אחרי כּל דברי הספרוּת הרשמית שהציפוֻ אוֹתנוּ – מהוֹדעוֹת לוּק בּחוֹדש אב, דרך דין-וחשבּוֹן של שאוּ ודין-וחשבּוֹן של סימפסוֹן עד “הספר הלבן” (וכל הספרוּת הזאת חטיבה אחת היא) – הנך נח בשעת קריאת החוֹברת של סטריקלאנד על “האפשרוּת להכניס שיטת קוֹאוֹפרציה חקלאית בּארץ-ישׂראל”, וּבקוֹשי הנך מאמין, כּי גם החיבּוּר הזה נוֹשא עליו חוֹתמת הפקידוּת הבּריטית. הן נדמה היה לנוּ – וכלוּם בּלי צדק? – כּי גם מחשבה ענינית, ישרת לב, לא תמצא עוֹד מקוֹם לה בּקרב החוּג הזה ואין איש בּוֹ יכוֹל לגשת אל השאלה הארצישׂראלית, בּלתי אם מתוֹך כּוָנה תחילה להזיק למפעל היהוּדים. ועל כּן יש בּכוֹח החוֹברת הזאת לא רק להאיר בּאוֹר כּן כּמה וכמה צדדים בּשאלה הארצישׂראלית, אלא להשיב, ויהא זה אך בּמידת-מה, את האֵמוּן שלנוּ בּנוֹשאי האימפריה הבּריטית.

מיוּחדת לחוֹברת הזאת התרבּוּת הגבוֹהה, האנוֹשית והאינטלקטוּאַלית, והתפיסה הסוֹציאלית הרחבה של הכּוֹתב, את עקבוֹתיה אתה מוֹצא בּכל עמוּד כּמעט. המעשׂה הקוֹאוֹפרטיבי והרעיוֹן הקוֹאוֹפרטיבי נערכים הערכה נעלה: יש בּכוֹחה של הקוֹאוֹפרציה לשחרר את עוֹבד-האדמה מעוֹל-החוֹבוֹת וּלהמציא לוֹ אשראי בּתנאים קלים ונוֹחים. יוֹתר מזה: עליה הוּטל לבנוֹת מחדש את כּל חיי העוֹבדים ולשנוֹת את כּל עתידה של הארץ. עליה לשאוֹף לתת חינוּך חדש לתוֹשבי הארץ וּללמד “אזרחיוּת” בּקהיליה אשר הרעיוֹן הזה טרם חדר לתוֹכה. הקוֹאוֹפרציה היא הגוֹרם הפעיל בּיוֹתר להתקדמוּת החקלאוּת, החינוּך והבּריאוּת הציבּוּרית, ועל כּן חוֹבת המדינה לא רק לעזוֹר לקוֹאוֹפרציה, לא רק ליצוֹר לשם כּך “מחלקת קוֹאוֹפרציה” מיוּחדת, אלא להעמיד גם את שאר המחלקוֹת לרשוּת הפעוּלה – בּה' הידיעה – של הממשלה בּארץ האגרַרית הנחשלת כּארץ-ישׂראל.

מה רבּים הם התפקידים אשר סטריקלאנד שׂם על הפקיד העוֹמד בּראש מחלקת הקוֹאוֹפרציה, וּמה גבוֹהוֹת הדרישוֹת ממנוּ. ה“רוֹשם” הזה אינוֹ יכוֹל להסתפק בּרישוּם הקוֹאוֹפרטיבים. הוּא צריך להשגיח, לסייע, לעזוֹר, ליעץ ולדאוֹג שהחברוֹת הקוֹאוֹפרטיביוֹת תיבָּנינה על יסוֹדוֹת בּריאים, אמנם מתוֹך שמירה מעוּלה שלא תיעשינה למוֹסדוֹת ממשלה גרידא. ה“רוֹשם” ועוֹזריו צריכים לדרוֹש בּתי-ספר חדשים, אמצעים לשמירת הבּריאות, יצירת שטחי-אדמה להפגנת העיבּוּד המשוּכלל. ה“רוֹשם” צריך ללמוֹד הרבה, לנסוֹע לארצוֹת זרוֹת – לראוֹת שם את ההישגים ואת השיטוֹת הקוֹאוֹפרטיביוֹת. הוּא צריך לעקוֹב אחר הספרוּת המקצוֹעית. עליו לדרוֹש התמצאוּת דוֹמה לזוֹ גם מעוֹזריו וּלסייע להם, עד כּתיבת הספרים בּשבילם, אם הספרים הנחוּצים טרם נוֹצרוּ. הממשלה מחוּיבת לעזוֹר ל“רוֹשם”, לא רק לעבוֹדתוֹ, אלא גם לוֹ. היא צריכה להבטיח לוֹ מעמד שיעלה אוֹתוֹ לדרגת אחד הפקידים החשוּבים בּיוֹתר בּמדינה (לפעמים נדמה שסטריקלאנד עוֹשה מה“רוֹשם” שלוֹ את הדמוּת המרכזית של המדינה).

