החבר יבנאלי העיר כּבר על קלוּת הדעת המלוּוה באכזריוּת נוּקשה, אשר גילה סימפסוֹן בּדבריו על ה“חטאים” שחטאוּ העוֹלים היהוּדים. כּדאי לציין שסימפסוֹן, אם כּי הקדיש מקוֹם רב לעבירוֹת אלוּ, בּכל זאת לא הסתפק בּזה והראה גם על עבירוֹת אחרוֹת: ממצרים, מסוּריה וּמעבר-הירדן, כּשהציע להתנהג בּכל חוֹמר-הדין כּלפי העוֹלים העבריָנים, לא התכּוון לעוֹלים יהוּדים בּלבד. בּפירוּש ציין את העסקת הפוֹעלים הערבים שאינם מארץ-ישׂראל בּמפעליה, וּבפירוּש כּתב: מוּכרחים לעשׂוֹת צעדים, כּדי למנוֹע שרשימוֹת מחוּסרי-העבוֹדה תגדלנה על-ידי נחשוֹל המהגרים מעבר-הירדן“. ואוּלם “הספר הלבן” של לוֹרד פספילד, המסתמך על “דין-וחשבוֹן” של סימפסוֹן, לא חשב לנחוּץ להזכּיר את העוּבדוֹת האלה ואת העצוֹת האלה. כּל האשמוֹת וההגבלוֹת מכוּונוֹת אצלוֹ נגד היהוּדים בּלבד. ואין זה מקרה יחידי ש”הספר הלבן" מדגיש עוּבדוֹת וּמבטל עוּבדוֹת, כּדי להחמיר על תוֹצאוֹת חקירת סימפסוֹן לרעת היהוּדים וּמפעלם. דוּגמה שניה משמש ענין הפסקת העליה העוֹבדת בחוֹדש מאי. השתלשלוּת הענין הזה בהוֹדעוֹת הממשלה ידוּעה – החל מ“שוּם דבר לא קרה” של פספילד וגמוֹר בהוֹדאת שילס בג’ניבה, כּי העליה נפסקה בּתוֹר ויתוּר לדרישוֹת הערבים. “הספר הלבן” דן שוּב בּענין ההפסקה הזאת ומצדיק אוֹתה, כּי אסוּר היה לממשלה “לעשוֹת צעדים אשר יחמירוּ את המצב הכּלכּלי, מצב זה אשר לדעת חברי ועדת שאוּ כּבר נתן מקוֹם לדאגה”. ואוּלם חקירת סימפסוֹן הוֹכיחה, כּי הדעה הנאוֹרה הזאת של חברי ועדת שאוּ (האמתלא המאה ואחת להפסקת העליה) בּלתי-נכונה היתה, ועל כּן, האמצעי החמוּר של הממשלה נגד העליה היהוּדית בּחוֹדש מאי היה בּלתי מוּצדק, על כּל פנים מבּחינת ה“מצב הכּלכּלי המדאיג”. סימפסוֹן כּתב בּפירוּש: “אין כּל ספק, כּי בזמנן היוּ ההצעוֹת של מנהל מחלקת העליה והחלטת הנציב העליוֹן מוּצדקוֹת על-ידי סיכּוּיי העבוֹדה בארץ-ישׂראל”. “הספר הלבן” נזהר, כּמוּבן, מלהביא את הפסקה הזאת מתוֹך הדין-וחשבוֹן שבוֹ הוּא מתפאר.

