מסורת תקיפה! – וכבר חדלנו להתפלא ולהשתומם על החזיון המבהיל הזה. הדברים נעשו לנו “טבעיים”, כמקרה של דליקה או של שטפונות בידי שמים.

ואם אף ביחס ליהדות הפולנית אין אנו יכולים להתפאר בעירנות יתירה, הרי ביחס ליהדות הרוסית, אשר מצוקתה ויסוריה וחורבנה גדולים פי שבעים ושבעה מאלה של היהדות הפולנית, דומה כאילו קהו לגמרי הרגשות ונטמטמו הלבבות וכבר קבלנו עליה גזר־דין של כליה ללא צער וכאב, ללא ערעור ומחאה כלל. יהודי רוסיא, תפארתו ותקותו של עם ישראל המתעורר לתחיה, זה החלק החשוב ביותר של האומה מבחינת הרגש הלאומי והרצון הלאומי, החלק היותר חי והיותר ער ופועל ונלחם לעתיד לאומי ולתחיה לאומית – הולכים ויורדים, הולכים וכלים ממש מיום ליום, ואזנינו שומעות ועינינו רואות – ואינן כלות. בכל דברי ימינו העקובים מדם, בכל משך אלפים שנות גלותנו לא ניתך עוד על שום צבּוּר מצבורי ישראל שבתפוצות הגולה “שפע” של צרות ויסורין ופורעניות וגזירות ושמדות, כזה שניתך בימינו על אחינו ברוסיא, אם בתוקף המצב הכללי בארץ החירום והחורבן הזאת, אם בתוקף המצב המיוחד לאחינו בארץ זו ואם בעטים של פושעים ומרשיעי־ברית מישראל. רעב ומחסור, מחלות ומגיפות, התנוונות גופנית, דלדול רוחני ומוסרי, רוח דכא ודכדוך־נפש של יושבי חושך – זוהי מנת חלקם של מיליוני היהודים, אשר גורל אכזרי כלאם בבית־האסורים האחד הגדול הזה, ששמו רוסיא הסוביטית. ממיליוני היהודים היושבים ברוסיא מוצאים לכל היותר עשרים אחוזים למאה את לחמם אם כפועלים בבתי החרושת אם כפקידי הממשלה ואם כאנשי ה“ניפּ” – אלה הסוחרים והספסרים מן הסוג החדש, שהמשטר החדש התיר את קיומם מפני הדחק ובבחינת הוראת שעה. כל שאָר שמונים האחוזים, כל המוני בעלי־המלאכה, החנוונים, המתווכים והסוחרים הקטנים, ה“אינטליגנציה”, כלי הקודש וכו' הולכים ונמקים מחוסר עבודה, מעול המסים המהרסים, מרעב כרוֹני, מחולשה גופנית וממחלות. מספרים סטטיסטיים מודיעים, כי שלשים וחמשה אחוזים למאה מן הילדים והילדות, העומדים בגיל של בית־הספר, חולים בשחפת, האחרים הם רזים, חוורים, חלשים ומחוסרי־דם, חולים במחלות העור, בגרענת, במחלות העצבים והרוח. אין משפּחה, אשר אין בה חולה, אבל יש משפחות, שכל חבריהן חולים מחלות שאין להן תקנה.

והצרות המוסריות והרוחניות אינן קטנות ומעטות מן הצרות הגופניות והחמריות. כל מה שיש בו כדי לעודד את הנפש בעניה ולנחמה ביגונה, כל מה שיש בו כדי לקיים שאר־רוח של אדם, את מותר האדם מן הבהמה, כל מה שיש בו מיסוד האמונה, התקוה, השאיפה לאידיאל ולחיים אחרים – כל זה אסור ומוחרם ומורדף, אם אין עליו חותם ההכשר ממלגת הקומוניסטים ומשרתיהם מן ה“ייבסקציה”. הגזרות על הדת, הרדיפות האכזריות על הציונות ועל הציונים, ביחוד על הצעירים שבהם, גזרות אדרינוס על הלשון העברית – כל זה נעשה לחם חוקם של יהודי רוסיא בעטים של דיגינירטים ופושעים מישראל, אשר ה“ג’וינט” ושאר חברות העזרה שלנו באמריקה מפטמות אותם ומחזקות את כח ההרס שלהם. בעטים של מרשיעי־ברית הללו הגענו בגן־העדן הקומוניסטי למצב שרק בחשכים שבימי־הבינים אפשר למצוא דוגמתו; הגענו ל“אנוסים” המעמידים את עצמם בסכנה ובאים במערות ובמרתפים, כדי לקיים את מצוות־הדת, כדי ללמוד תורה ולשון עברית, כדי לעבוד את עבודתם לציון.

ואם ביחס לרדיפות על הדת יש פתחון פה לגבורי הצדק החברתי לטעון, שאין מפלים את היהודים לרעה, שזוהי “תקנה” כללית לטובת החברה החדשה – אם כי למעשה פוגעת ה“תקנה” ביהודים תחילה ויותר מבאחרים – הרי הרדיפות האכזריות על מאות ואלפים מצעירי ישראל, שכל חטאם הוא, שהם שואפים לתחיה לאומית וחברתית של המוני עמם במולדת המתחדשת, הרי הגזירות הברבריות על הלשון, שבה נוצרו הגדולים והחשובים שבערכיה המוסריים של האנושות, הן מעשי פשע ושגעון, שקשה למצוא להם שם בלשונם של בני תרבות.

סבות פוליטיות ידועות הביאו את הצבור העברי בארצות שונות להמנע מן המחאות על המצב ברוסיא. אין איש מאתנו רוצה לסייע באיזה אופן ומאיזה צד לגבורי־הדמים של ה“קונטררבולוציה” הרוסית. ואולם כבר הגיעו הדברים לידי כך, שהשתיקה וההתעלמות ממצב אחינו ברוסיא יהיו חטא ופשע כנגד מיליוני היהודים האלה. אין לנו ענין במשטר המדיני שברוסיא, אין אנו נלחמים במשטר זה ולמשטר אחר; ואולם חובת־כבוד היא לנו, חובה אנושית ולאומית קדושה, להרים את קולנו כנגד הרדיפות והגזירות הברבריות, העושות את חייהם של מיליוני אחינו לגיהנום. הצבור העברי בארץ־ישראל ובארצות הגולה נתבע לזכור את מיליוני אחיו, הנמקים ביסוריהם והנאנחים תחת עוֹל כבד של קומץ פושעים ומשוגעים מישראל; הוא חייב לתבוע את עלבונם, למחות על מעשי הפשע והשגעון ולהביע את רצונו בדברים ברורים ונמרצים.

ואין כחו של עם ישראל קטן כל־כך. בפני רצונו המאוחד והתקיף לא יוכל אולי לעמוד גם הרשע והשגעון, הנושאים לשוא בפיהם את שם הצדק התרבותי ותקון העולם.

(“הארץ”, י“ט שבט תרפ”ה).

נסיון חדש: על ועידת ג’יניבה

א

המבוכה הכללית מסביב לענין ועידת ג’ניבה, היחס לועידה יהודית־כללית זו, שתפקידה להחליט ולהכין את הקונגרס היהודי העולמי, מצד מפלגות והסתדרויות גדולות של היהודים בארצות שונות – סימן דלות הם לנו, סימן לרפיפות, לחוסר אונים, ללקוי הרצון הלאומי וההכרה הלאומית. דומה, שהרבה שכחנו וכלום לא למדנו במשך עשרות השנים של “תחיה לאומית” בישראל…

לכאורה, מצבו של עם ישראל בעולם ברור עד כדי אימת־כליה. המוני ישראל נתונים לא בסכנת קטסטרופה, אלא הם נתונים ועומדים כבר בתוך הקטסטרופה. היהודים נעשו בכל מקום קרבן ראשון לתסיסותיו, לזעזועיו ולהריסותיו של העולם הישן כולו לאחר מלחמת העמים. מיליונים מישראל הגיעו לדלדול גמור, לירידה כלכלית אחרונה. המונינו נעשו מיותרים בעולם, הסטרוקטורה הכלכלית הרעועה שלהם התפוררה ונפלה כבנין־קלפים. תפקידיהם המיוחדים של היהודים בחיים הכלכליים של ארצות מושבותיהם נסתיימו, ותפקידים אחרים־חדשים לא נמצאו להם, מונעים מהם. אין קיום ו“זכות”־קיום לחנוני ולמתווך, לסוחר, הקטן והגדול, לבעל המלאכה, לבעל האומנות החפשית, לפקיד העוזר ואפילו לפועל היהודי בעיר ובעיירה; אין המוני היהודים יכולים להכנס למערכות הפרולטריון, מקומות־העבודה תפוסים, התחרותם אינה רצויה ואינה אפשרית, בשעה שעשרות מיליונים פועלים, פקידים ו“בורגנים זעירים” מן ה“עיקריים” בטלים מעבודה ומשוללים כל אפשרות של קיום. ואף יסודות קיומם האזרחי של המוני היהודים בגולה נתערער; אף קיומם הערטילאי, קיומם הגופני הפשוט, נתון בסכנה. נתחדשו עלינו ימי הבינים. כל שפע המרירות, השנאה האיומה לעולם חולף ותאות־ההרס הסטיכית, הממלא כיום לבותיהם של עשרות מיליונים אנשים, של דור חדש שלם, – פונה קודם כל כלפי היהודים ומאַיים להטביעם בנחשוליו הפרועים והפרוצים. ואף ה“תרופה” המסרתית היחידה של הגלות, מקל הנודדים – שעתה עברה. כל השערים ננעלו בפני המהגר היהודי. ורצון־הקיום האלמנטרי, ההכרח למצוא מוצא והצלה מן הקטסטרופה. מצוה לנו לכאורה את הדרך היחידה שנשארה לנו, את העזרה העצמית הלאומית, את התלכדותם וכנוסם של כחות האומה המפוזרים, כדי להציל את מה שאפשר עוד להציל. וכי בכדי עברו עלינו חמשים שנה של “אבטואמנציפציה” לאומית? כלום לשוא היו נסיונותינו המרים בדור האחרון, לשוא אימתן וזעזועיהן של שנות הזועה האלה – שנות המלחמה, המהפכות והחורבנות האפוקליפטיים? מאין יבוא עזרנו אם לא מאתנו עצמנו, ממאמצים גדולים ונאמנים שלנו עצמנו, של אומה, התקיפה בכח יאושה, רצון־חייה ואחדותה? הרעיון בדבר קונגרס יהודי עולמי הוא כיום דבר בעתו, ודבר השוה לכל נפש, לכל יהודי הרוצה בקיומם ובטובתם של אחיו לאומה, לגזע, לדת או לצרה – תהא מה שתהא הגדרת השתוף וערבות־גומלין היהודית בעולם בשעת צרה זו.