אפייני הוּא יחסוֹ של סטריקלאנד לחברי הקוֹאוֹפרטיבים. העיקר איננוּ ברכוּשם, אלא בּאוֹפי האישי שלהם. מוּטב לקבל לתוֹך הקוֹאוֹפרטיב איש שאין לוֹ מאוּמה, שהוּא מחוּסר-אדמה, חוֹכר אוֹ פוֹעל שׂכיר, וּבלבד שיתאים אפיוֹ לשוּתפוּת, מאשר להכניס אנשים משכבוֹת עליוֹנוֹת אם הם אינם מעוֹררים אֵמוּן. יש להתיחס בסבלנוּת ובּזהירוּת רבּה לפלחים, לבקש להבינם – הן האנשים פשוּטים הם, בּלתי מפוּתחים וגם חשדנים. צרכים מיוּחדים להם ויש להתאים את הקוֹאוֹפרטיבים לצרכים אלה. בּכל החידוּשים יש לבדוֹק קוֹדם כּל אם לא יהיוּ למעמסה על הפלחים אוֹ על נשיהם – גם בּחידוּשים, אשר תוֹעלתם אינה מוּטלת בּספק כּלל (למשל: החלפת המידוֹת התוּרכּיוֹת בּמידוֹת המטר). וּסטריקלאנד איננוּ סֶנטימנטלי כּלל. אסוּר להקריב את עקרוֹנוֹת הקוֹאוֹפרטיבים בגלל אָפיוֹ של הפלח. הקוֹאוֹפרציה איננה מלאכה קלה, היא דוֹרשת חינוּך ממוּשך, סבלנוּת רבּה, ואוּלם עליה להיוֹת גם חמוּרה (דייקנוּת בּתשלוּמים, הוֹצאת חברים שאינם משלמים, שמירת אֳפי הקוֹאוֹפרטיבים מזיוּפים וכו'), אחרת אין טעם לכל החינוּך.

איש בּעל השקפוֹת וּנטיוֹת כּאלה בּא לארץ לשם חקירה. הוּא נתקל בּאוֹתן הפרוֹבּלימוֹת שבּהן נתקל סימפסוֹן. אם כּי היקף עבוֹדתוֹ, כּפי שהוּגדר בּפקוּדה הרשמית, היה צר למדי, הרחיב את החוּג וּלמעשה נגע בּכל השאלוֹת שבּהן טיפל סימפסוֹן. והנה אין כּל השוָאָה בּרוּח החקירה וּבתוֹצאוֹתיה בּין שני דינים-וחשבּוֹנוֹת אלה.

הפרוֹבּלימה הערבית-יהוּדית. בּוֹ בּזמן שאצל סימפסוֹן מוּרגש כּמעט בּכל עמוּד הרצוֹן להקטין את פעוּלת-היהוּדים אוֹ להשפיל אוֹתה, ותוֹצאוֹתיו המעשׂיוֹת מתכּוונוֹת לשׂים לאל את מאמצם, אין למצוֹא שוּם דבר דוֹמה לזה אצל סטריקלאנד: כּוֹבד ראש, זהירוּת כּלפי יצירת זוּלתוֹ, דרך ארץ בּפני אנשים שעשוּ דבר-מה (והמעשה הזה איננוּ קטן כּלל בעיני החוֹקר) רצוֹן להבינם ולעזוֹר להם, תפיסה עמוּקה של הפרוֹבלימה המיוּחדת, שהתהוותה בּארץ מתוֹך הפגישה הזאת בּין אנשים השייכים לתרבּוּיוֹת ולרמות-חיים שוֹנוֹת.