ההבדל בּין שתי התעוּדוֹת בּוֹלט לא רק בּציוּן עוּבדוֹת צדדיוֹת, אלא גם בּתיאוּר המצב הכּללי, בּיחוּד בּשאלה העיקרית – היא שאלת ההשפעה של העליה היהוּדית על שוּק העבוֹדה הערבית. “הספר הלבן” השתדל ליצוֹר רוֹשם, כּאילוּ העליה היהוּדית “הנפרזת” משפיעה לרעה על כּלכּלת הארץ בּכללה, גוֹזלת עבוֹדה מפוֹעלים ערבים, ויתכן שהיא היא היוֹצרת את חוֹסר-העבוֹדה הערבי הזה וכו' וּבלעדיה היה הכּל שפיר בּארץ הזאת. חוֹקר מדעי – ויהיה הוּא גם מוּשפע למדי על-ידי שוֹלחיו ועל-ידי ממציאי החוֹמר שלוֹ – לא יכוֹל היה להגיד דברי-כּסל כּאלה, הטוֹפחים בּאוֹפן כּה בוֹלט על-פני המציאוּת הכּלכּלית של ארץ-ישׂראל בּמשך עשׂר השנים האחרוֹנוֹת. ואמנם, סימפסוֹן קוֹבע: “עד כּמה שהפוֹעלים היהוּדים עוֹבדים בּמפעלים המתנהלים אך ורק על-ידי הוֹן יהוּדי שהוּבא מן החוּץ – אין יסוֹד לדעה שחוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים בּא לרגל העליה היהוּדית וּמחמת ההתחרוֻת של הפוֹעל היהוּדי”. התנאי הזה של סימפסוֹן – עד כּמה" וכו' – נשמר למעשה, כּי מספר היהוּדים העוֹבדים בּמפעלים הערבים פעוּט הוּא בּמידה שאיננוּ בּא בּחשבּוֹן כּלל וסימפסוֹן גם אינוֹ מזכּיר אוֹתם. לעוּמת זאת הוּא כּאילוּ רוֹאה התחרוּת-מה בּין הפוֹעל היהוּדי וּבין הפוֹעל הערבי בּמשק הממשלתי. אף הדעה הזאת איננה נכוֹנה, בּאשר גם את העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה, הרכּבת וכו', יש לראוֹת מבּחינה פינַנסית בּחלק הגוּן – על כּל פנים בּחלק הרבּה יוֹתר גדוֹל מחלקה של העבוֹדה העברית בּמפעלים האלה – כּמשק עברי, בּאשר גם העבוֹדוֹת האלה בּאו הוֹדוֹת ל“הוֹן היהוּדי שהוּבא מן החוּץ” ונכנס – בּצוּרת מסים וּמכס – לקוּפת הממשלה. אילמלא היה הכּסף היהוּדי זוֹרם לארץ, לא יכלוּ העבוֹדוֹת האלה לצאת לפוֹעל בּמידה הנוֹכחית, ועל כּן חלה גם עליהן המסקנה שסימפסוֹן קוֹבע בּצדק בּנוֹגע למפעלים היהוּדים הטהוֹרים. ואוּלם גם יסוֹד ההנחה הבּלתי נכוֹנה הזאת, כּי בהעסקת הפוֹעלים היהוּדים בעבוֹדוֹת הממשלה יש לראוֹת התחרוּת בּפוֹעל הערבי על-ידי הפוֹעל היהוּדי, בּא סימפסוֹן למסקנה הכּללית ש“התפתחוּת הארץ לרגל העליה היהוּדית בּמשך תשע השנים האחרוֹנוֹת המציאה שטחים חדשים לפוֹעלים הערבים… מן הראוּי להסיק, כּי כּנגד התחרוּת מצד הפוֹעלים היהוּדים שהוּבאוּ מן החוּץ מכריעוֹת האפשרוּיוֹת המוּגברוֹת” וּבמקוֹם אחר: “למעשה, מצבם (של הערבים מחוּסרי-העבוֹדה) יוּטב על-ידי כּך (הכנסת הפוֹעלים היהוּדים), היוֹת והוֹצאוֹת ההוּן לשכר-העבוֹדה של פוֹעלים יהוּדים ייצרוּ בּיקוּש לעבוֹדת מספר מחוּסרי-עבוֹדה ערבים”. על כּן ברוֹר: העליה היהוּדית, בּמידה שהיא מקבּילה להכנסת ההוּן היהוּדי, אין בּה נשק לפוֹעל הערבי, כּי אם היא מביאה רק בּרכה ותוֹעלת. ואילוּ היה סימפסוֹן דן על השפעתוֹ של המפעל היהוּדי על מצב הפוֹעל הערבי לא מבחינת חוֹסר-עבוֹדה בּלבד, אלא היה גם חוֹקר את ההשפעה הזאת על תנאי-העבוֹדה ועל הכּרת העוֹבד, על קרן-העבוֹדה בּארץ, היה מוּכרח לבוֹא למסקנוֹת מרחיקוֹת לכת עוֹד יוֹתר.

