…“מתנה טובה” יש לנו בעולמנו ושבת שמה. וזוהי גדולתה של השבת, שאתה יכול להסתכל בה מכל בחינה אפשרית: מבחינה דתית, מבחינה אנושית־אוניברסלית־סוציאלית, מבחינה לאומית־היסטורית־תרבותית, ולעולם תגלה לך בכל הדר קדושתה ובכל חיוניותה הרעננה כאחד. ואנו בני הדור הזה, בוני המולדת ומחיי היצירה העברית, נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיוני הזה, ואף אם לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה ללבנו במדה אחת.
על ערכו הדתי הראשוני, המרכזי, של השבת אין להרבות בדברים. מקום כבוד נתיחד לשבת בעשר הדברות של ההתגלות הדתית הראשונה במעמד הר סיני. מצות השבת עומדת בשורה הראשונה בין החובות האנושיים־המוסריים היסודיים. בנוסח הראשון של עשרת הדברות, בזה של ספר שמות, מנומקת מצות השבת מבחינה דתית־ קוֹסמית: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. מעין הדברים האמורים עם סוף פרשה ראשונה של בראשית (ויכולו). השבת היא לפי זה שכלולה של היצירה וכתרה, סמל והבעה לעיקר הקוסמי הגדול של יצירה, או פעולה ותנועה, ושל המושג המצרף, הקורילאט, ההכרחי שלה – המנוחה. “אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשי שמים וארץ”. נמוק דתי־קוסמי יסודי זה של מנוחת השבת הטעימו ביחוד חכמינו (מכילתא, יתרו): “כתיב: זכור את יום השבת לקדשו, וכנגדו כתיב: לא תענה – מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי, וכל מי שמשמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא את עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר: ואתם עדי נאום ה'”. ועם זה אתה מוצא כבר בנוסח ראשון זה של עשרת הדברות את המסקנא האנושית־הסוציאלית מן העיקר הדתי הראשוני: ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כאן מתבטא כל אָפיה המקורי של יצירה נעלה זו, המזיגה הנפלאה של היסוד הדתי־הקוסמי והיסוד האנושי־הסוציאלי. האמונה הדתית והדרישה המוסרית ממוזגות כאן לאחדות עליונה. ולפיכך מצאה השבת מקום בעשרת הדברות, המכילות לכאורה רק מצות שכליות־מוסריות. היסוד המוסרי־הסוציאלי שבשבת הובלט יותר בנוסח השני של עשרת הדברות, בספר דברים; מצות השבת אינה מנומקת כאן בששת ימי היצירה, אלא במוֹטיב הסוציאלי הברור: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את השבת. כך נעשתה השבת יסוד מוסד לסוציאליזם המוסרי, אם מותר להשתמש כאן בבטוי זה, סמל וערובה לשויון בני האדם: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (מעין מה שנאמר בחובת אהבת הבריות: ואהבת לרעך כמוך), עדות חיה ונצחית לתורתה המוסרית־היסודית של היהדות. השבת היא סמל הטוב המוסרי, המשפּט והצדקה. השומר שבת מחללו – הוא גם השומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נ"ו, ב'). היא לא רק “ברית עולם” בין ה' ובין בני ישראל; אָפיה הוא אוניברסאלי־אנושי והיא ערבה לתקון העולם. גם בני הנכר הנלוים על ה'… כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי – “והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי… כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”. אותו אופי אנושי־אוניברסלי עשה את השבת במדת־מה לנחלתם של כל עמי התרבות, ברצונם ושלא ברצונם. לא הועילה השתדלותה של הכנסיה הנוצרית לטשטש את אָפיה העברי המקורי, להחליפה ביום אחר ולעשותה יום זכרון לתחית ישו: תכונתה האנושית־הסוציאלית נשתמרה בה דרך כל גלגוליה, עד שסוף סוף קמה לתחיה במתן־החוקים המודרני בצורת מנוחת החובה של יום הראשון. אפשר לאמר בלי הגזמה, כי השבת הוא החוק הסוציאלי היסודי של עמי אירופה ואמריקה.
אָפיה הסוציאלי הראשוני של השבת הטביע את חותמו על כל מתן החוקים הסוציאליים של העברים הקדמונים. השם שבת נעשה שם כולל לכל תקנה ומוסד לטובת עניי העם בשם עיקר השויון; המספר שבעה נעשה הסמל לדרישות הצדק הסוציאלי. “בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמם”. והשנה השביעית היא גם שנת שמיטת כספים, שנת הסרת העול מעל הלוה, אשר מטה ידו מלשלם את חובותיו. “מקץ שבע שנים תעשה שמיטה… שמט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו”. והשנה השביעית היא גם שנת השחרור לאדם שנמכר לאחיו בעניוֹ: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. ואם לא די בזה באה שנת היובל, “מקץ שבע שבתות שנים”, לתקן את שאר הקלקלות הסוציאליות, וביחוד את הקלקלה הגדולה של זכות הקנין הפּרטי המוחלט על הקרקע. “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה… ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפּחתו תשובו”.
