מלאו חמש־עשרה שנה מיום המאורע הגדול, ששמש נקודת־מפנה בהיסטוריה החדשה של עם ישראל; מלאו חמש־עשרה שנה להכרזת בלפור. בשנים בנובמבר 1917 כתב ארתור ג’ימס בלפור, מיניסטר לעניני החוץ בממשלת בריטניה הגדולה בימים ההם, ללורד רוטשילד את השורות המעטות והסתומות, לכאורה, שעם ישראל כולו קבל אותן בהתלהבות של ששון ותקוה כמגילת החרות והגאולה, וכחות אויבים אדירים התאמצו אחר־כך וחבלו תחבולות וחרשו מזימות במשך שנים ושנים למחוק אותן ולמחות את זכרן מן העולם: “ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי (או, כגירסת התרגום, שנראתה יותר לאחד־העם המנוח: נוה לאומי) לעם ישראל בארץ־ישראל ובמיטב כחותיה תתאַמץ להקל השגת המטרה הזאת. ובתנאי ברור ומפורש, שלא יעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הכנסיות הבלתי יהודיות אשר בא”י או לזכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת".
לא עברו שנים מרובות, וחשיבותה ההיסטורית של אותה הכרזה נראתה לנו, לאחר סערת ההתלהבות הראשונה, פרובלימתית ומפוקפקת מאד. סתמיותה ושניותה הפּנימית נתנו את אותותיהן השליליות. “העין היפה” כאילו נעלמה לגמרי, ובמקומה באה לפרקים קרובים עין זועמת ורעה; הבטחת המאמצים להקל את השגת המטרה נהפכה לאות מתה, הרצון הטוב לקיים את ההבטחה הנאה נחלש ובטל עם המכשולים הראשונים, וכשהגיעו ימי הפורעניות הגדולות, ימי התנקשות הדמים של אויבים ופוליטיקה רשמית של התכחשות וליקווידציה – גברה האכזבה עד כדי כפירה גמורה בהכרזת באלפור, בערכה הממשי ואף בכוונתה הכשרה מלכתחילה. לפני שלש שנים היה עתוננו כמדומה העתון העברי היחידי בארץ, שהזכיר בשנים בנובמבר אותו מאורע.
עכשיו הגיעה, כמדומה, השעה להסתכל הסתכלות שקולה באותו מאורע. אין בנו עוד לא מן ההתלהבות הסמויה של שעה ראשונה ולא מן המרירות הסמויה של שעת צרה וסכנה. אין אנו רואים כיום בהכרזת באלפור את שופרו של משיח, אבל גם אין אנו נוטים לזלזל בה ולתתה לפיסת נייר פסול. אין זה דבר שבמקרה: לפני שנתים, לאחר הדו“ח של ועדת שאו והספר הלבן של פספילד, הכריזו שונאינו מן המנהיגים הערביים בקורת רוח: הכרזת באלפור מתה. עכשיו רגשו שוב והתריעו והתגייסו למלחמה באותה הכרזה “מתה”… עצבנותם הגדולה של מתנגדינו, מלחמתם הזעומה ב”פיסת־נייר" זו – הוכחה הן לחיוניותה ולחשיבותה.
★
הכרזת באלפור לא יצרה את הציונות, כהנחתם של שטחיים ולקויי זכרון. בימים האלה, בשנת היובל לחבת ציון, לתנועה ולמפעל, אנו מרגישים דבר זה בבהירות יתירה. הכרזת באלפור לא יצרה גם את הפוליטיקה הציונית: אף זו עם ישראל יצרה, רצוננו הלאומי ומצוקתנו הלאומית יצרוה; הרצל, הקונגרס הציוני הראשון הם פרקים ראשונים שלה. אבל הכרזת באלפור היתה הישג גדול ונקודת־מפנה בפוליטיקה הציונית. היה זה גלוי ראשון, או דמדומים ראשונים, להודאת עמים בעם ישראל כאומה פוליטית, להודאה בזכות קיומנו ועתידנו הלאומי, בזכותנו לפינה מיוחדת שלנו תחת השמש. הכרזת באלפור, – ואחריה המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על ארץ־ישראל, המתבסס עליה, – פירושה קודם כל: הודאה בקשר היסטורי שבין עם ישראל לארץ־ישראל, וממילא גם הודאה בשיבת ציון “בזכות ולא בחסד”.