ואוּלם חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים עוּבדה הוא. אמנם, אין מספרים מדוּיקים (שישנם כּלפי היהוּדים) ועל כּן מגזימים ללא מידה וּבמקוֹם 2000 – 2500 מוֹנים 30 – 35 אלף. ואוּלם חוֹסר-העבוֹדה ישנוֹ. מאין הוּא? הדין-וחשבוֹן נוֹתן תשוּבה ֹאשר אוּלי לא היתה מסַפקת חוֹקר בּעל דעוֹת סוֹציאליוֹת רחבוֹת יוֹתר, ואוּלם את סימפסוֹן היא סיפקה בּמילוּאה: התקדמוּת הארץ, המשפיעה, כּרגיל וכידוּע מארצוֹת אחרוֹת, לרעה על מקצוֹעוֹת ידוּעים הנעשׂים למיוּתרים (עגלוֹנים לעוּמת נהגי אבטוֹמוֹבּילים, מלט וּבּטוֹן לעוּמת אבן וכו') וּביחוּד בּיטוּל שירוּת-הצבא, שהיה מעסיק בּזמנים שעברוּ כּמה וכמה צעירים. בּכל אוֹפן, קשר אין לה עם העליה העברית, גם בּמשבּר הכּלכּלי שנתן את אוֹתוֹתיו בּארץ בּמשך השנה האחרוֹנה ושהתבּטא בּריבּוּי מספר מחוּסרי-העבוֹדה וּבירידת שׂכר-העבוֹדה. אין היהוּדים אשמים כּל עיקר. כּל מי שמטיל אשמה זוֹ – “טעוּת גמוּרה” היא בידוֹ. אילוּ היה סימפסוֹן בּקי יוֹתר בכּלכּלת הארץ הזאת, אילו היה תוֹפס יוֹתר את הדינַמקיה של הבּנין שלנוּ (ואילוּ – וזה העיקר – היה חפשי לגמרי בדעוֹתיו וּבמסקנוֹתיו), לא היה מסתפק בּכך, שאין ירידה זוֹ קשוּרה בּהתחרוּת היהוּדית, אלא היה מחפש גם את האחראי האמיתי, והיה מוֹצא אוֹתוֹ בּמאוֹרעוֹת אב, בּכל הפוֹליטיקה האנטי-ציוֹנית של הממשלה בּמשך השנה הזאת, בּצעדה הזדוֹני בּחוֹדש מאי. כּי זהוּ הכּלל של כּלכּלה מיוּחדת בּמינה זוֹ, של כּלכּלת ארץ-ישׂראל: הפסקת העליה היהוּדית, פירוּשה ריבּוּי מחוּסרי-העבוֹדה; דיכּוּי המפעל הציוֹני, פירוּשוֹ משבּר כּלכּלי בּארץ כּוּלה.

ועל כּן, אם חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים לא נגרם – וּבזה אין לסימפסוֹן ספק כּל שהוּא – על-ידי העליה היהוּדית (“עד כּמה” וכו'), הרי אין שוּם שחר ושוּם יסוֹד, לפי כּל חוּקי ההגיוֹן, לדרישה להפסיק את העליה היהוּדית, כּדי להקל על חוֹסר-העבוֹדה הערבי. ואמנם, סימפסוֹן אוֹמר בּמקוּם אחד של הדין-וחשבוֹן: “בּרוּר, כּי אין תוֹעלת למחוּסרי-העבוֹדה הערבים אם הוֹן יהוּדי לא יוּכל להיכּנס לארץ (הקשר אשר בּין הכנסת ההוֹן והכנסת העוֹבד היהוּדי בּרוּר הוּא לסימפסוֹן והוּא מבין כּי מי שמעכּב את העוֹבד, מעכּב גם את ההוֹן), וּמצבם לא יוּרע על-ידי כּניסת פוֹעלים עברים לעבוֹדה בארץ-ישׂראל, אם האמצעים לעבוֹדה זוֹ נוֹצרים עם כּניסה מקבּילה של הוֹן יהוּדי”. אם יש לדאוֹג לדבר-מה, הרי זה רק לכך, שתינתנה הבטחוֹת, כּי הפוֹעלים היהוּדים יהיוּ עסוּקים על-ידי הוֹן יהוּדי בּלבד. לפיכך מציע סימפסוֹן: “מוּצדק הוּא, שהממשלה תדרוֹש מההסתדרוֹת היהוּדית יצירת קרן-בּיטוח נגד חוֹסר-עבוֹדה יהוּדי”. בּאוֹר הנסיוֹן של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת אין בּעצם מקוֹם להצעה הזאת, בּאשר הפוֹעלים שלנוּ אינם מוֹפיעים בּשוּק-העבוֹדה הערבי וּמעוֹלם לא דרשנוּ וּמעוֹלם לא קיבּלנוּ מהממשלה סיוּע כּל שהוּא למחוּסרי-העבוֹדה שלנוּ. תמיד נשׂאנו, אנוּ בעצמנוּ, בסבל הצרוֹת שלנוּ ועל-ידי כּך הוֹכחנוּ בּמעשים, שאנוּ יוֹדעים להיוֹת אחראים לפעוּלוֹתינוּ. ואוּלם ההצעה הזאת, אם כּי מיוּתרת היא וּמכבּידה, הרי היא נכנסת בּכל זאת לתוֹך המסלוּל ההגיוֹני של ההרצאה.

