תשובה לשאלון בדבר “הסוציאליות והנוער”
אין אני רואה את עצמי בן־סמך לענות על השאלות המעשיות שבאנקיטה (על תפקידם המסוים של בית־הספר, של הסתדרויות הנוער וכו', בענין החנוך הסוציאלי), להתוות מצוות ומעשים טובים, שהם בקום ועשה. אני רוצה רק להביע מה שבלבי על כללות הפּרובלימה.
אין צורך ב“הסכמה” לעצם הדרישה לחנוך הדור הצעיר לשם חיים חברתיים חדשים, לשם יחסי־חיים חדשים והרגשת־חיים חדשה, לשם יחס חדש אל העבודה, אל האדם־הרֵע. הן זהו עיקר תעודתנו החנוכית; הן זהו עיקר ענינה של תנועת התחיה בישראל. לא תהא לנו תקנה ולא תהא לנו תקומה בארץ זו, אם לא נדע להטהר מחטא־הדורות של הגלות, של פרנסה שאין עמה עבודת־יצירה, של סרסורים ומתווכים, האוכלים עמל אחרים. לא רק התוכן המוסרי והאידיאולוגי של תנועת־התחיה, אף הכרח הברזל של מציאותנו מחייב את התחדשות יסודות חיינו, את הבאת הסטרוקטורה החברתית והכלכלית שלנו; הוא מחייב לעשות את העם לחברה אמתית, “לקבוץ אורגני של בני־אדם, החיים והעובדים ביחד על קרקע משותפת והמסייעים זה לזה בחיים”. הארץ העניה והמדולדלת לא תענה לנו, לא תקלוט אותנו, אם לא נחדש את לבנו ואת יסודות חיינו, אם לא נעבוד את עבודתה הקשה באמונה ובזיעת־אַפּים, אם לא נסיר את המחיצות שבין אדם לאדם, שבין האדם לטבע, לעבודה, לרוח האנושית הטבעית.
וכל זה ודאי אינו ענין למבוגרים לבד. המהפכה הפּנימית היסודית, שאנו זקוקים לה, היא קודם כל ענינו ותעודתו של דור יבוא. דרך התחיה הלאומית־האנושית שלנו היא דרך הכשרת הלבבות, דרך החנוך של הדור הצעיר. אין אנו צריכים לגדל את בנינו ב“חממות”, באטמוספירה המלאכותית של עולם בדול ומופרש לעצמו, שאינו נזקק לאמת המציאות ולצערה. החנוך הוא פרובלימה אזרחית־חברתית. האדם הצעיר צריך להתחנך לחיי אזרח, לחיי חברה; ואין למנוע ממנו את כל תסבוכת הפרובלימות הקשות של חיי אדם וחברה, המחשיכות לנו את המאורות שבשמים ועושות את חיינו שלשלת רצופה אחת של מלחמות שאינן פוסקות. האדם הצעיר צריך ללמוד להסתכל ישר בפני החיים וצער־החיים, צריך ללמוד לעמוד על קלקלות החברה ועל תקנתן. קצורו של דבר: אין הנוער העברי יכול לעמוד מנגד “לשאלות הגדולות של הזמן, לאלה שכרוכה בהן תביעה של צדק וגעגועים לתקון האנושות”.
אלא שדוקא הודאה זו בעיקר הפרובלימה מחייבת זהירות יתירה בדרכים ובאמצעים. כי יש כאן סכנה גדולה של דרכים כבושות, שנשבתו מטהרתן הראשונה, סכנה של נוסחים מקובלים ומוכנים לתשמיש לשון לכל מי שצריך להם ולבו בל עמו, סכנת שיגרה ושטחיות של “אני מאמין” פסוק ומנוסח, שכבר דשו בו רבים עד שנתרוקן מתכנו הראשוני. חוק אכזרי מושל בנו, החוק של צמצום נשמה, של גאות ושפל בחיי הרוח. הכל, אף הגדולים שבערכיו וביצירותיו של רוח האדם, נתון לסכנת ירידה וכבוי המאורות. לפתח כל התאמצות יצירית רובצת ההתפרקות, הנוטלת את הקליפה וזורקת את התוך. מרובים ועצומים אויבי הרוח ועלית־הרוח, והגדול שבאויבים הוא המיכניזציה, הצורה הקפואה, השבלונה של “פסוק לי פסוקך”. כל אידיאה וכל אמת רוחנית סכנתה בצדה, שסופה להתאבן, להתרוקן מתכנה החי, ליהפך למיכניות מתה ולהעשות צרה למעינות החיים, הרוצים להתחדש בכל יום ובכל שעה. “סוציאליות”! היש לך מלה גדולה וכבדת־משקל מזו במשמעותה הראשונה, בשעת נתינתה בעצב ומתוך זעזועי נפש עמוקים של בן־אדם, שבקש דרך לממש את ה“אלהי” בעולם? ועכשיו אתה מוצא, כי המשטר של אונס וכפיה, שדוגמתו לא ידעו אף ימי־הבינים החשוכים, המשטר המתעלל בכבוד האדם, באישיותו, בחרותו המוסרית, המשטר הגוזר על דברים שבלב, על אמונות ודעות, העורך אוטא־דא־פה לספרים, המשטר השופך דם אדם כמים – דוגל בשמה של הסוציאליות. היש לך אירוֹניה מרה מזו, היש לך עדות נמלצה מזו על ריקנותם ואפסותם המוסרית של נוסחאות מקובלים ושל אמתות פסוקות, המפרנסים מפלגות ומעמדות?
