בלי חמדה ורצון, מתוך הרגשת־צער נאמנה, מצטרף כותב הדברים האלה למבקרים, שהוציאו משפט קשה על אותו מפעל של ועדת התרבות. סובר אני כמוהם אם כי לא מטעמיהם. ולא עוד אלא שאותם הטעמים נראים לי קלושים מלהצדיק את הדין הקשה. נראה לי, שמתוך נקודת־ההשקפה היסודית של אותם המבקרים – משפּטם הוא חמוּר ביותר ויש בו מדה הגונה של סוּבּייקטיביות, המקלקלת את שורת האמת. הן סוף־סוף ניתנו כאן הרבה פרקים נהדרים, ופשוטים עם זה, ממלחמתו ומלבטיו של הפועל העברי בארץ, הנוגעים עד הלב ביפים האנושי־המוסרי. על לקוייה של ה“מסילה” מבחינה אנושית־כללית דוקא, לא עמדו כלל המבקרים האלה, שאף הם נשבעים לאמתות המצומצמות של מפלגה ופרוגרמה – ומתוך מדות־הבחינה של האמתות ההן ודאי שגזר־דינם הוא חמוּר ומוגזם ביותר.
לקוּייה של ה“מסילה” מקורם ונקודת־כבדם הם במקום אחר לגמרי. יש כאן – אם לנסח מיד את הרושם הכללי בדברים פשוטים וברורים – מדה גדולה של צרות־אפקים ואפילו צרות־עין ביחס לכל מה שעומד ושנעשה מחוץ ל“מחנה”. יש כאן מיסוד ה“פּרוליטקולט” בנוסח עברי ארצישראלי. “פּרוליטקולט” פירושו: אין תרבּוּת אמתית מחוץ למחיצת הפּרולטריון ולעבודתו; כל מה שפעל ויצר הרוח האנושי בידי מעמד ה“בורגנים” פגול הוא לא ירצה, ולכל היותר יש לו חשיבות ממדרגה השש־עשרה…
דעה זו, צרוּת זו של אפקי המחשבה הצבורית, משתקפת גם ב“מסילה”, במקצת במה שיש בה, ועוד יותר במה שאין בה. אי־אפשר לקרוא בלי רגש של אכזבה את הפּרקים המוקדשים למלחמתו של הפועל העברי לשם “כבוש־העבודה”. אותה מלחמה נהדרה של המעפילים הראשונים קבלה כאן אופי של קטטה פעוטה, של פולימיקה קרתנית, רגזנית ורתחנית עם – אכרי פתח־תקוה. לא מצאו עורכי הספר חומר היסטורי אחר, שיתן דמות ומבע לשאיפתו ולמגמת־יצירתו של הפועל העברי בימים ההם, מלבד קוריספּונדנציות מרוגזות בעתוני הפועלים, שנכתבו מתוך מהומה של סכסוכים פעוטים ונצחנות של מחלוֹקת. ודאי: בעיקר הדברים היה הצדק הלאומי וההיסטורי על צדם של הפועלים כובשי העבודה. אולם בשביל־כך אין להרים עוד את כל דברי הפולמוס, שהיו טבעיים ואולי גם “נכונים” בשעתם, למדריגה של אמת היסטורית, שכדאי לקבוע לה מקום בספר למוד והדרכה, להתוות דרך ומסילה לעובד העברי, נושא דגל הבנין של העם והארץ… האומנם סבורים הם עורכי הספר, שאותן קוריספונדנציות של עתוני הפועלים יש להן ערך סגנוני־אמנותי, עד שכדאי להכניסן ל“כריסטומטיה”, לזכרון ולדוגמא? או האומנם בטוחים הם, שאותה “מלחמת־מעמדות”, כביכול, של פתח־תקוה, אותה תורה עלובה של שנאה וקטטה צריכה להכנס עיקר ל“דת העבודה” ולהנתן מטען רוחני לעובד העברי החדש, שבא להטיל על עצמו את עוֹל בנינה ותקומתה של האומה? הבזה יחזקו את כוחו ויחשלו את רצונו במלחמת הבנין הקשה? האלה יהיו הנכסים הרוחניים, האידיאלים האנושיים־מוסריים, שיכשירוהו למפעל ולקרבנות?
