(על־פי הרצאה ב“אגודת מוקירי שבת ומועד” בשכונת־ברוכוב)

…אני רואה צורך לעצמי להביע קודם־כל את קורת־רוחי על העובדא הסימפטומטית, שדוקא כאן נמצא חוג של מוקירי שבת ומועד. עוד זכורים לנו הימים, שבהם התנהלה במקום הזה מלחמה נמרצה מסביב לשאלה בדבר בנין בית־כנסת או צריף לתפילה. רצונם של הזקנים שבשכונה ליחד להם מקום לתפילה ולתורה נתקל אותה שעה בהתנגדות עצוּמה מצד הצעירים. עכשיו אני רואה מן הצעירים מיסדי השכונה בחוג זה של “מוקירי שבת ומועד”, במסבה זו המוקדשת לפרובלימה הכאוּבה של “קודש וחול בחיינו”. רואה אני בתופעה זו פרט הבא ללמד על הכלל, סימן טוב ל“נצח ישראל”, כי לא יכזב.

מי שלבו ער ואזנו פתוחה להבחין מה שמתהוה ומתרחש במעמקים, ירגיש, כי דבר־מה הולך ומשתנה, הולך ומתחדש בעולמנו הרוחני. דומה שיותר ויותר מתעורר הצורך לחדש יסודות עתיקים של קיומנו הלאומי והויתנו הלאומית, לשוב ולהשליט את הקודש בחיינו, לחדש ולהחיות את החיוּני והרענן שבמסורת. אם אין כל הסימנים מתעים, הגיעה שעתה של התפּכחוּת מן הבּוּשה ה“אפיקורסית”, המשכילית־ליברלית או האדומה־המארכסיסטית, על כל דבר שיש לו ריח של דת ומסוֹרת, שהיתה שליטה בעולמנו בתקופה האחרונה ועשתה שמות בחיינו.

כי הנה יותר ויותר גוֹברת ההרגשה הכללית: חיינו התרוקנו מתכני רגש ומחשבה כבירים, ניטלו מהם טעמה וריחה של תרבּוּת עממית־מקורית, ניטלו מהם השירה והעושר הנפשי־הרוחני של מסורת עתיקה־חיונית, ואנו חסרים את זיוה ואוֹרה, את הכח היוצר־הדינאמי, הכמוס בה.

בדאגה רבה אנו רואים, כי חיי בנינו עניים ברוח ובתוכן מחיינו אנו בימי נערותנו.

אנו, בני הגלות השוממה, אשר שכנו בתוֹך “טומאתה”, בסביבה נכריה ואויבת, רחוקים ממקום חיותה־תחיתה של האוּמה, רחוקים מן המולדת המתחדשת, מן הלשון העברית החיה, ידענו מכל־מקום להפוך ערכי מסורת למקור תחיה והתחדשות, ידענו על־כל־פנים טעם שאיפה, רוֹמנטיקה ואידיאליזם, היונקים מאוצרות הדורות. הצער שבגלות פרנס את הלב, השאיפה למולדת החיה, ללשון הלאומית החיה, לתרבות הלאומית המתחדשת מלאה את הנפש.

לבנינו ניתן, כביכול, הכל מן המוכן. אין געגועים ואין צער שבגעגועים על עולמות גבוהים־רחוקים, העושים אותנו לגרים בד' אמות של מציאותנו ואזרחים בעולם השאיפה ומשא־הנפש. אין “חידוּש”, אין אוֹבּייקט למלחמה ולמאמצי־התעלות, לא בארץ ולא בלשון, ולפיכך אין גם אידיאה מרכזית־שליטה, אין תוכן מלבב וממלא את הנפש; אין יסוּרים וקרעים, אבל אין גם היופי והעושר שבשאיפה, רווית געגועים ויצירה.