ובכחה של הודאה זו – שאף הספר הלבן מיסודם של סמואל־צ’רצ’יל, זה הנסיון הרשמי הראשון לנסיגה לאחור ול“מעוט הדמות”, חזר וקיימה – נעשתה הכרזת באלפור, ותולדתה: המנדט מטעם חבר הלאומים, יסוד מוסד, פוליטי ומעשי, למפעל התקומה והבנין שלנו בפרק ההיסטוריה החדש שלאחר מלחמת העולם. אלמלא אותה “פיסת־נייר”, שסוף סוף חייבה לדבר־מה, אפשר שרצון הגאולה שלנו היה נתקל מתחילת הפרק הזה ברצון “סוביריני” מתנגד, ושערי הארץ היו נעולים בפנינו ללא פותח.
אותה הכרה מהפּכנית: לא בחסד אלא בזכות אנו באים אל הארץ הזאת – נעשתה סוף־סוף, חרף כל הנדנודים והזעזועים ונטיות הטשטוש, כח ממשי, מציאות חיה, שאין להשיבה ואין להרהר אחריה. ושום התנקשות דמים, שום מזימה של אויב לא תזעזע שוב את המציאות החיה הזאת: הישוב העברי בארץ־ישראל הוא הכח הדינאמי, המחיה והמפרה, בארץ הזאת, הוא הכח הפרוגרסיבי, המקדם והמדריך, בחייה הכלכליים והתרבותיים; מידו לארץ הזאת השפע והברכה וההתקדמות בתוך אימת המשבר הכלכלי והפיננסי הגדול, השורר בעולם כולו. המרץ היהודי חולל את הפלא הזה, הוא עשה את הארץ ל“אי” בתוך הים הגדול של מצוקה ומשברים, והוא עתיד גם לשבור את התנגדותם ולנצח את שנאתם של “פוליטיקאים” קצרי ראות. ואף ההשתדלות הרשמית, לגמרי או למחצה, “לגבש” את הבית הלאומי העברי כמו שהוא ולעכב את התפּתחותו באמצעים מלאכותיים – לא תעמוד בפני המציאות החיה ומצוותיה.
★
לפני חמש־עשרה שנה ניתנה הכרזת באלפור; לפני עשר שנים נתאַשר המנדט, שניתן מאת חבר הלאומים לבריטניה הגדולה למשול בארץ־ישראל ולברוא בה את התנעים הדרושים לבנין הבית הלאומי לעמנו. אותה שעה הביעה המורה הגדול של דרך התחיה הלאומית, אחד־העם ז"ל, את חששותיו ודאגותיו לנסיון הגדול, שרצוננו הלאומי נתנסה בו עם אשור המנדט: עיני כל העמים תהיינה נטויות אלינו לראות, אם באמת עוד נשאר בלב הזקן שבעמים אותו הרגש הלאומי החי, המביא עם שלם להקריב הכל בשביל השגת מטרתו הלאומית. ואוי לנו, ואוי לעתידנו, גם בארץ־ישראל וגם בגולה, אם בשעה כזו לא יתרומם עמנו עד לגובה הדרוש ולא יראה במעשיו, כי אמנם עם חי הוא, ובמיטב כחותיו יגש לעבודת בנין הלאומי הגדול, אשר ניתנה לו עתה היכולת לבנות בארץ אבות. –
כשאנו עושים את חשבון נפשנו הלאומי ביום הזכרון הזה לפתיחת התקופה החדשה בדברי ימינו, ודאי אין אנו זכאים להפריז על מדת זכויותינו ולהחזיק טובה לעצמנו על כל “החיל הרב”, שעשינו במשך השנים האלה. ודאי: עם ישראל לא עשה את חובתו לעצמו בכל מלואה. ואף־על־פי־כן – כשאנו סוקרים את העבר, מתמלא הלב בטחון לקראת העתיד.
בטחון אבל לא שלות מנוחה, שיש עמה חבוק־ידים. אַל נתעלם מן הקשיים ומן הפגעים, החיצוניים והפּנימיים, האורבים לנו גם היום. עוד רב לנו הדרך, עוד רבה המלחמה. אבל יבול חמש־עשרה השנים האלה יש בו כדי ליתן תקוה בלבנו, כי עשה נעשה וגם יכול נוכל. הכל תלוי ברצוננו וב“בחירתנו”.
(“הארץ”, ג' חשוון, תרצ"ג)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.