וכשחטא ישראל וזלזל ב“מתנה הטובה”, שניתנה לו מבית גנזיו של הקב"ה, בקדושת יום השבת ובהרחבתה הסימבולית, בתקונים ובמוסדות הסוציאליים הגדולים, וכשנענש על חטאו וחרבו מעינות חייו, צורות חייו הלאומיות המקוריות – עמד לו נביא הנחמה לבשר לו את תחיתו ואת תחית השבת כאחד: “אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח… אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און… ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם… אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג… והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך”.
אותה מזיגה מקורית של היסוד הרוחני־הדתי והיסוד האנושי־הסוציאלי שבשבת התגלתה במשך הזמן ביצירה מקורית אחרת של רוח ישראל, שאף היא קשורה מתחילתה בקדושתה של השבת – בתלמוד תורה ובדעת התורה. יום השבת יום המנוחה והנופש לעני ולעשיר, היום הטבעי להתרכזות הרוח ול“נשמה היתירה” נעשה ממילא ובדרך הטבע ליום למוד התורה. קשר זה של שבת ודעת התורה נראה לאבותינו קדום והכרחי כל־כך עד שיחסוהו לאדון הנביאים. “משה התקין את ישראל שיהיו קורין בשבתות ובימים טובים” (ירושלמי, מגילה, פ"ד). וגדולה מזו: “לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה”. וכשבת כך גם תלמוד־תורה – אָפיו הוא “סוציאלי”, הוא עומד על עיקר השויון המוחלט ולא ניכר בו שוע לפני דל. זה ענינה של קריאת התורה בצבור בשבתות, זה ענינה של “כלה”, של התרגום והמתורגמן. למוד התורה בשבת לא הצטמצם בגבולות הקבועים של פרשת השבוע, אלא השתזר ב“הוי” של השבת, בצורות ובגוונים שונים, “חציה לה' וחציה לכם”.
כך ארג לו העם מתוך רוח יצירתו המקורית, מתוך מסורת קדומים נערצה וחיונית את מסכת החיים המופלאה שלו, “מסכת שבת”, ורקם לו צורות חיים חביבות ומקוריות, שנעשו לו תריס בפני הפורענות בימי החושך הארוכים. השבת נעשתה מקור חיים לעם ישראל וללאומיות ישראל, מקור ברכה ונחמה לאומה המדוכאה והנרדפת על צואר. היא נעשתה המלאך הגואל לבן המלך המקולל, שבכל ימות השבוע היה חי חיי שפלות ועבדוּת, וביום השביעי היתה “שבת מלכתא” מחזירה לו את כבודו, כבוד מלכות בעולם הרוח. עם נרות השבת הודלקה אש הקודש בלב העבד, האש השאננה והמאירה של מנוחה ושמחה, של מצוה ו“נשמה יתירה”. מלאכי השלום ירדו על אהלי יעקב לברכם ולקדשם. כל ההוי הישראלי נהפך והיה לאחר “בפניא דמעלי שבתא”. “שחורה אני ונאוה – שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת “, אומר המדרש. ועוד: “ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו” – ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע, כמו שהוא דומה בשבת. הרגשה אסתיטית דקה גילו אבותינו בימים ההם, עת אשר תמים היה עוד ישראל עם לבו, ונשמתו לא נקרעה עוד קרעים קרעים. כח יצירה מיוחד, יצירת הוי וצורות חיים, עמד לו ליהודי ביחס לשבת. כל עניני החיים הקטנים והגדולים של אדם מישראל, הלוכו, מלבושו, מאכלו, משתהו – הכל הוטבע בחותמה המאיר של שבת מלכתא. חובת כבוד והרגשת חיים טבעית היתה לו זו: “וכבדתו” – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. מאותו “תבלין” ששבת שמו התפרנסה רוחו של אדם מישראל כל ימות השבוע. השבת נתנה לו את הכרת־ערכו וכבודו האנושי. הרגשה אינסטינקטיבית בערכה הגדול החיוני־הלאומי של השבת הביאה את חכמינו הקודמים לתלות את החורבן הלאומי בחלוּל שבת, ואת הגאולה הלאומית, בדומה לאותו נביא הנחמה, – בשמירת שבת. “לא חרבה ירושלם אלא בשביל שחללו בה את השבת” ו”אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין”…
(“הארץ”, כ“ז שבט תרפ”ח).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.