תשובותיהן של רוב ההסתדרויות והמפלגות שלנו בארצות שונות להזמנתם של אנשי הקונגרס היהודי האמריקאי מעידות, שרצון החיים הלאומי שלנו תש כחו, והכרתנו הלאומית עומעמה בצוק העתים האלה עד לאין מרפא. הפורענויות הלאומיות הגדולות לא למדונו לקח. הסתדרויותינו ומפלגותינו השונות והמשונות גילו “סולידריות לאומית” מיוחדת במינה – סולידריות לשלילה, לכפירה לאומית, לפירוד ולפירור, למורך לאומי. חזית המורך מקיפה את ניו־יורק, את לונדון, את ברלין ואת ווארשא. “הועד היהודי” באמריקה, “ועד שליחי הקהלות” באנגליה, ה“אגודה המרכזית של אזרחים גרמניים בני דת משה” – כולן בדעה אחת: קונגרס יהודי עולמי יוכל רק “להזיק”, לעורר שטנה וקטרוג על היהודים (כאילו שונאי ישראל יושבים ומחכים לעילה או לאמתלא לשטנה, שאנו ניתן להם; כאילו עלילות הבאי והבל בטעם ימי הבינים, פרוטוקולים של זקני ציון, התקשרות הקפיטל היהודי ובצדה התקשרות קומוניסטים יהודים על כל העולם וכדומה – פסולים בעיני שונאינו משמש עילה לשנאתם; וכאילו עצם הדיון והבירור הפומבי של שאלת היהודים – של פרובלימה בינלאומית גדולה זו – יש בה כדי לעורר קטרוג יותר משתעורר דוקא ההסתלקות מן הדיוּן הפומבי, העשויה ליתן פתחון פה למשטינים להלעיז, כי “הקהל היהודי” דן על עניניו בחשאי ומחבל תחבולות, שהשתיקה יפה להן). ולכפירה הלאומית של האסימילאציה הליברלית הצטרפה מצד אחד זו של האורתודוכסיה הקיצונית ומצד אחר הכפירה האדומה, הדוגלת בשם הסוציאליזם. גם “אגודת ישראל”, גם ה“בונד”, גם שכנו הקרוב של זה, הנושא את שם ציון לשוא (פועלי ציון שמאל) לא ילכו לג’יניבה. הם לא רק דוחים את הקונגרס היהודי העולמי, אלא אינם רוצים אפילו, כדוגמת אותן ההסתדרויות הליברליות־האסימילציוניות, להשתתף בועידה, שתדון על עצם הצורך והאפשרות של קונגרס כזה. הבורגנות הליברלית־המתבוללת, האורתודוכסיה הקיצונית ואנשי הדוקטרינה המעמדית־הסוציאליסטית נתנו יד אלה לאלה, כדי לסכל את מחשבת האחוד הלאומי. וקהלת ישראל שבווארשא, זו הקהלה הגדולה ביותר באירופה, מקום מגוריהם של מאות אלפי יהודים, הנושאים עין מתוך אימת מצוקתם לעזרת אחים, לאחוד הכחות הלאומיים לשם הצלה פורתא, – אף ראשיה של קהלה זו נצטרפו בעצם לחזית השלילה והמורך. הצעת הציונים בועד הקהלה: לשלוח לג’יניבה שני צירים מקהלת ווארשא, אחד מן הרוב האגודתי ואחד מן המעוט, וליתן להם הוראות מסוימות, שיחייבו יחס חיובי לקונגרס היהודי העולמי – נדחתה. סיעה אחת, הסיעה ה“עממית”, כביכול, הזדרזה והתנתה, שהקונגרס לא יטפל חלילה בעניני ארץ־ישראל, ושליחה היחידי של קהלת ווארשא בג’יניבה יהיה, לפי החלטת ועד הקהלה, חבר “אגודת ישראל”, המתיחסת בשלילה לעיקר ההצעה בדבר קונגרס יהודי עולמי…

וכך חזרה “הצבוריות היהודית”, כביכול, לתקופת ה“בלימה” הלאומית, שקדמה לקונגרס הציוני הראשון. נטיות הפירוד וההתגודדות המפלגתית מצד אחד, האימה מפני “הפרצוף” היהודי, המיתודה של התבטלות, של טשטוש הצורה הלאומית והרצון הלאומי, הפחד הבהמי “למה יאמרו הגויים”, מצד אחר – הסגולות האָפייניות האלה של גלות נטולת ישע ותקוה השתלטו שוב עלינו להחשיך לנו כל קרן אור של שאיפה ופעולה לאומית…

זהו מצב הענינים בשעה זו, ימים ספורים לפני הועידה. בתנאים האלה יש מקום לחשוש, שיעלה לה לועידת ג’יניבה 1932 מה שעלה לועידת בריסל 1906. אף בימים הנוראים ההם להמוני בית ישראל במזרחה של אירופה קראו הציונים לועידה יהודית כללית בלתי־מפלגתית לדון על המצב. נענו להזמנה אך מעטים (מלבד “חברת העזרה ליהודי גרמניה”, וד"ר פאול נתן בראשה, איני זוכר, מי מן המוסדות וההסתדרויות השתתפו בועידת בריסל). וסוף דבר היה, שמחוללי הרעיון, הציונים, היו כמעט בודדים ב“מועדם”, וכל עמלם והשתדלותם למצוא תכנית־פעולה משותפת לראשי העדות, הסיעות וההסתדרויות בישראל – יצאו לבטלה.

מה יעשו מחוללי הועידה בג’יניבה, אם יתאמתו החששות האלה ואף הם ישארו בודדים בג’יניבה? היש עוד, בתנאים האלה, טעם ותכלית לכל הטרחה המרובה הזאת? וכי לא יהא בו בדבר זה הפסד מוסרי, הפסד פרסטיג’ה והשפּעה ובטול מרץ לבטלה? ומה יעשו הציונים המוזמנים? וכי כדאי להם לקבל על עצמם את האחריות לאיניציאטיבה של אנשי הקונגרס היהודי האמריקאי ולתוצאותיה? כלום יכולים הם להחליט ביניהם לבין עצמם, בלי השתתפות רוב ההסתדרויות והמפלגות היהודיות, על קונגרס יהודי עולמי?

נראה לנו, שהציונים אינם צריכים להסתלק מועידת ג’יניבה, ואף אם מובטח לה מראש, שחפצה הישר – כנוס הקונגרס היהודי העולמי – לא יצליח בידה הפעם. תפקידם של הציונים הוא לעורר את המצפון הלאומי ואת האחריות הלאומית, להכשיר את הקרקע, ולוא יהא לאט־לאט, למאמץ הלאומי ההכרחי, – וסוף הכבוד לבוא. אם לא יהא בידי הועידה בג’יניבה להחליט על כנוס הקונגרס היהודי העולמי ביום פלוני לחודש פלוני, במקום פלוני, בסדר היום הפלוני ועל יסוד בחירות כלליות־דימוקרטיות – מהחלטה כזו ודאי תצטרך ועידת ג’יניבה להמנע בתנאי השעה הזאת, שלא לומר דבר שאינו נשמע ושכשלונו בטוח לו מראש – הרי יהא בידה על־כל־פנים להחליט על עבודת הכנה שיטתית, עבודת תעמולה וארגון, לשם כנוס הקונגרס, כשתגיע השעה לכך, וכדי לקרב אותה שעה.

אין זו לנו, הציונים, הפעם הראשונה להטיף לדברים “בלתי פופולריים”, לפעולות ולמעשים, שעדיין לא הגיעה שעתם ואין דעת הרבים נוחה מהם. אין אנו נרתעים גם מפני הקשיים והטרחה וחובת הסבלנות שבעבודה של חנוך והכשרת־הלבבות. מחולל הקונגרס הציוני הראשון אמר אף הוא בשעתו לפנות לא למפלגה או לסיעה אחת בישראל, אלא לעם כולו, ואף הוא נתקל באותם המכשולים הגלותיים האָפייניים: ברוח הפירוד וההתפוררות, במורך לאומי, בלקוי רצון והכרה, בחוסר מחשבה קונסטרוקטיבית, במימיקרי של הסתגלות וטשטוש הצורה העצמית. ואומץ לבו עמד לו לכנס, לגבש ולהפעיל את הרצון הלאומי של המוני בית ישראל ביחס לארץ־ישראל; ליצור את המכשיר הגדול, נושא רצון העם וזכותו ביחס לארץ־ישראל. אותו רצון לאומי יש לו כיום אדריסה שלו, יש לו סמכות חוקית מוכרת מבחינת המשפּט הבינלאומי. וכך עתידה הכרתם הלאומית של המעטים לכנס, לגבש ולהפעיל את הרצון הלאומי הכללי של המוני היהודים, ליצור את המכשיר העליון, נושא הרצון הזה, נושא הסמכות הלאומית העליונה של עם ישראל ביחס לזכות חייו ולצרכי חייו בכללם. כנגד רצון מגובש זה, כנגד הכרח היסטורי זה, לא יעמדו לאורך ימים כחות הפירוד וההרס של הגלות, לא תעמוד התנגדותם של נוטאבלים ומפלגות. רצון ההמונים, מצוקתם הגדולה כים, יכריעו כנגדם.

יש הרגשה אלמנטרית בלבבות: אי אפשר לנו בימים הרעים האלה בלי גיוּס הכחות הלאומיים של האומה, בלי אחוּדם והתלכדותם במפעל. ועידת ג’יניבה היא נסיון חדש – נסיון קלוש אולי וגם לא הראשון, אבל נסיון – בדרך זו. אין אנו זכאים להפקיע את עצמנו מן הנסיון.

★

ומשאלה אחת קטנה ביחס לשליחי הישוב הארצישראלי בג’יניבה. לארץ־ישראל יהיו ארבעה שליחים בועידת ג’יניבה (שלשת חברי הדלגציה של הועד הלאומי, ה"ה א. ברלין, הרב מ. ברלין וי. שפרינצק, ושליחם של “בני ברית”, מר מ. דיזנגוף). אין לנו אלא לבקש ולקוות, שהללו ימצאו את העמדה המשותפת בשאלות העומדות על הפרק, שלא תקרע גם דעתה של ארץ־ישראל לקרעים ולא תוסיף מבוכה על מבוכתם של בני־הגולה…

(“הארץ”, כ“ד תמוז, תרצ”ד).

ב

הועידה היהודית הכללית בג’יניבה, שהעתונות הארצישראלית טפּלה בה לתמהוננו אך מעט מאד – חוץ מן “הארץ” לא הביא שום עתון אחר מכתבים או ידיעות מפורטות על מהלך הועידה –, היתה ראויה לגורל טוב מזה שזכתה לו. אין לבוא בטענות למחוללי הועידה על ההד הקלוש, שמצאו לכתחילה בכמה חוגים של הצבור היהודי בעולם. לא אשמתם היא, אם גם בשעת צרה זו להמוני העם לא גברו הצורך הלאומי והכרת החובה הלאומית לא על הכפירה הלאומית שבשתי הקצוות, האדומה והשחורה, ולא על המורך ונטית הטשטוש של ה“אזרח” היהודי. על מה יש לטעון? על חוסר בהירות, שלימות והכרת המציאות בפנים, בתוך אותו החוג הלאומי המצומצם, שהכיר בצורך ההיסטורי הגדול של כנוס הכחות הלאומיים והשתתף בועידת ג’יניבה. אם לדון לפי מהלך הענינים בועידה ולפי תוצאותיה: ההחלטות והריזולוציות המעטות שקבעה, לא היה כאן לא פרצוף ברור, לא תכנית מעשית ולא רצון מסוים. קשה להגדיר, למי פנו אנשי הועידה, למי היו הדברים מכוונים ומי יהיה נושא הפעולה לעתיד. לכאורה התכנסו בג’יניבה באי־כחה של היהדות הלאומית, המודה הודאה גמורה באָפיו הלאומי ובעתידו הלאומי של הצבור היהודי בעולם. ההסתדרויות היהודיות הגדולות, בעלות מסורת השקר והטשטוש של גרמנים, צרפתים, אנגלים ואמריקאים בני דת משה, לא באו לג’יניבה; אגודת־ישראל ובעלי הטמיעה הסוציאליסטית והליברלית לא השתתפו אף הם בנסיון זה לכנוס לאומי. ואף־על־פי־כן מצאנו בועידת ג’יניבה מן הרגע הראשון איזה אי־בטחון פנימי, איזו סימנים של הסוסים ופקפוקים וחולשה פנימית. הועידה היהודית העולמית בג’יניבה באה קודם־כל ליתן דמות ומבע למצבו הטראגי של ישראל בעולם בשעת אימים זו ולהכריז על רצון חייו ודרך חייו על אף הכל. אבל אותו בטוי יצא קלוש ומעומעם ביותר, כאילו לדעת; אותה הכרזה יצאה חוורת וסתומה. לא היה כאן לא נתוח מעמיק למצבו של ישראל בעמים, לסבותיו ולגורמיו הסוציולוגיים, ולא תאור פשוט ונאמן – ומזעזע בפשטותו ובנאמנותו – של המציאות היהודית בתפוצות. לא היה צורך בחוזה גדול ובעל יכולת הבעה והגדרה כמאכס נורדאו, כדי לזעזע את הלבבות. הכרוניסטן היהודי בזמננו יש לו הפריביליגיה העגומה לפעול על הלבבות באמצעים צנועים, ובלבד שתהא בו קצת העזה של אמת. אבל העזה זו לא היתה כנראה לרבים מן הנואמים, באי־כח הארצות השונות, בועידת ג’יניבה. דומה היה, כאילו ראו הללו חובה לעצמם ל“התנצל” במקצת על מצבו הירוד של ישראל בעמים ועל השנאה הפרועה לעם עולם; להמתיק במקצת את הדינין, להזהיר מפני “הגוזמא”. אפשר היה למצוא צד זכות להשתדלות זו להמנע מן הצבעים הבהירים, “הפועלים על העצבים”, אילו היה מקום להנחה, שחברי הועידה המוקדמת לקונגרס לא נואשו עוד מן התקוה לקונגרס יהודי כללי באמת ורצו להניח פתח פתוח לחוגי היהדות הבלתי־לאומית, אשר אותם הצבעים הבהירים אינם לפי רוחם. למעשה נואשו בגיניבה בהחלט מן החוגים האלה. ולא בלי יסוד: אם לועידה מוקדמת מצומצמת, שעמדה לדון בעיקר בשאלת הקונגרס, נמנעו הללו מלבוא מתוך נגוד אורגני, כביכול, לעיקר השאיפה לכנוס הכחות הלאומיים בישראל ולכל מה שיש לו ריח לאומי־יהודי – כל שכן שלא ישתתפו בקונגרס יהודי כללי־עולמי באמת. ההתיאשות מן החוגים ההם נתגלתה בצורה בולטת בהחלטת הועידה בדבר כנוס הקונגרס על יסוד בחירות דימוקרטיות, כלליות ויחסיות של המוני היהודים בעולם. שהרי ברור הדבר בהחלט, שגם ה“יאהודים” למינהם וגם אנשי הכפירה הלאומית, האדומה והשחורה, אינם באים בחשבון כלל לבחירות לאומיות־דימוקרטיות כלליות. אנשי הועידה בג’יניבה צמצמו לפי זה מראש את חוג פעולתם בתחומי היהדות הלאומית בלבד (ומימלא לא היה שום טעם להמנע מן המבע הברור והבהיר לצרת היהודים בעולם בשעה זו), אבל מפני שלא רצו ליתן לועידתם אופי של כנוס ציוני – לשם כך הרי לא כדאי היה לבוא מלונדון לג’יניבה – רדפו אחרי הפיקציה של יהדות לאומית, הראויה לשמה, מחוץ לציונות והעמידו פנים, כאילו הם מאמינים בפיקציה זו. ואף דבר זה הטביע חותם של חצאיות ורפיפות, של סתירות ואי־כנות בועידה הג’יניבית. אף לאפסות צבורית ולאומית מוחלטת כהאדון נוח פרילוצקי ו“מפלגתו” העממית התיחסו בג’יניבה בכובד ראש, כביכול; אף את רצונו ו“דעותיו” של ה' פרילוצקי הביאו חברי הועידה, ציונים ברובם הגדול והמכריע, בחשבון, ואם לא הסכימו ל“דרישתו” למחוק את ארץ ישראל לגמרי מתכנית הקונגרס – לה' פרילוצקי היתה ההשגה האפיינית הנועזה, שאפשר בימינו למחשבה לאומית ולתכנית לאומית יהודית בלי ארץ־ישראל והמפעל הארצישראלי – הרי הסתגלו על כל פנים עד כדי כך ל“זרם” הלאומי הבלתי ציוני, שהסכימו להבליע את העיקר הארצישראלי דרך אגב בתוך ההחלטה הכללית על כנוס הקונגרס, בלי לקבוע לו ריזולוציה מיוחדת, כפי שדרשו תחילה הציונים בועידה (כלומר: שמונים אחוזים מחבריה).