קורא אתה, למשל, את ה“דוֹקוּמנט” בדבר “הבּוֹיקוֹט של הפועלים העברים בפתח־תקוה” – טרחו עורכי הספר ותרגמו את הדוקומנט הזה משבועון יהודי־רוסי, שיצא בימים ההם בפטרבורג: מקור היסטורי אחר לאותו בּוֹיקוֹט לא נמצא להם, כנראה – ואין אתה יכול להאמין בשום אופן, שזוהי אמת אובייקטיבית טהורה; אין אתה יכול להשתחרר מן הרושם של סובייקטיביות יתירה, של עוות־הדין אגב רתחנוּת של פולמוס. אולם אם סובייטקטיביות זו היה לה יסוד וזכות בקורספּונדנציה של עתון בשנת תרס“ו, הרי אין לה יסוד וזכות בספר־למוד, שבא לשם הכרה עצמית היסטורית, בשנת תרפ”ד. עורכי הספר מוסרים אמנם מודעה מראש, שאין על ספרם אחריוּת “לא של דיוּק היסטורי־מדעי, ולא של הארה כל־צדדית של הענינים”. ואולם אם סבורים הם, שמסירת מודעה זו דיה לפטור אותם מחובת זהירות ובקורת אובייקטיבית, הרי יש להם השגות משונות בדבר חובה ואחריות צבורית. קטעים מסוג זה עשויים רק לטשטש את רשמי הפרקים היפים והחשובים באמת, את רושם האיפופיאה הנהדרת של “השמירה”, את רושם דבריהם־דברותיהם של א. ד. גורדון וי. ח. ברנר, וכיוצא בזה מן החומר המעולה שבא בספר…
ורושם קשה עוד יותר עושה ה“מסילה”, כאמור, במה שאין בה. רצו העורכים לסייע להכרתם העצמית־ההיסטורית של בוני המולדת, רצו ליתן שם ודמות למחשבת העבודה־התחייה, לגלוייה, למפעליה ולגלגוליה השונים – ופתחו בקול־הקורא של יצחק וויטקין ז“ל. כאילו זה היה “מעמד הר סיני” שלנו, בבחינת “הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם”… ולא שאלו האנשים הטובים האלה את עצמם, אם די בזה לשם אותה “ההכרה העצמית”, שרצו בה, אם אפשר לפתוח את ההיסטוריה של הבנין והתקוּמה בשנת תרס”ו דוקא, אם אפשר להבין את וויטקין וחבריו בלי הקרקע שגדלתם, בלי כל מה שנעשה והתרחש בעולמנו בדור שקדם להם, אם היה מקום לרעיון העבודה בלי היסוד של רעיון התחיה בכללו, היצוירו כובשי העבודה הראשונים, היצויר “הפועל־הצעיר”, היצוירו א. ד. גורדון וחבריו בלי תורתו ופעולתו של אחד־העם, בלי “תחית־הרוח” ו“הכשרת הלבבות”? וכי לא עלתה על דעתם כלל, ש“ההכרה העצמית” של הפועל העברי הציוני היתה נשכרת, אילו היו ניתנים לו לשם אורינטציה היסטורית לא רק קטעי קוריספונדנציות מ“הפועל־הצעיר” ומ“קונטרס” אלא גם פרקים קצרים משל פּינסקר (בתרגומו הקלאסי של אחד־העם!) והרצל, משל אחד־העם וליליינבלום? וכי לא היו אותן תקופות של “כבוש העבודה”, של “השמירה” וכו' מתבהרות ומתחוורות יותר, אילו היו בעלי ה“מסילה” מספרים לקוראיהם על תנועת הביל"ויים ומפעולותיהם? וכי אין הפּיוֹנרים הללו ראויים להזכר לברכה על־יד כובשי־העבודה וגבורי השמירה? כלום היתה דגניה אפשרית אלמלא קדמה לה גדרה? כלום אין ערוגת הקברות בדגניה המשך ישר מבית־הקברות של חדרה?