אין אני בא ללמד חובה על הנוער שלנו. יודע אני את מדותיו הטובות ואת מעלותיו הגדולות, פשוט הוא וישר, קומתו זקוּפה, ולבו תמים וער לעיקרים הגדולים של תחיתנו הלאומית: לארץ, ללשון, ובשעת צרה וסכנה הוא מוכן למסור את נפשו על כבודו ועתידו של עמו. ואף־על־פי־כן אין אתה יכול להתעלם מן הרוֹשם של חולין, של קלישות נפשית־מוסרית, של “העדר הצוֹרך המיטפיסי”, אם להשתמש בסגנונו של שופּנהויאר, של העדר אידיאה עילאית, מעצבת אוֹפי ואישיות.

מה הדבק הרוחני־המוסרי, שיעצב את האוֹפי הקבוצי־האחיד של הנוער שלנו בארץ? מהו הקשר שיקשר את הנוער מן החוגים והסוגים השונים ויעשה אותו חטיבה אחת? אין קשר, חוץ מן הסכנה המשותפת בשעת חירוּם; בשעות כתקונן אין לו לנוער שלנו לשון משותפת, כאילו אין לו תפקידים משותפים ומצוות משותפות, כאילו אין מקום ואין צורך כלל בעבודה משותפת ובאחריוּת משותפת.

אין אַחדוּת לאומית כעובדא חיה, טבעית־אלמנטרית, משום שאין ערכי רוח ותרבות מוצקים־מאחדים; אתה מוצא נגוּדים “מעמדיים”, כביכול, בתוֹך נוער, השייך בעצם, לפי מהותו הסוציאלית, למעמד אחד אלא שדרכי חנוּך נפרדים, פראזיולוגיה של “שולחן־ערוך” מעמדי־מפלגתי, דוקטרינה שלא הובנה ולא עוכלה כראוי – העמידו חיץ בין איש לאחיו; אתה מוצא כאן פירוד־לבבות תמוה ומדאיג, “אתה בחרתנו” מעמדי, התנשאות, התרחקות לדעת – אין דבק רוחני מאַחד, אין מצוות מעשיות, אין צורות־חיים־ומחשבה משותפות. ערכי־רוח שנתקדשו מדור לדור, צורות הוי מגוּבּשות, הרוויות תוכן חיוּני וכח דינאמי של עשרות דורות, נפסלו, פסלנום לדעת, בבחינת “יושב ומסירם מלבו”, – ומה הפלא, כי נפשנו יבשה אין כל?

והלב הומה ודואג: מה נעשה לבנינו, ואף הטובים שבהם במשמע, ביום פקודה ונסיון?

אין אני מכיר את הנוֹער החדש שלנו, שגדל בנקודות ההתישבות הלאומית החדשה, במושבים ובקבוצות, אבל חוֹששני, שגם כאן יש מקום לדאגת יום מחר. אבותיהם של אלה, יוֹצרי ההתישבות הלאומית החדשה, קנו להם, מתוֹך חבלי־יצירה ויסורי־בנין קשים, ערכים חדשים; הם יצרו לעצמם צורות־חיים וצורות־חברה חדשות, הביאו לעולמנו יחס חדש לעבודה, לאדמה, לעבודת־האדמה. לבניהם אין “חדוש”, אין מן הקסם שבחדוּש בכל זה. והיקפם של החיים החדשים האלה קטן וצר, וצורותיהם דלות ואפורות, והנפש הרכה לא תמלא מכל זה לאורך־ימים. ומה נעשה, אם בקשת אידיאלים יביאו דוקא את הטובים שבהם לעולמות זרים־רחוקים, שיראו להם, במצוקת ד' אמותיהם, במעלת גדולים וטהורים?

בזבזנו אוצרות־חיים ותכני־חיים גדולים, החרבנו מתוֹך קלות־דעת ושכרון של עושי־חדשות עולמות מלאים, הרסנו צורות־חיים מגובשות־מוצקות, הפקרנו ערכי דת ומסורת, ששמשו מעוז ומשגב לאוּמה, לרוּחה וליחוּדה הלאומי במשך אלפי שנים. עכשיו אין לנו אלא לתקן את אשר עוינו בשטחיותנו ובקוצר־דעתנו; אין לנו אלא לשוב ולקדש את חיינו, לחדש את יסודותיהם העתיקים, להחיוֹת את החיוּני והרענן שבמסורת. אין לנו אלא להחיות את הצוּרות העתיקות, כדי שתהיה אחיזה לתוכן החדש.