וכדאי לציין, שראשי המדברים מצד הציונים בג’יניבה, שהסכימו לטשטוש העיקר הארצישראלי לשם השותפות עם הלאומיים הבלתי־ציונים יקרי המציאות, שעדיין לא הוכיחו, מה כחם ומשקלם בעולמנו, – הם הם אותם העסקנים הציוניים הנלהבים, המוכנים לפרק את השותפות עם הבלתי־ציונים בסוכנות היהודית לארץ ישראל, משום שהללו לא קיימו את התקוות שתלו בהם…

ואם בהחלטה כלפי פנים בדבר כנוס הקונגרס אי־אפשר היה לעבור בשתיקה לגמרי על העיקר הארצישראלי – הרי הריזולוציה־הדיקלרציה כלפי חוץ על מצב ישראל בעולם – שיש לה, אגב, אופי של מאמר ראשי קלוש, ובשום פנים אין היא מתאימה לתפקיד של גלוי־דעתו ומחאתו הגדולה של עם ישראל בצוק העתים האלה – התחכמו לדבר על הכל: על אנטישמיות, על עניני כלכלה, תחוקה, זכויות המעוטים, נומירוס קלאוזוס וכו' וכו', על זכויותינו, דרישותינו ומחאותינו, רק דבר אחד הושמט: רצונו התקיף של עם ישראל לשוב ולבנות לו את חייו הלאומיים במולדת, זכות הבית הלאומי לישראל בארץ ישראל, שקוים בידו על ידי עמים וממלכות, החלטתו להלחם לזכותו זו ולעשותה מציאות ממשית בכל תנאי ואופן.

בריזולוציה הפוליטית העיקרית של ג’יניבה כלפי חוץ, שאנשי הועידה אמרו כנראה להשפיע על ידה על ה“עולם הגדול”, – חברי הועידה האמינו, כנראה, בהשפעה זו – לא נזכרה ארץ ישראל כל עיקר, לא נזכרו המפעל הלאומי הגדול והתקוה הלאומית המרכזית של עם ישראל. הסתפקו בדברים סתומים ומבוישים, כביכול, על “עם ישראל שימצא את הנשק היפה לגאולתו ולתקומתו” וכו', ואלו את העיקר – את זכות המולדת ואת הרצון למולדת של המוני בית ישראל – השמיטו.

לשם מי ומה הביאו הציונים בג’יניבה קרבן זה?

(“הארץ”, ד' אלול תרצ"ב)

זועות הכרוניקה הקדורנית של ר' יוסף הכהן, סופר הדורות של עמק הבכא העגום, נעשו לחם חוקו של העתון היהודי בשנת ה' תרצ“ח ליצירה; סוכנויות טלגרפיות וידיעות רדיו באו במקום רושמי רשומות מבני מינו של ר' שלמה ב”ר שמעון ור' אליעזר ב"ר נתן. נשתנה אך מעט הסגנון, ולא נשתנה כלל וכלל התוכן.

“מאה וארבעים איש נקברו יום־יום בימים האחרונים בבית־הקברות היהודי בווינא לעומת מספר המתים הרגיל של ארבעה ליום בממוצע”; “מאה ושתים עשרה לויות של יהודים היו היום בווינא; מספר מזעזע זה של מתים יהודים במשך יום אחד – סבתו במקרי אבוד לדעת בהמון בכל חוגי היהודים בווינא”. היאוש קוצר את קצירו. יהודי ווינא אחוזים חרדה ויאוש “למראה אכזריות הנאצים בשבוע הראשון לשלטונם באוסטריה”. “כחמש מאות יהודים נאסרו בווינא בימים הראשונים לשלטון החדש”; “המאסרים ההמוניים ביהודי ווינא ובמנהיגיהם הולכים ונמשכים”; את רכוש היהודים שודדים בכל הדרכים ובכל האמצעים, מחרימים כסף מזומן בבית או בבנקים, מחרימים את החנויות הגדולות, את מחסני כל־בו, את המלונות הגדולים, את בתי־הקפה שבידי היהודים, והמונים נאציים פרועים ממלאים אחרי השלטונות ובוזזים את החנויות הקטנות; “תשעים אחוזים מחנויות היהודים נלקחו מהם”, “המצוקה הכלכלית בקרב יהודי ווינא הולכת ומחמירה משעה לשעה… בווינא עצמה מונים ששים אלף יהודים, הזקוקים לעזרת מזונות וצרכים ראשונים”; “למעלה מתשעת־אלפים יהודים פקידים צבוריים פוטרו כבר – בימים הראשונים של שלטון הנאצים – ממשרותיהם במשרדי הממשלה והעיריות באוסטריה” (“ניוס כרוניקל”); “שלטון של טירור השתרר באוסטריה, שדוגמתו לא היתה בגרמניה אף בשנת 1934”, (הנ"ל); והמוני היהודים מבקשים מפלט – ואין; “הקונסוליה הבריטית מלאה אלפי פליטים יהודים, מבקשי מחסה ומגן; גם הקונסוליות של אונגריה, פולין ורומיניה מלאות פליטים עד אפס מקום” (“דיילי אכספרס”); והגבולות סגורים בפני היהודים פליטי אוסטריה; אין השלטון החדש נותן להם לצאת (“במשרדי הפאספורטים האוסטריים ובמרכז המשטרה הודבקו אזהרות בולטות: ליהודים סגורים כל הגבולות מאוסטריה לארצות חוץ”); והארצות הסמוכות אינן נותנות להם להכנס…

והד סבלם של הנרדפים והנענים הגיע עד אנגליה, ארץ המסורת האנושית היפה של מתן חסות ומקלט לנרדפים מטעמים פוליטיים, דתיים וגזעיים – הגיע עד בית הנבחרים הבריטי. “מצוקת הפליטים מאוסטריה, אשר לא הורשתה כניסתם לנמלי בריטניה הגדולה, שמשה נושא להודעה מצד מיניסטר הפנים הבריטי”, מודיע רויטר. הודעתו של סיר סמואל הור ותשובתו לשאלות, שבאו לאחר הודעתו, היו “בריטיות” מאד. ודאי “יש רצון כללי לקיים את המדיניות המסרתית של מתן מקלט” וכו‘, אבל מצד אחר היתה התנגדות וכו’; “אף־על־פי, שנכון לנקוט במדיניות של מתן מקלט במדה שהדבר אפשרי למעשה”, מכל מקום, וכו'; כללו של דבר אין המיניסטר סבור, “כי יש יסוד כלשהו(!) לשנוי חוק ההתאזרחות”. המפקד ווג’ווד הציע, “שהממשלה תבטל לגבי פליטי אוסטריה את תקפם של חוקי ההגירה וההתאזרחות הבריטיים לשלשת החודשים הבאים”, אבל “בית הנבחרים הביע ברוב של 210 דעות נגד 142 את סירובו ליתן לקולונל וודג’ווד רשות להכניס הצעת־חוק, המרחיקה לכת מהודעת סיר סמואל הור בנוגע להגירתם ולהתאזרחותם של הפליטים האוסטריים בקיסרות הבריטית”; אין “יסוד כלשהו” לכך.

*

ודומה, שדעתה של הממשלה הבריטית היא, שאין “יסוד כלשהו” גם להקל או להחיש את אפשרות עליתם של פליטי אוסטריה היהודים לארץ הבית הלאומי היהודי. למחרת אותו יום עלה שוב ענינם של הפליטים האלה על שולחן בית־הנבחרים. הציר מאנדר שאל, אם ניתנו הוראות לועדה לחלוקת ארץ ישראל על מדת הדחיפות של תפקידה. מיניסטר המושבות, ה' אורמסבי גור, השיב, כי הועדה ודאי מכירה בצורך להחיש את עבודת־חקירתה; להערה נוספת של ה' מאנדר, שהדבר נעשה דחוף ביותר מפאת המאורעות באוסטריה ובארצות אחרות, – לא נתן המיניסטר שום תשובה. וגם זוהי תשובה.

*

אנגליה ובית הנבחרים הבריטי עשו את שלהם: הם אשרו מחדש את המסורת ההומנית הנאה של בריטניה הגדולה; מיניסטר־הפנים הבריטי, הכריז על “הרצון הכללי לקיים את המדיניות המסרתית של מתן מקלט וחסות”, וכו', אלא…  אלא שכניסתם של פליטי אוסטריה לנמלי אנגליה לא הותרה ולא תותר, ושאלת ענוייהם של יהודי ווינא תמצא את פתרונה אם לא במשך שלשת החדשים הבאים, כרצונו הטוב של ווג’ווד, הרי במשך שלש השנים הבאות: 140 קברים חדשים ליום יספיקו לכך….

מאות־מאות נפשות נספו בלא עתן במשך ימים מעטים, בחרו במות בידי עצמן ובלבד שלא ליפול בידי עריצים מתעללים, מבשרי ה“מוסר” החדש, אשר אירופה הדימוקרטית מרכינה ראשה בפניהם ומפנה להם דרכים לנצחונות חדשים.  עקידות חדשות, עשרות־עשרות ליום, ואין פוצה פה. עולם כמנהגו נוהג.