יש סכנה בעצם השם והסיסמא: חנוּך סוציאלי. יש סכנה, שהשאיפה היפה לחיים חברתיים חדשים תהפך לקליפה ולנוסח של מפלגה; יש סכנה ש“החנוך הסוציאלי” יקפא ויהפך במשך הזמן למיכניות חדשה, להרגל שאין עמו מחשבה חיה ומחיה, לגאוה פסולה, המקימה מחיצות חדשות בין אדם לאדם. יש סכנה של כתתיות צרת לב ואופקים, המעדיפה סיסמאות־אסימונות על האדם החי, המתנשאת על הבריות וסוגרת את עצמה בפניהם. יש סכנה של “אתה בחרתנו” בנוסח חדש.
החנוך ה“סוציאלי” האמתי, שאנו צריכים לו, הוא זה, שאינו זקוק ל“פירמה” הסוציאלית (א. ד. גורדון, שהרגיש בפרובלימה הגדולה של התחדשות יסודות החיים והחברה יותר מכולנו, לא היה לו צורך בפירמה זו); זה שאין עמו סיסמאות ו“אידיאולוגיה” והסתדרות, שאינו בא להבליט נגודים וקרעים שבין חוגים ומפלגות, אבל יש בו מן היחסים האנושיים הבלתי אמצעיים שבין אדם לחברו, מחובות הלבבות והנפשות, שאין ביניהן מחיצות. אין התעודה לדעת “טוב” ו“רע” על־פי שולחן ערוך של מפלגה וכתה, להבליט נגודים שבין דורות ומעמדות, לקרוע לב בנים מעל אבותיהם. התעודה היא דוקא למצוא את הדרך לאחוּי הקרעים על־ידי חנוך הכרת האחריות של האדם לגורלו של חברו, של היחיד – לגורלו של הכלל. התעודה היא לחנך על־ידי הדוּגמא החיה, על־ידי מעשים קטנים ולא על־ידי תורה גדולה, את הנטיה ליחסי־אדם טבעיים, לעזרת אחים, לעבודה. הדוּגמא האישית של המחנך, שיקיים למעשה ביחסיו לחבריו ולתלמידיו באלף הענינים הקטנים, שאנו דשים בהם לתומנו שעה־שעה, את העיקר הגדול של כבוד האדם, של יחס כבוד לאישיות, ולא יפלה דרגות־דרגות של כבוד־אדם וערך־אדם, תפעל יותר מכל אידיאולוגיה נשגבה וסיסמא יפה שבעולם. אם המורה ירגיל, למשל, את תלמידיו לראות בעבודת הגן בבית־הספר לא דבר של שעשועים או של “שעור” שמקבלים עליו “ציוּן”, אלא ענין רציני של מזונות לבני־אדם; אם מחנכיהם ומדריכיהם של כל מיני אגודות נוער וצופים ידאגו לכך, שחניכיהם יבלו זמנם לא בכנוסים ובקבוצים ובטיולים ובשיחות בטלות, אלא בגדול ירקות על המגרשים הפנויים של תל־אביב – והיה זה חנוך “סוציאלי”.
הסוציאליות האמתית אינה זו הנקראת כך, אינה זו העומדת על פרובלימות מנוסחות ועל אידיאולוגיה ועל הלכות פסוקות של מפלגות וכתות. הסוציאליות האמתית היא זו של “הוי מגיעי בית בבית!”, של “שמעו זאת השואפים אביון ולשבית עניי ארץ”, זו העומדת על הצווי המוחלט “שאישיותך אתה וכל אישיות זולתך ישמשו לעולם מטרה לעצמה ולא רק אמצעי בלבד”.
סוציאליות זו אין לה צורך במטבעות של המפלגות, שנתמעכו ושנטשטשה צורתם מרוב שמוש.
(“הנוער והארץ”, אפריל־מאי 1929).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.