אוּלם, לפתע בא שינוּי מוּחלט בדברי סימפסוֹן – כּאילו רוּח מחברי “הספר הלבן” נכנס בּחוֹקר מדעי, אוֹביֶקטיבי וּבלתי-משוּחד זה. “פתרוֹן השאלה העוֹמדת לפני הממשלה בּקביעת מספר הפוֹעלים העברים שיש להכניס לארץ מוּכרח להיוֹת תלוי… בּחוֹסר-העבוֹדה בארץ-ישׂראל (בּכללה). אין זה נכוֹן, שיהוּדי מפוֹלין, ליטא אוֹ מתימן יוּכנס למלא מקוֹם-עבוֹדה ידוּע, בּעוֹד שבּארץ-ישׂראל יש פוֹעלים המסוּגלים למלא תפקיד זה ואינם יכוֹלים למצוֹא עבוֹדה”. מהיכן בא עקרוֹן זה, על כּל ההצעוֹת המעשׂיוֹת הקשוּרוֹת בּוֹ, על כּל התוֹצאוֹת המחרידוֹת למפעל הציוֹני הנוֹבעוֹת ממנוּ? אי הדרך אליו מכּל מה שהיה מסוּפר לפניו בּדין-וחשבוֹן? היכן הגשר? נחזוֹר שנית על מחשבוֹת סימפסוֹן עצמוֹ: העוֹלה היהוּדי מפוֹלין וּמליטא אינוֹ גוֹזל כּל מקוֹמוֹת-עבוֹדה מאת הפוֹעל הערבי, בּאשר הוּא מסתדר בּמפעלים יהוּדיים, והמפעלים האלה לא יוַצרוּ אם תיפסק העליה היהוּדית; העליה היהוּדית אינה גוֹרמת למשבּר כּלכּלי ולהרעת תנאי-העבוֹדה של הערבים; אדרבא: בּסוֹף החשבּוֹן, למרוֹת עקרוֹן העבוֹדה העברית ולמרוֹת “ההתחרוּת” (המדוּמה) בּמפעלי הממשלה, זוֹכה הפוֹעל הערבי מן העליה היהוּדית. מתוֹך שרשרת הגיוֹן זוֹ – איך צצה פתאוֹם המחשבה על תלוּת העליה היהוּדית בּחוֹסר-העבוֹֹדה הערבי? חוֹסר-העבוֹדה הזה ישנוֹ. חוֹבת הממשלה להקל עליו וללחוֹם בּוֹ. וּלכך יש אמצעים ודרכים – תקטין נא הממשלה את מספר השעוֹת בּמפעליה, תאסוֹר נא על עבוֹדת ילדים, תגבּיל נא את עבוֹדת הנשים, תחקוֹק נא חוּקים להגנת העוֹבד (מספר שעוֹת עבוֹדה מוּגבל, שׂכר מינימוּם), תנהיג נא שיטת מסים פרוֹגרֶסיביים וּתסדר בּכסף שיכָּנס לקוּפת הממשלה עבוֹדוֹת ציבוּריוֹת רחבוֹת-ידים, תדאג נא להרמת רמת-החיים של הפלח למען לא יצטרך להיזָקק לעבוֹדה צדדית, תסייע נא למפעל היהוּדים ותפתח נא את שערי הארץ לפני העליה היהוּדית וכ' וכו' – וּמאליו יתוּקן דבר חוֹסר-העבוֹדה. בּדין-וחשבוֹן של סימפסוֹן אין זכר להצעוֹת כּאלה. לא הספיק לוֹ אוֹמץ-לב אוֹ רוֹחב-דעה. ואוּלם כיצד הוּא מיעץ עצה זוֹ, אשר הנה, כּמה שוּרוֹת לפני זה, הוֹכיח לנוּ בעליל, שחוֹר על גבי לבן, שאין היא עצה כּלל ואם תתגשם עלוּלה היא רק להחמיר עוֹד יוֹתר את מצב שוּק העבוֹדה? כּיצד יעץ עצה זו, שהיא אפסית ומזיקה וגם עלוּלה למנוֹע בעד אמצעים אחרים, נבוֹנים יוֹתר וקוֹלעים יוֹתר, בּאשר הנה “נמצאה התרוּפה” ואין לדאוֹג עוֹד והממשלה והעשירים הערבים פטוּרים מכּל דאגה וּמכּל חוֹבה?