בלי משים עולים על הלב דבריו המזעזעים של ר' שלמה בר' שמעון, בספורו על הטבח במגנצא בשלשה בסיון ד' תתנ"ו: לזאת ולזאת תצילנה אזנים שומעות, כי מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? שאלו נא וראו, ההיתה עקידה כזאת – – – למה שמים לא קדרו וכוכבים לא אספו נגהם?…

הכרוניקה של הימים האלה מספרת על מאסר מאות יהודים בווינא, על שוד וביזה בבתים ובחנויות של יהודים, על התעללות בנער ובזקן, על חורבן בתי־תפילה, על קריעת ספרי־תורה ושריפתם.

והכרוניקה של הימים ההם מספרת: “ובכ”ג באייר קמו על קהל וורמיישא, ויקומו זאבי ערבות על אותם שהיו בבתיהם וישדדום אנשים נשים וטף, נער וזקן, ויהרסו הבתים וישללו שלל ויבוזו בז ויקחו את התורה וירמסו בטיט ויקרעוה וישרפוה".

היכן ההבדל בין אלה לאלה, בין גדודי היטלר לגדודי הגראף אמיכו?

אבותינו בימי החושך הרחוקים קדשו שם שמים במיתתם. הפאתוס הדתי הגדול, שהיה חי בלבבות, הביא אותם לקבל יסוריהם באהבה ולקדש שם שמים ושם ישראל. הצרות והגזירות עצמן נעשו מקור גבורה וחוסן לאומי לאומה הנרדפת על צואר, חישלו את רצונה, הגדילו את כוחה המוסרי.

עכשיו, בימי החושך החדשים, מה כחנו ליסורין? אותם מאות הקרבנות האנונימיים בווינא – שמו של מי קדשו במותם? היש טעם, היש שלומים למותם?

*

שאל בימים ההם משוררה הגדול של האומה, מבכה ענותה וחולם חלום גאולתה.

שר האומה, אשר רוח קדשו נתגלה באותו המשורר עצמו, כבר השיב על שאלה זו, – השיב בקדוש־השם החדש, במפעלי־פלא היסטוריים, בפאתוס חדש של התנערות ויצירה, במאמצים חדשים לגאולתה של האומה.

יש ויש לנו מקום תקוה בעולם, אשר בו נהיה בטוחים מפחד כליה וירידה אחרונה. זה כששים שנה הולך ומתחולל הפלא הגדול, הולך ומתבצר לנו מקום תקותנו במזרח, מקום גאולה ופדות־הנפש לדור ודור.

אף הפאתוס החדש לקיום ישראל וליצירת ישראל אי־אפשר לו בלי קרבנות, בלי קדוש־השם. אבותינו, מחבבי הצרות ומקדשי השם לפי דרכם, הורישו לנו את רצון־החיים ואת כח־החיים, ואף אנו נדע בשעת הצורך לקדש את השם ו“לחבב את הצרות” ואת הקרבנות לפי דרכנו, למצוא להם תקון במפעל.

מאורע חניתה, שחל בעצם ימי חורבנה של יהדות אוסטריה, סמל הוא לנו. דף חדש נכתב בספר היצירה החדשה של עם ישראל, נתרחבו גבולותיה של ארץ־ישראל החדשה, נכבשה נקודה חדשה לעמל היהודי היוצר; ובעצם היום הזה נפל קרבנה הראשון של נקודת הישוב היהודית החדשה – נפל יהודה ברנר. מאמצים עצומים, עמל לא־אנוש, הולכים ונעשים בחזית האש של איבת־פראים לוהטת בסתר ובגלוי, לתקוע יתד לישוב יהודי חדש בקצה־הגבול הצפוני של הארץ. מקרוב ומרחוק נחפּזו ובאו עובדי אדמת המולדת לסייע ידי עולי חניתה, להצטרף למלאכת הבנין הראשונה, לסלול כביש, לבצר את הנקודה, לחזק את בטחונה – עדות היא להכרה הכללית המושלת בלבבות: משמר־כבוד חדש ניתן לנו בבנין המולדת ושמירתה, עדות לאחדות היעוד הלאומי והתפקידים הלאומיים של הדור.

לא לחינם מת יהודה ברנר; לא לשוא נפל הקרבן החדש בבנין המולדת.

(“הארץ”, כ“ב אדר ב' תרצ”ח).

א

יש אשר מחשבה מרה־אכזרית עולה על הלב בימי הזועה האלה: בואו ונחזיק טובה לפגעים ולפורענויות, המתרבים ובאים עלינו, על הישוב העברי בארץ, זה שבועות וחדשים שלימים מיום ליום ומשעה לשעה; יש בהן בפורענויות אלה גם צד “טוב”. השלשלת הרצופה של זועות הטירור; המסגרות השחורות בעתוני הבוקר והצהרים, שנעשו לנו קבע כלחם חוקנו; הערוגות הצפופות של קברות קדושים ויקרים, ממעלה הר הזיתים שבירושלים עד חניתא שבקצה הצפון; מעשי החורבן וההרס, החותרים לכלות פרי עמל ומאמצים לא אנושיים של שנים רבות ולהחזיר נקודות ישוב ותרבות לשממון ולעזובה של המדבר; המצוקה הכלכלית הרבה, אף היא פרי מהומות הדמים ושלטון ההפקרות, הקשה לנו לא פחות מן המצוקה הנפשית הגדולה – כל זה עשוי לשמש צידוק כל־שהוא לישוב על התעלמותו במשך חדשים וחדשים משואת החורבן והכליה, שהתחוללה על אחינו באוסטריה. אין הסברה אחרת להתעלמות זו, המגיעה עד כדי התנכרות והקשחת־לב ועמידה קרירה על דם אחים, אלא פרשת הפגעים, שהביאתנו עד דכא וקוצר־רוח ודאגות מטרידות־מחרידות, שאינן פוסקות. אבל אם הסברה יש כאן – הצדקה אין כאן. כל יסורינו וסבלותינו הם כאין וכאפס לעומת הקטסטרופה, שבאה על הקבוץ החשוב, עתיק הימים ורב התרבות, של מאתים אלף יהודי אוסטריה, אינם אלא כמר מדלי לעומת נחשול האימים החדש, שעלה בעקבותיה על ארבע מאות אלף, שרידי רדיפות וגולה, מיהודי גרמניה.

זה קרוב לארבעה חדשים נתונים מאות אלפים מאחינו למשיסה, לבז ולשביה, לפוגרום מתמיד, להתעללות־פראים, ואין אומר: הרף. הופקר כבודם, הופקרו זכויותיהם האנושיות היסודיות, הופקר רכושם, הופקר דמם – ואין מתעורר לגונן ולהציל. מאות אלפים בני־אדם, בהם אנשי סגולה ומעלה, יוצרים מחוננים ומרבים טובה בעולם הרוח והתרבות, נתונים במלכודת־מות, הפקר ליצרים שפלים, לחמת־זדון אכזרית ולתאות בצע של סאדיסטים עריצים, אשר בידם כל אמצעי הכח של ממלכה אדירה וכל המכשירים של טכניקה משוכללת ומנגנון מתוחבל; רבבות נדחפו, מתוך ענויים חמריים ומוסריים קשים, לזרועות המות לדעת, הושלכו לבתי כלא ולמחנות הסגר, עונו עד מות; רבבות אחרים, אתמול עוד אנשים עשירים, אמידים, או רואים טובה וברכה מעבודתם החשובה לצבור, הגיעו עד חרפת־רעב ועניות מנוולת; שוב רבבות אחרים, אזרחים ותושבים, נרדפים על צואר, כגנבים ושוחרי נשף, מגבול לגבול, ואין מרחם ומאסף; רבבות אחרים נדחקים ונדחפים ונאלצים, בכל האמצעים והטצדקות של הרשעות הנאצית התהומית, לצאת בחוסר כל לגולה ולעזוב את רכושם לכובשים החדשים; אחרים, אנשים נכבדים ונשואי פנים, נתונים בשביה ומשמשים לשוביהם אמצעי לסחיטת כספים מאת קרובים, ידידים ומעריצים של השבויים בחוץ־לארץ; השוד הרשמי, מטעם השלטונות החדשים או מצד תקיפים רודפי שלמונים יחידים, גזל וחמס ורמס והחריב רכוש העולה למאות מיליונים; מוסדותיו הצבוריים, מוסדות צדקה ותרבות ועבודה סוציאלית, של הקבוץ היהודי שבמדינה נחרבו, נסגרו, רכושם וקרנותיהם הוחרמו, וקהלת ישראל הגדולה והמהוללה שבווינא אין לה מעתה שום עבודה קבועה ובטוחה זולתי קבורת המתים והמתאבדים הרבים, המבטיחה פתרון מהיר ויסודי לשאלת היהודים באוסטריה ברוחה של תורת־הגזע החדשה…

חדשים וחדשים נמשכת עבודת אשמדאי זו באוסטריה; חדשים וחדשים נמשכות הרדיפות האכזריות המוגברות בגרמניה, לפי הנוסח האוסטרי הרדיקלי. ואירופה ה“דימוקרטית” רואה און ושותקת, גבולותיה סגורים על מסגר בפני פליטי חרב ואימה (לא כל אדם מישראל הוא זיגמונד פרויד), ולכל־היותר היא יוצאת ידי חובתה במאמרי עתונים, בדברי מוסר לחיתו טרף ובדברי “סימפתיה” לנרמסים ונדרסים. ואף אנו, הישוב העברי בארץ־ישראל, שתקנו חדשים וחדשים, ואך לפני ימים ספורים נתכנס הועד הלאומי לכנסת ישראל, ואתו באי־כח הסוכנות היהודית, הרבנות הראשית וראשי העיריות, הקהלות והמועצות המקומיות העבריות, לאספה, לדון בגורלם המזעזע של יהודי אוסטריה.

*

דומה יש שעור גם לטראגיות, יש גבול למדת ההפּעלות, ליכולת “הקליטה הנפשית” של האדם. הטרגידיה העתיקה, יצירת־האמנות הגדולה של רוח יון, יודעת את הזועות, הגוברות והולכות ממערכה למערכה, את השיאים המגובבים של קטסטרופות, הבאות בזו אחרי זו להרעיד את נשמתו של אדם עד עמקי השתין.  אבל יש גבול ושעור אנושי גם לטרגידיה העתיקה ולכח פעולתה. ואלו הטרגידיה היהודית המודרנית, האיומה והמזעזעת פי כמה וכמה מכל מה שעבר על העם הנבחר ליסורים במשך אלפי שנות נדודיו, אין לה גבול ואין לה שעור. ולא זו בלבד.  אבותינו, מלומדי הזועות של ימי הבינים, ידעו גם “לחבב את הצרות”. כי על־כן נחמה גדולה אחת היתה להם בענים, נחמת האמונה, נחמת ההכרה המעודדת ביתרון ערכם האנושי־המוסרי על רודפיהם, והבטחון הודאי, כי סוף הכבוד ונצחון הטוב לבוא. ואלו אחינו המעונים באוסטריה ובגרמניה, ורבים־רבים אתם גם בפולין וברומניה, נתונים ליאוש, שאין כנגדו לא תריס של אמונה ותקוה ולא הכרת יתרון ערך על רשעי ארץ, שהשעה משחקת להם. וקשה בדידותם של אחינו אלה, קשה האטמוספירה של בוז ומשטמת פראים, של אימת מות ופחד ענויים והתעללות, קשה “העלטה” הכבדה האופפת אותם בעצם ימי הרדיו והאוירון מיסוריהם של אבותינו, שוכני הגיטו מדור לדור.

*

ועידת איוויאן, עצם העובדא של הועידה הבינלאומית לתקנתם של פליטי אוסטריה וגרמניה ושכנותיהן, שעומדת להפתח היום לפי הצעתו של נשיא ארצות־הברית שבאמריקה, פרצה את הסוגר הזה של בדידות איומה. לקראת ועידת איוויאן פרץ סוף־סוף גם הישוב העברי בארץ־ישראל את גדר השתיקה המרושלת המתמיהה, שהיה בה כדי להוסיף דכאון וצער של בדידות לאחינו המעונים בממלכת היטלר.