ה“רוֹשם” של סטריקלאנד – והן כּבר ראינוּ מה גדוֹלה בּעיניו חשיבוּתוֹ של הפקיד הזה – כּשיעשׂה את נסיעת מחקרוֹ לחוּץ-לארץ, טרם שיגש לעבוֹדתוֹ בּארץ, עליו לבקר “בּכל אוֹפן” את החברוֹת היהוּדיוֹת בּפוֹלין, למען יבין יוֹתר טוֹב את אוֹפן העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית של היהוּדים בּארץ-ישׂראל. עליו ללמוֹד עברית למען יוּכל לבוֹא בּמגע עם החברוֹת היהוּדיוֹת (אל נשכּח: ה“רוֹשם” הזה צריך להיוֹת פקיד מ“מדרגה ראשוֹנה” ועל כּן אם תישמע עצתוֹ זוֹ של סטריקלאנד והיה זה המקרה הראשוֹן בּתוֹלדוֹת המנדט הארצישׂראלי שמאת הפקיד הגבוֹה תידרש ידיעת השפה העברית). ידיעת שתי השפוֹת (העברית והערבית) נחוּצה ל“רוֹשם” גם כּדי שהמשא-והמתן הפנימי בּמחלת הקוֹאוֹפרציה יוּכל להתנהל בּשפוֹת אלוּ, ועל כּן אפשר יהיה להימנע מהתרגוּמים לאנגלית. יחס זה לשפוֹת הארץ, נכוֹנוּת זוֹ לוַתר על “אנגליזציה” של עבוֹדת הממשלה – עוֹמדים בּניגוּד גמוּר לכל הנסיוֹן האדמיניסטרטיבי שהיה לנוּ בּארץ עד כּה.

סטריקלאנד ראה בּארץ קוֹאוֹפרטיבים יהוּדים מפוּתחים (דרך אגב: הוּא מציין כּמה מחסרוֹנוֹתיהם, ואוּלם בּסך-הכּל “הגוּש של החברוֹת היהוּדיוֹת טוֹב הוּא וּבתוֹכן שׂוֹררת רוּח קוֹאוֹפרטיבית בּריאה”), וראה, כּי לערבים אין קוֹאוֹפרטיבים כּלל, על דעתוֹ לא עלה לדרוֹש מן היהוּדים שיעכּבוּ את פעוּלתם אוֹ יפסיקוּ אוֹתה, עד שיגדלוּ הקוֹאוֹפרטיבים הערבים, אוֹ לפטוֹר עד אז את הממשלה מכּל עזרה להם וּמכּל טיפוּל בּהם, סטריקלאנד מבין כּמוּבן שהפוֹליטיקה הזאת תהא בּלתי צוֹדקת, בּלתי תרבּוּתית וּבסוֹף חשבּוֹן מזיקה לא רק ליהוּדים, אלא גם לערבים. הטיפוּל בּישוּב היהוּדי צריך להיוֹת אחר מאשר הטיפוּל בּישוּב הערבי. אצל הערבים יש ליצוֹר, מתוֹך עבוֹדה קפדנית וסבלנוּת גדוֹלה, קוֹאוֹפרטיב אחרי קוֹאוֹפרטיב. איחוּדם בּאוֹרגניזם אחד, זאת היא שאלה לעתיד. גם השלטוֹן המחנך של ה“רוֹשם” צריך להיוֹת בּמחנה הערבים תקיף יוֹתר. אצל היהוּדים אפשר כּבר לקיים מעין אבטוֹנוֹמיה, – “מוֹעצה קוֹאוֹפרטיבית” (אמנם בדעה מיעצת) – אשר רוֹב חבריה נבחרים על-ידי הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים, והעוֹזר היהוּדי של ה“רוֹשם” נמנה בּהסכם אתה (העוֹזר הערבי נמנה על-ידי ה“רוֹשם”). גם הפרוֹצידוּרה כּלפי בּעלי-חוֹב שוֹנה היא. בּהלוָאה הממשלתית (בּסכוּם של מיליון לא"י) שתינתן לאיכּרי ארץ-ישׂראל כּדי לעזוֹר להם להשתחרר מעוֹל החוֹבוֹת – זאת אחת ההצעוֹת העיקריוֹת של סטריקלאנד – יש ליהוּדים חלק. רבע מן הסכוּם יוּכנס על-ידי הממשלה לבּנק המשכּנתאוֹת היהוּדי (אוֹ לקוֹנסוֹרציוּם של הבּנקים היהוּדים). בּמקרה שהבּנקים האלה לא ירצוּ משוּם-מה לקבּל את הכּסף, אין היהוּדים מאַבּדים גם אז את זכוּתם לעזרה ממשלתית זוֹ, אלא היא תינתן (כּמוֹ לכּתחילה אצל הערבים) בּצוּרה “ממשלתית” יוֹתר – ישר על-ידי קרן ממשלתית לכּל יהוּדי ויהוּדי הזקוּק לה והראוּי לה. והקרן-הקימת. זה המכשוֹל הגדוֹל בּעיני סימפסוֹן? אף רמז של גנאי אין בּדברי סטריקלאנד כּלפי המוֹסד הזה. להיפך: ישנה התחשבוּת מלאה בּמצבוֹ המיוּחד (אי-אפשרוּת של משכּנתא שלמה) ודרישה מאת הממשלה למצוֹא דרכים המאַפשרוֹת עבוֹדה משוּתפת עם המוֹסד בּהתאם לתקנוֹתיו.