החקירה סוֹתרת בּכל מלה וּמלה שלה את המסקנה הזאת, וּבכל זאת נעשתה המסקנה. דרך אַין וקשר הגיוֹני אַין. אוּלם בּיאוּר, אוּלי, בּכל זאת ישנוֹ, אם כּי הבּיאוּר המתבּקש אינוֹ מדעי כּלל ואינוֹ ראוּי כּלל למוּמחה אוֹביֶקטיבי וּבלתי-משוּחד.

דפים מרוּבּים בּפרק העליה של דין-וחשבּוֹן סימפסוֹן הוּקדשוּ להסתדרוּת העוֹבדים. הוּכח הקשר האמיץ אשר בּין ההסתדרוּת והעוֹלה העוֹבד. ניתן תיאוּר כּללי להסתדרוּת “העצוּמה”. נזכּרה השפעתה הרבה על התנוּעה הציוֹנית ועל המפעל הציוֹני. נזכּרה שאיפתה להכניס “סדר חברתי חדש” – בּצוּרת הקבוּצוֹת. השתמשוּ בּדין-וחשבוֹן המוּמחים – שהוּזמנוּ על-ידי הסוֹכנוּת בּהתהווּתה – כּדי להוֹכיח מה מוּטעית הדרך שבּה מוּליכה הסתדרוּת העוֹבדים את המפעל הציוֹני. נזכּר דבר איוֹם, אשר לא נשמע כּמוֹהוּ בּחברה הגוּנה – והוּא, כּמוּבן, זכה לתפוֹס מקוֹם ניכּר, יחד עם השאיפה הראוּיה לגנאי ל“סדרים חברתיים חדשים”. בּ“ספר הלבן” של לוֹרד פספילד: להסתדרוּת העוֹבדים ישנם בּתי-משפט משלה. למה בּאוּ כּל הדברים האלה – הנכוֹנים והבּלתי-נכוֹנים, – בּפרק העליה דוקא? מה בּין העליה העברית וחוֹסר-העבוֹדה הערבי מצד אחד וּבין דגניה, עין-חרוֹד וּמשפט-חברים מאידך גיסא? נזכּוֹר עוֹד פעם, בּמה מתחילה הפרשה הזאת על הסתדרוּת העוֹבדים בּפרק העליה – בּקשר שבּין ההסתדרוֹת והעוֹלה. על כּן: בּרוּח המקוּלקלת הזאת, כּמוֹ שהיא מתוֹארת אחר כּך, בּרוּח הקבוּצה וּבית-משפט עצמאי – מחנכת ההסתדרוּת את העוֹלה היהוּדי! כּזאת היא ההסתדרוּת וכאלה הם עוֹליה וזאת היא הסכּנה. בּעוֹלים כּאלה אין סימפסוֹן רוֹצה. לשם כּך, לשם מניעת הסכּנה הזאת, לא לשם הקלת חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים, נחוּצה הגזירה, נחוּצה התאמת השדיוּל למספר מחוּסרי-העבוֹדה הערבים נחוּצה לשכּת-העבוֹדה הממשלתית. מוּטב שהארץ תסבּוֹל, מוּטב שמספר מחוּסרי-העבוֹדה גם בּין הערבים וגם בּין היהוּדים ילך ויתרבּה, מוּטב שבּריטניה הגדוֹלה תעשׂה את התחַיבוּיוֹתיה פלסתר, מוּטב שמוּמחה מדעי יעשׂה מסקנוֹת כּוֹזבוֹת מחקירתוֹ – וּבלבד שתימָצא האפשרוּת לשבּוֹר אוֹ לכל הפחוֹת להחליש את הסתדרוּת העוֹבדים השנוּאה הזאת, אשר העיזה – בּארץ המזרח, בּארץ המנדט הבּריטי! – לחלוֹם על “הסדר החברתי החדש”.