אין איש יודע, מה תביא, מה יכולה להביא ועידת איוויאן להמוני היהודים בארצות האינקוויזיציה החדשה. נפל דבר בעולם על “תכנית לסדור ולהתישבות של 400 אלף מהגרים יהודים צעירים מגרמניה, אוסטריה וארצות אחרות במשך ארבע שנים”, בעזרת הלואה בינלאומית של מאה ועשרים מיליון דולאר. מה יהא היחס להצעה יהודית זו, אין לדעת ואין לנחש. הדברים הסתומים שבסדר־היום הרשמי על “אמצעי הקלה להתישבות מהגרים פוליטיים” ועל “התכנית שתקבע לתקופת שנים רבות לפתרון בעית הפליטים” אינם מגלים ואינם מרמזים דבר, היש תקוה לעזרה בינלאומית ממשית לתכנית קונסטרוקטיבית רבת היקף והינף, המוכנות באמת שלשים הממשלות, אשר באי־כחן ישתתפו בועידת איוויאן, או קצתן, – חלק משלשים אלה ודאי מתכוון לא להודיע אלא להוושע באיוויאן, להחלץ בעזרתה מאותה צרה טרדנית, ששמה אוכלסים יהודיים – להביא קרבנות לשם פתרונה של השאלה הכאובה, אם לא. לעת־עתה נשמעו מצדדים שונים רמזים ברורים, כי את הכספים לצרכי מפעל העזרה יצטרכו להמציא ההסתדרויות היהודיות. הקרירות וההסתגרות הרשמית, האופפת לעת־עתה את הועידה, (ראש המשלחת האמריקאית הודיע בפירוש, כי “לא יפגש עם שום הסתדרות פרטית מאירופה ולא יקבל שום תזכיר מהן”, כי “תזכירים כאלה יש למסור לועידה על־ידי הממשלות”, וכי “ההסתדרויות הפרטיות, העוסקות במתן סיוע לפליטים, יוכלו לפנות אחר כך למשרד הבינלאומי, שיוקם באיוויאן להגשמת החלטות הועידה”), עשויה לעורר ספק, אם בכלל יהיה מקום להשפּעה של ממש באיוויאן מצד נציגות יהודית. ודאי, דרך החתחתים של האינסטנציות הרשמיות אינה עכוב מוחלט לפעולה הממשית. אותו מר טיילור, ראש המשלחת האמריקאית, מעיד, שכמה הסתדרויות פרטיות באמריקה הביאו את הצעותיהן לפני הועד המיעץ, העומד לעזרת הנשיא רוזוולט בעניני הועידה, הועד בחן את ההצעות ומסר סיכום ממצה לרוזוולט, והלה אישר חלק מהן ומלא את ידי ה' טיילור להביאן לפני הועידה. אפשר היה לפי זה להתגבר, לגמרי או במקצת, על המכשולים שבדרך־האינסטנציות הרשמית – אילו היו לנו דרך אחת ורצון אחד. אלא שגרם החטא הקדמון שלנו, גרמו הפזור ופרוד הלבבות והדעות, שאין להם תקנה אף בשעת אסון וסכנה לאומית, ובאיוויאן לא תהא לנו נציגות אחת, לא תהא לנו חזית משותפת וממילא גם לא לשון משותפת, אלא כל הסתדרויותיה הרבות והשונות של היהדות בגולה, שלא למדו כלום וששכחו הכל בצוק העתים האלה, שלחו את שליחיהן לאיוויאן, להרבות כבוד ותפארת לישראל ותוקף של אחדות ורצון לאומי מאוחד לתביעותיו…

והיא הנותנת. דוקא חולשתם הפוליטית הפאטאלית של פזורי ישראל, דוקא הקלקלה הגדולה של תוהו לא דרך, פרי מסורת הכפירה הלאומית והאנארכו־ליברליזם של תקופת האמנציפציה, דוקא האסון הלאומי של פרוּד לבבות ודרכים ורצונות – מטילים חובה מיוחדת ואחריות מיוחדת על היהדות הלאומית ועל האורגנים המוסמכים העליונים שלה.

אין נציגות לאומית־פוליטית לעם ישראל, לרצון חייו וליעודי עתידו, בימי הרעה האלה אלא אחת – הנציגות הציונית; אין פתרון לפרובלימה היהודית אלא הפתרון הלאומי־המדיני; אין פתרון אחר לבעית המוני היהודים, נטולי המולדת, אלא בנין המולדת היהודית; “אין מקלט קבע אחר לעם ישראל, המתאבק על קיומו ועתידו, אלא מולדתו הבנויה בארצו ההיסטורית” (מהחלטותיו של כנוס הישוב).

התנועה הציונית העולמית, הישוב העברי בארץ, לב האומה הנתונה למשיסה בעולם והמתפללת לגאולה במולדת המחודשת, נתבעים להביא לפני ועידת שלשים המדינות את זעקתו ואת תביעתו של עם ישראל, את זעקתו־מחאתו על גזירת הכליה והאבדון ואת תביעתו לזכותו האנושית־היסודית, למקומו תחת השמש, למפעל ההצלה למיליוני בני־אדם, נטולי קיום ועתיד, לפתרונה הבינלאומי של שאלת היהודים בעולם על־ידי תקומתם הממלכתית במולדתם ההיסטורית.

לא היתה עוד שעת צרה, שעת מצוקה וירידה אחרונה, קטסטרופלית, לישראל כימים האלה; ולא היתה, דווקא משום כך, עם כל שפלותה והתפרקותה המוסרית של התקופה, גם שעת רצון לפרובלימה הבינלאומית של הגורל היהודי, שעה של הכשרת לבבות והבנה בהכרחיותו של הפתרון הציוני, באחריותו של העולם כולו לגורלו ולעתידו של עם ישראל, בחובתו לסייע לפתרון אנושי של פרובלימה אנושית גדולה, כשעת זועות זו. מאות אלפים בני־אדם עומדים בפני כליה, במשמעה היסודי הפשוט של מלה זו, עומדים להכחד מתחת שמי ה' במשך זמן מועט. ומי שאינו רוצה בפתרון זה של השאלה היהודית; מי שאינו מודה בזכותם “היחידה” של היהודים לפי נוסח גרמניה ההיטלראית, בזכותם למות; מי שאינו רוצה בכליונה של אומה רבת פעלים וזכויות לאחר אלפי שנות היסטוריה נהדרה, לאחר מאמצי גבורה עילאים לתחיתה ולחדוּש כח יצירתה; מי שאינו נושא את נפשו לכך, שדור יבוא בישראל יהפך לדור של צוענים, נטולי חזון ותקוה ואידיאלים, שבעי רוגז, נוטרי עברה ומשטמה וזורעי־חורבן והרס מסביבם – לא יוכל להתעלם משאלת קיומו ועתידו של עם ישראל בעולם, לא יוכל להסתפק ברפואת־אליל לצרה אנושית־טראגית גדולה, בעזרת ארעי למקצת מן הפליטים, אשר כל השערים נעולים בפניהם, ואפילו לא בהרחבה כל שהיא של מכסת ההגירה בארץ מן הארצות שתאות לכך, ואף אם ה“הצעה החשאית לועידה על מדיניות ההגירה יחד עם ציוּן מספר הפליטים לסוגיהם, שהיא נכונה להכניס”, תצדיק את תקוותיו ההוּמניוֹת של הנשיא רוזוולט.

*

הועידה באיוויאן הזדמנות גדולה היא ויקרת־מציאות להשמיע את קולנו בסוד עמים, להביא את תביעותינו בפני במה בינלאומית חשובה בשעה מכרעת. אין הסתדרות ואין איש בעם ישראל, אף לא ההסתדרות הציונית ומנהיגה, חשובים ביותר מלקבל עליהם את תפקיד־הכבוד ההיסטורי להיות לפה לעם ישראל ולרצונו הלאומי בפני ועידה זו, ויהיו מה שיהיו המכשולים, יהיו מי שיהיו המוסדות והאישים המתחרים, שיתיצבו לשטן בדרכם¹. אין אמתה הגדולה של הציונות צריכה לראיות ואין לה לפחד מפני כחם של מתנגדים או של “אמתות” מתנגדות כיום הזה. מוראיה האפוקליפטיים של השעה אישרו, לאסון כולנו, את החזות הקשה של הציונות לגולה היהודית במדה המטילה אימה חשכה על בעליה עצמם. אין הנציגות היהודית באיוויאן יכולה להתעלם מ“נצחונו” האיום של החזון הציוני; אין היא יכולה להסתפק בענינים המעשיים־המצומצמים של עזרה למקצת מן המקצת מן המחנה העצום של פליטים בכח או בפועל ולהמנע, מטעמים של אופורטוניזם, מפני דרכי שלום או מפני הכבוד, או מפני כל שקוּל־דעת “מעשי” שהוא, מלגולל לפני העולם את כל פרשת המצוקה היהודית הגדולה כים ואת תביעתנו היסודית לפתרון שאלת המולדת לישראל ובנינה על בסיס בינלאומי ובדרך העליה החפשית של המוני ישראל לארץ־ישראל. –

(“הארץ”, ז' תמוז תרצ"ח).

ב

לפני חמשים ושש שנים, כשעלה ראשונה נחשול הרדיפות והפרעות ההמוניות על המוני היהודים ברוסיא, ובעקבותיו עלה הגל העצום הראשון של הגירה ומנוסת בהלה, הרים החוזה הגדול לענוּת עמו ולגאולתו, ליאון פינסקר, את קולו על קוצר ראותם ושפלות ידיהם של המנהיגים, התריע על יציאה שנהפכת לבריחה, על הגירה בעלמא, שאין עמה תכנית ומטרה לאומית. “ביסוד מקלט קיים צריכים אנו לעסוק, ולא בקבוץ נדבות ללא־מטרה בשביל נודדים או פליטים, העוזבים בבהלה את ארץ מגוריהם, שאינה סובלתם, והולכים להיות כלים ואובדים בתהומה של ארץ זרה ונכריה להם”. “רק כאשר ימצא מקלט לעמנו הדל – לאלה הפליטים, אשר גורלנו, הנועד לנו מאת ההיסטוריה, ימציא לנו תמיד – רק אז יגדל כבודנו גם בעיני העמים. ודבר זה לבדו, שנדע אז אנה אנחנו הולכים, כשנהיה אנוסים לצאת מאיזו ארץ, – צעד עצום יהיה לפנים לעומת המצב שבהוה.  כי לא יבהילונו עוד אז, כבשנים האחרונות, המאורעות המעציבים, אשר לאסוננו, ודאי עתידים הם לחזור עוד פעם אחר פעם גם ברוסיא וגם בארצות אחרות”.

כמה מן האירוניה המרה של ההיסטוריה בדברי נבואה אלה בימינו. לכאורה נשתנה הרבה, נשתנה הכל מאז נאמרו הדברים האלה. לכאורה נמצאה הדרך למקלט הקיים, נמצא המקלט, נמצאו טעם, תכנית ומטרה לנדודים היהודיים הנצחיים. ועכשיו, כשיש דרך ויש תכנית ותכלית, ו“גדל כבודנו בעיני העמים” להחשיב את שאלת נדודינו כשאלה בינלאומית, התובעת פתרון בינלאומי ועזרה בינלאומית, – עכשיו, בימי איוויאן, נתגלינו שוב בחולשתנו ובקלוננו: “אצילי בני ישראל”, הרואים את עצמם כמנהיגים לעמם, “עוצמים את עיניהם ומחביאים ראשם כבנות יענה”, כאז כן עתה, ודומה, ש“הזעם אשר פרץ כלהב על עלבוננו, הולך ונהפך לגשם של אפר” לכסות את פני האדמה הלוהטת…

*

הציונות “ניצחה” לאורך כל החזית. הפרוגנוזה השחורה של פינסקר והרצל לגורלו של עם ישראל בתפוצות הגולה התאמתה במדת אימים. והעם התאושש והתעורר למפעל הגאולה הלאומית. תוך מאמצי גבורה עילאית, תוך מסירות נפש של קדושה וכח יצירה מבורך הולך ונוצר המקלט הקיים לעם ישראל; תוך יסורים ופורענויות וצרות לאין גבול ושעור, תוך איבה יוקדת ומזימות הרס ומלחמת כליה מסביב הולך ונבנה “הבית” לאומה, והארץ הקטנה נעשתה בעמל בוניה מקור חיים וקליטה ויצירה למאות אלפים. ידידים ואויבים לא יוכלו להתעלם מן המציאות, לא יוכלו לזלזל בדרך שבחרה הציונות, שבחר עם ישראל לגאולתו הלאומית, לא יוכלו לכפור בפתרון הלאומי־המדיני של הפרובלימה היהודית, כפי שנקבע על־ידי המנדט הבריטי על ארץ־ישראל מטעם חבר הלאומים, לא יוכלו להתכחש לנציגות הלאומית־המדינית של עם ישראל, לסוכנות היהודית לארץ־ישראל, אשר יפוי־כחה אושר במנדט.