האם אפשרית בּרגע זה עבוֹדה משוּתפת בּין הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים וּבין הקוֹאוֹפרטיבים הערבים? גם על השאלה הזאת עוֹנה סטריקלאנד מתוֹך יחס זהיר מאד לקיים, מתוֹך דאגה לבּלי להזיק לוֹ, מתוֹך התחשבוּת בּמציאוּת, כּמוֹ שהיא. אין הוּא מאמין, שהחבר הערבי בּקוֹאוֹפרטיב האשראי היהוּדי (אוֹ המעוֹרב) יכוֹל להיוֹת, בּאוֹפן טבעי, בּעל זכוּיוֹת שלמוֹת – רמוֹת-החיים, האוֹפי האישי, ודרכי-העבוֹדה שוֹנים הם יוֹתר מדי. על כּן רצוּי יוֹתר ליצוֹר קוֹאוֹפרטיבים ערבים מיוּחדים וּמוּבדלים. כּן אין להכניס תיכף וּמיד – כּל עוֹד הקוֹאוֹפרציה הערבית אינה מפוּתחת – חבר ערבי ל“מוֹעצה הקוֹאוֹפרטיבית” כּעבור ימים, כּשהקוֹאוֹפרטיבים הערבים יצדיקוּ את עצמם ויעמדוּ על גבהם, יהיה על ה“רוֹשם” לבחוֹר בּין הערבים איש מתאים למוֹעצה אוֹ אוּלי יהיה צוֹרך ליצוֹר מוֹעצה ערבית אשר תיפגש עם המוֹעצה היהוּדית לישיבוֹת משוּתפוֹת, בּנשׂיאת ה“רוֹשם”, כּדי לדוּן יחד על הענינים המשוּתפים. ואוּלם בּשטחים הידוּעים של העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית (מכירת-תוֹצרת בּשוּתפוּת) אשר אצל הערבים ישנה כּבר התחלה להם, יש אפשרוּת ויש צוֹרך להתאים כּבר כּיוֹם הזה את מאמצי היהוּדים והערבים, דבר שיחסוֹך הרבּה עבוֹדה מיוּתרת לערבים. אמנם, גם כּאן יש לבכּר ארגוּן פֶדֶרַטיבי (בטרמינוֹלוֹגיה שלנוּ: ארגוּן משוּתף שלם). בּיחוּד ממליץ סטריקלאנד על יצירת הפדרציה של מוֹכרי תפוּחי זהב. אין שוּם “נימוּק קוֹאוֹפרטיבי” נגד המצאת הוֹן לחברוֹת היצרנים הערבים על-ידי הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים – אם אלה ירצוּ בזה מתוֹך “עניני הרמוֹניה ואחדוּת העבוֹדה”.