סימן ללקוּי ההרגשה הדתית, ההכרה ההיסטורית־התרבותית והאינסטינקט הלאוּמי גם יחד הוא, כי חדלנו להרגיש את הקשר האוֹרגני־הפּנימי של תוכן וצוּרה, כי אין אנו מכירים בחשיבותם החיוּנית־המכרעת של סמלים וגלויים לערכי־רוח ולהלכי נפש נעלים. אין קיוּם למחשבה מופשטת, לאידיאה ערטילאית, כשאין לה אחיזה בצורה, בסמל. הצורך בסימבול, בפעולה “החמרית”, בגלוּי המוחשי – צורך ראשון הוא לרוח האדם; על הסמל, על התגלות הרעיון במוחשי, עומדת יצירת־הרוח של האדם, עומדת אמנותו, תרבותו. והוא מוֹתר האדם מן הבהמה. אך יצא האדם מתקופה ראשונה של עמעום ועכירה – מיד נהפכו לו חייו כולם לשלשלת רצופה אחת של גלוּיים וסימבולות. וגדול הסמל הדתי, גדולה “ההתגלות” הדתית, אם ניתנה רשות להשתמש כאן במושג זה על דרך השאלה, מכל סמל והתגלות זולתם…

*

מתוך הרגשה נכונה עמדתם והכרזתם על הוקרת שבת ומועד. כי אמנם אין מתנה טובה, אין כלי מחזיק ברכה ועדוּד ואין יצירת־רוח גדולה לישראל כשבתות ומועדים.

ביאליק הפליג פעם בשבחה של היצירה המיוחדת לישראל, היא היצירה בזמן, לעומת יצירתם של אומות העולם, המתגלית במקום. בשבתות ובמועדי ישראל מתגלה אותו כח היצירה המופלא במינו, שזכה לו ישראל. עצם הענין של הבדלת יום מימים, של קידוּש ימים מסוימים ויחוּדם הוא יצירה מקורית־גאונית, ששום אוּמה ולשון בימים קדוּמים לא ידעה דוגמתה. האצלת ברכה וקדושה מיוחדת ליום מן הימים מרוממת ומעודדת את האדם, נותנת בו “נשמה יתירה”, מסירה ממנו את האבק ואת הזוהמה, הדבקים בו בימות החול, מוציאה אותו מעבדוּת לחירוּת, מאפלה לאוֹר גדול. כשרון מיוחד זה ניתן לישראל. ישראל הוא “בן זוּגה” של השבת. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. השבת “חמדת ימים” היא, היא “מוספת קדושה של ישראל”; באה שבת – באה מנוּחה, באה קדושה, באה אוֹרה. השבת היא לא רק יסוד ועיקר בין החובות המוסריים־הדתיים (“אני שבת, עטרת דת יקרים, רביעית בעשרת הדברים” – שר אברהם הספרדי אבן עזרא ב“אגרת השבת” שלו; חותמה טבועה בכל הליכותיו של איש מישראל, בצורות ובגונים שונים. מתוך מנוחה והתרכזות הרוח של שבת מתעלה גם החול, מתעלים גם הענינים החמריים הפּשוטים למעלה של קודש. “זכור את יום השביעי לקדשו – במה אתה מקדשו? במקרא ובמשנה, במאכל ובמשתה, בכסות נקיה ובמנוחה”. טוּשטשו הגבולים בין קוֹדש לחוֹל, משום שגם החול עוטה צעיף של קדושה. השבת פתחה את מקור הכוחניות בחייהם של ישראל, הביאה להם אורה של תורה (אף אותה סגולה גדולה, המיוחדת לישראל: תורה, תלמוד תורה ודעת־התורה, קשורה מתחילתה בקדושתה של השבת; יום המנוחה וההתרכזות נעשה ממילא ליום למוד התורה, וזה ענינה של קריאת התורה בשבתות בצבור, של הדרשה בצבור, וכדומה). אבל גם עניני “החומר” נתברכו באוֹר פניה של שבת מלכתא, שנעשתה לו תריס בפני הפורענות בימי האפלה הארוכים. “יותר משישראל שמרו את השבת – שמרה השבת אותם” (אחד־העם).