הכל־הכל למדו לקח מפי ההיסטוריה במשך חמשים ושש השנים האלה, – חוץ מ“אצילי” ישראל והסתדרויותיהם. לאיוויאן באה לא נציגות יהודית אחת, הנציגות הלאומית־המדינית המוסמכת של עם ישראל; באו שבע משלחות, חכמים משיבי־“טעם” לפי דרכם ודרך “הימים הטובים ההם”. והם לא באו להצטרף לתביעותיה ולמלחמתה של הציונות, לסמוך את ידם גם הם על המקלט האחד, על הדרך היחידה להצלה לאומית. אנשי מעלה אלה עומדים, כאבותיהם לפני חמישים וששים שנה, למעלה מן הזמן ומן המקום. אין הם מודים באסון לאומי, ואין הם מבקשים הצלה לאומית. עינם צרה בציונות, פוסלים הם את דרכה. והרי הם מבקשים את עזרתו של העולם הגדול לדרכם הם, אותה הדרך, שפינסקר ציין אותה בדברים כאש: “רדיפה, בריחה, פזור וגלות חדשה”. ואם אין בידם להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית ולפסול את ארץ־ישראל לגמרי לעליה של פליטים יהודים, הרי הם מבקשים לתתה לכל היותר כארץ בין הארצות, אחת הארצות לפיזור חדש ולגלות חדשה.  נראים הדברים, שההסתדרויות היהודיות המרכזיות באנגליה מצאו על־כל־פנים אפשרות להגיש תזכיר משותף לועידת איוויאן, אבל “אגודת־ישראל” פרשה גם כאן מן הצבור. הסתדרות זו, הדוגלת בשם אל אחד, עם אחד ותורה אחת, הגישה, לפי סט“א, את הצעותיה המיוחדות ובאה בדברים עם מיניסטריון החוץ הבריטי ועם מר ג’יימס מקדונלד בדבר ההצעות המיוחדות האלה. ומתמצית דברי התזכיר של הסוכנות היהודית לועידה, שפרסמה פאלקור – והוא תזכיר אחד מעשרים בערך, שהומצאו לועידה! – נמצאנו למדים, מה הם המכשולים הפוליטיים מבפנים, שהסוכנות היהודית מצאה בדרכה, מה הם הטעמים והנמוקים, שהביאו, כנראה, יהודים נגד התביעות הציוניות. התזכיר של הסוכנות מסתמך על הכרזת באלפור, “המדגישה, שהבית הלאומי בארץ־ישראל אינו פוגע בזכויותהם ובמעמדם של היהודים בארצות אחרות”, והוא מטעים, כי “הציונות עולה בהחלט בד בבד עם שויון הזכויות והחובות האזרחיות”. היה הכרח, כנראה, להטעים אמת אלפא־ביתית זו, ששום אדם בעל דעת ורצון טוב אינו מפקפק בה, כשם שהיה צורך בשעתו, בימי המאמצים וההתאבקות שקדמו להכרזת באלפור, להלחם עם ה”נוטאבלים" היהודים, אשר השתדלו לפסול את התביעות הציוניות ואת עיקר הבית הלאומי בשם “זכויותיהם ומעמדם של היהודים בארצות אחרות”. אף עשרים שנות הזועה והאימים, שעברו עלינו מאז, לא הועילו לפקוח את עיני האנשים האלה. בשנת תרצ"ח עדיין רואים הם במקלט הלאומי להמוני ישראל צרה ואסון, שיש להלחם בו או להשתדל לכל־הפחות להמעיט את מדת “רעתו”…

*

היש תקוה, במסבות האלה, כי ועידת איוויאן תתעורר ותעורר עשרות עמים ומדינות למעשה בינלאומי רב, לעזרה בינלאומית לתכנית קונסטרוקטיבית גדולה־נועזה? היועילו שבע המשלחות ועשרים התזכירים לעורר מצפונם של תקיפי העולם, לכוון את ועידת הממשלות לדרך האפשרית האחת: לפתרונה הבינלאומי של שאלת היהודים בעולם על־ידי תקומתם הממלכתית במולדתם העתיקה?

אין עדוּד רב לתקוה זו מבחוץ. האיניציאטיבה של הנשיא רוזוולט בימי הרעה והשפלות האלה היא מעשה רב כשהיא לעצמה, ולא לחנם עוררה הוקרה רבה והערצה לבעליה בכל תפוצות ישראל. הישוב העברי בארץ־ישראל, יהדות פולין על מפלגותיה והסתדרויותיה הביעו את הערכתו של עם ישראל ואת הכרת־טובתו על מעשהו, “החדור רגשי אנוש נעלים” לטובתם של המוני היהודים, קרבנות החורבן והרדיפות הגזעיות. הנשיא רוזוולט ודאי התכוון למפעל של עזרה בינלאומית רדיקלית לקרבנות הרדיפות. אבל ההד שמצאה קריאתו בממשלות הגדולות המכריעות, ההד שמצאה ביחוד בממשלת בריטניה הגדולה אינו מעודד כלל וכלל.  התכנית הגדולה להתישבותם של “ארבע מאות אלף מהגרים יהודים צעירים מגרמניה, מאוסטריה ומארצות אחרות במשך ארבע שנים” בעזרת הלואה בינלאומית של מאה ועשרים מיליון דולאר, אותה התכנית הנאה, אשר ראשי פרקים שלה נתפרסמו ב“פאלסטיין”, הירחון האנגלי הקטן, היוצא מטעם הועד הפרלמנטרי הבריטי לעניני ארץ־ישראל, היתה יכולה ליתן ספוק רב לתביעותינו ולצרכינו – אילו היתה זו תכניתן של הממשלות הגדולות ולא של היהודים בלבד. התכנית האומרת להקליט מאה אלף מהגרים צעירים לשנה בארצות הכניסה, ומהם חמשים אלף בארץ־ישראל, מחייבת כתנאי קודם הכרחי, שאנגליה תהא מוכנה לקיים באמונה, ביושר וברצון טוב את ההתחיבות המוטלת עליה מטעם המנדט, שתסייע במיטב יכלתה סיוע של ממש לעליתם ולהתישבותם של יהודים בארץ לפי יכולת הקליטה הכלכלית של זו, שהיא עצמה תסייע על־ידי פוליטיקה נאותה להרחבתה של יכולת זו. תכנית זו מחייבת קודם־כל, שאנגליה תחדל סוף־סוף מן המשחק הרע של הסוסים ונדנודים ודו־פרצופיות וצרות־עין ומעוט־הדמות ביחס למפעל הבנין היהודי בארץ ולא תשים בעצמה מכשולים בדרכו, כדי לפייס את מישהו; שתתקן את אשר עוותה נגד רוחו וכתבו של המנדט, בקבעה עיקר חדש של הגבלה שרירותית לעליה לפי שקוּלי־דעת פוליטיים, ותחדש את עיקר העליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אגב שמוש נאות, מתוך עין יפה ויחס אנושי הוגן, בעיקר זה, בהתאם לצרכי השעה ולמצוקה היהודית הגדולה כים, ולא תשתמש לרעתה של העליה היהודית בירידה הכלכלית, שבאה על הארץ מפאת פוליטיקה גרועה, שהיא עצמה אחראית לה.

היש תקוה ליחס האנושי ההוגן הזה? בעצם ימי הקטסטרופה האוסטרית, שהפכה בן לילה מאתים אלף יהודים למוץ נידף, באו הגבלות חמוּרות חדשות על עלית יהודים לארץ־ישראל, ניתן לנו “שדיול”, שלא היה עוד כמוהו לאכזריות ולהתקלסות בסבלותינו; בעצם ימי הזועה האלה נעשתה קבע ההגבלה השרירותית (בהתגלות־לב הראויה לשבח נקבע רשמית המונח הזה של הגבלה שרירותית, ולא יתבוששו!), אושר וקוים עיקר הקליטה הפוליטית של הארץ.

אדם אחד יש בממשלה האנגלית, שדרכו בפוליטיקה הארצישראלית ברורה מאת ומסקנית מאד, ואין הוא יודע הסוסים ופקפוקים של חולשה ופסיחה על שתי הסעיפים כחביריו. האיש הזה הוא הלורד ווינטרטון, האנטיציוני המובהק, ידידם ותומכם של הערביים. ואותו שלחה ממשלת בריטניה הגדולה לועידת איוויאן, לועידת־הממשלות הראשונה, שבאה לדון ולהחליט בפרובלימה הגדולה של המצוקה היהודית והנדידה היהודית ולבקש תקנה וכנוס ומקלט אחרון למאות אלפי יהודים, הנתונים בסכנת כליה. עם פתיחת הועידה הכריז נשיאה, בא־כחה של צרפת, “כי המשלחות האמריקאית, הבריטית והצרפתית יקראו בפני הועידה הודעות מיוחדות בכתב בשם ממשלותיהן על שאיפת הכנוס והתכלית האפשרית”. לורד ווינטרטון הספיק כבר להביא את דבריו לפני הועידה: “הממשלה הבריטית בוחנת את האפשרויות להתישבות והתאחזות במושבות בריטניה באפריקה המזרחית”. זוהי התרומה שאנגליה מוכנה להביא לפתרון הפרובלימה הטראגית; היא דנה בדבר… אבאנטורה ישבנית על חשבונם של המוני פליטים אומללים, אבאנטורה העתידה להביא אסון על המונים אלה, אם “בחינת אפשרויותיה” תביא לידי מסקנות חיוביות ואם תעשה באַמת־מדה גדולה, ולא תעלה ולא תוריד, באופן הטוב ביותר, אם פעולתה תחול רק על מעטים. את ארץ־ישראל לא הזכיר כלל הלורד הנכבד, כנראה; על חלקה בקליטת המוני הפליטים, על מחשבותיה ותכניותיה של הממשלה הבריטית בנוגע לעלית היהודים אל ארץ ביתם הלאומי, על עיקר יכולת הקליטה הכלכלית או הפוליטית, על יחסה של ממשלת אנגליה להצעתם של הרברט סמואל וחבריו, שהוגשה לועידה בתזכיר מיוחד, לחדש את עיקר הקליטה הכלכלית לעלית יהודים לארץ־ישראל – על כל הדברים האלה, החשובים מאד־מאד לועידת איוויאן ולבעית הפליטים היהודים, לא עמד כלל, כנראה, ראש המשלחת האנגלית.  כאילו קיניה וטאנגאנייקה, ולא ארץ־ישראל, הן מקלטם הטבעי של המוני בית ישראל, הנרדפים על צואר בעולם; כאילו התקנה לפרובלימה הכאובה היא לא בדרך הכנוס והרכוז ובנין המולדת אלא בריתמוס הישן־נושן של הגלות: רדיפה, בריחה, פזור וגלות חדשה. אין בידי ועידת איוויאן להכריח את אנגליה, שתשנה את הפוליטיקה הארצישראלית שלה, ומאורעות הדמים האחרונים בארץ ודאי אינם עשויים ליתן תוקף יתר לדרישתנו העיקרית בדבר פתיחת שערי הארץ לעליה היהודית ובטול העיקר של שעוּר־קליטה פוליטי ולהמריץ את ועידת הממשלות להטיל את כל משקלה לתוך כף המאזנים לטובתה של דרישה זו…

ואשר לממשלות האחרות, הרי פנה מר טיילור, ראש המשלחת האמריקאית, בנאומו בישיבת הפתיחה, “בבקשה לכל הממשלות המשתתפות להגיש לועידה אינפורמציה חשאית על מספר הפליטים וסוגיהם, שכל אחת מהממשלות מוכנה להכניס ולקלוט בארצה. “חשאיות” זו ודאי באה משום “עין הרע”. אבל חוששני, שלא תהא זו פסימיות מופרזת אם נניח, שהחשאיות היא גם סגולה לחפות על דלותה של ה”אינפורמציה", שאין להתפאר בה ביותר…