מתוֹך כּל היחס השוֹנה הזה לקוֹאוֹפרציה היהוּדית, הקיימת בּעין, ולקוֹאוֹפרציה הערבית, שצריכה עוֹד להיוָצר, ומתוֹך כּל ההצעוֹת הזהירוֹת של העבוֹדה המשוּתפת, ברוּר הקו הכּללי של סטריקלאנד בּפרוֹבּלימה היהוּדית-הערבית, זה הקו אשר התאחדוּ בּוֹ שׂכל ישר ואידיאליזם פעיל וּמעשי. אי-אפשר לאנוֹס את המציאוּת. כזאת היא. ואין גם כּל סיבּה לרצוֹת לשנוֹתה. שוּם דבר לא ניתן חינם. אין פרס לנחשלוּת וּלפגרוֹן, תהא סיבּתם מה שתהא. מי שרוֹצה לעלוֹת – עליו לעבוֹד וּלהצדיק את עצמוֹ. מי שעלה כּבר – ראוּי ליחס מיוּחד ואסוּר להנמיך את קוֹמתוֹ משוּם שמי שהוּא אחר טרם הספיק להגיע לאוֹתוֹ הגוֹבה.

השאלה העיקרית אשר לפניה עמד סטריקלאנד היתה כּמוּבן לא היחסים שבּין היהוּדים והערבים – בּאלה נגע רק דרך אגב. בּעיקר היה עליו לקבּוֹע את מצבוֹ של הפלח הערבי ואת הדרכים לתיקוּן המצב הזה. סטריקלאנד ראה את מגרעוֹתיו של הפלח הארצישׂראלי המקשוֹת על העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית, ואוּלם יחד עם זה הוּא מעלה אוֹתוֹ, מבחינת ההשכלה וּמבחינה אינטלקטוּאַלית, על חברוֹ בהוֹדוּ, וּמעמיד אוֹתוֹ על מדרגה אחת עם האיכּר של אירוֹפה הדרוֹמית (הערה מוֹעילה מאד גם כּלפי פנים שלנוּ – כּלפי אלה, אשר אין להם אמוּנה שלמה בּאפשרוּת ההתקרבוּת בּינינוּ לבּין פלחי הארץ).