ה“בונדאים” מתחילים, כידוע, את דברי ימי ישראל משנת 1897, ימי יסוד ה“בּוּנד”. ועדת התרבות של הסתדרות העובדים מונה, כנראה, את דברי ימיה של תנועת התחיה בישראל מכרוזו של וויטקין ז"ל…
פרק מיוחד הוקדש ב“מסילה” ל“ימי הכאב”, ימי הפרעות בירושלים וביפו. יפה עשו עורכי הספר, שנתנו שם ושארית לימים ההם, ימי הנסיון הלאומי הקשה, ימי המבוכה והזעזועים הנפשיים העמוקים. אולם מי שיבוא לשפוט על הימים ההם על פי מה שימצא ב“מסילה” יגיע לידי מסקנא, כי אותו הכאב לא היה כאבה של אומה, אלא כאבו של מעמד; כי הרגישו בו רק בני ה“מחנה”, אנשי “הפועל־הצעיר” ו“אחדות העבודה”. זכו להקבע לזכרון בספר למוּד וקריאה זה, שיש לו כמעט אופי של קטכיזמוס היסטורי, רק הדברים שנאמרו על־ידי סופרי המפלגות, אם כי בימים ההם נכתבו, כמדומני, כמה דברים הרבה יותר אפיינים, הרבה יותר נמרצים והולמים והרבה יותר יפים גם מצד הסגנון מכמה דברים שבאו בפרק זה, אלא שבעליהם פסולים לבוא בקהל הפּרוליטרי. (מטעם זה נפסלו, כנראה, גם דברים, שבאו בשעתם בעתונות הפועלים, אלא שאומריהם אינם מן ה“מחנה”). פסקו לקולא רק במקרה אחד מיוחד, שחשבוהו, כנראה, ליוצא מן הכלל: הכניסו קטע ממכתב, שכתב ז’בוטינסקי מבית האסורים שבעכו.
ואתה תמה: הן מלאך המות לא הבחין בימים ההם בין “פּרוליטרי” ל“בורגני”. הן גם דמיהם של אבשלום גיסין וחבריו הרטיבו בימים ההם את אדמת המולדת; הן בקבר האחים שבתל־אביב נחים על־יד ברנר ושץ גם המגינים מן ה“בורגנים”…
*
ארכו הדברים שלא מן המדה ושלא כרצוני. ואולם אין כאן משום רצנזיה על ספר, יש כאן מן הצורך לעמוד על חזיון צבורי מעציב, על הנטיה להשליט בתוֹך צבור הפועלים את עיקרי ה“פּרוליטקולט”, את ההשגה של “אני ואפסי עוד”, שעשויה להזיק ל“מחנה” יותר משתזיק לזולתם.
שומעים אנו לפעמים מפי הטובים שבפועלים ומנהיגיהם קובלנות על ה“אינטליגנציה” שלנו, שאינה משתתפת בעבודת התרבות של צבור הפועלים. קובלנות אלה ודאי יש להן יסוד. עבודה גדולה וחשוּבה עושה ועדת התרבות של הסתדרות העובדים, עבודה שיש בה משום תעודה לאומית־כללית, וודאי ראויה היא לכך, שכל מי שיש אלהים בלבבו יבוא ויסייע לה. ואולם כדאי היה, שעסקני ועדת התרבות ישאלו את עצמם, אם נטית־ההתיחדות, כפי שהתבלטה ב“מסילה”, עשויה לקרב את הלבבות, ואם אין בה בנטיה זו כדי ליתן פתחון פה לעומדים מחוץ־למחנה לטעון: צר לנו המקום, צרים האפקים במקום הזה.
רוצה אני לקוות, שפעולה כזאת לא תהיה לה ל“מסילה”. רוצה אני לקוות, שכל עצמה של נטיה זו אינה אלא דבר ארעי וחולף, כי לעתיד, במהדורה השניה, יתוקנו מגרעותיה ולקוייה האמורים של “מסילה”, שלא תקופּח זכותה של עבודה גדולה וחשובה ולא תמועט דמותם של הפּרקים היפים באמת, שעורכי הספר טרחו ליתן לפני הפועל והעולה החדש.
לשם כך ורק לשם כך נאמרו כל הדברים האלה, נאמרו בלי חמדה ורצון, מתוך הרגשת צער נאמנה ועם זה מתוך צורך ותקוה לסייע לתקון לקויים ופגימות.
(“הארץ”, ג' מרחשון, תרפ"ה).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.