ובכחה של סגולת־חיים־ויצירה מופלאה, שישראל מצוינים בה, בכחה של כשרון מזיגה וטביעת אחדות בין צורות ותכנים, נתקשרה והובלעה אותה רקמה של צורות חיים והוי בתכנים עילאיים, בתכנים דתיים, סוציאליים ולאומיים גדולים. יש בו בשבת לא רק יסוֹד דתי־קוֹסמי, ולא רק יסוד אנושי־סוציאלי אלא גם יסוד לאומי בולט, כדרכה של היצירה היהודית, הממזגת יסודות אנושיים־אוּניברסליים ויסודות לאומיים־יהודיים לחטיבה אחת של חזוֹן ותקוה. ההרגשה היהודית תלתה תמיד את הגאולה הלאומית בשבת. בדומה לנביא הנחמה הגדול (ישעיהו פרק נ“ו ופרק נ”ח) תולים חז"ל את החורבן הלאומי בחלוּל שבת (“לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת”) ואת הגאוּלה הלאומית בשמירת שבת (“אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים”, ובסגנון עממי־סימבולי יותר: “אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון”).

זוהי האחדות המופלאה־הגדולה, אחדות של יסודות דתיים, אנושיים־אוּניברסליים ולאומיים־היסטוריים־תרבותיים, אשר בצורתה, בסמליה ובתכניה של השבת, – מעין אותה האחדות, אשר חכמינו הקדמונים נסחוה בפתגם העמוק: “שלשה מעידים זה על זה – ישראל ושבת והקדוש־ברוך־הוא”.

האמנם כבר נמצאו לנו באוצרותינו החדשים “מתנה גדולה”, יצירת־רוח נשגבה וצורות־חיים מקוריות וחביבות יותר מן השבת, שאנו יכולים לוותר על זו? “נובלת העולם הבא – שבת”. ומהי “נובלת” השבת?

*

ומה שאמרנו בשבת – אמוּר גם בחגים ומועדים שלנו. אף כאן אתה מוצא אותן צורות־הוי מקוריות־חביבות, אותם סמלים עמוקים אותם תכנים נעלים, אותה מזיגה מקורית של יסודות רוח שונים, חג הפּסח, חג האָביב הכפול, אביבוֹ של עולם ואביבה של האוּמה, הוא גם חג הטבע, גם חג לאומי־היסטורי, גם חג מוסרי־סוציאלי. באידיאה של “יציאת־מצרים”, של חרוּת, של גאולת האדם והאוּמה, התגלמה אותה אחדוּת פנימית־ישראלית. אותה אחדוּת מתגלית כבר בסימבוליקה העמוקה של מעשה הסנה, המשמש מעין פתיחה ל“יציאת מצרים”. הסימבוליקה הלאומית של הסנה הבוער באש ואינו אוּכּל מעורה ברעיון האלהות. “אהיה אשר אהיה”, אלהי ההויה, מתגלה לשליח הגאולה גם כ“אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב”, אלהי ההיסטוריה, אלהי האוּמה, אשר ירד להצילה מיד מצרים. המאורע ההיסטורי־הלאומי של יציאת־מצרים סמל הוא לסדר־עולם מוסרי, לחרוּת האדם, לשלטון הצדק בעולם. יציאת מצרים היא לא רק סמל ודוגמא לכל גאולה לאוּמית עתידה, אלא היא גם בסיס להוּמאניות, בנין אב לכבוד האדם, לחרוּתוֹ, למצוות שבין אדם לחבירו. “וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך – לא תעבוד בו עבודת עבד… כי עבדי הם (ולא עבדים לעבדים) אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”. ולא עוד אלא שעיקר זה של “יציאת מצרים” הוא בסיס לחובה אנושית אף ביחס לנכרי: “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותוֹשב, וחי עמך… אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”.