*

לורד ווינטרטון הוסיף, לפי סט"א, הערה אחת, החשובה מאד בכל אופן. “הזהיר את ארצות היציאה, שלא ימצאו תחת רושם מוטעה, כי התוצאה מרדיפת המעוטים יהיה גירוש המעוטים לארצות אחרות”. דברים קלושים וסתומים במקצת, כדרך הסגנון הדיפלומטי האנגלי, על ענין גדול. הדברים מכוּונים, כנראה, נגד השאנטאג’ה המחוצפת של גרמניה ההיטלראית לקראת ועידת איוויאן. נחשול הרדיפות החדשות על יהודי גרמניה ואוסטריה בא, בלי ספק, לשם לחץ על ועידת איוויאן ועל מוסדות היהודים, שיזדרזו לסדר יציאה יהודית המונית מן הארצות האלה. ספק הוא, אם שכרה של ועידת הממשלות יהא ראוי לתפקידה, על־כל־פנים יכולה ועידה זו להביא הפסד גדול, אם תקבל את מעשי החמס והרדיפות וההתעללות של מלכות הרשעה כגזירת טבע שאין להרהר אחריה ותסייע ידי השליטים הרשעים להפטר מן היהודים בלי שום תנאי. העזרה המעטה למקצת מן הפליטים בפועל או בכח, שיש לחכות כנראה מועידת איוויאן, שכרה יצא בהפסדה, אם הועידה תתיר עוד יותר את ידי גרמניה למלחמת שמד שלה ביהודים. ממשלת־הזדון החליטה לגרש את היהודים מארצה ולגזול מהם תחילה את שארית רכושם. כל מוסדותיהם של היהודים בעולם, כל מאמציהם הרבים והנאמנים לא יספיקו ולא יועילו לצרכי הגירה של מאות אלפי אנשים מחוסרי כל. ולא זו בלבד. גרמניה הרשעה אינה יחידה ובודדה בעולם בהשגותיה המוסריות. יש עוד מדינות אחרות, “דימוקרטיות” כביכול, החובלות מזימות להפטר מיהודיהן והעתידות גם הן לחקות את דוגמתה של גרמניה ולגזול את רכושם, אם חפצה של זו יצליח בידה. כנוס הישוב למען היהדות האוסטרית עמד על סכנה זו ופנה לועידת איוויאן בקריאה, “לדון על האמצעים להפסקת שיטת ההשמדה, שהולכת ומתגשמת יום־יום באוסטריה ובגרמניה כלפי הקבוצים היהודיים בארצות הללו על־ידי נשוּלם מכל עמדותיהם, גזילת רכושם וגירושם מן הארצות הללו בעירום ובחוסר כל”.

היש בידי שלשים ושתים הממשלות, שנועדו באיוויאן, לעמוד בפרץ?

יש ויש. אין אלמותה וחמסנותה של גרמניה גזירת־טבע שאין לעמוד בפניה. עיקר כחה הוא בחולשתן ובוותרנותן של המדינות זולתה. כשרצתה אנגליה למנוע את גרמניה מלהסתלק מפרעון חובותיה של אוסטריה – מנעתה. יש עוד אמצעים בידי המעצמות הגדולות למנוע את מדינות הטרף מלחרוך כל ציד שייטב בעיניהן. אין הדבר חסר אלא החלטיות ורצון טוב.

אם תקצר ידה של ועידת איוויאן מלעשות גדולות ומכריעות לפתרון לאומי־מדיני של שאלת היהודים; אם לא תתעורר למפעל גדול ורב התנופה, אם לא תקבל את התכנית היהודית בדבר התישבות ארבע מאות אלף פליטים יהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות במשך ארבע שנים בעזרת הלואה בינלאומית גדולה; אם ההנחה הראשונה, ש“את הכסף יתנו היהודים בעצמם”, במקומה תעמוד; אם “האינפורמציה החשאית” של הממשלות לא תועיל הרבה לדרך של עזרה קונסטרוקטיבית להמוני הפליטים, אם הפוליטיקה הארצישראלית של אנגליה לא תבוא לדיון לפני הועידה ולא תשתנה בהשפעתה – הרי תתן את דעתה לכל־הפחות על־כך, שלא יבולע ליהודי גרמניה ואוסטריה על־ידה ולא תשמש עילה לדבּרים־חמסנים לכלות בהם את חמתם ולבצע את תאות בצעם.

*

דומה, שבסופם של דברים תשוב ותאשר ועידת איוויאן את האמת הציונית הגדולה: אין תשועה לעם אלא בו בעצמו; אין אומה נגאלת מצרותיה אלא אם כן היא גואלת את עצמה, בכחות עצמה, מתוך מאמצי מפעל ובנין.

עיקר חשיבותה של ועידת איוויאן יהא, אולי, לא בתוצאותיה המעשיות־קונסטרוקטיביות, אלא בהתעוררות הלבבות, באפילציה אל מצפון העולם מעל במה בינלאומית חשובה. ועיקר העיקרים הוא, אולי, באפילציה ליהודים עצמם, לשארית הפליטה של בעלי היכולת, שיעשו הם את חובתם לעמם ולעצמם.

באותו כנוס מטעם הועד הלאומי “נתבע הישוב ליצור אפשרויות ממשיות להצלת ילדי ישראל בארצות הללו על־ידי העברתם המהירה לארץ־ישראל והקלטתם בעיר ובכפר, במוסדות ובמשפחות”.

יעשה הישוב את שלו; ישמש דוגמא ונחמה ואור תקוה לגולה, וסוף הכבוד הלאומי לבוא.

(“הארץ”, ט' תמוז, תרצ"ח).

לעלוי נשמתו של ר' אלתר דרויאנוב ז"ל במלאות שלשים לפטירתו.

א

אותה פרובלימה אנושית נצחית של שני עולמות, גבולותיהם, יחסיהם, יחסים של פעולת־גומלין ועצוּב־גומלין, – הפרובלימה של חיים ומות, של “עפר” ו“רוח”, של “השארת־הנפש”; השאלה הגדולה: המות מהו, קץ החיים או “תכליתם”, קצם האמתי, האחרון, של חיי אדם או אך סיום והתחלה חדשה, – כל השאלות האלה ודומיהן נעלמות מאתנו, אנו מסיחים דעת מהן, במתכוון ושלא במתכוון, בימים כתקונם, אנו מתביישים כביכול להזות ולהגות בהן, עד שתבוא לנו, בכח מאורע מכריע ומכניע, אחת השעות העמוקות של חשבון־נפש וחשבון־עולם, להתהותנו על היסודות ולהעמידנו כמעט בעל־כרחנו בפני רזי הנצח, התובעים את פשרם.

לפני שלשים יום, ערב יום ה“סיום” בחיי ר' אלתר דרויאנוב, ערב יום הקרב האחרון, או, אם לדבר בלשון חכמים, “יום נשק: יום ששני עולמות נושקים זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס”, – אותו יום עמדתי רגע קטן, כשתים־שלש דקות, על פתח חדרו והתבוננתי בפני ההולך, הלך פלאי על גבול שני עולמות, אשר הסוד הגדול של המעבר כבר חופף עליו. הוא ישב ישיבה זקופה כמעט במטתו, כשגבו נשען אל מראשותיה הגבוהים, שקוע בתרדמה כבדה, שהפילו עליו הסמים הנרקוטיים, משתיקי הכאבים, ועל פניו שלוה עמוקה מופלאה של מי שהגיע למטרתו האחרונה או שנגלו לו תעלומות עליונות. התרדמה הכבדה לא העיבה על נוגה “השקיעה”; הדמות היתה בולטת והארשת עמוקה ומאירה יותר מן הרגיל, קוי הפנים, דקים וחדים ועם זה שלוים משהיו, העור הדק והשקוף, כעין הדונג הזך, השפם הארוך, נוסח ניצ’שה, המאפיל צל של רצון ומרץ על חגוי השפתים, שהזירו עצמן כביכול, לקראת הדבר הגדול, מבת־צחוק, הצללים הדקיקים של ריסי־העינים הארוכות, הגבות המוצקות, המלבן המדויק של המצח החסין־הקפדני, על שנים־שלשת חריציו הישרים־העמוקים, העטור עטרה זקופה־סמיכה של שערות ערמון, לא קצרות ולא ארוכות, ללא חתימת שיבה, הסנטר האפייני, האומר החלטיות־הרצון וטוב־לב כאחד – דרויאנוב כמו שהוא, על צביונו־סגנונו המובלט־המיוחד, אבל עם זה דבר־מה חדש, מופלא־רחוק, איזו נהרה חדשה, לא הסכנו לה, שוכנת על הדמות האפיינית, נהרה של מנוחה עליונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט לאחר סערה ארוכה מפרקת־מפרכת, – אותה מנוחת־“שלום”, שלא ניתנה לאדם בעולם הזה ושהיא נחלתם של “נוחי־נפש”.

אותה שעה חלפה פתאום את מוחי ודאוּת מוזרה: הנה הוא הגבול בין שני העולמות, הנה המעבר; עדיין הוא אתנו וכבר אינו אתנו. היתה הרגשה מופלאה בלב: הנה לעיניך הסוד הגדול, הנה התעלומה הגדולה בגלוי אנושי־אישי קרוב־רחוק.

דמות זו, תחושה בלתי אמצעית זו של ה“גבול”, נחרתה מאז בלבי, הומה היא בנפשי; והמיה זו מבקשת את פורקנה במלים ולוא יהא במלים חוורות, שאין בהן כדי לחשוף אפילו את בבואתם של הדברים.

ב

בעל־כרחנו אנו מבקשים, בשעות העמוקות והדוממות של חשבון־נפשנו, פשר ושחר לאותן השאלות הגדולות; בעל־כרחנו אנו חותרים למצוא פתח לאותו, או מאותו, מבוך נעלם. וצורך אנושי עמוק זה, אינסטינקט־בראשית, המתגלה גם במיתין ובציורי־הדמיון התמימים של האדם הקדמון, – אף הוא סימן הוא ועדות לחיוניותן, לחשיבותן ואולי גם לדרך פתרונן של אותן השאלות.

איש־איש, אומה־אומה, תרבות־תרבות ו“גישתם” לשאלות גדולות אלה. בני־אדם, שעברו במשך דורות גלגולי תעיה ותהיה ולבטים של מחשבה והכרה, עד שהתגברו על השגות תמימות של מיתין ומסורות־קדומים, ושוב לא ניתן להם להמלט במצוקתם אל מאחורי חומת־הגשר הנוחה של אמונה שאין עמה מחשבה – בני־אדם אלה השיגו אמנם מעלה גדולה אחת במעלות המין האנושי: הם התרחקו מן הפתרון־ההשליה, שאינו הוגן לאיש הרוח וההגות, התרחקו מסכנותינן השכליות והמוסריות של אנכיות פרימיטיבית והגשמה גלמית, אבל עם זה קפחו גם את האוצר הטוב של אינסטינקט מדריך. פתרונם הם לאותן שאלות־ראשית, יש בו ממדת הגבורה, המבקשת את עתידה בעתידו של הכלל, של האומה או של המין האנושי, אבל אין עמו תשובה לשאלתו של היחיד, למצוקת־נפשו האישית, לצרכו בעתיד אינדיבידואלי, בקיום אינדיבידואלי מעבר לאותו הגבול.

האדם המודרני, איש השכל והדעת השכלתנית, למד להתנחם: אל יתאונן אדם חי, יש “השארה” לנפשו של היחיד, ואף אם אין לה קיום אינדיבידואלי לעולם הבא. מפעלו של אדם הוא השארת־נפשו; ההשפעה על החיים נותנות קיום ושארית למתים. אמנם, השפעה זו יש אשר “תפרה בחביון צללים” ותנגר בצנעא לחלל־העולם, “כהנגר מעין חתום אל לב נהר להחיותו והוא לא ידע”. אבל אין בכך כלום; הרי היא, ההשפעה, קיימת ועומת מכל־מקום, קיימת פעמים בכח־כחה עד דור אחרון ומפרה לבבות קרובים ורחוקים. מפעלנו הוא המעיד עלינו, כי “קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותר משאנו קשורים אל השעה”.  פתרון זה – פתרון הוא למעטים, לאנשי רוח ויצירה, אשר שכר יצירתם – יצירה.  הללו זכאים להתנשא לקרוע בידיהם את הוילון השחור, הפרוּש בפני כל החי, בלי לתבוע לעצמם קיום אישי ושכר אישי מעבר הוילון השני. הללו תקנו את המעטים, את המרובים לא תקנו.