סטריקלאנד קוֹבע: מצב הפלח הארצישׂראלי רע הוּא, רע מאד. משקוֹ מפגר. מדוּע? אף רמז קל שבּקלים לא תמצא כּאן לכל העלילוֹת על הפעוּלה היהוּדית, שלהן הוּרגלנוּ בּדינים-וחשבּוֹנוֹת בּריטיים שוֹנים. סטריקלאנד אוֹמר בּפירוּש: “נחשלוּתוֹ של הפלח יסוֹדה בּהעדר האפשרוּיוֹת וההזדמנוּת, בּהעדר הבּטחוֹן בעבר, בּאי-היציבוּת של האוֹפי וּבעוֹל-החוֹבוֹת המעכּב את כּל פעוּלוֹתיו”. זהוּ העיקר: חוֹבוֹת. הם הגיעוּ עד הסכוּם הכּללי של 2 מיליוֹן לא“י. הם הצטבּרוּ בּיחוּד בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. גרמוּ לכך: העוֹנוֹת הרעוֹת, הירידה בּמחירי החקלאוּת, כּמה תכוּנוֹת שבּאוֹפי, קצת בּזבּוּז (חתוּנוֹת!), וּביחוּד הריבּית הבּלתי-אנוֹשית ממש – עד 200 אחוּז ומעלה, בּמצב כּזה אין לפלח עוֹבד-האדמה כּל תקוה, ועל כּן אין לוֹ גם כּל רצוֹן לשכלל את משקוֹ. החוֹק בּדבר מַכּסימוּם הריבּית של תשעה אחוּזים, אינוֹ עוֹזר בּמאוּמה, בּאשר יש מאה דרכים ואחת לרמאוּת וּלזיוּף. זהוּ האוֹיב האמיתי של הפלח – הנשך! עליו יש לאסוֹר מלחמה שיטתית. התחנה הראשוֹנה איננה מתן חוֹק (גם כּאן אוֹתוֹ הקו ה“סטריקלאנדי”: המעשי, היוֹצר), אלא יצירת קוֹאוֹפרציה לאשראי, בּנק מרכּזי לקוֹאוֹפרציה וכוּ'. על-ידי כּך ימצא הפלח אמצעים להוֹצאוֹת-שוּתפוּת. ואוּלם, מה לעשוֹת בחוֹבוֹת הישנים, איך לשחרר את הפלח מכּבלים אלה, המעכּבים כּל צעד שלו, מן העוֹל הזה שהפלח נידוֹן לסחוֹב אוֹתוֹ כּעוֹבד בּפרך? הקוֹאוֹפרטיב האשראי לא יעזוֹר כּאן. יש צוֹרך בּאמצעים אחרים – בּ”מעשׂי גבוּרה". אפשר לקרוֹא לאסיפת הקרֶדיטוֹרים וּלהציע לפניהם הסכּם “אנוֹשי”. אפשר להכריז על פשיטת-רגל של בּעל-חוֹב (דרך הגוֹרמת דימוֹרליזציה ויש להיזָהר ממנה). אך ישנוֹ אמצעי אחר והוּא העיקרי – הוּא המוֹעיל בּאמת, בּיחוּד בּשביל הפלח בּאיזוֹר ההשקאה. “אם הוּא רוֹצה, בּאמת וּברצינוּת, בּדבר מעשׂי, דעתי שעליו למכּוֹר חלק מאדמתוֹ”. לרעיוֹן הזה שב סטריקלאנד כּמה פעמים, בּקשר עם פיתוּח הארץ על-ידי ההלואה הממשלתית. יש לאַמץ את הפלח למכּוֹר בּעזרת סוֹכנוּת של קרן-ההלוַאה חלק מאדמת ההשקאה, למלא מדמי-המכירה את הדרישוֹת המתקבּלוֹת על דעתם של הקרדיטוֹרים, וּבשאר הכּסף, יחד עם הכּסף הנוֹסף מקרן ההלואה – לפַתח את האדמה שנשארה בּידוֹ. כּל אמצעים אחרים מסוּפקים הם ועלוּלים רק להביא לידי חוּרבּן גמוּר של משק הפלח ושל חברוֹת האַשראי שתרצינה לעזוֹר לוֹ בּדרך אחרת. סטריקלאנד גם מצבּיע בּאוֹפן מפוֹרש על הקוֹנה: יהודים. והוּא מצרף להצעוֹתיו תכנית של הפרוֹצידוּרה האדמיניסטרטיבית-המשפטית להגשמתן.