*

ואותה המדה, אותם הסמלים, אותה הסגולה המקוֹרית של סינתיזה, של מזיגת צורות ותכנים, של אחדוּת־יסודות, אנו מוצאים גם בחגים האחרים.

חג השבועות – אף הוא חג “כפול”, חג הטבע וחג המאורע הדתי־היסטורי הגדול, חג הבכוּרים וחג מתן־התורה; חג השמחה הטבעית של עם היושב על אדמתו, בקצרו את קציר ארצו, והחג הנשגב של מתן התורה האלהית לאדם, החג של בריאת־האדם כיצור בעל תבוּנה, בעל מוּסר ואחריוּת. והיסוֹד הזה של חג התורה – אף הוא יסוד לאומי מובהק הוא. חג מתן התורה – הוא בעצם חג לידתה הרוחנית של האומה, עם סגולה וגוֹי קדוש בקדושת־התורה. באותו סגנון נשגב ונמרץ, שבו הכריזה תורה על אחדוּת הבורא וקבלת עוֹל מלכות שמים (“שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד”), הכריזה על הויתה הלאומית־הרוחנית המיוחדת של האוּמה (“הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלהים”, ואמר ר' סעדיה גאון: אין אומתנו אומה אלא באמונתה).

ואף חג הסוכות כך – מזיגה של יסודות שונים, של חג הטבע (באספך מגרנך ומיקבך) עם הסמלים הנאים שלו – הסוּכה, פרי עץ הדר, כפּוֹת תמרים וכו' – וחג הזכרון ההיסטורי: כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ושוב אותו הסמל האנושי־הלאומי הנצחי: זכר ל“יציאת מצרים”. מצות החירוּת האנושית והלאומית, הבסיס להומניזם.

והנה החגים הגדולים, המקודשים קדושה דתית־מוסרית עליונה, – “הימים הנוראים”, על סמליהם עמקי ההגות והרגש. הנה ראש השנה המסמל את עיקר העיקרים של כל הכרה דתית, את מלכות שמים בעולם, את מדת הדין וסדר עולם של צדק ומשפט, את אחריות האדם למעשיו, – ראש השנה על תפלותיו האוניברסאליות־הלאומיות הנשגבות, התפלות לתקון עולם במלכות שדי, ועל היסודות הדתיים־המוסריים העליונים, המובעים בשלשת פרקי תפילת־מוסף: מלכיות (קבלת מלכות שמים), זכרונות (זכרון מעשי עולם, מעשי האומה ומעשי האדם) ושופרות (תקות הגאוּלה). והנה יום הכפורים, יום הפגנת כחו המוסרי ושאיפתו המוסרית־הדתית העליונה של האיש היהודי, יום התפּשטות היהודי את גשמיותו והתיחדוֹ עם אביו שבשמים, יום ההפגנה הנהדרה לאידיאה המוסרית הגדולה של תשובה, של אחריותו המוסרית של האדם ויכלתו להתחדש ברוח, לחדש ולזכך את נשמתו הטהורה – שלא כתורה הדוגלת בעיקר החטא הקדמון, שאין מנוס ומפלט ממנו ואין לאדם תקנה וגאוּלה משעבודו אלא בחסד בלבד, – יום הכפורים, שהוא, עם כל אָפיו הדתי־האוּניברסלי, גם יום של עדות נהדרה לאחדוּתה של האומה, המתכנסת במיליוניה בארבע כנפות־העולם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומיחדת כאיש אחד את לבה לאביה שבשמים…

*

אנשי ההתישבות הלאומית החדשה שלנו, בני המושבים, הקבוצות והקבוצים, קוֹבלים לפעמים מתוֹך צער ומצוקה נפשית: טורחים הם לצור צורה לפי דרכם לשבת ולחגי ישראל המסרתיים, עמלים ומתחבטים להלבישם צורות חדשות, ברוחם ובטעמם של חייהם החדשים, במקום הישנות שעבר זמנן – ומעלים חרס בידם. נלאים הם למצוא את הדרך ליצירה החדשה, שתיכנו לעצמם, לטבוע בה שלימות וקדושה ואמת פנימית, ואין שכר לעמלם.