ג

הכרה גדולה אחת הביאה לנו מחשבת־הבקורת של האדם, החותרת לחדור לשרשם של דברים. תפיסת המות בבחינת “הגבול המוחלט”, בבחינת המאורע החותך של “קריעת־החוט” בידי אלות המזל, מאורע הקץ החד־פעמי, שלפניו אין כלום מן המות ואחריו אין כלום מן החיים – תפיסה זו נחלת תקופה רחוקה, תקופת ילדותו של המין האנושי, היא. למדנו: אין החיים והמות שתי רשויות נבדלות ומופרשות זו מזו בהחלט, אלא הן שתי ספירות של מציאות, הנוגעות זו בזו מגע מתמיד ונכנסות שעה־שעה זו לתוך רשותה של חברתה. אין המות קפיצת־פתאום לתוך חללה של רשות־חוץ, לעולם אחר שכולו טוב, או לחשכת תהומות של בלימה; אין הוא בצורתו הבולטת־החותכת אלא גלוּי מרוכז וחוליא סוגרת ופותחת כאחת בתוך פרוצס רצוף ושלול של שני יסודות מקבילים, המתחדש בכל יום ובכל עת ובכל שעה. קרוב הוא המות לחיים מלכתחילה ומתוכם עצמם, שוכן הוא, כביכול, בתוכם, טבוע הוא בהם מטבע־פנים. לא יהא זה פרדוכסון אם יאָמר, כי המות הוא עיקר קובע צורה וחוק לחיים, עם כשהוא קובע להם את גבולותיהם, קובעם קבע פנים ומהות. כי על כן מתן־גבול הוא מתן־צורה. “סוד הצורה הוא בזה, שהיא גבול; היא העצם עצמו ועם זה הפסקת העצם, ספירה שבה ההויה וחדלונה אחד הם”. הגוף הבלתי אורגני מקבל את צורתו־הגבלתו מבחוץ, על־ידי גופי־חוץ וכחות־חוץ; הללו שמים לו גבול וקובעים מתוך כך את צורתו. ואלו העצם האורגני נותן לעצמו את דמותו מבפנים, מתוך כחות־הגידול הפנימיים שלו ושעורם. וכאן תפקידו של המות בתורת כח־פנים. החיים לובשים את צורתם על־ידי שהמות נתון בתוכם ועמהם עצמם. לא זו בלבד שאנו רואים בגלויי החיים דבר־מה מעין מות “בתשלומים לשעוּרים”: זקנה, הזדקנות הרקמה, הסתיידות והתקשות הצנורות. גדולה מזו: המות נתון ועומד ופועל בתוך החיים, אף בשעה שהללו נראים לך גוברים ועולים, בלי שאתה יכול לקבוע את מציאותו הממשית בתוכם. כל דמותם וצביונם של החיים ודאי היו אחרים, אלמלא היו כל־עצמם נתונים כביכול בתוך מערכה אחת, הפונה לצד המות.  בכל רגע מרגעי קיומנו אנו “הולכים למות” ולא רק באותו המשמע, שכל רגע מת דבר־מה בקרבנו. המות מגביל את חיינו – והגבלה זו עצוּב היא ומתן־דמות – לא רק בשעת הפטירה, אלא הוא מטיל גוון בכל תכני־חיינו. החיים מקבלים את צורתם מידי המות, עם כשהם דוחים אותו, מסרבים לו, נלחמים בו, הוא טובע בהם את חותמו בין בבחינת רשומים קודמים של שעת הפטירה הגלויה, המטילה כביכול את צלה לאחור על כל שטח החיים, ובין מבחינות מתן דמות וגוון משלוֹ במישרין לכל רגע מרגעי החיים.

ד

אבל החיים והמות הם לא רק דבר ונגודו, לא רק תיזה ואנטי־תיזה, אלא – וזהו ענינה של אותה התגלות עליונה, הטבועה בלבו של אדם ומבקשת, פעמים דרך גמגום ועכירה שבדמיון וביצרים, את תקונה – הם מחייבים סינתיזה עליונה, ערכים ומצויי־הויה עליונים, מעל לתכני־החיים המסוימים, מעל לחיים ולמות ולספירת נגודם, – סינתיזה אשר בה משיגים, אם לדבר בלשונו של הגל, החיים את עצמם, את משמעות עצמם ותכלית עצמם. אותה סינתיזה עליונה, העומדת מחוץ לספירת החיים והמות המוחשיים, לא ניתנה לתפיסה שכלית אלא היא ענינה של חויה עליונה, של התגלות, של תפיסה בלתי אמצעית, דוגמת תפיסתה של מציאות ה'; היא פורצת את הגבולות המקובלים, לרבות גם את הגבול החותך של יום המות. ואין מקשים עליה מן הקטיגוריות המקובלות של דרך הסתכלותנו וחוקי שכלנו. לכשתמצי לומר: גדולות התמיהות מטעם השכל וחוקיו לגבי כל הענין הזה, ששמו חיים. כלום אין כל אחדות החיים המוחשיים, אחדות התודעה של האיש המוחשי, אחדות “האני” שבנסיוננו, פלא על כל פלא? כל תכני התודעה של “אני” משתנים ומתחלפים, הללו צצים ובאים, והללו כלים והולכים, ואחדותה של התודעה העצמית, אשר במשך הימים לא נשאר בה אף גרגיר של חול מתכניה הראשונים, במקומה עומדת, הוא ה“אני” האחד־הרצוף של הילד בעריסתו, של הגבר בגבורתו ושל הזקן, ההולך אל בית־עולמו. אכן, אין האני הטרנסצנדנטלי פלא גדול יותר מן האני האמפירי; אין הסינתיזה העליונה, הנצחית, של החיים פלא גדול יותר מאחדות החיים המוחשיים, הצצים ונובלים לעינינו.

וזהו חדוּשה הגדול של ההתגלות הדתית, שהיא “פורצת את הגבול” ומעמידה את כל החיים כולם בקרן אורה של הנצח. היא לא רק ממשיכה את הקו מעבר לגבול הקיום שבעולם הזה, אלא היא תולה כביכול גם את גורלה של הנשמה לעולם־הבא מבחינת־מה בשלשלת הרצופה של תכני־החיים בעולם הזה. היא מתגברת על המות לא רק מבחינת המשך הקו אלא גם מבחינת פעולתם ורשומיהם הטרנסצנדנטיים של תכני־החיים הללו.

ה

אותה התגלות גדולה מצאה את בטויה ההוגן לה בדת ישראל.  תורת־ישראל מבקשת את התקנה ליחיד, למצוקת־נפשו האישית, לצרכו ב“השארת־נפש” אישית, – בדרכה המיוחדת לה, בדרך הסינתיזה של יסודות־רוח שונים והתמזגותם לאחדות עליונה אחת. היא מרחיקה את ההגשמה הפרימיטיבית, הרואה בנשמה רק את ה“נשימה”, את נשמת החיים החמריים, הכלה ואובדת עם החיים האלה; היא מרחיקה את ההגשמה המיתית מדרך קיומו של היחיד בעולם הבא, היא נמנעת מהרבות דברים על הקיום שלאחר המיתה, כדי למנוע את העם מן ההשגות המגושמות של מצרים, מדרכי האובות והידעונים ומשאר תועבות מצרים, הכרוכות בפולחן־המתים המגשים, אבל אין היא מרחיקה את קיומו האישי של היחיד מעבר לגבול החיים שבעולם הזה.  היחיד נאסף אמנם אל “עמיו”, הוא בא בשלום אל “אבותיו”, הוא ממשיך את השלשלת שקבל מאבותיו ומוסרה לבניו אחריו, אבל אין הוא שוקע ואובד בתוך הקיום המופשט של הכלל, אלא יש לו תקוה ואחרית אישית. “כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת”. כי על כן נשמתו של אדם “חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרומים” היא, וחלק זה אי־אפשר לו שיכלה.

יש כביכול קיום כפול לאדם בעולם הבא: נשמתו נצחית היא כ“חלק אלוה ממעל”, כ“רוח” השבה אל אלהים אשר נתנה; והוא קיים קיום היסטורי בתוך הקיום ההיסטורי של האומה. ומכאן המושגים השונים של העולם הבא ו“לעתיד לבוא”, או ימות המשיח, שחכמינו הבחינו בהם; מכאן גם עיקר תחית־המתים, שאף הוא, כעיקר השארת־הנפש, ניתן ענין ליחיד ולאומה גם יחד. מחזה התחיה הנשגב של יחזקאל סמל הוא לתחיתה ולהשארת־נפשה של האומה. “בן־אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה”. תפילת הקדיש לעלוי נשמתו של היחיד ענינה הוא קדוש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, “בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית־ישראל”. אותו הפלא של אחדות החיים, של אחדות ה“אני”, המתחדש בכל יום, סימן הוא וערובה להשארת הנפש של איש־ישראל ובית־ישראל, לקיום הטרנסצנדנטלי ולאחדות הטרנסצנדנטלית של היחיד והכלל. “חדשים לבקרים רבה אמונתך” – אמר ר' שמעון בר אבא: ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר אנו יודעים, שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים.

אין אדם יכול לדרוש במופלא ממנו. לא ניתן לו לראות את דרך קיומו לעולם הבא, לא נגלה לו הדבר במראה חושני, כדרך המיתין של אומות העולם. “לא ידע האדם מה שיהיה ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו”. וכבר שאל אלהי עולם את איוב: “הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה”?, ואיוב ענה בצניעות ובענוות־תום: “נפלאות ממני ולא אדע”. אבל רק דרך קיומנו בעולם הבא נפלא מאתנו. גזירה נגזרה על האדם לשוב אל האדמה, אשר ממנה לוקח, אבל רק עפרו ישוב אל העפר. “וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה”. וכבר בימים קדומים ידע העם את סוד “צרור החיים” הנצחיים. אביגיל, האשה “טובת־השכל”, ידעה לקדם את פני דוד בברכה: “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך”. חיי העולם הבא אין ענינם הגשמה באיזו מדה וצורה שהיא, אלא ענינם קרבת־אלהים. “ואני קרבת־אלהים לי טוב”, ואמר הכוזרי: “ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות”. כיוצא בזה הורה ר' בחיי הדיין, “שגמול העולם הבא אין תכליתו אלא להדבק באלהים ולהתקרב אל אורו העליון”.

ו

על הצדיק ועל אנשי־החסד שנאספו נאמר: יבוא שלום, ינוחו על משכבותם, הולך נכחו.

אין המות קץ לחיי אדם אלא סיום, התחלה חדשה. “וחשוב הוא הדבר לגבי התופעה היהודית – הורה הרמן כהן עם סיום ספרו הגדול על “דת־התבונה ממקורות היהדות” –, שאף את המות היא רואה ומציינת בבחינת שלום. ”עליו השלום" – כנוי לנפטר בלשון היהודי. השלום מקהה את עוקצו של המות. השלום פותר גם את חידת המות. האדם שנקרע מאת החיים לא נתרחק מן השלום, אדרבה, הוא נתקרב אליו. האדם עומד אחרי מותו פנים אל פנים בפני שלום אלהים… “עליו השלום” – הוא הדבר היחידי והטוב ביותר, שיכולני לאמר על קיומו של האדם עכשיו לאחר פטירה… המות הוא עולם השלום. ואין לך שבח טוב וגדול למת מהבדל זה שמבדילים אותו על־ידי השלום מעולם המלחמה, מתעיותיהם של החיים ומקרבותיהם. אוהב שלום לא יירא מפחד המות. “ה' רועי לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי אתה עמדי”. ה' אלוה יחיד הוא עמו גם במותו. והוא הוא מרום הרעיון, הרוח של השלום. ואין שום תואר יכול להתרומם למעלה מפסגה זו… וכך לא ניתן מקום לפחד המות ברוח היהודי… מוקירים אנו את זכרונו של המת מתוך תקוה שביראה, שנפש מתנו תהא צרורה בצרור החיים עם נשמת האבות והאמהות. התקשרות זו עם תולדות עמנו הדתי היא דאגתנו היחידה בזכרון המת. וכשם שהאבות נאספו אל עמם, כך מקוה כל יהודי להמשך חיי התולדה של העם על־ידי התקשרות זו אל האבות ואל האמהות. וכך אין המות אלא המשך בחיי התולדה. ובחיים אלה שורר ושליט השלום, שנצח כל מלחמה עלי אדמות".

זאת תורת הנצחיות, ליחיד ולכלל גם יחד, ממקורותיה של היהדות.

(“הארץ”, י“א סיון, תרצ”ח).