ההצעוֹת האלה מתאימוֹת בּכל הפרטים כּמעט לתפיסה “היהוּדית” של המצב בחקלאוּת הארצישׂראלית, כּפי שהיא בּאה לידי בּיטוּי, פעמים מספר. בּעתוֹנוּת העברית וּבתזכּירים ציוֹניים, וכל החקירוֹת שקדמוּ לסטריקלאנד התעלמוּ מן התפיסה המציאוּתית הזאת וּפסלו אוֹתה – ללא ספק מסיבּה אחת: משוּם שהביאה בּחשבון גם את צרכי הפלח וגם את צרכי ההתישבוּת היהוּדית. הן זאת אמרנוּ תמיד: צרת הפלח, מלבד חוֹסר הידיעה וּמגרעוֹת האוֹפי, היא בּחוֹבוֹתיו. אוֹיביו הם נוֹשכי הנשך. יש לוֹ אדמה (בּיחוּד בּאזוֹרי ההשקאה) בּכמוּת גדוֹלה מדי. הוּא אינוֹ מסוּגל לעבדה בּאוֹפן אינטנסיבי. אין לוֹ לכך אמצעים. וכל זמן שהוּא מחזיק בּעיבּוּד אֶכסטֶנסיבי, הוּא נידוֹן לחיי עוֹני ושעבּוּד. לשחרר אוֹתוֹ יוּכל רק הוֹן הבּא מן החוּץ וההוֹן הזה יכוֹל לבוֹא רק מידי מי שיקנה חלק מאדמתוֹ, כּלוֹמר, מידי היהוּדים, אם הממשלה תעזוֹר מצדה לסידוּר זה – על-ידי הפרוֹצידוּרה אשר סטריקלאנד מציין אוֹתה, על-ידי פיתוּח הקוֹאוֹפרציה ועל-ידי ההלוָאה – תינתן האפשרוּת הגמוּרה לסדר את חיי הפלח על יסוֹדוֹת חדשים ויחד עם זה תינתן אפשרוּת להתישבוּת יהוּדית שתלך ותגבּר. עד עתה שמענוּ רק דברי-לעג על התכנית הזאת. עד עתה שמענוּ, כּי לא המַלוים-בּריבּית אלא היהוּדים הם המרוֹששים את הפלח, שאין לוֹ כּל אמצעי אחר של תקוּמה מאשר עיכּוּב הפעוּלה היהוּדית וחוּרבנה. סטריקלאנד היה הראשוֹן בּין החוֹקרים הבּריטיים הרשמיים, אשר הבּיע רעיוֹנוֹת ועיבּד תכנית הקרוֹבה מאד לתפיסת היהוּדים, והוּא עשׂה זאת לא מתוֹך נימוּקים “פוֹליטיים”, לא משוּם שחיפש להתאים את “שתי התחַיבוּיוֹת המנדט”, אלא מתוֹך ראִיה מציאוּתית של המצב, מתוֹך שיקוּל האפשרוּיוֹת העוֹמדוֹת בּפני הפלח.

החוֹברת מסתיימת בּהצעה מיוּחדת בּמינה, אשר כּאילוּ לא היה צריך להיוֹת לה מקוֹם כּלשהוּ אחרי ההצעוֹת המעשיוֹת על סידוּר חוֹבוֹת, אשראי, בּנק הקוֹאוֹפרציה, מכירת קרקעוֹת וכוּ'. אפס, בּהצעה הזאת, על כּל שפתה הצנוּעה והעצוּרה, נשקף אֳפי המציע: איש המעשׂה וּבעל הנסיוֹן, היוֹשר והתרבּוּת. “הצעתי האחרוֹנה היא שתיוסד – אם אפשר – חברה ציבּוּרית, בּהשגחתה החלקית של הממשלה, ואם יהיה גם בּתמיכת הממשלה, להפצת החדשוֹת בּערבית בּתוֹך כּפרי ארץ-ישׂראל. הערבי הוא בּעל-שׂכל ואוּלם לפעמים קרוֹבוֹת אינוֹ יוֹדע לקרוֹא, רעיוֹנוֹתיו עלוּלים להיוֹת מסוּרסים על-ידי חדשוֹת מוּתעוֹת אוֹ מלהיבוֹת… החדשוֹת שתימסרנה (בּרדיו) אינן צריכוֹת להיות רק הוֹדעוֹת הממשלה אוֹ חוֹמר לימוּד. החדשוֹת הכלליוֹת, המגיעוֹת עתה אל הכּפר בּצוּרה מסוּרסת, תוּכלנה להימסר בּצוּרה נכוֹנה… התוֹצאה לא תהא בּלתי אמצעית ואוּלם אין לי ספק שבּסוֹף חשבּוֹן תבוֹא הממשלה על שׂכרה, הן מבּחינה כּספית הן מכּמה בחינוֹת אחרוֹת חשוּבוֹת יוֹתר”.

בּמלים אלוּ מסתיימת החוֹברת. ונדמה לי, שיש לנוּ רשוּת לראוֹת בּמשפטים עצוּרים אלוּ בּיאוּר יוֹתר קוֹלע לאסוֹן שקרה לארץ מאשר בּכמה דינים-וחשבּוֹנוֹת גדוֹלים של ועדוֹת וּבכמה הוֹדעוֹת הממשלה, ויש בּמשפטים האלה גם פסק-דין קשה וכבד על התנהגוּת הממשלה עד כּה.

כ“ח כסלו תרצ”א (18.12.1930)