קובלנות כנוֹת אלה יש בהן מאותות הזמן, סימנים ראשונים הן לראשית התפּכחות משכרון המהפּכנות הפנימית, לתהיה על התעיה הפּרוגרמתית כביכול. ומכל־מקום עדיין מעידות אף הן על לקוי האינסטינקט הלאומי־ההיסטורי. אין יוצרים צורות־הוי, חגים, מסוֹרת בכוונת מכוון ובתכנית מתכן. אפשר לערוך “חגיגה” אבל אין ליצור “חג”. אין חגים נוצרים אלא הם גדלים גידוּל אוֹרגני כגידולו של עץ השדה ופרח הגינה, ואם עקרתם משרשיהם ומקרקעם הטבעי – שוב אין להם תקנה. אין “עושים” מסורת אלא היא גדלה מאליה, בתוֹך אטמוספירה מיוחדת לה. האטמוספרה הנאותה לגידוּל מסורת היא – המסורת, שרשיות, ירושת הדורות, השוכנת במדור התחתון ובמדור העליון של הנפש, באינסטינקט ובתודעה, כאחד. עדיין לא המציא אדם “תכנית” ליצירה אורגנית, עדיין לא נולד אותו חכם, שידע ליצור יתוש. הקבוצה אינה עוד אינסטנציה ליצירת מסורת. צורות וסמלים, שגדלו במשך יובלות ונתקדשו קדושת־דורות, אין להחליף כהחליף בגד. חדר־התרבות לא ימלא מקומו של בית־הכנסת, העתון שבעל־פה לא יביא שלומים לתפלת “כל נדרי”, ההגדה של הקבוצה לא תבוא במקום ההגדה של פּסח, כשם שה“הוֹרה” לא תירש לעולם את הסימבוליקה המקודשת של המצה. החגים החדשים, שאנשי “דת־העבודה” טורחים ב“יצירתם”, לא יאריכו ימים ולא ישפּיעו חיים בעולמנו יותר משהשפיעו אותם החגים, שמהפּכני צרפת הגדולים, אנשי “דת־התבונה”, אמרו להנחיל לעמם. אין תוכן, אין ברכה, אין “נשמה יתירה” בשבתות ובמועדים שבקבוצה, משום שפרחה נשמתם המסרתית, משום שחסרים הם את העיקר, את הנשימה החיה של הדורות. אם אין מנוחה – אין קדושה, ואם אין קדושה – אין מנוחה, וכאן, לא ברצון רע חלילה, העילה לחילוּל־שבת שיטתי בקבוצה ובקבוּץ בכל עבודה בשדה ובכרם. ריקים השבתות והמועדים מתוכן, דלים בצורה, אָבד חנם וקסמם, ולפיכך אין חילוּלם מורגש כחילוּל. ברם, לא השבת ומועדי ישראל עניים – אנו, אתם, הם העניים, עניים ברוּח, ברגש, באינסטינקט.

*

יש אוצרות רוח ונפש עצומים בשבתות ובמועדי ישראל. בערכי דת ומסורת, שיש בהם כדי להעלות ולקדש את חיינו, לעודד את הלבבות, להחיות רוח נדכאים ולשמש מעינות כח וישועה לדור.

נסיר נא מעלינו את הבּוּשה המשכילית, נחדש ונחיה את החיוּני שבמסורת. נחיה את המסורת ונחיה בזכותה.

(“הארץ”, ערב פסח, תרצ"ז).