זהוּ בּיאוּר ראשוֹן, וישנוֹ עוֹד שני, נוֹסף לוֹ. כּי בּארץ-ישׂראל ישנם לא רק פוֹעלים יהוּדים, על ארגוּנם הגאה, אלא גם ערבים תקיפים אשר יש להתחשב בּהם ולחזק את ידיהם. בּחוּגים הערבים שׂוֹררת “אמוּנה, כּי כּוָנת המוּסדוֹת היהוּדיים היא לדחוֹק בּהדרגה את רגלי הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל. יש להצטער, כּי רבּים המחזיקים בּסברה זוֹ. ואם כּי היא בּלתי מבוּססת, סוֹפה לקבּל אישוּר, אם יראו שמתירים עליית פוֹעלים יהוּדים, בּשעה שהערבי אינוֹ יכוֹל לפרנס את עצמוֹ. לכן… דרוּש להביא בּחשבוֹן את קיוּם מחוּסרי-העבוֹדה הערבים בּקביעת מספר העוֹלים העתידים להיכּנס”.

לשם מה נשלח סימפסוֹן לארץ? לשם חקירה מדעית אוביֶקטיבית, כּלוֹמר, לשם קביעת האמת כּמוֹ שהיא, לא כּמוֹ שהיא משתקפת בּמוֹח עקוּם וּבלב זדוֹני, לשם גילוי מה יש מן האמת בּכל הדיבּוֹת, החששוֹת, אי-ההבנוֹת, הדעוֹת הקדוּמוֹת הנפוֹצוֹת למכבּיר. וּבמקוֹם זה, בּמקוֹם המכריע, המביא להצעוֹת ממשיוֹת של הדין-וחשבוֹן שלוֹ, הכניס סימפסוֹן, בּתוֹר גוֹרם חשוּב לשרשרת המחשבוֹת שלוֹ, חשש-שוא, דעה קדוּמה, אשר חוֹבתוֹ היתה ללחוֹם בּה, מכּיון שכּל חקירתוֹ הוֹכיחה את אפסוּתה. הוּא עצמוֹ מעיד, בּאוֹתוֹ פסוּק גוּפא, על חוֹסר הבּיסוּס שבּה. על סימפסוֹן היה להגיד את האמת וּלבנוֹת את הצעוֹתיו על האמת הזאת. והוּא אמר את האמת. ואוּלם בּנה את הצעוֹתיו על שקר, מתוֹך ידיעה בּרוּרה שהוּא בוֹנה על שקר. סימפסוֹן היה מחוּיב, בּרגע שהוּברר לוֹ שישנוֹ בּארץ-ישׂראל חוֹסר-עבוֹדה ערבי, להראוֹת את האמצעים העשׂוּיים להקל על הצרה הגדוֹלה הזאת. והוּא מראה על אמצעי שהוּא יוֹדע נאמנה, כּי אין בּוֹ הקלה כּי אם נזק, והוּא עשה זאת משוּם שהסתגל לפתע – הוּא, המוּמחה המדעי – לדעוֹת הבּלתי-מבוּססוֹת השוֹררוֹת בּקרב חלק מתוֹשבי הארץ – אף לא חקר אם ה“דעה” הזאת אם דעה היא בּאמת, אוֹ שקר פוֹליטי הדרוּש רק לשם מלחמה פוֹליטית בּמפעל הציוֹנים. כּי בּיאוּר אחר, בּיאוּר שיהא נוֹבע מתוֹך החקירה עצמה וּמתוֹך ההרצאה על המצב – איננוּ. זהוּ הביאור. הרצוֹן להחליש את ארגוּנוֹ של העוֹבד העברי והרצוֹן למצוֹא חן בּעיני התקיפים הערבים – הם שהכתיבוּ לסימפסוֹן את הצעוֹתיו בּפרק העליה העברית.

ט“ו חשון תרצ”א (6.11.1930)